החברים של ג'ורג'

כשמנגנון האופל מפחד מאמן קומיקס

ישראל מנעה את כניסתו של אמן קומיקס לפסטיבל קומיקס פלסטיני, והדגימה בכך את פחדיה – ואת השליטה שלה בגדה

השב”כ, מנגנון האופל כפי שקרא לו אורי אבנרי, מנע בשבוע שעבר את כניסתו של מקסימיליאן לה רוי לפסטיבל הקומיקס הפלסטיני הראשון, שנערך במקביל באל קודס (מזרח ירושלים) ורמאללה. הסיבות למניעת הכניסה לא נמסרו; נמסר שלה רוי מנוע כניסה לישראל במשך עשור. התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע. אני מודה לנועם ר. על ההפניה.

למה נמנעה כניסתו של לה רוי? אין לדעת, כי כאמור הנימוקים להחלטה לא פורסמו. אבל אפשר להסיר מראש את הטענה האוטומטית של הימין היהודי, שלה רוי היה סיכון בטחוני: אילו אכן היה סיכון בטחוני, היה נעצר, לא מגורש.

למנגנון האופל יש היסטוריה ארוכה של גירוש אנשים לא נוחים לו. בשנת 2010, הוא מנע את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, נמנעה גם כניסתו של נועם חומסקי לגדה. שנתיים קודם לכן, גורש ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין מישראל, כשניסה להכנס אליה, בטענה המפגרת – שאף על פי כן, הימין היהודי יבלע אותה ללא היסוס – שהוא היווה “סיכון בטחוני.”

על כל זה יש להעיר שתי הערות. קודם כל, שבמנגנון האופל מפחדים פחד מוות מדעות “מסוכנות,” כמו אלה של חומסקי ופינקלשטיין. צריך גם להזכיר שעד הסכמי אוסלו, ישראל גם היתה מצנזרת את הספרים שפורסמו בגדה המערבית. אפילו אמן קומיקס מאיים על מנגנון האופל. עד כדי כך המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, שמפעילה את ארגון הטרור החזק ביותר בו, רואה עצמה כעלה נידף ברוח: כל ליצן וכל אמן קומיקס מסוגל לאיים עליה.

ושנית, וחשוב יותר: בעשור האחרון טוענים גורמים ישראלים שאין בעצם כיבוש, כי רוב הפלסטינים לא חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. המדובר כמובן בקשקוש, כי אין פלסטיני שלא צריך לעבור במחסום של ארגון הטרור הירוק שלנו, ואין לפלסטינים יכולת לנוע ממקום למקום – מה גם שישראל מרשה לעצמה מדי פעם לפלוש לשטחים שלכאורה נמצאים בשליטה פלסטינית, כפי שראינו במבצע “שובו אחים.” אבל – כמו בעזה – השליטה הישראלית הדוקה אפילו יותר מכך: היא יכולה לקבוע מי ייכנס לשטחים הפלסטינים ומי לא ייכנס, מי יצא ומי לא יוכל לצאת. בפועל, היא מנהלת את הגדה המערבית כמו כלא גדול ונטול – ברובו – חומות. מארגן כנס ליצנים? כנס קומיקס? פעילות שהיא מובנת מאליה בישראל עצמה? כדאי שלא תעצבן את מנגוני האופל, או שהאורחים שלך לא יצליחו להגיע.

זו רמת השליטה היומיומית של המדינה היהודית בנתיניה הפלסטינים. לידיעת האנשים שטוענים שאין כיבוש.

ועוד דבר אחד: שורה של חברי כנסת מהימין, כולל צאר החוץ שלנו, התחרו זה בזה היום בקריאות לשלול את אזרחותה של חברת הכנסת חנין זועבי, משום שהעזה לומר שצה”ל הוא ארגון טרור. ובכן, הח”מ קורא לצה”ל ארגון טרור מאז 2006. כשתשללו את אזרחותה, אל תשכחו לשלול גם את שלי; לא תרצו שיאשימו אתכם באפרטהייד, בתפיסה שלאדם ממוצא יהודי מותר לומר מה שלפלסטינית אסור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

זה הקולוניאליזם, טמבל

הכרה בפלסטין איננה “אנטישמיות”, היא התנערות מחלק אפל ברובו בהיסטוריה של אירופה, הקולוניאליזם

“ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם.” תיאודור הרצל חוזה את “הווילה בג’ונגל” בדמדומי עידן הקולוניאליזם. מתוך “מדינת היהודים.

הפרלמנט הבריטי קיבל השבוע – או שמא בשבוע שעבר? החגים משחקים בתחושת הזמן שלי – החלטה היסטורית והכיר במדינה פלסטינית: 274 חברי פרלמנט הצביעו בעד ההצעה, ורק תריסר נמנעו. בישראל התקבלה ההחלטה בצווחה רבתי מצד האספסוף היהודי, ומכל עבר עלתה הטענה שמדובר בלא פחות מאשר באנטישמיות, קרי שנאת היהודים בשל היותם יהודים. הגדיל לעשות אחד אבי וורצמן, שהעלה תמונה של תיירות בחיג’אב אוכלות גלידה כשעליהן חולצה עם הכיתוב “אני אוהבת את לונדון,” וכתב “ביום שיבקשו הכרה במדינה פלסטינית בבריטניה שבירתה לונדון, וזה לא רחוק כפי שזה נראה, נשקול גם לתמוך. בינתיים תמשיכו ליהנות מדאעש. הם מתפתחים יופי אצלכם. ממש מרגישים בבית.” שהדי במרומים שלא ידעתי שיש אדם כזה, על אחת כמה וכמה שהוא סגן שר החינוך. מטעם סיעת האחים היהודים, כמובן.

ישראלים אוהבים לומר שתמיכה אירופית במדינה פלסטינית היא תוצר של אנטישמיות. יש אנשים, כמו בן דרור ימיני, שעשו מהטענה הזו קריירה של ממש. יש רק בעיה אחת: היא לא מסתדרת עם העובדות.

הבה נסתכל על הטקסט של הדיון בפרלמנט. כשבוחנים אותו, עולה נקודה מעניינת: שוב ושוב מוזכר מה שנראה לדוברים החטא הקדמון, הצהרת בלפור. יהודים ישראלים מכירים את ההצהרה הזו ככזו שהעניקה ליהודים זכות למדינה בפלסטינה (היא לא.) הם אוהבים לשכוח חלק מרכזי של ההצהרה:

“it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine.”

בהצהרת בלפור יש 67 מילים. 23 מהן מוקדשות להגנה על זכויותיהם של תושבי הארץ. אפילו אם נקבל את הדעה המופרכת שלשר בריטי יש זכות כלשהי לקבוע את גורלם של תושבי ארץ שלישית, שאת דעתם לא טרח לשאול, בעודם נשלטים בפועל על ידי כוח אחר – וקבלת ההנחה הזו משמעה קבלת הנחת היסוד של הקולוניאליזם – הרי שברור שישראל לא עמדה בתנאי הצהרת בלפור.

הטענה הזו חוזרת שוב ושוב בדברי חברי הפרלמנט. אומר חבר הפרלמנט גראהם מוריס (Grahame M. Morris) כך:

As the originator of the Balfour declaration and holder of the mandate for Palestine, Britain has a unique historical connection and, arguably, a moral responsibility to the people of both Israel and Palestine.

וסר ניקולס סואמס (Sir Nicholas Soames) אומר את הדברים הקשים הבאים:

This House should need no reminding of the terms of the Balfour declaration, which rightly endorsed

“the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people”

but went on to state that

“nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine”.

Ninety-seven years later, the terms of the Balfour declaration are clearly not upheld with respect to the Palestinians, and in Britain that should weigh very heavily upon us indeed.

לפרלמנט הבריטי אולי אין צורך להזכיר את התנאים של הצהרת בלפור, אבל היהודים בישראל שכחו אותם מזמן – במיוחד כשהם מנסים להשען על הצהרת בלפור כדי למגר את זכויותיהם של הפלסטינים.

חבר הפרלמנט דיוויד וורד (Ward) קולע למטרה:

Secondly, Israel is in breach of the contract set out in the Balfour declaration stating that

“nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine”.

In the light of the Nakba and everything since, that seems like a sick joke. The failure of the international community to recognise the state of Palestine has helped Israel to ignore this commitment.

