החברים של ג'ורג'

מכתב קצר

אמש (ה') אמר משה פייגלין בתוכנית של אודי סגל בערוץ 2 שהפתרון שלו לרצועת עזה הוא לבצע טיהור אתני באוכלוסיה, ושמה שיישאר ממנה יוכל לבקש מעמד פליט באירופה. בהתאם, כתבתי ושלחתי הבוקר (ו') תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. הוא מופיע למטה.

אני סמוך ובטוח שתלונתי תזכה לאותו היחס הרציני שקיבלה התלונה נגדי בחשד להסתה לטרור, ושחקירה תפתח לאלתר. נקווה שלשם שינוי, היא גם תטופל כיאות על ידי הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

לכבוד

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט

פרקליט המדינה, מר שי ניצן

הנדון: דרישה לחקירה בחשד לעבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

אדונים נכבדים,

1. אמש, בתאריך ה-15.11.18, התראיין מר משה פייגלין בתכניתו של מר אודי סגל בערוץ השני, ובמהלך הראיון קרא לביצוע טיהור אתני הגובל ברצח עם בתושבי רצועת עזה. בסוף הראיון, הציע בציניות להפוך את שורדי הטיהור האתני לפליטים שהאיחוד האירופי יהיה מחויב לקבל.

2. מר משה פייגלין הוא בכיר לשעבר במפלגת הליכוד, שאף שימש כסגן יו"ר הכנסת. לדבריו יש במה ותפוצה נרחבת.

3. יצוין כי דבריו של פייגלין בנושא אינם חדשים. במהלך מבצע צוק איתן (ב-15.7.18) קרא פייגלין לטיהור אתני של רצועת עזה, כשבמהלכו הוא דורש מן התושבים הלא חמושים להתפנות לחצי האי הסיני, ומציין כי רצועת עזה המפונה מתושביה תשמש להתיישבות יהודית. דבריו של פייגלין המצוטטים כאמור מופיעים בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

4. הדברים האמורים צוטטו ב-13.8.14 באתר קול חי, כאן.

5. דבריו של פייגלין שצוטטו לעיל מהווים, לכאורה, עבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950. החוק מגדיר השמדת עם כמעשה "שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית [ההדגשה שלי], קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי." לענייננו, הסעיף הרלוונטי הסעיף הרלוונטי הוא 3 א' (2): הסתה לבצע השמדת עם. החוק קובע כי העונש על הסתה לביצוע הפשע השמדת עם דינו כדין מבצע הפשע עצמו, קרי עונש מוות.

6. יש להדגיש כי המחוקק ראה חשיבות כה רבה בחוק זה, עד שכאשר ביטל את עונש המוות בישראל היה החוק בדבר מניעתו והשמדתו של הפשע השמדת עם בין החוקים הבודדים שהוחרגו מביטול עונש המוות. בצדק פעל כך המחוקק: הרי אין הדעת תופסת מצב שבו מקרב הקיבוץ שעבר השמדת עם, ששורדיו עדיין חיים בקרבו, יקומו אנשים ויקראו לבצע את הנפשע שבפשעים.

7. על כן, אבקשכם להנחות את הגופים הרלוונטיים במשטרת ישראל לפתוח בחקירה כנגד מר משה פייגלין בחשד לעבירה על סעיף 3 א' (2) לחוק כאמור, כדי שלא יהפוך חוק שמייסדי המדינה ראו כמרכזי וחשוב לאות מתה.

8. למרות האמור לעיל, אציין כי אני מתנגד לעונש מוות, ועל כן, ככל שיוחלט להעמיד את מר פייגלין לדין, אבקש כי התביעה תמנע מלבקש עונש מוות.

לתשובתכם אודה.

בברכה,

יוסף צבי גורביץ

הפולקיסט לא ראוי לתפקידו

משה פייגלין מנצל את כוחו להרחקת ח”כים פלסטינים, ומתגאה בכך בפני מצביעיו

שלשום (ב’) ניצל ח”כ משה פייגלין את כוחו כסגן יו”ר הכנסת כדי להוריד את ח”כ ג’מאל זחאלקה, ראש סיעת בל”ד, מדוכן הכנסת. פייגלין הורה על כך לאחר שזחאלקה כינה אותו פאשיסט. אפשר לראות את התקרית כאן:

האם פייגלין הוא פאשיסט? איתמר ב”ז מהעין השביעית ליקט שורה של התבטאויות של פייגלין שמעידות על כך, אבל לדעתי הוא טועה. כדי שפייגלין יהיה פאשיסט, הוא צריך מדינה להפוך אותה לפטיש (fetish). כפי שמעידות שורה של התבטאויות של פייגלין, הוא לא פאשיסט; הוא פולקיסט או יודו-נאצי, כלומר כזה שמבחינתו לא המדינה חשובה – הוא רוצה להחליף אותה במלוכה, אם לשפוט על פי הצעת החוקה שעליה סמך את ידו – אלא קהילת הדם היהודית. כפי שכבר נכתב כאן, פייגלין התבטא בעבר במרומז בעד השמדת עם של הפלסטינים. פאשיסט? הלוואי.

אבל לשם שינוי, לא זו השאלה. השאלה המטרידה באמת היא איך אדם כמו פייגלין מכהן בכלל בתפקיד סגן יושב ראש הכנסת. ערכתי היום (ד’) ראיון טלפוני קצר עם זחאלקה, והוא ציין שלפייגלין יש זכות להיעלב, אבל אין לו זכות להוריד אותו מן הדוכן. הורדה מהדוכן היא צעד דרסטי ונדיר. פייגלין צריך היה לפנות לוועדת האתיקה, או לדרוש למחוק את הדברים של זחאלקה מהפרוטוקול; ואם התעקש על ההרחקה שלו, הוא צריך היה, על פי התקנון, להזהיר אותו שלוש פעמים לפני ההרחקה, מה שהוא לא עשה. זחאלקה אמר שהוא הגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת. לאיפה זה יילך, אפשר לנחש לאור התקדים של הרחקתה של ח”כ חנין זועבי.

אבל יש שתי נקודות מדאיגות יותר, שמעידות על כך שלפייגלין אסור להיות בשום עמדה של כוח. לדברי זחאלקה, הורדה מהדוכן היא נדירה כל כך עד שהוא לא זוכר כזו ב-11 שנותיו בכנסת – עד להגעתו של פייגלין לתפקיד סגן היו”ר. מאז, אומר זחאלקה, הוריד פייגלין שלושה חברי כנסת מהדוכן: אברהים צרצור, מוחמד ברכה, והוא עצמו. לגמרי לא במקרה, שלושתם פלסטינים. לגמרי לא במקרה, שלושתם ראשי הסיעות של הסיעות הערביות בכנסת. זחאלקה ציין שאף אחד מסגני היו”ר האחרים לא הוריד חבר מן הדוכן. רק פייגלין עשה זאת, והוא הוריד רק חברי כנסת פלסטיניים.

