החברים של ג'ורג'

קופת השרצים של הבית היהודי, מדריך ראשוני

נראה שבבית היהודי לקחו ברצינות-יתר את האמרה ש”אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם קופת שרצים תלויה לו מאחוריו.” אז הנה הקופה

מאחר והאסטרטגיה של הבית היהודי בבחירות האלה היא למצב את עצמם כמפלגה המאגניבה שמכילה את כולם ושכולם צריכים להצביע אליה, כלומר לעשות את תרגיל משיכת המטומטמים שהצליח כל כך למפלגת הגמלאים ויאיר לפיד, ומאחר וההצלחה של יאיר לפיד מראה שיש מספר מבהיל של מטומטמים כאלה, הנה מדריך למתווכח עם מצביע “הבית היהודי” המטומטם.

הבלוג איננו ממליץ על דיון עם מצביעים אידיאולוגיים של האחים היהודים, כלומר כאלה שאשכרה מכירים את המפלגה ובכל זאת מצביעים לה, כי זה בזבוז זמן. אין מה לדבר עם יודו-נאצים, חבל על הזמן והאנרגיה שלכם. אבל אם נתקלתם בזן של תומך המפז”ל הטמבל, מה שפעם כינה ב. מיכאל “חל”ם – חילונים למען מפד”ל,” הנה כמה עובדות שבמידה ואכפת לו מעובדות עשויות לגרום לו להסס. הרשימה מבוססת על הרשימה שלאחר הפריימריז ויכולים לחול בה שינויים; בין השאר, לבנט שמורה הזכות להכניס מועמדים משוריינים. אבל זה ידחוק את חביביו רונצקי ושובל לאחור, כך שלא בטוח שהוא יעשה את זה. נעדכן.

התמונות המופיעות בפוסט הן בעיקרן צילומי מסך מתוך מודעות וסרטונים שפרסמו המועמדים על עצמם, להוציא התמונה של רונן שובל, שצילמתי בעצמי.

נפתלי בנט – מס’ 1 ברשימה לכנסת, שר הכלכלה וחבר כנסת. קצין לשעבר בצה”ל שהתגאה בכך שהרג הרבה ערבים. הפעילות המוכרת ביותר שלו כקצין היא תקלה אסטרטגית שהובילה להרג של יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא וחיסלה את הלגיטימציה הבינלאומית של מבצע “ענבי זעם.” אגב, בשיחות פנימיות במגזר נהג בנט להתפאר במשך שנים שהוא הרס לפרס את הבחירות של 1996. אחר כך עבד כיחצ”ן בהייטק, וזינק בקלילות ללשכה של נתניהו. הוא היה אחראימתוך עמוד הפייסבוק של בנט לאסטרטגיית ההונאה של נתניהו, במסגרתה השתמשה לשכת נתניהו במאבק המילואימניקים של 2006-2007 כנסיון להפיל את אולמרט. הנסיון נכשל ובנט נבעט מלשכת נתניהו. בנט והסיידקיק שלו, איילת שקד, קיבלו באותה תקופה תשלומים שקשה להגדיר אלא כתמוהים מנתניהו, ובין השאר לא ברור מה הסטטוס החוקי שלהם מבחינת מס.

אחרי השהות בלשכת נתניהו, עבר בנט לתפקיד שהוא מקפיד לא לדבר עליו – מנכ”ל מועצת יש”ע. אם יקשרו אותו עם התפקיד הזה, מישהו עוד עשוי להזכר שהוא בפוליטיקה הימנית הרבה יותר משהיה בהייטק או בצה”ל. כמנכ”ל מועצת יש”ע, היה בנט אחראי לשני מהלכים בעלי חשיבות: ראשית, הקמת הזרוע למבצעים מלוכלכים של העמותה, “ישראל שלי”, יחד עם איילת שקד; שנית, מהלך ספק-פלילי של העברת כספי ממשלה בעסקה סיבובית למועצת יש”ע.

מועצמ יש”ע היא, למרות הפרטנזיות שלה, עמותה פרטית לכל דבר. כפי שחשף מכון המחקר מולד לפני כשנה, הממשלה העבירה בין השנים 2010-2013 148 מיליוני שקלים להתנחלויות באמתלה של “פיצוי על ההקפאה,” והתנחלויות שרצו לקבל את הכסף היו צריכות להסכים להשליש למועצת יש”ע 20% מהכסף. התנחלויות שלא הסכימו לתת למועצת יש”ע את הכסף, לא קיבלו אותו. מנכ”ל מועצת יש”ע בזמן תרגיל ההונאה הזה של הציבור – העברת עשרות מיליוני שקלים לעמותה פרטית, כסף שכביכול הוא פיצוי על הקפאת בניה – היה נפתלי בנט.

כשר הכלכלה, המשיך בנט להזרים סכומי עתק לקהל הבוחרים שלו מחוץ לישראל, כשבמקביל הוא מנצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לא לסייע למפעלים במצוקה בתוך ישראל. לאחרונה אמר שכמנכ”ל, הוא היה רואה בקיומו של ועד עובדים כשלון, כי “המנכ”ל צריך להיות האבא של העובדים.” כעובדים, מה אתם רואים במנכ”ל שלכם יותר – אבא, או מי שתפקידו להוציא ממכם מקסימום תפוקה במינימום הוצאה?

היועץ הפוליטי של בנט הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. כראש הבית של הטרור היהודי, בנט זכה בבחירות האחרונות לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים שעודם בחיים, יגאל עמיר.

אורי אריאלמס’ 2 ברשימה לכנסת, שר הבינוי והשיכון וח”כ מטעם סיעת תקומה. אורי אריאל הוא, קודם כל, בוגד: הוא התגאה בכך שהוא העביר מידע על תנועות צה”ל למתנחלים.

תפקודו של אריאל כסוס טרויאני של מדינת יהודה בממשלת מדינת ישראל לא מתמצה רק בבגידה: הוא העביר מיליארדים לגדה לצרכי בניה, בעוד שמחירי הדיור בישראל עצמה מרקיעים שחקים. אם מישהו היה צריך עוד הוכחות לכך שאורי אריאל משתין על הציבור הישראלי מהמקפצה, המשרד שלו מכר מאות דירות שהיו מיועדות לדיור ציבורי לעמותות שמקורבות למפלגת הבית היהודי, רבות מהן עמותות דת. הוא מכר אותן במחיר אפסי. הפתרון של אריאל לבעיית הדיור הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לקליטת מהגרים מצרפת הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לחוסר השקיפות של קק”ל הוא לחץ על קק”ל עד שזו תסייע לבניה בשטחים ואז הוא מפסיק את הלחץ (בוגד, כבר אמרנו? אז נוסיף מועל באמון.) הפתרון של אורי אריאל להתחממות הגלובלית הוא בניה בשטחים.

