החברים של ג'ורג'

ולפעמים, כיבוי אורות

האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר

לא רציתי ללכת להפגנה שנערכה במוצ”ש. לא חשבתי שהיא תהיה יעילה וחשבתי שהיא בעיקר תהיה עלה תאנה ל-hasbara הישראלית: תראו, אנחנו מאפשרים הפגנות גם בזמן מלחמה. לא האמנתי שיש לה יכולת לשנות משהו. הציבור היהודי נמצא כרגע בהתקף, מסוג ההתקפים העונתיים שלו, ואין טעם לדבר איתו כרגע. אבל אז, באיטיות, העמדה הזו התמוססה; וכשהמשטרה עשתה את התרגיל המסריח שלה ערב ההפגנה, והודיעה תחילה שהיא מבוטלת, אח”כ שהיא לא מבוטלת אבל שהיא מבקשת מאנשים לא להגיע, החלטתי לא רק להגיע, אלא גם להגיע עם חולצה פוליטית.

בהפגנה שבוע קודם לכן, בכיכר הבימה, הגעתי עם חולצה פשוטה. ידעתי שיש כנופיות של אנשי ימין שאורבות למפגינים בדרכם הביתה ולא רציתי לסמן את עצמי כמטרה. במילים אחרות, השתפנתי. בסוף ההפגנה, חמקתי מהמקום דרך רחוב צדדי. כן, תוך זמזום “שוב דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור,” אבל ממקתי. נאלצתי להודות שאני מפחד.

במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים.

הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק.

ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא.

הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה. עד לאחרונה אכן היה, וישראל היתה מקום חופשי מאד מבחינה פוליטית. אני יודע שאלימות נגד מפגינים בזמן מלחמות היא לא דבר חדש, ממלחמת העולם הראשונה והלאה; אני זוכר שניקסון חבש קסדת מגן כאות הזדהות עם הפועלים שפיזרו באלימות הפגנות נגד מלחמת ויאטנם; אני זוכר מה קרה במלחמת לבנון הראשונה, כשקומץ שמאלנים יצא להפגין נגד המלחמה מוקדם מדי, חודשיים לפני שרוב הציבור הבין שהיא אסון. ויש להניח שכאשר התותחים ידומו סוף סוף, רמת האלימות כלפי מתנגדי המלחמה תרד.

אבל מה שנלמד פה לא יישכח. קבוצות האלימות לא ילכו לשום מקום. אולי מספר החברים שלהן יצטמצם, אבל יש קבוצה של בריונים חסרי תוחלת, מהסוג שמזין כל תנועה ניאו-נאצית בכל מקום, שיבינו שאם הם יפנו את האלימות שלהם לנתיב הספציפי הזה, הם יזכו לסוג של לגיטימציה שלא יקבלו בשום מקום אחר; ויש לאנשים האלה מנהיגים. לא רק אליאסי ושרצים מסוגו; גם מנהיגים ברמה הלאומית יותר – דני דנון, מירי רגב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן. לא, הם לא ילכו לשום מקום. הם ייבאו את הטלת האימה של המתנחלים על הפלסטינים אל תחומי מדינת ישראל.

המשטרה, יש כמה וכמה עדויות, הביעה תמיכה בפועל בפורעים של אליאסי. עד כה לא הוגשו שום כתבי אישום, עד כמה שידיעתי מגעת, ומעצרו של איש לא הוארך. אליאסי עצמו חופשי כציפור.

והטרור יתרחב. בהתחלה, הוא יופנה כלפי אנשים שהולכים להפגנות שמאל, וכמה כאלה באמת כבר יש. אחר כך, וזה כבר קורה, הוא יופנה כלפי אנשים שמעיזים להביע דעות שמאל: ציינו את “רדיפת הבוגדים” של אליאסי, אבל גם סופרפארם הודיעה לעובדים שלה שהם מתבקשים לסתום את הפה בכל מה שקשור לפוליטיקה במדיה החברתית, ושאם לא כן הם צפויים לפיטורים. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון יצאו בהצהרות דומות, והאחרונה אף הודיעה שהיא מנטרת את ההתבטאויות של אנשי הסגל שלה (!) ושל הסטודנטים (!!) ברשת. לא במקרה, הצהרת הנאמנות של אוניברסיטת תל אביב התחילה בשבועות תמיכה בצבא הקדוש. בקיצור, מותר יהיה לך להביע את הדעה הלא-ימנית שלך, בתנאי שאתה צ’יוואווה מסורסת נוסח בוז’י הרצוג.

ישראל הופכת ממדינה שמגלה סובלנות כלפי ביטויים לא קונסנסואליים – אתה רשאי לצרוח מה שאתה רוצה, ממילא לא אכפת לנו – למדינה שמדכאת אקטיבית ביטויים כאלה. חופש הביטוי הוא אבן היסוד של החירות; הוא זה שמאפשר כל שינוי בדרכי שלום. כשהוא נעלם, ויותר מדי ישראלים עומדים מהצד כשהוא מותקף, מי שרוצה שינוי צריך להבין שאם יהיה שינוי, הוא לא יגיע בדרכי שלום; שהגלישה במדרון הגיעה עמוק מדי; שאם יהיה שינוי, הוא יגיע מבחוץ ובאמצעות לחץ, דיפלומטי או צבאי; שישראל לא מניחה לעצמה לעבור תיקון, ועל כן לא מנוס לעולם אלא לשבור אותה.

run away while you can

בנקודה הזו צריך אדם הגון לשאול את עצמו אם יש טעם בכלל להשאר, ואולי לא במקרה השלט הבולט ביותר בהפגנה במוצ”ש היה השלט בתמונה למעלה, שהניף אמיתי סנדי. במצב כזה הגירה, או בשמה הנכון יותר גלות, היא מהלך פאתטי לעתים קרובות; רוב האוכלוסיה לא מסוגל לבצע אותו; ויש בה אלמנטים מובהקים של בריחה משדה הקרב. ואף על פי כן, אם אינך מסוגל לומר את מה שאתה חושב, אם אתה צריך לצנזר את עצמך מחשש שאיזה בריון יארוב לך ברחוב או שתפוטר, מה הטעם?

לא יודע. מה שאני יודע הוא שאתוס חופש הדיבור של הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון לא שרד מפגש עם סכסוך צבאי פעוט ביחס; ואני יודע שזה לא מקרה, שהיה מחנה פוליטי שלם שתכנן את סתימת הפיות הזו ושעוסק בה כבר עשור. מחנה פוליטי שלא יודע כיצד להתמודד עם טיעונים, ועל כן הוא צריך לסכור את פי הדובר; שהדרך שלו להנציח את שלטונו היא על ידי הטלת אימה על היריב.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שמערכת ה-Hasbara תצווח באוזניכם שהחמאס מעדיף להשקיע בנשק ומחילות מאשר ברווחת עמו, זכרו שלושה דברים: קודם כל, שמי שחיסל את היצוא מהרצועה, ובהתאם את כלכלת הרצועה, הוא צה”ל והמצור שהטיל עליה החל מפברואר 2006; שנית, שלשר הבטחון שלכם יש אובססיה משונה עם יצוא מעזה ושבשנת 2002 הוא נכנס להתקף כשהממשלה החליטה לאשר יצוא תותים, דפק על השולחן וצווח שבלי התותים האלה היינו מכריעים אותם; ושלישית, שלפי נתוני השב”כ מ-2009, חמאס הוציא 40 מיליוני דולרים, שהם 13.8% מתקציבו, על נשק ובטחון – בהשוואה לשיעור של 18.6% מהתקציב שהוציאה ישראל על בטחון ב-2010. טלו קורה. אני מודה לאיתמר שאלתיאל על הנקודה האחרונה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן מספר תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת שולל

איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

police

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, כי בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות - לא מקבלים הוראות מחמאס. זה תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל זה קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ה-hasbara של נתניהו: זה נקמה על מות הנערים; לא, זה ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד כה גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי עז א דין אל קסאם, שבתחום הזה שיקרו עד כה פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, זה לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם זה לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא היה אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל זה יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד עזה – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על זה נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרני דו”צ, וסטטיסטיקה

דו”צ מאכיל את הציבור בקש וגבבה, ומערכת ה-hasbara מנסה לסחרר אותו באמצעות סטטיסטיקה. הכל כדי לא לראות את הדם שעל הידיים

דובר צה”ל (דו”צ) הסתבך במספר שקרים מביכים בשבוע האחרון. נתחיל מהיותר נפוץ שבהם: בימים האחרונים הפיצו כל כלי התקשורת הישראלים תמונות של עשרות פלסטינים שהופשטו עד תחתוניהם, עיניהם קשורות, ונטען שהם אנשי חמאס שנכנעו. הכתב הצבאי של וואלה, כלומר הנציג הרשמי של דו”צ במערכת, נתן לידיעה את הכותרת המתפעלת מעצמה: “יחפים ובתחתונים: כך הובלו 150 אנשי חמאס לישראל.” אתרים אחרים דיווחו על “כניעה” של אנשי חמאס.

