החברים של ג'ורג'

מרוחים שוב על הפרצוף

הפארסה של השבוע האחרון מראה שהמחלקה היהודית של השב”כ צריכה טלטול רציני. והצעה להיפותזה

בשבוע שעבר, עצרה המחלקה היהודית של השב”כ שלושה חשודים, כולם מישיבת “פרי הארץ” ברחלים, בחשד לרציחתה באבנים של אעישה א-ראבי, לפני כחודשיים; בהתאם לנוהל הרגיל שלה, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין. ימים ספורים לאחר מכן, עצרה המשטרה החשאית עוד שניים מתלמידי הישיבה. היום (ה’) היא נאלצה בבושת פנים לשחרר ארבעה מהם.

העיתוי של המעצרים היה, בלשון המעטה, לא מוצלח: בשבוע שעבר פסל בית המשפט הודאות שחילצה המשטרה החשאית מחשוד בטרור יהודי בפרשת הצתת כנסיית הדגים והלחם. פסילת ההודאות הללו מעמידה את הפרקליטות והמשטרה החשאית במצב בעייתי: החשוד העיקרי בפרשה הורשע, בין השאר, על סמך ההודאות שנפסלו כעת. בית המשפט ציין, בעדינות המקובלת, ש”לא ניתן לשלול את טענת הנאשם כי במהלך חקירת שב”כ הופנתה כנגדו אלימות חד פעמית וצעקות.” כמקובל בבתי המשפט שלנו במצב כזה, לא הורתה השופטת על פתיחת חקירה בשאלה האם צעיר בן 15 עונה על ידי חוקריו. הפסילה הזו מצטרפת לפסילות ביוני האחרון של הודאות אחרות שהוצאו על ידי המשטרה החשאית בעינויים. המצב שבו בית משפט פוסל הודאה הוא נדיר שבנדירים. צריך לזכור שמספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שנחקר בישראל עבר עינויים הוא אפס (0).

כך שבערך רבע שעה לאחר מעצרם של שלושת תלמידי “פרי הארץ” הראשונים, טענו ראשי הישיבה ועורכי דינם של העצורים שהם עוברים עינויים. אין לדעת אם זה אכן המצב: במשטרה החשאית טענו השבוע שהחקירה של הקטינים האלה לא מוגדרת כ”חקירת צורך”, השם הנקי לחקירה שבה מותר לנקוט בעינויים באישור פרקליט בכיר, אשר על כן, טענה המשטרה החשאית, חזקה על חוקריה שהם לא קשרו אף אחד בקשירת בננה (שם נקי לסוג צליבה), קשרו אותו לכסא עם בד מסריח על הראש במשך שעות, מנעו ממנו שיטתית שינה (tormentum insomniae בלשון האינקוויזיציה, והעינוי היעיל ביותר של הנ.ק.וו.ד.), שמו בד על ראשו והכו אותו מזוויות שונות, סגרו אותו בתא קפוא, העבירו אותו לתא לוהט, מנעו ממנו גישה לשירותים, או שמו אותו בתא עם שתול שאיים לרצוח או לאנוס אותו.

אתם רשאים להאמין למשטרה החשאית שהיא לא עשתה אף אחד מאלה, אם בא לכם. אני אשמור על ספקנות.

המשטרה החשאית החלה לגלות סימני מצוקה בתחילת השבוע: היא שחררה סרטונים, שאת האמינות שלהם איננו יודעים, בהם נראים לכאורה החשודים שורפים דגל ישראל, מקללים את המשטר הציוני, ומציירים צלב קרס בתוך מגן דוד. יתכן שכל זה נכון, אבל הפרה של חוק הדגל היא לא סיבה למעצר, ודאי לא סיבה למעצר בלי עורך דין. ויכול להיות שהנערים הללו לא מעריכים את הציונות יותר מדי, אבל למיטב ידיעתי השב”כ עוד לא אושר כמשטרת מחשבות. ברגע שהמשטרה החשאית הוציאה את החומרים הללו, היה ברור למדי שיש לה בעיה במחלקת הראיות; שאם לא כן, לא היתה נצרכת להשחרת שמם של החשודים. אם זה כל מה שיש לכם, אתם בבעיה.

אחר כך, בעווית נוספת, פשטה המשטרה על ישיבת “פרי הארץ” וחילקה זימונים לחקירה לכל התלמידים. אז החור בחקירה היה כבר גלוי לעיניים בלתי מזוינות. במילים אחרות, כמו תיקי טרור יהודי אחרים, גם תיק אעישה א-ראבי עומד לגווע בקול ענות חלושה.

לפני שאסביר למה לדעתי צריך לפרק את המחלקה היהודית ולבנות אחרת במקומה, צריך לומר דבר אחר לזכותה. היא מתמודדת עם אתגר שאחותה, המחלקה הערבית, פטורה ממנו: החשודים שהיא עוצרת הם שליחי ציבור של הרבה מאד אנשים. יש להם כוח פוליטי. ברגע שהם נעצרים, יש מערכת שלמה שמזנקת להגן עליהם, מערכת שממהרת לשנן סיסמאות על זכויות אדם שהיא שוללת ממי שאיננו יהודי. המערכת הזו, שמורכבת מרבנים, חברי כנסת, עורכי דין ואנשי ציבור, צבועה כמובן; זה לא משנה את העובדה שהיא פה, ושכפי שציינה הבוקר זהבה גלאון, יש לה כוח לא מבוטל.

אבל זה לכל היותר טיעון לעונש. מה, לא ידעתם שזה המצב? בכירי המחלקה היהודית ידעו את זה כבר בפרשת המחתרת הראשונה, בשנות ה-80.

אז מה הבעיה פה? היא כפולה. קודם כל, המטרה של החקירות. המחלקה היהודית, והזרוע המשטרתית המקבילה שלה פשל”א (מפלג פשיעה לאומנית), מחפשים הודאות. לרוע המזל, גם כשפשל”א עושה מאמצים ראויים לציון, היא נכשלת. החיפוש אחרי הודאות הוא נקודת התורפה הן של פשל”א הן של המשטרה החשאית. חוברת שפרסם נועם פדרמן לפני שנים ארוכות מדגישה את הנקודה הזו, ומורה לנחקר לסתום את הפה.

(נזכיר שוב שמדובר בעצה הטובה ביותר שיכול לקבל כל נחקר. אל תענו לשאלות, לא משנה איזה תרגיל מוכרים לכם. אם החוקר מציג לכם סרטון וידאו שבו רואים אתכם דוקרים את המפכ”ל ואחר כך מטגנים אותו תוך שאתם מקריאים את פרטי תעודת הזהות שלכם, עדיין אל תענו על השאלות. זכרו: אם הם רוצים הודאה, הם צריכים אותה.)

מדהים שהחוברת הזו עדיין רודפת את חוקרי המחלקה היהודית כבר יותר מ-15 שנים. זה אומר שהם לא הצליחו לרענן את שיטות החקירה שלהם – ושהם נשענים שוב ושוב על אותה השיטה, שבירתו של הנחקר. אם הנחקר מכיר את זכויותיו, מודע לתרגילי החקירה ומצויד בכוח הנפשי לסתום את הפה למרות הכל, למחלקה היהודית אין מה לעשות. היא לא יודעת איך לאסוף ראיות אחרות.

כלי בעייתי נוסף הוא המעצר. בחקירה אידיאלית, המעצר הוא השלב האחרון. יש לך מספיק ראיות כנגד החשוד, ואז אתה בא וקוטף אותו, מציג לו את הראיות ומקווה גם להודאה; יש-יש, אין-אין. בהעדר הודאה, אתה הולך לבית המשפט ומציג את הראיות שלך.

יותר ויותר מתקבל הרושם שמבחינת פשל”א והשב”כ המעצר הוא לא סיום החקירה, אלא כלי מרכזי בה. הנחקר ברשותך, שופט אוטומטי מונע ממנו עורך דין, ועכשיו רק צריך לטלטל אותו עד שיש הודאה. ומהודאה, בדרך כלל, משחרר רק המוות.

טרור יהודי הוא איום ניכר על המדינה. הוא, לעתים קרובות, איום אסטרטגי. הנערים שבקצה החוליה שלו הם רק קצה השרשרת. יש מאחוריהם תשתית. השבוע למדנו שכמה בחורי ישיבה נסעו בשבת מיצהר ל”פרי הארץ” אחרי רצח א-ראבי כדי לתדרך את החשודים ברצח איך להתמודד עם חקירת השב”כ (קרי, לסתום את הפה.) זה, בפני עצמו, לא מפתיע. העובדה שרבנים בכירים, כמו דב ליאור (אלא מי?) התייצבו לצידם, כבר מדאיגה יותר. דב ליאור, כזכור, יושב מדי פעם ליד בנימין נתניהו. דב ליאור מושך משכורת ממדינת ישראל; דב ליאור הוא סוג של הממסד. יש לציין שלאחר פסק ההלכה שלו שמאשר שיבוש חקירה, ליאור לא נחקר. המשטרה כבר יודעת שאין לה את הכוח לזה.

ומאחר ואנחנו בכל זאת צריכים לפתור את בעיית הטרור היהודי, להלן כמה הצעות:

א. לפרק את המחלקה היהודית ואת פשל”א ולבנות יחידה חדשה, אינטגרטיבית. המטרה של היחידה הזו לא תהיה להשיג הודאות – זה יחזיר אותה למסלול הישן, הרע ויותר מכל, הכושל – אלא איסוף ראיות. מעצר יהיה מבחינתה אופציה אחרונה, רק כאשר יש די ראיות או כשמעצר הוא הכרחי לסיכול פיגוע שעומד להתממש.

ב. מטרה מרכזית של היחידה החדשה תהיה לא הטיפול בבחורי הישיבה הספציפיים שמבצעים פיגוע, אלא בתשתית הטרור היהודי: ישיבות, רבנים, חברי כנסת. מי מממן, מי מחבר פרט לפרט ויוצר חוליה, מי מפיץ את התו”ל, מי נותן הכשר רבני, מי משמש כמשבש חקירה מול הרשויות. בעשרות השנים האחרונות הצטבר במדינות מערביות קורפוס מידע עצום על הדרך להיאבק בפשיעה מאורגנת וארגוני טרור ביתיים. את הכלים האלה, תוך הבנה שלמחבלים יש נציגים בממשלה ובכנסת ופעולה זהירה ומדודה בהתאם, יש להפנות אל ארגוני הטרור היהודיים.

ג. לקחת גדוד של מג”ב ולהפוך אותו לגדוד יעודי לנושא. יש בסך הכל כמה מאות מעורבים בארגוני הטרור היהודיים. זהותם ידועה. שימו שוטר על כל אחד מהם 24 שעות ביממה. המעקב צריך להיות הכי בוטה שאפשר; מבחינתי שיסתובבו עם סיכת “סכל טרור יהודי, שאל אותי כיצד.” מטרות המעקב צריכות לחוש שהן במעקב. ואז יקרה אחת משתיים: או שהארגון – הרופף מאד, כולו אד הוקי – ישותק, משום שהפרטים והחוליות שלו לא יעזו לפעול בשל המעקב; או שהם יעשו טעות.

כל זה, כמובן, מצריך משאבים, ולא מעט מהם. לגמרי יתכן שראש הממשלה (האחראי על השב”כ) והנער לעניינים מלוכלכים (שאחראי על המשטרה) לא ירצו להקצות אותם כדי לא להסתבך עם המתנחלים ותומכי הטרור האחרים. לגמרי יתכן שהם יקצו ליחידות הללו את הבררה שבאנשיהם – שזה בערך מה שקרה למחוז ש”י של המשטרה. במקרה כזה, ראש המחלקה היהודית החדש צריך לצאת בהתפטרות פומבית מאד ולתאר את מה שקרה. אחרי הכל, אם אתה מופקד על מניעת איום אסטרטגי, זו חובתך כעובד ציבור. ואין דבר אחר שיפחיד את הקודקודים שמעלימים עין מהטרור היהודי.

עד כאן ההצעות, מכאן ההיפותזה.

נניח, לצורך הדיון, שרמת התפקוד של המחלקה היהודית של השב”כ זהה לזו של המחלקה הערבית; נניח שכמות הפאשלות של המחלקה הערבית, כמות מעצרי השווא, כמות העינויים המיותרים שלה, זהה פרופורציונלית לכמות השגיאות, הפאשלות, מעצרי השווא והעינויים המיותרים של המחלקה היהודית. אחרי הכל, המחלקה היהודית היא סוג של קבוצת ביקורת: מילולית, יש עליה ביקורת. סוג של, בכל מקרה.

