החברים של ג'ורג'

בינתיים, בדיקטטורה הצבאית הישראלית

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)

כי אשמים אנחנו

הטיפול המזעזע של מערכת המשפט ברצח אנסטסיה קליין משליך זרקור על המפלצת שגברים רבים לא רואים: הפטריארכיה

אנסטסיה קליין מתה לבד. למרבה הצער, זה נפוץ בחודשים האחרונים עקב המגפה. אבל קליין מתה כשהיא נטושה באופן פושע על ידי המערכת שאמורה היתה להגן עליה ולמצער להעניש את הפוגע בה. המערכת הזו, נזכיר, היא הממשלה. היא נאמן הציבור. היא אנחנו.

הסיפור פשוט ולמרבה הצער מוכר להכאיב. קליין, בת 51, הותקפה על ידי בן זוגה, דימטרי ציגנוק. הלז הואשם תחילה באונס של קליין, ומאוחר יותר בתקיפה חמורה שלה, שהביאה אותה לבית החולים במצב קשה. מצבה של קליין הוחמר משום שהיא שוהה בלתי חוקית, והיא חששה לבקש סיוע רפואי. במדינת היהודים, אשה פצועה צריכה לחשוש לבקש סיוע רפואי שמא תגורש.

ציגנוק נעצר בחשד לתקיפה חמורה – ושוחרר למעצר בית. עובדה בלתי נתפסת מס’ 1. חשוד כזה צריך להיות במעצר עד תום ההליכים, בשל מסוכגות מובהקת. בשבוע שעבר, הוא נעצר כשהוא בבית החולים שבו אושפזה קליין. המשטרה טענה שהוא ניסה ל”סיים את העבודה,” במילותיה; הפרקליטות טענה שיתכן שהוא בסך הכל בא לדרוש בשלומה.

מה זה, אתם אומרים? או, אנחנו עוברים לעובדה בלתי נתפסת מס’ 2. הפרקליטות טענה בפני בית המשפט בעד שחרורו של ציגנוק. עובדה בלתי נתפסת מס’ 3: השופטת, נעה תבור, אישרה את שחרורו של ציגנוק, למרות שהיו לה פקפוקים בנושא.

נחזור על זה שוב: אדם שנחשד באונס ותקיפה חמורה של בת זוגתו נעצר, שוחרר למעצר בית, נעצר שוב כשהוא בבית החולים שלה, ושוחרר שוב.

הבוקר (א’) נפטרה אנסטסיה קליין מפצעיה. המשטרה גילתה – נסו להיראות מופתעים – שציגנוק ברח ממעצר הבית. הוא מבוקש כעת, הפעם בחשד לרצח.

לא מדובר ברשלנותה השגרתית של המשטרה. זו, לשם שינוי, עשתה חצי עבודה ולא רבע עבודה. היא זיהתה את החשוד. היא עצרה אותו. היא טענה בבית המשפט שהביקור של ציגנוק בבית החולים היה למטרות השלמת הרצח.

הרשלנות הבלתי נתפסת במקרה הזה היא של הפרקליטות ושל בתי המשפט. אל תטעו: גבר שהיה מנסה לרצוח גבר אחר לא היה משוחרר ממעצר למעצר בית, על אחת כמה וכמה לא היה משוחרר שוב אילו היה נתפס כשהוא מסתובב בסביבת הקורבן חסר ההכרה.

אחנו חיים בתרבות שמקלה ראש בחייהן של נשים. נשים מותקפות ונרצחות על ידי בני זוגן באופן שגרתי. ואני אפילו לא מתייחס לתופעה של תקיפות מיניות. ספק אם יש אשה אחת שלא הוטרדה מינית. אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית; יותר מאחת מתוך חמש נאנסות.

האלימות המינית הזו, והאלימות כלפי נשים בכלל, היא תוצאה של תפיסה בת אלפי שנים, שניתן לתמצת אותה כפטריארכיה: שלטון האב או שלטון הגברים, שלטון שמקבע את עליונותם החוקית של הגברים ואת שליטתם בכוח. אשה נתפסת לא כאדם אלא כרכוש: רכוש אביה ואחר כך רכוש בעלה. היא נתפסת במיוחד כרכוש מיני. עד העשורים האחרונים, גבר שהיה אונס את אשתו לא היה מבצע עבירה פלילית. המושג של אונס רעיה לא היה קיים. אחרי הכל, המונח לגבר במערכת נישואין הוא ה”בעל”. האדון. שירותים מיניים הם חלק מהדברים שאשה אמורה לספק לבעלה, ואם היא לא נותנת, הוא רשאי לקחת.

הרצח לכאורה – ציגנוק לא הורשע, חשוב לציין – של אנסטסיה קליין התחיל כנסיון אונס. משם הוא התדרדר לתקיפה חמורה, ומשם לרצח. וזה בדיוק המסלול שבגללו מערכת המשפט לא ראתה בכלל את קליין. היא היתה שקופה.

אנחנו קוראים לזה “אלימות במשפחה,” “רצח על רקע רומנטי,” “רצח על רקע כבוד המשפחה”. כל אלה שמות שלא רק מסתירים את המערכת הפטריארכלית שמאחוריהם, הם גם מסתירים את העובדה שזה פשע סוג ב’. זה לא רצח רגיל, זה רצח שמגיע עם נסיבות מקילות מובנות. הקורבן היתה אשה. אדם סוג’ ב’. החשוד ברצח יכול להשתחרר למעצר בית. הוא יכול להיעצר שוב ולהשתחרר שוב.

חשבו לרגע שאנסטסיה קליין היתה גבר, וחבר כנסת. האם מישהו היה מעלה על דעתו שאדם שניסה לרצוח אותו (לכאורה) היה משוחרר ממעצרו? חייה של אנסטסיה קליין היו יקרים וחשובים כמו חייו של כל חבר כנסת. היא, לרוע מזלה, נולדה לשני מעמדות שאנחאנו מקלים ראש בדמם: היא היתה אשה, והיא היתה זרה. משכך, התייחסו הרשויות בזלזול לחייה.

המקרה של קליין מבליח לכותרות משום שהוא זועק כל כך: הרוצח (לכאורה) היה בידי הרשויות, והן שחררו אותו. אבל השרשרת מתחילה קודם. היא מתחילה בהבנה של נשים שאין טעם להתלונן על תקיפה מינית – ובהבנה של גברים שלנשים אין טעם להתלונן על תקיפה מינית. היא מתחילה בכך שרק חלק קטן ממקרי האונס מדווח לרשויות – כי לנאנסת אין כוח לאונס שני בידי רשויות הצדק. והאנסים יודעים גם הם שהסיכוי שיבואו על עונשם קטן: 87% מתיקי עבירות המין בשנת 2017 נסגרו ללא העמדה לדין.

הנתון הזה הזכיר לי משהו. שיעור התיקים ביחס לאלימות כנגד פלסטינים שסוגרת המשטרה ללא העמדה לדין הוא 92%. נשים, מבחינת המערכת המשפטית הישראלית, הן כמעט אזרחים כבושים. הפשעים האלה לא באמת חשובים למערכת. לא כל כשלון חקירתי זועק כמו זה של אנסטסיה קליין, אבל הם רבים מאד, מאד.

