החברים של ג'ורג'

יום הכיפורים של הכתבים הפוליטיים

אחרי שמכרו לנו את גדעון “פלוגות” סער כאב מסור, הפרשנים הפוליטיים מתגלים ככלי ריק כשמתחילות לבצבץ העובדות

אויה מה היה לנו, מי יתן מזור לכאבנו, נפלה עטרת ראשנו, ניצחו אראלים את המצוקים – זה היה הרושם שקיבל מי שפתח את הטורים הפוליטיים ביום חמישי. גדעון סער הודיע במפתיע על “פסק זמן” מהחיים הפוליטיים, והכתבים הפוליטיים היו הרוסים. הם התחרו זה בזה, הן באותו היום והן במוספי סוף השבוע, בקינות ובספקולציות. סער, אחרי הכל, היה מקור טוב וידע להתחנף עליהם. בהתאם, רובם המכריע נתנו משקל עודף לספין של אחד הפוליטיקאים היותר ציניים שנראו פה – כביכול הוא פורש (סליחה, “לוקח פסק זמן”) כדי להיות עם בנו התינוק, ושהוא תכנן לפרוש כבר לפני שנתיים ואיכשהו זה לא יצא לו.

כלבתא, במטותא. הקשקוש הזה היה צריך להדליק את כל פנסי האזהרה, אבל להוציא נחום ברנע, הם לא דלקו. ברנע שם לב למשהו מוזר: האירוע שבו הודיע סער על פרישה נראה באופן חשוד כמו אירוע התפקדות לליכוד. במקום היו דוכנים ותומכי סער המריצו את הבאים לאירוע להתפקד למענו. ואז עלה סער ונתן את הנאום שלו. מיד לאחר מכן טבעה התקשורת הישראלית בקינות על סער.

הקינות הללו, יש לציין, היו משונות מאד. גדעון סער היה שר חינוך ושר פנים, אבל אף אחד לא יכול להצביע ולו על הישג אחד שלו – אלא אם ההישג הוא בדרדורה של ישראל בכיוון האנטי-דמוקרטי. כשר חינוך, הוא ניצח על טיהור במקצוע האזרחות, ואימץ את הדו”חות של “אם תרצו.” כשר פנים, הוא הצליח להיות גרוע יותר מאלי ישי כלפי מבקשי מקלט. זה חתיכת הישג, אכן, אבל כנראה לא כזה ששווה להתפאר בו. הפרשנים הפוליטיים – הגווארדיה הקבועה של בן כספית, סימה קדמון, ושאר כתבי הרכילות הפוליטית – גם לא הצליחו להצביע על הישג כלשהו של סער.

אז למה פרש סער? בשביל לקבל את המידע הזה, צריך היה לצאת מהתקשורת המסורתית. אלדד יניב כתב בטוויטר, זמן קצר אחרי ההכרזה של סער, שסער ידע שיש תחקיר של “הארץ” בעניינו, שעומד להתפרסם. זמן מה אחר כך, התקבל כמעט-אישור מעורכת מוסף “הארץ” בנושא: “עוד לא פורסם תחקיר, וכבר מושאו פורש,” כתבה נעה לנדאו.

על מה היה התחקיר? אנחנו עוד לא יודעים, הוא לא פורסם. אבל בסוף השבוע קיבלנו רמז גס: News1 פרסם ידיעה על כך ש”תיק הבדיקה” נגד סער דלף לעיתונאים. מה לעזאזל?

ובכן, כזכור, מכתב שייחס לסער מעשים מיניים בכפופות לו הודלף לפני כשנה וחצי. וינשטיין הורה למשטרה לבצע “בדיקה” – לא חקירה – וזו מיהרה להודיע שהמכתב מזויף, אבל לא הצליחה למצוא את הזייפן. על פי הדיווחים, הקורבנות-לכאורה של סער לא שיתפו פעולה עם החוקרים.

אז עכשיו התיק הזה בחוץ, תחקירן של “הארץ” יושב על הזנב של סער, ולגמרי במקרה אירוע שאמור היה לקושש לו עוד תומכים במרכז הליכוד הופך, בהפתעה גמורה, לאירוע הפרישה שלו. ומה עושים בן כספית וסימה קדמון? מפמפמים את האגדה לבית סער, על פיה הוא החליט דווקא עכשיו לבלות זמן עם הילד שלו. אז מה שווים הפרשנים הפוליטיים האלה?

מה שהם היו שווים בפרשת המעשה המגונה של חיים “הלשון” רמון, זה מה. מה שהם היו שווים בעת ההרשעה של אולמרט: זונות שמפרכסות זו לזו.

כמובן, כל העסק מסריח מעבר לחיפוי העיתונאי הקבוע של כספית וקדמון. כשהיועץ המשפחתי וינשטיין הורה על “בדיקה” – לא חקירה – סער נחשב לאחד מהמקורבים לראש הממשלה נתניהו. שנה וחצי אחר כך, נתניהו רואה בו יריב מר. בדיוק עכשיו דולפים מסמכי החקירה ההם. משטרת ישראל, תחת המפכ”ל דנינו, מהווה יותר מאשר אי פעם משטרה שמשרתת את המשטר.

אין לי מושג מה יש בתחקיר של “הארץ”, או מה יש בתיק הבדיקה של המשטרה; ואם יתברר לי שהחוקרים בפרשת סער הבינו את רוח המפקד של וינשטיין וחיפפו את החקירה, בואו נאמר שאני לא אפול מהכסא. למעשה, אופתע הרבה יותר אם יסתבר שהמשטרה עשתה את עבודתה נאמנה. אבל כתבים פוליטיים ששומעים על כך ששר בכיר קוטע כנס התפקדות כדי להודיע שהוא נשאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וחוזרים על כך בלי כמעט כל שאלות – הם חלק ממערך ההון-שלטון-עיתון. הם חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.

הערה מנהלתית א’: בצד שמאל תוכלו לראות עכשיו את מדיניות התגובות של הבלוג, משהו מנהלתי שהתעצלתי לעשות הרבה זמן. ובכן, זה פה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשבנט צדק

כמו בכל סיפור שבוגי יעלון מעורב בו, מסתבר שהוא הנבל. הפעם הוא ניסה לשחק את תפקיד שרון במלחמת לבנון

אני מניח שאני לא צריך להסביר שאני מתעב את נפתלי בנט, ועוד יותר מכך את אביחי “מעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי” רונצקי. אבל בעימות האחרון של השניים עם בוגי “משה” יעלון, בנט צודק.

מוקד הסיפור הוא כזה. במהלך דיוני הקבינט הבטחוני בעת “צוק איתן,” בנט טען פעם אחר פעם ששר הבטחון ממדר את השרים ממידע חשוב, והציג מידע כזה. זה העלה את חמתו של יעלון להשחית, והשבוע הודיעו מקורביו שרונצקי, שמקורב מאד לבנט, הוא זה שהדליף לו מידע ושעל כן הוא הודח. רונצקי, שהוא בכלל איש מילואים, מכחיש בתוקף שהדיחו אותו ואומר שלא נעשה לו כל שימוע. יעלון ותומכיו כבר התחילו לתאר את בנט כמי ש”מקבל הדלפות” מהצבא ועושה בהן שימוש לא נאות. מזל שלבנט יש חסינות, אחרת יעלון כבר היה מעלים אותו כמו את ענת קם.

וזה, כמובן, בולשיט. נתחיל מהחלק הפשוט יחסית, זה של רונצקי. על פי שורה של מקורות, רונצקי הסתובב במהלך המבצע כשהוא על מדים בכל מיני מפקדות, למרות שאף אחד לא גייס אותו למילואים. זו בפני עצמה עבירה על החוק, עבירה של התחזות, אבל ספק גדול אם רונצקי אכן סיפק מידע כלשהו לבנט. זה האחרון גיחך ואמר שמה רונצקי כבר יכול לדעת, מה מצב אספקת הקיגלים ביחידות? לא במקרה יעלון לא פתח בהליכים רשמיים נגד רונצקי, זה היה נגמר בעליבות חריגה אפילו ביחס ליעלון.

אז מה קרה שם? די פשוט. השרים התלוננו פעם אחר פעם שיעלון ונתניהו מעלימים מהם מידע. נתניהו, כזכור, אפילו לא הביא את הפםקת האש להצבעה בקבינט – הוא ידע שיש סיכוי שהיא תובס. בכך, ביצעו יעלון ונתניהו סוג של פוטש.

חוק יסוד: הצבא קובע שהממשלה היא המפקדת של הצבא. הממשלה, לא שר הבטחון ולא ראש הממשלה. שר הבטחון הוא רק “הממונה מטעם הממשלה” על הצבא. אף ששר הבטחון הוא הממליץ על המיועד לרמטכ”ל, כלומר שאי אפשר למנות רמטכ”ל בניגוד לרצונו, הממשלה היא זו שמאשרת את המינוי.

