החברים של ג'ורג'

טירופו של בנימין הראשון

נתניהו מרגיש שהוא מאבד את האחיזה בשלטון ומותיר אחריו אדמה חרוכה

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביצע בשבוע האחרון שורה של צעדים מסוכנים, שכולם בלי יוצא מן הכלל נועדו לאפשר את השרדותו הפוליטית. זו שכנראה משכה הכי הרבה תשומת לב היתה ההתקפה יוצאת הדופן של מקורבי ראש הממשלה על השב”כ. מירי רגב תקפה את השב”כ בסוף השבוע שעבר וכינתה את התחזיות של הארגון “הזויות.” נתניהו שתק. העבד הנרצע של נתניהו, דוד ביטן, אמר שלשום שאנשי השב”כ “פחדנים.” נתניהו הוציא הודעה רפה שהוא מתנגד. אתמול אמרו מקורבי נתניהו שהוא, אם רק היו נותנים לו, היה יוצא גבר-גבר בהר הבית, אבל מה? השב”כ הציג לו תרחישי אימה ולא היתה לו ברירה. הם שכחו לציין שנתניהו, כראש הממשלה, הוא האחראי על השב”כ. אם הוא חושב שההערכות של הארגון היו אלרמיסטיות, התפקיד שלו היה להתעלם מהן וליישם את המדיניות שלו עצמו. בשביל זה הוא ראש ממשלה. אבל לזה אין לו די אומץ.

התקפות כאלה מצד מקורבים על שירותים ממשלתיים הם משהו שהורגלנו לו ממשטר טראמפ, ואולי זה מקור החיקוי. באופן חריג, שורה של ראשי שירות בדימוס יצאו להגנת השב”כ מפני מי שאמור לנהל אותו. כרמי גילון ציין, וקשה להתווכח איתו, שביטן ורגב לא היו יוצאים להתקפות כאלה אלמלא ידעו שיש להם גיבוי מראש הממשלה.

זה היה אירוע אחד. אתמול היו כמה מהם. לפתע, בלי שום התרעה, הודיע נתניהו שהוא בעד עונש מוות לעומר אל-עבד, הרוצח מחלמיש. בכך, כמובן, הוא מפגר בארבעה ימים אחרי שר הבטחון שלו, שר החינוך שלו ושרת המשפטים שלו; אבל, בניגוד אליהם, הוא הצליח להציג את בתי הדין הצבאיים כחותמת גומי של הממשלה (”הם [השופטים] רוצים גם לדעת את עמדת הממשלה”) ולהשכיח את העובדה שלפני שנתיים הוא חיסל את הצעת עונש המוות של אביגדור ליברמן. לא בכל יום ראש ממשלה של מדינה שרשמית אין בה עונש מוות מודיע בפתאומיות על תמיכתו בו.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שהסבירות שעונש המוות אכן ייושם בישראל או בשטחים הכבושים על ידה נמוך משהו. אבל כשראש הממשלה סוטה ממדיניות של עשרות שנים – מדיניות שהוא עצמו תמך בה – הוא מזמין עליו לחץ תמידי מצד ימין והוא מוריד את תפקיד ראש הממשלה, רשמית, למעמדו של טוקבקיסט.

אתמול חזינו גם בהתקפה חריפה מצד מלך ירדן, עבדאללה, על נתניהו. באופן חריג אם לא חסר תקדים, האשים עבדאללה את נתניהו בכך שהוא השתמש במשבר המאבטח בירדן לצרכיו הפוליטיים, דרש את העמדתו לדין של המאבטח – אותו כינה “רוצח”, ויותר ויותר מתחוור שזה לא רחוק מהאמת – והבהיר שלהתנהגותו של נתניהו תהיה השפעה על היחסים בין שתי המדינות. ה”התנהגות” המדוברת היא ההזדרזות של נתניהו להתחבק בצורה מתוקשרת עם המאבטח – שהרג לפחות אדם אחד חף מפשע, אם לא שניים – וההחלטה מעוררת התמיהה (בלשון המעטה) להפיץ את תמונות החיבוק הזה בחשבון הטוויטר בערבית שלו.

יבול חריג ליום אחד, אבל את הדובדבן השאיר נתניהו לערב. ערוץ 2 פרסם הדלפה מכוונת היטב, על פיה נתניהו הציע לשליחי נשיא ארה”ב לספח את ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת העברת שטחים ריבוניים ישראלים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים. ההצעה עצמה הוצגה לאמריקאים לפני מספר שבועות. ההדלפה אמש לא היתה מקרית.

היא גם היתה המהלך המזיק ביותר שביצע נתניהו. הוא אמר לאזרחים הפלסטינים שלמקרה שהם לא הבינו את זה עד כה, האזרחות שלהם היא אזרחות על תנאי. ברצותה, הממשלה יכולה לסחור בהם. העובדה שהם אזרחים ישראלים לא תעזור להם, כי אף אחד לא סופר אותם; זו אזרחות ריקה, שמשמעותה היחידה היא היכולת של ישראל להעמיד פנים בעולם שהיא איננה דיקטטורה.

נתניהו מאמץ בכך את התפיסה של ליברמן – תפיסה שהוא הגדיר לפני כמה שנים כ”לא בלתי לגיטימית.” כדי לשרוד בתפקידו, הוא מוכן לשמוט את הקרקע מתחת למה שנשאר מהתפיסה האזרחית של ישראל ולומר שוב ל-20% מהאוכלוסיה שהם אויבים בפוטנציה, שעל כל פנים הם לא רצויים – כל כך לא רצויים שנתניהו מוכן לוותר על שטחים ריבוניים של ישראל, משהו שבכלל לא בטוח שהוא מוסמך חוקית לעשות.

