החברים של ג'ורג'

כששלטון החוק על הברכיים

השב"כ העתיק שטיק של הגסטאפו ואף אחד לא צייץ

יש נער גבעות כלשהו, שסביר להניח שהוא טיפוס לא נעים. המשטרה והמשטרה החשאית עצרו אותו לפני מספר ימים, בטענה שביצע פשע שנאה כלשהו. יכול להיות. לא אומרים לנו כלום על האירוע כי כביכול הוא בטחוני. שלשום (ב'), הביאה אותו המשטרה החשאית לפני בית משפט וביקשה הארכת מעצר. בית המשפט החליט שאין די ראיות שמצריכות מעצר והורה על שחרור.

יכול להיות שבית המשפט טעה, כמובן. זה קורה. זה קורה במיוחד כשמשווים את עילות המעצר של פלסטינים ויהודים. משום מה, דברים שהם עילה למעצר של פלסטיני נחשבים ללא ראויים למעצר במקרה של יהודים. במקרה כזה, מה שקורה במדינת חוק הוא שהמשטרה – במקרה שלנו, המשטרה החשאית – מערערת לבית משפט בערכאה גבוהה יותר.

אבל זה לא מה שקרה. בגרמניה הנאצית, זו שאסור להשוות אליה, בתי המשפט היו מאולפים להפליא. כל כך מאולפים, שאחרי המלחמה חלק מהשופטים הועמדו לדין על השירות שהם ביצעו עבור המדינה. ואף על פי כן, במקרים נדירים בית המשפט היה מוצא שהמדינה לא הצליחה להוכיח עילה למעצר. במקרים כאלה, המשטרה החשאית – שמה המלא היה משטרת המדינה החשאית, גהיימה שטאט פוליציי, או בקיצור המקובל גסטאפו – היתה מחכה לעציר המשוחרר מחוץ לבית המשפט ומעבירה אותו ישירות למחנה ריכוז. העצירים במחנות ריכוז הוחזקו שם מכוח התפיסה המפוקפקת של "מעצר הגנתי", כלומר היכולת לעצור מישהו מחשש שיבצע עבירה.

וזה בדיוק מה שעשתה המשטרה החשאית שלנו – כאן קוראים לה שירות הבטחון הכללי, או שב"כ – אתמול. כאשר החליט בית המשפט לשחרר את העציר, הלך השב"כ לאחת מחותמות הגומי שלו, שר הבטחון, וזה אישר את מעצרו של החשוד במעצר מנהלי לחודשיים.

העקרון הבסיסי של שלטון החוק הוא חשדנות כלפי השליט. ההנחה היא שלממשלה יש המון כוח, יותר מדי כוח; ושכל ממשלה – ללא חריגים – נוטה לעשות שימוש לרעה בכוח הזה. מכאן שלטון החוק: היכולת של זרוע שלישית לומר לממשלה שהיא הגזימה וצריכה לחזור בה מההגזמה הזו. מכאן התפיסה שהממשלה מחויבת לציית לחוק בדיוק כמו האזרח, שאם לא כן תהיה הממשלה פשוט כנופיה.

המשטרה החשאית שלנו היא זרוע של הממשלה. כמו כל זרוע של הממשלה, היא כפופה לבתי המשפט. זה העקרון של שלטון החוק. הבעיה היא שברגע שגבולה של המדינה החשאית – ולרוע המזל, בכל מדינה יש היום מדינה חשאית – נוגע בגבולה של מדינת החוק, מדינת החוק מתחילה להעלות עשן. בית משפט פסק בנקודה הקריטית ביותר ביחס לאזרח – יכולתה של המדינה להחזיק אותו במעצר – והמדינה החשאית פשוט עקפה אותו.

ואף אחד לא צייץ.

כמובן, המשטרה החשאית שלנו עושה את השטיק הזה הרבה מאד זמן. היא עושה אותו בבתי משפט צבאיים בגדה, כאשר הטיעונים שלה מצליחים להעליב אפילו את השופטים הצבאיים. אבל יש הסכמה שבשתיקה שבית דין צבאי ישראלי, ודאי בית דין צבאי בגדה, הוא לא באמת בית משפט. ועכשיו מה שהופעל כלפי בתי דין צבאיים, מופעל גם כלפי בית דין שלום ישראלי רגיל.

בית משפט פסק שאין ראיות שמצריכות החזקה של מישהו במעצר, וזה לא התאים למשטרה החשאית, אז היא עשתה גסטאפו. ושקט. עוף לא פרח, שור לא געה, שופטים לא ערכו דיון חירום, הכנסת לא התכנסה, כלום. אין מה לראות פה.

אם תהיתם למה התכוון ישעיהו ליבוביץ' באמירה שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., אז הנה. לזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין מטרניך ונתניהו

מה בין העריצות הידועה לשמצה של טיראן אוסטרי ובין הדיקטטורה הצבאית של בנימין נתניהו

קלמנס ונצל פון מטרניך היה, במאה ה-19, לשם נרדף לעריצות. הוא היה הקנצלר של אוסטריה במשך כ-27 והוא בנה מדינת משטרה חשאית כדי למנוע כל שינוי מדיני או אפילו דיון באפשרות של שינוי כזה. מטרניך היה האיש שנתן לנו את המושג “ריאקציה”: לא סתם שמרנות, אלא שמרנות לוחמת, שמגלגלת לאחור את הישגי המהפכה הצרפתית. הוא פעל כמיטב יכולתו למניעת איחודה של איטליה, וטען שאיטליה איננה מושג מדיני אלא מושג גיאוגרפי בלבד. הוא הטיל צנזורה כבדה על התקשורת ובאופן כללי היה בחור רע קלאסי.

במהלך המהפכה של 1848, התחוללה הפגנה. הצבא האוסטרי הרג חמישה מפגינים. כתוצאה מן האלימות הבלתי נתפסת הזו, הודיע הקיסר למטרניך שהוא לא יוכל להבטיח את שלומו, וזה נס לגלות.

ההמונים המתקוממים בהונגריה דרשו מיד את שחרור כל האסירים הפוליטיים במה-שהונגריה-לא-היתה-אז. החזקת אנשים במאסר בשל דעותיהם הפוליטיות היתה סימן הכר של משטר מטרניך. הממשלה נכנעה והודיעה מיד על שחרור כל האסירים הפוליטיים בהונגריה.

היה בדיוק אחד כזה. הוא שוחרר.

[..]

זו הדיקטטורה האוסטרית הידועה לשמצה של ראשית המאה ה-19. הנה נבחן מה קורה במדינת האין-כיבוש-זה-בכלל-שטחים-שנויים-במחלוקת הציונית.

ובכן, בסוף אפריל 2016, החזיקה המדינה היהודית ב-692 עצירים מנהליים, ביניהם 13 קטינים. הנתונים על חודש מאי טרם שוחררו (ויוני, כמובן, עוד לא נגמר), אבל המדינה מכריזה מדי יום על מעצרים מנהליים חדשים, וביוני הצטרף אל העצירים המנהליים גם בילאד קאיד. הלה הוא חבר החזית העממית, שנשפט למאסר של 14 שנה בשל פעילות עוינת כנגד המשטר הכובש במולדתו. הוא הוכנס למעצר מנהלי בדיוק ביום שבו הוא היה אמור להשתחרר.

זה, צריך לציין, לא תרגיל של מטרניך; זה תרגיל של הגסטפו. היה ואיכשהו שוחרר עציר על ידי בתי המשפט בניגוד לעמדתה, האנשים של הגסטפו פשוט אספו אותו מבית המשפט ולקחו אותו ל”מעצר מונע”, השם הנאצי למעצר מנהלי. חותמת הגומי של שופט צבאי אישרה את המעצר המנהלי ב-22 ביוני, בנוהל – אף בית משפט ישראלי עוד לא ביטל מעצר מנהלי אי פעם. אבל זה בסדר: אם הים היה נשרף והדגים היו עולים על העצים ושופט היה מבטל את המעצר המנהלי, מיד היה מוגש כתב אישום מפוברק נגדו, ועד שיתברר שהוא היה מפוברק, הוא היה נעצר עד תום ההליכים. כידוע, מעצר מנהלי בישראל ובשטחים המוחזקים על ידיה לא מוגבל בזמן; תמיד אפשר להאריך אותו בעוד חצי שנה. מקסימום שופטי בג”ץ יבכו שקשה להם. יבכו – אבל יאשרו.