ואנחנו יודעים, למרבה הצער, שהבעיה הזו איננה בעיה ישראלית יחודית. יש תופעות דומות במדינות רבות אחרות. זו תופעה גלובלית: היא קיימת בכל מקום שיש בו גברים.

ובדיוק בשל כך זה אמור להיות המאבק שלנו, הגברים. אנחנו המדכאים, גם מבלי שאנחנו מבחינים בכך. אנחנו צריכים להיות הראשונים לצאת נגד הדיכוי הזה. ראשית כל, להשכיל: ללמוד מה אנחנו עושים לא נכון. לזהות את האלמנטים הרעילים בחינוך שקיבלנו, וכמעט כולנו קיבלנו, ולדכא אותם. ראשית כל להקשיב, לא לדבר.

לרוע המזל, הידיעה שאנסטסיה קליין לא תהיה האשה האחרונה שנרצחה (לכאורה!) על ידי בן זוגה היא ודאות סטטיסטית. יש פשוט יותר מדי שנים של פטריארכיה, ויותר מדי גברים שחונכו על פיה. אבל בידינו לצמצם את מספר הנשים הנרצחות, נאנסות, מותקפות, מוטרדות. וזו חובתנו המוסרית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש”ח (או יותר, לפי נדיבותכם) והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים, אנא שלחו מייל ל[email protected]

(יוסי גורביץ)

לפני שנגיע ל”מוות לדיקטטור”

שוב: אם על ישראל לחיות, על נתניהו לעוף. השבוע האחרון ראה שורת צעדים קשים לעבר דיקטטורה. חייבים להחזיר אותם לאחור

העובדות פשוטות. שמענו לא מעט תירוצים, אבל העובדות נשארות עובדות: ביום שלישי האחרון, חיילי צה”ל מנעו מאזרחים שרצו להפגין גישה לכנסת.

המשטר, או לפחות חלקים ממנו, נבהלו מעצמם ואחד בני גנץ, שמשחק בטלוויזיה בתפקיד שר הבטחון, הודיע ש”זו טעות שלא תחזור.” נראה. חשוב לציין שלחמושי צה”ל יש היסטוריה ארוכה של פיזור הפגנות; למעשה זה חלק מרכזי מתפקידם. רק שההפגנות האלה הן בשטחים הכבושים. מי אמר “הכיבוש משחית” ולא קיבל?

עובדה שניה: ביום שלישי הצביעה הכנסת בעד תחימה ברוטלית של זכות ההפגנה, עד כדי ביטולה. הפגנות מותרות כעת במרחק של קילומטר בלבד ממקום מגוריו של המפגין. אבל זו אצטלה חוקית בלבד. המטרה היא ביטול ההפגנות בכלל. יממה לאחר שגנץ העביר את החוק לצתצום הפגנות, נתניהו ניסה בישיבת הממשלה לצמצם את המרחק המותר ל-200 מטרים בלבד. באותה ישיבה אמר נתניהו משהו מדהים אחר. כאשר בא אלינו לפני שבועיים ואמר שסגר הוא הכרחי – סגר כללי ולא סגירה של האזורים הלוקים בתחלואה, המלאים בתומכיו החרדים – הוא אמר שהסגר יימשך שבועיים-שלושה. בישיבת הממשלה הוא דיבר על חצי שנה עד שנה.

כלומר, מה שאמור היה להיות זמני יהיה קבוע מאד. בישיבת הממשלה הוחלט על איסור הפגנות במשך שבוע. למה שבוע? ובכן, לגמרי במקרה תצטרך הממשלה להגן בבג”צ על חוק גנץ נגד ההפגנות, ואם היא תגיע לשם עם האמירה של נתניהו על סגר של חצי שנה עד שנה, זה יהיה מביך למדי. אז היא מנסה לעבוד על בית המשפט, להעמיד פנים של ארגון סביר ושקול, שמטיל איסור הפגנות קצר בלבד. אמנם, כזה שיאושר מחדש שבוע אחרי שבוע; אבל, בבקשה כבוד השופטים, אל תחשבו שאנחנו מיקי זוהר. הוא רק כלב התקיפה שלנו.

משטרת ישראל תמיד כיוונה לדעת השליט. תחת בן גוריון, היא רדפה מתנגדי משטר. תחת גולדה, היא רדפה את הפנתרים השחורים. תחת שרון, היא רדפה את מתנגדי ההתנתקות. תחת אולמרט, את המפגינים נגדו. תחת נתניהו, את יריבי נתניהו. השוטרים נושאים עיניהם מעלה, והם חשים את רוח המפקד. בהתאם, הפגינה המשטרה אלימות חריגה כנגד המפגינים בשבוע האחרון – ואתמול, משטרת ירושלים אכולת הכלבת, הגרועה שבכוחות המשטרה בישראל, קנסה מפגינים מול בלפור שמתגוררים במרחק של פחות מקילומטר משם.

ההפגנות מחרפנות את הדיקטטור בהתהוות, ונראה שגם את ההוא שמשחק שר בטחון בטלוויזיה. גנץ כבר יודע שעתידו הפוליטי כתוב וחתום. הוא יהיה בדיחה במקרה הטוב, פון פאפן במקרה הרע. הוא יודע שהוא לא ייצא טוב מעוד מפגש עם הבוחרים. ובהנחה שהוא לא נסחט או לגמרי מטומטם – אני יודע, אני יודע, הנחה בעייתית – הוא חייב היה להבין שהמטרה של מצב החירום המיוחד שהכריזה הממשלה (מצב חירום הוא המצב הנורמלי בישראל) איננה מאבק במגפה, אלא בהפגנות.

שימו לב: בשבוע שעבר ניסתה איילת שקד להעביר החלטה שתאפשר לעסקים קטנים שמעסיקים פחות מעשרה אנשים להמשיך ולפעול. ההגיון שלה היה מוצק: החוק מתיר כעת לאנשים להתקהל בקבוצות של עשרה. מדוע, אם כן, לא לאפשר לעשרה אנשים לעבוד? אבל ההצעה הזו נפלה, משום שאם יותר לעשרה אנשים לעבוד, אי אפשר יהיה להגדיר את המצב הנוכחי כ”מצב חירום מיוחד” – ובלי מצב חירום מיוחד, אי אפשר להגביל הפגנות.

אז, שוב:

* חיילים הקיפו את הכנסת כדי למנוע מאזרחים להפגין למען זכות ההפגנה.

* הקואליציה של גנץ ונתניהו צמצמה משמעותית את זכות ההפגנה, כשהמטרה היא למנוע הפגנות בבלפור. כשזו נכשלה והפגנות חוקיות נערכו, המשטרה קנסה את המפגינים בכל זאת.

ועל כל אלה נוספו כנופיות הבאסיג’ של המשטר. בשבוע שעבר ניסה אפס בשם פיני לוזון לדרוס מפגינים בתל אביב. התקפות על מפגינים מצד תומכי נתניהו הפכו לדבר שבשגרה. התקפה חמורה במיוחד נרשמה אמש (ז’) בפרדס חנה, כשכנופיה של 15 תומכי נתניהו הכתה קשות מפגין, שאושפז.

להתקפה של 15 איש על מפגין קוראים בדרך כלל לינץ’.

