החברים של ג'ורג'

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול"

ראיון עם ח"כ מיכל רוזין

בשבוע שעבר נפגשתי לראיון קצר עם חברת הכנסת מיכל רוזין, מקום רביעי ברשימת מרצ לכנסת ה-20. רוזין היא אחת מחברות הכנסת היותר יעילות של מרצ, אולי היותר יעילות בכלל, אבל מהיותר נחבאות מעיני התקשורת. בקרב מצביעי מרצ, עם זאת, יש לרוזין לגיונות של מעריצים, מה שהוביל אותה להצלחה ניכרת בפריימריז. מטבע הדברים, או צוק העתים, הראיון היה פוליטי במהותו.

ספרי לנו על עצמך. מי את, איפה גדלת?

"גדלתי ברמת גן, בשכונת מעמד ביניים הכי קלאסית של פעם: רוב האנשים עסקו במקצועות חופשיים. זו היתה שכונה – בית מגורים משותף, שכנים שמכירים זה את זה, ילדים שנכנסים לקחת סוכר, שעושים קיטנה משותפת בבית. הכי חיים של ישראל בשנות ה-70-80.

מה דחף אותך לפוליטיקה?

"אני חושבת שזה שני דברים. קודם כל, חוש צדק מאד גדול, האפליה והקיפוח תמיד עצבנו אותי, בין אם זה ילד בכיתה שנעשה לו עוול מצד ילדים אחרים או מורה שלא התנהגה כמו שחשבתי שראוי לפי אמות מידה של צדק. שזה כמובן מוביל לצורך לשנות וליצור חברה טובה יותר.

"מצד שני, תמיד עניינה אותי פוליטיקה, היחסים בין אוכלוסיה אחת לשניה, איך פועלות קבוצות הכוח בחברה ואיך האינטרסים עובדים ומה מקדפ מדיניות. מגיל מאד צעיר הייתי צופה בתשדירי תעמולה: אז זו היתה חוויה אמיתית, עם הגשש וספי ריבלין.

וכל הזמן התעניינתי: אז  מה הם אומרים, מה רוצה המפלגה הזו, מה המצע שלה בעניין הזה. זה תמיד עניין אותי, תמיד רציתי לחקור. למדתי הרבה על דתות שונות, הינדואיזם ובודהיזם ואיסלם ויהדות – השקעתי הרבה בלימודי יהדות, דווקא בגלל שלא זה בא לי מהבית.

"תמיד ראיתי פוליטיקה בכל דבר: ועד בניין, ועד כיתה בוודאי. אז למה לא להיות במקום שהכי משפיע, הכי משנה, ושם לעשות את השינוי? ואני חושבת שהתמזל מזלי כי אני חושבת שרוב האנשים מוצאים את עצמם צועקים על הטלוויזיה או הרדיו, ואני יכולה באמת לצעוק על נתניהו ובנט ולומר להם מה אני חושבת."

במובנים אמריקאיים, את מה שמכונה stealth candidate. את פועלת כמעט תמיד מתחת לפני השטח. לא שומעים אותך מוציאה הצהרות גדולות. ובכל זאת היתה לך הצלחה פנומנלית בפריימריז של מרצ. את סוגרת דברים בוועדות, לא מול מצלמות.

"אני חושבת שכדי להיות פרלמנטרית טובה, צריך כמה דברים. צריך להיות מאד חרוצים, ללמוד ולהכיר את החומר, לא רק ברמה שטחית ופופוליסטית. והדבר השני שנדרש מפוליטיקאי טוב זה יחסי אנוש טובים. כשיש לך יחסי אנוש טובים, אתה מצליח ליצור חיבורים מתוך פוליטיקה והסכמות עם אנשים שיש לך לפעמים תהום אידיאולוגית פעורה מולם, אבל אפשר למצוא את הדברים שבהם אפשר לשתף פעולה. אני חושבת שזה מפתח.

"אני חושבת שזכיתי להרבה מאד הערכה בכנסת כי נלחמתי על העקרונות שלי, עמדתי עליהם. אני לא מסכימה איתך שלא היו לי הצהרות גדולות: לא היה מי שדיבר על נושא מבקשי המקלט כמו שאני דיברתי. גם בנושאים אחרים לא ברחתי: דיברתי על הנושא המדיני, על הנושא הכלכלי, דיברתי על זכויות אזרח.

"לצערי לא תמיד העשיה בכנסת מתרגמת להופעות בתקשורת, ואולי כי פעם אמר לי מישהו משפט חכם: יש כאלה שמוכרים את עצמם ואת מוכרת עשייה.' ואולי אני צריכה להשתפר גם בלמכור את עצמי.

אחת הטענות שאני שומע הרבה מאד, מהרבה כיוונים לאחרונה, היא שמרצ נמצאת על סף אחוז החסימה. יכול להיות שהיא לא תעבור אותו. אנחנו צריכים להצביע טקטית, או – לפי השואל – או לרשימה המשותפת, או לגבנ"צ כמו שמתחילים לקרוא לזה. ובתור מי שנמצאת בקצה, מה את אומרת על זה?

"אני זוכרת בדיוק את אותה התקופה, חודש לפני הבחירות בקמפיין הקודם, היינו על שלושה מנדטים, בחלק מהסקרים ירדנו לשניים. רביב דרוקר אמר שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה, והכפלנו את כוחנו והפתענו עם שישה מנדטים.

mr 1

"אני שומעת את האמירות האלה שלוש פעמים ביום בפאנלים וחוגי בית; אני שומעת מאנשים שאומרים שהם מאמינים במרצ, אבל הפעם אצביע אסטרטגית כדי לחזק את בוז'י. אני חושבת שזה הולך ומתמסמס. אני שומעת את זה פחות ופחות. אנשים משתכנעים להצביע מרצ – גם הנשיא עזר לנו, בתגובה שלו לראש הממשלה בעניין הזה – כי מבינים שהמצג שמי שיקבל הכי הרבה מנדטים הוא שיהיה ראש הממשלה הוא מצג שווא.

"הדבר השני שהציבור מתחיל להבין, גם בעזרתנו, הוא שגם אם חס וחלילה לא יהיה מהפך, והרצוג לא ירכיב את הממשלה, אז הרצוג ישב עם ביבי באותה הממשלה. והציבור שלנו לא רוצה לראות ממשלת אחדות, לא רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו.

"בוז'י כבר היה שר הרווחה בממשלה כזו [ממשלת נתניהו ב-2009 – יצ"ג]. איזו תפיסת עולם אתה יכול לשנות בתוך ממשלת נתניהו, שלא רוצה תהליך מדיני, ולא רוצה לשנות את התפיסה הכלכלית שלו – הוא חושב שהיא הדבר הכי נכון בעולם? ועם ראש ממשלה נהנתן, שחי בקיסרות כש-700,000 עובדים קמים בבוקר וחוזרים הביתה מתחת לקו העוני; כשיש 900,000 ילדים עניים במדינת ישראל. אני חושבת שלשבת בממשלה כזו, זה לחטוא לרצון הבוחרים שבחרו בהרצוג.

"ולכן, מי שרוצה את הרצוג כראש ממשלה, הקול שלו למרצ הוא קול בכספת. כשהרצוג הולך לנשיא, הוא לא הולך רק עם המנדטים שלו; הוא הולך גם עם המנדטים של מרצ. מרצ היא היחידה שהמליצה על הרצוג לראשות הממשלה מראש. והנשיא יודע שמרצ הולכת עם הרצוג לממשלה.

"אבל אם לא תהיה אפשרות כזו, אם הרכבת הממשלה לא תוטל עליו, אנחנו לא נלך עם הרצוג לשבת עם נתניהו. ולכן הקול שלך יהיה בטוח בין אם הרצוג יהיה ראש ממשלה ובין אם הרצוג יילך עם נתניהו, שאז הקול שלך יישאר בשמאל. כשאני מסבירה את זה לאנשים, 99% משתכנעים."

למה מרצ הולכת על קמפיין שלילי הפעם? בדרך כלל יש לנו קמפיין חיובי.

"אני מזכירה לקוראים שדווקא התחלנו עם קמפיין חיובי, עם אותו ג'ינגל שחטפנו עליו רבות עם המסיבה. בסך הכל מה שרצינו עליו לומר הוא שמרצ רוצה להפיח בכם תקווה למדינה טובה יותר, לעתיד טוב יותר. מהר מאד ראינו שאנשים אומרים 'אתם הכי נהדרים, אנחנו אוהבים אתכם' – במהלך הקדנציה ראינו את המנדטים שלנו עולים לתשעה עד עשרה – 'אין כמו מרצ בעשיה, אתם הכי ירוקים, הכי שקופים, אנחנו יודעים עליכם הכל. בלב אנחנו אתכם, אבל צריכים לחשוב אסטרטגית, איך אני מייצר פה מהפך.'

"ואז הבנו שאנחנו צריכים בעצם להסביר לבוחרים שלנו משהו חשוב מאד. הבנו שמאחר ובוז'י וציפי מסרבים להצהיר שהם לא ישבו בממשלת נתניהו, שאנחנו צריכים לומר לבוחרים שלנו 'הקול שלך להרצוג יכול להעלות בסופו של דבר את נתניהו.' יש שם אנשים נהדרים. הרצוג כבר בפנים. לבני כבר בפנים. סתיו שפיר כבר בפנים, איתן כבל כבר בפנים. השאלה היא אם אתה מכניס את מקום 23-24-25 של העבודה, או את גבי לסקי, אבי דבוש ומוסי רז. זו השאלה.

"ובסופו של דבר, כשאתה שואל את הבוחרים של מרצ, אתה רואה שאנשים שמצביעים מרצ לא מתחרטים שהם הצביעו מרצ. הם לא מרגישים שרימו אותם, הם לא מרגישים שלקחו את הקול שלהם למקום לא נכון. הם מרגישים שהם קיבלו תמורה בעד האגרה.

היה רגע אחד, הגירוש של אנשי החמאס ללבנון.

"נכון. 1992-3. נכון. אבל אף את זה אף אחד לא זוכר, לא מעלים את זה מולי. קדימה קיבלה ב-2009 28 מנדטים, ובאו ב-2012 ובדקו איפה המנדטים של קדימה, והגיעו לכך שרק שישה מנדטים מהנסקרים אמרו שהם הצביעו קדימה. לאיפה נעלמו 22 מנדטים? אנשים התביישו לומר שהם הצביעו לקדימה."

זה קורה עכשיו גם עם יש עתיד.

"נכון. ומצביעי מרצ לא מתביישים. הם אומרים 'אני הצבעתי לכם, אתם נהדרים, אבל…' ואז עולה השאלה הטקטית. ואנחנו אומרים: אל תשנה את ההצבעה שלך. היא קול בטוח להרצוג כראש ממשלה וקול בטוח נגד ביבי."

הנה שאלה שמגיעה מקורא. מה קורה עם חוק ההתיישנות?

"איך שנכנסתי לכנסת פעלית לביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין בתוך המשפחה. אם בן משפחה פגע בילד או ילדה, קטינים, לא תהיה על זה התיישנות מפני שחולפות עשרות שנים לפני שבכלל מגיעים להכרה במה שקרה, להבנה של מה שקרה, לעבור טיפול כדי שבכלל תהיה מסוגל ללכת ולהתלונן. אני פעלתי לקדם את זה עוד בהיותי מנכ"לית של ארגוני הסיוע לתקיפה מינית.

mr 2

"איך שנכנסתי לכנסת, הגשתי ארבע הצעות חוק שונות לביטול ההתיישנות, גם הפלילית וגם האזרחית, בעבירות מין בתוך המשפחה. למה ארבע הצעות חוק שונות? כי כל פעם שהגשתי הצעת חוק, הפרקליטות אמרה 'לא, זה יותר מדי.' נתתי להם את כל האופציות, כדי שלא יוכלו לומר 'לא תמכנו בהצעת החוק כי רצינו משהו קצת שונה.' אז הגשתי ארבע, רק תגידו באיזו אתם תומכים.

"זה אחד המאבקים החשובים ביותר. למיטב זכרוני רק לאחרונה התאבדה נפגעת גילוי עריות. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין עד כמה זו מגפה, עד כמה זה קיים, עד כמה זה נורא ואיום ואין מענה. עד כמה הילדות האלה גדלות בעולם ללא סיוע, שאין מענה עבורן חברתית. המדינה צריכה לקחת אחריות גם על האויב מבית, לא רק על האויב מחוץ. בעצם המדינה כשלה בהגנה על הילדה הזו. היא צריכה לקחת עליה אחריות; היא צריכה לפצות אותה.

"למשל, ביטוח לאומי לא מכיר בפגיעה שלך כסיבה לפצות או לשקם אותך. הוא מכיר בה רק אם יש לך מחלת נפש או דברים כאלה. משרד השיכון, למשל, לא נותן עזרה בשכירות. הם לא מכירים בפגיעה מינית כאחת האופציות. הלם קרב, למשל, כן; אבל פגיעה מינית לא.

