החברים של ג'ורג'

זיפנהאפט

נתניהו נהג לומר שהשנה היא 1938. עכשיו הוא לוקח אותנו ל-1944

יש בדרן (?) בשם אבישי עברי, חלק מקבוצת לאטמה, שבקרוב ימומן על ידי כספי המסים שלכם, כשלאטמה תעלה את התכנית החדשה שלה ותוכיח בכך שההומור הישראלי מת. לפני מספר ימים, כתב עברי בעמוד הפייסבוק שלו שהוא חולם על מפלגה, שבין השאר תציע את החוק הבא:

“חיקוק חוק טרור חדש לפיו העונש היחיד על עבירת טרור נגד מדינת ישראל (מפיגוע, דרך כל התארגנות או קשר לפיגוע כמו תכנון, שילוח, ציוד או הסתרה כשפיגוע כולל גם זריקת אבנים בכל גיל או התקרבות מאיימת לעבר שוטר או חייל. זה כולל גם גניבות חקלאיות מיהודים בלבד או הטרדות מיניות של יהודיות אם הוכח מניע לאומני) יהיה מוות, החרמת רכוש, הריסת בית וגירוש משפחת המפגע. (בהסכם עם מדינה שלישית).”

ההדגשה שלי. הטקסט הזה לא כל כך מפתיע: אנשי לאטמה עסוקים במרץ בהוכחת כל סטריאוטיפ של שמאלנים על הימין ההזוי. חבר אחר בקבוצה, טל גלעד, כבר כתב בשעתו

“אז הערבים שוב בזעם בלתי נשלט, הפעם על הריסת באיזור ואדי ערה. וכמובן שגם הכלבה המזועבת אצה לשם. אני כל כך רוצה פה את הסינים לשנה אחת. רק שנה אחת, זה יספיק. לא עוד הפגנות נגד המדינה. המוני מפגינים נעלמים במפתיע ואיש לא יודע על גורלם, ארגוני שמאל נעלמים, איש לא מעז להניף את דגל פלסטין, חברי כנסת קורעי חוק מסוימים נשלחים למעצר בית עם אופציה לשדרוג למאסר עולם ברוטשילד, הכלכלה פתאום משתפרת פלאים, התל"ג דוהר, מקדונלדס מולאם ללא פיצויים לזכיין, אין אוהלים ברוטשילד, התקשורת לפתע מאירה פנים לאזרח ומוותרת על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי, המדינות מסביב משתתקות, האו"ם וארגוני זכויות האדם משתתקים, ארה"ב מחזרת, יו"ש מסופחת ומספר התושבים היהודים שם פתאום עולה בהרבה על מספר הערבים שנשארו בחיים. הכל פתאום שקט ונורמלי. שנה אחת. נו, מה אכפת לכם.”

לאטמה, בקצרה, היא קבוצת ה”סאטירה” של הנאצים היהודים.

אבל הסיפור הוא לאו דווקא קיומם של נאצים יהודים – זה ידוע די זמן – וגם לא העובדה שהם הופכים במהירות מדאיגה למיינסטרים. הסיפור הוא על ראש הממשלה לשלשת עופות. אתם יודעים, ההוא שאחראי על רשות השידור. כלומר, ההוא שאחראי למציאת עבודה על חשבון הציבור לנאצים היהודים עברי וגלעד.

נתניהו, למדנו לפני מספר ימים, מתכוון בקרוב להגיש הצעת חוק – עוד הצעת חוק – שתדרוש את שלילת התושבות והזכויות הסוציאליות של “מבצעי פעולות טרור ועבירות חמורות שהמניע שלהן לאומני, כמו הסתה לפגיעה במדינה.” נניח עכשיו לעובדה שיש יסוד סביר לחשוד, בהנתן שמדובר בנתניהו, ש”הסתה לפגיעה במדינה” תכלול את שלילת זהותה כמדינת אדונים יהודית או “הפגנות נגד המדינה,” כלשונו של גלעד; הבעיה הזועקת יותר בהצעת החוק של נתניהו היא שהחוק מיועד לפגוע לא רק במבצע העבירה עצמו, אלא גם בבני משפחתו – כמו אצל היודו-נאצי עברי.

נתניהו נהג לומר שהשנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה. הוא אמר את זה לפני עשור. ובכן, חלף זמן מאז, ועכשיו נתניהו מכוון את השעון ל-1944. ספציפית, לימים שאחרי ההתנקשות בהיטלר, ב-20 ביולי. אז הכניס המשטר הנאצי – שהיה אז בשיא הרדיקליות שלו – לשימוש את התפיסה המשפטית של זיפֵּנְהַאפט (Sippenhaft).

זיפנהאפט משמעו “אשמת דם.” התפיסה, שלטענת הנאצים היו לה שורשים במשפט הגרמאני הקדום – מה שלגמרי יכול להיות – אמרה שלא רק אדם אחראי על הפשעים שהוא מבצע, אלא גם המשפחה שלו. הוא אחראי כלפיה והיא אחראית עליו, והיא תשא בעוונו. זה, נזכיר, המשטר הנאצי ביום רע במיוחד. אין הרבה דוגמאות דומות מהמשפט של המאה ה-20, אלא אם אנחנו חושבים על המשפט הסובייטי בתקופת סטאלין.

סוג של זיפנהאפט מופעל על ידי המדינה היהודית בשטחים הכבושים כבר עשרות שנים: הריסת בית משפחתו של המפגע. לעתים קרובות, המפגע עצמו כבר מת, כך שהענישה איננה כלפיו אלא כלפי בני המשפחה. נהוג לתרץ את הפגיעה הזו באנשים שלא פשעו ב”צורך בהרתעה.” אבל כל התפיסה המשפטית שלנו מבוססת על הרתעה: אם תגנוב, תהיה צפוי לכך וכך שנות מאסר; תרצח, למאסר עולם; תאנוס, לכמה שעות מעצר ולראיון מתייבב אחר כך. אלא שההרתעה הזו מכוונת לא כלפי סביבתו של הפוגע, אלא כלפי הפושע עצמו. רק כאשר מדובר בלא יהודים שיוצאים כנגד המדינה היהודית, אנחנו מתחילים לדבר על הרתעה על ידי פגיעה באנשים שהם חפים מפשע. אלא שכמובן, הם לא חפים מפשע: הם הרי לא יהודים במדינה היהודית.

החוק של נתניהו אמור להרחיב את הזיפנהאפט שכבר מופעל בשטחים הכבושים גם על אל קודס המסופחת ועל ישראל גופא. בכך הוא מקרב אותנו עוד יותר אל מקורות החשיבה של הימין היהודי: התפיסה שאזרחות, כפי שהיא מובנת מאז המהפכה הצרפתית, היא רעיון זר, יווני, מנוון, ומה שחשוב הוא האתנוס וקהילת הדם. האזרחות הישראלית, אומר לנו נתניהו שוב ושוב, היא כקליפת השום; תושבות ישראלית, אפילו פחות מכך. אם אתה שייך לקהילת הדם הנכונה, רק אתה תעמוד לגורלך. אם תשתייך לקהילת הדם הלא נכונה, גם אם אתה מחזיק בפיסת נייר כחולה עם סמל המנורה עליה, אז נחיל עליך את משפט הדם הגרמאני העתיק אליבא דהימלר. “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו”? מספיק עם הניוון הדמוקרטי-ליברלי-מערבי שלכם.

כמובן, אנחנו מדברים על לשלשת עופות. בהחלט יתכן שהחוק הזה, כמו גם חוק הלאום שלו, הם ביצה שלא נולדה. בהחלט יתכן שכל המטרה של הדיבורים על הכנסת זיפנהאפט לחוק הישראלי מטרתם לקושש קולות בקרב המצביעים.

אבל צריך לשים לב לאילו מצביעים מכוון נתניהו, ומה הוא חושב שהם רוצים. התולעים צועדות.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שמחר (יום שלישי, ה-25 בנובמבר), בשעה 20:30, ייערך מפגש בלוג בבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אנא תרמו סכום קטן במקום וקנו שתיה או משהו דומה. בתכנית: הרצאה בשם “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” שתמשך כשעה, ולאחר מכן דיון חופשי במשך כשעה.

(יוסי גורביץ)

אופס, השוויון נעלם

בסיועה של המשת”פית ציפי לבני, נתניהו קובר שוב את הסיכוי לשוויון, ולו הצהרתי, במדינה היהודית

ציפי לבני עשתה השבוע תרגיל לשרי הימין, שדורשים את חקיקת חוק הלאום, ובאמצעות סעיף פרוצדורלי פיזרה את ישיבת וועדת השרים לענייני חקיקה. נתניהו רתח, בנט צווח, ולבני הגישה הצעת חוק נגדית. בהצעה הזו, נכלל סעיף שלא קיים באף אחד מחוקי היסוד של ישראל: שוויון לכל אזרחיה.

