החברים של ג'ורג'

מצליפה שוב בסוס הישן

מנכ”ל “אם תרצו” החדש יוצא בהתקפה פרועה על הקרן החדשה לישראל. כמה חבל שהוא לא מצליח להוציא משפט בלי שקר, הבל או סילוף

רונן שובל עזב את “אם תרצו” לפני מספר חודשים, ומאז התנועה מתקשה למצוא את דרכה. קצת קשה להמשיך ולדבר על “תנועת מרכז ציונית” כשהמנכ”ל לשעבר שלך מזדגג מהמחשבה על הסגולות הרוחניות והלאומיות הנעלות שיש בהתזת דם בהמות על קיר, וכשהוא עושה את זה הישר מ”ישראל ביתנו,” לא בדיוק סמן מרכזי בפוליטיקה הישראלית.

אז מתן פלג, מחליפו של שובל, החליט שכדי לחזור ולצבור שוב מומנטום, אין מנוס משיבה אל התחביב הישן, זה שהקנה ל”אם תרצו” (בסיוע נדיב של “מעריב” ובן כספית) את עולמה: התקפה על הארגון החביב על נבלים קולנועיים, על כל פנים בדמיונם של ציונים שמקורבים ללשכת ראש הממשלה, קרי הקרן החדשה לישראל.

פלג פרסם מאמר באכסניה הישנה של התנועה, נרג, בו הוא מעלה שלל של טענות נגד הקרן החדשה, בכדי לקדם קמפיין נגד השתתפותה באיזה מצעד בניו יורק. יש רק בעיה אחת: לאף אחת מהטענות הללו אין בסיס. אז הגיע הזמן לכספת (*) את הטקסט של פלג. מוכנים? נתחיל.

פלג פותח באחת הטענות הישנות נגד הקרן: לכאורה היא פסולה בשל “קשריה בעבר עם קרן פורד, הידועה בהיסטוריה האנטישמית שלה.” שקר ראשון. לקרן פורד אין שום היסטוריה אנטישמית. נהוג לייחס את קיומה להנרי פורד האב, אנטישמי מדופלם, אבל מי שהקים את הקרן היה בנו, אדזל (ההוא מהמכונית הכושלת.) הטענות על אנטישמיות הועלו נגדה אחרי שתמכה במספר ארגונים שקראו להכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד. אפשר לומר הרבה דברים על הטענה הזו – שנכונה, אם מתייחסים לישראל ככוללת גם את הגדה, כפי שעושה למשל ממשלת נתניהו – אבל אנטישמית היא לא. טענת האפרטהייד היא טענה שישראל נוקטת במשטר אפליה אסור; היא לא אומרת שום דבר על יהודים.

הלאה. מיד אחר כך, כותב פלג שהקרן פסולה ”כמו גם [בשל] מעורבות הארגונים הנתמכים על ידה בדוח גולדסטון, שהאשים את צה"ל בפשעי מלחמה.” זה שקר שני. חשוב לשים לב: לא “אם תרצו” ולא שום ארגון hasbara הפריכו אי פעם את הטענות שהועלו בדו”ח גולדסטון. הם פשוט טענו שלא יעלה על הדעת שארגונים ישראלים הם אלה שיספקו את החומר לדו”ח, כלומר הבעיה מבחינתם היא לא פשעי המלחמה עצמם – היא הדיווח על פשעי המלחמה. על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה, אין כל מחלוקת. פשעים כאלה הם חלק מטיבה של מלחמה (וזו הסיבה שיציאה למלחמה תוקפנית היא עצמה פשע.) למעשה, מי שיבחן היטב את דו”ח טירקל האחרון, ימצא שם קריאה לחקיקת פשעי מלחמה בישראל, וביקורת חריפה על מערכת החקירות הצבאית.

פלג ממשיך: עוד סיבה לתיעוב הקרן החדשה היא

“התבטאותה של חדווה רדובניץ', סמנכ"לית הקרן לשעבר, כי "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה טרגדיה.”

זה ציטוט ש”אם תרצו” אוהבים לחזור עליו, ומסלפים אותו פעם אחר פעם. הנה מה שאמרה רדובניץ’:

She commented that she believed that in 100 years Israel would be majority Arab and that the disappearance of a Jewish state would not be the tragedy that Israelis fear since it would become more democratic

שזה לא ממש דומה. רדובניץ’ מדברת על תהליך ארוך טווח, בו הרוב בישראל יהפוך להיות לא יהודי, ושזה לא יהיה נורא כל כך כי המדינה תהיה דמוקרטית יותר. כלומר, היא מתמודדת עם מה שמכונה בישראל “השד הדמוגרפי.” אפשר בהחלט לטעון שהיא לוקה באופטימיות ממארת; שאין שום סיבה שדווקא החברה הפלסטינית תאמץ את דוקטרינת הלחי השניה ותחיה בשלווה לצד המיעוט שדיכא אותה בעבר; אבל אי אפשר לטעון שהיא מדברת על היעלמותה של המדינה היהודית כתכנית פעולה. צריך לשאול את “אם תרצו” מה התכנית שלהם למקרה של רוב פלסטיני בשטחי ישראל: האם הם יעדיפו את המדינה היהודית על הדמוקרטית? כי אם כן, הם מצהירים על תמיכה באפרטהייד, רעיון שהם טוענים שהייחוס שלו לישראלים הוא אנטישמיות.

אופס.

וכאן אנחנו מגיעים לשקר הגדול מכולם, שקר עליו טורח פלג לחזור פעמיים. הוא מצטט הצהרה של הקרן שיצאה לאחרונה, על פיה

"מכיוון שהיא (הקרן) מתנגדת לכיבוש ולפעולת ההתנחלות (…) היא לא תימנע מלתמוך בארגונים המעודדים אי צריכה או רכישה של מוצרים המיוצרים בהן".

והוא מפרש אותה כך:

“ההבדל בין ארגונים המעודדים "חרם" על ישראל ובין ארגונים המעודדים "אי צריכה" של מוצרים ישראליים דומה להבדל שבין ארגון טרור לארגון שהורג חפים מפשע למען מטרות פוליטיות – כלומר, אין למעשה הבדל.”

שימו לב לתרגיל שעשה כאן פלג. הוא אמר שהקרן תומכת ב”אי צריכה” של מוצרים ישראליים, ואז טען שמדובר בחרם. אבל זה לא מה שהקרן דיברה עליו: היא דיברה על “התנגדות לכיבוש ולהתנחלויות,” אשר על כן היא תתמוך בארגונים “שמעודדים אי צריכה או רכישה של מוצרים המיוצרים בהן.” בהן. לא בה. בהן. כלומר, בהתנחלויות.

פלג לקח את התמיכה של הקרן בדבר המתבקש מאליו – פעולה בדרכי שלום נגד חממות פשעי המלחמה המכונות התנחלות – והפך אותה לתמיכה בחרם על ישראל. זה שקר גס, שעליו הוא טורח כאמור לחזור שוב, בסוף המאמר:

“בשל העובדה שהקרן החדשה היא למעשה גוף התומך באי-צריכת מוצרים ישראליים, העם היהודי כולו חייב להוקיע אותה.”

אבל היא כזו רק בדמיונו הפורה של מנכ”ל ה-GONGO “אם תרצו.” נמשיך. מיד לאחר מכן, יוצא פלג בשקר כל כך מטומטם, שקשה לדעת אם הוא שוטה או חושב שהקוראים שלו שוטים. הוא מאשים את הקרן בכך שהיא

“תומכת בארגונים כמו "הטלוויזיה החברתית", המקדמת שימוש באפליקציית הסלולר Buycott (שילוב המילים "קנייה" ו"החרמה") לזיהוי ולהחרמת מוצרים ישראליים.”

וואלה. ובכן, לא מסובך היה למצוא את התמיכה של הטלוויזיה החברתית ב-Buycott. וראה זה פלא: אין שם ולו מילה על תמיכה ב”זיהוי והחרמת מוצרים ישראליים.” יש שם הרבה מאד על צרכנות אתית, כולל – כן – המנעות מרכישה של מוצרי התנחלויות. Buycott (מידע עליה אפשר למצוא כאן) לא מתמקדת כלל בישראל; היא מתמקדת בצרכנות אתית. כך נראה המסך שלה, שעסק בזכויות אדם:

buycott screencap

כפי שאפשר לראות, ישראל לא ממש בסביבה (אלא אם אתם חושבים ש”המנע מתמיכה בדיקטטורות תיאוקרטיות” תופס). פלג כנראה חשב שאף אחד לא יבדוק. אחרי הכל, הוא היה באמצע שתי דקות השנאה שלו לדמון של הציונים הטובים. מי יבדוק את העובדות? פלג סוגר את המאמר שלו ביציאה התמוהה הבאה:

“המושג "חרם" הוא צאצא ישיר של המושג "מצור", וירושלים כבר ידעה מצורים שהביאו לחורבנה. לכן, אין לנו המותרות להיות קלי דעת בעניין הזה. עלינו להוקיע את המבקשים להחריבנו ללא היסוס.”

דה פאק? חרם הוא פעולה צרכנית בלתי אלימה שמיועדת להביע מחאה. יהודים החרימו את מוצרי גרמניה הנאצית, שחורים החרימו בתי עסק שתמכו בעליונות הלבנה הישנה בדרום האמריקאי, ופחות או יותר כל העולם החרים את דרום אפריקה – להוציא, כמובן, החברה האחרת בברית המצורעים, זו שעל פי פרסומים זרים ערכה בדרום אפריקה את הניסוי הגרעיני שלה. יהודים דתיים עורכים חרם כמעט בכל פעם שהם קונים משהו: הם מקפידים לא לקנות מזון שאיננו כשר והם מקפידים לא לרכוש בעסקים שפתוחים בשבת. החרם הזה כל כך ארוך, כל כך טבעי, שפשוט שכחנו שהוא קיים. האם פלג רוצה לאלץ שומרי מצוות לרכוש מוצרים שיוצרו בשבת? לא? אז למה הוא חושב שהוא יכול לאלץ אנשים מצפוניים לקנות מוצרים שיוצרו על אדמה גנובה?

