החברים של ג'ורג'

געגועי לפריצקי

נתקלתי השבוע, באירוע הרמת כוסית לקמפיין לראשות מרצ של זהבה גלאון – מועמדת ראויה, אבל זה יהיה פוסט אחר – ביוסי פריצקי. הרבה זמן לא חשבתי עליו, אבל עכשיו נראה שיש טעם להזכיר שוב את הסיפור.

פריצקי היה חבר בכיר בסיעת שינוי, שהפך בממשלת שרון השניה לשר התשתיות. בתוקף תפקידו, הוא התנגד להסכם הגז המצרי, בין חברת EMG שבבעלותו החלקית (21%) של האוליגרך יוסי מימן ובין ממשלת מצרים. פריצקי העדיף עסקת גז עם חברה בריטית-פלסטינית.

מימן לא מיהר לוותר על העסקה הרווחית מאד. השר מתנגד? שרים אפשר להזיז. הוא הפעיל את אחד משכיריו, שבתי שביט – הוא עשוי להיות מוכר לכם כראש המוסד לשעבר – והלז הפעיל חוקר פרטי, שמצא קלטת שגמרה את הקריירה של פריצקי. הקלטת נשמע פריצקי משוחח עם חוקר פרטי אחר, קודם לבחירות, ואומר לו ש"בטוח שיש לכלוך" על חברו למפלגה, אברהם פורז. זה היה לא-קולגיאלי מצידו של פריצקי, ללא ספק, אבל זה לא היה פלילי. פריצקי אולץ להתפטר מתפקידו, וב-2005 נחתם הסכם הגז המצרי. שנה לאחר מכן, בטרם החל הגז לזרום, מימן כבר מימש כמה מאות מיליוני דולרים. טוב להיות אוליגרך. גם שביט לא יצא בלי כלום: עסקת הגז המצרית הכניסה לו 11 מיליוני דולרים. יש להניח שהוא לא קיבל אותם בשל יכולותיו כנושא ונותן.

פריצקי (משמאל) השבוע

בימי ממשלת אולמרט, הוחלט לנסות שוב לפנות לערוץ הגז הבריטי-פלסטיני, בביצוע החברה הבריטית BG. לפתע, צץ הנביא הידוע בוגי "משה" יעלון, וטען שעסקת הגז הזו תקדם טרור, לא פחות. יתר על כן, הוא טען שישראל לא יוצאת למבצע קרקעי רחב בעזה מ"שיקולים מסחריים." יעלון, שקשה לחשוד בו שלא ידע על "גשמי קיץ" ומבצעים רחבים אחרים של צה"ל ברצועה, כנראה סמך על זכרונו הקצר של הציבור. עסקת הגז הבריטית-פלסטינית נדחתה, ככל הנראה סופית.

ההמשך ידוע. מימן, לטענת ממשלת מצרים, יצר קשר מושחת – ככל הנראה באמצעות שביט – עם הרודן המודח מובארק ועם בניו, והצליח לארגן לעצמו דיל נאה. ממשלת מצרים דורשת תוספת תשלום של 780 מיליונים עבור הגז שכבר העבירה. גז, אגב, אין; חולית טרור מסתורית – אולי אותה חוליה שביצעה את הפיגועים סמוך לאילת, שצה"ל העדיף לייחס לעזתים – מפוצצת את הצינור שוב ושוב.

בקיצור, העסקה הנהדרת של מימן, שתואר כגאון עסקי כשעשה אותה, דפקה אותנו עד העצם. מחירי החשמל של כולנו כבר עלו בגללה. מימן כבר גזר את הקופון שלו – ואותו, יש להניח, מחירי החשמל לא מטרידים יותר מדי. פרשת פריצקי הדגימה לנו, לראשונה, את כוחם הבוטה של אוליגרכים בישראל; אבל ב-2004 לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. לא ידענו, למשל, לדרוש שהממשלה תתחייב שלא לחתום על עסקאות מול אוליגרך שהפעיל את כוחו כדי להדיח נבחר ציבור, לדרוש מהממשלה לא לאפשר מצב של "הרצחת וגם ירשת." לא ידענו לדרוש שעסקאות כאלה, שמשפיעות על כל הציבור, ייערכו באופן שקוף. מותר גם לתהות מה היה קורה אם אכן לממשלה הפלסטינית היה מקור הכנסה עצמאי מתרומות ומהמכס שישראל מעבירה או לא מעבירה כרצונה.

אבל זה יקום אלטרנטיבי. מימן דאג לכך שזה לא יקרה. לזכור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לנו שהאוליגרכים דואגים לאינטרס הכללי ושאם רק ניתן למי שכבר כך יש לו יותר מדי עוד קצת, העושר יזרזף אלינו איכשהו. משהו מזרזף מכיוונם, בהחלט. לא הייתי מכנה אותו עושר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סיפור קטן על חלמאות ורשעות

בתשיעי ביוני 2011 פנתה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) בשאילתה לשר הבטחון, אהוד ברק. היא רצתה לדעת מדוע מנעה ישראל את יציאתן של נשים מעזה לטול כרם להשתלמות מקצועית של האיגוד המקצועי הפלסטיני למעצבי שיער, ומה מדיניותה של ישראל כלפי נשים ברצועה בכלל. גלאון ציינה את העובדה שמאחר וישראל מאשרת רק את יציאתם של סוחרים גדולים מהרצועה לגדה, ומאחר ואין בעזה סוחרות בהיקף דומה, ישראל מבצעת דה פקטו אפליה של נשים פלסטיניות. היא שאלה את השאלות הבאות:

1. מדוע ממשיך הצבא ליישם מדיניות המפלה נשים פלסטיניות ומיישרת קו עם המדיניות שנוקט החמאס נגד נשים ברצועה?

2. מדוע לא יאמץ צה"ל מדיניות אחידה לפיה יותר לנשים מעזה לצאת לגדה לטובת פעילות עסקית או מסיבות אחרות המקדמות את מעמדן בחברה הפלסטינית?

3. כיצד משררת המדיניות הנוכחית את הצהרת ישראל שברצונה להחליש את שלטון החמאס ברצועה?

4. מה מספר אישורי הכניסה שניתנו לנשים מעזה לעומת גברים בשנה החולפת לטובת פעילות עסקית?

על פי נהלי הכנסת, השר חייב להשיב לשאילתה בתוך 21 יום, או לבקש דחיה ל-21 ימים נוספים. השאילתה של גלאון הוגשה, כזכור, בתחילת יוני. בשיחה עמה היא אומרת שלמשרד הבטחון – ולא רק לו – יש מדיניות של מסמוס השאילתות. לגלאון יש ביקורת חריפה במיוחד על התנהלותו של משרד הבטחון בבקשות דחופות של חברי הכנסת: לעתים קרובות התשובה מגיעה כאשר היא כבר לא רלוונטית.

במקרה הנוכחי, גלאון דווקא קיבלה תשובה. אמנם, היא הגיעה בראשון בינואר 2012, כלומר חצי שנה כמעט לאחר הגשת השאילתה, ואמנם החתום עליה לא היה שר הבטחון אלא מתן וילנאי, הסרח העודף שמחזיק בתפקיד שאיש לא החזיק בו לפניו – זה של "השר להגנת העורף" – ושבעליל נוצר כדי לספק לו ג'וב, אבל הגיעה תשובה.

דא עקא, שהיא סותרת את מדיניותה המוצהרת של הממשלה. וילנאי, בכותבו כלבלר לענייני אין-לי-כוח-לדברים-האלה של ברק, כתב ש"ביום 19.9.2007 קבע הקבינט המדיני [...] כי רצועת עזה היא "שטח עוין", וכי תוטלנה מגבלות מחמירות בתחום האזרחי, לרבות לתנועת אנשים מן הרצועה ואליה. בהתאם להחלטה זו, אשר בבסיסה טעמים בטחונים ומדיניים, כיום לא מתאפשת כניסת פלסטינים מתחומי רצועת עזה לשטחי מדינת ישראל אלא במקרים הומניטריים דחופים [...] עם זאת יודגש כי לצה"ל בכלל ולמתפ"ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים - יצ"ג] בפרט אין מדיניות המפלה יציאת נשים מרצועת עזה, לצרכי עסקים או לצרכים אחרים, הכל בכפוף למדיניות הנהוגה באותה העת." ההדגשה שלי.