למרות שזו לעתים קרובות אותה התופעה, PTSD.

"נכון. אני אמשיך ואלחם על ההתיישנות, ולצערי שרת המשפטים האחרונה לא קידמה את הנושא, וחסמה פגישות איתה, וחסמה נסיונות של ארגונים וחברות כנסת לקדם את זה, ואני רוצה שזה יקרה בכנסת הבאה.

שרת המשפטים המדוברת היא במקרה…

"ציפי לבני. כן."

למה להתעקש כל כך על זכויות הפליטים? מה דוחף אותך לשם? זה לא שהם אלקטורט. לאנשים האלה אין זכות הצבעה ולא תהיה להם זכות הצבעה. את מספר התומכים שלהם אפשר לכנס במסעדה קטנה את מחברות הכנסת היותר פעילות בנושא הפליטים. למה?

"כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. הרבה יותר קל להיות חברת כנסת פופולרית ואהובה שעוסקת באיפה הכסף, ביוקר הדיון, יוקר המזון, חינוך, והמון דברים חשובים אחרים שעסקתי גם בהם. הרבה יותר קשה לעסוק במקומות הכואבים, הקשים, שהם לא בקונסנסוס הרך, לא במקום הנעים, שבדרך כלל אתה זוכה לגידופים והשמצות, לעתים התעלמות…

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול. בין אם זה בכנסת בין זה ברחוב. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל בסופו של דבר יש אוכלוסיות מוחלשות שקולן לא נשמע. מבחינתי, להיות שם זו המשימה שלי. לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אעשה את זה.

"כולם מגיעים לכנסת עם כוונות טובות, אבל אם אתה לא עושה, ואתה לא משנה, למה אתה יושב שם? למה בחרו אותך?"

את עוסקת יחסית הרבה בקהילה הרפורמית. לישראלים, אתאיזם הרבה יותר מובן מיהדות רפורמית. איך הגעת לכיוון הזה?

"יש פה כמה דברים משולבים ביחד. אנסה קצת להפריד בין הדברים.

"קודם כל, אני מאד אוהבת להרגיש חלק מקהילה. רוב האנשים אוהבים להרגיש חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה. ולכן הצורך שלנו בתחושב שאנחנו חלק מהזהות היהודית והישראלית: חשוב לנו להיות חלק מזה. אני הרגשתי חסר, או רציתי להכיר יותר את היהדות שלי ולשאול את עצמי שאלות אמיתיות ממקום של ידע, ולכן הלכתי ללמוד יהדות, ולכן חקרתי.

"זה לא משהו שקיבלתי מהבית. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר. מלמדים אותנו תנ"ך, ובוחרים את הפרקים שבהם אנחנו כובשים ארצות ומשמידים עמים, ויש הרבה דברים חשובים יותר ללמד בתנ"ך שאותם אנחנו בכלל לא לומדים. כשהייתי בבית ספר הביאו רב, והמרחק היה כל כך גדול.

"אני רואה את זה אצל הילדים שלי, שכשרוצים להביא לפני חג מישהו שילמד על המנהגים, מביאים רב אורתודוקסי, עם הזקן והכובע, שיושב ומסביר להם על מנהגי החג ובעצם יוצר נתק אצלם בין מה שהם חווים בבית שלהם, בחיים שלהם, בין אם זה בית מסורתי או בית חילוני, ובין מה זו יהדות. ואז הבת שלי, שהיתה בת שבע, חוזרת מבית הספר ואומרת שהרב הסביר על הפרדת חלב ובשר, והיא אומרת לי 'הם, היהודים, מפרידים בין חלב ובשר.'

"אני, כמובן, נתתי לה מיד את הנאום של 'סליחה, אנחנו יהודים בדיוק כמוהם,' ושאנחנו לא מפרידים בין בשר וחלב, ומה היא תפיסת עולמי; אבל רוב ההורים מרגישים צורך להתנצל. 'נכון, אנחנו לא בדיוק שומרים כמוהם'. כלומר, הם גם יוצרים ריחוק מהיהדות ושלנו מעצמנו; אנחנו מתנצלים על משהו שעליו לא צריך להתנצל.

"הטענה שלי ביחס לכפיה הדתית היא שהחרדים והדתיים הלאומיים מייצרים עוד יותר ריחוק של האוכלוסיה החילונית מהיהדות, בכך שהם יוצרים דיכוטומיה שבה האידיאל הוא שמירת מצוות, ומי שפחות מזה לא מגשים איזשהו אידיאל. ובעיני, וזה אחד הדברים שעליהם נאבקתי בכנסת ובכלל זה מאבק נשות הכותל, הוא להיאבק על הזכות לבחור כיצד אני אהיה יהודיה. אני אבחר אם לאכול כשר או לא כשר, ואני אבחר כיצד להתחתן וכיצד לחגוג את הבר מצווה של ילדי, ואם לחגוג, ואם למול את ילדי – אני אבחר.

"למשל, אחת מחברות הכנסת של יש עתיד שאלה אותי 'מה לך ולנשות הכותל, מה לך ולתפילה'. ואני עניתי לי: סליחה? מי את שתגידי לי שאין לי משהו עם תפילה? אז מה אם אני לא מאמינה באלוהים? את לא תגידי לי מה היא היהדות שלי. התפיסה הזו מאד מקוממת ומכעיסה אותי, ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לבחור מהי היהדות שלו, את ההגדרה שלו מהי היהדות שלו, וכיצד הוא רואה את עצמו חלק ממנה. והתפיסה הזו כוללת רפורמים, קונסברטיבים ובוודאי גם חילונים."

מה את חושבת על הרשימה המשותפת? האם אנחנו צריכים להציע להם להשתתף בקואליציה? כי אני לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

"מרצ יצאה בקריאה, מיד עם השקת הקמפיין במגזר הערבי, למפלגות הערביות להצטרפות לשותפות בממשלת מרכז-שמאל, ואמרנו שזה יהיה אחד הנושאים שנשים על השולחן עם הרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת החליטה להצהיר כמה ימים לאחר מכן שהיא לא תשב באף ממשלה, לא של בוז'י ולא של ביבי, כי מבחינתם שניהם אותו הדבר.

איימן עודה סירב לאחרונה לאשר או לשלול שהם יתמכו בקואליציה מבחוץ [מאז הראיון, אמרה הח"כית המיועדת עאידה תומא סלימאן שבתנאים מסויימים, הרשימה המשותפת עשויה לתמוך בקואליציה מבחוץ – יצ"ג].

"אני חייבת לומר שמבחינתי, העובדה שהמפלגות הערביות מעולם לא ישבו בממשלת ישראל זו בושה וחרפה, ומעידה על מדינת ישראל שאין בה באמת שוויון. אני חושבת שהגיע הזמן לשבור את העניין הזה ושתהיה להם אופציה לשבת בממשלה – כמובן על פי בחירתם, אני לא אנהל להם את הפוליטיקה שלהם, אבל לא יכול להיות שמראש הם ייחשבו רק עבור גוש חוסם ולא עבור ישיבה רשמית כחלק מהקואליציה.

"היו הצעות כאלה ואחרות להתנות את זה כתנאי להרכבת הממשלה, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי שהם יירצו לשבת בה. על פי מה ששמעתי מהם, הרשימה המשותפת גם תתפרק רגע אחרי הבחירות, ובמידה רבה הם אולצו לשתף פעולה בגלל חוק המשילות, שבעיני היה חוק גזעני ולא דמוקרטי שנועד ליצור מצב שבו המפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה.

"דרך אגב, הבית היהודי התנגד לחוק המשילות כי הם הבינו שהוא ייצור אחדות בין הסיעות הערביות והבין שזה יגדיל את הכוח שלהם. זו הסיבה שהם התנגדו. אנחנו התנגדנו כי ראינו בזה סוג של גזענות. זה כמו לומר למרצ וש"ס 'תקימו ביחד מפלגה כי אתם הרי יהודים.' והחיבור הזה, בין מפלגה איסלמיסטית-דתית ובין מפלגה לאומית פלסטינית ובין מפלגה סוציאליסטית שוחרת שלום ושוויון הוא חיבור מאולץ משהו. אני חשה את האילוץ הזה בין הבוחרים.

"אבל אומר משהו חיובי. אני מקווה שזה יעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. זה גם יהיה נכון שהכוח של המפלגות הערביות יעלה, וזה גם יעלה את הכוח של השמאל ועשוי לשנות את חלוקת הגושים. אבל אני שומעת גם פוטנציאל גדול למרצ בחברה הערבית – גם בגלל שזה יעלה את אחוז ההצבעה אבל גם בגלל שיהיה מי שיבחר להצביע מרצ ולא להצביע לרשימה המשותפת. אני מקווה שגם הם יעלו וגם אנחנו נעלה בחברה הערבית, ונוכל להמשיך ולשתף פעולה בכנסת ולעשות דברים טובים ונכונים."

איפה את מגדירה את עצמך על הספקטרום הטבעוני-קרניבורי?

"אני אוכלת בשר. עם זאת, אני מנסה להמעיט באכילת בשר, בעיקר כי אני חושבת שהאדם המודרני הפך את האופן של גידול הבשר למשהו לא טבעי, וצריך גידול הוגן יותר ובלתי פוגעני בחיות. יש לנו שלושה טבעונים ברשימה, ויזמנו לא מעט חקיקה להגנה על זכויות בעלי חיים, ואני חושבת שאין סתירה – אפשר להלחם על זכויות בעלי חיים מבלי להיות טבעונית. אני מניחה שיש מי שיחלוק עלי."

את יוצאת שתיל. האם את לא חושבת שיש חשש שהשמאל יתמקד יותר מדי בעבודת עמותות ופחות מדי בעבודה פוליטית פרופר? שהוא זונח את השטח לטובת מאבק משפטי?

"אני חושבת שהעמותות זה השטח. ניהלתי עמותה במשך חמש שנים שפעלה בשטח, שפעלה ברחבי הארץ, בחברה החרדית, בחברה הדתית לאומית, בחברה הערבית. לצערי הרב, המדינה הפריטה את השירותים החברתיים שלה לעמותות ולכן מי שעושה היום את העבודה בתחום הרווחה והחינוך הם בהרבה מקרים העמותות.

"זה נכון שעמותות השמל שפועלות בנושא זכויות אדם וזכויות אזרח פועלות הרבה בכלים משפטיים, אבל קודם כל גם עמותות הימין למדו לעשות זאת; ושנית, אני חושבת שאנחנו לא יכולים לוותר על שום זירה, לא הפוליטית, לא המשפטית, לא החוץ-פרלמנטרית וודאי לא על השטח.

(יוסי גורביץ)

ערוות השושואיסטים

הסרטון המביך של הרצוג הוא סיבה טובה להרהר במעמדם של אנשי השירותים החשאיים בחיינו

האם בוז’י הרצוג סחט גאים פלסטינים כדי שיבגדו בקרובי משפחתם?

האם ציפי לבני רצחה מלצרים?

השאלות הללו צריכות להתעורר אחרי סרטון שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי ששחרר היום (ג’) המחנה הציוני, שבו שושואיסטים בדימוס מיחידה 8200 מתגאים בשירותו ביחידה של בוז’י הרצוג. (לא סביר שנראה בקרוב סרטון דומה על לבני – המחנה הציוני קלט, באיחור, שהיא עשתה את התרגיל הקבוע שלה וכייסה אותו, שהיא נטל אלקטורלי, ובהתאם הוא מסתיר אותה.)

מה אומר לנו הסרטון? כמעט כלום. אומרים לנו שאי אפשר לומר שום דבר על השירות של הרצוג, אבל תסמכו עלינו – זה היה חתיכת שירות. תסמכו עלינו – כי אין שום אפשרות להפריך את הטענה הזו. הסבירות שהרצוג היה מעורב בסחיטה מלוכלכת של נער מבוהל, שמצא את עצמו בין הפטיש של הכיבוש הישראלי ובין הסדן של חברה שמרנית שמאמינה בכבוד המשפחה גבוהה לפחות כמו הסבירות שהוא היה מעורב באיזה משהו הירואי כמו שיגור טיל.

בעצם, מה כל כך הירואי בשיגור טיל? מי היה האויב המסוכן שנגדו התמודד הרצוג? הוא התגייס לצה”ל ב-1978, ושירת בו לכל היותר כעשור. 1978-1988: עשור שבו ישראל כמעט שלא התמודדה עם צבאות סדירים (להוציא התנגשות קצרה, שלא נגמרה מי יודע מה, עם הצבא הסורי ב-1982) אלא התחילה את השקיעה הבלתי פוסקת שלה למלחמות נגד מתקוממים, תחילה בלבנון ואחר כך גם בשטחים הכבושים. אם הרצוג אכן היה אחראי לשיגור טיל או משהו דומה, הוא כנראה נורה כלפי מישהו שלא היה מסוגל להתגונן ממנו או להגיב.

