מאז שיאיר לפיד הכריז לפני כשבוע ומשהו על כניסה לחיים הפוליטיים, אחרי שנתיים של רמיזות, התקשורת עוסקת בו ללא הרף. הוא הוכרז כדבר החם ביותר מאז האסטרואיד ההוא שבהבלחה אחת העביר את הדינוזוארים לסטטוס של צעצוע ילדים נחשק. אז צריך להסביר למה אני חושב שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לפוליטיקה הישראלית מאז בוגי "משה" יעלון.

נלך מהקל אל הכבד. לפיד הוא מתחזה. הוא מתיימר להיות איש רנסנס, עם הבנה עמוקה במיוחד בתרבות האמריקאית. בפועל, מתקבל הרושם שהוא קרא את התקצירים לבחינות, לא את הספרים. הוא בלבל בין המילה האנגלית forefathers, "אבות", ו-four fathers, "ארבע אבות." בסוף מאמר שכתב ב"פוליטיקה" ב-1988, הוא שירבב הערה על המילה הראשונה במחזה "המלך אובו." הוא שגה בה. הוא ניסה פעם ליצור גרסה מודרנית ל"יוליוס קיסר", עם אולמרט בתפקיד קיסר, והצליח להוכיח שוב שאנגלית הוא לא יודע. באמצע השיר – המוצלח! – שלו, "שיר אהובת הספן", צצה פתאום השורה "שתיאר ז'ורז' אמאדו: הים האכזר, ההוזה." כן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל זה נראה הרבה יותר כמו name dropping, הסימן המובהק של פסוודו-אינטלקטואלים. תראו, אני יודע מי זה ז'ורז' אמאדו (ואתם לא.)

הלאה. לפיד מציג את עצמו כעיתונאי, והוא יכול לנפנף לראיה בחוק הצינון לעיתונאים שדחפו משרתיו של נתניהו בכנסת – חוק שהיה כל כך אישי שהם הסירו אותו מדיון ברגע שלפיד הכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. זו, אגב, היתה עוד נקודת שפל של משטר נתניהו, רק שיש כל כך הרבה מהן שמעטים התייחסו אליה כראוי. ממשלה שמכבדת את חוקי המשחק לא מעלה הצעות חוק שמטרתן למנוע מאזרחים להתמודד, גם אם הם מסוגלים לסכן את המנהיג היקר. זה היה מהלך שראוי לפוטין.

אבל, למרות החוק, לפיד איננו עיתונאי. הוא לא חשף שום עוולה, הוא לא כתב שום תחקיר, הוא מעולם לא לקח סיכון כלשהו. הוא פובליציסט ומגיש, תחומים שיש להם חשיבות אבל הם לא הליבה של המקצוע. יתר על כן, לפיד מעולם לא כתב שום דבר שסיכן אותו בקרב מעריציו. פובליציסט אמיץ, ולפיד הוא הכל חוץ מאמיץ, יודע גם לצאת נגד הקהל שלו. לפיד לא היה שם. לפיד היה, ונשאר, בדרן, שכלי הנשק החד ביותר שלו הוא השאלה "מה ישראלי בעיניך." האמת, זה לא לגמרי הוגן: היתה ליאיר לפיד חשיפה אחת. הוא קיבל מסמכים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהועברו לידיו על ידי האלוף אלעזר שטרן, והשתמש במסמכים שהעביר לו הגנרל כדי לכתוב טור לעגני, שגרר תביעת דיבה, על החפ"ש – שעם כל הסלידה ממעשיו הפגין בהם יותר אומץ לב אזרחי משהפגין לפיד כל ימיו. לפיד, ראוי לציין, לא הגן על המקור שלו. הוא לא אדוארד מורו מול מק'ארתי, בלשון המעטה.