איילת שקד – מס’ 3 ברשימה לכנסת. איילת שקד היא הסיידקיק של נפתלי בנט והציפוי העאלק-חילוני שבאמצעותו הוא משווק רשימה של חרד”לים לציבור הכללי. שקד היתה עם בנט בלשכה של נתניהו, עפה יחד איתו משם ואחר כך הקימה יחד איתו את “ישראל שלי.” במסגרת תפקידה זה, ניסתה שקד ב-2011 לטרפד את המחאה החברתית. לא כל כך הלך. ההפגנה שהיא ארגנה יחד עם “אם תרצו” הצליחה לקושש 100 איש בלבד.

כסוס טרויאני עאלק-חילוני של מפלגה חרד”לית, ההישג העיקרי של שקד היה הארכת השירות של בחורי ישיבות ההסדר בחודש אחד בלבד, כלומר ל-17 חודש. כאן המקום להזכיר שוב שהמיליציות המהוללות של חובשי הכיפות הסרוגות משרתות בצה”ל פחות מחצי ממה שמשרתים חילונים. סיבה אחרת לזכור את שקד היא הפצת השנאה שלה: היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה קריאה לפגוע בפלסטיניםמתוך עמוד הפייסבוק של שקד באשר הם פלסטינים, והפיצה עלילה שקרית על כך שפלסטינים הציתו בית קברות יהודי ביפו (איך לעזאזל מציתים בית קברות, אין לי מושג.) בשני המקרים השקרנית הקטנה אולצה להתנצל.

אלי בן דהןמס’ 4 ברשימה לכנסת וסגן שר הדתות. הלז אמר שנישואים של גאים הם “מתכון לחיסול העם היהודי,” אלוהים יודעת למה, הוא גם אמר ש”תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה של הגוי,” אבל תשמחו לדעת שזה תקף גם אם היהודי הוא הומוסקסואל, לא עלינו. על כל פנים, התפיסה שליהודי יש נשמה שגבוהה יותר מזו של לא יהודי היא חלק מעיקרי האמונה של האחים היהודים. בן דהן לא בולט כאן.

ניסן סלומינסקי – מס’ 5. הלז היה הגנב הראשי של הסיעה בכנסת היוצאת. פעם אחר פעם, תוך ניצול תפקידו כיו”ר ועדת הכספים, הוא העביר מאות מיליונים להתנחלויות, כשהוא מונע דיון על העברת הכספים ומקפיד על אפס שקיפות. התרגילים שלו היו כ”כ מביכים, שהאוצר התחייב לאחרונה לא להעביר את השוחד הפוליטי האחרון לפני הבחירות. לוחשים שבימים אלה הוא נאלץ להקדיש פחות זמן לקמפיין ויותר זמן לפגישה עם עורכי דין, ודי לחכימא.

על פי דיווחו של המשורר אליעז כהן, עם הסכמי אוסלו ניסו כהן וחברים להקים מחתרת. כהן הלך להתייעץ עם סלומינסקי, אז קמב”ץ מועצת יש”ע, שלא טרח לדווח על הקושרים לרשויות. הבית של הטרור היהודי, כבר אמרנו?

אורי אורבך – מס’ 6 ברשימה לכנסת והשר לענייני גמלאים. ידוע בעיקר בפשעיו נגד ההומור, אבל גם הצביע (בכנסת ה-18) נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. ידוע בדרך כלל כאדם מנומס, אלא אם מדובר בלא יהודים: הוא צעק בשעתו לח”כ טיבי ש”זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948.” על “תורת המלך,” המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים, הוא אמר ש”אני מציע לרבנים כותבי הספר שבמקום להתעסק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים.” כי בבית של הטרור היהודי אי אפשר לצאת בגלוי נגד הסתה לרצח של לא-יהודים, זה ידפוק אותך בפריימריז.

ינון מגלמס’ 7 ברשימה לכנסת. לכאורה, עוד חילוני מחמד של בנט. לאור העובדה שהוא אמר על עצמו שהוא קודם כל יהודי, אח”כ ישראלי, ורק אחר כך עיתונאי, הוא צפוי בכנסת הקרובה לשרת קודם כל את מדינת יהודה ורק אחר כך את מדינת ישראל.

שולי מועלםמס’ 8 ברשימה לכנסת. בהמה גסה מהסוג המקובל במפלגה, רק טיפה יותר טיפשה: טענה שרק ליהודים יש זכויות בהר הבית, ואחר כך טענה שלא אמרה את זה, מבלי לדעת שהיא מוקלטת. השתתפה בתרגיל המסריח של מתנחל אחר, דוד רותם (לשעבר – אחחח, איזה כיף לכתוב את זה – ח”כ של ליברמן) שבמסגרתו הקדימו את ההצבעה על שקיפות בחטיבה להתיישבות, ניצלו את העובדה שהח”כים היו תקועים בפקקים, ואסרו על השקיפות. החטיבה להתיישבות, יש לציין, מככבת בפרשת השחיתות המכונה “פרשת ישראל ביתנו”, שהיא לגמרי גם פרשת הבית היהודי.

מועלם היא אלמנתו של סא”ל משה מועלם, והיא נאבקה שנים בדרישה להמשיך ולהעניק את קצבת אלמנות צה”ל לאלמנות שנשאו בשנית. כדי להראות דוגמא אישית, מדווחת ויקיפדיה, היא נמנעה מלרשום את נישואיה השניים, נשארה רשומה כאלמנת צה”ל והמשיכה לקבל קצבה, עד שהחוק שונה והיא הפכה לזכאית למפרע לכספים שקיבלה בהונאה. נכון שאפשר לסמוך על מי שהפגינה יחס אגבי כזה לכספי ציבור שתשמור על הקופה? אל תשכחו את סיסמת האחים היהודים: “לנו מגיע יותר.” מה שמעביר אותנו ישירות למי שטבע אותה.

בצלאל סמוטריץ’מס’ 9 ברשימה לכנסת. סמוטריץ’ התפרסם לאחרונה בכך שהוביל את “מצעד הבהמות,” המצעד של המפד”ל שאמור היה להיות חיקוי למצעד הגאווה. שותפו להכנת המצעד היה הטרוריסט היהודי אוהד ברט (מועמד הבית היהודי לכנסת בשנת 2009), שניסה להתנקש בשעתו ביוסי שריד. סמוטריץ’ נעצר בתקופת ההתנתקות, בחשד שתכנן פיגוע; הוא לא הועמד לדין אבל, מצד שני, גם לא הסביר למה היו לו 700 ליטר דלק. בואו נאמר שפלסטיני במצב כזה היה עף לכמה שנים בכלא בלי יותר מדי שאלות. מי אמר “הבית של הטרור היהודי” ולא קיבל?

סמוטריץ’, תופתעו לדעת, גם לא אוהב פלסטינים. בשנת 2011, הוא חתם על מכתב נגד העסקת פלסטיני ישראלי בהסעת תלמידים בגוש עציון.