יומיים אחר כך, והעסק נראה קצת אחרת. לא מדובר באנשים ש”נכנעו” לצה”ל, אלא בפלסטינים שצה”ל עצר לצרכי חקירה. רובם המוחלט, אגב, שוחרר. אז מה פשר הדיבורים על “כניעה המונית” של אנשי חמאס? למה התמונה המשפילה? דו”צ צריך למכור לציבור הישראלי משהו, ואחרי שבוע ברצועת עזה אין לו כל כך הצלחות שאפשר לדווח עליהן, אז הוא מביים תמונת נצחון: הוא אוסף אזרחים ומצלם אותם בתנוחה משפילה, ואחר כך מפיץ את התמונה. ההתנהלות הזו, אגב, מנוגדת לאמנת ג’נבה השלישית, שאוסרת (סעיף 3ג’) על יחס “משפיל ומבזה” לשבויי מלחמה; אבל דו”צ כנראה ייאחז בתירוץ הקבוע שלו, שלא מדובר בשבויי מלחמה, ויתחמק מהעובדה שיחס כזה לסתם אסירים אסור גם הוא, על פי פסיקות בית המשפט הישראלי. אבל צריך להרים את המוראל השפוף איכשהו, והעמדת פנים שהאויב נכנע בהמוניו ונלקח לשבי בתחתוניו, חושבים בדו”צ, תשיג את המטרה. ולעזאזל עם החוק הבינלאומי או סתם סטנדרטים בסיסיים של התנהלות.

מהיחס של דו”צ וצה”ל לעצירים שלא מסוגלים להוות כל סכנה, אנחנו יכולים ללמוד על היחס שלהם לאזרחים פלסטינים שטרם נכבלו והופשטו, ושבתודעת צה”ל הם “מגינים אנושיים” מעצם קיומם. צה”ל תקף השבוע את בית החולים וואפא, לאחר שחמושי צה”ל טענו שירו מתוכו עליהם. כדי להוכיח את הטענה, פרסם דו”צ תמונה שלכאורה מעידה על שיגור רקטה סמוך לבית החולים.

אממה, בדיקה מהירה שערך ארגון ISM העלתה שהצילום שהפיץ דו”צ לא מתאר את בית החולים וואפא, אלא בניין סמוך - זה של ה-Right to Life Society.

hospitals

יתר על כן, מי שעקב אחרי הסאגה של דו”צ עם בית החולים וואפא, כפי שעשה עידן לנדו, יכול היה לזכור כמה דברים:

א. שצה”ל הפגיז את בית החולים כעשרה ימים קודם לכן בדרישה לפנות אותו.

ב. שהוא טען שבמקום אוכסנו רקטות או שנורו ממנו רקטות.

ג. שהוא נאלץ לסגת מהטענה הזו, ולצאת בהצהרה ש”"ראינו הרבה שיגורי רקטות שהגיעו ממש ממקום סמוך לבית החולים, מרחק של 100 מטרים", אמר דובר צה"ל, והוסיף: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". כמו כן, דסק החדשות של צה"ל אישר שהצבא הבין שאין כלי נשק בתוך בית החולים "אל-ופאא". לשאלה כמה מרוחק צריך להיות אתר הומניטארי כדי לוודא שלא יספוג אש ישירה, השיב צה"ל: "זה לא מדע, צה"ל מאד מדוייק ובדרך כלל יעדי ההפגזה הם אלה שהתכוונו אליהם".

ד. שאחרי ההפגזה של בית חולים שצה”ל נאלץ להודות שהוא בעצם לא היווה מטרה צבאית, ואשר על כן תקיפתו חשודה בהיותה פשע מלחמה, בית החולים ננטש. כלומר, כאשר החמושים של צה”ל הגיעו לאזור שלו, הוא כבר לא היה – עקב הפגזות צה”ל – בית חולים, אלא סתם מבנה.

הטענה על רקטה סמוך לבית החולים וואפא, שלא היתה קשורה בשום צורה לקרב היריות שניהלו החמושים של צה”ל עם חמושי החמאס במקום, שכן היא צולמה לפחות שבוע קודם לכן (צה”ל טען שב-14 ביולי), נועדה למסך את העובדה שצה”ל הפגיז בית חולים, גרם לנטישתו, ואחר כך התלונן שהוא הפך לעמדת ירי.

אלה היו השקרים הבוטים יחסית, הקלים יותר להפרכה. נעבור לנושא מסובך יותר, זה של החייל הנעדר אורון שאול. מיד לאחר הפגיעה בנגמ”ש בו היה שאול, מיהר החמאס להודיע שהוא בידיו. דובר צה”ל הכחיש בתוקף שנחטף חייל, הכחשה עליה חזר גם בגיר מערך ה-hasbara, רון פרושאור (לא דווח אם ההכחשה של פרושאור לוותה בצליל סירנות.) תחילה טען צה”ל, ואף מסר כך למשפחה (!), כי שאול הוא חלל; אבל יממה אחר כך נאלץ להודיע שהוא נעדר. רצוי לזכור את זה בפעם הבאה שצה”ל ידרוש ממכם לא להפיץ שמועות בווטסאפ. בהתחלה העמידו בצבא פנים שהם בודקים ראיות פורנזיות שבסופן יוכרז שאול כמת; הבוקר, כבר החל הצבא להדליף שוואלה, סמוך למקום שבו נעלם שאול יש פיר מנהרה.

אני חושב שאפשר להניח ששאול נהרג. הסיבה לכך פשוטה למדי: אם הוא חי ובידי צה”ל, היינו שומעים על זה; אם הוא חי ובידי חמאס, זה היה הנצחון הגדול ביותר של חמאס בסיבוב הנוכחי. כבר היו יוצאות תמונות או וידאו. על כן, הנחה סבירה היא שבידי חמאס נמצאת גופתו של שאול.

השאלה היא ממה הוא מת, ואיך זה משתלב עם ההודעה הראשונית של חמאס על כך שבידיו שבוי חי. כאן, נכנסת העובדה שצה”ל ביצע התקפה כבדה על סג’עיה מיד אחרי התקרית, וגם לאחריה; יומיים אחר כך, ידווח שהוא הטיל עליה 120 (!) פצצות של טון. עדי ראיה דיווחו שצה”ל השמיד מהאוויר ובארטילריה בלוקים שלמים של מגורים.

למה? אולי כי הוא הפעיל כאן את נוהל חניבעל הידוע לשמצה, שקובע שבמידה ויש סכנה שהאויב שובה חייל צה”ל, יש למנוע את השביה גם במחיר של הריגת השבוי. אחד ההרוגים של צה”ל בעופרת יצוקה נהרג בדיוק כך: הוא נראה לאחרונה פצוע בבניין שבו היו מחבלים, והבניין הופגז כדי למנוע את לקיחתו בשבי או שביית גופתו. אם זה אכן המצב, וצה”ל לא יודה בזה אם תהיה לו ברירה, אז ברור למה הסתבך כל כך. במיוחד לאור העובדה שקצינים בצה”ל מבינים כך את הנוהל, אבל לרמטכ”ל יש הבנה אחרת שלו. צה”ל לא רוצה שננהל דיון ציבורי על גבולות המושג “רכוש צה”ל.” טוב הוא לא ייצא מזה.

ואחרי השקרים הבוטים, השקר החמקמק יותר. סטטיסיקה, כידוע, יכולה ללמד אותך שאנשים יכולים לטבוע בבריכות שעומקן 20 ס”מ. בלוג ה-hasbara המוכר IsraeliCool (אתם עשויים לזכור אותו מהפצת השקרים של צה”ל בפרשת ג’אווהר אבו רחמה) פרסם השבוע נתונים סטטיסטיים, מהם לטענתו עולה ששיעור ההרוגים העזתים ב”צוק איתן” בגילאי צבא מעיד על כך שרובם היו אנשי חמאס. הטענה הזו זכתה להרבה מאד פרסום בחוגי hasbara נואשים, שכבר קלטו ש”צוק איתן” הוא עוד אסון.

יש כאן, כמובן, טענה מעגלית: אם מישהו היה בגיל צבא, סימן שהוא היה איש צבא. זו לא טענה שמסובך להפריך. שלושת האזרחים שנהרגו בישראל מירי רקטות ומרגמות בסיבוב הנוכחי היו כולם בגיל צבא; כלומר, לא 34%, כפי שטוען IsraeliCool, אלא 100%. אם היינו מאמצים את ההגיון המעוות של ה-hasbara, שאומר שצריך להתאים את העובדות לצה”ל ולא להיפך, היינו צריכים לומר שמותם חשוד מאד, כי הם היו כולם בגילאי צבא. אף על פי כן, הם לא היו אנשי צבא. כלומר, התפלגות על פי מין וגילאים לא אומרת לנו הרבה.

יתר על כן, ההתפלגות הזו לא שווה הרבה כי צה”ל צד במכוון צעירים בגילאי צבא. כלומר, הסיכוי של עזתי להפוך למטרה של צה”ל אם הוא “בגיל הנכון” גבוהה משמעותית יותר משל אחרים. כמו כן, מהנתונים בעזה עולה שרוב הצעירים הללו נהרגו בשטחים פתוחים, כששלעתים קרובות הם מנסים להביא מזון או ציוד אחר למשפחותיהם, או מחפשים קרובי משפחה. אם נבדוק את שיעור האנשים שנפגעו בתוך מבנים, שיעור הנשים והילדים יזנק לשמיים.

הטענה של IsraeliCool, כמובן, היא טענת איש קלאסית: כביכול נטען שצה”ל תוקף רנדומלית אזרחים. לא, הטענה היא שהוא לא מקפיד על אי פגיעה באזרחים, ושהוא אדיש ל”נזק היקפי.” הוא לא היה היחיד שהשתמש במודלים סטטיסטיים בנסיון להתעלם מהעובדות; יוסי לוי הפך אחד מהמודלים האלה על פיו, והראה שהוא מוכיח שהסיכוי של אזרח ישראלי למות מתקיפה של חמאס נמוך פי אלף מהסיכוי של אזרח עזתי למות מתקיפת צה”ל.