גם ההבנה שלו בתקשורת בעייתית. לפיד חושב שמותר לישראל, אפילו רצוי לה, לשקר לצרכי הסברה ולפברק את המציאות. הוא עדיין חושב שזה אפשרי, כאילו שאין בלוגרים בעולם. אפשר היה לצפות שהאמריקנולוג הדגול יזכור מה קרה להילארי קלינטון כשהיא טענה שנחתה בבוסניה "תחת אש צלפים", שקר גס שנחשף תוך ימים וכמעט מוטט את הקמפיין שלה. הוא בעד צנזורה בזמן מלחמה – תוך השענות על התפיסה המביכה בבורותה שאפשר לכוון קטיושות באמצעות שיחת טלפון.

מה ישראלי בעיני לפיד? פה אנחנו מתחילים לעסוק בבשר. ובכן, הישראלים בעיני לפיד הם אלה הדומים ליאיר לפיד. הישראלים אינם כוללים את החרדים והערבים, שאליהם מתייחס לפיד שוב ושוב בפטרונות דוחה בטורים שלו, ומתאר אותם כאבני ריחיים על ישראל. המפחיד מכל הוא שלפיד, שממוקם יפה במאיון העליון, מצליח איכשהו לחשוב שהוא חלק ממעמד הביניים הישראלי, ושככזה הוא ראוי לייצג אותו.

עכשיו, בהשוואה לאנשים שלפיד מרבה להסתובב איתם, כמו שרי אריסון ואוליגרכים אחרים, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהוא מעמד ביניים. אבל הוא לא. הוא מנותק לחלוטין מהציבוריות הישראלית. בגלל זה הטור שלו בקיץ, "אחי העבדים" היה נלעג כל כך. הוא היה נסיון שקוף לרכב על המחאה החברתית אל הכנסת.

ויש סיכוי שזה יצליח לו פה, וכאן הסכנה. יאיר לפיד, מציין דני גוטווין, משתמש ברטוריקה של שלי יחימוביץ' – אבל מדובר בדארוויניסט חברתי שקרוב בדעותיו, לפחות כפי שהן משתקפות בטוריו, לבנימין נתניהו, המפרק הגדול של החברה הישראלית. מפלגת שינוי של אביו של לפיד, מפלגה ניאו-ליברלית קלאסית, תמכה בכל המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו – גם כאשר בליכוד, שהבינו את הנזק הנגרם להם, נרתעו ממנה.

כלומר, יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת. אסור לתת לעוד מעריץ של האלפיון העליון, שמשוכנע שאם רק יהיה להם טוב גם לנו יהיה טוב, להוליך אותנו שולל שוב. 

אומרים שדעותיו של לפיד מעורפלות. אף שזה לא נכון בתחום החברתי, בנושא המדיני זה נכון מאד. לא ברור מה מתכוון לפיד לעשות מול הפלסטינים, איך הוא מתכוון לדחות את גלישתה של ישראל למדינה דו לאומית. לא ברור איך הוא מתכוון להתמודד עם עלייתם של האחים היהודים, עם גלישתה של ישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה אתנוקרטית. הוא לא נשאל, למשל, על פגישתו לפני שנה וחצי עם מנהיגי "תג מחיר", גרשון מסיקה ובני קצובר, ועל האופן שבו שימש להלבנה שלהם בציבור הכללי. ספק אם לפיד יהיה מוכן להתעמת ישירות עם אמירותיו של קצובר על הצורך של הדמוקרטיה הישראלית לפנות דרך ליהדות. מובן למה עמדותיו בתחומים האלה, תחומי הליבה של הזהות הישראלית, מעורפלות: תשובה אמיתית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" תביא לאובדן של מצביעים, מכאן או מכאן. היא מצריכה אומץ לב אזרחי. ללפיד, שהשתמש במסמכים פרטיים מודלפים של חייל כדי לצלוב אותו בפומבי בעיתון הגדול במדינה, יש מחסור ניכר במשאב הזה.

ואם לפיד ירצה להיות פוליטיקאי, לא רק לשחק תפקיד של פוליטיקאי, הוא יזדקק לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות עליהן בזאת, כמו גם על הברכות ליום ההולדת בתגובות לפוסט הקודם. לא היה לי זמן להגיב, אבל אני קורא.

