החברים של ג'ורג'

המושך בחוטים של ראש הממשלה מבהיר לאן אנחנו הולכים, וראש הממשלה ממהר לרקוד לחלילו

שלדון אדלסון, השוגר דדי של ראש הממשלה לשלשת עופות, התבטא בפומבי באשר ליחסו לדמוקרטיה הישראלית: “לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ”ך.” אדלסון אמר את הדברים בטכס של “ועידת הקהילה הישראלית-אמריקאית באמריקה,” ארגון הבל כלשהו.

אדלסון אמר שם עוד כמה דברים מעניינים: ש”העם הפלסטיני הומצא כדי להשמיד את ישראל,” וש”הוא שונא את העיתונות,” כי זו מתמקדת ב”חצי הכוס הריקה.” ובאמת, קשה להבין אותה: מה כל כך רע בעולם, כשאתה מיליארדר שמשחק בפוליטיקאים כאילו היו בובות? אדלסון והמיליארדר חיים סבן הציעו זה לזה לרכוש את הניו יורק טיימס כדי “לאזן את הסיקור שלו” בנושאי המזרח התיכון, והאספסוף המקומי מחא כפיים בהתלהבות.

לא ברור איפה נגמרת הקריקטורה האנטישמית אדלסון ואיפה מתחיל ראש הממשלה נתניהו. הקשרים בין השניים הדוקים מדי. ברור, עם זאת, שנתניהו לא יתנער מהאיש שמממן אותו. אדלסון מספק לנתניהו שוחד בחירות יוצא דופן, אולי חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיות: עלון שמשמש כבטאון לשכתו של נתניהו, בין אם הוא ראש הממשלה ובין אם הוא ראש האופוזיציה.

היום מיהר נתניהו להבהיר שהוא הבין את הנחיות הפטרון: הוא קרא ל”כל המפגינים בגנותה של ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית” לעבור “לפלסטין או עזה,” ו”לא נערים עליהם כל קושי.” יש להניח שנתניהו התכוון למפגינים הפלסטינים-ישראלים, שזה חמור דיו: הוא מאיים עליהם בנכבה שניה. אבל, כשראש ממשלה מדבר, לא חשוב למה הוא התכוון: חשוב מה הוא אומר. ונתניהו דיבר על כל המפגינים כנגד ממשלתו. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? נסו את תוניסיה.

כדאי להסתכל על צורת הפעולה של “לשכת ראש הממשלה היום” כדי להבין את הצורה שבה חותרים אדלסון ונתניהו תחת הדמוקרטיה הישראלית. “ישראל היום” מחולק בחינם. אפשר היה לחשוב, אם כן, שהוא יתקיים מפרסומות. אבל לא: הוא מוכר פרסומות במחיר נמוך יותר משל מתחריו, וכתוצאה מכך הוא שובר את השוק שלהם. אדלסון מפסיד סכומים לא ידועים אבל כנראה גבוהים מאד על “לשכת ראש הממשלה היום.” יש לו מספיק כסף מלוכלך כדי שיוכל להוציא סכומי עתק על חיסול הדמוקרטיה הישראלית והעיתונות שנואת נפשו, שתיהן במכה אחת.

הצעת חוק כנגד הנסיון ×”×–×” לחסל את הדמוקרטיה הישראלית – וכן, אין דמוקרטיה בלי חופש עיתונות, וזה לא מקרה שאדלסון ונתניהו נגד שתיהן – עומדת בימים אלה לדיון. מדובר בהצעת חוק בעייתית, שקובעת שלא ניתן ×™×”×™×” לפרסם חינמון אלא שתהיה חובה לגבות עליו תשלום. “ישראל היום” ואדלסון, כמובן, יצאו בקמפיין היסטרי נגד הצעת החוק.

זו הצעת חוק בעייתית, ואין ספק שאפשר לחשוב על לא מעט דרכים שבהן אפשר ×™×”×™×” לנצל אותה לרעה, אבל היא מחווירה לעומת המציאות שבה מיליארדר זר יכול פשוט להציף בכסף את המערכת הפוליטית – וכשהמיליארדר ×”×–×” מודיע במפורש שהוא חותר תחת הדמוקרטיה ושלא נורא אם המשטר הדמוקרטי הישראלי יתמוטט. העובדה שאף אחד לא מצפה מנתניהו להתנער מאדלסון אחרי הצהרה כזו מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו חולה. “ככה זה” היא התגובה המיואשת. כולנו כבר יודעים לאן אנחנו הולכים: למדינת אדלסון, שמנוהלת על ידי הבובה שלו. זו שלאחר שתחריב את המקום מן היסוד, “נעבור לחוץ לארץ ושהמדינה תשרף.”

על השאיפה של אדלסון וסבן לרכוש את הניו יורק טיימס כדי שזה יפסיק את הסיקור של ישראל שלא מתיישר עם לשכת ראש הממשלה – לא, הוא לא באמת ביקורתי לישראל; פעם אחר פעם, ילדיהם של כתבי הניו יורק טיימס בישראל היו חיילי צה”ל – צריך לומר שני דברים. קודם כל, להזכיר שנתניהו כבר הגדיר את הניו יורק טיימס (יחד עם “הארץ”) כאויב; ושנית, שני מיליארדרים יהודים שמפנטזים בפומבי על רכישת ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית כדי להשתיק ביקורת על המדינה היהודית? יש לכם את ×–×” ביותר הפרוטוקולים של זקני ציון? יש לכם מושג באיזה חומר נפץ אתם משחקים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בנק לאומי סייע בהעלמת מס, ועכשיו קרנות הפנסיה שלכם תשלמנה על ×–×” – ×›×™ בכירי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות

יש ארגון קטן וחביב, “באים לבנקאים” שמו, שמופעל בעיקרו על ידי עורך הדין ברק כהן, שהמוטו שלו פשוט: הכל אישי. הוא נקרא “באים לבנקאים”, וההגיון שלו אומר שאם בנק לאומי מגיע אליך אישית הביתה כדי לעקל חפצים, אין שום סיבה שאתה לא תגיע אל ביתה של מנכ”לית הבנק רקפת רוסק-עמינח (רח’ השומרון 25, רמת השרון) ותאמר לה מה אתה חושב עליה. היא מגיעה אליך הביתה? תגיע אליה.

זו פעולה ישירה שגרמה להרבה מאד אנשים אי נוחות. היא צריכה להתפוגג, לאור מה שאנחנו למדים עכשיו על שערוריית בנק לאומי. על פי המיתוס המקובל, בנקאים הם אנשים זהירים ואחראים, וזה רק מקרה שפעם אחרי פעם תאוות הבצע שלהם ממוטטת את הסדר הכלכלי, רק כדי לבנות אותו מחדש כשהם איכשהו עשירים יותר והשאר עניים יותר.

