החברים של ג'ורג'

ביבבה ולא במפץ

 

“2023” של יגאל סרנה הוא ספר טורד מנוחה, אפוקליפסה עברית, שנכתבת באהבה אל מה שברור לכותב שהוא חולף, כבר על סף קריסה

(משהו אחר לגמרי. ושמא לא.)

 

(ספוילרים רבים מאד ל-”2023” של יגאל סרנה – ייזהר הקורא העתידי.)

לא הצלחתי להוריד את “2023” (יגאל סרנה, הוצאת קיפוד, תל אביב, 2014) מידי. בשלוש השנים האחרונות רוב מוחלט של הספרים שאני קורא כתובים באנגלית. הסיבה לכך היא הקינדל. הוא מנגיש לך מיליוני ספרים. סיימת ספר? הבא בתור ממתין לך. עשרים-שלושים שניות ויש לך ספר חדש. למי שמנצל כל רגע פנוי, זו מתת אל. קריאת ספרים מעצים מתים הפכה למייגעת, במיוחד אם אתה אמור לסקור אותם אחר כך: הקינדל הופך את סימון הטקסט לקראת הערות עתידיות וציטוטים עתידיים לקל כל כך. ויש לו שעון מובנה. ספר מעץ מת מצריך אותך לקום כדי לברר מה השעה.

אבל לא הורדתי אותו מהיד.

“2023” נפתח באדם זקן, לאון, שעה שהוא ובתו הקטנה משליכים, במאמץ, מן הסירה שלהם הימה את גופתו של וייס. השלושה, אנו לומדים באיטיות, ניסו להמלט מתל אביב הנטושה לקפריסין בסירה. וייס הוא ספן ותיק. מותו מותיר את לאון ובתו בסירה שבה הם לא יודעים לשלוט ועם מכשירי ניווט שאינם אומרים להם דבר.

השלושה הם בין אחרוני הנמלטים. לאון – שקשה להשתחרר מההרגשה שהוא אלטר-אגו של סרנה – מתעקש להשאר בתל אביב גם כשזו הופכת לעיר רפאים, גם כשכל מי שיכול להמלט נמלט, גם כשהבריחה הופכת לקשה יותר ויותר. הוא משוחח לעתים קרובות עם “החולד,” ידיד בשם גרוס, שמתחפר ומסרב לעזוב, ומנסה לגרור גם איתם איתו. נסיבות השיחה, כמובן, הן תמיד סביב הקריסה.

2023_0001

ישראל, בעוד תשע שנים, לא תתקיים עוד. הפלסטינים לא ישובו ויפלשו אליה, מחשש שמא איזו מכונת יום הדין תופעל למרות הכל. הסיבה לקריסתה של ישראל איננה צבאית: היא פנימית. המתחים החברתיים הופכים לבלתי אפשריים. ביום שבו מתפוצץ פי גלילות ולוקח איתו עשרות אלפי ישראלים, יש הנשבעים כי הטייקון ששלט במקום עד אז נראה אץ אל היאכטה שלו, ולא שב. מגדלי העשירים – יוצאי יחידות מסוימות מאד בצבא, שהצליחו להוון את השירות הצבאי שלהם להרבה מאד כסף, כמו גם אחרים – הופכים לשנואים, והשנאה הופכת אלימה. עד שביום אחד, מחתרת כלשהי מנסה לפוצץ שבעה מן המגדלים. הטייקונים נאחזים פאניקה, המשטרה מקימה יחידה מיוחדת להגנת עשירים, שיש לה סמכות ירי ללא התרעה. האיבה כלפי העשירים לא פוסקת, והם מתחילים לנוס – ואחריהם נסים האמידים, ואחריהם נס כל מי שיכול לנוס. וישראל הציונית מתפוררת לאבק ופורחת ברוח. כאילו אינסטינקט ישן שב והתעורר, וכל מי שיכול יצא לנדודים.

וישנה הממשלה האחרונה. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, כי הסיפור עוסק לא פחות בלאון וביחסיו עם ילדת הזקונים שלו מאשר באירועי הקריסה, אבל מהשיחות בין לאון וגרוס עולה שהיא נוהלה על ידי “הסוכן שלהם [של הרוסים - יצ”ג], שהפך לפוליטיקאי שהדהיר אותנו לחורבן,” ודי לחכימא. בממשלה ההיא ישב גם “בעל הטור המפורסם,” שלאון שמע בעצמו כיצד מושח אותו היחצ”ן שידו בכל ויד כל בו לתפקיד ראש הממשלה. הוא לא הספיק.