נתניהו התגאה בכך שהוא כינס את הקבינט הבטחוני כמעט מדי יום במהלך “צוק איתן.” כל האוויר יצא מהבלון הזה, כשהוא נמנע מלכנס אותו כדי להחליט על הפסקת אש, ולא התיר - בעוד עצת חושי הארכי של היועץ המשפחתי לממשלה – לשרים להצביע על כך. מכאן אפשר להבין איזו רמת מידע קיבלו השרים בדיונים האלה, שנוהלו כך שאפשר יהיה לומר לוועדת חקירה שהם נוהלו.

בנט הוא, כאמור, לא אדם סימפטי, אבל הוא שר בממשלה וחבר בקבינט. כשהוא חשד ששר הבטחון מעלים משרי הקבינט מידע, הוא עשה את חובתו והלך והשיג מידע שהשר לא רצה לספק. לא זכותו: חובתו. בנט לקח ברצינות את האחריות הקולקטיבית שלו כחבר הקבינט הבטחוני. העובדה שהוא עשה זאת ואף אחד אחר מהשרים לא עשה כן, היא אות קלון לכולם.

אבל עיקר הקלון צריך להיות שמור לשר הבטחון יעלון, שאין סיפור שהוא מופיע בו אלא בתפקיד הנבל. יעלון עשה לשרי ממשלת נתניהו השלישית את מה שעשה אריאל שרון לשרי ממשלת בגין השניה: לקח אותם למלחמה ואז העלים מהם מידע חיוני. גם במלחמת לבנון הראשונה, שר שהיה מקושר לקצינים בכירים ושהבין בניהול הצבא – מרדכי ציפורי, תא”ל במיל’ – היה זה שעדכן את השרים במה שמתרחש בשטח. ממשלת בגין השניה היתה אמיצה יותר כלפי שרון מאשר שרים כמו לבני ולפיד: עוד קודם להדחתו של שרון על ידי ועדת כאהן, שרי הממשלה שללו ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר.

אלא שלקשר של שרון היה שותף, הרמטכ”ל רפאל איתן; ויעלון לא היה יכול למכור צ’יזבטים לשרים, בלי תמיכתו של ראש הממשלה נתניהו. שניהם הפרו את חובת האמון שלהם. במדינה שאיננה מתייחסת לחוקי היסוד שלה כאילו הם המלצה לא מחייבת, הפרשה הזו היתה הופכת לשערוריית-ענק – כשבמרכזה לא בנט, כפי שניסה לעשות יעלון בספין המגושם שלו, אלא יעלון עצמו ונתניהו.

בניגוד לשטויות של יעלון, שרי הקבינט אינם מרגלים או בוגדים. אין שום סיבה עלי אדמות שקציני צה”ל לא ידברו איתם ולא יענו על שאלותיהם. אלה האנשים שאמורים לקבל את ההחלטות הבטחוניות – כן, בוגי, הם ולא אתה – והם צריכים לקבל כל מידע שהם חושבים שיועיל להם. שר בטחון שמונע משרי הממשלה לקבל את המידע שלדעתם הם זקוקים לו, צריך ללכת הביתה בקלון – מיד אחרי ראש הממשלה שמאפשר זאת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שודדי התקציב האבוד

הגיעה עונת התקציב, ובהתאם צה”ל משליך עלינו איומים מן הגורן ומן היקב. האם חיזבאללה יכול לכבוש את הגליל? אם כן, פרקו את צה”ל

זה הסתיו, עם הענן ועם הגנרל המייבב: בכירים בצה”ל מתכננים את הפשיטה הבאה שלהם על השירותים שתקבלו מהממשלה בקפידה. כדי לוודא שלא תהיה התנגדות של ממש, הם מעלים את רף האיומים על ישראל לרמות מופרכות. כמו בכל עונת תקציב.

נחזור על מה שנכתב פה לא אחת בשמונה השנים של הבלוג הזה: לישראל אין אויב ראוי לשמו. החונטה הצבאית של מצרים היא אחות לחונטה שלנו. לבנון היא לא איום. החיזבאללה הוא ארגון גרילה שלא כל כך מצליח בסוריה ומעולם לא ניסה לפעול בישראל עצמה. צבא סוריה התפרק בפועל – לא שהוא היה במצב מוצלח כל כך קודם לכן. ירדן היא בעלת ברית, אם לא ממלכת חסות. כלומר, שלוש מדינות האויב הקלאסיות של התקופה שלפני 1973 – מצרים, סוריה וירדן – יצאו מהמשחק. במעגל השני יש לנו את עיראק, שהתפרקה לחלקיה ושבכל מקרה הצבא שלה לא מאיים על ישראל. לאיראן אין כל כוונה או יכולת להגיע לישראל – היא תצטרך לעבור את עיראק בדרך, וזה לא כל כך הצליח לה בעבר – וההמנון הבלתי רשמי של צבא סעודיה הוא Onward, Christian Soldiers. הצבא שלה מתפקד בעיקר ככלי להגנה על המשטר.

אז מה נשאר? כמה ארגוני גרילה. צה”ל לא הכריע ועכשיו לוחשים לנו שהוא גם לא רצה להכריע את חמאס – מה שהיה צפוי מראש. כולם מדברים על דאע”ש, אבל זו מעולם לא ניסתה להתמודד עם צבא של ממש, ואחרי כל הרעש מדובר במיליציה של 20 עד 30 אלף איש, עם כמה טנדרים, שבכל פעם שהיא חורגת מהטריטוריה הטבעית שלה – שטחים סוניים במובהק – חוטפת מכה מסיבית בראש. לא משהו שצריך להטריד מדינה שההוצאה הצבאית שלה ביחס לתוצר ולהוצאה על בריאות היא הגבוהה ביותר בעולם. אלה, אגב, נתוני 2012: בהתחשב בכך שקיצצנו השנה את תקציב הבריאות לטובת התקציב הצבאי, היינו מטפסים במעלה הטבלה הזו, אם רק היה לאיפה.

המסקנה המתבקשת מהעדר האיומים על ישראל היא דווקא שיש צורך לקצץ את התקציב הצבאי, במשהו כמו שליש עד מחצית. בפועל, צה”ל דורש תוספת של 30 מיליארדי שקלים בשנים הקרובות – ונתניהו, על פי הפרסומים, נחוש לתת לו את מבוקשו.

אז איך מסבירים לאוכלוסיה שהרגע למדה שמקצצים את תקציב החינוך והתחבורה שלה עד להודעה חדשה? מפחידים אותה, כמובן. ערוץ 2 שימש השבוע כשופר לשודדי תיבת האוצר של צה”ל, כשנתן פתחון פה לבכיר צה”ל – בכיר עלום שם, כמובן – לטעון שהחיזבאללה יכול לכבוש חלקים מהגליל. וואלה.

ובכן, אם החיזבאללה יכול לכבוש חלקים מהגליל, ועוד במצבו, הדבר המתבקש הוא לפרק את המטכ”ל ולכלוא את כל החברים שלו בשל מעילה. אם חייל בצה”ל נכנס למחבוש כשהוא מאבד מברשת, מה אנחנו צריכים לעשות לחבורת גנרלים שהצליחה לבזבז מיליארדים? שהפכה את הצבא שהיא קיבלה לכנופיה שלא מסוגלת לבלום מיליציה איסלמית של 10,000 איש, אולי? שלא מסוגלת, אחרי אגמי השקלים שהיא שתתה, להבטיח שצפון הארץ לא תכבש על ידי כוח שהכלי הכבד ביותר שלו הוא טנדר? ראבק, הכוח של קאוקג’י במלחמת העצמאות היה יותר איום על צה”ל של אז מהחיזבאללה על צה”ל של היום. נכון, ב-30 השנה האחרונות נתנו ליותר מדי חובשי כיפות לקבל תפקידי פיקוד, ואת התוצאות אנחנו רואים, אבל אם אחרי כל ההוצאות, צה”ל לא מסוגל להגן על הגליל לא מפני צבא מסודר אלא מפני מיליציה – בשביל מה אנחנו צריכים אותו? ומה עשיתם עם כל הכסף, שלא לדבר על מאות אלפי השנים של צעירים שהופקדו בידיכם?

ושניה, יש עוד מה שלא הבנתי. אתם טוענים, במסגרת הדרישות שלכם לשיפוי תקציבי על “צוק איתן” – איכשהו, התקציב שלכם הוא תמיד למצב שלום; כשאתם אשכרה עושים משהו אתם דורשים עוד תקציב – שהוא לא היה כשלון, כי אם נסתכל על מלחמת לבנון השניה, הרי שהיא השיגה הרתעה, ואת זה הבנו רק באיחור של שנים. אז רגע: חיזבאללה מורתע? כי, אם הוא מורתע, למה אתם מאיימים עלינו בכיבוש של הגליל? ואם הוא לא מורתע, למה אנחנו צריכים לשלם לכם על “צוק איתן”?