האנשים האלה לא הגיחו מחוריהם בכוחות עצמם. הם הוצאו משם על ידי נתניהו, אוחנה ושופרים מסוגו של ינון מגל, שלפני שבועיים פינטז על רצח בירי אוטומטי של עיתונאים מתנגדי נתניהו (ואחר כך, כמובן, אמר שמדובר ב”סאטירה”, כי הוא זבל אנושי, וכי בריונים הם תמיד פחדנים). מה שאנחנו חווים הוא טרור סטוכאסטי: המנהיגים והשופרות יודעים שיש אנשים בחוץ שאם ישמעו את הקריאה, יפעילו אלימות. אבל אי אפשר יהיה לקשר ישירות בין המפגעים ובין המנהיגים והשופרות. נתניהו הוא אמן בשיטה הזו. את הסטאז’ הוא עשה על רבין.

כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הפרו את החוק של גנץ ונתניהו. צאו להפגין. אם תקנסו, סרבו לשלם את הקנס. אם תותקפו על ידי קלגס במדים, קחו את הפרטים שלו והגישו נגדו תביעה אזרחית. יש שורה של קבוצות שמתארגנות לשם סיוע בכך. אף שהחוק מתיר לאדם להתגונן מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם היא מתבצעת על ידי מישהו שאמיר אוחנה נתן לו מדים, אני מאד לא ממליץ על כך. הקלגסים נעים בעדרים, והם מיומנים באלימות, ולא פחות מכך – בשקרי חיפוי זה על זה. אין כרגע שום כלי אחר להחזרת משמעת במשטרת ישראל פרט לתביעות אישיות נגד שוטרים. כשהכל ייגמר, נצטרך לפרק אותה; אבל אנחנו עוד לא שם.

המשטר רועד. תנו לו עוד כמה דחיפות רציניות. שימו לב: אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. אנחנו רק בדרך לשם. חברי כחול לבן יכולים להתעשת, להציל את מה שנשאר משמם הטוב, ולהצטרף להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית שתדיח את נתניהו. אבל לשם כך הם צריכים להבין שהברירה חדה: או פעולה להפלת הממשלה, או דיראון עולם.

בהפגנות נגד המשטר באיראן, המפגינים נהגו לצעוק “מוות לדיקטטור.” זה מצבם של אנשים שכבר נפלו תחת משטר עריצות ונאבקים לשחרור ממנו. השחרור תמיד קשה יותר ממניעת העריצות. אסור לנו להגיע למצב שבו נצטרך לצעוק “מוות לדיקטטור.” צאו להפגין כל עוד הצבת חמושי צה”ל מול המפגינים עוד לא הפכה לשגרה. אחרי זה, תשאר לנו רק מהפכה אלימה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

להתפלל עם העבריינים

הנהגת החברה החרדית עומדת על דם רעיה. זה לא ייסלח ולא יישכח

אנחנו נכנסים לסגר הנוכחי, שאיש איננו יודע בדיוק מהם כלליו, מסיבה אחת בלבד: בנימין נתניהו מחורפן מההפגנות נגדו ורוצה שהן תפסקנה. הוא החליט על סגר כולל בניגוד להמלצת המומחים, והתעסק שעות בנושא ההפגנות. התרומה של ההפגנות לתחלואה, ככל שיש כזו בכלל, אפסית. נתניהו, כהרגלו, עוסק ב-gaslighting לאומי.

משהתעמולה של נתניהו ירדה מעל הפרק, צריך לציין שמעבר למסך התעמולה יש בכל זאת עובדות. והעובדות מדברות על תחלואה יוצאת דופן בערים ובעיירות החרדיות. בבדיקות קורונה שנערכו לאחרונה בבני ברק, 490 מתוך 600 יצאו חיוביות. כל זה מגיע על רקע הזנחה פושעת של ההנחיות בקרב המגזר החרדי: בבני ברק ממשיכים בתי ספר לפעול למרות שמערכת החינוך סגורה. ואנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו התוצאות של ראש השנה.

על רקע זה, אפשר היה לצפות מהנהגת הציבור החרדי (ולא, אני לא מתייחס לרבנות הראשית – זה בסדר, אף חובש כיפה לא מתייחס אליה, זו הרבנות לענייני חילונים) שתצא מגדרה ותורה להפסיק מיד את ההתקהלויות. זה לא מה שקורה. החרדים העלו בשבועות האחרונים את הטענה שאי אפשר שלא להתפלל בבתי כנסת בראש השנה ויום הכיפורים. גם אחרי ההודעה על הסדר, יעקב ליצמן – למרבה החרפה, הוא הפסיק להיות שר מרצונו; לנתניהו לא היה האומץ לפטר אותו – קרא לאנשים להגיע לבתי הכנסת להתפלל ביום כיפור.

אין שום ציווי הלכתי שדורש תפילה בבית כנסת ביום כיפור. כן, על אדם יש חובה לעשות מאמץ להתפלל במניין, אבל עכשיו לא זמנים רגילים. פיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. יש מצווה של “לא תעמוד על דם רעך.” אם ראשי הציבור החרדי היו רוצים למצוא סיבות לאסור על תפילה בבתי הכנסת, יש להם די והותר בסיס הלכתי לשם כך. הם היו יכולים, אילו היו רוצים, להורות על מניינים במקום פתוח, בהפרדה של שני מטרים מאדם לאדם.

ואתם יודעים מה? יכול להיות שהם רוצים. יכול להיות שאלה מהם שעדיין בקשר עם המציאות ולא מהווים זומבים של גבאים מבועתים מהבחירות שאליהן נדחפו. אבל אין להם האומץ להתמודד עם הציבור שלהם. נושא בתי הכנסת הפך לסמל. איסור אכילת חזיר איננו הגרוע שבאיסורים ביהדות (אכילת שרימפס גרועה ממנו), אבל הוא הפך לסמל. וככזה, אכילתו הפכה לדחיה של היהדות. כך הפך נושא בתי הכנסת.

הציבור החרדי חי בתחושת מצור. זה מה שמגדיר אותו: מצור מול העולם המודרני, מול המודרנה עצמה. חדש אסזר מן התורה. אם היתה להלכה איזושהי משנה סדורה ביחס למגפות, אולי אפשר היה להשתמש בה כדי לפזר את תחושת המצור. אבל אנחנו יודעים על חידקים רק מסוף המאה ה-19, וזה קרה אחרי שהחרדים בחרו להתנתק מהעולם. התורה שלהם לא יכולה להגמיש את עצמה. חדש אסור מן התורה.

ושוב, יש דרכים לעקוף את זה. הנחיה רבנית חד משמעית לציית לרופאים היתה עושה את זה. אבל הרבנים פחדנים. תמיד היו. והתוצאה של הפחד מקהלם-שלהם תוביל לכך שהחל ממחר בערב, מאות אלפי אנשים יידחקו לבתי כנסת דחוסים גם כך. יום וחצי לאחר מכן, הם ילכו לפגוש אנשים שלא היו בבתי הכנסת. חלק ניכר מהם ישאו איתם את חידקי המגפה.

שוב, אם היינו רוצים להשתמש במונחים הלכתיים, היינו מתייחסים לנשאי המגפה האלה כאל אנשים שחל עליהם דין רודף. רודף שלא יכול לומר שהוא בלתי מודע לכך שהוא רודף. האנשים האלה מפירים בריש גלי את הנחיות רשויות הבריאות.