קאיד הודיע לפני 11 ימים על שביתת רעב. לאחרונה הצטרפו אליו 27 שובתי רעב אחרים. אחד מהם נשר אתמול בשל בעיות בריאות; 26 ממשיכים בשביתת רעב מזה היום השמיני.

התקשורת היהודית לא דיווחה על שביתות הרעב האלה ודיווחה באופן מצומצם מאד על התרגיל המסריח של מעצרו המנהלי של קאיד. זו לא היתה צנזורה, זו היתה אחותה הגרועה יותר, צנזורה עצמית. אל תעצבן את הקוראים ואל תארגן לנו עכשיו חרם של הצל.

לא שאין צנזורה: המשטרה עוצרת בחודשים האחרונים עשרות פלסטינים בגלל דברים שהם כתבו בפייסבוק. יהודים שכותבים דברים דומים, או גרועים משמעותית מהם, לא נעצרים כלל. המדינה עצרה משוררת פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, דארין טאטור, משום שכתבה שיר שקורא להתנגדות. היא הוחזקה במעצר שלושה חודשים, כעת היא במעצר בית מזה ארבעה חודשים, והמשפט שלה עודו מתנהל. על פניו, נראה שהמדינה מיהרה לעצור את טאטור – ולא טרחה אפילו לארגן תרגום מקצועי של השיר שבשלו היא נשפטת.

הנער לעניינים מלוכלכים, או בתוארו הרשמי שר המשטרה גלעד ארדן, הוציא שלשום (ה’) צו מנהלי שמורה על סגירת ערוץ תקשורת פלסטיני, מוסאווא. הוא נימק אותו בכך שהערוץ מופעל על ידי הרשות ללא אישור בכתב על פי חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות) 1994. צנזורה? מה פתאום. רק צו מנהלי.

פעם, אגב, היתה צנזורה של ממש. כל פרסום היה מצריך את אישור הצנזור וחמושים ישראלים היו פושטים על בתים בנסיון למצוא בהם פרסומים אסורים. זה נמשך עד 1994 בערך. ישראל עדיין מבצעת מדי פעם פשיטות על כלי תקשורת פלסטיניים ומחרימה את הציוד שלהם, אבל הפעם היא קוראת לזה “מאבק בהסתה” – כלומר, עמידה על זכותה למנוע פרסומים שמעצבנים אותה – ולא “צנזורה.” צנזורה נשמעת פחות טוב.

רגע, יאמר האומר, אבל המעצרים המנהליים – הם מיועדים למאבק בטרור, לא לדיכוי פוליטי. באמת? איך אתה יודע? עברת על הראיות? יש בכלל ראיות? ישראל מערבבת, לטובתה, בין מאבק פוליטי ובין טרור. כל קריאה להתנגדות לכיבוש נתפסת, מבחינתה, כהזמנה של טרור או קידום שלו.

אחרי הכל, ישראל כבר לימדה את הפלסטינים שאין טעם לנהל מאבק לא אלים. פעם אחר פעם, היא רצחה את הצועדים ואחר כך נמנעה מלחקור את הרצח. פעם אחר פעם, התובע הצבאי סא”ל מוריס הירש הפליל פלסטינים שניסו לנהל מאבק אזרחי, לעתים באמצעות עינוי של ילדים עד שיודו בדברים שלא היו.

הירש נכח באולם בעת נסיון למעצר עד תום ההליכים של אחד הבולטים שבמנהיגי המחאה הלא אלימה, עבדאללה אבו רחמה. האחרון נעצר – בפעם המי יודע כמה – לאחר שארגן רכיבת אופניים לעבר אדמות כפרו, בילעין, שנתפסו על ידי המשטר הציוני. הוא סירב להתפנות מהמקום והמדינה/הירש מיהרו להגיש נגדו כתב אישום זניח על “הפרעה לשוטר” (מי העניק את הסמכות לשוטר?), ודרשו להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים. למה מעצר עד תום ההליכים? על פי התובע הצבאי ויטל האוזמן, “כדי להרחיק אותו מסביבתו החיידקית.”

כלומר, אדם מארגן מחאה לא אלימה, מסרב להתפנות – אקט מקובל בצעדות מחאה – ומיד תופרים לו תיק ומנסים לכלוא אותו עד תום ההליכים. ואז גם מגדירים את המשפחה שלו, ששניים מבניה נהרגו על ידי צה”ל, כ”סביבה חיידקית.”

בין לבין, הורגים אנשים. יורים ברכב של צעירים שחוזרים מהבריכה ואחר כך מוכרים את זה לתקשורת היהודית כ”חיסול מחבל” שביצע “פיגוע אבנים”, מתוך ידיעה ברורה שהתקשורת לא תנסה לברר. עכשיו מערכת הטיוח צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לטפל בהתנהלות השגרתית של חטיבת כפיר שלרוע המזל קיבלה תשומת לב.

ככה נראית דיקטטורה צבאית. היא שם עוד מעט 50 שנה. היא גרועה משמעותית ממשטרי העריצות של המאה ה-19. כמה חודשים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, העיר ישעיהו ליבוביץ’ שמספר הילדים שהרג צה”ל עד אותו הזמן כבר עבר את כלל מספר האנשים שהרגה הדיקטטורה הידועה לשמצה של ניקולאי הראשון ברוסיה.

ואחרי שהרגנו אותם כשהם הפגינו, והבהרנו להם שמהפגנות לא יצא להם כלום, אנחנו נורא מזועזעים כשהאנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית מתקוממים ונוקטים באלימות לא מבחינה. ממי הם יכלו ללמוד את זה?

בנימין נתניהו, יש להעריך ולקוות, לא יזכה לכהן בתפקידו 21 שנים כמו מטרניך. אבל מבין הדיקטטורים הצבאיים הישראלים – אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, ברק ושרון – הוא מכהן בתפקידו יותר מכולם: עשור שנים במצטבר. הוא הדיקטטור הנוכחי, הוא האחראי, וממנו יש לקוות שייגבה הדין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

“להכניס פלסטיני לכלא זה קל”

התקשורת היהודית לא דנה בפצצה האמיתית בדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן: איך מתנהלת הדיקטטורה הצבאית השקטה בגדה

מישהו הדליף בימים האחרונים לתקשורת האדלסונית קלטת של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, שבה הוא נשמע משוחח ומתעמת עם תלמידים מהמגזר שמגיע לו יותר מכולנו. הקלטת בת עשור, והתקשורת התמקדה בדברים שאמר גולן על כך שכן, צריך לסכן חיילים כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. אם מישהו היה צריך דוגמא לתהליכים שעוברים על ישראל שעליהם דיבר גולן, אז העובדה שקצין בכיר אומר שלא צריך להרוג חפים מפשע גוררת סערה היא יופי של דוגמא.

אבל התקשורת היהודית התעלמה מחלק הרבה יותר חושפני בדברים של גולן: הצורה שבה מנוהלת מערכת המשפט הצבאית בגדה. גולן אמר כך:

“מדינת ישראל מחזיקה סדר גודל של 11 אלף עצירים פלסטינים בכל רגע נתון. זו כמות עצומה. עכשיו תראו, אין פלסטיני שעצור על ידינו ללא משפט. עכשיו אתה שופט פלסטיני על מה שהוא עשה, לא על מה שהוא לא עשה.

"החוק החל לגבי פלסטינים הוא לא החוק שחל לגבי אזרחי מדינת ישראל. אני, בשביל להכניס אותך לכלא, אתה לא צריך להוכיח כלום, (אלא) אני צריך להוכיח שאתה אשם. זה דיני השיפוט במדינת ישראל. בגדול, חובת ההוכחה עליי כתובע. זה קשה מאוד, צריך להביא הוכחות מאוד מורכבות, חד משמעיות, כל מקום שיש בו ספק סביר אתה תשוחרר מהכלא או ממעצר. זה לא השיפוט שאותו אנחנו שופטים את הפלסטינים. תדעו לכם. להכניס פלסטיני לכלא זה קל. אתם יודעים איך אנחנו מכניסים פלסטיני לכלא? אנחנו מדינת חוק אבל זה קל. למה זה קל? כי אתה בא לשופט, שם לפניו מידע שב"כ, אומר לו 'המידע הזה הוא מידע מטריד'. בדרך כלל מול המידע המסווג הזה אין לפלסטיני יכולת התמודדות ממשית והוא נשפט.”

