החברים של ג'ורג'

מחכים לצ’רנוביל

עתירה חדשה דורשת למסד את פעילותה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחקיקה ראשית והכפפתה לביקורת ציבורית

בסוף חודש אפריל, יצאתי עם גלינה לסיור מודרך בקייב, בהנחייתו המעולה של שלום בוגוסלבסקי (הסיור מומלץ בחום, סיור נוסף יוצא באוגוסט - הרשמו בהמוניכם.) היום החמישי של הסיור הוקדש לביקור בצ’רנוביל. זו היתה הזדמנות טובה ללמוד על ההיסטוריה של האסון הזה, שעדיין מורגש מאד באזור. ראשיתו בהכחשה טוטאלית ושקרים גסים הן לאוכלוסיה והן להנהגת ברית המועצות. בשל השיהוי בהכרה במהות האסון, הנזק הפך לרחב הרבה יותר ובסופו של דבר לא פחות מחצי מיליון פועלים וחיילים סובייטים נאלצו לחשוף את עצמם לסכנות של קרינה ברמות לא מוכרות. הם כונו “ליקווידטורים” (מחסלים) של הקרינה, קיבלו כמה עיטורים, ואחר כך המדינה זרקה אותם לכלבים, בנוהל. אזור שלם הפך לבלתי מיושב, ואנחנו עדיין לא סגורים על מה בדיוק קרה שם. אף אחד, כמובן, לא נשא באחריות.

כור מס' 4, צ'רנוביל

היום (ד’) הגיש עורך הדין איתי מק עתירה לבג”ץ, שאני גאה להיות בין החותמים עליה, שדורשת מן המדינה להסביר מדוע לא תעגן את מעמדה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחוק, כפי שנעשה למשל לשב”כ.

ראשיתה של הוועדה לאנרגיה אטומית בתקנות סודיות שהתקין דוד בן גוריון בימי משטר האופל של מפא”י. באותם הימים, אסור היה בכלל לדבר על קיומו של הכור הגרעיני; עד היום, אין אפשרות לדבר על הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) בגלוי. כלומר, מדי פעם שמעון פרס פולט פרטים, כי הוא צריך לתחזק את האגדה שלו, אבל על שאר האזרחים נאסר בפועל דיון בנושא.

העתירה כשלעצמה לא דורשת את שינוי מדיניות העמימות; היא מכירה בה, אבל היא דורשת שיהיו כללים ברורים לעבודתה של הוועדה לאנרגיה אטומית. המצב הנוכחי הוא שהיא כפופה לחלוטין לראש הממשלה, שהוא היחיד שמוסמך לתת לה הנחיות. הוועדה לאנרגיה אטומית היא, כרגע, בו זמנית, הגוף שאחראי להפעלת הכור הגרעיני המזדקן שלנו (על כך מיד), וגם על ביקורת על פעולתה שלה-עצמה. יש לוועדה לאנרגיה אטומית יחידה לרישוי בטיחות, וזו נמצאת תחת ביקורת של ועדה חיצונית – אבל זו מאוכלסת בחלקה על ידי גמלאי הוועדה לאנרגיה אטומית.

כמו כל תחום שיש בו יותר מדי סודיות, אף אחד לא יודע מי בדיוק אחראי. בממשלה הנוכחית, האציל ראש הממשלה את סמכויות הוא”ט לשר האנרגיה יובל שטייניץ. אבל לא ברור מה תחומי האחריות בינו, בין ראש הממשלה, ובין שר הבטחון. (מהרגע שהתחלתי לרשום את הרשימות לפוסט הזה, הפך ראש הממשלה גם לשר הבטחון, בנוסף לתפקידיו כשר הכלכלה, שר החוץ, שר התקשורת והשר לפיתוח אזורי; תוך התאפקות מהערה לגלגנית על הצורך הדחוף במשילות, אציין רק שספק אם יש לו, בין כל שאר תפקידיו, את הזמן הנדרש לפקח כיאות על הוא”ט).

שורה של אסונות בהיסטוריה הישראלית, ממלחמת יום כיפור ועד המשט הטורקי, הולידו ועדות חקירה. אלו גילו, כל אחת בתורן, שחלק מהסיבות לאסון הן חוסר בהירות בשרשרת האחריות. כשאסון גדול קורה, הנטיה הראשונית במצב של עמימות היא לנסות לטייח דיווחים עליו כדי לסגור את התיק בכמה פחות נזק סביבתי – לבעלי האחריות. ראינו את זה, למשל, בדליפת הנפט בצינור של קצא”א – עוד גוף חשאי שעל פי שורה של דיווחים קונה נפט מאיראן.

המודל של שירותי הבטחון הישראליים והרבה מתרבות השושו שלה נלקח ישירות מן המודל הבריטי. בריטניה חוקקה חוקים בחקיקה ראשית, כלומר כפופה לביקורת ציבורית, ביחס לאנרגיה אטומית כבר ב-1946, שנתיים לפני הקמתה של מדינת ישראל. בריטניה, כמו ארה”ב, צרפת ומעצמות מערביות אחרות, התקיימה במשך כ-50 שנה תחת איום השמדה טוטאלי בנשק גרעיני מצד ברית המועצות. אף על פי כן, התנהל בהן דיון ער ולעתים סוער בשאלה של אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני. יהיה מסובך מאד לטעון שישראל נמצאת תחת איום גדול יותר.

אבל, שוב, הנושא הוא לא הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). הנושא הוא בטיחות גרעינית. דו”ח מבקר המדינה שפורסם אמש (ג’) מצא שגורמי החירום של ישראל לא ערוכים לאירוע של דליפה גרעינית. האירוע המדובר היה קטן ומקומי – מכולה בנמל אשדוד. עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה יקרה אם יהיה לנו אירוע בסדר גודל של רבע-צ’רנוביל בכור הגרעיני.

האנדרטה לליקווידטורים. המדינה זרקה אותם לכלבים, בנוהל

וזה לגמרי יכול לקרות. אחרי הכל, אין שום פיקוח ציבורי על הוא”ט והיא זו שאחראית לפקח על עצמה. השר האחראי עליה עסוק בשלל תיקים אחרים. הכור עצמו זקן מהמקובל בתקנים בינלאומיים, ולאחרונה דווח שנמצאו בליבה שלו למעלה מ-1,500 פגמים.

נניח שיש שם תקלה גדולה. מי ידווח עליה? למי? מתי? כמה זמן יחלוף עד שהידיעה תגיע למי שמסוגל לטפל בתקלה? מה יקרה כשיצטרכו להביא תגבורות? מתי יודיעו לתושבי האזור שהם חייבים לעוף משם? מי יטפל בפינוי הזה? האם הוא ערוך לכך? מי ביקר את היכולת שלו לעמוד באתגר הזה? למי הוא דיווח?

אנחנו לא יודעים. סביר להניח שגם לא נדע, כי אנחנו חיים במדינת שושו. אבל אנחנו בסופו של דבר אזרחים. אין לנו את הלוקסוס לומר שאסור לנו לדעת, כי יש מישהו שיודע וצריך לסמוך עליו. ביותר מדי מקרים, המישהו הזה ישן על ההגה, לעתים קרובות אחרי שהזניח את הבלמים. הגיע הזמן שהוועדה לאנרגיה אטומית והנהלים שלה יוסדרו בחוק, כך שאם יקרה מישהו, לפחות תהיה שרשרת פיקוד מסודרת וברורה.

לפחות זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לשבור את שוברים שתיקה, השלב המשפטי

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ע.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) נהג להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ע.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע הזה. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט הזה כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הנחש המוכש

נהוג לתאר כעת את יעלון כסוג של ימין מתון ושפוי. כדי לעשות את זה, צריך לשכתב את ההיסטוריה

(או: “באבוד רשעים, רינה”)

בוגי “משה” יעלון הודיע הבוקר (ו’) על התפטרותו מתפקיד שר הבטחון, אחרי שראש הממשלה נתניהו נקט בצעד ציני מהמקובל והודיע על העברת התפקיד לאביגדור ליברמן. על כך שהמהלך הזה מעיד שנתניהו מעוניין בהשרדותו על פני השרדות המדינה (כאילו שיש חדש בכך) נכתב המון בימים האחרונים; אני רוצה להתמקד בנסיון לקעקע אגדה שנרקמת במהירות, לפני שתהפוך לאמת מקובלת.

על פי האגדה, בוגי יעלון הוא סוג של ימין מתון, מין בוק שהסתבך עם חצר ראש ממשלה צינית ומושחתת. זה ודאי הנראטיב המועדף על יעלון עצמו, אבל הקשר שלו למציאות רופף.