וואלה. ההצהרה הזו של וילנאי, השר לענייני קבלת משכורת שר במשרד הבטחון, עומדת בסתירה להצהרה פומבית של המנהיג היקר בנימין נתניהו: ביולי 2010, כלומר כחודש וחצי אחרי פרשת המרמרה, הצהיר נתניהו ש"הסגר האזרחי פוגע בסגר הבטחוני" ואמר כי הוא הסיר אותו. נתניהו גם הודה שהוא חשב שהיה מקום להסיר את הסגר האזרחי – שאותו הוא מייחס להחלטה של ממשלת אולמרט מ-2007, שאליה מתייחס וילנאי – עוד קודם למשט. אבל, איכשהו, זה לא יצא.

נתניהו מתלונן באותו ראיון שהעולם מתייחס בספקנות לטענת ממשלתו שהיא הסירה את הסגר האזרחי על הרצועה. באמת, קשה להבין למה: אולי הספקנות הזו נובעת מהמדיניות בפועל של משרד הבטחון ושל השרים המיותרים בשנקל שלו.

גלאון שאלה את ברק על מעבר מהרצועה לגדה; וילנאי ענה לה בנושא כניסה לשטחי ישראל. זה לא נובע מכך שוילנאי אף פעם לא ההרינג החד במגירה: ה"כניסה לשטחי ישראל", שהיא הכרחית לצורך מעבר מהרצועה לגדה אלא אם הפלסטיני מתכוון לעבור למצרים, משם לירדן ואז לגדה, היא התירוץ החדש של ישראל למדיניות הבידול שלה, שמנתקת בין הגדה לרצועה. כל מי שנכנס מהרצועה לישראל ממילא עובר בידוק בטחוני קפדני. כל מה שצה"ל צריך לעשות הוא למלא כל בוקר אוטובוס או שניים במחסום ארז בעזתים, להעלות עליו שניים-שלושה חיילים לשמור עליהם, ולהסיע אותו לגדה. הוא לא עושה את זה. התירוץ של "איסור כניסה לישראל" נוח מדי.

ואם מישהו חשב שיש הגיון במדיניות היתרי המעבר מהרצועה לגדה, הוא מוזמן להתבונן בטבלה הבאה, שמופיעה כאן באדיבות עמותת גישה.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שנציג ישראלי כלשהו יטען באזניכם ש"ישראל לא שולטת ברצועה." ישראל וההנהלה של רצועת עזה מסוכסכים, כן, ושני הצדדים מחליפים לעתים רחוקות מהלומות, אבל באופן כללי ישראל די מרוצה מהנציגים שלה ברצועת עזה. היא מעולם לא עשתה נסיון רציני להחליף אותם. הם נוחים לה. הם עושים את תפקידם.

מי שמשלם את המחיר של מדיניות ישראל בעזה הם יתומים שנמצאים בעזה ויש להם דוד ברצועה, אבל אב או אם בגדה. אם יש לילד לפחות קרוב משפחה אחד ברצועה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל: הוא לא יניח לילד להתאחד עם ההורה היחיד שנותר לו. מי שמשלם את המחיר הם קרובי משפחה שרוצים לנחם את אחיהם על מות בנו. מי שמשלם את המחיר הן סוחרות קטנות, שנמעכות בין סקילה של החמאס וכריבדיס של ישראל. מי שמשלם את המחיר הם משוררים, בניגוד לכדורגלנים. ופה יש מידה של הגיון: גורו לכם מן המשוררים. הם יארגו את היאוש והזעם למטווה שסופו שיתגבר על הפחד.

עם התועבה הזו אנחנו מסכינים מדי יום בשתיקה. אנחנו המממנים אותה. אנחנו המספקים את השומרים עליה. אנחנו המניחים לאוכלי חינם כמו וילנאי לחפות עליה באשד של מילים בטחוניות בלתי ניתנות ללעיסה. ואנחנו, יש לקוות – אם יש צדק בעולם – גם ניתן את הדין.

ועוד דבר אחד: טקסט הזוי למדי הופיע בעמוד הפייסבוק של פיקוד דרום של המשטרה, שמוכיח שבמשטרה עוסקים הרבה יותר מדי בקבלה והרבה פחות מדי בהבלי העולם הזה. לאחר כמה קיתונות של ביקורת, המשטרה הסירה את הטקסט. הנה הוא כאן, בכל זאת.

הערה מנהלתית: מספר תרומות קטנות התקבלו ביממה האחרונה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יפלו לעולם לידיו של אדם כמו מתן וילנאי.

(יוסי גורביץ)

הערה קצרה על גזענות

הארץ סערה לפני שבוע, כשהפגינו הישראלים יוצאי אתיופיה כנגד האפליה נגדם בקרית מלאכי ובמקומות אחרים. קל להיות נגד גזענות כלפי מהגרים אתיופים: אפילו דני דנון הצליח. הקריאות האלה לא בהכרח יעזרו: הקבלן היחיד שבונה שם דירות דורש מהמהגרים שליש יותר ממה שהוא דורש מתושבים ילידים. האפליה כלל לא מוגבלת לקרית מלאכי או מקומות פריפריאליים אחרים, כפי שאוהבים לחשוב האנשים עם הדעות הנכונות: האקדמיה הישראלית משלמת לאקדמאי יליד פי שניים ממה שהיא משלמת לאקדמאי ממהגרי אתיופיה.גם תואר אקדמי לא משנה בהרבה את המצב: בעלי תואר אקדמי מקרב מהגרי אתיופיה משתכרים כמחצית משכרם של ישראלים ילידים. אני משוכנע שתירוץ מתאים יסופק על פי דרישה.

אז, כאמור, אין בעיה לצאת כנגד גזענות נגד מהגרים אתיופים. לצאת נגד גזענות בכלל – לזה כנסת ישראל לא מסוגלת. חברי הכנסת של מרצ, אילן גילאון וניצן הורוביץ, הגישו לאחרונה הצעת חוק שתאסור על גזענות בדיור. הכנסת דחתה אותה, 43:22.

ואלה שמות המתנגדים לחוק: גדעון סער, משה כחלון, דן מרידור, לימור לבנת, בני בגין, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, אורי אורבך, יולי אדלשטיין, יצחק אהרונוביץ, זבולון אורלב, דוד אזולאי,ישראל אייכלר, רוברט אילטיב, זאב אלקין, אופיר אקוניס, דניאל הרשקוביץ, יצחק וקנין, ניסים זאב, ציפי חוטובלי, משה יעלון, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, יעקב כץ, ישראל כץ, יעקב ליצמן, משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, אורי מקלב, יעקב מרגי, אורית נוקד, לאה נס, חמד עמאר, פניה קירשנבאום, מירי רגב, דוד רותם, עוזי לנדאו, שלום שמחון וליה שמטוב. הדגשתי את השמות של אלו שניתן היה לצפות שיצביעו אחרת. יצוין שגם מן ההצבעה הזו נמלט בנימין נתניהו.

למה דחתה הכנסת את ההצעה הבלתי מזיקה הזו? משום שאיסור על אפליה בדיור יהיה הצהרה נגד התומכים המתרבים והולכים של הרבנים האוסרים על השכרת דירות ללא יהודים. לרבנים האלה יש כוח, ואחרי ההצבעה הזו של הכנסת יהיה קשה מאד לומר שמדובר בכמה ערוגות של עשבים שוטים. הכנסת אימצה את ההגיון שלהם: איסור על אפליה, שלא מבהיר במפורש שהוא איסור על אפליה בין יהודים, יאלץ את ישראל לנקוט מדיניות שוויונית בין תושביה. ואת זה הכנסת הגזענית ביותר בהיסטוריה פשוט לא מוכנה לעשות.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיו של ליברל כמו דן מרידור או "איש מרכז מפוכח" כמו אהוד ברק.

הערה מנהלתית ב': במהלך היממה האחרונה, מיד לאחר העלאת הפוסט הקודם, התחילה התקפת DoS על הבלוג, משני מקורות שונים. ההתקפה נמשכה גם היום. אנחנו – קרי אני ושערותי התלושות, ובעיקר הצוות הטכני שעושה לילות כימים – נוקטים בצעדים שונים ובינתיים אני לא מפרט את כל הידוע לנו. כנראה שיש איזה ציוני דגול שהחליט שחובה לסתום לכותבי ההם את הפה. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

הפירמידה ההפוכה

עד מתי, לבני, תנצלי לרעה את סבלנותנו? ציפי לבני, אולי הפוליטיקאית המיותרת ביותר בישראל, מנהלת כעת קרב השרדות בקדימה, וההערכה היא שצפוי לה מאבק קשה במיוחד נגד שאול מופז. הלז, נזכיר, הוא אחד הפוליטיקאים הנלעגים וחסרי עמוד השדרה שהכירה ישראל מעודה: בשלהי 2005, הוא שלח מכתב למצביעי הליכוד שבו הכריז ש"הליכוד הוא הבית." זה היה ביום שישי. ביום ראשון, שבו קיבלו המצביעים את המכתב, מופז כבר ערק לקדימה. מאז, כשר תחבורה, הוא ניצח על הורדת הדירוג של נמל התעופה של ישראל למקביל לזה של זימבאבוואה. זה האיש שמאיים כל כך על לבני.