האם נתניהו מתכוון לזה, או שמדובר בעוד תרגיל השרדות נואש? זה לא כל כך משנה, כי התבטאויות כאלה יוצרות מציאות. הן תשארנה איתנו גם כאשר נתניהו ייזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה. האמירות האלה, מגובות במסמך רשמי של ראש הממשלה שהוגש לארה”ב, תשארנה איתנו. כמעט גורם לך לרצות שמישהו יעמיד לדין את נתניהו על בגידה, בסעיף הידוע לשמצה (97 ב’ לחוק העונשין) שצוטט לא נכון כנגד רבין – “מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם.” בניגוד לרבין, שפעל מכוח החלטת ממשלה ודן על שטחים שמעולם לא סופחו, ספק אם הממשלה הסמיכה את נתניהו לתת הצעה כזו לארה”ב וההצעה דנה בהוצאת שטחים ריבוניים מישראל. אין ספק שיהיה צדק פואטי אם נתניהו יועמד לדין על הסעיף הזה.

אבל, צחוק בצד, זה לא מצחיק. הצטברות כזו של היסטריה ביום אחד מעידה שהגענו לרגע שבו צריך לשאול את עצמנו איך מעבירים את ראש הממשלה למצב של נבצרות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, אם אתם תורמים דרך פטראון, אני מתכוון להתחיל לפרסם בתחילת השבוע תכניות טנטטיביות לכתיבה בהמשך השבוע ולבקש משוב מהקוראים. ואם אתם נתקלים במטס חגיגי של חזירים מעופפים, זה אומר שהצלחתי להזיז את עצמי ולטפל בנושא ההרצאה המובטחת.

(יוסי גורביץ)

מרקדים לפני הפריץ

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. זה עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה כץ ושר העבודה כץ – יצ”ג] נמסר כי ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, כץ וכץ – יצ”ג], כי ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה כץ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

Screenshot_090616_023906_PM

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד כה היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על האלם

ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

כי די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר הזה נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה כזה יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל הזה לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד הגיע לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה היה שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא יהיה בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם יהיה אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג הזה תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: המונולוג הפנימי יוצא לחופשי

"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; זה לא אמור היה לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין היה "רב-מג של מלים", ואצלו זה עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד זה מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה כי לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא כי תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא כי זה הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  הנה בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז כזה מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)

הפוטיניזם הזוחל כדי להיוולד

נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי

בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.

זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”

קשקוש מוחלט.

רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.

וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.

אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)

אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.

שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.

אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה  – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.

לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.

לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.

אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.

קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.

כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.

או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.

רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.

אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.

ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.

יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דוד רותם משתין מהמקפצה

ח”כ דוד רותם הוא נוכל שמנצל את תפקידו כדי להגן על מעשי נוכלות של המגזר שלו

הכנסת ראתה, לאורך ההיסטוריה שלה, לא מעט חברי כנסת שמעלו בחובתם לציבור, אבל מה שהרשה לעצמו אתמול (ה’) ח”כ דוד רותם (הליכוד ביתנו) היה שיא חדש.

ועדת חוק, חוקה ומשפט התכנסה בבוקר אתמול לדיון נוסף על החלת חוקי השקיפות גם על החטיבה להתיישבות, לכאורה גוף שמחלק כספים לשלל ערים וישובים אבל בפועל צינור הכספים השחורים של ההתנחלויות. כפי שדיווחתי לפני שבועיים, רותם כבר נקט בתרגיל מסריח – ניצל את העובדה שרוב חברי הוועדה נתקעו בפקקים והעביר מחטף, יחד עם מתנחלת אחרת (שולי מועלם מהאחים היהודים), שבמסגרתו ערך הצבעה רק עם מועלם ודחה את הדרישה לשקיפות.

חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה ערעור, ואתמול אמור היה להתנהל דיון חריג בעת הפגרה בנושא. אבל, כפי שאפשר לראות מפרוטוקול הוועדה, שאין לכנות אותו אלא כמדהים, רותם טירפד את הדיון הזה. גם כאן, הוא נעזר בחברת האחים היהודים: אורית סטרוק אמרה שהיא זקוקה לערוך התייעצות סיעתית, ורותם – שיודה אחר כך (אפשר לשמוע את הדיון כאן) שהוא נוהג להקציב לכך חמש דקות – דחה את הדיון עד אחרי חופשת הפסח. כשנשאל למה, הוא ענה בצורה ישירה: “אני רוצה למנוע מכם לקבל מידע ולהשתמש בו להגיש בג”ץ כדי למנוע בנייה ביו”ש.” הוא אמר עוד שהוא מתכוון לקבור את הנושא “קבורת חמור,” והודיע שכן, הוא ייצג בעבר את החטיבה להתיישבות.

התרגלנו להונאה של מתנחלים ועוזריהם, אבל כאן יש עליית מדרגה. אם בדרך כלל, המתנחלים מקפידים על מראית עין כדי שנחשוב שהנוזל שהם מזרזפים עלינו הוא גשם, כאן משתין עלינו רותם מהמקפצה. כאן המקום להזכיר, שוב, שרותם הוא מתנחל; ושהוא היה מעורב בעבר בחוזה מפוקפק מאד מטעם חברת הפשע המאורגן “אמנה.” אם הוא מנסה למנוע שקיפות על הכספים שמעבירה החטיבה להתיישבות, הוא כנראה יודע איזה פשעים מסתיר חוסר השקיפות הזה.