יעלון איננו אדם ישר. מדובר בשקרן וצדקן, שהתכונה העיקרית שלו היא לראות בכל מה שהוא מאמין בו ברגע נתון את האמת האולטימטיבית, ואת כל מי שניצב מול התפיסה הזו כרשע מושחת – גם אם יעלון עצמו האמין באותו הדבר שלשום.

אומרים לנו שמדובר בימין מתון. בולשיט. ליעלון היתה אסטרטגיה סדורה להגיע לראשות הממשלה: השענות על הימין הקיצוני ביותר. התכנית השתבשה, ועל כך נעמוד בהמשך, אבל זו היתה התוכנית במשך יותר מעשור.

[…]

ב-1996, פולט בוגי יעלון, אז ראש אמ”ן, אמירה על כך שסדרת הפיגועים עליה רוכב נתניהו לשלטון היא נסיון של איראן לבצע מהפך שלטוני בישראל. כמו כולם, יעלון חושב אז שפרס ינצח בבחירות האישיות מול נתניהו. מאחר והוא ראש אמ”ן הוא כמובן טועה, ומיד מחשב מסלול מחדש. בתפקידו הבא, אלוף פיקוד מרכז, הוא מהמתחנפים ביותר למתנחלים. הוא מבין מי הכוח הפוליטי ונצמד אליו. כרמטכ”ל, הוא נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים – משימה לא מסובכת במיוחד, אלא אם אתה רוצה להכשל בה.

כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל הוא עושה לעצמו מנהג לנאום בפני רבנים, ואת הנאום הידוע ביותר שלו באותה התקופה – זה של “ההתנתקות היא רוח גבית לטרור” – הוא נושא בפני פורום ראשי ישיבות ההסדר. שנים אחר כך הוא ימכור לכל העולם את הסיפור שהוא היה מרטיר על מזבח מניעת ההתנתקות. כרגיל אצלו, האמת חמקמקה יותר. ב-2004, הוא הודיע לשרון שאם הוא לא יקבל שנה רביעית בתפקיד, הוא יפרוש מתפקידו בסוף השנה השלישית שלו – שישה ימים לפני ההתנתקות. להבדיל מנתניהו, שרון היה איש פלדה ולא היה מוכן לקבל איומים מאף אחד, אפילו אם מדובר ברמטכ”ל. יעלון לא קיבל את השנה הרביעית, אבל קיבל זובור פומבי מאד והכרזה על אובדן אמון הדרג המדיני בו. הוא לא הפסיק ליילל מאז.

אה, והוא היה בתפקידו עד חודשיים לפני ההתנתקות. הוא זה שתכנן את היישום שלה בפועל. נקודה שהוא מעדיף שישכחו, ואשר על כן רצוי להזכיר.

הנקודה הבאה שבה אנחנו שומעים על יעלון היא כשהוא צץ לפתע אחרי הכשלון בלבנון השניה ותוקף ישירות את הפיקוד העליון - כלומר, את הרמטכ”ל שהחליף אותו, חלוץ. ההתקפה, שמסתנכרנת עם ההתקפה של נתניהו והכתומים (כולל מה שיהיה, כעבור שנתיים, “אם תרצו”) על ממשלת אולמרט, מיועדת להשכיח את העובדה שכרמטכ”ל בשנים 2002-2005 יעלון אחראי ישירות להפיכת צה”ל לצבא בט”ש. התנהלות כזו מצד רמטכ”ל לשעבר היא כמעט חסרת תקדים, אבל זה בוגי. לאחרונה אמר הרמטכ”ל דאז חלוץ שהוא דחה כמיטב יכולתו את הפעלתם של כוחות קרקעיים, כי הוא ידע מה הם שווים. זו לא היתה רק שחצנות של יוצא חיל האוויר כלפי כוחות הקרקע; זו היתה הערכה מדויקת של הצבא שהשאיר לו יעלון.

(אגב, בשנת 2004 התנבא יעלון שחיזבאללה לא יעז לחטוף עוד חיילים, מה שהשתלב היטב בתפיסה שלו שהרקטות של חיזבאללה “יחלידו,” כלומר לא ייעשה בהן שימוש. שנאמר, מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. יעלון לא שילם שום מחיר ציבורי על השטות הזו.)

כלומר, לאורך שנות האינתיפאדה השניה-ההתנתקות-לבנון, יעלון לא פועל כ”מפקד מקצועי” שכל מה שחשוב לו הוא הצבא; הוא חובר ישירות לימין הקיצוני, ואין לו שום בעיה לתקוף קצינים אחרים, אם הוא חושב שהם שייכים לקליקה שהתנכלה לו.

בשנת 2006, יוצא יעלון בעוד התבטאות: הוא קובע שלנוער החילוני אין שורשים, והוא חוזר על מה שהפכה להיות הסיסמה של הרבנות הצבאית החרד”לית – שאין די בפטריוטיות טבעית וברצון להגן על המולדת כדי לשרת בצה”ל, יש צורך ב”תודעה יהודית.” המגזר של חובשי הכיפות, הערכי מכל בעיני עצמו, אוהב לשמוע את הדברים האלה: הם הרי זהים לאלה שהוא אומר על עצמו, ועוד מגיעים מפיו של קיבוצניק לשעבר. שימו לב לדברים האלה: יעלון אומר על הרוב המוחלט (אז) של החיילים בצה”ל שהם לא שורשיים מספיק.

בשנת 2009, כשהוא מתבטל בתפקיד שקרכלשהו (המשרד לאיומים אסטרטגיים) מודיע יעלון ש”הווירוס שהם שלום עכשיו ואם תרצו האליטות – הנזק שלהם גדול מאד.” כדי שלאף אחד לא יהיה ספק, יעלון אומר את הדברים בכנס של פלג הפייגלינים בליכוד, “מנהיגות יהודית.” באותה השנה, הוא מגיע עם מתנחלים לכפר בורקא, היכן שעמדה פעם ההתנחלות חומש, ומטפח את הפנטזיה של המתנחלים לשוב למקום.

בשנת 2010, עדיין בתפקיד ריק מתוכן, יעלון מפליג בשבחיו של האליל הטרי של המגזר, הטרוריסט היהודי יאיר שטרן, ומנצל שוב את ההזדמנות כדי לדבר אל האחים היהודים בשפתם: “לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית.” ב-2011, נושא יעלון דברים לכבודו של דב ליאור, מקיצוני רבני המתנחלים ומי ששמו נקשר פעם אחר פעם בתמיכה בטרור יהודי. הוא נאם שם לצידו של אלי ישי. ב—2012, תבע יעלון להפקיע מידי שר הבטחון ברק את הטיפול בהתנחלויות. ב-2014, יעלון ממשיך להתחנף למתנחלים: הוא שר בטחון והוא רוצה להפריד בין יהודים ופלסטינים באוטובוסים, כדרישת המתנחלים, אף שהצבא והשב”כ אומרים בתוקף שאין שום צורך כזה. חשוב לציין, אגב, שההנחיה הזו בלתי חוקית למשעי, כפי שאומרים לו גם היועצים המשפטיים שלו.

אבל אנחנו באוקטובר 2014, ואנחנו כבר אחרי תחילת הקרע הגדול בין יעלון ובין המתנחלים. האינסטינקט שלו – להתרפס בפני המתנחלים כדי לקבל את קולותיהם – עדיין פועל, אבל זה עומד להגמר. הסיבה: חודש וחצי קודם לכן, במהלך צוק איתן, יעלון מתנגש בכוח עם בנט, הפטרון הפוליטי העיקרי של המתנחלים. בנט רוצה פעולה קרקעית בעזה ומעלה לדיון ציבורי את נושא המנהרות. הוא מצליח, ומאלץ את יעלון להגרר לפעולה קרקעית שהוא לא רוצה – הוא זוכר היטב את 2003-2004 בעזה. יעלון מעדיף לרצוח ילדים ונשים מהאוויר; זה מביא קולות. מותם של חיילי צה”ל באזור עירוני צפוף, לא כל כך.

בנט הביס את יעלון בוויכוח בטחוני, בטריטוריה שלו, ועשה את זה באופן פומבי ומשפיל. זה הרגע שבו יעלון נזכר פתאום שיש משהו שנקרא שלטון החוק; זה הרגע שבו הוא מתחיל להתעמת עם הציבור של בנט, זה שאחריו חיזר במשך עשור, בכל הזדמנות. זה הרגע שבו הוא מתחיל להעמיד פני מתון.

אבל מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה: יעלון עדיין חושב שיש ציבור ימני מתון. הוא טועה. עכשיו הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה לאחור, בסיועם של עיתונאים נלהבים. אסור לתת לזה להצליח.

[…]

אבל, אחרי ההתעסקות עם השקר הגדול, יש עוד כמה נקודות.