האם זה בכלל קרה? כנראה שלא נדע אף פעם. התיקים האלה, אם הם נשמרים בכלל, לא נפתחים. ואם הם נפתחים, הם מציגים צד אחד, צר מאד. מה עשתה ציפי לבני במוסד? היא לא יכולה לומר, כמובן. היא רק יכולה לומר שהיא היתה שם. מה עשה הרצוג ב-8200? הוא רק יכול להתיר לדמיונכם להשתולל. הוא לא יכול לדבר על זה.

boujie1

אז למה לעזאזל הם מדברים על זה? אתם מועמדים לבחירה על ידי הציבור. אם יש לכם קבלות, הציגו אותן. אם יש משהו שאתם לא יכולים לדבר עליו, אל תדברו עליו. אל תרמזו לדברים שאתם לא יכולים להוכיח ושאי אפשר להפריך. אני כבר לא מדבר על הנימוס המקובל בארצות מתורבתות, שאומר שאנשי השירותים החשאיים – להוציא מינויים פוליטיים שם – מתבקשים לפרוש בשקט, אולי להוציא ספר צנוע, אבל לא להתמודד על משרה פוליטית. השירותים החשאיים מתמקדים בנבירה בלכלוך; תמיד קיים חשש שאיש השירותים ינצל לרעה את מעמדו לשעבר ואת קשריו בקריירה החדשה שלו. ישראל איננה מדינה מתורבתת ומהבחינה הזו אנחנו דומים הרבה יותר לשכנינו או למזרח אירופה, המולדת הפוליטית האמיתית שלנו. לידתה של המדינה הזו בארגוני שחרור/טרור, אחרי הכל: ישראל גלילי, יצחק שמיר, מנחם בגין היו גיבוריה מראשיתה. איסר הראל, הממונה על שירותי המודיעין, השתתף בישיבות מרבז מפא”י. תמיד היה משהו מהסובייטי בהערצה הישראלית לשירותים חשאיים.

אז אי אפשר לדרוש מהרצוג שיהיה יותר צדיק מהאפיפיור, אבל האם אפשר לפחות לדרוש ממנו שלא ישחק את המשחק העלוב של “אני לא יכול לומר לכם אבל סמכו עלי, אני גיבור עלום של המולדת שלעולם לא ייחשף”? במיוחד כשהמשחק מגוחך במיוחד כשהוא מגיע ארוז כתשדיר בחירות?

זה נושא אחד. הנושא השני בעייתי יותר. אומרים על הרצוג שהוא “גדל ביחידה, זה אומר שהוא מכיר את המנטליות הערבית.” נניח עכשיו לשאלה מי הם “הערבים”, והאם אכן יש להם “מנטליות” מובהקת (האם ה”מנטליות” של משכיל יוצא בגדד זהה ל”מנטליות” של פלאח פלסטיני? האם יש ”מנטליות” משותפת ללוחם מיליציה שיעית ולחלאה מדאע”ש, יליד לונדון, שהוא חיסל זה עתה? לכפרי סורי ולמהפכן מטוניסיה?); השאלה האמיתית בעייתית יותר.

boujie2

האם באמת אפשר להכיר עם אחר באמצעות העדשה הנסתרת והמיקרופון המוטמן? האם המעקב אחרי החמושים של האויב, ואנשי השירותים החשאיים שלו – שהם ודאי לא פחות מלוכלכים מאלה שלך – באמת מכשיר אותך להכיר את הצד האחר? האם סמיילי הכיר את “המנטליות הרוסית”, או שהכיר רק את זו של מקבילו, קארלה? האם איש מודיעין אכן מסוגל לראות תמונה נרחבת יותר מזו של מה עושה היריב, כמה טנקים יש שם? האם הוא יכול להבין שמעבר לשירותים החשאיים והצבא של היריב, יש גם אנשים נורמליים, שלא טומאו על ידי העיסוק הצבאי/חשאי? שיש להם שאיפות משלהם, שלא כוללות הסתערות על איזו גבעה או הכפלה של איזה סוכן? בקצרה, האם הכשרה כאיש השירותים החשאיים מרחיבה את דעתך, או מצמצמת אותה? אתה יודע מי המאהבת החביבה על אבו נידאל, אבל האם אתה מסוגל להבחין במוחמד בועזיזי שמעבר לפינה, לקלוט מתי היאוש מתגבר על הפחד?

ההיסטוריה של השירותים החשאיים, ודאי אלו שלנו, עונה על השאלה הזו בשלילה. ארגוני מודיעין נכשלים, פעם אחר פעם, בהבנת הצד השני. ב-1987, ידע השב”כ מה אוכל כל פעיל פת”ח בגדה לארוחת בוקר, אבל לא ראה את האינתיפאדה מגיעה. אמ”ן לא ראה את המלחמה ב-1973. עם תחילת מלחמת עיראק-איראן, העריך אמ”ן שתמשך שלושה שבועות; שמונה שנים אחר כך, שבועות ספורים לפני סיומה, העריך שתמשך עוד שנים. ראש אמ”ן ב-2011 העריך ב-25 בינואר 2011 שמובארק יישאר על כסאו; הוא נפל כעבור שלושה ימים.

גרוע מכך: שירותי המודיעין יוצרים תמונה מערפלת, שקרית, של הצד השני. הם מספרים לעצמם את מה שהם רוצים לשמוע. הם מצדיקים את עצמם – ויש להם כוח ייחודי לעשות זאת, כי יש להם שליטה כמעט מוחלטת על המידע.

האם יש צורך בשירותי מודיעין? נראה שלמרבה הצער, כן. כל זמן שאחרים מחזיקים בהם, גם אתה צריך כאלה, ולו כדי שהאויב לא ימצא תירוץ לפרק את שלו. האם ההוצאה האדירה עליהם מצדיקה את עצמה? אין ראיות שיתמכו בכך (וכן, אני יודע שמטבע הדברים גם לא יכולות להיות.) האם השירותים האלה משחיתים את המשרתים בהם? פוגעים ביכולת שלהם לראות את העולם? די ברור שכן. האם המשיכה ההרסנית למידע סודי, שכביכול הוא חשוב יותר ממידע פתוח – הרי הסתירו אותו, מכאן שהוא חייב להיות חשוב יותר – פוגעת בשיקול הדעת של קצינים ומדינאים? התשובה היא כנראה חיובית, אבל צריך עוד מידע. האם עלינו לבחור במישהו משום שהוא “מכיר את המנטליות” של האחר, כי האזין פעם להקלטות אינטימיות שלו, או צילם אותו במצלמה נסתרת? תשמור האלה ותציל, לא.

וכל זה, מבלי לומר מילה על הנזק שגורם הרצוג לסיכוייה של ישראל להיות משהו שאיננו מדינת כל יהודיה בכך שהוא מתהדר בכך שהוא הרג “ערבים”; אף מילה על מה שהוא גורם ליחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל. אלו אמירות שראויות לליברמן או בנט, לא למי שמתיימר להוביל את המחנה החופשי בישראל.

אם היו ספקות אחרי הפיאסקו בהצבעה על פסילת זועבי, לא צריכות להשאר כאלה כעת: יש רק שתי מפלגות שמאל בישראל, ורק באחת מהן אין פוליגמיסט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האנטישמים היהודים נבהלו מהמראה

בימין היהודי גינו את הסרטון של ועד מתנחלי השומרון, כי התמונות הבהירו איפה הם עומדים

בסוף השבוע שעבר פרצה מהומה, אחרי שהסתבר שארגון ועד מתנחלי השומרון (עליו ועל היו”ר העבריין שלו, שגיא קייזלר, כתבתי כאן) הוציא סרטון שמתאר את ארגוני זכויות האדם בדמות יהודון שמשרת את האדון הנאצי שלו תמורת בצע כסף, ובסופו של דבר תולה את עצמו, כשהכסף למרגלותיו. כתבתי בקצרה על האנטישמיות של הימין היהודי כאן (שם גם תוכלו לראות את הסרטון, אם אתם בין חמשת הישראלים שעוד לא ראו אותו.)

פרצה מהומה, כאמור. אחת הסיבות לכך היא שהסרטון הזה מומן על ידיכם: ועד מתנחלי השומרון הוא עמותה של המועצה האזורית שומרון, שבכיריה מסובכים כעת בפלילים, והמועצה העבירה לוועד, כפי שמצאו בשלום עכשיו, 6.5 מיליוני שקלים בין 2008 ל-2013. המועצה האזורית שומרון אחראית ליותר מ-90% מההכנסות של ועד מתנחלי השומרון. ההכנסות של המועצה האזורית שומרון מגיעות ממסי ציבור. במילים אחרות, אם אתם שמאלנים, אתם מימנתם בכספי המסים שלכם את הפצת השנאה של מתנחלי השומרון כלפיכם.

הרעש היה כל כך גדול, שהמועצה האזורית ניסתה להתנער מהוועד, כרגיל שיקרה, ושלא כרגיל נתפסה. רשמית, טענה המועצה שהיא לא היתה קשורה בכלל לסרטון. אחר כך, מישהו הדליף הקלטה שבה נשמע בכיר במועצה האזורית שומרון צורח על קייזלר מוועד שמה עשיתם לנו ואני אמרתי לך להוריד את הסוף הזה ועכשיו יתבעו אותנו. לשיחה הזו היו שני צדדים: קייזלר והמתנחל מהמועצה. מישהו מהם הדליף את ההקלטה (מנסיונו עם תוכנות הקלטה סלולריות, כנראה איש המועצה.) אבל כשמועצת שומרון טוענת שהיא הורתה לקייזלר למתן את הסרטון, היא מודה בכך שהיא ידעה על קיומו והיתה מעורבת בהכנתו. אופס!

bad context

בימין היהודי מיהרו להוציא כמה גינויים. אבל הגינויים היו רק כלפי הדימויים: למועצת שומרון הפריע בעיקר הדימוי של היהודון שתולה את עצמו עם הכסף, אולי כי זה דימוי אנטישמי (של יהודה איש קריות) שאי אפשר לכבס. יועז הנדל, שמתיימר להיות אינטלקטואל ימני למרות העובדות, הודיע שהוא

“כל כך מתבייש בסרטון החדש של ועד מתישבי שומרון. השמאל כיהודי עם אף גדול. בוגד שמובל בסוף לתלייה. כל הסטראוטיפים האנטישמיים במתכוון.

אני בניגוד לועד מתיישבי שומרון עוסק במאבק נגד ארגוני הדה לגיטימציה. אני משקיע בזה זמן וכסף. אם זה אמור לעזור במאבק נגד ארגוני שמאל רדיקלי – אז לא. כך הופכים מאבק חשוב לשיח הזוי.”

שמתם לב מה הנדל עשה כאן? הוא האשים את ועד מתנחלי השומרון בכך שהוא דופק את המאבק. יש, אומר הנדל, “דה לגיטימציה”, ואתם בגסות הרוח שלכם דופקים את המאבק בה.

דני דיין, שבונה את עצמו תקשורתית כמתנחל מחמד (הוא חומס את אדמותיהם של פלסטינים בלי כיפה על הראש!), כתב ציוץ בטוויטר שבו הודיע שוועד מתנחלי השומרון לא מייצג אותו. יומיים אחר כך, בוועידת ישראל לדמוקרטיה, אמר דיין ש”אני רוצה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אני מזדהה עם כל מילה שאמרו חבריי למחנה – נפתלי בנט, זאב אלקין ואחרים – על הקרן החדשה לישראל. הקרן החדשה לישראל חותרת בפעולותיה תחת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, היא חותרת תחת היותה של ישראל בכלל.” הקרן החדשה היתה אחד הארגונים שהואשמו על ידי ועד מתנחלי השומרון בכך שהיא יהודון תולה עצמו.

נתניהו הוציא הודעת גינוי חיוורת, שבה אמר ש”אני מתנגד בתוקף להשוואה כלשהי בין ארגונים ואישים ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית לבין גרמניה הנאצית ומגנה כל שימוש כזה לצרכי בחירות.” אלא אם מדובר ביצחק רבין, כמובן. נתניהו הוסיף עוד ש”אני קורא לכולם לשמור על כללי משחק הוגנים וראויים, להתמקד בנושאים המהותיים לקיומנו, לנהוג באחריות ולהמנע מתעמולה הפוגעת בערכי היסוד שלנו.” הוא הוציא את ההודעה הזו כיממה לאחר שהוציא סרטון שהשווה בין ארגון הטרור דאע”ש ובין מתנגדיו הפוליטיים; בין השאר נשא הרכב של דאע”ש סטיקר של “רק לא ביבי.”

