החברים של ג'ורג'

אם אין נצחון, לפחות שתהיה תמונה

נתניהו הכניס אותנו לסיבוב השני משום שחיפש נואשות תמונת נצחון, כזו שתכסה על התבוסה, ולאספסוף לא משנה כמה דם יש על המסגרת

כוחותינו המזוינים הצליחו אמש (ג’) לעשות את מה שהם מצטיינים בו: להרוג אזרחים. תקיפה של חיל האוויר הרגה בשכונת שייח רדואן את וידאד מוסטפא חרב דף, בת 28, אשתו של דף; ואת עלי מוחמד דיאב דף, בן שמונה חודשים, בנו. מצבו של דף עצמו לא ידוע אך ההערכה היא שהוא בחיים.

צריך לעקוב אחרי ההתרחשויות, כי מנסים לארגן לנו ספין קטן. אתמול אחרי הצהרים, כשמונה שעות לפני סוף הפסקת האש, ירה גורם לא ידוע רקטות לשטחים פתוחים בישראל – או, על כל פנים, כך טוענת ישראל. חמאס מכחיש בתוקף שאנשיו ביצעו את הירי הזה, וטוען שישראל פיברקה אותו. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות לדבריו.

אבל יש, כפי שמציין יפה אמיר אורן, ראיה תומכת בטענת חמאס על פיה לא הוא ביצע את הירי: אם דף היה מודע לכך שאנשיו פתחו באש, הוא לא היה מסתכן בפגישה עם אשתו ובנו הפעוט בזמן שישראל וחמאס במצב עוינות גלוי. אז מה קרה פה?

די פשוט. ישראל קיבלה מודיעין על מקום המצאו של דף, והדרג המדיני הבכיר – נתניהו ויעלון – החליטו לזרוק לעזאזל את סיכויי הפסקת האש וללכת על חיסול. זה לא מידע שזמין בכל רגע, יושב על המדף. כפי שכתב היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן יאיר:

“הרי לנסות ולחסל בכיר כמו מוחמד דף, ששרד כבר ניסיונות חיסול קודמים, צריך מודיעין טוב שהושג מבעוד זמן על תנועותיו ומקום שהייתו, שמשתנים במהירות. האם מודיעין כזה הושג כך סתם פתאום, בתזמון מקרי ומיד לאחר ירי שלש רקטות לשטחים פתוחים בדרום?

לא נראה סביר, נכון? אז לא צריך להיות מומחה צבאי או מומחה למודיעין כדי להעלות תהייה זו.”

שלא יהיו לכם אשליות: הם ידעו שהם הורגים אשה ופעוט. זה מחיר שהם היו מוכנים לשלם, מתוך ידיעה בטוחה שאיש בישראל לא ידרוש אותו מהם. יעלון אמר לפני כעשור, אחרי ההפצצה של ביתו של סלאח שחאדה, ש”הרשנו לעצמו להרוג את האשה”, אשתו של שחאדה שהמודיעין אמר שהיתה איתו בבית. ההפצצה ההיא הרגה גם 14 ילדים.

למה בוצע נסיון החיסול הזה, שדוחף את ישראל לעוד סיבוב של הסלמה מול רצועת עזה? מכמה סיבות. ראשית, חיסול הוא רפלקס מותנה של שירותי הבטחון שלנו. ברגע שמבוקש בכיר עולה על הכוונת, הם רוצים לחסל את המטרה ולא משנה מה יקרה. כך קיבלנו את חיסול שחאדה ואת חיסול ראאד כרמי, ששניהם הרגו באותה הזדמנות גם את הסיכויים לרגיעה. בשב”כ אמרו בשעתו, במידה של צדק מבחינתם, שהם אחראים על בטחון, קרי לדעתם חיסולים; ושאם יש שיקולים רחבים יותר, זה באחריותו של הדרג המדיני.

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה: הצורך הנואש של נתניהו באיזושהו הישג ממבצע “פאלוס זקור.” אין כזה. כן, צה”ל הוכיח שוב את יכולתו הנודעת להרוג הרבה אזרחים ולהשמיד תשתיות אזרחיות. כן, חיל האוויר שוב הוכיח שהוא הטוב ביותר במזרח התיכון כשזה מגיע להשמדת מטרות שלא יכולות לירות חזרה. כן, חמושי החי”ר שלנו הוכיחו שוב שגם הם יודעים להזמין התקפות ארטילריות ואוויריות על מטרות אזרחיות. ואחרי כל זה, ההצעה המצרית להפסקת האש היתה קרובה יותר לעמדות – המוצדקות – של חמאס, קרי הסרת הסגר הישראלי על הרצועה. אפילו אובמה אמר שהסכם ארוך טווח יצריך את הסרת המצור.

אבל נתניהו לא יכול היה לתת את זה, לא בלי להיראות – בצדק מוחלט! – כמו לוזר, כמו מי שפעם אחר פעם מחזק את החמאס על חשבון המתונים. אבל לא נשארו לו ברירות: חמאס התיש את ישראל. ההפגזה באזור לוד, הירי הבלתי פוסק לאזור המרכז, עשו את שלהם. גם העובדה ש-64 חמושי צה”ל מתו שיחקה תפקיד. מצבו של נתניהו היה כל כך נואש, שהוא נמנע בשבוע שעבר מלכנס את הקבינט, מחשש מהדברים שייאמרו בו; ושהוא ניסה להסתיר מהשרים את הפרטים של הצעת הפסקת האש המצרית - מהלך שבמדינה שלוקחת ברצינות את הטענה שהיא מדינת חוק, היה צריך להביא להדחה מהירה ומשפט שלו, בעוון קשירת קשר נגד הדמוקרטיה. במשטר הישראלי, נזכיר, מי שמקבל את ההחלטות היא הממשלה. לא ראש הממשלה. אנחנו לא במשטר נשיאותי. עד כדי כך היה נתניהו נואש.

ואז הגיע המידע המודיעיני על דף, ונתניהו עט עליו כמוצא שלל רב. הוא יציג את גווייתו המדממת של דף לאומה, ואז תהיה לו “תמונת נצחון.” המונח עצמו מגיע מימיו של בוגי יעלון כרמטכ”ל, מימי האובססיה סביב “צריבת התודעה”, והתפיסה שאומרת שהתודעה חשובה יותר מהמציאות. כמובן, בפועל מותו של דף לא ישנה הרבה. יקום מנהיג אחר לעז א דין אל קסאם. היסטורית, יש לציין, התנקשויות לא בהכרח שינו את מצבה של ישראל לטובה: הרבה אנשי בטחון היו מעדיפים, במבט לאחור, לא לרצוח את עבאס מוסאווי ולהעלות בכך את חסן נסראללה לתפקיד מזכ”ל החיזבאללה.

אבל, בהיעדר נצחון, נתניהו – והשב”כ, וצה”ל – היו מוכנים להסתפק בתמונת נצחון, כזו שתאפשר לאספסוף היהודי (קהל היעד של דובר צה”ל) לרקוד קצת על דם. לרוע מזלם, בינתיים דף לא בין המתים, והדם שנתניהו שפך, דם ילד קטן ואשה צעירה, כבר לא מספיק לאספסוף: הוא הורגל ליותר.

וכך גלשנו לסיבוב הלחימה השני בעזה. לפעם הבאה שיאמרו לכם שישראל רוצה שלום, זכרו את האופן שבו פעלו מקבלי ההחלטות בפרשת דף. ישראל לא רוצה שלום. היא רוצה הכנעה, ובהעדר הכנעה – תמונת נצחון.

ולא משנה כמה דם ילדים יהיה על המסגרת. הם, אחרי הכל, לא יהודים. הם לא בני אדם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשדובר צה”ל מרקיד אתכם על הדם

התבוננו בסרטון הזה. הוא קצר.

הוא מופיע בחשבון הרשמי של דובר צה”ל (לידיעת העובדים של מדור ניו מדיה: כבר הורדתי את הסרטון. אם תעלימו אותו, אעלה שוב ונדאג לאפקט סטרייסנד קטן.) כלומר, הוא מייצג את עמדתו הרשמית של צה”ל.

הסרטון, לצלילי מוזיקה קופצנית, חוגג את ההפצצה של רצועת עזה. נניח עכשיו לשאלה מה זה אומר על ה”צבא המוסרי ביותר בעולם,” שהוא מציג את ההפצצות שלו על רקע מוזיקת ריקודים; הרי אף אחד לא מאמין בשטות הזו יותר. אפילו הישראלים לא. הם חוזרים על השקר לצרכי hasbara, אבל כפי שיעידו הצעקות בהפגנת הימין – “כל עזה בית קברות!”, “אין מחר לימודים, כי לא נשארו ילדים” – הציבור היהודי יודע יפה מה נעשה בשמו, אם כי הוא אוהב להעמיד פנים אחרת. ומי שטוען שאינו יודע, עוצם עיניים במכוון.

מה אומר לנו צה”ל בסרטון הזה? שלהפציץ אזרחים זה כיף, זה מדליק, זה מגניב, בואו תרקדו איתנו על הדם. מי קהל היעד של הסרטון הזה? או. כאן הגענו לשאלת המפתח.

אפשר להתמיל במי איננו קהל היעד: לא הרוב המוחלט של המין האנושי שדוחה את הכיבוש היהודי בשטחים ושדוחה את המשך הנכבה והטיהור האתני האיטי שמבצעת המדינה היהודית שם. רוב בני האדם ידחו את הסרטון בשאט נפש. היחידים שעשויים לאהוב אותו, וגם זה בספק, הם מעריציה המושבעים של המדינה היהודית. כלומר, מבחינת דובר צה”ל – חלק מרכזי של מערך ה-hasbara – הסרטון הזה הוא גול עצמי. בכל זאת הוא העלה אותו. למה?

אפשרות סבירה אחת, שוודאי אי אפשר לפסול אותה על הסף, היא שדובר צה”ל מאויש ברפי שכל שלא מבינים את תפקידם. הסבירות לכך עולה כאשר זוכרים שדובר צה”ל הוא ארגון צבאי.

האפשרות הסבירה האחרת היא שדובר צה”ל ויתר בעצם על הקהל הבינלאומי. הוא יודע שהקרב שם אבוד, והוא עושה את מה שה-hasbara עשתה תמיד אבל התעקשה שלא זה המצב: משמש כתעמולה לקהל הבית הישראלי ולתומכי ישראל בחו”ל, שמטרתה לצופף את השורות. אלא שבהתחשב בסוג הבעייתי במיוחד של הסרטון, סביר שרוב תומכי ישראל בחו”ל גם הם יתרחקו ממנו.

אז מי קהל היעד? הימין הישראלי, במיוחד הצעירים שנמצאים על סף גיוס. דו”צ הוציא לנו סרטון נוסח בנצי גופשטיין משום שהוא יודע שזה מה שקהל החיילים העתידיים שלו אוהב לראות. מזה אפשר להסיק כמה דברים.