כל המשחקים הללו, כמובן, מיועדים להדחיק עובדה מאד בלתי נוחה: ידיכם דמים מלאו. פעם אחר פעם, ישראל הורגת מאות ילדים פלסטינים, כשהיא מנסה להצטדק בכך שהיא הורגת אותם לא בכוונה. התירוץ הזה כבר הפסיק לעבוד ברוב העולם. בציבור היהודי בישראל, עם זאת, הסחורה העבשה הזו היא עדיין הדבר הלוהט ביותר – אלא אם, כמובן, כבר הצטרפת לפלוגות המחץ שעברו מבושה בטבח לגאווה בו.

עדכון: תוך כדי כתיבת הפוסט, הודיע דובר צה”ל ששאול מוגדר כעת כ”חלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע.” כלומר, גופתו איננה בידיו. נזכיר שוב שתחילה, צה”ל הודיע למשפחה ששאול מת, ורק אחר כך – אחרי הפרסום של החמאס – שינה את גרסתו.

ועוד דבר אחד: צה”ל כבר כבש את הרצועה בעבר, ב-1956 וב-1967. אז זה לקח בערך יומיים בכל פעם. הוא כבש נתחים ניכרים מלבנון ב-1982 תוך שבועיים. ב-2006, הוא לא הצליח לעקור את חיזבאללה מדרום לבנון, וב-2009 ו-2014 הוא לא מצליח לכבוש את הרצועה.

שורה של חמושים ייבבו בכלי התקשורת ש”זו מלחמה של ממש.” לא, היא לא. “מלחמה של ממש,” מהסוג שניהלו האבות שלכם, כוללת שריון וארטילריה וחיל אוויר בצד השני. אתם פשוט לא רגילים לאפשרות שמישהו יירה אליכם אש אפקטיבית.

הכיבוש, כמסתבר, לא רק משחית. הוא גם מחליד. צבא כיבוש מתרגל לצוד מתבגרים מבוהלים, חמושים למחצה, עם סד”כ של פלוגה וסיוע אווירי. הוא מתרגל לפעולות נטולות נפגעים – ומפסיק להיות צבא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: לצערי, עקב עומס עבודה ותשישות חריגה, מספר הפוסטים השבוע היה קטן משישביע את רצוני, במיוחד בימים אינטנסיביים כאלה. אני מקווה שהשבוע הבא יהיה טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

לקראת דו”ח גולדסטון 2

צה”ל מבצע פשעי מלחמה נרחבים ברצועת עזה, ועוד לא הצלחנו להבין מה מטרת המלחמה הזו

“והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.” (דברים 28:34)

בשעה ששורות אלה נכתבות, מדווח הצלב האדום שהחמושים המעופפים שלנו הפציצו את בית החולים אל אקסא שבמרכז רצועת עזה. יש הרוגים ופצועים; מספרם נאמד כרגע בארבעה הרוגים וכ-70 פצועים, והוא עשוי להאמיר. אתמול הצליחו החמושים המעופפים להוריד פצצה על מבנה בחאן יונס ולרצוח 27 בני משפחה אחת (על פי דיווחים שטרם אושרו, מספרם עלה ל-28.)

שורה של ארגוני זכויות אדם, ביניהם יש דין (גילוי נאות: הח”מ מספק ליש דין שירותי כתיבה כפרילאנסר, וכותב את הבלוג של הארגון, “תקרית נקודתית”), שלחו היום (ב’) מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, וציינו ששורה של פעולות של צה”ל מעלות חשד כבד לביצוע פשעי מלחמה. הבולטת שבהן היא, כמובן, המדיניות שכבר עמדנו עליה, לתקוף את בתי משפחותיהם של בכירי חמאס בכוונת-מכוון.

הקמפיין הזה היה פשוט רצח מהאוויר, אבל – כפי שראינו ב”עופרת יצוקה” – כשמתחיל המבצע הקרקעי, מספרי ההרוגים האזרחים בעזה מזנקים. אם מספרם עמד על כ-200 קודם לפלישה, כעת הוא כנראה עבר את קו ה-500. רוב מוחלט של ההרוגים הם אזרחים: האו”ם מעריך את שיעור ההרוגים האזרחים בכ-70%, ארגון זכויות האדם העזתי מדבר על 80%, וההערכה של בצלם היתה שלשום שמדובר בכ-76% – אם כי הנתון האחרון ודאי השתנה. יש לציין שאלמלא מספרים גדולים של חמושים פלסטינים היו יוצאים להתעמת עם חמושי צה”ל, שיעור ההרוגים האזרחים היה גבוה עוד יותר.

צה”ל הטיל בליל שבת-ראשון ובמשך כל יום ראשון כמעט האפלה על התקשורת הישראלית, שלא יכלה לדווח על כך ש-13 חמושי גולני נהרגו בסג’עיה; איפול דומה מוטל בשעות אלה. חפשו את מילת הקוד “נפגעים” בכותרת או כותרת המשנה של אתר החדשות המועדף עליכן; משמעותה “הרוגים, אבל אסור לנו לכתוב את זה.” אני כבר לא מדבר על תנומת התבונה שמולידה מפלצות שהיא ההאפלה הזו (על כך כתבתי כאן): אני רוצה לציין שההאפלה הזו מזכירה את זו שהטיל דו”צ אחרי הפשיטה על המרמרה. הוא התחיל את הפשיטה בשעות הבוקר המוקדמות, סיים אותה בסביבות שמונה בבוקר – אבל לא פרסם שום דבר רשמי עד שעות הערב. הסיבה היתה הצורך להשמיד ראיות וליצור איזשהו סיפור קוהרנטי. במקרה של שלשום ואתמול, צה”ל ידע כבר בשעות המוקדמות של ראשון (לעזאזל, אני שמעתי על זה בשתיים בבוקר) שיש לו הרוגים, אבל נמנע מפרסום במשך כ-16 שעות. לשם מה? כדי לטייח את מה שהתרחש בסג’עיה.

על פי שורה של מקורות פלסטיניים, בסג’עיה התרחש אתמול טבח, כשחמושי צה”ל יורים ללא אבחנה באזרחים. השתיקה הארוכה של צה”ל, והסירוב לספק פרטים על האירועים שם, מאששים את הטענות הללו. שר הבטחון יעלון אמר אתמול שבסג’עיה הפעיל הצבא כוח אש כבד כדי לחלץ פצועים וגופות. נראה שהפחד ההיסטרי של צה”ל מאובדן גופות – אני עדיין זוכר את חיילי צה”ל זוחלים בחוץ של זייתון וציר פילדלפי וסורקים, במובן המילולי ביותר של המילה, את החול בחיפוש אחרי חלקי גופות – הסיר את כל המעצורים. לכל זה, כמובן, אין כל זכר בתקשורת הישראלית הזמומה. מה הם צריכים עכשיו להסתבך עם פלוגות הסערונצ’יק של אליאסי, מה הם צריכים חרם צרכנים. עכשיו כל התקשורת מדברת בקול אחד, זה של דובר צה”ל.

התוצאה, בין השאר, היא פער טוטאלי בין חוויית המלחמה של צרכן התקשורת הישראלי ובין זו של צרכן התקשורת הזרה, או זו שמגיעה אל מי שחווה אותה תוך עקיפת התקשורת הממוסדת. רק כך, תוך הבנה של מה שרואים הלא-ישראלים, אפשר להבין את ההערה הסרקססטית של מזכיר המדינה קרי אמש, “חתיכת מבצע ממוקד.”

נקודה מרכזית אחרת של המכתב של ארגוני זכויות האדם היא שכאשר צה”ל דורש מתושבי רצועת עזה להתפנות, הוא לא יוצא בכך מבחינת חובתו על פי החוק הבינלאומי. כדי שלדרישה הזו תהיה משמעות, ולא רק כסת”ח לחמושים, על צה”ל לספק שני דברים: א. מקום בטוח אליו יכולה האוכלוסיה לנוס, וב. מסדרון בטוח שדרכו היא יכולה לנוס. הוא גם יצטרך לאפשר אספקה הומניטרית ניכרת למקום המקלט הזה, אבל זה כבר יקרה אחר כך.

אף אחד משני התנאים הללו איננו מתקיים. העזתים חיים במצב שבו מותם יכול לבוא מכל רגע, מכל כיוון. על פי הערכות האו”ם (זהירות, מסמך) מספר העקורים ברצועת עזה כבר מגיע לכ-100,000 – וישראל הכריזה על 43% משטח הרצועה, אחד האזורים הצפופים בעולם, כאזור שכניסה אליו היא מבחינתה סיבה מספקת להרוג את המשפחה שלך.

מספר ההרוגים העזתים עבר את ה-500; שני אזרחים ישראלים (אחד, אמנם, רק בדואי, ועל כן הוגדר על ידי בית המשפט העליון כאזרח סוג ג’) נהרגו; ומספר הרוגי צה”ל, על פי הדיווחים הלא רשמיים, מתקרב בשעות אלה ל-30. ואחרי כל זה, עוד לא קיבלנו הסבר חד משמעי על מטרתו של המבצע.

אם המטרה היא הפסקת ירי רקטות, אז המבצע לא הצליח וגם אין שום סיבה לחשוב שיצליח. אחרי הכל, העזתים ירו לישראל הרבה יותר רקטות ב-2004, כשישראל שלטה ברצועה ודיממה עבור השליטה הזו, מאשר ב-2006. לא היתה שום סיבה להניח שחיל האוויר יוכל למנוע את הירי הזה, משום שהוא נכשל במטלה הזו פעם אחר פעם – החל מ-1981 וכלה במלחמת לבנון השניה. אין שום סיבה להניח שצה”ל מתכוון לכבוש את הרצועה מחדש, לכל היותר הוא מבצע גיחה ארוכה; ובלי כיבוש מתמשך אין אפילו צל של סיכוי לעמוד במשימה הזו.

