החברים של ג'ורג'

צה”ל בחר להיות כנופיה

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שבים ומרסנים את החיה

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ה-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, הירי היה רצח ולא הרג  כי היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי כזה בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר הזה. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור חי השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ההגנה העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג הזה אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא זיהה מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ההגנה שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ההגנה עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה היה חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית היה מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של חנינה לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של חנינה יהיה הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה יהיה כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את החיה שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. זה לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי זה, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ספארטה בהיסטריה

כש-43 גיבורים אחזו בעמודי מקדש המודיעין, מדינת גוליית נכנסה להיסטריה – והתעלמה מנקודה קריטית

43 יוצאי יחידת ה-Sigint (מודיעין האותות) של צה”ל, 8200, יצאו בסוף השבוע במכתב מנומק, שמסביר מדוע הם לא יסכימו לשרת עוד בחזית הפלסטינית. בין הסיבות הם מונים את העובדה ש-8200 הפכה לכלי להמשך השליטה בחברה הפלסטינית, באמצעות איתר האנשים הפגיעים בה וניצול חולשותיהם כדי לאלץ אותם לשתף פעולה עם משטר הדיכוי. גדעון לוי כבר עשה את ההשוואה המתבקשת לשטאזי – אותו מכירים יותר מדי אנשים רק דרך הסרט המופתי “חיים של אחרים” – ויום אחד, אם ייעשה המאזן שישלב יחדיו הן את פעולות 8200 הן את פעולות השב”כ, בהחלט יתכן שרמת החדירה של מנגנוני הדיכוי הישראלים לחברה הפלסטינית תשתווה לזו של המשטרה החשאית הידועה לשמצה של מזרח גרמניה.

התוצאה של החשיפה הזו היתה התפרעות קולקטיבית של הפוליטיקאים שלנו. שלי יחימוביץ’ יצאה מטומטמת או מנוולת במיוחד. היא רשאית לבחור, אבל אישית אני לא חושב שהיא מטומטמת; אני זוכר איך היא עשתה תרגיל דומה לדב חנין, כשרץ לראשות עיריית תל אביב, וטענה שהוא “לא עומד בהמנון.” כך היא כנראה חושבת שהיא תצליח למרפק את דרכה… לאיפשהו. אורי משגב עושה עבודה מצוינת בכיספות שלה כאן.

ישראל כ”ץ – יכול להיות ששמעתם שמועות שקריות, כביכול הוא שר התחבורה; אל תאמינו להן, הוא לגמרי לא עוסק בתחום – האשים את הסרבנים בחשיפת סודות צבאיים. שוב: שוטה או נבל? בישראל יש צנזורה צבאית. המידע שהסרבנים חשפו עבר אותה. שום סוד צבאי לא נחשף. במקרה של כ”ץ, להבדיל מיחימוביץ’, אני דווקא מסוגל להאמין שהוא טמבל.

לימור לבנת בחרה זווית תקיפה ייחודית: עורך הדין של הסרבנים, מיכאל ספרד (גילוי נאות: קולגה וידיד.) מסתבר שהעובדה שהסרבנים בחרו במישהו שמתמחה בייצוג סרבנים אומרת עליהם משהו. לטענת לבנת, המחאה שלהם “מתוזמנת היטב” ו”כנראה גם ממומנת.” מסתבר שיש משהו לא בסדר בלתכנן את המחאה שלך; יכול להיות שככה לבנת אוהבת מחאות. אבל צריך לומר משהו קטן על ה”ממומנת.”

עד כמה שידיעתי מגעת, והיא מגעת, העלות של המחאה הזו היא אפסית, אם יש כזו בכלל. מי שעבד עבורה, עבד בהתנדבות. לא היו מודעות; עצם הפרסום של המכתב עשה את כל העבודה. אבל זה מעניין שדווקא לבנת נתפסה ל”כנראה גם ממומנת.” כידוע, גנבים חושבים שכל אדם אחר הוא גנב – ולימור לבנת, כשהיתה שרת החינוך, גילתה לפליאתה כי העמותה של אמה, לכאורה עמותה למורשת המחתרות, קיבלה תמיכה ממשרד החינוך שגדלה פי ארבע במהלך שנותיה של לבנת כשרת החינוך. במקביל, עלה השכר של אמה של לבנת, שולמית לבנת, מ-73,116 בשנה ל-112,000 ש”ח בשנה – קרוב למחצית סכום התמיכה של משרד החינוך בעמותה. באותה התקופה, הקפידה לבנת שלא לעדכן את וועדות התקציב השונות על כך שהעמותה מקבלת מימון ממשרד החינוך ושאמה מושכת ממנה יופי של משכורת. יש לציין עוד שחברה של אחד, אליהו הניג, זכתה במכרזים של משרד החינוך בימיה של לבנת. הניג הנ”ל הוא, לגמרי במקרה, בעלה של לבנת.

אז פלא שהמימון הוא מה שמעניין את לבנת?

גם ראש הממשלה יצא בהודעה רשמית, ובה טען שמדובר ב”שימוש פוליטי בצה”ל.” אתם מבינים, לדבר על השירות שלך ומה הבעיות שלך איתו זה “שימוש פוליטי בצה”ל”; לפרסם שוב את התמונה שלך מימי הסיירת כחלק מקמפיין הבחירות שלך, זה סתם פרט ביוגרפי ציורי. הטענה הזו, של “שימוש פוליטי”, נראית כמו חלק מדף המסרים של לשכת ראש הממשלה: לבנת חזרה עליה גם היא, וכך עשה גם דובר צה”ל.