אבל הם עושים זה את בהסכמה, למצער הסכמה בשתיקה, של מנהיגות הציבור שלהם. ועל כן הדם שיישפך יהיה על ידיהם של הרבנים שלא קראו לבני קהילתם להשאר בבתיהם או להתפלל בחלל פתוח. הוא על ידיהם של הגבאים שלא נעלו את בתי הכנסת.

ויום אחד המגפה תחלוף. וכשהיא תיעלם מחיינו, אנחנו נזכור איך התנהלה הנהגת הציבור החרדי בזמנים של איום ממשי על חיינו. איך היא הפרה בפומבי את “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ואיך, כדי לשמור על המבנה החיצוני של מצוות דתה, עמדה על דמנו.

נזכור, ולא נשכח. ואם החרדים חושבים שהם שנואים עכשיו, אין להם מושג מה מחכה להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חומות רקובות, מבצר קורס

גם המציאות זקוקה להגנה: הערות בעקבות מותה של רות ביידר גינזבורג

השופטת העליונה האמריקאית רות ביידר גינזבורג נפטרה שלשום (ז’). עוד בטרם התקררה גופתה, מיהרו בכירים במפלגה הרפובליקנית – בראשם הנשיא טראמפ ומנהיג הרוב בסנאט מיץ’ מקונל, אולי האדם המסוכן ביותר בארה”ב – להודיע שהם ימנו שופטת רפובליקאית לבית המשפט העליון עוד קודם לבחירות. זאת, למרות שמקונל והרפובליקאים סירבו לאפשר לנשיא אובמה למנות שופט עליון עם התפגרותו של אנטונין סקאליה, אויב מוצהר של זכויות מיעוטים ואדם, ב-2016. לטענת מקונל אז, מאחר ובחירות עמדו בפתח (10 חודשים לאחר מותו של סקאליה), מן הראוי לתת לציבור לומר את דברו ביחס לזהות השופט החדש.

זה בפני עצמו צריך לומר כל מה שיש לומר על העצמאות לכאורה של בית המשפט העליון האמריקאי. הבעיה, מבחינת הרוב הדמוקרטי בארה”ב (ויש כזה; שיטת בחירות מעוותת מעניקה לרפובליקאים משקל יתר), היא ששופט רפובליקאי נוסף יאפשר למוטט שורה של הגנות, בראש ובראשונה ההגנה על זכות האשה על גופה.

ציניקנים יאמרו, במידה ניכרת של צדק, שארה”ב מעולם לא היתה דמוקרטיה. לא במקרה בחרו האבות המייסדים ברפובליקה ולא בדמוקרטיה; הם היו בחלקם גדול אוליגרכים והעריכו שההמון, אם יקבל זכות בחירה, יערער את האוליגרכיה הזו. אי השוויון היה מובנה לתוך החוקה: המדינות הדרומיות קיבלו בונוס בזכות ההצבעה שלהן, כשעבדים נספרו כ-3/5 אדם לצרכי זכות הצבעה. כלומר, אנשים שהדרום טען בתוקף שאינם אנשים אלא רכוש, העניקו לדרום יתרון מובהק בבחירות לקונגרס. על זה, בסופו של דבר, התנהלה מלחמת האזרחים: החשש של הדרום שפתיחת המערב להתיישבות של מדינות חירות תוביל לאובדן היתרון שלו בקונגרס, ובכך תפתח הדרך לביטול העבדות. אי אפשר יהיה לעשות צדק עם ההיסטוריה הארוכה ורוויית שפיכות הדמים של מאבק השחורים לזכויות, שבנקודה מסוימת התנגש באופן טראגי עם מאבקן של נשים לזכות הצבעה, בפוסט הזה; אבל הוא צריך להיות תמיד בתודעתנו. ההיסטוריה של ארה”ב היא מאבק – שסיומו לא קרוב – להענקת זכויות לכל תושביה; להפוך אותה מרפובליקה לדמוקרטיה; ולעתים קרובות המאבק הזה נחל תבוסות.

פעמים רבות, אולי רבות מדי, המאבק הזה היה משפטי. 60 שנות הדוקטרינה של “שווים אך נפרדים” מקורן בפסק הדין בפרשת Plessy vs. Ferguson. הומר פלסי דרש שיעניקו לו את הזכות לנסוע במחלקה ראשונה, אם רכש כרטיס כזה, למרות חוקי ההפרדה של הדרום; בית המשפט, אף שלא ירד לשפל הנורא של פס”ד דרד סקוט (שם נקבע ש”לאדם שחור אין כל זכויות שאדם לבן חייב לכבד”), קבע – בצביעות יוצאת דופן אפילו ביחס להיסטוריה האפלה של המוסד הזה – שכל זמן שההפרדה בדרום היא “שווה”, כלומר שלשחורים מוענקים אותם שירותים שמוענקים ללבנים, היא חוקית. נדרשו 60 שנים עד שפסק הדין הזה הופל, בפרשת Brown vs. Board of Education.

האינסטינקט הראשון, על כן, הוא לדרוש שזכויות לא יובטחו בפסיקה אלא בחקיקה. בישראל, למשל, זכות הביטוי איננה מוכרת בחוק. לממשלה יש עדיין סמכויות חירום לסגור עיתונים, אם הם יעצבנו יותר מדי את הממשלה. זכות הביטוי נשענת על פסקי דין בלבד, ושוטר או שר יכולים לאלץ אדם או עיתון לטפס במעלה הערכאות עד שבית המשפט העליון ייאנח ויפסוק שוב שכן, מותר לך לכתוב שהממשלה בת זנאים. זה ייקח הרבה זמן, הרבה כסף, הרבה תסכול והרבה נזק נפשי לעותרים.

אבל אז מגיעה המחשבה השניה. אחד מחכמי יוון הקדומים התייחס בבוז לחוקים: אלה, אמר, הם רשת רעועה. היא יכולה ללכוד את הדגים הקטנים, אבל הדגים הגדולים יקרעו אותה. אנחנו רואים את הדגים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית עושים בדיוק את זה. ופה, יש לנו את העריץ בהתהוות נתניהו, שאין קדנציה שבה לא עשה שמות בחוקים ואף בחוקי היסוד שלנו, כל זמן שאלה לא התאימו לצרכיו הפוליטיים הרגעיים.

חוקים, הבין כבר אורוול, לא יכולים להגן על הציבור בפני עצמם – אם הציבור לא רוצה בהם או אדיש להם. המשטרה תפרש את החוקים כרצונה, ומעצם טיבה – האנשים שמתגייסים אליה – היא ריאקציונרית יותר מהציבור. הוא דיבר על משטרת בריטניה תחת ממשלת הלייבור של אטלי; ספק אם היה מתייחס אל המיליציה הנבערת הישראלית כאל משטרה כלל. לזו יש היסטוריה ארוכה של התיישרות עם הקו של המשטר הנוכחי, וראיית כל פעולה כנגדו כפעולה עבריינית.

בנוסף לשלל הבעיות הללו, שקיימות בכל מדינה דמוקרטית בעולם, ניצבת ישראל בפני מספר בעיות נוספות. ראשית, מסורת יהודית ארוכה של הפרת חוק ובוז לחוק. זה, אחרי הכל, נכתב לעתים קרובות נגד יהודים ונאכף על ידי אנטישמים. ושנית, המסורת החוקית היהודית, ההלכה, שלכאורה ניתנה על ידי האל ומשכך יש לה עליונות על חוקים שחוקקו בני אדם.