אז מה אומרים לנו אנשי הימין, כולל לכאורה אנשי הימין ה”מתון” נוסח דיין והנדל? שבבסיסו, המסר של ועד מתנחלי השומרון נכון – אבל הוא מוגש בצורה גסה מדי, שמזיקה למאבק. הם צודקים, אבל הם הגזימו.

וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהתנהלות כזו מצד אנשי הימין היהודי. כשסגן ראש עיר מטעם ש”ס אסף ב-2008 ספרי ברית חדשה מתושביו ושרף אותם, הימין היהודי גינה את הטקטיקה השגויה: אמרו שם שהיה צריך להפטר מהספרים בדרך אחרת. כלומר, הבעיה היתה לא עם הפרקטיקה הנאצית של שריפת ספרים, אלא עם הדימוי הנאצי: זה היה דומה מדי. בפעם הבאה, השתמשו במגרסה. התמונות בעייתיות.

וזה מה שאומר לנו הימין ה”מתון” על הסרטון של ועד מתנחלי השומרון: התמונות קשות. הן מראות אותנו כפי שאנחנו – אנטישמים. הייתם צריכים להשאיר לנו את העבודה, אנחנו היינו אומרים את אותם הדברים עצמם, אבל היינו נמנעים מהדימויים שהיו מאפשרים לזהות מיד מי אנחנו בעצם. עכשיו הצבתם בפנינו מראה; אין לנו ברירה אלא לנפץ אותה.

אנחנו בטוחים שאתם מבינים. אל דאגה: כספי המסים שמצצנו מהציבור ימשיכו לזרום אליכם כרגיל. רק אל תעשו לנו עוד פאדיחות כאלה, כן? מישהו עוד ישים לב שיש קשר בין מה שאנחנו אומרים למה שאתם מאיירים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמו דמויות ממחזה של חנוך לוין

רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח הזה מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך היה לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם הזה לא היה מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור הזה הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שגריר נתניהו לאדלסון

דובר הקונגרס הודה שהסתיר את נאום נתניהו מהבית הלבן, וכאן אנחנו צריכים לשאול שאלות על שותפו לקשר, האיש שמתיימר להיות שגריר ישראל בארה”ב

בשבועות האחרונים, יצאו כלי התקשורת המסונפים ישירות לראש הממשלה נתניהו – ישראל היום, מקור ראשון - בטענה שהכל בסדר בנאומו המתוכנן של נתניהו בוושינגטון, כי בלוגר של הוושינגטון פוסט אמר שהממשל משקר. אתמול יצאו שני הבטאונים של שלדון אדלסון וביצה מרוחה על פרצופם: דובר הקונגרס, ג’ון ביינר, נאלץ להודות שהוא הסתיר את התכנונים על הגעת נתניהו לנאום מהבית הלבן עד שעה לפני ההודעה הרשמית, בתירוץ האומלל ש”זה לא סוד שיש בבית הלבן הזה עוינות כלפי נתניהו.”

את החשבון עם ביינר יעשו האמריקאים, אם הם עדיין מסוגלים לעשות אותו לאור העובדה שהתאגידים רשאים לשפוך שם כסף פוליטי בלי חשבון. החשבון שלנו צריך להיות עם שותפו של ביינר לקשר, אחד רון דרמר.

הלז אמור להיות שגריר ישראל בארצות הברית, אבל ספק אם הוא רואה את עצמו ככזה. לפני מספר חודשים, זמן קצר אחרי ההכרזה על הבחירות, אמר דרמר לתקשורת האמריקאית ש”אין לי ספק כאשר הם [הציבור הישראלי] יסתכלו על כל האנשים שמועמדים להנהיג את המדינה, הם יתנו אמון בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו.”

זו תעמולת בחירות אסורה, כי שגרירים אמורים להיות מייצגים של המדינה, לא של ראש הממשלה; ועל כן ח”כ עיסאווי פריג’ (מרצ) הגיש תלונה למשרד החוץ. ב-25 בינואר, הודיע משרד החוץ לפריג’ שהוחלט לרשום הערה משמעתית בתיקו של דרמר. כזכור, שגריר ישראל בשווייץ, יגאל כספי, שהתבטא בטוויטר כנגד שר החוץ וראש הממשלה, עומד לפני הדחה מתפקידו. כספי אפילו לא כתב דברים משלו; הוא קידם דברי אחרים. מסתבר שבמדינה היהודית בלבאנט, אם אתה עובד ציבור שתוקף את ראש הממשלה, אתה תודח – אבל אם אתה עושה תעמולה עבורו, זה לא כל כך נורא. למען הסר ספק, אני חושב שכספי צריך לעוף; מה שלא ברור לי הוא למה דרמר עדיין בתפקידו.

אבל האמת היא שזה די ברור. דרמר הוא צינור התקשורת בין שתי בובות של שלדון אדלסון, בנימין נתניהו וג’ון ביינר. דרמר הוא הקושר הראשי בפרשת הנאום הזו. על שוחד הבחירות שמספק אדלסון לנתניהו דרך קבע, בדמות “ישראל היום”, יודעים כולם; אנחנו יודעים גם שנתניהו מתעקש שלא לספק מידע על פגישותיו עם אדלסון.

בין אדלסון ובין ביינר יש קשרים עסקיים ענפים. בשנת 2011, תרמו שלל בני משפחת אדלסון – דרך מקובלת להסוות תרומות מעבר לגבול המותר – לקבוצה של “ידידי ביינר,” עמותה שמקדמת את בחירתו. ב-2012, תרם אדלסון ישירות עוד 10,000 דולר לביינר. אבל אלה רק הבוטנים: בשנת 2012, השקיע אדלסון חמישה מיליוני דולרים בכלי פוליטי (superPAC) שמקורב לביינר, ה-Congressional Leadership Fund. הכסף הזה אמנם לא הגיע ישירות לקמפיין של ביינר, אבל בכל זאת העניק לו כוח עצום: היתה לו השפעה מסיבית על ההחלטה לאיזה קמפיין יגיע הכסף, וכתוצאה מכך יש לא מעט חברי קונגרס שחייבים לו את בחירתם. אגב, אם כבר הזכרנו את התרומה של אדלסון ל-Congressional Leadership Fund, אי אפשר שלא להזכר בכותרת המשונה של “ישראל היום” מיום שישי, שהכתירה את הסנאטור לשעבר נורם קולמן כמומחה לאיראן שיוצא נגד אובמה; קולמן עמד בראש ה-CLF בזמן התרומה של אדלסון. “ישראל היום,” כמובן, לא טרח לדווח לקוראיו שכמו עורכי העיתון, גם קולמן הוא בובה של אדלסון.

ובסופו של דבר, אדלסון בא לגבות את ההשקעה שלו: הוא דרש מביינר להעביר חוק נגד הימורים מקוונים. זה לא כל כך הצליח. המדינות בארה”ב במשבר כלכלי עמוק, הרבה בשל פעולת הנבחרים נתמכי אדלסון, והן לא יכולות לוותר על שום מקור הכנסה. אדלסון טוען שהוא מתנגד להימורים מקוונים “מטעמים מוסריים,” שאין להם כמובן שום קשר לכך שאת הונה עושה הקריקטורה האנטישמית הזו מהימורים לגמרי לא מקוונים.

אז כשדרמר מדבר עם ביינר על הזמנת נתניהו לנאום בקונגרס על כלום בעצם, מדובר בשתי בובות של שלדון אדלסון שעושות את רצון אדוניהן. לא ביינר ולא נתניהו הצליחו להסביר למה בעצם חשוב כל כך שנתניהו ינאם. ברור שנתניהו זקוק לנאום הזה לצרכי בחירות; אבל גם הוא מבין שקודם כל, הוא לא ישיג את מטרתו (אם היה סיכוי לחוק דו-מפלגתי חסין וטו לסנקציות על איראן, ההכרזה של נתניהו על הנאום הרגה אותו), ושנית שהוא גורם נזק עצום ליחסי ישראל-ארה”ב.

עבדכם הנאמן מאמין שנתניהו לא מטומטם כמו שהוא נראה: שלמדיניות שלו מול ארה”ב יש מטרה אסטרטגית ברורה. המטרה של נתניהו היא לסייע לרפובליקנים שם לקעקע את הנשיאות של אובמה, וזאת משום שנתניהו הוא אכן שמרן רפובליקני. הוא גם יודע שקהל הבוחרים שלו-עצמו הוא שמרני. ישראל היא “פוקס ניישן.” מצד שני, הוא לא יכול להכריז על מדיניות כזו בגלוי: רוב מוחלט של יהודי ארה”ב תומך בדמוקרטים. הצהרה גלויה של ראש ממשלה ישראלי על נקיטת צד בפוליטיקה האמריקאית תשים קץ ללובי היהודי שם, שעיקר כוחו נשען על העובדה שהוא דו-מפלגתי. אם יהודי ארה”ב יבינו לאן נתניהו לוקח אותם, יש סיכוי ניכר שהם יזרקו אותו לפח. אחרי הכל, כך הם פעלו ביחס למועמדים הרפובליקנים בארצם.

אז למה קשר נתניהו עם ביינר, באמצעות דרמר, עבור הנאום הזה? כי, בסופו של דבר, זה מה שאדלסון רוצה. הוא רוצה להשפיל את אובמה פומבית. הוא רוצה שלראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, יעמוד ראש מדינה בקונגרס ויתקוף את מדיניות החוץ של נשיא מכהן. הוא הרי השקיע 100 מיליונים במאבק כושל באובמה. ואת זה, הוא יכול לעשות רק עם ראש המדינה שנמצא בכיס שלו. ביינר ידע שהרעיון הזה מחורבן, הוא ידע שאין כמו הרעיון הזה כדי לגבש את הדמוקרטים סביב הנשיא שלהם, אבל זה מה שהתורם הגדול ביותר שלו ושל המפלגה הרפובליקנית, מכתיר המלכים שלה, רצה. רצה מאד.

אבל, בסופו של דבר, לא אדלסון ולא נתניהו מכירים את הפוליטיקה האמריקאית. נתניהו היה, אולי, מומחה לפוליטיקה האמריקאית בשנות השמונים. אנחנו כבר לא בימי רייגן, תודה לאל. אדלסון מצליח להמר, פעם אחר פעם, על המועמדים הכושלים בבחירות. ובניגוד לאדלסון, שמפנטז על התקפה גרעינית על טהראן - פשע כנגד האנושות שצריך לחזור למלחמת העולם השניה כדי למצוא לו מקבילה – לרוב גדול של האמריקאים אין כל עניין בעוד מלחמה במזרח התיכון.

ועכשיו המזימה המשונה הזו מתרסקת. בבית הלבן קלטו, באיחור ניכר, שראש ממשלת ישראל הוא אויב שמשתף פעולה עם יריביו מבית, באסטרטגיה משותפת, אויב שמנסה לגרור את ארה”ב למלחמה בניגוד לרצונה – והודיעו שישראל תקבל הרבה פחות מידע על השיחות עם איראן, כדי שנתניהו לא יוכל לטרפד אותן. ויו”ר ועדת הבחירות המרכזית הגיע למסקנה שיש סיכוי הרבה יותר מסביר שהנאום של נתניהו יהיה נאום תעמולה – ועל כן הוא ישודר בשיהוי, כדי שלעורכים יהיו מספר דקות כדי להחליט אם לשדר או לא לשדר קטע מסוים. הנוכחות הדמוקרטית בנאום, אגב, צפויה להיות חלקית מאד.

טוב, נו, לפחות נתניהו הצליח לקמבן ליועץ הפוליטי לשעבר שלו חתיכת ג’וב בוושינגטון: שכר נאה, שורה ברזומה של שגריר – ואפס עבודה, כי הממשל מחרים אותך. גם זה משהו, אני מניח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ותרומה אחת התקבלה ישירות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה הוא מבין?

נתניהו עומד, הוא מבטיח לנו, לשאת את נאום חייו בקונגרס. מה קרה בנאום החשוב האחרון שלו שם? הוא התגלה בערוות יהירותו ובורותו

מי שזוכרים את הרחש-בחש והטרחנות הבלתי פוסקת סביב הנאום החשוב האחרון של נתניהו, הנאום בבר אילן – דורון רוזנבלום הלעיג זאת אז היטב בכותרת “נאום הלמך” – יזכרו שמרוב רחישות ודיבורים על הנאום, זה עצמו היה מאכזב להפתיע. נתניהו לא אמר בו שום דבר חשוב. מישהו זוכר מה נאמר שם? כן, נתניהו אמר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. חמש שנים אחרי, והוא לא עשה כלום בנידון. למעשה, הליכוד יוצא למערכת הבחירות השניה ברציפות בלי מצע בדיוק כדי שנתניהו לא יצטרך להסתבך עם חברי מפלגתו באמירה בנושא.