כיומיים לאחר מכן, לבני נבהלה מעצמה וגנזה את החוק. היא ביצעה נסיגה צרפתית והודיעה שהיא מצטרפת להצעת החוק של נתניהו. בחוק של נתניהו לא יהיה סעיף שקובע שוויון, אבל נתניהו גירד מאיזשהו מקום חוות דעת שאומרת ש”אנו סבורים כי קריאה משפטית נכונה של הדברים מלמדת כי השוויון נכלל בגדר העקרונות שעל יסודם תגובש הצעת החוק הממשלתית בנושא.” וואלה. “קריאה משפטית נכונה”? מה יקרה אם, נניח, שופט שלא מאמין בשוויון יתבקש לקרוא את החוק? למה לא לכתוב דברים כפשוטם?

כי, בסופו של דבר, זו הסיבה שלבני נבהלה וחזרה בה. ישראל משווקת את עצמה בעולם כ”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון,” אבל היא מעולם לא היתה דמוקרטיה. עד דצמבר 1966, חל בה משטר צבאי על אזרחיה הפלסטיניים. אחרי 1967, היא החלה בסיפוח דה פקטו של השטחים הכבושים; את אל קודס ואת רמת הגולן היא סיפחה אף דה יורה, מהלך שאף אחד בעולם לא מכיר בו. אבל המדינה היהודית בלבאנט הקפידה תמיד שלא להיות שוויונית, להיות תמיד דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר. היא העבירה חלקים ניכרים מהאדמות שבזזה מפלסטינים לידי קק”ל, כ-13% מאדמות המדינה, וסיבת המהלך היתה אחת: לממשלת ישראל יש בעיה חוקית להפלות פלסטינים ויכול להיות שלשופטים שלה לא תהיה ברירה, אחרי 15 שנות דיון, אלא להכיר בכך שלפלסטינים ישראלים יש זכות לאדמות הציבור; לקק”ל, ארגון יהודי בלבד, אין שום בעיה כזו.

על העוולה הגדולה הזו, אפשר להוסיף שורה של תקנות אחרות: העובדה שמעולם לא נבנה ישוב לפלסטינים ישראלים, העובדה שאין תוכניות מתאר לרוב הישובים שלהם (מה שהופך כל בניה בהם ל”בלתי חוקית”), העובדה שישובים פלסטיניים לא מקבלים – בניגוד לישובים יהודיים – שטחים לפיתוח תעשייתי, כדי שאפשר יהיה לומר אחר כך שהם נחשלים. על העובדה שממשלות ישראל נמנעו בעקביות מלשתף מפלגות ערביות (להוציא המפלגות המאולפות של ימי בן גוריון) בקואליציה, כלומר מנעו מהן גישה דה פקטו לכוח ולחלוקת המשאבים, אין צורך להרחיב את הדיבור.

כל זה יכול לעבור מהעולם, אם יהיה חוק יסוד שיקבע שישראל תהיה מדינה שוויונית כלפי כל אזרחיה. אפילו אשר גרוניס, שתומך במעצר מונע של אנשים שלא הועמדו לדין ושהמעמד החוקי שלהם לא הוברר, יתקשה לעקוף דברים מפורשים כל כך. ולכן סעיף כזה מעולם לא עבר. דן מרידור, שהגניב את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתחת לאפם של הח”כים החרדים, רצה לכלול סעיף שוויון אבל ידע שאם יכניס כזה, החוק יופל.

התוצאה היא ש-238 שנים אחרי הצהרת העצמאות של ארה”ב, שקבעה ש”כל הגברים נוצרים שווים”, ו-225 אחרי שהכרזת זכויות האדם והאזרח של צרפת הכריזה על שוויון בפני החוק ועל זכותו של כל אזרח לשרת בשירות הממשלתי בכפוף ליכולתו, המדינה היהודית מסרבת להכריז על שוויון בין אזרחיה. כן, מסרבת: כי ממשלת נתניהו לא החלה בקבורת הרעיון של שוויון השבוע.

לפני כחמש שנים, בינואר 2010, דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת נתניהו את הצעת החוק של אחמד טיבי, שקבעה דבר פשוט: שהקצאת הקרקעות בישראל תהיה שוויונית. השרים דחו את ההצעה, כשדן מרידור ובוז’י הרצוג נמנעים. בהחלטה השבוע, משחקת לבני בתפקיד הרצוג דאז: הורגת את סעיף השוויון.

על ציפי לבני, שמתחרה על תואר האפס הפוליטי המוחלט עם יאיר לפיד, אין טעם להכביר מילים. ואשר לממשלה שמתיימרת להיות ממשלת כל אזרחי מדינת ישראל, ושתובעת מהאזרחים הפלסטינים שלה נאמנות אבל מסרבת בתוקף להבטיח – עזבו לקיים, להבטיח – להם שוויון, אפשר להיות בטוחים שבשלב כלשהו היא תודיע לנו שאם האזרחים הפלסטינים שלה לא מרוצים, הם יכולים ללכת. ראש הממשלה שלה אמר בדיוק את זה לפני פחות משבועיים. זו “רוח השוויון” שעליה חושב נתניהו; ואם לבני לא הצליחה להבין את זה עד כה, אז היא מטומטמת מכדי לשאת בתפקיד ציבורי. לבני, כמובן, לא מטומטמת; היא פשוט חושבת שהבוחרים שלה מטומטמים. ואם היא תעבור שוב את אחוז החסימה, היא תצדק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום שלישי הקרוב, בשעה 20:30, ייערך מפגש בלוג בבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אנא תרמו סכום קטן במקום וקנו שתיה או משהו דומה. בתכנית: הרצאה בשם “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” שתמשך כשעה, ולאחר מכן דיון חופשי במשך כשעה.

(יוסי גורביץ)

תודה, יורם כהן

ראש השב”כ חשף את שקריו של ראש הממשלה. זה מעשה של אומץ אזרחי לגמרי לא מקובל במקומותינו

אני הולך לעשות משהו נדיר, שבדרך כלל אני מצטער עליו תוך זמן קצר: לומר מילה טובה על פקיד בכיר. במקרה שלנו, הפקיד הוא יורם כהן, ראש השב”כ. הבוקר (ג’) הוא הופיע בכנסת, ושם עשה דבר כמעט חסר תקדים.

כהן אמר חד וחלק שיו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, “לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן.” הוא אמר עוד שהסיבות לעליית האלימות בירושלים הן רצח הנער מוחמד אבו ח’דיר, כמו גם הכרכור הפסיכוטי סביב הר הבית מצד חברי הכנסת ושרי הימין.

במילים בוטות, כהן הוציא את הממונה הישיר עליו, ראש הממשלה לשלשת עופות, שקרן. נתניהו חזר על ההאשמות שלו נגד אבו מאזן גם אחרי הטבח בירושלים הבוקר, והאיש שמתאמץ לעשות כל דבר יותר גרוע ממנו, שר הכלכלה נפתלי בנט, אמר דברים חריפים עוד יותר.

ממשלת נתניהו משקיעה מאמצים ניכרים בסימונו של אבו מאזן כאויב החדש, כשהיא מאשימה אותו פעם אחר פעם ב”הסתה.” מה היא בדיוק ה”הסתה” הזו, לא ממש ברור: הממשלה לא מספקת דוגמאות חד משמעיות. ההתנהלות של נתניהו ושריו כלפי אבו מאזן תמוהה, בלשון המעטה. הכוחות הפלסטיניים סייעו לכוחות הכיבוש במהלך המבצע לריסוק החמאס בגדה (שהוסווה, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של ממשלת נתניהו כנגד הציבור, כ”מבצע להשבת הנערים” שהממשלה ידעה שנרצחו), והכוחות הפלסטיניים ששומרים על הגדה מפני התלקחות הם מה שעומד בינינו ובין התקוממות של ממש.

מה רוצים נתניהו ושריו? איך הפך אבו מאזן ליורש הדחלילים הקודמים, התכנית הגרעינית האיראנית, דאע”ש והמנהרות של חמאס? קשה מאד להבין. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שנתניהו יודע שהפעם המהלך הפלסטיני באו”ם רציני, שהפלסטינים ידרשו לתת מסגרת זמן לסיום הכיבוש ושהם עומדים לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, ושהמשחק הישראלי בגדה עומד לקבל תפנית שאחריה לא תשאר לו כל לגיטימציה – ושלכן הוא מכין את הציבור הישראלי לכיבוש מחדש של הגדה ולהפלת הרשות הפלסטינית.