סמוטריץ’ אמר בגלוי ש”מגיע לעם ישראל שנקבל יותר,” ומעבר לניסוח הנהדר – אתם מבינים, לא שזה מגיע לנו, זה מגיע לעם ישראל – הוא הוכיח שהוא לא יודע איך עושים את זה. ניסן סלומינסקי בטח דפק את הראש בקיר. הרי ברור שלנו מגיע יותר, ואנחנו גם נקבל יותר – אבל מה אתה עושה, טמבל! אתה מביא את המצלמות! מישהו עוד ישים לב!

smutrich

ניר אורבךמס’ 10 ברשימה לכנסת. אפרטצ’יק התנחלויות כלשהו, שעד כה הצליח לחמוק מעין הציבור. עובד על זה.

מוטי יוגב – מס’ 11 ברשימה לכנסת. לא הנעל החדה במגירה, ומי שאמר לאחרונה על תושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” כלומר מנהל מסע ונדטה נגד רוב הציבור היהודי, שכזכור תמך בהתנתקות. בשנת 2014, העיד דידי רמז שכמח”ט, סייע יוגב לפוגרומצ’יקים יהודים.

אבי וורצמן – מס’ 12 ברשימה לכנסת וסגן שר החינוך. בסרטון הקמפיין שלו, התפאר שהוא עובד בשקט ומעביר תקציבים מתחת לשולחן לאנשי שלומנו ובכך שהוא מבצע הטפה דתית לחילונים באמצעות מערכת החינוך. הוציא עשרות מיליוני שקלים על פרוייקט “תנ”ך 929,” שמשמש בעיקר את צרכי הקמפיין שלו. עד כה לא נתפס בהתבטאות מסריחה באמת, מה שאומר שהוא מפז”לניק מהזן הישן – מבצע את התרגילים שלו בחושך והרחק מעין הציבור. הדור החדש כבר לא מעריך כאלה, ומכאן ההישג הנמוך יחסית של וורצמן בפריימריז. כמובן, העובדה ששר החינוך היה אח יהודי גם הוא, אמנם מסיעה אחרת – שי פירון – ודאי לא הפריעה למעלליו של וורצמן.

בסרטון הבחירות שלו, השווה וורצמן את עצמו לסופרמן.

וורצמן, מחופש לסופרמן, שומר נגיעה מבת שירות

יהודית שילת – מס’ 13 ברשימה לכנסת. עלתה לתודעה הציבורית אחרי שקוננה על “אקלים הומו-לסבי.” שילת משמשת כיו”ר ארגון “תקנה,” הארגון שמיועד להעלים רבנים ומחנכים שביצעו תקיפות מיניות בתלמידיהם מבלי לעורר סקנדלים ובעיקר בלי תלונות במשטרה. המקרה הידוע ביותר לשמצה שבו טיפל “תקנה” הוא זה של הפדופיל יקיר המגזר מוטי אלון, שבו העביר הפורום את אלון – שהורשע באוגוסט 2013 בתקיפה מינית של תלמידיו – לישוב אחר, כשהוא מנסה לטשטש את הפרשה כמיטב יכולתו, ומפרסם את המקרה רק לאחר שעיתונאי כבר עלה על הפרשה. שילת ואנשי פורום תקנה מעולם לא שילמו מחיר על שיתוף הפעולה עם הפדופיל אלון.

היום, כמסתבר, הגנה על פדופילים היא עילה להבחר לכנסת. פעם היו קוראים לזה חילול השם.

אורית סטרוקמס’ 14 ברשימה לכנסת. “פעילת זכויות אדם” בעיני עצמה ובעיני ויקיפדיה העברית, סטרוק ניצלה את תפקידה כדי להצטרף לתרגיל המסריח של דוד רותם ומנעה דיון על שקיפות בחטיבה להתיישבות. סטרוק ניסתה לחוקק את חוק דרומי בגדה, כך שיאפשר למתנחלים לירות בפלסטינים שנכנסים ל”אדמתם” של האחרונים. אחד האנשים שהיו נהנים מחוק כזה, הוא בנה של סטרוק, צביקי, שהורשע בחטיפה והתעללות בילד פלסטיני ושהרג גדי בבעיטה. סטרוק ג’וניור, תושב המאחז עמוס הפשעים אש קודש, טען שהילד פלש לאדמתו. עיקר הפעילות של סטרוק בכנסת האחרונה היתה נסיונות חוזרים ונשנים להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, לא באמצעות סיפוח רשמי אלא באמצעות חקיקה שלא נוקטת במונח “סיפוח.”

אביחי רונצקי – מס’ 15 ברשימה לכנסת. רונצקי הוא הרב הצבאי לשעבר, והוא פרסם בשעתו פסק הלכה שקובע שאסור לטפל בשבויים בשבת, אלא אם יש להם מידע מודיעיני מועיל ואלא אם יש חשש שדבר אי-הטיפול יוודע ועקב כך ייפגעו שבויים יהודים. רונצקי הודח מצה”ל אחרי מבצע “צוק איתן,” כשחמתו של שר הבטחון יעלון בערה בו על כך שרונצקי גייס את עצמו למילואים, הסתובב על מדים, אסף ידיעות על תפקוד הצבא והעביר אותן לבנט, הפטרון הפוליטי שלו. לשם שינוי, נראה שדווקא בנט ורונצקי צדקו בנושא הזה.

רונצקי שימש כמנהל של “מנהלת הזהות היהודית,” כלי של בנט שעוקף את משרד החינוך ושמטרתו היא להחזיר תלמידים חילונים בתשובה. האחים היהודים הצליחו באוקטובר 2013 להעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני ש”ח – פי 3 מהסכום שיועד לה מלכתחילה. רונצקי ממשיך במסגרת ה”מנהלת” בפרוייקט שבו הודה בגאווה כרב צבאי ראשי: החזרה בתשובה של חילונים בכספי ציבור.

רונצקי רגז על הרבנות הצבאית, כשזו חשפה את התכנית של האחים היהודים להדרת נשים וקבעה שיש למנוע מהן מלהשתתף באירועים פומביים, וכתב שהיה צריך להשאיר את הדברים האלה מתחת לשולחן, כי כשהם מתפרסמים בגלוי, החילונים עשויים לשים לב.

רונצקי החזיר לרבנות הראשית את אל”מ אייל קרים, שפסק שמותר לבצע אונס בעת מלחמה ואולץ על ידי הבלוג הזה לחזור בו. הוא טען שעל חייל שמגלה חמלה על האויב “חלה קללת ‘ארור מונע חרבו מדם’.” הרבנות הצבאית של רונצקי הפיצה ספרון שבו נטען שהוואתיקן עורך סיורים באושוויץ לאנשי החיזבאללה, כדי שאלה ידעו איך לבצע רצח עם. כרב צבאי ראשי, אמר רונצקי שעל בנות דתיות נאסר לשרת בצה”ל. חוק שירות חובה? שטויות.