נניח, לצורך הדיון, שהמחלקה הערבית של השב”כ עושה לפלסטינים את מה שהמחלקה היהודית עושה למתנחלים, רק על ספידים. היום, כבר דווח, קראו פרק תהילים בבית הכנסת באלון מורה “למען הצלת חטופי השב”כ.” נניח שהשב”כ הוא סיבה מובילה לשנאת ישראלים – לא שחסרות סיבות אחרות – ושלא נוכל למדוד אי פעם את רוחב השפעתה.

נניח, בקצרה, שהמחלקה הערבית כפי שהיא מתנהלת בגדה היא סכנה אסטרטגית של ממש למדינת ישראל, מרעום במטען חבלה; נניח שאין לנו כל יכולת לדעת את הפאשלות שלה והחריגות שלה, כי הן סודיות; ונניח שאין עליה בעצם כל פיקוח.

מה עכשיו?

הודעה חשובה: לאחר שנועצתי ביועצים חורשי טוב, אחשדרפנים ואחרים, הובהר לי שהסיכוי שלי להבחר בפריימריז במרצ דומה לסיכוי שבנימין נתניהו יתפס בטעות אומר אמת. בהתאם, אני חוזר בי מהכוונה להתמודד. אני רוצה להודות למי שתמך בי, ולמי שהתפקד. הפריימריז עדיין יהיו ב-14 בפברואר. הצביעו והשפיעו.

(יוסי גורביץ)

הדרכים שעדיין פתוחות

על חשיבותה של היסטוריה אלטרנטיבית, ועל הצורך לתת דחיפה לקשת ההיסטוריה. או: הצביעו לי

אני קורא הרבה היסטוריה שחורה לאחרונה, והרבה היסטוריה של מלחמת האזרחים הכי מלחמת אזרחים. והאירועים הם כה גדולים, עד שפה ושם היסטוריונים נעצרים לשאול: מה היה קורה אם זה היה אחרת.

היסטוריונים רציניים רגילים ללעוג לשאלה הזו. אין להיסטוריון אלא מה שהקורפוס מציב בפניו. היסטוריון רציני לא שוגה במה עשוי היה לקרות, אלא במה שקרה. לכן הוא היסטוריון ולא כותב בדיון.

ואף על פי כן. ההיסטוריה של מלחמת האזרחים מזמנת שורה של שאלות “מה היה אילו.” רובן נובעות לקרב גטיסברג, הקרב המכריע של המלחמה. פוקנר כתב משהו ראוי לציטוט (התרגום שלי):

“בפני כל נער דרומי בגיל 14, לא פעם אחת אלא מתי שיעלה הרצון לפניו, צץ הרגע שבו עדיין לא שתיים בצהרים באותו אחר צהרים של יולי 1863, החטיבות ערוכות מאחורי הגדר, התותחים ערוכים ביער, והדגלים כבר משוחררים מתורניהם, ופיקט עצמו, על תלתליו הארוכים והמשומנים, כשכובעו כנראה ביד אחת וחרבו באחרת מביט במעלה הגבעה, מחכה ללונגסטריט שייתן את הפקודה, והכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל, לא נגד אותה העמדה ולא באותן הנסיבות…”

פוקנר מתייחס כאן לאירוע המכונה Pickett’s Charge, הסתערות בלתי אפשרית על סמינארי רידג’, שגיאה איומה שכל יוצא מלחמת העולם הראשונה היה מזהה מיד:

(אלא שמלחמת העולם הראשונה עוד לא התרחשה.)

חי”ר שמסתער דרך שטח פתוח לעבר עמדות מבוצרות, עמוסות בחי”ר מחופר ותותחים, שממטיר אש צולבת על המסתערים. האוגדה של פיקט נשחטה ואיתה נשבר הצבא הדרומי הראשי, שלא היה מסוגל יותר לקחת את היוזמה בשדה הקרב.

(אבל מה היה קורה אם לי היה מקשיב ללונגסטריט, ולא מסתער חזיתית על מרכז קו האויב אלא מאגף מימין?)

לצד הצפוני יש, כמובן, את הכמיהה להיסטוריה אלטרנטיבית משלו: אילו מיד לא היסס, אחרי שהצבא הדרומי התרסק; אילו לא חיכה ימים עד שהמים ירדו והדרומיים חמקו שוב מעבר לנהר; אילו היכה בהם כשהם לכודים, שבורים וללא תחמושת – אז אפשר היה לסיים את המלחמה ביולי 1863, בלי האבידות הנוראיות של 1864.

אילו.

(ומה היה קורה אם סטונוול ג’קסון לא היה מת בירי של זקיף מצדו-שלו בצ’נסלורוויל, והיה בגטיסבורג כיד ימינו של לי?)

מה היה קורה אם הנשיא גראנט היה מחשל את הצפון, עשור אחרי גטיסברג, ומבהיר להם שההתקוממות הדרומית שהתבטאה ברצח שחורים היא מלחמת גרילה שמטרתה לגנוב את הנצחון במלחמת האזרחים? אם הוא היה משביע את האומה לא לתת לכמה גזענים עם סוסים לגנוב את הנצחון שנקנה בדם יקר כל כך, לא להניח ללידה השניה בחירות של לינקולן לגווע? מה היה קורה אם היה מגייס כוחות, מביס את ההתקוממות? האם מאה שנים של שעבוד היו נמנעות? האם הלבנים בדרום היו נאלצים להכיר בכך שהובסו? האם אתוס של צדק חברתי היה מצליח לגבור על האתוס של “בואו נאחה את הפצעים על חשבון העבדים המשוחררים”?

(האם לאתוס הצדק היה סיכוי, כשלא היו לו דוברים בעלי מעמד? מה היה קורה אילו גראנט של 1873 היה ג’ונסון של 1964?)

(האם יכול היה להיות ג’ונסון של 1964 בלי מאה השנים של הבחירה הגורלית להכנע לבעלי העבדים?)

ומה היה קורה אילו הרס”ן הגרמני שאמור היה לאמוד את המצב בקרב על המארן באוגוסט 1914 לא היה מוכה אימה ממספר ההרוגים והפצועים שראה, היה מבין שבפועל הגרמנים ניצחו, ולא מדווח למפקדה שצריך לסגת אלא שצריך לתקוף? איך היתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20 אם פאריס היתה נופלת בספטמבר 1914?

מה היה קורה אילו סטאלין היה מאזין למודיעין שלו במאי-יוני 1941, ולא שוקל להוציא להורג את ראש המחלקה הראשונה של הנ.ק.וו.ד?

מה היה קורה אילו המפענחים האמריקאים בוושינגטון בסביבות נובמבר 1941 היו מקבלים תגבורת של עוד שלושה-ארבעה (אולי אחד?) קוראי יפנית, והיה להם זמן לעבור גם על התשדורות של הצי היפני, לא רק על אלה של הדיפלומטים?

מה היה קורה אם השגרירה האמריקאית בעיראק ב-1990, אפריל גלאספי, היתה מבהירה לסדאם חוסיין שאם הוא יפלוש לכוויית, הוא יחטוף את אם כל מלחמות הראווה?

מה היה קורה אם ערפאת לא היה קופץ על העגלה של סדאם ב-1990?

וכמובן, מה היה קורה אם בראש אמ”ן ב-1973 היה עומד מישהו שהראש שלו פחות תקוע בעכוזו-שלו?

אילו. לכאורה, עשן פורח.

* * *

כך, בוודאי בעיני ההיסטוריון המקצועי. כך, ולא יכול להיות אחרת. אבל.

אבל אנחנו איננו היסטוריונים מקצועיים. לנו נתונה המלאכה הבעייתית והמפוקפקת של הבנה איפה אנחנו נמצאים בסבך ההיסטורי. ההיסטוריה, מבחינתנו, עוד לא נעשתה. היא לא עבר, היא הווה. היא בידינו.

(המרקסיסטים בקהל, שמנפנפים עכשיו וצועקים שלבני אדם אין השפעה על ההיסטוריה מתבקשים לצאת מן החדר, יחד עם המשיחיים שנשבעים שההיסטוריה תמיד נעה בכיוון ידוע מראש. כלומר, בהנחה שיש הבדל מהותי בין שתי הקבוצות.)

(המרקסיסטים מתבקשים בנוסף להרהר בשאלה איך היתה נראית ההיסטוריה אילו מרקס מת ממחלת ילדות.)

היא בידינו. הצירים עוד לא הסתובבו. המאורעות, חלקם על כל פנים, עוד לא התרחשו. האם אנחנו עומדים להסתער על סמינארי רידג’? זו תהיה ההחלטה שלנו. האם אנחנו יכולים להציל את מסלולה של המולדת המעונה שלנו?

אנחנו נמצאים כעת בלב סערת פטאליזם חסרת תקדים. ראש הממשלה הכריז על בחירות, ויש הסכמה כללית שמה שהיה הוא שיהיה. נמשיך ללכת באותו הקוראלס, עד שפיכות דמים גדולה או רצח עם. האשליין שאמר לנו שלא יהיה כלום כי לא היה כלום נמצא פה כל כך הרבה זמן, שאנחנו מתפתים להאמין לו.

ובכך אנחנו מניחים לעצמנו להפוך מאזרחים לנתינים. בניגוד למה שנהוג לחשוב פה, במיוחד מאז שנתניהו והקופים המעופפים שלו עלו לשלטון, תפקידו של אזרח איננו מתמצה במילוי חובות תשלום המסים ואולי השירות הצבאי שלו. מי שמשלם מסים ויורק בכיוונה הכללי של הממשלה משום שאיננו חושב שהוא יכול להשפיע עליה, איננו אזרח. הוא נתין. אזרחים הם בעלי הבית של המדינה. הם שבוחרים את כיוונה – עד כמה שאפשר לנווט ספינה לתוך רוחות לא ידועות. ועדיין, מול הסופה ההיסטורית, עדיף לנו הגאי שמחזיק בהגה, גם אם הניחוש שלו לא בטוח, מול הגה שמשתולל בפראות.

אני לא נאיבי. אני מודע היטב לכוחות העצומים שפועלים עלינו: מגפת הבידור בכל מחיר, הכוחות הכלכליים שדורשים שנהיה צרכנים ולא אזרחים, הרשתות החברתיות – אנחנו הדור הראשון שצריך להתמודד עם המכה הספציפית הזו – שמטרתן להסיח את דעתנו פעם אחר פעם. מי שקורא יותר מכמה דקות ברצף, יפסיד פרסומת. הנה, נוטיפיקציה! הסח את דעתך! תראה, אורן חזן הוריד את המכנסיים בכנסת!

אל תקרא על מעשי העוול שמתבצעים כל רגע בשמך. אל תברר מה מצב מערכת הבריאות שאליה תזרק עוד כמה עשרות שנים. ולמען השם, אל תחשוב בכלל על מצב הפנסיה שלך. כל אלה נושאים כבדים, מעיקים, מדכאים; התבשם בעננת אופוריה, ראה עוד סרטון חתולים (*), בדר את עצמך. שקע באיטיות מן האזרחות דרך הצרכנות אל הנתינות.

מקיוואלי (קראתי הרבה ספרים השנה) הסביר את ההיסטוריה כך: המצב ההיסטורי משתנה בעקביות ואיננו יציב. לכן רודנים בהכרח יפלו: הם רגילים לסוג מסוים של משבר, הם למדו איך להתמודד איתו; וכשהוא משתנה, הכלים שלהם אינם מתאימים יותר, והם נטרפים בסופה. רפובליקה, כתב, טובה יותר בהתמודדות עם הגלים של פורטונה, משום שלרפובליקה יש את היכולת הלא סנטימנטלית להדיח את העומדים בראשה, משמתחוור שאינם עומדים במשבר, ולתת את ההזדמנות לאדם אחר.

אבל כדי לשוב אל האזרחות, צריך לשוב ולאחוז במידות הטובות האזרחיות; בראשן, ההבנה שאנחנו לא אטומים מבודרים אלא חלק מחברה. ושיש לנו אחריות לחברה הזו. ושאנחנו צריכים להעיר אחרים לחובתם זו.

(*) הכותב בעד סרטוני חתולים.