כדי לעשות את זה, צריך לבצע מניפולציה במודיעין. כאן החשיבות של הצעד של כהן: הוא עומד כחיץ בין נתניהו ובין הציבור, מפריע לנתניהו לדרדר אותנו למלחמה עם הרשות הפלסטינית באמצעות הקרקורים הבלתי פוסקים על “הסתה לטרור” מצד אבו מאזן.

כמובן, יש לכהן סיבות מקצועיות טובות לכך: הוא יודע שהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית יכולה לפתוח את שערי הגיהנום. הוא ודאי זוכר את אחד מרגעי השפל של ארגונו, כאשר הראש אבי דיכטר נאלץ להודות ש”מערכת הבטחון לא סיפקה לעם ישראל את חליפת המגן הראויה לו.” והוא לא רוצה לראות רגע כזה רשום גם על שמו. גם לראשי השב”כ יש מורשת, וכהן, שנמצא במחצית השניה של הכהונה שלו, ורואה איך קודמיו הופכים לכוכבי סרטים, ודאי חושב עליה.

ולמרות הכל, אומץ כזה – אומץ אזרחי, היכולת לעמוד מול הממונים עליך, לומר לציבור את האמת כשהם מנסים להסתיר אותה – נדיר כל כך במקומותינו, שיש לברך עליו בכל פעם שהוא מפציע. כהן רשאי לחזור עכשיו לשגרת הפעילות שלו כשוטר חשאי, שהיא לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית אבל לא עד לרמה שהיא תתפוצץ, ואני לשלי.

ולציבור הישראלי אין עוד תירוץ לא לדעת שמה שנתניהו אומר על אבו מאזן הוא שקר ומניפולציה במודיעין: ראש השב”כ עצמו אמר זאת. בדרכו שלו, כהן מנסה למנוע את שפיכות הדמים הגדולה; נתניהו מדרבן אליה. כשהפיצוץ יבוא, וכנראה שהוא יבוא כי ראש השב”כ לא באמת יכול למנוע מראש ממשלה לצאת למלחמה שזה רוצה בה, אסור יהיה להניח לנתניהו להתחמק מאחריותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב עומס עבודה חריג מהמקובל, סביר להניח שמספר הפוסטים השבוע יהיה קטן מהרגיל (למעשה, יתכן שזה יהיה הפוסט היחיד.) עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

ידיכם דמים מלאו

חובשי הכיפות לא מסוגלים להתמודד עם המציאות שהתיאוריה שלהם יוצרת, ועל כן הם צריכים לעקם אותה. המקרה של יוסי בן עטר

יש, כמסתבר, שדרן בשם יוסי בן עטר, שפועל ב”גלי ישראל.” זה האחרון הוא הרדיו האזורי של הפולשים היהודים בגדה המערבית. מאחר והוא רדיו אזורי, הוא אמור להיות כפוף לרשות השניה; אבל מאחר והרשות השניה לא יכולה לפעול בגדה המערבית, כי רשמית השטח מעולם לא סופח לישראל, אז המוח היהודי מצא פתרון: “גלי ישראל” מופעלת על ידי “הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה – איו”ש,” גוף שהוקם על ידי אלוף פיקוד מרכז. אתם יודעים, כמו “מל”ג איו”ש”, שהכירה ב”אוניברסיטת” אריאל.

למה אני מזכיר את בן עטר? כי לפני שלושה ימים הוא פרסם את הסטטוס הזה:

yossi ben atar

(הקרדיט לצילום המסך שייך לחיים לוינסון.)

אף מילה בסטטוס הזה לא נכונה. כן, יש סוחר נשק בשם מוחמד אבו ח’דיר שנעצר בחשד למעורבות בנסיון הפיגוע שמתאר בן עטר, אבל הוא חי ובמעצר. בן עטר טפל עלילת שווא על נער שנרצח על לא עוול בכפו. כשהובהר לו הנושא, וכנראה משהבין שלמשפחת אבו ח’דיר יש עורכי דין, נבהל בן עטר ופרסם את הסטטוס הפחדני הבא:

yossi ben atar 2

שממנו אי אפשר להבין בכלל מה הוא כתב.

למה בן עטר טפל את העלילה הזו על אבו ח’דיר? ובכן, סביר להניח שהוא לא האיש שבדה אותה. סביר להניח שהיא מסתובבת בצינורות המקובלים של המגזר כבר כמה זמן. אחרי הכל, המגזר כבר טען כלפי אבו ח’דיר שהוא נרצח על רקע הומוסקסואלי, או שהוא נרצח על רקע מריבת חמולות.

מי שמכיר את הנושא, לא באמת יופתע. אחרי רצח רבין, קמה תעשייה שלמה של תיאוריות קונספירציה. היא החלה יומיים אחרי הרצח, כשהתחילו בחלקים האחוריים של בתי הכנסת להפיץ שמועות על כך שיש איש שב”כ שהתאבד (באוזני שמעתי.) מעבר לטענות על כך שרבין לא נרצח על ידי הימין הדתי אלא על ידי השב”כ, שמעון פרס, או בכלל התאבד, מהר מאד עבר מגזר חובשי הכיפות לקו הגנה אחר: כן, רצחו אותו, אבל הגיע לו. תוך יממה מהרצח – שמעתי את זה בירושלים, בדרך לעבור על פני הארון – כבר החלו את הקשקוש על כך ש”רבין רצח יהודים באלטלנה.” לא נכנס עכשיו לכל סיפור אלטלנה, רק נזכיר שרבין לא פיקד על הכוחות שהטביעו את הספינה, ושהוא התמודד עם הנסיונות של מורדי האצ”ל להשתלט בכוח על מטה הפלמ”ח בחוף תל אביב – נסיונות שנעלמים כבמטה קסם כשתומכי הרצח מדברים על הפרשה.

ומי שזוכר את הטבח במערת המכפלה, ואת הצורך לתרץ אותו כשהאלכוהול התפוגג יחד עם הקריאות “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת, יזכור שהתומכים ב”ברוך הגבר” השתמשו באותו הטיעון המפגר בדיוק: הקורבנות לא היו חפים מפשע כי הם תכננו טבח, גולדשטיין למד על התכנית שלהם, הלך והוציא לעצמו ביטוח חיים גדול במיוחד, הצטייד בנשק, שם אוזניות ירי כדי לא לשמוע את הזעקות, והלך לבצע את הטבח הקדוש שלו.

וכל זה, כמובן, לא כולל את תיאוריות הקונספירציה של ישראל הרשמית: את הטענה ששני ילדים שנורו על ידי שוטר מג”ב לא באמת מתו, לא באמת נורו, ככה לא נופלים אנשים שחוטפים כדור ואיפה הדם; את הטענה שמותר לירות למוות בילד בן 14 שיצא לקטוף קוצים כי הוא חצה גדר דרך פרצה מוכרת; את הירי בילד בן 11 בעיסאוויה שלשום כי, נו, הוא היה בהפגנה; ואת כל התירוצים הרשמיים שבהם היהודים בישראל משקרים לעצמם כדי לא לראות את המציאות. לא, המגזר בודה לעצמו קונספירציות משלו ברגע שבו אי אפשר יותר להכחיש את העובדה שתפיסת העולם שלו בוראת מפלצות.

לא שהעובדה שאנשים שחבר דמיוני עומד במרכז עולמם הרוחני ממציאים לעצמם עולמות אחרים צריכה להפתיע אוותנו במיוחד; אבל למה החיבה לתיאוריות קונספירציה שמחפות על רצח?

כי, אתם מבינים, הם באמת מאמינים שזה לא יכול לקרות להם. הם באמת מאמינים שהם שונים, טובים יותר. שהמיסטיקה שלהם היא לא מיסטיקה, היא באמת חיבור לעולמות העליונים; שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, גם כאשר הם רוצחים בני רוצחים. ומאחר ואי אפשר להסביר את הרצח, ומאחר ואדם שפוי לא יכול לקבל אותו, ומאחר והתבוננות ישרה תודה שהרצח נובע מהחזרה הבלתי פוסקת על הטענה שלא יהודים אינם בני אדם, ומאחר וכל זה ישים את האדם הדתי ההגון – ויש עדיין כמה כאלה – במצב בלתי נתפס, אז צריך להכחיש את המציאות. ויש שתי דרכים בסיסיות לעשות את זה: אחת לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” ולמצוא אחראי אחר (קנוניה של השב”כ, רצח על כבוד המשפחה), או לומר שכן, היה רצח, אבל הוא היה מוצדק.