העיסוק הכפייתי של הישראלים בעצמם – “מה ישראלי בעיניך,” אם לצטט את בעל הטור המפורסם – משתקף בספר בכך שמוזיאונים ואוניברסיטאות ברחבי העולם אוספים בקדחתנות, שנים מראש, כל פיסת ישראליאנה שהם יכולים לשים עליה את ידיהם, כמו יודעים את מה שתושבי ישראל עדיין לא הבינו: שהקץ מתקרב, שהמים הנסוגים מאותתים על גל גדול שבא וישטוף הכל.

אבל כל זה, עד כמה שזה נשמע משונה, פריפריאלי. “2023” הוא קינה לעולם שהיה ואיננו עוד, שמרכזו בתל אביב, העיר היהודית הראשונה וכנראה היחידה. הארץ מאוכלסת באנשים שהמיינסטרים היה דוחה: מהגר רוסי קשיש, נערות שיובאו ממולדביה כזונות והחליטו להשאר אחרי שהסרסורים שלהן נסו, ערבי שתקן שמתקן ספינה, וספן זקן, שהתחיל את חייו במנוסה בצ’כוסלובקיה של מלחמת העולם השניה ומאז לא הפסיק לנוס.

ומי שנשאר מאחור הוא גרוס, “החולד,” מי שקבור יותר מדי בעבר וכבר איננו יכול לברוח, מי שכבר לא יצמיח חיים, מי שעוסק באובססיביות בהיטלר, “המייסד האמיתי של מדינת ישראל,” ובמלחמת העולם השניה, שהיא רק הקדמה ל-75 השנים של מדינת ישראל, אותן הוא מכנה “השנים הוולונטריות של השואה.” הוא מחשב את קיצו לאחור: מעריך שיחיה שנתיים, ושיש לו אוכל לשלוש.

זה אולי הדבר היותר טורד מנוחה שקראתי בשנה האחרונה, והוא כתוב היטב. בציוץ על הספר התייחסתי אליו בטעות כ”2013”; אבל זה עוד לא קרה.

עוד לא.

ועוד דבר אחד: כפי שחשדתי, הסטטוס של לפיד על פסח נלקח בעצם מטור ישן שלו. לא ברור מאיזו שנה, אבל הוא התפרסם בקובץ מאמרים של לפיד שיצא ב-2005. כך חשפה דבורית שרגל. יש שני הבדלים: הסטטוס של לפיד מתייחס לטקסט כאל “תפילה (פרטית) לפסח”; הטקסט, בגרסת הספר, מוכתר “תפילה לפסח – הנוסח החדש.” המקור הרבה יותר היבריסי. השינוי העיקרי בטקסט הזה, עם זאת, צריך למשוך תשומת לב. בגרסת פייסבוק, השמיט לפיד פסקה שלמה. הנה היא:

“אבינו שבשמיים, אולי אפשר לקבל את משה רבנו בחזרה? מן רועה צאן כבד-פה, נבוך, שאיננו רוצה את הג'וב. אנחנו זקוקים למישהו שידבר עם אלוהים, במקום כל אלה שחושבים שהם אלוהים. פעם שלחת לנו את בן גוריון. אי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אמר, אבל תראה מה הוא עשה. כל הרהוטים והמתנסחים האלה, שאינם מגמגמים לעולם, מפחידים אותנו קצת. לא חסרים לנו אנשים עם פתרונות, אבינו שבשמיים. חסרים לנו אנשים שישאלו את השאלות. וגם אז, אבינו שבשמיים, לא דיינו."

די ברור למה הפסקה הזו הושמטה, נכון?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מעצר מנהלי לייט (שוב)

שירותי הבטחון שוב עצרו אזרח, תוך מניעה של פגישה עם עורך דין. לנוהל הפסול הזה יש רק הסבר אחד: הרצון בהודאה

שורה של כלי תקשורת מחוץ לישראל דיווחו על כך שבסוף השבוע, עצר השב”כ את מאג’ד כיאל, אקטיביסט ועיתונאי המתגורר בחיפה, והוא חשוד במגע עם סוכן זר. עוד נמסר כי כיאל מנוע מפגישה עם עורכי הדין שלו.