רותם, מעבר להיות מתנחל וחובש כיפה – אתם יודעים, המגזר שטוען בעקביות שפיסת הבד שעל ראשו היא סימן למוסריות נעלה יותר מזו של שאר בני האדם – הוא גם חבר כנסת ונציג הקואליציה. הוא אומר במפורש שהמטרה שלו היא הסתרת מידע מהציבור, ושיבוש היכולת של אזרחים לעתור לבג”צ נגד ניצול לרעה מצד הממשלה של כוחה ושל כספי הציבור. תפקידו של פרלמנט – תפקידו העיקרי – הוא פיקוח על הממשלה; רותם, בשם המגזר שלו, לא רק שלא מאפשר פיקוח, הוא משבש אותו.

המהלך של רותם הופך אותו מסתם עורך דין מפוקפק ובהמה גסת רוח באופן כללי למי שמסייע – במוצהר! – להסתיר עבירות, ובהתאם גם לחשוד בעצמו בביצוע עבירות. מעתה, בכל פעם שמעבירים כספים להתנחלויות, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שעד שיוכח אחרת, מדובר בעבירה על החוק ובהונאת הציבור.

מהבחינה הזו, הציבור החופשי בישראל צריך להודות לרותם על כך שבגסות הרוח שלו, הוא הסיר את הכסות מעל עינינו. רותם מושך זמן; יש להניח שהוא ושולחיו יודעים שהזמן הזה יאזל, ועל כן צריכים להיות ערוכים למחטף הבא של המתנחלים ועוזריהם, כנראה ברמה הממשלתית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המדינה זה הוא

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הימין הישראלי: צה"ל הוא, במשתמע, פושע מלחמה

ועדת השרים לחקיקה קיבלה בתחילת השבוע את הצעת החוק שנכתבה על ידי השרלטן הפוליטי רונן שובל ונדחפה על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, ושמטרתה לחסל את ארגוני זכויות האדם בישראל. הצעת החוק נקראת רשמית " הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות בישראל), התשע"ג–2013," וניתן למצוא אותה כאן (זהירות, מסמך.) גילוי נאות: הח”מ כותב, כפרילאנסר בתשלום, בלוג עבור ארגון זכויות האדם “יש דין.”

הממשלה קיבלה את ההצעה באופן חלקי: היא פסלה את סעיף בן דרור ימיני בחוק, שקבע שאם יש "במעשיו של חבר הנהלתה" של עמותה תמיכה בפעולות האסורות בחוק, די בכך כדי לפסול את הארגון כולו; והיא סילקה את סעיף ג' של החוק, שקבע ש"שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" היא עילה לפגיעה בעמותה. אם הם היו עושים את זה, הציפוי הדק של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היה עף; אחרי הכל, מדינה שיש לה משטר אידיאולוגי ושאוסרת על פעולות שמטרתן שינוי האידיאולוגיה הזו, לא יכולה להיחשב כדמוקרטית. השרים יודעים שזה בסדר: אנשים יכולים לדבר, הם יכולים להפגין – אבל דבר אחד הם לא יכולים לעשות, וזה להבחר לכנסת על מצע שקורא לביטול המשטר הציוני. זה לא חוקי, וכל זמן שאף אחד לא שם לב לזה, ההונאה של "הדמוקרטיה היחידה" יכולה להמשיך כסדרה.

מה רוצה חוק שובל-שקד? הוא אומר ש"הכנסה של עמותה מישות מדינית זרה תהיה חייבת במס של 45%, אם יש במטרותיה או במעשיה של העמותה או במעשיו של חבר הנהלתה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה." ההדגשה שלי. לסעיפים עצמם אתייחס מיד. אבל אני רוצה להתעכב רגע על ה"במשתמע."

חוק שובל-שקד לא אוסר רק על פעולות גלויות, מובהקות; הוא מיועד לאסור, והשרים העבירו אותו כפי שהוא, גם על פעולות "משתמעות." כלומר, גם אם אתה לא תומך בחרם על מדינת ישראל, אבל "משתמע" מהפעולות שלך שאתה תומך בו, רונן שובל יאלץ אותך לבזבז זמן יקר וכסף בנסיון להסביר למס הכנסה למה מה שהוא חושב ש"משתמע" לא באמת משתמע.

במילים אחרות, זהו חוק לרדיפה פוליטית. הוא לא אוסר על פעולות מובהקות, ברורות, חד-משמעיות; הוא אוסר על אידיאולוגיה. הוא אוסר על "השתמעויות." האיש שכתב את הצעת החוק, אחרי הכל, מדבר כבר שנים על כך שהסכנה האמיתית היא לא פוסט ציונים גלויים אלא "פוסט ציונים בלתי מודעים." שובל, איש משטרת מחשבות מודרני, צד את פושעי המחשבות האלה, עם קצת סיוע מאנשי תקשורת נוסח בן דרור ימיני; ועכשיו משטרת המחשבות שלו תקבל גילום בחוק. צריך להיות מחוקק לא רציני, או כזה שיודע בדיוק למה החוק מיועד, כדי להעביר חוק כזה. ועדת השרים העבירה אותו.

מה אומרים הסעיפים? איזו "פעולה משתמעת" יכולה להביא לשלילת זכות הדיבור של עמותה באמצעות שלילת הכנסה? יש שלושה סעיפי עיזים בחוק הזה. לסעיף ג', שוועדת השרים סילקה, כבר התייחסתי. סעיף ד' של החוק, שאוסר על הסתה לגזענות, הוא בדיחה. אין מדינה שמקדמת את זה. הוא שם כדי לתת אצטלת מכובדות, כביכול החוק מכוון גם נגד ארגוני הימין. רק שאלה מקבלים את הכסף המושחת שלהם מאוליגרכים ימנים מחו"ל, עם הרבה פחות פיקוח עליו, והחוק ספציפית לא חל עליהם.