קודם כל, שלאדם מצפוני אין מה לחפש יותר בצה”ל. אבל את זה ידענו כבר שני עשורים.

שנית, שכאשר אנחנו שומעים על מעשה זוועה של חמושי צה”ל, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמידע מדויק. אם זה סוג האנשים שהצבא מתחנף אליהם, ובהתחשב בכך שהוא לא מעמיד פושעי מלחמה לדין. אז אנחנו צריכים לראות את היחס בין צה”ל ובין פושעי מלחמה קטנים כמו היחס בין הוותיקן וכמרים פדופילים: גינוי רשמי ותמיכה נרחבת בשתיקה.

שלישית, שאי אפשר יותר לסמוך על מנגנוני החקירה של צה”ל, ושיש להוציא את חקירת פשעי המלחמה שלו החוצה – רצוי אל מחוץ לישראל.

ורביעית, שיש פער מסוכן מאד בתפיסה של היהודים בישראל על המתרחש ובין הצורה שבה העולם רואה אותם. התקשורת היהודית לא שידרה את ה”תמונות הקשות” של מה שעשינו לעזתים, וכתוצאה מכך היהודים פה לא מבינים את הזעם העולמי. הם לא מבינים מדוע מחאות הצליחו למנוע פריקה של ספינה ישראלית באוקלנד, לא מבינים למה מפגינים השביתו מפעל של אלביט במלבורן, לא מבינים מדוע אירופה מפסיקה לייבא את כל מוצרי החלב והעוף מהמדינה היהודית, והם – בעידוד ממשלתי ותקשורתי – מאשימים בכך את ה”אנטישמיות” המיתולוגית.

מדובר צה”ל אי אפשר לצפות לכלום. הוא גוף היח”צ החזק במדינה, שתפקידו לדברר ארגון שמבצע פשעי מלחמה על בסיס יומי כמעט ושצריך לשמור, מצד אחד, על הפופולריות של הארגון בציבור ומצד שני על התקציב שלו. מהתקשורת הישראלית, מצד שני, אפשר היה לצפות ליותר. אלא שההיסטוריה מוכיחה שבימי מלחמה, התקשורת היא שפחה נרצעת של הצבא והממשלה. עוד כמה חודשים, אם לסמוך על המחזוריות הקבועה, אולי נראה סבב של תוכחות עצמיות והכאה על החזה, איפה טעינו, אבל בינתיים, התקשורת עושה מה שהצבא רוצה ממנה, ומסייעת לסימום הציבור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ולקהל המפייטים על קסם הודה

ה"ציוני הליברל" ארי שביט מאוהב במלחמה, ומבחינתו היא הגורל הישראלי ו”המצב הישראלי”

ארי שביט משמש כנביא השקר של עיתון הארץ. בעשור האחרון, הוא הקדיש כמויות בלתי נדלות של אנרגיה ומילים כדי לקדם את המלחמה כנגד איראן, כשכל שנה הופכת אצלו ל”שנת ההכרעה,” ותוך שהוא מקדם את המיתוס של בית סעוד, על “הסונים המתונים” שנאבקים מול “השיעים הרדיקליים” – מיתוס שגם עליית דאע”ש לא גרמה לשביט לסגת ממנו.

שביט משווק את עצמו כציוני ליברל. אני רוצה, באמצעות עיון בשני טקסטים שלו, להציב סימן שאלה על הטענה הזו. אני אתחיל ממאמר שפרסם שביט לאחרונה, “חמאס פוצץ לנו את הבועה.”

עיקר המאמר של שביט עוסק ביבבות על ה”שקט” שהופר, “שקט” שתושבי רצועת עזה, שלא עבר שבוע בשבע השנים האחרונות שלא חוו התקפה ישראלית, יהיו מופתעים לשמוע על קיומו. בין השאר, הוא כותב כך:

“המשמעות האסטרטגית של המתרחש היא, שהריבונות הישראלית חוללה. מדינה אשר שמיה מחוררים, והמרחב האווירי שלה חדיר, ואזרחיה יורדים למקלטים תדיר היא מדינה שיש לה בעיה. מדינה אשר אינה יודעת לשתק את האש הנורית אל מרכזי האוכלוסייה שלה במשך שלושה שבועות, היא מדינה במצוקה. מצטרפים לכך הפריצה של חומת המגן הישראלית על ידי מנהרות התקיפה וחוסר היכולת להשיג הכרעה ברורה בקרבות מגע. לעיניהם המשתאות של אויבינו וידידינו, המעצמה האזורית ישראל אינה מצליחה לגבור באופן נחרץ על ישות טרור קטנה, ענייה ונועזת.”

אם נניח לסגנון המנופח, החזרה הקבועה בשלוש צורות שונות על אותה הטענה שכבר הפכה לסימן ההיכר של שביט, נצטרך לתהות בכל זאת על מה לעזאזל מדבר שביט. “הריבונות הישראלית חוללה”? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל משמעותה של מלחמה היא ששני הצדדים מחללים זה את ריבונותו של זה. ישראל מנהלת מצור על רצועת עזה מזה שמונה שנים ומעולם לא הפסיקה את הכיבוש שם, רק הסיגה את כוחותיה לגבולות; היא כובשת את הגדה המערבית כבר יותר מ-47 שנים. כיבוש משמעו מצב של עוינות עם האוכלוסיה הכבושה. איזו ריבונות בראש שלך? כשישראל תחזור לגבולות הריבונות שלה, אפשר יהיה לדבר על תביעה כלשהי מצידה לריבונות – אבל, עד כה, ישראל סירבה אפילו לשרטט את הגבולות שלה. מדינה שאין לה גבולות, ושנמצאת תחת חשד כבד לנסיון סיפוח, תתקשה להעלות ברצינות טענה על “חילול ריבונות.” לכל אלה – המצור על עזה, הכיבוש בגדה, הסיפוח השקט שלה – אין זכר אצל שביט.

גם התביעה להכרעה מעוררת השתאות. איפה אתה חי? מתי הוכרעה מלחמה, מאז – אולי – מלחמת קוריאה, שהתיקו שהושג בה הפך לגבול של קבע? מתי לאחרונה הצליחה מעצמה כלשהי לנצח אוכלוסיה מתקוממת (הסיפור בצ’צ’ניה, נזכיר, עוד לא גמור)? אתה באמת לא מבין שטיבה של לוחמת גרילה הוא בדיוק ההמנעות מלאפשר לאויב להגיע להכרעה, מתוך הבנה שנצחונה יהיה באמצעות התשה?

הלאה. שביט כותב ש

“המשמעות הקיומית של המתרחש היא, שאנחנו חוזרים אל המצב הישראלי. ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה. השנים האחרונות היו שנים של נועם. לכן לא נזקקנו לתעצומות הנפש שלהן נזקק דור יצחק רבין, דור רועי רוטברג ודור אביגדור קהלני. לא שמרנו על המיקוד ועל הפיכחון של עידן דוד בן גוריון־לוי אשכול. לא קיימנו את המערכים הערכיים והמערכתיים הנדרשים כדי לחיות בתוך מציאות אכזרית.”

על המונח “המצב הישראלי” הוא חוזר במשפט המסיים של הטור:

“אין טעם בניסיון להיכנס לתוך עזה, שעלול להמיט אסון. אך כשהאש תחדל והבנים יחזרו הביתה, ניאלץ להישיר מבט אל הגורל הישראלי ואל המצב הישראלי.”

וזו באמת טענה מדהימה. שביט כותב ש”ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה” – ואיכשהו, מצליח להתעלם מהעובדה שישראל קיימת בסך הכל 66 שנים. ארבעה עשורים – רוב שנותיה – חלפו עליה בלי “איום של ממש”; 30 שנים ללא “מלחמה יבשתית מלאה” (וכאן המקום להזכיר שמלחמת לבנון הראשונה ממש לא היתה “מלחמה יבשתית מלאה”) – אבל שביט עדיין מתעקש ש”מלחמה יבשתית מלאה” היא לא רק “המצב הישראלי” אלא אף “הגורל הישראלי.”

שביט מזכיר את רועי רוטברג. זה קנה את עיקר תהילתו מנאום ההלוויה בו ספד לו משה דיין, ששווה ציטוט:

“אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. […] את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.”

השילוב של שמו של רוטברג לא היה מקרי. שביט נמנע מלומר במישרין מלומר “כי תשמט מאגרופנו החרב,” כי אפילו הוא לא רוצה להיראות כל כך מגוחך. ישראל היא מעצמה צבאית שמשתמשת בעזה כילד הכאפות שלה, ככלי של ממשלתה לזרוק טרף לקוליסאום הציבורי, מזה כעשור. אבל כשהוא מדבר על ה”גורל הישראלי” ו”המצב הישראלי”, לשם הוא מכוון: מדינה שחייה תמיד על נשקה, שמלחמה היא המצב הקבוע והגורל שלה.

מה מטריד את שביט? מטרידים אותו כל מה שהוא לא צבא וספרטניות חמושה, או במילותיו “האשליה שהעולם הוא סושי, נאסד”ק, ו”האח הגדול”. חברות ההזנק שלנו, האפליקציות שלנו, החברות המאושרת ב-OECD. כמעט עשור של שקט יחסי. של סבבה. בועה.”

כלומר, כל מה שבמקומות אחרים היה מכונה “הנורמליות” מכונה אצל שביט “הבועה.” הנורמליות של הליברל הציוני הזה היא מלחמה. כאן מן הראוי לעיין במאמר עתיק יותר של שביט, “יוסי וג’אגר והמלחמה הבאה”, שנכתב ב-2002. הוא עוסק בסרט “יוסי וג’אגר,” ובמידה ניכרת מקונן על הנורמליות שמפעפעת לתוך הישראליות.

שביט אומר שהדמויות בסרט הן

“חבורה שלמה של בני עשרים ישראלים, שהמכנה המשותף האמיתי שלהם הוא תאוות חיים. אלא שכמו במציאות שבחוץ כך גם בסרט, המוות סוגר על הישראלים מלאי החיוניות. בלי שיבינו מדוע, המוות מבקש אותם. ולילה לילה הם יוצאים לקראתו. ללא אידיאה וללא דגל.”

“מבלי שיבינו מדוע”? אה, לא יודע איך לומר את זה, אבל “יוסי וג’אגר” מתרחש בדרום לבנון הכבושה. המוות הוא מחיר הכיבוש, הוא מחיר הכיבוש הבלתי נמנע. אבל הרושם הוא שמה שמטריד את שביט הוא לאו דווקא “המוות מבקש אותם”, אלא יותר “ללא אידיאה וללא דגל.”