אחר כך אמר ראש הממשלה נתניהו שהמטרה היא פירוז רצועת עזה מרקטות. זו מטרה סבירה אפילו פחות, מהסיבות שצוינו לעיל. אחר כך, נתניהו שינה גרסה וטען שמטרת הפלישה הקרקעית היא נטרול מנהרות – אבל, כפי שציין אמיר אורן, צה”ל לא חזר על השקר הזה. וזה היה שקר, כי ההחלטה על הפלישה התקבלה יומיים לפני חשיפת המנהרה הגדולה. החשיפה שלה היתה פשוט התירוץ. גם התואנה הזו לא עומדת במבחן ההגיון: כפי שצה”ל מתחמש בחימוש מתקדם, כולל – על פי דיווחים בעזה – פצצות שגורמות לפציעות פנימיות בלי פציעות חיצוניות, כך החמאס ימשיך לחפור מנהרות. חפירת מנהרה לוקחת הרבה מאד זמן, ואם אתה הורס מנהרה היום, אף אחד לא מבטיח לך שהיא לא תהיה שם עוד שמונה חודשים. כדי להבטיח את זה, תצטרך להשאיר כוח כיבוש. המנהרות הן הנשק המובחר של החמאס, שעד כה הוא מוכיח את עצמו יותר מהרקטות. זאת, למרות הסרטון הרהבתני שהוציא דובר צה”ל בשבוע שעבר ושאתמול ודאי היה מעדיף לבלוע.

בינתיים, על מזבח המטרות הלא ישימות הללו, הרגנו מ-500 איש, רובם המוחלט אזרחים, ונכון לשעת כתיבת מילים אלו, על פי דיווחים לא רשמיים, איבד צה”ל קרוב ל-30 איש. דמם של כל אלה בראשו של בנימין נתניהו – אבל נתניהו, הפחדן שבפוליטיקאים שלנו, לא היה מסתכן בהפעלות כוח צבאי אלמלא העריך נכונה שהציבור היהודי בישראל הוא נרקומן דמים, שיהיה מוכן לסלוח על הכל אם רק “נכניס להם יותר.”

ועוד דבר אחד: יש ארגון בשם “מוניטור האקדמיה הישראלית,” שמייבב על כך שיש “אקדמאים ישראלים קיצוניים שמנצלים לרעה את החופש האקדמי כדי לפעול לשם שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.” בראשו עמד בשעתו אחד, מוטי קידר, שמתהדר בתואר ד”ר. לפני מספר שבועות, התראיין קידר – שמתיימר להיות מזרחן – ברשת ב’, שם הודיע קוממיות שהדבר היחיד שמרתיע מחבלים מוסלמים הוא החשש שמא יאנסו את נשותיהם או אחיותיהם.

וואלה. הייתי רוצה לראות את המחקר האמפירי עליו מתבסס קידר כשהוא פולט את האמירה הזו. הייתי רוצה עוד יותר לדעת איך יגיב ארגון ה-hasbara “מוניטור האקדמיה” לכך שהראש שלו לשעבר קובע שצה”ל צריך לנקוט במדיניות של אונס – הכל לצרכי בטחון, כמובן. כבר התרגלתי לכך שלימין היהודי יש אובססיה עם פנטזיות אונס – כל מי שהשתתף בהפגנה שבה נכחו הברנשים האלה היה עד לכך. טוב לדעת שהפנטזיה נמצאת גם בקרב אלה שמכתיבים לאספסוף את הטון ומתעטפים באצטלה אקדמית. ועוד באצטלה של פיקוח על פשעי מחשבה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשמילים הן נשק, סתימת פיות היא הגנה עצמית

מי שאחראי להתקפות הפראיות על השמאל הוא מי שבמשך שנים קשקש על “לוחמת תודעה” וטען שביקורת היא נשק ושככזו יש להתייחס אליה

דודו אלהרר, מהשוליים הפסיכיים של הימין הקיצוני, כתב השבוע בדף הפייסבוק שלו – בתגובה להערכה של אלדד יניב שמתקרב רצח של איש שמאל נוסף, כשהמטרה הבולטת היא העיתונאי גדעון לוי – שאם אכן יירצח לוי, זה יהיה באשמתו-שלו ושל המו”ל שלו בלבד. אלהרר גם הסביר מדוע צריך להרוג את לוי:

“המנשרים ההזויים שלו נגד ישראל מופצים בכל העולם וגורמים נזק בל יתואר… זה לא מכעיס – זה מסוכן! המלחמות המודרניות כיום הן על התודעה… שדה הקרב עבר לתקשורת… גדעון לוי בהבלי פיו מסכן את חיינו וחיי ילדינו וחיי כל היהודים ברחבי כל העולם כולו… האנטישמים נשענים על דבריו ומהדקים את השנאה לישראל בעטיים של דברי ההסתה שלו…”

ריבוי ה”…”, סימן מובהק של עילגות, במקור.

dudu elharar

אלהרר תמצת כאן את מה שחלקים בולטים של הימין הישראלי אומרים כבר כעשור: דיבור הוא סוג של נשק. יש מערכה, ועיקר המערכה לא מתרחש בשדה הקרב, אלא בתודעתם של אנשים. מה שחשוב הוא לא כמה שטחים כבשת או כמה אנשים הרגת, אלא מה אנשים חושבים על זה. במובנים מסויים, התפיסה הזו מגיעה הישר מהקשקושיאדה שעברה על צה”ל לפני יותר מעשור: זוכרים את “צריבת התודעה” של בוגי יעלון? זה אותו הקשקוש.

בצה”ל חשבו עליו מחדש אחרי מלחמת לבנון השניה, כשהסתבר שאשכרה תמרון בשטח – צה”ל שכח איך עושים את זה לפני 30 שנה בערך – והפעלה נכונה של כוח הם מה שמכריעים קרבות, לא איזו “תמונת נצחון” מיתולוגית. קשקשני ה-hasbara, מצד שני, נשארו עם אותה התפיסה. טוב, במידה מסוימת, כך הם עושים את הכסף שלהם: בשכנוע של אחרים שיש שיח מסוכן, שצריך לבלום אותו, ושהשיח המסוכן הזה הוא נחלתם של כמה שמאלנים. יש לציין שהתקשורת היהודית, שמתייצבת אוטומטית לימין צה”ל עם פרוץ קרבות, כבר הפנימה את הנוהל והיא משתתפת בקרב במלוא העוז: ראו את הניתוח המופתי של תום על התגובה שלה להרג ארבעת הילדים בחוף עזה השבוע.

אלא שברגע שאתה מתחיל להתייחס לדיבורים כאל כלי נשק, מגיע ההיקש הבלתי נמנע: אם דיבור הוא נשק, ואם שיח ביקורתי או עוין הוא לא – כפי שהיינו רגילים לחשוב – חלק מוויכוח שיוכרע בכלים הרטוריים הרגילים, אלא סכנה ברורה ומיידית, אז מי שחושב אחרת ממך ואפילו מוכן לומר את זה, הוא אויב ובוגד ויש להתייחס אליו בהתאם.

כלומר, בחסותם של מפיצי שנאה קבועים – בן דרור ימיני, ג’ראלד שטיינברג, רונן שובל ושאר הכנופיה של הימין הקיצוני שמתחזה למרכז – עורער עצם הלגיטימיות של שיח ישראלי שאיננו השיח הימני. מעשי בגידה של ממש – כמו אלה של זאב אלקין ואורי אריאל, שהעבירו מידע למתנחלים על תנועות צה”ל כנגדם, ובכך סייעו לסכל אותם – מטואטאים הצידה, בעוד שמה שמסוכן באמת הוא העובדה שגדעון לוי חושב, בצדק, שטייסי צה”ל הם פושעי מלחמה. גרוע מכך, הוא אומר את זה לא רק בין יהודים, אלא מעז לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

כל המערכה הזו היתה מיועדת לקעקע את עצם היכולת למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל, במיוחד על מדיניות הסיפוח הזוחל שלה ועל הפשעים שהיא מבצעת כנגד אוכלוסיה כבושה. הימין היהודי ראה בשמאל הישראלי בוגד כבר עשורים – לא בגלל מעשיו, אלא בגלל עצם הנכונות לומר דברים שונים רדיקלית, בגלל עצם הנכונות להעמיד מול האספסוף היהודי דעה אחרת. והימין היהודי, כידוע, כבר רצח שמאלנים בגלל אמירת הדברים הלא נכונים.

בשבוע שעבר נערכה הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה, שבה תקף אספסוף ימני את המפגינים. ההפגנה האלימה אורגנה על ידי איזה עלוב חיים שעונה לשם יואב אליאסי, שהתפאר באלימות בעמוד הפייסבוק שלו. המשטרה שהגיעה למקום תמכה, אליבא דאליאסי, בו ובחבריו. אף שהאלימות תועדה בווידאו, ואף שזהותו של מארגן האלימות ידועה מאד, עד כה אליאסי לא נחקר או נעצר. השאלה האם מדובר ברשלנות הרגילה של המשטרה, או שהפעם יש לה גם גוון פוליטי, פתוחה בינתיים.

התגובה של אלהרר, שמותח קו ישר בין תפיסת הביקורת כנשק ובין הצורך לפגוע במשמיע הביקורת, חריגה יחסית. אלהרר הוא בכל זאת איש תקשורת. אבל הנה בן דרור ימיני על ההתפרעות בכיכר הבימה.

ben dror

אז מה קרה פה בעצם? כמה דברים. קודם כל, כהרגלו, ימיני טופל האשמה של אנטישמיות במקום שבעליל אין כזו. הוא לוקח את הביטוי “קולוניה ארורה,” מתרגם אותו לאנגלית כ-bloody אף שתרגום מילולי יהיה a damned colony, ואז מכריז שיש כאן בעצם דמיון למונח a bloody Jew, וטראח. עלילה אנטישמית חדשה נולדת ממוחו הקודח של ימיני. אני אפילו לא מדבר על כך שבאנגלית אפשר להצמיד את המילה bloody לכל דבר בערך, כך שאפילו אם אתה מתרגם “ארור” ל-bloody, צריך סוג פרוע במיוחד של דמיון כדי לדלג דווקא ל-bloody Jew. .