* * *

הקשת ההיסטורית, אמר מרטין לותר קינג בתחילת שנות ה-60, נוטה לעבר הצדק. בסוף ימיו הוא היה ספקני יותר: הוא הכיר באיטיות המייסרת שלה. הוא מת אדם פסימי יותר.

אין לנו זמן לחכות לקשת ההיסטורית שתנטה אל הצדק. אנחנו חיים רק פעם אחת, והחובה המוסרית שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר. המולדת שלנו, מתוך יאוש, קורסת לעבר מלחמה, שעבוד או השמדה.

אני שמאלני. ברור שאני שמאלני. אני שמאלני, כי להיות שמאלני משמעו לפעול למען הרוב והחברה, בעוד שהימין תמיד התמקד בטובת האוליגרכים. אני שמאלני, כי יש לי אחריות. אני שמאלני, כי אני יודע שמי שדורש שתעמוד בשירת ההמנון, כנראה ינסה לכייס אותך כשדעתך תהיה מוסחת. אני שמאלני, כי אני רוצה צדק, ושוויון, וחירות. וכן, אני יודע שיש מתח בין חירות ושוויון; נתמודד איתו ונריב עליו. לא נרים ידיים.

או, כמו שאמרה לי בשעתו פרופסור נטע פטריק: אין לנו את הפריווילגיה להתייאש.

אני לא מתכוון להתנצל על אמונותי, ואני יודע שאסור לנו לצאת לגלות פנימית. כי כשאנחנו יוצאים לגלות, בנימין נתניהו בוזז את קופת הפנסיה שלנו ונפתלי בנט מתכנן להיות ג’ינג’יס חאן.

לא בשמי. לא, אני מקווה, בשמכם.

בקרוב ייערכו פריימריז במפלגת מרצ. טרם החלטתי האם להתמודד, אבל אני שוקל את זה ברצינות; נראה שאצטרך לקבל את ההחלטה בשבוע הקרוב. אני זקוק לקולכם. אם אתם חושבים שאני יכול לייצג אתכם, אנא התפקדו למרצ. תוכלו לעשות זאת כאן (אתם לא חברי ועידה, למזלכם, אז שלמו את ה-80 ש”ח). ההתפקדות פתוחה עד ה-12 בינואר.  אנא ציינו בתגובות שהתפקדתם, כדי שיהיה לי מושג מה מידת התמיכה בי.

בשנות ה-80 וה-90 רווח בשמאל הוויכוח בשאלת הדגל האחד או שני הדגלים: האם להתמקד בשאלת הכיבוש ובפתרונו, או בשאלות חברתיות. ההנחה הרווחת היתה אז שלא ניתן להניף יותר מדגל אחד. אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי להניף את שניהם. ועידת מרצ אכזבה השבוע רבים מאד מחברי המפלגה ומתומכיה; אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי שלא לאכזב אתכם.

לא להתנצל, לא להכנע, להלחם בכל הכוח ובלי נימוסים מיותרים. דמיינו שעכשיו שתיים בצהרים בצהרי יולי: הכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל.

(יוסי גורביץ)

יש עתיד נגד הכרזת העצמאות

הכנסת הפילה היום, בסיוע יש לפיד, את הצעת חוק השוויון

כנסת ישראל הפילה היום (ד’), ברוב של 71 מול 38, את הצעת חוק השוויון של ח”כ מוסי רז (מרצ). נוסח הצעת החוק היה פשוט למדי: “מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות מדיני גמור בין כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.” ציטוט ישיר ממגילת העצמאות של ישראל, שהכנסת הנוכחית גמרה אומר לקבור קבורת חמור.

חדי העין שביניכם שמו לב שבקואליציה חברים כעת רק 61 חברי כנסת, בעוד שמספר המתנגדים גבוה בעשרה. אל הקואליציה הצטרפו חברי הכנסת של יש עתיד, כשבראש הגדוד צעד אצבעוני המפקד, יאיר לפיד. הצביע נגד גם עפר שלח, כנראה כדי שאי אפשר יהיה להאשים אותו שהפסיק להיות האכזבה הגדולה של הפוליטיקאי הישראלית. בצד האופוזיציוני, חלק ניכר מחברי המחנ”צ ברחו מההצבעה.

החוק הישראלי מעולם לא הכיר בשוויון בין האזרחים הישראלים. בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ מצא – או, בלשון נקיה פחות, המציא – השתמעויות של שוויון בחוקים, כשהוא נשען שוב ושוב על האדים של מגילת העצמאות, שאין לה תוקף חוקי. אחרי ההצבעה היום, יהיה קשה הרבה יותר להשען עליה כטיעון משפטי – מה גם שבג”ץ נרתע, הרבה יותר מבעבר, מפסיקות עקרוניות.

בעקבות המחאה שלאחר חוק הלאום, הבטיח נתניהו להחריג ממנו איכשהו את העדה הדרוזית. אולי ייתן להם אות יהודי של כבוד. היום הוא סגר את הדלת בפני האפשרות של שוויון.

יחד איתו עמדה המפלגה שמעמידה פני מפלגת מרכז, בזמן שהיא gateway drug אל הימין הקשה. ובצד, מפוחדים, עמדו חלק ניכר מחברי מפלגת העבודה. יחד עם הימין, הם מייצגים את הגוש הציוני הקשה, זה שבחר שישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית אלא מדינה יהודית. יש עתיד, כך נאמר – המידע איננו מולי – התנגדה לחוק בטענה שהוא לא “יהודי” מספיק: שהוא מדגיש את הדמוקרטיה על חשבון היהדות.

ובכך שמטה את עצם התפיסה שיהדות אורתודוקסית יכולה להיות שוויונית.

הכנסת הישראלית אמרה היום ל-20% מאזרחיה שהיא תדרוש מהם נאמנות, אבל לא תעניק להם אזרחות מלאה; שאזרחותם היא על תנאי בלבד, אזרחות סוג ב’, כפופה לרצון הרוב היהודי. במקביל, היא העבירה בקריאה טרומית את הצעת החוק של בצלאל סמוטריץ’, שתרחיב את גודל הישובים שיוכלו לפסול דיירים על רקע “אי התאמה למרקם החברתי”, מ-400 ל-700.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל, המכונה מדינה

האזרחים בישראל מורגלים באיטיות להפוך לנתינים. הבחירה היא בין דמוקרטיה וקקיסטוקרטיה קלפטוקרטית

דוד ביטן, בעוונותינו חבר כנסת, אמר היום (ז’) באיזה אירוע שבתרבות, בתשובה לשאלה האם הליכוד מנסה לחסל את מערכת המשפט, ש”אנחנו מנסים, אבל זה לא מצליח לנו כי יש את כחלון בממשלה.” ביטן ביצע כאן פליטת פה קלאסית: פוליטיקאי שאומר בטעות את מה שהוא חושב באמת.

וזה עבר די בשקט, ההודאה הזו של חשוד בפלילים שמקושר בטבורו לשני חשודים אחרים בפלילים – בנימין ושרה נתניהו – שהוא מנסה לחבל במערכת המשפט. רצוי לשים לב למרמור המתנצל של ביטן: הוא היה עושה יותר, אלמלא משה כחלון, הפלא נטול עמוד השדרה, היה כובל את ידיו.

והרוב המכריע של התושבים בישראל ישמעו על זה, ימשכו בכתפיהם וימשיכו הלאה. כן, סביר להניח שחלק ניכר מהם יתעצבנו, אבל הם לא יחשבו שחובתם לעשות משהו בנושא. זו בעיה של מישהו אחר. זה מרגיז, אבל זה לא עניינם.

הם טועים טעות גסה, בדרך כלל משום שמישהו הטעה אותם. אני חוזר כאן למושכלות ראשונות, אבל צריך לחזור אליהן – במיוחד כאשר הן הופכות לבלתי מובנות מאליהן. מי שחושב שאזרחות מתמצה בכך שהאזרח משלם את מיסיו ועומד בדרישות האחרות של הרשויות, ובתמורה הממשלה מספקת לו שירותים בסיסיים, מבלבל בין אזרחות ובין נתינות. אזרחות היא משהו אחר לגמרי.

הנתין מניח שיש ממשלה, כי צריך שתהיה ממשלה ויש להתפלל בשלומה של מלכות, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו; וכל זמן שהיא לא מתעמרת בו יותר מדי, כל זמן שהיא מייסרת אותו בשוטים אבל מתקמצנת על העקרבים, הוא נאנח וממשיך הלאה.

האזרח הוא בעל הבית, והוא יודע שהוא בעל הבית. הממשלה איננה האדון; הממשלה היא מנהל האחוזה שהאזרחים מינו. היה והממשלה תנקוט בצעדים שפוגעים באזרחים יותר משלדעת האזרחים יש בכך צורך, האזרחים יזרקו אותה הביתה. אזרחים חושבים גם יודעים שכל כוח מושחת, כל ממשלה מסתאבת – ושמדי פעם רצוי לזרוק את מפלגת השלטון לאופוזיציה רק כדי לנקות אורוות.

ישראל קוראת לעצמה מדינה. זה תרגום די גרוע למונח הלטיני רספובליקה, או רפובליקה: “ענייני הציבור.” המשטר הוא עניינו של הציבור. הרומאים, כמובן, כמו האתונאים, צמצמו מאד את גבולות הציבור: גברים חופשיים בלבד, עם הגבלות רכוש ניכרות (האתונאים חיסלו את האחרונות, נושא שלימים יגרור מחלוקות אלימות.) רוב המתגוררים ברומא או אתונה לא היו אזרחים מלאים. באתונה, בשתי המאות שנהגה בה דמוקרטיה, שיעור בעלי זכות ההצבעה היה קטן: בין 20% ל-10%.

במאתיים השנים האחרונות הרחבנו מאד את זכות ההצבעה, ואיתה את האזרחות. נשים יכולות להצביע מ-1920 בערך. כבר אין לנו עבדים. הגבלות הרכוש על ההצבעה, שרווחו ברוב מדינות אירופה, לא רלוונטיות כבר 120 ויותר. תיאורטית, כל מי שמחזיק בתעודת זהות ישראלית הוא אזרח, ויכול להשפיע על מדיניות הממשלה.

בפועל, חלק ניכר אינם עושים זאת. בבחירות האחרונות, שיעור המצביעים עמד על 72.3%, ובבחירות שלפניהן (בחירות 2013) השיעור עמד על 67.8% בלבד. הסיבה לכך היא שרבים אינם רואים טעם בהצבעה. טוב להם להיות נתינים. המאמץ הנדרש מהם בהליכה לקלפי מעייף אותם.

והם צודקים, במובן מסוים. אזרחות זה דבר מעייף. הליכה לקלפי היא החלק הקל. אזרח עירני צריך לדעת מה קורה במדינה שלו, מה הדירקטוריון עושה עם החברה שלו, מה קורה בצבא, מה קורה בשטחים, מה קורה בתחום השחיתות. אזרח, בקצרה, צריך להשקיע לא מעט זמן ומאמץ בסטטוס הזה.

ברקע, יש שורה של כוחות שעמלים לשכנע אותו להיות נתין. עזוב אותך מכובד הראש הזה, אומר לו תאגיד הבידור הענק. מה אתה צריך עכשיו, אחרי יום העבודה שלך, לשקוע במי אמר מה למי. הנה, קח אח גדול. עזוב אותך מאזרחות, אומר תמנון הצרכנות הכל יכול, תראה, יש מבצע על טוסטר משולשים. והנה, קח סרטון על בית שלעולם לא תוכל לקנות. צפה מעט בחייהם של המנכ”לים והדירקטורים. קנא בהם, הבן שכל זה לעולם לא יוכל להיות שלך, ושקע בפנטזיה על חיים של אחרים.

תשמע, אומרת המדינה, אנחנו יודעים שהדיל הקלאסי עם הנתינים הוא לחם ושעשועים, אבל לחם קצת יקר לנו. שירותי הבריאות יקרים. תחבורה ציבורית יקרה. זה לא שאין כסף; אם תזכור (אבל למה לך?), לפני כמה חודשים הכריז שר האוצר על גביית יתר של מסים והוריד אותם, אבל לגמרי במקרה גילינו לפני שבועיים שאין לנו כסף לשלם לשוטרים, אז אנחנו הולכים לקצץ את השירותים האחרים שאתה מקבל. בכל מקרה, עזוב אותך, זה מספרים, למי יש כאב ראש לזה. זה לא כאילו שזה הכסף שלך, נכון? זה רק כסף ציבורי. למה לך להתבעס מזה? מה, אתה עדיין איתנו גם אחרי כוכב דועך? תראה, סמולנים!

