החברים של ג'ורג'

כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו ×›-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא ×”×™×” שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד ×™×”×™×” גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, ×–×™×”×” מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ×”-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא ×”×’×™×¢ לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם ×™×’×™×¢ הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא ×”×™×” יכול לעשות את ×–×” אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור ×”×™×” מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את ×–×” למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? ×›×™ ×–×” מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את ×–×”, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב ×”×–×” – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא ×”×™×” לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו ×”×™×” פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב ×”×–×” לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) ×›×™ לשיטתה אם ×™×”×™×” בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות ×›×™ טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, ×›×™ אז מן הראוי לייחס לנתון ×–×” משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על ×—×™×™ בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-×—'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא ×”×™×” פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההחלטה להטיל סגר על מאות אלפי תושבים ישראלים ללא התייעצות איתם מצביעה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות

נתניהו חילק את ירושלים.

ממשלת נתניהו הכריזה אמש (ג’) על סגר במזרח ירושלים. עוד לא עוצר, כפי שהציע ינון מגל – שמשתתף בתחרות הקשה על תואר המסית הלאומי – אבל סגר. הם לא יוכלו לצאת למערב העיר או לגדה המערבית. לא ברור איך ייאכף הסגר ×”×–×”: ירושלים המזרחית היא מקום גדול, הגבול שלה עם ירושלים המערבית רחב, התושבים מכירים את התוואי היטב, והמשמעות היא שתוך זמן מה – אם הסגר אכן ייאכף, וזו ממשלת נתניהו אז אף אחד לא מוכן להמר על ×–×” – יהיו מי שיעשו כסף ממציאת פרצות בגדרות. הן כדי להרוויח מהברחה, הן – תמורת הון גדול יותר, כנראה – לסייע בפיגועים.

(בהתחשב בכך שכך נראית עמדת הגנה בתוואי הגדר סביב העיר, לא הייתי בונה הרבה על מערך ההגנה הזה.)

החלטת הממשלה, כמובן, התקבלה ללא כל התייעצויות עם תושבי מזרח ירושלים. והעובדה שבדיון קצר הוחלט על סגר על שכונות שתושביהן מחזיקים בתושבות ישראלית, ללא כל דיון איתם, ושהדיון הציבורי אפילו לא התעכב על שאלת התושבות, מעידה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות המערבית.

בישראל, כל מה שמשנה הוא הזהות האתנית שלך. לצבע התעודה שאתה נושא יש פחות ופחות משמעות: המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקפידה הרבה יותר לברר מי היתה אמא שלך מאשר מה מעמד האזרחות שלך. ואף אחד לא מדבר על זה. שלילת זכויות של תושבים ללא הליך בסיסי? ענישה קולקטיבית על מאות אלפי אנשים בלי שיש להם אפשרות לערער על כך? אתה מעלה את השאלה הזו ואנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. עוד שניה יצטטו לך את באשיר ג’ומאייל על כך שפה זה לא נורווגיה.

השכונות המזרחיות של ירושלים, וזה סוד קטן מאד, תמיד זכו לקיפוח ממוסד מצד השלטונות. הקיפוח הזה הוחמר לאחרי בניית תוואי החומה, שמותיר ארבע שכונות של ירושלים במצב לימבו: הרשויות הישראליות לא פועלות בהן, לרשויות הפלסטיניות אסור לפעול בהן, והתושבים מוצאים את עצמם נעים בין כאוס, אנרכיה וכנופיות.

הימין היהודי מרבה לדבר על “ריבונות”. הוא מרבה לדבר עליה בעיקר ביחס לירושלים. לפני כשבועיים, לפני גל הדמים, הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן שהתגלגל לתפקיד שר המשטרה עוד הכריז שהממשלה “תשיב את הריבונות” לירושלים. שבעה הרוגים אחר כך – פיגוע בינוני באינתיפאדה השניה – אותה ממשלה ואותו שר מכריזים על סגר ועל כך שבפועל הם מפסיקים לראות במאות אלפי מחזיקי תעודות כחולות אפילו כנתינים ישראלים. הם לא יהודים, אתם מבינים.

שבעה הרוגים, והמתקוממים במזרח ירושלים מראים לנו שדיבורים הרמים על איחוד ירושלים הם קשקוש. שבעה הרוגים, ונתניהו מחלק את ירושלים. שבעה הרוגים, והאזרחות הישראלית מוצגת כקליפה ריקה, כשוות ערך לזו של אזרחות לבנונית, עיראקית, או סורית: כל מה שמשנה הוא העדה הדתית שלך.

שבעה הרוגים ישראלים, ×–×” הכל. ×–×” מה שצריך כדי לסגת מעמדות בסיס בלי אפילו לזכור שאלו היו פעם עמדות בסיס. ועל הרקע של הנסיגה מהאזרחות אל האתנוס, פרסם אתמול (ג’) יוסי קופרווסר – למרבה הזוועה, פעם ראש אגף מחקר של אמ”ן; מאיזה מחסן של ד”ר סטריינג’לאב הם מגרדים את האפסים האלה? – מאמר שבו האשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בטענה החדשנית שהיא המציאה את העם הישראלי. אנחנו לא ישראלים, הכריז קופרווסר בגאווה, אנחנו יהודים. לומר שאנחנו ישראלים, זו הסתה.

הטענה שאין ישראלים איננה חדשה. הממשלה מעלה אותה פחות או יותר מיום היווסדה. בג”צ דחה פעם אחר פעם דרישות להכיר בעם הישראלי. משרד הפנים מכיר באומה האשורית, אבל לא באומה הישראלית. אבל הטענה של קופרווסר היא לא רק מטומטמת, לא רק בורה, לא רק מעליבה: שורה של ישראלים גדולים דרשו להכיר בהם ככאלה לאורך השנים, בולטת בהם שולמית אלוני. הטענה שלו, משולבת בהחלטת הממשלה מאמש, מבהירה שהטענה הרשמית של הממשלה – אין ישראלים, אבל ישראל היא מדינה שוויונית – לא עומדת. ברגע מבחן ראשון, ולא מבחן מסובך כל כך, התפיסה האזרחית קורסת – בלי דיון.

התפיסה שישראל יכולה להיות מדינה יהודית אבל שוויונית היתה תמיד תפיסה שקרית. הפלסטינים הישראלים ידעו היטב כמה שקופה התעודה הכחולה: היא לא הגנה עליהם מכדורי החמושים הישראלים בטבח כפר קאסם, ביום האדמה, במהומות אוקטובר 2000. פעם בדור, ישראל הבהירה בכדורי עופרת לתושביה הפלסטיניים שהם לעולם לא יהיו שווי זכויות, שלעולם היא תפעיל כלפיהם יותר אלימות משהיא מפעילה כלפי יהודים.