זו האחרונה הודיעה שהיא מסירה את הכפפות, ובהצהרה אומללה אמרה ש"מופז מפחד מאשה חזקה." היום, בעת הצבעת אי אמון בכנסת, היא הסירה עוד כפפה – בקצב הנוכחי, היא תשאר בלי אפידרמיס עד יום הפריימריז – ובנסיון נואש לחזר אחרי קולות החיילים, אמרה ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר."

זה היה נסיון ציני מצד לבני לרכב על מהלך ציני אחר: המהלך הקבוע של המטכ"ל, כשמאיימים לפגוע בתנאי החיים של הקצונה הבכירה ואנשי הקבע. פעם הם היו מודיעים שאין מה לעשות, אין להם ברירה אלא להפסיק להגן על ישראל. עכשיו, כשהם הבינו שהישראלים כבר אימצו את תפיסתה של לבני והם מוכנים להעלות את עצמם לעולה על מזבח הצבא, נקט המטכ"ל – מי אמר שהוא לא יודע להתכונן למלחמה הבאה? – בצעד ערמומי ובמקום לאיים על האזרחים, פגע בתנאים של החפ"שים.

על הסיפור של צה"ל והרכבות כתב עופר שלח את רוב מה שיש לומר. על זה יש להוסיף שלא יקרה שום דבר אם חיילים יגיעו באיחור לבסיסיהם: ממילא הם לא עושים שם שום דבר חשוב או יצרני. הציניות כאן היא של הצבא, שמאיים – ובו זמנית מכחיש את האיומים – להעניש חיילים שיאחרו. את הזעם יש להפנות לא כלפי הרכבת, שעושה כמיטב יכולתה הדלה, אלא כלפי הצבא, שעושה בנסיעות החפ"שים שימוש ציני. וכמובן, כלפי משרד האוצר, שהוא הסיבה העיקרית לכך שאין לנו מערכת תחבורה ציבורית מתפקדת. כאן המקום להזכיר שוב שבראש רכבת ישראל עומד אדם שתפקידו הוא להפריט אותה. חוסר התפקוד של הרכבת נובע מהשיטה הקבועה של האוצר: להרעיב שירות ציבורי עד שהוא לא מסוגל לתפקד כיאות, ואז לקונן כיתום שרצח את הוריו ולהודיע שאין מנוס אלא להפריט.

אבל נחזור ללבני ולאמירה האווילית שלה. כנראה שהיא לא הקשיבה יותר מדי בשיעורי אזרחות. אין זה תפקידה של המדינה לשרת את חייליה; תפקידם של החיילים הוא לשרת את המדינה. הלקח הבסיסי הזה נשכח, והתוצאה היא צבא לא מתפקד. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשצה"ל שכח גם את התמרון היחיד שהוא מכיר, ההסתערות. זו, מה לעשות, כרוכה באבדות. אי אפשר להשיג הישג צבאי בלי אבדות; אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד.

אבל צבא שכבר מזמן עסוק בעיקר בהגנה על עצמו, שממגן את חייליו לפני שהוא ממגן את האוכלוסיה האזרחית, שמודיע לאזרחים שמבחינתו הם יכולים למות, לא מסוגל לשאת באפשרות של אבדות. התוצאה היא העברת מחירן של הפעולות הצבאיות אל אוכלוסיית האויב: שימוש פחזני באש והענקת לגיטימציה לכל פשע שמבצעים החיילים, שמזמן עברו מאמצעי ליישום מדיניות למטרה מדינית בפני עצמה.

התוצאה הלוגית של דברי לבני היא שאם "החיילים קודמים לאזרחים בכל מקום" היא שכל חייל צריך לצאת לקרב כשהוא מצויד במגן אנושי. אחרי הכל, לא נרצה שיקרה לו משהו. הוא חייל. יש לציין שצה"ל כבר הצטייד בעבר במגנים אנושיים, אם כי אלה היו אזרחי אויב, ושבג"צ נזקק לשנים ארוכות מאד כדי לאסור זאת עליו – ושהחלטת בג"צ זכתה לקיתונות של זעם בציבור הישראלי. השאלה, במצב כזה, היא האם מחיר קיומם של חיילים לא גבוה מדי עבור האזרחים.

לבני אמרה את הדברים בעת הצעת אי אמון שהוגשה בשל מה שכונה נסיונו של ראש הממשלה לבחוש במינויים בצה"ל. ראש הממשלה נתניהו רוצה למנות אדם מסוים כמפקד חיל האוויר; הרמטכ"ל, בנימין גנץ, רוצה למנות אדם אחר. גנץ אמר אתמול שאסור לממשלה למנות קצינים ללא הסכמתו, להוציא סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זה נראה באופן חשוד כמו נסיון להגניב את הרעיון של הרמטכ"ל כמפקד צה"ל, שניסה אשכנזי להגניב בעת כהונתו, דרך החלון. אבל המפקד של צה"ל איננו הרמטכ"ל. המפקד של צה"ל, על פי תחליף החוקה שלנו, הוא הממשלה. ולא: לא ראש הממשלה ושר הבטחון, אלא הממשלה כולה. הממשלה תמיד היתה מעורבת במינוים של אלופים, ולא פעם המינויים היו כרוכים בוויכוחים בתוך הממשלה. זה טיבה של המערכת. לא, היא לא מושלמת.

אבל מערכת שבה רק הרמטכ"ל ממנה את האלופים תהיה גרועה הרבה יותר. העובדה שבצה"ל יש כמה וכמה קליקות היא סוד צבאי קטן מאד. הרעיון שמישהו שהצליח להגיע לראש הערמה יוכל למנות את חנפיו ועושי דברו לתפקידים הבכירים ביותר בצה"ל צריכה להבהיל כל מי שיודע מה משמעה של חשיבה קבוצתית. כן, הממשלה צריכה לדון במינוים של הקצינים הבכירים ביותר – זו משמעה של שליטה אזרחית על הצבא. זה שהממשלות האחרונות היו גרועות מאד בכך, ונתנו לצבא לתעתע בהן – לא במקרה, הממשלה הגרועה ביותר היתה זו שבה לבני היתה שרת חוץ. – הוא עוד סימפטום לכוחו הגדול מדי של הצבא, כוח שצריך לצמצם, לא להרחיב.

לבני ליהגה גם על כך ש"הקצינים תמיד הגיעו כשהם נקיים מכל תלות. יכולנו לאהוב או לא לאהוב את מה שהם אומרים, אבל תמיד ידענו שהם באים מהמקום הכי נקי שבעולם." וואלה. כנראה שלבני חושבת שכבר שכחנו איך קצינים בכירים היו חלק מהחווה של הפטרון שלה, אריאל שרון. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט פתחו ערוץ פרטי משלהם, תוך שהם עוקפים את שר הבטחון פרץ. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הבוגד האלוף יצחק גרשון סירב פקודה להוראתו של פרץ לשלוח את אנשי פיקוד העורף לסייע לתושבי הצפון – סירוב פקודה שנשען על העלמת עין מצדו של חלוץ. כנראה שהיא שוכחת איך הצבא העלים מהממשלה מידע קריטי – כמו, למשל, שהוא ידע תוך שעות ששני החיילים הכביכול-חטופים היו מתים. יש, בעצם, שתי אפשרות מבהילות יותר מכך שלבני חושבת ששכחנו את זה: האחת היא שהיא לא יודעת על כל זה, האחרת היא שהיא עושה שימוש ציני בצבא שהיא יודעת שהוא פגום ומסוכן למשתמש כנגד ראש הממשלה הנבחר למען רווח פוליטי קצר מועד.

ובזמן שלבני מכרה את ישראל האזרחית בנזיד עדשים למטכ"ל, התנהל דיון מעניין למדי בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת. ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, דרשה שם לגייס את כל האזרחים. מולה התייצב יוג'ין קנדל, שליחו של ראש הממשלה, שהסביר שאי אפשר לעשות את זה, כי צה"ל מגיע לגבול היכולת שלו לגייס חרדים. הדיון היה על חוק טל, ולדבריו של קנדל ב-2007 קיבל צה"ל מהמגזר החרדי 288 מתגייסים, ב-2008 הוא קיבל 387, ב-2009 731, ב-2010 908 וב-2011 1,282. זה, אומר קנדל, כל מה שצה"ל יכול לגייס; לחרדים יש דרישות כבדות. צה"ל לא יכול לקלוט יותר מהם.

