החברים של ג'ורג'

הפוטש הגדול והפוטש הקטן

ללא כל פיקוח של הכנסת וללא ממשלה בעלת לגיטימיות, נתניהו הופך את ישראל למדינת משטרה בזמן שהוא נמלט ממנה

אמש (ז’), באזור השעה 21:00, ביטל נתניהו בפועל את המשטר הדמוקרטי. הוא הורה לשירותי השושו להפעיל כלפי אזרחי ישראל תוכנות מעקב ש”עד כה שימשו רק למלחמה בטרור”, כדבריו. נתניהו טען שהמטרה היא מעקב אחרי חולי קורונה.

הבעיה היא שאי אפשר לדעת אם זה נכון. הסיבות לכך מרובות: ראשית, ישראל מעולם לא פיקחה כראוי על שירותי השושו שלה. שנית, כוח כזה, משניתן, לא מבוטל בקלות. שירותי המודיעין אוהבים את היכולת לעקוב אחרי כולם. שלישית, אין לדעת מי יהיה ברשימת הנעקבים. רביעית, כבר שנה אין לנו כנסת, ולחברי הכנסת אין יכולת לבגיש שאילתות ולקבל עליהן תשובות. חמישית, השב”כ ידוע בניצול סמכויותיו לרעה ואין סיבה טובה להניח שהוא אכן יעקוב רק אחרי חולים. שישית, במקביל הורה נתניהו על איסור התכנסויות הגדולות מעשרה אנשים, כך שבפועל אין יכולת להפגין נגד המהלך הזה.

כמובן, בחלק מההנחיות לשעת החירום יש הגיון. ההחלטה לאסור על התקהלות של יותר מעשרה אנשים היא הגיונית ואף נדרשת בזמן מגפה. השילוב שלה עם ההחלטות האחרות הוא זה שמעורר דאגה.

ממשלת נתניהו פועלת מזה כשנה, ללא תקדים, כממשלת מעבר. במהלך כיהונה, ביצע נתניהו שורה של מהלכים המנוגדים לחוקה הלא כתובה שלנו. הבוטה שבהם היה גניבת המנדט מכחול לבן אחרי בחירות אפריל. עכשיו הוא לקח לעצמו, מכוח ממשלה בלתי נבחרת, סמכויות ששום ממשלה – גם בזמן מלחמה – לא לקחה לעצמה.

המגיפה תחלוף. לא ידוע עדיין כמה מאיתנו יישארו כאן כשזה יקרה, אבל היא תחלוף. יהיה הרבה, הרבה יותר קשה לקחת מהמשטרה החשאית את הסמכויות שהממונה הישיר עליה העניק לה. סמכויות כאלה, מרגע שהן מוענקות, אינן מוחזרות בקלות. תמיד יש איזשהו מצב חירום שמצדיק את המשך הפעלתן. ראו, למשל, הסמכויות שהוענקו ל-NSA אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר. גם לאחר שאיום הטרור צנח משמעותית, ה-NSA המשיכה לרגל אחרי אזרחי ארה”ב בהיקף שמעולם לא נבחן ברצינות על ידי המחוקקים. הימים שלאחר מגפה יהיו קשים: יהיה צורך בשיקום מסיבי. סביר מאד להניח שכל מי שידרוש את ביטול סמכויות החירום הללו ייתקל ב”לא עכשיו, יא נודניק.”

יתר על כן, במצב שהשב”כ הוא כלי של ראש ממשלה ללא פיקוח, מותר להניח שהכלים שברשותו ישמשו למעקב גם כנגד מתנגדיו של ראש הממשלה ומתנגדי משטר הניטור עצמו – במידת הצורך, הם יוגדרו כמי שמסכנים את המאבק במגפה. שב"כ, נוטים לשכוח, שימש כזרוע מפלגתית לכל אורך ימי בן גוריון, כשהאחרון זיהה את מפלגתו עם המדינה. השירות עבר דמוקרטיזציה בשנות השמונים והתשעים, אבל מותר להניח שהוא עבר השחתה במשך עשור שנות נתניהו – משך הזמן הארוך ביותר שכיהן ראש ממשלה מאז בן גוריון – ועל כל פנים, לשירות יהיה עניין מובהק לשמור על הסמכויות החדשות שלו. במצב כזה, שמור לי ואשמור לך מתבקש.

הכנסת ככל הנראה לא תוכל להתכנס בקרוב – שוב, איסור הפגישה של עשרה אנשים ומעלה ימנע את זה. לכל היותר תהיה כנסת מצומצמת, שתצביע בשלט רחוק. ספק אם עבודת ועדות, ופיקוח על מדינת המעקב, יתאפשרו. גם אם ח”כים יוכלו לשוב ולהגיש שאילתות, מותר להניח שבחסות “המצב” הממשלה תתחמק מלענות עליהן או תדחה שוב ושוב את התשובה.

עד כאן ביחס לפוטש הגדול. ב-01:00 הלילה בוצע הפוטש הקטן. שר המשפטים אוחנה, מינוי שחוקיותו מפוקפקת בממשלת מעבר ושנאמנותו נתונה אך ורק לראש הממשלה, הורה על הפסקת פעילות בתי המשפט. בהתאם, הושגה המטרה העיקרית של נתניהו בשנה האחרונה: תחילת משפטו, שאמור היה להתקיים מחרתיים, נדחה ל-24 במאי.

אוחנה חתם על הצו כארבע שעות אחרי התדרוך הממשלתי הרשמי (והעלוב). המטרה היתה להסיט את תשומת הלב התקשורתית והציבורית מהמהלך – מהלך שבוצע בניגוד להנחיית הגורמים המקצועיים. הנהלת בתי המשפט סברה שאפשר להמשיך ולעבוד. המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, אמר שהמלצת המשרד היתה שהכנסת ובתי המשפט ימשיכו לעבוד כרגיל.

או, במילים אחרות, עבריין נמלט הכניס את כולנו למצב של מדינת משטרה כדי שיכול להמשיך ולהמלט מן הצדק. הפוטש הקטן מסוכן פחות מהפוטש הגדול; השפעתו תהיה קצרה יותר; וחשיבותו בכך שהוא מבהיר לנו שאנחנו בידיו של אדם חסר מעצורים, שדאגה לשלום הציבור ממנו והלאה, שמטרתו היא הצלת עצמו.