אפשר לומר הרבה מאד דברים על הנהלת בנק לאומי: אחראית היא לא. הסיפור הוא ×›×–×”. במשך שנים, סייע בנק לאומי בעליצות להעלמת מס נרחבת בארצות הברית. הרשויות בארה”ב שמו לב לכך, הבנק נתפס – על העובדות הללו אין עוררין – וכעת שוקלות הרשויות בארה”ב באיזה סכום לזמבר את הבנק. הוא יכול להגיע עד 2.4 מיליארדי שקלים.

על פניו, מצוין. יש רק בעיה אחת: את הכסף אי אפשר להוציא מבכירי הבנק האחראים. הדירקטוריון של בנק לאומי, שכנראה ראה היטב את העתיד, קיבל לפני כעשור החלטה שפוטרת את מנהלי הבנק מאחריות עקב הפרת חובת הזהירות שלהם (due diligence) כלפי הבנק. נחזור על זה שוב: מנהלי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות על גילוי חוסר אחריות. אחת הבולטות שבנוכלים חסרי האחריות היא גליה מאור, שקוששה לעצמה 80 מיליוני שקלים בעבודתה בבנק לאומי בשנים הרלוונטיות, אבל לא מתכוונת לשלם שנקל על חוסר האחריות הנפשע שלה.

המשמעות היא שכאשר הממשלה האמריקאית תבוא לגבות את הקנס שלה מאסופת הנוכלים של הבנק, היא תקבל את הכסף לא מהגנבים, אלא ממכם. כי המנהלים של לאומי העבירו את האחריות למעשי הפשע שלהם מהם אליכם. שישה אחוזים מהמניות של הבנק, המקבץ הגדול ביותר שלהן, שייך לממשלת ישראל מאז שהיא חילצה את בנק לאומי מתוצאות הפשע הגדול הקודם שלו, הרצת המניות של 1983; והכסף יגיע משם, ומקרנות הפנסיה שלכם, שמושקעות בבנק לאומי.

חברת הכנסת זהבה גלאון, ראשת מרצ, כבר פנתה בדחיפות לכל הרשויות הרלוונטיות כדי שימנעו את התספורת שמתכננת לכם רוסק-עמינח. שר האוצר והמפקח על הבנקים אמרו שהם מנועים להתערב, משום שמדובר בפעולה של רשויות אכיפה זרות. שזה בולשיט, ×›×™ אף שלפיד והמשת”פ של הבנקים שמפקח עליהם לא יכולים לעשות כלום בקשר לחקירה האמריקאית, הם לגמרי יכולים להפעיל את כל כובד משקלם כדי לוודא שהפטור מאחריות שמנהלי בנק לאומי נתנו לעצמם יבוטל. במידת הצורך, צריכה הממשלה להדיח את כל הדירקטוריון ולמנות דירקטוריון משלה, ×›×™ המצב שבו המנהלים שנתנו לעצמם פטור מאחריות ממשיכים למשוך משכורת אחרי שגרמו לציבור לשלם במקומם הוא בלתי נסבל, כשהבנק הוא בחלקו רכוש הציבור. אלא שצעד ×›×–×” יבטיח שהמפקח על הבנקים לא יצליח למצוא לעצמו ג’וב מרופד בשירות הבנקים אחרי הג’וב הנוכחי, ולפיד – למה אפשר לצפות ממי שהיה פרזנטור של בנק? שידרוש אחריות מהנהלת הבנק? אגב, בשנת 2003, עם הפיכתו לפרזנטור של הבנק של המתקשרת עם החיזרים (בנקאות היא מקצוע אחראי ויציב, כן?), הצהיר לפיד שהוא לא יכתוב על בנקים במשך 22 שנים. האם הוא כשיר, בהתחשב בעברו, לקבל החלטות בתחום?

יש סיכוי סביר, על כן, שפרשת רוסק-עמינח תהפוך בקרוב לפרשת יאיר לפיד, אם הלז ×™× ×™×— לרוסק-עמינח לבצע בציבור תספורת, כפי שזו תכננה לאפשר לנוחי דנקנר בשעתו. אבל עד שזה יקרה, רוסק-עמינח וחברי הדירקטוריון שלה הם האחראים לשוד – והעובדה שהם מנסים להתחמק מאחריותם רק מדגישה את האחריות.

אז כן, בואו אליהם הביתה. אולי זה יזכיר להם מה משמעותה של אחריות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: מפגש הבלוג ייערך ב-25 בנובמבר, בשעה 20:30, ב”מקום לשבט” שמעל לבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אערוך הרצאה קצרה (על הנושא תבוא הודעה ברגע שאסגר עליו), ואחר כך יהיו שאלות ותשובות מהקהל. ב-22:30 נצטרך להתחיל להתפזר. אשמח אם כל המשתתפים יעלו תרומה קטנה למקום, וירכשו כוס בירה או משהו דומה. זה גם המקום לשבח את בר קיימא, קואופרטיב טבעוני ששואף לחברה טובה יותר, שעבדכם הנאמן חבר בו.

(יוסי גורביץ)

מה משותף למהלכים האחרונים של בוגי, נתניהו וליברמן? העדפה צינית של אינטרס פוליטי קצר מועד על האינטרס הישראלי

בוגי “המוח” יעלון הודיע אתמול (א’) שהוא מאשר מחדש את קווי האפרטהייד בגדה המערבית. מעתה, ישיגו המתנחלים את הדרישה שהעלו מזמן: שפועלים פלסטיניים לא יסעו איתם באותם האוטובוסים. המדובר בפועלים שנכנסים לישראל, שיש להם אישורי עבודה ושעברו בידוק בטחוני. הם כל כך לא מהווים סכנה, שהשב”כ וצה”ל התנגדו לבקשה של בוגי. זה לא הפריע ללשכה שלו לטעון אתמול שהסיבה לאיסור היא “בטחונית.” זכרו את התירוץ הזה בפעם הבאה שמערכת הבטחון תמכור לכם לוקש אחר בשם “הבטחון”: סביר להניח שהקשר בינו ובין בטחון של ממש אמיתי באותה המידה.

במקביל, הודיע ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, על רקע מה שנראה כמו התקוממות כנגד הכיבוש של אל קודס (”מזרח ירושלים”), שהוא מתכוון לבנות עוד 1,060 יחידות דיור שם, במיוחד בשכונות השנויות מאד במחלוקת הר חומה ורמת שלמה. אם השם רמת שלמה זכור לכם, הרי זה כנראה משום שבפעם האחרונה שממשלת המדינה היהודית יצאה בהצהרה על בניה שם, נתניהו נאלץ להתנצל בפני סגן הנשיא ביידן. ההכרזה של נתניהו מגיעה פחות מחודש אחרי זובור פומבי בעת ביקור בבית הלבן, על אותו הרקע בדיוק: בניה בהתנחלויות.

אז למה שר הבטחון הופך את המדינה היהודית רשמית – לא רשמית, היא מזמן כזו – למדינת אפרטהייד, למרות התנגדות הפקודים שלו? למרות התנגדות שירותי הבטחון? וכן, אני מכיר את הקשקוש על כך שהמדינה היהודית היא מדינה ריבונית שזכותה לפקח על גבולותיה בלה בלה בלה. כפי שציין יפה חיים לוינסון, לא ראיתי שבודקים את הדרכונים של המתנחלים בכניסתם וצאתם מתחומי המדינה היהודית. ולמה ראש הממשלה מורה שוב על בניה בגדה, כשהוא יודע היטב ששני המהלכים יהוו כאב ראש עצום לצבא פקידי ×”-hasbara שלנו, ששוב יצטרכו להגן על הבלתי ניתן להגנה?