שתי הטענות מקוממות. מצד אחד, ברביבאי דורשת גיוס כולל בשם אתוס צבא העם – גם כשהיא יודעת היטב שאין לה מה לעשות עם כל המגויסים האלה ושהצבא סובל מאבטלה לגמרי לא סמויה. קנדל, מצידו, דורש מהציבור החילוני להכיר בכך שהוא נחות אינהרנטית לעומת זה החרדי. אותו, אחרי הכל, לצה"ל אין שום בעיה לגייס.

הפתרון פשוט למדי. הקמת צבא מקצועי. לגייס רק את מי שהצבא צריך, ולשלם לו על כך שכר הולם. הבעיה היא שאירונית, העובדה שבישראל יש גיוס חובה היוותה תמריץ למדינה לא לפתח אתוס אזרחי של שירות ציבורי, כלומר ללמד את האזרחים שיש ערך בכך שאדם משרת את קהילתו ומדינתו. הכפיה החליפה את הערך, אלת לוכדי העריקים את הכרת התודה. התוצאה היא קהילה אנוכית לחלוטין בערכיה, שממשיכה לשרת בצבא משום שהיא חוששת מהתוצאות של סירוב, ומשום שהוא מאפשר לה להתנשא מעל האנשים שלא היו עבדי המדינה, תוך שהיא דורשת תנאי שירות לחיילים שלא קיימים בשום צבא נורמלי. הסר את שוט המשטרה הצבאית, אמור לישראלים שהם לא חייבים לשרת בצבא, רק מתבקשים לעשות זאת, וצה"ל צפוי למצוא את עצמו בלי מגויסים. אחרי הכל, המוטו הישראלי הוא "אל תהיה פראייר."

ואף על פי כן, את העבדות הצבאית יש לבטל. עבדות היא בלתי מוסרית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, השלמנו את המעבר לשרת החדש, ויש לקוות שהסיוט הארוך של דרימהוסט הסתיים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: חיילים חדורי אמונה

בתום דיון בן עשרים דקות,

נשלחו עָשַרות אל מותם.

אך גם בפזיזות יהירה שכזאת,

מסתבר שביזוי המתים עוד לא תם.

יקום סגן ראש הממשלה,

ששלח החיילים אל הקרב,

ובסערת מערכת הבחירות הקרבה,

יתנגח בלוחם שלא שב:

'חיילי הצבא חסרי אמונה

בבורא עולם כל יכול.

ולכן הם כשלו בשדה מלחמה

ולכן הצטרפו אל השכול.'

ולפני חמישים שנה, הם הדפו דרקונים,

ומיליוני חיילים ערביים,

מפני שגרעיני הקיבוץ בשנות השישים,

(מסתבר) הקפידו בקריאת תהילים.

ובכן, מר ישי, כבוד השר הנכבד,

בוא נבהיר, ראשית, העובדות.

כשהבסנו, אי אז, את גייסות בני ערב,

עשינו זאת בלי ניסים ומופתות.

בלי התערבות אלוהית, בלי זרועו הנטויה,

רק בתושיית בני תמותה נעזרנו.

בהקרבת הלוחם ובהברקת המפקד,

את צבאות האויב אז הדפנו.

ואין צורך להאדיר ההישג הנאדר –

לא אלפים מול יחיד אז עמדנו.

הרי רבע מיליארד חיילים ערביים

הוא מחזה שאף מעולם לא חלמנו.

אך גם חצי המיליון שלא יכלו לנו שם,

עם מאות מטוסים ואלפי שיריונים,

גם זה הוא הישג מפואר ומדופלם,

שנקנה בדם חיילים ארציים.

ארציים, מר ישי, בלי ניסים ומופתות.

אך גם בלי שרים יהירים,

שמול פני המציאות מפלפלים בשטויות,

וממציאים תירוצים נשגבים.

ארציים, מר ישי. ונטולי אשליות.

רבני הישיבות לא היו ביניהם.

ארציים, מר ישי. ואולי אוחזים בתפילות,

אך הם גם אוחזים גורלם בידיהם.

לא העדר התפילה אחראי לכשלים.

אחראים לה, אדוני שר הפנים,

סגני ראשי ממשלות יהירים

שיצאו אלי קרב בלי חושבין.

ששלחו חיילים לשדה בלי תכנית,

ועם מכולות אספקה ריקות,

וגייסו מילואים ללא אימונים,

וכך מסרוּם בידיי מפקדי הגייסות.

האחריות, מר ישי, היא בפזיזות מפקדים,

פזיזות מגונה שדם על יָדְיה.

ביציאה אלי קרב בלי תכנון או מתווים,

אל משימה שלא הוגדרו יעדיה.

האחראים אז ישבו סביב שולחן ממשלה,

ואולי, מתוך אמונה בניסים,

שלחו חיילים בלי חושבין אל מותם,

ועכשיו הם מפלפלים תירוצים.

אותה אמונה שבגינה לא חשבת,

לפני שהצבעת 'בעד',

היא הגורם למחדל שבו כעת האשמת

את אלו ששכלנו לעד.

ואולי הוטב לנו, בדורות הקודמים,

כשבמקום רבנים נשגבים שכמותך,

עמדו לנו מנהיגים אפורים, ארציים,

ששקלו בדעתם במבוכה.

אשכול לא התהדר בזקן כמו שלך,

ואדוק אל הדת לא היה הוא.

אך לפני ששלח חיילים אל מותם,

הוא לפחות התחבט, אליהו.

(פורסם לראשונה כאן.)

(אילן בכר-אבנטור)

מה יש לי נגד יאיר לפיד

מאז שיאיר לפיד הכריז לפני כשבוע ומשהו על כניסה לחיים הפוליטיים, אחרי שנתיים של רמיזות, התקשורת עוסקת בו ללא הרף. הוא הוכרז כדבר החם ביותר מאז האסטרואיד ההוא שבהבלחה אחת העביר את הדינוזוארים לסטטוס של צעצוע ילדים נחשק. אז צריך להסביר למה אני חושב שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לפוליטיקה הישראלית מאז בוגי "משה" יעלון.

נלך מהקל אל הכבד. לפיד הוא מתחזה. הוא מתיימר להיות איש רנסנס, עם הבנה עמוקה במיוחד בתרבות האמריקאית. בפועל, מתקבל הרושם שהוא קרא את התקצירים לבחינות, לא את הספרים. הוא בלבל בין המילה האנגלית forefathers, "אבות", ו-four fathers, "ארבע אבות." בסוף מאמר שכתב ב"פוליטיקה" ב-1988, הוא שירבב הערה על המילה הראשונה במחזה "המלך אובו." הוא שגה בה. הוא ניסה פעם ליצור גרסה מודרנית ל"יוליוס קיסר", עם אולמרט בתפקיד קיסר, והצליח להוכיח שוב שאנגלית הוא לא יודע. באמצע השיר – המוצלח! – שלו, "שיר אהובת הספן", צצה פתאום השורה "שתיאר ז'ורז' אמאדו: הים האכזר, ההוזה." כן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל זה נראה הרבה יותר כמו name dropping, הסימן המובהק של פסוודו-אינטלקטואלים. תראו, אני יודע מי זה ז'ורז' אמאדו (ואתם לא.)

הלאה. לפיד מציג את עצמו כעיתונאי, והוא יכול לנפנף לראיה בחוק הצינון לעיתונאים שדחפו משרתיו של נתניהו בכנסת – חוק שהיה כל כך אישי שהם הסירו אותו מדיון ברגע שלפיד הכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. זו, אגב, היתה עוד נקודת שפל של משטר נתניהו, רק שיש כל כך הרבה מהן שמעטים התייחסו אליה כראוי. ממשלה שמכבדת את חוקי המשחק לא מעלה הצעות חוק שמטרתן למנוע מאזרחים להתמודד, גם אם הם מסוגלים לסכן את המנהיג היקר. זה היה מהלך שראוי לפוטין.