לרצח אבו ח’דיר, נזכיר, קדמה הסתה כבדה מצד מנהיגים במגזר של חובשי הכיפות. בערב הרצח עצמו, קרא אריה קינג – ממנהיגי הימין הדתי בירושלים – בכנס של חב”ד “אני קורא מפה לכל הפנחסים שיש פה… משה לא עשה את המעשה, פנחס עשה את המעשה… לכל אחד מאיתנו יש את המשימה. אנחנו רואים את שלושת הילדים… המנהיגים שלנו עוברים על זה בשתיקה והחיים של האויבים שלנו הם חיי שגרה… השכנים הערבים מדי יום לפחות שלושה יהודים מותקפים בירושלים ואנחנו שותקים לא עושים מהומה… הרב’ע שנמצא פה איתנו מצפה מאיתנו לעשות את מעשה פנחס.”

פנחס בן אהרן הכהן היה האיש שלקח חנית ודקר למוות את הנשיא זמרי ששכב עם אישה מדיינית. כפרס על כך, העניק לו יהוה כהונה נצחית. פנחס, במיתולוגיה היהודית, הוא הקנאי שפועל גם בלי סמכות של בית משפט, ויש שורה של עבירות שעליהן הדין הוא “קנאים פוגעים בו.” קשה לחשוב על קריאה מפורשת יותר לרצח. אם קינג היה מטיף פלסטיני מוסלמי, יש סיכוי סביר שהוא היה מחוסל על ידי מל”ט; מאחר והוא יהודי, הרי שלמיטב ידיעתי הוא אפילו לא נחקר.

כמו יגאל עמיר, ובמידה פחותה ברוך גולדשטיין, גם שלושת רוצחיו של אבו ח’דיר היו שליחי ציבור. הרצח לא בוצע סתם כך: הוא התרחש על רקע אווירה שבה בכירים בציבור חובשי הכיפות פמפמו שוב ושוב את הצורך בנקמה, מבנט בממשלה ועד לראש בני עקיבא העולמית שרצה “300 עורלות פלישתים.” חשוב לציין שנקמה היתה גם היתה: בצה”ל לא התאמצו יותר מדי לתפוס את החשודים ברצח שלושת הנערים בחיים, והחיילים הרסו בפועל את בתי המשפחות שלהם לפני שהגיע צו ההריסה הרשמי. אבל הנקמה הרשמית, הקבועה, זו שתמיד נמצאת שם, לא מספקת את חובשי הכיפות: הם תמיד רוצים יותר דם.

ואחר כך נבהלים מעצמם, מהמפלצת שמביטה אליהם מן הראי, ורצים לשטוף את הידיים – ולשם כך, צריכים מישהו אחר להטיל בו את האשמה, או לומר שהקורבן הרוויח את זה ביושר. ככה זה, במגזר הערכי ביותר בעיני עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תירוץ שגרוע מהעבירה

חמוש מג”ב חשוד ברצח בביתוניא, ומה זה אומר על הרצח בכפר כנא

משהו חריג מאד קרה היום: מח”ש הודיעה שהיא עצרה חמוש מג”ב, שהשתתף בירי בביתוניא בחודש מאי, ושהיא חושדת בו ברצח. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הועמד לדין חמוש ישראלי באשמת רצח: בין השנים 2000 ו-2013, העמידה מערכת המשפט הצבאית רק 21 חיילים לדין במקרי מוות של פלסטינים, ורק שבעה מהם הורשעו. מבין השבעה, רק אחד – תייסיר הייב – הורשע בהריגה (לא רצח); האחרים הורשעו בעבירות שנעו בין רשלנות לגרימת מוות ברשלנות. הייב נידון לשמונה שמות מאסר; העונש החמור ביותר שהושת על נאשמים פרט לו עמד על שבעה חודשי מאסר. הייב הורשע בהריגה – רצח, למעשה – של אזרח בריטי, תומס הורנדל, שמותו יצר רעש בינלאומי ניכר. יש להניח שגם העובדה שהייב איננו יהודי שיחקה לרעתו במערכת המשפט של הצבא היהודי ביותר בעולם.

אז כן, העמדה לדין של חמוש בחשד לרצח, ומעצר של המפקד שלו בחשד שידע שהוא ירה קליעים חיים תוך הסוואת הירי כירי גומי – כפי שכתבנו פה לפני חצי שנה כמעט – היא סיפור גדול ביחס. כמובן, זו הזדמנות שאסור לפספס ללעוג לשקרים הרשמיים והלא רשמיים של הדוברים של צה”ל ודובריו הרשמיים פחות ראויים ללעג מיוחד חיים שיין, שקבע שהטענה שהחמושים ביצעו רצח בביתוניא היא שוות ערך לעלילות דם; ספק אם ראיתי מקרה דומה של אוטו-אנטישמיות, שהרי הבוקר הסתבר ששיין אישש את עלילות הדם; וה”מומחה” מפרשת א-דורא שקבע בפסקנות שאנשים שחוטפים כדור לא נופלים ככה, שעל ה”מומחיות” שלו חבל להרחיב את הדיבור. צריך גם לומר שארגון זכויות האדם “בצלם” יצא – בפעם המי יודע כמה – אמין יותר מדוברי החמושים. אבל יש פה גם סיפור אחר, אקטואלי יותר.

בסוף השבוע שעבר, ירה חמוש של משטרת ישראל למוות בח’יר א-דין חמדאן בכפר כנא. לטענת החמושים, חמדאן תקף ג’יפ סיור של המשטרה בסכין, ולכן הם ירו בו. אלא שמעשה שטן, כמו בביתוניא, צץ לו סרטון אבטחה והציג מציאות בעייתית הרבה יותר. חמדאן אכן תקף את הניידת בחפץ כלשהו (אם היה שם סכין, המשטרה עוד לא הצליחה למצוא אותו), אבל כשהשוטרים יצאו לקראתו, הוא נס – ואז הם ירו בו בגבו. כלומר, כשהוא לא היווה כלפיהם כל סכנה.

זה קרה כיומיים אחרי ששר המשטרה הודיע שהוא נותן לשוטרים שלו רשיון להוציא להורג “מחבלים.” כמו ברצח הכפול בביתוניא, שם ערכו צה”ל ודובריו הפצצת שטיח של שקרים, גם כאן שיקרה המשטרה מן הרגע הראשון: אמיר זוהר ריכז את השקרים כאן.

אלא שיומיים אחר כך, כבר הדליפו “גורמים במשטרה” שהשוטר שרצח את חמדאן – כן, ירי בגבו של אדם נמלט הוא רצח – ימשיך לאכול את לחם הציבור כאילו לא קרה שום דבר, כאילו הוא לא שפך את דמו של אזרח ישראלי. לשוטרים היה תירוץ חריג, אפילו במקומותינו: הם “חששו מלינץ’” ולכן “פעלו בצורה אגרסיבית.”

נניח כרגע לעובדה שאין שום סיבה להאמין למה שהחשודים ברצח אומרים. הם הרי כבר שיקרו בלי הכרה על כל הפרשה. הבה נצא מנקודת הנחה שהם, לשם שינוי, אומרים את האמת: הם חשו מאוימים מצד אחרים, ועל כן ירו למוות בחמדאן.

אם זה המצב, הרי שהם מרשיעים את עצמם ברצח במו פיהם. חמדאן לא היווה להם סכנה; אחרים, כך חשו, סיכנו אותם; ואף על פי כן, הם “פעלו בצורה אגרסיבית” כלפי חמדאן והרגו אותו. כלומר, הם הרגו את שמעון בגלל חשש מפעולתו העתידית של ראובן. ואת התירוץ המדהים הזה, מקבלת משטרת ישראל – על פי דובריה הלא רשמיים, כמובן – כעילה שלא להעמיד אותם לדין.

והעיתונות היהודית, ברובה המוחלט, יחד עם חלק גדול של הציבור היהודי, מקבלת את התפיסה הזו. כוח קטלני, כלפי לא יהודים, נשמע כמו שימוש לגיטימי גם כאשר אין לו כל סיבה. השוטרים יכלו לנתק מגע; הם יכלו להזעיק תגבורת; הם יכלו להפעיל על חמדאן אמצעי אל-הרג כלשהו (טייזר, למשל, ששימוש מדוד בו הוא לגיטימי לעילא, אם אכן היתה שם סכין); אבל הם בחרו להפעיל כוח קטלני, ובבואם לתרץ את מעשיהם, לנקוט בתשובה שמציגה אותם באור הבלתי מקצועי ביותר שבאפשר.

חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהפוליטיקאים שלנו הרעיבו את המשטרה מתקציבים במשך עשור ויותר, מאז ימי ה”בלי בכי ובלי נהי” של המושחת במנהיגי ישראל, אריאל שרון, וכתוצאה מכך כוח האדם שמגיע למשטרה הוא בלשון המעטה לא הכפית החדה שבמגירה. חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהמשטרה עוסקת יותר ויותר בבטחון פנים מאשר בשיטור בשנים האחרונות.