נורא פשוט. ×›×™ הליכוד הולך לבחירות פנימיות, וזאת בגלל שיש הערכה כללית שהממשלה לא תשרוד את השנה הבאה. בוגי, שאין לו בסיס כוח עצמאי משלו בליכוד, צריך את הגוש החזק מאד של המתנחלים שם – אז הוא מועל בתפקידו ולמרות חוות הדעת המקצועית של גורמי הבטחון, נותן להם את קווי ההפרדה האתנית שלהם. וכשיעלו צווחות בעולם, אז הוא יאמר שכולם אנטישמים, שהמערב לא מבין את האיסלם, ושלמה לא מתעסקים בדאע”ש במקום במדינה היהודית בארץ ישראל השלמה. לנתניהו יש בסיס כוח משלו בליכוד, אבל הוא חושש מפייגלין – לאחרונה, כזכור, הוא ניסה להתקרב אליו – ועל כן גם הוא זורק עצם או שתיים למתנחלים. אחר כך, הוא יקפיד לרטון על כך שלא משקיעים מספיק ב-hasbara.

במילים אחרות, יעלון ונתניהו פוגעים באינטרס הישראלי – במה שהוא האינטרס הישראלי אפילו לשיטתם: הקטנת ה”דה לגיטימציה” – כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד. הם מוכרים את הציבור הישראלי כדי לזכות בכמה קולות בפריימריז. מנתניהו אף אחד לא מצפה לכלום; בוגי מקפיד לבנות לעצמו תדמית של מי שרק האינטרס הלאומי בראש מעייניו. אמנם, בשנים האחרונות, עם כל הגילויים על הפחדנות והשימוש החופשי במסוקים צבאיים לצרכים פרטיים, ×–×” לא כל כך הולך לו.

די במהלכים של יעלון ונתניהו כדי להבין מי מושך בחוטים של מפלגת השלטון הישראלית. אבל יש אדם שמשחק באש אפילו יותר מהם. הסיעות הערביות בכנסת ערכו היום כנס מחאה במשכן, בתגובה להשעייתה של ח”כ זועבי ולפגיעה במספר חברי כנסת ערבים אחרים, ובל”ד הודיעה שהיא תחרים את אירוע הפתיחה של מושב הכנסת. בתגובה, הכריז אביגדור ליברמן ש”אני מברך על כוונתם של חברי הכנסת הערבים להתנתק מהמערכת הפוליטית בישראל ואני מקווה שהם יממשו את ‘האיום’ הזה כמה שיותר מהר.”

כן, צאר החוץ שלכם מריח גם הוא בחירות. וכתמיד במצב כזה, הוא חוזר לשטיק המוכר שלו: הסתה כנגד ערביי ישראל ונציגיהם הנבחרים. כאן המקום לומר, שוב, שזכותם של לאומנים פלסטינים לבחור בח”כ זועבי לא נופלת בשום צורה מזכותם של לאומנים יהודים לבחור בליברמן. כשליברמן מייחל לכך שהפלסטינים הישראלים ימשכו את הנציגות שלהם מהכנסת, האם הוא לא יודע שבכך תתקרב ישראל בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים? האם הוא לא יודע שמהלך כזה ישלול את שאריות הלגיטימציה של המדינה היהודית?

הוא יודע. הוא יודע היטב. אבל כמו נתניהו ויעלון, גם הוא צריך להחזיר אליו את המצביעים, ומסתבר שליברמן לא מכיר טריקים חדשים. הוא חוזר תמיד לאותה התמה. והפעם הוא חוזר אליה כשיחסי יהודים ופלסטינים בקווי 48’ מתוחים מתמיד, ושופך עוד קצת נפט על המדורה.

בהשוואה לזה, מה שקורה בבריכה של הקטנים – צמד חסרי החוליות לבני ולפיד מעבירים איזה חוק גיור אורתודוקסי שמיועד לשים ליפסטיק על שפתי החזיר, למורת רוחו של נתניהו, ובתקווה להעלות באוב את הסוס האנטי-חרדי – הוא לכל היותר אתנחתא קומית.

כמה טוב שמול כל זה, עולה הפיקולו הצלול של נשיא המדינה, רובי ריבלין, ששוב ושוב מוכיח שהוא הנשיא של כולם, ושנשא אתמול (א') נאום אמיץ ובלתי רגיל בכפר קאסם, נאום שקומם עליו את קהל הבית שלו. ככה נראה מנהיג – ולמרבה הצער, הוא לא בעמדת הנהגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, ×–×” לא יקרה. ×–×” לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת ×¢×–×” למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי ×›×–×” בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

×›×™, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אחרי שמכרו לנו את גדעון “פלוגות” סער כאב מסור, הפרשנים הפוליטיים מתגלים ככלי ריק כשמתחילות לבצבץ העובדות

אויה מה ×”×™×” לנו, מי יתן מזור לכאבנו, נפלה עטרת ראשנו, ניצחו אראלים את המצוקים – ×–×” ×”×™×” הרושם שקיבל מי שפתח את הטורים הפוליטיים ביום חמישי. גדעון סער הודיע במפתיע על “פסק זמן” מהחיים הפוליטיים, והכתבים הפוליטיים היו הרוסים. הם התחרו ×–×” בזה, הן באותו היום והן במוספי סוף השבוע, בקינות ובספקולציות. סער, אחרי הכל, ×”×™×” מקור טוב וידע להתחנף עליהם. בהתאם, רובם המכריע נתנו משקל עודף לספין של אחד הפוליטיקאים היותר ציניים שנראו פה – כביכול הוא פורש (סליחה, “לוקח פסק זמן”) כדי להיות עם בנו התינוק, ושהוא תכנן לפרוש כבר לפני שנתיים ואיכשהו ×–×” לא יצא לו.

כלבתא, במטותא. הקשקוש הזה היה צריך להדליק את כל פנסי האזהרה, אבל להוציא נחום ברנע, הם לא דלקו. ברנע שם לב למשהו מוזר: האירוע שבו הודיע סער על פרישה נראה באופן חשוד כמו אירוע התפקדות לליכוד. במקום היו דוכנים ותומכי סער המריצו את הבאים לאירוע להתפקד למענו. ואז עלה סער ונתן את הנאום שלו. מיד לאחר מכן טבעה התקשורת הישראלית בקינות על סער.