אגב, אכפת לכם לעדן את השקרים שלכם? התמונה של שלושה אנשי חיזבאללה שפרסמתם, נאלץ דובר צה”ל להודות, צולמה די מזמן. איפשהו על קו הגבול. והיא אמורה, אני מניח, להצביע על כך שלחיזבאללה יש רובים (!). ואם מפקד חיל האוויר משתחץ ביום העצמאות ש”אנחנו פוליסת הביטוח של ישראל,” יהיה מוגזם לבקש שארבעה חודשים אחר כך הוא לא יתאר את המטוסים שלו כערימת גרוטאות בלתי בטיחותית? שהוא לא יזלזל באינטליגנציה שלנו, כי אנחנו יודעים שמטוסים אמורים לשרת שנים ארוכות? (צילומי המסך – באדיבות Gilad Shapiro).

AIR FORCE

רגע, לא סיימנו. לפני כשבוע, חגגתם את הגעתה של צוללת גרעינית חדשה, תנין שמה. בקרוב, נקבל את אחותה, רהב. נניח עכשיו לבחירה המפוקפקת של השם – מפלצת ים מתה שאף בריה לא יכולה לעמוד בסרחונה, ואוטומטית אתה חושב על חצר אשכנזי – ונשאל, בנימוס, למה לעזאזל צה”ל צריך שייטת של צוללות גרעיניות. יש להן תפקיד שאנחנו לא מודעים לו במלחמה בחמאס? בחיזבאללה שעומד לפשוט על חיפה? בדאע”ש? צה”ל נכנס למירוץ חימוש עם ארה”ב, רוסיה, או בריטניה? יש צי ענק שעומד לפשוט על חופינו? לא? אז למה, לכל הרוחות, אנחנו משלמים שני מיליארדי שקלים על כל בהמה כזו? כי, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל אנחנו צריכים את הכסף. באמת.

אה, וחיל האוויר? אתה רוצה מפציצי F-35. ב-2009, המחיר של כל אחד מהם אמור היה להיות 836 מיליוני דולרים לדינוזאור. המטוסים היו אמורים להיות מסופקים ב-2014, אבל זה לא קרה, כנראה לא יקרה, והעיכובים משמעם שהמחיר יהיה כנראה גבוה יותר. מה אתם מתכוונים לעשות בהם? האם אנחנו באמת צריכים שלוש טייסות, 75 מטוסים, שלהם? כי, איך לומר, בשמונה השנים האחרונות, הסתדרתם מצוין בלעדיהם. כן, המשימות שלכם היו הפצצת אנשים שלא יכולים להגן על עצמם בלבנון, עזה וסוריה – אבל זה לא הולך להשתנות בקרוב, נכון? לא תהיה מלחמה נגד איראן, אפילו נתניהו (גרוע מכך, אפילו ארי שביט) כבר לא מדבר על זה. אז האם אנחנו באמת צריכים להמשיך ולהוציא סכום שהוערך ב-2009 בכ-15 מיליארדי דולרים וכנראה יעלה יותר (הצעצועים האלה תמיד עולים יותר)? למה? שוב, אנחנו מצטערים, באמת, להטריד אתכם בנושאים מלוכלכים כמו כסף, בדיוק ברגע שבו אתם מפנטזים על האקסטזה שבשבירת מחסום הקול שלוש פעמים עם סטיק רוטט בין הרגלים מעל לול תרנגולות שאולי מכיל כניסה לפיר מנהרה במחנה הפליטים אל בורייג’, אבל אנחנו באמת צריכים את הכסף.

באמת. מערכת הבריאות שלנו מחרחרת. תחבורה ציבורית אין לנו בעצם. על מערכת החינוך מוטב שלא להרחיב את הדיבור. אנחנו יודעים שהבטחנו, אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו יודעים שמימיו של דיין כשר בטחון, קיבלתם כל מה שרציתם, אבל באמת, כבר לא נשאר לנו מה לתת. אתם האיש השמן ואנחנו האיש הרזה, ואנחנו קורסים.

הממשלה אומרת שכולנו נצטרך לקצץ, כי אין להעלות על הדעת שנעלה מסים על החברים של שר האוצר. אז מה אתם אומרים, תשתתפו גם אתם? תביעו סולידריות איתנו? אנחנו לא מבקשים הרבה. תוכלו לקבל 25 F-35, אם תתעקשו, וניתן לכם לשמור על הצוללות שכבר קניתם.

לא, אה?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ספארטה בהיסטריה

כש-43 גיבורים אחזו בעמודי מקדש המודיעין, מדינת גוליית נכנסה להיסטריה – והתעלמה מנקודה קריטית

43 יוצאי יחידת ה-Sigint (מודיעין האותות) של צה”ל, 8200, יצאו בסוף השבוע במכתב מנומק, שמסביר מדוע הם לא יסכימו לשרת עוד בחזית הפלסטינית. בין הסיבות הם מונים את העובדה ש-8200 הפכה לכלי להמשך השליטה בחברה הפלסטינית, באמצעות איתר האנשים הפגיעים בה וניצול חולשותיהם כדי לאלץ אותם לשתף פעולה עם משטר הדיכוי. גדעון לוי כבר עשה את ההשוואה המתבקשת לשטאזי – אותו מכירים יותר מדי אנשים רק דרך הסרט המופתי “חיים של אחרים” – ויום אחד, אם ייעשה המאזן שישלב יחדיו הן את פעולות 8200 הן את פעולות השב”כ, בהחלט יתכן שרמת החדירה של מנגנוני הדיכוי הישראלים לחברה הפלסטינית תשתווה לזו של המשטרה החשאית הידועה לשמצה של מזרח גרמניה.

התוצאה של החשיפה הזו היתה התפרעות קולקטיבית של הפוליטיקאים שלנו. שלי יחימוביץ’ יצאה מטומטמת או מנוולת במיוחד. היא רשאית לבחור, אבל אישית אני לא חושב שהיא מטומטמת; אני זוכר איך היא עשתה תרגיל דומה לדב חנין, כשרץ לראשות עיריית תל אביב, וטענה שהוא “לא עומד בהמנון.” כך היא כנראה חושבת שהיא תצליח למרפק את דרכה… לאיפשהו. אורי משגב עושה עבודה מצוינת בכיספות שלה כאן.

ישראל כ”ץ – יכול להיות ששמעתם שמועות שקריות, כביכול הוא שר התחבורה; אל תאמינו להן, הוא לגמרי לא עוסק בתחום – האשים את הסרבנים בחשיפת סודות צבאיים. שוב: שוטה או נבל? בישראל יש צנזורה צבאית. המידע שהסרבנים חשפו עבר אותה. שום סוד צבאי לא נחשף. במקרה של כ”ץ, להבדיל מיחימוביץ’, אני דווקא מסוגל להאמין שהוא טמבל.

לימור לבנת בחרה זווית תקיפה ייחודית: עורך הדין של הסרבנים, מיכאל ספרד (גילוי נאות: קולגה וידיד.) מסתבר שהעובדה שהסרבנים בחרו במישהו שמתמחה בייצוג סרבנים אומרת עליהם משהו. לטענת לבנת, המחאה שלהם “מתוזמנת היטב” ו”כנראה גם ממומנת.” מסתבר שיש משהו לא בסדר בלתכנן את המחאה שלך; יכול להיות שככה לבנת אוהבת מחאות. אבל צריך לומר משהו קטן על ה”ממומנת.”

עד כמה שידיעתי מגעת, והיא מגעת, העלות של המחאה הזו היא אפסית, אם יש כזו בכלל. מי שעבד עבורה, עבד בהתנדבות. לא היו מודעות; עצם הפרסום של המכתב עשה את כל העבודה. אבל זה מעניין שדווקא לבנת נתפסה ל”כנראה גם ממומנת.” כידוע, גנבים חושבים שכל אדם אחר הוא גנב – ולימור לבנת, כשהיתה שרת החינוך, גילתה לפליאתה כי העמותה של אמה, לכאורה עמותה למורשת המחתרות, קיבלה תמיכה ממשרד החינוך שגדלה פי ארבע במהלך שנותיה של לבנת כשרת החינוך. במקביל, עלה השכר של אמה של לבנת, שולמית לבנת, מ-73,116 בשנה ל-112,000 ש”ח בשנה – קרוב למחצית סכום התמיכה של משרד החינוך בעמותה. באותה התקופה, הקפידה לבנת שלא לעדכן את וועדות התקציב השונות על כך שהעמותה מקבלת מימון ממשרד החינוך ושאמה מושכת ממנה יופי של משכורת. יש לציין עוד שחברה של אחד, אליהו הניג, זכתה במכרזים של משרד החינוך בימיה של לבנת. הניג הנ”ל הוא, לגמרי במקרה, בעלה של לבנת.

אז פלא שהמימון הוא מה שמעניין את לבנת?

גם ראש הממשלה יצא בהודעה רשמית, ובה טען שמדובר ב”שימוש פוליטי בצה”ל.” אתם מבינים, לדבר על השירות שלך ומה הבעיות שלך איתו זה “שימוש פוליטי בצה”ל”; לפרסם שוב את התמונה שלך מימי הסיירת כחלק מקמפיין הבחירות שלך, זה סתם פרט ביוגרפי ציורי. הטענה הזו, של “שימוש פוליטי”, נראית כמו חלק מדף המסרים של לשכת ראש הממשלה: לבנת חזרה עליה גם היא, וכך עשה גם דובר צה”ל.