גם הפעם, נתניהו מבטיח לנו גדולות ונצורות. הוא ידבר בשם העם היהודי על החשיבות של המאבק מול איראן. נניח לרגע לכך שאין לו שום זכות לדבר בשם יהודים שחיים מחוץ לישראל; נניח לרגע לכך שהוא לא מייצג אפילו את רוב היהודים בישראל – הוא עומד בראש סיעה של 19 ח”כים בלבד; נניח עכשיו לכך שלא יהיה שום דבר חדש בנאום הזה שלא נאמר על ידיו מאז שטבע את הסיסמה “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” לפני, וואו, 12 שנה; נניח לכל זה. השאלה שצריכה לעניין אותנו היא האם לנתניהו יש איזושהי מומחיות בנושא, שבגללה כדאי בכלל להקשיב למה שהוא אומר.

מיצג התביעה מס’ 1 הוא הנאום שנשא נתניהו, אז אזרח מודאג, בפני הקונגרס האמריקאי בספטמבר 2002. חשוב להזכיר את הנסיבות: ממשל בוש עמד לצאת למלחמת השולל שלו בעיראק, והיה צריך להוליך שולל את הציבור כדי שיתמוך בו, בדגש על הקונגרס שאז היה בשליטה דמוקרטית. נציגי ממשל בוש הפריחו שלל שקרים והפחדות, ולנתניהו נועד תפקיד חשוב במערכת ההונאה הזו, כמי שאיננו רשמית חלק מהממשל ובכל זאת תומך בעמדתו.

הנאום של נתניהו זכה אז לתשומת לב עצומה. אפשר לראות אותו כאן. יש שתי נקודות שאני רוצה להתעכב עליהן. האחת קטנה ביחס. נתניהו אומר לקונגרס שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. בפועל, כידוע, לא היה לו. נתניהו מדבר על כך בבטחון ניכר. איך הוא ידע? הוא ידע כמו שידעו כולם. כלומר, הוא ידע את מה שהממסדים הבטחוניים של ארה”ב וישראל האכילו לעיתונים. זוכרים איך האלוף עמוס גלעד, אז בכיר באמ”ן, אמר לנו שהעולם יעמוד נדהם כשיסתבר מה יש במחסני הנשק של סדאם חוסיין? זו היתה קונספציה ונתניהו היה שבוי בה כמו כולם.

הנקודה השניה קריטית יותר. נתניהו מבטיח לחברי הקונגרס (דקה 1:11:49) ש”אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” קשה לחשוב על נבואה כושלת יותר.

התמוטטות משטר סדאם חוסיין יצרה ואקום בעיראק, ואקום שהשלטון האמריקאי לא הצליח למלא. אל הוואקום הזה פסע אבו מוסאב אל זרקאווי, עד אז טרוריסט בשנקל שעיקר תהילתו עד אז היתה על כך שהוא הוזכר על ידי פאוול בנאום הידוע לשמצה באו”ם, שהסתבר אחר כך כמלא שקרים. זרקאווי הגיע לעיראק כמה חודשים לפני הפלישה האמריקאית, וכשהגיע היה דמות זניחה.

אבל חצי שנה אחרי הפלישה, זרקאווי והארגון שלו – אל קאעדה במסופוטמיה – היו איום עולה על המדינה המעורערת. באפריל 2004, שנה אחרי הפלישה, הטרור הבלתי פוסק שלהם כלפי השיעים הצליח להוביל את המדינה למה שהיה בפועל מלחמת אזרחים. הפראיות של זרקאווי כלפי השיעים היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא גונתה גם על ידי אל קאעדה. אבל הרצחנות הזו היתה מחושבת ואסטרטגית: המטרה היתה להוציא את השיעים משלוותם, לפגוע בהם שוב ושוב עד שהם יתפוצצו – ובאמצעות טרור הנגד שלהם כלפי הסונים, להעביר את הסונים לצידו של זרקאווי. ב-2006, האמריקאים מחסלים את זרקאווי; שנה וחצי אחר כך, אחרי ה-Surge הידוע – מתקפת היח”צ יוצאת הדופן של הגנרל פטראוס – כלי התקשורת האמריקאים פחות או יותר מפסיקים להתייחס לעיראק. אובמה נבחר, יש תאריך יעד לסיום המלחמה, אפשר לדבר על דברים אחרים.

אבל עיראק לא הלכה לשום מקום. לפני תשעה חודשים היא חזרה בבום לכותרות, כשהסתבר שאיזו מיליציה שאף אחד לא שמע עליה קודם, דאע”ש, הביסה את הצבא העיראקי; ועל פי התקשורת, היא האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה מאז אטילה ההוני. היום פרסם הניו יורק טיימס שאובמה מבקש מהקונגרס אישור ללחימה בדאע”ש, כולל לחימה קרקעית.

מה קרה? די פשוט. דאע”ש היא התולדה של אל קאעדה במסופוטמיה. זה הארגון של זרקאווי. הוא לא הושמד; הוא רק ירד למחתרת, וכשסוריה התחילה להתערער – והיא התערערה הרבה בגלל קריסת עיראק – הארגון החדש-ישן החל לפעול גם שם. כמו בימי זרקאווי, שהתפרסם בעריפת ראשים, דאע”ש עושה שימוש תקשורתי יוצא דופן בברבריות שלה. זה שימוש מחושב; הוא אמור להטיל אימה ולערער את האנשים שמנסים להתייצב מולה.

נחזור 12 וחצי שנים אחורה. נתניהו ניצב בפני הקונגרס, ואומר לו “אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” 12 וחצי שנים אחר כך, האם אתם חושבים שלחיסול משטר סדאם היו “השפעות חיוביות עצומות על האזור”?

בפעם הבאה שנתניהו מדבר על דאע”ש, האיום הנורא, צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שבאופן עקיף ובמידה חלקית, נתניהו הוא אחד האבות המייסדים של דאע”ש. בלי הפלת משטר סדאם שדורבנה על ידי נתניהו, קשה מאד לראות את דאע”ש קמה.

ושנית, שמי שהפגין שיקול דעת כה לוקה בכל מה שקשור לעיראק; מי שהצהיר בקול עמוק ומלא בטחון שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, תוך שהוא מתבסס על כלום, ומי שתוצאה של פעולתו האטסטרטגית היא עליית דאע”ש, איבד כל זכות שמישהו יתייחס ברצינות למה שהוא אומר על המזרח התיכון.

הוא אומר שאיראן מפתחת נשק להשמדה המונית; הוא אמר שלסדאם יש נשק כזה. הוא אומר שחייבים לבלום את איראן, כולל בפעולה צבאית; הוא הטיף לכיבוש עיראק כאמצעי חיובי במזרח התיכון.

בכל מקום נורמלי, אדם ששגה כך לא היה מקבל במה בתחום שבו שגה. לרוע המזל, נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, כך שאי אפשר לשלול ממנו במה. אבל כשהוא עולה לדבר, צריך לנחור בבוז ולהזכיר מה שוות התחזיות שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

"הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא": חנין זועבי במילותיה-שלה

חנין זועבי אומרת דברים קשים, אבל הם מאלצים אותנו לחשוב. הח"כית המושמצת ביותר בישראל, בעברית, בלי הסנן של התקשורת היהודית

לפני כמה שנים, פרסם "הארץ" שער שבו נראה יוסי ביילין כמטרה, והוא הוגדר כאדם השנוא ביותר בישראל. אם היה מפרסם שער כזה כיום, כנראה שמי שהיתה מככבת עליו היתה ח"כ חנין זועבי (הרשימה המשותפת), האשה שהמחנה הציוני – זה שמשתרע בין מיכאל בן ארי ובוז'י הרצוג – אוהב לשנוא. עד כדי כך שהיא נאלצת להסתובב עם שומר ראש.

מה שהציבור היהודי כמעט שלא מקבל הוא את חנין זועבי ללא פילטר, את מילותיה-שלה בלי רעש הרקע הציוני שמנסה למסגר אותה. זה מה שניסיתי לעשות בראיון הזה. לצערי, מפאת קוצר הזמן (כשסיכמנו ראשונית על הראיון הזה, עוד לא היו בחירות) הוא התנהל במייל ולא פנים אל פנים. ההדגשות בטקסט הן שלי.

מה התחושות שלך ביחס למפלגה המאוחדת החדשה? האם בל"ד תמצא את מקומה לצד יריבים כמו חד"ש?

לא מדובר ביריבים, אלא בשונות בתפיסה האידיולוגית, פוליטית לצד הרבה דברים בהם אנחנו כן מסכימים. הבעייה היא דווקא זו, שלא "רבנו " מספיק מבחינה פוליטית. לא הייתה מספיק התדיינות סביב מחלוקות אידיולוגיות ופוליטיות וחברתיות, וסביב ליבון הנושאים בינינו לאורך השנים.

בל"ד וחד"ש לא "רבים", כלומר מתדיינים מספיק במחלוקות, מבחינה פוליטית, סביב אודות הבדלים אידיולוגיים ופוליטיים וחברתיים, ובכך אולי היינו מנותקים מבחינת יצירת מרחב פוליטי נוח לדיונים ולהדגשת מחלוקות – ויותר חשוב, ויותר קריטי למאבק הפוליטי שלנו – לצמצום מחלוקות.

פעילות פוליטית משותפת, שמתחייבת מהמציאות החדשה של הרשימה המשותפת, דווקא היא שאמורה לייצור מרחב נוח ואחיד לדיון הפוליטי המבורך. אנו השותפות לאיחוד צריכות לשאוף לרמת ביטחון עצמי גבוה הנוגע ליכולת הפוליטית שלנו ליצירת קונסנזוס אידיולוגי ברמת המאקרו,

ברמת מהות הסכסוך, ברמת מהות האזרחות שלנו, ועד כמה הסתירה בין הזהות שלנו לבין האזרחות שלנו מחייבת אותנו להתעמת עם האידיאולוגיה של המדינה, ועם הנראטיב, הפרויקט המייסד שלה. ואיך לתרגם פרקטית, בפרקטיקה היומיומית שלנו, בתוך הכנסת ומחוצה לה, בפעילות שלנו, בשיח שלנו, את "העימות הזה", ואיך מגדירים את גבולותיו.

האווירה הפוליטית של הרשימה המשותפת מדללת את החשדות ההדדיים, ואת חוסר האמון הפוליטי בין הצדדים, בפרט בין הצדדים האידיאולוגיים הבסיסיים של בל"ד וחד"ש, נותנת לנו לשים את המחלוקות שלנו על השולחן ולהתעמת איתן, ומאפשרת לנו לפנות לאפיקים פוליטיים חדשים, ולקהל שחי בניכור עמוק ומתסכל עם מה שמתרחש מסביבו, קהל שמתעב את הפוליטיקה, לא מאמין בכוח הפוליטי שלו, ואפילו לא מבחין בעוצמה הפוליטית של המאבק שקיים מסביבו.

הרשימה המשותפת נותנת אויר חדש לקהל הזה, שלא מצביע בכלל, ומאפשרת לנו להרחיב את האופק שיכלול גם אותם, ויחזק את המחויבות והמרץ הפוליטי של אלה שיחסם היחיד לפוליטיקה הוא ללכת ולהצביע, ולעקוב אחרי התקשורת.

מי שנאבק למען הזכויות שלו, מי שנאבק מול גזענות שהולכת ונעשית למפלצתית יותר, מי שרואה שגזענות זו רודפת אותו ומנסה לצמצם את מרחב הפעילות הפוליטית שלו, ומצליחה גם אם בצורה חלקית, חייב מדי פעם לבחון מחדש את אמצעי המאבק שלו, תוך כדי רגישות גבוהה לפוטנציאל הקיים והמפוספס. ואני פה לא מדברת רק על הפלסטינים בישראל, אני מדברת גם על האזרחים היהודים.

איך היית מסכמת את הכהונה האחרונה שלך? מה היו ההישגים הבולטים שלך וההחמצות הגדולות שלך? איפה היית משקיעה יותר?

זו היתה קדנציה קשה, מדירה ועוינת גם בימיה הלא סוערים. למשל, ח"כיות שאמורות להיות קצת יותר רגישות לגבי, "גונבות" חוק שלי של ייצוג הולם לנשים ברשימות המקומיות, ומנסות להתנכר לזו שיזמה אותו שנה לפני. והאבסורד הוא שבגלל הצעד הלא אתי הזה, החוק שלי עבר! בגלל שהצלחתי להצמיד אותו לחוק הזהה שהח"כיות של יש עתיד הגישו! [ח"כ זועבי מתייחסת כאן לחוק שח"כ עליזה לביא ויפעת קריב מ"יש עתיד" התגאו בו. – יצ"ג]

החוק הזה הוא גם הישג שאני גאה בו, אבל גם דוגמה לעוינות ולהתנכרות של המקום הזה לא רק למאבק שלי, אלא אפילו לעבודה השוטפת שלי.

