החברים של ג'ורג'

מבצע "קלפי יצוקה," או בשמו הרשמי "עמוד ענן," נמצא בדמדומיו. ישראל והפלסטינים הצליחו לפספס אמש (×’') הפסקת אש, מתוך ההתעקשות הילדותית להיות מי שישחיל את הפגז האחרון. כעקרון, הרעיון של הודעה על הפסקת אש שתתחיל מספר שעות לאחר ההכרזה פשוט למדי: מטרתו לוודא שכל הכוחות של שני הצדדים, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו את ההוראות לנצור אש וההחלטה אכן תכובד. ישראל, לאורך השנים, ניצלה את המנהג ×”×–×” כדי לחטוף עוד כמה שעות של אש. אני זוכר איך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, לא ×”×™×” אז אחר – שידרה בהתלהבות את התותחנים שמנצלים את השעות האחרונות לפני הפסקת האש הראשונה במלחמת לבנון הראשונה גם היא כדי לזרות עוד קצת מוות והרס בביירות.

הפסקת אש עוד לא הושגה, אבל כבר אפשר להכריז על "קלפי יצוקה" ככשלון. הוא כשלון מבחינת בנימין נתניהו, שיכול היה להגיע לבחירות כמי שניצח על ארבע שנים שקטות מאד מבחינה בטחונית, והוא מסיים אותם כשתל אביב מופגזת (לראשונה מאז 1991), עם רקטות בכיוון ירושלים (לראשונה מאז 1970) ועם פיגוע ראשון באוטובוס מאז 2005 בערך. כמו ב-1997, אחרי ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, אז שחרר את מנהיג החמאס אחמד יאסין מן הכלא, המערכה של בנימין "חזק מול האל תצחיקו אותי" נתניהו תגמר, שוב, בהישגים לחמאס.

היא כשלון מבחינת שר הבטחון אהוד ברק, אולי האיש השנוא ביותר בציבוריות הישראלית ובצדק, שהוכיח שוב שהוא לא למד דבר – ושבניגוד לבורבונים, גם הזכרון שלו לא משהו. ברק כבר היה במשחק הזה עצמו, בעופרת יצוקה, והוא ראה מה קרה בלבנון השניה. הוא צריך היה לדעת שהדבר החשוב ביותר לפני פתיחה באש הוא הידיעה איך מפסיקים אותה, מה תנאי היציאה.

היא כשלון מבחינת הכלכלה הישראלית. כדי לחזור לפחות או יותר אותם תנאים שבהם היינו קודם למבצע, הוצאנו שלושה מיליארדי שקלים. כל זה, על רקע בחירות שהוקדמו משום שראש הממשלה ושר האוצר שלו לא היו מוכנים להציג את התקציב. עכשיו יש בור של עוד שלושה מיליארדים, ובאוצר כבר מצאו את דרך למלא אותו מחולייתו; לא, לא, אל תשתטו, לא העלאה של מס החברות או מס ההכנסה על העשירים – העלאה של המע"מ בעוד אחוז. עוד לא שילמתם, וכנראה גם לא תשלמו עד הבחירות; נתניהו ושטייניץ לא מטומטמים לגמרי. החשבונית תגיע אחריהן.

והיא כשלון, בראש ובראשונה, לקדושה שבבהמות ישראל, צה"ל. הוא הוכיח את עצמו ככלי קהה שלא מסוגל לבצע את משימתו. כצפוי, חיל האוויר – שהשנינה הנפוצה אומרת שיש להתייחס אליו לא כחלק מצה"ל אלא ככוח ידידותי, הוא שונה מדי – תקף את המטרות שלו, ובתחילה עשה את זה היטב. אחרי שלושה ימים, המטרות ה"איכותיות", כלומר כאלה שעליהן יש מודיעין מדויק, אזלו, והפגיעות התחילו להיות רנדומליות יותר. משפחה של 12 נפשות; אחר כך משפחה של ארבע נפשות, בכללן שני פעוטות; אחר כך הרימו חוליות המוות המעופפות והאמיצות שלנו בסערה השמימה רכב ובו שלושה עיתונאים.

זה לא חדש, זה לא צריך להפתיע אף אחד: כך זה היה גם בסיבוב הקודם ובזה שבא לפניו. לחיל האוויר יש שלושה ימי חסד. אפשר, וצריך היה, לנצל אותם לעשות עוד משהו, אבל זה לא קרה. זה מצריך אומץ ותעוזה, וכאלה חסרים.

הבעיה העיקרית היא עם צבא היבשה. הוא כמעט שלא נטל חלק במערכה. הממשלה גייסה 75,000 חיילים – ואחר כך לא העזה לעשות איתם כלום. הם שימשו רק כברווזים במטווח; הם נפרסו בשטחים פתוחים, וכתב אל ג'זירה הבחין שהם בעצם חשופים לאש מרגמות. מסתבר שלאותו כתב היה יותר הבנה צבאית מאשר לקצינים הרלוונטיים בצה"ל, כי אתמול נהרג חייל מאש מרגמות.

כשאתה מגייס 75,000 איש ואז לא עושה איתם כלום, אתה בעצם מודיע שאקדח חיל היבשה שלך ריק מכדורים, ושאין להתייחס אליך ברצינות בפעם הבאה שתודיע על גיוס כללי. אבל מה יכול היה נתניהו לעשות עם הכוח המגושם הזה? כאשר מפעילים כוח יבשתי בתנאים של עזה יש שתי ברירות: או להסתער ולספוג אבידות, או להתכווץ, להפעיל אש כבדה, פראית ולא מדויקת (בעופרת יצוקה, צה"ל הרג לעצמו אותו מספר חיילים שהרג בו החמאס.) בחירה באפשרות השניה מובילה כמעט אוטומטית לתבוסה דיפלומטית, שמשמעה תבוסה במלחמה. אבל האפשרות הראשונה לא קיימת בפועל: הציבור לא מוכן לספוג אבידות בקרב החיילים (מותו של חייל קיבל יותר תשומת לב ממותם של שלושה אזרחים בשבוע שעבר), ואף פוליטיקאי לא יסתכן בעשרות הלוויות של חיילים באמצע קמפיין בחירות.

המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, אבל בישראל העדיפו להחכיר את המדיניות לאנשי הצבא. בעיית עזה איננה חדשה, היא איתנו כבר שבע שנים. ועדיין, בצה"ל – שאחראי גם הערכת המצב הלאומית – לא מצליחים להגיע לתוכנית שתצליח להשיג משהו מעבר לתיקו מדמם. ובהתחשב בהפרשי יחסי הכוחות, תיקו מדמם למיליציה של מדינה עמוסה בציוד הייטק הוא נצחון למיליציות של הצד השני. נצחון בנקודות, אבל נצחון.

צה"ל, בקיצור, לא ממלא את תפקידו הבסיסי: לספק לקברניטיה של ישראל כלים לפתרון בעיה בטחונית. צה"ל, בדמותו של הטרול הטראומתי עמוס גלעד, הוא זה שהוביל מדיניות כושלת בעזה מאז 2006. כשנתניהו ביקש מסמך מדיניות חלופי, צה"ל מנע את הדיון בו – וזו לא אמירה שלי, זו קביעה של מבקר המדינה.

כלומר, מצד אחד, צה"ל לא מסוגל לפתור את בעיית עזה; מצד שני, הוא מונע את עצם הדיון בפתרונות אחרים; ואחר כך הוא לוקח מאיתנו הרבה מאד כסף – כלומר, הרבה מאד כסף מעבר להרבה מאד כסף שהוא לוקח בימים כתיקונם – כפיצוי עבור זה. כבונוס, הוא גם ממחיש לכל המתעניינים שחיל היבשה שלנו, גם אחרי גיוס מילואים שלא נראה מזה שלושה עשורים, לא מסוגל להתמודד עם (במקרה הרע) 20,000 חמושים למחצה מרצועת עזה.

ואז זה לא היה גרוע מספיק, בואו ניקח את זה צעד אחד הלאה. ראש ממשלתנו היקר, כמו גם הצבא, מפמפמים כבר הרבה מאד זמן מלחמה עם איראן. מפקד חיל האוויר כבר זכה לכינוי הרשמי למחצה "אלוף פיקוד איראן." עכשיו, בואו ניקח את ביצועיו של צה"ל בשלוש המערכות הגדולות האחרונות: לבנון השניה, עופרת יצוקה וקלפי יצוקה.

חיל היבשה לא ישחק תפקיד, וטוב שכך. חיל האוויר יקבל את שלושת ימי החסד שלו, כרגיל. הבה נניח שהוא אכן יצליח להוריד כמה מהמטרות החשובות ביותר. אבל: יכולת הפעולה שלו תהיה מוגבלת מאד, ולו משום המרחק הגיאוגרפי. קום לא נמצאת דקה וחצי של טיסה מתל אביב.

חיל האוויר לא מסוגל היה לשתק את ירי הרקטות מלבנון ב-2006 ומעזה ב-2009 ו-2012. זה לא צריך להפתיע: הוא גם לא היה מסוגל לשתק את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981. זה הופסק רק לאחר שהושגה הפסקת אש – והיא הופרה, כרגיל, על ידי ישראל. בהתאם, ודאי בהתחשב ביכולת הפעולה המוגבלת שלו, הוא לא יהיה מסוגל להפסיק את ירי הרקטות מאיראן לישראל. ואלו יהיו הרבה יותר רקטות, כאלה שיעמידו את "כיפת ברזל" במבחן של ממש, והאיראנים לא יהססו לירות אותן לאחר שישראל תתקוף אותם ללא פרובוקציה.

העזתים הוכיחו שהם יודעים לספוג יותר מתושבי ישראל, וסיפורי הגבורה באיראן מתייחסים פחות למלחמה חסרת התוחלת בחזית העיראקית ויותר לסיפוריהם של עירוניים שמצאו את עצמם תחת התקפת טילים רצחנית. מי שרוצה להעיר את השד הזה מרבצו, להזכיר לאיראנים טראומות ישנות ולעורר שנאה לישראל – שבשכבות רחבות באוכלוסיה לא קיימת – שתאפשר למשטר לנהל מלחמת התשה בליסטית עם ישראל, שיהיה לו בהצלחה. רק שלא יאמר לנו שהוא נוהג באחריות.

על עזה יש לישראל כמה מנופים. הראש והראשון שבהם, כמובן, הוא היכולת שלה לחנוק את עזה ולהשיב את המצור על כנו. אחר כך יש השפעה מצרית, והשפעה אמריקאית, ובסופו של דבר גם השפעה טורקית. אף אחד מאלה לא קיים באיראן, שנאנקת גם עתה תחת סנקציות כבדות. כדי להכניע אותה ולהפסיק את המלחמה בישראל, יהיה צורך במערכה של ממש, ואני לא רואה הרבה מתנדבים לבצע אותה. מותר להניח שממשל אובמה לא יסתבך שוב במלחמת יבשה באסיה, במיוחד לא בעוד מדינה מוסלמית.