חרם הוא לא קריאה להחרבה, הוא קריאה לשינוי. לעתים השינוי הוא דרסטי: החרם בדרום ארה”ב נועד למוטט את משטר העליונות הלבנה. החרם על דרום אפריקה נועד למוטט את משטר האפרטהייד. גם החרם על ההתנחלויות מיועד למוטט משטר אפרטהייד. באף אחד מן המקרים לא היה מדובר ב”חורבן”, אלא בעיני הגזענים שתמכו במשטר; מדובר היה בשינוי, שינוי שיאפשר ליותר אנשים להשתתף בשלטון.

וזה, אחרי הכל, מה שמפחיד את “אם תרצו”: המצב בו יהודים בישראל יהיו שווי ערך לאנשים אחרים. וכדי למנוע את זה, היא משסה את האוכלוסיה בישראל – אמנם, זו לא זקוקה ליותר מדי שכנוע – באנשים שמנסים לקדם את המצב הזה. פלג ודומיו רוצים לשמור על משטר האדונים שלהם.

זה, בסופו של דבר, הכל.

(*) לכספת: לפרק טקסט לגורמים כדי להפגין את מופרכותו, נקרא על שם בן כספית, שמקפיד לייצר טקסטים כאלה. המקור נקרא Fisking, על שם רוברט פיסק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דמעות התנין של תומכי יצהר

אורי אליצור, הכותב בשכר של נתניהו, מסרב לגנות את יצהר. הוא רק שוכח להזכיר לנו את עברו – ואת עמדת מזכירות יצהר

לימין היהודי יש שיטה. פעם בכמה שנים, הוא עושה מעשה שמעלה עליו את חמת הציבור. זה יכול להיות רצח ראש ממשלה, זה יכול להיות נסיון מרד, זה יכול להיות סתם תקיפה של חיילים. עיתונאים שנמנעים מלדווח על ההתפרעות הרגילה של אנשי המופת מהגבעות – זו שמסתיימת בפלסטינים פצועים על בסיס יומי כמעט, כמו גם בהצתה סדירה למדי של רכוש – קורעים אז את בגדיהם ומקוננים: מה זאת היה לנו. מי יכול היה לדעת. רעם ביום בהיר.

המגזר מובא במבוכה. בהתחלה יש כמה גמגומים. אחר כך יש נסיון מהיר למצוא שעיר לעזאזל כדי להשליך להמון הזועם, תוך מלמול המנטרה על “עשבים שוטים,” “קומץ שאי אפשר להשליך ממנו על כל השאר”, תוך התעלמות בוטה מכך שעד לפני חמש דקות, עד שגרמו מבוכת יח”צ, העשבים השוטים היו מיטב הנוער וה”קומץ” המפורסם נהנה מגיבוי רבני וציבורי רחב.

ואז מגיע השלב השלישי: זה שבו מואשמת התקשורת, והשמאל הישראלי, בכך שהם רוקדים על הדם, ובמקביל נסיון לגמד את האירוע. אחרי רצח רבין זה קרה תוך שלושה ימים. מועצת יש”ע הגדילה לעשות וגינתה את רבין כבר בהודעת הגינוי של רציחתו. חגי סגל, טרוריסט מדופלם, כתב למחרת הרצח טור שכותרתו היתה “מה עשית, משוגע.” כאילו לא היתה הסתה. כאילו לא הוציאו הרבנים את תלמידי הישיבות לגעות “בדם ואש/את רבין נגרש” בכיכרות וברחובות, כאילו יגאל עמיר לא היה השפיץ שבשפיץ של הציונות הדתית, כאילו הוא לא יצא למשימת הרצח שלו אחרי שקיבל גיבוי רבני. אנחנו גם יודעים מי הרבנים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’.

לעתים קרובות, השלב השלישי מסתייע, כמו בג’ודו, בכוחו של האויב. או, ליתר דיוק, בשימוש היתר שלו בכוח. במקרה של רבין, ההתנהלות של הממשלה כמו תרנגולת ערופה וההיסטריה שהובילה לכמה מעצרים – הרבה פחות ממה שחושבים, אגב – בגלל התבטאויות בזויות אך חוקיות לגמרי, הובילה לטענה שהציבור הדתי הפך לנרדף. במקרה של פינוי גוש קטיף, השימוש באיזה סרטון שנוי במחלוקת של אנשי הרבנות הצבאית היה אמור לעשות את זה, אבל לא כל כך הצליח מחוץ למגזר. ההשתוללות המשטרתית בעמונה סיפקה את החומר לקינה.

במקרה של יצהר, תגובת הנגד היא ההשתלטות של כוחותינו האמיצים על מבנה הישיבה (הריק) של ישיבת “עוד יוסף חי.” האנשים שלא העזו לעצור לפני שנתיים את דב ליאור כשהיה מבוקש לחקירה, העזו עכשיו, כשהם מגובים בגל ציבורי, להשתלט על הישיבה שממנה יצא הספר שעליו חתם ושבשלו אמור היה להיחקר.

ומיד לאחר מכן, התחילו זעקות השבר של הציונות הדתית: אוי-אוי-אוי מה עושים לנו. עכשיו, במובן בסיסי למדי, הם צודקים. אף אחד לא קשר, או על כל פנים לא הציג פומבית ראיות שקושרות, את ישיבת “עוד יוסף חי” לפוגרומים האחרונים של יצהר. אלא שזה כמובן קשקוש. האנשים שמקפידים על קוצו של יוד בזכויות הקניין של ישיבת “עוד יוסף חי” לא אמרו מילה כשהצבא הודיע שהוא מתכוון להפקיע 180 דונמים עבור עפרה, שהיא – נזכיר שוב - מאחז בלתי חוקי גדול מהמקובל.

אורי אליצור, אחד הכותבים הבכירים של המגזר, פרסם מאמר שבו הצהיר שהוא לא מתכוון לגנות את הפורעים של יצהר. וואלה.

השאלה היא מתי אי פעם גינה אליצור אלימות מתנחלים. הוא בכיר יחסית במגזר: בין השאר שימש מנכ”ל לשכת ראש הממשלה נתניהו (בכהונתו הראשונה.) בשנים האחרונות הוא שב לשמש ככותב נאומים עבור נתניהו.

אלא בשנת 2004, כשהתחילו הדיונים הראשונים על ההתנתקות, התראיין אליצור ל”בשבע,” שם אמר את הדברים הבאים: “כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו – אקבל בהבנה את התנהגותו.”

כלומר, אם מדינת ישראל מחליטה לפנות מבנים משטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית, מבחינת אליצור אין שום בעיה להתנגד באופן אלים לפינוי, כל זמן שההתנגדות עוצרת בנשק קר ומוגבלת לפציעה ולא להרג.

לאליצור היה עשור לחזור מהדברים האלה. עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. צריך לזכור את הדברים האלה, בפעם הבאה שיאמרו לנו שמדובר בעשבים שוטים: הנה בשר מבשרו של ממסד המתנחלים, לא רק שלא מוכן לגנות את אלימותו של “הקומץ” – הוא נתפס ברגע נדיר שבו הוא מחלק לו הנחיות על גבולות האלימות המותרים.

בימים אלה, נהוג לטעון בקרב המגזר – על ידי אליצור ואחרים – שאי אפשר לשפוט את כל תושבי יצהר בגלל מעשיהם של אנשים בודדים. שוב, צריך להצביע על הצביעות של אנשים שאין להם שום בעיה עם דרישה להטלת עוצר או אף להחרבת כפרים, כל זמן שאלה פלסטיניים כמובן, בשל פעולה של בודדים מתוכם; אבל הפעם הצביעות היא לא לב הסיפור. הטענה הזו היא, בקצרה, קשקוש.

כפי שדיווח איתמר פליישמן, זמן קצר אחרי ההתקפה על כוחות צה”ל, נערך דיון בנושא במזכירות יצהר. על הפרק: הדרישה של חלק מחברי המזכירות להסגיר לרשויות את הפורעים. ההצעה נפלה.

שאר הדיווח של פליישמן עוסק בוויכוח הפנימי ביצהר, סביב השאלה האם מותר להפעיל אלימות רק נגד פלסטינים או גם נגד חמושי צה”ל. ההתנחלות, כך נטען, קרועה בין שני הצדדים. הידיעה הזו מחמיצה את הסיפור.

והסיפור הוא פשוט: יש מועצה מקומית, מזכירות יצהר, שמקבלת תקציבים מהשלטונות בישראל; שחוסה תחת ההגנה של צה”ל; ושבמקביל יודעת מי הם האנשים המבוקשים על ידי המשטרה בשל פגיעה בכוחות צה”ל, אבל מסרבת לעשות את חובתה האזרחית ולהסגיר אותם. לא קומץ, לא עשבים שוטים – הגוף הנבחר של יצהר הוא זה שפעל כך. על הסגרת פורעים שפוגעים בפלסטינים, כמובן, אפילו לא מדברים.

במדינה נורמלית, מזכירות יצהר היתה מוכרזת אחרי האירוע הזה כגוף ממריד, מתייחסים לתושבים כאל מורדים, ומקפידים על אכיפת חוק קשוחה מהרגיל במקום.

