החברים של ג'ורג'

החיים עצמם

המדיניות הכלכלית שסמלה הוא ראש הממשלה נתניהו מסוכנת לתושבי ישראל הרבה, הרבה יותר מאיראן

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, בהיסטריה. הבוקר (א’) הוא עשה תרגיל יח”צ והודיע שהוא שולל את רשיון העסק של בז”ן ושאר קונספירציות נגד בריאות הציבור, והורה לחסום את הכניסה למפעלים הללו במשאיות של העיריה. המשטרה גררה אותן זמן קצר לאחר מכן, ובכל מקרה התנועה במפעלים לא פסקה לרגע – מה גם שחלק ניכר מהחומרים מגיעים אל המפעלים בצינורות.

למה יהב בהיסטריה? כי לפני כמה ימים, דו”ח של משרד הבריאות מצא שיש שיעורי סרטן עודפים בחיפה, והאשים את זיהום האוויר בכך שהוביל ישירות למותם של כ-30 ילדים לפחות. במשך עשר שנים, מצא הדו”ח, היו 780 מקרי סרטן בחיפה שניתן לייחס לזיהום האוויר החריג בה.

התגובה הראשונית של עיריית חיפה היתה התנפלות על הנתונים: “בכירים בעיריית חיפה” אמרו שאנשי משרד הבריאות הציגו “פרשנות בלבד של אנשים שלא זזו יום אחד מהמשרד,” כמו גם את ההודעה המדהימה הבאה: “משרד הבריאות, שבעצם לא קיים במחוזות רבים כמו בחזית הזו, ביחד עם שר הבריאות הבלתי נראה, החליטו להפוך לכתבי עיתונות ולהוציא סטטיסטיקות ופרשנויות במקום להזיז את ישבנם מהפלורסנטים במשרד לשטח ולעבוד.” ניתאי פרץ ציין בפייסבוק שלפני חודשיים, התגובה של העיריה של יהב היתה ש”מחקר מקיף שנערך בקרב צעירים עד גיל 20 בנושא, מעלה כי שיעור הילדים ובני הנוער החולים בחיפה הוא מהנמוכים בארץ.”

אז אם עד לפני שלושה-ארבעה ימים, התגובה של יהב והלוזרים שסביבו היתה שאין שום בעיה והכל טוב, ואם יש בעיה הרי שזו המצאה של אנשים במשרד הבריאות, הבוקר העיריה עברה לקוטב השני: הפגנת שרירים מול מרעילי התושבים שלהם. איך עושים שינוי כזה תוך זמן כל כך קצר? פשיטא, יהב חושש בצדק שגם אם התושבים הרגועים מדי של חיפה לא יעשו בו לינץ’, ועל הדרך ישרפו את בז”ן, הרי שכל מי שיוכל יברח משם. אנשים מוכנים לגור מעל לוע הר געש, אבל לא מעל בתי הזיקוק, שמרעילים את הילדים שלהם. התוצאה צפויה להיות אסונית מבחינת היכולת של חיפה לגבות ארנונה.

אבל הבעיה היא לא בראש העיריה של חיפה, שבמשך שנים ניסה להסתיר מהתושבים שלו את העובדה שהוא משתף פעולה עם המרעילים שלהם. הבעיה, במידה מסוימת, היא אפילו לא בברונים השודדים שמנהלים את בז”ן: המדינה נותנת להם, אז הם לוקחים. זה טיבו של הקפיטליזם: אם אתה לא מרסן אותו בשלשלאות פלדה, הוא ימכור את בשרך בשוק.

הבעיה היא המדינה, זו שהיתה אמורה להגן עלינו מפני ניר גלעד ועידן עופר. אבל המדינה, על כל זרועותיה, מתחמקת מכל אחריות. התפיסה הממשלתית שנחתה עלינו החל משנות התשעים, והגיעה לשיאה מאז שנתניהו היה שר האוצר, היא שצריך להסיר כל רגולציה אפשרית, כלומר לתת לברונים השודדים לעשות את שלהם. כל נסיון לרסן אותם נתפס כנסיון “להרוס את הכלכלה.” בדרך מתו לפחות 30 ילדים מסרטן, אבל ההורים שלהם יוכלו להתנחם בכך שהקורבן שלהם למולך העלה את מפלס המזומנים בכספות של גלעד ועופר.

אם יונה יהב יכול היה לומר בלי להתפוצץ מצחוק שאין שום בעיה עם הזיהום של חיפה, הרי זה משום שהדחקנו את פרשת הצלילה בקישון. כ-120 אמודאים של הקומנדו הימי התאמנו בצלילה בנחל, שמרכז אליו את הפליטות של המפעלים של חיפה, ו-93 מהם חלו בסרטן. כשליש מהחולים מתו מהסרטן. הוקמה ועדת חקירה, בראשות נשיא בית המשפט בדימוס שמגר, והיא מצאה ש”אין קשר סטטיסטי מובהק” בין הצלילה בקישון ובין הסרטן, אבל מתחה ביקורת קשה על צה”ל. שמגר, בדעת מיעוט, קבע ש”ישנו קשר סיבתי והגיוני בין מצב הקישון ובין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים.” זה לא הפריע לבג”צ, כמה שנים אחר כך, לדחות את צירוף דו”ח שמגר כראיה בתביעה שהגישו הקורבנות, כשהוא מציין שזה מנוגד לחוק השיפוט הצבאי. התביעה של החיילים שדרשו פיצויים, אגב, נדחתה.

תושבי חיפה, שימו לב בבקשה: 120 לוחמים של צה”ל, מיחידת עילית, נכנסו בהוראת מפקדיהם לקישון. יותר מ-90 מהם לקו בסרטן. אף על פי כן, הם פשוט נזרקו לכלבים. הם לא קיבלו פיצויים וצה”ל לא העמיד לדין את המפקדים שלהם. הפקודות כנראה שונו, כי פאדיחה, אבל רבאק – אם המדינה התנהלה כך כלפי הלוחמים שלה, מישהו ממכם באמת חושב שלמדינה אכפת ממנו, או מהילדים שלו, שאפילו לא לובשים מדים?

בישראל אוהבים לומר שלעם אכפת מהצבא. כנראה שאכפת לו כל זמן שהחייל מת, ובתנאי שהחייל מת בקרב. אם הוא חי בחרפת רעב, זבש”ו. אם הוא מת כתוצאה מהרעלה בעצימת עין של הצבא, אף אחד לא ישים לב. אם הוא היה יוצא בנגמ”ש מקרטע לעזה, היו הפגנות. אם הוא קיבל פקודה להוריד את הראש לאמבטיה של חומצה ופסולת אחרת, שתיקה כללית.

שתיקה כללית, שמאפשרת לעיריית חיפה להתעלם ממה שמתרחש אצלה גם עשר שנים אחר כך – עד שמגיע דו”ח קטלני. למה? כי אנחנו לא עושים חיים קשים לאנשי עסקים. מבחינה תודעתית, אנחנו ב-1890. אנחנו לפני המהפכה הפרוגרסיבית בארה”ב, שקבעה שיש לבעלי מפעלים ועסקים אחריות על הנזקים שהם גורמים. אנחנו עוד לא ריסנו את הברונים השודדים שלנו. כשמיקי רוזנטל הוציא לפני כמה שנים סרט על מה שהאחים עופר עושים לנו, הוא נרדף, והתקשורת סיקרה באהדה את הפחד שלו – אבל היא לא הלכה וסיקרה את מה שהאחים עופר עושים לאנשים שהם לא עיתונאי בעל מעמד.

לאחרונה נמלט עידן עופר ללונדון, ולאחרונה הודיע ראש הממשלה נתניהו שהוא לא ישתמש במניית הזהב של המדינה כדי לחנוע את הפיטורים המתוכננים בכי”ל – למרות שהוא שיקר בגסות במהלך מערכת הבחירות ואמר שהוא יעשה את זה. הפראיירים הרי כבר הצביעו לו. עכשיו, מבחינתו, הם גם יכולים למות. ובלי קשר לכלום, ראש הממשלה מתכנן כעת לבטל את מה שנשאר מהרגולציה בארץ. החוק מכונה “חוק אנטי דיוויד גילה,” אבל אפשר לקרוא לו באותה המידה “חוק העברת נכסי המדינה לחבריו של ראש הממשלה,” כי זה בדיוק מה שהוא. וכמובן, לא יהיה שום פיקוח על הנכסים הללו.

ראש הממשלה אוהב לומר שהוא מתעסק ב”חיים עצמם,” האיום האיראני לכאורה על מדינת ישראל. הוא מדבר על האיום הזה כבר עשור, מלטף אותו, ממרק אותו, מרעיף עליו אהבה, מוציא עליו הון עתק. וכשהוא שהוא מדבר על האיום, אנחנו שוכחים שבעצם, האיראנים הרגו פחות ישראלים מהמדיניות הרגולטורית שלו; אנחנו שוכחים שעשרות ישראלים מתו ממחלות קשות בשם תאוות בצע. אנחנו שוכחים, למעשה, את החיים עצמם: היכולת לחיות בלי שאיזה אוליגרך תאב בצע ירעיל אותך בזמן שהעיריה תסתכל הצידה, בזמן שמשרד הבריאות ימרח את החקירה, בזמן שהממשלה בכללה לא תעשה כלום, כי היא “בעד עסקים”; הזכות שלך לחיות בלי שמשרד האוצר ינסה לחסל את מכבי האש, כדי להפריט אותם ולהפוך גם אותם למשהו מניב לאיזו חלאה.

הגיע הזמן שנבין שלהיות “בעד עסקים” משמעו להיות בעד זכותו של בעל העסק לעשות לך מה שהוא רוצה כל זמן שהוא לא רוצח אותך באור יום. הגיע הזמן שנבין ש”שוק חופשי” הוא שם קוד לכך שאפשר למכור אותך בשוק. אין למה לצפות מהמערכת הפוליטית, על אחת כמה וכמה שלא מהמערכת המשפטית. נשארנו רק אנחנו, המורעלים והמרעילים. הגיע הזמן לשבש את יכולת הזרמת הרעל שלהם, ולשם כך אנחנו צריכים, במידת הצורך, להגיע לשביתה כללית. רק היא תכאיב להם מספיק כדי לשנות משהו, ואסור לנו לשכוח שוב את לקחי הקישון לעוד עשר שנים. יותר מדי ילדים לא יהיו איתנו.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: העין השביעית הוא אתר ביקורת התקשורת החשוב בישראל, והאנשים שלו עושים עבודת קודש במעקב אחרי הספינים התקשורתיים ואחרי הסיפורים שהתקשורת לא מספרת לנו. הם שמים דברים בהקשרם, והם לא חוסכים את שבט לשונם מהאנשים שאמורים לצייד את הסיפור בידע אבל משום מה מעדיפים להחסיר מסך הידע האנושי. לאחרונה הם יצאו לדרך חדשה, עצמאית, לאחר שבמשך שנים היו חלק מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. מדובר באחד הפרוייקטים החשובים ביותר לדמוקרטיה ועיתונות חופשית בישראל, ועל כן הצבתי באנר שמוביל לאתר התרומות שלהם. אנא סייעו להם ככל יכולכתם.

