החברים של ג'ורג'

לשחיתות תמיד אנחנו

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את זה, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג הזה. אם הוא היה מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא היה מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי נהי.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס הזה. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, כי הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צריך לדבר על גמאל

הבעיה בגמאל נתניהו היא לא הטמטום, הרשעות הבזויה, או תחושת ה”מגיע לי.” הבעיה היא שאנחנו בכלל דנים בגמאל נתניהו

גמאל נתניהו, יורש העצר המיועד של בנימין נתניהו, עלה לאחרונה לכותרות לאחר שעלתה בו חרופתו להשחית. ארגון מולד פרסם כמה פרטים מביכים על נסיך הכתר בעיני עצמו, וגמאל – שאוהב להתייחס לעצמו כ”הנסיך הארי” – העלה כמה פרסומים משמיצים כנגד מולד. לזכותם של האחרונים ייאמר שהם לא הגיבו בלפלפיות המקובלת אצל ארגוני שמאל, ושלחו לגמאל מכתב איום בתביעה שבו הוא נדרש לשלם להם 100,000 ש”ח, הסכום שמשפחת נתניהו הוציאה בתביעת דיבה מיגאל סרנה. אני חושד שהסכום לא מקרי.

בפוסטים שלו הצליח גמאל להאשים את עיתון “הארץ” בעלילה הישנה על כך שהוא נשלט על ידי חברה נאצית לשעבר, להאשים את בנו של אהוד אולמרט בכך שקיים מערכת יחסים עם הומוסקסואל פלסטיני וגרם בכך נזק לבטחון המדינה (להד”מ, ואולמרט הצעיר נכנס באמ-אמא של גמאל), והביא את הקשקושים הרגילים על “הקרן להשמדת ישראל.” מאחר ואולמרט לגמרי מסוגל להגן על עצמו, ועשה זאת היטב, נטפל בקצרה בקשקוש על “הארץ.”

עובדות:

א. בן דודו של ראש הממשלה, דוד שמרון, מספק לאביו של גמאל שירותי עריכת דין בעלות של שקל בשנה. עלותם האמיתית היא ככל הנראה מאות אלפי שקלים בשנה.

ב. דוד שמרון קיבל סכומים לא ידועים מחברת טיסנקרופ, יצרנית הצוללות. דיברו על סכומים של מיליונים אבל הסכום המלא עוד לא ידוע.

ג. טיסנקרופ היא מיזוג של שתי חברות נאציות למשעי, טיסן וקרופ. טיסן מימנה את המפלגה הנאצית ואת היטלר בימים שלפני עלייתו לשלטון. קרופ הרוויחה הון עתק ממכירת נשק למשטר הנאצי, והשתמשה במספר עצום של עובדי כפיה, ביניהם יהודים. אלפרד קרופ ישב בכלא על פשעי המלחמה האלה.

ד. המשמעות היא שבנימין נתניהו ממומן, חלקית, על ידי רווחים מעבודת הכפיה של עבדים יהודים.

ה. לגמאל נתניהו אין הכנסה משלו. הוא סמוך על שולחן אביו. מכאן נובע שגם הוא ממומן על ידי עובדי כפיה יהודים.

איך הולך לכם עם זריקת האבנים בבית הזכוכית?

אבל הסיפור הוא לא גמאל. הוא לא הטמטום, הרשעות הנבזית, תחושת האני ואפסי עוד (לפחות הקטע של האפסי תקף), או במילה חדה אחת החלאנות (דושבאגיות, בלעז) שלו. הסיפור הוא עצם קיומו של גמאל.

אף אחד לא שם לב לבניהם של ראשי הממשלה הקודמים. ילדיו של אולמרט שמרו בקפידה על פרטיותם ונשארו מחוץ לזרקורים. בניו של שרון סייעו לקנוניות הפליליות שלו, גלעד שרון חמק בעור שיניו מהעמדה לדין ועמרי שרון ישב בכלא על עדות שקר למען אביו; אבל אף אחד מהם לא נמשח למלוכה ואת אף אחד מהם לא התעקש ראש הממשלה לדחוף לפגישות עם מנהיגים זרים. בנותיו של אהוד ברק לא מוכרות לציבור עד היום. הנראות של בני משפחת פרס נמוכה ואף אחד לא חשב אי פעם שהם אמורים להיות פוליטיקאים או ממשיכי דרך. בנו של שמיר, כנ”ל. בנו של מנחם בגין היה “נסיך” ליכוד, אבל זה בזכות יחוס משפחתי מתקופת המחתרת. הוא נאבק והשיג דברים בכוחו-שלו. ילדיה של גולדה מאיר מעולם לא התקרבו לפוליטיקה, וכך גם בנותיו של לוי אשכול. ילדיו של משה שרת נותרו באלמוניותם. בנו של דוד בן גוריון, עמוס, בריון בעל שם, אכן מונה לתפקיד בכיר במשטרה, ממנו הודח בעקבות פרשת שחיתות; אבל לפוליטיקה עצמה לא נכנס ואף אחד לא חשב עליו כיורש אפילו כבדיחה.

אזרחיה של ישראל קוראים לה “המדינה”. המונח סתום, מתורגם בדרך כלל כ-The State, אבל המשמעות שלו היא “הרפובליקה של ישראל.” רפובליקה היא צורת משטר חמקמקה: משמעה הראשוני הוא “שלטון הציבור”, אבל השאלה מיהו הציבור נתונה לוויכוח. לא מעט רפובליקות לאורך ההיסטוריה היו אריסטוקרטיות/אוליגרכיות במהותן. הרפובליקה הרומאית, כמובן, וגם אלו של ונציה ורוב הקומונות האיטלקיות. הערים החופשיות הגרמניות היו רפובליקות, אבל נשלטו על ידי אוליגרכיות סוחרים ברוב המקרים. גם יוצרי הרפובליקה האמריקאית התייחסו לדמוקרטיה בחשד; חבר האלקטורים הוא שריד לתפיסה שעל טובי האזרחים להציל, במקרה חירופ, את ארצם מקריסה לתוך אוכלוסוקרטיה, שלטון האספסוף. בימיה הראשונים של הרפובליקה אזרח פעיל צריך היה להיות בעל רכוש. רק בשנות ה-50 של המאה ה-19 נתפסו כל הגברים (הלבנים, כמובן) כבעלי זכות הצבעה. מבחינה זו, הרפובליקה הצרפתית אכן היתה מהפכנית.

רפובליקה יכולה להיות דברים רבים, אבל יש דבר אחד שהיא לא יכולה להיות: מלוכה. שלטון שמועבר בירושה מאב לבן. העובדה שהשלטון בסוריה עבר מאב לבן (לאחר מותו של בן אחר), העובדה שסדאם חוסיין תכנן להעביר את השלטון לבניו, ושמובארק טיפח את בנו גמאל כיורש רק העידה על העובדה שהרפובליקות הללו היו רפובליקות בשם בלבד.

כשבנימין נתניהו מטפח את בנו כיורש; כשזה משמש כיועץ בכיר של אביו (בתחום המדיה החברתית, אבל לא רק בו); כשגמאל נתניהו הוא הראשון מבני ראשי הממשלה שמאובטח מסביב לשעון על ידי המדינה ושנהג על חשבון הציבור מלווה אותו לכל מקום; כששוב ושוב מדברים בני המשפחה על כך שהוא אמור לתפוס את מקומו של אביו בעתיד; כשהוא מופגש עם מנהיגי עולם; כשכל זה קורה והציבור מחריש, כשהמהלך הזה נתפס כסוג של גזירת גורל כמו שלטונו הנצחי של האב, גם הרפובליקה שלנו מתבררת כחלולה.