שביט ממשיך בצלילים קודרים:

“שהרי יוסי וג'אגר ואדמס ויניב וגולדי ויעלי הם אנחנו. הם מה שהלך והתהווה כאן בדור האחרון: דמוקרטיה במצור. חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות. המקום היחיד במזרח התיכון שבו גברים יכולים לאהוב גברים ונשים יכולות לאהוב נשים וליחידים וחריגים ובני מיעוטים שמורות זכויות כלשהן.

בתוך חודשים אחדים תפרוץ כאן ככל הנראה מלחמה חדשה. במלחמת השנתיים האחרונות עמדנו גם בלי שישראל תגבש סיפור משמעות מוגדר. בלי שתחליט אם מלחמתה היא מלחמת כובשים בנכבשים, או מלחמת יהודים נצורים. ואולם לקראת המלחמה הבאה חובה עלינו להגדיר את הדברים במדויק. עלינו להבין, שהפעם המבחן יהיה חד משמעי: האם ההדוניזם הדמוקרטי של יוסי וג'אגר וחבריהם והוריהם יודע להגן על עולמו; האם החברה הפתוחה בישראל מסוגלת לעמוד מול אויביה.”

כמה הערות. קודם כל, “חברה פתוחה”? אנחנו מדברים על ישראל? המדינה שבה אנשים בני דת שונה לא יכולים להנשא זה עם זה? המדינה שלא מכירה בזנים של יהדות ששונים מהזן האורתודוקסי? המדינה שזוכה לציון במדד חופש הדת הבינלאומי שזהה לזה של איראן ואפגניסטן, קרי אפס? המדינה שרודפת את ארגוני זכויות האדם שלה? המדינה שעצרה בחודש האחרון כ-1,500 מפגינים – וראה זה פלא, כמעט כולם היו לא יהודים? המדינה שבה הפסיקו ללמד את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, מחשש שהתלמידים יגלו שמותר להם לעזוב את המדינה ולהמיר את דתם? המדינה שבה, אמנם, הח”מ – כבן למעמד ומוצא פריבילגי – יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, אבל שבה בן לקבוצה אחרת יהיה צפוי למעצר וחקירה על הרבה, הרבה פחות? המדינה שהעבירה 13% מאדמותיה לידי קבוצה עם צ’ארטר גזעני במוצהר, קק”ל, כדי למנוע גישה של תושבי המדינה הלא-יהודים לאדמות הללו – שאגב, הוחרמו ברובן המכריע מהם? זו החברה הפתוחה שלך? אגב, את נושא ה”גברים יכולים לאהוב גברים” לא הייתי ממליץ לבדוק מחוץ למרכז הארץ.

וכששביט מדבר על “חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות,” הוא שוכח פרט קטן: שישראל גם היא רודנות. שראש הממשלה שלה הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים. ב-2002, שבה נכתב המאמר, ישראל שלטה שליטה מלאה ברצועת עזה. כיום, השליטה שלה חלקית יותר, אבל אף עזתי לא יכול לצאת מהרצועה ללא הסכמתה של ישראל, ששולטת ברישום האוכלוסין, שרק הוא מאפשר הוצאת מסמכי נסיעה. היא, כמובן, שולטת שליטה מלאה בגדה המערבית. שם אין אפילו צל של “חברה חופשית.” אם אתם לא שומעים את טענת ה-hasbara של השנים האחרונות, על פיה “רוב הפלסטיניפ חיים באזורים שנשלטים על ידיהם,” זה נובע מכך שמבצע “שובו אחים” חיסל את האפשרות להשתמש בשקר הזה בחודשים הקרובים.

ואמנם, ה”מלחמה החדשה” ששביט דיבר עליה – כנראה עוד אחת מהערגות שלו למלחמה נגד איראן – לא התממשה, אבל המסקנה שלו נשארה זהה: ספקנות באשר ל”הדוניזם הדמוקרטי.” כלומר, ספקנות באשר לעצם האפשרות של חברה חופשית.

ה”ליברל הציוני” שביט, כפי שהוא מציג את עצמו ליהודי ארה”ב, הוא בעצם שמרן ציוני: הוא מאמין בתפיסה שגורסת שחברה חופשית בהכרח תהיה הדוניסטית, בהכרח תהיה חלשה יותר מחברת דכאניות – והוא מאמין בתפיסה של שקיעת המערב, שגורסת, משפנגלר והלאה, שהמערב איבד את יכולת הקיום שלו, שהוא איבד את ה”אמונה בעצמו”, שהוא לא יודע למה הוא קיים ואשר על כן הוא לא יכול לצאת למלחמות.

נאמר זאת כך: המערב שרד שתי מלחמות קיום אדירות, נגד הפאשיזם ונגד הקומוניזם, במהלך המאה ה-20. המאבק נגד הקומוניזם הוכתר בנצחון בדיוק בגלל שהמערב היה חופשי יותר והציג דוגמא טובה יותר. הספרטניות הצבאית של ברה”מ, ההעדפה הבלתי פוסקת של צרכי הצבא שלה מול צרכי האוכלוסיה, הובילה אותה לאובדנה. בעוד שברה”מ הגדירה אפילו את ספר הטלפונים של מוסקווה כסוד מדינה, ארה”ב פרסמה בשלב מסוים את המפרט המדויק של כלי הנשק הגרעיניים המוצבים בכל בסיס שלה. המודיעין של ברה”מ וגרורותיה נחל הצלחה אחרי הצלחה בחדירה לחברה החופשית – וכל זה לא הועיל לה בכלום.

כשמישהו מדבר על “הדוניזם דמוקרטי,” אפשר להניח במידה של בטחון שהוא לא דמוקרט. כשמישהו מתעלם מהעבודה שישראל היא כוח כובש, לא גטו על סף השמדה, מותר לתהות על מידת החיבור שלו למציאות. כשהוא מדבר על “הגורל הישראלי” ו”המצב הישראלי” כמצב של מלחמת קבע, כשהוא מחזיר אותנו לנאום רועי רוטברג, כשהוא מתייחס לנורמליות הישראלית כאל “בועה,” כשהוא מרייר דרך קבע על מלחמה ו”שנת הכרעה” (רואים? גם אני יכול לחזור בשלוש צורות שונות על אותה הטענה עצמה!), אפשר לומר בבטחון ניכר שמדובר בנרקומן דמים, פטישיסט מלחמה, שרואה בה את הצורה העליונה ביותר של הקיום – או, במילים אחרות, אדם שתפיסות פאשיסטיות איכלו חלק ניכר מתודעתו.

וכמובן, כשמלחמת נצח היא "הגורל" והיא "המצב הישראלי," אין באמת טעם לנסות להגיע לשלום; אין טעם להוריד את המגף מצוואר האוכלוסיה הכבושה. הרי מדובר ב"גורל", משהו שנקבע מראש, שאין לו קשר לפעולות שאנו עושים או לא עושים, שהוא בלתי ניתן לשינוי.

לזה קוראים היום “ליברל ציוני.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקלאנסמן שוב מוציאים לנו שם רע

התקשורת מ ז ו ע ז ע ת מבנצי גופשטיין והכנופיה שלו. אבל גופשטיין הוא רק הסימפטום, ובמחלה – תפיסת חילול הדם היהודית – לא מעיזים לגעת

ארגון להב”ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) והדרקון הלבן הקטן שלו, בנצי גופשטיין, הודיעו שהם מתכוונים להרוס את חתונתם של מוחמד מנסור ובח”ל, מורל מלכה. כפי שאפשר להבין משמה, מלכה היא יהודיה, וגופשטיין וחבר מרעיו ממש לא אוהבים את זה. אז הם מתכוונים להפגין מול החתונה. החתן כבר נאלץ לשכור מאבטחים. נחזור לנקודה הזו.

התקשורת הישראלית הביעה זעזוע ושאט נפש, ולי קצת נמאס מהזעזוע המפוברק הזה; הוא מריח באופן חשוד כמו התחסדות. כי הבה נציג את העובדות.

קודם כל, מנסור ומלכה לא באמת יערכו חתונה. הם יערכו מסיבת חתונה; את החתונה עצמה הם לא יכולים לערוך בישראל, כי החוק הישראלי לא מאפשר לבני שני מילטים שונים להתחתן אלה באלה. אני יכול לחשוב רק על שתי מדינות במאה השנים האחרונות, שבהן יהודים ולא-יהודים לא יכלו להתחתן: המשטר הציוני וגרמניה הנאצית. אני, כמובן, לא הראשון שהעלה את הנקודה הזו: חנה ארנדט כתבה אותה 50 שנה קודם ב”אייכמן בירושלים.”

האיסור הזה לא חדש. הוא קיים מרגע הקמתה של מדינת ישראל. המדינה הצעירה ביטלה הרבה מאד חוקים בריטיים, אבל את שיטת המילטים היא העדיפה להשאיר על כנה, בדיוק כדי למנוע את מה שכונה פעם “נישואי תערובת” והיום “התבוללות.” כל ממשלות ישראל, בלי יוצא מן הכלל, לא תיקנו את המצב הזה. למעשה, הן רק הצרו בעקביות את צעדיהם של האזרחים שרוצים להתחתן בחתונה אזרחית. אם בעבר אפשר היה להנשא בקונסוליות הזרות, מאז שנות השמונים הדבר לא אפשרי. אם כדי להנשא באיטליה יש צורך במסמך “נולה אוסטה” (Nulla Osta), שמעיד על כך שלמדינה אין התנגדות לנישואי בני הזוג, הרי שמדינת ישראל מסרבת להנפיק אותו.

עמדתה החוזרת והנשנית של ממשלת ישראל היא התנגדות ל”התבוללות,” ואף שעמדה זו מופנית בעיקר כלפי יהודי העולם – עתודת בשר התותחים של ישראל, בראייתה של הממשלה – ולעתים היא גורמת בקרבם לכעס ומרמור, הרי שהסיבה לכך היא היעדרה בפועל של התופעה בישראל. ואכן, בארץ עם האדונים היהודי, מדוע ירצה בן לעם האדונים לוותר על מעמדו הנישא?

אבל החשש מפני התבוללות, הספק המעיק המקנן ביהדות האורתודוקסית לאחר שרוב בניה ברחו ממנה לאורך ההיסטוריה, קיים גם במדינה היהודית. שוב ושוב, עולה הדיון בשאלת ה”התבוללות”, אף שבשנות השמונים שיעור היהודים שהתחתנו עם לא-יהודים עמד על 0.04% מכלל הנישאים. עצם קיומם של האנשים שבוחרים, למרות כל שטיפת המוח הרשמית והלא רשמית, להוציא את עצמם מקרב היהדות האורתודוקסית, מעורר את כל חוסר הבטחון.