אזרחות היא גלגל הצלה. כי, כפי שיודע הנתין, מדינה תהיה. ומדינה היא חתיכת משאב. יש כמויות כסף שאי אפשר בכלל לדמיין. ואפשר לעשות איתו כל מיני דברים. אפשר להשקיע אותו באזרחים ובשירותים שהם צריכים, אפשר לחלק אותו לטייקונים ותאגידים, ואפשר פשוט לגנוב אותו.

המשטר הראשון מכונה דמוקרטיה. השני, קלפטוקרטיה; השלישי, קקיסטוקרטיה, שלטון הגרועים ביותר. שלטון הדוד ביטנים והבנימין נתניהוים. השיטה המקובלת כיום היא לשלב בין קקיסטוקרטיה וקלפטוקרטיה. הקקיסטוקרטים גונבים מהאזרחים ונותנים לבעלי ההון, והאחרונים מבטיחים לקקיסטוקרטים ג’ובים מפנקים כשהם ירדו מהגלגל.

עכשיו, אתם לא חייבים להתעצבן. אתם יכולים לוותר. ללכת לגלות פנימית. לא לקרוא את החדשות. לסגת לתרבות, ספרות ואמנות. זו לא בחירה חדשה – המילה "אידיוט" שלנו מגיעה מ"הדיוט" האתונאי, אדם שאיננו עוסק בענייני הציבור – והאמת שזו בחירה מובנת לגמרי. אנחנו מופצצים במידע, חלק ניכר ממנו שקרי. מעולם לא היה קל יותר להפיץ שקר או עלילה; מעולם לא היה קשה יותר לברר עובדות. הרשתות החברתיות הקהו את הרגישות שלנו, ובכל יום אנחנו צריכים פרובוקציה חדה יותר כדי לשים לב. לפעמים נראה מה שהחדשות מציגות הוא תחרות השתנה מצד השרים וחברי הכנסת על הציבור, כדי לאתגר אותו ולראות אם יבין שמדובר שלא מדובר בגשם. הזרזיף של ביטן היה חריף מהרגיל, וספק אם היינו מקבלים אותו בפרצוף אלמלא השכבה המושחתת והזחוחה של הליכוד הסתחררה לכדי אובדן כל קשר עם המציאות.

אז כן, אפשר להמשיך להעמיד פנים שמה שיורד עלינו הוא גשם. ואפשר לתעל את העצבים לזעם, ואת הזעם להתארגנות; לחשל את הזעם לטיעון; להפיץ אותו; להרגיל אנשים לצאת לרחוב ולקחת מחדש את האזרחות שלהם לידיהם; ובבוא יום הבוחר, להוריד לכל הכנופיה הזו בעיטה כזו בראש, שתהדהד עשורים. הדמוקרטים הצליחו לקחת את בית הנבחרים ושורה של תפקידי מושל לפני פחות מחודש, וזה קרה פחות משנתיים אחרי שכל מיני ימנים מקצועיים הבטיחו לנו שהנה בא שלטון ימין נצחי. זה קרה למרות מאמצים אדירים לזיוף הבחירות ולמרות הפצת שקרים חסרי תקדים ברשת, חלקם על ידי סוכנים זרים. ואם הדמוקרטים בארה”ב הצליחו להוציא את עצמם מהבוץ, יש סיכוי אפילו לשמאל הישראלי.

אז יאללה, להפשיל שרוולים. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. זה הבית שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מכתב קצר

אמש (ה') אמר משה פייגלין בתוכנית של אודי סגל בערוץ 2 שהפתרון שלו לרצועת עזה הוא לבצע טיהור אתני באוכלוסיה, ושמה שיישאר ממנה יוכל לבקש מעמד פליט באירופה. בהתאם, כתבתי ושלחתי הבוקר (ו') תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. הוא מופיע למטה.

אני סמוך ובטוח שתלונתי תזכה לאותו היחס הרציני שקיבלה התלונה נגדי בחשד להסתה לטרור, ושחקירה תפתח לאלתר. נקווה שלשם שינוי, היא גם תטופל כיאות על ידי הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

לכבוד

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט

פרקליט המדינה, מר שי ניצן

הנדון: דרישה לחקירה בחשד לעבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

אדונים נכבדים,

1. אמש, בתאריך ה-15.11.18, התראיין מר משה פייגלין בתכניתו של מר אודי סגל בערוץ השני, ובמהלך הראיון קרא לביצוע טיהור אתני הגובל ברצח עם בתושבי רצועת עזה. בסוף הראיון, הציע בציניות להפוך את שורדי הטיהור האתני לפליטים שהאיחוד האירופי יהיה מחויב לקבל.

2. מר משה פייגלין הוא בכיר לשעבר במפלגת הליכוד, שאף שימש כסגן יו"ר הכנסת. לדבריו יש במה ותפוצה נרחבת.

3. יצוין כי דבריו של פייגלין בנושא אינם חדשים. במהלך מבצע צוק איתן (ב-15.7.18) קרא פייגלין לטיהור אתני של רצועת עזה, כשבמהלכו הוא דורש מן התושבים הלא חמושים להתפנות לחצי האי הסיני, ומציין כי רצועת עזה המפונה מתושביה תשמש להתיישבות יהודית. דבריו של פייגלין המצוטטים כאמור מופיעים בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

4. הדברים האמורים צוטטו ב-13.8.14 באתר קול חי, כאן.

5. דבריו של פייגלין שצוטטו לעיל מהווים, לכאורה, עבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950. החוק מגדיר השמדת עם כמעשה "שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית [ההדגשה שלי], קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי." לענייננו, הסעיף הרלוונטי הסעיף הרלוונטי הוא 3 א' (2): הסתה לבצע השמדת עם. החוק קובע כי העונש על הסתה לביצוע הפשע השמדת עם דינו כדין מבצע הפשע עצמו, קרי עונש מוות.

6. יש להדגיש כי המחוקק ראה חשיבות כה רבה בחוק זה, עד שכאשר ביטל את עונש המוות בישראל היה החוק בדבר מניעתו והשמדתו של הפשע השמדת עם בין החוקים הבודדים שהוחרגו מביטול עונש המוות. בצדק פעל כך המחוקק: הרי אין הדעת תופסת מצב שבו מקרב הקיבוץ שעבר השמדת עם, ששורדיו עדיין חיים בקרבו, יקומו אנשים ויקראו לבצע את הנפשע שבפשעים.

7. על כן, אבקשכם להנחות את הגופים הרלוונטיים במשטרת ישראל לפתוח בחקירה כנגד מר משה פייגלין בחשד לעבירה על סעיף 3 א' (2) לחוק כאמור, כדי שלא יהפוך חוק שמייסדי המדינה ראו כמרכזי וחשוב לאות מתה.

8. למרות האמור לעיל, אציין כי אני מתנגד לעונש מוות, ועל כן, ככל שיוחלט להעמיד את מר פייגלין לדין, אבקש כי התביעה תמנע מלבקש עונש מוות.

לתשובתכם אודה.

בברכה,

יוסף צבי גורביץ

שני מיליוני בני ערובה, לנצח

הדברים של נתניהו על רצועת עזה מבהירים עד כמה ישראל הרשמית מסרבת להכיר באנושיות של הפלסטינים

חלק ניכר מכלי התקשורת עסק הערב (א’) בהתחמקות המתבריינת של בנימין נתניהו מתשובה על שאלות בפרשת הצוללות: “אתה לא רוצה שנעשה את CNN” אמר נתניהו לברק רביד, משחק אותה דונלד טראמפ דה לה שמאטע. עם כל הכבוד למה שמסתמן כפרשת השחיתות הגדולה בהיסטוריה של ישראל, אני רוצה להתייחס לנקודה אחרת שהעלה נתניהו: שיש בדעתו להמשיך ולשמש כדיקטטור הצבאי של הפלסטינים לנצח.

בהתייחסות למתרחש ברצועת עזה, דחה נתניהו את האפשרות לפתרון מדיני, או בעצם לכל שינוי בסטטוס קוו: “אין פתרון מדיני עם עזה כמו שאין עם דאעש […] הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה כיבוש ושהיה או מכות קשות מאד.”

כזכור, בסוף השבוע הכניסה קטאר – בהסכמת ישראל – 15 מיליוני דולרים לרצועת עזה. המדובר בסכום זעום: ברצועת עזה חיים כשני מיליוני פלסטינים. מדובר בשבעה וחצי דולרים לאדם. קו העוני העולמי עומד על 1.9 דולרים ליום. העזתים, בממוצע, קיבלו פחות מארבעה ימי מחיה כאלה. בדצמבר 2017, חיו 53% מהעזתים מתחת לקו העוני הפלסטיני, שעומד על 2,470 ש”ח למשפחה של חמש נפשות. בשנת 2011, אחרי שישראל הקלה את המצור על עזה בעקבות הטבח על המרמרה, שיעור העוני עמד ברצועה על 38.8%. שיעור האבטלה ברצועת עזה עמד באוגוסט האחרון על 53.7%, כשחלק ניכר מהאבטלה הוא בקרב צעירים: 71.1%. המסע הישראלי להשמדת הכלכלה העזתית נוחל הצלחה מסחררת.

כמה ישראלים, אלה מהם שהצליחו להישיר מבט אל המציאות, שאלו מה לעזאזל דוחף צעירים עזתים לעבר הגדר, שם צלפים ישראלים הורגים בהם במאותיהם ופוצעים אותם באלפיהם. התשובה פשוטה: לא נשאר מה להפסיד. ישראל לימדה את הפלסטינים שהטבה במצבם מגיעה רק לאחר שפיכות דמים ארוכה. הצעירים שמטיחים את גופם בכוונות של צלפים משועממים עד משועשעים יודעים שיתכן בדמם הם פודים את בני משפחתם.

וכך, אמר נתניהו הערב, יימשכו הדברים לנצח. אין אפשרות לדבר עם חמאס – אנא התעלמו מהעובדה שאני מדבר איתם, שכן מזוודות כסף לא חוצות את הגבול בלי הסכמתי. אבל שיקרתי לתומכים שלי כשאמרתי שאמוטט את שלטון חמאס, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאפשר לעזתים חיים הגונים. הבייס שלי יאכל אותי חי.

בפני ישראל נמצאות, בחתך גס, שלוש אופציות ביחס לרצועת עזה. “גס”, כי לכל אחת מהאופציות יש וריאציות עדינות לכאן או לכאן. האופציות הן:

א. הסרת המצור על הרצועה ומתן אפשרות לאוכלוסיה העזתית לחיות את חייה.

ב. כיבוש הרצועה, הפלת משטר חמאס, ושליטה ישראלית על האוכלוסיה – זמנית או קבועה.

ג. המשך הסטטוס קוו.

בתשדירים המפורסמים של נתניהו בסוף 2008, עם תחילת מבצע עופרת יצוקה, הוא האשים את ממשלת אולמרט היוצאת ברכרוכיות כלפי החמאס והבטיח להפיל את משטרו. בשתי ההזדמנויות שעמדו בפניו כדי ליישם את ההבטחה הזו, בעמוד ענן ובצוק איתן, בחר נתניהו שלא לעשות זאת. הוא ידע מה יהיה המחיר שלה – ישראל לא מוכנה לקחת אחריות על השלטון בעזה. היא מוכנה להרעיב את תושביה ולטבוח בהם על בסיס קבוע, לשלוט בהם בכל מובן שהוא (עד רמה של הכנסת שבעה וחצי דולרים לאדם), אבל לא לקחת אחריות על כך.

לפני כשבוע פרש נתניהו את משנתו: התקשורת היהודית התעלמה ממנה באדיקות כמעט מוחלטת. “העוצמה היא הדבר החשוב ביותר במדיניות החוץ של מדינת ישראל […] יש מדינות ענק שכבשו והחליפו אוכלוסיות ואף אחד לא מדבר עליהן. עוצמה היא המפתח.” המוסר היהודי כפי שלמדתי מראש המדינה היהודית היחידה במזרת התיכון.

נתניהו מעוניין לנהל מלחמת התשה נצחית עד שנגיע למצב של “החלפת אוכלוסיות.” הוא סומך על כך שלישראל יש די והותר כוח כדי ליישם את המדיניות הזו; הוא נשען על עליית האינטרנציונל הלבן החדש, שיותר ויותר הופך את ישראל למדינת המודל שלו. אם נניח לבעיה המוסרית המסוימת – ואין לי ספק שיימצאו מספיק חיילים בצה”ל כדי לבצע את הטיהור האתני של נתניהו – יש בעיה פרקטית, לא נטולת חשיבות.