(יוסי גורביץ)

התפוגגות האשליה הליברלית

שלוש פסיקות של בג”צ מהשבוע האחרון מבהירות שהאגדה על המערכת המשפטית הליברלית התפוגגה סופית

לפני כארבעה חודשים נכחתי בכנס של האגודה לזכויות האזרח, שדן בדו”ח שהציאו שנקרא “שלטון אחד, שתי מערכות חוק”, שתיאר את משטר האפרטהייד שאנחנו מפעילים בגדה המערבית. במושב השני של הכנס השתתפו דליה דורנר, שופטת בג”צ בדימוס, ודינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדברים של זילבר היו בעיקרם אפולוגטיקה, ולא אפולוגטיקה מוצלחת, על כך שהפרקליטות משתפת פעולה דרך קבע עם המערכת הפוליטית בשלל מעשי עוול בגדה. היא אף אמרה שהפרקליטות עומדת חסרת אונים כאשר הממשלה לא אוכפת פסקי דין. בסוף המושב, שאלתי את זילבר מדוע בעצם היא מתעקשת להגן על עמדות הממשלה; התפקיד שלה הוא לא לייצג את הממשלה, התפקיד שלה כעובדת ציבור הוא להגן על האינטרס הציבורי – במידת הצורך, גם מן הממשלה; שאם הממשלה לא מקיימת פסקי דין, היא צריכה להבהיר לשר הרלוונטי (קוראים לו בדרך כלל בוגי יעלון) שלא רק שהיא לא תגן עליו בבג”צ, אלא שהיא תפנה לבית המשפט נגדו בעצמה, בבקשה לצו בזיון. התגובה שלה היתה, ואני מצטט מהזכרון כאן, שצריך להגן על המערכת המשפטית משום שהיא תחת התקפה מהימין, והרושם שהיא השאירה הוא שהמערכת צריכה להתכופף כדי לא להשבר. הרושם לא היה רק שלי, ככל הנראה: הדברים של זילבר שוסעו מספר פעמים בקריאות ביניים או קריאות גנאי מהקהל, והיא היתה הדובר היחיד שזה קרה לו בשני המושבים שבהם השתתפתי.

ב-30 השנים האחרונות רווחה בציבוריות הישראלית התפיסה שבג”צ הוא מעוז ליברלי, שהוא שיעמוד לצידם של אזרחי ישראל ושיש להגן עליו כנגד המתנכלים לו. שיאה של התפיסה הזו, אולי, היה סביב ההפגנה החרדית הגדולה נגד בג”צ בסוף שנות ה-90 – אלוהים זוכרת למה, אבל הגיעו להפגנה ההיא מאות אלפים והמשטרה טענה אחר כך שהיה חשש שההמון יסתער על בית המשפט וישתלט עליו. עיתונים חרדים ציירו אז את השופט אהרן ברק עם כוונת סביבו. זכר רצח רבין היה עדיין טרי ותומכי בית המשפט עשו שימוש אפקטיבי בהפצת השנאה הזו. כפי שבשמאל סגרו שורות סביב בית המשפט, בלי לשאול יותר מדי שאלות, כך בימין הפכו את בג”צ לדמון, כביכול הוא הדבר היחיד שחוסם את הדרך בפני שלטון הימין.

האמת היא שאין דבר עוול בישראל שהפרקליטות לא היתה מוכנה להגן עליו, ואין דבר עוול שבג”צ לא היה מוכן להעלים ממנו עין. ההתמחות של בג”צ היא בלא לפסוק. הוא נזקק ל-15 שנים, מאז ימי ה”לחץ הפיזי המתון” של דו”ח לנדוי, עד שהוא אסר על עינויים בחקירות – והוא הקפיד לא לאכוף את הפסיקה הזו, בכך שפעם אחר פעם התעלם מהעובדה שהמנגנונים שאמורים למנוע עינויים הם בדיחה, וסירב פעם אחר פעם להורות על חקירה רצינית של עינויים. במהלך האינתיפאדה השניה, נזקק בג”צ של אהרן ברק לשנים ארוכות כדי לפסוק שהשימוש של צה”ל במגינים אנושיים אסור – מסקנה שכל בן אדם ששמע פעם שמועה על משפט בינלאומי היה מגיע אליה ברבע שעה. בג”צ עצם עין, פעם אחר פעם, כשהמדינה הפרה בעקביות זכויות יסוד של פלסטינים, וכל זמן שהפרקליטות לא שיקרה לו שקרים מטומטמים מדי, שקבלתם היתה מציגה את השופטים כאווילים, הוא גם קיבל את עמדת המדינה פחות או יותר בכל נושא. שופטי בג”צ היו שותפים מרצון לכל התעללות שאפשר להעלות על הדעת. כשיפרקו את המשטר הציוני, בהחלט יהיה מקום למשפטי שופטים.

ואם הליברלים בישראל עוד לא קלטו שבג”צ הוא לא הפתרון אלא חלק מרכזי של הבעיה, שלוש מהפסיקות שלו השבוע צריכות להבהיר להם את זה. העיקרית מביניהן היא כמובן הפסיקה בנושא חוק החרם: בג”צ קבע שפעולה בלתי אלימה של החרמת הכיבוש הישראלי היא פעולה שאפשר לתבוע בעטיה. השופט מלצר כינה את הקריאה לסרב לרכוש מוצרים שנבנו על אדמה גזולה ותוך משטר עוול “טרור פוליטי,” הנשיאה נאור אמרה שמותר לממשלה להגן על ה”מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה באזור.” ה”אזור” הוא הגדה המערבית. ההחלטה של בג”צ שלא לפסול חוק שאוסר על חרם על משהו שנמצא בכלל מחוץ לגבולות החוק הישראלי, במיוחד לאור הםסיקה של נאור, היא קבלה שקטה של הסיפוח דה פקטו שמבצעת ישראל בגדה. הגדה המערבית היא רשמית שטח כבוש. כלל לא אמורים להיות בו “מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה.” בדרך כלל בג”צ משתף פעולה עם העמדת הפנים הממשלתית שאין כאלה. הפעם, כמו בכמה פסיקות אחרות (כמו זו שבה אישר את ביזת אוצרות הטבע של הגדה), נפלטה לו האמת: הוא משמש כלי ללגיטימציה של עבירה מתמשכת על המשפט הבינלאומי.

התוצאה של פסיקת חוק החרם, כפי שציין נועם שיזף, היא שאפשר לקרוא בישראל להחרמת קוטג’ אבל אי אפשר לקרוא להחרמת התנחלויות. אבל זו לא היתה הפסיקה היחידה. פסיקה אחרת קבעה שמותר לממשלה להפעיל את חוק העוול המכונה “חוק נכסי נפקדים” על מזרח ירושלים, אבל בג”צ ממליץ לממשלה לעשות את זה במשורה. המשמעות היא שאם יש תושב של הגדה שהחזיק בנכסים במזרח ירושלים, אבל איננו תושב בה – גם אם הנכס נמצא במרחק של עשרות מטרים – המדינה רשאית להחרים את הנכס ולהעביר אותו למתנחלים, כפי שעשתה בשורה של מקרים. הנשיא היוצא גרוניס ציין שעל פי החוק, אפשר לטעון באותה המידה שכל חייל שנשלח על ידי צה”ל לגדה יכול לעמוד בפני דרישה להחרים את נכסים ושמדובר באבסורד – אבל גרוניס יודע היטב שאין כל סכנה כזו, ושהחוק משמש בעיקרו לשלילת נכסים של פלסטינים. גרוניס, נזכיר, נחשב לתומך מובהק בזכויות הרכוש – אלא אם הרכוש הוא של פלסטיני.

הפסיקה השלישית השבוע שצריכה לחסל את אשליית הליברליות של בג”צ היא ההחלטה שלו שמותר לבתי הדין הרבניים לשמור רשימות חשאיות של חשודים בניאוף. כן, יש רשימות כאלה. כן, אתם מממנים את ההכנה שלהן מכסכם. לרבנות היה תירוץ מוצלח: מאחר וההלכה היהודית קובעת שאשה נואפת “אסורה לבעלה ולבועלה,” כלומר על בעלה ועל האיש שאיתו נאפה, הרבנות חייבת להחזיק רשימות כאלה כדי שלא תשיא בטעות אשה עם בעלה הקודם או עם הגבר שאיתו נאפה. במקום לבעוט את הרבנים מכל המדרגות ולומר להם להוציא את האף שלהם מהתחתונים של נשים, גרוניס קבע שמעתה ינהלו בתי הדין הרבניים דיונים רשמיים בשאלה האם מישהי היא נואפת, והיא תוכל להעלות טיעונים להגנתה. גרוניס אישר בכך הטלת סנקציות חוקיות – חוסר היכולת להנשא בישראל – על מישהי שביצעה, אם ביצעה, משהו שכלל איננו עבירה על פי חוק. הוא העניק לבתי הדין הרבניים סמכויות של אינקוויזיציה, כשהוא מתעלם באדישות מכך שבבתי הדין הרבניים אין אפילו העמדת פנים של שוויון כלפי נשים: עדותן של נשים פסולה, ואשה איננה יכולה לשמש כדיינת בבית דין רבני.

זו איננה הפעם הראשונה שבג”צ חורג לתחומים אינקוויזיטוריים. בג”צ כבר התחבט בשאלה האם יהודיה שהמירה את דתה לנצרות ואחר כך חזרה ליהדות היא אכן מתגיירת נאמנה, ולמרות ששני בתי דין יהודיים אישרו את יהדותה, הוא דרש ממנה למסור הצהרת אמונה למשרד הפנים. בפרשת רופאייזן, קבע בג”צ שיהודי שהמיר את דתו איננו יהודי – בניגוד מוחלט להלכה, אגב, אבל תוך פעולה כסוג של אינקוויזיציה.

אפשר לטעון, ותהיה בכך מידה של צדק, שבמדינה שבה מעניקים זכויות יתר לאנשים בשל השתייכותם הדתית, אי אפשר למנוע מבית המשפט העליון לשמש כאינקוויזיציה; שהבעיה היא בחוק ובמחוקק ולא בשופט. זה נכון, במידה. אבל שיתוף הפעולה של בג”צ עם החוקים הללו אומר שגם אי אפשר להתייחס אליו כאל מוסד ליברלי. מוסד ליברלי לא דורש מאשה להתדיין בפני שלושה גברים שרואים בה יצור נחות ולהוכיח שלא היתה עם גבר בלילה ספציפי.

בג”צ, במילים אחרות, הוא עוד מכשיר של המדינה היהודית במזרח התיכון. הוא משרת את מטרות הסיפוח שלה בגדה המערבית, הוא מסייע להכשרת פשעי המלחמה שהיא מבצעת על בסיס יומי, והוא מעניק לגיטימציה לבתי הדין האינקוויזיטוריים שלה. אם מישהו לא הבין את זה עד עכשיו, הגיע הזמן להתעורר מהאגדה שטווה סביבנו אהרן ברק, אגדה ששימשה בעיקר לתועלתו ולתועלת חבריו למעמד.

ועוד דבר אחד: אני קורא לקוראי הבלוג להחרים את כל תוצרת ההתנחלויות, כדי שלא להיות שותפים לעוול. לא קריאה חדשה במיוחד, אבל השבוע צריך לחזור עליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רוצחי הזכרון

למה צה”ל מזמין אותנו להדליק נר ליום השואה?