צה"ל הוא כלי שבור, שלא מועיל אלא רק מזיק למפעיליו. ידענו את ×–×” כבר אחרי מלחמת לבנון השניה. ההיסטריה המיליטריסטית אחרי המלחמה ההיא סייעה להשכיח את הנקודה הזו, ולהעביר את האשמה לכשלון צבאי מובהק לדרג המדיני. אחר כך ×”×’×™×¢ משיח צבאי, גבי אשכנזי, ובעודו מנצל את כספי הציבור כדי לחתור תחת הממונים האזרחיים שלו, מכר לנו צ'יזבטים על כך שהוא "שיקם את צה"ל." רוב הציבור ×”×™×” נכון עד מאד לבלוע את ההבל ×”×–×”, אבל מי שבחן את מה שעשה אשכנזי ראה שהוא מכין את צה"ל, שוב, למלחמת יום הכיפורים – כלומר, לעוד קרב טנקים ענקי ברמת הגולן ובסיני. העידן ×”×–×” חלף, ולא ישוב. העובדה שצה"ל לא מסוגל לגייס מילואים ולטפל בהם כיאות – חיילים התלוננו, כמו ב-2006, על העדר ציוד מתאים ומזון – צריכה לעורר תהיות, כמו למה בעצם יש לצה"ל מערך מילואים גדול אם הוא לא מסוגל לטפל בו או להשתמש בו.

אבל אל דאגה, זה לא קרה אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה בלם החיזבאללה נסיון פלישה ישראלי ללבנון, וזה ודאי לא יקרה עכשיו, אחרי התכתשות קטנה הרבה יותר. הציבור המיליטריסטי ישוב ויישבע אמונים לצה"ל ולחיילים – כשהוא בלתי מודע לכך שהשבועה להגן על חיילים בכל מחיר מחסלת את הצבא, שתפקידו הצונן וחסר הרחמים הוא להמיר את חייהם של חיילים בהשגת יעדים צבאיים. אין כובשים את ההר, אם אין קבר במורד. ולא, הפצצה של ההר עד שאמא שלו תזהה אותו רק באמצעות DNA היא לא תחליף. אף פעם לא היתה. בצה"ל מעדיפים להעמיד פנים שהתהליך הזה הוא אשמת הציבור, שבוגי יעלון אהב להגדיר כחוליה החלשה; הם מתעלמים מחלקו של הצבא בתהליך הזה, כמו מיגון לבסיסים צבאיים אבל לא לישובים או ההחלטה – שנהפכה בלחץ המאורעות – לא להשתמש בכיפת מגן כדי להגן על ערים אלא על בסיסים. אבל בצה"ל רגישים מאד למה שהציבור חושב עליו, וכתוצאה מכך ביצוע המשימה נדחק למקום השני והשמירה על חיי הלוחמים עלתה למקום הראשון. זה סביר, פלוס מינוס, בתנאים וביחס שבהם צה"ל התרגל להלחם: פלוגה חמושה, עם סיוע אווירי, נגד חוליה חסרה של צעירים פלסטינים מכותרים וחמושים למחצה. רק שזה לא קרב, זה ציד אדם. ובקרב, צה"ל כבר מזמן שכח איך מנצחים.

ושוב לא נדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ובעקבות הפיגוע בתל אביב היום: החדשות החיוביות, סוג של, הן שחזרנו לשפיות. פיגוע מערער את הסדר, מקפיץ את כולם. שנות הזומבי 2002-2004 כבר יצאו ממחזור הדם שלנו.

הערה מנהלתית א': אתמול הופעתי הופעה קצרה בטלוויזיה החברתית, וזה עשוי לעניין אתכם.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הממשלה הורתה בסוף השבוע על גיוס של כ-75,000 אנשי מילואים, לכאורה לקראת המלחמה ברצועת עזה – גיוס שכמוהו לא נראה מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, אם לא מלחמת יום הכיפורים. ההחלטה הגיעה אחרי הודעה קודמת, על פיה יגויסו 30,000 אנשי מילואים. כנראה ש-30,000, שווי ערך לשתי אוגדות, לא הספיקו.

לא הספיקו למה? לא ברור. אף אחד לא באמת רוצה להכנס לקרב יבשתי ברצועת עזה. אם הרצועה לא תכבש ושלטון חמאס לא יופל, התקפה קרקעית תיחשב לנצחון של החמאס. אם ישראל תכבוש את הרצועה, יקרו שני דברים. קודם כל, בוודאות מוחלטת, סדרי פשעי מלחמה שיבצע צה"ל במהלך הכיבוש שלעומתם תחוויר "עופרת יצוקה." לדחיסה של עשרות אלפי מבוהלים מקצועית – או, כפי שהם מכונים, חיילי צה"ל – לתוך שטח בנוי בצפיפות כמו רצועת עזה, כשהם רגילים לשלח אש פראית, מהאוויר ובארטילריה, כלפי כל מה שנדמה להם שעשוי לסכן אותם, תהיה רק תוצאה אחת: אבידות איומות לאוכלוסיה האזרחית. שנית, צה"ל יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה כבושה, שזה עתה הוא הרג חלק ניכר ממנה. היא לא תהיה אסירת תודה, יהיו לה מצבורים של נשק, וצה"ל ימצא את עצמו איפה שהיה ב-2004. תזכורת: נסוגנו מעזה לא רק בגלל השחיתויות של שרון, אלא בגלל שלרוב הציבור נמאס לאבד שם חיילים לשווא. הזוועות של מראות החיילים שזוחלים בחול של רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות, והפיגוע במגורי החיילות בנצרים, המאיסו את כיבוש הרצועה על הישראלים. המראות האלה יחזרו, ואיתם תחזור כמובן גם הברוטליות הרגילה של הכיבוש, מה שיכרסם עוד בשאריות הלגיטימיות של פעולות צבאיות ישראליות.