קודם כל, מדובר בפושע מלחמה נאלח. יעלון אחראי לצוק איתן ולהרג ההמוני של אזרחים שבוצע שם, והוא לא היסס לנסות לשבש את החקירה – לא שהחקירה הצבאית שווה משהו. יעלון היה האיש שהורה על הפצצת משפחת שחאדה ב-2002, שהובילה להרג 11 ילדים; הוא אמר אחר כך ש”הרשנו לעצמנו להרוג את האשה,” בהתייחסו לאשתו של שחאדה. הוא היה מהוגי הרעיון של מלחמה כלכלית נגד האוכלוסיה של רצועת עזה, ובסוף 2003 הביע את תסכולו מכך שהותר יצוא תותים מן הרצועה, כשהוא תולה בכך את כשלונה של ישראל לדכא את האינתיפאדה. יעלון מדדה מן החיים הפוליטיים כשהוא מרוח כולו בדם ילדים.

שנית, מדובר באדם שחש בוז עמוק לחברה הישראלית. ב-2004, כשהוא רמטכ”ל שמסתובב ברכב ממוגן ומוקף מאבטחים, בעודו נכשל בהגנה על הציבור הישראלי, הוא אומר שהחברה הישראלית היא החוליה החלשה. עשור אחר כך, ב-2014, בעודו מסרב לפנות את ישובי הדרום שנמצאים תחת אש מרגמות שצה”ל לא מסוגל לשתק כי יעלון חושש מאבידות, הוא בורח מהלווייתו של דניאל טרגרמן; הוא אומר שמסוכן שם.

הנשיא ריבלין דווקא הגיע להלוויה. אחד מקודמיו של יעלון בתפקיד, עמיר פרץ, התעקש להמשיך להתגורר בשדרות גם תחת אש קסאמים, למרות התחינות של השב”כ. שר הבטחון דיין הקפיד לסייר בקו התעלה גם תחת הרעשות מצריות כבדות. לא יעלון. מבחינתו הציבור צריך השכפ”ץ שלו. הרי הציבור אינו ערכי או שורשי; הוא טוב רק למימון מסוקים לחתונות. הוא צריך לנשק את הנעליים הגבוהות של יעלון על כך שיעלון מואיל בטובו לפעול למענו.

היום, יש לקוות, הסתיימה הקריירה הפוליטית של אחד מהבזויים ביותר שאי פעם עסקו בה בישראל.

צא, צא, איש הדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

“להכניס פלסטיני לכלא זה קל”

התקשורת היהודית לא דנה בפצצה האמיתית בדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן: איך מתנהלת הדיקטטורה הצבאית השקטה בגדה

מישהו הדליף בימים האחרונים לתקשורת האדלסונית קלטת של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, שבה הוא נשמע משוחח ומתעמת עם תלמידים מהמגזר שמגיע לו יותר מכולנו. הקלטת בת עשור, והתקשורת התמקדה בדברים שאמר גולן על כך שכן, צריך לסכן חיילים כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. אם מישהו היה צריך דוגמא לתהליכים שעוברים על ישראל שעליהם דיבר גולן, אז העובדה שקצין בכיר אומר שלא צריך להרוג חפים מפשע גוררת סערה היא יופי של דוגמא.

אבל התקשורת היהודית התעלמה מחלק הרבה יותר חושפני בדברים של גולן: הצורה שבה מנוהלת מערכת המשפט הצבאית בגדה. גולן אמר כך:

“מדינת ישראל מחזיקה סדר גודל של 11 אלף עצירים פלסטינים בכל רגע נתון. זו כמות עצומה. עכשיו תראו, אין פלסטיני שעצור על ידינו ללא משפט. עכשיו אתה שופט פלסטיני על מה שהוא עשה, לא על מה שהוא לא עשה.

"החוק החל לגבי פלסטינים הוא לא החוק שחל לגבי אזרחי מדינת ישראל. אני, בשביל להכניס אותך לכלא, אתה לא צריך להוכיח כלום, (אלא) אני צריך להוכיח שאתה אשם. זה דיני השיפוט במדינת ישראל. בגדול, חובת ההוכחה עליי כתובע. זה קשה מאוד, צריך להביא הוכחות מאוד מורכבות, חד משמעיות, כל מקום שיש בו ספק סביר אתה תשוחרר מהכלא או ממעצר. זה לא השיפוט שאותו אנחנו שופטים את הפלסטינים. תדעו לכם. להכניס פלסטיני לכלא זה קל. אתם יודעים איך אנחנו מכניסים פלסטיני לכלא? אנחנו מדינת חוק אבל זה קל. למה זה קל? כי אתה בא לשופט, שם לפניו מידע שב"כ, אומר לו 'המידע הזה הוא מידע מטריד'. בדרך כלל מול המידע המסווג הזה אין לפלסטיני יכולת התמודדות ממשית והוא נשפט.”

ההדגשות שלי.

טוב, המשפט הראשון של גולן ודאי איננו נכון. ישראל החזיקה לאורך השנים אלפי עצירים מנהליים. אלה, בהגדרה, הם “פלסטינים שעצורים על ידינו בלי משפט.” בכל רגע נתון יש מאות מהם. המספר זינק מאז תחילת העימותים באוקטובר האחרון: כרגע הוא עומד על 678. המדינה היהודית מוציאה צווי מעצר מנהליים חדשים על בסיס יומי.

יש להניח שגם מספר העצירים הפלסטינים הכללי זינק, והוא גבוה כעת מ-11,000. על פי נתוני בצלם, המבוססים על הנתונים המגיעים באיחור מצה”ל ושב”ס, החזיקה ישראל בפברואר 2016 ב-6,204 אסירים פלסטיניים שהיא הגדירה כבטחוניים. גם לגביהם, שימו לב שאין באמת הליך משפטי. כדי שיהיה הליך של ממש, לחשוד צריכה לעמוד יכולת התגוננות סבירה. כל מי שעבר על פרוטוקולים של בתי משפט, יודע איך השיטה עובדת באמת. התביעה מנפחת כתבי אישום למימדים בלתי סבירים, מכניסה לתוכם עזים כדי שאפשר יהיה להוציא אותם ולארגן עסקת טיעון. היא לא רוצה להגיע למשפט ראיות, כי פעם אחר פעם מסתבר שהראיות שלה קלושות עד לא קיימות. היא צריכה הודאה, ויש לה את השיטות להוציא אותן. לא תמיד צריך עינויים: השיטה הקלאסית היא להודיע לחשוד שהוא יוחזק עד תום ההליכים, שיכולים לקחת שלוש-ארבע שנים, בעוד שאם הוא יסכים להודות, יארגנו לו עסקת טיעון לתקופה קצרה יותר. עציר יהודי, אם הוא לא מהווה סכנה ואין חשש שישבש הליכים, לא יוחזק כעקרון במעצר עד תום ההליכים.

זה השטיק הבסיסי. יש עוד. אם באמת עצבנת את הרשויות, עינויים הם תמיד אופציה. המענה יודע שלא יקרו לו כלום (אף אחד מהם לא הועמד לדין ב-20 השנים האחרונות לפחות). התובע הצבאי לא ישאל שאלות אם העציר יגיע למשפט כשהוא מנופח ממכות, וגם השופט יסתכל הצידה.

ואם בכל זאת לא דיברת גם אחרי עינויים – וב”דיברת” אין הכוונה ל”מסרת מידע מודיעיני” אלא “חתמת על הפללה עצמית” – יש את השטיק שעליו דיבר גולן: מגיעים לשופט עם “מידע סודי” שלשופט אין כל דרך או כוונה לברר אם הוא נכון, והתיק נסגר. יתר על כן, מאחר והחומר הוא “סודי”, אז פרקליטו של הפלסטיני לא יכול לדרוש לראות אותו. ומידע שאי אפשר לראות, אי אפשר להפריך. קל לשלול את חירותו של פלסטיני; קשה לקרוא למערכת הזו מערכת משפט.

זו לא מערכת משפט. זו דיקטטורה צבאית פרופר. כן, פעם ב-20,000 תיקים בערך שופט מגלה שאריות של ערך עצמי וזורק את התיק של התביעה, כי היא העליבה את האינטליגנציה שלו טיפה יותר מדי. יאיר גולן, כמשיח לפי תומו, חשף בפני הציבור איך באמת מתנהלת המערכת בגדה: מערכת שבה אין לאדם שנולד פלסטיני כל יכולת לשמור על זכויות יסוד. תמיד אפשר למחוק אותם במחי נייר שחתום על ידי שוטר חשאי.