אתמול (ג’) קיבלתי מייל מדובר צה”ל. הוא מיועד לקהל דובר האנגלית, והוא הזמין את הקוראים להגיע מחר, יום השואה הישראלי, לאתר של צה”ל ולהדליק נר וירטואלי לזכר קורבנות השואה. בהנחה שבדובר צה”ל לא זייפו את המונה, יותר ממיליון ומאה אלף איש כבר עשו את זה.

holocaust

מעבר לתמונה שאנחנו מקבלים על הישג ידה של זרוע ה-hasbara של צה”ל – המייל הזה הגיע ליותר ממיליון בני אדם, כנראה להרבה יותר; קשה לחשוב על מאמץ פרו-פלסטיני מקביל – צריכה לעלות כאן תהיה: מה לצה”ל ולשואה?

כן, אני יודע, במבט ראשון התהיה הזו נשמעת מופרכת. אבל הבה נסתכל על העובדות. שואת יהודי אירופה התרחשה, ובכן, באירופה. היא לא התרחשה בישראל. מאחר והיא הסתיימה ב-1945, בהגדרה היא לא הופנתה כלפי אזרחי מדינת ישראל, כי לא היתה כזו. בהתאם, מאחר וצה”ל הוקם אחרי הקמת המדינה – ב-26 במאי 1948 – שום יחידה של צה”ל לא היתה מעורבת בשואה. אז דובר צה”ל רוצה, כחלק ממאמצי ה-hasbara שלו, שנזכור מה קרה לאנשים שלא היו חייליו או אזרחים שעליהם הוא ניסה להגן, בשטח שאיננו שטח מדינת ישראל, בתקופה שבה הוא כלל לא היה קיים.

האם צה”ל היה מבקש מאיתנו להתייחד עם זכר הלוחמים הקנאים שמרדו ברומאים ב-67 לספירה, או עם זכר אנשיו של בר כוכבא? כנראה שלא, או על כל פנים אם הוא יעשה זאת, זה ייראה די משונה. מצד שני, השילוב בין צה”ל ובין השואה נראה טבעי, למרות שאין שום דבר ביניהם. למה?

אחרי הכל, בהתחשב בכך שרצח העם היהודי בוצע על ידי אנשים חמושים שהחזיקו באידיאולוגיה לאומנית כלפי אנשים לא חמושים שנמנו על בני האוכלוסיה הכבושה, אנשים שישבו שם מאות שנים אבל עצם קיומם הפריע להגשמת אידיאולוגיה שדיברה על “ארץ אבות” ועל “מרחב מחיה” ועל “זכות קדמונים,” אפשר היה לחשוב שצבא שעיקר הפעולה שלו היא שליטה באוכלוסיה אזרחית כבושה ירחיק את עצמו מכל דימוי שעשוי להיות קשור. במיוחד כשההשוואה נעשית כמעט אוטומטית ביחס לצבא כיבוש. צה”ל יוכל לומר להגנתו שבוורמאכט אף אחד לא היה טורח להעמיד לדין חייל שירה בילד, גם אם הסעיף היה משהו מגוחך כמו “מעשה פזיזות ורשלנות.” אבל למה בכלל להכנס לשדה ההשוואות הזה?

מכמה סיבות. קודם כל, כי ההנחות הבסיסיות פה – שאין קשר בין צה”ל ובין השואה – הן הנחות שנובעות מתפיסת עולם אזרחית-רפובליקנית: היא מניחה שהצבא הוא מכשיר של המדינה, שהוא אחראי על אזרחי המדינה ושההיסטוריה שלו חופפת, במידה, לזו של המדינה. אבל תפיסת העולם של צה”ל שונה לגמרי: הוא לא צבא של מדינת ישראל, הוא צבא יהודי. הוא מחויב למשהו שהוא מעבר לגבולותיה ולמידותיה של מדינת ישראל. ואכן, מי שבודק את רשימת החללים הרשמיים של צה”ל, ימצא שהיא מתחילה במאה ה-19 – הרבה, הרבה שנים לפני שהוא הוקם. תפיסת העולם הרפובליקנית גוססת בישראל כולה, ומוחלפת במהירות בתפיסת עולם אתנית-פולקיסטית: שהמדינה שייכת לקבוצת דם, ושצאצאי קבוצת הדם הזו הם האדונים במדינה, כשהשאר הם במקרה הטוב נסבלים.

שנית, משום שהשואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. או, אם לדייק, צורת זכרון ספציפית של השואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. חלקים ניכרים מהציבור היהודי דוחים בפועל את הדת היהודית; הם לא שומרים על מצוותיה והעקרונות שלה נראים להם, בצדק, נלעגים. אבל הם צריכים להרגיש יהודים במשהו, אחרת – אבוי – יעלה השד המציק, זה שחובשי הכיפה מעלים באוב מדי פעם, וישאל אותם: למה אתה בעצם פה? חובשי הכיפה יאמרו שהם צאצאי האנשים שקיבלו הבטחה אלוהית. קשה, במאה ה-21, לקיים את הפרדיגמה הישנה של הציונות: שאין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ.

אז עולה פרדיגמה חדשה. היא פרדוקסלית במהותה, אבל האמונה האנושית אוהבת פרדוקסים. היא אומרת שמצד אחד, רצח העם שבוצע ביהודים לא היה עוד רצח עם, אלא אירוע היסטורי יחודי, שונה מכל מקרי רצח העם שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, משהו ששום דבר לא היה דומה לו. כדי לשמור על עליונותה של השואה כמופת של התקרבנות, לא היססה ישראל הרשמית – למשל – להתכחש לרצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, עד הרגע שבו היה צורך להשתמש בו כדי לנגח את הטורקים. החלק השני של הפרדיגמה אומר שבכל רגע יכולה להתרחש שואה שניה. כלומר, על פי התפיסה הזו, השואה היא בו זמנית אירוע חסר כל תקדים בהיסטוריה האנושית וכזה שיתרחש בסבירות ניכרת מחרתיים.

המטרה של דת השואה היא לשכנע את היהודים החיים בישראל שהעולם בחוץ מסוכן להם, ואת היהודים החיים בחו”ל שישראל היא המקום הבטוח ביותר עבורם. לצה”ל יש בכת הזו תפקיד חיוני. הוא המכשיר שאמור להבטיח שלא תהיה שואה שניה, על כל פנים לא בישראל.

שתי ההנחות משונות, בלשון המעטה. ישראל היא בעליל המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם. צה”ל הוא מכשיר מנוון: אם במלחמה הגדולה האחרונה שלו הוא היה מסוגל להתמודד בו זמנית עם הצבא הסורי והצבא המצרי, כשאלה תוקפים במפתיע בשתי חזיתות שונות, הרי שבמערכות האחרונות שלו הוא יצא לכל היותר בתיקו עם כמה ארגוני גרילה חמושים למחצה. בסיבוב האיבה האחרון מול רצועת עזה, צה”ל הצטיין ברצח אזרחים אבל לא הצליח להפסיק את האש שנורתה לעבר ישראל. שזה בעצם מה שקרה גם ב”עופרת יצוקה” ולמעשה גם במלחמת לבנון השניה.

אבל זה התפקיד שצה”ל אוהב, בדיוק בגלל שהוא פרדוקסלי. אנחנו מונעים את השואה השניה, אומר לנו צה”ל, תראו איזה מטס יפה עשינו מעל אושוויץ ואל תשאלו אותנו על הפנסיות של מפקד חיל האוויר או מה לעזאזל עושים עם כלים כאלה בזירת הגרילה שבה אנחנו מתבוססים 40 שנה. אנחנו מונעים את השואה השניה, הנאצים עוד שניה מחממים את המנועים של הפאנצרים ומגיעים לגדרה וחדרה, אז אם אתם רוצים שיהיה איזה שרמן שיבלום אותם, העבירו לנו את תקציב הבריאות שלכם בלי יותר מדי שאלות. מה שחשוב הוא החיים עצמם, לא?

וכמובן, אם הצבא הוא מה שעומד בינך ובין חופשה קצרה וכפויה בטרבלינקה, אז אי אפשר לשאול עליו שאלות. כי שאלות הן ספק וספק מחליש, והדבר האחרון שאתם רוצים מול הפאנצרים זה חולשה. ובאותה הזדמנות, אל תשאלו אותנו מה עושה הצבא ביומיום – מתחזק משטר אפרטהייד בגדה ואת הכלא הפתוח הגדול בעולם ברצועה – כי אחרי הכל, השואה נתנה לנו פטור ממוסר, לפחות עד שנגיע לשישה מיליונים.

ואל תשאלו אותנו על רבנים צבאיים שמדברים על אשרי שניפץ את עולליך אל הסלע ועל קולונלים שמדברים על “אויב מנאץ מערכות אלוהים” ועל אש ארטילרית שהמטרה שלה היא למנוע שבויים תוך הריגת עשרות אזרחים ואל תזכירו לנו שהצבא המציא את הביטוי “בגיל לחימה” כדי לציין “אזרחים בלתי מעורבים שאנחנו לא יכולים לציין ככאלה כי פאדיחה, אבל הנה, נעזור לכם להעמיד פנים שהם היו מעורבים, אתם יודעים שאתם רוצים.”

אז הדליקו נר לכבוד אנשים שלא הכרתם ושעליהם אתם לא יודעים דבר, ושמבחינתכם הם ברוב המקרים אפילו לא שם. האמת, אתם אפילו לא צריכים את זה. הנה, בנינו לכם אתר מכספי צה”ל, שבו אתם יכולים להדליק נר וירטואלי. ומחר יצעדו ה”עדים במדים” על אדמה ריבונית אחרת כדי לציין אירוע שבו לא היה הצבא שלהם מעורב, ולכמה דקות של פחד מעורב בהתעלות אפשר יהיה לשכוח מה הם בעצם עושים בעבודה שלהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומות גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משתין מהמקפצה

שר התחבורה ישראל כץ מדגים את כל הכשלים של הימין הפוליטי היהודי

למרבה הצער, ישראל כץ עדיין פעיל בפוליטיקה הישראלית. הבריון שנזרק מהאוניברסיטה העברית אחרי שורה של תקריות אלימות וששימש אחר כך כעוזר של אריאל שרון הצליח לטפס למדרגת שר. ובשבוע האחרון, הוא מדגים לנו את כל מה שדפוק בימין היהודי בישראל.

זה התחיל בכך שגולש, פעיל ותיק למען תחבורה ציבורית, מחה על כך שהחל מאתמול (ה’) עד מחר בערב (ז’) אין תחבורה ציבורית, מה שיוצר מצב של סגר-זוטא בקרב מי שאין לו גישה לרכב פרטי. האיש פנה לכץ בדרישה סרקסטית שיארגן טרמפים למיליוני האזרחים שנתקעו בלי תחבורה ציבורית. כץ, בתגובה, ענה במילים הבאות:

“אענה פעם אחת בנושא. תפנה לבוז’י הרצוג שיתחייב לא לשבת בממשלה שלא תשנה את הסטטוס קוו, מפכן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל, מושכי השכר בעמותות “למען התחבורה הציבורית” הוכח בבחירות האחרונות, וקיבל את התשובה ההולמת בקלפי.”