אל תדאגו, זה לא יקרה. הצבא צריך את המתנחלים יותר מדי. אם תיעלמנה ההתנחלויות, ייעלמו גם רוב המשימות שלו והציבור ייזכר שמדובר בעצם בגוף מנופח, בזבזני ורשלן. עוד כמה שבועות של קריצות לכל הכיוונים, והעסק ייגמר. הקצינים הבכירים, שיודעים שעתידם תלוי בלובי המתנחלים, לא ימהרו לשרוף את הגשרים.

ומועצת המורדים של יצהר תשאר במקומה, מקבלת חיפוי פובליציסטי ממסיתים ותיקים כמו אליצור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על התקיה היהודית ונזקיה

או: אמירת האמת איננה אנטישמיות

“מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: ‘טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו’”

(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי בשלח, פ”א)

בזמן האחרון הופתעתי לגלות שבשל סרטון שבו התראיינתי לדיוויד שין לפני כשנתיים, קפץ עלי רוגזם של לא מעט יהודים שחיים מחוץ לישראל, במיוחד בארה”ב. הם מיהרו להאשים אותי באנטישמיות. דיון עם אלו מהם שהיו מוכנים להתייחס לדברים שנאמרו ולא רק לדברים שהם חשבו שנאמרו, גילה כמה דברים. קודם כל, בשורה של מקרים הם התבררו כיהודים לא אורתודוקסים ולעתים אף אתאיסטים. שנית, הם באמת לא הכירו את הטקסטים שעליהם דיברתי. יהדות ארה”ב, בניגוד לאחותה הקנאית בישראל, לא מדגישה את הטקסטים שונאי האדם שביהדות. אחת המתדיינות טענה בלהט שאין איסור על הצלת לא יהודי בשבת וציטטה לשם כך רב יהודי אמריקאי. הבאתי לה את דברי עובדיה יוסף רק לפני שנתיים.

“אם זה דאורייתא, התורה לא התירה לחלל שבת בשביל גוי, אסור ליהודי לטפל בו. גוי ששמר שבת חייב מיתה. יש דתיים (רופאים) שמטפלים בחולים גויים בשבת, מחללים שבת, ודינם כדין מחללי שבת. אבל המציאות היא שמביאים אותם לבית חולים, חייבים לטפל בהם. ברישיון שלהם כתוב, ללא הבדל דת וגזע. חייבים לטפל, אם לא, יקחו לו את הרישיון וגם ייענש. מה יעשו מסכנים?”

היא טענה בתגובה שעובדיה יוסף הוא רב לא חשוב וקיצוני. כאן התברר שהיא לא ידעה בעצם במי מדובר. עדכנתי אותה שמדובר כנראה בפוסק ההלכה הגדול ביותר בדור האחרון, שמותו השבית חלקים ניכרים מישראל. יוסף, כמובן, סיפק לנו לא מעט ציטוטים אחרים.

“לא נולדו הגויים רק בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם. רק בשביל לשרת את עם ישראל.”

למותר לציין, מאחר והיא לא שמעה על עובדיה יוסף, היא לא ידעה שהוא העמיד בראש מעייניו את קבלת סמכותו של יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, כמרא דאתרא של ארץ ישראל. את האיסור לרפא לא יהודים בשבת שאב, כמובן, יוסף מקארו. אבל לקארו היו דברים חריפים יותר לכתוב:

“עובדי גלולים משבעה העממין, בעת שלא היה בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.” שו”ע, יורה דעה, קנח’ א’

ואיכשהו, כשמתחילים דיונים כאלה, הצד השני תמיד יביא את הרמב”ם כדוגמא לחכם יהודי שנערץ גם על לא-יהודים. זה נכון, רק שהרמב”מיסטים האלה בדרך כלל לא מכירים את הטקסטים שלו. אילו היו מכירים, היו כנראה מתחלחלים עד עמקי נשמתם.

“גוי הבא על בת ישראל–אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג.  [י] אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה.  ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר ‘הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר–הרוגו’.” (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, יב’ ט’. כאן.)

ומאחר והם לא מכירים את הפוסקים הגדולים של העבר, היהודים האמריקאים – רבים מהם ליברלים טובים, בלי שמץ של ציניות – ודאי שאינם מכירים את העציצים הקטנים שפרחו בערוגות הרעל של האורתודוקסיה הישראלית. למשל, הרב הראשי הצבאי לשעבר אביחי רונצקי, שבהסתמך על קארו והרמב”ם והרבה פוסקים אחרים, קבע לגבי טיפול בשבוי לא יהודי בשבת ש”

אם אפשר להתחמק ולא לטפל בו (אין הכוונה שיהודי אחר יעשה זאת, אלא שלא יטופל כלל בתואנות שונות), חייבים לעשות זאת.”

יצוין שרונצקי אומר שברוב המקרים יש להציל את השבוי – אבל משום שיתכן שיש לו מודיעין בעל ערך או משום שהשמועה על המתתו תתפשט ותביא לפגיעה בשבויים יהודיים. כזכור, קארו – והרמב”ם – קובעים שאסור לרפא לא יהודי אפילו בשכר “אלא משום איבה,” כלומר מהחשש שהתוצאה תהיה אלימות כלפי יהודים.

לא רק המתתם של הלא יהודים מותרת הלכתית; בזמן מלחמה, כך גם אונס נשותיהם ובנותיהם. זה מה שהיה לקולונל הרב אייל קרים, מתלמידיו של רונצקי, לומר כשנשאל מפורשות על מצוות האונס במלחמה, מצוות “אשת יפת תואר”:

“כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.”

כתוצאה מהחשיפה בבלוג הזה, נאלץ קרים כמה ימים לאחר מכן לחזור בו פומבית מהפסיקה שלו – בטענה שהוא לא הובן. זו לא היתה הפעם היחידה: אחרי שמסמך של קרים קבע, לפני כשנה, ש”ממילא התפישה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה,” רונצקי יצא בזעף נגד הפסיקה. לא בשל עצם הדברים, אלא בשל פרסומם. רונצקי כתב אז ש”מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים.[…] עקרונות הלכתיים כדוגמת זה שהועלה בחוברת דינם להישאר בבית המדרש שכן קשה להסבירם לכלל הציבור.”

אין לחשוד ברונצקי שהוא לא יודע מה עמדת ההלכה כלפי לא יהודים. הוא היטיב לבטא אותה בעבר. הוא פשוט שומר על עמדת ההלכה הקלאסית, שאומרת שלא צריך לפרסם דברים כאלה במקום שכולם יכולים לראות. ויש הרבה מאד מה להסתיר.

“פשט הדברים מלמד על איסור לחון ולחמול על שבעת העממים, שהרי המצווה היא להכריתם מן הארץ. עם זאת, חז"ל הבינו שמדובר בציווי לדורות בעל משמעויות קונקרטיות. אך מכיוון שבהרחבת האיסור אין אפשרות להישאר בהבנה של איסור חמלה בלבד, נפסקו להלכה שלושה איסורים, המתבססים על שלוש קריאות שונות של המילה 'תחנם':

לא תַחֲנֵם – "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירה או השכרה של קרקע ארץ ישראל לגויים.

לא תְחִנֵּם – "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לגויים.

לא תְחָנֵּם – "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם של גויים.”

ויקיפדיה העברית, “לא תחנם

כן, היהדות האורתודוקסית אוסרת לומר דברים טובים על לא יהודים. העקרון הזה לא נשאר רק בספרים: לפני מספר שנים ערך שר המשפטים נאמן – ההוא שאמר שצעד אחר צעד, ההלכה תהפוך לחוקת ישראל – סימפוזיון שעסק בשאלת “לא תחנם” מנקודה אקטואלית יותר: האיסור למכור אדמות ללא יהודים.

בפועל, רונצקי ודומיו נוקטים בדוקטרינה המקבילה לדוקטרינה השיעית של תקיה. האחרונה, שהתפתחה בשל היותםפ של השיעים מיעוט מדוכא, קובעת שבמקום שבו אמירת אמת על דתו של השיעי יכולה לסכן אותו, מותר לו לשקר. היהודים היו מדוכאים לא פחות מהשיעים, והם פיתחו שיטה דומה. בוויכוח הגדול הראשון בין יהודים לנוצרים, ויכוח פאריס מ-1240, הנציג היהודי רבי יחיאל שיקר ללא הרף, פשוט כי לא היתה לו ברירה: זה לא היה ויכוח הוגן. אפילו בוויכוח היחיד שהיה הוגן למחצה, זה של הרמב”ן מול פאבלו כריסטיאנו, הרמב”ן נקט בשורה של הטעיות, ובין השאר הכריז שאף יהודי לא מחויב להאמין במדרשים אלא רק בהלכות – עמדה שהוא לא היה מעז לחזור עליה כפוסק הלכה, ועמדה שרבני ספרד לא שבו אליה 150 שנה אחר כך, בוויכוח טורטוסה הנורא (שבסופו התנצרו כמה מהרבנים שהשתתפו בו.) הלחץ החיצוני גרר כמה צעדים. קודם כל, נוצרו כמה שקרים מוסכמים. הבולט שבהם הוא זה שישוע המוזכר בתלמוד איננו ישוע ההיסטורי. ודאי שמדובר היה באותו אדם, כפי שעיון ב”תולדות ישו”, שחלקים ממנו מהדהדים בתלמוד, יעיד. אבל פשוט אי אפשר היה לומר את זה.