אחר כך, ימיני מאשים את המפגינים – כהרגלו, באמצעות אשמה של קרבה. אנשים בשמאל הישראלי הובילו, לדבריו, ל”נאציפיקציה” של ישראל, ואיכשהו הביטוי הזה הפך לשווה ערך להתקפה אלימה על אנשים שהפגינו נגד המלחמה. כלומר, ביטוי חריף הוא שווה ערך לתקיפה פיזית. והרושם שעולה מהטקסט של ימיני הוא שקצת קשה לו להמנע מללקק את השפתיים. זה מצליח לו.

כלומר, מתחתם ביקורת חריפה על ישראל? אז במה שימיני מתעקש שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אתם תוכלו להאשים רק את עצמכם אם תותקפו פיזית ברחוב, והעיתונאי שמנצח על מסע השנאה ארוך השנים, שמטרתו היא לבלבל במכוון בין דיבור ובין אלימות, יגיד לכם שהגיע לכם.

ויעשה את זה במוסף השבת של העיתון הפופולרי ביותר בישראל.

ועוד דבר אחד: ביום חמישי האחרון, דרשה האגודה לזכויות האזרח בבג”צ מהמדינה להציב מיגון בפזורה הבדואית. המדינה סירבה, בטענה שזה לא בסדר העדיפויות שלה; מעניין להשוות את סדר העדיפויות שלה במקרה הזה ובין, למשל, סדר העדיפויות שלה במקרה של הגנה על מאחז בלתי חוקי. המדינה המליצה לתושבי הפזורה הבדואית להשכב על הקרקע כאמצעי מיגון. טוב שלא דרשה מהם להכנס אל מתחת לשולחנות שלהם, כי לחלק ניכר מהם אין שולחנות. המדינה סירבה לענות על השאלה האם “כיפת מגן” מכסה גם את הישובים הבדואיים ואת אלה שהמדינה לא מוכנה להכיר בהם. הדיון נערך ימים ספורים לאחר ששתי אחיות בדואיות נפצעו קשה מירי רקטות מרצועת עזה. בג”צ, כמנהגו במצבים כאלה, דחה את ההחלטה, כנראה בתקווה שהאירועים ימנעו ממנו את הצורך להחליט. היום, יומים אחרי הדיון, נהרג בדואי מפגיעת רקטה וארבעה מבני משפחתו נפצעו. זה מה ששווים חיי לא יהודי במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה הישראלים מסרבים להבין על חמאס

שהנדסת אנוש בדרך כלל מתפוצצת בפרצוף, ושנסיונות להתערב בתהליכים היסטוריים של עם אחר גוררים אסון. והערה על הצעה להפסקת אש

משטר האחים קסטרו בקובה מחזיק מעמד כבר יותר מ-60 שנה, למרות שהוא משטר דכאני מאד, משום שהוא העניק לקובנים תשתית חינוך ובריאות יוצאת דופן. הקובנים אומרים לעצמם שכן, המצב נורא מבחינת זכויות אדם, אבל המצב היה נורא מבחינת זכויות אדם גם קודם. עכשיו יש לפחות רופא שיטפל בך ואוניברסיטה שתתן לילד שלך עתיד. זה מספיק חזק, מבחינת רובם, להמשיך להעניק תמיכה פסיבית – במובן של המנעות מהתקוממות – למשטר שבעייתי לא רק מבחינת זכויות אדם, אלא גם מבחינה כלכלית, בשל האמברגו האמריקאי.

כך גם תושבי עזה והחמאס. הם לא מרוצים ממנו, בלשון המעטה, וסביר להניח שאם היו נערכות בחירות לפני שבועיים, חמאס היה סופג מכה, אם לא מפלה.

דיקטטורה צבאית היתה לעזתים גם קודם, תחת השלטון הישראלי ואח"כ שלטון הרשות. אבל עכשיו, יש להם בתי חולים, מרפאות ובתי ספר. חמאס בנה אותם. בזמן שערפאת בנה עוד שירות בטחון ועוד מבנה כלא, חמאס השקיע במרפאות ובתי ספר, והציע את השירותים שלו לכל האוכלוסיה, בלי להבדיל בין תומכי הפלגים וכמעט בלי שחיתות. שתי הנקודות האחרונות השתנו מאז שהחמאס תפס שם את השלטון ב-2007, אבל לא מספיק.

בקיצור, חמאס היא תנועה שדאגה לעם שלה. זו הסיבה שיש לה תמיכה עממית נרחבת. והצורה היחידה שבה אפשר לגבש את העזתים סביב חמאס יותר מאשר בדרך כלל, במיוחד בתקופה שבה חמאס איבד מהזוהר שלו והתחילו לעלות תלונות על שחיתות, היא לתקוף אותו ואת אזרחי עזה ללא הבחנה.

ונחשו מה? זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שישראל עשתה. ולא פעם אחת: שלוש פעמים לפחות: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. שלא לדבר על ההתקפות הבלתי פוסקות בין לבין.

ישראל לא יכולה למוטט את חמאס ברצועה. היא יכולה למוטט את המשטר שלו והיא יכולה לכבוש את הרצועה, אבל היא לא יכולה למוטט תנועה עממית שורשית, שקיימת בצורות שונות כבר כמעט 85 שנים. היחידים שיכולים להגיד לחמאס "לא," שיכולים לדחות את עסקת רווחה-תמורת-פונדמנטליזם שלו, שיכולים לומר שיכולה להיות רווחה בלי קנאות דתית, הם העזתים. והם יצטרכו לעשות את זה לבד, בלי התערבות, כי מה לעשות – הם בכל זאת פטריוטים והרגש הלאומי שלהם לא יסבול דחיה של חמאס אם זו תיראה כמו כניעה לתכתיב ישראלי.

רוצים למוטט את חמאס? זה לא יקרה ביום ולא בשנתיים. אבל כדי שזה יקרה, ישראל תצטרך לצאת לעזתים מהווריד. להתיר להם, למשל, לייצא סחורות ולצאת מהרצועה דרך הים. להעביר לידיהם את רישום האוכלוסין שלהם.

מה שכמובן לא יקרה, כי ישראל לא חושבת על עזה אלא כעל ילד הכאפות שלה, שעליו מוציאים את העצבים כשמשהו אחר לא עובד. אתם זוכרים איך התחיל הסיבוב הנוכחי, נכון? נתניהו שיקר לישראלים שחמאס חטף את שלושת הנערים ואחר כך התחיל לתקוף בעזה. ותקף, ותקף, ותקף – עד שהחמאס הפסיק להבליג (כן, כן, לא ישראל היא ה”מבליגה” בסיפור הזה.)

למה נתניהו עשה את זה? כי הוא ידע שלישראלים לא אכפת מכמה עזתים מתים ושזו דרך מצוינת להראות שהוא גבר-גבר מול החמאס. ואם החמאס אשכרה יצא למערכה – מה טוב. אפשר יהיה להיראות שוב נחוש באולפני הטלוויזיה. וכן, ימותו כמה מאות עזתים ולפחות ישראלי אחד, אבל לנתניהו זה שווה את המחיר.

ומי שמתפלא על התמיכה העזתית בחמאס, מוטב שיפנה מבטו את האספסוף היהודי, שדורש מהממשלה שלו לא רווחה, או הפסקת המלחמה – הוא דורש ממנה עוד ועוד דם, עד שיש פוליטיקאי-ערפדוּת כמו דני דנון ואביגדור ליברמן שמבינים שיש כאן על מה לרכב.

* * * *

ובנושא נלווה אך חשוב:

בשעות האחרונות, פרסם החמאס הצעה להפסקת אש של עשור מול ישראל, הצעה שזכתה גם לתמיכת הג’יהאד האיסלמי. התנאים שלו כוללים את: הרחקת הטנקים הישראליים מהגבול; הנחה לחקלאים פלסטינים לעבוד באדמות הצמודות לקו הגבול; שחרור כל האסירים שישראל עצרה מחדש אחרי חטיפת שלושת הנערים; הקלה בתנאי האסירים הפלסטיניים; הסרת המצור על עזה, תוך פתיחת מעברי הגבול לסחורות ולאנשים, ולאפשר את כניסת כל החומרים ההכרחיים לבניית נמל תעופה ונמל ימי, שיהיו תחת פיקוח האו”ם; הפיכת מעבר רפיח למעבר גבול בינלאומי בפיקוח האו”ם; אישור כניסת מתפללים מהרצועה לאל אקצה; המנעות מהתערבות בהליך הפוליטי הפלסטיני הפנימי; והרחבת אזור הדיג המורשה לעשרה קילומטרים. וכן, משום שזו הפסקת אש, ישראל לא תוכל לחדור לתחום האווירי של הרצועה.

אלו לא רק תנאים סבירים להפסקת אש; אלה גם תנאים שאם ימוממשו, יובילו לרווחה בעזה, לעליה ניכרת ברמת החיים שם, ובסופו של דבר להרחבת המעמד הבינוני העזתי – מהלכים שבסופם הארוך, לחלוטין עשויים להביא לקץ השליטה של החמאס ברצועה, מהלך שיתבצע על ידי העזתים עצמם. יתר על כן, הפסקת אש כזו תיתן לחמאס – ולג’יהאד – את כל האינטרס למנוע הפרות שלה. יהיה להם הרבה יותר מה להפסיד. זו תהיה השלמתה הסופית של ההתנתקות, נסיגה סופית של ישראל מהרצועה.