גם סעיף ה' – " תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל" – הוא בדיחה. מה שהוא אוסר עליו כבר אסור בחוק הפלילי, עם ענישה הרבה יותר כבדה, וקנס לעבירה כזו הוא לא רציני.

אז נשארנו עם סעיפים א' וב'. נתחיל עם א'. הוא אוסר על "קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות." אגדת הסכין בגב הנפוצה בקרב אנשי ימין, במיוחד בקרב אנשי "אם תרצו," טוענת שעמותות ישראליות מנסות להעמיד לדין חיילי צה"ל בחו"ל. זה שקר, ושקר מטומטם. מכמה סיבות.

מאיפה להתחיל? נתחיל מזה שהעמדה לדין היא פעולה של מדינה. כדי להעמיד מישהו לדין פלילי, צריך פרקליטות או שופט חוקר. ארגוני זכויות אדם לא מכילים כאלה. גם אם המטרה היא ללכת לבית משפט מקומי ולשכנע אותו לעצור אדם בשל פשע מלחמה, זו לא פעולה שארגון זכויות אדם ישראלי מסוגל לעשות: כדי לעשות את זה, אתה צריך לשמש כעורך דין במדינה שבה אמור להתבצע המאסר (הדוגמאות הקלאסיות הן ספרד ובריטניה, אבל חוקים אוניברסליים קיימים במספר מדינות אחרות.) כלומר, לארגוני זכויות אדם בישראל אין שום יכולת להעמיד את חמושי צה"ל לדין – לא בישראל ועל אחת כמה וכמה לא במדינות אחרות.

אבל רגע, החוק לא אוסר על העמדה לדין; השרים וחברי הכנסת שמקדמים אותו לא עד כדי כך מטומטמים. הם יודעים שזה לא מעשי. הם לא אסרו על "העמדה לדין"; הם אסרו על "קריאה להעמדה לדין." למה הם מתכוונים? בנט נתן דוגמא שלשום: לדבריו, " עו"ד מעדאלה הגיש בבית משפט בספרד חוות דעת שמסבירה למה שבעה בכירים ישראלים הם פושעי מלחמה. הארגון הזה גם האשים את צה"ל בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה וכיכב בדו"ח גולדסטון 38 פעמים מהצד האנטי ישראלי."

אני לא יודע אם בנט אומר אמת או משקר – הנחת היסוד שלי, לאור ההיכרות עם התולעת, היא שהוא משקר – ואם אכן עורכי דין של עדאלה (שהפכו ל-bogeyman של הימין, כמו שאפשר לראות כאן) מסרו עדות כזו. נצא מנקודת הנחה שאכן כך היה.

עם מה זה משאיר אותנו? עם איסור חוקי על דיווח על פשעי מלחמה. בנט, שקד, שובל וכל השאר רוצים שאנשים שמקבלים מידע על פשעי מלחמה, לא יעבירו אותו הלאה. אם עורכי הדין של עדאלה ימצאו מידע על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים, הם יהיו בבעיה. מצד אחד, בנט והחברים סומכים על מערכת המשפט הצבאית – יש לה נסיון עשיר בכך – שהיא כבר תטייח את הממצאים; מצד שני, בישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה; ומצד שלישי, אם הם יעזו לדווח על מה שהם רואים כפשעי מלחמה, החוק שכותבים שובל ושקד יעניש אותם.

המסקנה המתבקשת מהפעולה הזו היא כזו: שובל, שקד, בנט ושאר הכנופיה יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה והם מנסים למנוע את העמדתם לדין של הפושעים. מהפרקליטות הצבאית הם לא מפחדים. אבל החשש שמא עוד קצינים ישראלים יצטרכו, כמו בוגי יעלון בשעתו – שעל פי הודאתו-שלו ("הרשנו לעצמנו להרוג את האשה", בפרשת שחאדה) הוא חשוד מובהק בפשעי מלחמה – לברוח ממדינות מתורבתות; הידיעה שפושעים כמו אבירם בוניאל, ההורג של מוסטפא תמימי, יוכלו תמיד לחמוק מה"צדק" הצבאי, אבל ששופטים-חוקרים כמו בלתזר גרסון הספרדי בהחלט עשויים להעמיד אותו לדין, אם יגיע לשטחם; הידיעה שככל שהעולם מבין שאי אפשר לצפות לצדק מהמערכת הישראלית, הדרישה להעמיד פושעי מלחמה ישראלים בחו"ל רק תגבר, היא זו שעומדת מאחורי הצעת החוק. חוק שובל-שקד הוא חוק להגנת פושעי מלחמה, ובמשתמע, שובל ושקד עצמם אומרים זאת. אולי כדאי שיטילו על ההכנסות שלהם קנס של 45%?

נעבור לסעיף ב'. הוא אוסר על "קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה." כלומר, הוא אוסר על מהלך בלתי אלים שמיועד להפסיק את הכיבוש הישראלי או את משטר העוול הציוני.

הביטוי "משטר העוול הציוני" מקומם אתכם? טוב מאד. צאו נא רגע מהקונכיה שלכם. כיהודים – ואני מניח שרוב קוראיו של הבלוג הזה הם יהודים, ולו משום שהוא נכתב בעברית – אתם בני עם האדונים במדינה הזו. המשטר הציוני אולי נראה לכם טבעי, כיוון שאתם המוטבים שלו (במידה; אשכנזים מבוססים מוטבים יותר, מזרחים, רוסים ואתיופים פחות), אבל לתושבים הערבים של המדינה המשטר הציוני הוא משטר עוול. הוא תמיד היה כזה, ולא הפסיק להיות כזה. בימים אלה, מתכננת הממשלה סוג כלשהו של המשך למתווה פראוור – אולי אפילו אותו עצמו. המדינה הזו תמיד היתה, כמכתם של אחמד טיבי, דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה. אנחנו מדברים על משטר שחמס את רוב אדמותיהם של התושבים המקוריים, ואת עיקר הגזל ביצע אחרי 1948; שמאז שולל מהם בעקביות את הזכות לשוויון, מנשל אותם בכל הזדמנות אפשרית – לאחרונה שמענו על נסיון לשלילת אזרחות מאזרח פלסטיני-ישראלי שאיבד את תעודת הזהות שלו – ושעדיין מפעיל בקרבם את השב"כ כמשטרה חשאית, באופן שהשב"כ לא העז לפעול בו בחברה היהודית מאז שנות השישים.