הצעד השני היה צנזורה עצמית. שורה של טקסטים צונרו מהתלמוד, למשל הקטע על הוצאתם להורג של תלמידי ישוע. אולי הצנזורה הבוטה ביותר הוא שינוי שנה של הקללה נגד הנוצרים – “למינים אל תהי תקווה” – שיהודים אורתודוקסים אומרים שלוש פעמים ביום ל”ברכת המלשינים.” אין יהודי אורתודוקסי שלא מכיר את השינוי הזה.

התוצאה היא שיהודים אורתודוקסים התרגלו לשקר על עיקרי האמונה שלהם. יהודים שאינם אורתודוקסים כלל אינם מכירים אותם, ולכן כשהאמת מוצגת בפניהם – קרי, שהאורתודוקסיה היהודית היא דת חולה וחולנית – הם מתקוממים בזעם. אם אתה לא יהודי, הם יאשימו אותך באנטישמיות. אם אתה יהודי, הם עשויים – במידה והם ציונים – להאשים אותך בשנאה עצמית, ואם אינם ציונים, אז בכך שאינך מכיר את החומר.

אבל החומר ברור, הוא לא מסובך, הוע כתוב בשפה פשוטה יחסית – וכפי שאפשר לראות מיוסף, רונצקי, קרים ונאמן, הרעל של שנאת האדם האורתודוקסית חי ופועם בישראל של המאה ה-21. אם אנחנו רוצים להיאבק במגמה הזו, ואני מאמין שלא מעט יהודים ליברלים רוצים במאבק הזה, אנחנו צריכים להלחם בו מהשורש. אנחנו צריכים להבין ששנאת האדם של האורתודוקסיה לא התחילה ב-1947 והיא לא תולדה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא עמוקה הרבה יותר, ימיה כימי היהדות הרבנית, השנאה הזו היא במידה ניכרת ליבתה של היהדות הרבנית, ומי שמכחיש את קיומה מסייע לאויבי הדמוקרטיה הישראלית – ובעקיפין, מסייע גם לאנטישמיות. אנשים חושבים, שייתקלו בטקסטים הברורים מאד מצד אחד ובהתפתלויות ובשקרים מצד שני, יסיקו שלכל היהודים יש שלד מצחין במיוחד בארון, שהם מנסים להסתיר.

אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. את זוועות המחשבה האורתודוקסית יש לחשוף, ולא להירתע הן מההאשמה באנטישמיות הן מהעובדה שכמה אנטישמים ישתמשו במה שאתה כותב. השטן, כתב מרטין לותר, יודע לצטט לצרכיו גם את כתבי הקודש. אמירת האמת איננה אנטישמיות. הצבעה על פגמי האורתודוקסיה איננה אנטישמיות. הטענה שלכל היהודים יש טבע בלתי משתנה (עקשות שמונעת מהם לראות את האמת הנוצרית שהרי מובנת כל כך מאליה, קללה אלוהית בעקבות רצח ישוע, מוטציה גזעית), או שיהדות היא משהו “שעובר בדם”, היא אנטישמיות. העובדה שהיהדות האורתודוקסית מחזיקה בדיוק בשתי העמדות האלה (”ניצוץ אלוהי” בכל יהודי, יהדות שעוברת דרך האם) היא אירוניה היסטורית; העובדה שגם היא עסוקה באובססיה בחשש מחילול הדם היהודי, היא כבר טרגדיה היסטורית.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו שיחיה במדינה שבה רונצקי, קרים ודומיהם ייאלצו להגן על עמדותיהם, לא ליישם אותן.

(יוסי גורביץ)

ביבבה ולא במפץ

 

“2023” של יגאל סרנה הוא ספר טורד מנוחה, אפוקליפסה עברית, שנכתבת באהבה אל מה שברור לכותב שהוא חולף, כבר על סף קריסה

(משהו אחר לגמרי. ושמא לא.)

 

(ספוילרים רבים מאד ל-”2023” של יגאל סרנה – ייזהר הקורא העתידי.)

לא הצלחתי להוריד את “2023” (יגאל סרנה, הוצאת קיפוד, תל אביב, 2014) מידי. בשלוש השנים האחרונות רוב מוחלט של הספרים שאני קורא כתובים באנגלית. הסיבה לכך היא הקינדל. הוא מנגיש לך מיליוני ספרים. סיימת ספר? הבא בתור ממתין לך. עשרים-שלושים שניות ויש לך ספר חדש. למי שמנצל כל רגע פנוי, זו מתת אל. קריאת ספרים מעצים מתים הפכה למייגעת, במיוחד אם אתה אמור לסקור אותם אחר כך: הקינדל הופך את סימון הטקסט לקראת הערות עתידיות וציטוטים עתידיים לקל כל כך. ויש לו שעון מובנה. ספר מעץ מת מצריך אותך לקום כדי לברר מה השעה.

אבל לא הורדתי אותו מהיד.

“2023” נפתח באדם זקן, לאון, שעה שהוא ובתו הקטנה משליכים, במאמץ, מן הסירה שלהם הימה את גופתו של וייס. השלושה, אנו לומדים באיטיות, ניסו להמלט מתל אביב הנטושה לקפריסין בסירה. וייס הוא ספן ותיק. מותו מותיר את לאון ובתו בסירה שבה הם לא יודעים לשלוט ועם מכשירי ניווט שאינם אומרים להם דבר.

השלושה הם בין אחרוני הנמלטים. לאון – שקשה להשתחרר מההרגשה שהוא אלטר-אגו של סרנה – מתעקש להשאר בתל אביב גם כשזו הופכת לעיר רפאים, גם כשכל מי שיכול להמלט נמלט, גם כשהבריחה הופכת לקשה יותר ויותר. הוא משוחח לעתים קרובות עם “החולד,” ידיד בשם גרוס, שמתחפר ומסרב לעזוב, ומנסה לגרור גם איתם איתו. נסיבות השיחה, כמובן, הן תמיד סביב הקריסה.

2023_0001

ישראל, בעוד תשע שנים, לא תתקיים עוד. הפלסטינים לא ישובו ויפלשו אליה, מחשש שמא איזו מכונת יום הדין תופעל למרות הכל. הסיבה לקריסתה של ישראל איננה צבאית: היא פנימית. המתחים החברתיים הופכים לבלתי אפשריים. ביום שבו מתפוצץ פי גלילות ולוקח איתו עשרות אלפי ישראלים, יש הנשבעים כי הטייקון ששלט במקום עד אז נראה אץ אל היאכטה שלו, ולא שב. מגדלי העשירים – יוצאי יחידות מסוימות מאד בצבא, שהצליחו להוון את השירות הצבאי שלהם להרבה מאד כסף, כמו גם אחרים – הופכים לשנואים, והשנאה הופכת אלימה. עד שביום אחד, מחתרת כלשהי מנסה לפוצץ שבעה מן המגדלים. הטייקונים נאחזים פאניקה, המשטרה מקימה יחידה מיוחדת להגנת עשירים, שיש לה סמכות ירי ללא התרעה. האיבה כלפי העשירים לא פוסקת, והם מתחילים לנוס – ואחריהם נסים האמידים, ואחריהם נס כל מי שיכול לנוס. וישראל הציונית מתפוררת לאבק ופורחת ברוח. כאילו אינסטינקט ישן שב והתעורר, וכל מי שיכול יצא לנדודים.

וישנה הממשלה האחרונה. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, כי הסיפור עוסק לא פחות בלאון וביחסיו עם ילדת הזקונים שלו מאשר באירועי הקריסה, אבל מהשיחות בין לאון וגרוס עולה שהיא נוהלה על ידי “הסוכן שלהם [של הרוסים - יצ”ג], שהפך לפוליטיקאי שהדהיר אותנו לחורבן,” ודי לחכימא. בממשלה ההיא ישב גם “בעל הטור המפורסם,” שלאון שמע בעצמו כיצד מושח אותו היחצ”ן שידו בכל ויד כל בו לתפקיד ראש הממשלה. הוא לא הספיק.

העיסוק הכפייתי של הישראלים בעצמם – “מה ישראלי בעיניך,” אם לצטט את בעל הטור המפורסם – משתקף בספר בכך שמוזיאונים ואוניברסיטאות ברחבי העולם אוספים בקדחתנות, שנים מראש, כל פיסת ישראליאנה שהם יכולים לשים עליה את ידיהם, כמו יודעים את מה שתושבי ישראל עדיין לא הבינו: שהקץ מתקרב, שהמים הנסוגים מאותתים על גל גדול שבא וישטוף הכל.

אבל כל זה, עד כמה שזה נשמע משונה, פריפריאלי. “2023” הוא קינה לעולם שהיה ואיננו עוד, שמרכזו בתל אביב, העיר היהודית הראשונה וכנראה היחידה. הארץ מאוכלסת באנשים שהמיינסטרים היה דוחה: מהגר רוסי קשיש, נערות שיובאו ממולדביה כזונות והחליטו להשאר אחרי שהסרסורים שלהן נסו, ערבי שתקן שמתקן ספינה, וספן זקן, שהתחיל את חייו במנוסה בצ’כוסלובקיה של מלחמת העולם השניה ומאז לא הפסיק לנוס.

ומי שנשאר מאחור הוא גרוס, “החולד,” מי שקבור יותר מדי בעבר וכבר איננו יכול לברוח, מי שכבר לא יצמיח חיים, מי שעוסק באובססיביות בהיטלר, “המייסד האמיתי של מדינת ישראל,” ובמלחמת העולם השניה, שהיא רק הקדמה ל-75 השנים של מדינת ישראל, אותן הוא מכנה “השנים הוולונטריות של השואה.” הוא מחשב את קיצו לאחור: מעריך שיחיה שנתיים, ושיש לו אוכל לשלוש.

