החברים של ג'ורג'

בקוצר ידיכם

כל מה שיכול היה להשתבש בפרשת מציתי בית הספר הדו לשוני, השתבש

אתמול (ג’) הודיעה הפרקליטות על העמדתם לדין של שלושת החשודים בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, שלושת פעילי להב”ה יצחק גבאי, נחמן טוויטו ושלמה טוויטו. ונראה שכל מה שיכול היה להשתבש בסיפור הזה אכן השתבש.

נתחיל מהבסיס. שלושת הנאשמים הוחזקו מספר ימים ללא גישה לעורך דין. המטרה של מניעת עורך דין מחשוד היא פשוטה: לשבור אותו כדי שימסור הודאה. המהלך הזה הוא שלילת זכות יסוד של חשוד. הנחת היסוד היא שלמערכת המשפט יש כוח עצום כלפי עציר, ושהכוח הזה מצריך ריסון. היכולת לפגוש עורך דין שיסביר לחשוד את זכויותיו היא אבן הראשה בתפיסת הריסון. ללא ידיעת זכויותיו, הוא מסתכן בהפללה עצמית. שלילת היכולת לפגוש עורך דין מיועדת לעשות בדיוק את זה: לשכנע את העציר שהוא נשכח, שאין לו זכויות, שמוטב לו לחתום על מה שרוצים שיחתום כדי להגיע לבית משפט. רבים מאמינים שאם הם מוסרים הודאת שווא, הם יוכלו לחזור ממנה כשיגיעו לפני שופט. ספק אם יש אמונת הבל מסוכנת יותר. בישראל, ההודאה היא מלכת הראיות. אין חזרה ממנה. מספר המקרים שבהם קיבל בית משפט ישראלי במשפט זוטא שהופעל לחץ בלתי סביר על עציר לגביית הודאה הוא אפס (0).

העובדה שבתי המשפט נותנים אמון כזה בהודאות, ודוחים כלאחר יד אלפי פעמים את טענתם של עצירים שהם עונו או שהופעל נגדם לחץ בלתי סביר, אומרת דרשני על הסיכוי שלכם לקבל צדק ממערכת המשפט הפלילית. יש לציין שהתרגיל של מניעת עורך דין מחשוד יעיל במיוחד נגד מי שאינם עבריינים: העבריין המנוסה כבר יודע לסתום את הפה, הוא מכיר את זכויותיו.

הסמכות לשלילת עורך דין מחשוד תלויה בחשד שהוא ביצע עבירה בטחונית. אבל, ראה זה פלא, אין כל שריד לעבירה בטחונית בכתב האישום שהוגש נגד גבאי והאחים טוויטו. כלומר, המשטרה והמשטרה החשאית טענו בפני בית המשפט שבוצעה כאן עבירה בטחונית, כשאין להם ראיות לכזו – וזאת כדי לקבל את הסמכות לרסק את זכויותיהם של החשודים. אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות או מקרה, אלמלא זכרנו שזה בדיוק מה שקרה ליהודה לנדסברג. גם הוא היה חשוד ב”תג מחיר,” גם במקרה שלו הצליחו המשטרה והמשטרה החשאית למנוע ממנו עורך דין בתואנה “בטחונית” – וגם במקרה שלו, בכתב האישום לא היה זכר לעבירה בטחונית. היתה עוד שורה של מקרים אחרים שבהם מנעה המשטרה מחשודים באחת הקטגוריות של טרור יהודי – “תג מחיר” – פגישה עם עורך דין בתואנה בטחונית. אני לא מצליח לחשוב על עוד כתב אישום שיצא מהמהלכים הללו. אולי הגיע הזמן ששופט המעצרים הממוצע יכיר את החומר בערך כמו בלוגר ויודיע שלמשטרה החשאית שאלא אם יש לה הוכחות יוצאות דופן לעבירה בטחונית, הוא לא מאשר את הבקשה החריגה-לכאורה-ושגרתית-בפועל שלה.

ואם נעבור מהפגיעה בזכויות החשודים לפגיעה בציבור, הרי שלא רק שכתב האישום לא הכיל סעיף בטחוני למרות שמניעת עורך הדין מהחשודים היתה בשל חשד לעבירה בטחונית, הוא גם לא הכיל סעיף של פשע שנאה. החוק הישראלי מכיר בפשעי שנאה: תיקון לחוק העונשין שהועבר בשנת 2004 קובע (סעיף 144ו’):

“העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.”

מדוע הפרקליטות לא דרשה את הענישה החמורה יותר? מתגנב החשד שהבעיה שלה היא כפולה. קודם כל, נראה שיש לה ספק ביכולתה להוכיח את ההאשמות. היא מאשימה את השלושה בהצתה, פריצה, והשתחתת פני מקרקעין; בנוסף, גבאי מואשם גם בנהיגה ללא רשיון ובנשיאת סכין. כשאתה כולל בכתב האישום שלך נהיגה ללא רשיון, זה נראה מאד כאילו אתה זורק על החשודים כל מה שיש לך בתקווה להגיע להסדר טיעון – כי הראיות שלך לעבירות החשובות יותר לא משהו. אם אתה רוצה להגיע להסדר טיעון, אתה לא מכניס פנימה את סעיף פשע השנאה, כי הוא מכפיל את העונש ולך תסביר אחר כך למה הסרת אותו.

כלומר, במקרה שנטען שהוא פשע שנאה שאין מובהק ממנו, הפרקליטות לא מפעילה את סעיף השנאה. היא אומרת למציתים הבאים שאין להם ממה לפחד: הם לא יקבלו את הענישה החמורה יותר.

ואם זה לא היה מספיק, אז יש לנו את פרשת איציק הלפרין. כזכור, הכתב של הערוץ הראשון שנחשד בתמיכה בכהניסטים פרסם כתבה עמוסת השמצות על בית הספר הדו לשוני, והכתבה הזו הובילה ישירות להצתה: החשודים ראו את הכתבה ואמם של האחים טוויטו הביעה תמיכה בארגון להב”ה, כשהיא אומרת “גועל נפש יהודים וערבים שלומדים ביחד.” כפי שכבר ציינתי, המוקד בפרשה הזו הוא החשש מ”התבוללות.”

אבל הפרקליטות לא מתמקדת בכך. אחרי הכל, אם היא תגדיר את המאבק ב”התבוללות” כסיבה לפשע, היא תחתור תחת קיומה של המדינה היהודית. זו הרי מוציאה סכומים גדולים על “מאבק בהתבוללות.” אי אפשר להתעלם מזה – המציתים השאירו כתובות ברורות מאד – אבל צריך לטשטש את זה. אז מה עשתה הפרקליטות? כתבה בכתב האישום ששלושת המפגעים יצאו לדרכם, בין השאר, “לאחר שנודע לנאשמים כי התקיים בבית הספר הדו לשוני בירושלים טקס לזכרו של יאסר עראפת מספר שבועות קודם לכן.”

“נודע.” כלומר, יש עובדה מתועדת – טקס לזכרו של יאסר ערפאת בבית הספר הדו לשוני – ומשנודע למפגעים על כך, הם נמלאו זעם והחליטו לנקום את נקמת כבוד העם המחולל.

יש רק בעיה אחת: לא היה טקס כזה. לא היה ואפילו לא משל היה, רק הזיה של כתב טלוויזיה גזעני, איציק הלפרין, שכמובן לא ישלם מחיר על חלקו בפשע הזה. והנה באה הפרקליטות והופכת את השקרים של הלפרין לעובדה משפטית. ספק אם להב”ה יכלה לחשוב על מהלך מוצלח יותר מקבלת גושפנקא של הפרקליטות.

אם זה מה שאתם מסוגלים לעשות כנגד פשעי שנאה, אולי כדאי שתפשטו את הגלימות ותלכו הביתה. אתם רק מוסיפים על הפשע, רק גורמים נזק.

ועוד דבר אחד: בית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי מצא שההכרזה על החמאס כעל ארגון טרור נעשתה ללא ראיות מספיקות, אשר על כן הוא הורה רשמית על ביטולה ופרקטית השאיר את ההנחיה בפועל תוך שהוא נותן לאיחוד שלושה חודשים לספק ראיות. הדיונים בתיק הזה נמשכו ארבע שנים. יש אחד, בנימין נתניהו, ששימש לגמרי במקרה כראש ממשלה במהלך השנים הללו ושהיה לו את כל הזמן בעולם לפעול בנושא – למשל, להנחות את משרד החוץ לאסוף תצהירים מראשי שירותי המודיעין האירופאיים ולהגיש אותם לבית הדין – אבל החליט שלא לעשות זאת. היום הודיע נתניהו – ההוא שבמשמרת שלו הוכרז החמאס כלא-ארגון-טרור – ש”האירופים לא למדו את לקחי השואה.” מה הקשר לשואה? אין ולו קשר קלוש, אבל אולי, אם לשלשת עופות ינופף בדחליל המרקיב הזה, לא תשימו לב לפאשלה שלו. זה מה שהאיש הזה חושב על התבונה שלכם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אוי, אוי, אוי, צעדים חד צדדיים

לזכותו של לשלשת עופות ייאמר שהוא הצליח לגרום נזק בלתי הפיך ליחסי ישראל-ארה”ב

ראש הממשלה, מר לשלשת עופות, נועד אמש (ב’) עם מזכיר המדינה ג’ון קרי ברומא. זו היתה פגישה רעה, עד כמה שאפשר לדעת. קודם לה, מחלקת המדינה ביטלה את התמונה המשותפת המסורתית של מזכיר המדינה עם ראש הממשלה. קודם ליציאה לפגישה, אמרו בכירים שמקורבים לנתניהו שהם מצפים שארה”ב לא תשנה את מדיניותה ותטיל, כפי שהטילה ב-47 השנים האחרונות, וטו על ההצעות הקרובות במועצת הבטחון.

אם פעם הווטו היה דבר מובן מאליו, אחרי שש שנים של נתניהו כראש ממשלה, יש מחלוקת בקרב הממשל האמריקאי בנושא. קרי נוטה להטיל וטו. היועצת לבטחון לאומי, סוזן רייס, מתנגדת לווטו אוטומטי. ההצעה הפלסטינית פשוטה למדי: היא קובעת שישראל תאולץ לסגת בחזרה לקווי 1967 בתוך שנתיים, ולא היא תחשב למפרה של החלטה של מועצת הבטחון. יש החלטה צרפתית דומה למדי.

המשמעות פשוטה, ולא מדברים עליה אבל היא תתפוצץ בלב מערכת הבחירות הזו: ה”שקט” שהישראלים רוצים כל כך, שקט שמשמעותו היא הרג פלסטינים על בסיס שבועי בלי נפגעים בקרב ישראלים, עומד להתנפץ.

זה די פשוט. אם ההחלטה הפלסטינית או הצרפתית תעבור את מועצת הבטחון, לישראל יש 24 חודשים לפנות את כוחותיה מהגדה או לעבור למעמדה של סודאן. נפתלי בנט אוהב לדבר על כך שכל מה שאכפת לעולם מישראל הוא ההייטק שלה. מר רסיס בתחת טועה, כהרגלו. ישראל נמצאת בכותרות לא בגלל כמה חברות הייטק לא חשובות במיוחד, שאף לא אחת מהן נמצאת בעשיריה הראשונה של חברות ההייטק. יתר על כן, חברות הייטק הן מטבען על-לאומיות. אם חרם כלכלי יאיים לרסק את החברות ההייטק הישראליות – שחלק ניכר מהן, אגב, כלל לא רשום בישראל – הן תדרשנה בערך ל-48 שעות כדי להתחיל את ההגירה שלהן. המשבר הכלכלי יהיה עצום, ובכלל לא בטוח שהיהודי הממוצע ישמח לשלם מחיר כזה כדי להחזיק את מעמד האדונים של המתנחלים במקומו.