ובדיוק בשל כך, ממשלת ישראל צפויה לדחות את ההצעה של חמאס, ודחיית ההצעה הזו – הצעה הרבה יותר לגיטימית מהמשחק בנדמה לי בין ישראל ומצרים שלשום ואתמול – תתקבל כמעט בלי ערעור על ידי האוכלוסיה היהודית בישראל. למה? כי התרגלנו שעזה נמצאת בשליטה ישראלית, שהיא ילד הכאפות שלנו, עד כדי כך שעצם הרעיון של עצמאות עזתית אמיתית, שהם לא יהיו כפופים לפיקוח ישראלי כלל, הפך למשהו בלתי נתפס. מה שהיהודים (המילה כואבת? זכרו: הציבור היהודי התנער מהישראליות) רוצים הוא לשלוט בפלסטינים.

הם לא רוצים שלום. הם רוצים כניעה. את הרצון הזה עוטפים הפוליטיקאים היהודים ברטוריקה על ”מלחמה בטרור” ו”איך יוכל המערב לנצח.”

עוד דבר אחד: אז הצ’רצ’יל דה לה שאמטע שלנו העז לפטר את דני דנון. זה היה יותר משכנע אם הוא היה אוזר אומץ להתעסק עם מישהו בגודל שלו, כמו ליברמן. אל תעצרו את נשימתכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקלות הבלתי נסבלת של הספין (קצר)

נתניהו והתקשורת זועקים שהחמאס הפר את הפסקת האש. אבל לא היתה הפסקת אש

הספין הלוהט של השעות האחרונות, שמפומפם בכל הכוח על ידי השקרן מלשכת ראש הממשלה והתקשורת הישראלית, הוא שחמאס הפר את הפסקת האש. זה שקר כל כך מטומטם שבא לך לצרוח, ובדיוק בגלל זה הוא מצליח כל כך.

ceasefire

נתחיל עם העובדות: לא היתה הפסקת אש.

כן, כן. בדיוק מה שאתם קוראים. לא היתה הפסקת אש, משתי סיבות. קודם כל, החמאס לא קיבל את הצעת הפסקת האש, והפסקת אש היא, איך לומר, משהו שמצריך הסכמה. בקיצור, ישראל מאשימה את חמאס בהפרת הסכמת אש שהוא לא הסכים לה.

אבל רגע, זה עוד החלק החצי סביר. אפשר לכאורה לטעון שישראל הסכימה להפסקת אש, החמאס לא הסכים, ולכן הוא אשם במשהו. אבל יש בעיה מרכזית בטיעון הזה: על פי ההצעה שישראל קיבלה לכאורה, הפסקת האש לא נכנסה בכלל לתוקף.

ההצעה המצרית קבעה שהפסקת האש תכנס לתוקפה 12 שעות אחרי שתאושר (הנה מקור אמריקאי, והנה הארץ – שימו לב לעדכון של 09:01.) הקבינט הישראלי קיבל את ההצעה הבוקר ב-09:00. על כן, הפסקת האש – אפילו בהנחה שדי בהסכמה ישראלית להפסקת אש – אמורה היתה להכנס לתוקף הערב ב-21:00. תשע שעות לפני זה, בעוד החמאס מודיע שאף אחד לא התייעץ איתו בכלל על הפסקת האש, הודיע נתניהו על ביטולה.

פרקטית, אין לזה חשיבות רבה: האש היתה נמשכת בכל מקרה, חמאס צריך איזשהו הישג או תבוסה קטסטרופלית כדי להסכים להפסקת אש, או, במינימום, שמישהו יטרח להעמיד פנים שהוא מדבר איתו – “הפסקת האש” עליה הכריז הקבינט היתה משהו שהוסכם בין ישראל ומצרים, לא בין ישראל וחמאס.

אבל הספין הזה, והקלות שבה הוא נבלע על ידי התקשורת הישראלית ולא נודע כי בא אל קרבה – העובדות למעלה רחוקות מלהיות סוד – אומרת לנו כל מה שצריך לומר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה: שפחה רצועה של הממשלה, שמשרתת אותה לצרכי הפצת שנאה, הפצת תעמולה, ולא עושה את תפקידה הבסיסי, שהוא להודיע לציבור מה מתרחש במציאות.

תקשורת שכזו היא לא כלב השמירה של הציבור; היא כלב התקיפה של הממשלה.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו אוהב לפנטז, בעיקר בפומבי, שהוא צ’רצ’יל. שר בריטי שהיה עושה לצ’רצ’יל את התרגילים הקבועים של ליברמן – מסיבות עיתונאים שבהן הוא תוקף את מדיניות הממשלה, או הודעה על מדיניות עצמאית מזו של הממשלה בפורומים בינלאומיים – היה הופך לתופס כלבים מלכותי מהר יותר משרקטת V-2 היתה מגיעה מצרפת ללונדון. כמו בפנטזיות האחרות של נתניהו (”חזק מול החמאס,” למשל), אין קשר בינה ובין המציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עיוורים בעזה

למה, למרות כל ההתלהמות, צה”ל לא יכבוש את עזה

קציני צה”ל כבר רוטנים, כרגיל בפחדנות האלמונית שלהם. לא נותנים להם להשלים את העבודה, הם אומרים. הסוסים נושפים ורוצים להסתער, אבל הממשלה הבוגדנית מרסנת אותם. הצליל הקבוע הזה – צליל תחיבת הסכין הצבאית בגבו של הדרג המדיני – מעיד שעוד מבצע צבאי מתחיל לחשב את סופו לאחור, וכרגיל ביבבה ולא במפץ.

הו, יהיה מפץ. צה”ל יארגן לנו איזו התקפה פנומנלית שתהרוג המון אזרחים חפים מפשע ולא תשנה כלום. אבל הוא לא יכבוש את עזה. היללות של הקצינים מיועדות רק להעביר את האשמה לממשלה. כמו תמיד.

למה, בעצם, צה”ל לא כובש את עזה? מבחינה צבאית, זו לא משימה מורכבת. כזכור, צה”ל ניהל לוחמה בעומק הרצועה במהלך עופרת יצוקה, ושילם מחיר זניח – חמאס הצליח להרוג רק חמישה מחמושיו. חמשת האחרים נהרגו מאש ידידותית, מה שמבהיר איזו עוצמת אש הפעיל צה”ל נגד כל דבר שזז. ובכל זאת, צה”ל לא כבש את לב הרצועה.

הוא יכול. יש לו חיפוי אווירי מושלם. יש לו את השריון ואת החי”ר. הוא יכול לנחות מהים, ולהתקדם משם למרכז העיר עזה. הוא יכול לנחות גם בחופי הדרום, תוך כדי תקיפה מהצפון. לחמאס אין כוח סדיר שיכול לבלום אותו. כן, זה ידרוש אבידות – ככה זה במבצעים צבאיים – אבל אלה יהיו אבידות קטנות ביחס לכיבוש אוכלוסיה . פעם, צה”ל נהג לנפח את מספר האבידות הזה וטען שמדובר יהיה במאות אם לא אלפים; עופרת יצוקה הוכיחה שהצבא שקרן במקרה הרע, פאניקרי במקרה הטוב. אם זה המקרה הטוב.

אז למה, בעצם, צה”ל לא כובש את עזה?

כי הבלגאן לא יהיה הכיבוש עצמו; הבלגאן יהיה מה שיבוא אחר כך. אף אחד בתקשורת הישראלית לא מדבר על זה, כולה עסוקה בחיקוי בלתי מודע של קול הרעם מקהיר, אבל לא צריך להיות סאן צו או הגלגול השני של פון קלאוזוביץ כדי להבין את זה.

שתי דקות אחרי שישראל תסיים את כיבוש רצועת עזה, היא תהיה אחראית לתושבים שלה. גם עכשיו היא בפועל אחראית עליהם – היא שולטת על מרשם האוכלוסין, היא קובעת מה ייכנס לרצועה ומי ייצא – אבל היא מעדיפה להעמיד פנים שמישהו אחר אחראי. ברגע שיהיה כיבוש, העמדת הפנים הזו תגמר.

ולא, אבו מאזן לא יעזור לה. הוא גם כך חשוד במשת”פיות. הוא לא יוכל לקבל לידיו את הרצועה מצבא ישראלי בלי לפחות העמדת פנים של בחירות. ואחרי שישראל תכבוש את הרצועה מידי החמאס ומי שנראה כמשת”פ מחכה בפינה, די ברור מה יהיו תוצאות הבחירות (אירונית, יש סיבות טובות להאמין שאם היו נערכות בחירות בעזה קודם למבצע “פאלוס זקוף,” החמאס היה מפסיד בהן.)

אז אחרי שצה”ל יסיים את הכיבוש, הוא יהיה אחראי למים, לחשמל, לתשתיות, לסעד של כל תושבי הרצועה, כ-1.7 עד 1.8 מיליוני בני אדם. כן, הוא עשה עבודה מחורבנת בזה גם בסיבוב הכיבוש הקודם שלו – עבדכם הנאמן שתה את המים המלוחים של עזה עד תחילת 1991, כשבמקורות נזכרו לספק לדיר אל בלאח מים מתוקים, 24 שנה בלבד אחרי הכיבוש – אבל הפעם, בגלל הכיבוש המחודש, הוא יהיה תחת הרבה יותר ביקורת בינלאומית. אין ספק שזה יעשה פלאות למשק הישראלי.