וזה מסוכן, כי בתפיסה המדינית היהודית – ככל שיש כזו – מעולם לא היתה רפובליקה, רק מלוכה. שיא החשיבה המדינית היהודית נתקע במודל ההלניסטי של מלך ומועצה, ובמאבק הקטלני הקבוע בין שני הגופים הללו (קץ ימי החשמונאים, למשל). הרפובליקניות לא טבעית לישראל, כפי שהיא לא טבעית למצרים או סוריה. היא לא היתה, יש לציין, טבעית גם לאמריקאים. המילטון רצה להכריז על וושינגטון כמלך. כשנשאל בנג’מין פרנקלין אחרי ועידת החוקה מה תהיה צורת המשטר, ענה “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה.”

היא לא מובנת מאליה, ויש להיאבק עליה. ולזכור: זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם; את בניכם יקח, וישים לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו; ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים, ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו; ואת בנותיכם יקח לרוקחות ולטבחות ולאופות; ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח, ונתן לעבדיו; ואתם תהיו לו לעבדים.

זה עדיין בידינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

טירופו של בנימין הראשון

נתניהו מרגיש שהוא מאבד את האחיזה בשלטון ומותיר אחריו אדמה חרוכה

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביצע בשבוע האחרון שורה של צעדים מסוכנים, שכולם בלי יוצא מן הכלל נועדו לאפשר את השרדותו הפוליטית. זו שכנראה משכה הכי הרבה תשומת לב היתה ההתקפה יוצאת הדופן של מקורבי ראש הממשלה על השב”כ. מירי רגב תקפה את השב”כ בסוף השבוע שעבר וכינתה את התחזיות של הארגון “הזויות.” נתניהו שתק. העבד הנרצע של נתניהו, דוד ביטן, אמר שלשום שאנשי השב”כ “פחדנים.” נתניהו הוציא הודעה רפה שהוא מתנגד. אתמול אמרו מקורבי נתניהו שהוא, אם רק היו נותנים לו, היה יוצא גבר-גבר בהר הבית, אבל מה? השב”כ הציג לו תרחישי אימה ולא היתה לו ברירה. הם שכחו לציין שנתניהו, כראש הממשלה, הוא האחראי על השב”כ. אם הוא חושב שההערכות של הארגון היו אלרמיסטיות, התפקיד שלו היה להתעלם מהן וליישם את המדיניות שלו עצמו. בשביל זה הוא ראש ממשלה. אבל לזה אין לו די אומץ.

התקפות כאלה מצד מקורבים על שירותים ממשלתיים הם משהו שהורגלנו לו ממשטר טראמפ, ואולי זה מקור החיקוי. באופן חריג, שורה של ראשי שירות בדימוס יצאו להגנת השב”כ מפני מי שאמור לנהל אותו. כרמי גילון ציין, וקשה להתווכח איתו, שביטן ורגב לא היו יוצאים להתקפות כאלה אלמלא ידעו שיש להם גיבוי מראש הממשלה.

זה היה אירוע אחד. אתמול היו כמה מהם. לפתע, בלי שום התרעה, הודיע נתניהו שהוא בעד עונש מוות לעומר אל-עבד, הרוצח מחלמיש. בכך, כמובן, הוא מפגר בארבעה ימים אחרי שר הבטחון שלו, שר החינוך שלו ושרת המשפטים שלו; אבל, בניגוד אליהם, הוא הצליח להציג את בתי הדין הצבאיים כחותמת גומי של הממשלה (”הם [השופטים] רוצים גם לדעת את עמדת הממשלה”) ולהשכיח את העובדה שלפני שנתיים הוא חיסל את הצעת עונש המוות של אביגדור ליברמן. לא בכל יום ראש ממשלה של מדינה שרשמית אין בה עונש מוות מודיע בפתאומיות על תמיכתו בו.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שהסבירות שעונש המוות אכן ייושם בישראל או בשטחים הכבושים על ידה נמוך משהו. אבל כשראש הממשלה סוטה ממדיניות של עשרות שנים – מדיניות שהוא עצמו תמך בה – הוא מזמין עליו לחץ תמידי מצד ימין והוא מוריד את תפקיד ראש הממשלה, רשמית, למעמדו של טוקבקיסט.

אתמול חזינו גם בהתקפה חריפה מצד מלך ירדן, עבדאללה, על נתניהו. באופן חריג אם לא חסר תקדים, האשים עבדאללה את נתניהו בכך שהוא השתמש במשבר המאבטח בירדן לצרכיו הפוליטיים, דרש את העמדתו לדין של המאבטח – אותו כינה “רוצח”, ויותר ויותר מתחוור שזה לא רחוק מהאמת – והבהיר שלהתנהגותו של נתניהו תהיה השפעה על היחסים בין שתי המדינות. ה”התנהגות” המדוברת היא ההזדרזות של נתניהו להתחבק בצורה מתוקשרת עם המאבטח – שהרג לפחות אדם אחד חף מפשע, אם לא שניים – וההחלטה מעוררת התמיהה (בלשון המעטה) להפיץ את תמונות החיבוק הזה בחשבון הטוויטר בערבית שלו.

יבול חריג ליום אחד, אבל את הדובדבן השאיר נתניהו לערב. ערוץ 2 פרסם הדלפה מכוונת היטב, על פיה נתניהו הציע לשליחי נשיא ארה”ב לספח את ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת העברת שטחים ריבוניים ישראלים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים. ההצעה עצמה הוצגה לאמריקאים לפני מספר שבועות. ההדלפה אמש לא היתה מקרית.

היא גם היתה המהלך המזיק ביותר שביצע נתניהו. הוא אמר לאזרחים הפלסטינים שלמקרה שהם לא הבינו את זה עד כה, האזרחות שלהם היא אזרחות על תנאי. ברצותה, הממשלה יכולה לסחור בהם. העובדה שהם אזרחים ישראלים לא תעזור להם, כי אף אחד לא סופר אותם; זו אזרחות ריקה, שמשמעותה היחידה היא היכולת של ישראל להעמיד פנים בעולם שהיא איננה דיקטטורה.

נתניהו מאמץ בכך את התפיסה של ליברמן – תפיסה שהוא הגדיר לפני כמה שנים כ”לא בלתי לגיטימית.” כדי לשרוד בתפקידו, הוא מוכן לשמוט את הקרקע מתחת למה שנשאר מהתפיסה האזרחית של ישראל ולומר שוב ל-20% מהאוכלוסיה שהם אויבים בפוטנציה, שעל כל פנים הם לא רצויים – כל כך לא רצויים שנתניהו מוכן לוותר על שטחים ריבוניים של ישראל, משהו שבכלל לא בטוח שהוא מוסמך חוקית לעשות.

האם נתניהו מתכוון לזה, או שמדובר בעוד תרגיל השרדות נואש? זה לא כל כך משנה, כי התבטאויות כאלה יוצרות מציאות. הן תשארנה איתנו גם כאשר נתניהו ייזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה. האמירות האלה, מגובות במסמך רשמי של ראש הממשלה שהוגש לארה”ב, תשארנה איתנו. כמעט גורם לך לרצות שמישהו יעמיד לדין את נתניהו על בגידה, בסעיף הידוע לשמצה (97 ב’ לחוק העונשין) שצוטט לא נכון כנגד רבין – “מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם.” בניגוד לרבין, שפעל מכוח החלטת ממשלה ודן על שטחים שמעולם לא סופחו, ספק אם הממשלה הסמיכה את נתניהו לתת הצעה כזו לארה”ב וההצעה דנה בהוצאת שטחים ריבוניים מישראל. אין ספק שיהיה צדק פואטי אם נתניהו יועמד לדין על הסעיף הזה.