דובריו הפחות רשמיים של נתניהו, בעלי הטור של בטאון לשכת ראש הממשלה “ישראל היום,” יצאו בהתקפות ארסיות יותר. דן מרגלית טען שהבעיה היא בעצם בהורים של הסרבנים, כביכול הם לא אנשים עצמאיים שמסוגלים לקבל החלטות בעצמם; אם כך, הרי אין להתחשב באמת במה שהם חושפים עלינו. הכותב הפרוע יותר של בטאון הלשכה, חיים שיין, גיבב ש”השמאל הרדיקלי בישראל הצליח להחדיר קבוצה לא קטנה של ‘סוכנים’ רדומים לתוך מערך המודיעין הסודי בצה”ל.” וואלה. זה כבר מזכיר את הבדיחה על היהודי שהקפיד לקרוא את הדר שטירמר, כי בזמן שהוא מקבל מכות ברחוב מהכנופיות של הצ… אה, סליחה, של האס.אה, בדר שטירמר הסבירו לו שבעצם הוא שולט בעולם.

על מה ההיסטריה? על כך, מיד. אבל, קודם כל, על הנקודה שכל הדיון התקשורתי הצליח לפספס.

* * *

שלי יחימוביץ’ שאלה את הסרבנים מדוע הם לא סירבו פקודה. ובכן, שלי, כנראה שלא קראת את הכתבה ב”ידיעות אחרונות.” אילו היית קוראת אותה, היית מבינה שלא היתה להם אפשרות לסרב פקודה, כי יחידת 8200 החליטה על דעת עצמה שביחידה אין “פקודה בלתי חוקית.”

sarvanim

במילים ברורות יותר, יחידת המודיעין הסודית של צה”ל הוציאה את עצמה ממעט הפיקוח מפני עבירות שיש עליה. הפעולות של היחידה הרי סודיות לחלוטין, והיכולת לדווח עליהן בתקשורת אפסית. יש, שוב, צנזורה צבאית בישראל. הבלם היחיד שנותר ביחידה כזו, כשחייל מקבל פקודה בלתי חוקית בעליל, הוא סירוב. ויחידה 8200, בחשאי וללא כל דיון ציבורי, שללה מהחיילים שלה את האפשרות הזו.

בשנת 2003, סירב סגן א’, קצין ב-8200, למסור מידע מודיעיני שהיה בידיו לחיל האוויר, משום שהפקודה שקיבל היתה לתקוף בניין של פתח כאשר יהיה ברור שיש בו אנשים – לא משנה מי הם. הוא ידע שהרוצחים המעופפים של חיל האוויר כבר באוויר, והם מחכים לאישור, והוא לא ידע את מי הוא הולך להרוג; אז הוא סירב פקודה. ב-8200 עיוותו את הסיפור וטענו באוזני חניכיהם שהתפקיד שלו היה לוודא שהבניין ריק, וטענו גם שהוא הועמד לדין.

בפועל, 8200 לא העזה להעמיד את א’ לדין. היא לא רצתה לברר מה יקרה אפילו כששופטים צבאיים מאולפים יידרשו לענות על השאלה האם פקודה לתקוף מבנה שלא ידוע מי נמצא בו היא פקודה בלתי חוקית בעליל – כי כל משפטן ישר, ולפעמים שופטים צבאיים נזכרים שהם משפטנים ולפעמים צה”ל לא הצליח להרוג את שרידי היושרה שלהם, יאמר לכם שהתשובה היא חד משמעית כן. אז א’ הודח.

וזה לב הסיפור: שהיחידה עם הנגישות לחומרים הרגישים ביותר, פטרה את עצמה מהמחסום הבסיסי ביותר של צה”ל, זה שמכיר כל חייל. היחידה שעכשיו דובר צה”ל אומר לנו שהיא אתית לעילא, פטרה את עצמה מהחוק האתי הבסיסי ביותר. מכאן, נגזרת העובדה שאפשר לדרוש מחיילים – חיילים בשירות כפיה, כן? לא מרגלים מקצועיים, חיילים – לברר מה הן הנטיות המיניות של אדם בלתי מעורב, כדי שאפשר יהיה אחר כך לסחוט אותו; לברר האם הוא או קרוביו סובלים ממחלה, כדי שאפשר יהיה לנסות לשבור אותו באמצעות אישור טיפול לו או לקרוביו; וכל אחת מהשיטות המזוהמות האחרות של כל שירות מודיעין בעולם. הן תמיד מופעלות לא רק על המטרות – אליהן קשה לעיתים להגיע – אלא על אנשים חפים מפשע. ומה לעשות, יש בצה”ל – עדיין, עובדים על זה – חיילים בעלי מצפון. ולא טוב להם שמשתמשים בהם כדי לסחוט גאים פלסטינים.

כששלי יחימוביץ’ שואלת “לא עוד סיגינט בזירה הפלסטינית כי אתם חרדים לפרטיותם של הפלסטינים? מה קרה לכם ואיפה אתם חיים?”, היא עושה תרגיל מסריח. לא מדובר בפרטיותם של חמושים פלסטינים; הללו הם חלק מהמשחק. הם הכניסו את עצמם אליו. הם מטרה מותרת. הסיפור הוא פרטיותם של פלסטינים שאינם מעורבים בסכסוך. כשיחימוביץ’ שוללת מהם את הזכות לפרטיות; כשהיא אומרת שהחולשה של כל אחד מהם צריכה להיות מטבע עובר לסוחר לסוכנויות המודיעין הישראליות; שחיילים סדירים צריכים לאסוף את המידע שיאפשר לשבור אנשים שלא עשו כל רע לאיש, תוך ניצול חולשותיהם – היא אומרת שכל הפלסטינים אינם בני אדם. היא הרי לא היתה מעלה על דעתה לאשר שימוש בכלים כאלה כלפי, למשל, קרובי משפחה של עבריינים יהודים; הו לא. אלה בני אדם, הם פרטים, הפגיעה בהם ללא סיבה אסורה. אבל פלסטינים - הם לא בני אדם.

8200 היא היחידה המקבילה ל-NSA של ארה”ב. אחרי חשיפות סנודן, אנחנו יודעים שה-NSA רחוקה מהדימוי שהיא מקרינה, של איסוף מידע על “טרוריסטים”; היא אוספת מידע על כולם, אנשים שהם מטרות, אנשים שמקורבים למטרות, אנשים שאולי יום אחד יהיו מקורבים למטרות, אנשים שפעם אולי יהיה בהם עניין. רוב המידע שה-NSA אוספת הוא על אנשים בלתי מעורבים וחפים מפשע. למה לעזאזל אנחנו צריכים לחשוב שהיחידה המקבילה בישראל, זו שנתנה לעצמה פטור מ”פקודה בלתי חוקית בעליל,” מתנהגת אחרת?

ואם אנחנו כבר פה, כאן המקום להזכיר שכאשר ה-NSA טענה שתכנית האיסוף שלה “מנעה עשרות פיגועים,” היא שיקרה. היא מנעה אחד, אולי. למה אנחנו צריכים, שוב, להאמין שהיחידה המקבילה של צה”ל עוסקת בעיקר במניעת פיגועים ולא, למשל, בתחזוק הכיבוש? הרי האיסוף השיטתי של מידע על גאים פלסטינים ועל אנשים שסובלים ממחלות, לא נוגע בהכרח למטרות ספציפיות; הוא מיועד להגדיל את מאגר המשת”פים של השב”כ, והאנשים האלה נאלצים לשמש כמרגלים כלליים ברוב המקרים, לא ככלי להגיע למטרה ספציפית.

* * *

ולמרות שהעובדה שיחידה 8200 התירה לעצמה להשתחרר מהפיקוח הבסיסי ביותר נחשפה, הדיון הציבורי לא עסק בכך בכלל. ספארטה נכנסה להיסטריה קיומית. למה?

בתור התחלה, כי אחד השקרים הנוצצים של ישראל – היותה כביכול ליברלית כלפי גאים – התנפץ. ישראל אולי ליברלית כלפי גאים יהודים או מערביים-למראה (לא מומלץ לבחון את הליברליות הזו מחוץ למרכז), אבל גאים פלסטינים הם מבחינת ממשלתה רק עוד כלי סחיטה, עוד כלי לפירוק החברה הפלסטינית, פירורה והשליטה בה. אופס, טכניקת הפינקוושינג חטפה מכה שספק אם תתאושש ממנה.

אבל, ובעיקר, כי 43 הגיבורים חשפו את מה שאנחנו לא רוצים לדבר עליו: המאמצים האדירים, הבל יתוארו, שמשקיעה ישראל לא במלחמה בטרור, שהרי כמעט אין כזה בעשור האחרון, אלא בשליטה בפלסטינים. איך היא הקימה מנגנוני שטאזי, איך היא הפכה למדינת שב"כ, איך היא לקחה את מי שהיא אוהבת לתאר כמיטב הנוער ושלחה אותם לא לפרוץ למחשבים באיראן, אלא כדי לצותת לשיחות לחדר המיטות של נערים מפוחדים ברמאללה. זה מה שעושה היחידה המהוללת ביותר של המודיעין הישראלי. זה הסחי שבו היא מבקשת ממיטב המוחות שלה להתפלש.