אז כן, לחלקים ניכרים של האוכלוסיה הישראלית, שלא לדבר על האוכלוסיה הכבושה בגדה המערבית וברצועה, המשטר הציוני הוא משטר עוול. ויש להם זכות להתנגד לו במאבק לא אלים. חרם הוא סוג של מאבק לא אלים. מי ששולל מהם את הזכות הזו, דורש מהם להסכין בפסיביות עם מה שנראה להם משטר עוול. חלק יעשו זאת; חלק קטן יותר, משנשללה מהם הזכות למאבק לא אלים, עשויים לפנות לאלימות.

זה, כמובן, יהיה גול עצמי שישמח מאד את הבנטים, השובלים והשקדים. אבל מי שחושב שחברה איננה צריכה להתנהל כאילו היא נמצאת תמידית על סף מלחמת אזרחים, כאילו תמיד ירחף איום בטיהור אתני על 20% מתושביה – ואם אתם לא חשים אותו, הם ודאי חשים בו – צריך לדחות בשאט נפש את הנסיון להפוך חוק של המדינה לכלי למאבק פוליטי שתפקידו נישול צד אחד של המפה מהיכולת שלו לנהל דיון, ויכוח, וכן – גם לשנות בדרכי שלום את פניה של המדינה.

מחובשי הכיפות הסרוגות ומהסייענים הנקלים שלהם, דוגמת שובל ושקד, אנשים שאיבדו כל ערך ושכל מה שנותר להם הוא השתוקקות נואשת לערכים הנובעים מלהט דתי שהם לא מרגישים, אי אפשר לצפות לכלום; אבל ישראל עדיין לא מורכבת רק מהם. ישראל, על כל עוולותיה, עדיין טובה יותר מנפתלי בנט וממלחכי הפנכה שלו. היא ניתנת לתיקון, היא ניתנת לשיפור, ועל כן צריך להפיל את החוק הזה, שכל מטרתו היא מניעת תיקון עולם ושימור משטר עוול.

עוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחרר אתמול (ג’) את אלדד ציון למעצר בית, למרות התנגדותה של הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

בין החיריונים של בן גוריון

קאטו מעמיד פנים שהוא חי במדינה של אפלטון, בעוד שאנו חיים בין החיריונים של רומולוס.

מיוחס למארקוס טוליוס קיקרו

עד מתי, לבני ובנט, תנסו את סבלנותנו?

מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, הודיע בסוף השבוע ש"שחרור אסירים מסכן את ישראל", והוא קשר אותו למהלכי הסרק המדיניים של מנהיגת סיעת "התנועה", ציפי לבני, עם הפלסטינים. בכך רמז בנט, האיש והתמיכה בפיצוץ מסגדי הר הבית, שלבני היא זו שמסכנת את חיי הישראלים. במונחי המגזר שממנו בא בנט, הוא רמז שחל עליה דין רודף.

בכך ניסה בנט להסתיר את אחריותו לשחרור המחבלים הללו. הוא אחראי להם, מהבחינה הפורמלית, משום שהוא שר בממשלת ישראל והוא אחראי קולקטיבית על החלטותיה. אם הן לא מתאימות לו, אם הוא חושב שהן מסכנות אזרחים, אז המעשה הראוי לעשות הוא להתפטר.

אלא שמעבר לצד הפורמלי, בנט אחראי על שחרור המחבלים הרבה, הרבה יותר מלבני. הוא, אחרי הכל, זה שהצהיר שדם ישראלים חשוב בעיניו פחות מעוד מאחזים כאשר חתם על אחד הדילים המסריחים בהיסטוריה הישראלית, זה של "דם תמורת מאחזים": בנט והמפלגה שלו מוכנים שפלסטינים יהרגו ישראלים, רק אל תגעו להם בהיתרי הבניה. אילו לבנט היה אכפת מחייהם של סתם ישראלים, הוא לא היה מסכים לחתום על דבר כזה: הוא היה מוותר על כמה מאחזים או פורש מהממשלה.

ומאחר ולבנט בעליל לא אכפת מחייהם של ישראלים, ומאחר ובעליל הוא מעדיף את המשך הבניה באשכי גולית ג' על פני בטחונם של הישראלים שבחרו להתגורר בתחומי הקו הירוק, ומאחר והוא יודע שתשומת לב ציבורית לנקודה הזו תפגע בו בקלפיות, הוא חייב איכשהו לפזר מסך עשן שיסביר מדוע הוא בעצם חלק מממשלה שמשחררת מחבלים פלסטינים קשישים, חלקם כבר יותר מ-30 שנה בכלא הישראלי. אז הוא מעדיף, כמקובל בקרב עדות המתנחלים, להסיט את תשומת הלב הציבורית ולהסית כנגד לבני. אחרי הכל, מישהו עירני עוד עשוי לשאול אם, בהתחשב בנורמות שבנט מקבל על עצמו, לא חל עליו-עצמו דין רודף (לידיעת הפרקליטות: מדובר בדיון הלכתי גרידא, וככזה כבר פסקתם שאין להעמיד עליו לדין.)