כנסת ישראל ערכה דיונים בשאלת ה”התבוללות” לפני כשלוש שנים, ואורח הכבוד בדיון היה… בנצי גופשטיין. אבל אל דאגה: הוא לא היה שם לבד. גם נציג של משרד החינוך, ד”ר צבי צמרת, נכח בדיון, והוא הבהיר ש”בבתי הספר עושים מאמץ כדי להגביר את הזהות היהודית בשיעורי מחנך, [ו]על ידי חינוך לחיי משפחה.”

אז לא הבנתי מה רוצים מבנצי גופשטיין. הוא בסך הכל מייצג את עמדת הממשלה והכנסת. אולי באופן קיצוני טיפה, כן, אבל זו עמדתה. ובעצם, דווקא הבנתי.Jews also have human rights

ישראל היא מדינה דרומית בימים שלפני תנועת זכויות האזרח, איזו אלבמה מצחינה של שנות החמישים. השחורים/פלסטינים “יודעים את מקומם”, רוב האוכלוסיה הלבנה/יהודית מרוצה מהמצב, שמעוגן היטב בחוקים. הליברלים המעטים פוכרים ידיים ואומרים שזה ממש לא בסדר, זו אפילו חרפה, ונטפל במצב או טו טו – רק תנו לנו שניה לטפל בדברים דחופים יותר, כמו המלחמה הקרה, או דאע”ש. איך שאנחנו גומרים עם זה, חמש-עשר-שלושים שנה, נבוא לטפל בנושא. מבטיחים. הכל מסודר, לא? הכל מתנהל על פי חוק, ואין הגזמות.

ואז מגיעים כמה קלאנסמן לא מחונכים, שלקחו ברצינות את מה שהממסד לימד אותם, ותולים איזה מישהו, או סתם מצטלמים עם הגלימות האיומות שלהם – וטראח, כל העולם צוחק עלינו ואומר תראו איזה מפגרים. ואנחנו הרי בכלל לא כאלה. כמעט שלא צריך לעשות פה לינצ’… אה, סליחה, כמעט שלא קורים פה לינצ’ים, והתקשורת צדה סנסציות, ואנחנו מדינת חוק, והדמוקרטיה היחידה במזרח הדלתא, והמצב פה מסובך. אתם לא מבינים? מסובך. יש לכם מושג איך היו מתנהגים אליהם במדינה אפריקאית?

בנצי גופשטיין הוא הקלאנסמן שלנו. הוא לא הבעיה, אם כי הוא סימפטום דוחה למדי של הבעיה. הבעיה היא לא הקלאן. הבעיה היא הממסד שמוליד את הקלאן, שמחנך את הקלאן, ושאחר כך מקפיד לוודא שאנשי הקלאן לא משלמים מחיר.

מחיר? כן. זוכרים את המאבטחים ששכר מנסור? אז במדינה נורמלית, הוא לא היה צריך לשכור כאלה, כי אנשים כמו גופשטיין היו מזמן בכלא. יש לישראל חוק נגד גזענות. סעיף 144א’ וב’ לחוק העונשין קובעים ש:

“"גזענות" – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני

144ב’: (א) המפרסם מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים; לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.”

שימו לב: ישראל מגדירה את היהדות כ”מוצא לאומי-אתני.” כשגופשטיין קורא לפגוע בזוג בשל העובדה שאחד מבני הזוג הוא יהודי, והוא מחלל את הגזע, הוא עובר במובהק על החוק. ואף על פי כן הוא לא מועמד לדין, וזאת למרות שזו רחוקה מלהיות העבירה הראשונה שלו.

למה? כי הוא קלאנסמן. כי הוא מבטא “את רחשי העם,” אותם רחשים שהמשטר מקפיד ללבות. על כן העמדה לדין של אנשים כמו גופשטיין תהיה גול עצמי: או שהוא יורשע, ואז החוק והשופטים ייראו מגוחכים ומנותקים מהציבור; או שהוא יזוכה, וזה ייראה ממש רע בתקשורת. במיוחד בתקשורת העולמית.

אז מקווים שהדהירה של הקלאנסמן תגמר בלי יותר מדי נפגעים, לא פועלים נגדם, ונותנים להם בכך עוד לגיטימציה.

ברוכים הבאים לתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה מילים בשבח ההטרלה הסוקרטית

מה אפשר ללמוד מהתרגיל הקטן שעשה גאון עלום שם לגורים של הצל בהפגנת השמאל האחרונה

במוצאי השבת האחרונה, אמורה היתה להיערך הפגנה של השמאל הציוני כנגד… אשכרה לא ממש ברור לי, בעצם. אבל המשטרה חיסלה את ההפגנה בכך שאסרה עליה, בתואנה של איסור של פיקוד העורף. התוצאה היתה שלכיכר רבין הגיעו אנשים הרבה יותר רדיקליים, כאלה שלא ממש אכפת להם מאיסורים של המשטרה או פיקוד העורף. מול המפגינים התאסף, כרגיל, האספסוף של הגורים של “הצל”, יואב אליאסי.

ואז שמו הצלמים שנכחו במקום לב לתופעה משונה: בקרב הפולקיסטים של אליאסי (כולנו כבר יודעים שלא מדובר בפאשיסטים, נכון?), נצפו מספר שלטים בזו הלשון: “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” כל מי שקיבל מינימום של השכלה על ההיסטוריה של הנאציזם, זיהה מיד את המקור: Ein Volk, Ein, Reich, Ein Fuhrer. פולק אחד, רייך אחד, פיהרר אחד. תומר פרסיקו מיהר להציב את הסיסמאות זו לצד זו.

sign

מה שקרה פה היה פשוט למדי: ליצן שמאלני מבריק כלשהו הדפיס את השלטים האלה על רקע דגל ישראל, ואחר כך הלך וחילק אותם לפעילי הימין, כשהוא מגחך לעצמו על הטמבלים שלא מבינים מה הם מחזיקים. במכה אחת, הוא הצליח גם להצביע על הנבערות של הבהמות של אליאסי, וגם לגרום להם להכריז על עצמם כיודו-נאצים. עבדכם הנאמן העלה את התיאוריה הזו מיד אחרי האירוע, ובפוסט אומלל – שנמחק אחר כך, אבל נשמר – הודה בכך גם אליאסי עצתו. הוא קרא לזה “פיגוע חזק ומבריק שלהם.”

tzell

התקרית הזו היתה אולי ההטרלה המוצלחת ביותר בציבוריות הישראלית, והיא היתה מוצלחת במיוחד משום שהיא הגיעה לרמה העילאית ביותר של הטרלה, שהיא ההטרלה הסוקרטית.

טרולים הם לעתים קרובות יצורים בזויים למדי. שתי הקטגוריות העיקריות שלהם הן מטנפי הקירות (אלה שמקללים ומאחלים לך אונס ומוות, קטגוריה נפוצה מאד בקרב הימין היהודי) וחוטפי הדיון (”אבל לא דיברת על מה שקרה בתרפ”ט!”) אלא שלעתים נדירות, נדירות מדי, אתה נתקל בטרול הסוקרטי.

סוקרטס, כזכור, הגדיר את עצמו כזבוב, בדיוק על שום העובדה שהוא מטריד. המטרה שלו, אמר במשפטו (על פי אפלטון, על כל פנים), להיות זבוב אל מול הסוס שהוא הציבור האתונאי; הזבוב מציק, לא נותן מנוחה, מרגיז את הסוס עד שזה, בהתקף זעם, פורץ את מוסרותיו – ובכך מסוגל, ולו לרגע, להשתחרר מהעריצות של חשיבה ישנה ולראות דברים בצורה אחרת. סוקרטס נהג – שוב, אצל אפלטוו; הבוהק המסמא שלו מקשה עלינו מאד להגיע אל סוקרטס ההיסטורי – לעמת את המשוחחים איתו עם הסתירות הפנימיות שבתפיסה שלהם. האם יראת האלים היא טובה בשל עצמה, או משום שהיא חביבה על האלים?

והחתירה הזו תחת שכבות של מחשבה עצלה, לעתים קרובות מחשבה עצלה של דורות קודמים שהונחלה הלאה, יכולה להטריף את הדעת. האם אנחנו אוהבים את הצדק? כמובן. האם אנחנו אוהבים את המולדת. כמובן. ומה קורה כאשר אהבת המולדת דורשת פגיעה בצדק? מי יעז ויאמר שמעשה של עוול, לעולם איננו מעשה של אהבת מולדת, אלא הטלת מום בה? התגובה המתבקשת היא הכחשה, התכנסות, התבצרות.

אבל, מדי פעם, הזבוב הסוקרטי חודר את מערכי ההגנה: אולי, אולי, אחד מהאנשים הצעירים והנלהבים שהתלוו לצל, מתוך אמונה שהם עושים את המעשה הפטריוטי הנכון, יבין מה המסר שהוא החזיק ביד, מה המקור שלו; יבין שהוא היה כל כך עיוור למשמעות של מעשיו, שהוא אפילו לא הבין מה הסיסמה הזו אומרת; יבין, יתחלחל, ויתעורר.

ואם כך יהיה, אז הטרול הנהדר של ההפגנה ממוצ”ש הציל נפש אחת, קרי מימש את תפקידו החברתי של הזבוב הסוקרטי. וגם על עילום השם יסולח לו: תובנה כזו איננה יכולה להגיע כתוצאה מוויכוח פנים אל פנים, שבו כל צד אוטומטית מתחפר בעמדותיו, היא יכולה להגיע רק על ידי עקיפת ההגנות.

וכמו כן, כידוע, להיות זבוב זה עסק מסוכן. ויעיד סוקרטס. יהיה אשר יהיה, יבוא האיש על הברכה. אנחנו זקוקים לרבים כמוהו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

היאיר לפיד של הימין

יועז הנדל בונה את עצמו כיאיר לפיד של הימין לקראת הבחירות הבאות. בתחום אחד הוא כבר מצליח: חוסר הדיוק בעובדות

בשולי הפוליטיקה הישראלית מרחף בשנים האחרונות יצור משונה, יועז הנדל שמו. כרגע הוא מחזיק בתפקיד יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שהביא לנו בין השאר את “אם תרצו” ושמטרתו היא להפוך את ישראל ליהודית יותר. הנדל גם מפעיל את הארגון שמתיימר להיות ארגון זכויות אדם, “זכויות אדם כחול לבן”, וכותב בידיעות אחרונות. קודם לג’וב הנוכחי שלו, הנדל עבד בלשכת ראש הממשלה, כראש “מערך ההסברה הלאומי,” ולזכותו ייאמר שהתפטר מהתפקיד אחרי פחות משנתיים, לאחר שהיה בין חושפי פרשת נתן אשל.