דובריו הפחות רשמיים של נתניהו, בעלי הטור של בטאון לשכת ראש הממשלה “ישראל היום,” יצאו בהתקפות ארסיות יותר. דן מרגלית טען שהבעיה היא בעצם בהורים של הסרבנים, כביכול הם לא אנשים עצמאיים שמסוגלים לקבל החלטות בעצמם; אם כך, הרי אין להתחשב באמת במה שהם חושפים עלינו. הכותב הפרוע יותר של בטאון הלשכה, חיים שיין, גיבב ש”השמאל הרדיקלי בישראל הצליח להחדיר קבוצה לא קטנה של ‘סוכנים’ רדומים לתוך מערך המודיעין הסודי בצה”ל.” וואלה. זה כבר מזכיר את הבדיחה על היהודי שהקפיד לקרוא את הדר שטירמר, כי בזמן שהוא מקבל מכות ברחוב מהכנופיות של הצ… אה, סליחה, של האס.אה, בדר שטירמר הסבירו לו שבעצם הוא שולט בעולם.

על מה ההיסטריה? על כך, מיד. אבל, קודם כל, על הנקודה שכל הדיון התקשורתי הצליח לפספס.

* * *

שלי יחימוביץ’ שאלה את הסרבנים מדוע הם לא סירבו פקודה. ובכן, שלי, כנראה שלא קראת את הכתבה ב”ידיעות אחרונות.” אילו היית קוראת אותה, היית מבינה שלא היתה להם אפשרות לסרב פקודה, כי יחידת 8200 החליטה על דעת עצמה שביחידה אין “פקודה בלתי חוקית.”

sarvanim

במילים ברורות יותר, יחידת המודיעין הסודית של צה”ל הוציאה את עצמה ממעט הפיקוח מפני עבירות שיש עליה. הפעולות של היחידה הרי סודיות לחלוטין, והיכולת לדווח עליהן בתקשורת אפסית. יש, שוב, צנזורה צבאית בישראל. הבלם היחיד שנותר ביחידה כזו, כשחייל מקבל פקודה בלתי חוקית בעליל, הוא סירוב. ויחידה 8200, בחשאי וללא כל דיון ציבורי, שללה מהחיילים שלה את האפשרות הזו.

בשנת 2003, סירב סגן א’, קצין ב-8200, למסור מידע מודיעיני שהיה בידיו לחיל האוויר, משום שהפקודה שקיבל היתה לתקוף בניין של פתח כאשר יהיה ברור שיש בו אנשים – לא משנה מי הם. הוא ידע שהרוצחים המעופפים של חיל האוויר כבר באוויר, והם מחכים לאישור, והוא לא ידע את מי הוא הולך להרוג; אז הוא סירב פקודה. ב-8200 עיוותו את הסיפור וטענו באוזני חניכיהם שהתפקיד שלו היה לוודא שהבניין ריק, וטענו גם שהוא הועמד לדין.

בפועל, 8200 לא העזה להעמיד את א’ לדין. היא לא רצתה לברר מה יקרה אפילו כששופטים צבאיים מאולפים יידרשו לענות על השאלה האם פקודה לתקוף מבנה שלא ידוע מי נמצא בו היא פקודה בלתי חוקית בעליל – כי כל משפטן ישר, ולפעמים שופטים צבאיים נזכרים שהם משפטנים ולפעמים צה”ל לא הצליח להרוג את שרידי היושרה שלהם, יאמר לכם שהתשובה היא חד משמעית כן. אז א’ הודח.

וזה לב הסיפור: שהיחידה עם הנגישות לחומרים הרגישים ביותר, פטרה את עצמה מהמחסום הבסיסי ביותר של צה”ל, זה שמכיר כל חייל. היחידה שעכשיו דובר צה”ל אומר לנו שהיא אתית לעילא, פטרה את עצמה מהחוק האתי הבסיסי ביותר. מכאן, נגזרת העובדה שאפשר לדרוש מחיילים – חיילים בשירות כפיה, כן? לא מרגלים מקצועיים, חיילים – לברר מה הן הנטיות המיניות של אדם בלתי מעורב, כדי שאפשר יהיה אחר כך לסחוט אותו; לברר האם הוא או קרוביו סובלים ממחלה, כדי שאפשר יהיה לנסות לשבור אותו באמצעות אישור טיפול לו או לקרוביו; וכל אחת מהשיטות המזוהמות האחרות של כל שירות מודיעין בעולם. הן תמיד מופעלות לא רק על המטרות – אליהן קשה לעיתים להגיע – אלא על אנשים חפים מפשע. ומה לעשות, יש בצה”ל – עדיין, עובדים על זה – חיילים בעלי מצפון. ולא טוב להם שמשתמשים בהם כדי לסחוט גאים פלסטינים.

כששלי יחימוביץ’ שואלת “לא עוד סיגינט בזירה הפלסטינית כי אתם חרדים לפרטיותם של הפלסטינים? מה קרה לכם ואיפה אתם חיים?”, היא עושה תרגיל מסריח. לא מדובר בפרטיותם של חמושים פלסטינים; הללו הם חלק מהמשחק. הם הכניסו את עצמם אליו. הם מטרה מותרת. הסיפור הוא פרטיותם של פלסטינים שאינם מעורבים בסכסוך. כשיחימוביץ’ שוללת מהם את הזכות לפרטיות; כשהיא אומרת שהחולשה של כל אחד מהם צריכה להיות מטבע עובר לסוחר לסוכנויות המודיעין הישראליות; שחיילים סדירים צריכים לאסוף את המידע שיאפשר לשבור אנשים שלא עשו כל רע לאיש, תוך ניצול חולשותיהם – היא אומרת שכל הפלסטינים אינם בני אדם. היא הרי לא היתה מעלה על דעתה לאשר שימוש בכלים כאלה כלפי, למשל, קרובי משפחה של עבריינים יהודים; הו לא. אלה בני אדם, הם פרטים, הפגיעה בהם ללא סיבה אסורה. אבל פלסטינים – הם לא בני אדם.