הקינות הללו, יש לציין, היו משונות מאד. גדעון סער ×”×™×” שר חינוך ושר פנים, אבל אף אחד לא יכול להצביע ולו על הישג אחד שלו – אלא אם ההישג הוא בדרדורה של ישראל בכיוון האנטי-דמוקרטי. כשר חינוך, הוא ניצח על טיהור במקצוע האזרחות, ואימץ את הדו”חות של “אם תרצו.” כשר פנים, הוא הצליח להיות גרוע יותר מאלי ישי כלפי מבקשי מקלט. ×–×” חתיכת הישג, אכן, אבל כנראה לא ×›×–×” ששווה להתפאר בו. הפרשנים הפוליטיים – הגווארדיה הקבועה של בן כספית, סימה קדמון, ושאר כתבי הרכילות הפוליטית – גם לא הצליחו להצביע על הישג כלשהו של סער.

אז למה פרש סער? בשביל לקבל את המידע הזה, צריך היה לצאת מהתקשורת המסורתית. אלדד יניב כתב בטוויטר, זמן קצר אחרי ההכרזה של סער, שסער ידע שיש תחקיר של “הארץ” בעניינו, שעומד להתפרסם. זמן מה אחר כך, התקבל כמעט-אישור מעורכת מוסף “הארץ” בנושא: “עוד לא פורסם תחקיר, וכבר מושאו פורש,” כתבה נעה לנדאו.

אחת הסיבות להודעת גדעון סער: תחקיר גדול שמוסף הארץ עמל עליו בשבועות האחרונים.

— Eldad Yaniv (@EldadYaniv) September 17, 2014

על מה היה התחקיר? אנחנו עוד לא יודעים, הוא לא פורסם. אבל בסוף השבוע קיבלנו רמז גס: News1 פרסם ידיעה על כך ש”תיק הבדיקה” נגד סער דלף לעיתונאים. מה לעזאזל?

ובכן, כזכור, מכתב שייחס לסער מעשים מיניים בכפופות לו הודלף לפני כשנה וחצי. וינשטיין הורה למשטרה לבצע “בדיקה” – לא חקירה – וזו מיהרה להודיע שהמכתב מזויף, אבל לא הצליחה למצוא את הזייפן. על פי הדיווחים, הקורבנות-לכאורה של סער לא שיתפו פעולה עם החוקרים.

אז עכשיו התיק הזה בחוץ, תחקירן של “הארץ” יושב על הזנב של סער, ולגמרי במקרה אירוע שאמור היה לקושש לו עוד תומכים במרכז הליכוד הופך, בהפתעה גמורה, לאירוע הפרישה שלו. ומה עושים בן כספית וסימה קדמון? מפמפמים את האגדה לבית סער, על פיה הוא החליט דווקא עכשיו לבלות זמן עם הילד שלו. אז מה שווים הפרשנים הפוליטיים האלה?

מה שהם היו שווים בפרשת המעשה המגונה של חיים “הלשון” רמון, זה מה. מה שהם היו שווים בעת ההרשעה של אולמרט: זונות שמפרכסות זו לזו.

כמובן, כל העסק מסריח מעבר לחיפוי העיתונאי הקבוע של כספית וקדמון. כשהיועץ המשפחתי וינשטיין הורה על “בדיקה” – לא חקירה – סער נחשב לאחד מהמקורבים לראש הממשלה נתניהו. שנה וחצי אחר כך, נתניהו רואה בו יריב מר. בדיוק עכשיו דולפים מסמכי החקירה ההם. משטרת ישראל, תחת המפכ”ל דנינו, מהווה יותר מאשר אי פעם משטרה שמשרתת את המשטר.

אין לי מושג מה יש בתחקיר של “הארץ”, או מה יש בתיק הבדיקה של המשטרה; ואם יתברר לי שהחוקרים בפרשת סער הבינו את רוח המפקד של וינשטיין וחיפפו את החקירה, בואו נאמר שאני לא אפול מהכסא. למעשה, אופתע הרבה יותר אם יסתבר שהמשטרה עשתה את עבודתה נאמנה. אבל כתבים פוליטיים ששומעים על כך ששר בכיר קוטע כנס התפקדות כדי להודיע שהוא נשאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וחוזרים על כך בלי כמעט כל שאלות – הם חלק ממערך ההון-שלטון-עיתון. הם חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.

הערה מנהלתית א’: בצד שמאל תוכלו לראות עכשיו את מדיניות התגובות של הבלוג, משהו מנהלתי שהתעצלתי לעשות הרבה זמן. ובכן, זה פה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמו בכל סיפור שבוגי יעלון מעורב בו, מסתבר שהוא הנבל. הפעם הוא ניסה לשחק את תפקיד שרון במלחמת לבנון

אני מניח שאני לא צריך להסביר שאני מתעב את נפתלי בנט, ועוד יותר מכך את אביחי “מעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי” רונצקי. אבל בעימות האחרון של השניים עם בוגי “משה” יעלון, בנט צודק.

מוקד הסיפור הוא כזה. במהלך דיוני הקבינט הבטחוני בעת “צוק איתן,” בנט טען פעם אחר פעם ששר הבטחון ממדר את השרים ממידע חשוב, והציג מידע כזה. זה העלה את חמתו של יעלון להשחית, והשבוע הודיעו מקורביו שרונצקי, שמקורב מאד לבנט, הוא זה שהדליף לו מידע ושעל כן הוא הודח. רונצקי, שהוא בכלל איש מילואים, מכחיש בתוקף שהדיחו אותו ואומר שלא נעשה לו כל שימוע. יעלון ותומכיו כבר התחילו לתאר את בנט כמי ש”מקבל הדלפות” מהצבא ועושה בהן שימוש לא נאות. מזל שלבנט יש חסינות, אחרת יעלון כבר היה מעלים אותו כמו את ענת קם.

וזה, כמובן, בולשיט. נתחיל מהחלק הפשוט יחסית, זה של רונצקי. על פי שורה של מקורות, רונצקי הסתובב במהלך המבצע כשהוא על מדים בכל מיני מפקדות, למרות שאף אחד לא גייס אותו למילואים. זו בפני עצמה עבירה על החוק, עבירה של התחזות, אבל ספק גדול אם רונצקי אכן סיפק מידע כלשהו לבנט. זה האחרון גיחך ואמר שמה רונצקי כבר יכול לדעת, מה מצב אספקת הקיגלים ביחידות? לא במקרה יעלון לא פתח בהליכים רשמיים נגד רונצקי, זה היה נגמר בעליבות חריגה אפילו ביחס ליעלון.

אז מה קרה שם? די פשוט. השרים התלוננו פעם אחר פעם שיעלון ונתניהו מעלימים מהם מידע. נתניהו, כזכור, אפילו לא הביא את הפםקת האש להצבעה בקבינט – הוא ידע שיש סיכוי שהיא תובס. בכך, ביצעו יעלון ונתניהו סוג של פוטש.

חוק יסוד: הצבא קובע שהממשלה היא המפקדת של הצבא. הממשלה, לא שר הבטחון ולא ראש הממשלה. שר הבטחון הוא רק “הממונה מטעם הממשלה” על הצבא. אף ששר הבטחון הוא הממליץ על המיועד לרמטכ”ל, כלומר שאי אפשר למנות רמטכ”ל בניגוד לרצונו, הממשלה היא זו שמאשרת את המינוי.

