לפני 13 שנים, עזבה יאנה גורליק את ישראל. היא היתה אז בת 17 ועזבה יחד עם משפחתה. קצת לא מקובל, בימינו, להשאיר ילד בן 17 לגור לבד. לפני מספר ימים, חזרה גורליק לישראל כדי להשתתף בחתונה משפחתית. זמן קצר לאחר הגעתה לארץ היא נעצרה: נאמר לה שהיא צריכה להסדיר את מעמדה מול צה"ל. כשהגיעה לבקו"ם, היא נעצרה. גורליק חשודה בכך שהיא "עריקה" (ולא "משתמטת", כפי שנטען בכתבה; זו פשוט עוד הדגמה לאופן שבו השיח הצבאי משבש, במכוון, את ההבחנות בין "השתמטות" – אין דבר כזה – ובין עריקות). הפרקליטות הצבאית מיהרה להגיש נגדה כתב אישום, בו היא מואשמת בכך שנעדרה מן השירות הצבאי במשך 4,170 יום. התביעה מתכוונת לדרוש עונש של חמישה חודשי מאסר על גורליק.

השוטרים הצבאיים מיהרו להבהיר לגורליק שהיא נחשבת ל"רכוש צה"ל," אשר על כן אסור לה לדבר עם עיתונאים. את הביטוי הזה, שבמקרה הזה יש לו נופך סאדיסטי במיוחד, שמע כל חייל. ואכן, כפי שמבהיר המקרה של גורליק, צה"ל סבור שכל אחד מאיתנו הוא רכושו.

גורליק, שהיגרה עם הוריה לישראל מברה"מ לשעבר, לא ממש הפכה לישראלית. היא עזבה, כאמור, את ישראל בגיל 17, ומאז לא נראה שהיה לה קשר כלשהו לפיסת האדמה הדוחה הזו. לאסונה, היא לא ויתרה על האזרחות הישראלית, ועל הטעות הזו היא משלמת עכשיו. היא אומרת לצה"ל שהיא רוצה לוותר על האזרחות, אבל זה כבר מאוחר מדי.

הפרשה הזו מפגינה תמהיל חריג של טמטום ורשעות. לא ברור מה רוצה הבהמה הירוקה מגורליק. חיילת טובה היא כבר לא תהיה. גם אלמנט של הרתעה אין כאן; הדמוגרפיה של בני 17 שעוזבים את ישראל מצומצמת למדי, ולכל היותר הפרשה הזו תעזור להם להבין שהם חייבים להפטר מהדרכון הישראלי במהירות האפשרית ועד אז, לא להתקרב למדינה שרואה בהם "רכוש של הצבא." כל הזמן הזה, כמובן, מוחזקת גורליק על חשבון הציבור. אם תורשע ויוטל עליה גזר הדין שהתביעה הצבאית רוצה, כלכלתה תהיה על הציבור במשך חמישה חודשים – ללא כל תועלת. גורליק לא גרמה נזק לישראל, המאסר לא ירתיע אותה שלא לשוב על העבירה, הוא לא יגן על הציבור מפניה, והוא לא יסייע בשיקומה. הוא יהיה מאסר סתמי, שהטפשות מתחרה בו עם הרשעות, והוא יהיה על חשבוננו. אבל זה בסדר, צה"ל יודע לדאוג לתקציב שלו.

לא ברור מדוע היה צורך לעצור את גורליק, גם אם איזה אידיוט החליט להעמיד אותה לדין; בהחלט אפשר היה להסתפק באיסור יציאה מישראל עד תום ההליכים. היא לא פושעת מסוכנת ולא נשקפת ממנה כל סכנה לציבור. מה שמעלה את השאלה למה, לעזאזל, אזרחים שנחשדים בעריקה נשפטים בכלל בבית משפט צבאי. איך לומר, בתי המשפט הצבאיים לא ידועים בחוסר התלות שלהם.

וכמובן, ישנה שאלת ההתיישנות. פשע "נורמלי" בישראל, כזה שעונשו איננו עולה על שלוש שנים – עוון הוא המונח הטכני – מתיישן תוך עשור. כל שנת עריקה גוררת עונש של עד חודש וחצי. במקרה המקסימלי, גורליק צפויה, על כן, לעונש של כשנתיים מאסר. אם היא היתה מגיעה לבית משפט אזרחי, לא היה כאן תיק בכלל.

אז למה גורליק במעצר בכלל? למה דווקא עריקים – בכלל זה אנשים שלא חוילו מעולם – נשפטים בבתי דין צבאיים? למה אולצה גורליק ללבוש מדי צבא שבו לא תשרת לעולם? כדי להזכיר לציבור הישראלי שהוא היה, ויישאר, רכוש צה"ל.

ומאחר והוא לא מוחה על כך, הרי שהוא רכוש צה"ל בהסכמה. הסכמה שמאונס, אולי, אבל הסכמה.

ועוד דבר אחד: צבי יחזקאלי, שנחלש לאחרונה בדעתו (המונח המדויק יותר ל"התחזק"), עורך סדרה שמטרתה להפחיד את הישראלים מהאיסלם העולמי. כמו בכל דבר, ישראל מפגרת אחרי ארה"ב בעשור; שם צמחו סדרות כאלה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. על כל פנים, הפרק הראשון של יחזקאלי לוקה בשורה של כשלים, שלא לומר הטעיות. פרטים כאן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)