אבל חלק ניכר מכך נובע מהעובדה שהשוטרים חיים בקרב עמם. הם שמעו את השר שלהם. הם מכירים את התקשורת היהודית. הם מבינים את דעת הקהל. אולי אפילו שמעו על התרגיל של השוטר מביתוניא, שבמסווה של כדורי גומי ירה כדורים חיים – ועד הבוקר, נראה היה שיצא מזה בשלום. והם נקטו בפתרון הקל והפלילי של רצח.

והציבור היהודי מריע להם. אחר כך, הוא לא מצליח להבין מדוע הציבור הפלסטיני – שראש ממשלתנו שוקד כמיטב יכולתו לאחד אותו, בגבולות 1949 ומחוצה להם, ולעזאזל תפיסת האזרחות – רואה בשוטרים אויבים. ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להזכיר שבעוד כשבועיים, ביום שלישי ה-25 בחודש, נפגש בשעה 20:30 בבר קיימא, למפגש הקבוע-למחצה של הבלוג. אעביר שם הרצאה שכותרתה הזמנית היא “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” ואחר כך ננהל דיון פתוח.

(יוסי גורביץ)

כשהקריקטורה האנטישמית לא רוצה דמוקרטיה

המושך בחוטים של ראש הממשלה מבהיר לאן אנחנו הולכים, וראש הממשלה ממהר לרקוד לחלילו

שלדון אדלסון, השוגר דדי של ראש הממשלה לשלשת עופות, התבטא בפומבי באשר ליחסו לדמוקרטיה הישראלית: “לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ”ך.” אדלסון אמר את הדברים בטכס של “ועידת הקהילה הישראלית-אמריקאית באמריקה,” ארגון הבל כלשהו.

אדלסון אמר שם עוד כמה דברים מעניינים: ש”העם הפלסטיני הומצא כדי להשמיד את ישראל,” וש”הוא שונא את העיתונות,” כי זו מתמקדת ב”חצי הכוס הריקה.” ובאמת, קשה להבין אותה: מה כל כך רע בעולם, כשאתה מיליארדר שמשחק בפוליטיקאים כאילו היו בובות? אדלסון והמיליארדר חיים סבן הציעו זה לזה לרכוש את הניו יורק טיימס כדי “לאזן את הסיקור שלו” בנושאי המזרח התיכון, והאספסוף המקומי מחא כפיים בהתלהבות.

לא ברור איפה נגמרת הקריקטורה האנטישמית אדלסון ואיפה מתחיל ראש הממשלה נתניהו. הקשרים בין השניים הדוקים מדי. ברור, עם זאת, שנתניהו לא יתנער מהאיש שמממן אותו. אדלסון מספק לנתניהו שוחד בחירות יוצא דופן, אולי חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיות: עלון שמשמש כבטאון לשכתו של נתניהו, בין אם הוא ראש הממשלה ובין אם הוא ראש האופוזיציה.

היום מיהר נתניהו להבהיר שהוא הבין את הנחיות הפטרון: הוא קרא ל”כל המפגינים בגנותה של ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית” לעבור “לפלסטין או עזה,” ו”לא נערים עליהם כל קושי.” יש להניח שנתניהו התכוון למפגינים הפלסטינים-ישראלים, שזה חמור דיו: הוא מאיים עליהם בנכבה שניה. אבל, כשראש ממשלה מדבר, לא חשוב למה הוא התכוון: חשוב מה הוא אומר. ונתניהו דיבר על כל המפגינים כנגד ממשלתו. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? נסו את תוניסיה.

כדאי להסתכל על צורת הפעולה של “לשכת ראש הממשלה היום” כדי להבין את הצורה שבה חותרים אדלסון ונתניהו תחת הדמוקרטיה הישראלית. “ישראל היום” מחולק בחינם. אפשר היה לחשוב, אם כן, שהוא יתקיים מפרסומות. אבל לא: הוא מוכר פרסומות במחיר נמוך יותר משל מתחריו, וכתוצאה מכך הוא שובר את השוק שלהם. אדלסון מפסיד סכומים לא ידועים אבל כנראה גבוהים מאד על “לשכת ראש הממשלה היום.” יש לו מספיק כסף מלוכלך כדי שיוכל להוציא סכומי עתק על חיסול הדמוקרטיה הישראלית והעיתונות שנואת נפשו, שתיהן במכה אחת.

הצעת חוק כנגד הנסיון הזה לחסל את הדמוקרטיה הישראלית – וכן, אין דמוקרטיה בלי חופש עיתונות, וזה לא מקרה שאדלסון ונתניהו נגד שתיהן – עומדת בימים אלה לדיון. מדובר בהצעת חוק בעייתית, שקובעת שלא ניתן יהיה לפרסם חינמון אלא שתהיה חובה לגבות עליו תשלום. “ישראל היום” ואדלסון, כמובן, יצאו בקמפיין היסטרי נגד הצעת החוק.

זו הצעת חוק בעייתית, ואין ספק שאפשר לחשוב על לא מעט דרכים שבהן אפשר יהיה לנצל אותה לרעה, אבל היא מחווירה לעומת המציאות שבה מיליארדר זר יכול פשוט להציף בכסף את המערכת הפוליטית – וכשהמיליארדר הזה מודיע במפורש שהוא חותר תחת הדמוקרטיה ושלא נורא אם המשטר הדמוקרטי הישראלי יתמוטט. העובדה שאף אחד לא מצפה מנתניהו להתנער מאדלסון אחרי הצהרה כזו מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו חולה. “ככה זה” היא התגובה המיואשת. כולנו כבר יודעים לאן אנחנו הולכים: למדינת אדלסון, שמנוהלת על ידי הבובה שלו. זו שלאחר שתחריב את המקום מן היסוד, “נעבור לחוץ לארץ ושהמדינה תשרף.”

על השאיפה של אדלסון וסבן לרכוש את הניו יורק טיימס כדי שזה יפסיק את הסיקור של ישראל שלא מתיישר עם לשכת ראש הממשלה – לא, הוא לא באמת ביקורתי לישראל; פעם אחר פעם, ילדיהם של כתבי הניו יורק טיימס בישראל היו חיילי צה”ל – צריך לומר שני דברים. קודם כל, להזכיר שנתניהו כבר הגדיר את הניו יורק טיימס (יחד עם “הארץ”) כאויב; ושנית, שני מיליארדרים יהודים שמפנטזים בפומבי על רכישת ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית כדי להשתיק ביקורת על המדינה היהודית? יש לכם את זה ביותר הפרוטוקולים של זקני ציון? יש לכם מושג באיזה חומר נפץ אתם משחקים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שופכי הדלק

הבעיה בישראל היא לא האספסוף, הבעיה היא ההנהגה

שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, לא ממש מתעניין במצוקות הדיור של הציבור הישראלי, אלא אם מדובר בציבור שחי מעבר לקו הירוק. אבל אתמול (ג’) חשב השר שזה יהיה רעיון חכם במיוחד להודיע בפומבי שאחרי הבחירות, צריכה המדינה היהודית לבנות את בית המקדש על הר הבית והריסות חראם אל שריף. אורי אריאל, שר בכיר בממשלת נתניהו, הגה בקול את הרעיון הזה כבר לפני יותר משנה, ככה שאי אפשר להאשים אותו בחוסר עקביות. הבעיה היא פחות באריאל ויותר בראש הממשלה, מר לשלשת עופות, שלא העז לפטר אותו אז וודאי שלא יעז לפטר אותו עכשיו.

נתניהו מקפיד להעמיד פנים שאכפת לו מתבוסות ה-hasbara שממשלת ישראל סופגת על בסיס יומי (זוכרים איך התלהבו במשרד החוץ מכך ששרה איטלקית תחליף את קתרין אשטון כאחראית יחסי החוץ של האיחוד? אז ההתלהבות הצטננה מאד היום, כשהיא דרשה הקמת מדינה פלסטינית ואפילו הציבה לוח זמנים.) אבל אילו לנתניהו אכן היה אכפת מדימויה של המדינה שהוא מתיימר להנהיג, אריאל היה עולה על טיל מזמן. ספק אם יש התבטאות שמסוגלת להוציא את מדינת ישראל יותר משוגעת, יותר רחוקה מערכים דמוקרטיים, מאשר הדרישה להרוס מבנה קדוש ליותר ממיליארד בני אדם ולבנות תחתיו בית מטבחיים ענק, ששיעור הרוצים בו אפילו בקרב היהודים – שמהווים בערך אחוז ממספר המוסלמים בעולם – נמוך ביחס.