ועם ממשלה כזו – עם ראש ממשלה כזה, עם שר בריאות שלא מאמין במדע, עם שר משפטים שנאמן לקאפו די טוטי קאפי ולא למערכת המשפט – אנחנו צריכים לעבור תקופה של מגפה, תקופה שבה נצטרך להשען זה על זה ולתת יתר אמון בהודעות הממשלה. תעמוד אתנה לצידנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מהיבריס לאיום מלחמת אזרחים – ביומיים

חמש הערות לאחר בחירות מארס 2020

היבריס: המדגמים של ערב הבחירות ציירו תמונה שקרית של התוצאות, והעניקו 60 עד 61 מנדטים לגוש נתניהו. נתניהו, לא הימין: יצאנו משלוש מערכות בחירות, מהלך חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית, משום שהנוכל מבלפור התעקש לאחוז בקרנות המזבח. משפטו ייפתח בעוד 11 ימים, והוא היה חייב רוב כדי שיתאפשר לו להעביר איזו חוק צרפתי או שטות אחרת שמשנה את חוקי המשחק תוך כדי תנועה.

שופרות הימין פרצו בצווחות שמחה, והשמאל המורגל בתבוסה הלך שוב להתכווץ בפינה. בתוך כל הבלגאן הזה, כמעט ואי אפשר היה לשים לב לעובדה מתמטית פשוטה: 60 קטן מ-61. לנתניהו לא היתה קואליציה.

התפכחות: לא משנה, אמרו השופרות. זה נכון, 60 זה לא 61, אבל – בבוקר יום שלישי – הם העלו אפשרות אחרת. הליכוד יקושש לו עריקים מבין מצביעי גוש הלא-ביבי. הם נקבו בשמות: הנדל, מה שמו שהיה פעם מזכיר הממשלה, עומר ינקלביץ’ שלא ברור מה לעזאזל היא עושה בכנסת; אולי אף אורלי לוי או עמיר פרץ.

הליכוד, בקצרה, ניסה לרמות בבחירות. הוא רצה לשכנע אנשים שנבחרו מטעם מפלגה אחת לערוק אליו, ולבגוד במצביעים שלהם. הוא רצה לקחת קולות של מתנגדי נתניהו ולגנוב אותם. בליכוד הודו שאכן מדובר בהתנהלות שמנוגדת לחוק, אבל הוסיפו שזה בסדר, חוקים אפשר לתקן.

אבל אז הגיעה הספירה של ועדת הבחירות המרכזית וגילתה שנתניהו בעצם הפסיד. גוש תומכי נתניהו עמד על 58 מנדטים וגוש מתנגדי נתניהו על 62. וכפי שמלמדים אלי כותרת ספרי הכתיבה, 62 גדול מ-58.

ביום רביעי, תפסו מתנגדי נתניהו שרגע, אנחנו בעצם הרוב. ושאפשר לעשות משהו עם הרוב הזה. נציגים של כחול לבן והמשותפת החלו להפגש לקראת פרויקט מיוחד: תיקון הלאקונה בחוק ראש הממשלה ושינוי החוק כך שלא יאפשר לנאשם בפלילים להתמודד על תפקיד ראש הממשלה.

הפסקה מתודית: כעקרון, אני נגד שינוי חוקי המשחק ללא דיון ראוי. חוק יסוד לא אמור להיות פלסטלינה. אבל אם יש מישהו שלא יכול להעלות את הטיעון הזה, הרי זו כת נתניהו. התקדימים של נתניהו בנושא רבים ומגוונים.

ב-2000, כשממשלת ברק היתה על סף קריסה, דחף נתניהו בכל הכוח חוק שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. כלומר, שיאפשר לבנימין נתניהו להתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו חדל מתמיכתו בחוק כשברק הכריז על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל החוק היה קרוב לעבור.

ב-2008, תמך נתניהו בשינוי חוק ראש הממשלה באופן זהה לזה המוצע עכשיו: מניעת חבר כנסת מלכהן כראש ממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום. המטרה אז, כמובן, היתה אולמרט. החוק עבר בקריאה טרומית, נערכו בחירות, נתניהו ניצח, ונתניהו שכח מהחוק, שירד לתהומות הנשיה.

ב-2009, עם קואליציה צרה ולחוצה, ערך נתניהו נסיונות עילאיים לשנות את חוק הכנסת, כך שיאפשר לשבעה ח”כים לפרוש ממפלגה ולא רק שליש ממנה. החוק, שכונה חוק מופז, היה מיועד לדבר אחד: לאפשר לשאול מופז ושישה ח”כים לפרוש מקדימה. החוק היה מחושב בדיוק: היה ברור שמופז לא ישיג את 10 הח”כים שנדרשו. נתניהו לא הספיק להעביר את החוק עד שמופז ניצח בפריימריז של קדימה; פיתה את מופז להצטרף לממשלה בעת דיונים מתקדמים על פיזור הכנסת – וזמן קצר לאחר מכן פיזר את הכנסת. קדימה התרסקה מ-29 ח”כים לשניים. לקח, אגב, שצריך לעמוד מול עיני גנץ.

ב-2015, כשלא היו לנתניהו מספיק תפקידי שרים לחלק (כי הממשלה הקודמת הקטינה את המספר ל-18 בלבד), הוא פשוט שינה את החוק מעכשיו לעכשיו, כשהוא חל על הממשלה הנוכחית.

בבחירות 2019 הראשונות, כשעל פי חוק המנדט אמור היה לעבור לבני גנץ, ביצע נתניהו מחטף באמצעות סריסו הנרצע יולי אדלשטיין, ופיזר את הכנסת שוב מבלי לתת לגנץ את המנדט.

בבחירות 2019 השניות, שוב השתמש נתניהו בסריס אדלשטיין כדי לנסות לדחוף ברגע האחרון את חוק המצלמות, שהמטרה המפורשת שלו היתה להרתיע בוחרים פלסטינים מלהגיע לקלפיות. הנסיון נכשל בקושי.

היסטריה: משהתחוור לאספסוף הביביסטי שוואלה, הוא הפסיד, ושאלילו עומד לעמוד למשפטו, הוא פרץ בצווחות. תוך זמן קצר, כותב בכיר בישראל היום תמך במלחמת אזרחים אם החוק יעבור. מאוחר יותר באותו היום, העביר נתניהו מסר דומה: בחוצפת שקריו, הוא טען שהגוש התומך בו מכיל 58 מנדטים, הגוש המתנגד לו מונה 47 מנדטים בלבד – כי את קולות הפלסטינים לא סופרים. “הרשימה המשותפת […] הם כמובן לא כלולים במשוואה הזו, וזה היה רצון העם.” אם החוק יעבור, הוא הזהיר, “חברי ואני ומיליוני אזרחים שבחרו בנו לא יתנו לזה לקרות.”

במחי מספר משפטים, נתניהו הפך לכהנא מלא-מלא. הפלסטינים הישראלים הם לא ישראלים. את הקולות שלהם לא סופרים. ואם ינסו לשתף אותם בממשלה, תהיה פה מלחמת אזרחים.