אה, כן: הביקורת הבינלאומית. זו רק תתגבר, אחרי שישראל תכבוש מחדש שטחים שהיא נסוגה מהם. ישראל תתבקש או לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ודחוף – “פאלוס זקור” הצליח להעלים זמנית את העובדה ש-17 מדינות אירופאיות המליצו לפני מספר ימים על החרמת ההתנחלויות, החברות שעושות איתן עסקים, ובפועל חלק הארי של כלכלת ישראל – או להקמת מדינה אחת. איש אחד, קול אחד. רעם התותחים משתיק זמנית את העובדה שישראל נמצאת במלכוד מדיני, אבל לא פותר אותו. יותר ויותר אנשים מדברים על פתרון המשבר לא מזווית של הסכם מדיני חלול כלשהו – לכולם די ברור שישראל לא מסוגלת לפנות התנחלויות – אלא מהכיוון של הענקת זכויות אזרח שוות לכל האנשים החיים בפלסטינה המנדטורית. כיבוש של רצועת עזה, כלומר החזרת הכיבוש הנראה לעין על 1.7 מיליוני בני אדם, רק יחדד את הקולות האלה.

ומעבר לכל זה, תהיה לוחמת הגרילה. בישראל אולי שכחו, הרבה בזכות תעמולת הימין הנמרצת, את העובדה שהפינוי הישראלי של ההתנחלויות מרצועת עזה הגיע הרבה בזכות ההתקפות של חמאס על החמושים הישראלים ברצועה. הח”מ זוכר היטב את הימים שבהם זחלו חמושי צה”ל בחול של רפיח וסיננו אותו, בחיפוש אחרי חלקי גופות. הימים האלה יחזרו, ולישראל שוב ישובו גופות של חיילים מרצועת עזה. יתר על כן, מותר להניח שכפי שירי הרקטות מרצועת עזה החל תחת הכיבוש הישראלי שם – עוד נקודה שהימין הישראלי הצליח להשכיח – כך הוא יימשך אחרי הכיבוש הישראלי החדש.

מכל הסיבות האלה, צה”ל לא רוצה לכבוש מחדש את הרצועה. הוא לא יאמר את זה לתקשורת, וזו לא תשאל את השאלות, אבל אלה התשובות. לצבא נוח מאד עם המצב החדש, בו החמאס לא יכול בפועל לאיים על רוב המדינה בשל מערכת “כיפת ברזל.” התוצאה של המערכת היא מצב חסר תקדים בתולדות המלחמה: צד אחד יכול להרוג באזרחי הצד האחר כאוות נפשו, מבלי שיסבול כל תוצאה צבאית בשל כך.

כשהתחיל השימוש במל”טים לצרכי חיסול מהאוויר, לפני כעשור, עלתה התהיה מה תהיה ההשלכה של שימוש רחב בהם; האם היא לא תוביל לכך שהמחיר הפוליטי של יציאה למלחמה יצנח – שהרי גופות אינן חוזרות בארונות מתים, ואף אחד לא יושב שבעה על רובוט שהופל – עד כדי כך שהקלות של יציאה אליה תהיה בלתי נסבלת. העובדה שממשל אובמה מנהל מלחמה מלוכלכת מאד בקרן אפריקה, תוך אפס דיון ציבורי בארה”ב, מעידה שהתשובה על כך היא חיובית.

ישראל לקחה את המשוואה הזו צעד אחד הלאה. היא לא רק הורגת בעזתים מבלי לחשוש לגורל טייסיה, היא גם הורגת בהם מבלי לחשוש שמא הם יצליחו להגיב באש אפקטיבית. לא היתה מערכה כזו בהיסטוריה שאני יכול לחשוב עליה.

אלא שלמערכה כזו יש מחיר פוליטי. גם אם נצא מנקודת הנחה שהחמאס לא ישוב ויחדש את פיגועי ההתאבדות מהגדה המערבית – פשע מלחמה בלי שום ספק, אבל איזו אפשרות תגובה נותרה לו? – ישראל מצטיירת בעולם יותר ויותר כגוליית, וגוליית יהיר; עם של בני אלים, שהורג באדישות עד חדווה בבני האדם, נשען על טכנולוגיה בלתי נתפסת. לכך יהיה מחיר, והוא אולי בלתי ניתן לכימות, אבל ישראל תשלם אותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שר אלף בצבא מלכות ישראל השלמה

מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה

מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה.

הקרדיט לא ידוע. אשמח לתת.

כפי שאפשר לראות, המכתב של וינטר עילג אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שמשפריצים קציני צה”ל. אבל לא חוסר היכולת להתנסח שלו היא הסיפור כאן. גם עיוות הראיה שלו – על פי הציטוטים של וינטר, הוא תופס את עצמו כסוג של דוד שנלחם בגוליית פלישתי – הוא לא העניין, כי בזה וינטר לא שונה מרוב מוחלט של האספסוף המבוהל שקורא לעצמו הציבור הישראלי.

מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש

”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”

כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים. ובהתאם, הטקסט שלו הוא יותר תפילה מאשר פקודת יום. אני מניח שיש לנו מזל, כי וינטר – שמצטט מדברים כ’ – חסך מאיתנו את מה שנאמר שם לגבי מצבים כמו אלה עם עזה: “ואם לא תשלים איתך, ותעשה איתך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן יהוה אלוהיך לך.” סביר להניח שהפרקליטות הצבאית היתה מצליחה לארגן תירוצים צולעים במיוחד למה זה בעצם בסדר, וטוב שווינטר חסך ממנה את הקצאת כוח המוח הזה, שממילא עסוק עכשיו בתירוץ מותם של ילדים. המטרות הרשמיות של מבצע “פאלוס זקור” לא מוזכרות במנשר של וינטר, בגלל כמה סיבות אפשריות: א. אין כאלה, ב. אם יש, מח”ט גבעתי לא עודכן לגביהן, או ג. הן מביכות יותר מהטקסט של וינטר.

וינטר הכריז למעשה על מלחמת דת. יש עם זה שתי בעיות עיקריות. קודם כל, הוא חרג מסמכותו. הוא בסך הכל מח”ט. הסמכות למהלך כזה שמורה בדרך כלל לפרלמנט, או, במדינה שאוהבת להעמיד פנים שהיא דמוקרטיה במזרח התיכון, לממשלה. אם ממשלת ישראל, שצה”ל כזכור הוא אחת הזרועות שלה, תשאיר את וינטר בתפקידו אחרי ההכרזה יוצאת הדופן שלו, קשה יהיה לראות בכך אלא הסכמה בשתיקה.

שנית, בצה”ל יש חיילים מכל מיני דתות. למשל, דרוזים. למשל, מוסלמים בדואים. לאחרונה, ארגוני הימין מנסים להפעיל לחץ על נוצרים להתגייס. לנתניהו היה רגע מביך במיוחד בנושא. והנה בא וינטר ואומר לכל לובש מדים שאיננו יהודי שהוא נמצא בצבא הלא נכון. אם הוא במקרה מוסלמי, אז הוא שייך ל”מנאצי שמו” של יהוה, האליל הרשמי של צה”ל. בקיצור, הוא במקרה הטוב במקום הלא נכון ובמקרה הרע אידיוט מועיל של אנשים שלא טורחים לצחוק מאחורי הגב שלו אלא צוחקים ישר בפרצופו. העובדה שווינטר מחסל את האתוס של צבא כל האזרחים היא כבר סיבה להעלות אותו על טיל הישר אל הפנסיה.

אבל זה כמובן לא יקרה. צה”ל הוא צבא יהודי, יותר ויותר צבא יהודי. הרמטכ”ל הנוכחי כבר התקפל פעמיים מול הרבנים: פעם אחת בפרשת “יזכור אלוהי ישראל” במקום “יזכור עם ישראל” בטקס יום הזכרון, ובפעם השניה כשנתפס כשהוא מדלג על קברו של חייל לא-יהודי, אף שכללי הטקס קבעו שעל הרמטכ”ל להניח זר על קברו של החייל האמרון שנהרג ביום הזכרון. כן, אלה עניינים טקסיים, אבל זו תהיה טעות חמורה לראות בהם דברים ריקים. לטקסים של מדינה יש חשיבות: הם קובעים מי נמצא בתוך קבוצת ההתייחסות שלה, ומי מחוצה לה. וינטר, בעקבות גנץ, הבהיר שמקומם של הלא-יהודים בצבא הוא מחוץ לגדר.

צה”ל צריך את החמושים הדתיים. הוא לא הולך להסתבך איתם. ועל כן וינטר יישאר בתפקידו, והח”מ מעז לומר שיום אחד הוא עוד יהיה רמטכ”ל. יש לובי חזק מאחוריו.

ובסופו של דבר, העובדה שווינטר לא יודח לא צריכה להפתיע. ישראל מתקלפת במהירות מסממני הממלכתיות שלה, ומפסיקה אפילו את שרידי העמדת הפנים שהיא שייכת לכל אזרחיה. בשבוע שבו הוציא וינטר את המנשר שלו, עצרה המשטרה קבוצה של בדואים בישוב תל שבע, ובעילת המעצר היא ציינה שהם חשודים ב”יידוי אבנים [סעיף] 66 מצו הוראות בטחון.” כפי שציין הבלוגר נועם ר., צו הוראות בטחון לא חל בישראל; הוא חל רק בגדה המערבית. המשטרה החילה למעשה את המשטר הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל – וקיבלה לכך אישור של בית המשפט, שאישר את המעצר.

במקביל, דיווחו “רופאים לזכויות אדם” שמשרד הבריאות הורה שלא לפתוח מרפאות בישובים הפלסטינים במשולש, שבהם נערכו אירועי מחאה. ההנחיה הזו הופנתה גם לרופאים ואנשי הצוות הרפואי שגרים בישובים הללו, כך שאי אפשר לתרץ אותם באמתלת “בטחון”, כפי שאוהבים אצלנו. במילים פשוטות: הממשלה היהודית הורתה למנוע שירותי בריאות מישובים שבהם הובעה מחאה – כן, גם מחאה אלימה – כנגד המשטר היהודי.