8200 היא היחידה המקבילה ל-NSA של ארה”ב. אחרי חשיפות סנודן, אנחנו יודעים שה-NSA רחוקה מהדימוי שהיא מקרינה, של איסוף מידע על “טרוריסטים”; היא אוספת מידע על כולם, אנשים שהם מטרות, אנשים שמקורבים למטרות, אנשים שאולי יום אחד יהיו מקורבים למטרות, אנשים שפעם אולי יהיה בהם עניין. רוב המידע שה-NSA אוספת הוא על אנשים בלתי מעורבים וחפים מפשע. למה לעזאזל אנחנו צריכים לחשוב שהיחידה המקבילה בישראל, זו שנתנה לעצמה פטור מ”פקודה בלתי חוקית בעליל,” מתנהגת אחרת?

ואם אנחנו כבר פה, כאן המקום להזכיר שכאשר ה-NSA טענה שתכנית האיסוף שלה “מנעה עשרות פיגועים,” היא שיקרה. היא מנעה אחד, אולי. למה אנחנו צריכים, שוב, להאמין שהיחידה המקבילה של צה”ל עוסקת בעיקר במניעת פיגועים ולא, למשל, בתחזוק הכיבוש? הרי האיסוף השיטתי של מידע על גאים פלסטינים ועל אנשים שסובלים ממחלות, לא נוגע בהכרח למטרות ספציפיות; הוא מיועד להגדיל את מאגר המשת”פים של השב”כ, והאנשים האלה נאלצים לשמש כמרגלים כלליים ברוב המקרים, לא ככלי להגיע למטרה ספציפית.

* * *

ולמרות שהעובדה שיחידה 8200 התירה לעצמה להשתחרר מהפיקוח הבסיסי ביותר נחשפה, הדיון הציבורי לא עסק בכך בכלל. ספארטה נכנסה להיסטריה קיומית. למה?

בתור התחלה, כי אחד השקרים הנוצצים של ישראל – היותה כביכול ליברלית כלפי גאים – התנפץ. ישראל אולי ליברלית כלפי גאים יהודים או מערביים-למראה (לא מומלץ לבחון את הליברליות הזו מחוץ למרכז), אבל גאים פלסטינים הם מבחינת ממשלתה רק עוד כלי סחיטה, עוד כלי לפירוק החברה הפלסטינית, פירורה והשליטה בה. אופס, טכניקת הפינקוושינג חטפה מכה שספק אם תתאושש ממנה.

אבל, ובעיקר, כי 43 הגיבורים חשפו את מה שאנחנו לא רוצים לדבר עליו: המאמצים האדירים, הבל יתוארו, שמשקיעה ישראל לא במלחמה בטרור, שהרי כמעט אין כזה בעשור האחרון, אלא בשליטה בפלסטינים. איך היא הקימה מנגנוני שטאזי, איך היא הפכה למדינת שב"כ, איך היא לקחה את מי שהיא אוהבת לתאר כמיטב הנוער ושלחה אותם לא לפרוץ למחשבים באיראן, אלא כדי לצותת לשיחות לחדר המיטות של נערים מפוחדים ברמאללה. זה מה שעושה היחידה המהוללת ביותר של המודיעין הישראלי. זה הסחי שבו היא מבקשת ממיטב המוחות שלה להתפלש.

ומאחורי זה עומדת אמת איומה: שמי שפלשו כך לחייו, שאין לו דרך להסתיר את מחשבותיו הכמוסות ביותר, שנסחט ונרדף וחייו אינם חיים – בסופו של דבר יתפוצץ. והפיצוץ יהיה איום ונטול צדק והוא יהיה פשע נורא שיגונה בצדק – אבל זה יהיה פשע נתעב שיסודו בדרישת צדק בסיסית, הדרישה להוציא את הכובש מנשמתך, לגרש אותו מסיוטיך, לשחרר את מחשבותיך ממנו. כי, בסופו של דבר, כשהמשועבד מבצע פשע, הפושע האמיתי נותר מי ששלל ממנו את אנושיותו ושדחף אותו לשם, קרי המשעבד.

ומי שהעביר קלטות מין של אנשים שלא ידעו שמאזינים להם, וצחק להן עם חבריו, קלטות שהושגו בכוחו של המדינה – הוא הרבה יותר גורם לטרור מאשר לוחם בו.

ואת האמירה הזו, ספארטה שעל הירקון איננה יכולה לשאת. ועל כן היא חייבת להעלים אותה. והיא עושה את זה בדרכים הרגילות: היא אומרת שמי שמביא את המסר הוא “פחדן” (שלי יחימוביץ’), “מרגל” (בטאון לשכת ראש הממשלה) , “חושף סודות” (המתחזה לשר התחבורה), “ילד חסר אחריות” (בטאון לשכת ראש הממשלה), או “ממומן” (הבת היקרה תרתי משמע לימור לבנת.) כי להתמודד עם המסר הזה, אי אפשר; אז צריך להשמיץ את השליח.

העיקר שלא לקבל את האות שבוקע מיחידת פענוח האותות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הבוקר שאחרי: הערות פזורות

היה שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל הזה, כי לעצמאות מעולם לא היה קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, יחי…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ח"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה היה מאבד יותר אם לא היה מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין הזה, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שום חדי קרן לא יבואו

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פה זה לא אמריקה

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום הזה הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הם מפחדים

בנימין נתניהו חזר אמש (ה') שוב על התרגיל הקבוע של הקדנציה שלו: פירוק מפלגה. בפעם הראשונה הוא פירק את העבודה והוציא ממנה את סיעת העצמאות. המהלך הזה התפוצץ לו בפרצוף: העבודה, משנפלט מתוכה הגוף הזר של אהוד ברק, בנתה את עצמה במהירות כאלטרנטיבה שלטונית. בפעם השניה פירק נתניהו את מפלגת קדימה; תחילה השקיע מאמצים אדירים בהעברת "חוק מופז", ששינה את סדרי החיים במערכת הפוליטית כך שיתאפשר לשבעה ח"כים לערוק ממפלגה, ואחר כך גרם למופז להשמיד את עצמו, בלוקחו איתו את קדימה, בכך שצירף אותו לממשלתו.