צה"ל תוקף את הרצועה כבר חמישה ימים. עד כה, על פי מקורות פלסטיניים, הוא הרג 64 פלסטינים, מתוכם 24 ילדים ושמונה נשים. היום הרג צה"ל 18 פלסטינים, מתוכם תשעה ילדים וארבע נשים. באחת ההתקפות הרג היום צה"ל תשעה בני אדם, שבעה מהם בני משפחה אחת, ביניהם ארבעה ילדים (ועל פי דיווחים מהשטח, מספר ההורגים רק עולה). אנחנו רואים כאן את מה שראינו גם בסיבובים הקודמים: התחלה "נקיה" יחסית של ההתקפה, כשהיא מתמקדת בעיקר במטרות צבאיות לגיטימיות – אבל, תוך כמה ימים, נגמרות לחיל האוויר המטרות הרציניות. הוא חייב להמשיך לתקוף, שאם לא כן הוא ייתפס כ"מבליג" מול ירי הרקטות הבלתי פוסק, ואז הוא צריך להתחיל להזהר פחות. ואז הוא הורג אזרחים.

ספק אם לציבור הישראלי אכפת: אחרי הכל, הוא התרגל לפרשנים, כמו רוני דניאל וגלעד שרון – האיש שחייב את קיומו הציבורי לפרשת האי היווני – שמספקים לו גרסה מרוככת קלות למיכאל בן ארי ושאומרים בגלוי שהם רוצים יותר קורבנות אזרחיים. אבל כל פעולה כזו מכרסמת עוד קצת, ובצדק, בלגיטימיות של עצם השימוש בכוח מצד צה"ל. יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע מצה"ל תירוצים לפער בין כוונה ובין מציאות, בין הרצון המוצהר שלו – שברמת חיל האוויר הוא נראה אמיתי למדי, מה שאי אפשר לומר על כוחות הקרקע – להמנע מקורבנות אזרחיים ובין המספר העצום שלהם. עייפה נפשנו להורגים. אפילו בן דרור ימיני קלט את זה: הבוקר, לפני שצה"ל מחק עוד משפחה, הוא כבר קרא להפסקת אש, כדי להמנע ממה שהוא מכנה "פיגוע גולדסטון."

זה לא משהו שלא ידענו מראש. חוסר התוחלת של פעולה צבאית שלא כוללת את כיבוש הרצועה מתחרה רק בחוסר התוחלת של כיבושה. אבל המדיניות העזתית של ישראל מאז הנסיגה משם מנוהלת על ידי אנשי צבא, לא מדינאים. עמוס גלעד שקד במשך שנים לוודא שהעזתים לא יוכלו לקבל שוקולד, צעצועים או כוסברה; מדיניות הרעב-לייט הזו, שנומקה לעתים בכך ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו מעל הראש שלו (הכנס פריט אסור)", שווקה לציבור הישראלי כמדיניות של בטחון. היום יודע כל מי שעיניו בראשו שלא היה לה דבר עם בטחון. כוסברה, ציוד כתיבה וחלבה אולי לא נכנסו אליה, אבל פאג'רים נכנסו גם נכנסו. בסיבוב הנוכחי, החמאס והכוחות העזתיים האחרים הוכיחו יכולת טובה – מבחינת יכולת ההיזק שלהם – באופן ניכר ביחס ל"עופרת יצוקה."

אל תדאגו לעמוס גלעד: לא יקרה לו כלום. גם לא לקצינים שטירפדו את הנסיון של המטה לבטחון לאומי להתוות מדיניות אחרת בקשר לעזה, למרות שראש הממשלה נתניהו עצמו ביקש מדיניות כזו. צה"ל והגנרלים שלנו הרגילו אותנו שעזה היא בראש ובראשונה בעיה צבאית; הם השכיחו מאיתנו את האפשרות לפתרון דיפלומטי, תוך שהם שוכחים לספר לנו שהמקסימום שהם מסוגלים להשיג הוא את התוצאה שקיבלנו לפני ארבע שנים.

אם לא היינו ערב בחירות, יכול להיות שהיה פה מדינאי שהיה מעז לשבור את הטאבו ולעשות את מה שנותר לעשות: לדבר עם חמאס על הודנה ארוכת טווח. אין מצב שמישהו יעז לערער את הפרדיגמות האלה עכשיו. אין גם מצב שמישהו במערכת הפוליטית או הצבאית יעז להפסיק את ההתקפה כשנראה שלחמאס יש יתרון. אז נצטרך להמשיך ולהתבוסס בלחימה המיותרת הזו, עד שיקרה אסון – כאן או שם.

והאשמה, בסופו של דבר, היא לא של הפוליטיקאים או הקצינים. מהאחרונים אי אפשר לצפות לכלום. אם זה לא זז, הם מסיידים אותו; אם זה זז, הם יורים בו. זה מה שהם יודעים לעשות. הפוליטיקאים היו מטריחים את עצמם בנושא, אם הם היו מקבלים שדרים מהציבור שזה חשוב לו. ספק אם יש משהו שהציבור הישראלי לא רוצה לחשוב עליו כמו על רצועת עזה, ועל כן היא תתפוצץ לנו בפרצוף כל כמה שנים עד שהאשליה שאפשר להתעלם ממיליון ומשהו בני אדם, רובם קטינים, שחיים בגבול הדרומי שלנו במה שכבר כונה "הכלא הפתוח הגדול בעולם" תתפוגג סוף סוף.

ועוד דבר אחד: אחת השיטות שבהן פטריוטים בעיני עצמם משתיקים אחרים היא הטענה ש"אסור לדבר על נפילות" כי זה מסייע לחמאס לטווח. בולשיט נקי, כיוון שאנחנו לא מדברים על כלי מדויק באיזושהי צורה ובכל מקרה הוא לא מופעל כמו סוללה ארטילרית קלאסית, אבל בולשיט נפוץ למדי. ראוי, אם כן, לציין את העובדה שכאשר דובר צה"ל מעלה תמונה של סוללת "כיפת ברזל," הוא גם מקפיד לציין את הקואורדינטות המדויקות של מיקומה. כנראה שגם בצה"ל לא קונים את הטענה שהפלסטינים מסוגלים, בשלב זה, לאש ארטילרית מדויקת. (תודה לקורא שהפנה את תשומת לבי.)