אבל, למרות החוק, לפיד איננו עיתונאי. הוא לא חשף שום עוולה, הוא לא כתב שום תחקיר, הוא מעולם לא לקח סיכון כלשהו. הוא פובליציסט ומגיש, תחומים שיש להם חשיבות אבל הם לא הליבה של המקצוע. יתר על כן, לפיד מעולם לא כתב שום דבר שסיכן אותו בקרב מעריציו. פובליציסט אמיץ, ולפיד הוא הכל חוץ מאמיץ, יודע גם לצאת נגד הקהל שלו. לפיד לא היה שם. לפיד היה, ונשאר, בדרן, שכלי הנשק החד ביותר שלו הוא השאלה "מה ישראלי בעיניך." האמת, זה לא לגמרי הוגן: היתה ליאיר לפיד חשיפה אחת. הוא קיבל מסמכים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהועברו לידיו על ידי האלוף אלעזר שטרן, והשתמש במסמכים שהעביר לו הגנרל כדי לכתוב טור לעגני, שגרר תביעת דיבה, על החפ"ש – שעם כל הסלידה ממעשיו הפגין בהם יותר אומץ לב אזרחי משהפגין לפיד כל ימיו. לפיד, ראוי לציין, לא הגן על המקור שלו. הוא לא אדוארד מורו מול מק'ארתי, בלשון המעטה.

גם ההבנה שלו בתקשורת בעייתית. לפיד חושב שמותר לישראל, אפילו רצוי לה, לשקר לצרכי הסברה ולפברק את המציאות. הוא עדיין חושב שזה אפשרי, כאילו שאין בלוגרים בעולם. אפשר היה לצפות שהאמריקנולוג הדגול יזכור מה קרה להילארי קלינטון כשהיא טענה שנחתה בבוסניה "תחת אש צלפים", שקר גס שנחשף תוך ימים וכמעט מוטט את הקמפיין שלה. הוא בעד צנזורה בזמן מלחמה – תוך השענות על התפיסה המביכה בבורותה שאפשר לכוון קטיושות באמצעות שיחת טלפון.

מה ישראלי בעיני לפיד? פה אנחנו מתחילים לעסוק בבשר. ובכן, הישראלים בעיני לפיד הם אלה הדומים ליאיר לפיד. הישראלים אינם כוללים את החרדים והערבים, שאליהם מתייחס לפיד שוב ושוב בפטרונות דוחה בטורים שלו, ומתאר אותם כאבני ריחיים על ישראל. המפחיד מכל הוא שלפיד, שממוקם יפה במאיון העליון, מצליח איכשהו לחשוב שהוא חלק ממעמד הביניים הישראלי, ושככזה הוא ראוי לייצג אותו.

עכשיו, בהשוואה לאנשים שלפיד מרבה להסתובב איתם, כמו שרי אריסון ואוליגרכים אחרים, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהוא מעמד ביניים. אבל הוא לא. הוא מנותק לחלוטין מהציבוריות הישראלית. בגלל זה הטור שלו בקיץ, "אחי העבדים" היה נלעג כל כך. הוא היה נסיון שקוף לרכב על המחאה החברתית אל הכנסת.

ויש סיכוי שזה יצליח לו פה, וכאן הסכנה. יאיר לפיד, מציין דני גוטווין, משתמש ברטוריקה של שלי יחימוביץ' – אבל מדובר בדארוויניסט חברתי שקרוב בדעותיו, לפחות כפי שהן משתקפות בטוריו, לבנימין נתניהו, המפרק הגדול של החברה הישראלית. מפלגת שינוי של אביו של לפיד, מפלגה ניאו-ליברלית קלאסית, תמכה בכל המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו – גם כאשר בליכוד, שהבינו את הנזק הנגרם להם, נרתעו ממנה.

כלומר, יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת. אסור לתת לעוד מעריץ של האלפיון העליון, שמשוכנע שאם רק יהיה להם טוב גם לנו יהיה טוב, להוליך אותנו שולל שוב. 

 יאיר לפיד עם בני קצובר (קרדיט: מועצת יש"ע)

אומרים שדעותיו של לפיד מעורפלות. אף שזה לא נכון בתחום החברתי, בנושא המדיני זה נכון מאד. לא ברור מה מתכוון לפיד לעשות מול הפלסטינים, איך הוא מתכוון לדחות את גלישתה של ישראל למדינה דו לאומית. לא ברור איך הוא מתכוון להתמודד עם עלייתם של האחים היהודים, עם גלישתה של ישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה אתנוקרטית. הוא לא נשאל, למשל, על פגישתו לפני שנה וחצי עם מנהיגי "תג מחיר", גרשון מסיקה ובני קצובר, ועל האופן שבו שימש להלבנה שלהם בציבור הכללי. ספק אם לפיד יהיה מוכן להתעמת ישירות עם אמירותיו של קצובר על הצורך של הדמוקרטיה הישראלית לפנות דרך ליהדות. מובן למה עמדותיו בתחומים האלה, תחומי הליבה של הזהות הישראלית, מעורפלות: תשובה אמיתית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" תביא לאובדן של מצביעים, מכאן או מכאן. היא מצריכה אומץ לב אזרחי. ללפיד, שהשתמש במסמכים פרטיים מודלפים של חייל כדי לצלוב אותו בפומבי בעיתון הגדול במדינה, יש מחסור ניכר במשאב הזה.

ואם לפיד ירצה להיות פוליטיקאי, לא רק לשחק תפקיד של פוליטיקאי, הוא יזדקק לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות עליהן בזאת, כמו גם על הברכות ליום ההולדת בתגובות לפוסט הקודם. לא היה לי זמן להגיב, אבל אני קורא.

(יוסי גורביץ)

הֵיה לי אח (קטן)

גלי המחאה החברתית, עושה הרושם, חוזרים אלינו, ושאול אמסטרדמסקי המוצלח תמיד מסביר למה דווקא השנה יכול להיות שהם יביאו לשינוי. הסיבוב הקודם לקה בנאיביות-יתר לגבי טיבו של המשטר: רווחה האמונה שאם מספיק אנשים יצאו לרחוב, נתניהו יישבר וייתן להם את מה שמגיע להם. גרוע מכך, רווחה התפיסה שאסור לתת למאבק להפוך ל"פוליטי." ובלי פוליטיקה, כלומר בלי התפיסה שענייני המדינה הם ענייני הציבור, בלי הדרישה שנתניהו, לבני, ברק ושות' יצטרכו לחפש ג'וב חדש, שום דבר לא יזוז. הרתיעה מן הפוליטי משרתת את המשטר – לא במקרה, הוא מסמן את הפוליטי כמאיים, חריג, פסול.

מול המפגינים, שייצגו שכבות נכבדות מאד בעם, עמדו כוחות גדולים מאד: הטייקונים והאוליגרכים, שנתניהו וממשלתו מחוברים אליהם בטבורם; עמדו המתנחלים, אולי קבוצת הלחץ החזקה בישראל, שכבר בנו לעצמם מדינת רווחה בגדה שעליה משלמים כולנו; ומן הצד עמדו שכבות מוחלשות שלא מצאו את הדרך להשתלב בה. החרדים, בשל הגוון החילוני הבוטה והמתריס של המחאה – ואכן, פירוק "חברת הלומדים" צריך להיות מטרה מובהקת של המחאה; והפלסטינים הישראלים, שלאחר כמה שבועות ראשונים מוצלחים ביחס חשו, לא בלי צדק, נדחקים לאחור על ידי המוחים.

ולצד המשטר עומדת, כמובן, המשטרה, אולי הזרוע הכושלת ביותר של מדינת ישראל. שוטרי ישראל עומדים, מטבע הדברים, לצד המשטר: בשביל זה משלמים להם. הבעיה היא שלאורך השנים, מימיו של הגוף המושחת שהקים בן גוריון ושבנו התברג בו בתפקיד בכיר, מהימים שהמפכ"ל שלו נתפס בעדות שקר נגד "שורת המתנדבים", המשטרה ובעיקר בכיריה ראו את תפקידם כהגנה על השלטון – ולא על הציבור. בימי אולמרט, שספק אם היה שליט פחות פופולרי ממנו מאז ימי ג'ון לאקלנד, המשטרה ניסתה להטיל אימים על מפגינים נגדו. קשה להניח שאולמרט היה פופולרי במיוחד בתחנות המשטרה; זה פשוט מה ששוטרים עושים.

בהפגנות המחאה האחרונות, המטרה של השוטרים היא מנהיגי המחאה. על המקרה של יגאל רמבם כבר כתבתי. נטייתם של השוטרים לעצור את רמבם, עם עילה ובהיעדרה, כבר הפכה לבדיחה רווחת ("חיזרים נראו בשמי תל אביב. יגאל רמבם נעצר"). בהפגנה שנערכה שלשום (א') במחאה כנגד הפינוי האלים של מאהל התקווה, רמבם נעצר, נלקח לבניין העיריה, הוכה שם נמרצות (לדבריו, השוטרים התמקדו באשכיו) ומשם פונה, באזיקים, לבית החולים איכילוב. בית המשפט שחרר אותו.