אבל, צחוק בצד, זה לא מצחיק. הצטברות כזו של היסטריה ביום אחד מעידה שהגענו לרגע שבו צריך לשאול את עצמנו איך מעבירים את ראש הממשלה למצב של נבצרות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, אם אתם תורמים דרך פטראון, אני מתכוון להתחיל לפרסם בתחילת השבוע תכניות טנטטיביות לכתיבה בהמשך השבוע ולבקש משוב מהקוראים. ואם אתם נתקלים במטס חגיגי של חזירים מעופפים, זה אומר שהצלחתי להזיז את עצמי ולטפל בנושא ההרצאה המובטחת.

(יוסי גורביץ)

חייל שחור מכה

עוד הוכחה לכך שנתניהו לא ראוי להיות בעמדת הנהגה

בשעה שמילים אלו נכתבות, מניין ההרוגים בגדה ובירושלים עומד לפחות על שלושה, ככל הנראה ארבעה; מספר הפצועים, על פי מקורות פלסטיניים, עומד על יותר ממאה; וקלגסי מג”ב פושטים על בית החולים מוקאסד שבמזרח העיר, בין השאר בנסיון לחטוף את גופות ההרוגים, שעל פי הדיווחים ניצלו מידיהם ונקברו בחופזה.

(חשבו לרגע על המשפט האחרון.)

עוד לא ברור מה יהיה מנין הנפגעים ואיך זה יגמר, אבל כבר עכשיו ברור שבנימין נתניהו לא ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.

נזכיר: הפרשה התחילה לאחר הפיגוע בהר הבית בשבוע שעבר, שבו הרגו תוקפים פלסטינים שני חמושי מג”ב לפני שנורו בעצמם. עדאלה דרשה השבוע חקירה באשר לנסיבות מותם של אחד הפלסטינים, שעל פניו נורה שלא לצורך. בעקבות התקרית, החליט השר לבטחון פנים, גלעד “השקרן” ארדן, להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית. התוצאה היתה מהומות וסירוב פלסטיני להגיע להר הבית כל זמן שהמגנומטרים שם.

תועמלנים ישראלים מיהרו לצווח שלפלסטינים אין בעיה עם מגנומטרים וציוד מעקב אחר כאשר הוא מופעל במכה, למשל (בן דרור ימיני כתב את הדברים האלה הבוקר בידיעות אחרונות.) זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. אין מחלוקת על הריבונות של סעודיה במכה, וכשהמשטר שם דורש מכל מוסלמי לעבור בדיקות בטחוניות, הוא לא כופה עליו שום דבר יוצא דופן.

הפלסטינים והמוסלמים בכלל לא מכירים בריבונות של ישראל במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה לא בחראם אל שריף (”הר הבית”). יתר על כן, לפלסטינים יש סיבה טובה מאד לחשוד בכל שינוי ישראלי של הסטטוס קוו. הם זוכרים מה עשתה ישראל בחברון ואיך כרסמה בשיטתיות בזכויות של הפלסטינים על המסגד האיברהימי (”מערת המכפלה”). הם רואים בחשד את העליה של תנועות המקדש, שהפכו כבר למיינסטרימיות במפלגת השלטון. כאן צריך לזכור שהריבונות של ישראל בהר הבית מעומעמת, ולא במקרה. בהסכם השלום עם ירדן, לירדן יש אחריות על הווקף שפועל בהר.

כשארדן הורה להציב את המגנומטרים, הוא עשה שרירים של ריבונות במקום נפיץ. הוא ודאי ידע שהמהלך הזה יתקבל בברכה בקרב חברי המפלגה שלו, שכבר עברו השתלטות עוינת מצד הבית היהודי. נתניהו לא אמר על זה כלום. אחר כך הגיעו שיחות טלפון ממלך ירדן ושליחים ממלך סעודיה. נתניהו לא עשה כלום.

אחר כך (שלשום) הבית הלבן הביע דאגה מהמתרחש בבית הלבן, תוך שהוא מאזכר את אחריותן של ישראל וירדן יחדיו. נתניהו המשיך לא לעשות כלום. זה לא שלא היה לו זמן: הוא אמנם היה בביקור בפאריס והונגריה, אבל הוא מצא זמן להתראיין לערוץ 20. הוא גם יכול היה לומר למארחים בהונגריה שעם כל הכבוד, יש סיכוי שעיר הבירה שלו תתלקח ושהוא ישמח לבוא לכנס הבא. אבל לא, הוא המשיך בנסיעה כאילו הכל שגרתי.

יש לציין שבמשך שנים טען נתניהו שהוא מנסה להגיע להסכם עם “המדינות הסוניות המתונות” – הפיקציה שאומרת שהדיקטטורות הצבאיות שסביבנו הן בסדר גמור כל זמן שהן לא שיעיות – שיאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה ולהן את שלהן תוך עקיפת הסכסוך עם הפלסטינים. ספק אם יש מהלך שמנוגד לתפיסה הזו מאשר העלאת מתחים סביב חראם אל שריף. ואף על פי כן, זו המדיניות שבה בחר נתניהו – מרצונו או במחדל, זה לא כך כך משנה.

אתמול הוא חזר וערך ישיבת קבינט בשעה 22:30; השעה המאוחרת נבחרה ככל הנראה כדי שהעיתונים הבוקר לא יוכלו לדווח על תוצאותיה. בפני נתניהו עמדו מספר אפשרויות: הוא היה יכול להוריד את ארדן מהעץ ולהורות על פינוי המגנומטרים; הוא יכול היה להודיע שהמגנומטרים נשארים, בשם ריבונותנו הנצחית; הוא היה יכול לקרוא למנהיגי העולם הערבי להתייצב לתפילה ביום שישי ושהוא יהיה ערב אישית לבטחונם ושהוא יהיה הראשון לעבור במגנומטרים, או משהו יצירתי דומה.

הוא בחר את הבחירה הפחדנית מכולם. הקבינט לא החליט, והשאיר את האחריות לדרג המשטרתי. מפקד מחוז ירושלים מצא את עצמו אחראי הבוקר על החלטות אסטרטגיות שהן הרבה מעבר למידתו, כי נתניהו שוב השתפן. כשהעשן יתפזר, נתניהו יזרוק את התיק על המשטרה. אבל זו כלל לא ההחלטה של המשטרה. זו היתה אמורה להיות החלטה שלו.

וברקע, כמובן, מרחפות כל הזמן החקירות שמלחכות את כסאו של נתניהו. היום נחתם הסכם עד המדינה עם מיקי גנור, איש מפתח בפרשת הצוללות וכמסתבר גם בפרשת האמוניה (כן, יש גם פרשת אמוניה, שבמרכזה נסיונו של נתניהו לדחוף להקמת מפעל אמוניה בנגב בעלות ממשלתית של 700 מיליונים). נתניהו כנראה חושב שהתפרצות דמים גדולה תשכיח את החקירות, או על כל פנים תוריד אותן מהכותרות. אם זה מה שהולך פה, קשה למצוא שם אחר להתנהלות הזו פרט לבגידה.