מה ההחמצות הגדולות שלי? שלא שכנעתי את הגזענים להיות דמוקרטים.

התקשורת היהודית יוצרת לך דימוי דמוני, נטול פרופורציה בהשוואה לחברי כנסת אחרים (מירי רגב, דני דנון). בהנתן שהדימוי הזה הוא בעיקר בציבור היהודי, איך את מתכוונת להתמודד איתו? האם את מתכוונת להתמודד איתו?

השנה השנייה בקדנציה הייתה סוערת במיוחד, כי כאשר מסתערים על עזה, אי אפשר שלא להסתער גם על "הח"כית של המרמרה." ואז מייצרים משמעות אחרת סביב ההסתערות הגזענית, ואני מוצגת מצג שווא כפרובוקטיבית, כאשר כל השאר – המראיינים, העיתונאים וחברי הכנסת שתוקפים אותי – מוצגים כהתגלמות המוסר, ערכי האדם וחופש הביטוי, ואני זו "הפרובוקטיבית" שלא מחזירה בהוקרת תודה לאלה שלכאורה חובקים אותי ואת העם שלי בחום, באהדה ובתמיכה.

ממש מציאות מדומה, בה אני זו שלא מבינה שאם מתנכרים לזכויות שלי, אז זה בגלל שלא מגיע לי; ואם הורגים בעם שלי, אז זה בגלל שההורגים מגינים על עצמם, לפני שאנחנו הדמונים נרצח את כולם. ואם נאבקים נגד הגזענות, אז זה בגלל שאנחנו "שונאים" את היהודים, ואם מתעמתים עם המשטרה שמרביצה למפגינים, אז זה בגלל שאנחנו "איום ביטחוני."

הדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה עם הדמוניזציה היא להמשיך באותה דרך; הרי מי ששונא ומסית נגדי, "הם" לא שונאים אותי ולא עושים זאת בגלל שהם רוצים או אוהבים לשנוא, לא, אני לא חושבת שזה המצב. מי ששונא אותי, שונא אותי בגלל שאני מכאיבה לו באיזה שהוא מקום: אני לא נותנת לו לחיות בשקט עם הדיכוי שלו. ולחיות בשקט, זה לומר את הביקורת בתחום הנוחות שלו – שלא מזיז לו את הגבינה.

אבל המאבק של המדוכא לא צריך להיות נוח למדכא, אחרת הוא אינו יעיל; והמבחן של היעילות לא צריך להיות מבחן קצר טווח. מאבק יעיל הוא מאבק מכאיב, עיקש, ממושך, שמעצים את המדוכא, ומוציא את המדכא מעבר לגדרותיו.

ממש כמו המאבק הפמיניסטי, ככה גם כאן. הגזענות לא רק שהיא הולכת ומתחזקת, אלא גם שהיא הולכת ומשתגעת. ושיגעון זו חולשה, כי אי אחנין זועבי, נובמבר 2014פשר להחזיק מעמד עם "השיגעון" הזה, החברה הישראלית לא יכולה לאפשר לעצמה להשתגע למשך זמן רב, אנחנו צריכים להתמיד עם השיח.

אם אתה נשאר בגבולות הקונסנזוס, אם האחר ישן בשקט עם מה שאתה עושה, אז אתה בעצם לא עושה כלום. ואני מודה שאני מכאיבה, לא מלטפת. אבל זה עדיין לא מספיק כדי להביא לשינוי, צריכים להתמיד, לאורך זמן, ולרוחב השיח, עד לשלב שבו מה שנראה כעת קיצוני, נהפך לחלק מהשיח השגרתי, עד שהאחר מעכל את “הסטירה” בתור אמירה הגיונית ולגיטימית, גם אם הוא לא מסכים איתה.

זה האני מאמין שלי. ובכל התחומים, גם ביחס לזכויות נשים למשל. וזה לא רק חלק מהאני מאמין שלי, זה גם חלק מהאישיות שלי. בוטות אינה מלה גסה בעיני. אולם צביעות, שקר, והכפשה הן מלות גסות, שאני פוסלת אותם גם בזירה הפוליטית וגם בזירה האישית.

שורה של מפלגות ימין מנסה לפסול לא רק את הרשימה המשותפת, אלא אותך אישית. מה יש לך לומר על כך?

אוקי, גם אני רוצה לפסול את כל הגזענים, ודווקא הפסילה שלהם לגיטימית ביותר, כי מדובר בגזענים, שנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי בכל מדינה דמוקרטית. פה, רודפים דווקא את הדמוקרטים ה-vocal, ודווקא אותם רוצים לפסול.

הרי בזה הם רוצים לרדוף את המאבק נגד הגזענות ונגד הכיבוש, ולא אותי אישית. אין "זועבי", יש מאבק פוליטי שזועבי חלק ממנו, וגם אם פוסלים אותה, לא נפטרים מה-"זועביז", ולא מהמציאות שהובילה ל"זועביז", ולא מהגזענות, ולא מהכיבוש.

שנית: לא המאבק העיקש נגד הדיכוי, הוא הקטע ה"מיותר" של מציאות נורמאלית, דווקא הוא הקטע הכי נורמאלי ושפוי ומתבקש, ה"מיותר" והמחויב פסילה, הוא הדיכוי. ולא היה המאבק עולה לפאזות "צורמות", אם הפאזות הפחות צורמות היו מצליחות ולו לעצור את ההתדרדרות. כאשר לא רואים שהמאבק מצליח לקעקע את הקרקע מתחת לגזענים, דווקא צריכים להעצים את המאבק, ולא להחליש אותו.

מסע הפסילה התאפשר אחרי מסע ארוך ועקבי, שלא פסל שום כלי: שקר, הסתה, דמוניזציה, רדיפה בתקשורת, הכפשה בכנסת, גירוי היצרים הכי נמוכים, שנאה, פופוליזם זול, שטחיות, שובניזם, עליונות, וכל מה שאתה יכול להעלות בדעתך. תוך כדי שתיקת "השמאל" בתוך ומחוצה לכנסת, חוץ מקולות בודדים.

אולם מסע הפסילה הזה של חנין זועבי לא היה מתאפשר, אם לא קדם לו מסע פסילה ארוך לעם שלם, פסילת החרות שלו, פסילת הזכות שלו לחיים נורמאליים, פסילת הזכות שלו למאבק למען חיים וחירות. מסע הדמוניזציה התחיל לפני 66 שנה, כדמוניזציה לעם שלם.

בלי דמוניזציה זו, אי אפשר היה לגרש 85% מהעם שלי ב-1948, ובלי דמוניזציה מתמשכת שנמשכת מאז, לא היה אפשר להצדיק את הגירוש ולהמשיך אותו בצורת תוכניות טרנספר למיניהם, תוכנית פראוור היא רק אחת מהם.

אנחנו שקופים ביחס לחברה היהודית, מה שקורה איתנו שקוף, אנחנו "לא מוכרים", המציאות שלנו "לא מוכרת", ההתעמרות של המדינה בנו, שקופה, אנחנו נוכחים נפקדים, כולנו.

ומי שנצמד לתודעה, הוא זה שצועק, ואז אותו ספיציפית רוצים לפסול.

במרצ הביעו רצון לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת ולהכנס יחד איתה לקואליציה. האם תסריט כזה אפשרי בכלל? האם בל"ד יכולה לשבת בקואליציה שבכל זאת, למשל, ממשיכה את המצור על עזה?

לא הרשימה המשותפת, ולא אף מפלגה ערבית לחוד, לא תשב בקואליציה של מדינה הכובשת את העם שלנו ומנהלת נגדו את המשטר הצבאי הארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובנוסף מתייחסת לכל פלסטיני באשר הוא כנתין אויב.

הקוראים שלי לא נתקלים בזה הרבה, כי הם צורכים תקשורת יהודית. האם תוכלי לתאר, במילותיך שלך, את האני מאמין שלך?

הנה האני מאמין שלי: הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא. אלו זכויות מוחלטות, ואין טעם לחיים בלעדיהן. הם חלק מהאנושיות שלנו. לצערי, זה לא מובן מאליו לכולם. יש שלא מבינים, פשוט, שמגיע לאחרים לחיות כמוהם, ולא מבינים שאף בן אדם לא היה משלים עם הדיכוי שלו; ושכל אלה שמשלימים עם הדיכוי, עושים זאת או מתוך תודעה כוזבת, או מתוך תבוסה וחולשה פנימית.

אני מאמינה במאבקים צודקים, שמעצימים, ושמבוססים על תפיסת יסוד של הזכות לצדק, לחירות ולשיוויון. אני מאמינה באחריותי בתור מנהיגה לחזק את המוראל של העם שלי; להילחם בתסכול, באדישות, בתחושות הנקמנות וההישענות על אלימות פוליטית, כאלטרנטיבה לאי יעילות המאבק הפוליטי עצמו. אני מאמינה ומקדמת מאבק פמיניסטי, בתור מאבק של צדק כולל, שאינו משלים עם הכיבוש, ועם הגזענות או עם כל סוג של עליונות או פריוויליגיות על בסיס אתני או מיני.

(יוסי גורביץ)

המחנה הציוני עוד לא קלט שאנחנו כבר לא ב-1954

ההחלטה של המחנה הציוני לתמוך בפסילת חנין זועבי היא לא רק סכין בגב, היא גם גול עצמי

אם למישהו היה ספק שאסור להצביע עבור המחנה הציוני, בוז’י הרצוג וציפי לבני חיסלו את הספקות ביום חמישי האחרון, כשהודיע המחנה הציוני שימליץ לוועדת הבחירות על פסילתה של חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה הערבית המשותפת).

על פניו, מי שמכיר את ההיסטוריה של מפלגת העבודה, לא צריך להיות מופתע. לפני הבחירות של 2009 (אז מנהיג המפלגה היה אהוד ברק) תמכה העבודה לא רק בפסילה של זועבי עצמה, אלא בפסילה של בל”ד כולה.

מה קרה פה? קרו שלושה דברים. קודם כל, המחנה הציוני מיהר להצטנף בחיקו החמים של הקונסנסוס היהודי. לא רק יאיר לפיד מסרב לשבת עם “הזועבי’ז,” גם מפלגת העבודה והתנועה תומכות בהרחקתה מהכנסת. מישהו במטה שלהם בטח חשב שזה יביא להם קולות. זה לא יקרה: כשבוז’י הרצוג מנסה להתחפש לדני דנון, הציבור יעדיף את המקור. כל שהוא כביצה, ביצה טובה ממנו. (במקרה של ציפי לבני, אף אחד לא היה מתפלא אם היתה מתחפשת גם למאיר כהנא. הקוקיה הזו הטילה ביצים ביותר מדי קינים מכדי שיקחו ברצינות את הטענה שיש לה אידיאולוגיה כלשהי.)

שנית, מפלגת העבודה חוזרת למקורות שלה. בשנות החמישים והשישים, היו למפא”י “מפלגות” לווין של פלסטינים ישראלים, שהיו גרורותיה לכל דבר ועניין, כבשים צייתניות של בן גוריון שתמכו פעם אחר פעם במשטר הצבאי. אם אתם לא זוכרים את זה, היו בטוחים שבציבור הפלסטיני זוכרים גם זוכרים. כשמפלגה פלסטינית ניגשת לבחירות לכנסת, הצל של מפלגות הקוויזילינגים האלה מלווה אותה; היא תמיד צריכה להוכיח לבוחריה שהיא לא ההמשך של סיף א דין זועבי. היורשת של מפא”י, מצידה, עדיין חושבת שהיא רשאית להכתיב לפלסטינים הישראלים מה מותר להם לומר ומה גבולות השיח שלהם; בלשונו של אלתרמן, היא עדיין חושבת שמותר לה לקרוא

“אתה דובר באין מחריד,

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מסיבה פרטית.”

רק שבמקרה של הרצוג ולבני, אי אפשר לומר שהם טובים, נדיבים, או דוגלים בחופש.

תזכורת: ברשימת הבית היהודי לכנסת, יש בוגדים ותומכי טרור של ממש. יושב ראש המפלגה, נפתלי בנט, מעסיק כיועץ פוליטי את המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון. יש בה אנשים שמפנטזים על הקמת מחנות השמדה, יש בה רב שפסק שמעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי, ויש בה שרלטן פוליטי שהוא כנראה הפעיל הפוליטי היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מטעם בית המשפט. אבל את המפלגה הזו, המחנה הציוני כלל לא היה מעלה על דעתו לנסות לפסול. מה זאת אומרת, להגביל את חופש ההצבעה והבחירה של יהודים?

אבל כלפי פלסטינים ישראלים, במחנה הציוני עדיין חושבים שמותר להם לומר מה הגבולות שלהם. הם עדיין חושבים שמדובר באזרחים סוג ב’, שישראל היא קודם כל מדינת יהודיה וכל השאר הם אורחים נסבלים, שבמידה והם עושים שימוש נועז, חריג, מטריד בחסינות שהוענקה להם כחברי כנסת כדי לחשוף את ערוות המשטר הציוני, צריך לזרוק אותם החוצה. מהבחינה הזו, באמת שאין הרבה הבדל בין הרצוג ולבני ובין משה פייגלין.