נתניהו התגאה בכך שהוא כינס את הקבינט הבטחוני כמעט מדי יום במהלך “צוק איתן.” כל האוויר יצא מהבלון ×”×–×”, כשהוא נמנע מלכנס אותו כדי להחליט על הפסקת אש, ולא התיר – בעוד עצת חושי הארכי של היועץ המשפחתי לממשלה – לשרים להצביע על כך. מכאן אפשר להבין איזו רמת מידע קיבלו השרים בדיונים האלה, שנוהלו כך שאפשר ×™×”×™×” לומר לוועדת חקירה שהם נוהלו.

בנט הוא, כאמור, לא אדם סימפטי, אבל הוא שר בממשלה וחבר בקבינט. כשהוא חשד ששר הבטחון מעלים משרי הקבינט מידע, הוא עשה את חובתו והלך והשיג מידע שהשר לא רצה לספק. לא זכותו: חובתו. בנט לקח ברצינות את האחריות הקולקטיבית שלו כחבר הקבינט הבטחוני. העובדה שהוא עשה זאת ואף אחד אחר מהשרים לא עשה כן, היא אות קלון לכולם.

אבל עיקר הקלון צריך להיות שמור לשר הבטחון יעלון, שאין סיפור שהוא מופיע בו אלא בתפקיד הנבל. יעלון עשה לשרי ממשלת נתניהו השלישית את מה שעשה אריאל שרון לשרי ממשלת בגין השניה: לקח אותם למלחמה ואז העלים מהם מידע חיוני. גם במלחמת לבנון הראשונה, שר שהיה מקושר לקצינים בכירים ושהבין בניהול הצבא – מרדכי ציפורי, תא”ל במיל’ – ×”×™×” ×–×” שעדכן את השרים במה שמתרחש בשטח. ממשלת בגין השניה היתה אמיצה יותר כלפי שרון מאשר שרים כמו לבני ולפיד: עוד קודם להדחתו של שרון על ידי ועדת כאהן, שרי הממשלה שללו ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר.

אלא שלקשר של שרון ×”×™×” שותף, הרמטכ”ל רפאל איתן; ויעלון לא ×”×™×” יכול למכור צ’יזבטים לשרים, בלי תמיכתו של ראש הממשלה נתניהו. שניהם הפרו את חובת האמון שלהם. במדינה שאיננה מתייחסת לחוקי היסוד שלה כאילו הם המלצה לא מחייבת, הפרשה הזו היתה הופכת לשערוריית-ענק – כשבמרכזה לא בנט, כפי שניסה לעשות יעלון בספין המגושם שלו, אלא יעלון עצמו ונתניהו.

בניגוד לשטויות של יעלון, שרי הקבינט אינם מרגלים או בוגדים. אין שום סיבה עלי אדמות שקציני צה”ל לא ידברו איתם ולא יענו על שאלותיהם. אלה האנשים שאמורים לקבל את ההחלטות הבטחוניות – כן, בוגי, הם ולא אתה – והם צריכים לקבל כל מידע שהם חושבים שיועיל להם. שר בטחון שמונע משרי הממשלה לקבל את המידע שלדעתם הם זקוקים לו, צריך ללכת הביתה בקלון – מיד אחרי ראש הממשלה שמאפשר זאת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שרת המשפטים שלכם יוצאת במיצג ונדליזם ביוון – ×›×™ היא יודעת שזה מה שהאספסוף היהודי רוצה, ומקווה נואשות שזה יספיק לה להבחר שוב

ציפי לבני, בעוונותינו שרת המשפטים של ישראל, יצאה לאחרונה לחופשה ביוון. לגיטימי. כנראה גם יותר זול מחופשה בישראל. במסעותיה, נתקלה לבני בשלט שהעלה את חמתה. השלט, כתבה לבני בעמוד הפייסבוק שלה, קרא “תשוחרר פלסטין,” והוא כלל מגן דוד שהקווים החיצוניים שלו צוירו כגדרות תיל, כשבמשולשים של הסמל מופיעות שמות ערים פלסטיניות: ג’נין, שכם, חברון, עזה. לבני הודיעה קוממיות שהיא נרעשת מהחיבור “של סמל שאנחנו כל כך גאים בו עם שנאה ותעמולה אנטי ישראלית,” ואשר על כן היא קרעה את השלט, וגם הקפידה להצטלם כשהיא עושה את זה.

לפני כמה שבועות, יצא משרד המשפטים של לבני בעוד איזה קמפיין בעד סובלנות. אולי הלוגו החדש שלו צריך להיות תמונת שרת המשפטים מפגינה את הסובלנות המפורסמת שלה על כרזה במדינה זרה.

תומכיה של לבני מיהרו לטעון שזהו איננו ונדליזם; הם טענו שהשלט ×”×™×” בלתי חוקי. קשקוש. קודם כל, אנחנו לא יודעים אם הוא ×”×™×” חוקי או לא – ואני מעז לומר שלבני לא טרחה לברר. גם אם הצבתו היתה בלתי חוקית, בפעם האחרונה שבדקתי לבני לא היתה פקחית עירונית ביוון. ההשחתה שלה של שלט היא עדיין השחתה, והיא עדיין סתימת פיות. נשאל זאת כך: ×”×™×” והפקחית החרוצה לבני היתה נתקלת בכיכר עיר יוונית בשלט פרו ישראלי שהוצב שלא כדין, האם היתה ממהרת להסיר אותו? והאם היתה מפרסמת את תמונתה כשהיא מסירה אותו למען האלקטורט היהודי?

לא, אה? אז בואו נרד מהקשקוש הזה.

איכשהו, גסות הרוח וסתימת הפיות הזו נראות לציבור היהודי כמו משהו טבעי לגמרי – וזו הסיבה שלבני פרסמה את התמונה. ליהודים בישראל יש סיפור אהבה עם השחתה של מה שלא נראה להם: לפני כעשור, הפך השגריר בשוודיה צבי מזאל לגיבור לאומי, אחרי שהשחית מיצג אמנותי שנראה לו פרו פלסטיני. לבני מכתירה את ההשחתה שלה כחלק מה”קרב על דעת הקהל העולמית.” אבל איך נראה לה שתראה דעת הקהל העולמית את שרת המשפטים של ישראל, כשזו משתוללת כחוליגנית מן השורה? לא, כמו כל הבולשיט הרגיל על hasbara, אקט הוונדליזם הקטן של לבני ×”×™×” מיועדת לתצרוכת פנימית.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לבני יודעת שממשלת נתניהו לא תוציא את ימיה, בין השאר משום שכפי שציין עידן לנדו, היא לא תעז להעביר תקציב. ולבני יודעת שאת תרגיל ההונאה שהיא עשתה על הציבור הישראלי אפשר לעשות פעמיים, אבל לא שלוש. בפעם הראשונה, היא גרפה 29 מנדטים; בפעם השניה, רק שש. ועם אחוז החסימה החדש, שהיא סייעה להעביר, היא הולכת הביתה אחרי הבחירות הבאות. אלא אם היא תשכנע מפלגה לאומנית כלשהי – הליכוד? יש עתיד? – לצרף אותה לשורותיה. אז היא צריכה לשפר את המוניטין הלאומני שלה.