במילים אחרות, הדמוקרטיה הישראלית היא עכשיו מדינת אפרטהייד. אם המרכז-שמאל יעלה לשלטון, נתניהו לא יכבד את החלטתו ויאיים בהוצאת מיליונים לרחובות.

ועל כן, עם כל ההסתייגויות משינוי חוק יסוד תוך כדי משחק, עת לעשות ליהוה, הפרו תורתך. אי אפשר להקפיד על קוצו של יוד עם אדם שבמחי יד שולל את אזרחותם של יותר ממיליון אזרחים. העבירו את החוק. שימו קץ לשלטון היחיד של נתניהו. בנו ממשלה שתפקידה להעביר את תקופת הקורונה עם יד אמונה על ההגה, ואחר כך נלך שוב לבחירות. ואם נתניהו ינסה להוביל התקוממות אלימה, יש להורות למאבטחי השב”כ שלו לעצור אותו, ואחר כך להעמיד אותו לדין על בגידה.

הבעיה, כמובן, היא שיש לנו עסק עם אנשים כמו גנץ, שספק אם יוכלו לעמוד במבחן כזה. אלא שאם ייכשל בו, ישראל לא תהיה עוד דמוקרטיה.

אני מרוצה מהבחירה שלי: בחרתי, כידוע, במשותפת. הסיבה לכך היה, בין השאר, להבהיר לשמאל-מרכז הישראלי שהוא לא יוכל להגיע לשלטון בלי קולותיהם של הפלסטינים הישראלים – ושבהתאם, הוא צריך להתחיל להתחשב בהם. מעין המצב שהיה בדרום ארה”ב לאחר חוק זכויות האזרח, כשפוליטיקאים נאלצו להתחשב בקולות המיעוט במקום להתעלם מהם. לא תיארתי לעצמי שהדמוקרטיה הישראלית תוושע או תיפול בקולותיהם, אבל זו אירוניה נאה שאני חי איתה טוב.

יהיו השלכות, כמובן. הליכוד יהפוך לתנועת כ”ך. אבל הוא כבר היה בדרך לשם הרבה מאד זמן, ביתר שאת בשנה האחרונה. אולי הדחת נתניהו תהפוך את הליכוד מכת לתנועה אידיאולוגית, כזו שיש לה אפילו מצע.

אשר למה שנשאר מהשמאל הציוני, עגו”ם (עבודה גשר ומרצ) הצליחו לאבד כ-40% מקולותיהם. חלק נדד לכחול לבן, חלק העדיף את השמאל על פני הציונות והלך לרשימה המשותפת. יש לקוות שבחלק השמאלי יותר שברשימה יעשו חושבים על המשך העתיד שלהם, כי בלי שינוי חד לא נראה כזה. שוב למדנו, אגב, שאורלי לוי היא בלון מלא אוויר חם ושלא מביא קולות. מי יודע, אם היו מוותרים עליה ומכניסים את סתיו שפיר, אולי זה היה נראה אחרת.

בצד הימני, למדנו שהמגזר הערכי בעיני עצמו שווה שישה מנדטים בערך, ושרפי פרץ – בערך מנדט אחד. יש לזכור את זה בעתיד.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע (קצר)

צאו להצביע. בימים אלה נערכה עצרת הזכרון לנפגעים במצעד בסלמה, אלבמה, אנשים שחורים שבסך הכל רצו לקבל את זכות ההצבעה. הם נתקלו באלימות לבנה ממסדית מטורפת, כמעט מהסוג שאנחנו מפעילים בגדה על בסיס יומי. אבל שם היו מצלמות, והאנשים האלה היו בכל זאת אזרחים, והם זכו בזכות ההצבעה.

וכתוצאה מזכות ההצבעה לשחורים, ארה"ב השתנתה. לא בקצב הראוי, כי הזכות החוקית מתקשה להתמודד עם מאות שנים של שנאה ממוסדת, אבל השתנתה. עכשיו, תחת בית משפט עליון שמרני, היא מוסגת שם לאחור. את המשמעות של זכות הצבעה ושל בחירות חופשיות למדים בעיקר כאשר אין יותר כאלה. הו, תמיד יהיו כאן בחירות – המשטר הציוני זקוק להן לפסאדת ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שלו, כדי להסתיר את אלה שאין להם זכות הצבעה. אבל אלה לא יהיו בחירות בעלות משמעות. בשנים האחרונות, בעיקר תחת נתניהו, אנחנו חווים צמצום מתמשך של המרחב הדמוקרטי. לאט לאט, נשללת הלגיטימציה של מפלגות שאינן מהימין.

ראש הממשלה רואה בעצם הנסיון החוקי לחלוטין להחליף אותו נסיון פוטש, והימים האחרונים הוכיחו עד כמה הוא נטול מעצורים. אז צאו להצביע, כדי שלהצבעה שלכם בעוד כמה שנים תהיה משמעות; כדי שלא תצטרכו לבחור בין מועמד מהליכוד ובין מועמד בובה שהליכוד העמיד.

כן, הצבעה היום היא קרב בלימה. אין הרבה דברים מרשימים או מרגשים בקרב בלימה, אבל הוא הכרחי. אז צאו להצביע.

והצביעו נכון.

(יוסי גורביץ)

למה אצביע למשותפת

כי צריך לסיים את הכיבוש, ובגלל שנצטרך לחיות ביחד בארץ המעונה הזו

מחרתיים אצביע, בפעם השניה, לרשימה המשותפת, ואני קורא לכם לעשות כמוני.

למה? ובכן, ראשית ראוי שאסביר מדוע אני לא מצביע עוד למרצ, המפלגה שבה תמכתי בבלוג הזה במשך כעשור.

בבואי לשקול את הצבעתי, במשך שנים היה בפני שיקול אחד: מי יסייע יותר למאבק בכיבוש ובסיומו. בשנה האחרונה, לאור הפצת השנאה הבלתי פוסקת של נתניהו, התווסף שיקול נוסף: הגנה על המיעוט הפלסטיני-ישראלי וסולידריות איתו. אלה, מבחינתי, עילות ה-sine qua non להצבעה.

בשנה וחצי האחרונה, עם השתלטות סיעת האדומים בהנהגת אילן גילאון על מרצ, חלה התרחקות מתמדת של המפלגה מתמיכה במאבק לסיום הכיבוש, וחוויתי עוינות של ממש מצד ותיקי המפלגה בכל פעם שהעלתי את הנושא ונושאים סמוכים, כמו העובדה שצה”ל הוא צבא כיבוש וקיומה של הנכבה. בנושא האחרון, למשל, קיבלתי תגובות שנראו כאילו נשאבו מ”נכבה חרטא” של אם תרצו. כמובן, חלקים ניכרים במרצ שייכים לתנועה הקיבוצית, מרוויחה עיקרית משוד האדמות של 1948.