הבעיה היא שהתרגלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ושהמדינה תשרף

ארבע הערות על פרשיות נתניהו

הפגישה שלא היתה: ביום חמישי שעבר ערך ראש הממשלה בנימין נתניהו פגישה דחופה עם בכירי יועציו הפוליטיים, שרים ואפסים אחרים. הסיבה: האש שמתחילה ללחך את היכלו, פרשות הצוללות ובזק. המטרה היתה להוציא אנשים שידבררו את העמדה שלו בתקשורת. התעלה על כולם מיקי זוהר, שהצליח להעלות טקסט שבו שכח להסיר את המרכאות מהקופי-פייסט שעשה מהטקסט של נתניהו.

נזכיר שבדו”ח מבקר המדינה על צוק איתן, נמצא שנתניהו לא ערך שום ישיבה בנסיון למנוע את המלחמה באמצעות דיפלומטיה. עוזי ארד דיווח בשעתו שעד 2012, נתניהו לא ערך שום דיון על עזה, נקודה. פגישה דחופה על רצח הנשים? נאדה. על עליית יוקר המחיה? זדיינו, הוא מסודר עם הסיגרים והשמפניה. על מה יקרה כשאבו מאזן יתפגר? למה לחשוב מראש כשאפשר לאלתר? נתניהו, ככלל, לא עורך דיונים על מדיניות. הוא מקבל החלטות מכאן לעכשיו.

השרדות זה חשוב, על כל פנים מבחינתו. אתם, מצד שני? דמכם זול. דמם של ילדי עזה זול אף יותר.

חזקת החפות לא רלוונטית: תומכי נתניהו טוענים בלהט שאסור לשפוט את ראש הממשלה מראש, שהוא חף מפשע עד שהוכח אחרת, ושאנחנו צריכים להתנהל כאילו אנחנו לא רואים מה נמצא מול האף שלנו.

זה, במחילה, בולשיט. חזקת החפות שייכת לספירה הפלילית. אנחנו לא יכולים לזרוק את נתניהו לכלא ולגרוס את המפתח בלי משפט, על פי כל כלליו. כשאנחנו באים להשית סנקציות פליליות על אדם ולשלול את חירותו, הוא צריך לקבל כל הגנה אפשרית. המחיר של טעות הוא עצום. ובמשפט הפלילי, כנדרש, חובת התביעה היא להוכיח את הטענות נגד הנאשם מעל לספק סביר.

אבל זו כלל לא הרמה הנדרשת בספירה הפוליטית. כאן, הכלל צריך להיות “אשת קיסר צריכה להיות נקיה אף מחשד.” ביחס לאשתו של הקיסר הנוכחי, ובכן, עד כה מצא בית משפט שהיא התעמרה בעובדים ואף תקפה פיזית אחת מהם. המשטרה המליצה להגיש נגדה כתב אישום במספר פרשיות, והיועץ המשפחתי דוגר על כתב האישום הזה כבר יותר משנה.

ביחס לנתניהו עצמו, אנחנו יודעים שהוא קיבל סיגרים ושמפניה בשווי עשרות אלפים או יותר, ושהמתנות הללו מתועדות בחשבוניות; שהוא שיקר למבקר המדינה באשר ליחסיו עם הטייקונים אלוביץ’ ומילצ’ן; שבזק של אלוביץ’ נהנתה משת”פ יוצא דופן מצד הבובה של נתניהו במשרד התקשורת, חובב הקונספירציות שלמה פילבר; שנתניהו התעקש להחזיק בתיק התקשורת עד שאולץ לפרוש ממנו, בלי שום הגיון ברור; שבנו קיבל מתנות חשודות מהמולטי מיליונר פאקר; ושכמות אי הידיעה שלו מהממת.

נתניהו לא ידע שעורך הדין הצמוד שלו (הבן דוד שלו שמייצג אותו עבור שקל בשנה בתיקים ששווים מיליונים, דוד שמרון) מנהל במקביל פוילע שטיק עם צוללות וספינות שטח – צוללות וספינות שטח, ראה זה פלא, שנתניהו דחף לרכישתן. יש סביבו כוורת מדהימה של אנשים שהסתבכו בפלילים – מניצול מעמד לרעה עבור בהטרדה מינית (נתן אשל) וחטיפה ותקיפה מינית (גיל שפר) – והוא פשוט לא ידע.

אז כן, כדי לזרוק אותו לכלא על כל הפרשיות שהוא מעורב בהן נצטרך ראיות שהן בטון יצוק. אבל בשביל לומר שהוא מזהם כל מה שהוא בא איתו במגע, ושהוא לא כשיר מוסרית להיות ראש ממשלה? יש לנו לגמרי מספיק חומר. אני לגמרי בעד חזקת החפות של נתניהו; שיגן עליה מהבית.

השחתת המוסר: בנושא קשור, נוטים לשכוח שהבלבול בין חזקת החפות ובין שאלת כשירותו המוסרית של נבחר ציבור היא במידה רבה המצאה של נתניהו עצמו. בראשית הקדנציה הראשונה שלו, הוא הסתבך בתרגיל מסריח מהרגיל: פרשת בראון-חברון. על פי החשדות, נתניהו מינה את רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כדי שזה יסגור את התיקים של אריה דרעי, שבתמורה אמור היה לתמוך בהסכם חברון. החקירה שהגיעה אחר כך מצאה שצחי הנגבי שיקר לממשלה ביחס לעמדתו של נשיא העליון בנושא מינויו של בראון; היא גם מצאה שאביגדור ליברמן, אז יד ימינו של נתניהו, ניהל שיחות חשודות בנושא דרך דודי אפל, שמיד לאחר מכן ניהל שיחות עם דרעי.

היועץ המשפטי לממשלה שנתניהו נאלץ למנות אחרי שבראון התפטר אחרי יומיים, אליוקים רובינשטיין, סגר את התיק תוך שהוא נוזף חמורות בנתניהו. הוא מצא שאכן היתה קנוניה פלילית למנות את בראון, אך יש ראיות רק נגד דרעי. נתניהו, במילים אחרות, חמק מחוסר ראיות; הוא לא ידע. שוב לא ידע. הקו של מפמפמי עמדת נתניהו מאז היה שהיועץ אמר את דברו, התיק סגור, אין מה לראות פה.

אף ראש ממשלה קודם לכן לא השתמש בקו הזה. כל ראש ממשלה אחריו, בכלל זה כמובן נתניהו עצמו, השתמש בו.

שהמדינה תשרף: היום הודיע אחד מחנפיו של נתניהו, דוד ביטן, שנתניהו לא מתכוון להתפטר מתפקידו גם אם יוגש נגדו כתב אישום. זו, יש לציין, זכותו החוקית: יש לאקונה בחוק בנושא הזה, כנראה משום שהדור שכתב את חוקי היסוד שלנו לא היה מסוגל להעלות בדעתו ראש ממשלה שחשוד בפלילים ולא מתפטר.

אין שום סיבה להניח שנתניהו לא ייאחז בקרנות המזבח, ושביטן מאותת לנו שזה מה שהולך לקרות. אחרי הכל, זה ראש הממשלה שאשתו אמרה ש”נעבור לחו”ל ושהמדינה תשרף.” האיש פה בשביל הכסף, הסיגרים, השמפניה – והידיעה הברורה שברגע שהוא יפסיק להיות ראש ממשלה, כל החרא ייצא החוצה. ברגע שהוא לא ישלוט במינוי היועץ המשפטי לממשלה, שר המשטרה והמפכ”ל, הסיכוי שלו לא להגיע לכלא יורד דרמטית. האיש נלחם על חייו. ואין שום סיבה להניח שהוא לא ישפוך את דמכם כדי להציל את שלו.