ההפגנות השנה צפויות להיות אגרסיביות יותר, כי זה מה שקורה כשהמשטר מזרזף עליך ומצפה שתאמין שמדובר בגשם. בהתאם, המשטרה צפויה להיות אגרסיבית יותר כלפי המפגינים, שבהחלט יתכן שיחצו את הקו ויהפכו לדיסידנטים. על כן ראוי לדון בקונספט של "האח הקטן."

הוא פותח, עד כמה שידיעתי מגעת, בהפגנות הגדולות בלונדון לפני כשנתיים. התפיסה שלו פשוטה למדי: לאח הגדול, המשטר, יש כוח נרחב. אבל הפעלה של כוח כזה מול המצלמות גורמת לו נזק. לכל אחד, כמעט, יש היום מצלמה – לעתים גם מצלמת וידאו. השימוש בהן, במיוחד כשיש רבות מהן – אחת או שתיים השוטרים יכולים להחרים או לשבור – מעניק סוג מסוים של ביטוח נגד אלימות משטרתית.

אז הנה מדריך קצר להתנגדות אזרחית בגלי המחאה הבאים. הוא מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד:

המנע מאלימות. הפיתוי להוריד מכה משלך על שוטר שהרגע בעט בביצים של חבר שלך גדול. לא היית בן אדם אם הוא לא היה שם. התגבר עליו. זה אולי הפיתוי המסוכן ביותר שניצב בפני המהפכנים, וכניעה לו יכולה להוביל למעשי טבח ואולי גם למלחמת אזרחים. הזעם הוא יועץ רע. המטרה איננה שפיכת דמם של משרתי המשטר אלא החלפתו. אלימות מצד המפגינים משרתת את המשטר. היא מצדיקה את הגברת השימוש באלימות מצד המשטרה, שממילא ערוכה הרבה יותר להפעלתה; היא מסכנת מפגינים אחרים; והיא מאפשרת למשטר לצייר את המפגינים כאלימים כלפי כוחות שמירת החוק, ובכך לפגוע בתמיכה הציבורית בהם. אלימות היא מפלטו של החלש והפחדן. השאר אותה לשוטרים.

אח קטן: יש לך מכשיר סלולרי? הוא מכיל מצלמה. למד כיצד להשתמש בה; הנה מדריך לצילום סלולרי. חלקו לא רלוונטי (לא סביר שתוכל לבחור את תנאי האור שלך), אבל חלקו רלוונטי מאד. גם פה אפשר למצוא עצות מועילות. יש לך סמארטפון? זכור שהיתרון הגדול שלו הוא שמדובר בפועל בעמדת שידור ניידת. אתה יכול לשלוח ממנו תמונות ישירות לאתרי מדיה חברתית כמו טוויטר או פייסבוק, ולהפיץ תמונות אלימות משטרתית בזמן אמת. עשה זאת.

סמארטפונים וחלק ניכר מהמכשירים הסלולריים האחרים מאפשרים צילום וידאו. שוב, התנאים לא יהיו אידיאליים, אבל גם התנאים שבהם צולם הסרטון הידוע של השוטרים שמכים את רודני קינג לא היו אידיאליים. צילמת שוטרים בווידאו כשהם מכים מפגינים, במיוחד מפגינים לא מתנגדים? נתק מגע, התרחק, ודאג שהסרטון יעלה לרשת במהירות האפשרית.

האזרחים במדינות דמוקרטיות לומדים מגיל צעיר לתרץ פחות או יותר כל אלימות משטרתית, וזה מחזיק יפה כל זמן שהם לא רואים את התמונות. להוציא פסיכופטים, רוב הציבור לא יגן על שוטרים שמכים מפגינים בלתי מסוכנים בעליל, והתמונות – ובמיוחד הסרטונים – חשובים.

השתדל להפיץ אותם בצורה הרחבה ביותר. הנה קבוצת פליקר שמיועדת לתיעוד שוטרים אלימים ושוטרים נטולי תג, שפתח עבדכם; הנה קבוצת פייסבוק כנ"ל. הנה קבוצת פייסבוק ותיקה יותר. אם כלי תקשורת מבוסס יותר רוצה את הסרטון או התמונה שלך, תן לו. אל תסכים לתת לו בלעדיות – בשביל זה, הם צריכים לשלם לך, ואתה לא פה, אני מקווה, בשביל הכסף – אבל תן לו גישה ודבר איתו בנימוס.

אל תשתוק: האם אתה מבחין במספר שוטרים נטולי תג, שזו פשוט הזמנה לאלימות מצדם? גש אל הקצין הבכיר במקום – כאן יש תיאור של דרגות המשטרה – כשאתה מלווה באדם המצלם את שניכם בווידאו, הצבע על השוטרים נטולי התג ודרוש הסברים.

דע את זכויותיך: הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שכל הפגנה שיש בה יותר מ-50 איש צריכה אישור משטרתי. הם טועים. כאן תוכלו ללמוד יותר על זכות ההפגנה שלכם, ורצוי להדפיס עותק ולשאת עליכם. כעקרון, הפגנה שאיננה תהלוכה ושאין בה נאומים לא מוגבלת בגודל. מנסיון מר, השוטרים לא מכירים את החוק; שפר את השכלתם.

נעצרת? קודם כל, אל תתנגד – וודא שמישהו מצלם את המעצר שלך ואת העובדה שאתה לא מתנגד. סתום את הפה ואל תגיד שום דבר. המטרה שלך היא לצאת משם בלי להפליל לא את עצמך ולא את חבריך. הודאה היא מלכת הראיות בישראל, כל דבר שתאמר ישמש כנגדך, ושיעור ההרשעה עומד על 99.98%. מצד שני, בלי הודאה הם לא כל כך יודעים מה לעשות וכנראה שיחפשו טרף אחר. הדבר היחיד שאתה אומר שם הוא, במידה והותקפת על ידי שוטר, הוא ציון העובדה הזו ושמו של השוטר התוקף, אם הוא ידוע לך. אין לך זכות לעורך דין נוכח בעת החקירה, אז פשוט סתום את הפה. מדריך מוצלח להתנהלות בחקירה נכתב בשעתו על ידי נעם פדרמן; הנה הוא כאן. חקירה היא דבר לא נעים, אבל יוצאים מזה.

דלג על מח"ש: כעקרון, אפשר להגיש תלונה כנגד שוטרים במח"ש, רק שלא ברור אם יש הרבה טעם בכך. ראש מח"ש היוצא כבר הודה שבמשטרה פושה תרבות שקר וחיפוי אלה על אלה. בכך, יש לציין, משטרת ישראל לא שונה בהרבה מכוחות משטרה אחרים ברחבי העולם.

אם ראית, ותיעדת, אלימות משטרתית, העבר את המידע לנפגע. אם אתה הנפגע, התייעץ עם עורך דין בדבר האפשרות לתביעה אזרחית. השוטר מוגן על ידי המדינה כל זמן שהאלימות שהפעיל היתה הכרחית לצורך ביצוע המשימה שלו. המדינה נמנעה בשורה של מקרים מהגנה על שוטרים שהפעילו אלימות לא הכרחית. הסיכוי שלך להביא להרשעה של שוטר בבית משפט פלילי נמוך למדי, וכך גם הסיכוי להביא לפיטוריו; השופטים נוטים להאמין לשוטרים, גם כאשר ברור שהם משקרים, ושוטרים אינם מועמדים לדין בדרך כלל על עבירות של עדות שקר.

אז, אם יש לך ראיות, פנה לבית משפט והגש תביעה אזרחית. השוטר יצטרך עכשיו לגרד את הכסף להגנה משפטית ויזכה לחזות על גופו את היעילות המפורסמת של מערכת המשפט שלנו. אם מספיק אנשים יעשו את זה, סביר ששוטרים יתחילו לחשוש להפעיל אלימות שלא לצורך.

וכן, זה פתרון לטווח ארוך. אבל אנחנו כאן לטווח הארוך. העיקר, אם לצטט את יוחנן פאולוס השני, לא לפחד כלל; והכלל צריך להיות זה שטבע האוול, שאנחנו צריכים להתנהג כאילו אנחנו אכן חיים במדינה חופשית, כאילו החוקים שאמורים להגן על הזכויות שלנו אכן נאכפים. ואם מספיק אנשים יעשו את זה, זה אולי אפילו יקרה.