הפלסטינים לא מתכוונים ללכת לשום מקום. ברצועת עזה, גם אין להם לאן ללכת. הם מוקפים על ידי צה”ל והים. חיל הים יורה עליהם אם הם מנסים לברוח מהכלא שלהם. הברירה שנתניהו מציב בפני ישראל היא חדה: או לטבוח באוכלוסיה (”מכות קשות מאד”) או להמשיך את המצב הנוכחי, שבו שני מיליון בני אדם משמשים כבני ערובה לפעילות של ממשלה שנבחרה ב-2006.

המצב המסתמן הוא שילוב בין האופציות הללו: רצח מתמשך של בני אדם שעומדים על זכותם להיות בני אדם חופשיים, יחד עם הרעבה בלתי פוסקת שלהם. זו המדיניות של ממשלת ישראל. לאנשים שמשלמים את המשכורת של מקבלי ההחלטות ושל המוציאים להורג שמיישמים אותה, לאנשים שבסופו של דבר יצטרכו גם הם לעמוד בפני בית דינה של ההיסטוריה, אין את הפריווילגיה להתחמק מלהביט במציאות בעיניים. מי שמסיט את מבטו מסייע לבעלי הכוח. וכבר יש לנו מושג ברור מאד מה נתניהו מתכוון לעשות בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נעימה המלחמה לבלתי מנוסים בה

לזכרו של ווילפרד אוון: שעת הורדת תריסים

המשורר הבריטי ווילפרד אוון (Wilfrd Owen) מת לפני מאה שנים וכמה שעות – שעת המוות היתה סביב 11:00. הוא מת שבוע בדיוק לפני היום האחרון של מלחמת העולם הראשונה, כנראה המיותרת שבמלחמות.

(ביום האחרון של הלחימה, בין ההחלטה על שביתת נשק בחמש בבוקר וכניסתה לתוקף בשעה 11:00 בדיוק, נהרגו יותר מ-2,700 בני אדם בחזית המערבית. כמה מפקדים החליטו לנצל את השעות האחרונות של הלחימה לעוד נסיון לזכות בתהילה. האמריקאי האחרון נהרג באזור 10:58: הוא היה סג”מ שהחליט להסתער על עמדת מקלעים גרמנית. הגרמנים צעקו לו נואשות שהמלחמה הסתיימה, שיילך אחורה, שאין עוד טעם לכל זה. הוא המשיך להסתער; הם הרגו אותו.)

על הסיבות למלחמת העולם הראשונה אפשר להתווכח עד שייצא עשן לבן, אבל יש הסכמה כללית שמדובר במאבק מיותר לחלוטין ושאילו למנהיגי המדינות היה מושג מה תהיינה ההשלכות של החלטותיהם, הם לא היו יוצאים למלחמה. חלקם הבינו את המשמעות המעשית של החלטותיהם: כשהבין ראש הממשלה הצרפתי, רנה וויוויאני, שהנשיא שלו והרמטכ”ל הרוסי מדברים לא על אפשרויות דיפלומטיות לדחיית המלחמה, אלא על תיאום התחלת המלחמה כך ששני הצבאות יוכלו לתאם את פעילויותיהם, הוא לקה בהתמוטטות עצבים. כשהגיע תורו של שר הפנים הרוסי לחתום על צו הגיוס הכללי, שהוא ידע והבין שיוביל למלחמה שבה ייפגעו מיליוני רוסים, השליח מצא אותו יושב בין איקונות, נרות בוערים וקטורת. הוא ידע שהוא יהיה אחראי למותם של מספר עצום מבני עמו.

ואז כל המנהיגים הללו אספו את עצמם מהרצפה, אמרו לעצמם להפסיק להתנהג כמו נקבות ולהיות גבר-גבר, ויצאו בפנים נחושות למשימה של השמדת הנוער שלהם. משימה שהוכתרה בהצלחה רבתי.

ההיסטוריה של המלחמה לוותה תמיד בשירה מפארת, תעמולה שבלעדיה אי אפשר. פה ושם היו משוררים שחרגו מהשורה: ארכילוכוס, במאה השביעית, מתאר מנוסה מהקרב:

“תראקי אחד מתפאר במגני,

שנטשתי בחוסר רצון ליד שיח.

היה זה מגן שמיש לחלוטין,

אבל לפחות הוצאתי את עצמי מזה.

מה אכפת לי מהמגן?

אקנה אחר במקומו, טוב באותה המידה.”

החוצפה שבשיר הזה (ביוונית זה מצלצל טוב יותר) אדירה: בעת העתיקה, השלכת המגן היתה האקט האחרון לפני מנוסה מבוהלת. המגן, אחרי הכל, הגן על החייל. השלכתו אומרת שהאיש החליט שהוא צריך לזוז מהמקום כמה שיותר מהר והמגן מכביד עליו. אבל, גם אז, צבאות תוארו כמשהו מרשים, יפה. סאפפו כותבת:

יש האומרים פרשים, אחרים אומרים רגלים,

ועוד אחרים קוראים לצי ספינות

הדבר היפה ביותר שעל האדמה השחורה.

אבל אני אומרת: זה מה שאדם אוהב.”

וה”אבל אני אומרת” הזה הוא לב השיר. ולא במקרה הוא נכתב על ידי אשה.

השירה היוונית והרומית היא אפית בחלקה הגדול, ומהומרוס והלאה היא מלאה בשאון של תיאור חניתות נכנסות ויוצאות, קריסה של הגבר המומת, גרזנים על ראשים, והמשפט החוזר ביותר אצל הומרוס הוא כנראה “נפל, וצלצלו עליו כל כליו.” המלחמה היא תפארתו ותכליתו של הגבר, והמלחמה היא לעתים קרובות סתמית. אודיסיאוס, כשהוא חוזר מטרויה, נופל על שורה של ערים שלוות כמו אותם בני דן (דנאים?),

ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח,

ויכו אותם לפי חרב, ואת העיר שרפו באש.

ואין מציל, כי רחוקה היא מצידון,

ודבר אין להם עם אדם.

אבל אולי השורה הבולטת ביותר של שירת המלחמה הישנה, הזיקוק שלה, מגיעה מהוראטיוס: Dulce et decorum est pro patria mori: מתוק וטוב למות למען המולדת. השורה הזו מופיעה בשיר נשכח בצדק, שבו קרא הוראטיוס לרומאים לזנוח את החיים הטובים ולהפוך שוב ללוחמים מטילי אימה, שיצאו לצד השני של העולם כדי ששליט כלשהו יוכל לבנות לעצמו עמוד נצחון.

טוב, את הקטע הזה הוא השמיט.

ווילפרד אוון, 1900 שנים אחרי, ענה לו:

גז! גז! מהר, אנשים! אקסטזה של גישושים,

חובשים את הקסדות המגושמות בדיוק בזמן,

אבל מישהו עדיין צעק ומעד,

טובע כמו אדם שהושלך לאש או לסיד.

במטושטש, דרך הזגוגיות המעורפלות והאור הירוק הסמיך,

כמו תחת ים ירוק, ראיתי אותו טובע.

בכל חלומותי, לנגד עיני חסרות הישע,

הוא מזנק אלי, מחרחר, נחנק, טובע.

אם בחלומות חונקים, הלכת גם אתה

מאחורי העגלה עליה השלכנו אותו,

וראית גם את העיניים הלבנות מתפצלות בפניו,

פניו התלויות, כשל שד אחוז קבס מן החטא;

ושמעת גם אתה, בכל תנועה, את צליל דמו

מחרחר מן הראות המושחתות מקצף,

נתעב כסרטן, מר כגירה

של פצעים דוחים, בלתי ניתנים לריפוי, על לשונות חפות מפשע –

ידידי, לא היית מספר בחדווה כזו

לילדים תאבים לתהילה נואשת

את השקר הישן: Dulce et decorum est

Pro patria mori.

הידיד כאן הוא מורה, כפי שהיה אוון קודם למלחמה. הוא מכין את הדור הבא של בשר התותחים (ביטוי שטבע ידידו הטוב של אוון, המשורר זיגפריד ששון), ואוון לא יכול היה עוד לעמוד במעמסה הזו.

(ראוי לעיין מחדש בשנאה האדירה של הדור האבוד למוריו, שמתבטאת היטב אצל ידידו של הדובר ב"במערב אין כל חדש", שהפך למאמן חיילים והוא מתעלל במורה הוותיק שלהם שהפך לטירון – מורה שהוא מאשים בכך שהוא שכנע תלמיד אחר להתגייס למרות שהיה צעיר מדי, מה שהוביל למות התלמיד.)

אוון התעניין בשירה מנעוריו, והתגייס למלחמה כשנה לאחר שהחלה. הוא התגייס כשהוא מלא בכל הפאתוס הפטריוטי המקובל – בין השאר, הוא כתב על התהילה שלה יזכה אם יפיל צפלין. המפגש עם המציאות של החזית המערבית היה מזעזע. תוך זמן קצר הוא נפגע, איבד הכרה ושכב מספר ימים ליד השרידים של קצין אחר. כששב לקווים הבריטיים, הוא אובחן כסובל מהלם קרב. ההתאוששות שלו היתה ארוכה, ובמהלכה הוא ניהל שיחות ארוכות עם ששון, שהפך למנטור שלו. בסופו של דבר הוא החליט לשוב למלחמה.

הוא לא האמין בה. אחד השירים החזקים ביותר שלו, The Parable of the Old Man and the Young, מתייחס למותם של החיילים – מכל הצדדים – במלחמה כאל קורבן יצחק על ידי אברם. שיר אחר מתאר פגישה בין שני חיילים בגיהנום:

“I am the enemy you killed, my friend.

I knew you in this dark: for so you frowned

Yesterday through me as you jabbed and killed.

I parried; but my hands were loath and cold.

Let us sleep now. . . .”

אין כאן שנאה. החייל הגרמני, מבחינת אוון, הוא אח: הם ינוחו יחדיו. אחרי אוון, כבר בלתי אפשרי לכתוב שירת מלחמה כמו לפניו. המציאות חדרה אל מעבר לערפל שפיזרה השירה – ערפל שמטרתו היתה לשכנע אנשים צעירים שמדובר יהיה במיטב חייהם. אפילו המשורר הגדול של המיליטריזם האנגלי, רודיארד קיפלינג, כתב באחד משיריו המאוחרים:

If any question why we died,

Tell them, because our fathers lied.

קיפלינג הקריב את בנו כעל מזבח: הוא אילץ את הנער, שראייתו היתה פגומה, להתגייס בניגוד לרצונו. ג’ון קיפלינג בן ה-18 בקושי מת כפי שאביו רצה: הסתער פצוע על עמדה גרמנית בקרב שלא היתה לו שום משמעות. מקום קבורתו לא ידוע.

שנתיים בערך לאחר מותו של אוון, גם הוא בקרב חסר משמעות במלחמה חסרת פשר, נהרג יוסף טרומפלדור בתקרית לא ברורה בגליל. המילים האחרונות המיוחסות לו היו “טוב למות בעד ארצנו”, או בגרסה אחרת “לא נורא, טוב למות בעד ארצנו.” התהילה הנואשת של טרומפלדור שימשה כנסיוב נגד הדברים של אוון. המיליטריזם הישראלי נולד שם.

נעימה המלחמה לבלתי מנוסים בה, כתב פינדארוס כ-450 שנים לפני הוראטיוס. האמירה הזו הושלכה הצידה. צעירים, יודע כל מגייס צבאי וכל דיקטטור, רוצים אקשן. הם לא ישאלו יותר מדי שאלות. טיפחו אותם להאמין שיש תהילה בקיפוח של חיי אדם אחר ואף אחד לא טרח לספר להם על איך נראה מישהו שפגז התפוצץ סמוך אליו, או מה קורה לך כשאתה מאבד רגל. או מה קורה כשהחייל שלך מת לנגד עיניך בענן גז ורודף אותך בחלום אחר חלום.