לקראת בחירות ספטמבר, החליטה מרצ החלטה שהיתה מבחינתי חציית קו אדום: השתלבות עם הלאזוכראיךקראולה של אהוד ברק. ניבאתי שהצירוף החדש לא יביא ולו שישה מנדטים. ההצבעה על צירוף ברק היתה איומה: קריאות גנאי למתנגדים, צעקות. נרשמתי לשאת דברים. לא קיבלתי את זכות הדיבור. היתה הצבעה, היא נגמרה 240-6 לטובת האיחוד. קש נוסף ששבר את גב הגמל היה יאיר גולן. כן, לאיש היתה התבטאות מוצלחת בנושא “זיהוי סימנים.” הוא גם הועמד לדין על ידי צה”ל בשל שימוש בנוהל שכן (קרי, שימוש במגן אנושי) לאחר שבג”צ אסר על כך. הוא ננזף. מבחינת החוק היבש, יאיר גולן הוא פושע מלחמה. כן, הוא פושע מלחמה שתומך בעמדות כמעט-כמו-אלה-של-מרצ. אהוד ברק הוא פושע מלחמה בשל מעשיו בעופרת יצוקה. רשימה עם שני פושעי מלחמה היתה יותר מדי בשבילי. זמן קצר לאחר ההצבעה לקבל את שני אלה, הודעתי על פרישתי מוועידת מרצ. עביט השופכין שנשפך עלי אז היה מדהים.

הצבעתי בספטמבר לראשונה למשותפת בחוסר חדווה ובהרבה דאגה. אני שמח לומר שההצבעה הוכיחה את עצמה בכל תקופת הרפאים שחלפה מאז. לאחרונה, החליטה מרצ להתמזג עם מפלגת העבודה. נושא הכיבוש ירד לחלוטין מסדר היום, ואת המחויבות שלה לפלסטינים הישראלים הוכיחה המפלגה בכך שהציבה את המועמד הפלסטיני הישראלי הראשון במקום 11 הלא ריאלי. עכשיו סיעת אמת רוצה שאכניס לכנסת את איציק שמולי, שהצטרף להתקפה על ארגוני זכויות האדם, ואת אשת הימין אורלי לוי. אלה שתי צפרדעים יותר מדי מבחינתי.

חשוב לומר עוד משהו בנושא הזה. בשנת 1988 ראיתי את שולמית אלוני מתמודדת עם שאלה מדוע להצביע לרצ ולא למפ”מ. היא מנתה כמה סיבות, ואז אמרה בשלווה “ואם תצביע למפ”ם, אני לא אריב איתך.” השלווה חסרה לי, אבל אם אתם רוצים להצביע למה שנשאר ממרצ, לא אריב אתכם.

למה המשותפת, אם כן – או, ליתר דיוק, נתחיל בבעיות בהצבעה למשותפת. אני לא אוהב את הרשימה האיסלמית והייתי מאד שמח לא להצביע לה. גם דעותי על מק”י ידועות. אילו עמדה בפני האפשרות להצביע לבל”ד לבדה, או לאחמד טיבי, הייתי עושה את זה ללא היסוס.

אבל היכולת הזו נגזלה ממני על ידי קנוניה של אנשי ימין. בשנת 2014, נתניהו, לפיד וליברמן קשרו יחדיו להעלות את אחוז החסימה, כדי לחסל את הסיכוי של מפלגות ישראליות פלסטיניות לרוץ לבדן. עוד שטיק ציוני במסע הארוך של הציונות לחסל את ילידי הארץ ואת היכולת שלהם להגיע לכוח פוליטי. לפיד, ליברמן ונתניהו החליטו שלא תהיה לי האפשרות לבחור רק בבל”ד או בטיבי.

ואחרי זה: ההצבעה למשותפת איננה הצבעה מאונס. המשותפת, בהנהגתו של איימן עודה, מייצגת כרגע את האפשרות הטובה ביותר למי שאיננו ציוני. היא מדברת על פיתוח הארץ לטובת כל יושביה, היא דוחה את הגזענות על כל צורותיה, והיא שותפה נאמנה למאבק בכיבוש.

מעל לכל, היא מייצגת את הציבור הילידי במקום הזה, שנדחק לאחור על ידי פולשים זרים. הנכבה לא נגמרה. היא נמשכת גם כיום. ראינו את זה באום אל חיראן, כששוטרים ישראלים התייחסו לבדואים כאילו הם אויבים (ועל הדרך ירו כדור ספוג בעינו של ח”כ עודה, נקודה שהתקשורת היהודית התעלמה ממנה כמיטב יכולתה.) אנחנו רואים את זה בתכנית פראוור, בסירוב החוזר ונשנה לבנות תכניות מתאר לישובים הפלסטיניים-ישראלים ובמקביל בניהול מלחמה בבניה הבלתי חוקית בהכרח שלהם (חוק קמיניץ). המטרה של המשטר הציוני היתה ונותרה נישול באמצעות רדיפה והצקה של פלסטינים ישראלים, עד שיימאס להם ויילכו. בעוד מרצ מתפוגגת לתוך בועת צדק-חברתי-ליהודים, שיש עליה הסכמה כללית מהקצה השמאלי של הליכוד (סליחה, שרן השכל!), ובכן, מרצ, מישהו צריך להגן גם על הזכויות שאלה שבעוונם לא נולדו לעם הנבחר.

אמרו לי: זו לא הצבעה טקטית נבונה. עניתי: אין דבר כזה “הצבעה טקטית נבונה.” איש לא יודע איך יסתיימו הבחירות. “הצבעות טקטיות נבונות” נגמרות לעתים קרובות בכך שאתה מכניס לכנסת אנשים שגורמים לך להתחרט שיצאת מהבית להצביע. מרכיב ראשי להשגת צדק במולדת המעונה שלנו הוא להכיר בקיומם של ילידיה ובזכויותיהם; לשם כך צריך כמה שיותר קולות למשותפת, כדי שהמפלגות הציוניות לא יוכלו עוד להתעלם ממנה. לשם כך צריך כמה שיותר קולות יהודיים למשותפת, כדי שהפלסטינים הישראלים יבינו שהם לא עומדים לבדם במאבק הזה, שלא כל מי שמחוץ למחנה הוא עוין. סולידריות היא קריטית. ללא סולידריות, הנתניהוז והלפידים יפוררו אותנו.