הפלסטינים הישראלים ידעו את זה תמיד. רדיקלים ישראלים למדו את זה מעט אחר כך. שאר הציבור עדיין בהכחשה, וכיוון שהוא בהכחשה הוא לא מסוגל לומר לאן אנחנו הולכים.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלוש סיבות לכך שהמינוי החדש של ארדן ונתניהו בעייתי לא פחות מקודמו

אז לפני שבוע, גווע בקול נפיחה הרעיון למנות את הפשלונר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. הנער לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן שעלה לגדולה, גלעד ארדן, למד על בשרו שהירש הוא לא מהאנשים שהאגו שלהם מסוגל לעמוד בדחיה; הירש לא הסכים למשוך את מועמדותו, ארדן נאלץ לזרוק אותו. ואז הגיע מינוי גרוע אפילו יותר מהירש. במשך יומיים מגוחכים במיוחד, כלי התקשורת הישראלים לא היו רשאים לדווח על שמו של המפכ”ל המיועד; בוויקיפדיה העברית מחקו את הערך שהכיל את שמו. לפני שלושה ימים מותר היה סוף סוף לומר שהמיועד הוא רוני אלשייך, סגן ראש השב”כ.

ויש שלוש סיבות עיקריות מדוע מדובר במינוי בעייתי מאד.

א. אנחנו לא יודעים עליו כלום. רבאק, עד יום ראשון כל מי שהיה נוקב בשמו היה עובר על החוק. ועל אנשים שאנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת ראויה.

אה, רגע, אתם אומרים, אנחנו דווקא יודעים. קוראים לו השועל או אבו עניבה או נער הבר המצווה, הוא ערמומי ותורם לצדקה, הוא היה מעורב בעשרות מבצעים מוצלחים? אז צר לי, אתם לא יודעים כלום. אתם חוזרים על דף המסרים שהוציאה לתקשורת לשכת ארדן. מדובר באיש בן 52 והוא לא השאיר שום חותם שהציבור יכול לבחון.

וכן, בחינה ציבורית היא לא איזה מטרד, איזה דבר שמפריע ל”משילות.” הממשלה, כזכור, אחראית בפני האזרחים. אלה זכאים לכמה שיותר מידע על הפעילות שלה, אחרת הבחירות הופכות להצגה ריקה. בלי מידע, אין אפשרות לבחור. אבל אזרחות שמתמצית בשלשול פתק פעם בכמה שנים היא אזרחות ריקה למדי.

מועמד לתפקיד כמו המפכ”ל חייב לעמוד לביקורת ציבורית, כי זו הדרך היחידה שתוודא שאנחנו לא קונים חתול בשק. מועמד שהחיים שלו התנהלו באור, ניתן לביקורת ציבורית ראויה. איזו ביקורת אפשר להעביר על אדם שאפילו שמו היה אסור לפרסום?

אה, תאמרו, אבל המינוי לא סופי. ועדת טירקל צריכה לאשר אותו. נכון. זוכרים מתי בפעם האחרונה ועדת טירקל אמרה “לא” למינוי כלשהו? לא? אל תתאמצו יותר מדי, לא היה אירוע כזה. ועדת טירקל היא חותמת גומי שאפילו לא מתאמצת להיראות כמו משהו אחר.

ב. המנטליות של המשטרה החשאית. משטרת ישראל היא כלי שבור. היא בהחלט צריכה אדם מבחוץ שינער אותה עד היסוד: משפטן, שופט בדימוס, תובע בכיר, שוטר שעזב את התפקיד לפני שנים ויש לו מושג מה צריך לתקן ואיך. אבל בדיוק כפי שאיש צבא הוא לא האיש המתאים לתפקיד, כך גם איש שב”כ הוא לא האדם המתאים לתפקיד.

זוכרים שהמשטרה הודיעה לאחרונה שהיא עצרה ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים בחשד לרצח של אזרח ישראלי בידוי אבנים? אז הייתי רוצה לראות את ההקלטות של החקירה. אבל אני לא יכול, כי החקירה בוצעה על ידי השב”כ והשב”כ מקבל פעם אחר פעם פטור מהקלטות של החקירות שלו. למה? כי כל ישראלי מכיר את הבדיחה על השב”כניק שהוציא הודאה משפן שהוא דב. רשמית, כמובן, הסיבה היא חשש לחשוף “שיטות חקירה” של השב”כ, אבל למשטרה החשאית אין באמת טכניקות חקירה שאין למשטרה הרגילה. יש לה רק טכניקות לחץ: עינויים ישירים ועקיפים, מעצר של קרובי משפחה, איום בשלילת רשיונות של קרובי משפחה. וזה לא משהו שאתה רוצה לראות בקלטת. אנחנו אוהבים את הלדעת-לא-לדעת; להתענג על הידיעה שיש אנשים גסים שמוכנים לעשות בשבילנו את מה שאנחנו יודעים שהוא פסול, אבל אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או להריח את זה.

וכשבכיר שב”כ מתמנה למפקד המשטרה, השיטות שהוא מכיר יבואו איתו. לא בהכרח בצורה ישירה: לא יותקנו שרפרפים נמוכים עם אזיקים במשטרת פתח תקווה בקרוב. אבל לא צריך הנחיות ישירות. די שחוקרים ידעו שהם יכולים ללכת עוד קצת, שהם יכולים להתעלל, קצת לענות, ולזכות לגיבוי. משטרת ישראל מספיק מושחתת, מספיק מתעללת באזרחיה, מכדי שנתיר לה – במישרין או בעקיפין – ללכת בעקבות השב”כ.

חושבים שזה מדרון חלקלק לא סביר? השיפוע כבר שם. שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי, הרהר בפומבי באפשרות של מעצרים מנהליים לעבריינים שהמשטרה לא מצליחה לחקור. היו גם מי שדיברו על סיכולים ממוקדים של עבריינים. והאמת, אם אתה מאמץ את ההגיון של “מלחמה בטרור,” זה אפילו הגיוני: למה שעבריין שמפוצץ רכב יקבל יחס ששונה מזה של מחבל שמפוצץ רכב? ומכאן כבר יגיע במהירות כל השאר.

ג. הלכלוך. בשב”כ ובשירותים דומים אוהבים לומר שהם “עושים את העבודה המלוכלכת” עבור הציבור, שהם נוגעים במה שאחרים אנינים מכדי לגעת. ובכן, במדינות דמוקרטיות האנשים שמתעסקים בלכלוך גם נשארים שם. הם מגיעים לפנסיה, כותבים ספר מצונזר פחות או יותר, וזהו. הם לא ממשיכים לתפקידים בכירים אחרים. מדינות שבהם בכירי המשטרה החשאית נכנסים לפוליטיקה או לתפקידים בכירים אחרים הן בדרך כלל מדינות מוחבארת’. ויש יותר מדי אנשי שב”כ בחיים הציבוריים שלנו גם כך. הדילוג הישיר מתפקיד בכיר בשב”כ לראשות המשטרה מפריע במיוחד.