אבל נתניהו לא יעז לפטר את אריאל. הוא גם לא יעז לנזוף בח”כ שולי מועלם (האחים היהודים), שאמרה (ואחר כך ניסתה להתכחש לכך, למרות שהוקלטה) ש”צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. הר הבית הוא מקום תפילה והוא המקום החשוב ביותר לעם היהודי – הוא לא חשוב לאף עם אחר. אנחנו צריכים להקים בית תפילה בהר לעם היהודי, יש לנו זכות על הר הבית.” אם למישהו עוד היה ספק שכל היללות מצד חובשי כיפות על “חופש הפולחן” הן הצביעות בהתגלמותה, אז דבריהם של אריאל ומועלם צריכים לספק את ההוכחה. וזה צריך היה להיות ברור מלכתחילה: כפי שציין היום יפה שלום בוגוסלבסקי, אין מצווה להתפלל על הר הבית. יש מצוות להקריב שם קורבנות. כשהם מדברים על “חופש הפולחן” בחראם אל שריף, לשם הם חותרים.

האמירות של אריאל ושל מועלם מגיעות בימים נפיצים במיוחד בירושלים, שבוערת על אש קטנה כבר ארבעה חודשים. הם לחלוטין עשויות להוביל לתבערה אזורית. ירדן כבר החזירה את השגריר שלה מישראל עקב אירועי הר הבית/חראם אל שריף. אילו נתניהו היה מנהיג אחראי, הוא היה מבהיר שהקיצונים הללו לא מייצגים את המדינה היהודית. אבל הוא לא מעז: יש לו פריימריז עוד מעט, ואחרי זה – אם הן לא יידחו בשל מלחמת גוג ומגוג – יהיו בחירות, והוא צריך את האספסוף הקדוש של מועלם ואריאל. אז, שוב, הוא מקריב את האינטרסים של המדינה שבחרה בו כראש ממשלה על מזבח האינטרסים האישיים שלו.

פלסטיני תושב שועפט יצא היום לפיגוע דריסה, הרג חמוש מג”ב ופצע 13 אזרחים – שיעור סביר לגמרי, יש לציין, בהתחשב במה שצה”ל מרשה לעצמו. שוטרים שהגיעו למקום הרגו את המפגע, אף שבשלב זה היה חמוש רק במוט ברזל. שוטרים, יש להזכיר, אמורים להיות מסוגלים לנטרל אנשים שלא חמושים בנשק חם מבלי להרוג אותם. לא נראה שהם השתדלו יותר מדי.

ומסתבר שהם קלעו לרוח המפקד שלהם: השר לבטחון פנים, יצחק “ערבוש” אהרונוביץ’, אמר בעקבות הפיגוע שכך צריך היה האירוע להסתיים, וש”מחבל שפוגע באזרחים דינו להיהרג.”

וואלה. בואו נחשוב מה זה אומר. אהרונוביץ’ הורה לחמושים שלו להרוג כל אדם שחשוד בביצוע פיגוע, ולא ללכוד אותו חי. כן, כן - גם האיש שנהרג היום הוא חשוד ותו לא, עד שלא הורשע בעבירה. אהרונוביץ’ אמר לשוטרים שלו שיש חשודים שלא צריך לתפוס בחיים. הוא הפך אותם למוציאים להורג – וביטל, באותה ההזדמנות, את ההליך המשפטי.

אלה, כמובן, חשודים ממוצא אתני מסוים מאד. על פי ההגיון – הסוטה, אבל ההגיון – של אהרונוביץ’, שוטר שמוצא רוצח יהודי עומד מעל גופת קורבנו, לא צריך לקחת אותו בחיים. הוא “פגע באזרחים ודינו להיהרג.” הוראה כזו, אני רוצה להאמין, אהרונוביץ’ לא היה מעז לתת. יהודים הם בני אדם. יש להם זכויות. פלסטינים, מצד שני, זה כבר סיפור אחר. אני חושד שבבואם לעצור חשודים בטרור יהודי, השוטרים של אהרונוביץ’ לא ינסו קודם כל להרוג אותם.

צריך לציין שההרוג הוא תושב ישראלי, כמו רוב הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. אף על פי כן, אהרונוביץ’ קבע שהתושבות שלו לא תעמוד לו. תושבי שועפט דיווחו הערב (ד’) שהמדינה היהודית ניתקה להם את החשמל. בלהיטותה לנקמה, העדיפה המדינה היהודית את הענישה הקולקטיבית, גם כאשר היא חושפת את השקר הנוצץ שאומר שיש לתושבות או אזרחות ישראלית משמעות כלשהי, אם אתה לא יהודי.

בעייתה של ישראל, בקצרה, היא לא האספסוף שלה, אף שגם הוא בעיה. הבעיה היא ההנהגה שלה: שר משטרה שמורה לשוטרים שלו לבצע רצח – כן, הריגה של אדם שלא מהווה סכנה היא רצח, גם אם ביצע פיגוע לפני דקה – בזמן שרשויות אחרות מנתקות תושבים ישראלים מחשמל כנקמה, בעוד שר השיכון מדבר בפומבי על השמדת אתר קדוש ליותר ממיליארד בני אדם, כשמעל לכל מרחפת שתיקתו העמוקה של ראש הממשלה.

אתם יודעים, ההוא שאומר שהוא צריך “משילות.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ללא אחריות או בושה

בנק לאומי סייע בהעלמת מס, ועכשיו קרנות הפנסיה שלכם תשלמנה על זה – כי בכירי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות

יש ארגון קטן וחביב, “באים לבנקאים” שמו, שמופעל בעיקרו על ידי עורך הדין ברק כהן, שהמוטו שלו פשוט: הכל אישי. הוא נקרא “באים לבנקאים”, וההגיון שלו אומר שאם בנק לאומי מגיע אליך אישית הביתה כדי לעקל חפצים, אין שום סיבה שאתה לא תגיע אל ביתה של מנכ”לית הבנק רקפת רוסק-עמינח (רח’ השומרון 25, רמת השרון) ותאמר לה מה אתה חושב עליה. היא מגיעה אליך הביתה? תגיע אליה.

זו פעולה ישירה שגרמה להרבה מאד אנשים אי נוחות. היא צריכה להתפוגג, לאור מה שאנחנו למדים עכשיו על שערוריית בנק לאומי. על פי המיתוס המקובל, בנקאים הם אנשים זהירים ואחראים, וזה רק מקרה שפעם אחרי פעם תאוות הבצע שלהם ממוטטת את הסדר הכלכלי, רק כדי לבנות אותו מחדש כשהם איכשהו עשירים יותר והשאר עניים יותר.

אפשר לומר הרבה מאד דברים על הנהלת בנק לאומי: אחראית היא לא. הסיפור הוא כזה. במשך שנים, סייע בנק לאומי בעליצות להעלמת מס נרחבת בארצות הברית. הרשויות בארה”ב שמו לב לכך, הבנק נתפס – על העובדות הללו אין עוררין – וכעת שוקלות הרשויות בארה”ב באיזה סכום לזמבר את הבנק. הוא יכול להגיע עד 2.4 מיליארדי שקלים.

על פניו, מצוין. יש רק בעיה אחת: את הכסף אי אפשר להוציא מבכירי הבנק האחראים. הדירקטוריון של בנק לאומי, שכנראה ראה היטב את העתיד, קיבל לפני כעשור החלטה שפוטרת את מנהלי הבנק מאחריות עקב הפרת חובת הזהירות שלהם (due diligence) כלפי הבנק. נחזור על זה שוב: מנהלי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות על גילוי חוסר אחריות. אחת הבולטות שבנוכלים חסרי האחריות היא גליה מאור, שקוששה לעצמה 80 מיליוני שקלים בעבודתה בבנק לאומי בשנים הרלוונטיות, אבל לא מתכוונת לשלם שנקל על חוסר האחריות הנפשע שלה.

המשמעות היא שכאשר הממשלה האמריקאית תבוא לגבות את הקנס שלה מאסופת הנוכלים של הבנק, היא תקבל את הכסף לא מהגנבים, אלא ממכם. כי המנהלים של לאומי העבירו את האחריות למעשי הפשע שלהם מהם אליכם. שישה אחוזים מהמניות של הבנק, המקבץ הגדול ביותר שלהן, שייך לממשלת ישראל מאז שהיא חילצה את בנק לאומי מתוצאות הפשע הגדול הקודם שלו, הרצת המניות של 1983; והכסף יגיע משם, ומקרנות הפנסיה שלכם, שמושקעות בבנק לאומי.