(יוסי גורביץ)

גלי המחאה החברתית, עושה הרושם, חוזרים אלינו, ושאול אמסטרדמסקי המוצלח תמיד מסביר למה דווקא השנה יכול להיות שהם יביאו לשינוי. הסיבוב הקודם לקה בנאיביות-יתר לגבי טיבו של המשטר: רווחה האמונה שאם מספיק אנשים יצאו לרחוב, נתניהו יישבר וייתן להם את מה שמגיע להם. גרוע מכך, רווחה התפיסה שאסור לתת למאבק להפוך ל"פוליטי." ובלי פוליטיקה, כלומר בלי התפיסה שענייני המדינה הם ענייני הציבור, בלי הדרישה שנתניהו, לבני, ברק ושות' יצטרכו לחפש ג'וב חדש, שום דבר לא יזוז. הרתיעה מן הפוליטי משרתת את המשטר – לא במקרה, הוא מסמן את הפוליטי כמאיים, חריג, פסול.

מול המפגינים, שייצגו שכבות נכבדות מאד בעם, עמדו כוחות גדולים מאד: הטייקונים והאוליגרכים, שנתניהו וממשלתו מחוברים אליהם בטבורם; עמדו המתנחלים, אולי קבוצת הלחץ החזקה בישראל, שכבר בנו לעצמם מדינת רווחה בגדה שעליה משלמים כולנו; ומן הצד עמדו שכבות מוחלשות שלא מצאו את הדרך להשתלב בה. החרדים, בשל הגוון החילוני הבוטה והמתריס של המחאה – ואכן, פירוק "חברת הלומדים" צריך להיות מטרה מובהקת של המחאה; והפלסטינים הישראלים, שלאחר כמה שבועות ראשונים מוצלחים ביחס חשו, לא בלי צדק, נדחקים לאחור על ידי המוחים.

ולצד המשטר עומדת, כמובן, המשטרה, אולי הזרוע הכושלת ביותר של מדינת ישראל. שוטרי ישראל עומדים, מטבע הדברים, לצד המשטר: בשביל זה משלמים להם. הבעיה היא שלאורך השנים, מימיו של הגוף המושחת שהקים בן גוריון ושבנו התברג בו בתפקיד בכיר, מהימים שהמפכ"ל שלו נתפס בעדות שקר נגד "שורת המתנדבים", המשטרה ובעיקר בכיריה ראו את תפקידם כהגנה על השלטון – ולא על הציבור. בימי אולמרט, שספק אם היה שליט פחות פופולרי ממנו מאז ימי ג'ון לאקלנד, המשטרה ניסתה להטיל אימים על מפגינים נגדו. קשה להניח שאולמרט היה פופולרי במיוחד בתחנות המשטרה; זה פשוט מה ששוטרים עושים.

בהפגנות המחאה האחרונות, המטרה של השוטרים היא מנהיגי המחאה. על המקרה של יגאל רמבם כבר כתבתי. נטייתם של השוטרים לעצור את רמבם, עם עילה ובהיעדרה, כבר הפכה לבדיחה רווחת ("חיזרים נראו בשמי תל אביב. יגאל רמבם נעצר"). בהפגנה שנערכה שלשום (א') במחאה כנגד הפינוי האלים של מאהל התקווה, רמבם נעצר, נלקח לבניין העיריה, הוכה שם נמרצות (לדבריו, השוטרים התמקדו באשכיו) ומשם פונה, באזיקים, לבית החולים איכילוב. בית המשפט שחרר אותו.

ההפגנות השנה צפויות להיות אגרסיביות יותר, כי זה מה שקורה כשהמשטר מזרזף עליך ומצפה שתאמין שמדובר בגשם. בהתאם, המשטרה צפויה להיות אגרסיבית יותר כלפי המפגינים, שבהחלט יתכן שיחצו את הקו ויהפכו לדיסידנטים. על כן ראוי לדון בקונספט של "האח הקטן."

הוא פותח, עד כמה שידיעתי מגעת, בהפגנות הגדולות בלונדון לפני כשנתיים. התפיסה שלו פשוטה למדי: לאח הגדול, המשטר, יש כוח נרחב. אבל הפעלה של כוח כזה מול המצלמות גורמת לו נזק. לכל אחד, כמעט, יש היום מצלמה – לעתים גם מצלמת וידאו. השימוש בהן, במיוחד כשיש רבות מהן – אחת או שתיים השוטרים יכולים להחרים או לשבור – מעניק סוג מסוים של ביטוח נגד אלימות משטרתית.