מי שעוקב אחרי כתיבתו המעייפת ישים לב שהוא מקפיד להציג את פני איש הימין המתון אך המיוסר. אתם מכירים את הטיפוס: 70% בן דרור ימיני, 30% ישראל הראל. בניגוד לימיני, להנדל יש יושרה מסוימת ולכן הוא לא טורח להעמיד פני איש מרכז. הנדל מקפיד מדי פעם לגנות את ההתפרעויות של קיצוני המתנחלים, אבל רק אותם.

קשה שלא לחשוד, ואני לא הראשון שמעלה את החשד, שהכתיבה העמומה והמחניפה של הנדל מיועדת לאפשר לו להתחרות על תפקיד פוליטי, ולא עוד הרבה זמן. נראה שהוא מחכה לרגע שבו היאיר לפיד הנוכחי ימצה את עצמו סופית, וקהל המרכז הרדיקלי – קרי האנשים בישראל שמאמינים בתמים שהם במרכז כי הם מוכנים למדינה פלסטינית ערטילאית, רצוי פלוס מינוס עם בוא המשיח, תוך שמירת גושי ההתנחלויות, אבל בפועל מקדמים עמדות של ימין קיצוני – ירצה לעצמו מועמד חדש וטרי. כשזה יקרה, הנדל יהיה שם. בניגוד ללפיד, הנדל שירת ביחידה קרבית והוא לא יתן לך לשכוח את זה. אפילו ספר הילדים שהוא כתב נקרא “כשאבא יצא למילואים.” יאיר, מאחוריך!

הדוגמא הקלאסית לחשיבה ההנדלית הוא ארגון זכויות האדם שהוא בנה. המטרה שלו היא להוכיח שזכויות אדם הן לא רק עניין של השמאל. כלומר, נסיון ניכוס קלאסי. מה עושה “זכויות אדם כחול לבן”? ובכן, בהנחה שהוא בכלל פועל – בשטח הוא לא מורגש – הוא אמור להיות סוג של מחסום Watch מדולל: לעקוב אחרי הפרות זכויות אדם של חיילים, ואז לדווח עליהן… לצבא. זה האחרון לא יעשה כלום, אבל בארגון של הנדל לא מאמינים בדיווח לתקשורת, או בכתיבת דו”חות. את הכביסה המלוכלכת של צה”ל, מאמינים שם, צריך לכבס רק בתוך צה”ל. בפועל, אם כן, ארגון זכויות האדם של הנדל מתפקד – אם הוא אכן מתפקד – כסוג של מש”ק משמעת. וזה קצה המחויבות שלו לזכויות אדם: שלא כמו ארגוני זכויות אדם של ממש, שמבינים שעצם המצב של כיבוש מוביל בהכרח לשלילת זכויות אדם מסיבית ומתמשכת, הנדל לא מתעסק עם הסיבות למצב. הוא יתעסק, אם בכלל, כשאיזה חפ”ש יחרוג מהפקודות. המערכת שדחקה את החפ”ש הזה לחרוג מהפקודות, המצב עצמו – זה לא במנדט של “ארגון זכויות אדם ימני.” כאן, בסופו של דבר, הפרדוקס. שבמאמרים שלו, שולל הנדל פעם אחר פעם את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית; הוא חושב במונחים של כיבוש נאור יותר. אבל סיום שלו – עד כאן.

שלא במפתיע, הנדל – לשעבר ראש “מערך ההסברה הלאומי” – הוא מאמין גדול ב-hasbara. האספסוף היהודי אוהב את זה. יש כאן 19 מנדטים בהתהוות. במדינה שבה נפתלי בנט הוא כוכב עולה, ואביגדור ליברמן הוא שר חוץ, הנדל הוא לא הדבר הגרוע ביותר בסביבה.

לפחות עד שמסתבר לך שהוא לקח את הקטע של חיקוי של יאיר לפיד גם לתחום הדיוק בעובדות.

הטקסט המקורי של הנדל

ביום שישי האחרון, כתב הנדל מאמר בידיעות, כהרגלו. הוא עסק בהכנסת הבטון לרצועת עזה, דיבר על ארגון גישה, וכתב ש”שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות התקפיות.” הבוקר הוא פרסם סטטוס דומה מאד בעמוד הפייסבוק שלו, רק ששם המשפט הרלוונטי נראה כך: “שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שכחצי מהכמות שהועברה לבניית מנהרות התקפיות.” ההדגשות שלי. אחר כך, הנדל נבהל מעצמו ותיקן את הסטטוס שלו כך שיתאים ל”ידיעות”: עכשיו הכמות היא שוב “חלק ניכר.”

הסטטוס של הנדל, לפני ואחרי. באדיבות איתמר שאלתייאל

יש שתי בעיות בסיפור הזה. נתחיל מהגדולה. אין שום ראיה לכך שחומרי בניה שהועברו לרצועה שימשו את החמאס לבניית מנהרות. זו טענה של מערכת ה-hasbara, אפילו טענה ותיקה שלה (עסקתי בה כאן), אבל היא מעולם לא גובתה בשום סוג של ראיה.

נזכיר שוב: ישראל מאפשרת הכנסה של בטון וחומרי בניה לרצועת עזה רק עבור ארגוני המגזר השלישי, שבעזה הם פעילים מאד עקב העובדה שישראל הרגה את היצור והמסחר שם והפכה את רוב האוכלוסיה לנתמכת סעד. על העברת חומרי הבניה הזו יש פיקוח מדוקדק. הארגונים צריכים להבהיר לשם מה הם צריכים אותם, והם צריכים להוכיח שהם הוציאו את הכמויות המדויקות לצרכים שלשמם הופנו.

בשל כלכלת המנהרות, שאכן ספגה מהלומה בחצי השנה האחרונה, עד לאחרונה לחמאס לא היתה כל בעיה לייבא בטון או צרכי בניה אחרים עבור עצמו. ישראל ניסתה (ראו קישור קודם) לטעון שחומרי הבניה שהיא מאפשרת להכניס לרצועה משמשים לבניית מנהרות, אבל, כאמור, לא סיפקה כל ראיות לכך – ובפעם האחרונה שהיא ניסתה את התרגיל הזה, היא שכחה לציין שהמנהרה נחשפה אחרי תקופה ארוכה שבה לא הוכנסו כלל חומרי בניה לרצועה.

אז, כשיועז הנדל כתב ש”התגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות,” הוא שיקר או פינטז. הוא נדרש, בעמוד שלו, לספק הוכחות לטענה שלו, והתחמק מכך בעקשנות לפידית. כשזוכרים שהשקר הזה הוא בעצם שקר hasbara ותיק, העובדה שהנדל מפמפם אותו לקוראים שלו לא צריכה להפתיע יותר מדי.

זו הבעיה הגדולה. הקטנה היא השקרנות הקטנונית. הנדל ידע שהוא לא יכול להעביר “מחצית מהכמות” דרך עורך ב”ידיעות,” כי זה עשוי היה לדרוש הוכחות לכך, ואין. אז הוא כתב “חלק ניכר,” וזה, אם אתה עורך עסוק שמוחו ממילא נשטף בתעמולת hasbara, עשוי לעבור בלי יותר מדי בעיות.

אבל כשלהנדל אין עורך – הבעיה הקלאסית של יאיר לפיד – הוא מתפתה לנפח קצת את השקר. וכיוון שאין מי שבולם אותו, ה”חלק ניכר” הופך ל”מחצית מהכמות.” זה הרי קל כל כך. ואז הנדל מגלה את מה שגילה לפיד: שהרשת מלאה באנשים שאינם עורכים מותשים ולחוצים, שיש להם זמן לקרוא בקפידה ולגלות את השקרים והפרכות. ואז הנדל, שכמו לפיד לא רגיל שמתקנים אותו, עושה לפיד ועורך את הסטטוס שלו – כשהוא שוכח שפייסבוק שומרת את ההיסטוריה של העריכות ומציגה אותן לכל דורש, ומוציאה אותך טמבל באותה הזדמנות.

אז כן, בניגוד ללפיד – שיודע על השכלה משמועות ושניזון מספרי ציטוטים – להנדל דווקא יש יופי של השכלה אקדמית, ועל כן הוא לא יעשה את השטות המטומטמת של הכרזה על אסטרונום פולני כעל פילוסוף יווני קלאסי; אבל הנטיה להונאה, לתחמנות קטנה, להעדפת המסר על פני האמת, ניכרת אצלו כבר עכשיו. ואם למדנו משהו מלפיד, זה שבאלה צריך לטפל כשהם קטנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קיצו של אשליין

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא יהיה בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. זה היה לפני חמש שנים ומשהו. זה לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג הזה, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה יהיה האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ה-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון הזה – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושר האוצר פרסם בהאפינגטון פוסט מאמר

מה ניסה להשיג לפיד, כשהתחפש לבן דרור ימיני. וחשוב מכך: מה הוא ניסה להסתיר

ליאיר לפיד המלחמה היתה רעה במיוחד. אף אחד לא שם אליו לב, ובצדק, אלא אם נתקף בהתקף חרדה כשנזכר שלפיד – כחבר בקבינט המדיני-בטחוני – הוא בין המכריעים את גורל האזור. מדי פעם, לפיד פלט כל מיני הצהרות לוחמניות, כמו ההתרברבות בכך שישראל תרצח את המנהיגים הפוליטיים של חמאס אם יצאו מהבונקר (הם יצאו אתמול, וטרם נרצחו, למרות שאם הייתי חברת ביטוח הייתי דוחה בנימוס את בקשת הפוליסה שלהם), או האמירה שצה”ל לא יצא מהרצועה עד שתחוסל המנהרה האחרונה (צה”ל מיהר להודיע שאין לו שום אפשרות לדעת מהי המנהרה האחרונה.) לפיד כתב מאמר מטופש ומלוקק להדהים, שבו הודיע לקיצונים בשני הצדדים – אלה שהפגינו נגד המלחמה ואלה שהרביצו להם – והודיע שהם שניהם לא שייכים לישראל. כנראה ששר האוצר עדיין חושב שהתפקיד שלו בחיים הוא לחלק ציונים על מה ישראלי בעיניך.

אשר למה ישראלי בעיניו של לפיד, אשתו ליהיא נתנה השבוע תשובה:

“להיות אימא ישראלית זה עוד לפני שאת אימא, לחכות לבדיקת האולטרה־סאונד כדי לדעת שהכול בסדר, אבל כשהוא אומר "זה בן" — מיד לדמיין את העובר שלך חייל במדים, עם אבק דרכים בשיערו, נשק תלוי עליו ועיניים מלאות תמימות. ולהתחיל לפחד.

להיות אימא ישראלית זה ללמד את הבת שלך לא להראות חולשה מול הבנות מכיתה ג'1- כי היא חייבת להתחסן, שלא תתפרק מול המ"כית הקשוחה בטירונות.”