בקצרה, אם הצהרת בלפור היא חוזה, הרי שמדינת היהודים הפרה אותו. וכיוון שכך, הרי שהוא בטל ומבוטל. הבעיה של חברי הפרלמנט הבריטים היא הקולוניאליזם הבוטה של הצהרת בלפור. הקולוניאליזם – התנועה שאמרה שלאירופאים יש זכות, מכוח הקדמה שלהם המתבטאת בארגון צבאי טוב יותר, לכפות את שלטונם על עמים אחרים – היא היום החטא הקדמון של האומות האירופאיות, חטא שכולם עושים הכל כדי להתנער ממנו – או לתקן אותו. וזה מה שעושה הפרלמנט הבריטי: הוא מכה על חטא “הבדיחה האיומה” של הצהרת בלפור, ומנסה להגיע לתיקון. הלייבור תמיד התנגדה לקולוניאליזם יותר מהשמרנים; זו הסיבה שהיא תמכה ברובה הגדול בהכרה בפלסטין, בעוד שהשמרנים נעדרו מההצבעה.

ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה: היא מוקמת על ידי יוצאי מדינות אירופאיות בשטח לא אירופאי, תוך דחיקת רגליהם של התושבים הילידים. היא מוקמת לא מכוח זכות, אלא בזכות הכוח. הקולוניאליסטים היהודים מאורגנים יותר, הן כלכלית והן צבאית, מהמבנה החברתי שהם פוגשים. הם נהנים – גם בשנים שבהם הם מתנגשים עם המעצמה המיישבת, שעה שזו מתחילה לפרק את האימפריה שלה ותוהה איך לצאת מהבור הזה – מתמיכה אירופית ואחר כך אמריקאית יוצאת דופן. הדגם הקולוניאליסטי הוא אמנם שונה מעט: היהודים לא נשלחים כחיל חלוץ אירופי, הישוב שלהם פועל יותר על פי הדגם הליברי. כלומר, מיעוט שנוא – במקרה ההוא, שחורים אמריקאים – נשלח אל מה שאמור להיות “אדמת אבותיו”, כדי שלא יטמא את האדמה שבה הוא חי כרגע; והוא משתלט על המקום ומשעבד את יושביו.

ציונים מכחישים כיום בזעם את הטענה שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית; בדיוק בשל כך הבאתי את הציטוט של הרצל בראשית הפוסט הזה. מלכתחילה היתה הציונות תנועה קולוניאליסטית, עם הגיון קולוניאליסטי; רק אחרי שהפך השיפוט כלפי הקולוניאליזם מחיובי לשלילי, החלו הציונים להרחיק את עצמם מהתנועה שהולידה אותם. ללא הועיל: שרידי הקולוניאליזם עדיין זולגים משפתם. הקשיבו לבן דרור ימיני מדבר על כמה טוב לפלסטינים תחת שלטון ישראל בהשוואה לאחיהם, ותשמעו לבן רודזי שמסביר כמה טוב לשחורים תחת שלטון לבן.

למה זה קורה עכשיו? כי תחת נתניהו, ישראל לא טורחת להסוות יותר את הקולוניאליזם שלה. כל נסיון להעניק לפלסטינים מדינה משלהם מחוסל על ידי ממשלת נתניהו. ממשלתו אימצה את תפיסת “כיסוח הדשא”, על פיה כל כמה שנים יש צורך לצאת למלחמה כדי “להוריד את הראש” לפלסטינים שמעיזים להרים אותו. ואם ממשלת נתניהו לא חושבת שהעולם לא שם לב למטאפורה שלה, ולכך שהטבח האחרון בעזה הוא דוגמא לו, אז היא משלה בעיקר את עצמה. ואת הציבור היהודי בישראל, כמובן.

אז עכשיו עולה ההצעה לדיון בפרלמנט, ועכשיו הלייבור מתגייסת להעביר אותה. ועכשיו השמרנים לא מגיעים להצבעה. כי ברצינות, איך אפשר להגן על הטענה שישראל מנסה להגיע לפתרון הוגן, כשממשלת נתניהו היא השולטת?

ולפני בריטניה, היתה שוודיה. השגריר השוודי נקרא לשיחת נזיפה. אחר כך, רוסיה. הפעם, שר החוץ לא נזף בשגריר הרוסי. מעניין למה. שר החוץ הצרפתי כבר הודיע שארצו שוקלת לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, ועכשיו אנחנו שומעים שגם הפרלמנט הספרדי בדרך. חברי הפרלמנט הבריטים שתמכו בהצעה, קראו לבריטניה להתוות דרך לאירופה. נראה שזה מתרחש.

החטא הקדמון של ארה”ב לא נתפס כקולוניאליזם, על כל פנים לא על ידי האמריקאים; אם כי הכחדת הילידים האמריקאים היא פעולה קולוניאליסטית במובהק. ולימין היהודי יש אחיזת חנק על הפוליטיקה האמריקאית. אבל העובדה שקרי מנסה שוב לשכנע את נתניהו להכנס למו”מ, הפעם תוך קבלת קווי 67’ כקווי היסוד, אומרת שארה”ב מבינה שיש לה בעיה רצינית. ישראל מנסה להתיש את הפלסטינים – זה הרעיון שמאחורי תפיסת "כיסוח הדשא" – אבל מתקבל הרושם שהיא מתישה את תומכיה במערב. אלה שנשארו.

נתניהו ממשיך להעמיד פנים שאין בעיה, ושאם יש – הרי שהסיבה היא אנטישמיות. הסיבה הפוכה: התנערות מגזענות. לרוע מזלה של ישראל, היא הוקמה שלוש שנים אחרי נפילת היטלר ואחרי שהממזרים שינו את הכללים. אם היא תתעקש להיות מדינה קולוניאליסטית, היא תחדל להתקיים.

מי שאוזניים לו, יקשיב לקול הרעם המתקרב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשמפלגת השלטון מפלרטטת עם רצח עם

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן זה יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם זה צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט הזה כמעט חסר הפיסוק הזה – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא זה שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם כי “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין זכה, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"כ וצה"ל יטהרו ביסודיות את עזה עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

ז. ריבונות – עזה היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון חיי חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור עזה מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת עזה. לתושבי עזה הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי עזה שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך חייה של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה זה בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא היה ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל כץ, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא היה שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. זה האיום שהשמיע כץ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל כץ בקהל הזה? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרפש הנפשי של המדען הראשי

נופת הצופים של המדען הראשי של מרכז הליכוד מזכירה לנו עובדות מדאיגות על היהודים הישראלים: הגזענות שלהם כלפי גרמנים – והרקב של תורות הנסתר

יש אחד, גבי אביטל, מהנדס בהכשרתו, שהוא גם בכיר במרכז הליכוד, קצין בדרגת סרן, ולשעבר יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני. אתם עשויים לזכור אותו מהרגע ההזוי שבו מינה אותו גדעון “מינויים פוליטיים” סער לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – תפקיד שאותו עזב אביטל במהירות, לאחר שהתברר שהוא מכחיש של תורת האבולוציה ושל ההתחממות הגלובלית. העובדה שלסער יש קשרים מצוינים עם התקשורת היהודית בישראל גרמה לכך שלא הורמו יותר מדי גבות באשר לשיקול הדעת שלו במינוי המשונה הזה.

למה נזכרתי באביטל? משום שלאחרונה הוא חווה התפרצות סמיוטית, וכתב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

“מחראת ברלין מתרחבת.
צואה של אנשים צואים.
נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.
עופו מכאן. אל תשובו. רק אל תחפשו אותנו כשתבוא שוב מאכלת השוחט. לא תמצאו אותנו. נהיה שקופים לגמרי.
עופו מכאן חארות. זבלי אדם. אם היה קמצוץ של הבנה למחראה החברתית ההיא היא נבלעה בעשן המשרפות הגרמניות. ברלין בטבורן.
בית רציתם בזול. הקמת מחראת מילקי. עלובי נפש.
תזדהו לפחות. העמידו בפנינו מראה. אולי היא עקומה. תראו את פניכם שנזכור. שלא נשכח.
כשילדיכם ילמדו בגנון או בבית הספר עם האחר מאריתריאה או מטורקיה לא יצטרכו ללמוד מה היה בגיהנום במלחמה ההיא. העולמית השנייה.”