ושלישית, שהסכין בגב הזו – ההצטרפות לימין שמעניקה לגיטימציה לסתימת פיות של ח”כים פלסטינים – היא גם גול עצמי מהדהד, מכמה סיבות. קודם כל, יש סיכוי טוב למדי שהמשחק הציני של המחנה הציוני, משחק שמחקה את המשחק של הימין הקיצוני – אנחנו נפסול את זועבי, לתשואות הקהל, ובג”צ יבטל את ההחלטה, וכך יציל אותנו מעצמנו – לא יעבוד הפעם. כשזועבי ערערה על ההחלטה להרחיק אותה מהכנסת, הפחדנים בגלימה ניצלו את העובדה שהכנסת פיזרה את עצמה כדי להמנע מלפסוק; אבל לפני זה, הם ניצלו את הבמה כדי להשתלח בזועבי. כן, גם בבית המשפט העליון יושבים פופוליסטים. גם שם קוראים עיתונים ומחפשים את שמם. מישהו מוכן להתערב שבוז’י הרצוג לא יהיה עלה התאנה של בג”צ, כשזה יחליט הפעם שלא להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית? הוא יעשה את זה בלב כבד, כמובן, ותוך אמירות נוקבות על כך שזה ממש לא תקין אבל אי הסבירות לא מוגזמת.

אם זה קורה, מה שצפוי לקרות הוא חרם פלסטיני על הבחירות ונפילת הפסאדה של הדמוקרטיה היהודית. והמחנה הציוני ישמש, כפי ששימש בממשלות נתניהו, כמלבין הלאומי. הוא זה שיאמר לליברלים מחוץ לישראל שהנושא מורכב ושלא היתה ברירה.

אבל גם אם בג”צ יעמוד על זכויותיה של זועבי, זה עדיין גול עצמי מהדהד. להרצוג אין ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים בשום קונסטלציה שהיא. העובדה שהוא מוכן לתקוע בגבם סכין כזו, מציבה בפנינו שתי אפשרויות: או שהרצוג טיפש מאד, או שהוא חושב שהוא יכול להעליב את הפלסטינים ועדיין לזכות באמונם אחרי הבחירות. מאחר והם כבר לא חיים בימיו של סיף א דין זועבי, לגמרי יתכן שבהחלטה הזו, הרצוג הפסיד את ראשות הממשלה.

בהנחה, כמובן, שהוא בכלל רצה בה. אם אנחנו יוצאים מנקודת המוצא שאומרת שהמטרה של הרצוג ולבני היא לא להרכיב את הממשלה הבאה, אלא למצב את עצמם במקום טוב בממשלת נתניהו, אז המהלך הזה הגיוני לגמרי: הרצוג ולבני מבהירים לימין היהודי שהם לא פחות ציונים ממנו, גם הם יודעים לשלול זכויות של פלסטינים. עכשיו אפשר לדבר על התיקים?

אז, שוב, וביתר שאת: כשתלכו לקלפיות ב-17 במארס, אל תצביעו לשום מפלגה שלא מכירה בזכויות המלאות של כל אזרחי ישראל. זה אומר שכאשר אתם נכנסים לקלפי, הפתק של “המחנה הציוני” פסול. יש רק שני פתקים שהדמוקרט הישראלי יכול לשים בקלפי: מרצ והרשימה המשותפת.

אל תהיו הפראיירים שיסדרו שוב ללבני את הג’וב של שרת המשפטים, כשזו בתמורה מוכרת אתכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד לזה שהתעניין במצבו של ווילי. לחתול שלום והוא מתרוצץ עם בעליו.

(יוסי גורביץ)

מק’ארתיזם, גרסת נתניהו ומועצת יש"ע

ההסתה כנגד V15 משותפת לראש הממשלה ולמועצת יש”ע, וכרגיל מבוססת על אשמה באמצעות קרבה

הביטו בתמונה הזו:

israel sheli

היא פורסמה אתמול (א’) על ידי ארגון הקש ישראל שלי, הזרוע למבצעים מלוכלכים של מועצת יש”ע, התרומה הייחודית של איילת שקד ונפתלי בנט לפוליטיקה הישראלית.

עכשיו הסתכלו על התמונה הזו:

Lilud

אותה תוכלו לראות בשניה 0:56 בסרטון הזה, של מפלגת השלטון.

שתי התמונות דומות למדי, בשתיהן יש מחבל חמוש שמחווה “V” ולידו המספר 15. באחת הוא מחזיק רוס”ר קלשניקוב, באחרת אמ-16; באחת הוא באדום ושחור, בשניה הוא בכחול. פרט לכך הן דומות מאד.

אז מה קורה פה? האם מועצת יש”ע, עמותה פרטית לכל דבר שקיבלה בתרגיל מפוקפק כספי ציבור, משתפת פעולה עם תעמולת הבחירות של הליכוד? כי, אתם יודעים, בימים אלה טוען הליכוד ששת”פ כזה הוא עבירה על חוק הבחירות. בשיחה עם נציג מדוברות מועצת יש”ע, הוא אמר שהוא צריך לבדוק את הנושא מול האנשים ב”ישראל שלי,” וחזר עם התשובה שא. אין שת”פ בין “ישראל שלי” ובין הקמפיין של הליכוד, וב. ב”ישראל שלי” אומרים שהם עלו עם התמונה קודם ושהליכוד העתיק מהם. יכול להיות. מצד שני, אם הייתי מנסה להסתיר קשר כזה, זה בדיוק מה שהייתי אומר.

ההסתה הבוטה – אם אתה תומך בהחלפת השלטון ובשליחת בנימין נתניהו אל החושך החיצון, שם הילל וחרוק השיניים והצורך לשלם על עצמך, אתה מחבל ותומך במחבלים – לא צריכה להפתיע אותנו. זה מה שנתניהו ומועצת יש”ע עשו תמיד. הם שורקים עכשיו בחושך, מקווים שאחד הפסיכים במחנה שלהם יגיב באלימות שתטיל אימה על המחנה האחר. הם, כמובן, ירחצו בנקיון כפיהם. אנחנו? הסתה? רק אמרנו שהם מחבלים!

אבל מעבר להסתה, ישנה ההונאה. בואו נראה את הטענה של מועצת יש”ע: “ג’רמי בירד, היועץ האמריקאי של V15, שבא לייעץ לשמאל איך להעיף את ביבי, מגיע מחוגים אנטי ישראליים, שבהם טוענים למשל שעזה זה המקום היחיד בעולם שבו חיילים (צה”ל) הורגים ילדים בשביל הספורט.”

וואלה. אני יכול לחשוב על עוד חוגים כאלה, למשל מפגיני הימין ב”צוק איתן” שרקדו וצעקו “כל עזה בית קברות,” ו”אין לימודים בעזה – כולם מתים.” אבל בואו נסתכל על הטענה. מועצת יש”ע מפנה אותנו לאתר הימין היהודי Jewish Press. שם מעלה לורי לאוונתל מרקוס את הטענות הבאות:

א. היועץ של V15, ג’רמי בירד, הוא “בוגר חממת ההיבריס” הרווארד. מסתבר שללמוד בהרווארד זה דבר שלילי, אם אתה לא תומך בימין היהודי. זה כנראה לגמרי בסדר להיות בוגר הרווארד אם אתה איש hasbara שחשוד באונס קטינות מהצד ומסתבך בשקריו.

ב. בלימודיו בהרווארד, בירד טופח על ידי אדמונד הנאוור (Hanauer), שאין לי מושג מיהו אבל מרקוס טוענת שהוא “שתיין משמיץ ישראל מעורר בחילה” וגורמת לי להתחיל לחשוב שהיא לא לגמרי אובייקטיבית. הנאוור, כמסתבר, מאמין שישראל מסוגלת “להתעלם מהחוק הבינלאומי, זכויות אדם וערכים דמוקרטיים” בשל התמיכה האמריקאית שהיא מקבלת, מה שנשמע כמו אמירה שאיננה שנויה במחלוקת.

ג. בשנת 2002, הנאוור פרסם מאמר שממש לא מצא חן בעיני מרקוס, שם טען שיש סטנדרט כפול ביחס לישראל, ושמדיניותה של ישראל – הרג פלסטינים במספרים גדולים, התנקשויות במנהיגים פלסטיניים, החרמת אדמות, בניית התנחלויות, השתלטות על מקורות המים של הפלסטינים, הריסת מאות בתים וכריתת אלפי עצי זית – לא מסייעת לערפאת להשתלט על האלימות. השנה, כאמור, 2002, השנה הרצחנית ביותר בסכסוך. אין עוררין על כך שישראל עשתה את כל הדברים שהנאוור כותב שהיא עשתה; אין גם עוררין על כך שהמעשים הללו הקשו על ערפאת להרגיע את השטח.

ד. במאמר, הנאוור דורש שארה”ב תדרוש משרון להעמיד לדין חמושים ישראלים שהרגו פלסטינים ללא סיבה. שוב, דרישה שאיננה שנויה במחלוקת. כאן מצטט האנוור כותב אחר, כתב הניו יורק טיימס כריס הדג’ס (Hedges), שכתב באוקטובר 2001 במגזין הרפר’ז שהוא ביקר בלא מעט אזורי קרבות, אבל רק בעזה ראה חיילים שהורגים ילדים “לשם ספורט.”

אני לא יודע מה הדג’ס ראה בעזה. אני זוכר סיפורים מבעיתים מ-2004, שנתיים אחר כך, ביניהם על ילדה פלסטינית שיוצא עם חצי שקל ביד לקנות ממתק וצלף ישראלי הורג אותה. פעם אחר פעם, הפרקליטות הצבאית סירבה לחקור את מקרי המוות שם, ומה שווה יכולת החקירה של מצ”ח במקרי מוות של פלסטינים (בימי רגיעה, יש לציין) אתם יכולים לקרוא פה. אנחנו יודעים, עם זאת, שצה”ל שפט את סמל תייסיר אל היב על רציחתו של פעיל השלום תום הורנדל בעזה ב-2003, אבל למרות שבית המשפט קבע שהוא ירה “יריה פושעת לעבר אדם תמים,” הוא הרשיע אותו רק בהריגה ולא ברצח, ודן אותו לשמונה שנות מאסר עלובות. אל היב איננו יהודי, והורנדל היה בריטי; המקרה איננו טיפוסי משום שבדרך כלל ההורג היה יהודי, והקורבן פלסטיני. ישראל טייחה את הריגתה של רייצ’ל קורי (אלוף הפיקוד דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הורה אישית על הפסקת חקירת הנהג), אנחנו יודעים שקצין של צה”ל רצח ילדה פלסטינית פצועה, איימן אל המס, ברפיח ב-2004 וחמק מכל עונש. מה עוד קרה בעזה בין אוקטובר 2000 וסוף 2005? קשה מאד לדעת. המערכת הצבאית הישראלית עשתה הכל כדי שלא נדע.

אז אני לא יודע מה ראה הדג’ס בעזה, אבל זה לא משנה. שימו לב מה קרה פה. יש לנו יועץ פוליטי, בירד; לפני 12 שנים ומשהו, אומרים לנו, הוא היה תלמידו של הנאוור; הנאוור ציטט במאמר שלו עיתונאי שכתב מאמר ותיאר את מה שראה – ועל כן הוא אחראי לאמירות הללו.

וכדי להדגיש את האחריות שלו, מרקוס מייחסת פתאום את המאמר לא להנאוור אלא לבירד עצמו (!), מה שהיא יודעת שהוא לא נכון. שגיאה, או הטעיה מכוונת? אחרי הכל, כל המאמר הזה הוא נסיון חיסול.

marcus

ה. הלאה. אחר כך, אומרת לנו מרקוס שבירד השתתף עם הנאוור בכנס “כסח את ישראל,” שם אמר הנאוור שארה”ב אחראית להפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל כנגד הפלסטינים משום שהיא מסייעת לה, והשווה את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים למדיניות הקמת השמורות לילידים של ארה”ב. משום מה, מרקוס לא מתייחסת לדברים שאמר בירד בכנס ההוא. זה קצת משונה, לא? הנה האיש שלך משתתף בכנס אנטי ישראלי, לא תביאי את הדברים שהוא אמר שם?

ואז אתה רואה שאלה הדברים שמיוחסים לבירד: שמעגל של אלימות תרם למתחים בין הישראלים והפלסטינים, ושבמקום להשתמש באלימות על שני הצדדים לחתור לצדק בדרכי שלום. אמירה כל כך קונסנסואלית, שאפילו בנימין נתניהו היה מעמיד פנים שהוא תומך בה.