התגובה המטומטמת של השר משכה לא מעט תשומת לב תקשורתית, וכתוצאה מכך כתב כץ סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, בו טען שהוא בסך הכל מיישם את הסטטוס קוו, וש

“הגולש המיתמם מירושלים תקף את ראש הממשלה באופן בוטה בעמוד הפייסבוק שלו, עוד קודם לוויכוח על התחבורה הציבורית, וחבריו בשמאל ממשיכים להשמיץ אותי ואת תומכי הליכוד בלשון גסה ושפה נמוכה […] אם כוונתם היתה אמיתית, הם היו פועלים בדרך אחרת, ומנסים להשפיע על כל המפלגות בכיוון עמדתם […] להרצוג, בו תמכו, הם נותנים פטור ולא דורשים ממנו להתחייב, כי הם רוצים לאפשר לו לשמר אופציות להרכיב ממשלה או לשבת בכל ממשלה, ואז הכל יהיה כשר…”

ואחרי שנערכה הפגנה של משתמשי תחבורה ציבורית זועמים נגד ביתו – לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שכץ חי במקום לא ממש זמין מבחינת תחבורה ציבורית – החליט כץ להשתין על משתמשי התחבורה הציבורית מהמקפצה. הוא יצא לטיול באיזה נחל, ואתמול (ה’) פרסם עוד סטטוס קצר, מלווה בתמונה: “בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!”

וואו. מאז שיאיר לפיד כינה את המפגינים מולו “שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם” ואמר ש”עוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה,” לא היה נבחר ציבור שירק כך על הציבור. הדבר היפה בבחירות האחרונות הוא שאנחנו כבר כמעט לא שומעים יותר על יאיר לפיד. אולי כדאי שישראל כץ ישים לזה לב.

אבל הבעיה היא לא רק שר שמחליט לחקות את מארי אנטואנט, תוך שימוש ברכב השרד שלו כמובן; היא גם קודם כל תפיסת העולם של כץ. נתחיל מכך שזו תפיסת עולם קונספירטיבית. לא יכול להיות, לתפיסתו של כץ, שיש אנשים שלא מרוצים ממדיניות התחבורה הציבורית שלו ושדורשים שינוי. אם הם דורשים שינוי, אז הם חורגים בכך ממעמדם כאזרחים, והם הופכים מיד לסוכנים חורשי רעה של מפלגות אחרות.

כאן המקום להזכיר, שוב, שתפקידה של הממשלה הוא לייצג את כל הציבור, לא את ציבור בוחריה, ושהיא מחוייבת לרווחת כולם. זכותם – ויש שיאמרו חובתם – של אזרחים היא לדרוש שינוי בדרכי שלום. הנסיון לשלול את הלגיטימיות של שינוי כזה הוא פעולה אנטי-דמוקרטית – מהסוג שהליכוד הצטיין בה בבחירות האחרונות.

כץ טוען שהוא דווקא מונע מתוך אידיאולוגיה לגיטימית: הרצון לשמור את הסטטוס קוו, אותו הוא מייחס בטעות לבן גוריון כראש הממשלה הראשון. וואלה. האם כץ יכול להצביע על המקום שבו מצע הליכוד תומך בסטטוס קוו? אה, נכון, אין לליכוד מצע. סליחה. אגב, קריאה של מכתב הסטטוס קוו המקורי מ-1947 תגלה במהירות שאין בו ולו מילה אחת על תחבורה ציבורית. למעשה, לכאורה המכתב מבטיח חופש מצפון – “הקמת המדינה זקוקה לאישור האו”ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקים מדינה תיאוקרטית. […] ברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת” – אבל לכולם ברור שהמטרה של בן גוריון היתה בסך הכל להוליך שולל את הגורמים הבינלאומיים, כדי שאלה יכירו בישראל; אין בה חופש מצפון עד עצם היום הזה.

כלומר, ישראל כץ אומר לנו שאי אפשר שתהיה תחבורה ציבורית בשבתות וחגים כי יש איזה מסמך מ-1947 שאוסר על זה, למרות שהוא לא. האם כץ מתכוון להחזיר אותנו למדיניות התחבורה הציבורית של המפלגה שלו ב-1947, השנה שבה התמחה האצ”ל בפיצוץ רכבות וקטרים? הציניקנים יאמרו שבחינה של מדיניות התחבורה של כץ לא מאפשרת פסילה של האופציה הזו על הסף.

אבל רגע, שניה. ישראל כץ תומך בסטטוס קוו? זה חדש, כי בינואר 2010, הודיע שר התחבורה כץ לבג”צ שהוא תומך בהפעלת “קווי מהדרין,” קרי קווי אפליית נשים, כל זמן שמדובר יהיה ב”הסדר וולונטרי.” מאז ימי הטורקים ועד 2007, לא היו “קווי מהדרין” שדחפו את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס, אבל כשהגיע השינוי הבוטה הזה בסטטוס קוו, כץ דווקא היה בעד. מסתבר שסטטוס קוו זה משהו שמנפנפים בו כשאין לך תירוצים אחרים.

ומעבר לתיאוריות הקונספירציה וללעג לאזרחים, יש פה עוד הדגמה של שיטת הממשל של הימין היהודי: חוסר היכולת לקבל כל אחריות. כץ הוא שר התחבורה כבר שש שנים. הליכוד נמצא בשלטון, בהפסקות קצרות, מאז 1977. ב-38 השנים הללו, שלט הליכוד במדינה ישירות 20 שנים (1977-1983, 1990-1992, 1996-1999, 2003-2005, 2009-2015) וכשותף בכיר בממשלת אחדות עוד שמונה שנים (1984-1990, 2001-2003). מפלגת העבודה שלטה במדינה, מאז 1977, רק שש שנים (1992-1996, 1999-2001).

ואף על פי כן, כשכץ נדרש לגלות אחריות על תפקידו, הוא משליך אותה על ראש האופוזיציה. רוצים תחבורה ציבורית בשבת? לכו לבוז’י. אני? מה אני קשור? אני רק שר התחבורה. רוצים לצאת מהבית בחג ואין לכם רכב? לכו תקוששו קואליציה בכנסת. מה אתם רוצים ממני? מה, זה תפקידי להשקיע את המאמץ הפוליטי הזה? מה, אתם רוצים שאני אסתבך עם החרדים? רוצים אחריות, חפשו אותה אצל השמאל. למה לוי אשכול לא דאג לתחבורה ציבורית בשבת? מה עשה בשבילה קדיש לוז? מה, אנחנו פה בשביל למשול? נראה לכם? אנחנו פה בשביל לדבר על משילות!

וכמאמר המשורר, הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תא”ל ידעי להאג: השקר של "לא התכוונו"

צה”ל הרג בחודש מארס את עלי מחמוד סאפי בן ה-17, והוא הרג אותו כחלק ממדיניות מכוונת ומוצהרת. הגנרל האחראי צריך להיות מוסגר לבית הדין שיכול לשפוט אותו

בחודש מארס האחרון, ירו חמושים של חטיבת כפיר, חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל, קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי במהלך הפגנה סמוך למחנה הפליטים אל ג’לזון. מספר ימים לאחר מכן מת בן ה-17 מפצעיו.

רוב מוחלט של הישראלים לא שם לב, כמובן. למה אני מעלה פה את מותו של נער בן 17, אחד ממאות שנורו על ידי כוחות הכיבוש בשנים האחרונות? בגלל שמותו של סאפי לא היה מקרה, לא היה טעות; הוא היה תוצאה של מדיניות מכוונת. מי שהעיד עליה היה מפקד כוחות צה”ל בגדה, תת אלוף תמיר ידעי.

בנסיון להרגיע אספסוף של מתנחלים זועמים, השתבח ידעי בדצמבר 2014 בכך שהוא שינה את הנחיות הפתיחה באש כך שהן תאפשרנה ירי חי גם במקום שאין בו צורך. אם תשימו לב להקלטה הראשונה, בדקה 04:37 אומר שם הגנרל ידעי את הדברים הבאים:

“לא רוצה להגיד שינינו את הוראות הפתיחה באש, אבל קצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבעבר היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי. אם אני זוכר את המספרים נכון אנחנו סביב ה-25 אנשים שנפגעו פה בשלושת השבועות האחרונים.”

ההדגשה שלי.

מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית אומר במפורש, אם כן, שהוא הורה לכוחותיו להפעיל כוח בלתי הכרחי כנגד הפגנות. ידעי משתבח בכך ששינוי המדיניות שלו הוביל לפגיעה ב-25 פלסטינים בשלושה שבועות. תחקיר קצר של בצלם שהתפרסם סמוך לאותה התקופה מצא שצה”ל הפעיל במכוון צלפים והתגרה במכוון במפגינים עד שנכנסו לטווח הצלפים.

הרוגר הוא רובה בקוטר 0.22 אינץ’. הקליע שלו נחשב לחלש יחסית, אבל רובה הוא עדיין רובה וקליעים הם דבר קטלני. כשחמושי כפיר ירו קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי והרגו אותו, הם לא פעלו על דעת עצמם: הם יישמו את המדיניות המוצהרת של הגנרל ידעי, קרי להפעיל במודע ובמכוון כוח קטלני במקום שאין בו צורך בכוח קטלני.

ננסח בנקודות את מה שקורה פה:

א. מפקד כוחות צה”ל בגדה מורה להפעיל כוח קטלני במקום שבו הוא איננו נדרש, כפי שהוא עצמו מודה.

ב. הכוח הלא הכרחי הזה הורג.

ג. ההרג הזה הוא מדיניות רשמית של צה”ל.

צה”ל נוהג לטעון, בדרך כלל כחלק מנסיון לבדל את עצמו מכוחות כמו חמאס, שההבדל בינו ובינם הוא שהוא “לא מתכוון” להרוג אזרחים; זה איכשהו תמיד קורה לו, אבל הוא לא מתכוון. בטיעון הזה יש כמה בעיות.

קודם כל, כוונה היא לא חזות הכל. בשיקול מוסרי צריך לתת מקום ניכר לא רק למה שהתכוונת לעשות, אלא שמה שקרה בפועל. על אחת כמה וכמה, אם הכוונה שלך נראית באופן חשוד כחלולה במיוחד. אני “רק” מוריד פצצה על שטח מאוכלס; מי היה מאמין, נהרגו שם כמה אנשים! בפעם הראשונה זה יכול לעבוד, בפעם השניה זה חשוד, בפעם השלישית זו שיטת טיוח של פשעים.

שנית, ידעי הורה במכוון על הגברת הכוח המופעל. הגברה כזו תוביל, בהכרח – זו המשמעות של הגברת הפעלת הכוח – להגדלת הפגיעה בחפים מפשע. יתר על כן, זו מדיניות קבועה למדי של צה”ל: ב-2006, ירה צה”ל ירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית ברצועת עזה, וקרא לזה בשם החסוד “צמצום טווח בטחון.” קרי, אם בדרך כלל ההנחה היא שצריך להמנע מירי ארטילרי ברדיוס של 500 מטרים מאזור מיושב כדי למנוע נפגעים אזרחיים, הטרוריסטים בירוק ירו לרדיוס של 200 מטרים – ואז אמרו שמה אתם רוצים, אנחנו לא התכוונו. במקרה היתה שם משפחה.

במקרה של ידעי, אי אפשר אפילו לומר את ה”לא התכוונו” הקבוע של צה”ל: ידעי התגאה בכך שהאנשים שלו פגעו ב-25 פלסטינים שהוא אמר שלא היה צורך לירות בהם. יש לציין כאן שכאשר צה”ל טוען שהוא מוסרי יותר מהחמאס, לגמרי לא בטוח שזה נכון: ב”צוק איתן,” למשל, הרג החמאס בעיקר חמושים. צה”ל הרג בעיקר אזרחים. (אין בטיעון הזה לנקות את החמאס מפשעי המלחמה שהוא ביצע, ירי בלתי מובחן לאזורים אזרחיים. שני הצדדים הם פושעי מלחמה.)