כפי שאפשר לראות מהצעת החוקה של פייגלין (ראו למעלה), במלוכה העתידית שלו המעמד של פלסטינים לא ממש ברור. מצד אחד, הם אמורים להבחר לבית התחתון של הפרלמנט (הכנסת), אבל מצד שני, אמור להיות להם פרלמנט מסורס משלהם, שהיהודים יוכלו לפזר בכל עת. קשה שלא לקבל את הרושם שפייגלין מפעיל את העקרונות של החוקה שלו על חברי הכנסת הפלסטינים כבר כעת. הנקודה החשובה כאן היא שפייגלין מצנן, כבר עכשיו, את חופש הביטוי של חברי הכנסת הפלסטינים: זחאלקה אמר לי שכאשר פייגלין משמש כיו”ר, כאשר הוא – זחאלקה – עולה לבמה, “אני צריך לעשות חשבון אם הוא יוריד אותי או לא, אני צריך לצמצם את חופש הביטוי שלי כח”כ.”

ואם מישהו חשב בתמימותו שפייגלין אולי שגה, אולי הוא לא מכיר את תקנון הכנסת, או לא הבין מה הוא עושה, אני מבקש ממנו להביט בתצלום הבא (הצילום של גיל קידרון, הובא אצל טל שניידר):

feiglin

כלומר, ההורדה של זחאלקה מהדוכן משמשת את פייגלין לעשיית הון פוליטי בקרב האספסוף היהודי. זחאלקה אמר בלגלוג שהוא מתגעגע לגזענים של פעם: לפחות הם האמינו במה שהם אומרים; כאן, לדבריו, יש אופורטוניזם פוליטי.

אני הייתי נזהר מאמירה כזו; פייגלין מאמין לדעתי בכל מילה שהוא אומר. האופורטוניזם מסייע לו, כן, אבל הוא לא מעמיד פנים. קשה שלא לקבל את הרושם שהימין היהודי עושה ככל יכולתו כדי לדחוק את חברי הכנסת הפלסטינים אל מחוץ לכנסת, להבהיר להם שתפקידם כעלה תאנה של התיאוקרטיה היהודית הסתיים. מה יקרה אחר כך? כשהאזרחים הפלסטינים יאבדו את היצוג שלהם? אז – אם יורשה לי לצטט משורר ציוני – תינתן רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע. כשאין יצוג פרלמנטרי, הדרך למלחמת אזרחים סלולה.

וזה, בסופו של דבר, הפתרון האחרון שנותר לימין היהודי, בלשון הסיסמה הנוכחית שלו: נכבה עכשיו. לשם פייגלין חותר. לא ברור עד מתי יוכלו הישראלים הפלסטינים להעמיד פנים שהנוזל שמזרזף עליהם הימין היהודי הוא גשם, אבל כשיבוא הפיצוץ, זכרו: הוא לא קרה מעצמו. היה מי שדחס את חומר הנפץ, היה מי שהרכיב את המרעום, היה מי שנתן את פקודת האש.

ולאיש השקט במשקפיים, עם הקול הרך והחיבה למריחואנה, היה חלק מרכזי בכך. אל תטעו בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי שטרח והגיע אמש למפגש הבלוג, למרות מזג האוויר הלא ידידותי. אני חייב למישהו ממכם פוסט, אבל מאחר וזה יום ארוך והייתי מותש בשלב השאלות, אני לא זוכר על מה; אנא הזכירו לי. כמו כן, שמעתי דבריכם ואני אמשיך. אשתדל להפוך את המפגשים הללו למשהו רבעוני.

(יוסי גורביץ)

העושים מעשה זמרי: זה לא “חופש הפולחן”

מאז ההתנקשות ביהודה גליק, מקוננים פה על הפגיעה ב”חופש הפולחן.” אבל מבחינת תומכי העליה להר, חופש הפולחן הוא רק סוס טרויאני

נאמר את זה בצורה הבוטה ביותר: תומכי העליה להר הבית שטוענים שהם בסך הכל רוצים “חופש פולחן” הם שווה ערך לתומכי ארגון השנאה גיימרגייט שטוענים שהם בסך הכל רוצים “אתיקה בעיתונות הגיימינג.”

מאז ההתנקשות ביהודה גליק אמש, הטענה שהוא ותומכיו בסך הכל רוצים חופש פולחן ליהודים בהר הבית שבה ועולה, ומתקבלת בדרך כלל בלי ביקורת. בולשיט. חופש פולחן הוא הדבר האחרון שמעניין אותם.

האנשים שרוצים לעלות להר הם הפלג היותר קיצוני של היהדות האורתודוקסית, פלג של היהדות שכלל לא מכיר ברעיון של חופש פולחן. האנשים שמייבבים עכשיו על “חופש הפולחן” הם אלה שדתם מצווה במפורש על השמדת מקומות פולחן של דתות אחרות, הם האנשים שמתנכלים לכנסיות, הם האנשים שנעמדים על הרגלים האחוריות כדי למנוע מרבנים רפורמים – פלג יהודי אחר, כן? – לקבל הכרה, מנהלים מלחמת חורמה כדי שאי אפשר יהיה להתחתן אלא ברבנות, שעמדתם הרשמית היא שחילונים הם "תינוקות שנשבו," ומשתתפים בהפרעות המאורגנות לנשות הכותל.

עצם התפיסה שיהודים בכלל צריכים לעלות להר הבית היא מודרנית. היא לא היתה קיימת, כתפיסה דתית, עד לרגע שבו ישראל כבשה את חראם אל שריף. רק אז נולדה התביעה הזו – והיא סותרת שנים ארוכות שבהן יהודים נמנעו מלעלות להר הבית, מתוך תפיסה שחל איסור על כך. יהודים התפללו בכותל המערבי, וחזקה היתה הפסיקה של הרמב”ם, שקבעה שאין לעלות להר הבית שלא לצורך. עיתוי העלתה של הדרישה איננו מקרי: היא מיועדת לבסס אדנות יהודית בחראם אל שריף משעה שניתנה לכך אפשרות מעשית. הטענה ל”חופש הפולחן” היא רק סוס טרויאני שמסתיר את החורבן שהוא נושא. הפולחן היהודי ב-1944 השנים האחרונות לא כלל עליה להר הבית.

המטרה של העולים לבית איננה מוסתרת, אלא אם אתה לא מסתכל טוב: הריסת המסגדים ובניית בית מקדש יהודי במקומם. אחרי הכל, זה המצב שבו יהודים אמורים לעלות להר – כשיש בו מקדש יהודי. כשאין מקדש, הם אמורים להסתפק בבתי הכנסת.