היסטוריונים של הדיפלומטיה ערב מלחמת העולם הראשונה אוהבים לדבר על דמעותיו של סר אדווארד גריי, שר החוץ הבריטי, אחרי הנאום שלו בפרלמנט שבו אמר שאין מנוס ממלחמה וש”המנורות כבות בכל רחבי אירופה; לא נשוב ונראה אותן נדלקות שוב בימי חיינו.” בהתחשב בכך שלמהלכים של גריי היתה לא מעט השפעה על שליחתם של נערים בריטים למטחנות בשר התותחים, ובהתחשב בים הדמעות ששפכו אבות ואמהות בריטים בשל כשלונו, ההתעכבות דווקא עליהן – הן מופיעות כמעט בכל ספר שקראתי בנושא – מאוסה עלי משהו.

אבל גריי ניסה. הוא נכשל, והוא סיבך את ארצו, אבל הוא ניסה. הוא אכן היה חדור בהבנה האיומה שהובילה להתמוטטות העצבים של וויוויאני, כמה ימים קודם לכן. אצלנו, לא מנסים. הטרוניה שהדהדה בחודשים האחרונים היא למה אנחנו לא יוצאים לעוד מלחמה בעזה. אתמול, תקף אבי גבאי את נתניהו על כך שהוא “נכנע לחמאס.”

למילים האלה יש משמעות. יש חייל או שניים, שאבי גבאי כנראה לא מכיר, שעשויים לשלם עליהן בחייהם, אם גבאי יצליח לדחוק את נתניהו ך]ינה. יש, בוודאות קרובה, מאות ילדים עזתים שישלמו עליהן. מי במוות, מי בפציעה, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא.

כל כך התרגלנו למצב הזה, שבו המלחמה היא ברירת המחדל, המובן מאליו; כל כך התרגלנו שדיפלומטיה היא מושא ללעג; עד שאוטומטית, אנחנו שולחים את ידינו אל האקדח. די כבר. די לתהילה הנואשת, די לשקר הישן שטוב למות בעד ארצנו. היו לנו 100 שנים ללמוד מהן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רוצחים ויורשים

העצרת העלובה של “דרכנו” הערב מסייעת בטיוח הקשר לרצח רבין וטוויית השקר כביכול הפשע האמיתי הוא הצבעה על מחנה הרוצחים

השתתפתי בעצרת השלום שבה נרצח רבין. הגעתי לכיכר רבין גם לעצרת הזכרון ההלומה שנערכה שבוע לאחר מכן. מאז לא טרחתי להגיע לאירועים הללו, שנראו בעיני כאמצעים לטשטוש ההיסטוריה. הערב עורכים מנהיגי דרכנו, מי שלא יהיו, עצרת שבה ינאם צחי הנגבי.

נושא רצח רבין נמאס עלי מזמן, כי נמאס לי לחזור על עצמי, אבל נראה שאין ברירה. צריך לדבר שוב על מה שקרה קודם הרצח ומה שקרה מיד לאחריו. רבים מהקוראים היו צעירים מדי אז, וצריך להזכיר – כי בינתיים מייצרים זכרונות מפוברקים אחרים.

מוכנים? נתחיל.

הימין היהודי, בדגש על הימין הדתי, התנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו ועשה כמיטב יכולתו לשבש אותם. ההסכמים נחתמו בספטמבר 1993, ובפברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה. גולדשטיין נכנס למערה כשהוא לובש מדי צה”ל, כדי לשוות לטבח שביצע כמה שיותר מראית עין של פעולה ישראלית רשמית. חנן פורת, מראשי המתנחלים, מצולם כשהוא צווח “פורים שמח, יהודים.” הטבח עורר את החמאס, השותף של מועצת יש”ע והליכוד, לצאת בשורה של פיגועי נקמה.

חודשיים וחצי לאחר הרצח, במאי 1994, שולח אהרן דומב, ממנהיגי מועצת יש”ע, מכתב איום ללשכת ראש הממשלה רבין, ובו הוא מזהיר אותו שבציבור המתנחלים כבר מדברים על רצח ראש הממשלה, ושאם אכן יתבצע רצח כזה, רבין יישא באחריות חלקית לו. את הממסך המדהים הזה מצא אתמול (ו’) הכתב ברק רביד. זכרו את המכתב; עוד נחזור אליו.

domb

הטבח שביצע גולדשטיין השיג את מטרתו: התגובות של החמאס אילצו את הממשלה לעכב את הפינויים שהתחייבה לבצע. רבין התחיל לדבר על כך ש”אין תאריכים קדושים.” במקביל החל צה”ל ליישם את שיטת המחסומים והבנטוסטנים שמגיעה לשלמותה בימים אלה. עוצר, סגר וכתר הפכו לתכופים. השיטה של סגר על הגדה לקראת חגים? היא מתחילה אז. כל זה גורם לחץ קשה לאוכלוסיה הפלסטינית, שהכלכלה שלה התמוטטה בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ויוצר אי יציבות. אי יציבות מעודדת אלימות מחודשת כנגד ישראלים. גולדשטיין, לא עמיר, חיסל את אוסלו.

בין הטבח של גולדשטיין, בפברואר 1994, ובין הרצח של רבין שנה ושמונה חודשים אחר כך, יוצא הציבור הימני-דתי למסע הסתה חסר תקדים. הפגנות בלתי פוסקות, בכל מקום, שבהן מושמעות קריאות נוסח “בדם ואש/את רבין נגרש.” ההפגנות הללו היו יוזמה שהגיעה מלמעלה: המשתתפים בהן היו בחורי ישיבות שקיבלו חצי יום חופש והוסעו להפגנות הללו וחזרה. ישיבות בני עקיבא הן חלק בלתי נפרד מהמפד”ל/הבית היהודי. הן מוסדות פוליטיים לכל דבר. (כבוגר ישיבת בני עקיבא נחלים, מחזור 1988, אני מכיר את השיטה הזו היטב. הייתי בכמה הפגנות “ספונטניות” כאלה. השיטה תחזור על עצמה בימי ההתנתקות.) רבנים ומנהלי ישיבות ידעו על הסיסמאות הללו ולא עשו שום דבר כדי לרסן אותן. כנראה להיפך.

אף אחד מהם לא ייחקר אחר כך. אף אחד מהם לא ישלם שום מחיר.

כמה מהרבנים הלכו כמה צעדים קדימה. אנחנו יודעים על שני רבנים – דב ליאור ונחום רבינוביץ’ – שהוציאו “דין רודף” על ראש הממשלה רבין. רבינוביץ’ גם קרא למקש את הדרך להתנחלויות, אם יגיעו חיילים לפנות אותו. דין רודף, נזכיר, משמעו שהאדם מסכן בפעולתו יהודים אחרים ואשר על כן, מצילים נרדף בחיי רודף: הורגים את האיש שמהווה רודף. בחקירתו לאחר מעשה, יאמר יגאל עמיר שהוא לא היה עושה את המעשה בלי אישור רבנים. הוא לא נקב בשמות, אבל יואל בן נון דווקא כן.

לאחר הרצח, נאלץ בן נון להסתובב עם שומרי ראש. לרבינוביץ’ וליאור שלום, תודה ששאלתם.

בתחילת 1995, מנהל יגאל עמיר שורה של שיחות ביחס לדין רודף באוניברסיטת בר אילן. הוא לא ממש בולט ברקע; זה נושא שיחה נפוץ למדי במוסדות האחים היהודים. פחות או יותר באותו הזמן, פונה מרגלית הר שפי לרב שלמה אבינר, ושואלת אותו האם א. חל על רבין דין רודף וב. האם להסגיר לרשויות אדם ששמעה אומר שיש דין רודף לרבין. אבינר, שמקבל המון פניות כאלה באותו הזמן, עונה שא. לא חל דין רודף, ושנית שככל שהיא מעריכה שמדובר בדיבורים בעלמא, אין צורך לדווח לרשויות.

אבינר היה אדם זהיר ושקול מאד בשעתו (בינתיים הספיק להתחרפן קשות), והסיבה שהוא לא הבחין באורות המהבהבים היא שהיו המון כאלה. כל כך הרבה מהם, שהוא הוציא פסק דין פומבי שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” ערב רב, על פי הזוהמה המחשבתית הקבלית, הם צאצאי עמלקים שהתערבבו בעם ישראל ושוב אינם יודעים שהם כאלה – אבל עדיין פועלים בהתאם לטבעם, שאיננו ניתן לשינוי. הרצון של יהודים דתיים להגדיר את רבין כערב רב נבע מסיבה פשוטה מאד:

ערב רב מותרים בהריגה. אם רבין אכן יהודי, הרצח שלו אסור.

בשורה של בתי כנסת ביטלו את התפילה לשלום המדינה, והחליפו אותה בקריאה ל”העברת ממשלת זדון מן הארץ.” כתובת “מוות לרבין” מילאו את הארץ. על העגלה של האחים היהודים קפצו גם מנהיגי הליכוד, בנימין נתניהו ואריאל שרון. בהפגנה המפורסמת בצומת הרצליה רעננה, הלך נתניהו מאחורי ארון קבורה; לימים יטענו תועמלני האחים היהודים שזה היה “ארון הקבורה של הציונות”, לא של רבין. וואלה.

הם ממש היו שמחים אם לא תסתכלו על התמונה הזו. קשה, אחרי הכל, לתת משמעות תמימה לחבל תליה.

והיתה, כמובן, ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, באוקטובר 1995. נתניהו ושרון נאמו על הבמה, אבל שורה של בכירי ליכוד אחרים – דוד לוי, מיקי איתן, דן מרידור – ראו ושמעו את הקהל, שצווח “מוות לרבין”, והחליטו שהם לא נשארים. נתניהו ושרון נשארו. באותה ההפגנה הופצו הכרזות של רבין במדי אס.אס.; הן הודפסו והופצו על ידי שני נערים חב”דניקים. ראש השב”כ כרמי גילון הזהיר בפומבי את מנהיגי הימין לאחר ההפגנה שמתבשל פה רצח; שרון טען שמדובר בהסתה פוליטית.

ואז התרחש הרצח.

מה קרה פה? לאמריקאים יש מושג חדש שמתאים לתופעה: Stochastic terrorism. השמעת קריאות פומביות וקריצות מובהקות לציבור האלים, מתוך ידיעה שמישהו יבין אותן ויישם את הרצח. מאחר ולא ידוע מראש מי יהיה הרוצח, ומאחר ואי אפשר להוכיח קשר בין מפיצי השנאה ובין הרוצח, מעודדי הטרור יוכלו לרחוץ אחר כך בנקיון כפיהם. לאמריקאים יש היסטוריה ארוכה בתחום, מימי הלינצ’ים ועד הפיגועים האחרונים. יש פוליטיקאים מפיצי שנאה, יש נשק זמין, יש אפסים שרוצים להתבלט איכשהו, ובשלב מסוים זו ודאות סטטיסטית שהשלושה יתמזגו לכדי מעשה.

מיד לאחר המעשה עצמו, מיהרו כל המעורבים להרחיק את עצמם. מיד נוצרה אגדה, כביכול לא היה יגאל עמיר תשובה לקריאה שהשמיע המון גדול אלא אדם בודד שפעל על דעת עצמו והאחים היהודים מתנערים ממנו.

בולשיט.

זוכרים את המכתב של דומב? בהנהגת האחים היהודים ידעו, שנה וחצי לפני הרצח, שבציבור שלהם מדברים על רצח. היו מספיק אנשים כאלה כדי לאיים באמצעותם על רבין. יתר על כן, למרות שהאחים היהודים ידעו שיש הרבה אנשים כאלה, הם הגבירו את עוצמת הפצת השנאה שלהם לרמות שלא נראו קודם לכן. הם ידעו שיש רוצחים פוטנציאלים – והם קראו להם בכל זאת. בואו. אתם תהיו שליחי ציבור. ביום שלאחר הרצח, מועצת יש”ע הוציאה הודעת גינוי לרצח, שכמו המכתב של דומב גינתה בעיקר את רבין עצמו. הטרוריסט ללילה אחד, חגי סגל, כתב מאמר שכותרתו “מה עשית, מטורף.” מה זאת אומרת מה הוא עשה, חגי? הוא עשה את מה שקראתם לו לעשות.

יתר על כן, עמיר לא פעל לבדו. על מעשה הרצח נשפטו איתו עוד שני אנשים, אחיו חגי עמיר ודרור עדני. אבל למחתרת של עמיר היה מעגל שני. הוא כלל את האנשים הבאים:

אוהד סקורניק

מיכאל אפשטיין

אריק שוורץ

כולם היו בחורי ישיבות הסדר. כולם היו מעורבים בהשגת נשק למחתרת של עמיר. כולם חמקו מדין.