כמובן, ההלכה היהודית נכתבה כולה על ידי בני אדם, ועל ידי כמה מהגרועים והמזוהמים שבהם. היא עוינת את המין האנושי. היא עוינת נשים. היא עוינת גאים. היא מיועדת לשרת את הגבר היהודי שומר המצוות. לגמרי לא במקרה, ככל שאדם דתי יותר בישראל, כך הוא ריאקציונר יותר. מתוך חוסר רצון להתעמת עם האדוקים ועם כהני הדת, שכל ממשלות ישראל כמעט נזקקו להם, העניקה הממשלה להם זכויות יתר – ובכך פגעה בזכויות הרוב.

לכך נוספת בעיה אחרת: ממשלת ישראל, מתוך הציונות שלה, לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים. היא הלכה לבית המשפט פעם אחר פעם, וניצחה פעם אחר פעם, בטענה שאין דבר כזה. בישראל יש בני עדות דתיות. מלידתך אתה כפוף לאחת מהן. הסיבה לכך היא הצורך של הציונות לשמר את העליונות היהודית בישראל. כל ממשלות ישראל סירבו להעביר את חוק יסוד: השוויון, או חוק דומה לו. אחרי הכל, המשמעות של חוק כזה היא ששחור בווירג’יניה שווה ללב… אה, שפלסטיני ישראלי הרוצה לרכוש דירה בעפולה שווה בזכויותיו למישהו שעיקר גאוותו על כך שיצא מרחם של אשה יהודיה.

לאמריקאים חפצי חירות יש יתרון מובהק אחד על פנינו: הכרזת העצמאות והחוקה, שקובעים שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. ספק אם ג’פרסון ומדיסון הבינו את המשמעות המלאה של מה שכתבו. אבל הטקסט הפך למקודש, ללוחות הברית של הדת האזרחית האמריקאית, ואנשים שהמערכת השפילה או שיעבדה יכלו להשתמש בתפיסה המובנית של שוויון כטריז לרסק באמצעותו את האפליה. לאמריקאים עמדה גם המסורת הארוכה של הדרך שבה עושים דברים. ובסופו של דבר, ההליך הדמוקרטי הוא בדיוק זה: הדרך שבה עושים דברים. המערכת העדינה שבאמצעותה מונעים מהחיכוך שקיים בכל חברה, מעצם קיומה כחברה, מלהגרר לאלימות או לדריסה של המיעוט על ידי הרוב.

לנו אין דבר מכל אלה. המסורת הליברלית שלנו הגיעה מבחוץ, והיא צריכה להתמודד עם כאלפיים שנים של הלכה שונאת אדם. המערכות שלנו נבנו למידותיו של אדם אחד, דוד בן גוריון, ואין לנו חוקה כי הוא לא רצה כבלים על ידיו. התוצאה היא מערכת שאי יציבות בנויה לתוכה – אי יציבות שעריץ בהתהוות יכול לנצל, ועושה זאת לנגד עינינו.

אז לפני חוקים וחוקות, ועל אחת כמה וכמה לפני פסקי דין, אנחנו צריכים לגבש לעצמנו נומוס: מערכת של מותר ואסור, הראוי והלא ייעשה כן במקומותינו. ואנחנו צריכים לעשות את כל זה תוך כדי מערבולת הבוץ והחרא שמטיחים בנו תומכי העריצות, תוך שהם משתמשים בכלי תעמולה שגבלס היה מוריק מקנאה למראם, שנמצאים בכיסו של כל מסומם יהוה.

כל זה הופך את המאבק לארוך וסיזיפי-למראה; אבל אין לנו ברירה אלא להתייצב אליו. לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

אריה נסך

מה עומד מאחורי הקשקשת של ערוץ 20 על “אריה נוצרי”

לפני כמה ימים געה הפיד השמאלי שלי בצחוק על “ידיעה” מופרכת שפרסם ערוץ 20 (לא אקשר אליה כדי שלא להוריד את סך הידע בעולם, אבל תוכלו למצוא אותה בקלות): פסל של אריה שנתרם לירושלים, טען כתב הערוץ, הוא בעצם אריה מיסיונרי, אף שאין עליו שום סמל נוצרי. הוא נבנה, כך הכתב, על ידי אמן שידוע בכך שהוא רוצה להפיץ את הנצרות באמצעות פסליו, והפסל הוצב, על פי ההבל, בעידוד של הקרן החדשה. שכידוע, מטרתה בעולם היא להפיץ נצרות.

כלומר, יש לנו פסל של אריה, שהוא פסל של אריה לכל דבר, הוא נראה כמו פסל של אריה, אבל בערמומיותו הוא מדיח את הילדים שמשחקים עליו לעבודה זרה.

זה המושג שחסר לנו: עבודה זרה. מכירים את האיסור על לא-יהודי לפתוח בקבוק יין, או – במקרים מסוימים – לבשל ליהודים? הוא נובע מהתקופה ההלניסטית-רומאית-ביזנטית. באותה התקופה, אנשים אכן היו מקדישים – אוטומטית ובלי מחשבה – בקבוקי יין וארוחות לאלים פגאניים. ראוי לציטוט השיר של קוואפיס על נער נוצרי בודד, מיריס, בקבוצת פגאנים:

וכן, כעת אני זוכר שני מקרים נוספים.

כשהסכנו נסכים לפוסיידון,

הוא הרחיק עצמו מעמנו והתבונן הרחק.

וכשאחד מאיתנו, בהתלהבותו, אמר:

“מי יתן וכולנו נזכה לחסדיו והגנתו

של אפולו, הגדול והנשגב”,

מיריס, מבלי שהאחרים שמעו, לחש: “כולם פרט

לי.”

השיר על מיריס מייחס את מותו לשנת 340. הכתיבה של קוואפיס עדינה ומדויקת: בשנת 340, עדיין היו הנוצרים מיעוט והפגאנים רוב, והנוצרים שרצו לבוא בקהל נזקקו לתחבולות כגון אלו של מיריס, להיות בפנים אבל להפנות מבט ברגע הנכון, לסייג את הברכה כדי שלא לעורר את כעסו של האל הנוצרי, אבל בחשאי. וכפי שמראה לנו השיר, משפחתו של מיריס היתה סובלנית משמעותית פחות.

לאסונו של המין האנושי, הקיסר קונסטנטינוס אימץ את הדת הנוצרית כ-30 שנים קודם לכן. בעקבות זאת, בעקביות ובשיטתיות, נמחק – באלימות חוקית ובהשתוללות אספסוף נוצרי – העולם הפגאני העשיר, החד, הבהיר, שהעניק לנו שכיות חמדה כה רבות.

ואיתו חלף מן העולם גם הנוהג של הקדשת בקבוקי יין ונסך מהם לאלים. נוצרים אינם עושים זאת. אבל היהדות הרבנית, מסתגרת ומפגרת כתמיד, לא טרחה לשים לב. האיסור על פתיחת יין על ידי נוכרי נשאר בתוקפו גם כשהסיבה לו עברה מהעולם.