אחד המקורבים הבולטים של גליק הוא סגן יו”ר הכנסת משה פייגלין (ליכוד), שמרבה להתבטא בנושאי העליה לחראם אל שריף. פייגלין, הפן הפרלמנטרי הבולט של הדרישה לעלות להר, לא בדיוק תומך בחופש הפולחן. כאן הוא מביע חשש מהתגברות כוחם של הנוצרים ב”קבר דוד”. בראיון לתומר פרסיקו, אמר פייגלין שהוא ישלול את זכויות האזרח של לא-יהודים בתחומי ארץ ישראל השלמה, אם כי לא את זכויות האדם שלהם, הכל תוך שהוא מעודד אותם לעזוב. עד כדי כך מגיעה מחויבותו לחופש הפולחן. על הר הבית עצמו הוא אומר ש”

“גלן בק מדבר הרבה על החובה לומר את האמת – ובכן בוא ואמור את האמת. הר הבית הוא מקום מקדשם של היהודים בלבד.

כל הגויים שמבינים זאת מוזמנים לבוא אליו (עד לתחום המותר להם) ולהתפלל לריבונו של עולם, א-לוהי אברהם יצחק ויעקב. לעשיו ולישמעאל יש את מקומותיהם המקודשים – משכו ידיכם מקודשי ישראל.”

שימו לב להתעלמות החיננית מהעובדה שבמקום שבו הוא רוצה לבנות את מקדשו, עומד מקום פולחן שניצב שם משך זמן רב משמעותית יותר משעמדו הבית הראשון והשני גם יחד. מה זה “משכו ידיכם”? זה השיר הישן של בני עקיבא, “יתפו-יתפו-יתפוצץ המסגד.” שימו לב לכך שכאשר אחד המועמדים של האחים היהודים לכנסת בבחירות האחרונות, ג’רמי גימפל, נתפס בפומבי מפנטז על פיצוץ המסגדים, בנט הודיע שהוא “גאה בג’רמי גימפל.” פיצוץ המסגדים הוא מדיניות רשמית של השר לענייני ירושלים (עוד אחד מהתארים של בנט.)

אז מה קורה פה? נורא פשוט. זוכרים את האגדה של הימין על כך שבמסווה של זכויות אדם, מקדמים הפלסטינים את שלילת זכויות היהודים? אז כרגיל, הימין היהודי מקרין על אחרים את מה שהוא עושה. אורית סטרוק, שמייצגת את האינטרסים של חוטפי הילדים והורגי הכבשים בגדה המערבית, קוראת לעצמה – לעזאזל, ויקיפדיה העברית קוראת לה כך – “פעילת זכויות אדם”; שורת הדין, ארגון שקורא לעצמו בגאווה “ארגון לוחמה משפטית”, מגדיר את עצמו כ”ארגון זכויות אדם יהודי”; ועכשיו מגיע הקשקוש על “זכות הפולחן” מצד אנשים שאומרים כל יום שלוש פעמים, בוקר צהרים וערב, את המילים הבאות:

“ולמלשינים [במקור: מינים, נוצרים – יצ”ג] אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו, וכל אויבי עמך מהרה יכרתו.”

יאללה, יאללה. למיזוגנים של גיימרגייט יש יותר יושרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשמפלגת השלטון מפלרטטת עם רצח עם

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן זה יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם זה צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט הזה כמעט חסר הפיסוק הזה – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא זה שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם כי “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין זכה, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"כ וצה"ל יטהרו ביסודיות את עזה עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

ז. ריבונות – עזה היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון חיי חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור עזה מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת עזה. לתושבי עזה הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי עזה שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך חייה של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה זה בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא היה ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל כץ, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא היה שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. זה האיום שהשמיע כץ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל כץ בקהל הזה? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל בעד מקדש

עלילה ותיקה במדינות ערב אומרת שבאולם הכנסת, יש מפה של ישראל על פי גבולות ההבטחה, כלומר מן הפרת ועד נהר מצרים. זה לא המצב וגם לא מסובך לברר שזה לא המצב, אבל העלילה מצליחה כי תיאוריות קונספירציה, האופיום של המשכילים למחצה, תמיד ימצאו להן קונה. ה-hasbara הישראלית נוהגת לנופף מפעם לפעם בסיפור הזה, כדי להסביר עם מי היא צריכה להתמודד, כשהיא מצניעה את קיומן של תיאוריות מביכות שרווחות במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כמו זו על המוסלמי השחור בבית הלבן או זו שאומרת שמחנה השמאל מורכב בעצם מצאצאי שדים שאינם יודעים שהם כאלה ("ערב רב.")

עם זאת, יש תיאורית קונספירציה שרווחת בעולם המוסלמי שצריך להוציא מתחום תיאוריות הקונספירציה ולהעביר לתחום האמיתות הלא נעימות: שממשלת ישראל חותרת בחשאי להקמת מקדש שלישי בחראם א שריף ("הר הבית"), מהלך שיצריך את חיסולם של המסגדים שעל ההר.

זו הפכה לאמת פשוטה, עם פרסום הדו"ח המשולב של עמותת "עיר עמים" ומרכז קשב (זהירות, מסמך.) רובו של המסמך עוסק בעליית האידיאולוגיה של עליה להר הבית ובניית המקדש בקרב חוגי הכיפות הסרוגות; אני אתמקד בחלקים שלו שעוסקים בשיתוף הפעולה של הרשויות עם עמותות.

קודם כל, המסמך מציין (עמ' 35) שעצם ההכרה בעמותות המקדש איננה דבר מובן מאליו: בשנת 1971, פסל היועץ המשפטי לממשלה – אז מאיר שמגר – את הנסיון לרשום עמותה בשם "האגודה להקמת בית המקדש בירושלים." הרוחות השתנו מאז, ישראל הפכה למדינה פחות סמכותנית, והרעיון שאפשר לפסול עמותה רק בגלל שהפעילות שלה היא לצנינים בעיני המשטר הפך לבעייתי. מאז 1980, הוקמו ואושרו כ-19 עמותות שעוסקות בתחום המקדש. רובן עוסקות בתעמולה למענו; אחרות עוסקות גם בפעילות מעשית יותר.