שתי הערות: א’, אני לא יודע איזה הורה ישראלי מגדל ככה את ילדיו, ודאי לא את בנותיו, אבל אני יודע לזהות טקסט פאשיסטי-מיליטריסטי כשאני רואה כזה. הסגידה לכוחות המזוינים היא סממן מובהק לכך, והוא מדאיג במיוחד כשהוא מגיע ממה שאמור להיות ה”מרכז,” אם כי כבר למדנו שהמרכז הרדיקלי הישראלי הוא בעצם ימין מוסווה. ב’, כפי שציין לפני אורי משגב, הטקסט הזה נראה דומה באופן חשוד לטקסטים של לפיד עצמו, וזו לגמרי לא הפעם הראשונה. אז או שליהיא לפיד מתעלת את בעלה, או שבעלה הוא זה שכותב את הטקסטים שמתפרסמים תחת שמה.

הלילה, עם זאת, דיווח לפיד שהוא כתב מאמר בהאפינגטון פוסט. אפשר לקרוא אותו כאן, וזה טקסט שמצריך פירוק.

לפיד מתחיל:

“הדבר שבו אני מאשים את אינטלקטואלים רבים אינו במשוא-פנים, או באנטישמיות, אלא בעצלות המחשבה.”

העלגות במקור. מה שמעניין פה הוא שני דברים. קודם כל, העמדת איש הקש: לפיד לא אומר נגד מי הוא מדבר, הוא לא מתמודד עם טקסט אחר, הוא מדבר על “אינטלקטואלים רבים.” מי? לא באמת חשוב. אם אתה לא מכיר כאלה, דע לך שיש. לפיד אמר. שנית, הזריקה האגבית של האשמה באנטישמיות. לא, לא – לפיד לא “מאשים” אותם באנטישמיות; חס וחלילה, זו האשמה שצריך לגבות, ולך תגבה האשמה נגד איש קש. לא, הוא מודיע מיד שהם לא אנטישמים. הם הפסיקו להכות את הנשים שלהם, ואני רוצה להבהיר שלא מדובר בפדופילים. הבהרנו את זה? שתלנו יפה את הסוגסטיה במוח הקוראים? נעבור הלאה.

“אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים הלכו כל כך רחוק עם התפיסה האומרת ש"לכל אחד יש הנראטיב שלו", ו"לכל סיפור יש שני צדדים", שהם החלו להתייחס לאנשים שיש להם עמדות ברורות כאל פרימיטיבים. מבחינתם, אם יש לך עמדה מוסרית, או שבחרת צד בקונפליקט, סימן שאין בך את הסובלנות המתחייבת שתאפשר לך "לראות את האחר."

וואלה. כל האינטלקטואלים האירופאים והאמריקאים? חלק מהם? שיעור מסוים מהם? ואיך לעזאזל זה קשור למצב? זה לא קשור, אבל ככה מבהירים שאיש הקש שלך עשוי מקש רקוב במיוחד.

“אני יודע שקשה לזכור זאת, אבל פעם אינטלקטואלים עשו בדיוק את ההיפך. הם היו האנשים שעזרו לנו להבחין בין טוב לרע, בין נכון ושאינו נכון, בין צדק לאי-צדק. הם לא עסקו בשאלה מה קרה בילדותו של הסנטור מקקרת'י או בשאלה מדוע העם הגרמני חש במצוקה אותנטית. הדיון לא היה ברגשות שנפגעו, אלא במהותה של האמת.”

אה, לפיד? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חצי בערך מהספרות על עליית הרייך השלישי עוסק בשאלה למה “העם הגרמני חש במצוקה אותנטית”, וגם בשאלה האם היא אכן היתה אותנטית. אי אפשר לדבר על עליית הנאצים בלי לדון ב”רגשות שנפגעו”: על ידי ורסאי, על ידי ההשפלה שבתבוסה אחרי נצחון (הצבא הגרמני ניצח במזרח), על ידי הדרישה לקבלת אחריות על המלחמה, על ידי אובדן מה שנתפס כחלקי מולדת. מי שלא מבין שאפילו הסוציאל-דמוקרטים התקשו לקבל את קיומה של פולין העצמאית, מי שלא מבין שהתמיכה במהלכיו של היטלר קודם למלחמה נבעה בדיוק מ”רגשות שנפגעו,” אולי כדאי שלא ידבר על היסטוריה.

אה, ותקופת מק’קארתי? לא בדיוק תקופת הזוהר של האינטלקטואלים האמריקאים. רובם ירדו לבונקר.

“בגידת האינטלקטואלים בולטת במיוחד בימים אלה של עימות בעזה. לכאורה, לא צריכה היתה להיות לאף אדם נאור התלבטות בשאלה במי לתמוך: מצד אחד עומדת דמוקרטיה מערבית, שומרת חוק, שנוהגת להזהיר את האוכלוסיה האזרחית לפני שהיא תוקפת מטרות טרור לגיטימיות. מן הצד שני יש ארגון טרור איסלאמיסטי חשוך, שנשבע להרוג יהודים, עושה ככל שביכולתו לפגוע דווקא בנשים ובילדים ומסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות.”

לפיד משתמש במונח “בגידת האינטלקטואלים” שכנראה שמע מתישהו או ראה באיזה סילבוס. במקור, הוא שימש דווקא כהאשמת האינטלקטואלים על כך שהם עוסקים בחיי היומיום במקום בהיכלות העליונים של הפילוסופיה; אחר כך, אחרי מלחמת העולם השניה, הוא התייחס לעובדה שחלק נכבד מהאינטליגנציה מכר את נשמתו הן לפאשיזם והן לסטאליניזם. כאן, כמסתבר, העובדה שיש – אולי, לפיד לא מביא ראיות – אינטלקטואלים שלא תומכים בישראל היא “בגידה” ברמה ההיא.

למה? ובכן, לטענת לפיד, ישראל היא דמוקרטיה מערבית. היא לא. היא תיאוקרטיה שמצרה את רגליהם של בני המיעוטים שבה. אזרח יהודי לא יכול להתחתן עם אזרחית נוצריה. למדינה יש אידיאולוגיה רשמית, ציונות שמה, והיא מקדישה משאבים למאבק במתנגדים לה. יותר ויותר אנשים במערב מתחילים להבין את זה.

לפיד טוען שישראל היא מדינה “שומרת חוק.” וואלה. המדינה בעצמה מודה שהיא לא אוכפת את החוק על מאחזים שהיא עצמה מודה שהם בלתי חוקיים. יתר על כן, הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל ב-47 השנים האחרונות הוא פלישה לשטח של עם אחר, נישולו והעברת אוכלוסיה לטריטוריה שלו – הכל בניגוד למשפט הבינלאומי, ועל כך אין באמת חולק.

“נוהגת להזהיר” – זה נחמד, ושמעתי על ארגוני טרור שעושים את זה (ה-IRA, למשל, וגם האצ”ל טוען כבר עשורים שהוא הזהיר לפני הפיגוע במלון המלך דוד), אבל זה לא מפחית את אחריותו של צבא שיורה לתוך מקום שהוא יודע שיש בו אזרחים.

“מטרות טרור לגיטימיות” – נו, באמת. צה”ל הפגיז את בית החולים לנכים וואפא, למרות שהראיות שהוא הציג היו שנורתה רקטה 100 מטרים משם. צה”ל תקף שורה של בתי ספר, למרות שהובהר לו שוב ושוב שהם מאוכלסים באזרחים. ברפיח ובסג’עיה, צה”ל הפעיל כוח אש עצום בלי שום אזהרות, כדי למנוע מה שחשב שהיה שבי של חמושיו, והרג בכך מאות אזרחים – ככל הנראה, יותר אזרחים מסך כל האזרחים הישראלים שנהרגו מטרור מאז 2004. אם זה מה שיש לשר האוצר למכור לעולם, אז מצבנו באמת קשה.

“מסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות,” וזה אכן פשע מלחמה – אבל פשע פחות מהריגתם של אותם אזרחים.

“אלא שהאינטלקטואלים אינם רואים זאת כך. מבחינתם, הפלשתינאים סובלים יותר, ולפיכך הם אלה שצודקים. מדוע? מפני שמרוב תקינות פוליטית הם הפכו את הסבל האנושי למדד היחיד של הצדק.”

קשקוש נקי. אם ללפיד יש אינטלקטואל כלשהו שמציג כך את הנושא, הבה נראה אותו.

“אם החמאס מכריח אזרחים חפים מפשע לעמוד על גגו של בניין המשמש כמפקדת טרור למרות שהוא יודע (והוא יודע כי הזהרנו אותו) שהבניין עומד להיות מותקף מן האוויר, את מי עלינו להאשים?”

אה, את מי שהפציץ את הבניין למרות שידע שהוא היה מאוכלס באזרחים לא חמושים? זה לא כזה מסובך. לחמאס יש בעליל אשם תורם; הפושע, הרוצח, עם זאת, היה צה”ל. אם חוטף לוקח בני ערובה והמשטרה, במקום להביא צלף לאזור, מעדיפה לירות מטח ארטילרי והורגת שישה בני ערובה על כל חוטף, היא אשמה ברצח. וזו הרי הנקודה: לפיד מסוגל לדבר משני קצוות פיו, לומר מצד אחד שהקורבנות שישראל הרגה נחטפו בכוח נשק על ידי חמאס – אנחנו לא יודעים דבר כזה, אגב, בינתיים זו תעמולה ישראלית ותו לא – ובו זמנית לומר שנו, מה לעשות, היינו צריכים להרוג אותם. האם לפיד היה מאפשר ירי כזה כלפי בני ערובה יהודים? לא. וזה בדיוק העניין: מבחינת לפיד, מבחינת צה”ל, מבחינת האספסוף היהודי בישראל, חייהם של פלסטינים, חפים מפשע ככל שיהיו, שווים פחות מחיי יהודי. ואידך זיל גמור.

“אם החמאס יורה אלפי טילים ופגזים לעבר עריה של ישראל ואינו פוגע במאות מילדינו רק בזכות עליונותה הטכנולוגית והצבאית של ישראל ומערכת "כיפת ברזל" המגנה על גני הילדים ובתי הספר שלנו, האם עלינו להאשים את עצמנו על כך שאנחנו סובלים פחות?”