אני מודה לאוריה כנף על ההפניה.

ובכן. מה מביא לחבר אביטל את הסעיף? מה גורם ל”מדען ראשי” להתבטא באופן כזה? כמה דברים. קודם כל, כל הרעיון של מחאה חברתית ממש לא מוצא חן בעיני חובשי הכיפה הסרוגה והמתנחלים; הם היו מראשי המתנגדים למחאה החברתית של 2011. הם הבינו היטב שמחאה חברתית ראויה תתמקד במדינת הרווחה הקטנה שהם בנו להם בצד הלא-נכון של הקו הירוק, ושחלק מהכספים שהם שותים על חשבון הציבור יילקחו מהם. ממש בימים האחרונים כתבה אמילי עמרוסי בלשכת-ראש-הממשלה-היום ש”כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן.” עמרוסי היא דוברת עמותת “מועצת יש”ע” לשעבר. היא לא רוצה שתשימו לב שרע לכם, עד כדי כך שהיא מוכנה להשוות בין עמותות סיוע לנזקקים ובין ארגוני זכויות אדם, שר”י. אצל עמרוסי ודומיה, הכל טוב.

אבל הפעם אני רוצה להתמקד לא בשנאת המתנחלים לישראלים, אלא בשנאה שכמעט שקופה בטקסט של אביטל: השנאה לגרמנים. אביטל משוכנע שהישראלים שמהגרים לברלין – מה שהופך במהירות לקלישאה כמו “לגור בשינקין” בסוף שנות השמונים – יושמדו בסופו של דבר: “רק אל תחפשו אותנו כשתשוב שוב מאכלת השוחט,” וברלין היא לו “טבורן” של “עשן המשרפות.” מאכלות דווקא כמעט שלא היו שם, אבל במוחם של בני דורות מסוימים, מאליהן צפות המילים של אלתרמן:

מתייצבת אמו לפניו מקרוב,

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אשן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

והיא שבה שוב, בהמשך:

לך לך דרך ליל מאכלת ודם,

כחיה, כתולע, כציפור.

אבל “הילד אברם” מתרחש בפולין של 1946. פולין, לא גרמניה; פולין, שבה – בקיליצה ובאלפי תחנות רכבת – אכן ניכר “ברק פגיונות שוחרים לציד.” פולין, שראש הממשלה שלה קרא ליהודים להגר ממנה לפני טבח קיליצה ואחריו.

לא שזה משנה. הסכין היא דימוי חזק יותר, בעייתי פחות, מחמוש המכוון רובה מודרני אל אם וילדה. לך תדע מה הדימוי הזה יעלה במוחו של הקורא. ברלין, במוחו המעשן של “המדען הראשי” לשעבר, היא תמיד אתר של משרפות – והגרמנים תמיד עם של רוצחים.

ובדיוק פה הבעיה. באביב הקרוב, נציין 70 שנה לסופה של מלחמת העולם השניה. מגויסי החובה הגרמנים שהיו בני 18 במאי 1945 יהיו בני 88. החמושים שביצעו את עיקר מעשי הרצח כבר עברו, אלה מהם שבכלל שרדו – חלק ניכר מהם, למרבה השמחה, לא הגיע למאי 1945; מהשבויים של הארמיה השישית, שביולי 1942 התגאו שלא השאירו לאיכרים סביב סטלינגרד אלא את גרעיני החמניות, לא שרד אחד מעשרה – את גיל 90. אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת, כתב עמוס עוז למנחם בגין. זה היה לפני יותר מ-30 שנים.

בגרמניה חי דור אחר. דור שלא דומה בשום צורה לדור של סביו, דור שמתבייש בסבים הללו, דור שהפך את סופי והאנס שול (Scholl), שנרצחו על ידי המשטר משום שמחו על פשעיו מבלי לדבר על זה עם המפקדים שלהם קודם, לגיבורים הלאומיים החדשים שלו. לומר שהדור הזה אשם בפשעי הסבים שלו, לומר שהוא בעצם מר הייד שמתחזה לד”ר ג’קיל ועוד זמן קצר יחשוף את פניו האמיתיות, משמעו לקבל את התפיסה הנאצית של אשמת דם; משמעו לומר שיש קבוצת אנשים שהיא מטבעה, גנטית, רצחנית. כלומר, לאמץ את הגזענות הבסיסית של הנאצים, ולהפוך אותה.

והתפיסה הזו, שהגרמנים אשמים אשמת דם, רווחת מאד בציבוריות היהודית בישראל. כביכול, ההיסטוריה קפאה לנצח באוקטובר 1941, ושוב אין דרך לשנות אותה. מי שהיה רוצח, לא יהיה מסוגל להרהר במעשיו; וצאצאיו גם הם אשמים. במילים ברורות: חלקים ניכרים מהציבור היהודי חושבים שגם היום, הגרמנים הם אנטישמים ורוצחי יהודים בפוטנציה, כי יש סבירות מסוימת שסבא שלהם היה כזה.

ועד כאן, רוב הליברלים הטובים בישראל יהנהו. אבל כאן, אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית באמת. כי לתופעה שמתאר אביטל, של עם רצחני מעצם טיבו שמטרתו היא לפגוע ביהודים, יש שם במסורת היהודית: עמלק. כשאביטל מדבר על הגרמנים, הוא מדבר, מבלי לנקוב בשם המפורש, על עמלק. ואכן, רבנים מודרניים רבים טוענים שהגרמנים הם עמלק. אחרים חושבים שמדובר דווקא בפלסטינים.

ולעמלק יש אח תאום, והוא נקרא ערב-רב. במקור, אלה אותם מצרים שנספחו אל בני ישראל במנוסתם ממצרים, ושכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק מביך שממש לא רצו לטמא בו את אבותינו הקדושים, מעגל הזהב והלאה. במסורת הקבלית, הערב-רב הם אנשים שחושבים שהם יהודים, אבל אין בהם את הניצוץ הקדוש היהודי, והמטרה שלהם היא להטות את היהודים ממטרתם, שהיא לחבור אל האל.

שימו לב לטקסט של אביטל:

“נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.”

וגם התפיסה הזו רווחת מאד בחלקים ניכרים של הציבוריות היהודית. גם כאן, אביטל לא צריך לנקוב בשם המפורש. מי שצריך לדעת, יודע.

סוג התפיסות הזה מכונה לעתים תורת הנסתר או אוקולוטיזם (Occultism). בגלל הררי השטויות האי רציונליות שהיא מכילה, רוב החוקרים נוטים להתעלם מאלמנטים אוקולטיסטיים או לזלזל בהם. אבל אני מעז לומר שמי שמזלזל בתפיסות הללו, ביכולת שלהן להדריך את הנפש אל מעבר לתפיסה רציונלית, עושה טעות גסה. בשנים האחרונות, חוקרי הנאציזם שבים ומכירים בעובדה המטרידה, שלא הסתדרה עם הרבה תיאוריות נאות, שלא מעט ממנהיגי התנועה הנאצית, מהימלר והס ובמידה מסוימת עד היטלר עצמו, היו מעורבים בתנועות אוקולטיסטיות עד צוואר. לדיטריך אקהרט, מייסד ה-Thule Gesellschft – האיש שלו הקדיש היטלר את “מיין קמפף” – מיוחסת האמירה “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל למנגינה שאנגן אני.” אלתרמן, כרגיל, כתב את זה טוב יותר (ב”שחרורה של לורליי”):

כי לפני הקצינים

שעינו והמיתו,

דהרו הוולקירות,

הלך המיתוס…

לימים, אחרי העריקה המשונה של הס, יטהר היטלר את המפלגה מיוצאי ה-Thule, אבל ההשפעה שלה על האס.אס., למשל, היא פנומנלית.

לתורות הנסתר יש תפקיד. מאחר והן נסתרות, הוא לעתים קרובות אפל – ואצל אביטל, בעל השפעה במפלגת השלטון, התפיסות האפלות מבצבצות אל פני השטח. עד כמה רווחת התפיסה של עמלק וערב-רב בקרב הציבורי היהודי הכללי? אין לדעת. אבל אני מעז לומר שהרבה, הרבה יותר משליברלים שאננים היו מוכנים להאמין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אמרנו לכם

ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל

זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס.