אבל זה בסדר. הציבור לא רוצה לדעת והעיתונות המאולפת שמחה לשתף איתו פעולה, כך שהחשיפה הקטנה הזו תיעלם במהירות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לתקוע אצבע בעין לחמישית מתושבי המדינה

מה היתה המשמעות של הסיסמה “עם אחד, מדינה אחת” בטקס הדלקת המשואות

לפני כשנתיים, טרול גאוני עלום חילק לבאי הפגנה של יואב (”הצל”) אליאסי שלטים שבהם נאמר “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” הוא גרם להם בכך להניף סיסמא נאצית ידועה. הטמבלים שהניפו את השלטים, כמובן, לא הבינו מה הם מניפים. לפני כחודש, נראה שלט שאומר “הכבוד שלי הוא נאמנות,” סיסמת האס.אס., בהפגנת הימין למען הרוצח אלאור אזריה. גם שם יש להניח שמדובר היה בהטרלה, שהמטרה שלה היא להראות שהימין הישראלי בחלקו לא יודע את זה, אבל הוא נאצי: הוא מאמץ סיסמאות נאציות בלי להרהר. (כמובן, חלקים בימין היהודי משתוקקים אקטיבית לכך שהנאצים יסכימו לקבל אותם, אבל זה סיפור אחר.)

והנה, השבוע, ההטרלה של לפני שנתיים הפכה לסיסמה רשמית של הממסד הישראלי. בטקס הממלכתי ביותר של השנה האזרחית הישראלית, טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות, יצרו הדגלנים את המילים “עם אחד, מדינה אחת.”

ניתן למי שארגן את הטקס הזה את ההנחה שהוא לא יודע מאיפה שאולה הסיסמה הזו, אבל אירונית, בשבוע שבו כל הממסד הציוני מסתער על סגן הרמטכ”ל שאמר שיש סממנים מדאיגים בחברה הישראלית, הגיע הטקס הרשמי ביותר של המדינה והוכיח שהוא צדק יותר ממה ששיער.

מי שחשב על הרעיון המבריק הזה כנראה לא שואף להיות נאצי, אבל הוא חושף בעיה חמורה לא פחות. כידוע, אי אפשר להיות ישראלי בישראל. אתה לא יכול לשנות את הזהות שלך לישראלי. המדינה לא מכירה בישראלים ובתי המשפט אימצו את עמדתה: אין עם ישראלי. לכל היותר אתה יכול לדרוש שיכתבו בסעיף הלאום שלך “חסר דת,” וגם זה לא פשוט (נניח כעת לעובדה שזו הכרה רשמית בכך שיהדות היא דת, לא לאום.)

אז אם אין עם ישראלי, מהו ה”עם האחד” שיש לו “מדינת אחת”?

העם היהודי, כמובן. היהודים מהווים בישראל, אמנם, רק 80% מהאוכלוסיה, לא 100%, ויום העצמאות אמור להיות חגם של כל האזרחים – אבל הטקס הבהיר השנה שאם אתה לא שייך לעם האחד, אתה לא מוזמן. זו לא החגיגה שלך.

כמובן, אם אתה שייך לעם שהמדינה היהודית נבנתה על חורבנו, זו אמנם לא המסיבה שלך אבל אתה גם לא רשאי לבכות  – המדינה רואה את זה בעין רעה מאד ותנקוט נגדך סנקציות.

אז, מצד אחד, אתה מודר על ידי המדינה היהודית, שאומרת לך בבירור שזו לא המדינה שלך, ובו זמנית היא לא מכירה בך. אז מה יעשו 20% האנשים שלא יכולים לשיר “נפש יהודי הומיה”? מבחינת המדינה היהודית, שימותו או יהגרו. הם עוד לא הבינו את הרמז?

אבל אוי להם אם הם יעזו לומר שהמדינה לא מייצגת אותם. כי המדינה היהודית לא יכולה לסבול את המילים האלה. היא הרי המדינה הדמוקרטית היחידה וכו’. אז מה אם היא במפורש מצהירה שהיא לא מייצגת אותך? לך אסור לומר את זה. אתה חייב להיות נאמן למדינה שמבהירה מדי יום שמבחינתה אתה סרח עודף שעדיף שלא יתקיים.

ובלונדון בחרו השבוע ראש עיר ממוצא פקיסטני. ספרו לי עוד על הערכים המשותפים לישראל ולמערב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכמיהה לאיש חזק בקומנדקר

למה אני לא מתרשם מיאיר גולן, ומבוהל ממש מהרעיון שהוא ודומיו יצילו אותנו מעצמנו

סגן הרמטכ”ל, יאיר גולן, שאני ספק אם רבים מתושבי ישראל היו בכלל מודעים לקיומו עד לפני כמה ימים, נשא נאום אגרסיבי בערב יום השואה. גולן מתח (זהירות, מסמך) השוואה בין המדינה היהודית במזרח התיכון של ימינו ובין מדינות בתקופות אפלות באירופה (TM). הימין היהודי נכנס להתקף היסטריה, כמו בכל פעם כשקוראים לו בשמו האמיתי, וראש הממשלה תבע שגולן יתנצל או יתקן את דבריו. למחרת אכן הגיע התיקון, ובו הבהיר גולן שהוא חושב שהישראלים מטומטמים ושהם יבלעו את הטענה שהוא לא התכוון למה שהוא בעליל התכוון.

מעט ורעים היו ימי האומץ האזרחי של יאיר גולן, אבל אני מודה שלא התרשמתי מהם גם קודם לתיקון. למה? כי הנה מה שיש לגולן לומר על המוסד הוא כמעט עומד בראשו:

“חריגות בשימוש בנשק, ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה”ל מאז היווסדו. גאוותו של צה”ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים, ללא משוא פנים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ, וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו. לא כיסינו. לא טייחנו. לא קרצנו עין. לא פלבלנו עיננו למרום, ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות.”

כלבתא, במטותא.

מישהו באמת מסוגל להאמין לקשקוש הזה על צה”ל החוקר את עצמו בקפידה וללא משוא פנים ב-2016? בימים אלה עסוק צה”ל בטיוח של אחד ממקרי הטבח היותר גסים בצוק איתן, ההפגזה וההפצצה של רפיח בעקבות פקודת החניבעל של עופר וינטר. לנוחותו של גולן, שלא ברור אם הוא מאמין בדברים שאמר ועל כן בור בהיסטוריה של הארגון שלו או שהוא מנסה לאחז את אוזני שומעיו, רשימה קצרה (מאד) של תקריות שצה”ל הקפיד לא לחקור:

* רצח טוביאנסקי. ההוצאה להורג הרשמית היחידה בהיסטוריה של צה”ל של האדם הלא נכון עברה בלי זעזוע או תשלום מחיר. בן גוריון שכנע את משפחת הקורבן לא לעשות בלגאן, והנושא הועלם.

* טבח קיביה. צה”ל יוצא לפעולת תגמול וחמושיו של אריאל שרון רוצחים, אחרי שקיבלו פקודות לגרום “הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם”, יותר מ-60 מתושבי הכפר קיביה ומחריבים חלק ניכר מבתיו. הפקודה שהגיעה מהפיקוד דיברה גם על פשיטה על שוקבא וניעלין “במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.” ההדגשה שלי. אף אחד מהקצינים והחיילים שהיו מעורבים בפשע המלחמה החמור ביותר שביצעה ישראל מאז מלחמת 1948 לא הועמד לדין; כמעט כל הקצינים קודמו. הקצין שחיבר את הפקודות הללו, שחיבורן הוא פשע מלחמה בפני עצמו, לא הועמד לדין ולמעשה עד היום לא ברור מיהו. בשנים שלאחר מכן, יבסס צה”ל את המורשת שלו על זו של טובחי קיביה. ראש הממשלה בן גוריון שיקר לכנסת ואמר ש”אף יחידה של צה”ל לא נפקדה מבסיסה.” כמובן שלא נוהלה שום חקירה.

* החטיפה של מטוס אזרחי סורי בדצמבר 1954. בלי ליידע את ראש הממשלה, ביצע צה”ל את פעולת הטרור האווירית הראשונה במזרח התיכון, וטייסיו חטפו מטוס סורי אזרחי לישראל. המטרה היתה שימוש באזרחים כבני ערובה (או, בלשון הצה”לית הנקיה, “כלי מיקוח”) כדי לשחרר חוליה של חמושים ישראלים שנתפסה בצד הסורי של הגבול. ראש הממשלה המזועזע שרת קרא לכך “פיראטיות אווירית” ואילץ את הצבא לשחרר את המטוס. אף קצין לא הועמד לדין על המהלך הזה.

* טבח כפר קאספ. צה”ל, שאחראי לפקודת העוצר המוקדם ולהבהרת “אללה ירחמו” בשאלה מה לעשות בכפריים השבים לבתיהם, חומק מן הפרשה, מפיל את כל התיק על מג”ב (בסיוע נמרץ של הדרג הפוליטי) והמח”ט שלו, יששכר שדמי, חוטף קנס של 10 אגורות. הקידום שלו בשירות הקבע אכן נבלם, אבל הוא משתחרר רק שבע שנים אחרי הטבח והוא מקודם בתפקידי מילואים.