היהדות הרבנית היתה, ועודנה, רדופה על ידי החשש מעבודה זרה – משום שרוב מוחלט של בניה נטש אותה; מי בבוז, מי בצער, אבל נטשו אותה. כל דבר שמריח זר, נראה לה כאילו הוא עומד לפתות את בניה ולהרחיק אותם. ועל כן היא אוסרת עליו – ובהתאם, פעם אחר פעם, מרחיקה מעליה את העדינים ורחבי המחשבה מבין בניה, מי שנפשם לא מוכנה להכלא בין ארבע כתלי בית המקדש.

העולם, מבחינת היהדות הרבנית, מלא שדים שתפקידם לפתות את היהודי לסטות מדתו, לעשות מעשה לא חשוב, אפילו בלתי נראה לעין, שיסיט אותו מדרך הישר אל האבדון. השדים האלה היו בה עוד לפני שהתנפחה הקבלה, שהביאה איתה עוד ועוד מהם.

מכירים את האגדה על חנה ושבעת בניה (אגדה ששרדה בצורה משמעותית הרבה יותר דווקא אצל הנוצרים)? המלך, שלא רוצה להרוג את הבן הקטן, שומט לרגליו טבעת ומבקש ממנו להרים אותה. אלא שהילד והאם רואים את כוונתו האמיתית: לגרום לילד להתכופף, ובכך להיראות כאילו הוא משתחווה. מראית העין של העבודה הזרה די בה, על פי האגדה הרבנית, שהילד יבחר במותו. כך צריכים, אומרת לנו המסורת היהודית, לנהוג יהודים טובים. לשם כך השתמרה האגדה הזו.

וכך יכולה דת רדופת חלומות זוועה להאמין שפסל של אריה, שאין בו כל סמל נוצרי, יכול לפתות יהודים לנצרות, רחמנא ליצלן. אבק של נצרות ידבק בהם – מעצם כוונתו של האמן שיצר את הפסל – אם ישחקו עם אריה הנסך הזה.

זה נלעג, מגוחך ופאתטי – וזו תפיסת העולם של המון, המון יהודים בישראל. אלו מאיתנו שנותרו חופשיים צריכים להכיר את צורת המחשבה הזו. העובדה שהיא מגוחכת ונלעגת אין משמעה שהיא לא חזקה. כרגע היא מוגבלת לקבוצה קטנה יחסית; אבל אם ינתן לה הכוח, כפי שניתן הכוח לנוצרים העתיקים, היא תאכיל אותנו לאריות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הבעיה עם נחל האסי

פתאום השמאל ה'שוויוני' שנאבק בלהט על משאבי הטבע כאשר יצחק תשובה או האחים עופר משתלטים עליהם עובר צד, כי מדובר בקיבוץ

כאשר אביגדור ליברמן התמנה לשר הביטחון יצאתי להפגין נגד המהלך. חשבתי שזה מינוי מופקר וחסר אחריות. קיוויתי שיש גם מספיק אנשי ימין שיבינו שמי שממנה אדם כמו ליברמן לתפקיד שר הביטחון לא באמת דואג לביטחון המדינה. אז אפילו לא ידעתי על כל עניין הצוללות, זה התגלה אחר כך.

בהפגנה הונפו לחמש דקות דגלי פלסטין והורדו מהר מאוד בעקבות דרישה של מוסי רז. עדיין מישהו צילם, התמונה הופצה ברבים וחבר שלי התקשר אלי בכעס: "תודה רבה אידיוטים, נתתם שוב לנתניהו את השלטון." אמר.

"שאני אבין." עניתי לו. "נניח שלא בסדר להניף את דגל פלסטין בהפגנה. אביגדור ליברמן שר הביטחון ואנשים מתעסקים באיזה דגל?"

"כן." ענה לי החבר "ככה זה עובד. מתי תבינו כבר?"

" אבל בעצם מה הבעיה בדגל פלסטין?" שאלתי " הרי נתניהו בעצמו הסכים למדינה פלסטינית באופן רשמי לא?"

"תבין," הוא השיב לי. "בשביל שיהיה לשמאל סיכוי קטן לנצח צריך בין היתר שאנשי ימין יישארו בבית ביום הבחירות. לכאורה זה היה אמור לקרות באופן טבעי, הרי הליכוד דופק אותם כל הזמן. הם לא יצביעו מרצ אבל יש כמה מנדטים טובים שהיו יכולים להישאר בבית ביום הבחירות. אבל בגלל ההסתה הימנית הם יוצאים להצביע כל פעם נגד השמאל – לא בעד המדינה, נגד השמאל."

[מי שלא מבין איזו האשמה גלומה בטענה הזאת שיקרא את המשפט האחרון שוב. מי שכן מבין וכועס עכשיו, מצטער להודיע אבל נתקלתי במספיק אנשי ימין בפייסבוק שהודיעו לי בדיוק את זה, שהם יצביעו רק כדי לדפוק את השמאל ולא משום סיבה אחרת.]

"אז לפחות אל תעזרו להם." סיכם החבר שלי "לפחות אל תתנו להסתה של הימין תחמושת. נכון שנתניהו הסכים למדינה פלסטינית אבל זה לא טיעון מבחינתם. הם רואים דגל פלסטין בתל אביב ומבינים דבר אחד, שתל אביב מזדהה עם האויב. הטיעונים היפים שלך עוברים להם מעל הראש."

אני זוכר שחיפשתי את הנאום של יאיר גרבוז ברשת. קראתי אותו לאט וביסודיות וגיליתי שאין בו שום מילה שאני לא מסכים איתה. מה לעזאזל הבעיה בנאום הזה? שאלתי. התשובה שקיבלתי היא שאין שום בעיה בנאום עצמו, אבל אם אתה מזכיר 'קמעות' באופן שלילי אתה לוחץ על הכפתורים של הימין והם קמים מהכורסא והולכים להצביע. בערך כמו שמנחם בגין הזכיר 'בריכות שחיה' כדי ללעוג לקיבוצים וגרם לזעם במחנה השמאל.

אז מה עושים? עד לא מזמן אמרתי לעצמי שהימניים יכולים לקפוץ לי. אני לא מתכוון לצנזר כל התבטאות קיצונית במחנה שלי (למה? בימין מצנזרים את הקיצונים שלהם? ) אני לא מתכוון להצטדק ולהתפתל על כל דגל וכל כרזה. ממילא אם אהיה עסוק למצוא חן בעיני הימין אז כבר לא אהיה שמאל, אז שיקפצו.

ואז הגיעה פרשת נחל האסי והכול התמוטט ברעש גדול.

שיהיה ברור, העלאת הסיפור של הנחל הזה על ידי הימין היא ספין ותו לא. המאבק הזה לא חדש ועד היום לא זכור לי שיאיר נתניהו חשב שהוא ראוי להתייחסות בכלל. אבל המחאה ברחוב בלפור לא נעלמת, משפטו של נתניהו קרב והולך, מחדל הטיפול בקורונה מנפץ את האגדה על כישורי הניהול של נתניהו והסיסמה 'חזק מול החמאס' נקברה מזמן מתחת למזוודות הכסף הקטארי. אז מוצאים איזה סטטוס מגעיל של איש שמאל מלפני שנה וחצי, מנסים לעניין את הימין בתמונות של כמה בלונים בצורת איבר מין זכרי שהונפו בהפגנה, וכשזה לא עוזר מביאים את סיפור הנחל הזה בתקווה להסיט את הדיון מהבעיות הבוערות באמת של המדינה.

והשמאל, אוי השמאל, נופל כמו טיפש ישר למלכודת. נופל? קופץ ראש ישר פנימה.