ישראל מעולם לא היתה מדינת כל תושביה. ראש הממשלה הראשון שלה, דוד בן גוריון, סירב לשאת תעודת זהות שבה הופיע כיתוב ערבי, ולדרישתו הודפסה לו תעודה יחודית, בעברית בלבד – זו בשעה שבה הוא העמיד פנים שהוא ראש הממשלה של כל האזרחים. עד 1966, קיימה המדינה היהודית משטר צבאי על תושביה הלא יהודים, ומאז היא מקפידה למנוע מהם גישה לסמכויות ולתקציבים.

בסופו של דבר, וינטר בסך הכל הבהיר לנו איפה אנו עומדים, והבהיר לנו מיהו: שר אלף במקבילה היהודית של דאע”ש. העולם, אגב, כבר מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.

ועוד דבר אחד: אמש, הפציצו חמושינו המעופפים בית חולים לנכים ברצועת עזה, בדרישה שהם יתפנו משם. הם, איך לומר, קצת התקשו. היום, הפציצו חמושינו האמיצים בית בשכונת שייח’ רדואן, והרגו שישה פלסטינים. הבית שייך לאחותו של איסמעיל הנייה, ושני בניה בין ההרוגים. אני מחכה לשמוע את התירו… אמתל… תואנ… הצידוק הצבאי להתקפה הזו. אני בטוח שהוא יהיה מרתק, אם דובר צה”ל יצליח לשמור על פרצוף רציני – ואם הכתבלבים הצבאיים בכלל יבקשו הסבר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר גדול של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון

צה”ל בוחר במודע לתקוף את בני משפחותיהם של אנשי חמאס. זה פשע מלחמה, נקודה. תדע כל אם עבריה כי בנה מגויס לארגון טרור

בוקר טוב, הרי החדשות ועיקרן תחילה. גדודי עז א דין אל קסאם לקחו הבוקר אחריות על הפיצוץ בביתו של מוטי, מ”פ פלוגה ג’ בגדוד ההנדסה של גבעתי, שברחוב הנרקיסים בתל אפקה. בפיצוץ נהרגו אריאלה, אשתו של מוטי; יאיר, בנו בן השנתיים; סיגלית, בתו בת השנה; שלומית, אמו בת ה-64; וירון, שכן בן 23 שבדיוק נכנס לדירה כדי לבקש חצי כוס סוכר. כמו כן התלקחו שלוש דירות סמוכות, ושמונה אנשים אושפזו בדרגות פציעה שונות. בהודעת החמושים נאמר כי היה ברור להם כי מוטי איננו בבית, אך הפיצוץ היה הכרחי כדי להבהיר למוטי – אותו הגדירו חמושי החמאס כמבוקש בכיר לאחר שהיה מעורב בפיצוץ מנהרה – שאין לו לאן לחזור.

נשמע מופרך? כי זה בדיוק סוג ההודעות שצה”ל מפיץ ביומיים האחרונים. הוא, כמובן, מקפיד לעשות זאת בעילום, תוך ציטוט “בכירים” בו. הנה, למשל, הדיווח של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום”:

“ישראל העצימה אתמול את המבצע בעזה, בניסיון לגרום לחמאס למצמץ ולפעול להפוגה. כחלק מכך, הוכפל כמות המטרות שהותקפו, ונכללו בהן במכוון בתי המגורים של כל צמרת הזרוע הצבאית, שבה מפקדי גזרות הלחימה בעזה, בחאן יונס וברפיח. הרעיון ברור: לייצר "מחיר הפסד" ולחץ מצד בני משפחה, שיפחדו לאבד את כל עולמם.”

ההדגשה שלי. נחום ברנע כתב הבוקר ב”ידיעות אחרונות” דברים דומים:

barnea

וכפי שכבר ראינו, “בכיר בחיל האוויר” אמר מילים דומות מאד ל”הארץ.” כלומר, יש לנו תדריך של צה”ל לכל התקשורת. אבל חשוב לשים לב: ברנע לא מצטט את המקורות שלו, “הארץ” מסתמך על “בכיר בחיל האוויר,” ו”ישראל היום” על “בכירים בצה”ל ובשב”כ.” למה דובר צה”ל לא חותם על הדברים האלה בשמו? למה אין אף בכיר בצבא שעומד מאחורי המדיניות הזו?

כי המדיניות הזו היא פשע מלחמה, זה למה. וקצין שייראה כאילו הוא עומד מאחוריה, מסמן את עצמו להעמדה לדין עתידית. לצבא מותר לתקוף מטרות צבאיות – אבל כאן המטרה היא אזרחית במובהק. היא לא מפקד בחמאס; היא קרובי המשפחה שלו, המטרה היא שימוש בהם כדי להפעיל עליו לחץ. בלשון מנומסת פחות, צה”ל לוקח אותם כבני ערובה. וגם הורג בהם במספרים גדולים.

כפי שציינו בצלם לפני לא מעט הרוגים אזרחיים – חמוש מעופף של צה”ל השתמש הבוקר במפציץ משוכלל כדי להרוג עוד ילדה בת עשר, נור מרוואן אלמג’ידי מרפיח, וסך כל ההרוגים הפלסטינים עומד על 105 – בתים אינם מטרה צבאית לגיטימית. שוב, יש לומר שמאחורי המילים השקולות “הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי” עומד מושג אחר, גס ומכוער יותר: פשע מלחמה.

פעם, היה לצה”ל תירוץ. הוא אמר שהוא לא מתכוון להרוג אזרחים. הוא רק יורה למקום שבו הם נמצאים מתוך ידיעה שיש סבירות גבוהה שיש שם אזרחים, זה לא שהוא רוצה להרוג אותם, זה פשוט קורה. הם מתעקשים להכנס למסלול של הפגזים והפצצות שלו. על ההבדל הזה – בין החמאס שרוצה להרוג אזרחים ובין צה”ל שלא ממש רוצה, אבל איכשהו, השלימזל, מצליח לפגוע בהם, לעתים קרובות בבתיהם – בנתה ה-hasbara הישראלית תורות מוסריות שלמות. איכשהו, המספרים – העובדה שצה”ל הורג כמאה עזתים, ברובם הגדול לא מעורבים, על כל הרוג ישראלי – נדחקו החוצה מתורת המוסר היפה הזו. זו כבר לא טעות, אפילו לא העמדת פנים של טעות; זו מדיניות.

עכשיו צה”ל אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אם החמאס יורה נשק לא מדויק לעבר אוכלוסיה אזרחית אבל יכול לומר להגנתו – לא שזה יעזור, גם זה פשע מלחמה – שאין לו נשק מדויק, צה”ל משתמש בנשק מדויק ועכשיו הוא גם מודה שהוא מפעיל אותו במכוון כנגד אזרחים.

זה לא צריך להפתיע. אלמנטים מרכזיים של התו”ל הצה”לי נשענים על פגיעה באזרחים. פעולות התגמול, שעליהן בנה צה”ל את האתוס שלו, היו במובהק תקיפה של אזרחים כדי לפגוע באזרחים, כדי להטיל אימה – או, במילים גסות יותר, להשרות טרור. בשנות החמישים, חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי כדי להחזיר כמה אנשי מודיעין שחצו את הגבול לסוריה; יש מצב שזו היתה החטיפה האווירית הראשונה. שרת ההמום הורה להחזיר את החטופים, אבל זה לא שינה את העובדה שצה”ל התנהג כארגון טרור. במלחמת ההתשה, לא מצא צה”ל דרך לפתור את הלוממה המצרית העקשנית – אז הוא התחיל להפגיז פראית את ערי התעלה, כלומר העביר את המלחמה אל אזרחי האויב. כנ”ל בביירות, 1982, שם הרגו החמושים המעופפים שלנו אלפי אזרחים בלתי מעורבים. פחות או יותר כל האסטרטגיה הישראלית בדרום לבנון, כפי שהתבטאה במבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”, התבססה על ירי על אזרחים: אנחנו נירה על הכפריים השיעים, אלה בתורם יפעילו לחץ על ביירות, וזו תפעיל לחץ על החיזבאללה… כי צה”ל לא ידע איך להתמודד עם החיזבאללה ונמאס לו להפסיד בשדה הקרב.

אותו הגיון עצמו פועל עכשיו. צה”ל לא יודע איך לפגוע בבכירי החמאס, והוא לא רוצה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אז כדי לפתור את הדילמה הוא מפציץ את הבתים שלהם ורוצח את המשפחות שלהם. המדיניות הזו רחבה הרבה יותר משנוטים לשער: מנתוני OCHA (סוכנות האו”ם לתיאום הומניטרי) עולה (זהירות, מסמך) שחיל האוויר הישראלי החריב בסבב האלימות הנוכחי 70 בתים עד היסוד, ובסך הכל השמיד או פגע באופן קשה ב-342 יחידות דיור. כ-2,000 בני אדם הפכו למחוסרי בית. כמו כן, תקפו חמושינו גם חמש מרפאות, ופצעו 18 אנשי צוות רפואי. אלה הנתונים הנכונים לאתמול; הם התעדכנו כלפי מעלה מאז.

ישראל היתה צווחת עד השמיים, בצדק, אם עז א דין אל קאסם היו מתחילים לפוצץ בתים של קצינים בצה”ל, במיוחד אם אלה לא היו שם בעת הפיצוץ. היא היתה טוענת, בצדק, שזה טרור. אלא שזו אחת לאחת המדיניות שבה נוקטת ישראל. אם היו חסרות סיבות לסרב לשרת בצבא הישראלי, הנה האחרונה. שירות בו מסייע, במישרין או בעקיפין, למדיניות של לקיחת בני ערובה והריגתם. תדע כל אם עבריה כי היא שולחת את בנה לארגון טרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)