אחת הבולטות שבפעילויות הללו היא זו של עמותת "אל הר המור." אתם עשויים להכיר את המפעילים שלה כאלה שמפעילים גם את ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, כלומר קשורים קשר הדוק לתנועת "תג מחיר." התנועה ממומנת על ידי מועצת יש"ע, והיא עורכת "סיבוב שערים" – אירוע שנערך בכל ראש חודש שכולל את הקפת העיר העתיקה. מחשש לפוגרום, משטרת ישראל – שמאבטחת את האירוע – מורה למוכרים הפלסטינים באזור לא להיות שם בעת החגא (עמ' 36). ככה זה במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

העמותה הגדולה והחזקה ביותר בתחום היא "מכון המקדש," שיש לה זרוע תעמולה ("חינוך") בשם 'המדרשה לידע המקדש.' זו האחרונה קיבלה (עמ' 39) ממשרד החינוך 341,687 ₪ בשנת 2008; 218,395 ₪; ב-2010, 266,465 ₪; ב-2011, 264,587 ₪; וב-2012 היא קיבלה ממשרד החינוך 121,564 ₪. גם מוסד האם של 'המדרשה,' מכון המקדש, זוכה לתמיכה קבועה של משרדי החינוך ומשרד התרבות והספורט.

הסכומים עצמם לא גבוהים במיוחד, ודאי לא בסטנדרטים שהאחים היהודים התרגלו אליהם. הפן שצריך להטריד יותר הוא העובדה שה'מדרשה לידע המקדש' מקבלת גישה קבועה לתלמידים, כחלק מפעילותיה בבתי ספר. עומדות לרשותה שמונה בנות שירות לאומי – כן, במסגרת הקומבינה של האחים היהודים הם יצליחו בקרוב לגרום להטפה למען הקמת בית מקדש על ידי צעירות נבערות להיחשב כשירות צבאי – שמסתובבות ומוכרות את ההטפה בנושא לשלל בתי ספר. כמובן, הדיבורים על "בית מקדש" מגיעים, כמקובל בישראל, כשהם תלושים מההיסטוריה, במיוחד ההיסטוריה של עמים אחרים במרחב הזה. במסגרת התפיסה הציונית שרואה בכל מה שלא יהודי בפלסטינה-א"י צל חולף, סטיית תקן, העובדה שהר הבית היה למשך הרבה יותר זמן מוסלמי משהיה אי פעם יהודי היא משהו שאפילו לא רומזים עליו. העובדה שנושא המקדש שנוי במחלוקת לא מוזכרת.

חשבו לרגע על העובדה הזו. האם אתם יכולים להעלות בדעתכם את משרד החינוך מממן פעילות, שבה אתאיסטים נחושים יעברו בין בתי ספר ויסבירו לתלמידים שהסיפורים שהם שמעו על התנ"ך הם אגדות מזיקות ותו לא? שאין שום ראיה לקיומו של דוד המלך, או ממלכתו, ושהוא היסטורי בערך כמו המלך ארתור? לא? סימן שלמשרד החינוך שלכם יש הטיה אידיאולוגית ברורה מאד, שבסופה נבנה בית מטבחיים על גבעה נושנה – ונשפוך שם לא רק דם חיות, אלא גם הרבה מאד דם אדם.

ההתקפה הזו על מה שנשאר מהתודעה הישראלית – יותר ויותר היא הופכת לתודעה יהודית – לא מוגבלת רק למכון המקדש ובעלי בריתו. אלה החותרים תחת החומה בשקט, ללא דיון ציבורי. בשנים האחרונות, איל הניגוח של משרד החינוך היתה התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." זו העמידה פנים, בראשית דרכה, כאילו היא תנועת מרכז. בפברואר האחרון, כתב יו"ר התנועה רונן שובל ש"[הר הבית] הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית." זו לא חילונות (וספק גם אם מדובר ביהדות, זוהי רומנטיקה טווטונית, אבל לא כאן המקום להרחיב) וזו גם לא ציונות. זו האחרונה – להוציא חריגים שוליים, כמעט ללא יוצא מן הכלל אנטי-דמוקרטיים, שאימצו את המקדש – ניסתה להתעלם במופגן מן העובדה שהיא פולשת לטריטוריה דתית, והשקיעה מאמצים ניכרים בהעלמת המטען הדתי של המונח "ארץ ישראל."

אלא שהמודחק התפרץ, והוא משתלט במהירות מעוררת השתאות על נושאו. סגן יושב ראש הכנסת ואחד האנשים החזקים במפלגת השלטון, משה פייגלין, קורא להריסת המסגדים ובניית בית המקדש במקומם. סגן שר החוץ, זאב אלקין, פעיל גם הוא בנושא. כך גם יו"ר הכנסת החדש, יולי אדלשטיין (שם). במפלגת האחים היהודים, השותפה לקואליציה, הדיבורים על הריסת המסגדים הם דבר שבשגרה; יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, סירב להתנער מדברים מפורשים בנושא של אחד המועמדים במפלגתו, ואף הודיע שהוא "גאה בו." זו איננה קונספירציה ערבית הזויה; זו המציאות. ואם לא נפעל לשנות אותה במהירות, אם לא נפעל להעמיד קיר ברזל בפני הכמיהה למקדש ובפני השלטון הנכנע לה בהנאה, קאדר קטן ונחוש של אנשים יגרור אחריו את ההמון הגדול, הנבוך, שיש לו תחושה עמומה שזה לא ייגמר טוב, אבל לא לגמרי סגור על מה הבעיה כאן בעצם. זו לא תהיה הפעם הראשונה שקבוצה מהפכנית נחושה השתלטה על אומה שלא היו לה נוגדנים ראויים כלפיה; בפעמים הקודמות זה נגמר בהרבה מאד בכי. ישראל איננה חריג היסטורי – ודאי לא כאשר השואפים להפיכה אמונית טוענים שדרכם היא-היא הדרך ההיסטורית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מחול האולפנה

כתריאליבקה כמרקחה. קבוצה של מתנחלים גנבה מזמן אדמות במה שמכונה היום גבעת האולפנה, בהתנחלות בית אל, תוך זיוף מסמכים כמקובל. אחר כך היא מכרה את האדמות האלה למתנחלים אחרים, שכמקובל לא שאלו יותר מדי שאלות. הרבה שנים אחר כך, כל העסק הגיע לבית המשפט והתברר שהאדמות גנובות. זה לא חדש, זה קורה כל הזמן, אבל מאחר ומערכת המשפט בדרך כלל משמשת כמשת"פ של המתנחלים, שום דבר לא קורה. הפעם העוול היה גדול מדי, ובית המשפט אמר שיאללה, צריך לפנות את הפולשים.

בעולם נורמלי, פה זה היה נגמר. המתנחלים שקנו את הדירות היו מגישים תביעות פרטיות נגד הנוכלים שמכרו להם את האדמות הגנובות, שבתורם היו נחקרים על ידי המשטרה, עונים על שאלות מביכות ואולי גם הולכים לכלא.