רונן שובל – מס 16 ברשימה לכנסת. שרלטן פוליטי, שהקים תנועת רמיה שהתחזתה ל”תנועת מרכז” בעודה תנועת ימין קיצוני, שובל למד על בשרו בפריימריז שאי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן: ההתחזות שלו ל”איש מרכז” כנראה עלתה לו בקולות. האיש היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מבית המשפט מנהל מלחמת חורמה נגד חופש הביטוי בישראל, וזה כנראה הדבר היחיד שהוא באמת מאמין בו.

לשובל יש היסטוריה פוליטית מגוונת: ב-2006 הוא התמודד לרשימת הבית היהודי, נכשל, הפך (באמצעות יועצו של נתניהו נפתלי בנט?) לאחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, בנה מזה את “אם תרצו,” אבל בתחילת 2014 הוא הצטרף לישראל ביתנו דווקא. מהספינה הטובעת הזו הוא קפץ כשהריח שהמנדטים זZombie Ronen Shovalורמים לבית היהודי. שובל הוציא 150,000 שקלים מכספו ועוד 50,000 ש”ח מכספי אביו, איש העסקים אדוארדו שובל, על הפריימריז והבחירות. מאחר ויש להניח שחלק מהכסף הזה הגיע מהפעילות הציונית המקובלת של סחר עם איראן דרך מדינה שלישית, יהיה נחמד לראות את כולו יורד לטמיון.

שובל מאמין, או מעמיד פני מאמין כי זה מועיל פוליטית, בבניית בית המקדש, פעולה שמצריכה פיצוצים מסויימים בהר הבית. במשפט הדיבה המפורסם של “אם תרצו,” טען שובל בין השאר שאהוד ברק איננו ציוני בעיניו, כי הוא ויתר על הר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהפאשיסט השרלטן ינסה לומר לכם שהוא ורק הוא יודע מיהו ציוני: בעיני שובל, ציוני הוא אדם שרוצה להקים בית מקדש.

שרה אליאש – מס’ 17 ברשימה לכנסת. לא מוכרת מי יודע: פעילה נגד ההתנתקות, שזה די הכרחי בימינו אם אתה רוצה להכנס לכנסת ברשימת הבית של הטרור היהודי, והיתה סגנית יו”ר מועצת יש”ע, מה שאומר שיהיה מפתיע מאד אם היא לא יודעת על שימוש מגונה בכספי ציבור. אמרה לפני כשנה שהיא מתנגדת לשירות נשים בצה”ל, אבל יש לציין שלמרות הרעש הציבורי הקטן שעשתה ההצהרה הזו, זו אכן עמדתה הקלאסית של המפז”ל.

זבולון כלפה – מס’ 18 ברשימה לכנסת. מתנחל מקצועי שהצליח להיות מפונה גם מימית וגם מגוש קטיף. ב-2012 הוכתר ע”י יהושע בריינר כ”חבר בסיירת האלמונים” של בנט, ועד כה הוא די מצדיק את התואר. בהתחשב בחבריו לרשימה, זה כנראה הישג.

אביחי בוארון – מס’ 19 ברשימה לכנסת. הוא הדובר של הפולשים לעמונה, ועם קצת מזל נוכל כולנו לחגוג את פינויו מהשטח שגנב עוד שנה ועשרה חודשים בערך (האירוע ילווה במטס חגיגי של להק החזירים המעופפים של פיקוד מרכז.) לאחרונה דווח שהוא מסר לבית המשפט תצהיר שקרי, אבל בהתחשב בכך שהוא מפנטז על מחנות השמדה (לעמלקים, לעמלקים, רק לעמלקים) ושב-2008 הוא פינטז בפומבי על פיצוץ (”מחיקת”) מסגד אל אקצה, זו כנראה הבעיה הקטנה ביותר איתו.

משה סלומון – מס’ 20 ברשימה לכנסת, ועם קצת מזל המקום הריאלי האחרון שם. עלה התאנה האתיופי של המפלגה שמקפידה לא לשלב את יוצאי אתיופיה במקום ראוי במערך החינוך שלה. נתפס בהתבטאות הומופובית קלות, אבל שום דבר שסוטה מהתקן המקובל במפלגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

העושים מעשה זמרי: זה לא “חופש הפולחן”

מאז ההתנקשות ביהודה גליק, מקוננים פה על הפגיעה ב”חופש הפולחן.” אבל מבחינת תומכי העליה להר, חופש הפולחן הוא רק סוס טרויאני

נאמר את זה בצורה הבוטה ביותר: תומכי העליה להר הבית שטוענים שהם בסך הכל רוצים “חופש פולחן” הם שווה ערך לתומכי ארגון השנאה גיימרגייט שטוענים שהם בסך הכל רוצים “אתיקה בעיתונות הגיימינג.”

מאז ההתנקשות ביהודה גליק אמש, הטענה שהוא ותומכיו בסך הכל רוצים חופש פולחן ליהודים בהר הבית שבה ועולה, ומתקבלת בדרך כלל בלי ביקורת. בולשיט. חופש פולחן הוא הדבר האחרון שמעניין אותם.

האנשים שרוצים לעלות להר הם הפלג היותר קיצוני של היהדות האורתודוקסית, פלג של היהדות שכלל לא מכיר ברעיון של חופש פולחן. האנשים שמייבבים עכשיו על “חופש הפולחן” הם אלה שדתם מצווה במפורש על השמדת מקומות פולחן של דתות אחרות, הם האנשים שמתנכלים לכנסיות, הם האנשים שנעמדים על הרגלים האחוריות כדי למנוע מרבנים רפורמים – פלג יהודי אחר, כן? – לקבל הכרה, מנהלים מלחמת חורמה כדי שאי אפשר יהיה להתחתן אלא ברבנות, שעמדתם הרשמית היא שחילונים הם "תינוקות שנשבו," ומשתתפים בהפרעות המאורגנות לנשות הכותל.

עצם התפיסה שיהודים בכלל צריכים לעלות להר הבית היא מודרנית. היא לא היתה קיימת, כתפיסה דתית, עד לרגע שבו ישראל כבשה את חראם אל שריף. רק אז נולדה התביעה הזו – והיא סותרת שנים ארוכות שבהן יהודים נמנעו מלעלות להר הבית, מתוך תפיסה שחל איסור על כך. יהודים התפללו בכותל המערבי, וחזקה היתה הפסיקה של הרמב”ם, שקבעה שאין לעלות להר הבית שלא לצורך. עיתוי העלתה של הדרישה איננו מקרי: היא מיועדת לבסס אדנות יהודית בחראם אל שריף משעה שניתנה לכך אפשרות מעשית. הטענה ל”חופש הפולחן” היא רק סוס טרויאני שמסתיר את החורבן שהוא נושא. הפולחן היהודי ב-1944 השנים האחרונות לא כלל עליה להר הבית.