וכמובן, הפרה של החלטת מועצת הבטחון משמעה שנפתחת עונת הציד על צה”ל. החמושים שלו מסתובבים כבר שנים כשהם רעולי פנים שמא יאונה להם רע כשהם יוצאים מגבולות ישראל, והם עוד לא ראו כלום.

גם אם האמריקאים יטילו וטו על ההחלטה, שום דבר לא יהיה כשהיה. המשמעות של וטו כזה היא שלפלסטינים אין מה לקוות יותר להשיג בדרכי משא ומתן. הם כבר הודיעו שהם יפנו לבית הדין הבינלאומי – פלסטין התקבלה כחברה משקיפה בו לפני כשבוע, מהלך שכלי התקשורת היהודים די התעלמו ממנו. בסוף אוגוסט – לגמרי לא במקרה, ימי צוק איתן – התובעת הראשית של בית הדין אמרה שפלסטין יכולה להצטרף ויכולה לתבוע, ופחות או יותר הזמינה אותה לעשות זאת. כאן, אין שום וטו אמריקאי שיכול להציל את ישראל.

וכמובן, וטו אמריקאי במועצת הבטחון יאמר להמוני הפלסטינים שאין להם מה לצפות עוד מתהליך מדיני. הוא מת גם כך, אבל זו תהיה תעודת הפטירה. לאבו מאזן לא יהיה מה להציע לעם שלו וגם כך הוא מתקרב לגיל 80. במצב כזה, התוצאה הסבירה היא שהרשות תחדל להתקיים בפועל. או שהיא תפורק רשמית, או שמנגנוני הבטחון שלה יפסיקו לשתף פעולה עם ישראל. ואז יתחיל בלגאן.

לא פלא שלשלשת עופות מבוהל. בשקט, בלי תשומת לב של התקשורת היהודית, הבניין הגדול של הכיבוש מגיע לנקודת המשבר של הלגיטימיות שלו. אף אחד כבר לא מאמין שישראל רוצה לנהל משא ומתן בתום לב. חלפו, אחרי הכל, כמעט 48 שנים. במשמרת של נתניהו, תקרוס הלגיטימציה של ישראל בגדה המערבית סופית – בין אם יהיה וטו אמריקאי ובין אם לא. השאלה היא רק מה יקרה למה שנשאר מהמעמד האמריקאי במדינות האיסלם.

נתניהו יודע שאנחנו הולכים לקראת הלא נודע, שיהיה כנראה אלים במיוחד, ושזה יקרה במשמרת שלו – עם קצת מזל לישראל, בדמדומי המשמרת שלו. הקשקשת של הדוברים שלו חזרה שוב ושוב על הטענה שהמהלך הפלסטיני הוא “חד צדדי.”

וואלה. כי בניית התנחלויות בלתי חוקיות (”מאחזים”) היא לא מהלך חד צדדי. כי גיבוי של צה”ל לטרור של המתנחלים באותם מאחזים – ראינו את הדוגמא האחרונה באירוע שבו מת השר הפלסטיני לענייני התנחלויות – הוא לא חד צדדי. כי הפקעת קרקעות והפיכתן לאדמות ציבור שמועברות ישירות להתנחלויות היא לא חד צדדית. כי מערכת המשפט הצבאית בגדה היא לא חד צדדית.

אין שום דבר שישראל עושה שאיננו חד צדדי בגדה. במשך 47 שנים, היא מחזיקה אוכלוסיה גדולה תחת שלטון צבאי, בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. כל חייל שזז בגדה, כל כלי טיס שחודר לתחום האווירי של עזה, עושה את זה באופן חד צדדי. ורק כשהפלסטינים נוקטים במהלך מדיני עצמאי, רק אז זו חד צדדיות.

לפני תהליך אוסלו, שרשמית אמור היה להסתיים במאי 1999 – לפני יותר מ-15 שנה – היה לנו את מדריד. נתניהו היה אז סגן שר החוץ. הוא ידע איך הצליחה ישראל למרוח הכל. הוא ידע איך מנכ”ל משרד ראש הממשלה של שמיר, יוסי בן אהרן – כמה תיעב הדור הקודם את המומיה החנוטה הזו, שלמרבה השמחה שמה ירד לתהומות הנשיה – נהג להעביר את הישיבות עם הנציגים הסורים בשירה קולנית כל אימת שהנציג הסורי ניסה לדבר.

ועכשיו המשחקים האינסופיים האלה עומדים להגמר. במשמרת של נתניהו. לרוע המזל, זה אומר שפיכות דמים. שימו לב לזה, כי התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על היקום המקביל שבו יוני “הנעל” שיטבון הוא מגנט קולות.

עוד דבר אחד: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, טען בפני קהל שהעובדה שמצביעיו התאכזבו ממנו לא אומרת שהם לא יצביעו לו שוב, כי אובמה זכה בבחירות של 2012 ליותר קולות מב-2008, למרות שתומכיו התאכזבו ממנו. אממה, לפיד הטעה או שיקר כהרגלו. אובמה קיבל 69.49 מיליוני קולות ב-2008 לעומת 65.91 מיליונים ב-2012. בדיקת העובדה הזו דרשה ממני פחות מדקה בגוגל. כנראה שלפיד עוד לא התרגל לכך שבודקים את מה שהוא אומר, או שהוא חושב – ופה יכול להיות שהוא לגמרי צודק – שמי שתומך בו ממילא חי ביקום שבו לעובדות אין משמעות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מגף על פני אדם

דו”ח על עינויי ה-CIA מטלטל את ארה”ב. בישראל, השב”כ מענה משמעותית יותר – אבל איש כלל איננו מוטרד

המטרה של עינויים היא עינויים. (ג’ורג’ אורוול)

כלי התקשורת בארה”ב עסקו רוב השבוע האחרון בלי הרף בנושא אחד: חשיפת דו”ח הסנאט על העינויים שביצעה סוכנות הביון המרכזית (CIA) בשנים 2002-2008, כלומר בימי ממשל בוש אחרי ה-11 בספטמבר. הדו”ח התפרסם כשלוש שנים לאחר שנכתב, וזאת משום שה-CIA הפעילה כל לחץ אפשרי, כולל פריצה למחשבי הקונגרס, כדי למנוע את פרסומו. אחרי כמות בלתי נתפסת כמעט של שקרים, המידע יצא לאור, וארה”ב בהלם.

התברר שכאשר ה-CIA טען שאין לו מרכזי כליאה, הוא שיקר. כשהוא טען שהוא לא תיעד בווידאו את החקירות, הוא שיקר. היה תיעוד כזה; מאחר ומה שהוא חשף היה בלתי נתפס, חלק ניכר ממנו הושמד. ה-CIA שיקר כאשר אמר שתכנית העינויים שלו (הוא העדיף לקרוא לה “טכניקות חקירה מורחבות”, enhanced interrogation techniques) אושרה על ידי מנהיגי הסנאט. הוא שיקר כאשר אמר שהרעבה לא היתה כלי עינויים; היא היתה כלי עינויים מרכזי. ה-CIA שיקר כאשר אמר שהחוקרים שלו היו השפיץ של השפיץ בתחום. הסתבר שהם היו חובבנים זולים.

אולי השקר הפחות חשוב היה השקר על מספר העצורים: הסוכנות טענה שהיא החזיקה בפחות מ-100, בעוד שבפועל היא החזיקה 119 מהם. השקר החשוב מכל, השקר ההכרחי לכל תכנית עינויים, היה שהעינויים הכרחיים כדי למנוע פיגועים.

אף חקירת עינויים של ה-CIA לא מנעה פיגועים. אף לא אחת. זה היה השקר שצריך היה לחזור עליו פעם אחר פעם, והסוכנות שתלה אותו בתקשורת ללא הרף, כי הוא זה שנתן את הסמכות המוסרית לעינויים, הוא מה שהצדיק כל מהלך ברברי, עד כדי איום בעינוי ילדים לעיני הוריהם. כאן צריך להזכיר שפושע המלחמה ג’ון יו, שסיפק יעוץ משפטי לנשיא בוש, אמר שסמכותו של הנשיא מאפשרת עינויים של ילדים. ושוב: עינויים לא השיגו תוצאות. למעשה, בחלק מהמקרים, נחקרים ששיתפו פעולה עם חוקריהם ומסרו מידע מועיל הפסיקו לשתף פעולה בעקבות העינויים.

העינויים שהפעיל ה-CIA היו כה קשים, עד שכמה מאנשיו התמוטטו בבכי. ועכשיו האמריקאים בסוג של הלם. הדימוי העצמי שלהם, של אומה נאורה ועליונה, נפגע קשות. בסוג של הקרנה (פרויקציה), טוענים כעת תומכי העינויים שהחשיפה שלהם תוביל להתקפות טרור כלפי ארה”ב. גם להלם וגם לקשקוש על “אסור לחשוף” אין בסיס. כל מלחמה גוררת עינויים. עינויי ההטבעה (waterboarding) הידועים לשמצה הופעלו לראשונה על ידי חיילים אמריקאים בעת דיכוי המרד הפיליפני, בתחילת המאה ה-20. עינויים היו חלק שגרתי מפעילות הצבא האמריקאי במהלך מלחמת ויאטנם. מאז אותה מלחמה, הצבא האמריקאי לא צריך היה לנהל מלחמות עממית; הוא בנה את עצמו על מלחמה כנגד צבאות ברית וארשה, ולאחר קריסת הגוש הסובייטי, על מלחמות shock and awe, שהתבססו על הפעלת כוח מכריע כנגד מרכזי הפיקוד והשליטה של צבאות עוינים. אבל כשהמלחמה בצבא הסדיר של סדאם חוסיין הפכה, תוך זמן קצר, למלחמה נגד האוכלוסיה, העינויים חזרו. הם הגיעו עוד קודם, באפגניסטן.

גם לטענה שעצם החשיפה של המידע על העינויים תוביל לגל של התקפות נגד ארה”ב היא בעייתית. למרות מלחמת המאסף של ה-CIA, העובדה שהיו עינויים היתה ידועה כבר שנים. האיום בעינוי ילדיו של חאלד שייח’ מוחמד צוין, למשל, בבלוג הזה ב-2008. למעשה, צריך לטעון שבעצם הפרסום יש חיוב, גם מבחינת היחס בקרב אויביה של ארה”ב: העדר מידע מזמין ספקולציות שהן בדרך כלל גרועות יותר מן המידע עצמו. לא, השטיק הזה היה מיועד בסך הכל להסתיר את האמת.