חברת הכנסת זהבה גלאון, ראשת מרצ, כבר פנתה בדחיפות לכל הרשויות הרלוונטיות כדי שימנעו את התספורת שמתכננת לכם רוסק-עמינח. שר האוצר והמפקח על הבנקים אמרו שהם מנועים להתערב, משום שמדובר בפעולה של רשויות אכיפה זרות. שזה בולשיט, כי אף שלפיד והמשת”פ של הבנקים שמפקח עליהם לא יכולים לעשות כלום בקשר לחקירה האמריקאית, הם לגמרי יכולים להפעיל את כל כובד משקלם כדי לוודא שהפטור מאחריות שמנהלי בנק לאומי נתנו לעצמם יבוטל. במידת הצורך, צריכה הממשלה להדיח את כל הדירקטוריון ולמנות דירקטוריון משלה, כי המצב שבו המנהלים שנתנו לעצמם פטור מאחריות ממשיכים למשוך משכורת אחרי שגרמו לציבור לשלם במקומם הוא בלתי נסבל, כשהבנק הוא בחלקו רכוש הציבור. אלא שצעד כזה יבטיח שהמפקח על הבנקים לא יצליח למצוא לעצמו ג’וב מרופד בשירות הבנקים אחרי הג’וב הנוכחי, ולפיד – למה אפשר לצפות ממי שהיה פרזנטור של בנק? שידרוש אחריות מהנהלת הבנק? אגב, בשנת 2003, עם הפיכתו לפרזנטור של הבנק של המתקשרת עם החיזרים (בנקאות היא מקצוע אחראי ויציב, כן?), הצהיר לפיד שהוא לא יכתוב על בנקים במשך 22 שנים. האם הוא כשיר, בהתחשב בעברו, לקבל החלטות בתחום?

יש סיכוי סביר, על כן, שפרשת רוסק-עמינח תהפוך בקרוב לפרשת יאיר לפיד, אם הלז יניח לרוסק-עמינח לבצע בציבור תספורת, כפי שזו תכננה לאפשר לנוחי דנקנר בשעתו. אבל עד שזה יקרה, רוסק-עמינח וחברי הדירקטוריון שלה הם האחראים לשוד – והעובדה שהם מנסים להתחמק מאחריותם רק מדגישה את האחריות.

אז כן, בואו אליהם הביתה. אולי זה יזכיר להם מה משמעותה של אחריות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: מפגש הבלוג ייערך ב-25 בנובמבר, בשעה 20:30, ב”מקום לשבט” שמעל לבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אערוך הרצאה קצרה (על הנושא תבוא הודעה ברגע שאסגר עליו), ואחר כך יהיו שאלות ותשובות מהקהל. ב-22:30 נצטרך להתחיל להתפזר. אשמח אם כל המשתתפים יעלו תרומה קטנה למקום, וירכשו כוס בירה או משהו דומה. זה גם המקום לשבח את בר קיימא, קואופרטיב טבעוני ששואף לחברה טובה יותר, שעבדכם הנאמן חבר בו.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: מפריכים את השממה

מכירים את הטענה שמארק טוויין מוכיח את צדקת הציונות? אז רותם מלנקי טרח לקרוא את הספר, ולא ממש

מפעם לפעם עולה ספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש" כטיעון ימני: "טוויין ביקר פה במאה התשע עשרה ותאר בספרו "ארץ שוממה", אז על איזה נכבה אתה מדבר? הציונות הפריחה את השממה ורק אז באו כל הישמעאלים, כדי לאכול לנו מהחלב ומהדבש. אין עם פלסטיני אלא סתם קובץ מהגרי עבודה טריים."

זה בגדול הטיעון.

בילדותי גדלתי על טום סוייר וגם על תרגום מקוצר לבני הנעורים של האקלברי פין (ספר שהוחרם כשיצא בארה"ב כי נחשב מופקר מוסרית, וכעת מוחרם שם שוב בטענה שהוא גזעני). כמו שתמיד רציתי לקרוא את הלונלי פלנט על ישראל, כך תמיד רציתי לקרוא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" ועל הדרך לבנות תשובה מסודרת לטענת אנשי הימין, שניחשתי שרובם לא טרחו לקרוא אותו בעצמם. אז הנה.

הספר הוא למעשה רק חלק מספרו של טוויין "The Innocents Abroad", שמספר על מסע ארוך בהרבה, שתחילתו בהפלגה מחופיה המזרחיים של ארצות הברית, דרך יבשת אירופה, אסיה הקטנה, סוריה ולקינוח, פלשתינה. ההחלטה להוציא לאור את הספר החלקי, החלטה שמניחה שרק קצה אפינו מעניין אותנו, היא החלטה פרובינציאלית: טוויין הוא ענק וקלאסיקן, והקורא הישראלי עשוי להיות סקרן גם לגבי חוויותיו של טוויין מפאריז של 1867.

ועכשיו לספר עצמו, ולשממה שהייתה או לא הייתה:

0. דיסקליימר בן 145 שנה

המילים הראשונות בספר הן "ספר זה הוא תיעוד של מסע תענוגות. אילו היה זה תיעוד מסעה של משלחת מדעית מכובדת, היתה שורה עליו אווירה רצינית, מעמיקה וסתומה להפליא…" (עמ' 7). הקדמה זו שכתב טוויין ב-1869 בסן פרנסיסקו היא סוג של דיסקליימר שדרכו מומלץ לראות את החיבור כולו – בידור מהנה ולא מסמך היסטורי רציני. עם זאת כדאי לומר שמהמקום והתקופה ממנה בא טוויין יש בדברים החילוניים למדי שכתב כדי לזעזע את הבורגנות הפרוטסטנטית הנוצרית, ואנסה להוכיח בהמשך שמומלץ לראות את חיבורו כנסיון עדין להביא אמת שלא תנעם לעין דתית. הוא ממשיך בהקדמה: "אני סבור שראיתי את הדברים בלא משוא פנים, ואני סמוך ובטוח שכתבתי ביושר, בין שנהגתי בחוכמה ובין שלא". לאור דברים אלו (והתרשמות נעוריי מספריו האחרים שקראתי) נכנסתי לקריאה כשאני מצפה להתרשמות כנה של אדם שכנות היא מערכיו הבולטים, אבל לא מחזיק ולא טוען להחזיק בכלים מדעיים. כדאי גם לדעת שטווין יצא למסע תיירותי שהונדס בידי סוכני נסיעות ועבר בנקודות שיעוררו עניין בצליין האמריקני. לא במקרה נעדרות מהספר (למשל) רמלה ולוד, ערים שוקקות באותה עת, שלא התקיימו כערים בימי ארבע הבשורות.

1. מפלצות ים

בפרק האחד שמופיע במהדורה זו ואינו מתרחש בפלשתינה, הוא הפרק הראשון, מתאר טוויין את היציאה לדרך מהנמל האמריקני וההפלגה מזרחה. הוא מתאר את שלל העיסוקים שמוצאים לעצמם נוסעי האונייה במהלך הימים הרבים בים. בין עישון לכתיבה הם גם עוסקים בצפיה במים ו"היו שם מפלצות ים להתבונן בהן בפליאה" (עמ' 19). זו הדגמה נהדרת למקום ממנו כותב טוויין: "מפלצות ים" הוא תיאור מיתולוגי, מבדר ולגמרי לא מדעי או מתחייב ליצורים שאכן היו שם בזמן ובמקום עליו כתב. ברור שביולוג היה כותב על כך אחרת כשם שברור שהיסטוריון היה כותב את כל הספר אחרת.

2. וולקאם טו פלשתיין

הפרק השני נכנס לפלשתינה ברכיבה מצפון. על מקום המתואר כנחלת דן נכתב: "כאן נראו סימנים לעיבוד אדמה – מחזה נדיר בארץ הזאת – שטח לא גדול של אדמה פורייה, שגבעולי דגן מיובשים בעובי אגודל מן השנה שעברה פזורים בה בדלילות. אך בארץ כזו היה זה חזיון מרגש. לא הרחק משם עבר נחל, ועל גדותיו עמד עדר גדול של עזים וכבשים סוריים מוזרים למראה, שליחכו בהנאה אבני חצץ. אינני מספר זאת כעובדה נחרצת – אני רק מניח שהן לעסו אבני חצץ, מפני שלא נראה שם שום דבר מאכל אחר. רועי העדר דמו להפליא ליוסף ואחיו. אין לי צל של ספק בכך. הם היו בדואים גבוהים, שריריים, בעלי עור כהה מאד וזקנים שחורים כפחם" (עמ' 25).

על הקטע הזה כדאי לומר כמה דברים: א. אנחנו רגילים לחשוב על חקלאות בתור ההפך משממה. זה רעיון מערבי-ציוני מובהק ובגלל זה הקיבוצים, על מרבדי הדשא הנרחבים שבהם ומשקיהם החקלאיים, היו חוד החנית של הציונות במשך שנים רבות. אבל היום אנחנו משלמים את המחיר – משק המים הארץ ישראלי קרס מהגישה הציונית שפקקה כמעט כל מעיין וזיהמה כמעט כל נחל, תוך שהיא בונה קאנטרי קלאב (אפילו השם של זה לא מקומי) בכל חור, משקה דשאים ומייצאת מים מקומיים לחו"ל בתוך פירות וירקות. אז כשטוויין אומר שאדמה מעובדת היא מחזה נדיר, יש לזכור שאדמה מעובדת אינה ההפך משממה. חקלאות יכולה לגרום בעצמה לשממה, אם היא חקלאות שנלמדת באירופה ומיושמת במדבר. ב. העדר שליחך בהנאה או שלא בהנאה חצץ הוא עדר. כלומר יש פה חקלאים, המתפרנסים ממקנה ולא מגד"ש. כלומר כבר בנקודה הצפונית הזאת יש אנשים. ג. סביר שטוויין צודק ושיוסף ואחיו – ראשי 12 שבטי ישראל- נראו כמו בדואים ולא כמו כל מי שהיה פה ראש ממשלה אי פעם.