זה, כמובן, לא מה שקרה. בהתחלה, הממשלה התבזתה בכך שפנתה לבית המשפט כדי שידון שוב בהחלטה שכבר קיבל, בלי שום סיבה טובה פרט לכך שלממשלה ממש לא נעים ליישם את החלטת בית המשפט. זה, מצדו, אולי מתוך שחש שמערערים על מעמדו, לא נתן לממשלה עוד אורכה והורה לה לסיים את הפרשה עד סוף חודש יולי.

כשזה קרה, המערכת הפוליטית הישראלית התחרפנה. מצד אחד, ראש הממשלה הודיע שהוא ישחד את המתנחלים – ודוק, לא רק את המתנחלים שיאבדו את בתיהם הגנובים, אלא את המתנחלים כקבוצת לחץ. הוא יבנה, הבטיח, עשרה בתים על כל בית שייהרס. כלומר, המטרה היא לתת למתנחלים בונוס ובו זמנית להרתיע עותרים נוספים מפני פניה לערכאות בשל גזל אדמות: ההבהרה היא שעל כל שטח שהפלסטינים יצליחו להוציא מבין מלתעות המתנחלים, יהיו פי עשרה מתנחלים.

זה לא הספיק, אז בימים האחרונים נתניהו מדבר על כך שלא רק שיתנו להם עוד בתים, אלא גם ינסרו את הבתים עצמם (!) ויעבירו אותם למקום אחר. העלות מוערכת בכ-100 מיליוני שקלים, בהנחה שזה בכלל אפשרי הנדסית – הנחה שיש החולקים עליה. בסביבתו של נתניהו טענו היום שזה יעלה רק כמה עשרות מיליוני שקלים, כי זה כידוע לא כסף. כשזה מגיע לריצוי המתנחלים, נתניהו מאבד את חסכנותו המפורסמת בשמירה על כספי ציבור. בשביל הבנים היקירים שחיים במדינת הרווחה שהקימה ישראל מחוץ לגבולותיה, יש לו הכל.

ונתניהו עוד נראה שפוי יחסית. שורה של שרים וחברי כנסת הודיעו שהם מתכוונים לקדם את "חוק ההסדרה," שפשוט מודיע שבג"צ לא יפסוק יותר בנושאי התנחלות, ימנע מפלסטינים להתלונן על גזילת קרקעות, ושישנה רטרואקטיבית את החוק כך שלא יהיה צורך לפנות את חמשת הבתים האלה. החוק לא נוגע בזכותם, השמורה להם לרעה, של פלסטינים לעתור לבג"צ כנגד עוולות השלטון הצבאי בגדה – אלה עתירות שבג"צ דוחה כמעט אוטומטית, תוך שהוא שומר על מראית העין שיש לפלסטינים סעד משפטי. זה יישאר, צריך את זה לצרכי Hasbara.

הבוקר דיווח יוסי ורטר ב"הארץ" שמשה פייגלין, שמושך בהרבה יותר מדי חוטים בליכוד, הודיע ששרים שלא יצביעו בעד חוק ההסדרה יכולים לשכוח מהמקום שלהם בפריימריז הבאים. נתניהו, כהרגלו, נלחץ. פייגלין העביר אליו גם את יו"ר הקואליציה היעיל מאד, זאב אלקין. נתניהו יודע שהחוק הזה יחסל חלק ניכר מהעמדת הפנים הלאומית שנמשכת כבר 30 שנה ויותר, כאילו הכיבוש הוא משהו זמני, כאילו ישראל לא מספחת את השטחים מבלי להעניק לתושביהם זכויות אזרח. האפרטהייד ייחשף סופית.

לא בטוח שלחבר הליכוד הממוצע עוד אכפת. אחרי 30 שנה של חינוך ימני, אפשר לומר שחלק ניכר מהציבור הישראלי לא יודע על מה כל הרעש, מה כל ההבדל בין הגדה המערבית לישראל. ואחרי יותר מ-60 שנה של שירה בציבור של "כל העולם נגדנו," נתניהו מגלה כעת שאחרי שכבר הכרזת על כל העולם כאויב, קשה להפחיד את הציבור בכך שאם יעבור עכשיו איזה חוק, העולם יהיה עוין. למעשה, השיטה היעילה ביותר של נתניהו להתמודד ציבורית עם תומכי החוק היא לציין שמירי רגב תומכת בו. זה צפוי לשנות את דעתם של כמה וכמה אנשים.

לפני כשנה יצאו לרחובות יותר מחצי מיליון איש, כדי למחות על השיטה הכלכלית והיעדר הצדק החברתי. הם לא קיבלו כלום והמערכת הפוליטית לא הזדעזעה. עכשיו, הממשלה צריכה להעביר כמה עשרות מתנחלים מבתיהם, ולא רק שהיא מוכנה לשלם סכומים מופרכים, היא גם נמצאת במשבר של ממש. ספק אם יש משהו שידגיש טוב יותר כיצד השתעבדה המערכת הפוליטית שלנו למיעוט קטן ואלים מאשר הסיפור הזה, איך הכיבוש בלע בסופו של דבר את ישראל עצמה.

ועוד דבר אחד: כפי שחלק ממכם ודאי שמתם לב, שני זרזירי עט החליטו לבנות את עצמם על חשבוני. אורטל בן דיין, שכבר התייחסתי אליה, הוסיפה עוד מאמר רווי סילופים והשמצות ב"ארץ האמורי." מתי שמואלוף טרח להפגין את חוסר יכולת הבנת הנקרא שלו כאן. את שהיה לי לומר, כתבתי בפוסט על בן דיין ובתגובות שלי לשני הפוסטים שלהם; אני לא מתכוון להיאבק שוב עם החזירים בבוץ. אתה מתלכלך והם נהנים מזה. אבל אני ממליץ לכם לקרוא ולהגיב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דוקטור לפיד ומר יאיר, האם הגונב מגנב פטור, והעבריין של ציפי: שלוש הערות על המצב

התואר שלא היה: לא מצליח, באמת שלא מצליח, להבין את האנשים שמייללים שהמל"ג נטפל ליאיר לפיד, אחרי שפסל את המסלול המהיר שלו לדוקטורט. בתור מי שלא הצליח לסיים תואר שני, למרות שניסה, וחווה משבר אישי בעקבות זה, אני פשוט לא מבין את הרעיון של הדילוג הקליל הזה מעל התואר הראשון ישר לדוקטורט של לפיד.

עכשיו, תאמרו, צריכה להיות גמישות אקדמית במקרים יוצאי דופן. אין ספק: יש חוקרים שהם עילויים, שמזהים אותם בשלב מוקדם מאד ושבאמת צריך להטיס אותם כמה שיותר מהר לדוקטורט, כדי שיוכלו לתרום כמה שיותר. יש שניים-שלושה כאלה במחזור, אולי.