המטרה של העולים לבית איננה מוסתרת, אלא אם אתה לא מסתכל טוב: הריסת המסגדים ובניית בית מקדש יהודי במקומם. אחרי הכל, זה המצב שבו יהודים אמורים לעלות להר – כשיש בו מקדש יהודי. כשאין מקדש, הם אמורים להסתפק בבתי הכנסת.

אחד המקורבים הבולטים של גליק הוא סגן יו”ר הכנסת משה פייגלין (ליכוד), שמרבה להתבטא בנושאי העליה לחראם אל שריף. פייגלין, הפן הפרלמנטרי הבולט של הדרישה לעלות להר, לא בדיוק תומך בחופש הפולחן. כאן הוא מביע חשש מהתגברות כוחם של הנוצרים ב”קבר דוד”. בראיון לתומר פרסיקו, אמר פייגלין שהוא ישלול את זכויות האזרח של לא-יהודים בתחומי ארץ ישראל השלמה, אם כי לא את זכויות האדם שלהם, הכל תוך שהוא מעודד אותם לעזוב. עד כדי כך מגיעה מחויבותו לחופש הפולחן. על הר הבית עצמו הוא אומר ש”

“גלן בק מדבר הרבה על החובה לומר את האמת – ובכן בוא ואמור את האמת. הר הבית הוא מקום מקדשם של היהודים בלבד.

כל הגויים שמבינים זאת מוזמנים לבוא אליו (עד לתחום המותר להם) ולהתפלל לריבונו של עולם, א-לוהי אברהם יצחק ויעקב. לעשיו ולישמעאל יש את מקומותיהם המקודשים – משכו ידיכם מקודשי ישראל.”

שימו לב להתעלמות החיננית מהעובדה שבמקום שבו הוא רוצה לבנות את מקדשו, עומד מקום פולחן שניצב שם משך זמן רב משמעותית יותר משעמדו הבית הראשון והשני גם יחד. מה זה “משכו ידיכם”? זה השיר הישן של בני עקיבא, “יתפו-יתפו-יתפוצץ המסגד.” שימו לב לכך שכאשר אחד המועמדים של האחים היהודים לכנסת בבחירות האחרונות, ג’רמי גימפל, נתפס בפומבי מפנטז על פיצוץ המסגדים, בנט הודיע שהוא “גאה בג’רמי גימפל.” פיצוץ המסגדים הוא מדיניות רשמית של השר לענייני ירושלים (עוד אחד מהתארים של בנט.)

אז מה קורה פה? נורא פשוט. זוכרים את האגדה של הימין על כך שבמסווה של זכויות אדם, מקדמים הפלסטינים את שלילת זכויות היהודים? אז כרגיל, הימין היהודי מקרין על אחרים את מה שהוא עושה. אורית סטרוק, שמייצגת את האינטרסים של חוטפי הילדים והורגי הכבשים בגדה המערבית, קוראת לעצמה – לעזאזל, ויקיפדיה העברית קוראת לה כך – “פעילת זכויות אדם”; שורת הדין, ארגון שקורא לעצמו בגאווה “ארגון לוחמה משפטית”, מגדיר את עצמו כ”ארגון זכויות אדם יהודי”; ועכשיו מגיע הקשקוש על “זכות הפולחן” מצד אנשים שאומרים כל יום שלוש פעמים, בוקר צהרים וערב, את המילים הבאות:

“ולמלשינים [במקור: מינים, נוצרים – יצ”ג] אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו, וכל אויבי עמך מהרה יכרתו.”

יאללה, יאללה. למיזוגנים של גיימרגייט יש יותר יושרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הכיבוש כמפלטו האחרון של הימין היהודי

השבוע נקט בנימין נתניהו בצעד תמוה על פניו: הוא הודיע לממשלה שיש להסיר מעל סדר היום את הצעת החוק של ח"כ אורית סטרוק (האחים היהודים), שדרשה להשוות בחקיקה את זכויות הנשים בתחום בגדה לאלה של ישראל. במקום זאת, אמר נתניהו לשרים, יש להסתפק בצו של אלוף פיקוד המרכז. האיש שהיה אחראי על הקומבינה היה אביחי מנדלבליט, כיום מזכיר הממשלה ולשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. סטרוק היתה מאד לא מרוצה, וטענה שהצו ממשיך לפגוע בזכויותיהן של נשים ישראליות העובדות בגדה, ועל פניו נראה שהצדק איתה.

למה התערב נתניהו בנושא? או. הצעת החוק של סטרוק, לוחמת זכויות אתן קרויים אדם ואין הם קרויין אדם ידועה, היתה מחילה חלק מהחוק הישראלי על הגדה המערבית. אסור לחשוד בסטרוק שהיא לא היתה מודעת לכך. הצעת החוק שלה היתה סוג של סוס טרויאני. החלת החוק הישראלי בגדה היא ראשיתו הרשמית של סיפוח. רק זה היה חסר לנתניהו.

מאותה הסיבה, סירב נתניהו עד כה להציג לממשלה את דו"ח אדמונד לוי על המאחזים, דו"ח שהוא עצמו הזמין ושהוגש לו לפני יותר משנה. למה? כי הליצנים שחתומים על הדו"ח אימצו את ההלצה שנחשבת במועצת יש"ע לטיעון לגיטימי ואמרו שלישראל יש זכות מלאה להתנחל בגדה המערבית, שכן זו הובטחה לה על ידי פלוני לורד ארתור ג'יימס בלפור, לשעבר שר החוץ של בריטניה, וזאת בתוקף תפקידו כמחלק שלל קולוניאליסטי ומבלי להתייעץ עם תושבי המקום (על הבדיחה הגרועה הזו כתבתי בהרחבה כאן.) נתניהו ידע שאם יביא לממשלה את הדו"ח של לוי, או את הצעת החוק של סטרוק, עוד יכול לקרות אסון והממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל עוד תקבל אותם. ואז באמת יהיה צורך להפנות את כל תקציב הממשלה ל-hasbara, וגם זה לא יעזור.

אצל אדמונד לוי אין כיבוש. יש לכל היותר כל מיני אנשים שחיים לרוע מזלם בשטח שנשלט על ידי ישראל ושאין לה שום מחויבות כלפיהם. יש בעיה מרכזית אחת בטיעון הזה: כל הבסיס המשפטי של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית נשענת על התפיסה שמדובר בשטחים שמוחזקים ב"תפיסה לוחמתית," קרי שהם כבושים. אם אין כיבוש בגדה המערבית, אז מה שיש שם הוא מצב של אפרטהייד: שתי אוכלוסיות שיושבות באותו המקום אבל נהנות מסוג שונה לגמרי של זכויות. האחת נשפטת בבתי דין צבאיים, ושהזכויות שלה נקבעות על פי שעטנז של חוקים עותומניים, בריטיים וצווי אלוף; השניה מורכבת מאזרחים ישראלים עם כל הזכויות של כאלה.