בעקבות מותו של סאפי, הודיע צה”ל שנפתחה חקירת מצ”ח. מה שווה “חקירה” כזו, אפשר לראות למשל כאן: ברבור חסר תכלית שנמתח על פני שנים, ושבו צריך להאמין שהחוקרים הם שוטים מוחלטים – אלא אם מריחת הזמן שמאפשרת לחמושים לחמוק מצדק היא המטרה. אבל אפילו אם היינו יוצאים מנקודת ההנחה שמצ”ח מתכוונת ברצינות לחקור את מותו של סאפי, יש לה בעיה רצינית.

היא לא באמת יכולה לחקור תת אלוף, לא על פקודות מבצעיות שהוא נתן. יתר על כן, החוק הצבאי לא מכיר באחריות פיקודית על פשעי מלחמה. משפט המלחמה הבינלאומי קובע שמפקד אחראי לפעולות חייליו, ודאי אם הוא נתן פקודה שהובילה לפשעים, אבל גם אם לא נתן כזו. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר באחריות כזו.

כלומר, המקסימום שחקירת מצ”ח תהיה מסוגלת לו הוא להעמיד לדין איזה חפ”ש, שביצע את הפקודות שקיבל והרג נער בלי סיבה. החמוש הזה הוא ללא ספק פושע, אבל הוא לא הפושע הגדול. הוא בסך הכל ביצע פקודות. זו לא הגנה טובה, זו למעשה לא הגנה בכלל – אבל מותר לטעון שהחפ”ש לא היה יורה ירי חי בסאפי אלמלא היתה זו המדיניות הרשמית של המפקד שלו.

ואת הגנרל ידעי מצ”ח לא יכולה לחקור והפרקליטות הצבאית לא יכולה להעמיד לדין. ידעי, על כן, צריך להשפט בבית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה. זה הפתרון היחיד, וזה הפתרון שאנשי שמאל צריכים לדחוף אליו: הסגרה של חשודים בפשעי מלחמה לבית הדין היחיד שמסוגל לשפוט אותם. אלה של ישראל ודאי לא מסוגלים. מי שמעמיד פנים שהם מסוגלים לכך, משלה את עצמו והופך את עצמו לסייען בהתחמקות מעונש של פושעי מלחמה. מי שהתווה מדיניות של פשעי מלחמה, צריך לשאת באחריות ובעונש.

החל מהשבוע שעבר, הפלסטינים חברים בבית הדין הבינלאומי בהאג. הם יכולים וצריכים לבחור את תא”ל ידעי כאחד החשודים הראשונים שאת הסגרתו הם מבקשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז מתי נתניהו מתפטר?

המדיניות היחידה של ראש הממשלה נתניהו קרסה בקול רעם. הגיע הזמן שייקח אחריות ויתפטר

גם מי שהורגל בפאתטיות של ראש הממשלה לשלשת עופות הופתע בכל זאת, כשהאחרון דרש ביום שישי שכל הסכם עם איראן “יכלול הכרה בישראל.” מחלקת המדינה דחתה את הדרישה בנימוס שהסתיר את הבוז והגיחוך. נתניהו ניסה למחזר כאן את השטיק שבו הוא דרש ממחמוד עבאס הכרה בישראל כ”מדינת הלאום היהודי,” אבל הפעם הוא הגזים, ונראה שאי אפשר לעבוד על ג’ון קרי פעמיים באותו התרגיל.

האמת הפשוטה היא ששום הסכם עם איראן לא היה מספק את נתניהו ואת הממסד הבטחוני הישראלי. הם רצו כניעה, לא הסכם. הדרישה הפאתטית של נתניהו רק הדגישה את הנקודה הזו: לדרישה לא היה דבר וחצי דבר עם שמירה על בטחונה של ישראל, בהנחה שיש בכלל איום עליה מצד איראן, והיה ברור לכל שומעיו שהמטרה של הסעיף הזה היא לטרפד בדרך כלשהי את ההסכם בין המעצמות ואיראן.

מה שנותר הוא לשאול מתי נתניהו מתפטר. אחרי הכל, במשך שנותיו כראש ממשלה מאז 2009, לא היתה לו שום מדיניות אחרת פרט למניעת התגרענותה של איראן. הוא טוען כעת שההסכם הזה יוביל בוודאות להתגרענותה. אם כן, נכשלת. למה אתה עדיין איתנו?

נזכיר. נתניהו לא קידם שום מדיניות אחרת. הוא כל כך דבק במדיניות האנטי-איראנית שלו כחזות הכל, שכאשר נאלץ להגיב על דו”ח הדיור של המבקר, הוא טען שהוא “שומר על החיים עצמם” ונלחם באיראן. התגובה הזו הובילה ללעג וקלס ונתניהו מחק את התגובה הזו. נתניהו הגדיר את איראן כ”גרמניה הנאצית” וטען שהשנה היא 1938 כבר ב-2006 (ואני די בטוח שגם קודם, מיד עם כניסתו לממשלת שרון השניה, אבל אני לא מוצא את ההפניה.) תשע שנים חלפו מאז, מה שאומר שאם הזמן היה חולף כמנהגו, אנחנו היינו בשנת 1947 ואיראן היתה עיי חורבות, שבחלקה המערבי מגששת את דרכה חזרה לדמוקרטיה.

נתניהו הוציא על מתקפת הרפאים שלו על איראן, טען ראש הממשלה הקודם אולמרט, כ-11 מיליארדי שקלים. את הסכום האמיתי כנראה לא נדע אף פעם, כי מערכת הבטחון לא אוהבת מספרים, אבל מה שברור הוא שהוצאות הבטחון עלו שוב ושוב בימי נתניהו. שיעור הבטחון כחלק מהתמ”ג בישראל הוא במקום השני בעולם, ויש לציין שהנתונים הללו מוטים כלפי מטה – חלק ניכר מהוצאות הבטחון בישראל, על כדי רבע, מכוסות למעשה מתקציבי משרדים אחרים. בשנת 2012, למשל, השנה המיועדת להתקפה על איראן, תקציב הבטחון הרשמי היה 55.9 מיליארדים; בפועל, ההוצאה היתה 69.4 מיליארדים. ב-2011, ההוצאה הרשמית היתה אמורה להיות 52.9 מיליארדים, כשההוצאה בפועל היתה 65.9 מיליארדים.

חלק ניכר מהעליה בתקציב הבטחון הוא בתקציב “האמצעים המיוחדים,” קרי אמצעי מודיעין ואמצעים אחרים, שרבים מהם הופעלו כלפי איראן. נתניהו הגדיל את ההוצאה הזו, על פי הערכות מומחים, משמעותית יותר מקודמיו; הם מהווים כ-20% (!) מכלל תקציב צה”ל. המאמץ הזה נכשל. לגמרי יתכן שהסכום שבו נקב אולמרט – 11 מיליארד, נזכיר – שמרני ביחס למציאות.

לכשלון הזה, כמובן, אבות רבים. מערכת הבטחון השתמשה בגרעין האיראני כדחליל מאז אמצע שנות השמונים כדי לדרוש תקציבים. הוקמו מפקדות מיוחדות והושפרצו תפקידים מופרכים – “אלוף פיקוד העומק”, מישהו? – תמורת אגם של כסף שלא הושקע בתשתיות, חינוך, בריאות או תחבורה, קרי החיים עצמם; ואנחנו שילמנו בלי לשאול שאלות מיותרות.

אבל אף שהאחריות לבזבוז המדהים הזה היא בעיקרה של מערכת הבטחון לדורותיה, ואף שהיא נקטה לשם כך בשטיק החביב עליה – הונאה מודיעינית, כלומר ניפוח איומים בטענות שהציבור לא יכול לבדוק – בסופו של דבר יש מנהיג אחד שהפך את המלחמה עם איראן לעילת קיומו: נתניהו. ואת מחיר הכשלון הזה הוא צריך לשלם.

אחרי ההסכם בין המעצמות לאיראן, לישראל אין אופציה למלחמה באיראן. לא רק שהתקפה כזו תכשל, היא תעמיד את ישראל מול כל העולם – והתוצאה תהיה שתוך שנה-שנתיים לאיראן תהיה פצצה, בהסכמה בשתיקה של העולם.

תומכי נתניהו אומרים לנו שהסנאט עדיין יכול לשבש את ההסכם. כדי לחזור לדוגמא של שיבוש כזה של הסכם, צריך לחזור כמעט 100 שנים אחורה, לוודרו ווילסון ולסירוב של הסנאט להצטרף לחבר הלאומים. ספק אם הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו, שלדון אדלסון, חזקה מספיק כדי לחזור על השגיאה ההיא. למעשה, גם הקריקטורה תצליח, זה יהיה נצחון פירוס: יש תמיכה ציבורית ניכרת בהסכם, רוב מוחלט של האמריקאים לא רוצה מלחמה עם איראן, ואם הסנאט ישבש את ההסכם, האמריקאים יבינו תוך זמן קצר שמדינה זרה קנתה את הפוליטיקאים שלהם, בסיוע ניכר של גיס חמישי מקומי. הם לא יאהבו את זה.

יתר על כן, אובמה משווק את ההסכם הזה היטב. בנאום שלו, הוא השתמש בהנגדה בין אמון (trust) ואימות (verifying). המילים לא היו מקריות: אובמה חזר כאן למטבע של רונלד רייגן, בשיחות שלו עם מיכאיל גורבצ’וב: Trust, but verify. במילים אחרות, אם אפשר היה להגיע להסכם גרעיני עם הבוגדנית שבמדינות, ברית המועצות, שמנהיג עבר שלה אמר “אנחנו נקבור אתכם,” אפשר להגיע להסכם גם עם איראן.

בקצרה, המדיניות היחידה של נתניהו התמוטטה, אחרי שהיא עלתה לנו מיליארדים, אחרי שהתשתיות, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שלנו הגיעו אל סף קריסה. במדינה שבה יש משטר פרלמנטרי, ראש ממשלה שהמדיניות שלו קרסה כך, מתפטר.

נתניהו, כמובן, לא יתפטר. בסופו של דבר, הוא מעוניין בשימור שלטונו אפילו יותר משהוא מעוניין בהתקפה על איראן. אף אחד במפלגתו לא יעז לדרוש את התפטרותו; צ’מברליין, שנתניהו דומה לו הרבה יותר משהוא דומה לצ’רצ’יל, התפטר כשאיבד את אמון מפלגתו ואחרי שליאו אמרי תקף אותו בפרלמנט ב”אותן המילים הנוראות” של קרומוול – “ישבתם כאן זמן רב מדי ביחס לתועלת שהבאתם; עזבו, אני אומר, ודי לכם. בשם אלוהים, לכו!”

הליכוד לא יעז לדרוש את התפטרות נתניהו, ודאי לא אחרי נצחונו בבחירות. אבל אנחנו צריכים לדרוש אותו. הפיאסקו האיראני של נתניהו לא צריך להיות עילה, כפי שכבר מרננים היום, לממשלת אחדות; הוא צריך להיות עילה להצעת אי אמון.

בימים האחרונים, מרבים לקונן על הכסף שכביכול הוציא צה”ל בחיפושים אחרי השרץ הקטן שחטף את עצמו. ספק אם צה”ל אכן הוציא כסף – הוא לא גייס מילואים וחיילי סדיר לא עולים לו – אבל אין ספק שהוא יוציא את סכום הרפאים הזה מהקופה. עד כה נקבו בסכום של “כמה מיליוני שקלים.” הסכום שהוציא נתניהו על המלחמה באיראן גבוה פי יותר מאלפיים, לפחות. ציבור שרואה בעצמו ציבור צריך לבוא עמו עליו חשבון.