הללו, כזכור, היו:

* הרחבת תחום הדיג של הרצועה לשישה מילין ואח”כ לתריסר מילין

* יציאה של מתפללים מרצועת עזה לאל אקצה

* הסרת המצור על עזה

* הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי

* אפשרות לחקלאים העזתים לעבוד סמוך לגבול

* שחרור האסירים שישראל עצרה במהלך מבצע “שובו אחים”

* הקלה בתנאי האסירים האחרים

* המנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית

מי שעקב אחרי התקשורת הפלסטינית, יכול היה לראות מדי פעם ידיעות על שחרור של אסירי “שובו אחים.” אמנם, לא בגלים גדולים ולא בתופים ובמחולות, אלא בטפטוף ובשקט, אבל שחרור. השבוע, דווח ש-500 עזתים הגיעו לראשונה לתפילות באל אקצה, דבר שהעזתים היו מנועים ממנו שנים רבות.

והיום מדווח רון בן ישי על שורה של שינויים נוספים:

* ישראל תאפשר הכנסה מסיבית של חומרי בניה לרצועה. היא תנסה לפקח על כך, אבל היא מודעת לצורך לבנות מחדש את הרצועה, ולראשונה מזה חודשים, קבלנים פרטיים יוכלו לקבל חומרי בניה.

* ישראל תאפשר לעזתים לדוג עד מרחק שישה מילין מן החוף, “עם אפשרות להרחבה” בעתיד.

* ישראל תשמור לעצמה רצועה של מאה מטרים בתוך הרצועה בה היא רשאית לפעול. בשאר השטח, הפלסטינים יוכלו לפעול בחופשיות. בפועל, מדובר בהקטנת שטח ההרג סביב הרצועה (המקום בו חמושי צה”ל מרשים לעצמם להרוג פלסטינים ללא התראה) מ-300 מטרים ל-100 מטרים.

* מעבר רפיח יועבר לשליטת אבו מאזן מצד אחד והמצרים מצד שני. זה לא בדיוק מעבר גבול בינלאומי, אבל זה די קרוב.

* אשר לדרישה להמנעות מהתערבות בפוליטיקה הפלסטינית – ישראל הפסיקה בפועל את דרישתה למנוע את קיום ממשלת האחדות הפלסטינית. זו התכנסה לאחרונה בעזה, בהסכמתה – גם אם בחירוק שיניים - של ישראל. יש להזכיר שישראל יכלה, מכוח שליטתה על המערבים, למנוע את כניסת ממשלת האחדות לרצועה. היא לא עשתה זאת.

במקביל, החמאס דורש נמל בינלאומי ברצועת עזה וישראל דורשת את פירוז כל הרצועה. ההנחה של מערכת הבטחון היא ששתי הדרישות הללו יקוזזו. במקום העזתים, הייתי עומד על הדרישה לנמל: יש לה תמיכה בינלאומית נרחבת וממשלת נתניהו תתקשה לצאת למלחמה בעטיה.

וואלה. אז בטור פרשנות של מוסמך מערכת הבטחון, אומרים לנו בשקט שישראל קיבלה את הרוב המוחלט של הדרישות שהעלה חמאס במהלך המלחמה. למצב שבו אתה מפעיל כוח צבאי עודף, ובסופו של דבר מקבל את הדרישות של האויב, יש שם אחד: תבוסה.

זה מה שקיבלנו אחרי שהרגנו למעלה מ-2,100 עזתים ואיבדנו יותר מ-70 ישראלים, ביניהם ארבעה אזרחים. ואת זה מחביאים לנו בטורי פרשנות וכותרות מתחמקות. הכותרת צריכה להיות ברורה: ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לתבוסה ברצועת עזה. צה”ל הפסיד לחמאס. נתניהו ויעלון צריכים ללכת הביתה.

* * *

אבל זה לא הכל.

בטור שלו, כותב בן ישי שבמערכת הבטחון אומרים עכשיו שהמצור על עזה היה הדוק מדי וגרם יותר נזק מתועלת. וואלה! כי את החוכמה המאוחרת הזו, אומרים בשמאל ובארגוני זכויות האדם כבר כמה וכמה שנים. ארגון “גישה” מוביל את המאבק נגד הסגר ונגד הגבלות התנועה בין הרצועה והגדה (אליבא דבן ישי, חלקן אמורות להיות מוסרות בקרוב). חברי כנסת ממרצ העלו פעם אחר פעם שאלות לגבי ההגיון של מדיניות המצור. הבלוג הזה התייחס שוב ושוב למדיניות הישראלית כלפי הרצועה, מימי “מדיניות הכמעט רעב” של עמוס גלעד שבוטלה אחרי המרמרה, דרך הרשעויות הקטנות של היומיום של השליטה הישראלית ברצועה (שלא פסקה מעולם), עבור במדיניות הבידול שמתעטפת באצטלת הבטחון לשווא, דרך השקרים של דובר צה”ל ועד המלחמה האחרונה.

רוב מוחלט של הישראלים, מצד שני, עשו כמיטב יכולתם כדי לא לדעת שיש כאן בכלל ויכוח. הם, כמו שר האוצר שלנו, תמיד קיבלו את עמדתה של מערכת הבטחון. אולי עכשיו, כשמערכת הבטחון מודה בחצי פה שהמדיניות שלה פשטה את הרגל ושהיא הובילה למלחמה מיותרת, יתחילו הישראלים להטיל ספק בהצהרות הפסקניות שלה?

בואו לא נטפח יותר מדי ציפיות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם אין מילקי, תאכלו ציונות

משבר מחיר המחיה מזכיר שוב את תפקידה הנוכחי של הציונות: להפחיד את הציבור היהודי ולמנוע ממנו לברוח

עמוד שעד לפני זמן קצר לא משך תשומת לב תקשורתית, “עולים לברלין,” שתומך בהגירה של צעירים ישראלים לאירופה, זינק לכותרות לאחרונה כשהציג חשבונית מסופרמרקט ברלינאי. הוא הראה שהמחיר של המקבילה המקומית של מעדן חלב הוא בערך שליש מזה שבישראל. טראח, מחאת המילקי נולדה.

היא הגיעה בזמן ממש לא נוח לאוליגרכיה השלטת. היא בדיוק צריכה להעביר תקציב, שבו היא אמורה להגדיל משמעותית את תקציב הגוף השמן, הבזבזני, הלא-יעיל והסחטני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. הלז יצא לאחרונה למלחמה ברצועת עזה, הצליח להתקדם בערך שני קילומטרים, ספג עשרות אבדות ממיליציה חמושה למחצה ונטולת תקשורת מתקדמת, והעז לדרוש אחר כך תוספת של 30 מיליארדים. למרות שקריו (סליחה, מיכאל) של שר האוצר ביש הגדא שצריך להגיש את התקציב הזה, הוא מכיל שורה של מסים – רק שמשרד האוצר לא קורא להם כך.

הקבלה הצנועה מברלין של “עולים לברלין” עוררה סערה. אף שהבלוגרית טל שניידר העירה שהסיפור האמיתי הוא המחיר של מיץ התפוזים, שזול בברלין יותר מאשר בישראל, המילקי הוא זה שמשך את תשומת הלב. אולי בגלל שרבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מילקי ממיץ תפוזים.

וכשהתחילה הסערה, התחילו כמובן תגובות הנגד. אפס כלשהו ששימש פעם כבכיר במשרד האוצר האשים את “עולים לברלין” שהם הביאו קבלה מסופרמרקט מוזל; כנראה ששנים של עבודה שם הרגילו אותו לא רק למכור את נכסי הציבור לטייקונים, אלא גם לקמץ באמירת אמת, כי מכרים ברלינאים העירו שמדובר ברשת נפוצה למדי של מרכולים.

מיד אחריו, החרתה-החזיקה הגווארדיה הציונית הוותיקה. בן כספית פנה אל המהגרים לברלין, הזכיר להם שפעם רצחו שם די הרבה יהודים, ושאל איך הם מוכנים לוותר על הכל תמורת מחיר מילקי זול יותר. דן מרגלית היה ישיר יותר: הוא כתב בטוויטר ש”כל הטענות נגד יוקר המחיה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום [שגיאת הקלדה במקור - יצ”ג] להלחם על פה על הבית הם ערקו”.