אז הנה מדריך קצר להתנגדות אזרחית בגלי המחאה הבאים. הוא מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד:

המנע מאלימות. הפיתוי להוריד מכה משלך על שוטר שהרגע בעט בביצים של חבר שלך גדול. לא היית בן אדם אם הוא לא היה שם. התגבר עליו. זה אולי הפיתוי המסוכן ביותר שניצב בפני המהפכנים, וכניעה לו יכולה להוביל למעשי טבח ואולי גם למלחמת אזרחים. הזעם הוא יועץ רע. המטרה איננה שפיכת דמם של משרתי המשטר אלא החלפתו. אלימות מצד המפגינים משרתת את המשטר. היא מצדיקה את הגברת השימוש באלימות מצד המשטרה, שממילא ערוכה הרבה יותר להפעלתה; היא מסכנת מפגינים אחרים; והיא מאפשרת למשטר לצייר את המפגינים כאלימים כלפי כוחות שמירת החוק, ובכך לפגוע בתמיכה הציבורית בהם. אלימות היא מפלטו של החלש והפחדן. השאר אותה לשוטרים.

אח קטן: יש לך מכשיר סלולרי? הוא מכיל מצלמה. למד כיצד להשתמש בה; הנה מדריך לצילום סלולרי. חלקו לא רלוונטי (לא סביר שתוכל לבחור את תנאי האור שלך), אבל חלקו רלוונטי מאד. גם פה אפשר למצוא עצות מועילות. יש לך סמארטפון? זכור שהיתרון הגדול שלו הוא שמדובר בפועל בעמדת שידור ניידת. אתה יכול לשלוח ממנו תמונות ישירות לאתרי מדיה חברתית כמו טוויטר או פייסבוק, ולהפיץ תמונות אלימות משטרתית בזמן אמת. עשה זאת.

סמארטפונים וחלק ניכר מהמכשירים הסלולריים האחרים מאפשרים צילום וידאו. שוב, התנאים לא יהיו אידיאליים, אבל גם התנאים שבהם צולם הסרטון הידוע של השוטרים שמכים את רודני קינג לא היו אידיאליים. צילמת שוטרים בווידאו כשהם מכים מפגינים, במיוחד מפגינים לא מתנגדים? נתק מגע, התרחק, ודאג שהסרטון יעלה לרשת במהירות האפשרית.

האזרחים במדינות דמוקרטיות לומדים מגיל צעיר לתרץ פחות או יותר כל אלימות משטרתית, וזה מחזיק יפה כל זמן שהם לא רואים את התמונות. להוציא פסיכופטים, רוב הציבור לא יגן על שוטרים שמכים מפגינים בלתי מסוכנים בעליל, והתמונות – ובמיוחד הסרטונים – חשובים.

השתדל להפיץ אותם בצורה הרחבה ביותר. הנה קבוצת פליקר שמיועדת לתיעוד שוטרים אלימים ושוטרים נטולי תג, שפתח עבדכם; הנה קבוצת פייסבוק כנ"ל. הנה קבוצת פייסבוק ותיקה יותר. אם כלי תקשורת מבוסס יותר רוצה את הסרטון או התמונה שלך, תן לו. אל תסכים לתת לו בלעדיות – בשביל זה, הם צריכים לשלם לך, ואתה לא פה, אני מקווה, בשביל הכסף – אבל תן לו גישה ודבר איתו בנימוס.

אל תשתוק: האם אתה מבחין במספר שוטרים נטולי תג, שזו פשוט הזמנה לאלימות מצדם? גש אל הקצין הבכיר במקום – כאן יש תיאור של דרגות המשטרה – כשאתה מלווה באדם המצלם את שניכם בווידאו, הצבע על השוטרים נטולי התג ודרוש הסברים.