לחלקים החשאיים של המדינה, שנמצאים מטיבם בסכסוך עם החלקים הדמוקרטיים שבה, יש נטיה לבלוע עוד ועוד שטחים. צריך לרסן אותם, ובהקדם.

הערה מנהלתית א’: לקחתי בשבועות האחרונים חופשה קצרה, והכתיבה בבלוג תהיה ספוראדית עד סוף עונת החגים. עם הקוראים הסליחה על ההודעה המאוחרת.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יש דברים ידועים, יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: בוגי יעלון הוא טמבל חסר אחריות

אלפי ישראלים התעוררו בחרדה השבוע והבינו שמה שהיה עד כה חשד עמום הפך לידיעה ודאית: שר הבטחון שלהם הוא טמבל. אמנם, יעלון לא נחשד מעולם בתבונה עודפת (שרון, בחוש ההומור המרושע שלו, אמר שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא צריך להיות אינטליגנטי), אבל השבוע הוא סיפק ראיות חותכות לכך שהוא בצד הלא נכון של עקומת גאוס.

יעלון אמר בכנס סגור לכאורה של מםלגתו שמערכת הבטחון יודעת מי ביצע את רצח המשפחה בדומא, אבל לא תעמיד אותם לדין כדי למנוע חשיפת מקורות. באמירות אחרות, פיזר יעלון עמימות סביב השאלה האם הרוצחים נמצאים במעצר מנהלי; הוא רמז שכן, אבל נמנע מאמירה מדויקת. יעלון אמר עוד שיש קשיים ראייתיים בהגשת כתבי אישום.

מבזק לשר הבטחון: אם אין לך ראיות לכך שמישהו ביצע פשע, אתה לא יכול לומר שאתה יודע שהוא ביצע אותו. לכל היותר, אתה יכול לומר שאתה סבור כך או שבעיניך הוא חשוד. חשד או סברה אינם ידיעה (כל זאת, מבלי להכנס לשאלה המציקה עד כמה יש לנו יכולת בכלל לדעת משהו או לומר משהו בוודאות. אנחנו עוסקים בבוגי, אחרי הכל.) כלומר, כל הבלגאן התחיל משום שיעלון בלבל בין ידיעה ובין חשד.

מכאן אפשר להסיק כמה דברים. קודם כל, כמובן, שיעלון לא ראוי לתפקידו. הרי בעצם האמירה הפומבית שמערכת הבטחון “יודעת” מי האחראים לרצח בדומא אבל אין לה ראיות, הוא שיבש את החקירה. הוא הבהיר לנחקרים (ככל שאכן יש כאלה) שאין ראיות נגדם ושמה שהם צריכים לעשות הוא לסתום את הפה ובסופו של דבר הם יילכו הביתה. השיטה הזו, יש לציין, עובדת לחשודים בטרור יהודי פעם אחר פעם; הנה דוגמא מעצבנת במיוחד. (ההנחה עד שיוכח אחרת היא שיעלון טמבל וששיבש את החקירה שלא בזדון, גם כי חזקת החפות עומדת לו וגם כי, נו, מדובר בבוגי.)

יתר על כן, הוא הוציא מידע סודי ביותר לציבור. אם קצין זוטר או רב”טית היו מוציאים מידע כזה החוצה, למשל כדי לטעון שמערכת הבטחון לא עושה מספיק כדי להתמודד עם טרור יהודי, הוא היה צפוי לעמוד לדין על ריגול או סעיף דומה. ליעלון זה לא יקרה. מי יגיש נגדו כתב אישום? וינשטיין? (הערה לעו”ד איתמר בן גביר: הנה ערר עם סיכויי הצלחה לא מבוטלים, לפחות מבחינה תקשורתית.)

גם מבחינה עקרונית הדברים של יעלון מופרכים. גופי חקירה שומרים על מודיעין, כן, אבל בניגוד למודיעין חוץ – למשל, סוכן במטכ”ל הסורי – המטרה שלהם בסיכול טרור היא לא איסופית גרידא; היא העמדה לדין. הגיוני לא לחשוף את המקור שלך, אם החשיפה הזו תביא להרשעה של דג רקק. אבל האם יש פשעים חמורים משריפתה של משפחה שלמה בשנתה? האם יש פשע שמצדיק יותר את חשיפתו של מקור? וכאמור, יעלון כבר חשף את קיומו של המקור בעצם הדיבור עליו.

ואיפה דיבר יעלון? בכנס סגור של הליכוד. כלומר, בכנס של אנשים שהם בוחריו, שהם האחראים לבחירתו מחדש. הוא היה צריך להצדיק את כשלון המערכת שהוא מופקד עליה מול בוחריו, ועשה זאת על ידי חשיפת מידע. נהדר. ואם הוא חשב שבעידן הסמארטפון יש דבר כזה “כנס סגור,” אז זו עוד ראיה שמוכיחה עם איזה טמבל יש לנו עסק.

יש לציין, אגב, שבדבריו יעלון עושה עוול לאנשים שמוחזקים במעצר מנהלי. הוא האשים-לא-האשים אותם ברצח של משפחה. אין להם שום דרך להתמודד עם ההאשמה הזו: הם הרי לא יועמדו לדין. בסופו של דבר, הם ישוחררו, מבלי שיעלון יצטרך להוכיח את ההאשמות שלו. הם אפילו לא יכולים לתבוע דיבה: יעלון אולי טמבל, אבל לא עד כדי כך שהוא יסיר את החסינות שלו מרצונו.

צריך להודות ביושר שהפיגועים הללו מציבים אתגר חריף במיוחד למערכת החקירה של השב”כ ופשל”א, מפלג הפשיעה הלאומנית של משטרת ש”י. השב”כ והמשטרה התרגלו להשען על הודאות של נחקרים. אבל האנשים שאיתם הם מתמודדים למדו את הלקח: הם לא מדברים, נקודה. הם יודעים שכל דקה שבה הם שומרים על שתיקה, מקרבת את הרגע שבו המערכת תצטרך לשחרר אותם חזרה כמנצחים אל הציבור שלהם, הרגע שבו יזכו בהון הסימבולי שבשבילו יצאו לכל זה.

יש קושי אובייקטיבי נוסף: הצתה, מטבעה, היא פשע שמשמיד ראיות. השריפה מכלה הרבה מאד, מכבי האש שמגיעים אחריה דופקים את הזירה אפילו יותר, ועד שמגיעים החיילים הראשונים לזירה עובר הרבה זמן – ואין להם מיומנות בשימור זירה. כלומר, משני האדנים של חקירה – גביית הודאה וראיות פורנסיות – בדרך כלל אין לחוקרים כלום.