הדיון הציבורי אחרי חשיפת הדו”ח התמקד לא מעט בחלקה של התקשורת האמריקאית. זו התמסרה בהתלהבות לתיאורים של אנשי ה-CIA על הצלחותיהם (בין השאר נבנה עליהם סרט ידוע מאד על חיסולו של בן לאדן), ופמפמה את המונח האורווליאני שלהם, “טכניקות חקירה מורחבות” (טח”מ). הניו יורק טיימס נמנע פעם אחר פעם, לאורך כל ימי השערוריה, מלקרוא לעינויים בשמם: פעם אחר פעם, הוא בחר ב”טח”מ.” בכך שהוא נמנע מלנקוב בשם המפורש, הוא היה במידה ניכרת סייען של שירותי המודיעין.

הצד שכמעט ולא דנו בו הוא האופן שבו סייעה ישראל להשחתת שירותי המודיעין האמריקאים. המשפטנים של ה-CIA נשענו על ההחלטה של בג”צ, שאישרה בשעתו “לחץ פיזי מתון” – עוד שם שמיועד להסתיר את המציאות – ואת ההחלטות בנושא “פצצה מתקתקת.” שני האנשים שעמדו, ציבורית, בראש המסע בעד עינויים היו בעל הטור צ’ארלס קראוטהמר וחלאת המין האנושי שהוא גם פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ. קראוטהמר כתב שוב ושוב בעד עינויים, כשתירוץ שלו הוא “הפצצה המתקתקת”; דרשוביץ הלך צעד אחד קדימה ואמר שהגיע הזמן להכניס שוב את העינויים למערכת המשפטית (הם היו חלק בלתי נפרד ממנה עד המאה ה-18), בדמות “צווי עינויים.”

לגמרי לא במקרה, דרשוביץ וקראוטהמר הם ממובילי התומכים של ישראל בארה”ב. קראוטהמר היה גם ממחרחרי המלחמה בעיראק. אין לחשוד בהם שכאשר הם קראו לארה”ב לתמוך רשמית בעינויים, הם לא ידעו שבכך הם מוציאים את ישראל מבידודה בתחום הזה. ישראל היתה מצורעת מבודדת בתחום; אף מערכת מדינית אחרת בעולם לא דנה בלגיטימציה של עינויים. קשה לחשוב על כוח שיטור או צבא פעיל שאינם מענים; ואף על פי כן, ברוב העולם רואים בכך פשע. קראוטהמר, דרשוביץ ותומכיהם רצו להוריד את ארה”ב למדרגתה של ישראל.

התירוץ, כרגיל, היה “הפצצה המתקתקת.” ההמצאה המשפטית הישראלית הזו היא הדרך להעניק לגיטימיה לעינויים. היא עושה זאת באמצעות תרגיל רטורי מהיר, שמעטים מבחינים בו: יש לך, אומרים לנו, טרוריסט שיש לו מידע על פיגוע שעומד להתרחש. הפיגוע יהרוג הרבה אנשים. לענות או לא לענות?

כשזה מוצג כך, התשובה האינסטינקטיבית, ולעתים גם זו המושכלת, היא לענות. מצד אחד, יש לנו כאב פיזי ונזק פסיכולוגי שייגרם לאדם אחד, שהוא בפועל פושע שזומם רצח המוני; בצד השני, חייהם של חפים מפשע רבים. זה נראה כמו משהו שלא מצריך מחשבה.

אבל זה התרגיל. במציאות, אין – מעולם לא היה, אין ולו מקרה מתועד אחד – “פצצה מתקתקת.” קודם כל, אתה אף לא יודע בוודאות שהאיש שאתה מחזיק אכן יודע את מה שאתה מאמין שהוא יודע; מרכיב הוודאות פשוט לא קיים. תמיד יש סיכוי שאתה מענה חף מפשע. כשמשנים את המשוואה ואומרים “טוב, יש כאן מישהו שיש לנו יסוד להאמין שהוא יודע על פיגוע, אבל אנחנו לא סגורים על זה. שנעקור לו את הציפורניים?” זה כבר נראה אחרת לגמרי.

יתר על כן, בסיטואציה של “פצצה מתקתקת,” הפצצה, ובכן, מתקתקת. החשוד שלך צריך בסך הכל להחזיק מעמד. לצורך העניין, הוא צריך להחזיק קצת זמן בחקירה ואחר כך לתת לך מידע שקרי. אתה תרוץ, תבזבז זמן ומשאבים – והפצצה תתקרב לפיצוצה.

הפצצה המתקתקת היא בסך הכל תרגיל רטורי שהמטרה שלו היא לגיטימציה לעינויים. ולמה אנחנו צריכים לענות? או. שאלה מצוינת. מכמה סיבות. קודם כל, מי שהתרגל לענות, גם מספר לעצמו שעינויים עובדים. הוא הרי צריך להסתכל במראה בבוקר. הוא לא יכול להודות שכשהוא נכנס לחדר עם אלה ועומד לתקוע אותה בעכוז של חשוד, הוא נהנה מזה. זה יהפוך אותו לסאדיסט שמנצל את הכוח הרשמי שניתן לו כדי לענות חסרי ישע. אלא אם אתה פסיכופט מוחלט, אף אחד לא יודה בזה.

שנית, בואו נסתכל על המספרים. ה-CIA חטף וענה, בשש שנים, 119 בני אדם. היו עוד גורמים צבאיים שהיו מעורבים בעינויים – יחידות צבאיות במקומות כמו אבו גאריב בעיראק ובאגרם באפגניסטן – אבל אנחנו מדברים, ככל הנראה, על כמה אלפים לכל היותר. צריך לזכור מה גודל אוכלוסיית היעד: פחות או יותר כל אוכלוסיית עיראק ואפגניסן, ועשרות מיליוני מוסלמים ממקומות אחרים. האמריקאים חטפו גם מוסלמים מהמזרח הרחוק ומבוסניה.

במהלך השנים 2002-2008, החזיק השב”כ במעצר מנהלי מספר גדול לאין שיעור של פלסטינים. באוקטובר 2014 לבדו, החזיק השב”כ ב-457 פלסטינים במעצר מנהלי – כלומר, פי 4 ממספר כל העצירים של ה-CIA בשנים 2002-2008. בשנים 2001-2007, המספר של העצירים המנהליים שהוחזקו כל חודש התקרב ל-800 – כלומר, פי שבע ויותר ממספר כל העצירים של ה-CIA במשך שש שנים. לא כל הנחקרים הללו מדווחים על עינויים, אבל חלק ניכר מהם כן.

אז מה המטרה של עינויים? הטלת אימה, כמובן. או, במילים אחרות, טרור. הטרור של השב”כ הוא אמצעי מרכזי של משטר הכיבוש הישראלי. יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לסכן את חייהם או את חירותם כדי להביא לשחרור עמם. כשאתה מתחיל להבין שהמאבק עשוי לכלול כאב בלתי נסבל, זה נהיה מפחיד יותר. הוסף לכך את היכולת של השב”כ לעצור ולענות גם את בני משפחתך, או לעצור ולאיים בעינויים שלהם, והאימה עושה את שלה.

דו”ח העינויים מטלטל את ארה”ב. בישראל, לדו”ח כזה אין כל סיכוי להתפרסם. גם החלק שפורסם של ועדת לנדוי לא תיאר מקרים ספציפיים. הקיבה הלאומית לא תעמוד בזה. כיום, יסבירו לך שעצם הפרסום יפגע בלגיטימיות של ישראל. אבל, גרוע מכך – אף אחד לא מעוניין בדו”ח כזה. הכנסת, כמו האזרחים היהודים, לא רוצה לדעת. נוח לה שהשב”כ מענה עצירים בלי לתת דין וחשבון. כי מי שחושב על כך יודע שללא הטרור הממוסד, שמענים ברשות ובסמכות הם חלק מרכזי בו, השלטון הישראלי בגדה היה בסכנה של ממש.

לרוב היהודים אין בעיה לישון בלילה, כשהם מדחיקים את העובדה שההגמוניה שלהם נשענת בסופו של דבר על מרתף קפוא, מניעת שינה (אולי היעיל שבכלי סחיטת ההודאה), צליבה (”מצבי לחץ” או stress positions), השפלה על ידי הכרחת העציר לעשות את צרכיו על עצמו, ועוד. היהודים הישראלים ישנים בשלווה, כשהם מדחיקים את העובדה שאמצעים כאלה מופעלים לעתים קרובות גם על ילדים.

אחרי הכל, האדנות היהודית צריכה להתקיים איכשהו. בואו לא נחשוב על זה. מה קורה ב”כוכב דועך”? מירי רגב פלטה שטות חדשה? העבר לי את השלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לך זרוע עם קרדום

כמה הערות על יום זכויות האדם, 2014

הבוקר (ד’) עתר ארגון זכויות האדם יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) לבג”צ, יחד עם מועצות הכפרים תורמוסעיא, ג’אלוד ואל מוע’אייר, בדרישה להסיר את המאחז הבלתי חוקי עדי עד, עליו כבר כתבתי כאן. העתירה התבססה הפעם לא רק על הדרישה לאכוף את חוקי הבניה והתכנון – כנגד כל אחד מהמבנים בעדי עד יש צווי הריסה, שצה”ל והמנהל האזרחי מסרבים לאכוף – אלא גם על העובדה שעצם קיומו של עדי עד גורר, מעצם קיומו, פגיעה בלתי סבירה בזכויות האדם של הפלסטינים. הבוקר הוא גם יום זכויות האדם.

לקראת העתירה, נערכנו למסיבת עיתונאים במקום. היא תואמה עם הפלסטינים והיתה בלתי סודית בעליל. לפנות בוקר, ככל הנראה בנסיון לשבש את האירוע, ירדו פוגרומצ’יקים מעדי עד לשטחי אל מוע’אייר והחלו לחבל בעצים שם ולהתעמת עם התושבים.

זו תקרית א’ של היום: פורעים יהודים פועלים בחסות הצבא היהודי, שנכשל פעם אחר פעם בחובתו להגן על התושבים הפלסטינים. את השתלשלות האירועים העתידית קל לתאר לאור ההיסטוריה: משטרת ש”י ומפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) שלה יערכו חקירה כושלת, אולי כושלת במכוון, והתיקים ייסגרו. אף אחד לא יעמוד לדין. הפוגרומצ’יקים יודעים שלא יקרה להם כלום.

על התקרית השניה שמעתם, אני מניח, כולכם. כשהתארגנה מסיבת העיתונאים, חמושי צה”ל החלו לירות גז בכיוונה. עוד לפני שקרה משהו. אחרי מסיבת העיתונאים, התארגנה צעדה של הפלסטינים בחזרה לאדמותיהם. בצעדה השתתף גם השר הפלסטיני לענייני התנחלויות, זיאד אבו עין. יותר משני קילומטרים מהמאחז – בניגוד לדיווחים בתקשורת היהודית על “כמה מאות מטרים” – נבלמו הצועדים על ידי חמושים ישראלים. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל כשזה נגמר, השר הפלסטיני היה מת. הרבה מהפלסטינים במקום אמרו שהוא הותקף על ידי חמוש באמצעות קת נשק. השמועות שהתקשורת היהודית גלגלה אחר כך – שהוא הוכה בקסדה וכו’ – לא הופיעו שם.