לא, אבל אם אנחנו הורגים כמעט 1,900 איש – והמספר צפוי להאמיר – ומחסלים את התשתיות של 1.8 מיליוני איש, הופכים רבע מהם לעקורים או חסרי בית, אז אנחנו לגמרי צריכים להאשים את עצמנו בשימוש נפשע בנשק. הבעיה היא לא שישראל מסוגלת להגן על עצמה; העובדה שהאיום הרקטי של חמאס התברר כפאתטי היא לא נקודה לטובתה של ישראל, היא נקודה לחובתה. היא הגיבה בפראות על איום כמעט לא קיים. יתר על כן, ממדינה שמתהדרת ב”עליונות טכנולוגית וצבאית,” אפשר לצפות שהיא לא תשליך מאות פצצות של טונה על אזורים מיושבים ולא תירה לתוכם עשרות אלפי פגזים. מותר לצפות שהיא תשתמש בנשק מדויק – או לא תשתמש בו. אחרי הכל, עליונותה הטכנולוגית של ישראל הוכיחה שהנזק שמסוגל לגרום מחסן רקטות, גם אם הוא ממוקם בבית ספר של אונר”א, הוא זניח עד אפסי.

“האינטלקטואלים בגדו בייעודם מפני שהם מסרבים לענות על כל השאלות הללו, או לנסות בכלל להכיר בכך שמדובר בתמונת עולם מורכבת. במקום זה הם נעמדים מול צילומי הילדים שנפגעו בעזה ומתחרים ביניהם מי מזועזע יותר.”

הנה, ענו לך על השאלות הנבובות שלך. עכשיו שאלה משלי: מי הם האינטלקטואלים האלה שאתה מדבר עליהם? כן, אני יודע שכבר שאלתי. בכל זאת. מי הם?

“יש חומר מודיעיני רב ומהימן – לא רק בידי המודיעין הישראלי – המוכיח שהחמאס סובר, כחלק מתפיסתו התיאולוגית, שאין שום בעיה להקריב את חייהם של ילדי עזה כדי לצבור נקודות בקרב על התודעה והתקשורת המערביים.”

אוקיי, בוא נראה את החומר המודיעיני ואז נדון בו. אה, אנחנו לא יכולים לראות אותו? אנחנו צריכים להאמין לתועמלן של ממשלת ישראל שיש כזה? מצטערים, לא קונים.

אגב, כשאתה מדבר על הנכונות של חמאס להקריב את ילדי עזה, יאיר’קה, אתה מתחמק משתי שאלות. קודם כל, נניח שחמאס רוצה שנהרוג את ילדי עזה כי זה נותן לו נקודות בדעת הקהל. נניח שהם עד כדי כך לא אנושיים. למה לעזאזל אנחנו משתפים פעולה עם התכנית שלהם? אם אנחנו מודעים לתוכנית, אם המודיעין המהולל יודע עליה, למה אנחנו לא מסכלים אותה? אה, כי לא באמת אכפת לנו מדמם של ילדי עזה, ואנחנו מקווים שמאמרים כמו שלך ישכנעו את השוטים וינקו את הדם מידינו? הבנתי.

השאלה השניה מורכבת יותר. היא מצריכה קצת ידע היסטורי. זוכר את הספינה אקסודוס, יאיר? הנה, אני אגגל את זה בשבילך. הסיפור, בקצרה: ההגנה שכנעה אלפי ניצולי שואה לעלות על ספינה רעועה שהיא ידעה בבטחון מלא שתיורט על ידי הבריטים. אחר כך היא שכנעה את הניצולים לנהל קרב עם הבריטים, קרב אבוד מראש שעלה בחייהם של שלושה מהאנשים שהצליחו לשרוד את היטלר אבל לא את קור הדם של בן גוריון. אחר כך, כשהבריטים פינו את הניצולים, הפעיל הישוב לחץ אדיר עליהם שלא לרדת בצרפת, שם הובטח להם מקלט, כדי לאלץ את בריטניה לעשות את הדבר המטומטם ולהשיב אותם למחנות בגרמניה. כל העסק היה הצגה מפוארת בשביל ועדת אונסקו”פ, והיא הצליחה בצורה יוצאת דופן. ההלם של אקסודוס, של ההתעמרות הבריטית בפליטי חרב, הוביל למסקנות של הוועדה שבתורן הובילו להחלטה על הקמת שתי המדינות בפלסטינה-א”י. ככה מתנהלים עמים במלחמות שחרור; כך מתנהלים עמים שצריכים לנהל מלחמות גרילה מול צבא חזק יותר: מביאים אותו לשיאי ברבריות, שמצד אחד מגייסים את האוכלוסיה ומצד שני שוחקים את הלגיטימיות שלו. זה חדש לך, יקירי?

“מי שמכיר את המודיעין יודע גם איך מתייחס החמאס, בינו לבינו, לאינטלקטואלים המערביים שקונים את הסחורה המדממת הזו:
הם כלי – כלי שמשתמשים בו ולועגים לו.”

וואלה. הבנו שמישהו עשה טעות ונתן לך גישה למודיעין, ושאתה הפכת למסומם ממנו. אפשר לראות את הראיות שלך? לא? אז, שוב, הן לא חלק מהדיון. ואני לא יודע בקשר אליך, אבל מה חושב עלי החמאס לא מעניין אותי כלל. אני לא מכוון את המצפון שלי לפי איסמעיל הניה ולא קם בבוקר מודאג מחוות דעתו של חאלד משעל.

ואחרי כל המילים האלה, צריך לומר משפט קצר: כל זה לא היה באמת חשוב.

כי הטקסט של לפיד לא באמת חשוב. הטקסט של לפיד הוא הסחת דעת. הוא מיועד למצב את לפיד כמי שהרוויח משהו כתוצאה מהמלחמה הזו, כמי שיצא פטריוט וגבר-גבר מול אנשי הקש. לפיד צריך את האשראי הציבורי הזה, כי עוד כמה שבועות הוא יצטרך להודיע לכם שהוא מזמבר לכם את הצורה, שהוא מחסל את מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית, שהוא הולך להעלות את המסים שלכם ומקצץ בתמורה את השירותים שאתם מקבלים, כי צה”ל צריך – שוב – את הכסף שלכם. צה”ל מדבר עכשיו על 10 עד 15 מיליארדים שהוא צריך. צ’רצ’יל העיר פעם בארסיות שדיוני התקציב התחילו כשחיל הים רוצה שש ספינות מלחמה, האוצר מוכן לתת ארבע, ובסופו של דבר התפשרו על שמונה. עם הנסיון של לפיד מול צה”ל, זה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.

לפיד יצטרך, עוד שבוע-שבועיים, להסביר למה הבטחות-השווא שלו על כך שיהיה כאן טוב עוד שנתיים התפוגגו. כדי לשרוד את זה, הוא מנסה עכשיו להתעטף בדגל. אל תתנו לעבוד עליכם, הוא כבר עשה את זה מספיק.

ועוד דבר אחד: בן כספית כתב היום ש”בטח יבוא עכשיו עוד איזה יפה נפש ויאשים אותי בהטפה לפשעי מלחמה. מודה באשמה.” לא נשכח, בן, לא נשכח. ונשתדל לוודא שגם אתה לא תוכל לשכוח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עאלק בעלת ברית

שיעור ניכר של הישראלים רוצה להרעיל את נשיא ארה”ב. הגיע הזמן שהאמריקאים יבינו שישראל מעולם לא היתה בעלת ברית

בימים האחרונים, הגישה ישראל בקשה דחופה לקבלת שורה של כלי משחית מארה”ב, ביניהן פצצות מרגמה בקוטר 120 מ”מ ורימוני מטול. צה”ל בזבז הרבה מאד תחמושת ב”צוק איתן.” ארה”ב נענתה במהירות והודיעה שתעביר את התחמושת בהקדם.

אם לשפוט על פי הודעת מחלקת המדינה, לא ברור שזו צריכה היתה להיות התגובה. זו האחרונה אמרה שהיא “מזועזעת” מההפגזה השלישית של בית ספר של אונר”א ברצועת עזה. ובכן, אם אתם כל כך מ ז ו ע ז ע י ם, למה אתם מספקים פגזים למי שבעליל משתמש בהם, פעם אחר פעם, באופן בלתי מבחין?

אבל הם סיפקו. וזמן קצר אחר כך, אישר הקונגרס בכינוס מיוחד עוד 225 מיליוני דולרים לכיפת ברזל, ובכך הגיעה התמיכה של ארה”ב בכיפת ברזל למיליארד דולרים – מיליארד דולרים, יש לציין, שנמצאים מחוץ להקצאה השנתית של שלושת המיליארדים שישראל מקבלת מארה”ב כסיוע בטחוני מדי שנה גם כך. הסיוע הבטחוני האמריקאי חשוב, אבל הוא רחוק מלהיות הדבר החשוב ביותר שמספקת ארה”ב לישראל: האחרון הוא הלגיטימציה שנותנת ארה”ב לישראל, בראש ובראשונה באמצעות הגנה עליה במועצת הבטחון. ללא ארה”ב, ישראל כבר היתה מזמן במעמדה של דרום אפריקה בשנות השמונים – מעמדה הראוי, יש לציין.

ואף על פי כן, היחס הישראלי הממוצע כלפי ארה”ב, ודאי בימי אובמה אבל גם קודם לכן, הוא של קוצר רוח זחוח. הישראלים מצפים מהאמריקאים לתת כל מה שנדרש מהם, ולא לקבל דבר בתמורה. לפני מספר חודשים, כשהחל המשבר באוקראינה, פקידים אמריקאים זעמו כשהסתבר שישראל מתכוונת לעמוד מן הצד; פקידים ישראלים הסבירו בנחת שישראל לא רוצה להסתבך עם רוסיה.

ממשלת נתניהו היא בעלת ברית של יריביו הפוליטיים של הנשיא, מפלגת המוות הרפובליקנית, המפלגה שמתנגדת לביטוח בריאות, שמתנגדת ליחס הומני למהגרים (חוקיים או לא), שמוכנה להכיר בזכויות שלך אם אתה זרע או עובר אבל מבחינתה אתה יכול למות ברגע שנולדת, אלא אם הפכת לצמח; המפלגה שמבחינתה זכותם של פסיכים מסוכנים להחזיק בנשק שכותבי החוקה כלל לא יכלו להעלות על דעתם גוברת על זכותם של ילדים בגני ילדים לחיות; המפלגה שמנהלת מלחמה כנגד נשים וזכותן על גופן בשורה של מדינות בארה”ב; המפלגה שמנהלת מאבק – כושל – נגד זכותם של גאים להנשא; המפלגה, בקצרה, שלפי הרבה מאד סקרים איבדה את הדור הבא של המצביעים. נתניהו התנהג כבעל ברית של הרפובליקנים וכשחקן בפוליטיקה האמריקאית מרגע כניסתו לתפקיד.

אבל הבעיה איננה רק בנתניהו, אולי אפילו לא במיוחד בנתניהו. הישראלים הפגינו כלפי אובמה משטמה שקשה להגדירה אלא כגזענית עוד קודם לבחירתו. שלשום ערך אתר מאקו סקר בקרב הקוראים שלו, וביקש מהם לבחור מתנה לאובמה לרגל יום הולדתו. שיעור גדול מאד של המצביעים – 45% נכון לשעת כתיבת הפוסט – בחר ב”מעטפה עם נגיף אבולה.”