קצת מוקדם להעריך מה יקרה בפירוק המפלגה השלישי של נתניהו. הפעם, עם זאת, הוא מפרק את מפלגתו-שלו; הוא מחדיר אליה אלמנט פאשיסטי במובהק, שידחוק לאחור את רגליהם של חברי הכנסת של המפלגה.

בהחלט לא בטוח שהתרגיל המבריק הזה יביא תוצאות בקלפי. לליכוד ולליברמן יש יחדיו, כעת, כ-42 מנדטים. ספק אם המפלגה המאוחדת תגיע להישג כזה בבחירות הקרובות. סביר הרבה יותר שהיא תקבל בין 35 ל-40 מנדטים.

נתניהו מנסה כעת להעביר במהירות את המחטף שלו. ועידת הליכוד צפויה להתכנס ביום שני ולהצביע על האיחוד עם ברה"מ ביתנו. יש לקוות, אבל לא לתלות בכך יותר מדי תקוות, שהוועידה תדחה את ההצעה: השר מיקי איתן כבר מנסה לשכנע את אנשי הליכוד לדרוש הצבעה חשאית על קבלת ההסכם, מה שיאפשר לבאי הוועידה להצביע נגד מבלי שיפול עליהם מוראו של נתניהו ומבטו המאיים של המיני-פוטין.

אז למה הלכו נתניהו וליברמן למהלך הזה? סביר מאד ששניהם יודעים שהסקרים הכלליים מעניקים להם יותר כוח משהם יקבלו באמת ביום הבחירות. לליברמן אין מה להראות לקהל שלו, והצעירים בקרב יוצאי ברית המועצות הופכים במהירות לישראלים, וכבר אין להם צורך במפלגה סקטוריאלית. נתניהו יודע שלרוב הישראלים אין סיבה להצביע עבורו לעוד קדנציה. הרבה בוחרי ליכוד חשים על בשרם את מחיר המדיניות הכלכלית של נתניהו. רבים מהם ודאי יתקשו להצביע לעבודה, אבל אין שום דבר שיכריח אותם להגיע לקלפי ולהצביע עבור מי שדפק אותם עד העצם ושהמדיניות שלו מכרה את עתידם הכלכלי של ילדיהם.

אז מה הטעם במהלך? להרוג את הבחירות. אל תצאו מהבתים, אומרים ליברמן ונתניהו למתלבטים. אין לכם סיכוי. אנחנו נהווה את הסיעה הגדולה ביותר בכל מקרה, הממשלה שלנו תמשיך בכל מקרה. שינוי לא יהיה פה. אז אל תנסו בכלל. נתניהו מנסה לשכנע אותנו שהבחירות כבר גמורות, שידוע מי ירכיב את הממשלה.

כדי להרוג את התשוקה לשינוי, נתניהו מוכן לגרום נזק מדיני ניכר לישראל. לאורך כל הקדנציה שלו, הוא העמיד פנים שהוא רוצה שלום אבל הפלסטינים הארורים לא מוכנים. לאורך כל הקדנציה, בכל פעם שליברמן פצח בריקוד סוער על תקוותיהם של ישראלים ופלסטינים, נתניהו הודיע ששר החוץ שלו לא מייצג את הממשלה.

המשחק הזה נגמר. האיש ששיווק את עצמו כמתון מזמין כעת את שר החוץ הלא מייצג לא סתם לממשלתו, אלא ללב מפלגתו. הוא יציג את הליליפוטינים שלו – דוד רותם, פאינה קירשנבאום, אלכס מילר; כנראה שאנחנו נפרדים לשלום מאנסטסיה מיכאלי וסטס מיסז'ניקוב – במקומות קדמיים בליכוד. לדני דנון ומירי רגב תהיה עכשיו הרבה תחרות מבית על תואר הגזען הקולני ביותר. האגף הליברלי של הליכוד, שדנון כבר מנסה לחסל, כנראה מת.

זה יציב את המפלגה הגדולה ביותר בישראל הרבה יותר ימינה מכפי שהיא נראתה עד כה. כמובן, היא היתה שם כל הזמן, אבל עכשיו אי אפשר יהיה להסתיר את זה יותר. אפילו שמעון פרס לא יצליח הפעם. שילובה של ברה"מ ביתנו בליכוד יקרב את ישראל עוד יותר למעמד של מדינה מצורעת, רק כזו שמתגאה בצרעת שלה.

וכמובן, אחרי הבחירות יהיה צורך להעביר תקציב. הרי זו סיבת הבחירות: חוסר יכולתו של נתניהו להעביר תקציב. ואנחנו יודעים איזה סוג תקציב יעבירו נתניהו וליברמן. נתניהו וליברמן חזרו אתמול שוב ושוב על המילה "איום" בהטיות שונות. ככה הם אוהבים אותנו, מאוימים: אם נחשוב על האיום האיראני או דחליל אחר, כנראה שלא נחשוב על כך שמחירי המזון שוב עומדים לזנק, שיוקר המחיה עולה, שמשפחה במעמד התחתון הישראלי מוציאה כל חודש 777 שקלים יותר משיש לה ושהבנקים הופכים אותה למקבילה של אותו כורה שאיננו יכול להגיע לגן העדן כי משכן את נשמתו לחנות החברה, שמשפחה ממה שמכונה כאן מעמד בינוני מסוגלת בקושי לסגור את החודש.