ועוד דבר אחד: במשך שנים טענו תועמלני הימין היהודי שהשמאל טופל עלילות על חיילי צה”ל. עד שמשהו מסוג זה קורה, מסתבר שמי שטופל את העלילה הוא חבר כנסת של הליכוד, אורן “בנו של המוח” חזן. מישהו באמת מופתע?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשישראל הפכה לגיימרגייט

בשנה האחרונה פרץ לחיינו ארגון טרור מיזוגני בשם גיימרגייט. הטענה הרשמית של התומכים בו היא שהם רוצים בסך הכל "אתיקה בעיתונות המשחקים," אבל בפועל הטקטיקה שלהם היא הטלת אימה על פמיניסטיות ופמיניסטים שמעיזים למתוח ביקורת על תעשיית המשחקים. שורה של מבקרות ויוצרות משחקים – אניטה סרקיסיאן (Sarkeesian), זואי קווין, ובריאנה וו (Wu) – מצאו את עצמן פעם אחר פעם תחת איומי רצח ואונס, ונאלצו לנטוש את בתיהן ולרדת למחתרת. היכולת המשטרתית לצוד את הטרוריסטים הוכיחה עצמה עד כה כמוגבלת. באוקטובר האחרון, נאלצה סרקיסיאן לבטל הרצאה באוניברסיטת יוטה, לאחר שהאוניברסיטה קיבלה איומים בפיגוע בהרצאה שלה והודיעה שהיא לא מסוגלת לאבטח את האירוע.

מי שעוקב אחרי מאמצי ארגוני ה-hasbara הישראלים, שם לב השבוע שהם הגיעו לרגע גיימרגייט משלהם. באוניברסיטת סאות'המפטון אמור היה להיערך כנס אקדמי, שבו ידונו בין השאר בלגיטימיות מבחינת המשפט הבינלאומי של קיומה של מדינת ישראל. ארגוני hasbara יצאו למתקפה חריפה נגד הכנס, ואתמול הודיעו מארגני הכנס שהם קיבלו הודעה מהאוניברסיטה שהיא מבטלת את הכנס משיקולי בטחון. האוניברסיטה עצמה מסרה שהיא טרם קיבלה החלטה סופית, אבל שההחלטה תשען על "שיקולי הבריאות והבטיחות של אנשי הצוות שלנו, הסטודנטים והציבור הכללי."

כלומר, הלובי הפרו-ישראלי הצליח להגיע השבוע למדרגה של ארגון טרור מיזוגני: הלחץ שהוא מפעיל, והיכולת שלו לארגן מפגינים מצד אחד ומטרידנים בלתי פוסקים ברשת מצד שני – יכולת שיש לציין שנשענת, בין השאר, על פעילות מאורגנת וממומנת של ממשלת ישראל, שנעשית בחשאי כי המותג שלה מצורע – כבר הפכה את ישראל ומדיניות האפרטהייד שלה, שלאחרונה הפכה למוצהרת, למשהו שידוע שאסור להתעסק איתו. כלומר, אסור להתעסק איתו אם אתה לא רוצה להפוך למטרה לכל סוג של התקפה אישית, השמצה, ואולי גם אלימות.

מי שרצה עוד דוגמא, יכול היה לקבל אותה במקרה של טרבור נואה. הלז הוא כמסתבר קומיקאי, ולאחרונה בחרו בו בקומדי סנטרל למלא את הנעליים הגדולות מאד של ג'ון סטיוארט. רק שבקומדי סנטרל לא טרחו לבדוק את הרקע שלו לעומק, אז כמקובל הגולשים עשו את זה עבורם, ומצאו בעברו של נואה שורה של בדיחות ספק-אנטישמיות ודי מיזוגניות. הם גם מצאו בדיחה על ישראל: "דרום אפריקנים יודעים למחזר כמו שישראל יודעת להיות אוהבת שלום (peaceful, במקור)."

זו, יש לציין, לא מהגרועות שבבדיחות של נואה. אף על פי כן, איזה איש Hasbara בשם ג'יימי ווינסטיין ממשהו שמכונה ה-Daily Caller, כתב בזעף שהציוץ הזה מעיד "אכן נראה כמעיד על כך שנואה מאמין שישראל היא ארץ שוחרת מלחמה באופן מובנה." וואלה. מעניין מה עשוי היה לגרום לנואה לחשוב כך. אה, כן! נואה כתב את הציוץ הזה בשני ביוני 2010, קרי שלושה ימים אחרי שצה"ל ביצע את הטבח על המאווי מרמרה. אולי זה יכול להסביר.

אני לא חושב שנואה צריך לשמש כמנחה של הדיילי שואו, בעיקר בגלל ההערות המיזוגניות. מה שלא ברור לי הוא איך לעזאזל מערכת ה-hasbara חושבת לעצמה שזה סביר שהיא תדרוש לפסול מנחה רק בשל דעותיו על ישראל. מישהו מעלה על דעתו דרישה כזו שמגיעה, נניח, מרוסיה הפוטינסטית, נגד מנחה שהתבטא נגד הפלישה לאוקראינה? מסין, כנגד מנחה שהתבטא על הצנזורה שם? לא, אה? אבל איכשהו, תומכי המדינה הציונית חושבים שמותר להם לסתום פיות בכל מקום בעולם. בדרך כלל הם עושים את זה בצביעות שאפילו לא מודעת לעצמה: "אף שאיננו רוצים לפגוע בחופש הביטוי," אמרה פיונה שארפ ממשהו שמכונה Sussex Friends of Israel, "אנחנו מרוצים מכך ש[הכנס] לא יוכל יותר להסתתר תחת האצטלה של מכובדות והאקדמיה."

זו לא הפעם הראשונה, כמובן, שתומכי ישראל סותמים פיות. לפני כתשע שנים, תחת לחץ של ארגונים יהודיים בארה"ב, ביטלה הקונסוליה הפולנית אירוע של ההיסטוריון טוני ג'אדט, שעמד לדבר על פתרון המדינה האחת. בשעתו הופעל לחץ כבד של תומכי ישראל כדי לסתום לו את הפה. אירונית, היום הפתרון של מדינה אחת מקודם בכל הכוח דווקא על ידי הימין הקשה בישראל.

המסקנה העיקרית מכל זה היא שהמדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היסטרית מאד בכל מה שקשור למה שאומרים עליה, ושהתומכים שלה בחו"ל הופכים ליותר היסטרים ויותר אלימים ברטוריקה שלהם יחד איתה. מסקנה נוספת היא שמאחר ותומכי ישראל מפעילים חרם אקדמי, ישראל עצמה מאבדת את היכולת שלה לטעון כנגד חרם אקדמי – כלומר, בהנחה שאתם חושבים שהאקדמיה הישראלית עוד לא הזמינה חרם על עצמה באפליה שלה בין יהודים ופלסטינים ובשיתוף הפעולה שלה עם מכללת אריאל, בקורסי ה-hasbara שלה ובכך שהיא ציונית לסטודנטים הפלסטינים ו"יהודית ודמוקרטית" לתורמים מחו"ל.

ועוד דבר אחד: מועמד של מפלגת UKIP הגזענית הבריטית כתב שישראל צריכה "לעשות לו [לאובמה] אייכמן." אם מישהו היה צריך עוד הוכחות להזדווגות בין הימין הפסיכי בחו"ל לימין הפסיכי שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אויש, תסתמו כבר

התקשורת היהודית מוצפת במסרים שקשה להגדיר אותם אלא כשיעופובים. ההתייצבות האוטומטית לצידה של סעודיה מעוררת סלידה – ונובעת מבורות ועצלות

מי שקרא את התקשורת היהודית בימים האחרונים, התקשה להשתחרר מתחושת הפאניקה: האיראנים על הגדרות, הם תוקפים בכל החזיתות, ומה שקורה בתימן הוא רק החזית האחרונה.

אני לא רואה בעצמי מומחה גדול לתימן, ואני לא טוען שאני יודע מה קורה שם – לעזאזל, בספק אם התימנים יודעים ואני אפילו לא קורא ערבית – אבל די ברור שהתמונה שם הרבה יותר מורכבת מזו שמציגה התקשורת היהודית, לעתים קרובות בעקבות התקשורת הרפובליקנית בארה"ב.

למשל, התוכים של פוקס ניוז בארץ מיהרו לפני שבוע לבכות את הנסיגה האמריקאית מבסיס הכוחות המיוחדים בתימן ולראות בכך עוד הוכחה לרפיסותו של ברק אובמה – בסיס שאם 2% מהם היו מודעים לקיומו ביום ראשון שעבר, אני מוכן לכרות אצבע. לא שאני הייתי מודע לקיומו, אבל ידעתי שארה"ב מנהלת מלחמה מלוכלכת מאד בתימן, באמצעות מל"טים וסוכנים חשאיים, נגד נוכחות ניכרת של אל קאעדה ודאע"ש שם, כך שסביר היה להניח שיש בסיס כזה. ידעתי, אבל הידיעה נשארה בקצה התודעה, הערת אגב; גם התקשורת האמריקנית מיעטה לעסוק בה, אפילו כשהיא חרגה לתחומים בעייתיים מאד, כמו סמכותו של הנשיא להרוג אזרחים אמריקאים ללא משפט. אף אחד לא רצה לדעת.

לפני כעשרה ימים בוצעו מספר פיגועים במסגדים שיעיים בתימן; הנחת היסוד היא שהפיגועים בוצעו על ידי דאע"ש או ארגון דומה. הפיגועים הללו הרגו 142 איש; זו היתה התקפת הטרור החמורה ביותר בהיסטוריה של תימן. איכשהו, בכל הדיבורים על גרורות איראניות, הפיגועים הללו לא עלו לתודעה. הפיגועים הללו בוצעו על ידי בעלי הברית דה פאקטו – למרות האשמות של עיראק, עדיין אין הוכחות שגם דה יורה – של סעודיה. ובעיתונות היהודית, דממה.

מבחינת הציבור היהודי בישראל, החות'ים – המורדים השיעים בתימן – צצו על מפת התודעה לפני חודשיים בערך; בפועל, הם מנהלים מרד כנגד הממשלה המרכזית שם כבר מ-2004. החות'ים מהווים כשליש מהאוכלוסיה, וכמו בכל מקום שבו יש רוב סוני, הם מתלוננים כבר שנים על דיכוי. כאמור, אני לא מכיר את תימן ולא דובר את השפה, אבל וואלה, אם שיעים תופסים נשק כדי להתקומם כנגד דיכוי, אני נוטה להאמין להם.

אם התפיסה של זקני ציון היא אחד השקרים הרצחניים בהיסטוריה, שקר אחר – שהאיסלם נחלק ל"שיעים פסיכים" ו"סונים מתונים" – מגיע כנראה למקום השני. הנזק של התפיסה הזו בעיצוב ההיסטוריה הוא עצום.

הבה נסתכל על עיראק. במסגרת ההיסטריה השיעופובית של התקשורת היהודית, מישהו כתב ב"מקור ראשון" – כלי תעמולה של שלדון אדלסון, נזכיר, שמנוהל על ידי מחבל יהודי מורשע – שעיראק היא דוגמא לכוונה של איראן להשתלט על המזרח התיכון.