נכון, לא כולם. יש עוד מספיק אנשי שמאל שלא שכחו את העקרונות שלהם (כמוני למשל ) אבל יש הרבה יותר מדי שהגישו לימין שוב את הקוקטייל הקטלני של התנשאות, צביעות וגזענות. בדיוק מה שנתניהו צריך כדי לתדלק מחדש את להבות השנאה למפא"י. וזה בא בזמן הכי טוב לימין כי הרי בבחירות הבאות מה שנשאר ממפא"י עומד להימחק מהמפה הפוליטית. ימניים שעשו קריירה מהסתה נגד מפא"י מצאו את עצמם פתאום בלי הצדקה לקיומם. כמה טוב שיש מספיק טיפשים בשמאל כדי להחיות את הפגר הזה דקה לפני שהוא נפח את נשמתו.

פתאום השמאל ה'שוויוני' שנאבק בלהט על משאבי הטבע כאשר יצחק תשובה או האחים עופר משתלטים עליהם עובר צד, כי מדובר בקיבוץ. פתאום חוזרים הדיבורים הגזעניים על הערסים מבית שאן שמלכלכים ומרעישים, חומר בעירה משובח לתעמולת השנאה של הימין ואם לומר את האמת – בצדק הפעם. ומסתבר שיש פסיקת בית משפט, ואם הבנתי נכון אז מי שמפר אותה הוא דווקא הקיבוץ (מי שיודע אחרת שיתקן אותי. בינתיים התשובה שקיבלתי היא שהעניין תקוע בוועדות, אני מניח שזה המקבילה של הכלב שאכל את שיעורי הבית אצל המבוגרים). ותודות לכם צץ שוב העניין הזה של הסדר החוב של הקיבוצים שכבר שכחנו ממנו. עכשיו מסתבר שקיבוץ ניר דויד קיבל מאה מיליון ₪ בהסדר ההוא. כלומר שבחובות הם דווקא יודעים להתחלק יופי עם הציבור.

בזכותכם גם עולה מחדש כל האנומליה הזאת שלפיה קיבוץ הוא 'שטח פרטי' ששייך לעמותה ולכן אפשר למנוע מהציבור כניסה אליו אבל הוא יישוב לכל דבר שמקבל תקציבים מהמדינה. מוזר, גם העיר שלי – מודיעין – היא יישוב והיא מקבלת תקציבים מהמדינה אבל איכשהו אני לא רשאי לסגור את הרחוב שלי בפני אף אחד. למעשה היו תושבים שזעמו מאוד על החרדים ממודיעין עילית, שבאים לבלות בפארק ענבה היפה שיש לנו בעיר, וחשבו לסגור את הפארק בפני מי שאיננו תושב מודיעין. הם גילו שזה בלתי חוקי.

אבל אני נסחף כאן לדיונים צדדיים. מה שמרתיח אותי הוא לגלות כמה מאנשי המחנה שאמור להיות המחנה שלי מדברים מתוך פוזיציה ולא באמת מאמינים בעקרונות השמאל. בזה, רבותי, אתם דומים לימין הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אגב, אם להיות ישר, אני באמת לא יודע אם אני לא כועס יותר על הטיפשות מאשר על הרשעות. איפה השכל? איך אתם נותנים ככה את הניצחון הבא לימין על מגש של כסף?

אל דאגה, אני אמשיך להצביע לשמאל. אני לא מצביע מתוך נאמנות לשבט ולא כדי לעשות דווקא לאף אחד אלא כי אני בעד יציאה מהשטחים, הפרדת הדת מהמדינה ומדינת כל אזרחיה שוויונית ונאורה. אם הייתי מצביע לפי רגש הייתי נשאר בבית בבחירות הקרובות. אחרי הכול, בשביל טיפשים, גזענים וצבועים אני יכול להצביע לימין לא?

(עידו סוקולובסקי)

מי נתן את ההוראה?

מה חושפת הנחת המטענים בכפר קדום על התו”ל של צה”ל, או, במילים אחרות: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור, גרסה 2,498,723

לפני כשבועיים, הגיעו חיילי גדס”ר נח”ל לכפר קדום, כנראה באישון לילה, והניחו בו שלושה מטענים מורכבים מרימוני הלם. הם הוסיפו לצד המטענים כתובות איום עילגות כלפי התושבים בכפר. פלסטיני נפצע קל מהמטען הראשון; הפלסטינים זיהו מטען שני, צילמו אותו והפיצו את המידע ברשתות החברתיות; ובצה”ל הבין מישהו שהצבא, שוב, ביצע פיגוע נגד מערכת ה-hasbara ידועת הסבל, ושלח את הכוחות לאסוף את המטען השלישי לפני שהפלסטינים ימצאו אותו ויעשו גם ממנו מטעמים.

אלה, חשוב לציין, העובדות כפי שצה”ל עצמו מודה בהן. עכשיו נפתחה חקירת מצ”ח בשאלה באיזו סמכות הניחו החיילים מטענים בתוך אוכלוסיה אזרחית, או, בלשון צה”ל, “התחזקה בצה”ל ההערכה שמפקדי הכוח בשטח הציבו את המטענים בלי לקבל את האישורים המתאימים ולא דיווחו על כך למפקדים שלהם.”

עבדכם הנאמר קרא בשעתו, כששימש ככותב הבלוג של “יש דין”, עשרות תיקי מצ”ח. על כן אני יכול להניח בבטחון ניכר שהחקירה תיראה כך: חוקרי מצ”ח יבזבזו זמן רב כדי לברר איזו יחידה היתה מעורבת, אף שהעובדות בנושא כבר פורסמו; אחר כך הם יחקרו, בעצלתיים ובמרחק של חודשים בין פעולת חקירה לפעולת חקירה, את המעורבים; הם ימרחו עוד זמן, ובסופו של דבר יגישו מסקנות לפרקליטות הצבאית. זו, החוליה השניה בשיבוש החקירה, תישן על התיק קצת, כנראה שנה או טיפה יותר; ואז תגלה להפתעתה הגמורה שהחיילים המעורבים כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, שהוא שישה חודשים לאחר שחרורם של החיילים המעורבים. תהיה לה כמובן האפשרות להעביר את התיק לפרקליטות האזרחית, אבל מאחר ואף אחד לא נהרג, הנסיון מלמד שהיא לא תעשה את זה.

לשיטת המריחה הצבאית הזו, למעשה המגונה הזה בזמן, יש מטרה אחת: לאפשר לחיילים המעורבים לצאת מתחולת חוק השיפוט הצבאי, ולחמוק מדין. אף אחד בצבא לא רוצה עוד מקרה של דוד הנחלאווי, שהוביא לכמעט מרד, או חס וחלילה איזה תיק אלאור אזריה. כמה צקצקנים כמו הגר שיזף הנפלאה מ”הארץ” (גילוי נאות: עבדנו יחד במחלקת התקשורת ביש דין) ועבדכם הנאמן ימשיכו לעקוב, אבל מאחר ואין הרוג, בפרקליטות הצבאית יודעים בבטחה שאף בית משפט ישראלי לא יורה להם להעמיד מישהו לדין.