דע את זכויותיך: הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שכל הפגנה שיש בה יותר מ-50 איש צריכה אישור משטרתי. הם טועים. כאן תוכלו ללמוד יותר על זכות ההפגנה שלכם, ורצוי להדפיס עותק ולשאת עליכם. כעקרון, הפגנה שאיננה תהלוכה ושאין בה נאומים לא מוגבלת בגודל. מנסיון מר, השוטרים לא מכירים את החוק; שפר את השכלתם.

נעצרת? קודם כל, אל תתנגד – וודא שמישהו מצלם את המעצר שלך ואת העובדה שאתה לא מתנגד. סתום את הפה ואל תגיד שום דבר. המטרה שלך היא לצאת משם בלי להפליל לא את עצמך ולא את חבריך. הודאה היא מלכת הראיות בישראל, כל דבר שתאמר ישמש כנגדך, ושיעור ההרשעה עומד על 99.98%. מצד שני, בלי הודאה הם לא כל כך יודעים מה לעשות וכנראה שיחפשו טרף אחר. הדבר היחיד שאתה אומר שם הוא, במידה והותקפת על ידי שוטר, הוא ציון העובדה הזו ושמו של השוטר התוקף, אם הוא ידוע לך. אין לך זכות לעורך דין נוכח בעת החקירה, אז פשוט סתום את הפה. מדריך מוצלח להתנהלות בחקירה נכתב בשעתו על ידי נעם פדרמן; הנה הוא כאן. חקירה היא דבר לא נעים, אבל יוצאים מזה.

דלג על מח"ש: כעקרון, אפשר להגיש תלונה כנגד שוטרים במח"ש, רק שלא ברור אם יש הרבה טעם בכך. ראש מח"ש היוצא כבר הודה שבמשטרה פושה תרבות שקר וחיפוי אלה על אלה. בכך, יש לציין, משטרת ישראל לא שונה בהרבה מכוחות משטרה אחרים ברחבי העולם.

אם ראית, ותיעדת, אלימות משטרתית, העבר את המידע לנפגע. אם אתה הנפגע, התייעץ עם עורך דין בדבר האפשרות לתביעה אזרחית. השוטר מוגן על ידי המדינה כל זמן שהאלימות שהפעיל היתה הכרחית לצורך ביצוע המשימה שלו. המדינה נמנעה בשורה של מקרים מהגנה על שוטרים שהפעילו אלימות לא הכרחית. הסיכוי שלך להביא להרשעה של שוטר בבית משפט פלילי נמוך למדי, וכך גם הסיכוי להביא לפיטוריו; השופטים נוטים להאמין לשוטרים, גם כאשר ברור שהם משקרים, ושוטרים אינם מועמדים לדין בדרך כלל על עבירות של עדות שקר.

אז, אם יש לך ראיות, פנה לבית משפט והגש תביעה אזרחית. השוטר יצטרך עכשיו לגרד את הכסף להגנה משפטית ויזכה לחזות על גופו את היעילות המפורסמת של מערכת המשפט שלנו. אם מספיק אנשים יעשו את זה, סביר ששוטרים יתחילו לחשוש להפעיל אלימות שלא לצורך.

וכן, זה פתרון לטווח ארוך. אבל אנחנו כאן לטווח הארוך. העיקר, אם לצטט את יוחנן פאולוס השני, לא לפחד כלל; והכלל צריך להיות זה שטבע האוול, שאנחנו צריכים להתנהג כאילו אנחנו אכן חיים במדינה חופשית, כאילו החוקים שאמורים להגן על הזכויות שלנו אכן נאכפים. ואם מספיק אנשים יעשו את זה, זה אולי אפילו יקרה.

הערה מנהלתית/אישית: עוד תרומות התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לכל התומכים. אני מציין היום יום הולדת 42, ואני חייב לציין שהשנה האחרונה היתה מהאופטימיות שבחיי. ההמונים שיצאו לרחובות העירו מחדש אמון ותקווה, וחברים אמרו לי שאני נראה לא-פסימי באופן מסוכן. המחאה לא מתה, המאבק לא נגמר, והכל עדיין בידינו. יהיה מספיק זמן להתאכזב בשנה הבאה.

(יוסי גורביץ)