כאן נכנס לפעולה דפוס השקר של דובר צה”ל שכבר למדנו להכיר: צד אחד, לא רשמי – בדרך כלל תחת הכינוי “גורם צבאי” – אומר שקר שמטרתו היא להסיט את הדיון. צד שני, דובר צה”ל הרשמי, אומר שהוא “עדיין חוקר.” מיד אחרי מותו של אבו עין, אמר “גורם צבאי” לוואלה שהוא “מת מהתקף לב.” איך הוא ידע את זה? שאלה מצוינת. אבו עין מת בבית חולים פלסטיני. הנתיחה עוד לא בוצעה. כפי שצייץ מוקדם יותר נתאי פרץ, “מאז שציידו כל לוחם בא.ק.ג. המודיעיו שלנו ממש השתפר.” כשעתיים לאחר ההודעה של “הגורם הצבאי,” שם קוד לדובר צה”ל שלא רוצה לקחת אחריות על השקר שלו, הודיע מיודענו פטר לרנר שצה”ל “בוחן את ההתרחשויות בהפגנה היום שהובילה למותו המדווח של פלסטיני.” מותו המדווח, כן?

lerner

איך זה יילך הלאה, אנחנו כבר יודעים. צה”ל יודיע שהוא חוקר ויחכה שכולם ישכחו. הפעם זה טיפה מסובך יותר, כי בכל זאת מדובר בשר פלסטיני ובכיר בפתח, אבל גם בזה כוחותינו המזוינים מתורגלים. זוכרים איך הם הרגו שופט ירדני? בדיוק. רוב הציבור היהודי גם הוא העדיף לשכוח.

התקרית השלישית התרחשה בשעות הצהרים, במחנה הפליטים ג’ילזון. חמושי צה”ל ירו כדור חי בראשו של נער פלסטיני, ראווף סנובר. הוא בן 14. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. התקשורת היהודית בכלל לא שמה לב.

וגם כאן, העתיד די ברור. אם סנובר ישרוד, אף אחד לא ישים לב. רק ילד שיצטרך לחיות עם פציעת ראש מכדור חי. אם הוא ימות, מצ”ח תעמיד פנים שהיא חוקרת – אבל הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא תורה על פתיחת חקירה מיידית. היא תורה על “תחקיר מבצעי.” זה יימשך מספר חודשים במקרה הטוב ושנה או יותר במקרה הרע. רק אחר כך, תתחיל חקירת מצ”ח. בשלב הזה, לא יהיה מה לחקור – לא תהיה זירה, מצ”ח משתדלת כמיטב יכולתה לא לחקור פלסטינים, הקצינים המעורבים יאמרו, בצדק, שלך תזכור מה קרה באיזה צהרים במחנה פליטים. לכו תדעו מה קרה שם: אולי איזה חמוש ירה קליע חי והעמיד פנים שזה קליע גומי. כדי לדעת, צריך לחקור מיד. תוך 24 שעות. אבל זה לא יקרה. יתר על כן, בהתחשב בכך שחמושי צה”ל יוצאים מידי החוק הצבאי חצי שנה לאחר שחרורם, ובהתחשב בכך שחקירות מצ”ח איטיות יותר מהמהירות שבה שמעון פרס יוצא מחיינו, גם אם החקירה תגיע לאיזושהי מסקנה, התיק ייסגר כי כבר אי אפשר יהיה להעמיד לדין את החייל בשל ה”התיישנות” הזו.

התקרית הרביעית היתה בתחומי ישראל הריבונית, בבג”צ. שם החליטו לדחות את עתירתה של ח”כ חנין זועבי (בל”ד) נגד החלטת ועדת האתיקה להשעות אותה מחברותה בכנסת לחצי שנה. בפועל, ועדת האתיקה זרקה לפח את הקולות של האזרחים שבחרו בזועבי.

מה אמר בג”צ? ובכן, הוא אמר כמה דברים. הוא אמר שהדברים של זועבי “חמורים”, ואף שהוא נאלץ להודות שההחלטה של ועדת האתיקה “חריגה,” הוא מצא תירוץ: הכנסת פיזרה את עצמה, ועל כן העוול שנעשה לזועבי לא כל כך חשוב.

עבדכם הנאמן ראיין פעם את ח”כ יחיאל חזן. זה היה כמה שבועות אחרי שחזן אמר ש”הערבים הם תולעים.” הוא אמר את זה ביום שבו חמושי חמאס הרגו חיילים בדואים אחרי שהגיחו ממחפורת. שאלתי אותו מה לעזאזל הוא חשב. הוא לא הצליח למצוא תשובה. הראיון לא פורסם בסופו של דבר כי לחזן לא היה מה לומר, וכל מה שנשאר לי ממנו הוא הפרפורים של העוזרת הפרלמנטרית שלו כשהעלתי את השאלה הזו.

ועדת האתיקה לא הרחיקה את חזן על התקרית ההיא. חזן, אחרי הכל, הוא יהודי כשר. זכות הדיבור שלו, כחבר כנסת, רחבה הרבה יותר מזכות הדיבור של חבר כנסת פלסטיני. לבג”צ אין עכשיו כוח להגן עליהם. הרי עוד כמה שבועות הם יצטרכו לדון בפסילה הקבועה של בל”ד. למי יש כוח.

ככה נראה יום זכויות האדם בישראל, 2014. ככה נראה הכיבוש, כל יום. 365 ימים בשנה. היום זה פשוט בלט יותר. הקורבנות הם בדרך כלל לא אח”מים. אבל כך נראה כל יום: אלימות רשמית של חמושים, לעתים עם הרוגים, לעתים קרובות הרבה יותר עם פצועים קשה, שהתקשורת היהודית מתעלמת מהם ושלדמם אין דורש. אלימות לא רשמית בחסות השלטונות מצד בריונים שיהדותם אמנותם. וכשחברת כנסת פלסטינית מעזה לומר שוואלה, אולי האירועים היומיומיים האלה הם טרור לא פחות מרציחתם של שלושה נערים יהודים; טרור חמור יותר, אם יורשה לי לומר, כי זהו טרור רשמי, קבוע, ממוסד, יומיומי – אז סותמים לה את הפה ומבטלים בפועל את החברות שלה בכנסת.

והרי אי אפשר שיהיה אחרת. אי אפשר לשלוט על עם אחר בלי כל זה. הרי – כפי שכתבו חברי מצפן לפני יותר מ-40 שנה – “כיבוש גורר אחריו שלטון זר. שלטון זר גורר אחריו התנגדות. התנגדות גוררת אחריה דיכוי. דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.”

התמה של יום זכויות האדם השנה היא “365 יום של זכויות אדם.” בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, אלה 365 יום של חילול זכויות אדם.

כל זה ידוע, ונכתב לעייפה, והמקלדת נשחקת, וזה לא נגמר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לא ריבונות, אדנות

הימין צווח שוב ושוב על כך שה”ריבונות” של ישראל נפגעת. הוא משתמש המון במילה הזו, אבל היא לא אומרת מה שהוא חושב שהיא אומרת

הימין היהודי למד בשנה האחרונה מילה חדשה: “ריבונות.” כל מהלך שלא מוצא חן בעיניו הוא “הפרת הריבונות.” יש משמרות של פלסטינים בהר הבית? זו “הפרת הריבונות” שם. הפגנות בישובים לא יהודיים נגד הקלגסת הכחולה? זו “פגיעה בריבונות.” הזעקות האלה עולות השכם והערב.

אתמול (א’) ביצע חיל האוויר הישראלי מספר התקפות בדמשק, בירת סוריה. לא ברור מה בדיוק הוא התקיף ולא ברור למה, אבל אין ספק שהתקפה אווירית היא אם כל הפרת הריבונות. באופן לא באמת מפתיע, לא שמענו את הימין היהודי זועק.

ולא רק משום שהוא צבוע: לא רק משום שהוא חושב, כמו רוב הציבור היהודי, שהריבונות של מדינות אחרות הן לכל היותר הצעה עבור צה”ל. גם העובדה שהממשלה הריבונית של ישראל נקטה בצעד שהוא קאזוס בלי מובהק מבלי לעדכן את הפרלמנט או את הציבור שלה, מבלי להסביר מדוע היא מפרה הפסקת אש ונוקטת בצעד שיכול לגרור מלחמה, לא הוציאה יותר מפיהוק מהימין היהודי שלנו.

הרי, אם אכן היה הימין היהודי אמון על שמירת הריבונות, הוא היה דורש להדיח מיד את הממשלה שעשתה שימוש כזה בצבא. הריבונות שייכת לנבחרי העם, לכנסת. היא הריבון בישראל, היא ולא הממשלה. מצב שבו הממשלה יכולה לקחת לעצמה את הסמכות הנכבדת ביותר, זו של יציאה למלחמה ללא התייעצות או הסברים לכנסת הוא מצב של ריבונות ריקה. שני אנשים – שר הבטחון וראש הממשלה – יכולים, בהסתמך על פקידים בכירים שאינם חייבים דיווח לאף אחד מהם, לחייב את המדינה למלחמה. ואחרי זה, הם לא יהיו חייבים בהסבר לאיש.

אפשר לטעון, בצדק מוחלט, שקודם כל כך היה תמיד; ושנית, שסמכות הכרזת המלחמה בישראל נתונה לממשלה, ולא לכנסת. כל זה נכון. אבל זה רק מבהיר עד כמה הדרישות ל”ריבונות” ישראלית מגוחכות, כשהאנשים שמעלים אותן מוותרים בקלות דעת כזו על הסמכות הריבונית החשובה ביותר. אתם רוצים ריבונות? אז אולי כדאי שתתחילו לא עם איזו עמותה שמקבלת כספים מקטאר, אלא ממוסד טיפה יותר רציני – הצבא שלכם. רוצים ריבונות? אולי תתחילו מהדרישה שהממשלה תהיה חייבת דיווח של ממש לכנסת על פעולות שיכולות לגרור את המדינה למלחמה, ושהכנסת תפסיק להיות חותמת גומי. אגב, רוצים ריבונות? אולי כדאי שתתחילו בהעפה של אביגדור ליברמן אל פח האשפה של ההיסטוריה, כי התכנית שלו לוויתור על שטחים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים היא בגידה על פי סעיף 97 (ב’) לחוק העונשין: “מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו להביא כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.” אם הריבונות הישראלית היתה חשובה כל כך לימין, אביגדור ליברמן היה מגורש ממנו בזפת ונוצות.

אבל, כמובן, הימין לא מאמין בריבונות. המילה שהוא מחפש, אבל לא ישתמש בה, היא “אדנות.” הימין שכח מה זה להיות ישראלי; הוא רק יהודי. כשהוא אומר “ריבונות,” הוא מתכוון לומר “אדנותם של היהודים על הלא-יהודים.” כשהוא תומך בלי לחשוב על כך בכלל בפעולות צבאיות מחוץ לגבולות ישראל, הוא תומך בהגמוניה יהודית במרחב. לא ריבונות ולא נעליים: אדנות והגמוניה. ריבונות היא מושג של מדינות, והימין היהודי אולי משתמש ברטוריקה של תורת המדינה, אבל במהותו הוא שבטי. אנשים שמקבלים את התפיסה של מדינה, מתייחסים ביראת כבוד לשימוש בכוח צבאי; השבט נמצא במלחמה תמידית. מדינה שייכת לכל אזרחיה; השבט שייך לאסופת הגברים נושאי הנשק.