אבל, כמובן, העובדה שמפלגה היא המפלגה הגדולה ביותר לא אומרת שהיא מרכיבה את הממשלה. נתניהו יודע זאת היטב: הממשלה שלו הוקמה למרות שקדימה בהנהגת לבני קיבלה יותר מנדטים. המשחק הזה לא נגמר עד שהערפד הזקן בבית הנשיא לא ישיר, והנסיון של נתניהו וליברמן לשכנע את הישראלים לא ללכת לקלפיות בהחלט עשוי להתפוצץ להם בפרצוף, לגרום לישראלים להבין שמנסים להוציא אותם מהמשחק. ואנשים לא אוהבים את זה. לא אוהבים את זה מספיק עד כדי כך שהם עשויים להתעצבן, כלומר לעשות את ההיפך ממה שליברמן ונתניהו רצו. בכלל לא בטוח שהמהלך של נתניהו, שעשוי בהחלט להגדיל את מספר המנדטים של הליכוד, גם יסייע לגוש שלו. להיפך. אבל נתניהו לא רוצה שנחשוב, הוא רוצה שנפחד. בינתיים, הוא אילץ את שלי יחימוביץ' לעשות את מה שהתחמקה ממנו חודשים: היא הודיעה אתמול שלא תשב בממשלת נתניהו-ליברמן. עכשיו אין לה ברירה אלא להיות מחויבת ולשחק על כל הקופה (הליצן שעדיין מנסה להרכיב את רשימת "יש עתיד", בינתיים, תקף בעיקר את יחימוביץ'. אנחנו יודעים איפה הוא יהיה אחרי הבחירות.)

השינוי העיקרי שהשיג נתניהו במהלך האיחוד שלו נוגע לאפשרות של תבוסה: מה יקרה אם אחרי שיסיימו לספור את קולות הימאים, שלי יחימוביץ' היא זו שתתבקש על ידי פרס להקים ממשלה. במצב כזה, הסכינים בליכוד יישלפו במהירות – ויש סיכוי יותר מסביר שליברמן, עם גוש מלוכד במפלגה, גם יצליח להשתלט עליה. המהלך של נתניהו מקרב את החקיין של פוטין לתפקיד הנהגת הליכוד.

במדינה נורמלית היו קוראים לזה חוסר אחריות לאומי. עוד סיבה לצאת ולהצביע – ועוד סיבה לשכנע כמה שיותר אנשים שלא לבזבז קולות על סייעני ליברמן-נתניהו כמו יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

אשה בורחת מבשורה: שלי יחימוביץ' והפניית הגב לתהליך המדיני

יאיר לפיד הודיע אתמול (א'), בראיון בערוץ הכנסת, שעד כמה שזה נוגע לו, ירושלים לא תחולק, וה"גולן יישאר שלנו." בכך, אם למישהו היה ספק, הוא השלים את המעבר שלו לימין: הוא עקף מימין את אולמרט ולמעשה, אם הפרסומים על המו"מ שניהל נתניהו עם אסד ב-2010 נכונים, גם את נתניהו. שלשום הוא אמר שהוא יערוך נאום מדיני באריאל דווקא וש"הגיע הזמן להפטר מהפלסטינים," כאילו שיש איזושהי אפשרות שבה ישראל לא תצטרך לחיות עם הפלסטינים. מעבר להפגנת אי היכולת של שליט המטונימיה לפיד לעשות שימוש נכון במילה הבסיסית למדי "אבל" ("לא יהיה מזרח תיכון חדש, אבל לא יהיו שלושה מיליון פלסטינים בתחומי מדינת ישראל", "אני לא שמאלן אבל חושב שהפלסטינים הביאו את זה על עצמם"), לפיד הבהיר שמבחינתו, יש עתיד לכיבוש.

להוציא העובדה המדאיגה שחלק מהסקרים מעניקים לליצן הזה, שזרת אביו עבה ממותניו, 17 מנדטים, אין סיבה להתייחס ללפיד. אין לו השקפת עולם, ואם זו לא מוצאת חן בעיניך, הוא יאמץ אחרת. זה מצחיק הרבה פחות כשזה מגיע למי שאמורה להנהיג את השמאל הישראלי, מפלגת העבודה.

אני יודע, לכולם נמאס מהמצב המסורתי ערב בחירות, שבו מתייצבים פעילי מפלגות במעגל, דורכים את הנשק ומפעילים את נוהל כיתת יורים מעגלית. אני יכול רק לומר שבימין זה גרוע יותר – ושזה בנפשנו.

במשך שנים דיברו במפלגת העבודה על בעיית ה"חד נס", חוסר היכולת להניף שני דגלים במקביל: זה של פתרון מדיני וזה של פתרון המשבר החברתי. שלי יחימוביץ' פתרה, לשיטתה, את הבעיה: היא פשוט החליפה בין הנסים. היא לא מדברת על המצב המדיני, אלא רק על המצב הכלכלי.

לא רק שאין לנו את הלוקסוס הזה, של התעלמות מהפיל הלבן באמצע החדר; לא רק ששתי הבעיות שלובות זו בזו – ההוצאות האדירות של ישראל על בור השומן של מערכת הבטחון ועל התנחלויות הן גורם ישיר למשבר החברתי; מדינת הרווחה הישראלית חוסלה כדי שאפשר יהיה להקים מדינת רווחה מעבר לקו הירוק – אלא שזה, בפשטות, לא מוסרי. מרכיב מרכזי של הסוציאליזם הוא אחוות עמים. ספק אם יש תקדים לסוג המשונה הזה של סוציאליזם שמקדמת מפלגת העבודה תחת יחימוביץ': סוציאליזם של עם אדונים, שבו לצד אחד יהיו כל הזכויות הסוציאליות בעוד שהצד השני ייאנק תחת כיבוש ונישול מאחורי חומה. מצב כזה, שאפשר לקרוא לו סוציאל-נאציונליזם, הוא סתירה פנימית והוא לא יכול להתקיים. התוצאה היחידה שלו תהיה קידום חזק עוד יותר של מעמדו של הצבא החזק גם כך, כגוף היחידי שעומד בינינו ובין ההלוטים שלנו, מה שרק יעלה את דרישותיו לתקציב, מה שיפגע ביכולת להעביר תקציבים לרווחה.