יואיל נא רק לזכור איך נגמר הסיפור על קרנות המזבח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, חלקן גדולות. אני רוצה להודות בזאת לתורמות. נפגש במקום שבו אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

תראו, טורפדו!

שימו לב לספין של לפיד בפרשת הצוללות. הוא מסתיר משהו מביך מהרגיל

שר החוץ בעיני עצמו, יאיר לפיד, יצא שלשום (ד’) בהתקפה חריפה על ראש הממשלה נתניהו. לטענתו, כפי שהובאה בערוץ 2, במהלך עסקת הצוללות התיר נתניהו מכירה של צוללות גרמניות למצרים, בניגוד לעמדתו של שר הבטחון, ובכך גרם נזק לבטחון המדינה.

וואלה.

יש לנו פה ספין שקוף משהו וראוי לפרק אותו. קודם כל, די ברור שלפיד יוצא בהתקפה חריפה מאין כמוה על נתניהו – עד לאחרונה הקפיד לא לתקוף אותו – בעקבות הצלילה שלו בסקרים. זו, יש להניח, היא התוצאה של התחושה של הבסיס של לפיד שהאחרון משתין עליו: יש גבול לכמות הפעמים שבהן אתה יכול לטעון ש”אין הדתה” ולהתנחמד לאחים היהודים לפני שהמצביעים המקוריים שלך יחפשו מישהו אחר.

ההתקפה של לפיד על נתניהו היא טענה שנתניהו מסכן את בטחון ישראל עבור בצע כסף. אין לי ספק שנתניהו היה מוכר את ישראל בעבור בקבוק שמפניה טוב, אבל דחליל הבטחון הספציפי הזה מלא ביותר מדי קש.

עובדות:

א. מצרים איננה מדינת אויב. לישראל יש עמה הסכם שלום יציב מזה 36 שנים.

ב. יתר על כן, החונטה המצרית – לרוע המזל של שני הצדדים – היא בעלת ברית של החונטה הצבאית שלנו.

ג. גם אילו היינו רואים במצרים איום (כמה שנים צריך להתקיים שלום כדי שזה ייפסק?), ספק אם צוללות מצריות חשובות למשהו. שהדי במרומים למה המצרים רוצים כאלה, אבל אין להן כל שימוש כנגד ישראל. חיל הים שלנו הוא יותר משמר חופים. לא צריך צוללת מתקדמת כדי לשבש את הפעילות שלו, שתיים-שלוש משחתות יספיקו. כמובן, במקרה של המשחתות התיאורטיות הללו עולה מיד השאלה איך בדיוק הן יתחמקו מחיל האוויר הישראלי, אבל זה נכון גם למקרה של צוללות.

ד. (מה שמזכיר שגם לישראל אין שום צורך בצוללות. אין שום איום קונבנציונלי שהן משמשות נגדו. חילות הים בסביבה שלנו הן בסד”כ של חסקה. השימוש היחיד לצוללות ישראליות (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא לשמש לפשע נגד האנושות המכונה “מכה גרעינית שניה.” אבל על זה לא מדברים.)

ה. אילו רצה הצבא המצרי לאיים על ישראל, יש לו כלים יעילים יותר: למשל חיל אוויר מתקדם וערימה של טנקים מתקדמים שהוא מקבל מארה”ב. הטייסות המצריות הרבה יותר מסוכנות לישראל – שוב, במקרה הלא סביר של עימות צבאי בין שתי המדינות – מאשר כמה צוללות.

האם לפיד לא יודע את זה? זה לפיד, אז יש סבירות שהוא לא יודע. אבל אין סיבה שהאזרח העירני לא יידע.

אני לא יודע למה נתניהו אכן ביטל את הסעיף שאוסר על המספנות הגרמניות לבנות צוללות עבור המצרים (נתניהו מכחיש שהוא אחראי לכך, אבל המילה שלו לא שווה הרבה), אבל הסבר סביר יכול להיות ג’סטה לחונטה המצרית. יכול להיות שגם א-סיסי רוצה להצטלם בפרצוף חשדני מתוך גוף של צוללת. אולי גם שם ההמונים אוהבים את זה.

כאן ראוי לשים לב לעיתוי של הפרסום של לפיד: לדבריו, הוא למד על הנושא כשהיה שר האוצר. וואלה. לקח לו הרבה זמן לדבר על זה. לפיד מבקש מאיתנו להאמין שכפטריוט ישראלי, הוא ידע על פעולה של ראש הממשלה שמסכנת את הבטחון, ושתק בנושא במשך שלוש שנים – כולל במהלך מערכת הבחירות של 2015. רק כשסר אליו מר המוות של הסקרים השוקעים, שבר לפיד שתיקה. אני אפילו לא מדבר על זה שכשר אוצר וראש הסיעה ששווה בגודלה לסיעת הליכוד, הוא היה יכול לעשות משהו בנידון.

לא מי יודע מה פטריוטי, תצטרכו להודות. יש שיאמרו שזה מסריח מפוליטיקה ישנה.

אבל רגע, יש רובד גרוע יותר. כפי שציינה ח”כ מרב מיכאלי, לפיד היה אחראי, כשר אוצר, על החשבת הכללית – שמימנה את הרכישה המשונה של הצוללות בהלוואה לא חוקית מבנק דיסקונט. מיכאלי מציינת שהאופציות הן שא. לפיד לא הבין מה החשבת הניחה לפניו, וחתם בהיסח הדעת, ב. שהחשבת בכלל לא ספרה אותו ולא טרחה להעביר את הנושא דרכו, מה שאומר משהו על היחס של בכירי האוצר ללפיד ועל חוסר ההתאמה שלו לתפקיד. מיכאלי מנומסת מכדי לציין את אןפציה ג’: החשבת הציגה את הנושא ללפיד, הוא הבין במה מדובר, חתם בכל זאת – ואז קלט, באיחור, שעדיף לו להשמיע קולות של צוללת ולקוות שאף אחד לא ישים אליו לב.

כך שהשאלה היא השאלה הקלאסית, בשינוי קל: מה ידע לפיד, אם ידע, על חלקו של משרד האוצר בפרשת הצוללות, ומתי ידע זאת?

זו השאלה, לא ספין על צוללות מצריות. זו השאלה, ואפשר לסמוך על לפיד שהוא יתחמק מתשובה עליה.

ועוד דבר אחד: אולי כדאי להפסיק עם ההדתה, וללמד את הילדים עובדות ולא מיתולוגיה, ולו כדי להמנע מהפאדיחה שבה שר האוצר שלכם חושב (?) שהיו דרוזים בימי התנ”ך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מצהוב ושחור לאדום ושחור

כשהימין היהודוני מרקד לפני הפריץ ההונגרי, המאבק שלו בזכויות האדם מתחבר לנאציזם שלו ומחזק את תפיסת ישראל כצרת היהודים

הממשלה הימנית-פסיכית של אורבן בהונגריה יצאה בימים האחרונים בקמפיין אנטישמי אלגנטי, במסגרתו היא הפיצה פוסטרים שמראים את דמותו של ג’ורג’ סורוס מחייך וקוראת לתושבים למחוק לו את החיוך. ממשלת אורבן, חברה של כבוד באינטרנציונל הלאומני, טוענת שסורוס מנסה לכפות עליה כניסת מוסלמים, טענה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי בא אל קרבו – אם כי אין לה כל בסיס. באופן חריג, שגריר ישראל בהונגריה הוציא הודעת גינוי חריפה לצעד הזה של ממשלת הונגריה.