בכיר אחר בלשכת-ראש-הממשלה-היום, חזי שטרנליכט, שמתחזה לכתב כלכלי, טען (סליחה, שיקר) שמערכת הבריאות הישראלית טובה יותר מהגרמנית, ושכאשר המהגרים לברלין ירצו לחזור לישראל, “זה יהיה רגע המבחן שלא לאפשר להם לחזור בקלות כזאת.”

וואלה. נראה שבלשכת-ראש-הממשלה-היום עוד לא הבינו את משמעותה של אזרחות: מולדת היא המקום שלא משנה מה קורה, חייב לפתוח לך את הדלת. אבל שטרנליכט ודומיו מסבירים היטב את מהות הציונות היום: מסע נקמה לא רק נגד ההיסטוריה העולמית, אלא גם נגד הרוב הגדול של היהודים וחלק ניכר מהישראלים שוויתר על הציונות.

שממל אמרו את זה טוב יותר:

תבינו
כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם
ורק אצלינו זה נחשב לבגידה בעם
על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים
נישאר מפוחדים
כי כולם שונאים יהודים
וכל פעם שהם פותחים את הפה
הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי.

זה מה שנשאר מהציונות: הטלת אימה. אם, פעם, היא דיברה על חברת מופת, ואם אפילו הליברל הימני ז’בוטינסקי דיבר על כך שכל אדם זכאי לחמשת המ”מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – אז היום אומרים לנו שמי שרוצה לחיות בכבוד הוא מפונק, ושטוב שהוא כבר לא איתנו, ושאם הוא ירצה לחזור הוא יצטרך להוכיח את עצמו. ואל תצאו החוצה, כי יש אנטישמים בחוץ.

יכול להיות שיש. הליגה נגד השמצה הצליחה לקושש שלוש תקריות אנטישמיות, שתיים מהן אנטי-ישראליות בעצם, בספרד בשנת 2009, כשהיא מעריכה שיותר מעשרה מיליונים מהספרדים הם אנטישמים. על כל פנים, שיעור האנטישמיות העולמי מחוויר לעומת הטרור היהודי בגדה המערבית: 399 תקריות טרור יהודי ב-2013, לעומת 594 תקריות אנטישמיות בעולם כולו (116 מתוכן בצרפת.) אז יכול להיות שיש אנטישמיות שם בחוץ, אבל כנראה שהיא לא כל כך מסוכנת.

אבל זה מה שנשאר לציונים הוותיקים להציע: פחד מצד אחד, הטלת קלון מצד שני. הם הרי כבר לא מנסים להבטיח שלום או שיהיה עתיד טוב יותר. הציונים של המרכז הרדיקלי – בן דרור ימיני, ארי שביט – מדברים על מלחמת נצח עם האיסלם, על ישראל בתור מוצב קדמי של התרבות המערבית, על כך שלא יהיה שלום אלא לכל היותר תקופות של שקט זמני בין מלחמות. אז מילא שהם נשמעים כמו הימין הקיצוני האמריקאי או האירופי, אבל איזה עתיד הם מציעים ליהודי הישראלי? פלא שיותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על עסקת החבילה של אתם תהיו בשר התותחים אבל אנחנו נקפיד שלא תהיה חמאה? פלא שכל מי שיכול לברוח, חושב על זה ברצינות, ומי שלא יכול – מפנטז על זה? על השאלה המקראית “הלנצח תאכל חרב” עונים הציונים ב”כן,” ודורשים ממך לא לדרוש מהמדינה שלך תנאי קיום סבירים. אז זה מה שנשאר מהציונות: קו הגנה אידיאולוגי רעוע על משטר האוליגרכיה הכלכלית הישראלי.

ההוצאות בישראל גבוהות, והשכר בה נמוך. זה לא קרה במקרה: זו תוצאה של מדיניות כלכלית מובהקת, שמונהגת הן על ידי נתניהו והן על ידי יאיר לפיד. זו כלכלת הוודו של תיאוריית הזרזוף, שאומרת שאם ניתן לעשירים הרבה, כמה פירורים גם יפלו מהצלחת שלהם לרצפה, שם אפשר יהיה לאסוף אותם. הבעיה היא שזה לא קורה. בשם תיאוריית הזרזוף, נתניהו ולפיד מנהלים מלחמת מעמדות, ומחלקים מחדש את העושר כך שהוא זורם כלפי מעלה. נתניהו, כשר אוצר וראש ממשלה, נלחם מלחמת חורמה בכל נסיון להעלות את השכר או – מצד שני – לקבוע תקרת שכר לחזירי שכבת המנהלים. זו השכבה שלו, אחרי הכל.

לפני כשנה, בסיבוב הקודם של הדיון הציבורי על הגירה – כשברלין היא שוב הסמל – יאיר לפיד תקף בחריפות את האנשים שהעזו לחשוב שמגיע להם עתיד טוב יותר, והוא עשה את זה, כמובן, בשם השואה. היום, כשהוא מבועת מהתקציב שהוא אמור להגיש וכשהוא יודע שהבדותות שלו לא מחזיקות מים ושהעיתונאים והציבור שמים לב לחורים בטענות שלו, הוא פתאום אומר ש”החבר’ה מברלין צודקים” וש”אני שותף לזעם הציבורי. לו יכולתי כבר לפני שנה וחצי הייתי בתהליך בו אנחנו נמצאים היום.”

הלו, אפס! “לו יכולתי”? אתה שר האוצר. אתה מוביל סיעה של 19 מנדטים. אני יודע שאתה לא חזק במספרים, אבל הגודל שלה זהה היום לגודל הסיעה של ראש הממשלה, הליכוד. האח שלך, בנט – אתה זוכר, ההוא שמכרת לנו אותו – ממשיך לעשות בכספים כשלו באמצעות האיש שלו בוועדת הכספים, והוא משיג הרבה יותר ממך עם 12 מנדטים. אם אתה לא יודע איך למנף 19 מנדטים, אז אתה כנראה לא במקום הנכון וכדאי שתתפטר בהקדם. מי יודע, אולי יהיה לך מזל ונשכח אותך.

אבל, לא. כפי שמעידים דבריו, לפיד נערך לבחירות. כיף להיות שר ובפוליטיקה הישראלית אנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. עכשיו הוא מנסה לומר לבוחרים שלו שכוונותיו היו טובות. צריך להזכיר שהוא תמיד היה ניאו ליברל, שהוא תמיד היה בעד הפרטה, ושהוא לעג למנהיגי המחאה, ואחר כך למצביעיו המאוכזבים, תוך שהוא מכנה אותם “שנאוצרים רטובים בגשם.” ואם הוא יקבל יותר משליש מהמנדטים שיש לו כרגע, אז הציבור מטומטם ומגיע לו לשלם.

ובזמן שלפיד מנסה לגמגם שהוא בסך הכל נבעך, נפגשו מנהלי חברות המזון כדי לארגן קנוניה נגד הצרכנים. הם יודעים שיש להם מחאה על הידיים, שזה יכול לכאוב, ולכן הם מתאמים פעולות. על פניו, זה נראה כמו עבירה בוטה על חוק ההגבלים העסקיים, אבל כמו כל חוק שפוגע באוליגרכיה, האכיפה של החוק הזה לא ממש קיימת. השטיק הנוכחי שלהם הוא לבעוט את הכדור חזרה אל לפיד: לדרוש מע”מ דיפרנציאלי על מזון. זה לא בהכרח רעיון רע, אבל הוא לא ישנה את העובדה שהסיבה לכך שהמחירים שאתם משלמים גבוהים היא לא המע”מ אלא החזירות שלהם.

מה שמשעשע בכל הסיפור הוא לראות אנשים שכל יום מזמרים לנו על נפלאות השוק החופשי והיד הנעלמה, עד שזה מגיע לבחירת מקום המגורים שלך. פתאום, ברגע שאתה מודיע שאתה מעדיף את ברלין, כל הדיבורים על שוק חופשי, שבו ברלין היא מוצר נחשק יותר מישראל, עפים מהחלון. פתאום, כולנו מתבקשים להתגייס ולהצדיע בדום לילד עם הידיים למעלה. פתאום, אנחנו שוב חברה מגויסת.