ובכל זאת: מה ביחס להפלת נתניהו? זה לא מסובך, למעשה. אין לגנץ אפשרות להקים ממשלה ללא תמיכת המשותפת – אלא אם הוא הולך לשבת עם הליכוד. לפיד אמר זאת בקולו: המטרה של כלום לבן היא לשכנע את הליכוד ללא נתניהו לשבת איתם. מעבר לכך שזה לא אפשרי – הליכוד לא ישליך את נתניהו בקרוב – קיבלנו כאן הצצה למה שרוצה כלום לבן: עוד מאותו הדבר, אבל עם פחות שחיתות. העתיד שלנו יהיה זהה – הדיקטטורה הצבאית בשטחים תמשך, הגזל הציוני בתוך ישראל יימשך – אבל האנשים שינהיגו אותנו יקחו פחות לכיסם וישתדלו להיראות מהוגנים יותר.

אני מאמין שמגיע לנו הרבה יותר מזה, ולכן אנחנו צריכים את המרכיב שאיננו כלום-לבן בגוש המרכז-שמאל חזק ככל האפשר. אם למשותפת יהיו 15 מנדטים או יותר, גנץ ייאלץ לשאת ולתת איתם. ואם לא עכשיו, אז בסיבוב הבא. בחירות אינן עומדות בפני עצמן. הן נקודות במאבק ארוך.

לכו עם מצפונכם. אפשר לשבור את מעגל היאוש, אבל לשם כך אנחנו חייבים לשבור את מעגל האינרציה ולהכריח את המערכת הפוליטית היהודית לקבל את מפלגת הילידים. זה לא יהיה קל, ויהיו לא מעט משברים בדרך, אבל זו הדרך היחידה לצאת ממעגל שלטון הימין: לקבל את מי שאומרים לנו שאסור לקבל. בפשטות: לשמאל הישראלי אין סיכוי ללא הפלסטינים הישראלים.

לא לפחד כלל.

https://www.facebook.com/JointListHebrew/videos/767447903746582/

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שובו של השקרן

גלעד “השקרן” ארדן מוכיח שוב שהוא משוכנע שהציבור אידיוט. צריך להראות לו שהוא טועה

ימים קשים עוברים על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, מהבזויים באנשי הציבור שקמו לנו. מצד אחד, ראש הממשלה היוצא סומך עליו פחות ופחות, ואם יצליח להקים ממשלה ארדן לא צפוי לקבל בה תפקיד משמעותי. מצד שני, לארדן – תיראו מופתעים – לא היה עמוד השדרה הנדרש להצטרף להתקוממות נגד נתניהו שהוביל גדעון סער. מצד שלישי, אפילו הרשויות מודות היום במה שנכתב פה כבר אז: שהמשטרה, בפיקודו של ארדן, רצחה את יעקב אל קיעאן ואחר כך בדתה מליבה פיגוע.

ארדן היה חלק מרכזי מהטיוח של הרצח; רצח, חשוב להזכיר, שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילה המשטרה תחת הנהגתו של ארדן נוהל בלתי רשמי של רצח באמצעות מניעת טיפול רפואי מחשודים בטרור. הנוהל הזה הופעל פעמים רבות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שם הפלסטינים אינם אזרחים; במקרה של אל קיעאן, המשטרה פשוט הרחיבה אותו לפלסטינים ישראלים, בתמיכה נלהבת של השר שלהם. השבוע סירב ארדן שוב להתנצל בפני משפחתו של אל קיעאן.

בקיצור, המון כותרות שליליות לארדן. וצריך להתחנף איכשהו למנהיג הדגול. אז היום (ד’) הודיע ארדן שהוא ביקש מראש השב”כ לברר אילו חומרים רגישים עברו מהמשטרה לחברת המימד החמישי, והאם הם דלפו לחו”ל.

דהפאק? ובכן, היה היתה חברה בשם המימד החמישי. כמו חלק ניכר מחברות ההייטק הישראליות, היא הפיצה כזבים על מוצר שלא היה לה ולקוחות שהיו קיימים רק בדמיונה הקודח. היא עשתה את זה כדי למצוא משקיעים. התוצר שלה היתה תוכנת ריגול כלשהי, שלמרבה השמחה לא ראתה את אור היום. החברה פשטה רגל ב-2018, ויש לקוות שזה כאב למשקיעיה.

עד כאן, סיפור שגרתי למדי. אממה, יש בו שני חריגים: האחד, העובדה שבני גנץ היה היו”ר של החברה. השני, שהחברה ניסתה למכור את התוכנה שלה למשטרה ואשכרה קיבלה ממנה כמה מיליונים לשם כך. היא לא סיפקה מוצר, כי כזכור לא היה כזה. לאחרונה הודיע המשנה לפרקליט המדינה, שמונה ישירות על ידי שר המשפטים אוחנה, שמונה אישית על ידי בנימין נתניהו, שהוא פותח בחקירה פלילית בפרשה, בחשד שאנשי היח”צ של החברה רימו את אנשי המשטרה ומכרו להם מוצר לא קיים ושיקרו ביחס ללקוחות שלא היו להם.

ההתנהלות הזו מעוררת חשד: המהירות שבה נעה הפרקליטות לחקירה במקרה הזה מעוררת הרמת גבות ביחס לקצב האיטי שבה היה טיפלה בחקירות נתניהו (ובעובדה שמנדלבליט עדיין לא פתח בחקירה כנגד נתניהו בפרשת מניות מיליקובסקי). יתר על כן, במקרים של נתניהו, מנדלבליט עשה כמיטב יכולתו כדי לעכב חקירות ושימועים עד אחרי הבחירות.

בקיצור, תמוה. אבל לעבדכם הנאמן לא היה שמץ של אמון ביושרה של הפרקליטות עוד קודם לכן. חשוב לציין שעד כה, אף אחד לא טוען שיש קשר בין ההתנהלות של אנשי המכירות של המימד החמישי ובין יו”ר החברה גנץ. אבל החקירה בקושי התחילה. אשר לטענה שגנץ, כיו”ר, לא היה מודע לכך שהמשטרה היא הלקוח היחיד של החברה – נו. אם זה אכן המצב, יש פה רשלנות קשה שמצביעה על כך שהוא לקח את הג’וב כחלטורה. לא בדיוק המלצה חמה לתפקיד ראש הממשלה.

אבל נחזור לרגע לשטיק של ארדן מהבוקר. הוא ניסה לערבב את השקשוקה ולטעון – על רקע פרשת הרוגלה אלקטור שמפיץ הליכוד, שראש המוסד לשעבר הגדיר היום כ”קורונה בטחונית” – שפרשת המימד החמישי היא לא רק ישראבלוף הייטקי שגרתי, אלא סכנה לבטחון המדינה.

פה צריך להזכיר כמה עובדות:

א. ארדן הוא השר לבטחון פנים מאז ה-25 במאי 2015. ככזה, הוא אחראי מיניסטריאלית על המשטרה.

ב. כל פרשת המימד החמישי התרחשה תחת משמרתו.