ומאחר וללבני יש בעיה עם הסיסמה “תשוחרר פלסטין” – למרות, כמה משונה, שפעמיים היא העמידה את עצמה לבחירה כשהיא מבטיחה להקים מדינה פלסטינית – אז ×”×’×™×¢ הזמן שגם אנחנו נאמר שצריך לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מציפי לבני. ספק אם נראתה כאן אי פעם פוליטיקאית כושלת כל כך ואופורטוניסטית כל כך.

מאיפה להתחיל? אולי מהחתרנות הבלתי נלאית. קונדליסה רייס כתבה בספר זכרונותיה שלבני הלכה מאחורי גבו של אולמרט והבטיחה לפלסטינים שאם רק יחכו לרגע שבו היא תהיה ראש הממשלה, היא תתן להם הרבה יותר. זה תרגיל שמייצג שרלטנות פוליטית מהסוג שהופגן על ידי פוליטיקאים חסרי מצפון כמו ריצ’רד ניקסון ובעידן רחוק יותר, אלקיביאדס האתונאי. שנתיים לאחר מכן, באמצעות עבריין המין המורשע חיים “הלשון” רמון, ניסתה לבני לבצע תרגיל דומה.

אה, רמון: היועץ הפוליטי של מי שאהבה לקרוא לעצמה “מיסיס קלין”, ושלא בחלה ביועץ פוליטי אחר, עד השקר המורשע עמרי שרון. לבני אוהבת להציג את עצמה גם כתומכת בזכויות אדם – אבל שם הרקורד שלה גרוע אפילו יותר. היא ברחה מההצבעה על חוק הפליטים, חוק ×›×” בזוי שהוא נפסל אחר כך על ידי בג”צ פה אחד; היא מתהדרת בשמירה על זכויות הדת בישראל – אבל מכרה אותן בשקט לנפתלי בנט; וכשאביגדור ליברמן הודיע שמשאת נפשו היא גירושם של ערביי ישראל, ושלא ×™×”×™×” שלום בלי “חילופי שטחים”, לבני בלטה בשתיקתה.

ואולי טוב שהיא סתמה את הפה, ×›×™ מי שעקב אחרי לבני לאורך השנים יכול ×”×™×” לזכור שכשזה מועיל לה, אין לה בעיה להתחנף לאספסוף. כשהיא חשבה שהיא תצטרך את החרדים, היא לא היססה לומר שהחילונים שכחו מה ×–×” להיות יהודים, ועברה בשתיקה על כך שהכרזות של מפלגתה בבני ברק העלימו את התמונה שלה. ×›×™ מה זו קצת הדרת נשים לעומת הסיכוי (הלא קיים, אבל ×”×™×™ – רמון בטח טעה כאן, כהרגלו) שהחרדים ימליצו עליה כראש ממשלה.

האם מישהו יכול להצביע על היצג כלשהו של הפוליטיקאית לבני – להוציא, כמובן, היותה ראש אופוזיציה גרוע יותר משמעון פרס? לא? גם אני חשבתי ×›×›×”. אז ×”×’×™×¢ הזמן לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מקללת הריקנות המתרפסת שנקראת ציפי לבני, ולהבהיר שכל מפלגה שלוקחת אותה, מקבלת נטל ולא נכס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האיש שטען שהחברה הישראלית הוא החוליה החלשה לא העז להגיע לנחל עוז. לזכור את הרגע הזה, כשיעלון ינסה להיות ראש ממשלה

שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, אמור היה להגיע בסוף השבוע לפגישה עם תושבי קיבוץ נחל עוז, שבו נהרג שלשום (ו’) הילד דניאל טרגרמן. ברגע האחרון, ביטל יעלון את הביקור בנחל עוז. שר הבטחון לא העז להגיע לישוב המופגז, שלו הוא לא מסוגל לספק בטחון, אבל מסר תירוץ עלוב במיוחד: שהמאבטחים אסרו עליו להגיע.

כלומר, לא היתה כאן פחדנות אחת, אלא פחדנות כפולה. קודם כל, הסירוב של יעלון להגיע לישוב מופגז, שחווה את תוצאות המדיניות שלו; ואחר כך, הנסיון מוג הלב להפיל את התיק הזה על המאבטחים שלו.

לשר הבטחון יש את הזכות, אם לא את החובה, להתעלם מהמאבטחים שלו. שורה של שרי בטחון בעבר הגיעו למקומות מסוכנים לא פחות. שר הבטחון דיין נהג להגיע לתעלה בימי מלחמת ההתשה גם בעת הפגזות, והיה ידוע בכך שהוא מסרב לפתוח בריצה בעת הפגזה, אלא ממשיך ללכת בנחת. שר הבטחון שרון ביקר בלבנון כמה וכמה פעמים, גם במקומות שבהם היתה סכנה. שרי הבטחון רבין ופרס נסעו לגבול לבנון בימי המבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם.” שר הבטחון עמיר פרץ התגורר בעיירה שדרות המופגזת תדירות, וסירב לעקור ממנה למרות תחינות המאבטחים שלו. דווקא יעלון צריך להקשיב למאבטחים?

מלשכת יעלון נמסר בתגובה ש”מדובר בסיור שתוכנן עם הרמטכ"ל בני ×’× ×¥ וסגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. אלו ביקרו במועצה האזורית שער הנגב ושמעו טענות התושבים, אך טרם ביקורם בנחל עוז התרחש ירי פצמ"רים, שהוביל להיווצרות חשש ×›×™ החמאס מודע לנוכחות הרמטכ"ל באזור. אין לפקפק באומץ לבו של שר הביטחון משה יעלון, ששהה במקומות מסוכנים בהרבה במהלך שירותו במערכת הביטחון.” אין לפקפק, הא? אז אם היית במקומות מסוכנים הרבה יותר – דבר, אגב, שעליו אנחנו יודעים רק מעדותך-שלך – למה לא הגעת לנחל עוז?

כי תראו מה אומר לנו יעלון: אתם, האנשים הקטנים של הדרום, צריכים להשאר איפה שאתם. לי, מצד שני, זה מסוכן. אני לא מוכן לקחת על עצמי את הסכנות שאתם לוקחים כתוצאה מן המדיניות שלי. יכול להיות, בעצם, שאתם לא צריכים להיות כאן; יכול להיות שצריך לפנות אתכם. אבל אני, כשר בטחון, לא אקבל את ההחלטה הזו; אתם אלה שתצטרכו לקבל אותה. וואלה. אקט שלישי של פחדנות, הפעם פחדנות אזרחית, חשש מקבלת החלטה. אותה פחדנות עצמה, אגב, מודגמת בכך שיעלון שרבב את שמם של גנץ ואייזנקוט: אתם רואים, לא ברחתי לבדי, גם הם ברחו.