אלה פניה של ה”ריבונות” היהודית, 2014. השתלבנו יפה במרחב: ה”מדינה” הערבית הממוצעת היתה שם קוד לאדנות סונית. ה”מדינה” היהודית היא שם קוד לאדנות יהודית. זה כל מה שנשאר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לכו להצביע, כדי שתוכלו להצביע שוב

בבחירות האלה חייבים לשלוח את הימין לאופוזיציה, כי אחרת לא ברור אם יהיו עוד בחירות חופשיות

נחום ברנע, עיתונאי ותיק ובעל שם, נפל בסוף השבוע בבור שכרה לגמרי לעצמו. ברנע כתב שאיילת שקד (האחים היהודים) אמרה לבכירה בפרקליטות ש”בממשלה הבאה, אני אהיה שרת המשפטים. אני אבוא אליכם כדי להרוס אתכם.” ברנע כתב שהוא “לא הספיק לברר את הדברים עם שקד.” עורך אחראי היה מונע את פרסום הדברים האלה. לא היה כזה. שקד האשימה את ברנע בכך שייחס לה דברים שלא היו ולא נבראו. הבלוגרית הפוליטית טל שניידר מצאה את המקור הקרוב ביותר לדברים: מירי רגב. כן, מירי רגב רוצה להיות שרת המשפטים כדי “להראות לכם עד כמה כל המערכות המשפטיות שלכם מנותקות מן העם.” רגב אמרה את הדברים בתגובה להתנגדות הפרקליטות לחוק הכליאה השלישי של הפליטים, שאמור להגיע להצבעה השבוע.

כן, מירי רגב רוצה להיות שרת המשפטים כדי להרוס את המערכת מבפנים. חשבו על זה רגע: מירי רגב כשרת המשפטים. נשמע מופרך? רגע, בנט כשר בטחון נשמע לכם מופרך פחות? כי על זה מדברים ברצינות. ואם נתניהו יהיה לחוץ מספיק אחרי הבחירות, ואין סיבה שלא יהיה, המצב שבו איילת שקד או מירי רגב יהפכו לשרת המשפטים לגמרי אפשרי.

הדרישה למוטט את מערכת המשפט היא חלק מהקמפיין של הימין בבחירות האלה. זו לא רק רגב: “אם תרצו”, כלב התקיפה הצולע של לשכת ראש הממשלה, יוצאת בקמפיין שהמטרה שלו היא “להפסיק את שלטון בג”צ והיועץ המשפטי לממשלה.” מי שעוקב אחרי ההתנהלות הרופסת של בג”צ בכל מה שקשור להגנה על זכויות האדם בישראל – אנחנו מדברים על בית משפט שנזקק ליותר משלוש שנים כדי לקבוע שלחמושים ישראלים אסור להשתמש במגנים אנושיים, ושפעם אחר פעם קובע ששאלת חוקיות ההתנחלויות היא מחוץ לקומפטנטיות שלו – יצחק צחוק מר; על וינשטיין מיותר להרחיב את הדיבור. אבל ביקום המקביל שהימין היהודי הפליג אליו, בתי המשפט – אלה שהממשלה מתעלמת מהפסיקה שלהם פעם אחר פעם – והשמאל הישראלי הנכה והמצולק הם השליטים האמיתיים, המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. אחרי הכל, אם הימין היהודי יישיר מבט אל המציאות, הוא יצטרך להודות שהוא נמצא בשלטון, עם הפסקות קצרות, כבר 30 שנה ויותר, ושהוא אחראי למציאות שבה אנחנו חיים. אבל מאחר ובעולם המקביל של הימין היהודי, היהודים בישראל הם מיעוט נרדף ומושפל ולא גולית שיכור ואכזר, שאין דבר נבלה שהוא לא יסכים להגן עליו, צריך למצוא איזשהו תירוץ.

ויש כמה כאלה. מאחר והימין הופך יותר ויותר יהודי ופחות ופחות ישראלי, הוא מאמץ את תפיסת “עיכוב הגאולה” של הקוקיסטים. הכל יכול היה להיות טוב, אלמלא כמה אויבים פנימיים שמעכבים את הגעתנו אל היעד הנכסף. אויב אחד, כאמור, הוא מערכת המשפט, שמסרבת לאמץ את הסיסמה החדשה של “נכבה עכשיו”; אויב אחר הוא הפלסטינים הישראלים, שההסתה בימין נגדם שוברת בחודשים האחרונים שיאים.

אם פעם דיברו בימין היהודי על “אין אזרחות בלי נאמנות,” היום כבר מדברים על ביטול אזרחותם של הפלסטינים הישראלים. ליברמן מדבר על העברת המשולש למדינה פלסטינית – ובעבר, כשהוא העלה את ההצעה הזו, נתניהו סירב להסתייג ממנה. ההצעה הזו בלתי חוקתית בעליל, אם אפשר לומר את המילים הללו במדינה שבה אין כלל חוקה, ואפילו בג”צ של גרוניס ייאלץ לפסול אותה. אי אפשר לשלול את אזרחותו של ציבור שלם.

אבל אפשר להפוך את האזרחות לקליפה ריקה. ואפשר לדחוף את הפלסטינים הישראלים להתקוממות. אפשר למנות שרי פנים שירדפו אותם ושישתמשו בסמכויות הדרקוניות שנותרו להם מימי המנדט כדי להבהיר להם שהם לא רצויים, לדחוק אותם אל הקיר. אפשר להודיע ששוטרים שהורגים בהם בלי סיבה לא ייענשו. אפשר לתפוס את האדמות שהם יושבים עליהם מזה דורות ולבנות במקומן ישובים ליהודים בלבד, תוך שאתה הורס את הישובים הקיימים. אפשר לצאת למלחמה ציבורית על “חוק לאום” שהמטרה היחידה שלו היא לירוק בפרצופם. אפשר להעלות את אחוז החסימה כך שהוא יחסל את סיכויי הקיום של המפלגות שלהם, ורק שלהם. וראה זה פלא: ממשלת הימין הנוכחית עשתה בדיוק את כל אלה.

אבל מאחר והגאולה, משום מה, מסרבת להגיע, ומאחר והפלסטינים הישראלים מסרבים להתאדות – מאחר, בקצרה, שהמדיניות הימנית לא משיגה את מטרותיה, אין לימין ברירה אלא להקצין. מה ששלשום היה בגדר לא יעלה על הדעת הפך אתמול להצעה חריגה והיום הוא כבר מיינטסרים. כך, למשל, נושא הר הבית. מירי רגב, שספק אם היא מסוגלת למנות את י”ג העיקרים של הרמב”ם, מיהרה לטפס עליו. שליש מהליכוד או יותר כבר איתה. והמנכ”ל החדש של “אם תרצו” מפנטז בפומבי על הפגזת המסגדים שם.

אישית, בניגוד לאמונה הרווחת בשמאל הליברלי, אני סבור שמערכת המשפט היא משענת קנה רצוץ. אין דבר נבלה שלא נמצא משפטן שיכשיר אותו. בוועידת וואנזה ישבו כמה משפטנים. חוקי העוול שבחסותם נגזלו אדמות הפלסטינים נכתבו על ידי משפטנים יהודים. כאלה מתייצבים בבג”צ מדי יום כדי להגן על כל דבר עוול או חרפה שעולה ברצון אדוניהם הפוליטיים. לאחרונה, הודיע משרד הפנים על כך שהוא עומד לשלול את תושבותם בירושלים של שני ילדים, שאביהם השתתף בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. הנימוק? האב, שהיה תושב, נהרג; את האם, משרד הפנים כבר גירש; ולא יעלה על הדעת שקטין שאין לו הורים בירושלים, אף שחי בה כל ימיו, יחזיק בתושבות. מאחורי מעשה הסדום הזה בצדק הטבעי, שמעניש ילדים על מעשה אחד מהוריהם, מסתתר משפטן. המשפטנים הגרמנים שייסדו את מערכת המשפט שלנו אולי מתהפכים בקברם, אבל יודעים היטב מנסיונם שמשפטנים הם המהירים שבקרנפים.

אבל יש דברים ששופטים, אפילו הגמישים שבהם, יתקשו לאשר. הם לא יוכלו לאשר את שלילת אזרחותם של אנשים שלא פשעו. על כן צריך למלא את שורות השופטים באנשים שהמחויבות שלהם היא קודם כל לאידיאה היהודית – כלומר, התפיסה שאומרת שיהודי הוא נשמה וערבי הוא בן זונה – ולא למשפט, או כפי שהחרדים תמיד קראו לו “ערכאות הגויים.”

למה כל ההקדמה הארוכה הזו? כדי לומר שאלה כנראה הבחירות המכריעות ביותר בתולדות ישראל. הפעם, אנחנו חייבים לבלום את הימין היהודי. הפעם, הוא חייב להבעט לאופוזיציה. הסיבה פשוטה: עוד שנתיים-שלוש כאלה, וישראל לא תהיה דמוקרטית אפילו מבחינה פורמלית. בית משפט שמאויש על ידי מירי רגב ואיילת שקד יפסול מפלגות לא ציוניות. שוכחים עד כמה זה היה קרוב בעבר. וכשהמפלגות הפלסטיניות ייפסלו, הפלסטינים הישראלים וכל אדם הגון יצטרכו להחרים את הבחירות.

אנחנו לא ב-1981. מהימין של אז נשאר בקושי רובי ריבלין. הימין של היום לא מכבד את חוקי המשחק; הוא בונה את עצמו על התכחשות להם. מי שסומך על נתניהו שיבלום את הפסיכים האלה, שוכח שנתניהו הוא בשר מבשרם – ושהדרישה ממנו לגלות עמוד שדרה מגוחכת כמעט כמו לדרוש ממנו שיכיר בלא יהודים כשווים לו.

על כן, חובה על כל אדם מצפוני לבחור הפעם במפלגה שברור לו שלא תאפשר לבנימין נתניהו או לנפתלי בנט להפוך לראש ממשלה. לא עוד מפלגות אווירה כמו יש עתיד, או התועבה החדשה של משה כחלון, שמאד מתאמץ שנשכח את העובדה שהוא לא רק הצביע נגד כל חוק חברתי, הוא גם היה אחד התומכים הגדולים של פייגלין במרכז הליכוד. הפעם, חובה להקים גוש חוסם נגד נתניהו ובנט. ומאחר ואנחנו מכירים את נפש הבהמות לפיד, לבני והרצוג, שכולם כבר ישבו בממשלת נתניהו, חובה להצביע למפלגה שלא תאפשר את חיסול הדמוקרטיה הישראלית תוך שהיא מייללת שזה ממש לא יפה.

זה לא משאיר הרבה אופציות: העלאת אחוז החסימה אומרת שהסיכוי שמפלגה חדשה תכנס לכנסת הוא נמוך למדי. זה משאיר אותנו עם מרצ (הבחירה של עבדכם הנאמן), חד”ש, רע”מ-תע”ל או בל”ד. מי שמצפונו לא מתיר לו להצביע למפלגה ציונית או למפלגה בכלל כל עוד יש כיבוש, יתכבד וישאל ידיד פלסטיני בעד מי היה מצביע, ויצביע בהתאם. מי שנשאר בבית בבחירות האלה משאיר אותנו עם ממשלת בנט-נתניהו, ועם האפשרות הסבירה מאד שלפני שנראה בחירות חופשיות, ולו בגבולות ישראל של 1949, תצטרך להיות כאן התקוממות עממית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבכיינים

המערכת הפוליטית היהודית כגנון

בוקר יום רביעי היום, תמיד בוקר קשה, בוקר שכבר כונה בעבר “יום אלי ישי.” ובכל זאת, הבוקר היה קל מהרגיל: בוקר שבו יאיר לפיד וציפי לבני נבעטים מהממשלה הוא בוקר טוב.