זה אולי הדבר היותר טורד מנוחה שקראתי בשנה האחרונה, והוא כתוב היטב. בציוץ על הספר התייחסתי אליו בטעות כ”2013”; אבל זה עוד לא קרה.

עוד לא.

ועוד דבר אחד: כפי שחשדתי, הסטטוס של לפיד על פסח נלקח בעצם מטור ישן שלו. לא ברור מאיזו שנה, אבל הוא התפרסם בקובץ מאמרים של לפיד שיצא ב-2005. כך חשפה דבורית שרגל. יש שני הבדלים: הסטטוס של לפיד מתייחס לטקסט כאל “תפילה (פרטית) לפסח”; הטקסט, בגרסת הספר, מוכתר “תפילה לפסח – הנוסח החדש.” המקור הרבה יותר היבריסי. השינוי העיקרי בטקסט הזה, עם זאת, צריך למשוך תשומת לב. בגרסת פייסבוק, השמיט לפיד פסקה שלמה. הנה היא:

“אבינו שבשמיים, אולי אפשר לקבל את משה רבנו בחזרה? מן רועה צאן כבד-פה, נבוך, שאיננו רוצה את הג'וב. אנחנו זקוקים למישהו שידבר עם אלוהים, במקום כל אלה שחושבים שהם אלוהים. פעם שלחת לנו את בן גוריון. אי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אמר, אבל תראה מה הוא עשה. כל הרהוטים והמתנסחים האלה, שאינם מגמגמים לעולם, מפחידים אותנו קצת. לא חסרים לנו אנשים עם פתרונות, אבינו שבשמיים. חסרים לנו אנשים שישאלו את השאלות. וגם אז, אבינו שבשמיים, לא דיינו."

די ברור למה הפסקה הזו הושמטה, נכון?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מעצר מנהלי לייט (שוב)

שירותי הבטחון שוב עצרו אזרח, תוך מניעה של פגישה עם עורך דין. לנוהל הפסול הזה יש רק הסבר אחד: הרצון בהודאה

שורה של כלי תקשורת מחוץ לישראל דיווחו על כך שבסוף השבוע, עצר השב”כ את מאג’ד כיאל, אקטיביסט ועיתונאי המתגורר בחיפה, והוא חשוד במגע עם סוכן זר. עוד נמסר כי כיאל מנוע מפגישה עם עורכי הדין שלו.

אני לא יודע מה עשה כיאל, אם בכלל. יכול להיות שהוא באמת עשה משהו, ויכול להיות ששירותי הבטחון מנסים לשבור אותו על רקע הפעילות שלו. כזכור, השב”כ בימיו של יובל דיסקין – ההוא שמנסה להפוך בימים אלה לתקווה הלבנה החדשה והעונתית של השמאל הציוני; הוא מצויד בכל הקריטריונים הנדרשים, קרי עבר בטחוני על גבול פשעי המלחמה, משולב בשנאה יוקדת לנתניהו – הודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לעקוב אחר הפעולות של בל”ד אותן הוא רואה כחתרניות, גם אם הם אינן מנוגדות לחוק. כיאל הוא פעיל בבל”ד.

על כל פנים, ברור שמעצר ללא גישה לעורך דין הוא פסול מעיקרו. הכלי הזה, שלמיטב ידיעתי יחודי לישראל, על כל פנים בקרב המדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות, מוציא מאיזון מערכת שגם כך איננה מאוזנת דיה. היכולת של חשוד להתמודד עם מערכת התביעה היא בעייתית, ואם אנחנו מונעים ממנו גישה לעורך דין, אנחנו פוגעים אנושות ביכולת שלו להתגונן.

החשוד נמצא במצב שממילא מיועד לערער אותו. הגישה לעורך דין היא חיונית, ומכמה סיבות. בראש ובראשונה, היא עשויה למנוע מן הנאשם מלהפליל את עצמו. שנית, במקרה של מעצר על ידי מנגנוני חושך כמו השב”כ, המטרה של פגישה עם עורך דין היא לאפשר לנאשם להבין שהוא לא באמת נזרק לאיזה בור ושכל העולם שכח ממנו – גישה מקובלת בחקירות כאלה. בהנחה שלחשודים יש זכויות בסיסיות, בכלל זה הזכות להבין מה הם עושים ולא להפליל את עצמם, הרי ששלילת עורך דין מהם היא פגיעה מהותית בהם. ואף על פי כן, בתי המשפט – באצטלות דקות מן הדק – שוללים את הזכות הזו מהם, בדרישת השב”כ, פעם אחר פעם.

לאחרונה, היה המקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד, שמואשם כעת – על פי הודאתו – בביצוע עבירות “תג מחיר.” השב”כ שכנע את בית המשפט למנוע עורך דין מלנדסברג בטענה שהוא ביצע עבירות בטחוניות; אף על פי כן, בכתב האישום נגדו, לא היה כל סעיף בטחוני. כלומר, אחרי שהשב”כ שבר את לנדסברג בחקירה של שבועות ללא גישה לעורך דין, והצליח להוציא ממנו הודאה, הוא הביא לכתב אישום שעקף בפועל את הסיבה המקורית שבשלה הצליח לקבל אישור למניעת עורך דין מהעצור. אפשר היה לצפות שאחרי תרגיל טרי כל כך, שופטים יסרבו לאפשר מניעת עורך דין בלי הסברים יוצאי דופן. זה לא קרה.

במקרה אחר, לפני כארבע שנים, הצליח השב”כ לקבל – אמנם מבית המשפט המאולף בפתח תקווה – צו שמנע משני עצירים אחרים, חיים פרלמן ודוד סיטבון, גישה לעורכי דין. פרלמן נחשד בסדרת דקירות שבוצעו לפני שנים; סיטבון הואשם שהוא השיג עבורו את הנשק; אף אחד מהם לא היה חשוד כסכנה עכשווית לבטחון. אף על פי כן, בתי המשפט אישרו את מניעת עורכי הדין – למרות טענות מופרכות של השב”כ, כביכול פרלמן סייע לא רק ליגאל עמיר, אלא גם לברוך גולדשטיין (!). פרלמן היה בן 14 ו-15, בהתאמה, בשני האירועים האלה; זה סוג הטענות שאחריהן, אתה צריך לתהות באשר לטיב שיקול הדעת של השופט ששמע אותן ולא בעט את נציגי המדינה מאולמו לכלא על בזיון בית המשפט. כעבור כחודש, נאלץ השב”כ לשחרר את פרלמן וסיטבון ללא כתבי אישום.

פרלמן היה חריג. רוב האנשים מודים. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד בחקירה של השב”כ. מניעת עורכי דין היא הליך חריג ביחס שמתרחש רק במקרים של חשד לעבירות בטחוניות, כלומר כאלה שנחקרות על ידי השב”כ. זה רק מכפיל את הבעיה: השב”כ חריג גם כך ביחס לגופי החקירה האחרים בישראל, בכך שהוא פטור מלתעד את חקירותיו. פה צריך היה לתהות על שיקול הדעת של המחוקק: איך קרה שדווקא הגוף הידוע ביותר לשמצה כמענה בישראל – ועדת לנדוי מצאה שעינויים, ושקר עליהם, היו שיטה של השב”כ – קיבל פטור מתיעוד חקירותיו.

כשמצרפים את הפטור מתיעוד חקירות לאיסור הפגישה עם עורך דין, המסקנה המתבקשת היא שלאיסור של פגישה עם עורך דין יש רק הגיון אחד: הוצאת הודאה מן החשוד בטרם יוכל להתייעץ בעורך דין. בישראל, מהודאה משחרר רק המוות. היא מלכת הראיות, ואין בלתה. מעולם לא קבע בית משפט בישראל שעציר עונה, גם כאשר היה ברור לכל שהוא עונה. אנחנו לא יודעים מה קורה בחקירת שב”כ; אנחנו לא יכולים לדעת. הנחת היסוד שלנו, על כן, צריכה להיות שאם עציר טוען שהוא עונה על ידי השב”כ, נקבל את הטענה הזו כברירת מחדל עד אשר יוכח אחרת. חזקה על מי שיש לו מה להסתיר, שיש לו מה להסתיר.

עינוי לא חייב לכלול מהלומות או מכות חשמל. עינוי הוא גם אזיקה שלא לצורך. העינוי היעיל ביותר – בהנתן די זמן, מה שמניעת עורך דין מאפשרת, הוא עובד תמיד – הוא מניעת שינה, עינוי שהיה מוכר לאינקוויזיציה כ-tormentum insomniae. המטרה היא לאפשר לחשוד לראות עורך דין רק אחרי שכבר מסר הודאה וחיסל את עצמו.

לכך מתלווה שיטה נוספת: בדיוני מעצרים, השב”כ נוהג למסור לבית המשפט “חומר סודי”, כלומר חומר שכלל איננו נחשף להגנה ועליו היא איננה יכולה לערער. גם לשופט אין שום אפשרות לערער עליו. התוצאה היא, בעצם, שיטת “סמוך עלינו”, שאיננה חשופה לשום ביקורת. בתי המשפט ממשיכים לקבל את ה”חומר הסודי,” למרות העובדה שפעם אחר פעם – במקרה פרלמן שהוזכר למעלה, במקרה טלי פחימה, ואחרים שאני יכול לחשוב עליהם – מתברר שה”חומר הסודי” לא מבוסס בראיות. וכפי שאני לא נלאה לומר, “חומר סודי” עמד בלב פרשת דרייפוס – וה”חומר הסודי” הזה היה מפוברק, והמטה הכללי הצרפתי הסתבך בשקר על גבי שקר בנסיון להסתיר את עצם העובדה שהוא מסר “חומר סודי,” כי זה היה בלתי חוקי. מה שהביא את הרפובליקה הצרפתית כמעט אל מלחמת אזרחים בעניינו של סרן יהודי עם שם זר הוא דבר שבשגרה בבתי המשפט הישראלים.