ומאחורי זה עומדת אמת איומה: שמי שפלשו כך לחייו, שאין לו דרך להסתיר את מחשבותיו הכמוסות ביותר, שנסחט ונרדף וחייו אינם חיים – בסופו של דבר יתפוצץ. והפיצוץ יהיה איום ונטול צדק והוא יהיה פשע נורא שיגונה בצדק – אבל זה יהיה פשע נתעב שיסודו בדרישת צדק בסיסית, הדרישה להוציא את הכובש מנשמתך, לגרש אותו מסיוטיך, לשחרר את מחשבותיך ממנו. כי, בסופו של דבר, כשהמשועבד מבצע פשע, הפושע האמיתי נותר מי ששלל ממנו את אנושיותו ושדחף אותו לשם, קרי המשעבד.

ומי שהעביר קלטות מין של אנשים שלא ידעו שמאזינים להם, וצחק להן עם חבריו, קלטות שהושגו בכוחו של המדינה – הוא הרבה יותר גורם לטרור מאשר לוחם בו.

ואת האמירה הזו, ספארטה שעל הירקון איננה יכולה לשאת. ועל כן היא חייבת להעלים אותה. והיא עושה את זה בדרכים הרגילות: היא אומרת שמי שמביא את המסר הוא “פחדן” (שלי יחימוביץ’), “מרגל” (בטאון לשכת ראש הממשלה) , “חושף סודות” (המתחזה לשר התחבורה), “ילד חסר אחריות” (בטאון לשכת ראש הממשלה), או “ממומן” (הבת היקרה תרתי משמע לימור לבנת.) כי להתמודד עם המסר הזה, אי אפשר; אז צריך להשמיץ את השליח.

העיקר שלא לקבל את האות שבוקע מיחידת פענוח האותות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא עיוורים, רשעים

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? כי השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט הזה איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. כי הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, זה קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס היה צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם זה יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

היקום המקביל של הימין היהודי

נסה לדבר עם איש ימין יהודי על פשעי המלחמה היומיומיים שלנו, ותגלה תוך זמן קצר שהוא עבר ליקום מקביל

שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין – הגילוי הנאות הרגיל: אני מספק ליש דין שירותי בלוגינג כפרילאנסר – פרסמו היום (ב’) הצהרה משותפת, שקובעת שישראל לא מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים. מצ”ח ומשטרת ישראל לא יודעים ולא רוצים לחקור פשעים, שחלקם עולים לכדי פשעי מלחמה, כנגד התושבים המוגנים של השטחים הכבושים. בצלם, שהתבקש על ידי הפרקליטות הצבאית לספק לה נתונים על פשעים שבוצעו במהלך “צוק איתן,” סירב לשתף פעולה: אף שפשעי צה”ל ברורים כשמש, ההחלטה עליהם – והפשעים האלו היו מדיניות, לא מקרה – התקבלה בסיוע הפרקליטות הצבאית. לטעון שיש אפשרות שהפרקליטות הצבאית תחקור את עצמה ותנסה לברר האם ההחלטות שלה היו, בפני עצמן, פשע מלחמה – זה לקחת את תיאטרון האבסורד הרגיל של החקירות של צה”ל צעד אחד יותר מדי.

טענה קבועה של הימין היהודי – “אם תרצו” ובן דרור ימיני התמחו בכך – היא ש”השמאל” מאשים את צה”ל בפשעי מלחמה. הם, כמובן, לא טורחים להתמודד עם ההאשמות: עצם ציון העובדה כבר הופך אותך לעוכר ישראל.

אבל רגע, תאמר להם, רגע. ודאי שצה”ל מבצע פשעי מלחמה: הוא מבצע אותם כל יום. עצם השמירה על התנחלות היא פשע מלחמה; עצם ההפקעה של אדמות עבור התנחלויות היא פשע מלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית אוסרת במפורש על העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש.

וברגע שאמרת את זה, מתחיל מסע משונה במורד מחילת הארנב. מה זאת אומרת, יאמר לך איש הימין היהודי, אין בכלל כיבוש. הוא יוכל לעשות את זה בכמה דרכים: אם הוא דתי יותר, הוא יגיד לך ש”העם היהודי לא יכול להיות כובש בארצו” – ובמחי תנועת יד יבטל את קיומם של יותר מארבעה מיליוני אדם. הם, הרי, לא מתאימים לפנטזיה על “עם השב לארצו” – הם אף פעם לא התאימו.

אבל הם פה. אז מה עכשיו? עכשיו יודיע לך איש הימין שהשטחים בכלל לא כבושים, אלא “שנויים במחלוקת,” ואם אתה לא מאמין לו, לך תקרא את דו”ח אדמונד לוי.

ופה אנחנו כבר באמת נכנסים לעולם פנטזיה. קודם כל, התפיסה שהשטחים אינם כבושים אלא “שנויים במחלוקת” לא מקובלת כמעט על אף אחד בעולם, מלבד ציונים ותומכיהם. שורה של החלטות בינלאומיות מתייחסות לשטחים ככבושים – לעזאזל, עשרות פסיקות של בג”צ לאורך כמעט 50 שנים מתייחסות להם ככבושים. ולא רק פסיקות בג”צ: הצווים הצבאיים, שהם מקור החוק בשטחים הכבושים, מתייחסים אליהם כאל “מוחזקים”, קרי כבושים, ושהם מוחזקים מכוח דיני הלחימה – כלומר, מכוח החוק הבינלאומי. אם כל העולם, ובתי המשפט שלך, והמחוקקים הצבאיים שלך, אומרים לך שאתה שיכור, כנראה שאתה שיכור.

ואז אנחנו מגיעים לדו”ח אדמונד לוי. אוי. איזו חרפה אינטלקטואלית. לא ש”אינטלקטואלים ימנים” מסוגלים להפתיע אותי יותר. אם לתמצת את לוי, אין כיבוש בגדה, משום שהשטח הובטח ליהודים על ידי איזה לורד בלפור, ואחר כך כמה מדינות קולוניאליסטיות אישרו את ההבטחה שלו בוועידת סן רמו. כדי לעקם את המציאות עד כדי כך, צריך לוי לשקר. הוא צריך לטעון שבלפור הבטיח מדינה – בעוד שכל תלמיד בית ספר (עדיין) יודע שבלפור דיבר על “בית לאומי”, ולא על מדינה, ולא משום שהוא לא הכיר את המושג. לוי צריך גם להתעלם מהאמירה המפורשת של בלפור, שחוזרת על עצמה בוועידת סן רמו, על כך ש

“מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.”

אופס! אם אין כיבוש, אז, בהנחה שאיש הימין היהודי הוא אדם ישר – הנחה שבצדק שנויה במחלוקת ברוב מוחלט של המקרים – הוא צריך להעניק שוויון זכויות אזרחי ודתי לקהילות הלא יהודיות. או, במילים אחרות, לסיים את המיזם הציוני ולהקים מדינה דו לאומית.

אבל אם היינו צריכים לעמוד על הרגע שבו החסידים השוטים של אדמונד לוי התנתקו לחלוטין מהעולם, הרי זה הרגע שבו לוי קובע שלאו”ם לא היתה סמכות לחלק את פלסטינה. יש לנו שופט – איש ימין שמונה כדי לרצות אנשי ימין, נזכיר – שמבטל בהבל פיו את כל הסדר הבינלאומי בעולם מאז 1945 ושומט את ההצדקה המשפטית העיקרית לקיומה של ישראל. כלומר, כדי לומר שלוי צודק, צריך לומר שכל העולם טועה ושהוא מתנהל בצורה שגויה באופן מחריד כמעט 70 שנה. בדרך, אגב, לוי מבטל את כל פסיקות בג”צ – או, למעשה, נמנע מלהתייחס אליהן. ומאחר וכל הסיבה שמישהו בכלל מתייחס לדו”ח לוי היא העובדה שלוי מונה לבג”צ, צריך לתהות מדוע ממשיכים להתייחס אליו, אחרי שהוא שמט בעצמו את הקרקע מתחתיו.

זה לא מקרה שהאנשים שיוצאים למסלול הזה הם בדרך כלל אנשי ימין דתי: הם ממילא חיים בעולם פנטזיה, שבו הדרך שבה אתה שורך את הנעל יכולה לברוא שדים או להביא הגאולה, שלא לדבר על מה שקורה לעולם כשאתה מאונן.

צריך מדי פעם להוציא את הראש מהיקום המקביל הזה ולראות איפה אנחנו חיים. והמציאות היא שיש כיבוש, יש אנשים שחיים תחת כיבוש, יש חיילים שמבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומי, יש צבא שלא מסוגל ולא רוצה לחקור את הפשעים הללו, ויש עורכי דין (במדים ושלא במדים) שמספקים להם תירוצים – ומסתכנים בכך בביצוע פשעי מלחמה בעצמם.

ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תשוחרר הפוליטיקה הישראלית מציפי לבני

שרת המשפטים שלכם יוצאת במיצג ונדליזם ביוון – כי היא יודעת שזה מה שהאספסוף היהודי רוצה, ומקווה נואשות שזה יספיק לה להבחר שוב

ציפי לבני, בעוונותינו שרת המשפטים של ישראל, יצאה לאחרונה לחופשה ביוון. לגיטימי. כנראה גם יותר זול מחופשה בישראל. במסעותיה, נתקלה לבני בשלט שהעלה את חמתה. השלט, כתבה לבני בעמוד הפייסבוק שלה, קרא “תשוחרר פלסטין,” והוא כלל מגן דוד שהקווים החיצוניים שלו צוירו כגדרות תיל, כשבמשולשים של הסמל מופיעות שמות ערים פלסטיניות: ג’נין, שכם, חברון, עזה. לבני הודיעה קוממיות שהיא נרעשת מהחיבור “של סמל שאנחנו כל כך גאים בו עם שנאה ותעמולה אנטי ישראלית,” ואשר על כן היא קרעה את השלט, וגם הקפידה להצטלם כשהיא עושה את זה.

לפני כמה שבועות, יצא משרד המשפטים של לבני בעוד איזה קמפיין בעד סובלנות. אולי הלוגו החדש שלו צריך להיות תמונת שרת המשפטים מפגינה את הסובלנות המפורסמת שלה על כרזה במדינה זרה.

תומכיה של לבני מיהרו לטעון שזהו איננו ונדליזם; הם טענו שהשלט היה בלתי חוקי. קשקוש. קודם כל, אנחנו לא יודעים אם הוא היה חוקי או לא – ואני מעז לומר שלבני לא טרחה לברר. גם אם הצבתו היתה בלתי חוקית, בפעם האחרונה שבדקתי לבני לא היתה פקחית עירונית ביוון. ההשחתה שלה של שלט היא עדיין השחתה, והיא עדיין סתימת פיות. נשאל זאת כך: היה והפקחית החרוצה לבני היתה נתקלת בכיכר עיר יוונית בשלט פרו ישראלי שהוצב שלא כדין, האם היתה ממהרת להסיר אותו? והאם היתה מפרסמת את תמונתה כשהיא מסירה אותו למען האלקטורט היהודי?

לא, אה? אז בואו נרד מהקשקוש הזה.

איכשהו, גסות הרוח וסתימת הפיות הזו נראות לציבור היהודי כמו משהו טבעי לגמרי – וזו הסיבה שלבני פרסמה את התמונה. ליהודים בישראל יש סיפור אהבה עם השחתה של מה שלא נראה להם: לפני כעשור, הפך השגריר בשוודיה צבי מזאל לגיבור לאומי, אחרי שהשחית מיצג אמנותי שנראה לו פרו פלסטיני. לבני מכתירה את ההשחתה שלה כחלק מה”קרב על דעת הקהל העולמית.” אבל איך נראה לה שתראה דעת הקהל העולמית את שרת המשפטים של ישראל, כשזו משתוללת כחוליגנית מן השורה? לא, כמו כל הבולשיט הרגיל על hasbara, אקט הוונדליזם הקטן של לבני היה מיועדת לתצרוכת פנימית.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לבני יודעת שממשלת נתניהו לא תוציא את ימיה, בין השאר משום שכפי שציין עידן לנדו, היא לא תעז להעביר תקציב. ולבני יודעת שאת תרגיל ההונאה שהיא עשתה על הציבור הישראלי אפשר לעשות פעמיים, אבל לא שלוש. בפעם הראשונה, היא גרפה 29 מנדטים; בפעם השניה, רק שש. ועם אחוז החסימה החדש, שהיא סייעה להעביר, היא הולכת הביתה אחרי הבחירות הבאות. אלא אם היא תשכנע מפלגה לאומנית כלשהי – הליכוד? יש עתיד? – לצרף אותה לשורותיה. אז היא צריכה לשפר את המוניטין הלאומני שלה.

ומאחר וללבני יש בעיה עם הסיסמה “תשוחרר פלסטין” – למרות, כמה משונה, שפעמיים היא העמידה את עצמה לבחירה כשהיא מבטיחה להקים מדינה פלסטינית – אז הגיע הזמן שגם אנחנו נאמר שצריך לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מציפי לבני. ספק אם נראתה כאן אי פעם פוליטיקאית כושלת כל כך ואופורטוניסטית כל כך.

מאיפה להתחיל? אולי מהחתרנות הבלתי נלאית. קונדליסה רייס כתבה בספר זכרונותיה שלבני הלכה מאחורי גבו של אולמרט והבטיחה לפלסטינים שאם רק יחכו לרגע שבו היא תהיה ראש הממשלה, היא תתן להם הרבה יותר. זה תרגיל שמייצג שרלטנות פוליטית מהסוג שהופגן על ידי פוליטיקאים חסרי מצפון כמו ריצ’רד ניקסון ובעידן רחוק יותר, אלקיביאדס האתונאי. שנתיים לאחר מכן, באמצעות עבריין המין המורשע חיים “הלשון” רמון, ניסתה לבני לבצע תרגיל דומה.

אה, רמון: היועץ הפוליטי של מי שאהבה לקרוא לעצמה “מיסיס קלין”, ושלא בחלה ביועץ פוליטי אחר, עד השקר המורשע עמרי שרון. לבני אוהבת להציג את עצמה גם כתומכת בזכויות אדם – אבל שם הרקורד שלה גרוע אפילו יותר. היא ברחה מההצבעה על חוק הפליטים, חוק כה בזוי שהוא נפסל אחר כך על ידי בג”צ פה אחד; היא מתהדרת בשמירה על זכויות הדת בישראל – אבל מכרה אותן בשקט לנפתלי בנט; וכשאביגדור ליברמן הודיע שמשאת נפשו היא גירושם של ערביי ישראל, ושלא יהיה שלום בלי “חילופי שטחים”, לבני בלטה בשתיקתה.

ואולי טוב שהיא סתמה את הפה, כי מי שעקב אחרי לבני לאורך השנים יכול היה לזכור שכשזה מועיל לה, אין לה בעיה להתחנף לאספסוף. כשהיא חשבה שהיא תצטרך את החרדים, היא לא היססה לומר שהחילונים שכחו מה זה להיות יהודים, ועברה בשתיקה על כך שהכרזות של מפלגתה בבני ברק העלימו את התמונה שלה. כי מה זו קצת הדרת נשים לעומת הסיכוי (הלא קיים, אבל היי – רמון בטח טעה כאן, כהרגלו) שהחרדים ימליצו עליה כראש ממשלה.

האם מישהו יכול להצביע על היצג כלשהו של הפוליטיקאית לבני – להוציא, כמובן, היותה ראש אופוזיציה גרוע יותר משמעון פרס? לא? גם אני חשבתי ככה. אז הגיע הזמן לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מקללת הריקנות המתרפסת שנקראת ציפי לבני, ולהבהיר שכל מפלגה שלוקחת אותה, מקבלת נטל ולא נכס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צוק איתן: גלי ההדף מגיעים

המלחמה לא משלמת על עצמה, ויש לה מנצחים. לא מי שחשבתם

מי הפסיד מ”צוק איתן”? כולם, חוץ מהימין הישראלי והימין הפלסטיני: שוב, כמו במקרה של פיגועי שנות התשעים, אפשר לראות איך הליכוד וחמאס פועלים יד ביד.

סקר שנערך בימים האחרונים על יד המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר מצא שהתמיכה בחמאס רושמת שיאים בקרב הציבור הפלסטיני. איסמעיל הנייה גובר על אבו מאזן בסקר לבחירות לנשיאות, בשיעור מרשים: 61:32. כמעט כמו הנצחון של שרון על אהוד ברק. לפני חודשיים, מצאו אותם סוקרים שאבו מאזן מביס את הניה ביחס של 53:41. לראשונה, הנייה מנצח גם את מרוואן ברגותי, ביחס של 49:44.

בבחירות לפרלמנט, החמאס ינצח את פתח בשיעור של 46:31; לפני חודשיים, הפתח נחשב כמנצח בשיעור של 40:32. התמיכה בחמאס בגדה (47%) גדולה מהתמיכה בו בעזה (44%) – בעזה הרגישו היטב את מחיר נצחון החמאס. אבל אולי הנתון המשמעותי ביותר הוא זה שקובע ש-53% מהפלסטינים חושבים שהדרך לנצחון על ישראל היא במאבק אלים, בעוד שרק 20% חושבים שהמאבק הלא אלים הוא הדרך הנכונה – ואפשר לראות את הסיבות לכך בעובדה ש-79% מהפלסטינים חושבים שחמאס ניצח במלחמה.