כיבוש אמור להיות זמני: השופט לוי ציין, בין השאר, שאין כיבוש משום שמה שישראל עושה בגדה הוא לגמרי לא זמני, והוא צדק לגמרי. מה שמתרחש בשטחים הוא אפרטהייד, או בעברית "משטר הפרדה." התואנה היא בטחונית באופן רשמי – כיבוש, אחרי הכל – ואתנית בפועל.

וככל שיותר אנשים קולטים את זה, ככל שהסיפוח הזוחל שמבצעת ישראל כבר 47 שנה הופך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, כך חלקים מן הימין – הימין החילוני, בדרך כלל; הימין הדתי מתחיל לאמץ את הסיפוח בידיים פתוחות – נאחזים בכל כוחם באמירה "אבל זה כיבוש." מושג שלפני שני עשורים היה מסמן את המשתמש בו כשמאלן מסוכן הופך בעשור האחרון, מאז אריאל שרון, לתירוץ האולטימטיבי. לא, מה שאנחנו עושים הוא לא אפרטהייד; אסור להביא על ישראל את קצה הראוי של דרום אפריקה; לא, זה לא דומה, זה "רק" כיבוש. ואתם יודעים, הוא זמני, ואולי יום אחד אם הפלסטינים יסכימו אז נפסיק, אבל לא, לא – אל תדברו על אפרטהייד. זה רק "כיבוש."

אלא שכיבוש לא הולך עם סיפוח. והאנשים שמדברים על הכיבוש כתירוץ האחרון של ישראל הם גם אלה שאומרים בנשימה אחת ש"יש עובדות בשטח", שהרי איש לא חושב ש"נפנה יהודים מבתיהם," ושהפלסטינים יצטרכו לוותר על נתחים ניכרים מאדמות הגדה – בקעת הירדן, בתור התחלה. ו"גושי" ההתנחלויות. והרי לא יעלה על הדעת שנוותר על אריאל (ליצן הרודיאו של הפוליטיקה הישראלית, שמכהן בימים אלה כשר אוצר, אף אמר במהלך מערכת הבחירות ש"אין מפה של ישראל שבה אריאל איננה במדינת ישראל", כנראה משום שלא טרח לפתוח מפה). וכמובן, יש אזורי בטחון ו"גב ההר" וקש וגבבה אחרים. הם רוצים את הסיפוח שלהם, רוצים את משטר ההפרדה-אפרטהייד שלהם, אבל יודעים מה יקרה ברגע שישראל תצהיר פומבית על מה שהיא עושה בפועל: סוף הלגיטימציה של המדינה הציונית.

אז הימין – חלקו הפחות משיחי אם כי לא בהכרח פחות פסיכי – נדחק לדבר על "כיבוש." הוא מקבל סיוע משמאלנים טובים שלא איווררו את הדעות שלהם ב-20 השנים האחרונות. צריך לומר בגלוי: הבעיה היא לא כיבוש. הבעיה היא משטר ההפרדה והסיפוח הזוחל. כל זמן שנמשיך לחשוב שהבעיה היא כיבוש – קרי, שלטון צבאי על אוכלוסיה אזרחית עוינת – נשחק בסופו של דבר לידיו של הימין.

אז הפסיקו לדבר על כיבוש, והתחילו לדבר על אפרטהייד (הפרדה) וסיפוח. אלה הבעיות שבפנינו. ויוכיח בנימין נתניהו, גדול הפחדנים של הימין הישראלי: אלה המונחים שמדירים שינה מעיניו. בואו נהרוס לו את השלאפשטונדה.

הערה מנהלתית א': אתמול (ה') חצינו, עדי אלקין ואני, את קו היעד שקבענו לעצמנו בפרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו נרגשים ושמחים מאד – עשינו את זה תוך מעט יותר מיומיים. בקרוב נציב תמורות נוספות, ואנחנו רוצים להודות לכל מי שתמך בנו עד כה, ולקרוא למי שטרם עשה זאת להצטרף לפרויקט מנצח.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השותפים הסמויים של אורית סטרוק

חברת הכנסת אורית סטרוק (הבית היהודי) מנסה לשנות כעת את הנהלים בגדה המערבית ולהחיל שם דווקא את חוק דרומי הבעייתי מאד. סטרוק, שהבדיחה הגרועה המכונה ויקיפדיה העברית הגדירה לאחרונה כפעילת זכויות אדם, רוצה לאפשר למתנחלים לפתוח באש באופן חוקי לגמרי גם כלפי פלסטינים שלטענתם מתנכלים לרכושם.

וואלה. מאחר וסטרוק היא, כידוע, פעילת זכויות אדם, היא ודאי התכוונה לאפשר לכל אדם שחי בשטחים להגיב בירי לעבר אנשים שמנסים לפגוע ברכושו, מבלי שהרשויות יחקרו. אם זו הכוונה של סטרוק, אני לגמרי בעד, ואני משוכנע שהיא תקבל בהבנה את העובדה שעשרות פוגרומצ'יקים מן הגבעות יתחילו לאכלס את בתי החולים כשהם מחוררים ככברה אחרי שניסו לבצע עוד שוד וגזל של אדמות אנשים אחרים.

מה, זה לא מה שהיא התכוונה אליו? היא התכוונה רק לירי של יהודים לעבר לא יהודים? אוי ואבוי, מישהו צריך לעדכן את ויקיפדיה העברית.

[]

ואחרי הקומדיה, הטרגדיה. לפני כשבוע הוציא ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורם בלוג בתשלום) דו"ח שנקרא "מסלול הנישול." אפשר למצוא קישורים לתקציר הדו"ח, כמו גם לדו"ח המלא, כאן. אני ממליץ לכל אזרח ישראלי לקרוא אותו, ולא להסתפק בתקציר. מדובר באחד המסמכים החשובים, המכאיבים והמכעיסים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. הוא גרם לי לנדודי שינה. אני לא חושב שאי פעם ביקשתי את זה, אבל הפעם אני מבקש: קדמו את הפוסט הזה, ואת הדו”ח שעליו הוא מתבסס.

"מסלול הנישול" מתבסס על עבודת נמלים שנמשכה שנים, שבמסגרתה אספו אנשי "יש דין" – שכל הנאמר פה, למקרה שזה לא היה מובן עד כאן, לא מייצג אותם אלא אך ורק אותי, יוסי גורביץ הבלוגר ולא הפרילאנסר – פיסת מידע ועוד פיסת מידע, דפקו את ראשם בקיר הנחושת של הממסד הישראלי, והביאו לנו מיקרוקוסמוס שמעיד על המקרוקוסמוס.