יש פתרון, והוא לא מסובך במיוחד. האנשים הללו מעטים, מספרם ככל הנראה לא יותר ממאה, ובמניין המאה נמנים ככל הנראה גם אנשי הקשר – המפגעים לא משתמשים בתקשורת סלולרית כך שככל הנראה הם משתמשים בבלדרים כדי לתאם את התקיפות. הפתרון: לקחת גדוד של מג”בניקים, לשים אותו על אזרחי, ולהציב ארבעה מהשוטרים בכל רגע נתון על כל אחד מהחשודים. ×–×” צריך להיות מעקב שלא יטרח כלל להסתיר את עצמו. החשודים צריכים לדעת שהם נמצאים על הכוונת, כל הזמן. כל אדם שהם מדברים איתו, בלי יוצא מן הכלל, צריך לפגוש תוך כמה זמן חוקר שיתשאל אותו על המפגש ×”×–×”.

תוך כמה חודשים, יקרה אחד משתיים: או שהחשודים יחושו נרדפים עד כדי כך שהם ישביתו את הפעילות שלהם – וזה כבר ישיג את המטרה. מחתרת שנכנסת להקפאת פעילות של חצי שנה תתקשה להתארגן מחדש. או שהם יעשו טעות, ויושגו ראיות.

אז למה זה לא קורה? מכמה סיבות. קודם כל, למרות כל הדיבורים על כך שישראל נאבקת בטרור היהודי כמיטב יכולתה, מאמץ כזה יצריך הרבה משאבים. שנית, חלק ניכר מהאנשים האלה מקושר פוליטית. בין השאר, לאנשים שאיתם נפגש יעלון על בסיס קבוע. לא יחלפו שבועיים של המעקב האינטנסיבי הזה, והמגזר ישכח שהוא אמור לגנות טרור כי זו לא דרכנו ויתחיל להשמיע זעקה גדולה ומרה על רדיפה פוליטית. ולמגזר יש השפעה יוצאת דופן במרכז הליגוד. אחרי הפינוי של בתי דריינוף ולפני שורה של פינויים אחרים, יעלון רגיש במיוחד ללחץ כזה.

ליעלון, בקצרה, אין את האומץ האזרחי להתמודד עם הטרור היהודי. הוא מעדיף ללהג בפני בוחריו ולדבר על כך שהוא “יודע” מי הרוצחים, כאילו הידיעה הזו, שאיננה מלווה במעצר ומשפט, צריכה לנחם משהו. מהפרשה הזו אנחנו צריכים ללמוד שני דברים: קודם כל, מה שווה “הידיעה” של מערכת הבטחון הישראלית; זכרו את זה בפעם הבאה שהמערכת תטען שהיא “יודעת” שמי שנראה כמו קורבן רנדומלי של חיסול מהאוויר היה ראש נחש מסוכן.

ושנית, ששר הבטחון שלכם הוא טמבל מסוכן. מסוכן, כי יש בידיו הרבה כוח. מסוכן, כי על פי פרסומים זרים הוא אחד משני האנשים עם האצבע על ההדק הגרעיני. מסוכן, כי הלהג שלו בפני חברי מרכז הליכוד מראה מה שווה שיקול הדעת שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה נתניהו כל כך מתעקש על מתווה הגז, גם אחרי שכל הנחותיו קרסו?

והיום, במסגרת תכניתנו “מזימה קפיטליסטית כל כך בוטה שבמאי המפלגה הקומוניסטית היו גונזים כתסריט פשטני”, מינתה הממשלה את שאול מרידור לתפקיד מנכ”ל משרד האנרגיה. אם השם “שאול מרידור” אומר לכם משהו, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים אותו מתפקידו בוועדת צמח, אז הוא תמך בהתלהבות במכירת כמה שיותר מהגז הישראלי ליצוא, כשהוא טוען שאין טעם בכלל לשמור על רזרבות גז ל-30 שנים כי “מי יודע אם תהיה בכלל מדינה” עוד 30 שנה. מרידור, אז סגן הממונה על התקציבים באוצר, מונה לתפקידו החדש למרות ניגוד עניינים מובהק: אחיו, מתן, הוא עו”ד לענייני הגבלים עסקיים שמייצג גם את דלק של האוליגרך יצחק תשובה.

אני מתקשה להאמין שאין בישראל אנשים שהמינוי שלהם היה מרים פחות גבות מהמינוי של מרידור, אבל נראה שבשאלת מתווה הגז לראש ממשלת ישראל כבר מזמן אין כל עניין במה שחושב הציבור בנושא. מרידור ממונה לתפקידו כשבועיים לאחר תגלית הגז הגדולה במצרים, ששומטת את הקרקע מתחת למתווה הגז כפי שנתניהו מנסה להעביר אותו בכנסת.

נזכיר: הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, פסל את מתווה ×”×’×– משום שהוא משרת את האוליגרכיה ולא את הציבור. הממשלה המשיכה לקדם אותו בכל זאת, וגילה – בצעד נדיר במקומותינו – התפטר. כדי לעקוף את הסירוב של גילה לאשר את המתווה, הכריז נתניהו שהוא יבקש משר הכלכלה להשתמש בסמכותו על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים כדי לעקוף את החלטת הממונה.

אממה, העילות היחידות שמאפשרות שימוש בסעיף ×”×–×” הן עילות בטחוניות או עילות של יחסי חוץ. אי לכך ובהתאם לזאת, קוששו משרד החוץ והמל”ל מסמכים מביכים למדי שמטרתם להסביר מדוע יש עילה בטחונית או עילת יחסי חוץ להפעלת סעיף 52. מנכ”ל משרד החוץ, דורי גולד, כתב ש”איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים, ולהפוך לספקית ×”×’×– של ירדן ואף של מצרים בטווח הארוך […] אי מימוש יצוא ×”×’×– פוגע ישירות במדיניות החוץ של ישראל.” ראש המל”ל, יוסי כהן, כתב ש”אין באפשרותה של מצרים אפשרות [כך במקור – יצ”ג] לספק ×’×– למתקני ההנזלה שלחופיה,” וש”עיכוב של כארבע שנים [בפיחוח משק ×”×’×–] יקשה על ישראל לממש את התועלות [כך במקור – יצ”ג] המדיניות-בטחוניות, ולכן הוא בעל השלכות שליליות על הבטחון הלאומי.”

כל זה הוצג לממשלה לפני שהשרים ידעו שמצרים עומדת לעלות על תגלית גז ענקית. הטיעון, בקצרה, הוא שאם לא נמכור למצרים את הגז עכשיו תבוא איראאאאאאן, כי למצרים אין יכולת לספק גז לעצמה. זה היה התירוץ הבטחוני-מדיני שבמסגרתו דחף נתניהו בממשלה את מתווה הגז.

יש כאן שלושה נושאים. קודם כל, התירוץ ×”×–×” נשמט. למצרים יש עכשיו מצבור ×’×– ענקי. היא לא צריכה את ×”×’×– הישראלי. ×–×” שומט את הסיבה שבגללה ניסה נתניהו לעקוף את ההחלטה של גילה – והסיבה שבגללה הוא יציג מחר את המתווה בכנסת. העובדה שהתירוץ ×”×–×” נעלם לא משנה לו הרבה: עכשיו טוענים דובריו שצריך לאשר את המתווה משום שהמצרים גילו ×’×–. גיא רולניק כבר ציין שהמשמעות היא שלא משנה מה ×™×”×™×” המצב, נתניהו ואנשיו יקדמו את מתווה ×”×’×–.