למעשה, גם אם החיילים היו הורגים אדם, כמו במקרה של החייל שירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של המפגין הלא-חמוש באסם אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית ומצ”ח היו עושות הכל כדי למסמס את החקירה. המקרה ההוא הונח לפתחו של בג”צ שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להיאנח ולא להורות על העמדה לדין. בשעתו תהיתי למה בכלל טורחים לבזבז זמן יקר של עורכי דין חשובים בעתירות כאלה; עכשיו אני שמח שהן הוגשו, כי הן יוכיחו לבית הדין הבינלאומי בהאג שבישראל אין מערכת חקירה ראויה, ובהתאם – פושעי צה”ל יישפטו שם.

בכל זה אין חדש; כל זה נכתב לעייפה. אבל במקרה של הטמנת המטענים בקדום יש משהו חדש. שימו לב לתגובה של צה”ל: מפקדי הכוח בשטח הניחו את המטענים מבלי לקבל את האישורים המתאימים. הבעיה של ארגון הטרור החזק במזרח התיכון היא לא עם הטמנת המטענים עצמם, אלא עם כך שהקצין הרלוונטי לא חתם על הפקודה.

אנקדוטה קצרה: עבדכם הנאמן למד לא לראות ברימוני הלם צעצוע במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. היה קצין מטומטם מהמקובל בגבעתי, שהחליט לילה אחד שזה יהיה נורא מצחיק להפחיד את הפקידה שלו על ידי השלכת רימון הלם עליה. אז הוא לקח את הרימון, התחיל לספור עד ארבע, וגילה להפתעתו שלרימון הלם יש מנגנון השהיה של שתי שניות בלבד.

הפקידה באמת נבהלה. גם עבדכם הנאמן, ששמע פיצוץ מהקומה למעלה ואחריו צרחות. הקצין פונה לבית חולים עם שברים לכל אורך הזרוע שלו. לא ראינו אותו יותר. אני מקווה שחוש ההומור שלו השתפר עם השנים.

המטרה של הנחת המטענים בכפר קדום, כפר שמנהל מערכה ארוכה של התנגדות לכיבוש, היתה הטלת טרור. המילים של צה”ל על “האישורים המתאימים” חושפות לרגע – לפני שהשגרה תחזור ותאפיל על כך – את סט הפקודות הכפול של צה”ל בשטחים. מצד אחד, ישנן הפקודות הרשמיות. מצד שני, יש את סט הפקודות שכל חייל מכיר: המטרה של פעולות צה”ל בגדה הן הטלת אימה על הפלסטינים. כל הפלסטינים. השמות לסט הפקודות הזה משתנות עם השנים (”יצירת תחושת נרדפות,” “לבנת שיבוש,” והנוכחית – שנראה שגם היא בדרכה החוצה לאור החשיפה שקיבלה – היא “הפגנת נוכחות”.)

האמצעים קבועים: כוחות של צה”ל נכנסים לכפרים פלסטיניים, לרוב בלילה אבל לעתים גם ביום, ומשליכים רימוני הלם וגז לכל עבר. לעתים הם משליכים את רימוני הגז לתוך בתים. אנשים, ילדים, תינוקות מתעוררים מכל פיצוץ ומיד חשים מחנק נורא. לפעמים אנשים מתים מהתעלולים האלה; לרוב לא. הם רק למדים שאין להם בטחון בשום מקום. אין להם בטחון בבתיהם, אין להם בטחון במיטתם. בכל רגע עשוי חמוש ישראלי להעיר אותם בבום.

שיטה אחרת היא כניסה לבתים לצורך הטלת אימה. לרוב קוראים לזה “מיפויים”: כוח פושט על בית, מנסה לפרוץ את הדלת, ואם הוא נכשל דורש בצעקות מבעל הבית לפתוח את הדלת. ההמשך קבוע: מרכזים את כל בני המשפחה – לרבות ילדים שזה עתה הוצאו ממיטתם – בחדר אחד, עושים חיפוש חפוז ולא רציני בבית, פה ושם הורסים ציוד, פה ושם בוזזים כסף, פה ושם משמידים מזון סתם כך. רשמית, המטרה היא “מיפוי”: לדעת מי נמצא בכל בית ובכל חדר. אחר כך הכוחות יוצאים מהבית. בלי עצורים. המטרה לא היתה מבצעית. המטרה היתה הטלת אימה. את המידע שהם אוספים על הבית הם בדרך כלל משמידים או לפחות מזניחים: הוא לא המטרה. הוא התירוץ.

צה”ל מבצע, בהערכה גסה, עשרות פשיטות מסוג זה מדי לילה. מותר להניח שהן עיקר פעילותו המבצעית.

משימות כאלה מתבצעות בדרך כלל בהוראה בדרגת המ”פ. החיילים יודעים מה מותר ומה אסור: הם יודעים שלהשליך רימון גז לעבר בית מותר, לתוך בית אסור – אלא אם יש פקודה מפורשת לעשות זאת. כל חייל מכיר את סט הפקודות הלא רשמי הזה, עד רמת המח”ט. אבל כשמגיעים לאוגדה – לא מכירים, לא יודעים, לא שמענו. ומצ”ח מצייתת: היא יודעת שאם היא תחקור את האוגדונר, היא עשויה להגיע בטעות גם לאלוף הפיקוד.

כל אוגדונר היה מח”ט. כל מח”ט היה מג”ד. כל מג”ד היה מ”פ. הם יודעים אילו פקודות מבצעים החיילים שלהם. הם יודעים, ובדרך כלל מכסת”חים את החיילים. הם יודעים שלכיבוש אין קיום אלא אם הוא מבוסס על טרור בלתי פוסק.

אבל לפעמים החיילים מגזימים קצת, מפגינים טיפה יותר מדי יצירתיות. אף אחד בפיקוד לא היה מרים גבה אם חיילי גדס”ר נח”ל היו פושטים על קדום בלילה, ובמקום להניח מטענים פשוט משליכים רימוני הלם לתוך בתי התושבים. הבעיה של הפיקוד היא לא עם הפעולה, היא עם הנראות: כשאתה מניח מטען שילדים יכולים להפגע ממנו בלב אזור אזרחי, זה נראה ממש, ממש רע. זה לא רק טרור, זה נראה כמו טרור. ולכן מישהו בפיקוד – מישהו שעובר על התקשורת הפלסטינית, לא מישהו ברמת הפלוגה שהניחה את המטענים – שלח את החיילים לאסוף את המטען השלישי.

אז עכשיו הפיקוד מעמיד פנים שהוא לא יודע מאיפה הגיעו הדברים האלה, והוא מעמיד פנים שהקצין בדרגה הנכונה לא חתם על פקודות הנחת המטען – ומבלי משים, חושף את העובדה שבצה”ל חושבים שהנחת מטענים בלב אזור אזרחי היא תקינה לגמרי, כל זמן שמקפידים על הניירת.

זכרו את זה. עוד מעט נידרש לשכוח שוב. וביחס לשאלה "מי נתן את ההוראה" – התשובה היא הציבור הישראלי. כולנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האנטי-ביביזם הורג אותנו

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל הזה, שמענו את בנימין גנץ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, כי אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל זה עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, כי המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד היה בן גוריון. הוא זה שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא זה שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא זה שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ההגנה; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים חנינה. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון היה תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק הזה ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר יהיה לכבות את האור, כי עוצמות למאבק כזה מגיעות פעם בדור. וספק אם יהיה כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)