והשילוב הזה יחודי לישראל: מצד אחד, כלכלת שוק פרועה; מצד שני, דרישות חסרות תקדים מהתושבים, כמו גיוס חובה וכפיפות לאידיאולוגיה הטוטליטרית השלטת, הציונות. שני אלה לא מסתדרים. אם אתם מגייסים אותנו, אנחנו דורשים תנאים. אם לא מגיע לנו כלום, אנחנו גם לא צריכים לתת לכם כלום.

ואת הפרדוקס הזה, הציונים המודרניים לא מצליחים להתיר. ובין שתי אבני הריחיים הללו – יוקר המחיה ועול השירות מצד אחד, והתפרקות המדינה מהתחייבויותיה מצד שני – אנחנו מאבדים דור של ישראלים. מה יש ללפיד להציע להם? עוד זכרונות שואה של אביו? מה יש לנתניהו? עוד דיבורים על דאע”ש על הגדרות? אם לנצח תאכל חרב, אומרים צעירים רבים, חפשו אותנו באירופה.

(עוד על כך, ועל האירוניה ההיסטורית, בהמשך השבוע.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נו, אז בטלו אותו

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, זה לא יקרה. זה לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת עזה למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי כזה בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

כי, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הוא ל ח ו ץ

נתניהו קולט שהוא מאבד את ארה”ב, והוא – כרגיל – מעדיף לשקר ולהאשים בכך את ארגוני זכויות האדם

ראש ממשלתנו היקר מתארח בארה”ב השבוע, ופרט לנאום באו”ם שהשפעתו היחידה היתה הרעלת אלכוהול בקרב מספר שמאלנים שלא הספיקו ללגום כוסיות בקצב שבו הוא פלט “דאע”ש”, וארוחה עם הקריקטורה האנטישמית שמממנת אותו, לא נראה שמישהו יזכור אותו. על הביקור הטקסי לצרכי הכנסת אצבע בעין לנשיא ארה”ב אובמה העיבה תקרית לא נעימה: דובר הבית הלבן השמיע הודעת גינוי חריפה במיוחד לממשלת ישראל בשל תכניות הבניה שלה במזרח ירושלים, והגדיר אותה כ”מרעילה את האווירה”, והוסיף שהיא גורמת לפקפוק “במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבעלות בריתה הקרובות ביותר.” בהתחשב בכך שנתניהו חזר בביקורו בבית הלבן על השקר שלו, על פיו הוא מחויב לתכנית שתי המדינות, קשה לראות בכך אלא הכרזה רשמית-למחצה של הבית הלבן שנתניהו הוא שקרן. אמנם, דובר הבית הלבן לא שיסע את הפגישה של אובמה ונתניהו, ולא רץ אחרי נתניהו עם שלט “שקרן” מול המצלמות, אלא שמר על מינימום של נימוס וחיכה עד שנתניהו יעזוב את הבית הלבן; אבל קשה להזכר מתי בפעם האחרונה נראתה נזיפה כזו. ואת מה שאובמה חושב על נתניהו, אנחנו כבר יודעים – באדיבות השיחה ההיא עם סרקוזי.

נתניהו אוהב להעמיד פנים שהיחסים בין ישראל ובין ממשל אובמה תקינים; הוא צריך את זה עבור קהל המרכז-ימין-מתון הענקי בישראל, שיודע שבלי סיוע אמריקאי נלהב אין לנו תקומה. נתניהו גם זוכר היטב מה קרה כשעצבן יותר מדי את ממשל קלינטון, ומה עשה בוש האב ליצחק שמיר. הדבר האחרון שהוא צריך זה שהבית הלבן לא רק יאמר שהנוזל שנתניהו מזרזף עליו הוא שתן ולא גשם, אלא גם יוסיף זרזוף משלו.

אז נתניהו עשה את מה שהוא רגיל לעשות, ונקט במהלך כפול: שקר משולב בהתקפה על ארגון זכויות אדם. הוא אמר בצדקנות ש”לא אאסור על יהודים” לקנות דירות בסילוואן, ושארגון “שלום עכשיו”, שפרסם את דבר תכנית הבניה בגבעת המטוס, אשם ב”חוסר אחריות לאומית” משום ש”ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה” בין נתניהו לאובמה.

נפרק את השקרים של נתניהו אחד לאחד. האנשים שרכשו את הדירות בסילוואן, בהנחה המפוקפקת שהרכישה אכן כשרה, הם לא אנשים פרטיים. מדובר בעמותת אלע”ד, אחת העמותות היותר חשאיות בישראל, שהצליחה לארגן איסור פרסום על התרומות שהיא מקבלת. אז אי אפשר לדעת מי תורם לה, אבל אלע”ד משולבת בשורה של פרוייקטים ממשלתיים בירושלים. היא קיבלה, מצא דו”ח של עמותת “עיר עמים”, רבע מאדמות ואדי חילווה (”עיר דוד”), באמצעות תרגיל מסריח מהמקובל, ומנהל הפיתוח של אלע”ד, דורון שפילמן, אמר בגאווה ש”אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל.” ידוע שממשלת ישראל מעבירה לאלע”ד כסף ציבורי לפרוייקטים שלה; יהיה מעניין יום אחד, לכשייחשפו התרומות של אלע”ד, האם היא קיבלה כסף ציבורי גם בדרכים עלומות אחרות.

ומי הם ה”יהודים” שלפי נתניהו “קונים דירות” בסילוואן? ובכן, תחקיר של “הארץ” גילה שמדובר בשכירי חרב: מתנחלים שמתחייבים להגיע לדירות ולשהות בהן, חמושים, בין עשרה ל-30 יום, בתשלום של 500 ש”ח ביום. זה כ-15,000 ש”ח בחודש. בפעם הבאה שיגידו לכם שפעילי שמאל מקבלים כסף אירופי, שאלו אותם מאיפה יש לאלע”ד כסף לשכירי חרב ב-15,000 ש”ח לחודש לחתיכה.

אגב, כשאתם קניתם דירה, היא הגיעה קומפלט עם שכיר חרב חמוש, שממומן על ידי עמותה אפלה? שר בכיר בממשלה מיהר להתייצב בדירה שלכם ולהודיע שאתם מגשימים את היעוד הלאומי, תוך שהוא מפריח שקרים על מספרים, כהרגלו? לא? אז כנראה שאתם שייכים לרוב המוחלט של האוכלוסיה היהודית שלא מעניין את ממשלת נתניהו-לפיד-בנט.

עד כאן באשר לקשקשת של נתניהו שהפלישה לסילוואן היא “יהודים שרוכשים בתים.” נעבור לחלק השני, המסוכן יותר: העלילה כנגד “שלום עכשיו.” קודם כל, העובדות. עירית ירושלים פרסמה את אישורי הבניה לגבעת המטוס ערב ראש השנה – שטיק קלאסי כשאתה רוצה לקבור ידיעה ולוודא שרק אנשי שלומך ידעו ממנה, כי הם ישמעו על כך בערוצים הפנימיים. משיחות עם אנשי “שלום עכשיו” עולה שהם שמעו על התכנית אתמול (ד’), מכלי התקשורת הפלסטיניים – כי כלי התקשורת היהודיים לא מדווחים על דברים פעוטים כאלה – ומיהרו לצאת בהודעה בנושא. זה גם מה שעולה מההודעה שלהם.

אז עכשיו צריך לשאול את המסית הלאומי כמה שאלות. למה הפרסום של “שלום עכשיו”, בניגוד לפרסום הרשמי ולפרסום בתקשורת הפלסטינית, הוא “חוסר אחריות לאומי”? האם באמת חשבת שתוכל להסתיר את הבניה הזו? האם חוסר האחריות הלאומי הוא הבניה, או הדיווח על הבניה? “ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה”? וואלה, הצבעה על פרסום ישראלי רשמי, שנעשה בסמוך לחג שבוע קודם לכן, היא “הצפה של זה עכשיו”?

המצוקה של הבובה של אדלסון מובנת. נתניהו מיישם את המדיניות של מועצת יש”ע ושל האיש שמממן אותו. הבעיה שלו היא שכבר אי אפשר להסתיר את זה. אף אחד לא קונה יותר את הכזבים. לפני חמש שנים, כשהוא דיבר על “שתי מדינות לשני עמים” בנאום בר אילן (זוכרים איך קשקשו לנו שמדובר בנאום היסטורי?), כולם נאלמו דום לכמה חודשים; אמש, השקר הנלעג החזיק בקושי רבע שעה, עד שהבית הלבן קרא פומבית לנתניהו שקרן.