שנית, האם המל”ל ומשרד החוץ באמת לא ידעו שהתגלית המצרית בדרך? ×›×™ חברת ×”×’×– שאיתה עובדים המצרים די הכריזה על התגליות הללו. אם הם לא ידעו, אז מפחיד לחשוב מי אחראי על הבטחון ויחסי החוץ שלנו. אם הם ידעו, ובכל זאת סיפקו מידע לממשלה – פה אנחנו נכנסים לטריטוריה אחרת לגמרי.

שלישית, מי אחראי על המל”ל ועל משרד החוץ? מי יכול היה לבקש מהם להנפיץ מסמכים שמעידים על צורך לאומי בטחוני בלתי קיים במתווה הגז? שר החוץ הוא בנימין נתניהו. המל”ל כפופה לראש הממשלה.

אופס.

בחצי השנה האחרונה, נתניהו נכנס להיסטריה בתחום ×”×’×–. הוא דוחף אותו בכל הכוח, תוך שהוא עוקף את הדרגים הממונים, מפיץ שקרים ללא הרף (”אסור שהגז יישאר בים” – אבל חלק ממנו כבר זורם, ובמתווה שנתניהו קידם, הוא פטר את האוליגרכים מפתיחת המאגרים האחרים ומבניית צינור ×’×– נוסף), משמיע הבלים בלתי פוסקים על איראן ומביא לפיטוריהם/התפטרותם של בכירי הרגולטורים – בתחילת אוגוסט הדיחו נתניהו ושטייניץ עוד רגולטורית שהתנגדה לעסקת ×”×’×–, יו”ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן. ליתר בטחון, הם גם העבירו החלטת ממשלה שהמחליף שלה ימונה ללא מכרז. הסיבה: פרקש-הכהן עשתה את תפקידה הסטטוטורי והתריעה שמחיר ×”×’×– שהמונופול מתכוון למכור לישראל יפגע בצרכני החשמל. פגיעה כזו, יש לציין, לא מוגבלת רק לחשבון החשמל הביתי שלכם; לא רק אותו יעלה נתניהו למען תשובה. העלאה במחירי החשמל תעלה את המחירים של כל מוצר שמיוצר בישראל.

אז למה כל זה? למה להתעקש על מתווה שמועיל רק לאוליגרכים, למה להדיח בפועל שני רגולטורים, למה להורות לפקידים לקושש משהו על צורך בטחוני-מדיני במתווה הגז? מה הלחץ?

כנראה שאף פעם לא נדע, אבל הנה התיאוריה שלי: נתניהו וברוני הגז ידעו מראש על התגלית המצרית. הם ידעו שאם הדבר הזה לא עובר מיד, תוך כמה שבועות או חודשים אזרחי ישראל יבינו שעבדו עליהם. הם יבינו שאין שוק מצרי, אין סכנה איראנית להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות גז, אין סיבה למחירים הגבוהים שנגבים מהם. יתר על כן, נתניהו והאוליגרכים ידעו שכאשר יגיעו הידיעות על הגז המצרי לשוק, היכולת של תשובה ונובל למכור את הגז במחירים גבוהים תתרסק. על כן הם חייבו את משק החשמל של ישראל לקנות את הגז במחירים לא סבירים.

אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום. הוא יותר מתוחכם מאולמרט ועל כן בחיים לא יתפסו אותו עם מעטפות כסף. אם היה פה שוחד, הוא היה בשיטת שלח לחמך: כשלנתניהו ומקורביו יימאס לשחק בהנהגת מדינה, הם יקבלו ג’וב נוח עם אפס עבודה והמון הכנסות בתאגידי הגז. אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, כי שום דבר לא נכתב ושום סכום כסף לא הועבר, אבל זו אחרי הכל השיטה שבה עובדים פקידי האוצר בישראל: מוכרים את הציבור ואז מהוונים את המכירה הזו לג’וב נוח מאד אחר כך. מישהו באמת חושב שניר גלעד קיבל את הג’וב שלו כי הוא כל כך מוכשר? מישהו באמת חושב שבפגישות שנתניהו ניהל עם תשובה ועליהן הוא מסרב להגיב (ואותן ניסה להסתיר במשך שנים), עתידו של נתניהו לא הוזכר? מישהו חושב שיוג’ין קנדל סתם השתיק את מתנגדי מתווה הגז? מישהו חושב שהעובדה שהוועדה של קנדל לא שמרה פרוטוקולים היא מקרית?

תיאוריות קונספירציה הן בעייתיות. ×–×” לא אומר שאין קונספירציות, רק אומר שיש לבחון את התיאוריות בזהירות. בסיפור של ×”×’×–, ודאי בחצי השנה האחרונה, יש יותר מדי נעלמים. יש, עם זאת, קו אחד שמחבר בין כל הנקודות: נתניהו עושה הכל כדי להעביר את מתווה ×”×’×–, לא משנה מה קורה. הוא מדיח רגולטורים ומפיח שקרים על צורך בטחוני – וממשיך גם כאשר הצורך הבטחוני המופרך מתפוגג.

על כן אנחנו צריכים לשאול: מה ידע בנימין נתניהו על תגלית הגז המצרית? מתי ידע זאת? מה ידע המודיעין הישראלי, ומתי? מדוע לא שותפה הממשלה במידע הזה, שכאמור היה זמין בהודעות חברת הגז המצרית?

או, במשפט קצר ובוטה יותר: מי קנה את בנימין נתניהו, וכמה עלה לו לקנות את ראש ממשלת ישראל?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרשת גל הירש מזכירה לנו לא רק שמדובר ביאיר לפיד של צה”ל, אלא גם את הרקבון שאחז במשטרה

השר לבטחון פנים ועניינים אסטרטגיים, גלעד “מי?” ארדן, הודיע בשבוע שעבר על מינויו של שכיר החרב בהווה והקצין הכושל בעבר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. נוצרה סערה, והיו לה סיבות טובות.

אין חולק על כך שמשטרת ישראל נמצאת במשבר. כמחצית מהניצבים שלה התפטרו או הופרשו, חלקם נחקרים. ממנה מקום המפכ”ל, בנצי סאו, היה מעורב עד צווארו בהרג אזרחים במהלך אירועי ספטמבר 2000. המשטרה צריכה ניקוי אורוות, משהו שיהיה קרוב יותר לפירוק שלה ושל כל התרבות שלה. והיא צריכה מישהו מבחוץ, או על כל פנים לא מהשכבה הנוכחית של ניצבים ותנ”צים, כדי להשלים את המשימה הזו.