* טבח השבויים במיתלה. אחד המ”פים של שרון, אריה בירו, רוצח עשרות שבויים מצריים. אף אחד לא היה יודע מזה אם בירו לא היה מתרברב ברצח ב-1995. הוא קונן על כך שהמצרים שמו לב שהשבויים נרצחו כי הוא שכח להסיר את האזיקים מידיהם. לאחר הרצח קודם בירו עד לדרגת תת אלוף. אף אחד לא חשב אפילו לחקור אותו, גם לא אחרי שהתרברב ברצח – זאת, למרות שעל פשעי מלחמה אין התיישנות. זה המקום להזכיר שהתחיקה הצבאית בישראל לא מכירה במושג של פשעי מלחמה ואין לה חקיקה מתאימה להם; היא גם לא מכירה במושג של אחריות מפקדים. באורח מעניין, בראיון שבו התרברב בירו ברצח השבויים הוא גם אמר שהוא שלף נשק על פקוד שלו שביצע ביזה. ערכי צה”ל בהתגלמותם.

* מי שיעיין בדו”ח “לאקונה” של יש דין, שמופיע בקישור האחרון (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור הארגון ומיודד עם חלק ניכר מעובדיו. הטקסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה) יגלה איך צה”ל מתייחס לפשעי מלחמה בעשור האחרון. במקרים הבודדים שבהם מנוהלת בכלל חקירה, העבירה משונמכת כלפי מטה. זוכרים את שני הפחדנים במדי גבעתי שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים במהלך “עופרת יצוקה”? הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי.

* וכל זה, כמובן, מבלי לדבר על הנחת הסלב שצה”ל עושה לבכיריו. המעשים של גנדי שנחשפו לאחרונה בתכנית עובדה היו מוכרים לבכירי צה”ל; אף אחד לא חקר. אף אחד גם לא העלה על דעתו לחקור את משה דיין על אלוהים יודעת כמה הטרדות מיניות ומקרי מין ספק בכפיה, כמו גם על שוד עתיקות שנמשך עשורים ושעשה שימוש נרחב בציוד צבאי. מבין אלו מהם שלרוע המזל עדיין איתנו, איציק מרדכי הורשע במעשים מגונים כלפי פקודות שלו; בית משפט צבאי סירב להוריד אותו בדרגה.

מה שמביא אותנו להנחת הסלב שקיבל גולן עצמו. בשנת 2007, הביא גולן את צה”ל ומערכת ה-hasbara למבוכה רצינית: החמושים שלו תועדו משתמשים במגנים אנושיים, מה שצה”ל מכנה בלשון נקיה “נוהל שכן.” בג”ץ עשה הכל כדי לא לדון בנושא, אבל אחרי ארבע שנים לא היתה לו ברירה הוא קבע ב-2005 שהנוהל בלתי חוקי. גולן ביצע את פשע המלחמה הקטן שלו שנתיים לאחר פסיקת בג”ץ.

מה עשה צה”ל בעקבות פשע המלחמה הקטן הזה? האם הוא תלש את דרגותיו של גולן ושלח אותו לכלא? מה פתאום. גולן ננזף והקידום שלו עוכב קלות. כיום, כידוע, הוא סגן הרמטכ”ל. אין מתאים ממנו לדבר על ערכי צה”ל והיעילות שבה הוא חוקר את עצמו.

[…]

ברור לי שגולן מתמודד עם מרד שקט בצה”ל, בעקבות הרצח שביצע אלאור אזריה. אבל ברפיח בוצע, ברשות ובסמכות, הרג של עשרות אזרחים בלתי מעורבים. הוא בוצע על ידי מח”ט באישור האוגדונר ובידיעת האלוף. המח”ט הוא אחד מנערי הפלא של צה”ל, לא איזה חפ”ש מזרחי מרמלה, ועל כן לא יקרה לו כלום. ישנה גם העובדה שצה”ל לא יכול להודות שיש לו נוהל פשעי מלחמה.

בצלאל סמוטריץ’ שוב משך תשומת לב השבוע, כשאמר שהוא היה רוצה שצה”ל ייקח על עצמו את הנקמה בפלסטינים במקום שיעשו זאת אנשים פרטיים. סמוטריץ’ לא אמר כאן שום דבר חדש: זו העמדה הקבועה של רבני צהר כבר יותר מעשור. כמובן, כשסמוטריץ’ אומר את זה אנחנו אוטומטית מסויגים יותר, כי כידוע רבני צהר יתחמקו מחובתם להשמיד עמלקים במחנות השמדה בעוד שיש לנו חשד מובהק שאחרי שסמוטריץ’ אומר את הדברים האלה לתקשורת הוא הולך ללחוש דברים אחרים לגמרי לטיפוסים מפוקפקים שמדיפים ריח דלק.

אבל בהשוואה לצה”ל של גולן, סמוטריץ’ הוא צמחוני. צה”ל הרג 252 ילדים ב”עופרת יצוקה” וכ-500 ילדים ב”צוק איתן.” כשהחמוש בן דרי רצח שני נערים פלסטיניים בביתוניא, צה”ל הכחיש שבכלל קרה משהו במשך שבוע עד שהובאו צילומים מרשיעים. הוא לא פתח בחקירה מרצונו אלא אולץ לכך, ודרי עומד בימים אלה לדין באשמת הריגה. לא רצח. למרות שהוא החליף תחמושת כדי להסוות את הירי שלו. גם אלאור אזריה עומד לדין על הריגה, לא על רצח – ולגמרי יכול להיות שזה מה שיוביל לזיכוי שלו.

[…]

אבל אחרי שטיפלנו במשיח החדש של חלקים מהשמאל, צריך לטפל בו-עצמו. הפיד שלי, אני מניח, לא אומר הרבה על השיח הלאומי, אבל זיהיתי בו שלושה מקרים לפחות בימים האחרונים של כמיהה להפיכה צבאית מצד גולן ואיזנקוט.

הסנטימנט ברור: המדינה אבודה, אנחנו בידיים של האחים היהודים, אנחנו צריכים שהצבא יציל אותנו מעצמו. שיעשה לנו איזו טורקיה. או אלג’יר.

אבל זו למעשה מצרים.

מעבר להנחה שהחלקים האלה של השמאל הציוני עושים לצבא בכל מה שקשור לפשעים שלו, הם שוגים כמה שגיאות פטאליות. נמנה אותם:

א. כאמור, גולן מתמודד עם מרי צבאי שקט. הדרך הטובה ביותר להפוך מרי שקט למרד חמוש גלוי הוא נסיון להפיכה צבאית. גולן יגלה אז שאין לו חיילים, שהצבא הלוחם פשוט לא עומד עם הפיקוד, ואנחנו נקבל אקספרס לגיהנום.

ב. הפיכה צבאית כזו תיצור פה את תקדים סולא ברומא. סיר רונלד סיים כתב שסולא, שהיה הנגרל הראשון שכבש את מולדתו רומא בכוח הנשק, יכול היה למחוק הכל פרט לתקדים שלו: מעתה, כל גנרל ידע שהאפשרות של הפיכה צבאית קיימת. היה ואיכשהו ההפיכה שמדמיינים שגולן יעשה תצליח, מה יעצור את עופר וינטר והמח”טים של איו”ש לבצע הפיכת-נגד שבועיים אחר כך?

ג. עצם העובדה שאנחנו מתחילים לחשוב כך, לתהות איזה גנרל לנו ואיזה לצרנו, מי מהם יעמוד איפה בעת הפיכה צבאית, היא סממן של התדרדרות.

ד. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית (ואני אתן את הקרדיט שמדובר רק בהזיה) יודע איך יוצאים מדיקטטורה צבאית בלי שפיכות דמים נוראית?

ה. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שהדיקטטורה הצבאית, מרגע שתיכון, אכן תהיה “טובה” יותר למחנה שלו? הרי הגנרל הקושר יצטרך להדגים לחייליו שהוא לא פחות גבר-גבר מקודמיו בדיכוי הפלסטינים, ושהוא בכלל לא שמאלני רופס, ואת זה הוא יעשה על ידי הגברת הדיכוי בגדה ומעצר מנהלי של שמאלנים. היי, הכלים המשפטיים קיימים והמפקד הצבאי שלכם (אלוף פיקוד העורף) השתמש בה על אזרחים בתחומי הקו הירוק לא פעם ולא פעמיים.

ו. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שאחריה, לפלג הפוליטי שלו יש סיכוי לשוב לשלטון בבחירות חופשיות? כי אם כן, אני לא רק רוצה את מה שהוא מעשן, אני רוצה להיות סוכן המכירות שלו.

ז. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שלדיקטטורה צבאית יהודית יש איזשהו שמץ של סיכוי ללגיטימציה בינלאומית? האם הוא באמת חושב שזה יכול להגמר במשהו שאיננו מלחמת אזרחים, עם אופציה מרעננת לנכבה מס’ 2?