יש גבול לכמות הפעמים שמעצמה תסכים להעמיד פנים שהנוזל שנתניהו והאספסוף שלו מזרזפים עליה הוא גשם. חלק ניכר מהציבור האמריקאי מתחיל להתעורר. את הדור הצעיר, ישראל כבר הפסידה. כן, היא עדיין שולטת בקונגרס בפערים מדהימים: אם הציבור האמריקאי חלוק בשאלת עזה, הקונגרס מאחורי ישראל במאה אחוזים. הסיבה לכך, עם זאת, פשוטה: לישראל יש גיס חמיש… אה, סליחה, לובי חזק מאד בארה”ב, עם שליטה יוצאת דופן בכספי תרומות. צא נגד ישראל, והסיכוי שלך לגייס כספים כמעט אפסי.

והבעיה של ישראל, כמו עם הדור הצעיר, היא שכבר לא מפחדים לומר את זה. וכשפטריוטים אמריקאים ישמעו מה מאחלים הישראלים לנשיא שלהם, והם ישמעו, יש להניח שהתמיכה שלהם במדינה שמעמידה פני בעלת ברית אבל מהווה במקרה הטוב משקולת תלך ותדעך. ויום אחד, לפני שנספיק לשים לב, התמיכה האמריקאית תסתיים כמעט בלי התרעה – כמו שהסתיימה התמיכה בסין הלאומנית, כמו שהסתיימה התמיכה ברודזיה, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום ויאטנם, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום אפריקה.

ואז נראה מה שווה “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.” אל תדאגו לנתניהו: הוא לא יצטרך לשאת בתוצאות מדיניותו. הוא תמיד יוכל “לעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.”

האם גם אתם יכולים? לא? אז אולי כדאי שתתעוררו ותעשו משהו.

(יוסי גורביץ)

נוהל קרונוס

או: מה מוכנה ישראל לעשות כדי למנוע מסגן הדר גולדין להפוך ל”הדר”

אני לא יודע אם צה”ל הרג את סגן הדר גולדין ב”נוהל חניבעל”; כלומר, אני יודע שצה”ל הפעיל את הנוהל, אבל אני לא יודע אם זו היתה סיבת מותו של גולדין. עם זאת, אני יודע שהנסיון של צה”ל למנוע את חטיפתו של גולדין הוביל למותם של עשרות, אולי אף של 120 או יותר, מתושבי רפיח שלא היו מעורבים בלחימה.

כלומר, צה”ל הרג מספר מדהים של לא-מעורבים, ולמצער סיכן את חיי החמוש שלו – הפצצת שטיח והפגזה כבדה מסכנים לא רק את השובים אלא גם את השבוי – וביצע מה שעל פניו אין לכנות אותו אלא פשע מלחמה, התקפה של מספר אמבולנסים וכלי רכב שהגיעו לבתי החולים, מבלי לבדוק אם יש בהם סכנה כלשהי. כל זאת, כחלק מנוהל שמטרתו לוודא שהאויב לא ישבה חמוש ישראלי.

נוהל חניבעל נוסד באמצע שנות השמונים. השם, בלשון המעטה, לא הוגן. המצביא הקרתגני חניבעל קימץ בחיי אנשיו ולא היה מעלה על דעתו להרוג אותם כדי שלא יישבו. שם מתאים יותר, אם צה”ל כבר בקטע של העידן הקלאסי, יהיה אולי נוהל קרונוס, על שם האל הקדמון שאוכל את בניו.

ומדוע היה צה”ל מוכן לצאת לפשע מלחמה ולהפנות את כל כוח האש שלו לכיוון רפיח? בגלל החשש, אם להיות בוטה, שסגן גולדין יחרוג מאלמוניותו ויהפוך ל”הדר.” אתם יודעים, כמו “גלעד.” ההוא שמשמש עכשיו כפרשן ספורט. כמה מכותרות אתרי החדשות כבר התחילו לבצע את המהפך, וכבר התייחסו לגולדין כאל “הדר.”

וברגע שזה היה קורה, ברגע שהתקשורת הישראלית היתה מתיישרת עם הצייטגייסט ומתחילה להתייחס לסגן אלמוני מגבעתי בשמו הפרטי, והיתה מתחילה לתאר אותו כ”ילד של כולנו,” היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש.

כבר היינו בתרגיל הזה, פעם אחר פעם. היינו בו בעסקת-החרפה שאחרי מלחמת לבנון השניה, מבישה אף יותר מהמלחמה עצמה, שבה העברנו לידי החיזבאללה שבויים חיים וקיבלנו בתמורה בשר מת – אחרי שהמתווכים הכושלים שלנו לא טרחו אפילו לברר מה טיב הסחורה שאנחנו מקבלים. אני זוכר את ההלם שפקד את המדינה כשהסתבר ששני החטופים, שכל אדם שעיניו בראשו ידע שהם מתים, התבררו, ובכן, כמתים.

היינו בסיפור הזה כאשר החלפנו שבויים תמורת שלוש גוויות ועבריין אחד. היינו בו, 20 שנה קודם לכן, כאשר החלפנו שמונה חיילי נח”ל ביותר מאלף עצורים ושבויים, אחרי שהממשלה לא עמדה בלחץ שהפעילה עליה אמו של יוסף גרוף. והאשמה איננה בממשלה, לא כולה, גם לא בתקשורת, לא כולה. האשמה היא בציבור הישראלי.

הציבור הישראלי התרגל, בעשורים האחרונים, לחיות במלחמה ולגדל את ילדיו למלחמה – אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. צבא יוצא למלחמה, והוא אמור לדעת שבמלחמה יש הרוגים ויש פצועים ויש פגועי נפש ויש מי שלא יישן אחריה וכל לילותיו הם לילות סיוטים, ויש גם שבויים, ויש נעדרים.

עם פצועים, הישראלים יודעים להתמודד. לא מסתכלים עליהם ומקווים שהם ייעלמו מהנוף. עם פגועי נפש, מפעילים את אותו הנוהל, רק מעורב בגועל שלפני 100 שנות בורות היה שמור לסובלים מ-shell shock: פחדנים שלא הצליחו לעמוד במעמסה שהאדם שחש את הגועל כנראה כלל לא ניסה לשאת. עם ההרוגים זה יותר כיף: אפשר להגיע להלוויה שלהם, למרות שלא שמעת עליהם יום קודם ולא תזכור אותם למחרת, לדחוק הצידה את המשפחה האבלה, ולהתמוגג מהוד האחדות הפאשיסטי, מהשילוב הנהדר של קיטש ומוות. וחמש דקות אחר כך, כמובן, לחזור לחיים שלך ולהשאיר את המשפחה עם החור שנפער בשלה.

עם שבויים ונעדרים הסיפור מסובך הרבה יותר. נעדרים מדמדמים בדרך כלל לתוך הקטיגוריה של הרוגים, אבל זה לוקח זמן, ושאלות פתוחות מעוררות מצוקה. הבעיה האמיתית היא עם השבויים. הם שם. הם שם כל הזמן. נוכחותם, והנוכחות של בני משפחתם, לא מפסיקה להזכיר, יום יום ושעה שעה, שמלחמה היא לא משחק מחשב, שיש לה מחיר. אלה לא חיים שנקטעו, שאפשר להתעטף בהם לכמה דקות, להרגיש טוב עם עצמך ולהמשיך הלאה; אלה חיים שמבזיקים שוב ושוב, מת שלא מוכן להבין שהוא מת, מת למחצה שתובע את שלו מהחיים.

השבוי מזכיר לישראלים שלבחירות שלהם יש מחיר, ומאלץ אותם להתבונן בו. והם, שכבר התרגלו כל כך שאין למלחמה מחיר, או שמשלם אותה רק הצד השני, או שהמחיר בצד שלנו מבזיק לשניה על מסך התודעה ואז נעלם אל תהומות הנשיה, לא מוכנים להתמודד עם המצב הזה. תנו להם מה שהם רוצים, רק הפסיקו את ההנכחה הבלתי פוסקת הזו של המחיר. עשו מה שצריך, ובלבד ש”הדר” לא יעלה על האקרנים שלנו; הרבה יותר נוח לנו עם סגן גולדין ז”ל.

וכך נולד נוהל קרונוס. הוא נולד מן הרצון הציבורי המשותף לא לדבר על המלחמה אלא כאקט מזכך, ומן ההבנה של הצבא שעם אסופת הילדים המפונקת הזו, כל שבוי הוא אסון אסטרטגי שממתין לגורלו. וכך הצלחנו להגיע למעוות מכל מעוות: שמדינה שלא מוכנה לראות בחיילים שלה אלא “ילדים,” מסיטה את מבטה מן הרגע שבו הצבא שלהם בוגד בהם והופך אותם למטרות מותרות בפגיעה, יורה בגבם פשוטו כמשמעו, ובלבד שלא יהפכו לנכס בידי האויב.

צה”ל טוען שהוא לא מורה לחיילים שלו לירות בשבוי; הוא מורה להם לירות “לכיוון השובים” ואם החייל נפגע כתוצאה מכך, אופס. זה פלפול תלמודי שלא צריך להצליח מחוץ לישיבות ההסדר וחטיבת גבעתי. הפלפול הזה, אגב, דומה באופן מדהים לצורה שבה צה”ל מתרץ הריגת אזרחי אויב: הוא לא מתכוון לירות בהם, הם פשוט היו בסביבה, הוא פגע בהם בטעות – או, אם לדייק, לא נמנע מירי גם כשידע שהם צפויים להפגע. הדמיון בין שני התירוצים מראה לנו כיצד יורד החייל השבוי במהירות למדרגת אזרח אויב. יתר על כן, לא נראה שדרגי השטח מבינים את הפלפול הזה: דור אחרי דור של חמושים אומר שהפקודות שהוא קיבל היו להביא למותו של השבוי.

המלחמה האחרונה בעזה העלתה שורה של חשדות למקרים של הפעלת נוהל חניבעל; זה של גולדין הוא רק המובהק שבהם. אם הישראלים לא ישאלו את הצבא שלהם שאלות קשות, צריכה כל אם עבריה לדעת שהיא מפקירה את בניה בידי מפקדים שלא יהססו לירות בגבם.

ועוד דבר אחד: היה כתוב היום בעיתון שהשחקן שמשחק את שר החוץ, אחד אביגדור ליברמן, רוצה כעת להעביר את רצועת עזה לידי האו”ם. וואלה. הייתי בטוח שלפני קצת יותר מחודש, אותו ליברמן רצה לגרש את שליחו של מזכ”ל האו”ם, אחרי שהאחרון ניסה לתווך בהעברת כספי משכורות לרצועה.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.