אבל המישהו הזה לא יכול להיות איש צבא. בישראל נוטים לשכוח את זה, כי המשטרה זולגת לתוך הצבא והצבא לתוך המשטרה ושניהם מקבלים הנחיות מהמשטרה החשאית, אבל המטרות של צבא ושל משטרה לא רק שונות, הן גם מנוגדות. המטרה של צבא היא להפעיל כוח קטלני כדי לדכא התנגדות צבאית. המטרה של המשטרה היא לשרת את הקהילה ולוודא שהזכויות של חבריה נשמרות. אידיאלית, חיילים יהרגו את חיילי האויב ללא נפגעים; שוטרים צריכים לבצע מעצר וחקירה, לא הרג. מבחינתם, הרג הוא אמצעי אחרון, ואלא אם מדובר בסכנת חיים ממשית, מדובר בכשלון.

משטרת ישראל, וזה תהליך בלתי נמנע לאור ההחלטה האסטרטגית שקיבלה ישראל לספח בשקט את הגדה המערבית, הופכת לכוח צבאי למחצה. אלה כוחות שאולי מצטיינים בדיכוי, אבל הם כשלון קשה בחקירות – לא במקרה, המודיעין בגדה מגיע מהמשטרה החשאית. אם רוצים להחזיר את משטרת ישראל לתפקד כמשטרה, ולא כסוג של גיבוי של צה”ל, כנראה שלא כדאי להעמיד בראשה יוצא צה”ל.

גנרלים לא מבינים בחקירות, לא מבינים בזכויות, לא מבינים במשפט – לא מבינים בשום דבר שהמשטרה עושה. מהבחינה הזו, ההתייחסות של הירש לשוטרים (בהודעה הרשמית שלו על הסכמתו לתפקיד) כאל “לוחמות ולוחמים” היא סימפטומטית. האמונה שגנרל יוכל להציל את המשטרה היא אמונה מיסטית בכוחו של המנהל, התפיסה שאומרת שאתה לא צריך לדעת כלום על העסק שלך, אתה רק צריך לדעת “לנהל.”

אבל גם אם הוחלט משום מה לקחת איש צבא לתפקיד, אסור שהאיש הזה יהיה גל הירש, ומכמה סיבות.

1. הוא כשלון מהדהד. גל הירש פיקד על אוגדה במהלך מלחמת לבנון השניה. בנאום ההתפטרות שלו – שבוצע כמקובל אצלו דרך מקורבים, והגיע שניה לפני פרסום דו”ח קטלני – הוא ייבב שהוא פיקד על תשע חטיבות.

ולמרות זאת, האוגדה שלו נכשלה בכל מה שהיא ניסתה לעשות. אני לא מדבר אפילו על הפקודות המטומטמות שלו ערב החטיפה בלבנון וההחלטה האווילית לבצע מרדף באמצעות טנק, שגררו כנראה את הממשלה למלחמה; פשלות כאלה יכולות לקרות לכל מפקד. אני מדבר על החודשיים שבאו אחר כך, שבהן האוגדה שלו התברברה, לא השיגה מטרות, והאוגדונר שלה שיקר למפקד שלו על המיקום שלו ועסק קדחתנית בשליחת מסרונים לעיתונאים. הירש טוב בדיבורים – הוא מעין היאיר לפיד של צה”ל – אבל מאחוריהם אין כלום. אם התפיסה היא שהוא מנהל מוצלח, אז בואו נאמר שבפעם היחידה שהוא התבקש לפקד על כוח גדול – אוגדה – הוא לא עמד במטלה. אין שום ראיות שהוא יודע לנהל משהו גדול.

2. הוא מ”פ שעלה לגדולה. חמושי צה”ל שאיתרע מזלם לשרת תחת פיקודו של הירש דיווחו בשבוע האחרון שהוא פינטז בפניהם על כך ש”האוגדה תתגנב ללבנון” ושאמר לשריונרים שהוא רוצה שהם “יתגנבו עם הטנקים” וש”יהיו כמו בדואים.”

אדם שחושב שאוגדה יכולה להתגנב, או שאפשר להתגנב עם טנק, מעיד על כך שקודם כל, הוא לא יצא מגיל ההתבגרות, ושנית שהוא לא מכיר את הפיקוד שלו. אמנם, קשה להאשים פה את הירש: הוא לא שירת ארוכות בתפקיד מטה חשוב (בצה"ל, תפקידי המטה נחשבים לנחותים לעומת פיקוד), והפיקודים השונים שלו כללו בעצם פיקוד על אוסף של פלוגות או אפילו כוחות קטנים יותר. זו לא בעיה של הירש; זו בעיה של רוב צה”ל.

3. כי הוא היה שותף לפוטש. במאמר שפורסם הבוקר ב”הארץ”, מתאר רביב דרוקר כיצד הירש התגאה בפניו שכמח”ט בנימין, הוא פשוט איין את הפקודות של הממשלה כשאלה לא מצאו חן בעיניו (גרסה חינמית, ומפורטת יותר, אפשר לקרוא כאן.) הפסקה הרלוונטית של דרוקר ראויה לציטוט במלואה:

“הירש הסביר לי שהוא ידע שהאינתיפאדה באה ולכן, ברגע שהתחילה אלימות, הוא החליט לסגור את כל היציאות מהכפרים הפלשתינאיים. למה? ככה. כי הוא החליט. אני גם חסמתי את כל עוטף ירושלים, "בלוק", כבר בתחילת הלחימה, טען בגאווה מח"ט בנימין, "חסימה טוטאלית. לא נתתי לאף אחד לזוז מטר". לא, הוא לא עדכן את מפקד האוגדה, הודה הירש וגם לא את אלוף הפיקוד וכן, הוא ידע שזה מנוגד למה שהדרג המדיני רצה באותה תקופה, אבל עם כל הכבוד לדרג המדיני (ואין כבוד, מסתבר), הוא יודע יותר טוב והוא החליט וזה מה שיהיה. מפעם לפעם, המשיך הירש, קיבלו המטומטמים למעלה, אתם יודעים ראש הממשלה והקבינט, החלטות על הקלות, אבל לא איש כמו גל הירש ישתף עם הטירוף הזה פעולה. אני מתרתח, הוא הסביר לי ואחר כך סיפר בגאווה איך הוא פשוט מסמס את ההוראות. הזזתי קצת את הטנקים אחורה, כדי שסי אן אן יצלמו ואז החזרתי אותם לאותם מקומות. הקלות אלק.”

כלומר, מח”ט בצה”ל החליט על דעת עצמו שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אז הוא ביצע סירוב פקודה מסיבי והפעיל מדיניות משלו – מדיניות שהיתה מנוגדת למדיניות הורדת הלהבות של הממשלה. מי שראה את “מיליון קליעים בספטמבר” יודע שממשלת ברק איבדה שליטה על הצבא; הירש ×”×™×” חלק מרכזי באובדן השליטה ×”×–×”. הוא לא ×”×™×” לבד, כמובן: דרוקר ושלח תיעדו בספרם היטב כיצד קיבלו הירש ודומיו גיבוי מלא מהרמטכ”ל מופז.