המערכת הפוליטית היהודית היתה כמרקחה בשלושת הימים האחרונים, ואמש (ג’) שיגר נתניהו מכתבי פיטורין ללפיד ולבני, בנחשו היטב שלשני אלה אין את האומץ לפרוש מן הממשלה. ברוך שפטרנו. אם יש משהו חיובי בחוק המשילות, שהעלה את אחוז החסימה ל-3.25%, תהיה זו השמחה לאיד בצפיה בציפי לבני לא עוברת אותו.

אגב, העובדה שהם פוטרו, והעובדה שנתניהו אמר שהוא רוצה בחירות, כלל אין משמעה שאכן יהיו בחירות. בחירות זה דבר מסוכן. נתניהו צריך להעמיד את עצמו לדין הציבור, ולך תדע מה יקרה עד יום הבוחר. במיוחד כשבבית הנשיא יושב אדם שזוכר עדיין איך נתניהו ניסה לעשות הכל כדי למנוע את הבחירה שלו – בדיוק מחשש שדווקא הנשיא הזה יצטרך להחליט האם לאפשר לו להקים ממשלה. צריך לזכור שבפעם האחרונה שנתניהו אמר שהולכים לבחירות, הוא עשה תרגיל מסריח וצירף לממשלה את קדימה בהנהגת מופז, רק כדי לחסל אותן. צריך לשים לב שאחת הדרישות שנתניהו העלה ללפיד – ביטול מע”מ על מצרכי יסוד – היא דרישה של ש”ס. נתניהו? בעד הורדת מע”מ על מצרכי יסוד? כך שאל תופתעו אם עד מחר-מחרתיים-שבת, נתניהו יודיע שהוא בעצם כבר סגר על ממשלה עם החרדים.

כל העסק לווה בבכיינות דוחה. המובילה בצביעות היתה, כרגיל, ציפי לבני. מי שלא קיבלה את דין הבוחר של קדימה, מי שלא יכולה להצביע ולו על הישג אחד בחייה הפוליטיים, מי שהתעקשה לרוץ לבחירות עם חבורה של טרמפיסטים תחת הסיסמה “נתניהו – שואה גרעינית, לבני – חדי קרן ופרפרים”, היתה גם הראשונה לרוץ לתוך הקואליציה של נתניהו. אתמול היא התעלתה על עצמה. בצהרים, קודם לפיטוריה, היא הוציאה הודעה בנוסח “הבחירות במדינת ישראל יהיו בין ממשלה קיצונית, פרובוקטיבית, פרנואידית לבין ממשלה ציונית שיכולה …”

תני לי לנסח לך את זה מחדש: הבחירות יהיו בין הממשלה הקיצונית, הפרובוקטיבית, הפרנואידית שהייתי בין מקימותיה ושאני חברה בה בעת אמירת מילים אלו. בערב, לבני שברה שיאים חדשים: “נתניהו סילק את שומרת הסף של הדמוקרטיה והחוקה בישראל; עכשיו כל המשוגעים יכולים להשתולל.” אני שמח לשמוע שהגדרת את עצמך כ”שומרת הסף של הדמוקרטיה והחוקה.” תוכלי בבקשה להסביר לי על איזו חוקה את מדברת? ובאותה ההזדמנות, מה בעצם עשית בממשלה של משוגעים משתוללים?

שי פירון, שניסה בשבועות האחרונים לשמור על כסאו ככל שיכל, געה אמש ש”כמחנך ומנהל לשעבר אני שמח שאני לא מורה לאזרחות שצריך להסביר לילדים למה יש שוב בחירות.” זה בסדר, הילדים יסתדרו בלי ההסברים שלך. פירון אמר עוד, כשהגיש את מכתב ההתפטרות שלו יחד עם שרי יש עתיד, ש”לא נותרה לנו ברירה אלא להצטרף לשר האוצר ושרת המשפטים כי אין טעם בממשלה שמתנהגת בכוחנות, ממשלה בלי עתיד ותקווה. קיוויתי עד אתמול בלילה שדברים ישתנו אבל היה מי שרצה אחרת.”

כלומר, אליבא דפירון, ממשלת נתניהו היא, מצד אחד “ממשלה שמתנהגת בכוחנות, ממשלה בלי עתיד ותקווה” – אבל עד הלילה הקודם, הוא קיווה שהוא יוכל להשאר בה! תגידו, אתם בכלל קוראים את מה שאתם כותבים?

וזה עוד כלום לעומת נתניהו. זה האחרון יילל ש”חתרו נגדו במחשכים” ו”שניסו לעשות לי פוטש.” המילה נבחרה בקפידה: זו המילה שדוברי הליכוד משתמשים בה מאז סוף השבוע ושמופיעה בעקביות בבטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום. פוטש היא הפיכה צבאית, תפיסת שלטון בכוח. שינויים מבניים בקואליציה והחלפת ראש הממשלה ללא בחירות, מצד שני, הם חלק בלתי נפרד משיטת הממשל הקואליציונית. שרת החליף את בן גוריון ללא בחירות ב-1954; בן גוריון החליף אותו באותה הדרך עצמה ב-1955; אחרי התפטרותו (השביעית, הוא אהב את התרגיל הזה) של בן גוריון ב-1963, הוא הוחלף על ידי אשכול ללא בחירות; מאיר החליפה את אשכול עם מותו ללא בחירות; רבין החליף את גולדה ללא בחירות, אחרי בחירות 1974; שמיר החליף את בגין ללא בחירות ב-1983; שמיר ופרס התחלפו ביניהם ברוטציה, ללא בחירות, בממשלת האחדות של 1984-1988; לכל אורך אותה ממשלה, ובמשך שנים אחר כך, ניסה שרון לקמבן מצב שבו הוא מפיל את שמיר ותופס את מקומו; ב”תרגיל המסריח” של 1990, ניסה פרס – ונכשל – להקים ממשלה במקום ממשלת שמיר המופלת (הממשלה היחידה שנפלה באי אמון), ומה שהיה מסריח שם היו התרגילים שהוא עשה עם החרדים. השיטה הקואליציונית היא שיטה של מפלגות. מי שמצליח להעמיד מאחוריו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת, הוא זה שיהיה ראש הממשלה. גם בלי בחירות.

נתניהו ייבב עוד במסיבת העיתונאים שלו אתמול ש”לא נתתם לי מספיק מנדטים” ושזו “ממשלה שנכפתה עלי.” אף אחד לא כפה עליך שום דבר. יכולת לשבת באופוזיציה. החלטת לנסות להקים ממשלה, נכשלת. ומה זה “לא נתתם לי מספיק מנדטים”? זו הקדנציה השלישית שלך. אתה הלכת לבחירות אחרי איחוד עם ליברמן. הגעלת חלק מהבוחרים שלך? שלם את המחיר. אולי היציאה המשונה ביותר של נתניהו היתה ב”בשנת 2000 ויתרתי על ראשות הממשלה.” לא, יא חתיכת שקרן. בבחירות לראשות הממשלה של שנת 2001 אתה לא היית חבר כנסת ולא יכולת להתמודד. עשית אמנם מאמצים ניכרים לשנות את חוק היסוד כך שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד, אבל שרון הצליח לסכל אותם והחוק לא שונה.

יבבות נוספות של נתניהו מהיממה האחרונה היו שהוא התנגד לחוק מע”מ אפס ושהוא התנגד לתקציב. אבל, מה לעשות, הוא הצביע בעד שניהם. הגיע הזמן שתבין את זה, רבאק: אתה לא חדש בפוליטיקה. כשזה מגיע להצבעה, לא משנה מה אתה חושב. משנה איך אתה מצביע. אתה תמכת בחוק מע”מ אפס ותמכת בתקציב, בדיוק כמו שתמכת בהתנתקות – למרות שקריך. למה תמכת בהם? למה מינית שר אוצר שעכשיו אתה אומר שהוא כושל, למרות שהאיש התוודה בפניך לפני שנים שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה? למה לא רצית לתת לו להיות שר החוץ? כי, כמו תמיד, העמדת את האינטרסים האישיים של השרדותך מעל האינטרסים של המדינה שאתה אמור לנהל ושל האזרחים שבטפשותם בחרו בך.

וזו סיבה טובה לשלוח אותך סופית לפנסיה. אותך ואת עדר היבבנים שהפך את הפוליטיקה שלנו לגנון.

עוד הערה אחת: אם אתם מצביעים ללבני או לפיד הפעם, אתם מאבדים כל זכות להתלונן כשאלה ימכרו את האינטרסים שלכם פעם נוספת. שגיאה כזו מותר לעשות פעם אחת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הסיוט של הימין היהודי

אחים יהודים הציתו שלשום את בית הספר הדו לשוני בירושלים. הכתובת שצריכה למשוך את תשומת הלב שלנו היא “די להתבוללות”

לא ברור מה יש לאחים היהודים עם פיגועים כנגד בתי ספר. המחתרת היהודית הראשונה ביצעה פיגוע במכללה האיסלמית. מחתרת בת עין ניסתה לפוצץ בית ספר לבנות. לפני כשנה וחצי, ניסו אחים יהודים להצית גן ילדים של פליטים בדרום תל אביב. ושלשום (ז’) הציתו אחים יהודים את כתת הגן בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. הפנטזיות של עמיר בניון, על הערבי שעובד סמוך לגן ילדים ואחראי על בלוני הגז, הן המציאות של האחים היהודים.

התקשורת היהודית אוהבת, בסיוע פעיל של הימין, לבלבל את היוצרות: היא טוענת שפעולות תג מחיר הן גרפיטי. בפועל, כפי שאפשר לראות כאן, הגרפיטי בסך הכל נלווה להצתה, שהיא הפשע העיקרי. אבל הפעם, אנחנו יכולים ללמוד משהו מהגרפיטי שהקנאים היהודים השאירו בזירת הפיגוע. הכתובות היו “כהנא צדק,” “אין דו קיום עם סרטן,” ו”די להתבוללות.”

שתי הכתובות האחרונות מבהירות לנו מדוע נבחר דווקא בית הספר הדו-לשוני. אחרי הכל, אם המטרה היתה לפגוע בפלסטינים (”כהנא צדק”), יש די והותר מטרות כאלה בירושלים. “די להתבוללות” ו”אין דו קיום עם סרטן” מבהירות לנו מדוע נבחרה דווקא המטרה הזו.

להתקפה של מוצ”ש האחרון קדמו שורה של התקפות על בית הספר, ולפני מספר שבועות פרסם כתב הערוץ הראשון, איציק הלפרין, כתבה משמיצה מאד עליו, כשבין השאר הוא טוען שבבית הספר מקדמים טרור. תלמידי בית הספר הכחישו בתוקף את שנאמר, כשחלק מהם מאשימים את הלפרין בכך שסילף במכוון את דבריהם. הלפרין לא כל כך הצליח להתגונן – שפטו בעצמכם. נתאי פרץ מצא (הפתעה!) זמן קצר לאחר ההצתה שהלפרין הוא תומך של בנצי גופשטיין ומרטין כהנא. זה לא היה צריך להפתיע יותר מדי. מה שמפתיע הוא שהעורכים שלו סגרו סביבו שורות. הלפרין והעורכים שלו טענו, כמובן, שאין קשר בין ההשמצות שלהם בטלוויזיה הרשמית של ישראל ובין ההצתה.