(יוסי גורביץ)

11 פעילי שמאל הופתעו הבוקר כשהושכמו על ידי שוטרים. השוטרים, בקבוצות של שלושה לבושים אזרחית, באו בין שש לשבע בבוקר, והם מסרו לפעילים מה שנטען שהוא צווי הרחקה מנהליים, חתומים על ידי אלוף הפיקוד, שאוסרים עליהם כניסה לארבעה כפרים בגדה המערבית הכבושה: בילעין, קדום, ניעלין ונאבי סלאח. הפעילה אלמה ביבלש דיווחה שהשוטרים נכנסו לביתה, ללא צו, כשהם מצלמים בווידאו לא רק אותה אלא גם את אחותה. במקרה אחר, העירו השוטרים את הוריו של פעיל, שלא גר בדירתם יותר. השוטרים אף נופפו מולה לראווה בתיק שעליו היה כתוב השם שלה. הפעילה ליהי רוטשילד הבינה מהם שמדובר בצווים מתוקף התקנות לשעת חירום.

מה לעזאזל קשור אלוף הפיקוד, אתם שואלים? או. בניגוד לתעמולה הישראלית על כך שמדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חלות בישראל תקנות שעת חירום 1945, חוקים שמנחם בגין הגדיר כגרועים מאלה של הנאצים. הם מתירים למפקד הצבאי – במקרה שלכם ושלי, אלוף פיקוד העורף – לעשות פחות או יותר מה שבראש שלו, או ליתר דיוק מה שלוחש לו היועץ שלו מהשב"כ. מכוח צו אלוף פיקוד העורף, הורחק בשעתו המתנחל נריה אופן מפסגת זאב; הוחזקה טלי פחימה במעצר מנהלי; מופעלים עדיין איסורים דראקוניים כנגד ג'ון קרוסמן ("מרדכי ואנונו"), שלמרות שסיים לרצות את עונשו לפני שמונה שנים נאסר עליו לעזוב את ישראל. במסגרת הפסאדה של שלטון חוק בישראל, מקפידים בתי המשפט לשמש חותמת גומי לצווים הללו, אם כי מדי פעם הם עושים זאת תוך כדי הפטרת אנחה. אחרי הכל, השופטים יודעים לצד מי יתייצב האספסוף הישראלי אם הם יחליטו לבטל צו אלוף.

המשותף לכל השמות מהפסקה הקודמת הוא שהם מאד עצבנו את השב"כ: אופן בכך שהערים על המחלקה היהודית פעם אחר פעם (היא משתמשת נגדו בצווים מנהליים כבר משנת 2005), פחימה בכך שחצתה את הקווים ונפגשה אישית עם פלסטינים; וקרוסמן, כמובן, על ההשפלה הגדולה ביותר שספג השב"כ מעודו, כשלא זיהה אותו כסכנה.

אלא שלאחר שהפעילים נרגעו, וקראו את הצווים שנמסרו להם, הם נדהמו לגלות שמדובר בעצם בסתם צו שטח צבאי סגור, חתום על ידי אלוף פיקוד המרכז ולא אלוף פיקוד העורף. דובר מחוז ש"י התרברב היום שאנשיו מסרו צווים כאלה ל-16 פעילים, וש"חלוקת הצווים עברה ללא אירועים חריגים וכרגע לא ידוע על כוונות לבצע הפס"ד [הפרות סדר – יצ"ג] על רקע פעילות זאת." וואלה.

אז מה קרה כאן בעצם? הפרשנות הסבירה ביותר שלשוטרים שהגיעו עם הצווים, מהיותם שוטרים ישראלים, לא היה מושג בחוק שהם אמורים לאכוף, וטעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים כשמסרו בעצם צווי שטח צבאי סגור. עורך הדין מיכאל ספרד ציין שבתי המשפט הישראליים כבר קבעו מספר פעמים שאי אפשר להעמיד לדין ישראלים על הפרת צווי שטח צבאי סגור, כי מי שמוסמך לדון בהם הם בתי הדין הצבאיים ובמסגרת האפרטהייד החל בגדה, ישראלים לא נשפטים בבתי דין צבאיים.

ספרד מציין שעד כמה שזה ידוע לו, זו הפעם הראשונה שצווי שטח צבאי סגור – שהם צווים על שטח, לא על אנשים – נמסרים אישית. שימו לב מה קרה כאן: שוטרי מחוז ש"×™ – שנמצא מחוץ לשטחי מדינת ישראל – ביקרו ברחבי ישראל, ומסרו לפעילים צווים, לא של בית משפט, אלא של הריבון בגדה, ריבון שאין לו כל סמכות בישראל גופא. בהנחה, כמובן, שישראל לא סופחה לגדה.

לי זה נראה מאד כמו נסיון להלך אימים על הפעילים: אנחנו יודעים איפה אתה גר, אנחנו עוקבים אחריך, יש לנו תיק עליך. אנחנו יכולים להגיע אליך על הבוקר. אל תעצבן אותנו ואל תנצל את העובדה שחוקית אי אפשר לעשות לך כלום, אחרת נמצא משהו נגדך.

האפשרות הסבירה פחות היא שאכן הוצאו צווי הרחקה מנהליים כאלה, שהשוטרים יודעים עליהם, ושהם עדיין לא נמסרו. אם זה יהיה המצב, אז יהיה לנו אלוף פיקוד עורף שחותם על צווים שמטרתם למנוע מפעילים להפר פקודות של אלוף פיקוד המרכז – כלומר, נסיון מגושם לעקוף את המחסום הנוכחי מפני העמדה לדין על הפרת צו שטח צבאי סגור, שרק יזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית שמעמידה פנים לנוחותה שהוא כפופה לחוק.