במדינה שבה לא בוצע פוטש צבאי מרצון, הירש היה למצער מבלה שנים ארוכות בכלא; במדינה עם מסורת של משמעת צבאית, היו שואלים אותו אם הוא רוצה סיגריה אחרונה והוא היה מתבקש לבחור בין עם כיסוי עיניים או בלי. בישראל הוא איכשהו קודם, ועכשיו הוא מועמד לתפקיד המפכ”ל.

4. ×›×™ הוא פרזנטור. הירש לא הוכיח יכולת תפקודית יוצאת דופן, אבל הוא טוב בדיבורים והוא מסוגל לאלתר מצגת תוך דקות – ולא משנה שלמצגת אין קשר למציאות, ×–×” עדיין מאד מרשים. מצד שני, אדם שמסוגל לחרטט משהו ×›×–×”

"האוגדה תבצע הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים ("נחילים") תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשתלטנות”

כפקודת מבצע, לא ראוי להיות בשום תפקיד. ודאי לא בתפקיד שבו הוא אחראי על חיי אדם.

5. ×›×™ הוא שכיר חרב. בתשע השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השניה, הירש התפרנס ממכירת טכנולוגיות הרג. לחברה שלו הוא קרא דפנסיב שילד החזקות; הירש מרבה להתפאר בכך שהוא בחר את השם למבצע “חומת מגן”, ובעולם שבו הוא ×—×™ – עולם צריבת התודעה וההשתבללות – לבחירת שם יש משמעות כמעט מיסטית. החברה עצמה, כך נודע בימים האחרונים, נמצאת תחת חקירות בינלאומיות. בחשד למה? ככל הנראה השטיקים הרגילים של שכירי חרב: שוחד ורכישת מכרזים.

[…]

ואחרי שכל ×–×” נאמר, אם יש משהו שהוא מסריח יותר מההבאה של גנרל שחצן, כושל, פוטשיסט ועילג לפיקוד על כוח אזרחי, הרי שהוא ההתנהלות של המשטרה. משטרת ישראל הודתה למעשה שהיא קיבלה מידע מגורמים זרים על הירש לפחות מאז 2013 – ולא עשתה איתו כלום. עכשיו, פתאום, כשהירש מאיים על מה שהנהגת המשטרה רואה כזכותה המולדת – להביא לכך שמפכ”ל ייבחר משורותיה – פתאום צץ החומר ×”×–×”. ועכשיו, כמובן, אין מנוס מלדון בו. ודיון ×›×–×” מטבעו ייקח זמן, מטבעו ימסמס את הסיכויים של הירש להפוך למפכ”ל.

בשלב מסוים, כוחות משטרה מאמצים לעצמם חשיבה כנופייתית. הבעיה של “מי ישמור על השומרים” עתיקה כימי אריסטו. זו הסיבה שמדינות חופשיות מרסנות את המשטרה שלהן ומציבות אותה תחת פיקוח וביקורת הדוקים. משטרה שיכולה לשמור לעצמה מידע כזה על אנשים, ולשלוף אותו במידת הצורך, הפסיקה להיות משטרה והפכה לכנופיה של סחטנים. אנחנו? לחקור סוחרי נשק מקושרים? שמכירים עיתונאים? לא יקרה בחיים, אלא אם הם יאיימו על ההנהגה שלנו.

ופירוק הכנופיה הזו, הפיכתה של המשטרה לכוח אזרחי שמשרת את הקהילה ולא את עצמו, צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של המפכ”ל הבא. הוא יזדקק לכל הסיוע שהציבור יכול לתת לו, כי הוא מתמודד לא רק עם כנופיה מושחתת עד העצם, אלא גם עם ממשלה שממש לא אוהבת משטרה עם כוח חקירה מתפקד.

האיש יצטרך להיות הגון – ובו זמנית אדם שמכיר את המערכת היטב. שאי אפשר ×™×”×™×” לסבן אותו בקלות. יש כמה אנשים כאלה, ואת כולם הצליחה המשטרה להגלות: נצ”מ אפריך “קרמשניט” ארליך, חושף השחיתויות שהיום נמצא במכבי האש; ניצב משה מזרחי; ומספר אנשים דומים.

×–×” מה שאנחנו צריכים. לא פרזנטור עם עלי תאנה על הכתף. אז אחרי שיגמרו לכתוש את הירש – והוא הרוויח את הכתישה הזו ביושר – צריך להיאבק על הדבר האמיתי: המפכ”ל שיחזיר את המשטרה לאזרחים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו ×–×” נגד ×–×”.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא ×”×™×” טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ ×”×™×” מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא ×”×¢×– להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם × × ×™×— עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם ×–×” משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ×” עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי ×”×–×”, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים ×›×™ לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים ×›×™ מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה לא היה פשוט, אבל שופטי בג”צ הצליחו לצאת עלובים עוד יותר

ייעשה הצדק, ולו יפלו השמיים. (אימרה אנגלית)

אתמול, משהתחוור שלעציר המנהלי שובת הרעב מוחמד עלאן יש נזק מוחי, החליט בג”צ להקפיא את המעצר המנהלי שלו. לא לבטל – להקפיא. בג”צ, שלכאורה עוסק בביקורת שיפוטית על המעצרים המנהליים, מעולם לא ביטל מעצר מנהלי. אתם מבינים, באלפי המקרים שבהם הובא לפניו “חומר סודי” במעמד צד אחד, לא היתה ולו פעם אחת שבה מערכת הבטחון טעתה. תמיד, בלי יוצא מן הכלל, המערכת צדקה. בג”צ קיצר פה ושם מעצרים מנהליים – במקרים רבים לעצירים שלגמרי במקרה היו יהודים – אבל מעולם לא ביטל אותם.

גם הפעם, יש לציין, המעצר המנהלי לא בוטל. הוא “הוקפא”, חיה משפטית חסרת משמעות. אם מצבו של עלאן ישתפר, המעצר שלו עשוי להתחדש. השופטים לא הורו על שחרורו; הם אמרו שהצו יבוטל סופית רק אם יתברר שעלאן סובל מנזק מוחי בלתי הפיך.

צריך לציין שלנזק ×”×–×” אחראים ישירות השופטים עצמם. ברביעי באוגוסט, הם דחו את העתירה של עלאן – אז ביום ×”-47 לשביתת הרעב שלו – בהסתמך על “חומר סודי.” מאז חלפו פחות משבועיים, וביום שני הסכימו השופטים לדון בעתירה חוזרת בעניינו. שם הם כבר נשמעו פחות משוכנעים מעמדת המדינה. השופט מלצר שאל את המדינה מה מידת המסוכנות של עלאן, בעצם. זו שאלה שלא עלתה בדיון ברביעי באוגוסט, היום ×”-200 ומשהו למעצר המנהלי של עלאן. האיש שהיה סכנה לבטחון האומה ברביעי באוגוסט הפסיק להיות ×›×–×” ב-20 באוגוסט – בלי שיעשה דבר.