אני חושב שיש הסכמה כללית שזה לא המקרה של לפיד. קשה להאמין שיש מישהו שיטען ברצינות שלפיד התעתד להשקיע חלק ניכר מזמנו במחקר. גם קשה לראות אותו מפנה זמן יקר לצרכי הכנת הרצאות קבועות במסגרת אוניברסיטאית רגילה. כשחושבים על זה, קשה גם להזכר באיזו תובנה יוצאת דופן שלו, שבשבילה ראוי לשבור את המסגרות האוניברסיטאיות הרגילות.

אז אם הוא לא היה אמור להיות חוקר, ולא אמור היה להיות מרצה, מה פשר המסלול המהיר הזה לדוקטורט? מה היה יוצא לקהילה האקדמית ממנו? כלום, סביר להניח. רק לפיד היה יוצא נשכר – והתואר האקדמי היה עובר עוד זילות.

ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לחוסר רצינותו של לפיד, לכך שהוא מתחזה, באה התגובה שלו – "אני לא צריך שום תואר, הלכתי ללמוד כי אני אוהב ללמוד" – ומסירה את הספקות. מי שרק רוצה ללמוד, לא צריך טיל לוגי לדוקטורט וחזרה.

ולמי שאומר "נטפלים אליו, מחפשים אותו," אני אומר: טוב מאד. הכלל הישן של הארי טרומן עדיין בתוקף: אם אתה לא יכול לשאת את החום, צא מהמטבח.

הגונב מגנב פטור? הפריימריז בליכוד נערכו אמש, ולמרבה האכזבה הצפויה נתניהו ניצח את פייגלין. לנצחון היה ריח מסריח מהרגיל: אנשיו של פייגלין טענו לאורך כל אתמול שמשום מה, ספרי הבוחרים לא הגיעו לקלפיות בגדה המערבית אלא באיחור ניכר מאד, מה שהפך את פעולתן לבלתי אפשרית. התוצאה היתה שיעור הצבעה נמוך במיוחד בגדה, שם יש להניח נמצאים רוב מצביעיו של פייגלין.

אני נוטה להאמין לפייגלין. זה נשמע כמו תרגיל נבזי במיוחד של נתניהו כדי לנצח את יריבו. לנתניהו לא היה את האומץ ללכת עם פייגלין למערכה עקרונית: למשל, להעלות את העקרונות של "מנהיגות יהודית" להצבעה בליכוד, להפיל אותם, ולקבוע שמי שנאמן למצע הזה נזרק מהמפלגה. כך טיפלו במפלגת הלייבור בשנות השמונים בנסיון השתלטות דומה מאד מצד קבוצה טרוצקיסטית. נתניהו לא העז, ובצדק: הוא עוד עשוי היה להפסיד.

אז למישהו במנגנון של הליכוד, בידיעתו או בלעדיה של נתניהו, נמאס לשמש כקן הקוקיה – בהתנחלויות מתפקדים לליכוד, אבל לא מצביעים – והוא ניטרל חלק ניכר ממצביעי-הדמה של פייגלין. העיתונות, שהתרגלה לא לחטט בתוצאות הפריימריז – לכו תדעו איזה דברים יזחלו מתחת לאבן הזו, אם היא תורם – כבר מעלימה את האירועים האלה. לקח למתפקדים משמאל לליכוד: אף אחד לא אוהב קוקיות, ואם תצליחו – גם כלפיכם יופעלו תרגילים כאלה.

ציפי הנקיה: ציפי לבני, מנהיגת קדימה (תואר זמני, יש לקוות), התהדרה בכך שהיא לא מתלכלכת בפוליטיקה. עכשיו היא נאבקת על ההנהגה מול שאול "גבר-גבר" מופז, ונראה שהיא הולכת להפסיד. מסתבר שכזה מגיע ללחימה על מעמדה-שלה, היא דווקא יודעת להתלכלך. אמש היא קיבלה בברכה כיועץ את עמרי שרון.

הלז, נזכיר, הורשע וישב שמונה חודשים בכלא בגין עדות שקר. העדות הזו היתה מיועדת, יש מקום סביר לחשוד, להסתיר את חלקו של אביו אריאל שרון בשלל מעשי שחיתות ושוחד. זה העוזר החודש של זו שלא מתלכלכת. הוא היה שם כשהקימו את קדימה, הוא מכיר אנשים, הוא יכול לעזור לה – ולעזאזל מה שהוא עשה וכל מה שהוא מסמל. קודם כל צריך לשרוד. פוליטיקה אחרת, כן?

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: צאו מהמרפסת, המדינה קורסת

הפוסט הזה איננו מיועד לכולם.

אם אתם מאמינים שלא צריך להיות הבדל בין הליכוד והאיחוד הלאומי – הפוסט הזה איננו פונה אליכם. אם אתם בטוחים שהתרופה היעילה ביותר לחקיקה האנטי דמוקרטית היא עוד עצרת למען זכויות אדם – הפוסט הזה איננו פונה אליכם. אם אתם סבורים שרק לגורמים אנטי דמוקרטיים מותר להשתמש בכלים מלוכלכים אך דמוקרטיים – הפוסט הזה איננו פונה אליכם. אם אתם סומכים על תהליכים דיאלקטיים שיצילו את הדמוקרטיה – הפוסט הזה איננו פונה אליכם.

הפוסט הזה מיועד למי שמודאג, מפחד, ורוצה לפעול בשביל להציל את המדינה מאבדון.

יוסי גורביץ יצא נגד היוזמה שלי לאסוף עשרת אלפי אנשים, שבימים כתיקונם מצביעים קדימה ושמאלה, ולפקוד אותם לליכוד כדי להכניס אותי לרשימת המפלגה לכנסת, במקום אחד הקיצונים במפלגה. הרעיון הוא שבבחירות לכנסת רשאים המתפקדים שלי להצביע שוב לשמאל, אם כך חשקה נפשם. גורביץ לא חושב שזה רעיון מוצלח "להכניס שמאלני לליכוד".

קשה לומר שהופתעתי. במהלך "הקמפיין" שאני מריץ כבר שבועיים גיליתי שני דברים. הראשון, שישנה בציבור בורות אדירה בנוגע לתהליך הפריימריז; והשני, שהרבה אנשי שמאל מקובעים כל כך, שהם בטוחים שאם רק יעשו בדיוק את מה שעשו עד עכשיו ונכשל כישלון חרוץ – הפעם זה יצליח.