הלו! אתה לא קיביצער. אתה שר הבטחון. אתה האחראי לחייהם ולמותם של אזרחים. אם מסוכן שם – אם מסוכן שם עד כדי כך שאתה-עצמך לא מוכן להסתכן – אז צריך לפנות את הישובים הללו. לדרוש מהתושבים לקבל החלטה בעצמם, כשאתה מתחמק ממנה, פירוש הדבר הוא לדרוש מהם לשלם את המחיר של חוסר היכולת שלך לבצע את מה שהתיימרת לעשות. כן, פינוי של הישובים ×™×”×™×” נצחון של החמאס. אבל אם יהיו שום עוד כמה קורבנות בנפש, הם יפונו מעצמם, וגם אז יחגוג החמאס נצחון – רק שבין לבין, יהיו כמה גופות של אזרחים. חוסר הנכונות של יעלון להודות בכך שהמדיניות שלו נכשלה, הדרישה המשתמעת שלו שאזרחים ישלמו בחייהם או על כל פנים ימשיכו להסתכן, היא כבר מעבר לפחדנות: זו כבר מעילה באמון.

לפני כעשור, כשאזרחי ישראל התפוצצו באוטובוסים ובמסעדות, ואמרו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, בוגי יעלון ×”×™×” הרמטכ”ל. הוא הסתובב עם מאבטחים כשסתם אנשים מן השורה נאלצו לערוך כל בוקר הערכת מודיעין עצמאית של עד כמה מסוכן לצאת היום לרחוב. אף על פי כן, היתה לו החוצפה יוצאת הדופן – לו, למי שכל ימיו ×”×™×” אוכל לחמו של הציבור – לומר ש”הציבור הוא החוליה החלשה.”

עשר שנים חלפו, והאיש שלא זז בלי מאבטחים ב-15 השנה האחרונות ממשיך להטיף לנו, תוך שהוא עצמו מתחמק מן הסכנה ודורש מאחרים לשלם את מחיר המדיניות שלו. מנהיגים אמורים לספק דוגמא אישית. הנחש בנעליים הגבוהות, האיש שהתמחה במלחמה בתותים של עזה, הדגים לכולנו בסוף השבוע עד כמה נבובות המילים שבפיו, ואיך מאחורי הפסאדה של מנהיג נחוש וצורב תודעה ניצב פחדן ריקני, שלא היה מזהה דוגמא אישית גם אם זו היתה תוקפת אותו בפצמ”ר בסמטה חשוכה.

זכרו את זה, כשהוא ינסה להיות ראש ממשלה. כי צריך להיות גבול. כי אם נבחר בו, נוכיח שאנחנו אכן החוליה החלשה.

(יוסי גורביץ)

מערכת המשפט הישראלית נגד הצדק: שני מקרי מבחן

“סבול כל עוול שיכול להגרם לך, ובלבד שלא תבוא לכאן.” – צ’ארלס דיקנס, על בית המשפט Court of Chancery

מערכת המשפט הישראלית נוהגת לומר על עצמה, ובעבר – במיוחד בימיו המשכרים של אהרן ברק – מצאה לא מעט אנשי תקשורת שיחזרו על ההבל ×”×–×”, שהיא מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם. מאחורי השקר הנוצץ ×”×–×” ניצבת, בסופו של דבר, עוד מערכת שלטונית רקובה. טובה יותר מהרבנות, כן, וכנראה גם מביטוח לאומי, אבל לזה קוראים האנגלים damning with faint praise: כמו לומר שהמדינה היהודית טובה יותר מסוריה של אסד.

מי שעדיין נושם את האדים שהפיץ בית המשפט של ברק, מוטב שיתבונן בשני מקרים שעלו לכותרות לאחרונה. בעיה מרכזית של כל מערכת משפט היא הוודאות שהיא כולאת אנשים חפים מפשע. אין מערכת שנקיה מטעויות, וכשמדי שנה יש עשרות אלפי תיקים פליליים, בתי הכלא יכילו גם אנשים חפים מפשע. מבלי להתייחס לבעיה ענקית אחרת של מערכת הצדק הישראלית – ההטיה שלה כנגד לא-יהודים, עניים, זרים ומזרחים – אני רוצה להתייחס לבעיה המרכזית שלה: חוסר הנכונות להכיר בטעות.

המקרה הראשון הוא פרשת רומן זדורוב. בדצמבר 2006, רצח מישהו את הילדה תאיר ראדה, בת 13 מקצרין. המשטרה עצרה תוך זמן קצר עובד במקום, רומן זדורוב, עובד זר שהגיע לישראל באשרת תייר ונשא אח”כ אזרחית ישראלית. המשטרה טענה שזדורוב הודה ברצח ושחזר אותו; זדורוב חזר בו מהודאתו וטען שלא הוא הרוצח.

לטענת המשטרה והפרקליטות, זדורוב רצח את ראדה ממניע מפוקפק: כביכול, היא העליבה אותו על כך שלא נתן לה סיגריה, ואז הוא עקב אחריה לשירותים ורצח אותה שם. לטענת התביעה, זדורוב אמר שביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית.

אלא שעדות של מומחה חיצונית, ד”ר מאיה פורמן-רזניק, שכנעה את ביהמ”ש העליון להחזיר את התיק של זדורוב לבית המשפט המחוזי. פורמן-רזניק, רופאה משפטית, ×”×’×™×¢×” למסקנה חד משמעית שהלהב שבו נרצחה ראדה ×”×™×” להב משונן; להב של סכין יפנית הוא להב ישר. אם הלהב אכן ×”×™×” משונן, הראיה המרכזית של התביעה – ההודאה של זדורוב – נשמטת. המשמעות היא שאדם ×—×£ מפשע יושב בכלא באשמת רצח כבר כמה שנים.

במהלך המשפט החוזר, ציינה פורמן-רזניק שהמסקנה שמדובר בלהב משונן איננה רק שלה: גם ד”ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, משוכנע שהלהב ×”×™×” משונן. בתגובה, טענה התובעת – שילה ענבר – שפורמן-רזניק משקרת (!) באשר לחוות דעתו של קוגל.

זו טענה חריגה מאד. השאלה המתבקשת היא למה לעזאזל לפורמן-רזניק לשקר שקר מטומטם כל כך, שניתן להפרכה בקלות – כל מה שצריך הוא לזמן את קוגל לעדות. אבל ראה ×–×” פלא, למרות בקשות הסנגוריה, סירבה הפרקליטות באופן נחרץ לזמן את קוגל לעדות – ובית המשפט אסר על כך.

כלומר, יש לנו אדם שהורשע ברצח ויושב בכלא כבר כמה שנים, יש ראיה מרכזית ששנויה במחלוקת – ולא רק שהפרקליטות עושה הכל כדי שלא להזמין מומחה לדיון, בית המשפט מקבל את עמדתה.