השילוב של שלושת אלה – “חומר סודי,” המנעות מתיעוד חקירות שב”כ, ומעצר ללא גישה לעורך דין – הוא חיסול מעשי של יכולתו של חשוד להתגונן. בפועל, מדובר כאן בשיטה שמחליפה את המעצר המנהלי. לזה האחרון יצא שם רע במיוחד. ישראל עדיין נוקטת בו, כמובן; עשרות פלסטינים מוחזקים עדיין במעצר מנהלי. בימים האחרונים הודיע שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, שהוא שוקל להפעיל אותו גם נגד מתנחלים מציקים במיוחד, והדבר עורר סערה קטנה. מעצר ללא גישה לעורך דין הוא התחליף הזול, החוקי-יותר-לכאורה, של מעצר מנהלי: גם בו אין לשב”כ ראיות, אבל מעצר ללא עורך דין מאפשר לו זמן להפעלת לחץ בלתי סביר על נחקר עד שיהיו ראיות. העובדה שהוא נזקק למניעת עורך דין מהחשוד מדברת בעד עצמה: מה החשש הגדול ממפגש של עציר עם עורך דינו, אם לא שעורך הדין יאמר למרשו שתפקידו לסתום את הפה ולא להגיד כלום? לסתום את הפה ולא לומר דבר, גם אם – כמו במקרה של לנדסברג – החוקרים ישמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים?

מדינה שמתהדרת בכך שבתי המשפט שלה עצמאיים לא יכולה להניח להם לשכב שדודים לרגלי המשטרה החשאית בכל פעם שנציגיה מואילים להגיע לאולם. אם לשב”כ אין ראיות, שיילך לאסוף אותן ויחזור אחר כך. התפקיד שלו הוא לא לשבור נחקרים. התפקיד שלו הוא לאסוף מודיעין וראיות. כשבית המשפט הופך לשפחה הנרצעת של השב”כ, הוא לא רק מועל בחובתו להגן על חשודים משרירותן של הרשויות: הוא גם פוגע בשאריות האמון במערכת המשפט. ולא נשארו הרבה כאלה.

ועוד דבר אחד: בעקבות הסטטוס האחרון של לפיד, נחשפה העובדה – באמצעות ביקורת ספרים מ-2007 – שהוא כבר טען פעם, בטור ותיק יותר, שזנון הוא פילוסוף בן המאה ה-16. כלומר, יש סיכוי גבוה למדי שמה שלפיד פרסם אתמול כסטטוס מקורי לחג הוא בעצם מחזור עצמי של טור עתיק. עד כדי כך שר האוצר משקיע בכם – ועד כדי כך מייחס רצינות לתפקידו החדש, שהוא לא טורח לערוך אותו שוב.

(יוסי גורביץ)

זנון הוא לא הבעיה

שר האוצר הוציא את עצמו טמבל, כהרגלו, אבל הבעיה היא לא העובדה שהוא מטומטם; הבעיה היא שהוא מהדהד רצון בהשמדת האחר

אחרי כמה חודשים שבהם הצליח לא להוציא את עצמו אידיוט בפומבי, הרבה בזכות התחייבות להתנזר מכתיבה בפייסבוק, יאיר לפיד הוציא את עצמו טמבל חריג. בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב שורה של כתבי הבל, ביניהם הטקסט המופלא הבא:

“אבינו שבשמיים,

היה פעם פילוסוף בשם זנון ששאל, "האם אלוהים יכול לברוא סלע, שאפילו הוא לא יוכל להרים אותו?" אז חשבו שלשאלה הזאת אין פתרון. שהיא פרדוקס. היום אנחנו יודעים שהתשובה היא כן. יש סלע כזה, וקוראים לו הפלשתינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה? מפני שהסלע הזה הוא אבן המונחת על ליבנו. אומרים שאי אפשר לעצור מטורף עם סכין הנכנס לבית ספר בירושלים ומנסה לרצוח ילדים. אבל בדיוק בשביל זה אתה כל יכול. אנחנו זקוקים לך באותו מקום שבו תמיד היינו זקוקים לך: כשכל האפשרות האחרות נכשלו. וגם אז, אלוהינו ואלוהי אבותינו, לא דיינו.”

תשמור אתנה ותציל. המקור, אגב, מטומטם משמעותיות יותר. במקור, טען לפיד שזנון היה פילוסוף שחי במאה ה-16. הנה, כאן. הוא ערך את הטקסט, אבל השאיר את זנון עם הפרדוקס הלא נכון.

lapid

חצי מהרשת הישראלית כבר חגגה על השטות הזו. הטקסט מכיל פנינים נוספות. לפיד רוצה נס בדמות נפט במדבר יהודה. הוא שוכח, אם ידע אי פעם, שרוב מדבר יהודה הוא שטח כבוש ושאם יימצא שם נפט וישראל תנסה לשים עליו יד, היא תסתבך עוד יותר. לפיד מפנטז על “שבב מחשבים שרק אנחנו נדע לעשותו,” ושוכח שהמשמעות של דבר כזה היא שאיזו חברה תקבל פטנט דורסני, שיהפוך את המייסדים שלה לעשירים מאד אבל לא יועיל כלכלית לאף אחד אחר.

אבל לא זנון ולא הפנטזיות של לפיד הן הנושא, גם לא האינפנטיליות של התפיסה התיאולוגית שאומרת שאלוהים צריך להיות השכפ”צ שלך. במאמר מוסגר יש לומר שרואים כאן התפתחות תיאולוגית אצל לפיד, כי לפני כשני עשורים הוא כתב בשכנוע שרוחו של סבו התגלגלה בציפור. אחרי הכל, מי שידע לפני בחירות 2013 שלפיד הוא אידיוט לא הצביע לו, ומי שהצביע לו עשה כל מאמץ כדי לא לדעת. הגרעין הקשה של תומכי לפיד ימשיך לתמוך בו גם אם יסתבר שהוא לא יודע לספור עד שלוש. הטקסט של לפיד הוא טקסט שראוי לנער מתבגר, ולא מהנבונים שבהם, ולא לשר אוצר; אבל לא זו הבעיה.

הבעיה היא הרצון של לפיד שהפלסטינים פשוט יתאדו. שהאבן הזו “תתגלגל הצידה” באיזה כוח אלוהי. לפיד רוצה שהפלסטינים יעופו לו מהעיניים. אין לו כוח אליהם יותר. ולפיד, כמי שנמצא בצנטרום של הפיילה הישראלית, מהדהד פה את השאיפות הכמוסות של חלק ניכר מהישראלים, אולי אפילו של רובם: שהפלסטינים ייעלמו.

יצחק רבין – שבימים לפני שהתעלה והתיישב לימין האל היה מוכר יותר בשל פקודת פשע המלחמה שלו, “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” – נבחר בבחירות 1992 בזכות הסיסמה “אנחנו כאן, הם שם”, שעומדת בבסיס רעיון משטר ההפרדה (אפרטהייד) כיום. אבל היתה לו אמירה אחרת, ברורה יותר: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

היא לא טבעה, כידוע, אבל היא נמחקה מהנוף הישראלי. הח”מ גדל בתקופה שבה עזתים הסתובבו בחופשיות מוחלטת כמעט בישראל, שבה כמעט כל אדם הכיר עזתי – לא כשווים אל שווים, כמובן; אנחנו חיים במדינה יהודית, אחרי הכל – אבל הכיר. זה השתנה במהירות אחרי האינתיפאדה הראשונה ועם עלייתו של רבין, כשהתחילה מערכת הבטחון הישראלית – תחת מסך העשן של הסכמי אוסלו – להקשיח את החלוקה של הפלסטינים: אלה הישראלים, שנהנים רשמית מזכויות אזרח; אלה שבירושלים המזרחית, שנהנים נומינלית מזכויות תושב; אלה שבגדה, שחיים תחת כיבוש קל ביחס; והמדוכאים עלי אדמות של עזה. אולי אי אפשר להטביע את עזה, אבל אפשר לוודא שאף אחד לא יצא מהגטו הגדול הזה ולא יגיע אליו, ולוודא שתושבי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים יתקשו לבוא במגע אלה עם אלה. הבה נתחכמה לו, פן ירבה.

אבל הפלסטינים סירבו לעשות את מה שהישראלים רוצים ולהיעלם. הם עדיין כאן, הנבלות, והם מתעקשים לצוץ מדי פעם ולהזכיר לישראל את קיומם. ומאחר והישראלים, בו זמנית, לא מוכנים להקשיב להם ולא מוכנים לשחרר אותם, הרי שהדרך שלהם לצוף בתודעה הישראלית היא באמצעות משהו לא נעים, כמו חתימה על אמנות בינלאומיות. וזה מביא ללפיד את הסעיף, עד כדי תחינה לאלוהים שיעלים אותם.

כשלפיד נושא תפילה פומבית (”וכי תתפלל אל-תהי כחנפים האהבים להתפלל בעמדם בבתי כנסיות ובפנות השוקים למען יראו לבני אדם”) לכך שהפלסטינים “יוזזו” הצידה, למה הוא מתכוון? איך זה אמור לקרות? לפיד הרי יודע מה קרה בפעמים הקודמות שהציונות החליטה שאת הפלסטינים צריך להזיז. הוא יודע – אוקיי, אני אסייג את זה: אני מקווה מאד שהוא יודע – מה קרה ב-1947-1948. הוא מודע לטיהור האתני הגדול של אז, ולטיהור האתני הקטן של 1967.