מיד לאחר הרצח, החל מסע תקשורתי וציבורי שמטרתו היתה לטשטש את כל זה. הסיבה לכך היתה משולשת. קודם כל, האחים היהודים היו חייבים איכשהו לנקות את כל הדם הזה מהידיים שלהם, אחרת ירדוף אותם. שנית, ראש הממשלה היה שמעון פרס, אדם שלא היסס למכור עובדות במורד הנהר אם חשב שסילוקן יועיל לו, ובאחת מההזיות היוצאות דופן שלו הוא חשב שיוכל להקים ממשלה עם האחים היהודים.

שלישית, הציבור היהודי לא רצה לדעת. האמת היתה מפחידה מדי. הבטה בפני העובדות היתה מצריכה נקיטת פעולות כואבות: הנחתת מכת מוות על כמה מהמוסדות של האחים היהודים, כמו למשל ישיבות ההסדר, הצבא הפרטי שלהם. פירוק היכולת שלהם לבצע משהו דומה לזה בעתיד. ואת זה עוד איכשהו אפשר היה לבלוע: מותר להניח שרבין, אם היה שורד את ההתנקשות, או אם עמיר היה מחסל דווקא את פרס, כפי ששקל לעשות, היה עושה בדיוק את זה.

אבל היתה בעיה: לא רק האחים היהודים היו מעורבים ברצח ובשאיפה לרצח. חברו להם גם מנהיגי הליכוד, שרון ונתניהו. האם הם ידעו מה הם עושים? נתניהו, אנחנו יודעים, הוא פחדן. סביר להניח שהוא לא הבין על איזה נמר הוא רוכב. ביחס לשרון, אני יכול להאמין לכל דבר.

אבל, מהבנה או בחוסר הבנה, מרצון או כתוצאה מכך שנגררו, הם רכבו על הנמר. הם סיפקו לאחים היהודים ולרוצח עצמו את הלגיטימציה לרצח: זו לא רק המחאה האלימה שלהם בלבד, זו המחאה האלימה של המחנה הלאומי כולו. איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק.

וזו הסיבה המרכזית שאנחנו תקועים עם הרצח הזה בגרון 23 שנים לאחר מעשה. מחנה שלם קם על מחנה אחר לרוצחו. התגובה הנדרשת לפעולה כזו היא מלחמת אזרחים. והציבור הישראלי נרתע ממנה.

ובצדק נרתע: מכל האסונות הידועים לאדם, מלחמת האזרחים היא הגרועה שבהם. אבל הרתיעה מהתגובה הזו, המסע הצווחני של האחים היהודים שהחל מיד לאחר הרצח כביכול הם קורבנותיו, וראש ממשלה רופס ומתרפס שלא היה מסוגל למצוא דרך שלישית הובילו לכך שלרצח לא היה פורקן. העובדה שמסית מרכזי כמו בנימין נתניהו הפך חצי שנה אחר כך לראש ממשלה סגרה את הגולל על האפשרות של פורקן ופתרון.

אבל הזכרון עדיין מציק – בעיקר למחנה הרוצחים. הוא עסוק ללא הרף בנסיון לנקות את ידיו. לצורך כך הוא נדרש להכחיש את המציאות וליצור מציאות אלטרנטיבית שבה כל זה לא קרה. אלא שזה קרה, מנהיגי האחים היהודים ידעו שזה קרה, ועשור אחר כך הם ניסו לחזור על התרגיל בימי ההתנתקות. הם נכשלו: הפעם ניצב מולם אדם חסר מעצורים בדיוק כמוהם, אריאל שרון.

אבל זה הצליח פעם אחת, ולכן סביר להניח שהמעשה יחזור על עצמו. ידיהם דמים מלאו. מה שחשוב, על כן, הוא לא מה שחושבים האחים היהודים והמציאות המדומה שבנו להם: הוא להזכיר למה שנשאר מהציבור הישראלי את מה שהיה – ואת מה שצפוי לשוב ולהיות.

נזכור מי רצח. נזכור מי נרצח. נזכור ולא נשכח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשהימין רוקד “מה יפית” מול הפריץ

הימין היהודי התקשה לגנות את הטבח בפיטסבורג, משום שרצח יהודים ליברלים הוא התוצאה ההגיונית של אמונותיו

בשבת ביצע רוצח ניאו-נאצי טבח בבאי בית הכנסת Tree of Life שבעיר פיטסבורג. 11 מתפללים נרצחו, ביניהם רופא שזינק קדימה כדי לטפל בפצועים. הרוצח, שפגע גם בארבעה שוטרים, נתפס חי; התביעה מבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להוציא אותו להורג, בין השאר בשל סעיף פשע שנאה.

הטבח הביא את הימין היהודי בישראל במבוכה. הרוצח אמנם היה אנטישמי, אבל בו זמנית הוא האמין בכל הקונספירציות שהימין היהודי אוהב: שג’ורג’ סורוס הוא נבל-על בינלאומי; שארגוני שמאל (”ליברלים”, בארה”ב) חותרים תחת המולדת ומביאים מהגרים כדי להשתלט על המדינה; שמדובר באנשים “תלושים” שמסכנים את העם השורשי; ושיש לעקור אותם מן השורש. הרוצח נקב במפורש בסיבת הטבח שלו: הפעילות של ארגון HIAS היהודי לסיוע לפליטים. הוא השתמש ברטוריקה של טראמפ – היא הרטוריקה של בנט, של נתניהו, של מירי “סרטן” רגב – על שיירת הפליטים מהונדורס. ואז הוא הלך להרוג יהודים רנדומליים.

ארגון HIAS הוקם במהותו על ידי פליטים יהודים כדי לסייע לפליטים יהודים. אין כיום פליטים יהודים, אז הארגון מסייע לפליטים אחרים. ההגיון פשוט: פעם היינו פליטים, עכשיו תפקידנו לסייע לפליטים. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ואהבת את הגר.

ההגיון הזה זר לחלוטין לימין היהודי, ולרוב היהודים בישראל. זה ההגיון המוצק של ההומניזם היהודי, שאין לו עוד בית במדינת היהודים. לא במקרה יהודים עמדו בחזית כל מאבק הומניסטי: הם ידעו שכאשר מגיעה הטפה נגד זרים, יהודים הם הזר האולטימטיבי. ברגע שמתחילים להפריד זכויות על פי מוצא, ולהגדיר אזרחות על פי דם, ליהודים אין מקום. זה לא מקרה שלאומנות ואנטישמיות הולכות יד ביד. מי שחושב שהעם הוא “שורשי” ומוגדר על פי אתנוס, תמיד יראה ביהודים (ובצוענים, לא נשכח את הצוענים, ששבים ונרדפים עכשיו) זרים שיש להגביל את זכויותיהם. כשטראמפ אומר שהוא “לאומן”, הוא שורק במשרוקית כלבים: שומעיו מבינים היטב שהוא לאומן לבן. שמבחינתו, ארה”ב שייכת לגברים לבנים בלבד.

וכאן יש לנו בעיה. יותר ויותר, ישראל היא מדינת דם. חוק הלאום הוא רק הדוגמא האחרונה. האתוס האזרחי נדחה בפועל בישראל מאז הקמתה. הרעיון של מדינת כל אזרחיה מתואר כאן כמפלצת. מאחר והרעיון של מדינה אתנית בא שוב ושוב תחת מתקפה, שכן מדינה שבה 20% מהאזרחים אינם שייכים לאתנוס הגדול תהיה תמיד מטבעה מדינה מפלה, הרוב היהודי מקשיח את עמדתו. הוא הרי חונך שיהודים הם אתנוס ושכל העולם שונא יהודים, ועל כן אין שום בעיה עם כך שתהיה מדינה יהודית ששונאת את שאר העולם.

בשנים האחרונות, הימין היהודי מפלרטט בגלוי עם תנועות נאציות, ומזמן לא מדובר על תנועות שוליים. השגריר של נתניהו בארה”ב, פעיל רפובליקני בשם רון דרמר, הגיב על הטבח בפיטסבורג באמירה שיש קיצונים בשני הצדדים ושיש אנטישמיות גם בקרב השמאל בקמפוסים. זו לא רק תגובת hasbara מטומטמת כמקובל: זה טיוח של פיגוע נאצי ביהודים באמתלה של “תראו, ציפור.” בכך מסייע דרמר להסיט את המבט מהלגיטימציה שנתן טראמפ לאלימות גזענית.

בשבוע שבו אירע הטבח בפיטסבורג, רוצח ניאו נאצי אחר הרג שני שחורים בסופרמרקט בקנטקי, לאחר שניסה ללא הצלחה לחדור לכנסיה שחורה – מטרה קבועה של ניאו נאצים. תומך טראמפ נעצר בחשד לכך ששלח שורה של פצצות לבכירים דמוקרטים – ולדמון הנוכחי של הימין הניאו-נאצי בישראל ובעולם, ג’ורג’ סורוס. בין האנשים שהפכו את סורוס למטרה אפשר, כמובן, למצוא את הזנאי הלאומי, יאיר נתניהו, ואת אביו. האחרון לא רק סירב להתנער מהקריקטורה האנטישמית שפרסם בנו, אלא הצטרף לקמפיין האנטישמי של ממשלת הונגריה נגד סורוס. בהזדמנות אחרת, האשים נתניהו את סורוס בכניעה שלו-עצמו בפני הגזענים הימנים.

השבוע נתן השגריר שלו רוח גבית לטראמפ. לא בפעם הראשונה: כשניאו נאצים הרגו אשה במצעד בשרלוטסוויל, לפני כשנה, וטראמפ סירב לגנות את המצעד ואף אמר שהיו בו “אנשים מצוינים”, ראש ממשלת המדינה הכי יהודית בעולם שמר על שתיקה. דרמר לא עמד השבוע לבדו: חברת הכנסת רחל עזריה אמרה גם היא שיש לגנות את הקיצונים בשני הצדדים – אלה שמרימים שלטים ומחרימים ואלה שרוצחים – אבל בניגוד לדרמר, הבינה מהר מאד שמדובר באמירה מטומטמת אפילו ביחס אליה, ומחקה את הציוץ.

בימין הקשה יותר – על כל פנים, בזה שמוכן להזדהות ככזה – כבר מצאו את התירוץ לכך שבעלי הברית שלהם רצחו יהודים. מדובר, כתב יואב אליאסי וחזרו המוני טרולים, בשמאלנים. הם אנשים שחותרים תחת המדינה שלהם. הם הגזימו עם הליברליות שלהם. הרוצחים שלהם קצת הגזימו, אבל אפשר להבין אותם. מדובר, נזכיר, באדם שגויס על ידי בנו של ראש הממשלה למפלגת הליכוד. הנאצים היהודים לא מאמינים שהחברים הטובים שלהם עשו את זה, אז הם מטמיעים את ההגיון הנאצי. או, במילים אחרות, הם מרקדים לפני הפריץ. אולי אם הוא יבין שגם הם נאצים טובים, הוא יחוס עליהם.

מי שלגמרי איבד את עשתונותיו היה ה”אינטלקטואל” החדש של הימין, גדי טאוב, האיש שהתאהב בסטיב באנון. הוא כל כך נלחץ מהטבח, כל כך נבהל מהמשמעות של הברית שלו-עצמו עם הנאצים, שהוא מיהר לטעון שנאצים לא מהווים סכנה ליהודים.

taub

או, במילים אחרות, אנחנו חוזרים לבעיה אחרת: ישראל היא צרת היהודים. קיומה של מדינה יהודית מעודד לאומנים בכל מקום לפתור את “הבעיה היהודית”, כפי שהם והציונים רואים אותה, בזריקת היהודים המקומיים לישראל. הציונות, מבחינתה, חיה על אנטישמיות. אין לה קיום בלעדיה. המצב שבו יהודים מחוץ לישראל מאוימים טוב מבחינתה: יהודים כאלה עשויים להגר לישראל. הציונות, שכפי שהבין כבר אורוול היא הלאומנות – לא הלאומיות – היהודית, מחויבת להתנגד לכל קיום יהודי מחוץ לגבולות המדינה היהודית. והציונות צריכה בעלי ברית. פעם אחר פעם, היא בוחרת בלאומנים. זה לא באג, זה פיצ’ר.