ההדגשות שלי.

טוב, המשפט הראשון של גולן ודאי איננו נכון. ישראל החזיקה לאורך השנים אלפי עצירים מנהליים. אלה, בהגדרה, הם “פלסטינים שעצורים על ידינו בלי משפט.” בכל רגע נתון יש מאות מהם. המספר זינק מאז תחילת העימותים באוקטובר האחרון: כרגע הוא עומד על 678. המדינה היהודית מוציאה צווי מעצר מנהליים חדשים על בסיס יומי.

יש להניח שגם מספר העצירים הפלסטינים הכללי זינק, והוא גבוה כעת מ-11,000. על פי נתוני בצלם, המבוססים על הנתונים המגיעים באיחור מצה”ל ושב”ס, החזיקה ישראל בפברואר 2016 ב-6,204 אסירים פלסטיניים שהיא הגדירה כבטחוניים. גם לגביהם, שימו לב שאין באמת הליך משפטי. כדי שיהיה הליך של ממש, לחשוד צריכה לעמוד יכולת התגוננות סבירה. כל מי שעבר על פרוטוקולים של בתי משפט, יודע איך השיטה עובדת באמת. התביעה מנפחת כתבי אישום למימדים בלתי סבירים, מכניסה לתוכם עזים כדי שאפשר יהיה להוציא אותם ולארגן עסקת טיעון. היא לא רוצה להגיע למשפט ראיות, כי פעם אחר פעם מסתבר שהראיות שלה קלושות עד לא קיימות. היא צריכה הודאה, ויש לה את השיטות להוציא אותן. לא תמיד צריך עינויים: השיטה הקלאסית היא להודיע לחשוד שהוא יוחזק עד תום ההליכים, שיכולים לקחת שלוש-ארבע שנים, בעוד שאם הוא יסכים להודות, יארגנו לו עסקת טיעון לתקופה קצרה יותר. עציר יהודי, אם הוא לא מהווה סכנה ואין חשש שישבש הליכים, לא יוחזק כעקרון במעצר עד תום ההליכים.

זה השטיק הבסיסי. יש עוד. אם באמת עצבנת את הרשויות, עינויים הם תמיד אופציה. המענה יודע שלא יקרו לו כלום (אף אחד מהם לא הועמד לדין ב-20 השנים האחרונות לפחות). התובע הצבאי לא ישאל שאלות אם העציר יגיע למשפט כשהוא מנופח ממכות, וגם השופט יסתכל הצידה.

ואם בכל זאת לא דיברת גם אחרי עינויים – וב”דיברת” אין הכוונה ל”מסרת מידע מודיעיני” אלא “חתמת על הפללה עצמית” – יש את השטיק שעליו דיבר גולן: מגיעים לשופט עם “מידע סודי” שלשופט אין כל דרך או כוונה לברר אם הוא נכון, והתיק נסגר. יתר על כן, מאחר והחומר הוא “סודי”, אז פרקליטו של הפלסטיני לא יכול לדרוש לראות אותו. ומידע שאי אפשר לראות, אי אפשר להפריך. קל לשלול את חירותו של פלסטיני; קשה לקרוא למערכת הזו מערכת משפט.

זו לא מערכת משפט. זו דיקטטורה צבאית פרופר. כן, פעם ב-20,000 תיקים בערך שופט מגלה שאריות של ערך עצמי וזורק את התיק של התביעה, כי היא העליבה את האינטליגנציה שלו טיפה יותר מדי. יאיר גולן, כמשיח לפי תומו, חשף בפני הציבור איך באמת מתנהלת המערכת בגדה: מערכת שבה אין לאדם שנולד פלסטיני כל יכולת לשמור על זכויות יסוד. תמיד אפשר למחוק אותם במחי נייר שחתום על ידי שוטר חשאי.

אבל זה בסדר. הציבור לא רוצה לדעת והעיתונות המאולפת שמחה לשתף איתו פעולה, כך שהחשיפה הקטנה הזו תיעלם במהירות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

סמרטוטרים בגלימות

זה לא היה פשוט, אבל שופטי בג”צ הצליחו לצאת עלובים עוד יותר

ייעשה הצדק, ולו יפלו השמיים. (אימרה אנגלית)

אתמול, משהתחוור שלעציר המנהלי שובת הרעב מוחמד עלאן יש נזק מוחי, החליט בג”צ להקפיא את המעצר המנהלי שלו. לא לבטל – להקפיא. בג”צ, שלכאורה עוסק בביקורת שיפוטית על המעצרים המנהליים, מעולם לא ביטל מעצר מנהלי. אתם מבינים, באלפי המקרים שבהם הובא לפניו “חומר סודי” במעמד צד אחד, לא היתה ולו פעם אחת שבה מערכת הבטחון טעתה. תמיד, בלי יוצא מן הכלל, המערכת צדקה. בג”צ קיצר פה ושם מעצרים מנהליים – במקרים רבים לעצירים שלגמרי במקרה היו יהודים – אבל מעולם לא ביטל אותם.

גם הפעם, יש לציין, המעצר המנהלי לא בוטל. הוא “הוקפא”, חיה משפטית חסרת משמעות. אם מצבו של עלאן ישתפר, המעצר שלו עשוי להתחדש. השופטים לא הורו על שחרורו; הם אמרו שהצו יבוטל סופית רק אם יתברר שעלאן סובל מנזק מוחי בלתי הפיך.

צריך לציין שלנזק הזה אחראים ישירות השופטים עצמם. ברביעי באוגוסט, הם דחו את העתירה של עלאן – אז ביום ה-47 לשביתת הרעב שלו – בהסתמך על “חומר סודי.” מאז חלפו פחות משבועיים, וביום שני הסכימו השופטים לדון בעתירה חוזרת בעניינו. שם הם כבר נשמעו פחות משוכנעים מעמדת המדינה. השופט מלצר שאל את המדינה מה מידת המסוכנות של עלאן, בעצם. זו שאלה שלא עלתה בדיון ברביעי באוגוסט, היום ה-200 ומשהו למעצר המנהלי של עלאן. האיש שהיה סכנה לבטחון האומה ברביעי באוגוסט הפסיק להיות כזה ב-20 באוגוסט – בלי שיעשה דבר.

ביום שני, המדינה היתה מוכנה לאפשר לעלאן להשתחרר בתנאי שיצא לגלות של ארבע שנים. השופטים, בחוסר אנושיות שהיינו מכנים בלתי נסלח אלמלא היה שגרתי, דחו את הדיון בעניינו של אדם ששביתת הרעב שלו עברה את היום ה-60 ושנמצא בסכנת חיים מיידית ביומיים. אתמול, כשהתברר שמצבו של עלאן עשוי להיות בלתי הפיך, השופטים נבהלו.

אליוקים רובינשטיין, שקלט שיתכן שיש לו דם על הידיים ושיהיה מאד קשה לשטוף אותו לפני הכנס הבא עם שופטים בכירים בחו”ל, כתב בצביעות העולה על זו הרגילה אצלו ש”צר לנו כבני אנוש על כך ועל העותר שבהחלטותיו הגיע עד הלום ואנו מאחלים לו רפואה שלמה.” וואלה. כל כך הרבה רפואה אתה מאחל לו, שהעדפת לדחות את הדיון ביומיים, אה?

אתמול, המדינה כבר היתה מוכנה להתחייב שלא להאריך את צו המעצר המנהלי של עלאן, כשזה יפוג בעוד חודשיים. גם היא נבהלה. פתאום, הפושע המסוכן שאין ברירה אלא לזרוק במקרה שלו את החוק לפח מסתבר כלא כל כך מסוכן. על כל פנים, פתאום מותו מסוכן מחייו.

וכשהמדינה משנה כיוון, הופה! גם בית המשפט משנה כיוון. חותמות הגומי בגלימה, שלפני 16 ימים דחו את העתירה לשחרורו של עלאן כי המדינה אמרה להם שזה מה שהם צריכים לעשות, עכשיו מקפיאים את המעצר המנהלי שלו… כי זה מה שהמדינה רוצה שהם יעשו עכשיו.