הימין היהודי נעמד על הרגלים האחוריות וצווח: איך העז משרד החוץ לצאת להגנתו של ג’ורג’ סורוס? הרי מדובר בעוכר ישראל שתומך ב-BDS! וכאן עבר הימין היהודי מטמורפוזה מהירה לימין יהודוני: ערוץ 20 – בקרוב הוא יהיה ערוץ הכנסת שלכם – כתב שסורוס “צבר מרבית מהונו באמצעות ביזת יהודים במהלך השואה.”

אם זה היה המצב, אין ספק שסורוס הוא גאון פיננסי: הוא היה בן 15 כשנגמרה המלחמה. הוא עצמו ניצול שואה, והוא היה אז פליט כמעט חסר כל. קשה היה להתעשר בין החורבות של מה שנשאר מבודפסט אחרי שהצבא האדום גמר לעבור עליה. מה שעשה כאן ערוץ 20 הוא עלילת דם קלאסית: הטענה שהיהודים הם כל כך שונאי אדם, שהם מתעשרים גם מאסונות העם שלהם. כשלואיס פרחאן טען ש”עשירים יהודים” התעשרו מהשואה, הוא הוקע על ידי כולם כאנטישמי. לערוץ 20, ערוץ הבית של הימין היהודוני, כנראה שמותר מה שאסור לסתם אנטישמים.

עוד אחד מהכתבנים של הימין, עקיבא ביגמן, מיהר לכתוב (ולמחוק, אבל הרשת זוכרת), ש”חסרה לי דעתה של דוברת משפחת קסטנר בנוגע ליהודונים הונגרים שעשו כסף מהשואה.” ביגמן הוא עורך במידה, האתר של “הימין האינטלקטואלי.” גם ביגמן קנה את התיאוריה על הילד בן ה-15, יהודון כמובן, שעשה כסף מרצח בני עמו. ה"דוברת", אם לא הבנתם, היא מרב מיכאלי.

ערוץ 20 לא לבד: אחד מ”אנשי התקשורת” הבכירים של המגזר, שמעון ריקלין, טען שאם רוצים להבין את האנטישמיות של שנות ה-30, צריך “להסתכל על ג’ורג’ סורוס שמנסה שוב ושוב לחנך את הגויים, ולומר להם מה לעשות.” נניח עכשיו לעובדה שכאשר המגזר נדרש להסביר את המהות של “הבחירה” היהודית, הוא נוהג לומר – לתצרוכת חוץ, כמובן – שהמשמעות היא שהעם היהודי אמור להיות אור לגויים ולחנך אותם; ריקלין טוען שהאנטישמיות היא תוצאה של פעולה יהודית, טענה שהיא טאבו בציבוריות הישראלית. מי שינסה לטעון שיש קשר ישיר בין פעולות של יהודים – למשל, ממשלת ישראל והטבח שהיא מארגנת מדי כמה שנים באזרחים פלסטינים – ובין עליה באנטישמיות בעולם, יוקע כאנטישמי בעצמו. אבל לומר על יהודי שהוא מעורר אנטישמיות? זה מותר, כל זמן שמדובר בסמולני.

ריקלין לא לבד. אלון מזרחי, לשעבר אחד מהכותבים של מידה, טען בשעתו שיהודי אירופה הביאו על עצמם את השואה משום שזו היתה תגובת נגד בריאה לתכנון של יהודי אירופה להשמיד את האירופאים באמצעות הקומוניזם.

האנטישמיות טבועה עמוק ביהודונים של הימין; יום אחד מישהו צריך לברר למה הם שונאים את עצמם כל כך, מה יש ביהדות שגורם להם לרצות להשמיד אותה. אולי הם אימצו מבלי דעת את ההגנה של היטלר הפיקטיבי של ג’ורג’ שטיינר, ב-The Portage to San Cristobal of A.H, שהעולם שנא את היהודים משום שהם הביאו לו את המוסר, ואיתו את נקיפות המצפון: השמד את מי שיצר את הקול המעיק והשמדת את המצפון עצמו. כמובן, זו טענה יהודית לעילא: התפיסה שהיהודים הם אלו שהמציאו את המצפון, הטענה המטומטמת שקודם להגעת המוסר היהודי בני אדם לא ידעו שכל השנוא עליך לא תעשה לחברך; הטענה המרשיעה נגד עם ישראל, שקודם למעמד הר סיני הוא היה הנפסד בעמים, היחיד בהם שלא ידע שרצח וגזל אסורים.

אין ספק, עם זאת, שהימין היהודוני סובל מנקיפות מצפון. הוא תמיד רצה להיות נאצי, אבל עד לאחרונה הוא לא העז. לא בגלוי, על כל פנים. התשוקה תמיד היתה שם. מקורה, מותר לשער, בכמיהה הגדולה של הימין היהודוני: לבצע רצח עם בפלסטינים, לעשות להם (בלשונו של סמוטריץ’) עמלק, או (כפי שכתב את זה אבישי עברי) “נכבה עכשיו.” אבל המצפון אסר: איך תבצע רצח עם? רצח עם זה נאצים. לא נעים. אז כדי להכשיר את רצח העם המיוחל, צריך להכשיר קודם כל את הנאצים.

בשנות ה-90, בראיון ידוע לשמצה, אמר משה פייגלין שיש הרבה שהוא מעריץ בנאצים. הם אהבו סדר, היו לאומיים, ושנאו הומואים. ועד עצם היום הזה, צריך זכוכית מנדלת כדי להבדיל בין הנאצים ומי שמפנטזים להיות יורשיהם. כדי להצדיק את המטמורפוזה, משתמשים פה באותם הטיעונים: מלחמת תרבויות, סכנת הפלישה האסייתית. צאצאיהם הרוחניים של הנאצים כל כך משתוקקים שיקבלו אותם למועדון, שהם מספחים את עצמם רטרואקטיבית לאירופה ומתנדבים להיות מגניה בקו החזית.

אבל לא כל כך פשוט להשלים את המעבר מצהוב ושחור לאדום ושחור. זה בסדר, מוצאים את הדרך. קודם כל, יוצרים ברית עם הימין הניאו נאצי באמצעות אויב משותף: המוסלמים וארגוני זכויות האדם (בן דרור ימיני, שמפלרטט עם התנועה היודו נאצית אבל עדיין יש לו מעצורים, מרבה לדבר על היריב כעל “הברית האדומה-ירוקה”.) אחר כך אומרים לעצמנו שבעלי הברית קצת בעייתיים, אכן, ויש שם אנטישמיות – אבל אין מה לעשות, לישראל יש אינטרסים.

וכאן מתלכד המעגל לנקודה נוספת: היותה של ישראל צרת היהודים. כלומר, היא תמיד היתה. ישראל והציונות תמיד התקיימו על אנטישמיות. האנטישמיות היתה שימושית מאד: היא יצרה סיבה ליהודים בעולם להגר לישראל ולהפוך לבשר התותחים של הכיבוש, ובו זמנית היא שימשה לאיום על האזרחים היהודים של ישראל כדי שלא יהגרו. אבל אי אפשר היה לומר את זה. האנטישמיות, בעלת הברית של הציונות, היתה רשמית האויב. הציונות לא יכלה לתאר את עצמה כתומכת באנטישמיות, או אפילו כאדישה לה למען צרכיה, כי אז היהודים היו מבינים שהיא טפיל עליהם.