נתניהו יודע שלציבור האמריקאי נמאס מהמזרח התיכון. הוא יודע שהציבור האמריקאי לא מוכן לצאת למלחמה שם. הוא יודע שהמדיניות שלו ושל המתנחלים מרחיקה יותר ממחצית מהציבור – המצביעים הדמוקרטיים ורוב הצעירים – מתמיכה בישראל. הוא יודע שאדלסון נחשב למרעיל הדמוקרטיה האמריקאית בקרב חלקים ניכרים מהציבור. הוא יודע שהקשר בינו ובין אדלסון מזיק לו בארה”ב. והוא יודע שיותר ויותר ישראלים מתחילים להבין את זה. הוא יודע שכרגע אין לו מתחרה, אבל הוא לא יודע מה יוליד יום.

אז, כהרגלו מימי ההליכה אחרי ארון המתים של רבין, מהימים שבהם הוא לחש באוזנו של מכשף ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודים,” מהימים שבהם הוא קרא בגרון ניחר “הם מ פ ח ד י ם,” הוא מפיץ שקרים ושנאה כלפי האנשים שמעיזים להצביע על העובדות. זה האיש. זה כל מה שהוא יודע לעשות.

ועוד דבר אחד: ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, רובי ריבלין הוכיח לנו השבוע שהוא יודע למלא את תפקיד הנשיא. תוך שלושה חודשים, הוא כבר עשה בתפקיד יותר משעשה בו פרס שבע שנים, והוא כמעט גורם לך לחשוב שיש טעם בתפקיד הזה. תודה, כבוד הנשיא, על שלכמה דקות הזכרת לי מה זה לחוש גאווה כישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

“כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים”

הישר מפי הסוס: מפקדי צה”ל מודים בביצוע פשעי מלחמה

אם יש משהו חריג ב”צוק איתן,” הרי זו העובדה שדוברי צה”ל, רשמיים ולא רשמיים, כבר הפסיקו להעמיד פנים כאילו הצבא נמנע מביצוע פשעי מלחמה. הם מודים בהם בלי למצמץ. המקרה המובהק ביותר הוא זה שבו הודיעו שורה של דוברים של הצבא שהם הפכו את בתי אנשי המשפחה של אנשי חמאס למטרות מותרות בפגיעה. שני מקרים מובהקים אחרים היו הפעלת “נוהל חניבעל” בסג’עיה וברפיח. על סג’עיה, ועל ההפגזה שספגה בעקבות מה שנראה כמו נסיון לחטוף את גופתו של אורון שאול, כמעט לא מדברים; על רפיח, שההרוג בה מוכר יותר – הדר גולדין, שחטיפת גופתו האפילה על מותם של עוד שני חיילים באותה התקרית – מדברים יותר.

מדברים כל כך הרבה, למעשה, שפוסט מופתי של אורי משגב מראה איך קציני חטיבת גבעתי פולטים לא רק את העובדה שנוהל חניבעל הוא בדיוק מה שחשבנו ובדיוק מה שהוכחש על ידי צה”ל – קרי, נסיון מכוון להרוג את החמוש החטוף; והם לא רק מוציאים את אסא כשר, מטהר האוויר הרשמי של צה”ל, כאידיוט מועיל; הם גם מודים, כמשיחים לפי תומם, בביצוע פשעי מלחמה.

עם היוודע עובדת חטיפת גופת גולדין, אומרים הקצינים, הם הפעילו אש כבדה כלפי רפיח, כולל הפצצה ממטוסי קרב. המג”ד ג’ינו מצוטט כאומר “כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר. חטיפה זה אירוע כבד מדי.”

כלומר, מבחינת קציני גבעתי, העובדה שהכוח שנלחם מולם העז לבצע פעולה צבאית שגרתית למדי – נסיון לקיחת שבוי – אומרת שמבחינתם, הוסרו כל ההגבלות, ומעכשיו “כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר.”

כשהמג”ד ג’ינו אומר “גם אם זה יגבה מחיר, חטיפה זה אירוע כבד מדי”, למי הוא מתייחס? הוא לא מתכוון לחמושי האויב; דמם ממילא מותר. גם קשה לראות אותו מתייחס כאן לגולדין. המשמעות היחידה שיש לדברים הללו היא שאת המחיר, ישלמו אזרחי האויב.

והם שילמו ועוד איך. הנסיון למנוע את חטיפת גופת גולדין כלל אמצעים שהיו מבטיחים את מותו אילו היה חי – אבל זה באמת עניינם של צה”ל ושל הציבור שמשרת בו. הירי הפראי, הבלתי מבחין, שביצעה חטיבת גבעתי ברפיח אחרי אירוע גולדין הביא למותם של כ-120 מתושבי רפיח. האזרחים הבלתי מעורבים הם אלה ששילמו בדמם את מחיר התפיסה של צה”ל, על פיה הוא חייב להרוג את החיילים שלו בטרם יפלו בשבי.

משגב מצטט גם את המח”ט הצלבן של גבעתי, אל”מ עופר וינטר, כאומר ש”מי שחוטף צריך לדעת שהוא ישלם מחיר.” אבל לא החוטפים שילמו את המחיר: תושבי רפיח הם ששילמו אותו.

והעובדה שהפקודות הללו מגיעות מהמח”ט והמג”ד הן אלה שמעידות מעל לכל, שאסור להניח לצה”ל לבצע את פסאדת החקירה שלו – נוהל חקירה כושל מראש, שמטרתו היחידה היא טיוח. אין אף גורם בגופי החקירה של צה”ל שמסוגל לחקור מח”ט, לא ברצינות. והפרקליטות הצבאית, שאישרה פחות או יותר את כל המהלכים של צה”ל ב”צוק איתן,” לא מסוגלת לחקור את עצמה ולשאול את עצמה האם היא טעתה או שמא צדקה. החקירה צריכה להיות חיצונית. ולא, היא לא יכולה להתבצע על ידי מבקר המדינה המבוית של נתניהו.

ועל העובדות הללו לא יכסו שקרים בלים מזוקן על “הצבא המוסרי בעולם,” גם אם הם נאמרים בפרצוף חמור סבר באו”ם וגם אם הם מופיעים על כותרת החינמון של הקריקטורה האנטישמית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בגדי האשליין הישנים

בנימין נתניהו ינסה לשווק לנו סכנה לאומית חדשה. שימו לב לתנועות הידיים, ולמה שהן מנסות להסתיר

ראש הממשלה החליט לשחק אותה בן דרור ימיני: הוא טס כדי לשאת את נאומו המייגע השנתי, שכבר הפך למשחק שתיה פופולרי בחוגים מסוימים, בעצרת הכללית של האו”ם – והפעם, הוא הכריז, הוא יתמודד עם “נאום השקרים.”

הנאום הספציפי הזה הוא נאומו של יו”ר הרש”פ, אבו מאזן, שאכן לקה בהפרזה ניכרת. ישראל לא ביצעה רצח עם ברצועת עזה: היא ביצעה “רק” פשעי מלחמה ואולי גם פשעים נגד האנושות. אפשר היה להסתפק בכך. אבו מאזן החליט שלא, והעניק לנתניהו כלי יקר מפז: מופע תעמולה מתקרבן כלפי היהודים. אבו מאזן, כשדיבר על “ג’נוסייד”, דיבר אל קהל הבית שלו; נתניהו יעשה כנ”ל.

אבו מאזן יסומן מעתה כאויב הלאומי החדש. שר הבגויים-לא-יתחשב שלנו, המכונה עדיין מטעמי נוסטלגיה “שר החוץ,” כבר מיהר להודיע שאבו מאזן הוא “טרוריסט דיפלומטי,” כי הוא מתעקש להשיג את היעדים שלו באמצעות הקהילה הבינלאומית ולא מכון להכנע לתכתיביה של ישראל. האיש שכל מדיניותו בנויה על אי-אלימות מוכתר כעת כטרוריסט.

כמובן, לפני אבו מאזן היתה לנו שורה של אויבים לאומיים תחת נתניהו. חלקם יוזכרו מן הסתם בנאום שלו באו”ם. איך אפשר לשכוח את איראן, הכוכבת של “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה”? השנה 1938, אגב, הופיעה כך לראשונה בנאומי נתניהו בשנת 2003. איך שהזמן לא זז כשכל שנה היא שנת ההכרעה.