במילים אחרות, ישראל שוב הצליחה לשכנע את הפלסטינים שהיא מבינה רק כוח, ועל כן היא צפויה לקבל עוד מאותה המנה. בצה”ל ודאי נושמים לרווחה: המאבק הלא-אלים היה הדבר המסוכן ביותר לבהמה הירוקה. פעם אחר פעם, חמושי צה”ל נאלצו לפברק פרובוקציות אלימות, לעתים תוך שימוש במסתערבים, כדי להצדיק את הדיכוי האלים של המחאה הלא-אלימה. אחרי “צוק איתן,” פלסטינים שתומכים במאבק לא-אלים מנהלים מאבק במעלה גבעה: הם צריכים להסביר איך מדינה שמבינה רק כוח תשתכנע ממאבק שלא משתמש בו.

במקביל, מראים הסקרים שגם הליכוד והבית היהודי רושמים עליה בסקרים. המלחמה היתה כשלון, אבל היי – הבאנו הרבה גופות של ילדים, ויש לזה לא מעט קונים בציבור היהודי. בן דרור ימיני נהג לטעון שאין ימין קיצוני בישראל, כי “עוצמה לישראל” ודומותיה לא חוצות את אחוז החסימה; מי צריך את “עוצמה לישראל”, כשאפשר להצביע לבנט ולדנון, שאומרים את אותו הדבר, רק בצורה פרועה פחות?

אבל לכל גופות הילדים האלה יש מחיר, וכולנו הולכים לשלם אותו. אל דאגה: הממשלה תסתיר את המחיר.

* * *

שר הבטחון יעלון אמר היום שמחירו של מבצע “צוק איתן” הוא תשעה מיליארדי שקלים. אמיר שיבי כבר עשה חישוב מהיר ומצא שהריגת כל פלסטיני – הרגנו כ-2,100 מהם – עלתה לנו ארבעה מיליוני שקלים בערך. שזה די שומט את הלסת. (יעלון, אגב, אמר שיש לישראל חימוש מדויק שמונע פגיעה בילדים, ושזו עלות נכבדת מן התקציב. העובדה שהחימוש המדויק מונע פגיעה בילדים מסבירה כנראה את השימוש המסיבי של צה”ל בארטילריה במבצע הזה, אבל הכתבים הצבאיים מאולפים לא לאתגר את נציגי צה”ל.)

מאיפה יגיע הכסף? אל דאגה, צה”ל יקבל את שלו. צה”ל תמיד מקבל את שלו. הממשלה עורכת קיצוצים בבסיס התקציב. המשמעות היא שהקיצוצים האלה הם קבועים, הם יחזרו על עצמם מדי שנה. משרד החינוך יאבד לטובת צה”ל 480 מיליוני שקלים כל שנה. משרד התחבורה יאבד לטובת צה”ל 243 מיליונים כל שנה. ההשכלה הגבוהה תקוצץ לטובת תנאי הרס”רים ב-179 מיליוני שקלים כל שנה. משרד הבריאות יעביר לצה”ל 50 מיליונים כל שנה. אנחנו הולכים לשלם על התענוג של הריגת 500 ילדים עזתים הרבה, הרבה זמן. כמובן, מי שידפק מהקיצוצים האלה, בהתאם למדיניות הניאו-ליברלית של שר החינוך מטעם “יש עתיד,” יהיו התלמידים בפריפריה. אתם יודעים, אלה שהרגע יצאו מחודשיים של הפגזה. אז במשך השנים הקרובות הילדים שלכם יהיו נבערים יותר, התחבורה תרד לרמה של הודו – רכבות מהירות? תשכחו מזה, הכסף יילך למכוניות לקצינים – ומערכת הבריאות תתדרדר עוד יותר, אבל כשאתם נרקבים בחדר המיון, תוכלו לפחות להתנחם בכך שהפכנו את מוחמד דף לאלמן ושהרגנו את בנו הפעוט ובתו. היה שווה!

אבל רגע, האם אתם מרגישים שאתם בטוחים יותר בעקבות "צוק איתן" וההוצאה עליו. האם באמת היה שווה?

ואל תדאגו לצה”ל: הוא לא יעצור בהחזר הוצאות “צוק איתן.” הוא ידרוש עוד. הוא תמיד דורש עוד. אמנם, לא נותרו מדינות אויב: החונטה הצבאית של מצרים היא בעלת ברית של החונטה שלנו, ירדן היא בעלת ברית כבר שני עשורים ויותר, ללבנון אין צבא ראוי לשמו והחיזבאללה מעולם לא ניסה לערוך מבצעים של ממש בשטח ישראל, הצבא הסורי התפרק בפועל – אבל, ממהרים בצה”ל לומר, יש את דאע”ש. וואלה.

אמנם, בהתחשב בביצועים העגומים של צה”ל נגד חמאס, אולי זה לא יהיה רעיון כל כך טוב שהוא יילחם בדאע”ש – שמתם לב, אגב, איך ככל שמספר חובשי הכיפות בצבא עולה, כך חלה ירידה מקבילה ביכולת שלו? – אבל בסופו של דבר, דאע”ש היא מיליציה איסלמיסטית ולא יותר. כדי שהיא תוכל לפעול, היא צריכה קרקע של תומכים. בעיראק, היא נשענת על המשולש הסוני – האזורים הישנים של המיליציה של אבו מוסאב אל זרקאווי מלפני עשור, שדאע”ש היא היורשת שלו. בסוריה… אף אחד לא ממש סגור מה היא עושה בסוריה, אבל צריך להיות ברור שגם אם דאע”ש תוכל לכבוש מוצב של צה”ל, היא לא תוכל להחזיק בו.

זה לא מפריע לצה”ל, ולראש הממשלה, להמשיך לצייר אותה בתור איום קיומי. הרי אנחנו צריכים איום קיומי – איום כלשהו. אחרת, ממה נפחד? אחרת, למה שנעביר את הכספים שלנו לצה”ל, תוך שאנחנו מקדמים מבלי דעת את החזון הניאו-ליברלי של חיסול הממשלה פרט להוצאות צבאיות? שמתם לב, אגב, שהשטן הגדול של העשור האחרון, איראן, פתאום נעלם ממפת האיומים של לשכת נתניהו? שם זה דאע”ש לארוחת בוקר, דאע”ש לארוחת צהרים, ודצ”ך דאע”ש באח”ב לארוחת ערב. עוד דחליל.

רגע, למה בעצם אנחנו מקצצים את התקציב? יש שתי דרכים לממן מלחמה: קיצוץ תקציב או העלאת מסים. המונח “קיצוץ תקציב,” אף שהוא מדויק, מטעה: המשמעות שלו היא “קיצוץ שירותים לאזרח.” למה אנחנו מקצצים שירותים?

כי העלאת מסים מנוגדת לתפיסה הניאו ליברלית, שבה מחזיקים הן ראש הממשלה הן שר האוצר, ומשום שהשניים יודעים שאם תהיה דרישה להעלות את המסים, האנשים שייפגעו מכך הם האוליגרכים: טייקונים וחברות ענק שמשלמות מס מגוחך. חברת טבע, למשל, שהמנהל שלה בישראל – אבינועם ספיר – הוא ממייסדי “יש דיווידנד,” משלמת מס בשיעור 0.3%. אם תהיה דרישה להעלות מסים – ואין ספק שעל מלחמות צריך לשלם – החברים של לפיד ונתניהו יהיו הראשונים שיצטרכו לשלם. אז הם מעבירים את התשלום אליכם. אחרי הכל, חברי האוליגרכיה לא ירגישו את הקיצוצים במערכות הממשלתיות: הם משתמשים במערכות פרטיות כבר מזמן.

צריך לשים לב לשאלה הזו, כי יש סיכויים טובים במיוחד שהבחירות יוקדמו. שמתם לב שלבני עושה קולות של פרישה? שמתם לב שלפיד תוקף בפומבי את ההחלטה לספח 4,000 דונמים בגוש עציון? או. לפיד יודע שאסור לו להגיע לבחירות אחרי שהוא יגיש לנו תקציב גרדומים, אז הוא מחפש דרך להגיע לבחירות לפני התקציב.

וכפי שמציין עידן לנדו, התרגיל הזה רווח בישראל בעשור האחרון: בכל פעם שהממשלה ניצבת בפני תקציב אסוני, שנובע ברוב המקרים מפיטום הבהמה הירוקה, היא הולכת לבחירות – ומי שאחראי לתקציב היא הממשלה הבאה. זו נוהגת להטיל את האשמה על קודמתה – אף שבמקרה של ממשלות נתניהו, הממשלה “הקודמת” מונהגת על ידי ראש הממשלה הנוכחי. זוכרים את התרגיל שעשו לנו נתניהו ושטייניץ, כשהכחישו שיש גירעון של 40 מיליארדים לפני הבחירות ולעגו למופז, שחשף אותו? אז שימו לב, הולכים לעשות לנו תרגיל דומה.

איך אמר את זה ג’ורג’ בוש? דפקת אותי פעם אחת, אשמתי. דפקת אותי פעם שניה… זה לא יקרה. הישראלים אוהבים להעמיד פנים שהם לא פראיירים; הגיע הזמן להעמיד את הטענה הזו למבחן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

והסיפוח זוחל

בצל המלחמה ברצועת עזה, ממשיכה ישראל לספח דה פאקטו את הגדה המערבית. במילים אחרות, ליצור מדינת אפרטהייד

ממשלת ישראל, בדמות מתאם הפעולות בשטחים (המתפ”ש), האלוף יואב “את לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת” מרדכי, הודיע היום (א’) על סיפוח של 4,000 דונמים בגבעות גוש עציון; כך דיווח אתר מאקו.