צריך לצרף לאמירה הזו של לפיד את האמירות הקודמות שלו: זו על ה”זועביז” ועל כך ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו,” כדי לקבל את התמונה המלאה. שהיא פשוטה למדי: לפיד היה רוצה שהפלסטינים – בעזה, בגדה, באל קודס, בישראל – ייעלמו. הוא לא אומר את זה במפורש כי לא אומרים דברים כאלה, אבל הוא רוצה שהם ימותו. או על כל פנים, יתאיינו.

עכשיו אנחנו מבינים מה קושר כל כך את לפיד אל האחים היהודים. ואנחנו צריכים ללמוד עוד משהו – שכאשר הישראלי הממוצע אומר “הם (הפלסטינים) רוצים שניעלם,” צריך לענות לו “כמוהם כמוך.” אבל שני הצדדים לא ייעלמו, ומשטר ההפרדה לא מעלים את הפלסטינים. אם חפצי חיים אנחנו, צריך להתגבר על הרצון ההדדי בהשמדה, שעובר סובלימציה לשאיפה שהם פשוט ייעלמו לנו מהעיניים, ולהתחיל לחיות יחדיו.

יחדיו – כי האחים היהודים כבר וידאו שהפרדה היא בלתי אפשרית. ולשם כך, נצטרך קודם כל להשליך את לפיד למקומו הראוי, פח האשפה של ההיסטוריה.

ועוד דבר אחד: בעוד היהודים חוגגים את הסדר, האוכלוסיה הפלסטינית הוכנסה לסגר, שכבר הפך למסורת. אל תשכחו. חג החירות היהודי כרוך בשעבוד פלסטיני. הגיע הזמן להפסיק את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי?

איש המרכז הרדיקלי ממשיך לשקר ולהפיץ את משנתו של ארגון פאשיסטי – אלא שלשיטתו-שלו, הוא תומך בטרור

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אמהר ואומר שלדעתי שלי, לא; הוא עוסק בחרחור מדנים ובהפצת שטנה כלפי לא-ציונים, לעתים קרובות תוך כדי שקרים. אלא שלשיטתו של ימיני, התשובה עשויה להיות חיובית. המטרה של הפוסט הזה, כמובן, היא לא לדרוש את העמדתו לדין של התועמלן ימיני בחשד של עבירה על הפקודה למניעת טרור; הוא מיועד להראות, בשיטת אד אבסורדום, עד כמה אווילי הקישור האוטומטי לטרור שמבצעים ימיני והחוגים הקרובים אליו.

אבל, קודם כל, למה בכלל להתעסק כל כך הרבה בימיני? נשאלתי מספר פעמים את השאלה הזו ולדעתי צריך לענות עליה אחת ולתמיד. הסיבה פשוטה למדי. כשאנחנו נתקלים באתר כמו “הקול היהודי,” אתר הבית של גזעני ישיבת יצהר, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. כשאנחנו נתקלים באתר להב”ה של גופשטיין, כנ”ל. אלה הם זאב בלבוש זאב.

ימיני מקדם אידיאולוגיה דומה להפליא. גם הוא מתנגד נחרצות לקליטת פליטים (ונאלם דום כאשר, כתוצאה מהשיסוי נגדם, דקר יהודי – מרדכי מיכאל זרצקי – פעוטה אריתראית וכמעט הביא למותה). גם הוא, כמו “אם תרצו” ורוב הימין הקיצוני הממוסד, תוקף את ארגוני זכויות האדם. גם הוא מסביר לנו השכם והערב איך ההתנערות מהאידיאולוגיה הציונית והמשטר הציוני הם סוג של אנטישמיות. אבל, בניגוד אליהם, ימיני הוא זאב בעור של כבש. הוא לא ימני, חס וחלילה; הוא “מרכז ציוני.” כדי לשמור על סיפור הכיסוי הזה, הוא מדי פעם כותב כמה מילים חריפות על ההתנחלויות, תמיד תוך הסברה שסיפוח “גושי ההתנחלויות” הוא כבר עובדה מוגמרת שהפלסטינים צריכים להשלים עמה. כמו הימין הקיצוני, יש לו אובססיה בנושא hasbara שהופכת לעתים למגוחכת. בשבוע שעבר, למשל, פטר ימיני את הפרת ההסכם עם הפלסטינים מצד ישראל כ”הבל”; השבוע, אחרי שהערת ה”פוף” של ג’ון קרי הפכה את הפרת ההסכם הזה להסברופוקליפסה, כבר תקף ימיני את נתניהו על כך ש…איננו משקיע מספיק ב-hasbara. ספק אם יש משהו שנתניהו משקיע בו יותר (להוציא, כמובן, גלידות פיסטוק ונרות ריחניים); אבל לימיני שום השקעה לא תספיק. אחרי הכל, לשיטתו אין בעיה במציאות, יש רק בעיה ב-hasbara.

ימיני, בקצרה, הוא הסוכן האולטימטיבי של הימין הקיצוני. הוא עושה את מה שניסתה לעשות “אם תרצו”: להפיץ עמדות ימין קיצוני במסווה של “מרכז.” ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך, אז בשבועיים האחרונים קיבלנו שתיים.

נתחיל מהמקרה המובהק יותר. השבוע האשים ימיני את “השמאל” בכך שהזמין להרצאה באוניברסיטת תל אביב מוחמד כנעאנה, אותו הוא מכנה “מחבל שהורשע בסיוע לחיזבאללה.” מכאן מפליג ימיני על כנפי הדמיון, ומכריז שמאחר והחיזבאללה הוא ארגון אנטישמי, הרי שחד”ש אומרת “אין לנו עניין בשוויון. יש לנו עניין בקידום האג’נדה האנטישמית והאנטי-ציונית.” מכאן הוא עובר להאשמת האוניברסיטה עצמה בתמיכה באנטישמיות.

יש בעיה אחת קטנה: כל בניין הקלפים הזה מבוסס על הטענה שכנעאנה הורשע בסיוע לחיזבאללה. הוא לא. כפי שאפשר לראות מפסק הדין הזה, שממש לא היה מסובך למצוא ברשת, הוא הורשע בסיוע – עקיף למדי – לפלג אבו מוסא של הפת”ח.

אופס! פוף, התפוגגה האנטישמיות. למה טען ימיני שכנעאנה הוא איש חיזבאללה? כי קצת קשה להפחיד ישראלים היום במילה “פת”ח”; “חיזבאללה” עדיין עובד. מאיפה שלף ימיני את הטעיית הציבור הזו? מהתעמולה של “אם תרצו”, כמובן. עיתונים רציניים ציינו שכנעאנה הוא פעיל פתח, לא חיזבאללה. לגמרי במקרה, העיתון הרציני הוא זה שימיני מנהל נגדו מלחמת חורמה כבר שנים.

השקר השני היה אגבי יותר. בטור מוקדם יותר, הוא חוזר על העלילה של “אם תרצו”, על פיה לכאורה יש “שיתוף פעולה” בין הסדנאות של אוניברסיטת חיפה ובין ארגון זכויות האדם עדאלה. מבחינת ימיני, כמובן, אין שום צורך להסביר מה לא בסדר בעדאלה: זה ארגון של פלסטינים ועל כן הוא פסול. כזכור, הטענה של “אם תרצו” על כך שראש הקליניקה לזכויות האסירים באוניברסיטת חיפה, עו”ד עביר בכר, היא בכירה בעדאלה היתה שקרית -אבל זה לא מפריע לימיני לפזר אי-אמת, כדי לטעון (על סמך דו”ח מפוברק מהרגיל) שהאקדמיה הישראלית היא… מה, בעצם? לא ימנית מספיק, כנראה. חשוב לציין שעדאלה כלל לא מתנערים מהקשר ביניהם ובין הקליניקה, להיפך; והם אמרו לי שמבחינתם אין שום דבר שהם צריכים להסביר או להתנצל עליו. הם ארגון זכויות אדם פלסטיני שמתגאה בכך שהוא פעיל גם באקדמיה.

יש לציין שכשימיני מיילל על “הנטיה האקדמית” לתמיכה בארגוני זכויות אדם, הוא שוכח כמה פרטים לא נוחים. למשל, שאוניברסיטת חיפה מפעילה תכנית hasbara, שעבורה מקבלים סטודנטים קרדיט אקדמי (במימון ממשלתי) כדי שיוכלו לשנן את המסרים של הממשלה; ושתכנית דומה קיימת – גם היא במימון ממשלתי – באוניברסיטת תל אביב. התכנית של אונ’ תל אביב, אגב, מביאה כ”מומחה” את חביבו של ימיני, איתמר מרכוס, שבית משפט קרע את טענות ה”מומחיות” שלו כדג.

אז בואו נראה. בשני מאמרים שונים בשבועיים, ימיני מאמץ את השקרים של “אם תרצו” ומפיץ אותם כאמת. אפשר לומר, על כן, שהוא לפחות סוכן השפעה של “אם תרצו.” הארגון הזה כבר הוגדר על ידי בית המשפט כארגון פאשיסטי, אבל נעזוב את זה כרגע.

“אם תרצו” מקבלת הרבה מהכסף שלה מארגון בשם ה-Central Fund for Israel. הלז הוא צינור כסף של שורה של ארגוני ימין; אחד מהם הוא “חננו,” העמותה להגנה על טרוריסטים יהודים. ארגון אחר שזוכה לתמיכה ניכרת של CFI הוא ישיבת “עוד יוסף חי” מיצהר (אני רוצה להודות לגלינה ווקס על שהסבה את תשומת לבי לכך), הישיבה שעומדת מאחורי חלק ניכר מתופעת “תג מחיר” וששניים מרבניה – יצחק שפירא ויוסף אליצור – הם הכותבים של הספר הידוע לשמצה “תורת המלך.” הספר, נזכיר, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא-יהודים, והוא קובע שמותר ליהודי לרצוח ילדים בכוונה תחילה “אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים.” וזה לא הכל: המקור החביב על ימיני לתקשורת הפלסטינית, איתמר מרכוס שהוזכר למעלה, היה בעבר אחד ממנהלי CFI.