בשום שלב, לא בחנו השופטים את הדרישה הבסיסית של עלאן: לאפשר לו להתגונן מההאשמות נגדו. כדי שהוא יוכל להתגונן, כמובן, היה צריך להעלות את ההאשמות הללו. המדינה לא מוכנה לעשות זאת.

מה שראו השופטים, בהנחה שהמדינה לא שיקרה להם – בישראל המדינה משקרת לבית המשפט על בסיס קבוע, כי עד כה לא נאלצה לשלם מחיר על כך – לא היה ראיות. הוא היה לכל היותר שמועות.

ראיה היא טענה שהמתגונן ועורכי דינו יכולים להפריך. אמרתם שבוצע פשע? הצגתם את הראיה? הנאשם יכול לנסות כמיטב יכולתו להפריך אותה. לא הצגתם את המידע שלכם להפרכה? הצגתם אותו בדיון זריז לשופטים שאין להם לא את הזמן ולא את היכולת להתמודד איתו? זו איננה ראיה. זו לכל היותר שמועה.

בלב פרשת דרייפוס עמד ה”מזכר הסודי” שהוגש בניגוד לחוק לבית הדין הצבאי שהרשיע אותו. המזכר הסודי הזה היה מזויף. הוא זויף על ידי קציני מודיעין שהאמינו באמת ובתמים שבכך שהם מגישים ראיה מזויפת, הם מצילים את מולדתם מבוגד. הם טעו. אחר כך הם נאלצו, באירוניה חריפה, להגן על הבוגד האמיתי – כי אם הוא ייחשף, כל מבנה השקרים שלהם יקרוס.

לשירותי המודיעין של ישראל יש נטיה היסטורית מתועדת לשקר לבתי המשפט. המקרה הידוע ביותר הוא זה של עיזאת נאפסו, קצין שהואשם בריגול, עונה עד שמסר הודאה, ואחר כך שיקר השב”כ – ספציפית, המענה שלו היה יוסי גינוסר, שהסתבך אחר כך בפרשת השב”כ – לבתי המשפט ואמר שלא היו עינויים. בפרשת השב”כ, שיקרו אנשי השב”כ לשורה של ועדות חקירה, שהובלו בין השאר על ידי שופטים, וטפלו עלילת שקר על איציק מרדכי בנסיון להפליל אותו בהריגה. ועדת לנדוי, שקמה אחרי שתי הפרשות הללו, מצאה שהשב”כ שיקר שיטתית באלפי תיקים.

אף אחד לא שילם מחיר על כל זה. כל המעורבים, אלו מהם שבכלל נחקרו, קיבלו חנינה לפני משפט.

כך שכאשר שופטים ישראלים מסכימים שיוכנס לבית המשפט שלהם “חומר סודי”, הם קושרים ביודעין את העיניים שלהם. הם הופכים את עצמם לחותמת הגומי של המשטרה החשאית. אין להם את היכולת להתמודד או להפריך את המידע הסודי – אין להם לא את הזמן ולא את הנכונות של עורך דינו של הנאשם.

אפילו אם השב”כ הגיש לבית המשפט “חומר סודי” שהוא באמת ובתמים מאמין באמיתותו – ואין לנו שום דרך לדעת את זה – הרי שזה לא אומר שהוא לא טועה. שירותי הבטחון נוהגים לומר שיש להם מקורות סודיים והם לא יכולים לחשוף אותם.

ובכן, אם אתם לא רוצים לחשוף אותם, אל תבצעו מעצרים. אם הגעתם למסקנה שמישהו מהווה סכנה כה מהותית לבטחון המדינה עד שיש לשלול את חירותו, חלה עליכם חובה להציג את הראיות לכך. כי אחרת, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו חירותו של אדם נשללת בשל לחישה של איש המשטרה החשאית.

בישראל, התרגלנו למצב הזה. השופטים הרגילו את עצמם להיות חותמות גומי. נוצרו בעצם שתי מערכות חוקים: הרגילה, וזו שיש לשירותי הבטחון דריסת רגל בהם. הוקמה כאן מדינה בתוך מדינה, כשמדינת ה”בטחון” מעקמת את החוק ומגייסת לצורך כך את בג”צ. זה מיילל, אבל מציית.

זו לא ביקורת שיפוטית. זו העמדת פנים של ביקורת שיפוטית, וקריקטורה של בית משפט שנע על פי גחמותיה הרגעיות של מערכת הבטחון.

והפעם כדאי שנזכור את זה. בפעם הבאה שבג”צ יבקש את תמיכת הציבור הליברלי, האחרון צריך לשאול: במה הרווחת את התמיכה שלי? בסנגוריה נצחית על מדינת משטרה? טימאתם את ההיכל, זיהמתם אל גלימותיכם, ידיכם דמים מלאו. לכו ואל תשובו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איפה הסכנה?

תחת לחץ, המדינה חושפת את הבלוף שמאחורי המעצר המנהלי

עציר מנהלי, מוחמד עלאן, שובת רעב מזה 60 יום ויותר. עלאן דורש דבר פשוט מאד: שישראל תעמיד אותו לדין. הוא נמצא בסכנת מוות, ועד כה ישראל לא הצליחה למצוא רופא שיפר את שבועתו ויזין אותו בכפיה. כאן מגיעה תעודת אומץ ויושר להסתדרות הרפואית, שהודיעה שמדובר בעינויים ושהיא לא תסייע להם.

היום (ב’) נערך בבג”צ דיון בעניינו של עלאן. הדיון נפתח בהודעה מפתיעה: עלאן כרגע לא בהכרה, אבל המדינה אמרה שאם הוא ישוב להכרה ויסכים לצאת לגלות של ארבע שנים, היא “תשקול” לשחרר אותו ממעצר מנהלי.

כאן נחשף הבלוף של מעצר מנהלי. פעם אחר פעם, כאשר המדינה משתמשת בו – יש כרגע כ-400 עצורים מנהליים פלסטינים, שלושה עצורים מנהליים יהודים; כ-2,000 מבקשי מקלט עצורים במה שהוא בפועל מעצר מנהלי במחנה חולות – היא טוענת שהסכנה הנשקפת מצד העציר כל כך גדולה, שאף שהיא לא מסוגלת להציג ראיות לסכנה הזו, היא חייבת לעצור אותו למען בטחון הציבור.

מעצר מנהלי הוא מעצר שנערך לא משום שהחשוד ביצע עבירה כלשהי, אלא משום שהוא עלול לבצע עבירה כזו. כמו הרבה מאד מכלי הדיכוי שלנו, ירשנו אותו ממשפט החירום הבריטי. שירותי הבטחון טוענים שוב ושוב שהמעצר הכרחי לצרכי בטחון, אבל דו”ח של האו”ם מצא בשנת 2012 שרוב העצורים לא היו מעורבים בפעולות אלימות (סעיף 7). ואכן, פלסטינים החשודים בעבירות אלימות מובאים לבתי המשפט ומורשעים בהם בסרט נע. מטרתו של מעצר מנהלי היא סילוקו של אדם שאיננו רצוי לשירותי הבטחון, ושכנגדו אין להם ראיות. אם היו ראיות, היה משפט.

כאשר עצרה המדינה את עלאן, היא אמרה שהוא מסוכן. מסוכן מאד. מסוכן עד כדי כך שאין לה ברירה אלא לעצור אותו במעצר מנהלי. הבוקר היא שינתה את עמדתה: פתאום הוא לא מסוכן. פתאום אפשר לשחרר אותו, בתנאי שיצא לגלות.

אז אם הוא לא היה מסוכן, למה עצרתם אותו בלי משפט?

את הטענה הזו, כמובן, אין להפנות אל שירותי הבטחון. מבחינתם, מעצר מנהלי הוא כלי נוח מאד. אם הוא ברשותם, כמובן שהם ישתמשו בו. גם אל משרתי כל האדונים של הפרקליטות אין מקום לפנות בטענות; אין דבר הבל שהם לא יאמרו לבית המשפט בשם הבטחון.

את השאלה צריך להפנות לבית המשפט. אדם הוחזק במעצר ללא משפט במשך חודשים, ועכשיו מסתבר שבעצם הוא לא מסוכן כל כך. איך נתתם לזה לקרות? פעם אחרי פעם, כאשר המדינה מציגה “מידע סודי” (כפי שעשתה גם היום) עורך בית המשפט טקס פומבי של הלקאה עצמית ואומר שהוא במצב לא נוח, ממש רע לו עם זה, זה לגמרי חריג, הוא צריך לשמש גם כסניגור והוא עושה זאת נאמנה – ומיד לאחר מכן הוא מאשר אוטומטית את בקשת המדינה.