חלקים מהמחנה הליברלי שלנו – אין לי מושג כמה גדולים, אבל אני רואה יותר מדי פינגים כאלה – נמצאים עכשיו במצב של הליברלים במצרים: תמיכה בדיקטטורה צבאית כשד הנורא פחות ביחס לאחים המוסלמים/יהודים.

אם התייאשתם, זוזו. ואם אתם חושבים שהפיכה צבאית היא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מותק, האנטישמיות התכווצה

מכון סופרי התקריות נאלץ לדווח, במבוכה מסוימת, על ירידה חדה באנטישמיות בשנת 2015. מה קרה?

אירוע מביך קרה למרכז קנטור לחקר האנטישמיות בדרך אל הדו”ח השנתי שלו, שמשוחרר מסורתית ערב יום השואה: הוא גילה שהאנטישמיות התכווצה. בשנת 2015 היו ברחבי העולם כולו 410 תקריות אנטישמיות בלבד, בהשוואה ל-766 תקריות שנרשמו ב-2014. כלומר, ירידה של 40% בערך. הליגה נגד השמצה מצאה נתונים דומים: בצרפת, למשל, ירידה במספר האנשים שמביעים עמדות אנטישמיות מ-37% ל-17% ב-2015 לעומת 2014.

פה צריך לזכור שהקריטריונים של ה-ADL להגדרת גמישים משהו: ב-2014 היא טענה שרבע מהעולם (!) אנטישמי. מבחינתה, האמירה שחלק מהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למולדתם (היי שוב, שלדון אדלסון!) היא אנטישמית; האמירה שליהודים יש “יותר מדי כוח” בתחום הפיננסים (ביחס למה? היא לא שואלת) היא אנטישמית; כך גם האמירה שיהודים מדברים יותר מדי על השואה, או שהם חושבים שהם טובים יותר מאנשים אחרים, וכן הלאה. רב מוסמך גילה להפתעתו שהוא, על פי ההגדרות של הליגה שלא מוכנה להכיר בשואה הארמנית, אנטישמי. אם הוא אנטישמי, אני לא יודע מה הסיכוי של סתם גוי (מותר להשתמש במילה הזו בהקשרים האלה?) לצאת בלי פגע מהסקר הזה.

אז בואו נניח שרבע מהעולם אכן אנטישמי. זה שם אותנו עם, המממ, בערך 1.7 מיליארדי אנטישמים בעולם. הרבה מאד אנשים. כל האנשים האלה ביחד קוששו בשנת 2015 410 תקריות אלימות בלבד. זה די מעט. אפילו אם נניח שכל אחת מהתקריות הללו בוצעה על ידי אדם שונה, וזה לא סביר, אז אם הסיכוי שלך לפגוש סתם אנטישמי הוא 1:4 בחו”ל, הסיכוי שהוא גם יהיה אלים הוא 1:4,250,000 בערך, כלומר טיפה יותר משליש מהסיכוי שלך לזכות בפרס הגדול בלוטו הבריטי. האוכלוסיה האנטישמית היא כמסתבר אוכלוסיה רגועה למדי: אמנם, אין לי נתונים עדכניים ביחס למספר הכולל של תקיפות אלימות מצד מתנחלים, אבל בשנת 2013 הוא היה 399. אני יודע שהוא ירד מאז תחילת אינתיפאדת החיים עצמם (פתאום נהיה מסוכן לתקוף פלסטינים), אבל אין שום ספק שאוכלוסיית המתנחלים היא אוכלוסיה הרבה יותר אלימה מאוכלוסיית האנטישמים, שב-2013 הצליחה להפיק רק 594 תקריות אלימות. משום מה, לא כל כך מדברים על זה.

הסיכוי שתחטוף ברק גבוה משמעותית יותר: הוא 1:3000. כלומר, בערך פי 1,300 גבוה יותר מהסיכוי שתותקף על ידי אנטישמי. מסיבות שטרם הובהרו, מערכת החינוך הישראלית לא מקדישה מספיק מאמץ להתגוננות מפני הסכנה מפני ברקים.

רגע, תאמרו לי, רגע. למה אתה משתמש בנתונים של 2015 ולא של 2014? כי אני הולך לטעון שמה שהיה ב-2014 לא היה אנטישמיות פר סה.

למה ב-2015 יש פחות אנטישמיות מאשר ב-2014? בדיוק מאותה הסיבה שב-2009 היתה עליה באנטישמיות: כי ב-2014 טבחה המדינה היהודית בתושבי רצועת עזה ושרפה, חנקה, והרגה במיתות משונות 2,200 מהם, כ-500 מהם ילדים. בשנת 2009, טענה הליגה להשמצת לא יהודים ששליש מהספרדים אנטישמים; ואף על פי כן, למרות שבספרד חיו אז כ-40 מיליון תושבים, היא נאלצה להודות שהיו שם רק שלוש תקריות אנטישמיות.

ואפילו הליגה נאלצה להודות שיש פה בעיה: אחת התקריות היתה ונדליזם בבית חב”ד וריסוס הכתובת “רוצחים”, והליגה אמרה בחירוק שיניים שמדובר היה במחאה על מדיניות ישראל; תקרית אחרת היתה על פניה אנטישמית פרופר (תקיפה של בית כנסת ושמש); והתקרית השלישית היתה צעקות אנטישמיות כלפי השגריר הישראלי בספרד, שהליגה הודתה שהיה מוכר בציבור בשל הופעותיו במהלך מבצע “עופרת יצוקה.”

אופס.

עסקני האנטישמיות נוהגים לטעון שהאמירה שיהודים אחראים לאנטישמיות היא אנטישמית בעצמה, כפי שהיינו מכנים אנשים שאומרים שנשים אחראיות לתקיפה מינית מיזוגנים. לכאורה זו טענה מוצדקת; בפועל יש כאן אחיזת עיניים. הניסוח הנכון הוא “מדינת היהודים אחראית לאנטישמיות, או למצער לחלק ניכר ממנה.”

פעולותיה של ישראל, וזה כבר מדיד, מעוררות אנטישמיות. גלים של אנטישמיות מגיעים אחרי שאנחנו צולים ילדים ומחריבים ערים. הם תגובה לפעולותיה של ישראל. זו אולי לא תגובה חכמה, ובעליל לא תגובה מוצדקת – אבל לגמרי הגיונית. אחרי הכל, ישראל שוב ושוב אומרת שהסירוב להכיר בה כמדינת היהודים הוא אנטישמיות. ואם היא מדינת היהודים, ואם היא טוענת שהיא מוסמכת לייצג את כל היהודים בעולם (כפי שהיא אכן טוענת), ואם ראש הממשלה שלה נוחת בצרפת אחרי פיגוע כדי לקרוא ליהודים לשוב למולדתם, התוצאה הבלתי נמנעת היא שמי שרוצה לפגוע בישראל ואין לו ישראלי להוציא עליו את זעמו, יסתפק ביהודי. אחרי הכל, ישראל אומרת שהיא נציגתו; האם זה לא הופך אותו, בעיני אדם חמום מוח ואלים, לנציגה?

אם ישראל היתה רצינית בדאגתה ליהודי העולם, היא היתה שוקלת היטב את פעולותיה הצבאיות ומביאה בחשבון את העובדה שפעולות צבאיות לא מדודות יגררו תקריות אנטישמיות. אבל כפי שדאע”ש נהנית מעליה בשנאת מוסלמים ולמעשה מדרבנת אותה, כי שנאת מוסלמים היא כלי גיוס עיקרי שלה, כך גם ישראל נהנית מהאנטישמיות. למעשה, ישראל נהנית ממנה פי שניים: מצד אחד, היא יכולה לגייס לשורותיה יהודים חדשים, ולוודא שהם כבר יגיעו עם שנאת זרים מובנית; מצד שני, היא יכולה להפחיד את אזרחיה – שרבים מהם מחפשים את הדרך החוצה – שיש זאב מסוכן בחוץ.

זה יהיה הרבה פחות מפחיד, אחרי הכל, אם היא תאמר להם שהסיכוי שהם יפגעו מברק בשנה שבה היא לא יוצאת להפצצת משפחות גבוה פי 1,300 מהסיכוי שהם יפגעו מאנטישמי.

זכרו את המספרים. הם יועילו בפעם הבאה שהמפחידן הלאומי יפער את לועו.