עכשיו כבר מותר, כבר מותר. מותר לעמוד לצד אנטישמים בזמן שהם משתמשים בעלילת הדם העתיקה ביותר. מותר לעמוד לצידם ולהאשים יהודי ברווח מרצח בני עמו. מותר לומר שהיהודים אשמים בהשמדתם כי (לתפיסת הכותב) הם רצו לתקן את העולם. מותר לומר שיהודי שמנסה לתקן את העולם מקדם אנטישמיות. כבר מותר לקדם שונאי זרים. אחינו אתם, אחינו אתם.

ואחרי שקיבל את כל האותות מהמחנה וטבל אצבע באוויר, הודיע שר החוץ – אחד בנימין נתניהו – שהוא מתייצב לצד הממשלה האנטישמית של הונגריה. הוא חזר בו מההודעה של השגריר בהונגריה, ותקף בחריפות את סורוס, שלטענתו מקדם חתרנות – אותה הטענה עצמה של ממשלת הונגריה.

והחיות הביטו מהחזירים אל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם.

ועוד דבר אחד: אין לי ספק שיש ימנים הגונים בישראל, או על כל פנים כאלה שמזועזעים מריצת האמוק אל חיק האנטישמים החדשים. אבל אני מתקשה לראות אותם. שתיקתם היא כלימתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כששלטון החוק על הברכיים

השב"כ העתיק שטיק של הגסטאפו ואף אחד לא צייץ

יש נער גבעות כלשהו, שסביר להניח שהוא טיפוס לא נעים. המשטרה והמשטרה החשאית עצרו אותו לפני מספר ימים, בטענה שביצע פשע שנאה כלשהו. יכול להיות. לא אומרים לנו כלום על האירוע כי כביכול הוא בטחוני. שלשום (ב'), הביאה אותו המשטרה החשאית לפני בית משפט וביקשה הארכת מעצר. בית המשפט החליט שאין די ראיות שמצריכות מעצר והורה על שחרור.

יכול להיות שבית המשפט טעה, כמובן. זה קורה. זה קורה במיוחד כשמשווים את עילות המעצר של פלסטינים ויהודים. משום מה, דברים שהם עילה למעצר של פלסטיני נחשבים ללא ראויים למעצר במקרה של יהודים. במקרה כזה, מה שקורה במדינת חוק הוא שהמשטרה – במקרה שלנו, המשטרה החשאית – מערערת לבית משפט בערכאה גבוהה יותר.

אבל זה לא מה שקרה. בגרמניה הנאצית, זו שאסור להשוות אליה, בתי המשפט היו מאולפים להפליא. כל כך מאולפים, שאחרי המלחמה חלק מהשופטים הועמדו לדין על השירות שהם ביצעו עבור המדינה. ואף על פי כן, במקרים נדירים בית המשפט היה מוצא שהמדינה לא הצליחה להוכיח עילה למעצר. במקרים כאלה, המשטרה החשאית – שמה המלא היה משטרת המדינה החשאית, גהיימה שטאט פוליציי, או בקיצור המקובל גסטאפו – היתה מחכה לעציר המשוחרר מחוץ לבית המשפט ומעבירה אותו ישירות למחנה ריכוז. העצירים במחנות ריכוז הוחזקו שם מכוח התפיסה המפוקפקת של "מעצר הגנתי", כלומר היכולת לעצור מישהו מחשש שיבצע עבירה.

וזה בדיוק מה שעשתה המשטרה החשאית שלנו – כאן קוראים לה שירות הבטחון הכללי, או שב"כ – אתמול. כאשר החליט בית המשפט לשחרר את העציר, הלך השב"כ לאחת מחותמות הגומי שלו, שר הבטחון, וזה אישר את מעצרו של החשוד במעצר מנהלי לחודשיים.

העקרון הבסיסי של שלטון החוק הוא חשדנות כלפי השליט. ההנחה היא שלממשלה יש המון כוח, יותר מדי כוח; ושכל ממשלה – ללא חריגים – נוטה לעשות שימוש לרעה בכוח הזה. מכאן שלטון החוק: היכולת של זרוע שלישית לומר לממשלה שהיא הגזימה וצריכה לחזור בה מההגזמה הזו. מכאן התפיסה שהממשלה מחויבת לציית לחוק בדיוק כמו האזרח, שאם לא כן תהיה הממשלה פשוט כנופיה.

המשטרה החשאית שלנו היא זרוע של הממשלה. כמו כל זרוע של הממשלה, היא כפופה לבתי המשפט. זה העקרון של שלטון החוק. הבעיה היא שברגע שגבולה של המדינה החשאית – ולרוע המזל, בכל מדינה יש היום מדינה חשאית – נוגע בגבולה של מדינת החוק, מדינת החוק מתחילה להעלות עשן. בית משפט פסק בנקודה הקריטית ביותר ביחס לאזרח – יכולתה של המדינה להחזיק אותו במעצר – והמדינה החשאית פשוט עקפה אותו.

ואף אחד לא צייץ.

כמובן, המשטרה החשאית שלנו עושה את השטיק הזה הרבה מאד זמן. היא עושה אותו בבתי משפט צבאיים בגדה, כאשר הטיעונים שלה מצליחים להעליב אפילו את השופטים הצבאיים. אבל יש הסכמה שבשתיקה שבית דין צבאי ישראלי, ודאי בית דין צבאי בגדה, הוא לא באמת בית משפט. ועכשיו מה שהופעל כלפי בתי דין צבאיים, מופעל גם כלפי בית דין שלום ישראלי רגיל.

בית משפט פסק שאין ראיות שמצריכות החזקה של מישהו במעצר, וזה לא התאים למשטרה החשאית, אז היא עשתה גסטאפו. ושקט. עוף לא פרח, שור לא געה, שופטים לא ערכו דיון חירום, הכנסת לא התכנסה, כלום. אין מה לראות פה.

אם תהיתם למה התכוון ישעיהו ליבוביץ' באמירה שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., אז הנה. לזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לכו בעקבות הטיוח

המסמכים שהוצגו השבוע בכנסת חשפו את צחנת פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן

כמו הרבה אחרים בני גילי, מוצאי ומעמדי פקפקתי שנים במה שכונה בשעתו פרשת ילדי תימן וכיום ידוע יותר כחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. לפקפוקים היו כמה שכבות:

א. קודם כל, בכלל לא בטוח שקרה משהו.

ב. אם קרה, זה כנראה היה מאד מצומצם.

ג. וצריך להבין, היה בלגאן שלם אז בארץ ולא הקפידו על רישומים.

ד. וכשכל אלה קורסים, נותר רק קו הגנה אחד של ההכחשה: 65 שנה, רבאק ערס, מה אתם ממשיכים ליילל?

וכמו רבים אחרים, בשנים האחרונות התחלתי להבין שהקו הרשמי היה טיוח. וזה היה חתיכת טיוח. אבל מה שנחשף השבוע בכנסת צריך למוטט את השרידים שלו.