אז, בסוף כל מסע ההכפשות, האמירה היחידה שמרקוס – ובאמצעותה, מועצת יש”ע, ובאמצעותם לדבריהם בנימין נתניהו – יכולים לתלות בג’רמי בירד היא שהוא חושב שיהיה טוב יותר אם שני הצדדים ידברו אחד עם השני וינסו לפתור את המשבר בדרכי שלום. אמנם, כפי שציין דגלאס אדמס זכותו תגן עלינו, כבר צלבו כאן מישהו על דברים דומים, אבל תצטרכו להודות שזה קצת קלוש לתלות באמירה הזו חמוש פלסטיני עם קלשניקוב.

זה בסדר: במועצת יש”ע ובמטה נתניהו – אם יש הבדל בין השניים – יודעים שמשהו יידבק. הם יודעים שאתם לא תטרחו לקרוא את כתבת ההשמצה של מרקוס, וודאי שלא תטרחו לבדוק את המקורות שלה. אז, לפעם הבאה: איך אנחנו יודעים שמישהו מהימין היהודי, בין אם הוא עובד של מטה נתניהו, מועצת יש”ע, או ה”עיתונות” שלהם, משקר?

השפתיים שלו זזות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נא לא לדבר על הפיל באמצע החדר

עורך הדין הפרטי של נתניהו הגיש עתירה נגד פעילות ארגוני שמאל במטרה לסתום את פיותיהם. יש רק בעיה אחת: הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו

בטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום, יצא אתמול (ו’) בכותרת שאמורה להפחיד אותנו מכך שארגוני שמאל מנסים להחליף את השלטון ועוד מסתייעים לשם כך במומחים מחו”ל (!). אדם שהיה מאמין לשטויות שהעיתון מנסה למכור בדרך כלל – למשל, שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – היה צריך לתהות איך העובדה שהאופוזיציה מנסה להחליף את השלטון היא בכלל חדשות. זה תפקידה של האופוזיציה, בהגדרה. אבל אצל “ישראל היום” הנסיון להחליף את נתניהו הוא חתירה תחת המשטר, לא פחות.

צילום מסך מתוך העין השביעית

“ישראל היום” מתבסס על עתירה שהגיש עורך הדין של נתניהו, דוד שמרון, שמייצג אותו לעתים קרובות בעניינים משפחתיים, לוועדת הבחירות כנגד מספר גופים: מפלגת העבודה, מפלגת התנועה (שימו לב שבעתירה, אין כלל “המחנה הציוני”), מפלגת מרצ, ארגון נצחון 2015 (או בשמו הפופולרי V15), מכון מולד, הפרסומאי אייל ארד, ותנועת “קול אחד.” הוא דורש שהאחרונים יפסיקו לנהל תעמולה נגד נתניהו.

atira1

קראתי טקסטים משפטיים מקושקשים מאלו (תודה שוב למתנחלי עמונה), אבל מעולם לא קראתי טקסט מביך כל כך. אפשר לחלק אותו לשני חלקים: השקרים הבוטים וההטעיות. נתחיל מהשקרים הבוטים.

1. נטען ש”מולד” הוא לא מכון מחקר אלא “מפעיל תעמולת בחירות” באמצעות פרוייקט 61 שלו. עו”ד שמרון טוען שהוא תוקף בעיקר את ראש הממשלה ואת אנשי הבית היהודי.

atira_molad

ובכן, מכון מולד הוא לגמרי מכון מחקר; אתם יכולים לראות את הפרוייקטים שלו כאן. את העמוד של פרוייקט 61 תוכלו למצוא כאן. אם תעלעלו בעמוד עד תומו, תוכלו לגלות שהוא התחיל לפעול בדצמבר 2012 והיה פעיל בעקביות מאז, כלומר לטענה שהוא “תעמולת בחירות” אין רגליים. יתר על כן, הרבה מהפעילות של פרוייקט 61 מתמקדת באחד הפרוייקטים היותר פוריים של מולד – מחיר ההתנחלויות.

2. הטענה שפרויקט 61 תוקף את הליכוד ואת הבית היהודי תיראה למי שעקב אחריו אידיוטית, לאור הקו התוקפני מאד שנקט הפרויקט כלפי יאיר לפיד. הנה דוגמא.

molad_lapid

שוב, אפשר לראות שלא החל לקראת הבחירות האחרונות; הכנסת פיזרה את עצמה ב-8 בדצמבר 2014. כמובן, מאז שלפיד ולבני פוטרו על ידי נתניהו ב-2 בדצמבר 2014, הם לא ממש מטרות לאופוזיציה – זו, מה לעשות, מתמקדת בממשלה. בממשלה יש כרגע שתי מפלגות בינוניות: הליכוד והבית היהודי.

3. העתירה של עו”ד שמרון טוענת כראיה לכך שפרויקט V15 הוא פרויקט של מפלגת העבודה שבכנס שלו השתתף תום וגנר, שניהל בעבר קמפיינים עבור מפלגת העבודה.

atira_3_wagner

דיברתי עם וגנר, הוא הופתע לשמוע ששמו מופיע בעתירה, וציין את הדברים הבאים:

א. הוא לא בטוח שהוא חבר בכלל במפלגה, אבל אם כן – הוא חבר במרצ, לא במפלגת העבודה.

ב. הוא קמפיינר מקצועי. הוא אמנם ניהל קמפיינים עבור העבודה, אבל גם ניהל קמפיינים בפריימריז של הליכוד וגם עבור מועמדי ליכוד ברמה המוניציפלית. הוא לא רואה את עצמו כאיש מפלגת העבודה וודאי לא רואה את עצמו כמי שמזוהה איתה ציבןרית.

ג. הוא לא עובד עבור V15. הוא רק השתתף בכנס שלהם. הוא מנהל עמוד עצמאי בדרישה להעיף את נתניהו הביתה, “הדחה 2015,” שנוקט קו אגרסיבי – לטעמי, משמעותית יותר אגרסיבי, ואני לגמרי בעד – מאשר זה של V15. כלומר, עצם העובדה שאדם שפעם היה דובר העבודה הגיע לכנס של ארגון, הוא מבחינת משרתיו של נתניהו עילה לפסילת הארגון.

ואת השיטה אנחנו כבר מכירים. “אם תרצו,” שהתחילה כארגון שמופעל על ידי לשכת נתניהו – אם כבר מדברים על ארגונים חוץ מפלגתיים – היא זו ששכללה אותה בישראל: האשמה באמצעות קרבה.

מכאן אנחנו מגיעים להטעיות שבעתירה. נתחיל מהעיסוק באייל ארד. זה, כותב שמרון בהתרגשות, “ידוע בטינתו האישית לראש הממשלה בנימין נתניהו,” ומביא ציטוט שלו כאומר “אני כמו כריש שמריח את הדם במים. לפרק את ביבי.” פתאום, מסתבר, אם אתה איש פרסום שפעיל בתחום הפוליטי אבל גם מתעב את ראש הממשלה – פעילות שהרופאים ממליצים עליה לרוב האוכלוסיה – יש משהו לא בסדר בזה שתהיה פעיל במערכת בחירות. אם אתה לא אדם נטול דעה, זה ממש לא בסדר שתביע את דעתך.

atira_4_arad

באותו האופן, נטען בעתירה שפעילים של מרצ והעבודה השתתפו בכנס של V15, ומכאן שיש קשר בין המפלגות ובין הארגון. שוב: נוכחות של אדם בכנס לא מעידה שהוא גם יהיה פעיל בארגון אחר כך, או בכלל. ודאי שלא ברור שהפעילות הזו מעידה על תמיכה נסתרת של המפלגה. עבדכם הנאמן השתתף בעשרות כנסים והפגנות שלא היתה בהן נוכחות של מרצ, ובכמה אירועים שהיו”ר הקודם של המפלגה, למשל, התנגד להם נחרצות – למשל, הפגנות בבילעין, תוך קריאת “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.” הייתי בכמה כנסים שאם היה נטען שהגעתי לשם כדי להשתתף בפעילות, זו היתה שקר גס. ככה זה: פעילים פוליטיים הם לא רובוטים, יש להם מנעד פעולה רחב.

מארגון V15 נמסר בתגובה ש

”אנו מודעים לכך שקמפיין ניצחון 2015 הוא הדבר הכי אקטיבי ומעורר השראה במערכת הבחירות הנוכחית. ההתארגנות החלה שלושה ימים בדיוק לאחר ההכרזה על המועד הרשמי של הבחירות לכנסת ה 20. אנו מביאים איתנו רוח צעירה וניסיון מקצועי שנלמד מקמפיינים מנצחים בעולם.

2. איננו קשורים בשום צורה או דרך לארגון ג׳יי סטריט, הקרן החדשה לישראל, ממשלת ארה"ב וג׳ורג׳ סורוס.  הפאניקה שאוחזת במטה הבחירות של הליכוד ואובדן השטח של הימין לפעילי השטח של נצחון 2015 אינה סיבה לפרנויה, הזיות והצגת שקרים על שיתוף פעולה לכאורה עם הממשל האמריקני.”

וכמובן, המטרה של כל העתירה הזו היא להעלות באוב את פרשת העמותות של בוז’י הרצוג.

atira 2_herzog

אני לגמרי בעד, כי אני לא חושב שיכול להיות מצב שבו ראש מפלגה שמתיימר להיות ראש ממשלה יכול להתחמק מלענות על השאלה למה הוא שמר על זכות השתיקה. למועמד פוליטי אין את הפריווילגיה הזו.

אבל זה מה שמוביל אותנו ישירות לפיל שבאמצע החדר, זה שעו”ד שמרון והלקוח שלו מקווים שלא נשים אליו לב. הרצוג נחקר בפרשת העמותות – אבל זו היתה פרשה שעלתה אחרי שנתניהו עצמו השתמש בעמותות, ואחרי שהיועץ המשפטי לממשלה שמינה נתניהו, אליקים רובינשטיין, קבע שיש “לאקונה” בחוק. יתר על כן, את הבחירות של 1996 הכריעו לא רק העמותות של נתניהו, אלא גם המיליונר הזר יוסף גוטניק, שימים לפני הבחירות הפיץ במיליוני עותקים את הסיסמה “ביבי טוב ליהודים,” והשתמש לשם כך בארגון צעירי חב”ד. ורגע, באמת העלתם ברצינות את הטענה שמומחה זר מגיע לארץ, לסייע בקמפיין נגד נתניהו? אתם באמת חושבים שמישהו שכח את השם ארתור פינקלשטיין? האם בסופו של יום, עו”ד שמרון, לא נותרה בך בושה כלשהי?

ורגע, לא סיימנו. רק התחלנו. הפרשה ההיא בת 20 שנה כמעט. סביר שאת הלאקונה, הפרצה, המפורסמת של רובינשטיין כבר סגרו. אבל שימו לב היכן התנוסס הפרסום על העתירה של שמרון: “ישראל היום.” בטאון לשכת נתניהו, שהוא המופץ ביותר בארץ (בכוונה לא כתבתי “הנקרא ביותר”), שממומן כולו על ידי מיליארדר זר שיושב בארה”ב ומנסה משם לשלוט הן בפוליטיקה של ארצו הן בפוליטיקה של ישראל ומצליח להיות דוגמא חיה לקריקטורה אנטישמית. העיתון של האיש שאמר שישראל לא צריכה להיות דמוקרטיה ושהוא שונא את העיתונות לא הסכים מעולם לחשוף את ההכנסות וההוצאות שלו, ובכך להפריך את הטענה שהוא כלי להשפעה פוליטית, שאין לו שום קיום עסקי ושכל מטרתו היא הטיית הדיון הפוליטי על ידי מיליארדר הימורים.

צריך מידה עצומה של חוצפה כדי להעלות את הטענה שארגון חוץ מפלגתי הוא “תעמולת בחירות אסורה,” כשהנכס העיקרי שלך הוא “ישראל היום.” מידה עצומה של חוצפה – והצלחה ניכרת בהטלת אימה על התקשורת, כדי שלא תעז לכתוב את זה אלא תסתפק ב”דיווח אובייקטיבי”, קרי זה שנותן לפושע ולקורבנו את אותו זמן מסך, ולא מפגין שיפוטיות.

למה נתניהו מפחד כל כך מ-V15 (שבסוף השבוע הציבו בקבוקים ריקים במצודת זאב, כדי שנתניהו יוכל לקבל עליהם החזר) ומפרויקט 61? כי הוא יודע, מרגיש, שהאדמה רועדת, ושיש סיכוי של ממש שב-17 במארס שולחים אותו לאופוזיציה. אז צריך לסתום את הפה ליריביו. יש לקוות שהפעם זה לא יצליח.

יש לקוות, בנוסף, ששני ההרוגים בגבול סוריה יהיו האחרונים שישלמו בדמם על תאוות השלטון של נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)