אם יש לאיראן כוונה כזו, היא לא ממש מצליחה, כי מאז 1918 היא פלשה לאפס (0) מדינות, שזה רקורד די אומלל אם המטרה שלך היא להשתלט על העולם תוך כדי השמעת צחוק מרושע. זה רקורד גרוע במיוחד אם אתה משווה אותו לזה של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, אבל עזבו את הנקודה הזו עכשיו, בואו נתמקד בעיראק.

זו מדינה שאין לה זכות קיום. היא משלבת מחוז סוני, מחוז שיעי ענק, ומחוז כורדי. כל זמן שהם נשלטו על ידי האימפריה העות'מנית, היה שם פחות או יותר שקט כי אף אחד לא ניסה לאגד את שלושת המחוזות הללו למדינה אחת. כשהאימפריה העות'מנית קרסה, הדבר ההגיוני היה לחלק את עיראק לשלוש מדינות, אבל הסונים מיהרו לשכנע את הבריטים – ראו זכרונותיה של גרטרוד בל, למשל – שמדינה שיעית תהיה אסון, כי הם ברברים ופרימיטיבים ומזילים ריר. אז הבריטים יצרו מדינה אחת, שמיד נכנסה למלחמת אזרחים ברמה זו או אחרת שנמשכת עד היום. אי אפשר היה להחזיק אותה ביחד אלא כדיקטטורה צבאית, כי היתה בה שליטה של מיעוט בעיני עצמו – סוני – על רוב. כשסדאם חוסיין פלש לאיראן, העולם הסוני התאגד סביבו ובכוויית מיהרו לקרוא לו "חרב הסונה נגד השיעה." ואז באה 1990 ומאז, איך לומר, לכווייתים היו פחות שבחים לסדאם חוסיין.

ב-2003 התמוטט השלטון הסוני בעיראק. מי שמוטט אותו לא היתה איראן, אלא – עד כמה שזה יכול להפתיע אנשים – ג'ורג' וו. בוש. אתם זוכרים, אירוע שולי כזה של פלישה צבאית גדולה, הפלת פסלים, הוצאת דיקטטורים מבורות באדמה ואחר כך הוצאתם להורג אחרי קריקטורה של משפט. אולי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על המשטר החדש בעיראק הוא שהוא הצליח לגרום לסדאם חוסיין, אחד החקיינים היותר דוחים של סטאלין, להיראות הירואי ברגעיו האחרונים.

אבל רגע. שניה. היה משהו בין הכיבוש/שחרור של עיראק במארס-אפריל 2003, לכידתו בדצמבר אותה שנה, ותלייתו בדצמבר 2006: הטרור הסוני שהוביל למלחמת אזרחים שם. עוד קודם לפלישה האמריקאית, חוסיין הורה לחלק ניכר של צבאו להתפרק ולהתארגן ללוחמת גרילה. ההרוג האמריקאי הראשון היה מירי של איש גרילה. הכוחות הללו – הכוחות של הסונים המובסים, שלא היו מוכנים להכיר בתבוסה ולהכיר בשלטון רוב – חברו לארגון הטרור של אבו מוסאב אל זרקאווי, אל קאעדה במסופוטומיה. רוב הרוצחים של זרקאווי היו זרים; ואם סעודיה מתכחשת לסיוע לצאצא הישיר של אל קאעדה במסופוטומיה, דאע"ש, הרי שאז הסיוע היה בולט מאד. הוא זרם דרך הגבול הסעודי הפרוץ; סיוע בנשק ובכסף.

האסטרטגיה של זראקווי היתה פשוטה: טרור שיוביל לטרור-נגד, שבתורו יפרק את המדינה הלא יציבה גם כך. הוא והרוצחים שלו הלמו בשיעים פעם אחר פעם, בפראות ובמעשי זוועה שקשה לתאר. הם הפגיזו מסגדים שיעים, הם שלחו מחבלים מתאבדים לחתונות, הם רצחו את השיעים בשווקים, ברחוב, בחנויות ספרים. הם הפעילו אלימות רצחנית במיוחד בזמן הבחירות של 2004, שהם ניסו לשכנע את הסונים להחרים; אני זוכר בזוועה מיוחדת את הדיווח על הילד הלוקה בנפשו שהם שלחו עם חגורת נפץ לקלפי, את הילד שנבהל ברגע האחרון וניסה לברוח, איך הם הפעילו את חגורת הנפץ מרחוק. אני זוכר את השוטרים שקפצו על מחבל מתאבד בקלפי אחרת, את המצביע שאמר לרויטרס בשפתיים חשוקות שהוא יגיע לקלפי גם אם יצטרך לזחול אליה, את האשה ברעלה שמחווה את האצבע הכחולה, סימן להצבעה, ואת הדמעות על לחייה.

ובסוף, אחרי מספיק מעשי רצח, השיעים התפוצצו. יש היום בעיראק הרבה פחות סונים מבעבר. האלימות הבלתי פוסקת הובילה לשני מיליוני פליטים עיראקים – שבשעתו כללו על פי ההערכות 40% ממעמד הביניים של המדינה.

אז לא, מי שמוטט את עיראק לא היתה איראן. ואף שאין ספק שהשיעים תרמו את חלקם למלחמת האזרחים שם, צריך לדרוש מהם דרגה נדירה של פציפיזם כדי שלא להגיב. אז אין לי מושג ברור על מה קורה בתימן, אבל תסלחו לי אם אני לא מקבל את התפיסה של "השיעים על הגדרות, אמא'לה" על המתרחש שם.

אני יודע דבר אחד די ברור: שסעודיה, אחת הדיקטטורות המאוסות בעולם – גרועה ביחסה לנשים, למשל, משמעותית יותר מאיראן – יצאה לפעולה צבאית בתימן, כלומר פלשה למדינה זרה; שהיא עשתה את זה כשהיא קוראת לתקיפה שלה בשם המגוחך "סופה נחושה," בנסיון מגושם לקרוץ לאותו קהל אמריקאי שנתניהו קורץ לו; ושאם יש מעורבות איראנית בתימן – ויהיה מאד מפתיע אם אין – היא בעליל ברמה נמוכה הרבה יותר מאשר תקיפה צבאית בוטה מצד מדינה; ושהפלישה הזו מיועדת להחזיר לתפקידו שליט שמעולם לא נבחר.

אני יודע עוד דבר אחד: שבעיראק, איראן מתייצבת בנחישות ובהצלחה נגד דאע"ש, ושאת זה אי אפשר לומר על סעודיה. מה שלא ברור לי הוא למה התקשורת היהודית, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתייצבת לצד הסעודים.

כלומר, זה די ברור. התקשורת, בסופו של דבר, מקבלת את המסרים שלה מהממשלה ומשירותי הבטחון. כששני אלה מדברים בקול אחד, כפי שהם עושים במקרה הזה, התקשורת מתיישרת איתם. היא יכולה, במאמץ חריג, לפתוח חזית נגד ראש הממשלה, בתנאי שיש מספיק גורמים במערכת הבטחון (בדמות לשעברים ו"מקורות צבאיים בכירים") שתומכים בעמדתה; היכולת שלה להביע עמדה עצמאית וחריגה, במיוחד באזורי וואט-דה-פאק-איך-מבטאים-את-זה-בכלל-תגיד-שמעת-אי-פעם-על-החבר'ה-האלה, לא קיימת. והממסד הבטחוני שלנו, כמו גם ה"מזרחנים" שלנו, בלעו את האגדה על השיעים הפסיכים והסונים המתונים מזמן.

התוצאה היא קלות מדהימה של מניפולציה בדעת הקהל; קשקושים ברמה של "איראן-לוזאן-תימן" שמקבלים לגיטימציה בגלל בורות ועצלות, מניפולציה שכמו תמיד מזינה את תחושת המצור. ואני חושב שדי ברור למה המניפולציה הזו מגיעה עכשיו, כשהסכם בין המעצמות לאיראן נמצא בשלבי הדיונים האחרונים.

די כבר. מגיע לנו יותר.

(יוסי גורביץ)

למי מותר לבגוד

למה יש כל כך הרבה בוגדים בימין היהודי? ולמה התקשורת לא מדברת עליהם?

לפני כשבועיים, עצרו מצ"ח והמשטרה חמוש צה"ל, יעקב סלע, תושב ההתנחלות בת עין, בן 25. סלע חשוד בכך שהוא העביר מידע על פעילות מתוכננת של צה"ל למעצר חשודים בטרור יהודי באזור בת עין. בשל החשיפה המוקדמת הזו, טוענים כעת במשטרה ובצה"ל, התסבכה הפעולה, מחבלים יהודים יידו אבנים על חיילי צה"ל, ואחד מהם נאלץ לירות באוויר. ביום שני השבוע הודיעה המשטרה שתוגש הודעת תובע בעניינו, כלומר שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום. לפתע, התערב השב"כ – שבועיים, כזכור, לאחר מעצרו של סלע – והורה למנוע ממנו פגישה עם עורך דינו. זאת למרות שהוא כבר נפגש איתו. עורכי הדין של סלע, מעמותת חננו, עוררים נגד ההחלטה הזו.

מה המשמעות של ההחלטה לשלול ממישהו עורך דין? בידוד שלו מהעולם, וחשיפה מלאה שלו לכל יכולת הלחץ של שירותי הבטחון. כנגד אסירים יהודיים, בדרך כלל הלחץ הזה איננו עינויים פיזיים, אבל מניעת שינה, בידוד, דיסאוריינטציה – כולם כלים מוכרים להוצאת הודאה מאדם. ובישראל, להוציא מקרים נדירים מאד – השבוע נצפה חזיר מעופף מעל בית המשפט העליון, כשזה דחה הרשעה שהתבססה רק על הודאתו של פלסטיני, שלא נתמכה בראיות אחרות – די בהודאה כדי לקבור אותך. למה השב"כ נכנס לפעולה עכשיו? לא ברור, אבל גם לא צריך להיות חשוב במיוחד. לכל עציר יש זכות לעורך דין. מערך החקירה והתביעה גם כך מוטה כנגד העציר; שימו לב שכל מה שאתם אומרים ישמש נגדכם, אבל שלתביעה אין שום מחויבות להציג לבית המשפט את הדברים שאמרתם בחקירה וישמשו לטובתכם. מי שרוצה למנוע מהעציר את הזכויות המעטות שיש לו, רוצה להפוך את ההליך הפלילי לחותמת גומי (הציניקנים יאמרו, עוד יותר לחותמת גומי.)

ואחרי שאמרנו את זה, וחשוב לומר את זה בכל פעם שהשב"כ או פשל"א (מפלג פשיעה לאומנית) שולפים שטיק דומה ובכל פעם שבתי המשפט משתפים איתם פעולה, יש עוד נקודה חשובה. והיא, שבהנחה שסלע ביצע את המיוחס לו – והוא, כזכור, חף מפשע – הרי שהוא ביצע אקט של בגידה. הוא פגע בפעולה צבאית בכוונה כדי לשבש אותה.

העניין הוא שבגידה היא למעשה דבר נפוץ למדי בימין היהודי. המקרה המובהק ביותר הוא של ההתנחלות יצהר, שממנה יוצאים פורעים לעתים תכופות לא רק נגד התושבים הפלסטינים של הגדה, אלא גם כנגד חיילי צה"ל. תושבי יצהר הציתו עמדה של צה"ל במקום, והמועצה המקומית של יצהר סירבה להסגיר את הפורעים. אחר כך, ערכו תושבי יצהר משאל בשאלה האם מותר לפגוע בחמושי צה"ל (44% ממתנחלי יצהר לא הגיעו להצבעה), ודחו את ההצעה.