ועוד דבר אחד: בנאום יום השואה שלו טען אמש נתניהו שאונסק”ו העבירה החלטה שלא מכירה בירושלים העתיקה כאתר יהודי. כהרגלו, הוא משקר: הנה ההחלטה של אונסק”ו. היא עשויה לעצבן, אבל היא לא אומרת דבר וחצי דבר על מעמדה של ירושלים כמקודשת ליהדות, רק על כך שישראל מפירה את חובותיה ככוח כובש במקום. בפעם הבאה שמישהו שמחייתו היא על הפצת פחדים מאנטישמיות יטען שמשהו הוא אנטישמי, קראו את האותיות הקטנות. יש סיכוי סביר שהוא בונה על כך שזה בדיוק מה שלא תעשו.

הערה מנהלתית: בשבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אני חוזר מחופשה ארוכה ביחס באוקראינה, בהדרכתו של שלום בוגוסלבסקי, ואני מקווה שהיא תחזיר לי קצת אנרגיה.

(יוסי גורביץ)

בבכות ילדינו בצל גרדומים

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

lapid

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל היה אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, נניח, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו הזה, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ה-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האלוף מרדכי: שופטי בג”ץ מטומטמים

מתאם הפעולות בשטחים הודה שישראל מפעילה מדיניות מפלה – שנה אחרי שבג”ץ פסק שאין אפליה כזו

אתם עשויים לזכור את יואב “פולי” מרדכי כדובר צה”ל שהודה שחיילי צה”ל מפעילים כוח בהתבסס על המוצא האתני של האדם שנמצא מולם ולא על פי רמת האיום הנשקפת ממנו. השבוע שוב פלט מרדכי – שמאז קודם לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים – בטעות את האמת: בדיון בכנסת, אמר מרדכי כי “אני רוצה לקבוע באופן חד משמעי – האכיפה [בתחום הבניה - יצ”ג] מחמירה יותר עובדתית כלפי הפלסטינים. יתרה מכך, מרבית האכיפה כלפי פלסטינים מתבצעת על אדמות פלסטיניות פרטיות […] בשנתיים האחרונות הוקפאו תכניות מתאר פלסטיניות וכרגע אין בניה מאושרת. […] הנתונים על אכיפה נגד פלסטינים לא מוצגים בגלל מדיניות בינלאומית. להגיד שיש מגמת אכיפה כלפי היהודים ולא כלפי הפלסטינים היא משוללת מהיסוד.”

מה בעצם אמר מתאם פעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית? נפרק את הדברים:

א. ישראל מבצעת אכיפת בניה מחמירה יותר כלפי פלסטינים מאשר כלפי יהודים בשטחי הגדה המערבית.

ב. עיקר האכיפה כלפי פלסטינים היא כלפי בניה שהם מבצעים על אדמותיהם הפרטיות. אף אחד לא חושב בכלל להעביר להם אדמות ציבור; ישראל מונעת מהם לבנות על אדמותיהם-שלהם.

ג. אין לפלסטינים אפשרות חוקית לבנות (”הוקפאו תכניות מתאר, אין בניה מאושרת”), מה שאומר שבפועל אין להם ברירה אלא לבנות באופן בלתי חוקי.

ד. הנתונים האלה קיימים אבל מוסתרים מחשש לפגיעה ב-hasbara (”מדיניות בינלאומית”), משום שהם מוכיחים את מגמת הסיפוח הזוחל של הגדה.

וחשוב מכל, האלוף מרדכי לא אמר אבל מדבריו די ברור ש:

ה. שופטי בג”ץ הם אווילים משרישים, במקרה הטוב, או שותפים לפשע במקרה הרע.

נסביר.

בשנת 2011, עתרו מועצת הכפר דיראת רפעיה והארגונים שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם, מרכז ירושלים, הוועד הישראלי נגד הריסות בתים וסנט-איב המרכז הקתולי למען זכויות אדם לבג”ץ, בדרישה לבטל את צו המפקד הצבאי 418 משנת 1971 (את העתירה אפשר לקרוא כאן – זהירות, מסמך.) מה עשה צו 418? ההסבר הביורוקרטי הוא שהוא ביטל ועדות התכנון המקומיות בכפרי הגדה, כפי שהוקמו על פי חוק התכנון הירדני, והעביר את סמכויותיהן לוועדות כפרים שממונות על ידי המפקד הצבאי.

בלשון בני אדם, מה שצו 418 עשה – כבר בשנת 1971, כן? – הוא להפוך כל בניה שלא אושרה על ידי המפקד הצבאי במרחז הכפרי של הגדה, שהוא יותר מ-60% משטחה, לבניה בלתי חוקית אפריורי; והעביר למפקד הצבאי את הסמכות לחלק היתרי בניה או לשלול אותם כאוות נפשו. כמובן, בוועדות של המפקד הצבאי לא יושבים פלסטינים. אבל מתנחלים דווקא יש שם לא מעט.

בלשון העתירה, “[המפקד הצבאי נטל] את סמכויות וזכויות התכנון המוקנות לאוכלוסיה המוגנת בצו 418, והעניקו אותן לאוכלוסיה הכובשת, בתוך השטח הכבוש עצמו, תוך שלילה בהגדרה של האפשרות להקים ועדות תכנון מיוחדות לערים או לכפרים פלסטיניים.” על פניו, מציינת העתירה, מדובר בהפרה בוטה של תקנה 43 מתקנות האג 1907, הנוגעת לניהול שטח כבוש. במהלך הדיונים, ציינה עו”ד נטע עמר-שיף דוגמאות רבות לאפליה בתכנון: למשל, ב-2014 המנהל האזרחי הצליח לקושש תכניות מתאר רק ל-10% מהישובים הפלסטייניים בגדה. על פי חישובי עמותת במקום, השטח המיועד לבניה פלסטינית בשטחי סי עומד כאחוז אחד. כלל תכניות המתאר של ההתנחלויות – לא כולל מאחזים בלתי חוקיים, ביניהם התנחלות הדגל עפרה – עומד על 26% משטח סי. אגב, זוכרים את סעיף ג’ של מרדכי? גם תכניות המתאר שנאלץ המנהל האזרחי להכין, לצרכי טשטוש שופטי בג”ץ, הוקפאו מאז.

איך אמר קיסינג’ר? את הבלתי חוקי אנחנו עושים מיד, הבלתי חוקתי דורש קצת מאמץ. בג”ץ כבר רגיל להחליק עבירות של המפקד הצבאי על המשפט הבינלאומי. וזה בדיוק מה שקרה הפעם. לאחר השיהוי הרגיל של ארבע שנים בפסיקה בעתירה שביקשה צו בהול, דחה בג”ץ את העתירה. המשנה לנשיאה רובינשטיין פסק שלא הוכח שיש אפליה כלפי הפלסטינים. השופט סולברג הלך צעד אחד קדימה וכתב שאי אפשר להיענות לעתירה משום שהיא מנוגדת להסכמי אוסלו (!).

זה היה ביוני 2015. לפני עשרה חודשים. השבוע, כאמור, פלט האלוף מרדכי את האמת: האפליה שבג”ץ לא ראה קיימת; היא שיטתית; היא פועלת במיוחד בתחום הריסת הבתים; ואם לא הוצגו נתונים לגביה, הרי זה לא משום שאין נתונים שיצביעו על האפליה – אלא משום שהממשלה מעדיפה להסתיר אותם.

האם השופטים לא ידעו את זה? אם הם לא ידעו את מה שיודע כל מי שרוצה לדעת, אם זה טיב שיקול הדעת שלהם, איך לעזאזל אנחנו אמורים לסמוך עליהם בעניינים טיפה יותר מסובכים, כמו נניח תיק תאיר ראדה? או, מה שלטעמי סביר יותר, הם ידעו – וכהרגלם הסתכלו הצידה?

השבוע תקפו השופטים ונציגי הפרקליטות את השיח הציבורי ביחס למערכת המשפט. הם טענו שלא יעלה על הדעת שתהיה ביקורת ציבורית על פסקי דין ושיערערו על האמינות של פסקי הדין הללו.

אז, חבר’ה? אם אתם רוצים את האמון שלנו, יש לכם הרבה עבודה. הפרקליטים? נסו לא להעלות שקרים גסים מדי בבית המשפט ונסו להגמל מההרגל שלכם להגן בהתלהבות על כל דבר תועבה. השופטים? נסו לא להעמיד פנים שהנוזל הצהוב שמזרזף עליכם מספסלי המדינה הוא גשם. אני יודע, זה לא יהיה פשוט – לא שוברים בקלות הרגלים ארוכים כל כך. ובכל זאת. לפחות תנסו להעמיד פנים שאנחנו לא חייבים להחליט אם אתם מטומטמים או רשעים. נסו; מה יש לכם להפסיד?