ועכשיו מסתבר שאפעס, העציר לא מסוכן. מי אשם בכך שאדם שאיננו מהווה סכנה נמצא במעצר ללא משפט? מי שאישר את ההליך הזה, בית המשפט הישראלי.

אבל זה בסדר, בית המשפט מקפיד שלא להפיק לקחים. המדינה נתנה לו “חומר סודי” והוא בלע אותו. אחר כך הודיע בית המשפט שהדיון נדחה במשך יומיים ויתחדש שוב ביום רביעי.

נזכיר שוב: מדובר באדם ששובת רעב. הדיון בו נערך כשמצבו אנוש. ואף על פי כן, בית המשפט דוחה את הדיון ביומיים. זו לא פעם ראשונה שבית המשפט העליון המהולל של ישראל מפגין חוסר אנושיות כזה: לפני שלוש שנים ביצעה המדינה תרגיל כזה בדיוק. קבוצה של פליטים גוועה ברעב וצמא על הגדר עם מצרים, בג”צ הסכים לדחות את הדיון אחרי הצגת “חומר סודי”, וחמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס ניצלו את הארכה כדי לזרוק את הפליטים לצד המצרי של הגדר. בג”צ אטם אז מרצון את עיניו והפך לשותף לפשע.

לא מיותר עדיין להזכיר לשופטים שהמשפט הבינלאומי מכיר בתקדימים של שפיטת שופטים שסיפקו אצטלה משפטית לפשעים של מדינות. תפקידם של השופטים הוא להגן על זכויות החלשים ביותר, לא להיות חותמת גומי של המדינה. בישראל, הם נכשלים בתפקיד הזה פעם אחר פעם – והדחיה של דיון בעניינו של שובת רעב שהמדינה כבר הודתה במשתמע שאיננו מהווה סכנה היא עוד כתם על מערכת המשפט הישראלית. נקווה שלשופטים לא יהיה דם של אדם חף מפשע על ידיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ושוב: לאפשר הגנה עצמית פלסטינית

צה”ל לא יכול ולא יודע להגן על פלסטינים. הגיע הזמן להעביר את זה לידיהם

בסוף השבוע, נפטר מפצעיו סעד דוואבשה, אביו של התינוק של עלי דוואבשה שנרצח בכפר דומא לפני כתשעה ימים. כל כלי התקשורת היהודים דיווחו על מותו. כמעט אף אחד מהם לא דיווח על אירוע חשוב יותר: בליל שישי-שבת השליכו מחבלים יהודים בקבוקי תבערה על בית משפחת כעאבנה, שסמוך לכפר דומא, אך בני המשפחה השתלטו על האש.

העובדה שהתקשורת היהודית מתעלמת מהטרור היהודי – על התמיכה הנלהבת שלה בטרור הרשמי של המדינה היהודית, זה שמופעל על ידי צה”ל, מיותר להרחיב את הדיבור – לא באמת חדשה. הטרור היהודי “הפרטי” בגדה – הטרור הרשמי הרג פלסטיני אחד בגדה ואחד ברצועה בשבוע שעבר – תוקף כמעט על בסיס יומי, אבל בדרך כלל הוא לא קטלני. על פי נתוני יש דין – גילוי נאות: אני כותב עבור הארגון בלוג בתשלום – 15 בתי פלסטינים הוצתו בשנים האחרונות, ככל הנראה על ידי מחבלים היהודים. מספר המחבלים היהודים שהועמדו לדין בשל כך: אפס. מספר האזכורים של ההתקפות הללו בתקשורת היהודית: דומה מאד.

על אף שצה”ל אמור רשמית להגן על הפלסטינים, בפועל הוא עסוק בהגנה על מתנחלים. יום אחד, יש לקוות, אלוף פיקוד מרכז כלשהו ימצא את עצמו בהאג בשל כך, כי השילוב של הקמת התנחלויות, הגנה עליהן ואז הפקרה של הפלסטינים לטרור שיוצא מהם נראה לגמרי כמו פשע מלחמה. אבל היום הזה, משמח ככל שיהיה, נראה רחוק. מה עושים בינתיים?

נראה לי שדי ברור אחרי 48 שנות כיבוש שצה”ל לא מסוגל להגן על הפלסטינים, גם אם היה רוצה בכך – ואין סיבה לחשוב שהוא רוצה או ירצה. על כן, מתוך תפיסה מינימליסטית של זכויותיהם של הפלסטינים, קרי זכותם שלא להיות מוצתים בשנתם על ידי יהודים (כן, הם יהודים. ודאע”ש הם מוסלמים. תחיו עם זה.), נראה שצריך לעבור למודל של הגנה עצמית פלסטינית.

במובן הפשוט ביותר, צה”ל צריך להודיע שישובים פלסטיניים הם מחוץ לתחום למתנחלים – אם הוא רוצה ניסוח משפטי, יש לי מן המוכן: תושבי האזור שזכאים לעלות לישראל על פי שבות – ושלפלסטינים יש זכות לעצור או להפעיל כוח כלפי מתנחלים שמפרים את הצו הזה. כל כפר פלסטיני יקים לעצמו כוח משמר, ובשטחי סי ובי – שנמצאים בשליטה בטחונית ישראלית – האחריות לחימושו תהיה על ישראל. אין יותר סיבה למתנחלים להגיע לישובים פלסטיניים אלא בהזמנה מראש.

הצעד הזה, שפשוט למדי ליישום, לא יקרה. צה”ל משמש במידה רבת כמיליציה של המתנחלים. שטחי סי מיועדים לסיפוח על ידי ממשלת ישראל, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שפלסטינים שם יעמדו על שלהם. אחרי הכל, הטרור היהודי הוא זרוע של ממשלת ישראל ביישום תוכנית הטרנספר השקט שלה.

הדברים לא חדשים; הם נכתבו פה לראשונה לאחר שהפלסטינים הפכו את הגלגל על פורעים יהודים בקוסרא, לפני שנה וחצי. ואף על פי כן, צריך להזכיר אותם מדי פעם.

מעניין לציין שמנהיג הפורעים אז היה אחד מאיר אטינגר. היום אומרים לנו שהוא היה “היעד מס’ אחת” של השב”כ. ובכן, הוא הוסגר לידי צה”ל על ידי הפלסטינים לאחר שהשתתף בפשיטה על כפר פלסטיני. האם הוא הועמד לדין בשל כך?

וואלה. לא? אני המום. ה מ ו ם.

הגנה עצמית לפלסטינים עכשיו, כי צה”ל לא יכול ולא רוצה, והמשטרה והשב”כ לא מסוגלים להעמיד לדין את מי שהם עצמם מגדירים כמנהיג הטרור היהודי גם כשהוא נתפס על חם. ממשלת ישראל לא רוצה? ובכן, היא גם לא רוצה לטפל בטרור היהודי. הגיע הזמן שהעולם יכריח אותה.

ועוד דבר אחד: הבוקר היה אמור להיות אטינגר מובא להארכת מעצר. במעמד הזה, היתה המשטרה צריכה להסביר מדוע בעצם צריך להחזיק אותו במעצר, ולהציג ראיות. ובכן, המעמד המביך הזה נחסך ממנה, כי שר הבטחון בוגי “משה” יעלון הוציא לו ולאביתר סלונים – חשוד נוסף – צו מעצר מנהלי. ראיות? We don’t need no stinking evidence. במדינת משטרה, אלו מותרות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ממשלת הטרור היהודי: שלוש הערות על המצב

מעצר מנהלי פסול, נקודה; ואיך מממנת ממשלת ישראל את הטרור היהודי, בשתי הערות נפרדות

פסול אפריורי: שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, חתם אמש (ג’) על צו מעצר מנהלי לחצי שנה לתושב מעלה אדומים, בן 18, שחשוד במעורבות בהצתה של כנסיית הלחם והדגים. האיש שוחרר למעצר בית; עכשיו הוא יוחזק ללא ראיות.