ולגמרי יתכן שהם צודקים. הערוץ הראשון לא זוכה ליותר מדי צופים, וכאמור, בית הספר הדו לשוני כבר הותקף בעבר. הערוץ הראשון, אם כבר, בסך הכל שחה עם הזרם. והזרם הזה לגמרי לא מוגבל לקיצונים בקרב חובשי הכיפות: הוא מיינסטרימי.

די להתבוללות: זה הסיפור. החשש שאם יהודים ולא יהודים ילמדו יחדיו ויהפכו לידידים, היהודים ישילו את זהותם, הוא חשש יהודי עמוק ועתיק. הוא גם מוצדק: היהדות כנראה ייחודית מקרב הדתות בכך שחלק ניכר, אם לא רוב, מאמיניה נטשו אותה לאורך ההיסטוריה. זו מהותם של חוקי הכשרות, שמטרתם היא לחסום בפני היהודי המאמין את האפשרות ליישם את הטקס הבסיסי כל כך, אכילה עם אחרים; זו הסיבה לאיסור הקדום, האיסור שניתן לראות בו את יסוד היהדות, של נשיאת לא-יהודים – האיסור שמופיע עם שיבת יהודי בבל ועזרא.

זו גם הסיבה שהאופציה הישראלית – התפיסה שכל דרי מדינת ישראל הם אזרחים שווים – מעולם לא ננקטה ברצינות. האיסור הקדום על חילול הדם, שעונשו במידה והוא פומבי הוא רצח על ידי קנאים (”קנאים פוגעים בו”) ואחרת דינו מלקות מעולם לא בוטל. בשנות השלושים, מפא”י – לכאורה, מפלגה סוציאליסטית שאמונה על אחוות עמים – סירבה להקים גן מעורב לילדים יהודים ופלסטינים בחיפה, מחשש לנישואי תערובת. אלו היו, כאמור, ילדי גן. מסיבה זו בדיוק, הורה שר החינוך זבולון המר למנוע מפגשים בין נוער יהודי ונוער פלסטיני. החוק הישראלי, כידוע, לא מאפשר חתונה בישראל בין יהודי ולא יהודי, אלא אם אחד מהם ממיר את דתו; בחירוק שיניים, הוא מכיר בנישואים כאלה כאשר הם מבוצעים מחוץ להישג ידו של החוק.

די להתבוללות: די לאפשרות שיהיה אחרת. די לאפשרות שיהודים וערבים יסרבו להיות אויבים. די לאפשרות שיהודי ופלסטינית יבינו שהם יכולים לחיות יחדיו. די לאפשרות להתגבר על השנאה. המגע היחיד בין פלסטינים ויהודים צריך להיות אלים, צריך להיות מבוסס על יחסי אדנות.

יובל בן עמי ציין שבכל הארץ יש בערך ארבעה בתי ספר דו לשוניים, ובירושלים יש אחד. מערכת החינוך הישראלית מופרדת, או במונח האמריקאי המדויק segregated. המטרה היא למנוע מהילדים להכיר זה את זה, אלא כשאחד מהם ישרת בכוחות הדיכוי וירדוף את האחר. אם יכירו זה את זה, אולי לא ירצו להרוג זה את זה; אולי לא יהיה קל כל כך להפוך את האחר לדמון; אולי יבינו שאפשר אחרת.

וזה החשש שמטריף את דעתם של הציונים – הציונות היא הלאומנות היהודית, ואין לאומנות יהודית אלא לאומנות מבוססת טוהר דם – מימי ברית שלום והלאה, כשכל מי שמציע דו קיום מתוך שוויון הופך מיד למסוכן שבאויבים. כל כך גדול החשש, שיש צורך להפעיל טרור נגד הבודדים שמתעקשים לתמוך בחזון הזה, ולהצית בתי ספר.

ככה זה.

עוד דבר אחד: חברת הכנסת רות “איסטרא בלגינא קיש קיש קריא” קלדרון מתעקשת להוכיח שהיא מסוגלת לחקות היטב את מנהיג מפלגתה, ולהגיע למחוזות בלתי מוכרים של בורות. לאחרונה היא טענה בלהט שיש ערבים שחתמו על מגילת העצמאות. כשאמרו לה שלא, אין, היא החליטה להעמיק את ההתחפרות, ולטעון שמאיר וילנד חתם בשם החברים הערבים של מק”י. דא עקא, שלא היתה אז מק”י; וילנר חתם בשם פק”פ, פלסטינישע קומוניסטישע פרטיי. מק”י, שצירפה אליה חברים פלסטינים – פק”פ, כפי שאפשר להבין מהאידיש, אוכלסה בפועל ביהודים – הוקמה רק במהלך מלחמת העצמאות.

בארה”ב, חבר קונגרס שהיה טוען שיש מנהיגים אינדיאנים שחתמו על הכרזת העצמאות, היה הופך למשל ושנינה, משהו בסדר גודל של שרה פיילין. זה צריך להיות היחס לקלדרון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הוא מ פ ח ד

חוק הלאום ישרת את נתניהו על תקן “נתניהו טוב ליהודים” של 2015, וישכיח את המצב הכלכלי. אז מה עושים?

ביום רביעי האחרון נאלץ ראש הממשלה, מר לשלשת עופות, להופיע בפני הכנסת כדי לתת דין וחשבון על המצב הכלכלי-חברתי. מאחר ונתניהו יודע שזה שדה מוקשים בשבילו, שממנו הוא איננו יכול לצאת טוב, הוא נקט בתרגיל קלאסי: הוא סירב לדבר על נושא הדיון שדרשו 40 חברי כנסת והעדיף לשאת נאום על “חוק הלאום.”

בנאומו, אגב, חזר נתניהו שוב ושוב על המנטרה שמבחינת השמאל, “לא פינית – לא עשית.” זה משונה, כי המפלגה היחידה בישראל שפירקה התנחלויות היא זו של נתניהו: היא פינתה הן את סיני הן את ההתנחלויות שברצועת עזה וחלק מאלה שבצפון השומרון. בניגוד לעיוות ההיסטוריה שנתניהו עורך מאז, אגב, הוא היה שותף מלא להתנתקות. היו ארבע הצבעות בכנסת ובממשלה על ההתנתקות. נתניהו, שחשש שמא שרון יפטר אותו וישליך אותו אל המדבר הפוליטי, הצביע בעדה ארבע פעמים כמו הצ’יקנשיט שהוא. רק שבוע לפני ההתנתקות, אחרי שכשר אוצר הוא מימן אותה, הוא אזר אומץ והתפטר. אפילו הנחש בנעליים הגבוהות, הפחדן בוגי יעלון, הפגין יותר אומץ ציבורי מנתניהו.

מה קורה פה? מאד פשוט. נתניהו יודע שאנחנו הולכים לבחירות ב-2015. הוא יודע שהסיכוי שהממשלה שלו תעביר תקציב אפסי; יו”ר הקואליציה כבר אמר שהתקציב לא יעבור עד מארס. בקצב הנוכחי, ספק גדול אם תהיה ממשלה במארס. אם נתניהו מגיע לבחירות כשהנושא הוא חברתי, הלך עליו. אם הוא מגיע לבחירות כשהנושא הוא המפולת הדיפלומטית, הוא בבעיה. אם הוא מגיע לבחירות כשהנושא שלהן הוא הטרור, הוא שוב בבעיה. הפתרון: ללכת לבחירות על השאלה למי יש יותר גדול.

חוק הלאום, כתב יפה נועם שיזף, לא משנה בפועל שום דבר. ישראל היא כבר עכשיו מדינת כל יהודיה, מדינה דמוקרטית ליהודיה ויהודית לכל השאר. אזרחי ישראל הפלסטינים יודעים שהם חיים במדינה יהודית. אז מה מטרת החוק? המטרה כפולה: למשוך אליו את הגזענים המוצהרים שמהווים כיום חלק ניכר ממרכז הליכוד, ולשכנע אותם לעבוד עבורו בבחירות; ולהודיע לציבור הגזעני היהודי הגדול שהוא יכול לירוק בפרצוף של הפלסטינים הישראלים יותר טוב מנפתלי בנט.

שורה של אישי ציבור מהמחנה הלאומי התייצבו נגד חוק הלאום. הם כוללים את נשיא המדינה, רובי ריבלין; את משה ארנס, לשעבר שר הבטחון של נתניהו; את ציפי לבני, יוצאת חירות ההיסטורית; ואת לימור לבנת, שאמרה שתצביע בכנסת עבור החוק אם תורה כך הממשלה, אף שמדובר בחוק רע. נתניהו, שהפגין התלהבות קטנה מאד מהחוק בארבע השנים מאז שהוא על סדר היום, אימץ אותו בפתאומיות כשהתבררו מימדי חוסר ההישגים ב”צוק איתן.” יש לציין, אגב, שההתעקשות של נתניהו על חוק הלאום חותרת תחת הדרישה שלו מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית; ודאי שאבו מאזן לא יכול להכיר במדינה שהיהדות שלה מתבטאת בשלילה רשמית של זכויות המיעוט, בין השאר זכותו לשפה רשמית. נתניהו עושה את זה בכל זאת.

השאלה האם יש “נתניהו אמיתי”, ומה באמת הוא חושב, לא מעניינת. זה לא משנה אם נתניהו טיפה מתון יותר מכפי שהוא מציג את עצמו כרגע או שהוא התחפש בשנתיים האחרונות למישהו טיפה מתון יותר כדי להרוויח זמן. מה שברור הוא, שהוא מוכן להביא את השסע בין יהודים לפלסטינים בתחומי מדינת ישראל לשיא, אם זה יקמבן לו עוד קדנציה. למעשה, הוא תומך בחוק מסוכו אפילו יותר, “חוק זועבי”: המשמעות של החוק הזה היא שאם יש חבר כנסת פלסטיני שמעצבן את הרוב, אפילו אם הוא לא עבר כל עבירה ויועצים משפטיים אמרו שהוא לא עבר שום עבירה, האספסוף היהודי בכנסת יוכל לצבור קולות בקרב האספסוף היהודי הכללי על ידי הדחה שלו. החוק לא ניתן להפעלה כנגד חברת הכנסת זועבי על דברים שכבר אמרה, כי הוא לא חל רטרואקטיבית; אבל הוא יוביל ליופי של סתימת פיות בקרב חברי הכנסת הפלסטינים המכהנים.

למה הוא צריך עוד קדנציה, והרי בשלוש האחרונות שלו לא עשה דבר? קודם כל, אלה חיים די טובים, ונתניהו אוהב את החיים הטובים כל זמן שלא הוא צריך לשלם עליהם. שנית, לכו תדעו מה יקרה אם הוא לא יהיה ראש הממשלה. יכול להיות שמישהו בפרקליטות יתפוס אומץ ואשכרה יחקור את שלל הפרשיות שנקשרו אליו. נתניהו כבר היה בסרט הזה, בפרשת עמדי אחרי בחירות 1999; הוא רואה מה קורה לאולמרט; והוא שומע שעומדים לחקור את ברק. הוא יחזיק בכסא כמה זמן שהוא יכול, כדי שהיועמ”ש יוכל לומר לעצמו שאולי זה חמור, אבל על זה לא מדיחים ראש ממשלה.