"מסלול הנישול" מתמקד במאחז הבלתי חוקי עדי עד. עדי עד הוקם ב-1998 ומיד החל לגזול את אדמותיהם של ארבעה כפרים פלסטיניים: ג'אלוד, תורמוסעיא, אל מוע'ייר וקריות. ב-1998, גרו בעדי עד חמש משפחות, והמאחז תפס שטח של כ-15,554 מ"ר; ב-2010, בפעם האחרונה שנערכה בדיקה רצינית, גרו במקום 26 משפחות, והשטח של המאחז, כאותו גידול סרטני, תפח ל-465,321 מ"ר.

המאחז, כאמור, הוקם על אדמות של כפרים פלסטיניים, שאיבדו כתוצאה ממנו ומאחזים אחרים את יכולת הקיום שלהם כישובים חקלאיים. עם הגעת המתנחלים למקום, מיהרו חמושי צה"ל לספק להם אבטחה. מיד לאחר מכן התחילו להגיע גם התשתיות. ההגנה סופקה על ידי החמושים לעבריינים מובהקים; כנגד כל המבנים בעדי עד יש צווי הריסה, כולם עד אחד, ללא כל מחלוקת, הינם בלתי חוקיים. התשתיות סופקו על ידי החשודים הרגילים בממסד המתנחלים, תוך קריצה מצד החטיבה להתיישבות ומשרד הבטחון.

הנזק שגורם עדי עד לא מוגבל לגזילת הקרקע שעליה יושבים מבני המאחז. מעבר למעגל הראשון הזה, שכפי שראינו תפח מאד עם השנים, יש מעגל שני שהכניסה אליו אסורה לפלסטינים: פרמטר ההגנה של המאחז. מסביב לזה, יש מעגל שלישי: אליו הפלסטינים לא יכולים להכנס מאימת המתנחלים, והם חייבים לקבל את אישור הצבא כדי להכנס לשם. הצבא מגביל את הכניסה לשם לפעמיים בשנה, מה שאומר שחקלאות רצינית אי אפשר להוציא מהחלקות הללו.

לבג"צ היו כמה מילים חריפות לומר בנושא: "מדיניות המונעת מפני תושבים פלסטינים להגיע לאדמות השייכות להם, לשם השגת תכלית של הגנה עליהם מפני התקפות המכוונות נגדם, הינה כמדיניות המצווה על אדם שלא להכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על מנת לתוקפו.” ההדגשה שלי. בג"צ אוהב מילים חריפות; הן מסוות היטב את העובדה שמאחורי הברקים והרעמים הרטוריים עומד ריק גדול. המילים הללו נכתבו ב-2006, בבג"צ רשאד מוראר נגד המפקד הצבאי. מאז חלפו שבע שנים, ושום דבר לא השתנה. אף מפקד צבאי לא נכנס לכלא על בזיון בית המשפט בשל אי ציות לפסיקה.

מעבר לעובדה שהפלסטינים מנועים גישה לאדמותיהם במשך רוב השנה, המהלך הזה של צה"ל גורר עוד שתי בעיות, כשהראשונה מובילה לשניה. הראשונה היא העובדה שהמתנחלים מנצלים את העובדה שהחקלאים הפלסטינים מנועים בגישה לאדמתם בעוד הם עצמם לא מוגבלים כלל כדי לבזוז את החלקות הללו או לשרוף אותן. גם כאשר החקלאים הפלסטינים מקבלים אישור פעם בחצי שנה להגיע לחלקה שלהם שבמעגל השלישי, הם לעתים קרובות מוצאים פושטים בני העם הנבחר, שתוקפים אותם באלימות ללא חשש. תושבי אל מוע'אייר למדו שעליהם לצאת לשדה בקבוצות של 15 עד 20 איש, וגם זה לא תמיד מועיל. החמושים, כשהם במקום, לא עוצרים את המתנחלים ולא מגינים על הפלסטינים. כשדברים כאלה קרו ברוסיה הצארית, ספרי הלימוד שלנו קראו להם "פוגרום." התקשורת הישראלית מעדיפה את הביטוי הנייטרלי "עימותים." התקפות כאלה משמשות לצה"ל כתירוץ להרחיק את הפלסטינים מאדמותיהם גם בזמן שהוקצב להם.

הבעיה השניה נוגעת למדיניות הקרקעות של ישראל. עם כיבוש הגדה, במהלך שהיה צריך לעורר חשד כבר אז, הקפיאה ישראל את הרישום בטאבו שהתחילו הבריטים והמשיכו הירדנים. המשמעות היא שרק כ-30% מקרקעות הגדה רשומות, ואחרות מוחזקות מכוח חזקה. כשקרקע הופכת לנטושה לאורך זמן, מכוח רעיון "אדמות מוואת" העות'מני שהתפרסם כל כך אחרי הסרט "שלטון החוק," המדינה יכולה להחרים אותה. רשמית, אדמה במצב כזה נקראת "אדמה ציבורית" (ולא, כמונח המקובל, "אדמות מדינה"); בפועל היא מועברת תוך זמן לא רב למתנחלים. כלומר, הטרור שמשליטים המתנחלים במעגל השלישי והרביעי (עליו מיד) של המאחז – והתופעה הזו לחלוטין לא מוגבלת לעדי עד – מוביל בסופו של דבר להפקעת הקרקעות מידי בעליהן.

המעגל הרביעי הוא האדמות שעדיין נותרו בידי הפלסטינים סביב המאחז. גם האדמות הללו לא בטוחות: פעם אחר פעם, הם מותקפים על אדמתם על ידי הפורעים. החמושים, כרגיל, לא עושים כלום – וזה במקרה הטוב. פעם אחר פעם מתקבלים דיווחים – כמו במקרה הזה – על חמושי צה"ל שמונעים מפלסטינים באיומי נשק מלהגן על עצמם או על רכושם.

לקרוב משפחה של אורית סטרוק, בנה צבי, אירע אירוע מצער: דווקא אותו תפסו בעת תקיפה של פלסטיני, ספציפית רועה בן 15. לרוע מזלו של סטרוק, התקיפה היתה חמורה במיוחד וכללה חטיפה ואיום ברצח של הנער. זו גם היתה התקרית השניה: בראשונה תקף סטרוק את הנער והרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. בסופו של דבר נידון סטרוק לשלוש שנות מאסר (המקסימום האפשרי הוא עשרים.) המקרה של צ. סטרוק חריג מאד מבחינה אחת: המשטרה אשכרה עשתה את עבודתה. בדרך כלל זה לא המצב. באחד התיקים שסגרה המשטרה בתואנת "עבריין לא נודע" ושנבדק על ידי "יש דין," התברר שתיק החקירה הכיל רק מסמך אחד: התלונה המקורית של הקורבן.