3. איפה היהודים איפה?

מקובל ללמד אצלנו שטרם העליה הראשונה היו בפלשתינה כ-26,000 יהודים. טוויין ערך את מסעו למעלה מעשור טרם תחילת העליה הראשונה, ולמרות זאת בספרו כמעט ולא נזכרים היהודים. ערבים נזכרים הרבה יותר. איפה הוא כן מזכיר יהודים? בטבריה ("נכנסנו לעיר לפני רדת הערב והתבוננו באנשיה: יהודים, ערבים וכושים מכוערים עד מאד", עמ' 50), בנעין אין יהודים אך יש בית קברות יהודי ("המצבות מונחות שטוחות על הקרקע, כמנהג יהודי סוריה. נדמה לי שהמוסלמים אינם מרשים להם להציב אבני מצבה זקופות", עמ' 89) ובירושלים: "אוכלוסיית ירושלים מורכבת ממוסלמים, יהודים, יוונים, קתולים, ארמנים, סורים, קופטים, חבשים, בני העדה הקתולית-יוונית וקומץ פרוטסטנטים". וזהו! כמו כן יש כמה הערות של אנטישמיות קלה עד גבה-גלית (למשל בעמ' 24, 51) והתייחסות נרחבת למיתוס האנטישמי של היהודי הנודד (עמ' 124-126). לאחר קריאת הספר הזה אין לי ספק שטווין הוא, במונחים של היום, גזען, כלפי יהודים ואנשים כהים אחרים (בספר יש תלונות רבות מאד על כיעורן של הנשים הערביות, למשל). במקביל, אין לי ספק שבמונחים של ימיו שלו הוא היה נחשב שמאלן עוכר אמריקה כי הפגין חמלה כלפי שחורים ושפט אותם משל היו לבנים.

4. קדוש קדוש קדוש

"מסגד עומר האדיר והחצר סביבו תופסים רבע משטחה של ירושלים ועומדים על הר המוריה, במקום בו ניצב לפנים מקדש שלמה. מסגד זה הוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים, מלבד מכה" (עמ' 126). אנו למדים כאן כמה דברים: קודם כל ש"ירושלים" של 1867 היא מה שהיום מכונה "העיר העתיקה". הרבה הרבה יותר קטן ממה שנקרא היום ירושלים. הרבה מקומות שהיום מתווכחים על "חלוקתם", לא היו ירושלים עד 1967 כשהעיר פוּרְצֵצַה לה יחדיו. שנית, שבניגוד למה שהימין אוהב לטעון, ש"ירושלים לא אהובה בכלל על המוסלמים ושרק הציונות גרמה לערבים לנהור לכאן ולקדש את המקום" – 30 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון מדריכי התיירים כבר ידעו לספר שמסגד עומר הוא המקום השני הכי קדוש לאיסלם.

5. לידיעתו של פרופסור ארנון סופר

אז כמה ערבים היו בארץ ישראל אותה ראה טוויין? מצד אחד הוא מתלונן על כמה שוממה הארץ, מצד שני הוא פוגש לא מעט ערבים. לא ציינתי פה את המפגשים שהוא מתאר עם שיירות ואורחות גמלים, אלא רק את מי שברור שהם תושבי האזור. הוא מספר על מפגשים איתם בעמ' 25, 26, 29, 41. בעמ' 48-49 טוויין מבקר במגדל שליד הכנרת: "שעה שרכבנו לתוך היישוב, לא ראינו סביבנו נפש חיה, אך נקישת פרסות הסוסים העירה את התושבים השוטים, וכולם יצאו מביתם חבורות-חבורות- זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדים וילדות, העיוורים, המטורללים והנכים… הקבצנות זרמה בדמם." עוד מפגשים עם ערבים מוזכרים בעמ' 50, 60, 61, 65… אני מונה פה רק מפגשים "יוניקים", כלומר לא מונה פעמיים מפגש ספציפי המוזכר בספר פעמיים. בעמ' 66 מתאר טוויין את הנוף מהר תבור: "הנוף הנשקף מהגבוהה בפסגותיו היה יפה. למטה השתרע עמק יזרעאל המישורי, רחב הידיים, משובץ שדות כלוח שחמט, חלק וישר כמוהו למראית עין; מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופים ומשורטט קלושות…" שדות וכפרים צפופים, אם כן. ציונים נוספים של נוכחות ערבית: עמ' 70, 71, 78, 88, 91, 93 (שני מפגשים וגם פרדס לימונים), 99, 102, 126, 131, 140, בעמ' 148 יש מטע זיתים מוקף חומה, בעמ' 150 מצוין שבבית לחם יש "גדודי קבצנים ורוכלי עתיקות", בעמ' 154 כתוב "לבסוף הגענו לפרדס תפוחי הזהב הגדול, שעיר הנמל המזרחית יפו חבויה בתוכו… רכבנו בקרב המוני בני אדם שוקקים", ובעמ' 162 כתוב לסיכום המסע כולו "אנשים נעצו בנו עיניים בכל מקום ואנחנו נעצנו עיניים בהם".

6. כמה טונות של אבק שריפה

טוויין פגש ערבים ובדואים כמעט בכל מקום אליו הלך. הוא ראה פרדסים, מטעים, מגדלים וכפרים, וביקר בערים ועיירות שבכולן (חוץ מיריחו העתיקה) ראה תושבים. גם בגלל הדלות והחולי שראה בכל קרא לכך טוויין "שממה", אבל בעיקר בשל הפער בין מה שראה למה שדמיין שיראה. הספר מתרכז בעיקר בניפוץ המיתוס.

בעמ' 92 הוא מתאר את ההמולה האנושית סביב באר מים שוקקת חיים אליה נקלע: "לנגד עיניי הייתה פרוסה עכשיו תמונה מזרחית מופלאה שהערצתי אלפי פעמים בתחריטי פלדה ענוגים ומהודרים! אלא שבתחריטים הללו לא היתה שממה, לא זוהמה, לא פשפשים, לא תווי כיעור, לא עיניים טרוטות, לא חגיגת זבובים, לא בורות אווילית נסוכה על פני האנשים, לא דלקות על גב החמורים, לא קשקוש צורמני בשפות לא ידועות, לא סירחון גמלים, ולא רמז לכך שכמה טונות של אבק שריפה, אילו הונחו תחת רגלי החבורה ופוצצו, היו מגבירים את הרושם ומשווים למחזה עניין וקסם שתמיד יהיה נעים לאדם להזכר בהם, גם אם יחיה אלף שנה".

התבטאות אומללה זו, שמזכירה לנו את אחרון טוקבקסטי הימין, מלמדת אותנו את השיעור שחוזר על עצמו שוב ושוב בספר: ארץ הקודש היא לא מה שהבטיחו לי. מי שהבטיח הם הכמרים וכתבי הקודש, וכן כל האמנות שנוצרה בעקבותיהם. בעיניי הספר הזה נכתב קודם כל כדי להשחיר את פניהם של אלו.

7. יא מכוערת

לקראת סוף המסע מסכם טוויין: "ארץ ישראל שוממה ומכוערת" (עמ' 158). כאן כבר לא קוראים לה בשמות מליציים או היסטוריים. זו ארץ ישראל, וטוויין מתאר אותה בנשימה אחת כשוממה, שם התואר שהפך לטיעון ימני, וכמכוערת. בפעם הבאה שמישהו יעלה את טיעון טוויין בפניכם שאלו אותו אם הוא מסכים שארצנו הקטנטונת היא אכן מכוערת. אלו שתי ההבחנות של טוויין לגבי המקום והזמן, ושתיהן מילים פרשניות ויחסיות. טייק איט אור ליב איט. אם הטיעון נטען ברשת, אתן תמיד מוזמנות להדביק שם את הלינק לעמוד הזה.

הספר אינו מסמך היסטורי שאפשר לקחת ברצינות כטיעון. מי שמתעקש לעשות את זה מבלי שקרא את הספר, ומנסיוני יש הרבה כאלה, עכשיו יודע מה כתוב בו.

(רותם מלנקי)