ג. ככל שהיתה דליפה בטחונית מהמשטרה באמצעות המימד החמישי, ארדן הוא האחראי עליה מתוקף אחריותו המיניסטריאלית כשר לבטחון פנים. לא מסובך מדי לטעון שככל שהיתה דליפה כזו, אחריותו של ארדן עולה משמעותית על אחריותו של יו”ר החברה.

ד. החברה נסגרה, כאמור, לפני שנתיים והיא בכותרות כבר שנה (כמה מפתיע, בדיוק מהרגע שגנץ הפך למועמד לראשות הממשלה). האם במשך השנתיים האלה, לא בדק ארדן האם דלף מידע סודי? האם הוא דגר על האפשרות הזו במשך השנה שהחברה היתה בכותרות? האם, בהתאם, הוא לא אשם ברשלנות נפשעת בואכה בגידה?

המסקנה המתבקשת היא שאין שום מידע חשוב שדלף ממשטרת ישראל; שארדו יודע שאין שום מידע כזה; שהוא הפיץ את הידיעה השקרית כדי לחבל במפלגה יריבה באמצעות הפצת שקרים שאי אפשר יהיה להפריך עד הבחירות; שבכך הוא חזר לתפקידו ההיסטורי כנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, בתקווה שיזכרו לו חסד נעורים; ואולי חשוב מכל, שתחת שנות הטמטום לדעת של נתניהו, הציבור שכח מה תפקידו של שר ומהי אחריותו. שאם לא כן, אחד הבזויים שבאנשים שבחיי הציבור שלנו לא היה מפליל את עצמו.

וביום שני הקרוב יש לכם הזדמנות לשלוח אותו לשמש כסריס של איזה אוליגרך. נצלו אותה.

ועוד דבר אחד: למקרה שעלה בכם החשק האירציונלי להקשיב לדובר צה”ל, הוא נתפס הבוקר בעוד שקר מטומטם, כהרגלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אמא’לה, שוויון

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכיפה שלא היתה

מה אפשר ללמוד מהצורך הנואש של חובשי כיפות לנכס לעצמם את צה”ל

מודעה בזויה מהמקובל של מפלגת הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים הודיעה שהיא מחבקת את המגזר המקומבן ביותר בישראל, זה של הכיפות הסרוגות. כדי להראות שזה מה שהיא עושה, פרסמה מפלגת השוחד והמרמה את צילום דגל הדיו המפורסם, עם שינוי קל: היא הדביקה לאברהם “ברן” אדן כיפה סרוגה שהוא מעולם לא חבש. על אחת כמה וכמה לא במעמד ההוא.

בנו של אדן תבע את עלבונו, בציינו שאביו הצביע תמיד לעבודה או למרצ, מעולם לא לליכוד. מעבר לזיוף המטופש למדי – אם כי, בהתחשב בכך ששרי החינוך שלנו הם חובשי כיפה ברובם, לגמרי יתכן שבעוד כמה שנים התלמידים כבר לא יוכלו להבחין בזיוף – עולה השאלה: למה זה היה טוב? למי זה הועיל?

זיופים כאלה לא בלתי ידועים בקרב מפלגות חובשי הכיפה. לפני כמה שנים, פרסם נפתלי בנט כמודעת בחירות שבה נראו שלושה חיילי צה”ל צועדים קדימה. לתמונה הזו הוסיפו התועמלנים של בנט תמונה של חייל רביעי, שלא היה בתמונה המקורית. החייל הזה, אלא מה, חבש כיפה סרוגה ונראה כמעודד את החיילים החילונים.

מקרה מוכר יותר הוא התמונה המפורסמת של יעקב שבתאי הצעיר, שנגנבה על ידי מפלגת התחיה, שעשתה בה שימוש בבחירות 1981 ונאלצה אחר להחליף את התמונה.

למה, בעצם? למה הכיפות הסרוגות צריכים לזייף את עצמם למקומות שבהם הם לא היו? מדוע הם צריכים לשכתב את ההיסטוריה כדי לחוש טוב עם עצמם? ראשית, משום שהמגזר עף על עצמו, משוכנע שהוא מתת האל לאנושות (כן, כך ממש; זו האידיאולוגיה שלו), והוא מוצא את עצמו מובך על ידי השוליות המוחלטת שלו בימי הקמת המדינה. ”ראשית צמיחת גאולתנו” נבנתה, מה לעשות, בעיקרה על ידי חילונים. ואולי הם אמורים היו להיות חמורו של משיח, אבל, כמו חמורים, הם עשו את חלק הארי של העבודה.

ויש סיבה עמוקה יותר: מאז שהכיפות הסרוגות פרו ורבו ושרצו בצה”ל, הוא לא כל כך מנצח. יש לא מעט דגנרלים וקולונלים מאנשי הכיפות הסרוגות, מאפי איתם עד עופר וינטר. אממה, הם כולם מגיעים מימי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת הפלסטינית. ומלחמות “כיסוח דשא” לא מצליחות לייצר תמונות נצחון שאפשר להסתכל עליהן בלי מבוכה אחר כך. התמונה האיקונית של הכיפות הסרוגות היא התמונה של הרוצח משה לוינגר וחנן “פורים שמח, יהודים” פורת על כתפי המתנחלים בסבסטיה.

שהגיעו לשם אחרי שפרצו מחסומים של צה”ל והכו חיילים. תמונה שמסמלת את היחס הדו ערכי של המתנחלים לצה”ל: חמורו של משיח, שאוי לו אם יבעט בבעליו. ומה לעשות, תמונה של התרסה נגד חיילי צה”ל – אבוי לפלסטינים שהיו רק מעיזים לחשוב על מעשה כזה – היא לא בדיוק תמונת נצחון.

אז צריך לזייף. האגו דורש את זה. והמגזר, כידוע, לא טוב בדחיית סיפוקים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבל

זה הכיבוש, טמבל: בהנחה שהפלסטינים יואילו להתייחס לתכנית ג’ארד (זהירות, מסמך נלעג) שתפסה כותרות מוגזמות וספינים יוצאי דופן, הם צריכים לדחות אותה על הסף. הסיבה לכך פשוטה מאד: מעבר לכל הקשקשת שהמסמך עמוס בה, והדיבורים חסרי התוחלת על מדינה פלסטינית בלתי אפשרית, המסמך משאיר על כנו, לעולמי עד, את השליטה הבטחונית הישראלית בגדה המערבית. (עמ’ 11-12) שליטה זו אמורה להמשך גם לאחר שחזירים יעופו ותוקם המדינה הפלסטינית – מהלך שמותנה רשמית בהסכמתה של ישראל.