ודברי הסיום של ספרד היו מדכאים עוד יותר: יש התאמה גבוהה, הוא אומר, בין החרפת היחס כלפי פעילים בגדה ובין פעולה צבאית ברצועה. בחסות רעש התותחים ברצועה, צה"ל פועל בגדה באופן שהיה מושך תשומת לב ביקורתית בימים כתיקונם.

ועוד דבר אחד: זוכרים את העמדות של שי פירון שהיו מנוגדות לאלה של "יש עתיד"? אז יש הסבר. פירון אמר לשחר אילן שהוא קיבל מיאיר לפיד חופש הצבעה בנושאי דת ומדינה, כפי שיקבלו כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כשלצערנו יהיו כאלה. סיעה חילונית? לא ממש. סיעה שמכניסה עוד כמה קולות אורתודוקסיים לכנסת. יש לפיד לערבוביה.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שאלוף פיקוד העורף לא יהיה מודע לקיומם, כך שיוכל להסתפק במלאכתו הרגילה, הזנחת ההגנה עליהם.

(יוסי גורביץ)

כשעבדכם הנאמן היה עובד כפיה של המדינה, אי אז בסוף שנות השמונים העליזות, משחק רווח בקרב חמושי צה"ל נקרא "משחק איציק." זו היתה גרסה למטומטמים של הרולטה הרוסית: החמוש היה מכוון את נשקו לראשו, דורך במהירות את הנשק ויורה תוך כדי דריכה. הרעיון היה לנקור לפני שהכדור הספיק להכנס לקנה. מטבע הדברים, לא תמיד זה עבד, ובתהליך דרוויניסטי צה"ל נפטר מהאנשים שהיו מטומטמים מכדי שיותר להם לשאת נשק. לשאלה כמה התאבדויות הוסוו כמשחקי איציק אין, כמובן, תשובה.

משחק איציק היה משחק צבאי קלאסי: הוא נבע מהעובדה שהשירות הצבאי נע בין שיעמום מוחלט ובין רגעים קצרים של אימה צורבת (שרוב החיילים, בכל צבא, אינם חווים), והוא היה סוג של מבחן גבריות, במובן הפרימיטיבי של המילה: בוא נראה אותך מספיק "גבר" לסכן את החיים של עבור כלום. ככזה, הוא היה מטאפורה נאה לשירות הצבאי כולו.

אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו. הוא שונה משהו: המפקד ניגש אל החייל מאחוריו בעודו עובד, שולף את אבר המין שלו ומניח אותו על כתפו של החייל. הלה צריך לומר אז "תוכי."

שני המשחקים שונים מאד. הראשון הוא מבחן גבריות אווילי, אבל כזה שבסופו של דבר דורש מהחייל להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו ולהסתכן בכך שיקריב את חייו. השני הוא מבחן שפיטות: עד כמה החייל מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו שאומרים שהתגובה צריכה להיות צרחה של "איכס, סוטה" וסטירת לחי, ולהכפיף את עצמו למשמעת – משמעת שרואה את שיאה בהשפלתו המינית של הכפוף לה. מפקד שנוהג כך בפקוד שלו אומר לו, בצורה המילולית ביותר שבאפשר, שהוא שם עליו זין, שהוא יכול לזיין אותו, ושאם הוא לא רוצה להסתבך, כדאי שיתרפס.

המקרה של "משחק התוכי" לא בודד. בשנים האחרונות רווחים הדיווחים בתקשורת על התעללות בחיילים שהופכת למסורת. זובורים היו תמיד, כנראה בכל סוג של מסגרת צבאית, אבל בתקופתי לא היה מקובל לאלץ חייל לעשות את צרכיו במכנסיים, ולא היה נהוג להכות חיילים – כפי שהיה המנהג הרווח בגדוד שריון מוביל בצה"ל, בידיעת והסכמת המפקדים – להכות אותם עד שהם אושפזו, או לאלץ אותם לשתות נוזלים דוחים במיוחד תוך שהמפקד מעמיד פנים שהוא "מכין קפה" בפה של החייל, או בכפיתה של חיילים. בדרך כלל הסתפקו בשפיכת צבע על המדים שלך.

מאיפה צץ גל הסאדיזם הזה? מותר להניח שהוא נובע מהעובדה שעיקר התפקיד של צה"ל הוא כיבוש של אוכלוסיה עוינת. בתחילת שנות השמונים הוא עוד נלחם – לא בהצלחה, בואו לא נסחף – והיה לו אתוס של צבא. עשרים שנה אחר כך, ויש לו מנטליות של כוח כיבוש שכבר מזמן שכח מה זה צבא. והמשחקים של החיילים הופכים מהפגנת אומץ אידיוטי להפגנת סאדו-מאזוכיזם. והכל, כמובן, מוסתר תחת ה"רעות" המורעלת של החמושים, קוד האומרטה שלהם.

אשר לחיילים שמוצאים את עצמם במצב כזה, הייתי מציע להם להרהר במקרה של החייל הרומאי טרבוניוס, שבסוף המאה השניה לפנה"ס מצא את עצמו מוקד לחיזוריו הלא רצויים של הקצין שלו. בסופו של דבר, זימן הקצין – קרוב משפחה של הגנרל בעל ההשפעה גאיוס מאריוס – את טרבוניוס לאוהל שלו. טרבוניוס הגיע למרות חששותיו, כי פקודה היא פקודה, אבל כשניסה הקצין לאנוס אותו, טרבוניוס שיפד אותו למוות בחרבו. על המעשה הזה הוא עוטר על ידי מאריוס, וקיקרו מזכיר את שמו כמופת של התנהגות אצילה. עכשיו, סביר להניח שבית דין צבאי שמורכב מקצינים שצמחו בתרבות הרקובה של צה"ל לא יכיר בכך כתקדים ראוי, ועל כן ראוי לחייל להמנע מלהכנע לפיתוי להפעיל כנגד המפקד את נשקו.