מי שהדגים אותו הפעם היה השלמזל הלאומי, אבי גבאי. הוא קרא ליהודי ארה”ב להגר לישראל בעקבות הטבח. עלי אבונימה, פעיל BDS מוכר, קלע בו היטב: “בעקבות הטבח בפיטסבורג, בדיוק כמו לאחר ההתקפות בצרפת, פוליטיקאים ישראלים ממהרים להדהד את תביעתם של אנטישמים לחברות נקיות מיהודים. אמריקאים יהודים הם אמריקאים, לא זרים שמחכים ‘ללכת הביתה.’ הם כבר בבית.” ההגיון הציוני, בהיותו לאומני, רואה ביהודים במדינות אחרות נטע זר.

וזה צריך להפסק. אולי הפעם, כשמתבררת המשמעות של הסכם נתניהו-טראמפ – אנחנו נקריב את יהודי ארצות הברית על מזבח שימור יצהר – הציבור היהודי בישראל יתעורר מליל המכשפות הזה.

אולי, אבל אני בספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל, לא בנימין

ראש הממשלה, שרוממות המשילות בגרונו, שוב משחק בחוקי היסוד לתועלתו האישית ולאסונה של המולדת

נתיניו של בנימין לבית נתניהו, הראשון לשמו, התעוררו הבוקר וגילו שהמולדת שלהם דילגה שלב קדימה בהתדרדרות לטוטליטריות. שופר המשטר, ישראל היום, דיווח בכותרת ראשית מרעישה על קונספירציה איומה, שהוא כינה פוטש: כביכול בכירים במפלגת השלטון, בראשות הנשיא, חותרים תחת ראש הממשלה והם זוממים להביא להדחתו לאחר הבחירות. זאת, באמצעות ניצול הסמכות הנשיאותית להטיל את הקמת הממשלה על כל חבר כנסת שימצא לנכון, ולא על ראש הסיעה הגדולה ביותר. השליט כבר לא חושש ממפלגות אחרות; הוא מוטרד כעת מתככים בתוך מפלגת השלטון. לא ברור מתי ייערך הטיהור שיסלק מהמפלגה את האלמנטים הנפשעים שבוגדים במהפכה הלאומית, אבל בינתים יצא קול מלפני המלך כי יש לשנות את חוק היסוד העוסק בנושא.

לא ברור מי בסביבתו של נתניהו הוגה, בשכבו על משכבו, בתרחישים חוקתיים שמתאימים יותר לכותב סדרות מתח מאשר לפוליטיקאי. המשטר הישראלי קיים בצורתו הנוכחית יותר מ-60 שנה (להוציא אפיזודה קצרה יחסית של בחירות ישירות לראשות הממשלה). הנשיא תמיד הטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שיכול להציג לצידו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת. מי כנתניהו יודע את זה: בשנת 2009 הוא הפך לראש הממשלה למרות שקדימה היתה המפלגה הגדולה יותר. כדי שהמזימה המיוחסת לריבלין ולגדעון סער תעבוד, יש לציין, הם יצטרכו לגייס יותר חברי כנסת מנתניהו. אם זה יהיה המצב, לא יהיה פה שום פוטש: הכנסת תביע אי אמון בנתניהו. יש לציין, למען הסר ספק, שאני משוכנע שהנשיא ריבלין לא היה תומך במזימה כזו, ועם כל חוסר הערכתי לגדעון סער, מדובר בפוליטיקאי מיומן שלא היה הוזה תרגיל כזה, ואם היה עולה בכל זאת בדעתו, לא היה יוצא מפיו, שמא יצחקו כל שומעיו.

בית הנשיא יצא הבוקר בהודעה חריפה, לדעתי חסרת תקדים, שבה האשים את לשכת נתניהו בפראנויה. האם זה אכן המצב? מצד אחד, מדובר בתרגיל פוליטי שהורגלנו בו: נתניהו עושה טראמפ ומנסה להטות את דעת הקהל מכשלונותיה של ממשלתו ומהעובדה שהמשטרה הודיעה על סיום חקירותיו, בכך שהוא מאשים קושרים מדומיינים בחתירה תחתיו. בדרך, כמקובל, הוא מערער את מוסד הנשיאות ומשמיץ את האדם שאכן רוצה להחליף אותו.

אז כן, יש כאן תרגיל פוליטי. אבל הוא נשען על שכבת יסוד, שאומרת שהציבור יקבל כמובן מאליו את הנחות היסוד של נתניהו – שכולם קושרים נגדו. זה הרגע שבו הפראנויה הפכה לממוסדת: היא כל כך מובנית לתוך המערכת של סביבתו של נתניהו, שאין לה בעיה לצאת עם ידיעה שמבוססת כולה על פראנויה. החללית התנתקה מבסיס האם.

ועל זה, כנראה, ידברו כל זמן שהבלון הזה יחזיק מעמד. אני רוצה לדבר על נקודה אחרת. הדבר הראשון שקרה אחרי הפרסום של ישראל היום (שאני למד שקדמו לו פרסומים כושלים אצל כתבלבים אחרים של נתניהו) היה שאחד הח”כים הנרצעים של נתניהו השתמש בפרסום כאמתלה לתיקון חוק יסוד, כך שיורה לנשיא להטיל את הקמת הממשלה רק על ראשי מפלגות.

התיקון לא נטול הגיון. הרי לא יעלה על הדעת שהנשיא יטיל את הקמת הממשלה על אורן חזן, נניח. אבל כדי שמשהו מסוג זה יקרה, אנחנו צריכים קליגולה בתפקיד הנשיא. ולמרות שהיה לנו אנס אחד במשכן, הסיכוי שיומנה לתפקיד אדם שמעריך את הסגולות היחודיות שמביא סוס מלחמה לתפקיד קונסול נמוך משהו. אם כי, כשחושבים על אורן חזן כראש ממשלה, הבחירות של קליגולה מתקרבות לגבול הסבירות.

אבל, כמובן, כדי שיהיה קליגולה בתפקיד הנשיא, אנחנו צריכים קליגולה של ממש: פסיכופט שיבוז כל כך לתפקיד שהוא מייצג, שישנא כל כך את ארצו וחוקיה, שהוא יעשה הכל להפוך אותם ללעג וקלס, שהוא יפגין שקודמיו יסרו את העם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים – ויאלץ אותם לנשק את העקרב. ואם לא? ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.

כשאנחנו חושבים על הנושא באור הזה, ברור מי משחק את תפקידו של קליגולה במחזה. מי האיש שמאלץ את חנפיו להביך את עצמם בשידור חי, ולהפוך את עצמם לבדיחה חיה. טיבריוס היה כנראה עריץ לא פחות מיורשו, אבל הוא הבין את מהות התפקיד שמילא (ואולי מילא בחוסר רצון). כשהציע הסנאט הרופס לטיבריוס לקרוא לחודש ספטמבר על שמו – כפי שנקראו יולי ואוגוסט על שמות קודמיו – השתיק אותם הפרינקפס במשפט חד: מה יקרה, שאל, כשנגיע לפרינקפס ה-12?

מדינה וציבור מבוססים על חוקים. ההנחה הקדומה היתה שיש להכיר את חוקיהם של עמים, כי על סמך החוקים אפשר להכיר את העם. טקיטוס, שתיעב את היהודים, הודה בשמץ של יראה וכבוד שהם מחיים את כל הילודים, ולא מפקירים את התינוקות הפחות מוצלחים – אחד המנהגים היותר מפלצתיים של העת העתיקה. חוקים אינם דבר שיש להקל בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחוקי יסוד, שהם תחליף החוקה שלנו.

ואף על פי כן, כשעלה הסיוט במוחו של נתניהו שמא הנשיא ובכיר בליכוד יקשרו נגדו, הדבר הראשון שעלה על הפרק היה שינוי חוק יסוד. נתניהו משחק בהם כבפלסטלינה ותמיד עשה זאת. בקדנציה הקודמת, שינה את אחוז החסימה. המטרה היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות. התוצאה היתה שהן התאחדו. לפני מספר שבועות הוא ניסה לשנות את אחוז החסימה לאחוז הקודם: הסיבה לכך היתה החשש שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. לפני מספר ימים, העלה אחד מרצועיו של נתניהו בכנסת בלון נוסף: שינוי חוק יסוד הכנסת, כך שלפני העמדה לדין של ח”כ תצטרך הכנסת להצביע על כך. זה אכן היה החוק הישן, ששונה ב-2006, ונתניהו לא התלונן על כך עד עכשיו. כעת, עם סיום החקירות, הוא רוצה לשנות את החוק.

אפשר להמשיך. בשנת 2000, כשגוועה ממשלת ברק המגוחכת, חשש נתניהו שהוא לא יוכל להתמודד לראשות הממשלה משום שבאותה העת לא היה חבר כנסת. החוק אז אפשר רק לחברי כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. האזרח המודאג נתניהו הפעיל לחץ על חברי הכנסת של הליכוד, ששינו עבורו את החוק. ברק שלף תרגיל של הרגע האחרון והתפטר מבלי לפזר את הכנסת, ונתניהו הודיע – בטעות הגדולה ביותר של הקריירה הפוליטית שלו – שבמצב כזה הוא לא מוכן להתמודד. ההמשך ידוע.

חוקים הם אבן היסוד של חברה. בישראל כוחם חלש מהרגיל, מכמה סיבות. רוב היהודים החיים כאן הם צאצאיהם של חברות שבהן החוק היה רק המלצה לא מחייבת. יהודים כמעט בכל מקום ידעו שהחוק משרת אחרים, שהם מופלים בו, וכיוון שכך – ומאחר וברוב המקרים, לא היתה להם יד בחקיקתו – לא טרחו להתייחס אליו. המהפכנים שהקימו את המדינה, מלכתחילה לא ראו את החוקים שהפילו כמחייבים. התירבות של ישראל, הרגלתה למשטר חוק, היתה פעולה ארוכת שנים (החוק האחר שפעל בצד, החוק שהפלה בעקיפין ובמישרין בין יהודים וערבים, לא הועיל; אבל זה סיפור אחר.)

חוקים יוצרים כללי משחק. ההנחה במדינה דמוקרטית שיש חוקים, ושיש לציית להם. אם אין חוקים, אם יש לכל יותר הנחיות לא מחייבות שניתנות לשינוי ברוב מקרי, מה שנותר לך הוא מדינה ללא יסודות או מוסדות. אם הכל הוא רצון השליט, אנחנו צוללים חזרה למשטר יחיד.

מדינה חופשית וכזו שראוי לחיות בה, כפי שידע כבר מקיוואלי, היא מדינה שבה החוקים ברורים ונאכפים והאזרח רשאי לעשות כרצונו ולפעול מתוך הנחה של העדר שרירות. מדינה שבה החוק יכול להשתנות מרגע לרגע היא מדינה לא יציבה, מדינה שמרגילה את אזרחיה לאי יציבות ואף מעודדת אי יציבות. המעז מנצח.

אולי הנזק הגדול ביותר שהמיט בנימין נתניהו על מולדתו האחרת היה ערעור מוסדותיה והנחלת הציניות והיאוש בקרב תושביה: האמונה שלא יכול לבוא שינוי, כי אין בסיס יציב שעליו אפשר להביא שינוי. ומה הטעם להשתתף במשחק שכלליו יכולים להשתנות בן רגע, מבלי שתוכל להשפיע על כך?

זה פוסט שמרני למדי, בהתחשב, אבל בזמנים שכאוס מוקצף בפראנויה הוא השולט, יש צורך קודם כל להרגיע את האדמה הרועדת. ולסלק את מקור הרעש. אחרי הקדנציה הראשונה של נתניהו דימה עמוס עוז את הרעש הקבוע שיצא ממנו כקומפרסור שניצב מחוץ לחלון שלך. הרעש רק התגבר מאז. הגיע הזמן להשקיט אותו.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט, העיר בפני אסף הרשקו שלמהלך של נתניהו יש כיוון פוליטי ברור: מניעת החלפתו על ידי חבר אחר מסיעתו במידה ויועמד לדין. אם רק ראשי סיעות יכולים לשמש כראשי ממשלה, חברי הליכוד יתקשו לבחור בראש סיעת מיעוט להחליף את נתניהו. יצוין שלאורך ההיסטוריה, לא מעט ראשי ממשלה הגיעו לתפקידם אחרי שמונו על ידי חברי מפלגתם וללא בחירות: אשכול, מאיר, רבין (בכהונה הראשונה), שמיר, פרס (בכהונה השניה) ואולמרט (בתקופה הקצרה שבין השבץ של שרון ובין בחירות 2006).

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)