מעבר לעובדה שהפרקטיקה הזו מזכירה באופן מקומם את זו של הגסטפו – שנהגה לעצור חשודים שזוכו ולשלוח אותם ישירות ל”מעצר הגנתי” במחנה ריכוז – צריך לחזור שוב על הטיעונים הרגילים נגד מעצר מנהלי, כי משום מה הם זכו ללגיטימיות לאחרונה מצד האיש שמשחק בתפקיד ראש האופוזיציה.

מעצר מנהלי מבוסס על היעדר ראיות. למשטרה החשאית – והיא זו שאחראית למעצרים הללו – יש חשד שבהגדרה הוא בלתי מבוסס כלפי אדם. במקום לעבוד ולהשיג ראיות, היא עוצרת אותו בצו מנהלי.

החשוד, בהגדרה, לא יודע מהן הראיות נגדו – פשוט כי אין כאלה. אם אין נגדך ראיות, אתה גם לא יכול להגיע לזיכוי. את זה משיגים על ידי הפרכת הראיות נגדך. אבל אין. יש מידע מודיעיני סודי, שאליו אתה לעולם לא יכול להיחשף. מי שנחשף אליו הוא (במקרה הטוב) שופט.

שופט הוא אדם עסוק. יש לו עשרות אם לא מאות תיקים לטפל בהם. אין לו אפשרות לבחון את התיק שלך לעומק, פשוט כי אין לו זמן ואמצעים. בשביל יש זה יש לאדם עורך דין, שמחויב להגנת הלקוח שלו. אבל המידע המודיעיני לא מגיע לעורך הדין.

הטובים שבקיסרים הרומאיים, טרייאנוס למשל, פסלו את השימוש בהלשנות אנונימיות. הם הכירו בסכנה שבהרשעת אדם על סמך מידע כזה. האינקוויזיציה, שאני מניח שאף אחד לא ינסה לטעון שהיא היתה מוסד משפטי מתוקן, לא עימתה בין החשודים ובין מאשימיהם – אבל היא אפשרה לחשוד לנקוב בשמותיהם של אויביו; ואם ההלשנה הגיעה מאחד מהם, הם עצמם היו בסכנת הוצאה להורג.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית את הסמכות לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת הנחת היסוד שאדם הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת – כי כל מהותו של מעצר מנהלי היא שאדם הוא אשם עד שיוכיח אחרת, ובעצם, גם זה לא, כי הוא לא יקבל הזדמנות להגן על עצמו.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית, בסיוע חותמת הגומי המכונה שר הבטחון – כמה זמן לדעתכם השקיע בוגי יעלון בחקירה מדוקדקת של החומר שהוגש לו? – את היכולת לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת עצמאותה של מערכת המשפט שלנו. השופטים צריכים כעת להחליט האם הם מקבלים את המידע הסודי, שלא היו מקבלים במצב אחר, או שהם מתייצבים מול המערכת. וכששר הבטחון חותם על משהו והנציג שלו אומר חגיגית בבית המשפט שמדובר בסכנה לבטחון המדינה, השופטים מתקפלים בעקביות. הם מייללים על זה לא מעט, אבל מתקפלים. הם מתרגלים להתקפל.

הזכות לומר את כל זה, כמובן, שמורה לאנשים שמתנגדים למעצר מנהלי באשר הוא. הצבועים שמתנגדים למעצר מנהלי רק כאשר הוא מופנה כלפי בני העם הנבחר אינם ראויים לדבר פרט לתיעוב.

ממשלת הטרור היהודי, חלק א’: תחקיר של מתן חודורוב בערוץ 10 חשף שלעמותת חננו, שעוסקת ביצוג משפטי של מחבלים יהודים ושל חיילים שאיכשהו מצאו את עצמם – למרות כל מאמצי מצ”ח – עומדים לדין על פגיעה בפלסטינים, יש עיסוק צדדי. היא מעבירה מימון למשפחות של מחבלים יהודים.

בין האנשים שממומנים על ידי חננו, אפשר למצוא את בועז אלברט, שכנגדו הוצאו צווי הרחקה מנהליים מההתנחלות הבוגדנית יצהר; את צביקי סטרוק, הבן של, שהורשע בחטיפה ועינויים של ילד פלסטיני; את יפעת “שרמוטה” אלקובי; ואת אתי דביר-זליגר ומיכל גמליאל, בהתאמה נשותיהם של שחר דביר-זליגר ועופר גמליאל, המחבלים שהורשעו בנסיון לפוצץ בית ספר לבנות (”מחתרת בת עין.”)

הכסף של חננו מגיע מתרומות – בין השאר על ידי ה-CFI, שמימנה גם את אם תרצו – אבל היא מקבלת פטור ממסים, והתורמים לה מקבלים זיכוי. בפועל, ממשלת ישראל מסבסדת את חננו ואת התמיכה שלה באסירי הטרור היהודי. סה”כ, העבירה חננו כ-200,000 ש”ח לאסירים וכ-50,000 ש”ח לבני משפחותיהם, כסף שיצא מאוצר המדינה.

פטור כזה וזיכויים כאלה הם לא אוטומטיים: ממשלת ישראל סירבה להעניק פטור כזה לרבנים לזכויות אדם; היא טענה שמדובר ב”ארגון פוליטי” וש”פעילותו איננה לטובת תושבי ישראל.” בימים אלה נאבק ארגון רופאים לזכויות אדם על הפטור שהוא מקבל, שהממשלה מנסה לשלול.

תרומה דומה לטרור היהודי מתבצעת, כפי שחשף בשעתו שחר גינוסר ופרטים נוספים נחשפו לאחרונה על ידי מולד, דרך גופי תעמולה של המתנחלים: ועד מתיישבי השומרון ו-וועד מתיישבי בנימין. שני הארגונים פיתחו את טקטיקת תג מחיר – שיש לציין שהיא רק פן אחד, הפן הראוותני יותר, של הטרור היהודי היומיומי בגדה המערבית – ו-וועד מתנחבלי השומרון אף פרסם מפה של המיקום המדויק של פעולות לשיבוש פעילות כוחות הבטחון. יו”ר ועד מנתחבלי בנימין, איציק שדמי, הודיע שהוא יצייד את אנשיו באלות וקסדות לקראת המאבק מול צה”ל והמשטרה על פינוי מגרון.

אחד מהבולטים במנהיגי המתנחלים, בני “הדמוקרטיה הישראלית צריכה להיעלם” קצובר, אמר לאחרונה שהוא לא יסגיר פעילי תג מחיר. קצובר, כמובן, הוא אחד המארגנים של תג מחיר. ודאי שהוא לא יסגיר אותם.

קצובר, שדמי ואחרים לא רק ממומנים על ידי ממשלת ישראל; הם חלק מוכר מממסד המתנחלים. האנשים שאחראים על חלק מהטרור היהודי נכנסים ויוצאים במשרדי ממשלה.

ולא רק הם.

הבוגדים והחשוד בטרור: המשטרה והמשטרה החשאית עצרו לאחרונה את מאיר אטינגר, שחשוד בין השאר בתכנון מרד שימוטט את המשטר בישראל. נוהגים לומר לנו שאטינגר ודומיו הם “עשבים שוטים” חסרי משמעות.

או שלא. בשעתו, ריכז אטינגר את מאמצי המודיעין של המתנחלים שמטרתם היתה שיבוש פינוי מאחזים. אטינגר ואחרים הורשעו בריגול (לגמרי לא בצדק, לדעתי, אבל הורשעו.) ומי העביר להם את המידע?

או. בין השאר, המדובר בבוגד זאב אלקין, שמשמש כיום כשר הקליטה, ובבוגד אורי אריאל, שמשמש כיום כשר החקלאות. אטינגר הוא עשב שוטה? וואלה, מסתבר שלעשבים השוטים האלה יש לא רק כסף ממשלתי, אלא גם גישה לבכיריה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה: למה יש כל כך הרבה בוגדים בישראל בימין היהודי? מה יש להם שם עם בגידה?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: המענה הלאומי נתניהו

התגובה של נתניהו לחשש מאסון hasbara כתוצאה משביתת הרעב של האסירים הפלסטינים היא הנחיה לענות אותם

במשך כשישה שבועות, שובתים מספר גדול של אסירים פלסטינים רעב. הם מוחים על כך שרבים מהם מוחזקים במעצר מנהלי, קרי ללא אפשרות לדעת במה הם מואשמים וללא כל אפשרות להתגונן כנגד ההאשמות. התקשורת הישראלית, שבעשור האחרון למדה שעדיף לה להיות משת”פית של המשטר הציוני, התעלמה עד הבוקר מהשביתה הזו. משאושפזו כמה עשרות מן האסירים, לא היתה לה עוד אפשרות להתעלם.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא כבר פתרון. לא, נתניהו לא יפתח במשא ומתן עם השובתים. לא, הוא לא יורה להעמיד אותם לדין או לשחרר אותם. הפתרון של נתניהו פשוט: הזנה בכפיה של האסירים השובתים.