לפני כמה שנים, יצא כוח פורעים מאורגן של מתנחלים – היו כ-300 מהם, סד"כ גדודי כמעט, והם הגיעו באוטובוסים – לתקוף את חטמ"ר אפרים. הם רגמו, בין השאר, את המח"ט באבנים. השרלטן הפוליטי המוביל, רונן שובל, סירב להגדיר זאת כבגידה או טרור: מבחינתו, האנשים שתקפו באבנים קצין בצה"ל רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." אז לפעמים אבן הורגת, וצריך לירות לעבר מי שמיידה אותה; ולפעמים, אם אתה שרלטן שמעמיד פנים שהוא נאמן למדינת ישראל, ידוי אבן על מח"ט הוא רק "עבירת כל גבול של ביקורת."

שובל לא לבד: זאב אלקין, יו"ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת היוצאת, השתחץ בכך שהוא העביר למתנחלים מידע על תנועות צה"ל, שמנע פינוי. אורי אריאל התהדר במעשה דומה.

כל האנשים האלה הם או בוגדים, או סייענים של בגידה, או אפולוגטיקנים של בגידה. צריך לציין שהעבירה שאלקין ביצע חמורה משמעותית מכל מעשה שמיוחס לחנין זועבי. אבל משום מה, כשאנחנו חושבים על בוגדים, אנחנו לא חושבים על הימין המתנחל.

למה? כי הרגילו אותנו שבגידה היא ברעיון של המדינה היהודית. לא בהכרח פעולה כנגד המדינה עצמה, או הצבא שלה – יש משהו שהוא מעל למדינה ומעל לצבא; יש רעיון, שכל זמן שאתה פועל בכיוונו, הרי שגם אם אתה מפעיל אלימות כלפי הצבא (וצריך להזכיר שוב: המתנחלים הם היהודים היחידים שמיידים אבנים כלפי צה"ל) אתה בעצם בסדר. לכל היותר, אתה "עובר כל גבול של ביקורת." לא יסגירו אותך לרשויות, למעשה בחוגים מסוימים תחשב לגיבור.

הסיבה לכך די פשוטה: יש בישראל ציבור גדול, שלא נאמן למדינת ישראל ומעולם לא היה נאמן לה. הוא היה, לכל היותר, נאמן לה כ"ראשית צמיחת גאולתנו." ברגע שהמדינה סוטה מהיעוד הזה, אז מותר לא להיות נאמן לה. מותר להוציא את סודותיה, מותר לתקוף את חייליה באבנים. ויש לישראל היסטוריה ארוכה של סלחנות כלפי הרעיון הארסי הזה.

היו, בהיסטוריה של ישראל, בוגדים שמשמאל – בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, קודם לנאום של חרושצ'ב ב-1956, כששיתוף פעולה עם ברה"מ של סטאלין היה, בחוגים מסוימים, סביר. אבל, אם אנחנו מגדירים כבגידה הפעלת אלימות כלפי כוחות הבטחון והוצאת הסודות שלהם כדי לשבש את פעילותם, הרי שבגידה היא פעילות רווחת בקרב הימין היהודי דווקא.

כמובן, ההגדרה הזו של בגידה מתייחסת לרעיון אחר של ישראל: רפובליקה שמטרתה רווחת כל תושביה, שכל אזרחיה חייבים לה בנאמנות משום שהיא נאמנה להם. זו התפיסה הנורמטיבית של מדינה. עד כמה השתבשה התפיסה הזו בישראל, אפשר לראות מהעובדה שהתקשורת היהודית מדווחת על מעשי הבגידה של הימין בהצנע (תארו לעצמכם מה היה קורה אם אשכרה היו מצליחים לתעד מפגין שמאל תוקף חיילים), ולעולם איננה קוראת להם בשמם. בכך, כרגיל, מנציחה התקשורת היהודית את תפיסת העולם של הימין היהודי.

ועליה צריך לערער בכל הזדמנות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אל תתנו להם תירוצים

לשמאל אסור לסייע לימין בהקמת ממשלה. הגיע הזמן שמפלגות הפנטזיה יתייצבו מול הציבור בלי שעיר לעזאזל

שבוע טרם חלף מהבחירות, וכבר אפשר לשמוע את חרחורי הפאניקה של נתניהו. אומרים עכשיו שהוא מבין שהוא צריך ממשלת אחדות. הבית הלבן לא נותן לו להתחמק משקריו הבוטים בשאלת פתרון שתי המדינות, והפצת השנאה הבוטה שלו כנגד הפלסטינים הישראלים – שלגמרי לא היתה מוגבלת ליום הבחירות, הוא ושלוחיו רכבו על הסוס הזה שבועות קודם לכן – מכה עכשיו גלים בארה"ב.

אז, כרגיל, נתניהו צריך שכפ"צ. הוא צריך איזה שמעון פרס או ציפי לבני או אהוד ברק, שיאפשרו לו להעלות בפני העולם מצג שווא, כביכול הוא ממתן את הימין הפרוע שלו. אבל, כפי שראינו בשבועות האחרונים, שבהם נתניהו האמין שהוא על סף תבוסה, נתניהו הוא-הוא הימין הפרוע; אין שום הבדל בינו ובין בנצי גופשטיין. כמובן, מי שזוכר את 1996 ואת "נתניהו טוב ליהודים" (עם הלחישה הכבדה הנלווית של "פרס טוב לערבים") לא יופתע; אבל תזכורת אף פעם לא מזיקה, וב-2015 נתניהו התעלה על עצמו.

אבל מעבר לכך שאסור לשתף פעולה עם הונאה של העולם באשר לכוונותיו של נתניהו, יש כמה סיבות טובות לסרב לשרת בממשלתו.

קודם כל, שירות בממשלה כזו יאפשר החייאה נוספת של חזון שתי המדינות הגוסס – החייאה לא של החזון עצמו, אלא של האשליה של קיומו. תחת האשליה הזו, קידמו כל ממשלות ישראל מאז ממשלת רבין השניה מדיניות של סיפוח זוחל. מי שהעקרון שלו גורס שכל בני האדם שווים, ושהפלסטינים ראויים לממשל עצמי לא פחות מהיהודים, לא יכול מוסרית להמשיך את ההונאה הזו.

בהתאם, שנית, סירוב לשתף פעולה עם אשליית שתי המדינות ייאלץ את השמאל והמרכז בישראל לחשב מחדש את כוונותיהם במסלול הפלסטיני. ניעור כזה הכרחי אם השמאל רוצה אי פעם לשכנע את הבוחרים שהוא יצא סוף סוף משנות התשעים.

ושלישית וחשוב מכל: בשני העשורים האחרונים, מאז ימי אוסלו, פיתח לעצמו הימין שיטה של ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא מנהל את המדינה, אבל הוא מטפח שוב ושוב את הטענה שהוא בעצם אופוזיציה, את הטענה שהשמאל מנהל מאחורי הקלעים את המדינה ולא מאפשר לו לשלוט.

אז הנה, שלטו. יש לכם רוב של 67 חברי כנסת. תעבירו מה שאתם רוצים. אנחנו נעשה הרבה רעש, וכל תרגיל אפשרי, אבל הכוח העצום של ראש ממשלה ישראלי שמגובה ברוב פרלמנטרי יכול לדרוס, בלי מאמץ, כל התנגדות. אז הנה, אתם בשלטון. האופוזיציה חסרת כוח. עשו מה שאתם רוצים. פעם אחת בהיסטוריה שלכם, קחו אחריות. שלטו.

והתוצאה הסבירה של האתגר הזה היא שמפלגות הפנטזיה של הימין היהודי לא יעמדו בנטל. הן לא באמת מסוגלות לשלוט כפי שהן רוצות. הן צריכות איזו מפלגת מרכז-שמאל – העבודה היא המועמד הקבוע לתפקיד הזה – שתאפשר להן להעמיד פנים בפני הבוחרים שלהן שהם רצו, אבל השמאל המרושע לא אפשר. לעזאזל, נתניהו ודני דנון עשו את זה כשבממשלה היתה מפלגת "עצמאות" חסרת המשמעות של אהוד ברק.

אז די. קיבלתם כוח; השתמשו בו. בואו נראה מה ישאר ממכם אחר כך, בואו נראה איך תהיו מסוגלים להסביר את עצמכם לציבור אחרי קדנציה של שלטון ימני שלא יכול להסתתר מאחורי מישהו אחר. זה יעשה טוב לנו, לכם ולציבור כולו. מקלחת של צוננים ואולי, אולי, התעוררות מתרעלת התפיסה של "עם לבדד ישכון."

צריך לזכור: אחרי הקדנציה הראשונה של הימין, זו של בגין, הוא היה קרוב לתבוסה ב-1981. ב-1984, כבר היה תיקו. אלא שאז הוקמה ממשלת האחדות, שאפשרה לימין – בהנהגת שמיר – לשרוף ארבע שנים על כלום. העבודה נענשה על השתתפותה בבחירות של 1988. אחרי פרישתה ב-1990, ושנתיים של אופוזיציה שבה שמיר נאלץ לעמוד מול העולם ומול התחלה עדינה של סנקציות – הסירוב האמריקני לתת ערבויות – היא שבה לשלטון, זאת למרות "התרגיל המסריח" של פרס ב-1990. נתניהו ניצח, בקושי, ב-1996 – אבל העבודה קיבלה יותר מנדטים (34 לעומת 32) מהליכוד. נתניהו נפל ב-1999, כשלא היה שום שיתוף פעולה של מפלגת העבודה איתו (למרות נסיונות נואשים של פרס לזחול לממשלה.)

אחרי נפילת ממשלת ברק, ב-2001, העבודה זחלה לממשלת ימין אחרי ממשלת ימין: 2001, 2005 (התירוץ היה ההתנתקות), 2009. ב-2013, מילא לפיד את תפקיד העבודה: מגן של משטר הימין מול העולם ומול הציבור.

ובכל פעם שמפלגות שמאל או מרכז שיחקו במשחק הזה, הן הפסידו. הן קורבן נוח מדי לתלות בו את האשם. די ברור שהליכוד של נתניהו ינסה לעשות את זה בכל מקרה – לעזאזל, ביומיים האחרונים ישראל כץ ומירי רגב טענו שהפרופסור מאריאל חצרוני הוא איש שמאל – אבל, קודם כל, אין סיבה לעזור לו ושנית, בעבר זה לא כל כך עבד.

67 חברי כנסת המליצו בימים האחרונים על נתניהו כראש ממשלה. עכשיו כל מי שרוצה בהצלתה של ישראל מעצמה צריך לתת להם לשלוט – בכוחות עצמם. נראה איך תתמודד הפנטזיה של הימין היהודי עם המציאות ואיך יגיבו הישראלים למה שיקרה אז. הגיע הזמן, סוף סוף, לבחון מה הימין מסוגל.

ועוד דבר אחד: כל זה, כמובן, אלא אם היועץ המשפטי יחליט להעמיד לדין את בנימין נתניהו על הסתה לגזענות. הרשימה המשותפת הודיעה שהיא מתכוונת להגיש נגדו תלונה למשטרה בנושא בשל התנהלותו ביום הבחירות. לכולנו ברור שהבובה החלולה שממלאת את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא תעז לעשות את תפקידה, אבל גם זה יהיה שיעור חשוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)