הסלוגן של הבלוג הזה הוא "מעקב אחר קריסתה של ישראל", וברשימה שלו קורא גורביץ "לנשוך שפתיים ולחכות שהמטוטלת תנוע שמאלה". זו אופציה אחת. אני מציע אופציה אחרת, מעשית הרבה יותר – למקסם את יכולת ההשפעה שלנו כאזרחים שנבגדו על ידי המערכת השלטונית. אמהר ואציין שהמטרה שלי איננה להכניס את עצמי לכנסת, אלא לקחת את הפרצה שהורסת לנו את המדינה, להפנות אליה זרקור ולהרחיב אותה כל כך שיהיו חייבים לסגור אותה ולשנות את חוקי המשחק. הכניסה שלי לכנסת היא, אם כן, איום.

יש הרבה טעויות חמורות ברשימה של גורביץ. המשמעותית ביותר, על פיה קבע שסיכויי המהלך שלי אפסיים, היא עניין רשימות החיסול. זוהי טעות כי אי אפשר להצביע נגד. כל שאנחנו צריכים הוא 10,000 מתפקדים לליכוד ואהיה חבר כנסת. נקודה. הסיכוי קלוש? אולי. אבל תתפקדו עכשיו והוא יגדל. מדובר בעניין מספרי ולא בעניין עקרוני. זאת ועוד, הובא לידיעתי שח"כ אופיר אקוניס נבחר לרשימה דרך מחוז תל אביב, וזאת על כנפי 2,000 קולות בלבד. לי יש כבר 500 (אותם השגתי בשלושה שבועות), כך שהסיכוי להחליף את חבר הכנסת שחושב שג'וזף מקארתי הוא גיבור בי הוא ריאלי בצורה מדהימה. האם לא יהיה כאן רווח גדול למדינה ממהלך שכזה?

זאת ועוד, מכיוון שכל מתפקד מצביע לחמישה מתמודדים, התפקדות מסיבית תחזק את הכוחות המתונים שהפייגלינים פתחו נגדם במלחמת חורמה, כמו מרידור וסער, וכולנו נהנה מכך. בשבועיים שאני חבר ליכוד גיליתי שחברי הכנסת מרגישים מחויבות גדולה מאוד לחברי מפלגתם, והציבור? שייחנק.

טעות חמורה נוספת היא שמצביעי הליכוד הם "ימין מובהק שמריע לדנון". מי שמריע לדנון מצביע לליברמן או לאיחוד הלאומי. בגלל זה הסתירו אותו בקמפיין הקודם ויסתירו אותו שוב בקמפיין הבא. אבל אנשים מצביעים לליכוד בגלל המותג, וימשיכו להעניק לו מעל 20 מנדטים גם אם ייהפך לסניף של כהנא.

התחושה שזה הגיוני שבליכוד ישנם גורמים קיצוניים נובעת מטעות גדולה באמת – שקר "העם זז ימינה". אבל האמת היא שכל סקר שבוחן בשנים האחרונות את עמדות הציבור מראה שהציבור נטוע עמוק במרכז השפוי, עם גיחות ימינה ושמאלה. נזכיר, למשל, ש-85 אחוז מהציבור היה בעד המחאה החברתית ושיש רוב של 43 לעומת 31 אחוז שתומכים בהסכם שלום לפי קווי 67.

אז מדוע עמדות הציבור אינן נשמעות בכנסת? כי 10,000 אנשי איחוד לאומי, מחבלים מורשעים, אנשי תג מחיר שתוקפים את חיילי צה"ל ומחברי תורת המלך ודומיהם הבינו שאם יתפקדו לליכוד יכפילו את כוחם בכנסת, בכך שיחדירו את אנשיהם למפלגה. הם מצביעים פעמיים: פעם כהנא בפריימריז של הליכוד ופעם למפלגותיהם (שאינן ליכוד) בכנסת, וכך מזיזים את המטוטלת ימינה ומקבעים אותה שם במסמר. השיטה הזו שינתה את מהלך ההיסטוריה של ישראל בצורה טראגית.

טראגי לא פחות הוא שפייגלין שכנע אותנו שכל שעשה הוא להצטרף למפלגה הגדולה במחנה שלו, כשבפועל מה שעשה הוא להחדיר סוסים טרויאנים למחנה שלנו.

אז קוראי הבלוג הזה לא אוהבים את הליכוד, זה ברור. אבל הקו איננו בין הליכוד לבין העבודה, אלא בין הליכוד לבין ישראל ביתנו. מי שרוצה מדינה לא דמוקרטית מצביע ימינה מהליכוד, מפלגה שבאופן מסורתי מושכת אליה מצביעים מתונים.

ציפי חוטובלי, למשל, רחוקה יותר מהליכוד מאשר זהבה גלאון. לאחרונה הציעה חוטובלי חוק שקובע שהרב הצבאי הראשי יכול לבטל בפועל הוראה של ראש הממשלה לצבא, אם לדידו איננה הלכתית. מדובר בהצעה אנטי לאומית, אנטי צבאית, מתחשק לומר בוגדנית, שמטרתה למסד חליפות יהודית. זה ליכוד? זה איחוד לאומי.

אז בעזרת מהלך טקטי מבריק יצאו אויבי הדמוקרטיה למלחמה נגדנו, וזה בא לידי ביטוי במתקפה על מערכת המשפט, התקשורת, ארגוני זכויות האדם וצה"ל.

ההתפקדות לליכוד כעת היא מהלך טקטי ר-צ-י-ו-נ-ל-י שמגיע ברגע קריטי ומטרתו לסיים את עיוות רצון הציבור ואת ההשתלטות העוינת של המיעוט על הרוב. זה חייב יהיה להוביל לשינוי השיטה שפשטה רגל. הם אולי מאורגנים יותר, אבל אנחנו רבים יותר. אם כולנו נתפקד לא יוכלו לגבור עלינו.

"מי שאומר שמדובר בכמה חוקים חסרי חשיבות, מוליך שולל; מי שטוען שמדובר במהלך הפיך, מתעתע; מי שמרגיע שמדובר בגל חולף, מהתל", כתב השבוע גדעון לוי. "ואפילו מי שחושב שמדובר רק בניסיון לשנות את המשטר שוגה באשליות. מה שמתרחש לנגד עינינו עכשיו הוא מ-ל-ח-מ-ה".

הפוסט הזה פונה למי שרוצה לנצח במלחמה הזו. אנחנו יכולים לנצח בנוק אאוט מוחלט. התפקדו לליכוד. עכשיו.

(גיל קדרון)

בלי פייגלינים משמאל, תודה

בימים האחרונים יש הרבה מאד רעש סביב היוזמה של גיל קדרון, שמטרתה היא לפקוד עשרת אלפים אנשי שמאל לליכוד כדי להשפיע עליו מבפנים. עד כה הוא הצליח לשכנע, לדבריו, כ-400 אנשי שמאל להתפקד לליכוד. קדרון, שלא מסתיר את העובדה שהיוזמה שלו מושפעת מהפעילות ארוכת השנים של משה פייגלין, ניסה לשכנע אותי להצטרף. הוא לא הצליח, ואני רוצה להסביר למה.