הערה מנהלתית/אישית: עוד תרומות התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לכל התומכים. אני מציין היום יום הולדת 42, ואני חייב לציין שהשנה האחרונה היתה מהאופטימיות שבחיי. ההמונים שיצאו לרחובות העירו מחדש אמון ותקווה, וחברים אמרו לי שאני נראה לא-פסימי באופן מסוכן. המחאה לא מתה, המאבק לא נגמר, והכל עדיין בידינו. יהיה מספיק זמן להתאכזב בשנה הבאה.

(יוסי גורביץ)

הסיפוח כבר לא זוחל

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי זה לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ה"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד כה, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע יגיע בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)

חיילי השוקולד המורעל

צה"ל מפעיל מזה כמה שנים שנקרא שח"ר ("שילוב חרדים") שמיועד, ובכן, לשלב חרדים. השבוע קיבלנו תמונה על התנאים שבו הוא פועל: חייל זועם בשח"ר – זועם על השינויים האחרונים שבוצעו שם – קרא לשאר החיילים למרוד, תוך שהוא מציין את ההבטחות שניתנו לחיילים ושהופרו בוויכוח האחרון בין רב חיל האוויר סא"ל משה ראב"ד והרב הצבאי הראשי. לטענתו, החיילים החרדים קיבלו הבטחות שהם לא יידרשו לשמור בלילות, לא יידרשו להשתתף באירועים "מעורבים" – כלומר, כאלה שיש בהם מבני שני המינים, דרישה שהיא מחמירה אפילו בקנה מידה חרדי – ושהם לא יצטרכו לשמוע הרצאות מנשים. אנחנו לא מדברים על שירה; אנחנו מדברים על עצם דיבורה ועצם נוכחותה של אשה.

האם החייל המרדן דיבר אמת? האם אכן קיבלו חיילי שח"ר הבטחות כאלה? שלחתי שאילתה בנושא לדובר צה"ל ביום ראשון, ואתמול (ה') הגיעה התשובה: "חיילי שח"ר זכאים להקלות בתנאי שירותם, מתוקפן הם אינם שוהים ביחידותיהם בלילות ואינם מבצעים שמירות לילה. מאז הקמת מסלול שח"ר ועד היום, לא חל כל שינוי בסוגיית השתתפות חיילי שח"ר באירועים ובטקסים, חיילי שח"ר אינם משרתים בסביבת עבודה עם נשים ובנוסף לכך, לא משתתפים באירועים שאינם הולמים את מאפייני החברה הדתית."

כלומר, כן, דובר צה"ל מאשר את כל טענותיו של החייל המורד (הוא גם מוסיף, בתשובה לשאלה מה בדעתו לעשות באשר לראיון הממריד, ש"על פי פקודות הצבא כל מגע בין חייל לאמצעי התקשורת הינו באישור דובר צה"ל בלבד וכל העובר על הפקודה צפוי להיענש." וואלה.

אז מסתבר שבלי יותר מדי דיון ציבורי, צה"ל הסכים להקים יחידות מופרדות על רקע מגדרי, שהחיילים שלהן לא שומרים. יש הגיון בכך שהחיילים האלה אינם שומרים: הם בדרך כלל אבות לילדים והם צריכים להיות בבית בערבים. השאלה היא למה לקרוא לאנשים האלה חיילים.

הם לא מבצעים תפקידי לחימה. הם לא שומרים. ספק אם הם יודעים להפעיל נשק. הם, לכל דבר ועניין, פקידים טכניים. אז למה לא לקרוא להם "עובדי צה"ל" ולסגור עניין? למה להכניס אותם לצבא, ועל ידי כך לעוות את דמותו הבלתי מחמיאה ממילא, בכך שמכניסים אליו את הארס הרבני, הרואה כל אשה כטמאה ומפתה? למה יש יחידות בצה"ל, שאליהן נשים לא יכולות להתקבל? וכן, מרוב רצון ל"שילוב ראוי" אנחנו מגיעים לכך ששתי חיילות שמתחבקות אחרי קורס – שתי חיילות, נזכיר, שביחידה שלהן אין כלל חרדים – נענשות על כך. כמו רוב מוחלט של החיילות שצה"ל מפלה לרעה, נזכיר, אלה חיילות חילוניות: דתיות וחרדיות אין מתגייסות; הן פטורות ממילא. החילוניות מתבקשות לשרת, בכפיה, בצבא שמגדיר אותן יותר ויותר כבזויות ולא ראויות לבוא בקהל.

יתר על כן, איזה מין "שילוב" זה, שבו החרדים מקבלים את כל התנאים שהם מקבלים בבית, ושבו הם עובדים בסביבה שלא דומה כלל לחברה הישראלית? איזו דוגמא נותנים להם בצבא – שמקום העבודה צריך להתכופף לדרישותיהם? הרי מי שהורגל לתנאים האלה בצבא, ידרוש אותם – ויביא את כל הארסנל החרדי הנלווה – גם במקומות העבודה. למה אנחנו מניחים – ושוב, בלי דיון ציבורי – לחרדים להפוך את החברה הישראלית לחברה מופרדת, מיזוגנית? הרי מה שקורה בצה"ל מקרין גם על האזרחות. הרי הטיעון "אם זה לא נורא לחיילות, זה לא רע גם לעובדות" עוד יגיע.

הבעיה, כרגיל, היא האתוס – ויותר ויותר המיתוס – של צבא העם. אנחנו שמים מדים על החרדים כי אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שיש אנשים שמותר שלא ישרתו בצבא. ואחרי ששמנו עליהם מדים, צריך לספק להם תנאים מתאימים.

צריך לקטוע את הקשר הגורדי הזה. העניקו פטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי, ובו זמנית הודיעו שבתוך חמש שנים תסתיים סופית התמיכה הממשלתית ב"חברת הלומדים." את חמש השנים הללו יתבקשו החרדים להעביר באימון מאומץ לקראת החיים האמיתיים, כשתקציב המדינה מעניק להם סיוע נדיב בהסבה מקצועית. אחריהן, מי שירצה ללמוד בישיבה יצטרך לעשות זאת על חשבון תורמים פרטיים. הישיבות, המקבילות שלנו למדרסות, גורמות נזק עצום למדינת ישראל. הגיע הזמן להחזיר אותן לגודלן הטבעי – גם אם זה אומר שכעשרת אלפי חרדים לא ישרתו בצה"ל. אחרי הכל, השירות שלהם גורם לצבא ולרפובליקה החופשית שהוא אמור לשרת הרבה יותר נזק מתועלת. הגיע הזמן להתעלות מעל הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי אז צריך לדפוק גם אחרים", ולשחרר אותם ואותנו מהקשר החונק הזה.

ואם זה יביא לדיון כולל בשאלת הגיוס הכפוי לצה"ל, בהפיכתם של עשרות אלפי ישראלים לעובדי כפיה מדי שנה, מה טוב.

הערה מנהלתית: קרן הטבק והאלכוהול שבה לפעולה, סוג של. עקב נהלים חמורים של פייפאל, אני לא יכול לקרוא לה קרן, אני לא יכול לקרוא לתרומות שלכם תרומות, ואני לא יכול עוד לאפשר לאנשים לתת ככל אשר נדבה רוחם, אלא מגביל אותם לסכומים קבועים מראש. הכפתור החדש מופיע בצד שמאל, כמו גם כאן. כמה אנשים כבר העלו תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם כאן.

(יוסי גורביץ)

חרפה, האם שבעת?

חרפה, האם שבעת? חרפה, האם רווית?

חרפת חיינו את, חרפת מותנו את,

כליל עדיינו את ונוות קברינו את.

מתי יגיע ליל

ולא נראך כצל?

איפה נניח ראש

ולא תשופי ראש?

נתן אלתרמן, "לאן נוליך את החרפה."

הייתי אמש (ג') בהפגנה נגד חוק הפליטים, החוק שגוזר על פליטים שלוש שנות מאסר ללא כל משפט, ושקובע שמי שיסייע להם דינו מאסר חמש שנים. האופוזיציה ניסתה להציל את כבודה של מדינת ישראל בכך שהכניסה הסתייגויות שהתיימרו לקבוע מעמד לפליטים ומבקשי מקלט – ורובם של המגיעים מאפריקה הם במעמד הזה. קואליציית הגאון הלאומי של המנהיג היקר דחתה את ההסתייגויות בבוז, ובחרה בחרפת עולם. ב-1951, היתה ישראל אחת הדוחפות העיקריות לכתיבת האמנה לזכויות הפליטים; אז עוד זכרו מה קרה שש שנים קודם לכן, כשזכרון בעיית הפליטים, זכרון "הילד אברם" של אלתרמן, אשר

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

עוד היה טרי. היום, היא המחוקקת של מה שנראה כחוק הדורסני ביותר כלפי מבקשי מקלט. כשווייץ היינו, לדוחי הסנט לואיס דמינו. הרב אריק אשרמן כבר קרא לשר החינוך, גדעון סער, לתקן בהתאם את לימודי השואה.