ספרטה ניסתה את המודל הזה, אבל היא גזרה בדעה צלולה עוני על תושביה וחיסלה בעצמה את מטבעותיה. (זה, אגב, לא עבד: שיעור המנהיגים הספרטנים שנחשדו או הורשעו בלקיחת שוחד – שוחד שלא היה מה לעשות בו בביתם – פנומנלי). יחימוביץ' רוצה לגרום לנו להאמין שאפשר לנהל כך חברה מודרנית במאה ה-21, שמקובלת בין האומות. הבל הבלים. לכל היותר המדיניות של יחימוביץ' תחדד את דילמת "ההולכים מאומאלס" של אורסולה לה גווין: היא תאלץ יותר ויותר ישראלים מצפוניים להבין שהם לא יכולים לחיות במדינת רווחה שרווחתה באה לה מאומללותם, נישולם ועשיקתם של אחרים. יחימוביץ’ תהיה שותפה להשחתה המוסרית של ישראל.

יתר על כן, הבעיה הזו לא הולכת לשום מקום. יש לקוות שיחימוביץ' אינטליגנטית מכדי לחשוב שאם היא תשחק את המשחק של המרכז הישראלי, לא תזכיר לו את קיומם של הפלסטינים ולא תדבר איתו על הצורך בסיום הכיבוש, זה גם יעלים את הכיבוש. הוא יהיה פה, גם אם היא לא תדבר עליו. והזמן, בניגוד לדעתו של יצחק שמיר, לא פועל לטובתנו. יחימוביץ' לא מנצלת את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות? עד תום הקדנציה הבאה, היא תצטרך להתמודד עם דרישה גוברת והולכת למדינה דו לאומית. במקרה הטוב, הדרישה הזו תלווה בהפגנות שלוות ובשחיקת שרידי הלגיטימיות של המדינה הציונית; במקרה הרע, היא תלווה באינתיפאדה שלישית, כי הישראלים כבר הוכיחו ששקט מצד הפלסטינים רק משרת את הכיבוש, ומהמחאה הלא אלימה הם מעדיפים להתעלם.

וכשזה יקרה, שלי יחימוביץ' תהיה חתומה על כך בדיוק כמו בנימין נתניהו. הוא היה האדריכל של התכנית הזו, היא תהיה מהנדסת הגימור שלה. זה יהיה מקומה ההיסטורי, אלא אם היא תוכיח שהיא מסוגלת – כפי שקודמיה בתפקיד לא היו מסוגלים – להניף בו זמנית את שני הנסים. ובינתיים, היא לא רוצה.

(יוסי גורביץ)

לא לפחד כלל

השנה היהודית האחרונה היתה שנת ההפחדה, שנת נתניהו. המחאה החברתית לא הצליחה להתרומם, ושורה של גזירות עומדות לנחות עלינו מיד אחרי החגים – חלקן כבר הכו בנו, כמו עליית המע"מ. אירונית, דווקא התקוממות פלסטינית הצליחה להוריד את המע"מ אצלם, כמו גם את מחירי הדלק. המחירים הללו תלויים במידה רבה בישראל, בשל הסכמי פאריס (סיכום נאה של הנושא אפשר למצוא כאן), ועדיין הפלסטינים הצליחו לכופף את הממשלה שלהם ולהוריד אותם. למרבה הצער, לא נראה שאי פעם תהיה התקוממות דומה בישראל: שלטון הפחד, שאומר שתמיד יש סכנה חיצונית גדולה יותר מכל זוועה שהממשלה שלך עושה לך, עדיין מושל.

אבל נראים סימני התרופפות. מפלגת העבודה מדלגת בסקרים. עליה כמובן אסור להשען – הלוגו שלה מופיע במילון סמוך לערך "קנה רצוץ." אבל, בניגוד למה שמספרים לנו שוב ושוב, ובניגוד לקולניות של האספסוף היהודי, השמאל הישראלי לא מת. הוא אפילו לא מריח מוזר.

הנתונים הבאים מתבססים על סקר פנימי של מפלגת מרצ שהועברו לי על ידי עוזריה של זהבה גלאון, ויש להתייחס אליהם בזהירות המתבקשת. מצד שני, מפלגות לא נוטות לשלם כסף לרמות את עצמן.

שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כ"שמאל", ועוד כ-11% מגדירים את עצמם כשמאל מתון. אחרי עשור של הסתה, שבו המילה "סמולני" הפכה לשם גנאי, זה לא מעט. הימין עדיין חזק משמעותית יותר: 15% מגדירים את עצמם כ"ימין מתון", ו-24% מגדירים את עצמם כ"ימין." אבל אחרי העשור האחרון, זה לא צריך להפתיע. כ-30% מגדירים את עצמם כאנשי מרכז, ו-12% סירבו לענות.

נראה מעט, כן. אבל המספרים האלה רק מגדירים את ה"שמאל הקשה." כשמנסים לברר מה גודל הקולות הפוטנציאלי שלו, באמצעות האנשים שעונים בחיוב על ההצהרה "לעולם לא אצביע ימין," 16% עונים על כך בחיוב ועוד 18% אומרים ש"בטוח אך עשוי להשתנות." כלומר, על פניו לשמאל יש פוטנציאל להגיע לעד 34% מהקולות. שיעור היהודים שענו בחיוב על ההצהרה "איני יכול לומר שלעולם לא אצביע לשמאל" גדול עוד יותר: 44%.

נתון מפתיע נוסף הוא הנטיה של המצביעים שהיגרו לישראל מחבר העמים. השיעור שלהם בקרב מצביעי "שמאל מתון" הוא אפס, ו-34% מהם מגדירים את עצמם כאנשי ימין (רק 5% כאנשי ימין מתון) – אבל השיעור שלהם שמגדירים את עצמם כשמאל עומד על 13%. הקול הרוסי מפורסם, במונחים ישראלים, בחוסר נאמנות גושית – או, במילים אחרות, בפרגמטיות. ב-1992 הם העבירו את המדינה לידי העבודה, ב-1996 לידי הימין, ב-1999 שוב נטו לשמאל, ומאז הם פונים לימין.