סיפוח? פורמלית, לא. פורמלית, מרדכי בסך הכל הודיע על “הכרזה” על 4,000 דונמים כעל “אדמות ציבור,” המכונות בטעות “אדמות מדינה.” בפועל, עם זאת, הכותרת של מאקו היתה מדויקת: כשצה”ל מכריז על קרקע כעל “אדמות ציבור,” היא כמעט אף פעם לא משרתת את הציבור שלכאורה עבורו היא מוחרמת, האוכלוסיה הכבושה והמוגדרת כאוכלוסיה מוגנת של הגדה המערבית; בפועל, רובן המוחלט של האדמות המוכרזות כ”אדמות ציבור” עוברות הישר לידיהן החמדניות של מתנחלים. בפועל, “הכרזה” על אדמה כאדמת ציבור משמעה גניבת האדמה מבעליה והעברתה לפולשים יהודים. ומשהפכה קרקע להתנחלות, כמעט ואין שום דרך להחזיר אותה לבעליה – אפילו במקרה הנדיר מכל נדיר, כאשר ישראל מפנה התנחלות, כמו במקרה של חומש, היא עושה הכל כדי שלא להשיב את האדמה הגזולה לבעליה. מנתוני בצלם עולה ש-94% מאדמות הציבור בשטח סי, נמצאות בשטחי שיפוט של התנחלויות והמועצות האזוריות שלהן.

ישראל כבר הודיעה שהיא מתכוונת לשמור על “גושי התנחלויות,” וגוש עציון הוא בהחלט אחד מהם, בכל הסכם עתידי; ברק התעקש על גוש עציון ב-2000, אולמרט כלל אותו בין השטחים שיסופחו לישראל בהסכמה ב”תכנית ההתכנסות” שלו ב-2006. נתניהו מעולם לא הציג מפה, כיוון שאם יציג כזו הוא יהיה מחוסל פוליטית. אז, כן: פורמלית, גניבת האדמה שביצע יואב מרדכי איננה סיפוח; בפועל, היא בדיוק זה. אגב, מאחר והעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, רצוי שהאלוף מרדכי לא ייסע בקרוב לאירופה, או מקומות מתורבתים אחרים.

מרדכי אמר שההחלטה התקבלה “בהמשך להנחיית הדרג המדיני עם תום מבצע ‘שובו אחים’” – או, במילים אחרות, זו תגובה ציונית הולמת לרצח של שלושת הנערים. כלומר, ממשלת ישראל אימצה כאן רשמית את המדיניות של “תג מחיר,” פגיעה בפלסטינים בלתי מעורבים בתגובה למעשי הטרור/לחימה של פלסטינים אחרים. זו אותה המדינה, נזכיר, שכבר הרסה את בתיהם של שלושה חשודים בביצוע הרצח – כשבית המשפט העליון שלה מאפשר את המהלך הבלתי חוקי הזה אף שנגד שניים מן השלושה לא הוגש כתב אישום.

במקביל, עצרה המשטרה בסוף השבוע את זאהדה סוהייב, תושב חברון בן 32. זה כתב שורה של סטטוסים בפייסבוק שמדינת ישראל לא אהבה, ביניהם הגדרה של פלסטינים המשרתים בכוחותיה המזוינים של ישראל כבוגדים, ואיחול למח”ט גולני, רסאן עליאן, שיגיע לגיהנום. סוהייב כתב את הדברים כאשר נפוצה שמועת השווא על מותו של עליאן בקרבות בעזה.

עכשיו, הח”מ לא מאמין בקיומו של גיהנום, או בקיומו של אל – מלבד, כמובן, מפלצת הספגטי המעופפת בהתגלמותה כחתולו של תקרה – אבל מדי פעם הוא חושב לכמה שניות שאולי, בכל זאת, היה רצוי שיהיה כזה. למשל, במקרה של מח”ט גבעתי, עופר וינטר, שהרג 120 מתושבי רפיח כדי למנוע את חטיפת גופתו של אחד מחמושיו. העניין הוא שמהיותי אזרח ישראלי מהקבוצה האתנית הנכונה, אף אחד לא יעלה על דעתו לעצור אותי רק בגלל שאני חושב שחבל שנשמתו הלא-קיימת של עופר וינטר לא תסתובב על שיפוד בלתי קיים.

את סוהייב דווקא עצרו. זה לא היה חדש או מעניין במיוחד – מאז שכבשה אותה, ישראל תמיד דיכאה את חופש הביטוי בגדה המערבית – אלמלא שני דברים. קודם כל, סוהייב הוא תושב חברון. זוכרים את הקשקוש של מערכת ה-hasbara על כך שרוב הפלסטינים חיים תחת שלטון עצמי? אז תשכחו ממנו. כשישראל רוצה, היא עוצרת פלסטינים על מה שבא לה – את סוהייב, אומר עורך דינו נרי רמתי בשיחת טלפון, עצרו שוטרי מג”ב במחסום. בסופו של דבר, אם פלסטיני איננו בוחר לרדת למחתרת, הוא צריך לעבור באחד מהמחסומים הרבים שהציבה ישראל בגדה, ושם הוא נוחת תחת אחיזתה של המשטרה הישראלית.

הדבר השני המעניין הוא שלישראל כבר יש צו צבאי שפועל בגדה בתחום, צו 101 הידוע לשמצה – “צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת” – שאוסר על הסתה. נאמר בו (סעיף 7) ש”כל אדם אשר מנסה, בין בעל פה בין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או העושה כל מעשה או יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות או להקל ביצוע נסיון כאמור, ייאשם בעבירה על צו זה.” כלומר, אם מח”ט גולני ממש נפגע מהאיחול של סוהייב, הוא יכול היה להביא למעצרו על פי הצו הדרקוני הזה רק על עצם אחזת מחשב – “יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות נסיון כאמור.”

אבל לא, סוהייב לא נעצר על פי צו 101, למרות שהוא הופעל ללא רחם עשרות אלפי אם לא מאות אלפי פעמים במהלך שלטונה של ישראל לגדה. הוא נעצר על ידי משטרת ישראל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, במקרה הראשון המתועד של חשד הסתה. עו”ד רמתי מסביר שסוהייב חשוד בביצוע “עבירת חוץ” – עבירה שמתבצעת מחוץ לישראל, ושעשויה להשפיע על אזרחים ישראלים. זה המקרה הראשון מסוגו שהוא מכיר, ובו הסעיף הנדיר הזה מופעל על עבירה כמו הסתה; בדרך כלל, הוא שמור לעבירות חמורות, כמו ריגול או עבירות בטחוניות אחרות.

אז, שוב, למה להשתמש בו כלפי סוהייב? זה איננו חייב לישראל כל חובת נאמנות; היא המדינה הכובשת שלו. אפשר היה באותה המידה לעצור כל פלסטיני אחר.

מתגנב החשד שמשטרת ישראל ווינשטיין הפכו את סוהייב לדוגמא, משום שעליאן הוא דרוזי, ומשום שחלקים בחברה הדרוזית קולטים במהירות שהעסקה של הדרוזים עם ישראל – אתם תתגייסו, תהרגו ותמותו למען המדינה היהודית, וזו בתמורה תקרא לכם ערבים ברגע שתשתחררו ותקפח אתכם בהתאם – לא רק היתה מקח טעות; היא גם איפשרה לישראל ליצור הפרד ומשול בין הדרוזים ובין הפלסטינים האחרים. על כן, לא נעצר סוהייב בצו צבאי; אף אחד לא היה שם לב. כאן יש מסר ברור לפלסטינים: אל תנסו לערער את הנאמנות הדרוזית לישראל. יש לנו מספיק צרות על הראש.

אלא שכאשר וינשטיין מורה על מעצרו של פלסטיני בשטח פלסטיני על ידי משטרה ישראלית בשל עבירה שאיננה עבירה בטחונית על החוק הישראלי, הוא מחיל בפועל את החוק הישראלי על חברון. לא לגמרי, לא רשמית, אבל בפועל. וזה תקדים, ותקדימים נוטים לחזור על עצמם.

אז ישראל מספחת אדמות, וטוענת לזכותה לשפוט פלסטינים על פי החוק הישראלי משום שהם העליבו קצין ישראלי. לזה קוראים סיפוח זוחל. לעובדה שאדם ממוצאו האתני של סוהייב עומד לדין על כך שהוא מאחל לקצין ישראלי שיפוד וירטואלי בעולם מדומיין בעוד שאדם ממוצאי-שלי איננו עומד על כך לדין, קוראים אפרטהייד. וכשווינשטיין מעמיד לדין את סוהייב על פי דיני מדינת ישראל בעוד שלא ביצע עבירה בישראל, הוא מייבא את האפרטהייד לתוך ישראל גופא.

ככה זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)