אז מה עושים? (הבטחתי ואני מקיים.) יוסי שריד כבר קרא לפרישה בפועל מהכנסת של השמאל – פלסטיני ולא פלסטיני – אם חוק הלאום יעבור. אני עוד לא שם. פרישה מהכנסת היא שבירה של הכלים, כלים שלא ברור אם אפשר יהיה לאחות אותם. בהנתן שחוק הלאום הוא הצהרתי בלבד, לא הייתי פורש בגללו מהמערכת הפוליטית. כי מה נשאר אחר כך? התקוממות?

“חוק זועבי” הוא סיפור אחר. אם הדבר הזה עובר, המשמעות היא בעצם שיש פה שני סוגים של חברי כנסת, יהודים ופלסטינים. אם זה המצב, לשבור את הכלים ולהתיך אותם. במשחק הזה, תשחקו לבד. אבל חוק הלאום? עוד לא.

אז מה כן? ובכן, חוק הלאום צריך להעיר את כל היהודים הליברלים הטובים בישראל ולהבהיר להם שלהיות יהודי בישראל משמעו להיות בצד של הרעים. אחרי הטבח במערת המכפלה, מספר של חובשי כיפות סרוגות בעלי מצפון הסירו את הכיפה. הם אמרו שאותו סמל לא יכול לשמש גם אותם וגם את חנן פורת. כל איש יצטרך לפעול על פי מצפונו, אבל המטרה צריכה להיות כפולה: הן לזעזע את היהודים בישראל, הן לחסל את הלגיטימציה של המדינה היהודית בלבאנט בחו”ל. אפשר לארגן פניה משותפת לבית המשפט, באלפי אנשים, בדרישה להסיר את ה”יהודי” מתעודת הזהות שלכם – ולוודא שכל העסק פומבי מאד; אפשר, אם תמצאו כומר סימפטי, לבצע התנצרות פומבית אפשר להודיע שאתם מסרבים לשרת במילואים. כל דבר שיודיע שאתם מפסיקים להיות יהודים במדינה שהפכה מדינת אך יהודיה יהיה חיובי – בתנאי שיהיה לו הד. אתם הולכים למשרד הפנים כדי להוריד את ה”יהודי” מתעודת הזהות שלכם? צלמו בווידאו והעלו ליוטיוב. אם תהיה תופעה, כלי התקשורת העולמיים ישימו אליה לב.

כרגע, תומכי “חוק הלאום” טוענים שיש סביבו תמיכה יהודית מלאה. צריך להבהיר שזה לא המצב; שחוק הלאום לא נעשה בשמם של חלק ניכר מהיהודים. תהיה לכך גם השפעה חיובית, לדעתי, גם על אחינו הפלסטינים הישראלים, שיבינו שהם לא לבד במאבק הזה; שעם כל השסעים בינינו, אנחנו מתייצבים לצידם כשהם מוכרזים רשמית (ולא רק דה פקטו) כאזרחים סוג ב’.

אבל, כשנלך לבחירות, לא נדבר בכלל על חוק הלאום. אנחנו נדבר, שוב ושוב, על נושא אחד: על כך שנתניהו מתחמק מתקציב, על כך שהוא מחפה על חלוקת העושר מחדש שהוא מבצע, העברת העושר של מעמד הביניים והמעמד התחתון אל המעמד העליון, באמצעות קשקשת נוסח “חוק הלאום.”

כאשר אתם מתגברים על הפחד, אמר נפוליאון, אתם מעבירים אותו של שורות האויב. נתניהו כבר מפחד. אלמלא פחד, לא היה מגיע לכאן. אל תתנו לו להעביר את הפחד אליכם. נתניהו ניתן להפלה, וניתן ליצור כאן קואליציה אנטי-גזענית. הנטיה נראית נגדנו והגזענים צווחים בקול רם מעל כל במה – אבל שום דבר עוד לא נגמר. אולי, מתוך חורבות חוק הלאום, יבינו גם במפלגת העבודה וגם במרכז שלא מבין איך זה קורה לו, שהגיע הזמן לסולידריות גם עם הפלסטינים הישראלים. ואנחנו בסך הכל צריכים להזיז 15 מנדטים כדי לשלוח את נתניהו לתהומות הנשיה. לא הכל עוד אבוד.

כן, אני מסכים. צריך לעבוד על קריאת קרב משכנעת יותר. אבל בינתיים, גם זו תשמש.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפולקיסט לא ראוי לתפקידו

משה פייגלין מנצל את כוחו להרחקת ח”כים פלסטינים, ומתגאה בכך בפני מצביעיו

שלשום (ב’) ניצל ח”כ משה פייגלין את כוחו כסגן יו”ר הכנסת כדי להוריד את ח”כ ג’מאל זחאלקה, ראש סיעת בל”ד, מדוכן הכנסת. פייגלין הורה על כך לאחר שזחאלקה כינה אותו פאשיסט. אפשר לראות את התקרית כאן:

האם פייגלין הוא פאשיסט? איתמר ב”ז מהעין השביעית ליקט שורה של התבטאויות של פייגלין שמעידות על כך, אבל לדעתי הוא טועה. כדי שפייגלין יהיה פאשיסט, הוא צריך מדינה להפוך אותה לפטיש (fetish). כפי שמעידות שורה של התבטאויות של פייגלין, הוא לא פאשיסט; הוא פולקיסט או יודו-נאצי, כלומר כזה שמבחינתו לא המדינה חשובה – הוא רוצה להחליף אותה במלוכה, אם לשפוט על פי הצעת החוקה שעליה סמך את ידו – אלא קהילת הדם היהודית. כפי שכבר נכתב כאן, פייגלין התבטא בעבר במרומז בעד השמדת עם של הפלסטינים. פאשיסט? הלוואי.

אבל לשם שינוי, לא זו השאלה. השאלה המטרידה באמת היא איך אדם כמו פייגלין מכהן בכלל בתפקיד סגן יושב ראש הכנסת. ערכתי היום (ד’) ראיון טלפוני קצר עם זחאלקה, והוא ציין שלפייגלין יש זכות להיעלב, אבל אין לו זכות להוריד אותו מן הדוכן. הורדה מהדוכן היא צעד דרסטי ונדיר. פייגלין צריך היה לפנות לוועדת האתיקה, או לדרוש למחוק את הדברים של זחאלקה מהפרוטוקול; ואם התעקש על ההרחקה שלו, הוא צריך היה, על פי התקנון, להזהיר אותו שלוש פעמים לפני ההרחקה, מה שהוא לא עשה. זחאלקה אמר שהוא הגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת. לאיפה זה יילך, אפשר לנחש לאור התקדים של הרחקתה של ח”כ חנין זועבי.

אבל יש שתי נקודות מדאיגות יותר, שמעידות על כך שלפייגלין אסור להיות בשום עמדה של כוח. לדברי זחאלקה, הורדה מהדוכן היא נדירה כל כך עד שהוא לא זוכר כזו ב-11 שנותיו בכנסת – עד להגעתו של פייגלין לתפקיד סגן היו”ר. מאז, אומר זחאלקה, הוריד פייגלין שלושה חברי כנסת מהדוכן: אברהים צרצור, מוחמד ברכה, והוא עצמו. לגמרי לא במקרה, שלושתם פלסטינים. לגמרי לא במקרה, שלושתם ראשי הסיעות של הסיעות הערביות בכנסת. זחאלקה ציין שאף אחד מסגני היו”ר האחרים לא הוריד חבר מן הדוכן. רק פייגלין עשה זאת, והוא הוריד רק חברי כנסת פלסטיניים.

כפי שאפשר לראות מהצעת החוקה של פייגלין (ראו למעלה), במלוכה העתידית שלו המעמד של פלסטינים לא ממש ברור. מצד אחד, הם אמורים להבחר לבית התחתון של הפרלמנט (הכנסת), אבל מצד שני, אמור להיות להם פרלמנט מסורס משלהם, שהיהודים יוכלו לפזר בכל עת. קשה שלא לקבל את הרושם שפייגלין מפעיל את העקרונות של החוקה שלו על חברי הכנסת הפלסטינים כבר כעת. הנקודה החשובה כאן היא שפייגלין מצנן, כבר עכשיו, את חופש הביטוי של חברי הכנסת הפלסטינים: זחאלקה אמר לי שכאשר פייגלין משמש כיו”ר, כאשר הוא – זחאלקה – עולה לבמה, “אני צריך לעשות חשבון אם הוא יוריד אותי או לא, אני צריך לצמצם את חופש הביטוי שלי כח”כ.”

ואם מישהו חשב בתמימותו שפייגלין אולי שגה, אולי הוא לא מכיר את תקנון הכנסת, או לא הבין מה הוא עושה, אני מבקש ממנו להביט בתצלום הבא (הצילום של גיל קידרון, הובא אצל טל שניידר):

feiglin

כלומר, ההורדה של זחאלקה מהדוכן משמשת את פייגלין לעשיית הון פוליטי בקרב האספסוף היהודי. זחאלקה אמר בלגלוג שהוא מתגעגע לגזענים של פעם: לפחות הם האמינו במה שהם אומרים; כאן, לדבריו, יש אופורטוניזם פוליטי.

אני הייתי נזהר מאמירה כזו; פייגלין מאמין לדעתי בכל מילה שהוא אומר. האופורטוניזם מסייע לו, כן, אבל הוא לא מעמיד פנים. קשה שלא לקבל את הרושם שהימין היהודי עושה ככל יכולתו כדי לדחוק את חברי הכנסת הפלסטינים אל מחוץ לכנסת, להבהיר להם שתפקידם כעלה תאנה של התיאוקרטיה היהודית הסתיים. מה יקרה אחר כך? כשהאזרחים הפלסטינים יאבדו את היצוג שלהם? אז – אם יורשה לי לצטט משורר ציוני – תינתן רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע. כשאין יצוג פרלמנטרי, הדרך למלחמת אזרחים סלולה.

וזה, בסופו של דבר, הפתרון האחרון שנותר לימין היהודי, בלשון הסיסמה הנוכחית שלו: נכבה עכשיו. לשם פייגלין חותר. לא ברור עד מתי יוכלו הישראלים הפלסטינים להעמיד פנים שהנוזל שמזרזף עליהם הימין היהודי הוא גשם, אבל כשיבוא הפיצוץ, זכרו: הוא לא קרה מעצמו. היה מי שדחס את חומר הנפץ, היה מי שהרכיב את המרעום, היה מי שנתן את פקודת האש.

ולאיש השקט במשקפיים, עם הקול הרך והחיבה למריחואנה, היה חלק מרכזי בכך. אל תטעו בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי שטרח והגיע אמש למפגש הבלוג, למרות מזג האוויר הלא ידידותי. אני חייב למישהו ממכם פוסט, אבל מאחר וזה יום ארוך והייתי מותש בשלב השאלות, אני לא זוכר על מה; אנא הזכירו לי. כמו כן, שמעתי דבריכם ואני אמשיך. אשתדל להפוך את המפגשים הללו למשהו רבעוני.

(יוסי גורביץ)