המקרה של צ. סטרוק, עם זאת, שגרתי לחלוטין מבחינה אחרת: כאשר סטרוק, תושב המאחז הידוע לשמצה אש קודש, תקף את הנער, הוא אמר לו שוב ושוב שהנער נמצא על אדמתו. ועכשיו חשבו מה יקרה כאשר יקרה כאשר יתקבל התיקון של אמו של הפוגרומצ'יק, ומתנחל שימצא רועה פלסטיני על מה שהמתנחל טוען שהוא אדמתו ובפועל הוא אדמה חקלאית גזולה יוכל לירות בנער כזה בלי לעמוד כלל לדין.

"יש דין" מנה 96 עבירות פליליות שבוצעו סביב עדי עד, מתוכן 21 עבירות אלימות. אלה רק קמצוץ מספר קטן מכלל העבירות, רק אלה שעליהן דווח לארגון, שבעצמו הוקם רק ב-2005, והיכולת שלו לחקור אירועים שהתרחשו קודם לכן מוגבלת מאד. במדינה נורמלית, הצטברות כזו של עבירות היתה גוררת את סגירת עדי בגדר תיל והגדרתו כמושבת עבריינים. אבל ישראל איננה מדינה נורמלית, והעבריינות היא ברשות וסמכות.

[]

ואף על פי כן, הבעיה היא לא סטרוק, לא האם ולא הבן. הבעיה, אם כבר, היא ברוח הקודש השורה הן על המפקד הצבאי והן על הממשלה.

צה"ל לא רוצה לאכוף את החוק על המתנחלים. זה כאב ראש מבחינתו. הוא גם לא רוצה להסתבך עם הלובי החזק ביותר, שלא בוחל במידת הצורך בהפעלת אלימות כלפי צה"ל עצמו. אף אחד לא רוצה לחזור ל-2005, כשרוח הרפאים של מרד צבאי ביעתה את כולם. ואף על פי כן, בלי צה"ל, בלי הידיעה שהוא ינקום שבעתיים, לא סטרוק האם ולא סטרוק הבן היו שורדים ולו לילה. מעשי הגזל, האלימות והנישול שלהם לא היו אפשריים אלמלא חמושים גסי רוח היו עומדים נכונים להגן עליהם מפני קורבנותיהם. קצין משטרה אמר ל"יש דין" ש"הדרג [הצבאי] הזוטר, מחייל ועד מ"פ, תופסים את עצמם כמגיני המתנחלים." בהתאם, הם לא מזהים התפרעויות של מתנחלים כאירוע פלילי ואין להם כל מוטיבציה להפסיק אותן.

ומעל לכל עומדת הדחיפה הממשלתית. שר החוץ שרון אמר בנובמבר 1998, אחרי הסכם וואי, ש"שכל אחד יזוז שם, שירוץ, שיתפוס עוד גבעות, ירחיב את השטח. כל מה שייתפס – יהיה בידינו. כל מה שלא ייתפס על ידינו – יהיה בידם. כך זה יהיה." בסתיו אותה השנה, החלה ההתנחלות בעדי עד. עדי עד הוא מאחז אחד מתוך כמאה מאחזים. טליה ששון חשפה את הקנוניה בין המתנחלים, הצבא וחלק מזרועות הממשלה לפני כעשור. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ב-2004 ל"הארץ" ש"המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה [אז שרון – יצ"ג]. ישב מי שישב עם שרון ואמר לו 'הנקודה הזאת אסטרטגית וחשובה'. ראש הממשלה חזר אליו אחרי כמה ימים ואמר לו: 'אתה צודק, זאת נקודה חשובה. צריך לתפוס אותה'. המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הדרג המדיני ידע עליהם. זה היה התהליך. אפילו בן אליעזר, כשר ביטחון אצל שרון, קלט את "רוח המפקד", התיישר, אישר, והנחה את המערכת לשתף פעולה. לכן הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך."

המאחזים אינם מקרה ואינם צירוף מקרים. זו שיטה. מטרת השיטה היא נישול הפלסטינים מאדמותיהם – עוד דונם ועוד עז, אם תרצו. השיטה עובדת: שלושה מתוך ארבעת הכפרים שאדמתם נגזלה על ידי עדי עד מדווחים על נטישה של חלק ניכר מהתושבים שלהם. כפרים פלסטינים רבים שסמוכים למאחזים מדווחים על תופעות דומות. לא מקרה: שיטה.

נכון, הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת עליה, התקשורת מעדיפה לא לדווח עליה, ובג"צ מעדיף לכסות את עיניו בסחבה (אולי מחשש שאם לא יעצום את עיניו, תועבר הסחבה אל פיו), אבל זו שיטה. הטרור של המתנחלים איננו רנדומלי ואיננו מקרי. יש לו רוח מפקד, יש צבא שמגן על הפורעים, יש משטרה שמקפידה לא לחקור את אירועי הטרור, ויש בתי משפט שמדברים בקול צווחני כדי להסתיר את העובדה שהנבוט שבידיהם איננו אלא מקלון סלרי. ישראל מבצעת בגדה המערבית טיהור אתני שקט, כשהיא מפריטה את תפקיד הנישול ומעבירה אותו לגורמים לא רשמיים, שכלפיהם אפשר לנקוט במדיניות של הכחשה סבירה (plausible deniability) בעוד שהרווח, בדמות אדמות גזולות, מועבר אליהם.

כשתתעוררו במדינה דו לאומית, אל תשכחו לשלוח את הפרחים לצה"ל. כמי שמופקד על השטח הוא, ולא המתנחלים, אחראי למצב.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך ביחס): אוקיי, דיברתי לפני יותר משנה על ערב מפגש עם קוראי הבלוג. זה התמסמס משלל סיבות. הנה נסיון להרים את זה שוב.

הבלוג "החברים של ג'ורג'" יחגוג יום הולדת שביעי ב-26 במאי, 2013. זה יוצא יום ראשון, ואני אשמח להפגש עם חברי הבלוג ולציין את האירוע, רצוי במקום שיש בו טבק ואלכוהול. לשם כך אני צריך לדעת כמה אנשים ירצו להגיע לאירוע כזה, ומאחר וכנראה שיהיה צורך לשכור מקום, כמה הם מוכנים לשלם עבור השכירה – 20 שקלים? 50 שקלים? רכישת שתיה? רכישת ארוחה?

מי שמעוניין להשתתף, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת ygurvitz בשירות הדואר של ג'ימייל את הפרטים הבאים (מי שכבר שלח מייל, בעקבות הפרסום בעמוד הפייסבוק של הבלוג, מתבקש שלא לשלוח שוב):

1. שם וכתובת מייל, כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו

2. העדפה: שיחה פתוחה עם הקהל, או הרצאה?

3. כמה אתה מוכן לשלם: 20 שקלים, 50 שקלים, רכישת משקה אלכוהולי, רכישת ארוחה.

4. האם הוא מוכן שאשמור את הפרטים כדי לפנות אליו גם בנושאים אחרים עתידיים, שקשורים לבלוג – כן או לא.

(יוסי גורביץ)