כלומר, הכיבוש – המחסומים, הפלישות הליליות לבתים, החטיפות על ידי המשטרה החשאית, העינויים – ישאר איתנו, על פי התכנית הזו, גם אחרי שכל הדור הזה ייאסף אל אבותיו. הפלסטינים יהיו העם היחיד בעולם שנתון לשליטה צבאית של אחר. תכנית ג’ארד-נתניהו (שממילא מכילה המון טקסטים שמועתקים מדברי נתניהו) היא דרישת כניעה, היא לא הסכם שלום. וזה בערך כל מה שצריך פלסטיני מהגדה או הרצועה לדעת עליה.

הסכם ג’ארד-נתניהו מועיל בנקודה קריטית אחת: הוא מחסל את האשליה שהסכם אוסלו שמחרחר את נשמתו כבר 25 שנים יכול להביא לשלום או לעצמאות פלסטינית. בפני הפלסטינים נותרה אופציה אחת: לדרוש קבלת אזרחות ישראלית על כל השטח שאמור להשאר בשליטה בטחונית ישראלית.

אגב, העמודים שמתייחסים לבטחונה של ישראל? הם לא אומרים שום דבר על בטחונם של הפלסטינים. רשמית, ישראל אמורה לטפל בנושא. אבל אנחנו כבר יודעים כמה היא יעילה בכך. אגב, אם מישהו חושב שההסכם הזה יועיל בטחונית לישראל, כדאי שיחזיר לנעמה יששכר את הבוף. צה”ל כבר מודיע שהגבולות החדשים, הפתלתלים, יצריכו עוד חמישה גדודים. חמישה גדודים שאין לו. כבר עכשיו רוב הסד”כ של צה”ל מופנה לדיכוי הפלסטינים. אם אכן יגיע הסיפוח – בינתיים ג’ארד שפך מים צוננים על ההתלהבות של שגריר יש”ע בישראל, פרידמן – עוד ממנו יופנה לשם. עוד חיילים-לכאורה יהיו קלגסים בפועל. והמשמעות תהיה עוד חיכוך עם אוכלוסיה פלסטינית, שבתורו יגביר את רצון הנקמה והמרי.

אבל כן, שכחתי: ג’ארד ונתניהו לא מתייחסים אל הפלסטינים כבני אדם, אלא כילידים שאדון לבן טוב צריך לשלוט בהם ביד רמה ובפטרנליזם.

פשע: עמוד 17 של התכנית קובע שישראל תהיה רשאית להעביר לפלסטינים את שטחי המשולש, שמאכלסים מאות אלפי אזרחים ישראלים. אף שביחס למובלעות הפלסטיניות בשטח ישראל ולמובלעות הישראלית בשטח המיועד לפלסטין מקפיד המסמך (עמ’ 16) לומר שהתושבים בהם יחזיקו באזרחות הולמת (ישראלים באזרחות ישראלית, פלסטינים באזרחות ריקה פלסטינית), הסעיף הזה נשמט מעמוד 17. קשה לראות בכך השמטה מקרית.

נתניהו מקפיד כבר שנים שלא להסתייג מהתכנית של ליברמן להעברה לפלסינים של שטחי המשולש. הוא אף התבטא בעבר שמדובר בתכנית חיובית. זו הפעם הרשמית, עם זאת, שהרעיון הזה מופיע במסמך רשמי שמקובל על ידי ממשלת ישראל. יתכן שזו תהיה הנקודה החשובה ביותר במסמך ג’ארד-נתניהו: זה היום שבו אמרה מדינת ישראל באופן רשמי לתושבים לא יהודים שלה שהם מבחינתה מטען עודף ושבכוונתה להפטר מהם בהקדם האפשרי.

לצורך כך, הימין היהודי, שמקדש את ה”ריבונות”, מוכן לוותר במהירות על חלקים ריבוניים של מדינת ישראל. כי בסופו של דבר, בישראל המונח “ריבונות” (או “משילות”) הוא שם קוד לעליונות יהודית.

צריך להבהיר שהתנגדות לתכנית הזו צריכה להיות חריפה וחסרת פשרות. אזרחות היא לא קליפה ואנשים הם לא סחורות. נסיונות לשלול מאזרחי ישראל את זכויותיהם ומקום מגוריהם צריך להיענות בשביתה כללית ובמידת הצורך, גם באמצעים חריפים יותר. הראשון שבהם צריך להיות פניה להאג כדי להגן על זכויותיהם.

חבלה במשפט הבינלאומי: יש אווירה של חוסר רצינות בתכנית הזו. למשל, בעמוד 13, נטען ש”ריבונות היא מושג אמורפי שהשתנה עם הזמן […] התפיסה שריבונות היא מונח קבוע ומוגדר באופן ברור היתה אבן נגף במו”מים קודמים.” התפיסה הפריכה של ריבונות מופנית כלפי הצד הפלסטיני; הריבונות הישראלית דווקא מוגדרת בקווי פלדה.

המסר שעובר כחוט השני לאורך המסמך הוא זלזול במשפט העמים שהתפתח לאחר מלחמת העולם השניה. התפיסה שאסור למדינות לתפוס שטחים של אחרים, התפיסה שאסור לכוח כובש להעביר אוכלוסיה לשטח שנכבש, התפיסה שכוח לא יכול לשנות גבולות – העקרון שמכוחו יצאה ארה”ב למלחמה בקוריאה ולמלחמה נגד סדאם חוסיין ב-1991 – ושלגיטימיות מושגת מהסכמת הנשלטים, נזרק כאן לפח.

המשפט הבינלאומי מלא פגמים כרימון. העובדה שלמעצמות יש זכות ווטו במועצת הבטחון היא אחד הפגמים הבולטים. הקמתו של בית דין בינלאומי חלש מאד היא בעיה אחרת. אבל מה שעולה מהמסמך הזה הוא השלכת ההגנות הקלושות שיש לחלשים מפני החזקים לפח. חזרה לתפיסות הלאומיות של 1933. זו, כמובן, עמדה שנוחה מאד לוולדימיר פוטין ולאינטרנציונל השחור שהוא מוביל, וגם למעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה, סין העממית. היא נוחה לכוחות הריאקציונריים ששולטים כרגע בארה”ב ולמותר לציין, לאלה ששולטים בישראל. הישראלים, בכלל, תמיד העריצו כוח. נתניהו נוהג לומר שכל מה שחשוב הוא כוח.