הדוברים מטעם עצמם של יוצאי ברה"מ אומרים לנו שהם כולם אנשי ימין, ואכן בקרב ההומו סובייטיקוס זה נפוץ. אבל, כפי שאמר רומן ברונפמן בראיון מרתק לשלום בוגוסלבסקי, "בהתחשב במאפיינים של הציבור, נכון יותר להגיד 'דוברי סובייטית' מאשר 'דוברי רוסית'. זאת לא רק שפה אלא הלך מחשבה. אני תמיד אומר שבישראל יש את השמורה הסובייטית הגדולה בעולם. דוברי רוסית בגרמניה, בארה"ב או בקנדה לא מחזיקים במאפיינים כאלה. אפילו מדינות ברה"מ לשעבר עברו תהליכי דמוקרטיזציה, תהליכי משבר, תהליכי זהות. השמורה הסובייטית בישראל לא עברה שום דבר. זאת בעצם מושבה סובייטית שיש לה חשיבה מאוד מסוימת, פחדים מאוד מסוימים וניתוק מאוד מסוים גם מהמציאות הישראלית וגם ממדינת האם. וזאת בעיה. לאנשים מהשמורה יש זכות הצבעה והם מצביעים לליברמן." אבל, "החצי השני [מחצית הציבור הרוסי שלא הצביעה לליברמן – יצ"ג] נהיה חופשי וביקורתי. הוא למד עברית, למד תקשורת ולמד לקרוא בין השורות. זאת גם הסיבה שכל כך קשה "לתפוס" אותו פוליטית. הוא כל כך מגוון, וכל כך ביקורתי, שהוא מתלבט ביסודו." Zehava Galon

הבעיה של מצביעי השמאל היא היאוש שלהם, היאוש שכל כך נוח להתפס אליו, היאוש שהוא הכלי פר אקסלנס של כוחות הימין, הכניעה הנוחה כל כך לתפיסה ש"שום דבר פה לא ישתנה, הכל אבוד, אין טעם, צא לגלות פנימית." זו תפיסה מובנת ואני עצמי לוקה בה מדי פעם, אבל היא זו שמחריבה אותנו. הסקר של מרצ מצא ש-24% מהאנשים שאמרו שהם לא הצביעו בבחירות האחרונות שייכים לשמאל, ו-14% שייכים לשמאל המתון.

עכשיו, בחירות בישראל מוכרעות על חודם של לא יותר מחמישה מנדטים. תזוזה של חמישה מנדטים מזיזה את השלטון כולו. אם אנחנו עובדים קשה על האנשים המהססים, אם אנחנו מביאים יותר מצביעים לקלפי, אנחנו משנים את התמונה כולה. בבחירות הקרובות תהיה לנו הזדמנות פז: נתניהו חלש תמיד בכל מה שקשור לכלכלה. אמנם, עיתונאים טפשים (שלום, בן כספית) מכרו לנו אותו בתור "קוסם כלכלי," אבל זה בגלל שהם לא טרחו לבחון מה המשמעות של הצעדים שלו וקנו את התעמולה הזולה שהוא מוכר. הציבור מרגיש את מדיניות נתניהו על בשרו. אם הבחירות יהיו על כלכלה, נתניהו צפוי להפסיד מספר גדול של מנדטים. גדעון סער היה מספיק ציני כדי לומר זאת לנתניהו, כשהלז שקל ללכת לבחירות.

הליכוד, והימין, חיים על הפחדה. הם לא מסוגלים לספק תקווה. הם רוצים יאוש ומספר נמוך של מצביעים. אבל בהנחה שנתניהו לא יתקוף באיראן – כפי שהדברים נראים עכשיו, ישראל יכולה לשכוח מסיוע אמריקאי בהתקפה כזו, מה שעשוי לגרום לנתניהו לחזור למצב הטבעי שלו, של היסוס וחוסר החלטה – לשמאל הישראלי בהחלט יש סיכוי לשנות את המצב בבחירות הבאות. אל יאוש.

ולמה מרצ? מכל הסיבות שצוינו כבר, ומעוד אחת: זו של יוסי שריד בבחירות 1992. הצורך "להמריץ את שלי." הצורך לשנות את השיח ולהפנות אותו כמה שיותר שמאלה. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שישראל היא מדינה כובשת, ושאין לה סיכוי להתקיים אלא אם תחדל להיות כזו. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שאם לא נקפיד על זכויות אדם, ניצור כאן בסך הכל דיקטטורה יהודית מגעילה, שמשתלבת היטב במרחב של האחים המוסלמים ואיראן. אסור להתנצל על עמדותינו ואסור לעמעם אותן. מי שרוצה עמעום ולא רוצה להפחיד את האספסוף, תמיד יוכל להצביע ליחימוביץ' או לפיד.

(יוסי גורביץ)

שטחי אש

צה"ל, כידוע, איננו בוחר את משימותיו. זה, אחרי הכל, מה שמפקדיו אומרים מיום היווסדו: יש דרג מדיני, הוא נותן לצה"ל פקודות וצה"ל מבצע אותן; צה"ל איננו גוף פוליטי; הוא מעל לפוליטיקה. הוא מקבל משימות ומבצע אותן.

כך, למשל, אין לטעון שצה"ל אחראי להתנחלויות באיזשהו אופן. הוא אמנם שומר עליהן, כי זו ההנחיה שקיבל מהממשלה, אבל איננו קובע מדיניות ואין לו שום אחריות לקביעת המדיניות, כי מדיניות, כשמה כן היא, היא פוליטית.

זו הגרסה הרשמית. בפועל, צה"ל תמיד היה פוליטי ותמיד היה מעורב עד צוואר במה שהתרחש בגדה. אחרי הכל, החוק הנוהג בגדה הוא החוק הצבאי – אלא כשזה לא נוח לצה"ל, כלומר כשהוא צריך להתעסק עם המתנחלים. מאחר והוא יודע שמי שמתעסק איתם מחוסל, הוא שמח להשאיר את הטיפול בהם לבתי המשפט הישראלים.