מבנט אף אחד מצפה לכלום. גם מלבני לא צריך לצפות ליותר מדי. בסביבתה מיהרו לפתוח את סכרי הזעם הקדוש ולהודיע שבנט מסית לרציחתה של לבני, מה שהוא לא עשה, על כל פנים לא במפורש. כדי שהיללה תגיע השמימה, מקורבי לבני קשרו בין הדברים של בנט ובין רצח רבין וכולנו יודעים לאיפה דיבורים מגיעים וגו'.

תנוח דעתה של לבני: אף אחד לא יבזבז עליה תחמושת. רבין נרצח לא כי הוא דיבר עם הפלסטינים – בלדבר היא טובה – אלא משום שאשכרה העביר להם שטחים ואחריות, ופגע אנושות בחזון הגאולה של המתנחלים. רבין לא עשה אפילו חצי עבודה, ויש מקום לסברה שהוא מעולם לא התכוון לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית – זו איננה מוזכרת בהסכמי אוסלו – אלא לכל היותר להקים קבלן כיבוש שיפעל, כלשונו, "בלי בג"צ ובצלם"; אבל המתנחלים ועוזריהם טרם קלטו אז שזו הדרך המוצלחת ביותר להמשיך את הכיבוש.

ללבני אין יכולת לסיים את הכיבוש או לשנות אותו משמעותית. היכולת הזו, במבנה הפוליטי הישראלי, אף פעם לא נתונה לראש סיעה של שישה חברי כנסת, אלא תמיד בידיו של ראש הממשלה, וזו גם הסיבה שבה בחר יגאל עמיר לרצוח את רבין ולא את מי שנתפס כאדריכל אוסלו, שמעון פרס. ואם נתניהו יעשה איזשהו צעד של ממש בכיוון, יקרו שני דברים: קודם כל, האחים היהודים יפרשו מן הממשלה; ושנית, נתניהו יתחיל להפוך למטרה של הימין הקיצוני. הוא, ולא שרת המשפטים שלו.

וכמו בנט, גם לבני שמה אותנו ללעג ומקווה שלא נשים לב. אילו חשבה ברצינות שבנט מסית לרציחתה, היא לא היתה צריכה לצאת בהודעה לתקשורת. היא היתה צריכה ללכת לנתניהו, לדפוק על השולחן, ולומר: או אני או הוא. לא אשב סביב שולחן הממשלה עם אדם המייחל למותי ושורק במשרוקית הכלבים של המגזר שלו למתנקש שנמצא בין הצללים. היא לא עשתה את זה. מכאן אנחנו צריכים להסיק שהיא לא מפחדת יותר מדי. או, לחילופין, שהיא קלת דעת מכדי שיתנו לה לנהל סופרמרקט ביהופיץ.

בין שני אלה נמעכת הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. שני פוליטיקאים קלי דעת משחקים בחומרים הנפיצים ביותר, חומרים שמהם נדלקת מלחמת אזרחים, בשביל רווח פוליטי קצר יומין שאורכו כאורך סיבוב החדשות הבא. שניהם מרגילים את האזרחים שלא לקחת ברצינות את הפוליטיקאים שלהם, שדבריהם ריקים גם כאשר הם אומרים את הדברים האיומים ביותר. שניהם מרגילים אותנו לצורת שיח שמקומה לא יכירה בדמוקרטיה. שניהם, בדרכם, פוסעים במשעול שהתווה בן גוריון כאשר השווה את מנהיג האופוזיציה של ימיו, הדמוקרט הגדול מנחם בגין, להיטלר.

ומאחר ומבנט אנחנו לא מצפים לכלום, לבני היא זו שצריכה לשאת בעיקר האחריות. היא, אחרי הכל, אמורה לדעת יותר. מצד שני, היא זו שיצאה בכרזות בחירות נוסח "לבני – שלום ושלווה, נתניהו – אפוקליפסה עכשיו." מי שבחר בה יכול להאשים בעיקר את עצמו. עליה ועל בנט אפשר לומר את הדברים שייחס ייטס לקץ הימים:

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

(יוסי גורביץ)

הקואליציה הסחו-ציונית (*)

או: רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה

ממשלת נתניהו הצליחה להעביר שלשום (ד') בקריאה ראשונה את חוקי המשילות, שירמסו עוד יותר את היכולת לקיים אופוזיציה בישראל. שיטת השלטון הישראלית היא שיטה מרובת מפלגות; תמיד היתה. היא נועדה לאפשר לסיעות הרבות שהיו קיימות בתקופת הישוב להמשיך ולהתקיים. מעתה, אומרת ממשלת נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט, יהיו רק סיעות בינוניות וגדולות. הקץ לסחטנות, הם קוראים.

שלוש הערות. קודם כל, זו לא סחטנות. הסיעות הקטנות בכל זאת מייצגות ציבור, ובכל זאת רוצות נתחים – לא גדולים במיוחד, חשוב לציין – מהתקציב. דמוקרטיה איננה משחק סכום אפס; כל הציבור ראוי לייצוג והשפעה, כמו גם לנתחים מהעוגה. הסיעות הקטנות הערביות, שכנגדן מכוון החוק, לא מסוגלות אפילו למה שמקבלות הסיעות החרדיות.