יש רק בעיה אחת: הסתדרות הרופאים הישראלית הבהירה לחברים שלה שאסור להם להשתתף בפעולה כזו. נתניהו לא התרשם: הוא אמר שהוא “ידאג שיימצאו” רופאים שיסכימו להזין אסירים המסרבים לכך.

אין לי ספק שיימצאו. תמיד ימצאו, על אחת כמה וכמה במשטרים צבאיים-למחצה כמו ישראל, אנשים שיסכימו לציית לכל סוג של פקודה, אם מי שנתן אותה נראה סמכותי מספיק. זה כבר הוכח מדעית. למעשה, רוב האנשים יצייתו פחות או יותר לכל פקודה מבעל סמכות. נתניהו מתכוון להעביר חוק שיאפשר הזנה בכפיה.

נתניהו יכול להעביר איזה חוק שהוא רוצה, אבל זה לא ישנה את העובדות: הצהרת טוקיו מ-1975, שהתקבלה על ידי הסתדרות הרופאים העולמית, אוסרת על רופאים להשתתף בעינויים. ההצהרה מגדירה הזנה בכפיה כסוג של עינוי, והיא זו שעומדת מאחורי ההחלטה של הסתדרות הרופאים בישראל. נתניהו הכריז רשמית שהמדיניות של ישראל, כשהיא עומדת בפני משבר hasbara – ואין ספק שמותו של אסיר בשביתת רעב יהיה אסון יח”צ כבד – היא לענות את האסיר.

לנתניהו היתה אפילו דוגמא: הוא אמר שגם בכלא גוואנטנמו מאכילים אסירים בכפיה. אין מה לומר, הוא צודק. אולי רצוי היה שיזכור, לפני שכהרגלו הוא מאמץ את המקולקלים במנהגים האמריקאים, איזה אסון יח”צ היה גוואנטנמו לאמריקאים, איך – בצדק – הוא הפך לסמל של ברוטליות, התעלמות מזכויות אדם, ובמידה ניכרת גם טמטום.

סביר להניח שנתניהו ימצא את הרופאים המענים שלו. רופאים צבאיים, למשל, או סתם אנשים שיאמרו להם שאין ברירה והמולדת דורשת ובכל מקרה אלה מחבלים ולא, אתם לא יכולים לדעת מה הם עשו או לא עשו; הדימוי של ישראל בסכנה ולכן עליכם לבצע בחולה פעולה דורסנית ופולשנית בניגוד להנחיותיו. יהיו אנשים כאלה. הם יניחו לבנימין נתניהו להשחית גם אותם, והם יהפכו לפושעי מלחמה, השמות שלהם יימצאו ויתפרסמו – ויום יבוא, והם יצטרכו לתת את הדין. קו ההגנה שלהם יהיה כנראה “ביצעתי פקודות.” האיש שנתן את הפקודות, כמובן, לא יהיה איתם בהאג. הוא ואשתו (”נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף”) כבר יהיו במקום אחר. אמנם כזה שבו הם לא יקבלו גלידת פיסטוק כאוות נפשם, ולא יוכלו עוד לקבל מהציבור הוצאות מכולת בשווי 160,000 ש”ח בשנה, אבל בכל זאת מקום טוב יותר מזה שבו ימצאו את עצמם האנשים שהתפתו לציית להם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: מעצר בחשכה – המעצר המנהלי המושתק של האזרח הישראלי ח'אלד ג'מאל דאוד

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

daoud

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר כי פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל זה בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע הזה מרשויות אחרות ומהציבור. זה קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

בלי המחוזי ו"בצלם"

אחת לכמה שנים זה קורה: משטרת ישראל נתפסת בחדלון מעש גדול מהרגיל, ומיד היא מכריזה בקול יבבה שאין לה די כלים כדי להתמודד עם הפשיעה, אשר על כן היא נאלצת לשאול את שיטות המלחמה בטרור של השב"כ וצה"ל בגדה המערבית. לפני כתשע שנים, דיבר השר לבטחון פנים, צחי הנגבי, על שימוש במעצרים מנהליים; היום (ג') חזר על האיוולת הזו גם השר הנוכחי לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', כשהוא פולט את הפנינה "מספיק עם הצביעות ועם זכויות האדם האלה, הדברים ייבחנו בעין ציבורית."

נו. מי צריך זכויות אדם? אולי כדאי שאהרונוביץ' יכריז על מדינת משטרה רשמית ויסגור את הבסטה. מי צריך הליך של חקירה, ואת כל הבלגאן המייגע הזה של משפט, שבסופו עוד קיים סיכוי של 0.03% שיסתבר שוב שמשטרת ישראל לא יודעת לעשות את תפקידה, שהפרקליטות מאוכלסת בחדלי אישים, ושלבתי המשפט אין ברירה אלא לזכות את הנאשם?

המונח "מעצר מנהלי" הוא שם נקי למה שפעם נהגו לכנות preventive detention, "מעצר מונע", שמטרתו היא לקחת אדם שלגביו יש חשד שהוא עשוי לבצע עבירה ובשל החשד הזה להשליך אותו מאחורי סוגר ובריח ללא הצורך המעיק להוכיח את אשמתו. הנוהל, כפי שהוא מופעל בישראל – ברוב מוחלט של המקרים כנגד פלסטינים אבל לעתים גם כנגד יהודים – ראוי לשם אחר: מעצר קפקאי.

בחלק מהמקרים, העצור כלל לא יודע במה הוא מואשם. ברור לו שמדובר בעבירה בטחונית אבל בתואנה שחשיפת המידע הבסיסי הזה עשויה לחשוף שיטות פעולה, הוא לא מקבל את המידע שיאפשר לו להגן על עצמו. בית המשפט מוצא את עצמו במצב הבלתי מתקבל על הדעת, שבו הוא נחשף ל"חומר סודי" עליו אין לו בעצם אפשרות לערער, והוא צריך לייצג בו זמנית הן את עצמו והן את הזכויות של הנאשם. התוצאה, ברוב מוחלט של המקרים, כמו לקוחה מקפקא: מעצר של אדם ללא משפט, ללא יכולת להגן על עצמו ולעתים מבלי לדעת במה הוא חשוד. העליון הישראלי קיבל שוב ושוב את חוקיותם של המעצרים המנהליים, בטענה שיש "פיקוח משפטי" עליהם. אבל איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר השופט איננו יכול לשאול את הנאשם שאלות מחשש שמא יחשוף מידע סודי? איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר רק צד אחד יכול להגיש ראיות, והצד השני איננו יכול לערער עליהן כלל? זה לא פיקוח משפטי, זו חותמת גומי.

עכשיו רוצים להרחיב את ההליך הזה, שמשמש כנגד עבירות בטחוניות – כלומר, כנגד המצב הקיצוני שבקיצונים מבחינה משפטית, שבו יש גוף או אדם שמנהלים מאבק מזוין כנגד המדינה, כשהם שוללים את עצם הלגיטימיות שלה ואת זכותה להעמיד אותם לדין – לזה של הפשיעה הרגילה. כלומר, מעכשיו מצב משפטי בעייתי במיוחד שמופעל במצב לחימה, יחול על סתם פושעים.