קודם כל וחשוב מכל, משום שזו גניבת דעת. קדרון מקפיד לומר שהוא לא מסתיר את כוונתו, אבל הרעיון של השתלטות על מפלגה מצד פעילים שמתנגדים להשקפת העולם של מפלגה כדי לשנות את המדיניות שלה הוא בכל זאת גניבת דעת. כזו שמתבצעת לפי הכללים והיא חוקית לגמרי, כן, ועדיין זו הונאה. יש מספיק אי אמת בפוליטיקה הישראלית מבלי שנוסיף עליה.

שנית, יש כאן התייאשות מהפוליטיקה ונסיון ציני לעקוף אותה. אין למחנה שלנו, אומר בעצם קדרון, סיכוי להגיע לשלטון, אז במקום לעבוד קשה, לנשוך את השפתיים ולחכות שהמטוטלת תפנה שמאלה – מה שעדיין יכול לקרות – ננהג כקוקיות ונטיל את הביצים שלנו בקיניהם של אחרים. אין ספק, זה יקנה את אמונם של מצביעי ליכוד שיופתעו לגלות את אחד הנציגים שבחרו נושא נאום נלהב בעד הפסקת הבניה בהתנחלויות.

קדרון יעלה בתגובה את הטיעון שאם יפעת "שרמוטה" אלקובי, מחברי "תורת המלך", הרוצח יורם שקולניק, מנהיג נוער הגבעות מאיר ברטלר וקוקיות ימניות אחרות מצטרפים לליכוד, ודוחפים לשם אנשי ימין פסיכי מובהקים כמו ציפי חוטובלי (שמופיעה בעקביות בכנסים של אנשי כהנא, ומנצלת לרעה את תפקידה כדי לקדם את הרעיונות שלהם) וטיפוסים כמו אופיר "מק'ארתי" אקוניס, דני דנון ואחרים, אז אין להם על מה להתלונן על כמה קוקיות משמאל.

זה לא המצב. פעם זו היתה מפלגה ליברלית, או לפחות כזו שנאבקה בין האלמנטים הליברליים והלאומניים שלה. אבל זה היה מזמן, לפני שלושים שנה ויותר. היום יש עדיין שיירים ליברליים בליכוד – שלושת הקבועים רובי ריבלין, בני בגין ודן מרידור – אבל הם לא משמשים כיותר מאשר עלי תאנה. הימין הישראלי וליברליות כבר לא יכולים לחרוש יחדיו. בני בגין הבהיר את זה היטב כשפרש, אחרי בחירות 1999: הוא אמר שהוא האמין שאפשר לרבע את המעגל, גם לשלוט בארץ ישראל השלמה וגם להאמין בזכויות אדם, אבל הבוחר לא מאמין בכך, ובעט אותו. מאז הנאום ההוא של בגין חלף יותר מעשור, והתהום בין הימין הישראלי – שהוא ימין פולקיסטי, שמתבסס על תפיסה של עליונות גזעית – ובין ליברליות התרחבה עוד יותר, עד שאי אפשר עוד לגשר עליה. כמו הרבה דברים טובים בישראל, הימין הליברלי נפל קורבן לכיבוש. אי אפשר להיות ליברלי ולשלוט על עם אחר. זכויות אדם אינן נחלקות. מצביעי הליכוד היום הם מצביעי ימין מובהקים, כאלה שמריעים לדני דנון כשהוא מגדיר את רובי ריבלין כ"סייען של השמאל."

טוב, יאמרו לי כמה מתומכי קדרון, אז זה לא מוסרי. שיישרף המוסר. אנחנו נלחמים על המדינה שלנו. כל האמצעים כשרים. אני מבין את הטיעון, אבל הוא לא עובד. נתחיל מהנימוק הכספי. כדי שהשיטה של קדרון תעבוד, אפילו לשיטתו, 10,000 מצביעי שמאל צריכים להקיא לליכוד כל אחד 64 ₪ במשך שנתיים. אנחנו מדברים על 1,280,000 ₪ שילכו מהשמאל, שסובל ממחסור חמור בכספים, לליכוד. אם האנשים הטובים האלה יתחייבו לתת את הכסף למטרות שהם באמת מאמינים בהן, הוא ישיג תוצאות טובות הרבה יותר.

הלאה. שיטת הבחירות בליכוד מאפשרת למועמדים לחלק את "רשימות החיסול" המפורסמות, שמטרתן לוודא שהמתפקדים שלהם לא מצביעים לאיש הלא נכון. במקרה של רשימת-קוקיה משמאל, אפשר להניח בוודאות שכל המועמדים יורו לאנשיהם להצביע נגדה. כך שהסיכויים שהיא אכן תצליח להכניס מישהו לרשימה קלושים, וגם אם כן – תמיד יש את בית הדין של התנועה, שיכול לפסול מועמדים.

ואם כבר פרקטיקה, אז בואו נדבר על הנזק שייגרם לשמאל מכך שהליכוד יוכל לנפנף בנסיון החדירה הזה לשורותיו כהוכחה לכך ש"הם מ פ ח ד י ם" ממנו עד כדי כך שהם נגררים לפעולות הונאה. דמגוג מוצלח ירוץ עם המהלך הזה למרחקים ארוכים. המהלך של קדרון צפוי להכשל, אבל לשמש ככלי ניגוח רטורי כנגד השמאל במשך שנים ארוכות. הנזק יהיה, אירונית, חמור יותר אם קדרון אכן יצליח.

בקיצור, קדרון ותומכיו מבקשים מאיתנו לוותר על העקרונות שלנו כדי לבצע פעולה פוליטית שסיכוייה קלושים עד אפסיים ושהנזק שצפוי ממנה עולה משמעותית על התועלת הזניחה האפשרית. אמרו לו לא. את הפוליטיקה באמצעות הונאה הבה נשאיר למי שהתמחו בה בפוליטיקה הישראלית – המתנחלים.

ועוד דבר אחד: חמוש צה"ל ירה אתמול (ו') במוצטפא תמימי בנאבי סלאח רימון גז מטווח קצר – פחות מעשרה מטרים – ופצע אותו אנושות. חגי מטר כותב כל מה שצריך לכתוב בנושא. הבוקר נפטר תמימי מפצעיו. בצה"ל טוענים, בלי ראיות עד כה, שתמימי השליך אבן על הרכב הצבאי הממוגן שהתרחק ממנו. יכול להיות. האם הנוהל של צה"ל במקרה של השלכת אבנים על רכב הוא ירי בכינון ישיר של רימון גז על מפגין? אם לא, האם הוא יעמיד את החייל לדין באשמת הריגה, אם לא רצח? כמובן שלא. מדובר רק בפלסטיני.

(יוסי גורביץ)