עובדות:

בישראל היו מספר ועדות חקירה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. כולן הוציאו איכשהו את הממסד בסדר. האחרונה שבהן היתה ועדת קדמי, שסיימה את עבודתה בתזמון מצוין – בדיוק בתחילת האינתיפאדה השניה, כשכולם היו עסוקים במשהו אחר. ואלמלא ניסתה הממשלה לגנוז את הממצאים של ועדת קדמי עד 2071 (!), כנראה שהיתה הרבה פחות תשומת לב תקשורתית. כשמישהו מנסה לגנוז ממצאים עד תקופה שבה לא רק כל המעורבים יהיו מתים, אלא גם צאצאיהם – 120 שנה לאחר האירועים עצמם – יש לו מה להסתיר.

והשבוע נחשף מסמך אחד – אחד מני רבים – בנושא בכנסת. אפשר לקרוא תמצות שלו כאן. לידיעה התלוו תמונות קשות לעיכול של ילדים, אבל להן עוד אפשר למצוא הסבר סביר למחצה. למה שמתואר במסמך, הרבה פחות.

המדובר בחקירתו – הלא יותר מדי מאומצת – של ד”ר ג’ורג’ מנדל, מנהל בית החולים בראש העין. מנדל מנסה להתכחש למותם של תינוקות בבית החולים, אך החוקרת מציגה לו מסמך של סגן המנהל הרפואי, ד”ר קלמן יעקב מן. במכתבו של מן מצוין כי בביקור שערך בבית החולים גילה כי ארבעה ילדים שמצבם היה טוב קודם לכן מתו כתוצאה מעירוי של “תמיסות שונות.” הטיפול בהם בוצע ללא כל התייעצות עם בני משפחותיהם. לדברי מנדל, היו רישומים מסודרים של כל הניסויים שנעשו, אך הוא שמע כי הם הושמדו שבע שנים אחר כך. מנדל תיאר נתיחות שיטתיות בגופות ללא אישור המשפחה – יש לציין שזה היה חוקי אז – וציין שהנושא הוסווה מבני המשפחות. מנדל אישר עוד כי הוא ידע על לפחות ילדה תימניה אחת שאומצה על ידי משפחה מבני הצוות הרפואי.

נקודה שיש להתייחס אליה היא הדיבורים על “דם כושי” שנמצא בעורקיהם של ילדים תימנים. החשש היה שהילדים לוקים במחלה נפוצה באפריקה, ועל כן ניסו לברר אם יש להם “דם כושי.” צריך לזכור את השנים: סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. כמעט כל הרפואה העולמית עדיין מקבלת תיאוריות שמקורן בגרמניה על שוני גזעי שניתן לאבחון בדם; התפיסה על גזעים עליונים ונחותים רווחת בכל שכבות האוכלוסיה, אבל במיוחד בקרב מקצועני הרפואה. התפיסה של “דם כושי” (והזעזוע של ד”ר מנדל: “[נ]מצא שזה לא נכון, וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!”) מעידה על האופן בו ראו באותה תקופה בני קבוצות “נחותות.” יצוין שהתפיסה של עיקור אוכלוסיות לא רצויות, למשל לקויים, בוטלה באחרונות מדינות אירופה רק בשנות השבעים – הרבה כתוצאה מהזעזוע מהאופן שבו יושמו התפיסות הללו על ידי הנאצים.

בעמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם מובאות מספר עדויות, שבהן העידו אנשי צוות רפואי על חטיפות ילדים, שהוכחשו אחר כך. רל”א ציינו ש”ההיסטוריה של הרפואה – מקצוע שחמלה אמורה להיות עמוד השדרה שלו – רצופה כשלים ופשעים, וכי אם לא נכיר בהם ונפעל לתיקונם, אנו נידונים לחזות בהם שוב ושוב.” עוד צוין שם שקוד נירנברג, שקובע גבולות לניסויים בבני אדם – כן, הוא נכתב בעקבות המשפטים ההם – כבר היה כתוב, מוכר וידוע כשהחלה הפרשה.

מה מספר הקורבנות ומי היה מעורב? יותר מדי מסמכים הושמדו מכפי שאפשר יהיה לתת תשובה ודאית על כך. בביקורת על דו”ח ועדת קדמי, שנכתב ב-2001, ציין העיתונאי אהוד עין-גיל שהוועדה התייחסה בסלחנות תמוהה לסירוב להעיד בפניה ולהשמדת מסמכים. אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים “נענו כמי שכפאם השד” – אבל ההערה הזו, שהופיעה בדו”ח הבינים של הוועדה, נשמטה מהדו”ח הסופי שלה. הארכיון של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג בפני ועדה קודמת, אבל “אבד” לפני שוועדת קדמי יכלה לעיין בו. הארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, שהועמדו לרשות ועדה קודמת, הוחזרו לבית החולים הלל יפה ו”נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו.” חומר אחר נשלח ל”ביעור” גם בתקופת עבודת העבודה עצמה, והוועדה מתלוננת על כך שהוא הושמד “אף שצריך היה להיות ברור לכל שחוקרי הוועדה – שדבר מינויה לא נעלם מאיש – ייזקקו לו.” עם זאת, הוועדה לא הורתה לחקור את השמדת המידע הזה. היא אפילו לא מעלה את האפשרות שמישהו מנסה להשמיד ראיות.

ואת הראיות שבכל זאת הובאו בפני הוועדה הזו, לרבות המסמך על חקירתו של מנדל, ניסתה הממשלה לקבור עד 2071.

יש לציין שלא המציאו פה שום גלגל. לקיחת ילדים ממשפחות “נחותות” והעברתם לידי משפחות “טובות” היתה נפוצה באוסטרליה, קנדה ומדינות אחרות, בדיוק מעצם התפיסה האאוגנית הרפואית ומתוך התפיסה ששיפור “תרבותי” מצריך הוצאת ילדים מתרבות נחותה ושתילתם בתרבות גבוהה יותר.

במשך 70 שנה, משפחות ישראליות התלוננו שוב ושוב על כך שילדיהן נחטפו מהם ונמסרו לאחרים, וכל מה שהן קיבלו היה זלזול רשמי – הן מצד הממסד, הן מצד הפושעים, והן מחלקים ניכרים של הציבור שלא רצה להאמין שמשהו כזה יכול לקרות.

לבושתי ואשמתי, הייתי במשך שנים חלק מהקבוצה השלישית. הייתי חלק מהרעש הלבן שאיפשר לפושעים לחמוק מדין. כי לא האמנתי שזה יכול לקרות “פה”, ולא רציתי לדעת איך נראה “פה” ב-1950. יכולתי להאמין לניצולי שואה שסיפרו על היחס הנורא שהם קיבלו עם הגעתם לכאן, כי הם היו חלק מקבוצת ההתייחסות שלי. ידעתי שישראל של שנות החמישים היתה מדינה של צווחות חנוקות בלילה; לחלק מהן אטמתי את אוזני. יכולתי לדעת. לא רציתי. עשיתי מה שהממשלה רצתה שאעשה, ובכך היא הפכה אותי לשותף לפשע.

אני לא יודע למה דווקא מסמך מנדל מוטט את חומת ההכחשה הזו, שכבר נבעו בה סדקים. אני יודע שאם הוא היה מונח מולי לפני 20 שנים, החומה היתה מתמוטטת הרבה קודם – ושזו הסיבה שניסו לסווג אותו. אני לא יודע מה עוד הם מחביאים שם, אבל יש להניח שזה איום ונורא.

וככל שזה יהיה נורא, יש לנו חובה לדעת מה יש במסמכים האלה. כל המדינה הזו בנויה על בית קברות ענק; תעלה נא השמש, ותחשוף את אשר תחשוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)