ומבחינת משטרת ישראל, שהיא שבר כלי, זה באמת פתרון יוצא דופן. למה לעבוד קשה, לאסוף ראיות, להכנס לקרב מוחות עם פושעים מתוחכמים יותר מהקרפד הנפוץ? פשוט תאמר לשופט שיש לך מידע מודיעיני שהאיש הזה והזה תכנן טבח, ויאללה – למעצר של חצי שנה, עם אופציה להרחבה קבועה, בלי שלאיש תהיה שום יכולת להגן על עצמו. יכול להיות שהמשטרה תצדק; יכול באותה מידה להיות שכמו שקורה כל שני וחמישי, המשטרה תעיד עדות שקר בבית המשפט. רק שבעוד שכרגע, יש לנאשם – כזה שלא מוכן להתקפל מול המכבש של הצעת עסקת הטיעון – סיכוי להוכיח שהשוטרים שיקרו, ויש סיכוי שהשופט אפילו ינזוף בשוטרים (אל דאגה, משום מה הם אף פעם לא מועמדים לדין על עדות שקר; אם יש רחמנות של בתי המשפט, היא בעיקר כאן), זה לא יקרה יותר.

והכי טוב, מבחינת המשטרה: אין יותר כותרות מביכות. אין יותר הגעה לבית המשפט על תקן פופאי ויציאה ממנו כשביצה מרוחה על פרצופך. הצד השני פשוט יצטרך לסתום את הפה.

והצד השני, כמובן, יכלול לא מעט אזרחים חפים מפשע. כבר כעת, במערכת שמגיעה לשיעור הרשעות פליליות של 99.7%, קשה מאד להאמין ברצינות שכל המורשעים אכן אשמים. כשהאנשים שבאמת מעצבנים את המשטרה – בעיקר, עולה החשד, משום שהם מתוחכמים ממנה – לא יוכלו לראות את הראיות נגדם, הלחץ המערכתי על שוטרים להעיד עדות שקר יגבר עוד יותר. עכשיו הוא לא יגיע רק מחבריהם ליחידה; עכשיו הוא יגיע גם מלמעלה, מהקצונה שלהוטה "להציג תוצאות," ואם המחיר הוא אובדן חירות של אדם חף מפשע, נו, לא נורא. הוא בטח עשה משהו. אחרת לא היינו תופסים אותו, נכון?

ספק אם יש צעד נכון פחות מבחינת משטרת ישראל – אחד הגופים השנואים ביותר במדינה – כרגע מאשר לדרוש מעצרים מנהליים. אם יש בה עוד אמון, וכמעט שאין, הוא יתנדף ברגע שבו היא לא תצטרך יותר להציג ראיות. אגדות אורבניות על אנשים שהופללו בחברות בכנופיית פשע מאורגן ועל כן נעלמו למעצר מנהלי, רק כי עצבנו שוטר, יתחילו להסתובב במהירות שיא – ומאחר והמשטרה לא תוכל להציג ראיות, היא גם לא תוכל להפריך את האגדות הללו.

מרבים להצביע על כך שהשב"כ עושה את מלאכתו היטב בגדה המערבית, וטוענים שמעצר מנהלי הוא כלי הכרחי. אין לנו את המידע הדרוש כדי להכריע בשאלה הזו. אנחנו לא יודעים – השב"כ לא מוסר את המידע – כמה מהאנשים שהוא עוצר במעצר מנהלי אכן קשורים לטרור, וכמה מהם עצורים רק משום שהם לא הסכימו לשתף פעולה איתו, מה שמבחינתו בהחלט יכול להיחשב לעבירת בטחון. מי שזוכר את המקרים שבהם התיקים של השב"כ אכן הגיעו לבתי משפט – המקרים של ענת קם וטלי פחימה, למשל; המקרה של ראאד סלאח, שהואשם תחילה בריגול עבור איראן ונסגר בקול ענות חלושה בהתרמה לאיזו עמותת חמאס – יזכור שהרבה מאד הרים הפכו לעכברים.

מפכ"ל המשטרה דנינו אמר היום – בקישור שבו צוטט אהרונוביץ', למעלה – שהמשטרה רואה את תפקידה כאבטחת בטחון האזרחים. זו תפיסה מקובלת אבל מאד בעייתית. בשם הבטחון יכולה המשטרה בקלות להפוך לאיום הגדול ביותר על בטחונם של אזרחים. תפקידה של המשטרה הוא לא "להביא בטחון"; תפקידה הוא לשמור על החוק ולאכוף אותו. ללא חוק, לאיש אין בטחון. והחוק כולל גם את אותן "זכויות אדם" שהשר לבטחון פנים מזלזל בהן כל כך. כן, גם לפושעים יש זכויות אדם; לא רק כחשודים אלא גם כמורשעים וכאסירים. הזלזול בזכויות האדם של כלואים ועצירים הוא תחילתו של המדרון החלקלק של הפגיעה בזכויות האזרח של כולנו.

המשטרה נוהגת לייבב שאין לה די כוחות להלחם בפשע. בולשיט. השוטר הישראלי מצויד בסמכויות שאין להן כמעט אח ורע בעולם המערבי. קצין משטרה ישראלי יכול לקבל את נתוני הסלולר של חשוד, כולל את נתוני האיכון של המכשיר שלו, במחי שיחת טלפון: הוא לא צריך צו שופט, הוא רק צריך לומר לפקיד בחברת הסלולר שהוא זקוק למידע משום שהשתכנע שיש סכנה ממשית לחיי אדם. למותר לציין שאין על הסמכות הנרחבת הזו כל פיקוח. בתי המשפט בישראל מאשרים כמעט אוטומטית האזנות סתר.

פעם, לפני 40 ומשהו שנה, היה במשטרה קצין שהילך אימים על הפושעים בישראל, בעיקר הפושעים בעלי הצווארון הלבן: בנימין זיגל. הוא הקים את היחידה לחקירות הונאה. זיגל הביא תוצאות בפשעים המסובכים ביותר, והוא לא נזקק למעצרים מנהליים או לעינויים. הוא פשט אסף סביבו חוקרים טובים, ולימד אותם שעבודה אפורה, עקשנית ואיטית משתלמת.

לא תמיד זה נכון, אבל ברוב המקרים – בהחלט. בניגוד למיתוסים, מימי סר ארתור קונן דויל והלאה, עולם הפשע לא מאוכלס בטיפוסים נוסח פרופסור מוריארטי; גם דמויות נוסח מאיר לנסקי, שמצליחות עד רגע מותן לחמוק מידי החוק, הן נדירות למדי, מגיעות אולי פעם בדור. רוב הפושעים עושים שגיאות. המשטרה לא צריכה עוד סמכויות, ועל אחת כמה וכמה שהיא לא צריכה מעצרים מנהליים: היא צריכה עוד זיגלים. וכן, היא צריכה לדעת שהמאבק בפשע המאורגן יהיה איטי, מלא תקלות מתסכלות, אבל ככה זה. כמובן, לא ברור שהמשטרה הנוכחית בנויה לזה; בהחלט יתכן שצריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש. אבל על כל פנים, גסטפו אנחנו לא צריכים.

כמה מילים על ההיסטריה הציבורית שמדרבנת את המשטרה. חלק ממנה נובע מהנטיה של ממשלת ביברמן לראות כל דבר כ"טרור." השלכת אבנים היא "טרור עממי," חרם על מוצרי הכיבוש הוא "טרור כלכלי" והנסיון של הפלסטינים לקושש לעצמם כמה הישגים הוא "טרור דיפלומטי." מכאן, הגלישה לדיבורים על פשע מאורגן במונחים של טרור היא כמעט אוטומטית. אבל פשע איננו טרור; טרור הוא לוחמת גרילה אורבנית שמיועדת להפיל משטר, פשע הוא בסך הכל פשע.

חלק אחר נובע מהיסטריה של עיתונאים. למרבה הצער, בולט ביניהם בימים האחרונים קול שקול בדרך כלל, זה של אורי משגב, שדיבר בין השאר על יציאה למבצע "חומת מגן" נגד הפשע. אלה בדיוק הקולות שגוררים, כמה ימים אחר כך, אמירות כמו אלה של אהרונוביץ' "מספיק עם זכויות האדם." מכאן ועד מעצרים מנהליים, או עד אמירות מטורפות על חיסול מהאוויר של חשודים בכירים בארגוני פשיעה, הדרך קצרה. כשהמשטרה תחצה אותה, כשהיא חשה שיש לה רוח גבית לעשות זאת, האנשים שדירבנו אותה והריעו לה מעמודי הדעות לא יוכלו לרחוץ בנקיון כפיהם כשהזכויות המתמעטות של החשוד הפלילי תספוגנה עוד מכה וכשמדינת המשטרה תרחיב את כוחה. איך אמרו הבריטים? Keep Calm and Carry On.

(יוסי גורביץ)