החתירה הזו תחת המשפט הבינלאומי מגיעה בתקופה פרה-קטסטרופלית, כשאסון שלא ניתן בכלל לדמיון מתרגש עלינו: שינויי האקלים צפויים לערער את העולם כולו, וקרוב הרבה יותר משחשבו לפני עשור. בתקופה הזו, שבה יידרש שיתוף פעולה יוצא דופן בין מדינות, מתייצבת ישראל בצד שעושה כמיטב יכולתו להפוך את אומות העולם לסתגרניות וזעופות זו לזו. אם מישהו יזכור את ג’ארד ונתניהו, זו כנראה תהיה הסיבה שבשלה ייזכרו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי

פייסבוק היא נבל-על. הגיע הזמן להרעיב אותה

אתמול (א') סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי, כולל את עמוד הפייסבוק של הבלוג. חשבתי שמן הראוי להסביר מדוע.

פייסבוק תמיד עוררה בי דחיה וסלידה. פתחתי חשבון ראשון ב-2007 ומחקתי אותו בתחילת 2008. אלא שאז הייתי כתב טכנולוגי של כלכליסט, ולא היתה אפשרות לשמש בתפקיד הזה בלי חשבון פייסבוק. פתחתי אותו מחדש בחוסר רצון. בשנתיים האחרונות הפסקתי לכתוב בעמוד האישי שלי והתמקדתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אמרתי לעצמי שאני זקוק לו כדי לקדם את הרעיונות שלי, ושלמרות שמארק צוקרברג הוא נבל-על ופייסבוק היא הפסיכופטית שבחברות, ושהיא מקדמת כל דבר מאוס עלי אדמות, לוותר על האפשרות על הקול הזה תהיה טעות טקטית, ויתור על יכולת להשמיע קול שבקושי נשמע. בימים האחרונים, לאחר התחבטות ארוכה, החלטתי שהעמדה הזו בלתי מוסרית.

פייסבוק, כפי שהיא קיימת כעת, היא כלי מרכזי נגד דמוקרטיה וזכויות אדם ברחבי העולם. פייסבוק משתפת פעולה עם כל שלטון דכאני, מישראל (שאותה היא משרתת בדיכוי קולות פלסטיניים) ועד מיאמנר, שם היא שותפה ללא פחות מרצח עם. פייסבוק היא גם חברת הריגול הגדולה בעולם, שעוקבת אחרי כל אדם שמחובר ברשת, בין אם הוא פתח חשבון בה ובין אם לא. אני יודע שהיא תמשיך לרגל אחרי גם כשאסגור את החשבון, אבל זה כל כך משנה.

למה פייסבוק מסוכנת לדמוקרטיה? ראשית כל, משום שהיא שותפה מלאה לחתירה תחת הדמוקרטיה. התפיסה הבסיסית של דמוקרטיה אומרת שיש שוק דעות – ושבשוק הדעות הזה לכל אדם יש קול אחד. פייסבוק מאפשרת קיומם של מאות מיליוני חשבונות פיקטיביים, שמעוותים את שוק הדעות ומעניקים למי שיש לו יותר כסף וכוח יותר השפעה על הדיון. היא מאפשרת את קיומם של גדודי טרולים שתוקפים את מי שלא מוצא חן בעיניהם ומנסים לשבש את חייו ואת רצונו להשתתף בדיון פוליטי.

כל זה, למותר לציין, התקיים גם לפני פייסבוק – אבל קלות השיתוף בפייסבוק היתה שינוי איכותי, לא כמותי, בהטיית השיח. יתר על כן, פייסבוק לא מציגה למשתמש את הקולות של חבריו כפי שהוא חושב שהם: מחקר שנערך לפני מספר שנים מצא שרק 16% מהמידע שאדם נחשף אליו בפיד מגיע מחבריו. פייסבוק, בקצרה, היא מכונת תעמולה. לעתים, היא חורגת מכל גבול אתי – כפי שעשתה לפני שנים, כשבחנה האם היא יכולה להגביר את תחושת הדכאון או השמחה של משתמשיה. התשובה היא כן. היא עשתה את הניסוי הזה על מיליוני אנשים שלא נתנו את הסכמתם להשתתף בניסוי.

אני לוקה בדכאון מספר שנים. הסיכון במקרה קיצון של דכאון הוא התאבדות. העובדה שפייסבוק הרשתה לעצמה לשחק כך בחיים של אנשים, והעובדה שממשלות לא עשו שום דבר אחר כך, היתה עדות לכך שממשלות איבדו את היכולת לפקח על פייסבוק ולהגן על אזרחיהם. זו לבדה היתה עילה לפיגוע המוני בהנהלת החברה. זאת משום שאין לנו עוד כוח אחר להשפיע על פייסבוק. מדינות כבר חלשות ממנה. החוקים לא מסוגלים לעצור אותה. לכל היותר היא תספוג קנס שולי. והיא שילמה כמה קנסות כאלה, ולא שינתה את דרכיה. היה שווה לה.

פרשת קיימברידג’ אנליטיקה הבהירה את מירב הסכנה שבפייסבוק. היא מאפשרת לכל שחקן, בזוי ככל שיהיה, לדעת אינספור אינדיקטורים על כל משתמש. בהתאם, שחקנים כאלה – הקמפיינים של ברקזיט, של טראמפ, של נתניהו – יכולים להתאים מסריפ שיגיעו למשתמשים ספציפיים, ולהציג לכל משתמש תמונה אחרת של המציאות . התוצאה היא שפייסבוק מאפשרת פירוק של המציאות והרכבתה למשתמשים לפי צרכיהם של שחקנים פוליטיים. פייסבוק מאפשרת למחנה שמכחיש את המציאות – הדוגמה הבולטת ביותר היא ההתחממות הגלובלית – לשכנע אנשים שהגרסה שלהם, ה”עובדות האלטרנטיביות” שלהם, הן המציאות עצמה. ואם אנחנו לא מסוגלים לדבר על עובדות, אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון דמוקרטי מושכל.

כל זה היה ידוע כבר שנים. למה עכשיו? כי לאחרונה פייסבוק הודיעה שהיא תאפשר לשחקנים פוליטיים לפרסם שקרים במודע. כלומר, פייסבוק היא מכונת תעמולה עבור בצע כסף. מכונת תעמולה שכבר דרסה עיתונים וכלי תקשורת עצמאיים.

פייסבוק, שיא הקפיטליזם בימיו המאוחרים, היא סכנה מהותית למין האנושי, בכך שהיא מאיימת על היכולת שלו לקבל החלטות שאינן מתומרנות על ידי תועמלנים. היא משהו שצריך לשבור. לא ברור איך, די ברור שהמדינות לא מסוגלות לזה. ומאחר וזה לא הוגן לבקש מאדם רנדומלי שיקריב את חייו כדי לבצע פיגוע, המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לצאת ממנה ובכך להרעיב אותה. אני מקווה שתלכו בעקבותי ותסגרו את החשבון שלכם.

הבלוג ימשיך כמובן להתעדכן; אפשר יהיה לעקוב אחרי כתיבה יומיומית יותר בטוויטר, החשבון הוא @ygurvitz.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)