ביום שני, המדינה היתה מוכנה לאפשר לעלאן להשתחרר בתנאי שיצא לגלות של ארבע שנים. השופטים, בחוסר אנושיות שהיינו מכנים בלתי נסלח אלמלא היה שגרתי, דחו את הדיון בעניינו של אדם ששביתת הרעב שלו עברה את היום ה-60 ושנמצא בסכנת חיים מיידית ביומיים. אתמול, כשהתברר שמצבו של עלאן עשוי להיות בלתי הפיך, השופטים נבהלו.

אליוקים רובינשטיין, שקלט שיתכן שיש לו דם על הידיים ושיהיה מאד קשה לשטוף אותו לפני הכנס הבא עם שופטים בכירים בחו”ל, כתב בצביעות העולה על זו הרגילה אצלו ש”צר לנו כבני אנוש על כך ועל העותר שבהחלטותיו הגיע עד הלום ואנו מאחלים לו רפואה שלמה.” וואלה. כל כך הרבה רפואה אתה מאחל לו, שהעדפת לדחות את הדיון ביומיים, אה?

אתמול, המדינה כבר היתה מוכנה להתחייב שלא להאריך את צו המעצר המנהלי של עלאן, כשזה יפוג בעוד חודשיים. גם היא נבהלה. פתאום, הפושע המסוכן שאין ברירה אלא לזרוק במקרה שלו את החוק לפח מסתבר כלא כל כך מסוכן. על כל פנים, פתאום מותו מסוכן מחייו.

וכשהמדינה משנה כיוון, הופה! גם בית המשפט משנה כיוון. חותמות הגומי בגלימה, שלפני 16 ימים דחו את העתירה לשחרורו של עלאן כי המדינה אמרה להם שזה מה שהם צריכים לעשות, עכשיו מקפיאים את המעצר המנהלי שלו… כי זה מה שהמדינה רוצה שהם יעשו עכשיו.

בשום שלב, לא בחנו השופטים את הדרישה הבסיסית של עלאן: לאפשר לו להתגונן מההאשמות נגדו. כדי שהוא יוכל להתגונן, כמובן, היה צריך להעלות את ההאשמות הללו. המדינה לא מוכנה לעשות זאת.

מה שראו השופטים, בהנחה שהמדינה לא שיקרה להם – בישראל המדינה משקרת לבית המשפט על בסיס קבוע, ×›×™ עד ×›×” לא נאלצה לשלם מחיר על כך – לא ×”×™×” ראיות. הוא ×”×™×” לכל היותר שמועות.

ראיה היא טענה שהמתגונן ועורכי דינו יכולים להפריך. אמרתם שבוצע פשע? הצגתם את הראיה? הנאשם יכול לנסות כמיטב יכולתו להפריך אותה. לא הצגתם את המידע שלכם להפרכה? הצגתם אותו בדיון זריז לשופטים שאין להם לא את הזמן ולא את היכולת להתמודד איתו? זו איננה ראיה. זו לכל היותר שמועה.

בלב פרשת דרייפוס עמד ה”מזכר הסודי” שהוגש בניגוד לחוק לבית הדין הצבאי שהרשיע אותו. המזכר הסודי ×”×–×” ×”×™×” מזויף. הוא זויף על ידי קציני מודיעין שהאמינו באמת ובתמים שבכך שהם מגישים ראיה מזויפת, הם מצילים את מולדתם מבוגד. הם טעו. אחר כך הם נאלצו, באירוניה חריפה, להגן על הבוגד האמיתי – ×›×™ אם הוא ייחשף, כל מבנה השקרים שלהם יקרוס.

לשירותי המודיעין של ישראל יש נטיה היסטורית מתועדת לשקר לבתי המשפט. המקרה הידוע ביותר הוא ×–×” של עיזאת נאפסו, קצין שהואשם בריגול, עונה עד שמסר הודאה, ואחר כך שיקר השב”כ – ספציפית, המענה שלו ×”×™×” יוסי גינוסר, שהסתבך אחר כך בפרשת השב”כ – לבתי המשפט ואמר שלא היו עינויים. בפרשת השב”כ, שיקרו אנשי השב”כ לשורה של ועדות חקירה, שהובלו בין השאר על ידי שופטים, וטפלו עלילת שקר על איציק מרדכי בנסיון להפליל אותו בהריגה. ועדת לנדוי, שקמה אחרי שתי הפרשות הללו, מצאה שהשב”כ שיקר שיטתית באלפי תיקים.

אף אחד לא שילם מחיר על כל זה. כל המעורבים, אלו מהם שבכלל נחקרו, קיבלו חנינה לפני משפט.

כך שכאשר שופטים ישראלים מסכימים שיוכנס לבית המשפט שלהם “חומר סודי”, הם קושרים ביודעין את העיניים שלהם. הם הופכים את עצמם לחותמת הגומי של המשטרה החשאית. אין להם את היכולת להתמודד או להפריך את המידע הסודי – אין להם לא את הזמן ולא את הנכונות של עורך דינו של הנאשם.

אפילו אם השב”כ הגיש לבית המשפט “חומר סודי” שהוא באמת ובתמים מאמין באמיתותו – ואין לנו שום דרך לדעת את ×–×” – הרי שזה לא אומר שהוא לא טועה. שירותי הבטחון נוהגים לומר שיש להם מקורות סודיים והם לא יכולים לחשוף אותם.

ובכן, אם אתם לא רוצים לחשוף אותם, אל תבצעו מעצרים. אם הגעתם למסקנה שמישהו מהווה סכנה כה מהותית לבטחון המדינה עד שיש לשלול את חירותו, חלה עליכם חובה להציג את הראיות לכך. כי אחרת, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו חירותו של אדם נשללת בשל לחישה של איש המשטרה החשאית.

בישראל, התרגלנו למצב הזה. השופטים הרגילו את עצמם להיות חותמות גומי. נוצרו בעצם שתי מערכות חוקים: הרגילה, וזו שיש לשירותי הבטחון דריסת רגל בהם. הוקמה כאן מדינה בתוך מדינה, כשמדינת ה”בטחון” מעקמת את החוק ומגייסת לצורך כך את בג”צ. זה מיילל, אבל מציית.

זו לא ביקורת שיפוטית. זו העמדת פנים של ביקורת שיפוטית, וקריקטורה של בית משפט שנע על פי גחמותיה הרגעיות של מערכת הבטחון.

והפעם כדאי שנזכור את זה. בפעם הבאה שבג”צ יבקש את תמיכת הציבור הליברלי, האחרון צריך לשאול: במה הרווחת את התמיכה שלי? בסנגוריה נצחית על מדינת משטרה? טימאתם את ההיכל, זיהמתם אל גלימותיכם, ידיכם דמים מלאו. לכו ואל תשובו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)