כלומר, ימיני הקיף את עצמו בתומכי טרור יהודי. הוא מקדם את התעמולה של ארגון שנהנה מכספי ה-CFI, מיודד עם אחד מבכירי ה-CFI בעבר ומקדם גם את התעמולה שלו. אם נסתמך על שיטת האשמה בשל קרבה (guilt by association) שחביבה כל כך על ימיני ועל “אם תרצו,” כל אדם סביר יצטרך להגיע למסקנה שימיני הוא תומך טרור יהודי: קו ישיר מחבר בינו ובין “תג מחיר” ו”תורת המלך.” הקישור הזה הרבה יותר ישיר מהקישורים שימיני ו”אם תרצו” נוטים להביא.

אלא שזה לא המצב. נראה שימיני סולד מטרור יהודי, ולו משום שזה ממש נראה רע ומפריע למטרה העליונה שלו, קרי hasbara. ימיני איננו תומך טרור; הוא רק אידיוט מועיל של טרוריסטים יהודים, ומי שמלבין את העמדות שלהם.

אולי כדאי לו לשקול את הדברים האלה לפני שהוא הולך לטפול את העלילה הבאה שלו. אבל אני בספק אם זה יעזור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל משקר לך, מותק (והוא ממש גרוע בזה)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי כזה. מדוע נקט הצבא בצעד הזה? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט הזה איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל זה נגיע מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? זה שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק היה פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, כי בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. היה צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה היה שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

אדמת חומש נגאלת, 3.10.2013

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממה מת ערפאת ג’אראדת?

שופט חוקר בודק בימים אלה את שאלת מותו של ערפאת ג’אראדת. מומחית בעלת שם קובעת כי הוא מת כתוצאה מעינויים. התקשורת הישראלית מתעלמת

ראשית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

ב-18 בפברואר 2013 עצרו חמושי צה”ל את ערפאת ג’אראדת, בן 30, תושב כפר סעיר הסמוך למברון. הוא נחשד בהשלכת אבנים ופעילות אנטי-ישראלית (”פעילות נגד בטחון המדינה”, בעגה של כוחותינו המזוינים). לאחר מעצרו, כמקובל, הוא הועבר לחקירת שב”כ.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בפברואר, ג’אראדת מובא להארכת מעצר. במהלך הדיון, הוא מתלונן על כאבים בגבו ובצוואר, והראה סימנים של מצוקה נפשית. עורך דינו, כמיל סבאג, ביקש מהשופט הצבאי רס”ן דוד קדוש להביא מומחים רפואיים לבחון את מצבו של ג’אראדת. יומיים לאחר מכן, לאחר ששב והתלונן על כאבים ונבדק מספר פעמים – בדיקות שלא העלו דבר – החליט השב”כ לחדש את חקירתו. כעבור זמן קצר, מת. עד כאן, אין מחלוקת.

מה היתה סיבת המוות? פה הסיפור מתחיל להתערפל. קרובי משפחתו של ג’אראדת טענו שהוא מת כתוצאה מעינויים. שודד הגופות הלאומי, ד”ר יהודה היס, קבע בדו”ח שלו שמדובר במוות טבעי. את החבלות בגופה הוא הסביר בכך שהן נובעות ממאמצי ההחייאה.

יכול להיות. עם זאת, יש טענות נגדיות. פתולוג פלסטיני קבע כי מותו של ג’אראדת נגרם כתוצאה מעינויים חמורים. העמדה שלו נתמכת על ידי מומחית בעלת שם, פרופ’ שבנם קורור פינצ’אנצ’י (Sebnem Korur Fincanci). הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהפנה את תשומת לבי לאירוע, מציין ש“ד"ר קורור פינצ'אנצ'י היא רופאה בעלת ותק של 31 שנה ומומחית לרפואה משפטית מזה 27 שנה. ד"ר קורור פינסאנסי תרמה לכתיבתו של פרוטוקול איסטנבול, מדריך שפורסם מטעם האו"ם, בעל תוקף בינלאומי בנושא של תיעוד וחקירת עינויים. מחקריה התמקדו, בין השאר, בנושאי שביתות רעב, קביעת מועד המוות, הפרות זכויות אדם וכן אבחון מקרי עינויים. מומחיותה זוכה להכרה בינלאומית , והיא השתתפה בין השאר בהוצאה המונית של גופות מהקבר בבוסניה ובבחינת טענות על הוצאות להורג בפיליפינים.” היא גם חברה מייסדת של קבוצת המומחים העצמאיים לרפואה משפטית.

חוות הדעת של פינצ’אנצ’י מצאה שהחבורות בגופו של ג’אראדת נראות כחבלות קהות שנגרמו כתוצאה מתקיפה בחפץ ארוך ועבה, ולא כתוצאה מנסיונות ההחייאה. היא קובעת כי ג’אראדת מת כתוצאה מבצקת ריאות שהובילה למצוקה נשימתית חמורה, שהם תוצאה של פגיעות שאותן חווה יום עד שלושה ימים לפני מותו.

אני לא פתולוג, ואין לי שמץ של הבנה בתחום, ועל כן לא אנסה בכלל לקבוע חוות דעת פורנזית. אני אציין כמה נקודות אחרות. קודם כל, שכמקובל בחקירות שב”כ, החקירה של ג’אראדת לא תועדה בווידאו – לשב”כ יש פטור, מעניין למה – ועל כן אנחנו צריכים להיות חשדנים יותר מהמקובל כאשר מישהו מת כתוצאה מחקירה כזו. שנית, היס הסתבך פעמים רבות בעבר, ולאחרונה צצו עדויות שהמכון המשפטי היה מעורב בטיוח של מקרי מוות של פלסטינים, כך שאנחנו צריכים לגלות ספקנות חריגה כאשר היס והמכון שלו טוענים שהכל בסדר במקרה כזה – במיוחד כשיש שתי חוות דעת אחרות.

שלישית, אף שמעולם לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים – השב”כ משתיק תלונות כאלה באמצעות נציג שמכונה המתב”ן, ממונה בדיקות תלונות נחקרים, שאיכשהו אף פעם לא מצא תלונה כמוצדקת – הרי שאנחנו יודעים שהמשטרה והשב”כ נקטו בעינויים. ועדת לנדוי חשפה מספר גדול של שקרים בנושא – למעשה, שיטה של השב”כ לשקר בנושא. עיזאת נאפסו עונה ואין על כך מחלוקת. בשנת 1999, אסר בג”צ על שימוש ב”לחץ פיזי מתון,” אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השניה, ויש יותר מדי תלונות על עינויים מכדי שנניח שהשב”כ אכן נמנע מלענות. בשנה הראשונה של האינתיפאדה, אגב, הדיווחים היו שהשב”כ משתמש במשתפי פעולה כדי לבצע את העינויים עבורו.

רביעית, ממכתב של היועץ המשפטי לממשלה לוועד נגד עינויים עולה שבימים אלה מתנהלת בדיקה של שופט חוקר בפרשת מותו של ג’אראדת. הבדיקה מתבצעת על ידי השופט עמי קובו מבית המשפט בפתח תקווה – בית משפט שידוע כידידותי לשב”כ – והיא נערכת בדלתיים סגורות. הסיבה לכך היא ככל הנראה שכל הליך שבו מעורב השב”כ מתבצע, אוטומטית, בדלתיים סגורות. אלא שכאן אנחנו צריכים לשאול: אם למותו של ג’אראדת לא היה כל קשר לחקירה שעבר, כלומר לא היה קשור לאנשי השב”כ, מדוע מתנהלת החקירה בדלתיים סגורות?

התקשורת הישראלית לא נוגעת בנושא. מותו של עציר פלסטיני, מוות שחשד חריף של עינויים מלווה אותו, לא מעניין אותה. אני אנקוט בדוגמא פרובוקטיבית במכוון. כל ישראלי זוכר איפה הוא היה כשבוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי המילואים. מותם של שני החיילים הללו היה מותם בעינויים של שני עצירים במשמורת חוקית, שלא זכו להגנה המתחייבת ושמותם, בצדק, הוביל לתגובה ישראלית חסרת תקדים נגד הרשות הפלסטינית.

גם ערפאת ג’אראדת היה עציר במשמורת. גם עליו היתה חובה להגן, שהיא חריגה מהחובה הרגילה, דווקא משום שהוא היה בשליטתן של הרשויות. כשהתקשורת הישראלית מעלימה את העובדה שיש חשד חריף שעציר נהרג במשמורת, היא מועלת בתפקידה ומשתפת פעולה עם שירותי הבטחון. מהאחרונים, ומעורכי הדין הנרצעים של הפרקליטות, שיגנו על כל דבר נבלה כמעט, אי אפשר לצפות לדבר. מסתבר שגם לא מהתקשורת הישראלית, שמזניחה במודע את ייעודה, שהוא ליידע את האזרחים, לא לבדר אותם.

זכרו את זה כששוב תעלה הטענה שישראל היא דמוקרטיה משום שיש בה עיתונות חופשית. עיתונות שמשתפת פעולה עם שירותי הבטחון איננה חופשית.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אופס, הגולם קם על יצהרו

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב הגיעה לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את זה, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את זה, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את זה – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)