האיום התורני הוא דאע”ש. קצת בעיה להשתמש במיליציה בלי נשק כבד, ארטילריה רצינית או חיל אוויר בתור איום קיומי, אבל עם סיוע מהתקשורת המתלהמת, נתניהו הצליח. לפני דאע”ש, היה החיזבאללה. ולפניו היה החמאס. סיסמת הבחירות של נתניהו ב-2006 היתה “חזק מול החמאס.” אתם לא שומעים אותה כל כך היום, אחרי שהסתבר שנתניהו לא מסוגל להגיע להכרעה מול החמאס ולמעשה, אומרים לנו דובריו, הוא גם לא רוצה. המצב הנוכחי נוח לו. אין יותר דיבורים על “מיטוט משטר החמאס.” טוב איום שחוק מהעדר איום.

ובין כל האיומים האלה, ריחף לו איום הפליטים מאפריקה. נתניהו וממשלותיו רדפו את פליטי החרב בדם ובאימה, כשהם מפיצים בדותות וסיפורי זוועה על הסכנה האיומה שהם מהווים, מאובדן הרוב היהודי והקמת “מדינה אפריקאית” בדרום תל אביב ועד שקרים על גבי שקרים על שיעור הפשיעה בקרבם. ממשלת נתניהו הקימה, לראשונה מימי בן גוריון, מחנה ריכוז, שם הם אמורים להיות מוחזקים. בשבוע שעבר, קבע בג”צ בפעם השניה שמדיניות הפליטים של ממשלת נתניהו מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועמד על כך שלאנשים יש זכות בסיסית שלא להכלא ללא משפט – אלא אם, כמובן, הם פלסטינים. הפעם, שני שופטים – ביניהם הנשיא גרוניס – הצביע… אה, סליחה, פסקו נגד ביטול החוק. גרוניס, האיש שידוע בשמירתו האדוקה על זכות הקניין אלא אם הוא במקרה קניין פלסטיני, הגיע למסקנה שהזכות לחירות של מי שהממשלה לא אוהבת לא שווה הרבה., ושהממשלה יכולה לכלוא אותו לשנה ללא צורך לתת הסברים.

אבל רוב גדול של השופטים עדיין חושב שאם הממשלה רוצה לכלוא מישהו, בתנאי כמובן שהוא לא תושב של אזור שנמצא תחת כיבוש זמני שנמשך לעד, היא צריכה להסביר למה והיא לא יכולה לעשות את זה באופן שרירותי. באופן לא מפתיע, הפסיקה הזו גררה צווחות משרי הממשלה, במיוחד משר הפנים הנתעב שלנו . הם שבו ואמרו שהזרים הם אסוננו. סער אף קרא להגביל את זכות בג”צ לדון ב”סוגיית ההסתננות”, מה ששב ומוכיח שההבנה שלו במשפט חוקתי שואפת לזו של מירי רגב. וזו האופציה החיובית: האופציה השניה היא שסער מבין היטב שמה שהוא מציע לא יכול להיות חוקתי, והוא אומר את הדברים בנסיון ציני לעורר את האספסוף היהודי ולאפשר לו לצאת מהכהונה שלו כשהיא לא עיי חרבות.

אבל האם ה”מסתננים” תמיד היו איום לאומי? לא, לא ממש. כי, הנה, זה מה שהיה לבנימין נתניהו לומר עליהם לפני שבע שנים בלבד:הפליטים שהגיעו הנה מסודן זקוקים להגנה ומקלט, וקליטתם היא חובה מוסרית עליונה נוכח ההיסטוריה של העם היהודי וערכי הדמוקרטיה וההומניות.” אני מודה לאורי קידר על התגלית.

וואו! נתניהו נשמע כאן כמו שמאלני שותה אספרסו מן השורה. מה קרה לו? האם הוא חווה הארה מאוחרת, כמו בפרשת ההתנתקות? בזו, כזכור, הוא תמך בארבע הצבעות בכנסת ובממשלה, ופרש מממשלת שרון שבוע לפני ביצועה, כשהיה מאוחר מדי למנוע אותה; הוא שר האוצר שהעביר את התקציב שמימן אותה? לא בדיוק.

אתם מבינים, בשנת 2007 היה בישראל ראש ממשלה אחר, אהוד אולמרט, שהתחיל את המדיניות שימשיכו אחר כך שרי הפנים של נתניהו, אלי ישי וגדעון סער. נתניהו החליט להעיף אותו ויהי מה, אז לצורך כך הוא היה מוכן להביע התנגדות גם לאותה המדיניות עצמה שהוא יאמץ שנתיים אחר כך. באותם השנים הוא היה בעיצומו של שכנוע אנשי שמאל ומרכז – רפי מוח משהו, יש להודות – שהוא השתנה. כשהוא הגיע לשלטון, שנתיים אחר כך, כל הדיבורים על “קליטתם היא חובה מוסרית עליונה נוכח ההיסטוריה של העם היהודי” עפו לפח, הוגדרו כשמאלנות מסוכנת ובוגדנית, והפליטים הפכו לאויבי האומה, משיסה לכלבי התקיפה ישי, סער, רגב ודנון.

העמדה הישנה של נתניהו נעלמה, כיוון שיש לנו זכרון קולקטיבי של יתוש על ספידים ולתקשורת יש נטיה להתיישר מיד עם עמדות הממשלה. תמיד היינו במלחמה עם הפליטים.

ומה אפשר ללמוד מזה? שכאשר נתניהו מנפח בפומבי איום, מאיראן ועד הפליטים, במקרים רבים מדובר באיום סרק. את איראן, אחרי הכל, השטן הגדול, הוא לא תקף. ואנחנו למדים שהוא גם מוכן להוציא הון עתק על הדחלילים שלו: מחנה הריכוז בנגב עלה בערך חצי מיליארד, ועל התקפת העצבים בנושא איראן הוא היה מוכן לשפוך כ-11 מיליארדים.

מה המטרה של כל האיומים הללו? כמו כל אשליין טוב, נתניהו מסיח את דעת הקהל. כשאתם מסתכלים על איראן, אתם לא מסתכלים על המלחמה האמיתית שמנהל נתניהו – מלחמת המעמדות הישראלית, שבה הוא שוקד על העברת העושר מידי מעמד הביניים והמעמדות התחתונים לידי שכבה צרה של מאיון עליון. כשאתם מבועתים מהפליטים, עיניכם מופנות פנימה, ולא אל הסיפוח הזוחל של הגדה המערבית, סיפוח שנתניהו יודע שלא יוכל להחזיק ללא טיהור אתני של ממש שם. זה, הוא מקווה, יקרה בימי יורשיו, כי זה הולך להיות חתיכת כאב ראש. אבל בינתיים הוא עושה הכל כדי למנוע את שרידי האפשרות של חלוקת הארץ. מדינה אחת, מהים לירדן, שבה היהודים הם לכאורה העם העליון, בעוד שבפועל רובם המוחלט נשלט על ידי מיעוט עשיר, וכל שהם יכולים להתנחם בו הוא יהדותם. שימו לב מה נותן נתניהו להמונים שבוחרים בו: הוא מצמצם את השירותים החברתיים שלהם, מפריט כל מה שלא זז מספיק מהר – והפרטה היא שם קוד להעברת רכוש ציבור לבעלי הון, תוך פגיעה הכרחית ומודעת בשירות לציבור – אבל בתמורה, הוא מנפח את הלאומנות שלהם, ומדי פעם הורג פלסטינים כדי שהאספסוף ירגיש טוב עם עצמו. עליונות יהודית וקפיטליזם חזירי – אלה שני הדברים היחידים שנתניהו מאמין בהם, להוציא כמובן העשרה עצמית על חשבון הציבור, ואלה שני הדברים שהוא מיישם.

נהגו לקרוא לו קוסם, אבל הקסמים היחידים שהוא יודע לעשות הן אשליות. אל תאמינו במה שהוא אומר, ופחות מכך במה שהוא מראה: עקבו לא אחרי הקול, אלא אחרי הידיים. הסיפור החדש הוא לא אבו מאזן. הסיפור החדש הוא תקציב 2015 והמשך הסיפוח בגדה. זה הכל. זה כל מה שהיה תמיד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)