אבל שניה, רק התחלנו. בעקבות דבריה של ענבר, מתחו השופטים ביקורת קטלנית על עדותה של פורמן-רזניק, כשהם מתייחסים אליה שוב ושוב כאל “רופאה משפטית צעירה.” לפני מספר חודשים, התקבלה פורמן-רזניק לתפקיד חשוב במכון לרפואה משפטית, מנהלת היחידה לרפואה משםטית פתולוגית. באופן בלתי נתפס, הפרקליטות עתרה כנגד המינוי שלה – כשהיא מצטטת את פסק הדין במשפט החוזר של זדורוב כראיה.

אבל כאן קושרי הקשר של הפרקליטות הסתבכו. ד”ר קוגל כתב תצהיר, בו הבהיר שהוא תומך בעמדתה של פורמן-רזניק בשאלת הלהב המשונן. המשמעות היא שהפרקליטות, שטענה בבית המשפט שפורמן-רזניק שיקרה, היא זו ששיקרה לבית המשפט. בהתאם, בנסיון מבוהל למנוע את חשיפת השערוריה, אסרה הפרקליטות על קוגל להתייחס לחוות הדעת שלו, ושלחה לו את חוות הדעת עם “תיקונים.” קוגל עמד באומץ בבית המשפט, ציין שהוא מעיד למרות האיסור של הפרקליטות, וחזר על עמדתו – וציין ש”אני חושב שמאשימים את אולמרט בזה עכשיו,” רמז גס לכך שמה שהפרקליטות עשתה ×”×™×” שיבוש ראיות והדחת עד. קוגל אף אמר שהפרקליטות מתנהלת “כמו במדינה טוטליטרית”, ומנסה להפוך את המכון המשפטי לחותמת גומי. בימים אלה מנסים פרקליטיו של זדורוב להביא את העדות של קוגל לדיון נוסף בהרשעתו של זדורוב.

זו שערוריית-ענק: מערכת התביעה מאיימת על רופא משפטי כדי שלא יחשוף את עמדתו המקצועית, משום שזו תחשוף את העובדה שתוך העלמת ראיות, התביעה והמשטרה – הכל בסיוע של בית המשפט – שלחו אדם ×—×£ מפשע למאסר עולם. התביעה הוסיפה חטא על פשע בכך שרדפה את פורמן-רזניק ובכך ששיקרה לבית המשפט – שיצא, אם להיות עדינים, מטומטם במקרה הטוב ושותף לדבר עבירה במקרה הרע, בכך שסירב לזמן את קוגל לעדות.

שותף לדבר עבירה? לא יכול להיות, אתם אומרים. הרי השופטים הם כמלאכים. כאן מגיע המקרה השני שלנו, זה של יוסי דוידוב. הוא הורשע בשנת 2006 בכך שניסה לרצוח את משה עמרה, ונידון ל-16 שנות מאסר. דוידוב היה נאשם בעייתי מאד מבחינת הפרקליטות: בניגוד לרוב מוחלט של הנאשמים, הוא סירב בעקשנות להודות באשמה, וניהל מאבק משפטי שנמשך שמונה שנים והגיע עד לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר. לדוידוב היה מזל יוצא דופן: הוא הצליח להוכיח שהסרטון שהוביל להרשעתו עבר עריכה מגמתית על ידי המשטרה, וממנו הושמטו 53 שניות שמראות אותו משוחח עם עמרה, מה שלטענתו מחזק את עמדתו, על פיה הגיע למקום כדי להתעמת עם עמרה ולתקוף אותו, אך לא לנסות לרצוח אותו.

שמונה שנים אחרי התקרית, במארס השנה, הודיעו השופטים לדוידוב שהראיה החדשה לא משנה דבר, ושאין להם אלא להרשיע אותו שוב בנסיון לרצח. כאן אירעה תקרית יוצאת דופן: השופטים, בראשות גלעד נויטל, דרשו מדוידוב להודות בעבירה, אמרו לו שהוא יזכה ל”עונש אטרקטיבי” אם יעשה זאת ורמזו בגסות שאם לא יודה, הוא יצטער על כך. בלב כבד, ובעצת עורך דינו, הסכים דוידוב להודות. הוא נדהם לגלות שעונשו נגזר ל-13 שנים.

כעת דורש דוידוב לבטל את ההודאה שלו, משום שאי אפשר לראות בה הודאה שנמסרה מרצון חופשי. הדבר שהיה צריך להדהים כל אדם שיש לו אמון בבתי המשפט הוא העובדה שה”שיחה” בין השופטים ודוידוב כלל לא מתועדת בפרוטוקול: על פי הפרוטוקול, קפץ פתאום דוידוב – אחרי שמונה שנים של סירוב ומאבק משפטי עקשני – והודה מרצונו בעבירה שהוא הכחיש במשך שנים. הסיפור ×”×–×”, שגם בו אנחנו רואים תביעה שמעלימה ראיות ושופטים שמשתפים פעולה בנסיון לסגור את התיק באופן שלא יביך את מערכת המשפט, הולך עכשיו לערעור.

מערכת המשפט מקוננת בשנים האחרונות על כך שהיא מאבדת את אמון הציבור. ובכן, היא תמשיך לאבד את אמונו, כל זמן שנציגי המדינה משקרים לבית המשפט ואינם עומדים לדין על עדות שקר, וכל זמן ששופטים משתפים פעולה עם נציגי המדינה כדי לטייח את עוולות המערכת. ואולי, מתגנב הרהור כפירה, כל הסיפור הזה של שופטים מקצועיים שמגיעים רובם ככולם משורות התביעה ושהם בעצם עובדי מדינה, לא עובד כל כך טוב; אולי בכל זאת צריך לשקול סוג כלשהו של מערכת מושבעים, של אנשים שגוזרים את הדין אבל אינם חלק מן המערכת והמשכורת או הקידום שלהם אינם תלויים בהיותם מערכת הרשעות.

ועוד דבר אחד: ואם למישהו עוד ×”×™×” ספק מה שווה מערכת המשפט הישראלית, נציין שהיא הורתה להרוס את ביתו של מחמוד קוואסמה על סמך הודאה שהוצאה ממנו, וללא כל הרשעה. קוואסמה הוחזק על ידי השב”כ בחשד למעורבות ברצח שלושת הנערים, לדבריו – ואין סיבה טובה לפקפק בהם – עבר עינויים קשים, והודה במעורבות ברצח. זאת, לאחר שבמשך שבועות נמנע ממנו לפגוש עורך דין ועצם מעצרו הוסתר. כאן המקום לציין שראש הממשלה נתניהו טען שוב ושוב שחמאס ×”×™×” אחראי לרצח ×”×–×”; שהשב”כ מקבל את ההנחיות שלו מראש הממשלה; ושפרט להודאה של קוואסמה, אין כל ראיה לכך שא. החשודים המרכזיים, שבתיהם נהרסו, מעורבים ברצח ושב. הנהגת החמאס הורתה עליו. ועדות חקירה כבר מצאו שהשב”כ שיקר בעקביות לבתי המשפט בשאלת העינויים של עצירים, ואף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא ×™×”×™×” בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. ×–×” ×”×™×” לפני חמש שנים ומשהו. ×–×” לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג ×”×–×”, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה ×™×”×™×” האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ×”-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון ×”×–×” – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)