אז, לפחות עד שצה"ל יאמץ פומבית את תקדים טרבוניוס, אני ממליץ על ברכייה או שלוש לאשכים של הקצין. זה, בשילוב עם פרסום של תמונה שלו ברשת חברתית מתפתל על הרצפה עם הזרג שלו מתנוסס בפומבי לעין כל, צריכים לפתור את הבעיה. זו, על כל פנים, תהיה שיטה מוצלחת יותר מאשר לנסות לאלץ את צה"ל לנקות את האורוות שלו. ספק אם הרקלס היה עומד במשימה הזו.

(יוסי גורביץ)

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)

לפני 13 שנים, עזבה יאנה גורליק את ישראל. היא היתה אז בת 17 ועזבה יחד עם משפחתה. קצת לא מקובל, בימינו, להשאיר ילד בן 17 לגור לבד. לפני מספר ימים, חזרה גורליק לישראל כדי להשתתף בחתונה משפחתית. זמן קצר לאחר הגעתה לארץ היא נעצרה: נאמר לה שהיא צריכה להסדיר את מעמדה מול צה"ל. כשהגיעה לבקו"ם, היא נעצרה. גורליק חשודה בכך שהיא "עריקה" (ולא "משתמטת", כפי שנטען בכתבה; זו פשוט עוד הדגמה לאופן שבו השיח הצבאי משבש, במכוון, את ההבחנות בין "השתמטות" – אין דבר כזה – ובין עריקות). הפרקליטות הצבאית מיהרה להגיש נגדה כתב אישום, בו היא מואשמת בכך שנעדרה מן השירות הצבאי במשך 4,170 יום. התביעה מתכוונת לדרוש עונש של חמישה חודשי מאסר על גורליק.

השוטרים הצבאיים מיהרו להבהיר לגורליק שהיא נחשבת ל"רכוש צה"ל," אשר על כן אסור לה לדבר עם עיתונאים. את הביטוי הזה, שבמקרה הזה יש לו נופך סאדיסטי במיוחד, שמע כל חייל. ואכן, כפי שמבהיר המקרה של גורליק, צה"ל סבור שכל אחד מאיתנו הוא רכושו.

גורליק, שהיגרה עם הוריה לישראל מברה"מ לשעבר, לא ממש הפכה לישראלית. היא עזבה, כאמור, את ישראל בגיל 17, ומאז לא נראה שהיה לה קשר כלשהו לפיסת האדמה הדוחה הזו. לאסונה, היא לא ויתרה על האזרחות הישראלית, ועל הטעות הזו היא משלמת עכשיו. היא אומרת לצה"ל שהיא רוצה לוותר על האזרחות, אבל זה כבר מאוחר מדי.

הפרשה הזו מפגינה תמהיל חריג של טמטום ורשעות. לא ברור מה רוצה הבהמה הירוקה מגורליק. חיילת טובה היא כבר לא תהיה. גם אלמנט של הרתעה אין כאן; הדמוגרפיה של בני 17 שעוזבים את ישראל מצומצמת למדי, ולכל היותר הפרשה הזו תעזור להם להבין שהם חייבים להפטר מהדרכון הישראלי במהירות האפשרית ועד אז, לא להתקרב למדינה שרואה בהם "רכוש של הצבא." כל הזמן הזה, כמובן, מוחזקת גורליק על חשבון הציבור. אם תורשע ויוטל עליה גזר הדין שהתביעה הצבאית רוצה, כלכלתה תהיה על הציבור במשך חמישה חודשים – ללא כל תועלת. גורליק לא גרמה נזק לישראל, המאסר לא ירתיע אותה שלא לשוב על העבירה, הוא לא יגן על הציבור מפניה, והוא לא יסייע בשיקומה. הוא יהיה מאסר סתמי, שהטפשות מתחרה בו עם הרשעות, והוא יהיה על חשבוננו. אבל זה בסדר, צה"ל יודע לדאוג לתקציב שלו.

לא ברור מדוע היה צורך לעצור את גורליק, גם אם איזה אידיוט החליט להעמיד אותה לדין; בהחלט אפשר היה להסתפק באיסור יציאה מישראל עד תום ההליכים. היא לא פושעת מסוכנת ולא נשקפת ממנה כל סכנה לציבור. מה שמעלה את השאלה למה, לעזאזל, אזרחים שנחשדים בעריקה נשפטים בכלל בבית משפט צבאי. איך לומר, בתי המשפט הצבאיים לא ידועים בחוסר התלות שלהם.

וכמובן, ישנה שאלת ההתיישנות. פשע "נורמלי" בישראל, כזה שעונשו איננו עולה על שלוש שנים – עוון הוא המונח הטכני – מתיישן תוך עשור. כל שנת עריקה גוררת עונש של עד חודש וחצי. במקרה המקסימלי, גורליק צפויה, על כן, לעונש של כשנתיים מאסר. אם היא היתה מגיעה לבית משפט אזרחי, לא היה כאן תיק בכלל.

אז למה גורליק במעצר בכלל? למה דווקא עריקים – בכלל זה אנשים שלא חוילו מעולם – נשפטים בבתי דין צבאיים? למה אולצה גורליק ללבוש מדי צבא שבו לא תשרת לעולם? כדי להזכיר לציבור הישראלי שהוא היה, ויישאר, רכוש צה"ל.

ומאחר והוא לא מוחה על כך, הרי שהוא רכוש צה"ל בהסכמה. הסכמה שמאונס, אולי, אבל הסכמה.

