פרויקט 300: רצח בשם הציבור
הרצח שביצעו אתמול חמושי מג”ב, והתגובה בעקבותיו, מעידים עד כמה ישראל מתרחקת משלטון חוק
התחלתי את פרויקט 300 הזה, לפני כמעט שבועיים, בעמידה על כך שרוב הציבור הישראלי חושב שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה. אתמול (ז’) בוצע, לעיני המצלמות, עוד אחד. חמושי מג”ב פצעו את מוחמד שווכת סלאמה, שדקר אזרח ישראלי וניסה להרוג אותו; עד כאן הם ביצעו את תפקידם. מה שקרה אחר כך היה רצח: הם ירו בסלאמה כשהוא שוכב על הרצפה ולא מסכן אותם. האירוע תועד במצלמה.
פעם הייתי כותב “לרוע מזלם, האירוע תועד במצלמה,” אבל זה כבר מזמן לא נכון. שני ההורגים במדים הפכו לגיבורי העם. התגובה נחלקה לשתיים. האחת, היתה טענה שהם היו בסכנת חיים, שזה קשקוש מוחלט. הועלתה הטענה שסלאמה יכול היה לשאת עליו חגורת נפץ. באותה המידה אפשר היה לטעון שהוא חיזר שעוד שניה יתפצל לקרניים קטלניות. אם היה עליו מטען נפץ, שני החמושים שירו בו היו בטווח הפגיעה שלו. כמו אלאור אזריה, שהעלה את השטות הזו כטענת הגנה, גם הם לא חששו ממטען. אם היו חוששים מכזה, הם היו תופסים מחסה. כמובן, אדם חושב לא היה מעלה את ההבל הזה, משום שאדם חושב היה תוהה למה אדם שיש עליו חגורת נפץ מפעיל סכין כנגד אדם אחד ולא, נניח, פוסע מעדנות אל תוך המון ומפעיל אותה. על פי ההגיון הזה, אסור אף פעם לעצור רוצחים – בתנאי, כמובן, שהם פלסטינים.
וזו בדיוק היתה התגובה של ראש הממשלה, נפתלי “הרגתי הרבה ערבים ואין עם זה שום בעיה” בנט: לדבריו, החמשים פעלו כמצופה מהם. זו היתה גם התגובה של מפקד מג”ב, והתגובה של השר לבטחון פנים. לפני שלושים שנים בערך, ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אמר ש”מחבל לא צריך לצאת חי מהאירוע.” אז הדרישה הזו נדחתה על הסף. עכשיו היא הדוקטרינה הרשמית של ממשלת ישראל. יש אנשים, אפשר לזהות אותם על פי המוצא שלהם, שאם הם נוקטים באלימות – אחת היא אם הרגו או היוו סיכון של ממש – שיש להרוג במקום.
יש שתי דוקטרינות פעולה חוקיות. האחת היא של מצב מלחמה. במצב מלחמה, אויב שאיננו מהווה עוד סכנה הוא שבוי ויש לשמור על חייו מכל משמר. השניה היא של אכיפת חוק. עבריין שמסכן חיי אחרים מצדיק הפעלת כוח כלפיו, עד לרגע שבו שוב איננו מהווה סכנה. אז יש להעמיד אותו לדין, וגם אז יש לשמור על כל זכויותיו. אין דוקטרינה אחרת.
ישראל הכריזה אמש על סוף שלטון החוק בכל מה שקשור למפגעים פלסטינים – או, כפי שקורה פעם אחר פעם, מי שחמושים ישראלים טועים לראות בהם מפגעים. דינם מוות, והחמוש בזירה הוא השופט, חבר המושבעים והתליין גם יחד. אחרי אתמול, חמושים ישראלים יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים במי שנתפס כמפגע – אדם, נזכיר, שלא מהווה יותר סכנה ושלא הובא בפני בית דין; חשוד לכל דבר – ושהם יקבלו את הגיבוי של המפקד שלהם, השר שלהם, וראש הממשלה.
כאן נוצר דיסוננס בין הפקודות הכתובות ובין רוח הציבור. מעתה, קצינים יתקשו לאסור על חיילים ושוטרים לרצוח חשודים – כי ראש הממשלה, השר ומפקד החיל אמרו את דברם. וכל זה צפוי לעייפה: מדינת אפרטהייד איננה יכולה, בסופו של דבר, אלא להכריז על האוכלוסיה שהיא דורסת ככזו שדמה בראשה מעצם קיומה.
כל זה, כמובן, יחלחל לתוך ישראל. שוטרים יהרגו חשודים, גם אם הם יהודים, וייתלו בדברי מפקדיהם אחרי הרג סלאמה. הדבר המסוכן לכל מדינה הוא הצבא והמשטרה שלה, והרגע שבו הם מבינים שאין עליהם בעצם כל רסן. מדינה שמתירה לכוחות המזוינים שלה לפעול ככנופיה, תקבל כנופיה. וכנופיות לא מכירות בגבולות. זכרו את ההרג של סלאמה: כמו אזריה, הוא מציין התדרדרות, כזו שהציבור מריע לה.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
הערה מנהלתית ב’: כשהתחלתי את הפרויקט, נשמטה מזכרוני העובדה שבשבוע הבא לא אהיה ארבעה ימים ליד מחשב. בהתאם, אני מאריך את משך הפרויקט עד ה-27 בדצמבר.
(יוסי גורביץ)