ועוד דבר אחד: אתמול דחה בג”ץ את העיון בעתירה שדרשה להשלים חקירה ולהעמיד לדין את החמושים והקצינים שהיו אחראים להריגתו של בסאם אבו רחמה, מפגין בלתי חמוש בכפר בילעין. השופטים החליטו שראשית יש לממש נוהל שלא היה קיים בזמן שהעתירה הוגשה. חמוש צה”ל – וזה לא משנה אם הוא איש מג”ב או צה”ל, שניהם תחת פיקוד צבאי בגדה – ירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של אבו רחמה לפני שבע שנים. פרטים פה. ספרו לי עוד על מערכת הצדק הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קולוניאליזם, דור שלישי

על עוד עוולה של הכיבוש הישראלי, נוכחת, יומיומית ונעלמת לגמרי מעיני הישראלים

לפני שנבחר לראשות הממשלה ב-2009, הרבה בנימין נתניהו לקשקש על “שלום כלכלי.” על פי המלל שפלט באותה תקופה, ממשלה בראשותו תטפח את הכלכלה הפלסטינית ועל ידי כך תחזק את ידי המתונים שם; אחר כך אפשר יהיה, לדבריו, לדבר על שלום מדיני.

בסוף 2015, הסכימה ממשלת ישראל עקרונית לאפשר לספקיות הסלולר בגדה – לא ברצועה, זה יקום אחר – פריסה של תדרי דור שלישי. זה היה אחרי שנתיים שבהן היא עיכבה את ספקית הסלולר הפלסטינית השניה, ווטניה, מלפרוס אפילו דור שני. ספקית הסלולר הפלסטינית הגדולה – הדומיננטית, למעשה – ג’וואל ביקשה את תדרי הדור השלישי לפני שמונה שנים. אתם יודעים, בדיוק בימים שבהם נתניהו התפייט על שלום כלכלי. לקח לה רק שמונה שנים לקבל את ההיתרים.

כמובן, העובדה שישראל אמרה שהיא מאשרת משהו, לא אומר שזה גם יקרה. אחרי הכל, בהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר לפלסטינים פריסה חופשית של ספטקטרום סלולרי. זה היה רק לפני 23 שנים.

כל זה, ועוד, מופיע בדו”ח צנוע של הבנק העולמי, שעוסק בצרות של תעשיית הסלולר הפלסטינית. יש שם לא מעט נקודות מעניינות, ונתחיל מהברורה מאליה. הסירוב הישראלי לאפשר לחברות הסלולר הפלסטיניות לפרוס תדרי דור שלישי עלה לכלכלה הפלסטינית בשנים 2013-2015 מאות מיליוני דולרים, אולי אפילו עד כדי כמיליארד דולרים. לאלו ממכם שמתקשים לזכור את התקופה, זו היתה תקופת שיא השקט ביחסי ישראל-פלסטין מאז שנת 2000.

אילו בנימין נתניהו אכן היה מאמין לרטוריקה שלו-עצמו על “שלום כלכלי” כמקדם שלום בכלל, הדבר הראשון שהוא היה אץ לעשות היה להמטיר ספקטרום על חברות הסלולר הפלסטיניות. כי כשיש לך חברות שמסוגלות לספק דור שלישי, אתה מקדם את כל עולם האפליקציות. לך תקים סטארטאפ סלולרי כשאין לך חיבור רשת יציב. יש ברמאללה סצינת סטארטאפ צנועה. נתניהו, כדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, יכול היה לקדם אותה. הוא היה יכול להציע לצעירים פלסטינים עתיד אחר. הוא יכול היה לקדם את עלייתה של שכבה כלכלית ותרבותית פלסטינית שהיתה מציבה אלטרנטיבה לפלסטינים מיואשים.

היו לו שמונה שנים, והוא לא עשה כלום מכל זה. למה? ובכן, קודם כל משום שהוא נתניהו. עשיית כלום הוא המצב הטבעי שלו. ושנית, משום שלישראל אין באמת אינטרס לטפח עצמאות כלכלית פלסטינית. האינטרס שלה הוא קולוניאליסטי.

נסביר. כדי שחברות סלולר פלסטיניות יוכלו לתפקד ברצינות, הן צריכות לפעול בשטחי סי. שטחי סי מהווים כ-60 אחוז משטחי הגדה. מספר הפלסטינים שחי בהם לא ברור, נע בין 100,000 ל-300,000, אבל שטחי סי הם גם הדרכים שבין הערים והעיירות הפלסטיניות. חברת סלולר פלסטינית שלא יכולה לספק כיסוי בשטחי סי, תתקשה מאד לספק כיסוי ראוי ללקוחות שלה.

וראה זה פלא, ישראל לא מאפשרת בפועל לחברות פלסטיניות לבנות אנטנות סלולר בשטחי סי. בשנת 2014, ביקשה ג’וואל אישורים לבנות 57 תחנות כאלה בשטחי סי, ובתגובה הרשויות הישראליות דרשו שהיא תבנה את המתקנים בשטחים שנמצאים בשליטה ישראלית ישירה ושאין להם קשר רציף לשטחי איי או בי; דרישה שלישית היתה שהספקטרום בשטחי סי יהיה ספקטרום ישראלי, לא פלסטיני. מאוחר יותר, ב-2015, ישראל ירדה משתי הדרישות הראשונות, אבל המשיכה לא לאשר את הבקשות של ג’וואל: מ-57 הבקשות שהוגשו ב-2014, אושרה עד מועד פרסום הדו”ח רק אחת.

מצד שני, בעוד שהכיסוי של חברות הסלולר הפלסטיניות בגדה מוגבל, הכיסוי של חברות הסלולר הישראליות מלא. זוכרים איך אורנג’ בנתה מתקנים במאחזים בלתי חוקיים? בנתה אותם למרות צווי הריסה? אז התירוץ הרשמי שלה היה שהיא מחוייבת לספק כיסוי גם בהתנחלויות. אממה, הדו”ח של הבנק העולמי שם לב לתופעה מעניינת: האות של חברות הסלולר הישראליות חזק מדי מכדי לספק שירות רק למתנחלים. על פי ההערכות, חברות הסלולר הישראליות מחזיקות בכ-30% או יותר מכלל המנויים בגדה.

וזה הגיוני לגמרי. אם הייתי צריך לבחור בין חברה פלסטינית מקרטעת שלא מסוגלת לספק לי דור שלישי ברגע שאני יוצא מתחומי העיירה שלי ובין חברה ישראלית שמבטיחה בעליצות שבקרוב היא תספק לי גם דור רביעי, מה שיקרה שש שנים בערך לפני שחברה פלסטינית תקבל רשיונות לדור רביעי, אז די ברור במה הייתי בוחר.

אנחנו צריכים להתחיל להבין שמה שקורה בגדה כבר איננו כיבוש, מזמן מדובר בקולוניאליזם/אפרטהייד. “כיבוש” הוא רק התירוץ של הימין היהודי להמשיך להחזיק את השטחים. בפועל, ישראל מנצלת את המשאבים של הגדה המערבית לצרכיה כבר עשרות שנים, בניגוד למשפט הבינלאומי. היא מנצלת כל דבר שהיא יכולה. ורוב הישראלים עיוורים לחלוטין לחלק ניכר מהניצול הזה. גם מי שמודע לכך שמשהו לא מסתדר – חיפשתי מידע במשך שנים על נושא הדור השלישי בגדה, עד שהגיע הדו”ח של הבנק העולמי – לא יודעים מה בדיוק קורה.

דו”ח קודם של הבנק העולמי, מסוף 2013, מצא שהשליטה הישראלית בשטחי סי לבדם עולה לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארדי דולרים בשנה. זה הרבה מאד כסף, ודאי במונחים פלסטיניים אבל גם במונחים ישראלים.

“שלום כלכלי” לא אפשרי משום שיותר מדי חברות ישראליות ויותר מדי ישראלים מתקיימים על ניצול של הפלסטינים. יתר על כן, כל נסיון לקדם “שלום כלכלי” ידרוש מישראל לוותר על נתחים שכבר תפסה בשטחי סי – וישראל לא מאומנת להרפות. נתניהו ודאי לא מסוגל לשחרר את אחיזתה של החברה היהודית בטרף. האיש שאמר שהוא חזק מול החמאס חלש מאד נגד הימין היהודי.

מנגנוני ה-hasbara הישראליים אוהבים לטעון בשנים האחרונות שהפלסטינים שולטים בעצמם. בוגי יעלון התחיל את השקר הזה ואחד המקדמים הבולטים שלו הוא בן דרור ימיני. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם; הם כל כך שולטים בעצמם שישראל שולטת בגביית המסים שלהם; כל כך שולטים בעצמם, שאין להם אפילו תדרי סלולר משלהם והם לא יכולים לבנות אנטנות ברוב השטח שלכאורה מיועד להם.

ואה, כן: מתי הסכימה ישראל לתת לפלסטינים את התדרים שהם כה נזקקו להם? לא בשנות השקט אלא בסוף 2015. אחרי שהתחילה התקוממות אלימה. כמעט אפשר היה לחשוב שישראל רוצה לעודד אלימות פלסטינית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)