ועוד דבר אחד: צבי יחזקאלי, שנחלש לאחרונה בדעתו (המונח המדויק יותר ל"התחזק"), עורך סדרה שמטרתה להפחיד את הישראלים מהאיסלם העולמי. כמו בכל דבר, ישראל מפגרת אחרי ארה"ב בעשור; שם צמחו סדרות כאלה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. על כל פנים, הפרק הראשון של יחזקאלי לוקה בשורה של כשלים, שלא לומר הטעיות. פרטים כאן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבועיים האחרונים רווחה בישראל קדחת מלחמה עם איראן, שלובתה על ידי שני מחרחרי המלחמה מהממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ועל ידי סייעניהם בתקשורת. זכור לרע במיוחד ארי שביט, כתב " הארץ" לענייני אפוקליפסה, שקיבל לאחרונה טור קבוע לענייני הפצצת איראן (אני רציני לגמרי): הלז יצר מבלי משים פרודיה על עצמו, כשראיין בסוף השבוע את אהוד ברק, כשהלז מחופש לצרכיו של שביט כ"מקבל ההחלטות." לשביט יש רקורד רע במיוחד בחיזוי הנושא: מאז 2005 בערך הוא מכריז על כל שנה כ"שנת ההכרעה", הכרעה שלעולם איננה באה. על פי חישוביו של שביט, האיראנים כבר היו אמורים להחזיק בנשק גרעיני לפני ארבע שנים לפחות. איתמר שאלתיאל כתב היטב את שצריך לומר: "השנה זו שנת ההכרעה. אם ארי שביט לא יפוטר השנה, ישראל עלולה לצאת למלחמה עם איראן."

לשיא חדש של חוצפה הגיע חרחור המלחמה אתמול (ג'), כש"מעריב" פרסם ידיעה על כך שישראל הציבה לארה"ב אולטימטום: על ממשל אובמה להתחייב לתקוף את איראן עד יום כיפור, או שישראל תתקוף את איראן בעצמה. כאן המקום להזכיר שוב את העובדה שראש ממשלתנו ממומן חלקית על ידי אותו הטייקון חורש הרע שמממן גם את מיט רומני, יריבו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

מה קרה כאן בעצם? ישראל הודיעה שאם ארה"ב – מעצמה טיפה יותר גדולה ממנה – לא תתקוף מדינה שלישית, ישראל תתקוף את אותה המדינה. היא ניסתה, בקיצור, לגרור את ארה"ב בכוח ובגלוי למלחמה שהממשל האמריקאי כבר אמר שוב ושוב שהוא איננו רוצה בה.

אז האמריקאים בעטו חזרה, כי כמה כבר אפשר. הרמטכ"ל האמריקאי אמר אמש (ג') בגלוי את מה שכולם יודעים כבר שנתיים ויותר, ומה שאפילו ברק – בראיון המגוחך עם שביט; צריך לשאול אם הוא הגיע אליו מחופש לאשה – לא הכחיש: לישראל אין יכולת להפסיק את תכנית הגרעין האיראנית. היא מסוגלת לכל היותר לעכב אותה לשנה-שנתיים.

עד כה, הדברים נאמרו בעיקר מאחורי הקלעים, על ידי מומחים למיניהם. עכשיו הם נאמרים בגלוי, מבלי להתנצל, על ידי אישיות אמריקאית בכירה. העובדה הזו היא עכשיו חלק שאי אפשר להתעלם ממנו בדיון: לישראל אין אופציה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראנית. דמפסי קילף את המסכה מעל פניה של ישראל: הבריון השכונתי של המזרח התיכון, הוא אמר, חזק באיומים אבל לא בהרבה יותר מזה. קשה להאמין שהוא היה יוצא באמירה כזו מבלי עדכון של משרד ההגנה והבית הלבן; ראוי לציין גם את השתיקה הרשמית בקריה בנושא. המשחק נגמר, הבלוף נחשף. במהלכיהם, אילצו נתניהו וברק את ארה"ב לפגוע בהרתעה הישראלית.

אז עכשיו, כשברור לכולי עלמא שלישראל אין את היכולת שברק ונתניהו מדברים עליה שוב ושוב, צריך לשאול מה בעצם עשה הצבא עם כל הכסף שנתנו לו בנושא. איראן עומדת במוקד ההכנות הצבאיות הישראליות כבר 20 שנה. היא האויב האולטימטיבי. אגמים של כסף נשפכו על ההכנות להתקפה באיראן. כפי שכבר כתבתי, בין השנים 2006-2010 צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. חלק ניכר מהכסף הזה, צ'וזבט לנו, היה מיועד למלחמה באיראן. גם עכשיו, עם דיוני התקציב החדש, מיהרו במשרד הבטחון לנפנף שוב בדחליל האיראני. הם לא מוכנים לקצץ בתקציב – ובאופן חריג, ברק הורה לאנשי משרדו לא לנקוט במספרים, כי "הדיון הוא על המשימות."

צה"ל דפק אותנו 20 שנה ושתה את דמו של דור שלם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מתכונן למלחמה עתידית באיראן. כשמגיע הזמן, מסתבר שהצבא בעצם לא מסוגל לבצע את המשימה. עכשיו, אם הגנרלים שהיו אחראים להכנת הצבא לא ידעו שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה, אז הם לא ראויים לתפקידם והם צריכים להיות מודחים. אם הם ידעו, ושתקו, אז הם צריכים לעמוד לדין על שיתוף פעולה עם אחד מתרגילי ההונאה הגדולים ביותר בהיסטוריה של ישראל.

אבל רק טיפש מושלם יניח עכשיו, אחרי שהנקודה הזו כבר הובהרה, לצה"ל ולאהוד ברק לכייס אותו שוב תוך שימוש בדחליל שרק אמש הוכרז פומבית ככזה. לא ברור אם אפשר לצפות מצה"ל שיחזיר לנו את הכסף שאבד לשווא, אבל ברור שאסור לתת לו עוד שקל אחד בכיוון הזה – ושהגיע הזמן לוועדת חקירה, שתברר איך, לאן ולמה אבד תקציב ציבורי גדול כל כך.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)