באמצעות הפיקציה הזו, שלוותה לה תמיד האמירה שכאשר הממשלה תהיה בידינו צה"ל יבצע מדיניות אחרת, שלחו שני דורות של מנהיגי שמאל את מצביעיהם הצעירים לשרת בשטחים הכבושים. בפועל, צה"ל תמך כמעט תמיד בעמדת המתנחלים, וממשלות שנתנו הוראות סותרות מצאו את עצמן עם צבא שלמד היטב איך לא לבצע פקודות מבלי לסרב להן רשמית. רוח המפקד חלחלה למטה, וככל שהשמאל הרחיק את עצמו מצה"ל – תהליך סביר מאד, בהתחשב בכך שהכיבוש מעולם לא בא על קיצו – נטה הפיקוד העליון לאמץ את עמדת המתנחלים.

אם מישהו היה זקוק לדוגמאות נוספות לכך, הוא קיבל אותן השבוע. בכפר עקרבא, יצר צה"ל את שטח האש המשונה בעולם: זהו שטח אש שמסכן אך ורק פלסטינים. יהודים יכולים להסתובב בו ללא חשש. התושבים הילידים אינם יכולים לקבל גישה אל אדמותיהם, וצה"ל אומר שזה פשוט מסוכן מדי. המתנחלים שחיים באותו שטח האש עצמו מסתובבים שם בלי שום הפרעה, ולמעשה מ"לוחמים לשלום" נמסר שאחד מהם החל להתנחל על אדמת הכפר.

אחת מן השתיים: או שצה"ל הפך את עקרבא לשדה ניסוי לקליע שאין דומה לו בעולם, שמסוגל בכוחות עצמו לזהות יהודים ופלסטינים ולפגוע רק בפלסטינים, או שהוא מפעיל שם מדיניות של אפרטהייד שכבר לא מתאמצת יותר מדי להסוות את עצמה.

ואם בעקרבא צה"ל מונע מהפלסטינים להגיע אל אדמותיהם, הרי שבאל עקבא הוא דווקא רוצה אותם שם. בשבוע האחרון, ניהלו חמושי צה"ל תרגיל באש חיה בכפר, כשהתושבים עדיין בתוכו. זה מה שהיה לדובר צה"ל, שממומן מהכספים שלי ושלכם, לומר על הנושא: "מדובר בשטח אש המוכרז כשטח צבאי סגור שבו הוקם כפר פלסטיני בבנייה בלתי חוקית. במסגרת האימון לא היה שימוש באש חיה."

דובר צה"ל מתבקש, ולא בפעם הראשונה, לשפר את איכות השקרים שלו, כי כרגע הם מעליבים למדי. מי שיקשיב לסרטונים שצילמו תושבי הכפר, יוכל לשמוע היטב קולות ירי רציף, שאינם יכולים להיות ירי של תחמישים אלא ירי חי. יתר על כן, צה"ל מצפה שנאמין לו שהוא כל כך חסר ישע, שכאשר פלסטינים נכנסים לשטח שהוא הגדיר כסגור ובונים שם כפר, אין לו מה לעשות בנידון והוא לא מפנה אותם. יצוין שהאימונים של צה"ל במקום נמצאים בדיון משפטי כבר משנת 1999, שאז סוכם שהחמושים לא יירו בכפר ולא יסתובבו בין בתיו. עמידה בסיכומים, כידוע, היא לא הצד החזק של צה"ל. כלומר, צה"ל רוצה שנאמין לו שבמהלך 13 השנים האחרונות, לא רק שיש כפר בלתי מוכר בשטח אש שלו, הוא אפילו הגיע עם תושביו לסיכומים. אשר לטענה שמדובר ב"כפר בלתי חוקי" – נו. פה צריך לשאול למה לעזאזל צה"ל, שמתיימר להיות בסך הכל הכוח הכובש בגדה, מתיימר לקבוע לפלסטינים מה ישוב חוקי ומה לא. התשובה, כמובן, זהה לזו שבפרשת שטח האש הקסום: צה"ל הוא הגורם המרכזי לאפרטהייד בשטחים. בלעדיו הוא לא יכול היה להתקיים.

ואשר לשאלה מה לעזאזל גורם לצה"ל לחשוב שהוא יכול לערוך תרגיל באש חיה בישוב "לא חוקי" – בפעם האחרונה שבדקתי, החוק הצבאי לא גזר עונש מוות על פתיחת מרפסת ללא קבלת אישור מהפחה המקומי – זו שוב אותה התשובה. צה"ל, שעל פי החוק הבינלאומי אמור להגן על תושבי השטח הכבוש, אימץ מזמן את התפיסה הגזענית שחיי יהודים שווים יותר ("אני מניח, כרמלה, שלא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שניצב מולו"), חיי פלסטינים שווים פחות – ועל מי שמותר לגזול את אדמותיהם מותר לעשות גם אימונים באש חיה. אחר כך, הצבא גם ישקר לציבור.

אבל זה בסדר. הוא יודע שהציבור אוהב שמשקרים לו.

ועוד דבר אחד: אחרי שנים של שקרים על הסכנה הבטחונית האיומה הנשקפת מהאסיר יגאל עמיר, נאלץ סוף סוף השב"ס להעביר אותו מבידוד לכליאה עם אסירים אחרים. כמה הערות: בפעם הבאה שידברו אתכם על סכנה בטחונית ועל "מידע סודי", זכרו את המקרה הזה. צאו מנקודת הנחה שעובדים עליכם. שנית, החזקתו של אדם בבידוד היא סוג של עינוי. יגאל עמיר ישב בבידוד 17 שנים. לא משנה מה אדם עשה, אסור לענות אותו. העובדה שמנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הביעה תמיכה בהמשך הבידוד של עמיר, מעידה על שפל הרוח של המפלגה הזו, שדורון רוזנבלום כבר כינה אותה פעם בדייקנות "מר"ר" – מפלגת רצח רבין.

ועוד דבר אחד ב': מחר (ה') תיערך הפגנה כנגד המשך גירוש הילדים הזרים. לצערי לא אוכל להגיע, אבל מדובר בהפגנה חשובה. אפשר למצוא עליה עוד פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)