שנית, אלה מונחים שהיו שמישים, אם בכלל, לתקופה קצרה מאד שנגמרה מזמן: שתי הממשלות של בגין והממשלה הראשונה של שמיר. ממשלות האחדות של 1984-1990 חיסלו במידה ניכרת את כוח ה"סחיטה" של המפלגות הקטנות. החרדים האשכנזים לא הצליחו "לסחוט" שום ממשלה מאז. ממשלות רבין ופרס ויתרו עליהן מראש, והנזק שהן גרמו לממשלת ברק – פרשת המשחן המפורסמת – היה אפסי. ברק נפל משום שהקואליציה שלו לא היתה סבירה מלכתחילה ומשום שהוא היה ברק. לחרדים לא היה שום כוח "סחיטה" מול שרון, לא הם הפילו את אולמרט, והם לא היוו שום בעיה לממשלת נתניהו השניה. ש"ס היא סיפור אחר – אבל מאז 1996 ש"ס לא ירדה מעשרה מנדטים ובדרך כלל קיבלה יותר. היא לא מפלגה קטנה בשום קנה מידה והיא לא הולכת לקטון.

המקרה היחיד שבו אפשר לדבר על "סחיטה" הוא פרשת התרגיל המסריח ב-1990, כשפרס ניסה – בסיוע זמני מאד של ש"ס, שחזרה בה – לפצל את הסיעות החרדיות ולהביא לכך שהכנסת תמנה אותו במקום שמיר. הממשלה ההיא היתה הממשלה היחידה שנפלה בהצבעת אי אמון – וגם אז, צריך להזכיר, לא רק הסיעות החרדיות שיחקו תפקיד: זכורות היטב דמעותיו של שמיר בקריאה "אברשה, שוב הביתה!". 'אברשה' היה אברהם שריר, בכיר ליכוד מאוכזב. על כל פנים, קצת משונה לטעון שמשבר פוליטי בן 23 שנים, ששמיר התאושש ממנו במהירות והוביל ממשלה יציבה לעוד שנתיים, הוא מה שצריך להכתיב את שינוי חוקי המשחק.

שלישית, אנחנו לא בחברון ואף אחד לא מכוון נשק לילד בן חמש (נראה לי כמו אידיום עדכני יותר מאשר 'אנחנו לא בשיקאגו של שנות העשרים'), ואי אפשר לסחוט מפלגות. אפשר, אולי, לסחוט פוליטיקאים, אבל זו עבירה פלילית וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. במכוון, השיח של המפלגות הגדולות לא מדבר על "לחץ פוליטי לגיטימי" אלא על "סחיטה." מפלגות לא נסחטות, הן מסכימות לפשרות. אם מפלגה חושבת שהדיל שנדרש ממנה לא לגיטימי, היא לא חייבת להסכים לו. במקרים מסוימים, היא אפילו יכולה לגרוף הון פוליטי ניכר מאי הסכמה כזו. כשהיא מסכימה, היא לא נסחטת. היא אומרת שהמחיר תמורת העסקה גבוה אולי משציפתה, אבל היא מוכנה לשלם אותו.

וכאמור, החוקים האלה לא מכוונים אל המפלגות החרדיות. יהדות התורה/אגודת ישראל נעה בין שישה לשבעה מנדטים, ש"ס תמיד מעל עשרה. הן לא בסכנה. המטרה הן המפלגות הערביות, שרק לעתים נדירות עוברות את קו ארבעת המנדטים. מהן דורשים להתאחד או להיעלם, מתוך ציפיה שוקקת שייעלמו.

ברור לנו מה חושבים בנט, נתניהו וליברמן על המפלגות הערביות. צריך לזכור, עם זאת, שליאיר לפיד כבר היתה התבטאות על ה"זועביז", והוא כבר כתב ש'[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." נו, אז אחרי התקציב של לפיד, כשברור שאי אפשר יהיה לתקן את הביוב באום אל פאחם, לא נותר אלא להתארגן ל'התמודדות עם ערביי ישראל."

אלא שההתבטאות הבאמת מעניינת של לפיד היא דווקא זו על ה"זועביז". והיא מעניינת, כי החוק הזה לא היה עובר בלי סיעת יש לפיד, שהפגינה אתמול התנהלות דיקטטורית לעילא בכל פרשת ההתנצלות האיומה של ח"כ עדי קול. הסירוב לדבר עם ה'זועביז' – יש להניח שלפני כמה שנים הוא היה מדבר על ה"בישארים" – נובע מדרישה חוזרת ונשנית: הפסיקו להיות פוליטיקאים פלסטינים, הפכו להיות פוליטיקאים מקומיים. טפלו בביוב של אום אל פאחם, לא בנושאים לאומיים; ובשום פנים אל תדברו על ההיסטוריה, על רוחות הרפאים שלנו ושלכם, על העובדה שבנינו כאן מדינה על בית קברות, על כך שמחקנו את הכפרים והערים שלכם, על כך שמתחנו שלמת בטון ומלט על ההיסטוריה שלכם. מדוע אינכם יכולים לקבל את ספרי ההיסטוריה שלנו, ולדקלם כאלג'יראים כנועים את המנטרה על "אבותינו הגאלים"? מדוע אתם מתעקשים להמשיך ולדבר כאילו הקבר עדיין פתוח? אנחנו לא רואים דבר ולא מריחים דבר. אין ריח נבלה בבית הזה. הסכימו, אם כן, למחיקת זהותכם, ואנחנו בתגובה ניתן לכם ביוב באום אל פאחם, ומי יודע, אם תהיו אחמדים קטנים ונחמדים ותגישו לנו חומוס כמו שרק אתם יכולים להכין, אפילו נכיר בכמה כפרים בלתי מוכרים שלכם. לא בכולם, בואו לא נסחף – אנחנו צריכים את האדמות לחוות בודדים – אבל בכמה מהם. אולי. רק העמידו פנים שאתם חיים במדינה דמוקרטית ולא במדינת כל יהודיה.

אה, אתם לא מוכנים להעמיד פנים? אתם לא מוכנים לשחק את המשחק, שבו אתם עלה התאנה הדמוקרטי שלו, זה שאנחנו מרשים לו ברוב חסדנו לשבת בבית הנבחרים תוך הקפדה שלעולם לא יהיה בידיו כוח, שלעולם לא יהיה שותף בשום קואליציה? אתם מתעקשים שנפרע את השטר שכתב נתן אלתרמן,

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל"ף-בי"ת.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,

צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית

גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!

ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים

על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ

נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

שטר שנכתב כבר בשנת 1949? אם כן, אתם לא מותירים לנו ברירה אלא לקרוע אותו. זה טיב הדמוקרטיה, היא איננה מובנת מאליה, היא איננה מובנת לנו כלל.

והכל, כמובן, חוקי. הרי העברנו חוק שקובע שאין לכם זכות מעשית בפועל להבחר. זה דמוקרטי לגמרי, בדיוק כמו הסעיף שקובע שהאופוזיציה לא יכולה להעלות הצבעות אי אמון אלא פעם בחודש, בדיוק כמו הדרישה שהיא תשיג רוב מראש להעלאת הדיון. כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. והמיעוט? המיעוט יצטרך להכין לנו תה ושיגיד תודה שלא אילצנו אותו, כמו במשטרים אפלים מתקופות שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, לפרסם התנצלות משפילה בפומבי. וכמובן, לא מעבירים חוק שאומר שלא ציוני לא יכול להבחר: זו לא הדרך הישראלית. חקיקה ראשית לעולם איננה ברורה עד כדי כך. לא, היא תיתלה בסעיף טכני כדי להשיג את התוצאה הרצויה. יש hasbara לחשוב עליה ואנחנו בכל זאת צריכים לתרץ לעצמנו את מה שאנחנו עושים. ואם בית המשפט יפסול את החוק, מה שסביר – כך אומרים לי – בהתחשב בפסיקותיו של גרוניס, מה טוב: נוכל לזעוק בראש חוצות שאין דמוקרטיה, שהרי בית המשפט פסל החלטה של הכנסת וקבע שיש לשמור על זכויות המיעוט.

החלק האופטימי שבי אומר שאנחנו רואים עכשיו את פרפורי הגסיסה של הציונות. אנחנו רואים כעת את הקואליציה הסחו-ציונית, שאומרת שכל מי שאיננו שותף לדת הדגמ"ח לא רק שהוא לא חלק מהמיינסטרים, אין לו זכות ביטוי בכלל. אנחנו רואים איך המרכז הרדיקלי – הממשלה הזו והחוק הזה הם הרי חלומו הרטוב של בן דרור ימיני – מבהירים שמי שלא ציוני, לא יכול להיות חלק מהמשחק.

ובהתאם, שמדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית כל זמן שהיא מדינה ציונית. הציונים תמיד היו רוב, מאז הקמת המדינה, אבל לצידם תמיד פעלו זרמים א-ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים. אנטי ציונות של ממש אסורה בחוק: מפלגה איננה יכולה להבחר לכנסת אם היא שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הסעיף הזה תמיד היה צל על הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית; זו, כידוע, מאפשרת את החלפת המשטר. הרוב הציוני, הגס, שפטריוטו הצווחנית ("עזוב אותי משטויות! גיוס, בעד או נגד!" פלט הבהמה בן כספית בעת שידור עפ מותו של אלישיב) היא תעודת הזהות שלו, כבר לא יכול להסתכל במראה. הוא חייב לנפץ אותה.

הלא-ציונים תמיד היו החלק המעניין והחשוב של החברה הישראלית, זה שמאתגר את הקונסנסוס שלה. וראינו אתמול דברים מדהימים: בזמן שהמכבש של הסחו-ציונים – אלה שחושבים שלגליזציה של סמים היא דבר אסור משום שהיא מנוגדת לחוק בעוד שאין להם בעיה עם המאחז הבלתי חוקי עפרה – דהר קדימה, חברי כנסת חרדים בירכו את עמיתיהם הערבים בערבית, ואלה השיבו להם באידיש. הרוב הציוני יאלץ גם את מרצ להפוך לציונית אלא בקליפתה בלבד, שכן אדם הגון לא יכול עוד להיות ציוני – והוא יגלה שאנחנו לא בשנות החמישים. הציונים עדיין רוב, אבל יש מיעוט א-ציוני ופוסט ציוני גדול, והקואליציה הנוכחית עשויה לגבש אותו למשהו נחוש הרבה יותר. משהו הרבה יותר חד ואכזרי מאשר משענת הקנה הרצוץ המכונה בוז'י הרצוג.

ואם אכן יעבור החוק הזה, על ערביי ישראל להודיע שהם יוצאים מהמשחק: הם מחרימים את הבחירות ומסירים את שרידי עלה התאנה הדמוקרטי. יחד איתם, צריכות לפרוש מרצ ומה שנשאר באגף השמאלי של מפלגת העבודה. שחקו את המשחק שלכם לבד.

מי שרוצה לשלול את זכותם של אזרחים לבחירה, שלא יתפלא אם הוא מדרדר אותם אל עבר מלחמת אזרחים – ושומט בכך את שאריות הלגיטימיות שלה. העולם עדיין קונה, בקושי, את הבלוף על ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש"; הוא לא יקנה את הבלוף על הדמוקרטיה האתנית שמחזיקה מיליוני אזרחים לשעבר תחת משטר צבאי.

(*) מלשון סחי, קרי מרובע, שמרן, סגור.

ועוד דבר אחד: מדינת ישראל מנמקת את עקירתם של 1,300 תושבים בשמונה כפרים בדרום הר חברון – מהעלובים והנדכאים שבתושבי הגדה – בכך שעקירתם תחסוך לחמושי צה"ל זמן וכסף. אני לא צוחק, אם כי כל מי שהשתתף באימון מילואים ודאי יצחק כשישמע את הביטוי "חסכון בזמן."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)