ההפגנה היתה נכאת רוח משהו. היו משתתפים רבים, יותר מארבע מאות לדעתי, הרבה יותר ממה שציפיתי שיגיעו. והם צעקו את כל הסיסמאות הנכונות – "צדק לפליטים! לגרש את שר הפנים!" – וחסמו כבישים, והתעמתו עם שוטרים. ולכל זה היה טעם חמוץ.

ההפגנה הזו היתה צריכה להתרחש שבוע לפני ההצבעה, לא יום אחריה. היא היתה צריכה לחרוג מכללי הנימוס המקובל בהפגנות. היא היתה צריכה להגיע לרמת הזעם והאלימות שאליה הגיעה ההפגנה המיתולוגית של בגין כנגד חוק השילומים. היא היתה צריכה לסדוק משהו, לגרום לשלטון להזדעזע. אחרי הכל, אנחנו מדברים על חוק שמגדיר אנשים שנמלטים מ"שבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות," אודים מוצלים מאש, פליטי חרב ואונס, כמי שצריכים, קודם כל, ללכת לכלא לשלוש שנים מבלי שיוכלו כלל להסביר מי הם. הוא קובע את בנייתו של מחנה ריכוז – כן, כן: מדובר במחנה ריכוז; חסכו ממני את מכבסת המילים של "מתקן שהיה"; גם מחנות ריכוז היו "מתקני שהיה" – על אדמת ישראל. מי שבונה אותו, כמובן, יהיו מי שרק היום אישרו בקריאה טרומית חוק שיאסור על הגדרת המתקן שלהם כמחנה ריכוז, ויכניסו את מי שיעבור על החוק לחצי שנה בכלא, כדי לשמור על "רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם."

cvpdbv tna

אז למה לא יצאנו להפגין? הכל היה ידוע. הכתובת היתה על הקיר. מנא מנא אלקין ופרסין, ונשיאנו היקר יחתום על החוק. הוא לא יתפטר – הוא איננו מהמתפטרים – והוא ימצא תירוץ כלשהו לחתימה שלו על התועבה הזו. הכל היה ידוע, אבל סירבנו להאמין. אמרנו, לא יכול להיות. לא במדינה שהאתוס שלה הוא זה של פליטים נמלטים. החוק הזה הוא איום, הוא עוד צפרדע אלקינית שנתניהו יעלים ברגע האחרון, זה עוד שוט. זה לא יכול להיות.

ובכן, זה קרה. וזה ימשיך לקרות. משרד הפנים עומד לגרש מהארץ את קוג'י יאמשירו, דוקטורנט יפני למחשבת ישראל, מצטיין בתוכנית מלגאי הנשיא במדעי הרוח. כל מדינה שפויה היתה שמחה אם אנשים כמו קוג'י יישארו בה; משרד הפנים הישראלי חושש שמא ישתקע בה, והוא עומד על כן לגרשו. זה לא המקרה הראשון: זה קרה בעבר גם לדוקטורנט גרמני. הדם הנכון לא זורם בעורקיהם, על כן אין להם מקום כאן. אם נתיר להם להשאר כאן, הם יקחו את מקומות העבודה שלנו וישכבו עם נשותינו. ואני מעז לומר שחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית לא תבין מה לא בסדר בהגיון הזה.

אנשים טובים וליברלים צריכים להבין, בלשון הזהב של קיקרו, שאנחנו לא חיים ברפובליקה של אפלטון אלא בצואתו של רומולוס. הפסאדה הליברלית של ישראל, שנוצרה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (אף אחד לא יכול היה לכנות את הספרטה הקטנה והמכוערת שלנו, שעדיין החזיקה את המיעוטים שלה במשטר צבאי עד 1966, "ליברלית" לפני 1977) מעולם לא התקבלה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, בעיקר משום שהיא נדפקה עד העצם על ידי הממסד; לאגדה על בית המשפט הטוב בעולם, שיגאל אותנו מכל אוזלת ידינו הפוליטית, מעולם לא היה בסיס. בג"צ נכנע, בדרך כלל בלי קרב, מול כל דרישה "בטחונית." הוא אישר, אישית, כל הריסת בתים בשטחים הכבושים – ענישה קולקטיבית פר אקסלנס, ואף על פי כן בג"צ לא סירב – ולו פעם אחת – לכוף את ראשו לצו "המפקד הצבאי." ואם הוא לא עמד בפני הממסד הבטחוני בימי כוחו, ודאי לא יעמוד בפניו כעת, כשמחלפותיו גזוזות.

רק אנחנו נציל את עצמנו, וזה לא יקרה בהפגנות שלוות ומנומסות. את אלה השלטון מנפנף מבלי לשים אליהן לב – יתר על כן, הן משמשות אותו כעלה תאנה כדי לטעון שעדיין יש בישראל חופש דיבור. זה לא ייגמר עד שהמשטר הציוני לא יוחלף במשטר אזרחי. וזה לא יקרה אם נמשיך להיות מנומסים בנושא. צריך לנצל כל אמצעי חוקי ולא להירתע מהפרת סדר. בלי אלימות – היא משחיתה את משתמשיה שמתמכרים אליה; היא מתדרדרת במהירות, היא בלתי נשלטת, והיא משרתת את המשטר – אבל גם בלי נחמדות.

חברי הכנסת שלנו, בהנחה שנשארו כאלה – רק שמונה טרחו להצביע נגד חוק המסתננים, ורק 37 הצביעו בעדו; שלי יחימוביץ' ציפי לבני ברחה, אם מישהו ציפה ממנה למשהו – צריכים לנצל כל סמכות שיש להם נגד המשטר. את החוק של אתמול, למשל, היה צריך לשבש בפיליבסטר, אבל זו רק ההתחלה. מה תעשה המשטרה אם כל אחד מחברי הכנסת של השמאל ישכור דירה, ויתגורר בה עם מספר פליטים? מה תעשה הפרקליטות, כאשר מפלגות השמאל יודיעו שהן תממנה את ההגנה המשפטית של כל אדם שכנגדו יוגש כתב אישום בגלל החוק הזה? וכמובן, למאבק אסור להשאר בגבולות הארץ; צריך להכות במשרתי המשטר במקום הכואב להם באמת. מה יעשו הפרקליטים והשוטרים הבכירים, כאשר הם יגלו שאם הם יוצאים מגבולות ישראל, הם יצטרכו לענות לשוטרים אחרים על היחס שלהם לפליטים?

את החוק הזה צריך להפר. אם שני אנשים יפרו אותו ויגנו על פליטים, המשטר ישבור אותם בקלות. אלף אנשים, זה כבר לא יהיה כל כך קל. עשרת אלפים, והחוק יהיה אות מתה או שהמשטר יגיע אל סף מהפכה. יש חוקים שציות להם מעלה את השאלה של ת'ורו: "למה אתה לא בכלא?"

אבל שום דבר לא ישתנה, אם נמשיך לשחק בכללי המשחק של שנות השמונים והתשעים. הם מזמן לא רלוונטיים. לנגד עינינו מתרחשת הפיכה אמונית בישראל. כבר מדברים בגלוי על שלילת זכות ההצבעה ממי שלא שירת בצבא "או עשה שירות לאומי" – כאשר השירות הלאומי מסרב לקבל לשורותיו ישראלים פלסטינים. לבנימין נתניהו נועד תפקידו של פון פאפן בטרגדיה: הוא, השמרן הסמכותני, מי שבמהלכיו הערמומיים-בעיני-עצמו, שמיועדים לשמירה על עצמו ועל האינטרסים של בני מעמדו, יכשיר אותנו להגעת דיקטטור פולקיסטי.

אבל זה עוד לא נגמר. ואנחנו עדיין יכולים לשנות את התמונה, אם נרצה – כל זמן שנבין את המצב לאשורו. אנחנו מתמודדים עם הפיכה אנטי דמוקרטית, ואתה לא נכנס לזירת אגרוף בחליפת בלט.

לא אם אתה רוצה לנצח.

ועוד דבר אחד: מסתבר שרוב אלופי צה"ל פותחים את הבוקר עם סקירה תקשורתית של חברת יפעת, שמודיעה להם מה אמרו עליהם בתקשורת. אנחנו משלמים על שירותי השופוני של אלופי צה"ל. לגזור ולשמור לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שלא מדובר בפוליטיקאים במדים.

(יוסי גורביץ)