אני לא יודע מה עשה כיאל, אם בכלל. יכול להיות שהוא באמת עשה משהו, ויכול להיות ששירותי הבטחון מנסים לשבור אותו על רקע הפעילות שלו. כזכור, השב”כ בימיו של יובל דיסקין – ההוא שמנסה להפוך בימים אלה לתקווה הלבנה החדשה והעונתית של השמאל הציוני; הוא מצויד בכל הקריטריונים הנדרשים, קרי עבר בטחוני על גבול פשעי המלחמה, משולב בשנאה יוקדת לנתניהו – הודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לעקוב אחר הפעולות של בל”ד אותן הוא רואה כחתרניות, גם אם הם אינן מנוגדות לחוק. כיאל הוא פעיל בבל”ד.

על כל פנים, ברור שמעצר ללא גישה לעורך דין הוא פסול מעיקרו. הכלי הזה, שלמיטב ידיעתי יחודי לישראל, על כל פנים בקרב המדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות, מוציא מאיזון מערכת שגם כך איננה מאוזנת דיה. היכולת של חשוד להתמודד עם מערכת התביעה היא בעייתית, ואם אנחנו מונעים ממנו גישה לעורך דין, אנחנו פוגעים אנושות ביכולת שלו להתגונן.

החשוד נמצא במצב שממילא מיועד לערער אותו. הגישה לעורך דין היא חיונית, ומכמה סיבות. בראש ובראשונה, היא עשויה למנוע מן הנאשם מלהפליל את עצמו. שנית, במקרה של מעצר על ידי מנגנוני חושך כמו השב”כ, המטרה של פגישה עם עורך דין היא לאפשר לנאשם להבין שהוא לא באמת נזרק לאיזה בור ושכל העולם שכח ממנו – גישה מקובלת בחקירות כאלה. בהנחה שלחשודים יש זכויות בסיסיות, בכלל זה הזכות להבין מה הם עושים ולא להפליל את עצמם, הרי ששלילת עורך דין מהם היא פגיעה מהותית בהם. ואף על פי כן, בתי המשפט – באצטלות דקות מן הדק – שוללים את הזכות הזו מהם, בדרישת השב”כ, פעם אחר פעם.

לאחרונה, היה המקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד, שמואשם כעת – על פי הודאתו – בביצוע עבירות “תג מחיר.” השב”כ שכנע את בית המשפט למנוע עורך דין מלנדסברג בטענה שהוא ביצע עבירות בטחוניות; אף על פי כן, בכתב האישום נגדו, לא היה כל סעיף בטחוני. כלומר, אחרי שהשב”כ שבר את לנדסברג בחקירה של שבועות ללא גישה לעורך דין, והצליח להוציא ממנו הודאה, הוא הביא לכתב אישום שעקף בפועל את הסיבה המקורית שבשלה הצליח לקבל אישור למניעת עורך דין מהעצור. אפשר היה לצפות שאחרי תרגיל טרי כל כך, שופטים יסרבו לאפשר מניעת עורך דין בלי הסברים יוצאי דופן. זה לא קרה.

במקרה אחר, לפני כארבע שנים, הצליח השב”כ לקבל – אמנם מבית המשפט המאולף בפתח תקווה – צו שמנע משני עצירים אחרים, חיים פרלמן ודוד סיטבון, גישה לעורכי דין. פרלמן נחשד בסדרת דקירות שבוצעו לפני שנים; סיטבון הואשם שהוא השיג עבורו את הנשק; אף אחד מהם לא היה חשוד כסכנה עכשווית לבטחון. אף על פי כן, בתי המשפט אישרו את מניעת עורכי הדין – למרות טענות מופרכות של השב”כ, כביכול פרלמן סייע לא רק ליגאל עמיר, אלא גם לברוך גולדשטיין (!). פרלמן היה בן 14 ו-15, בהתאמה, בשני האירועים האלה; זה סוג הטענות שאחריהן, אתה צריך לתהות באשר לטיב שיקול הדעת של השופט ששמע אותן ולא בעט את נציגי המדינה מאולמו לכלא על בזיון בית המשפט. כעבור כחודש, נאלץ השב”כ לשחרר את פרלמן וסיטבון ללא כתבי אישום.

פרלמן היה חריג. רוב האנשים מודים. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד בחקירה של השב”כ. מניעת עורכי דין היא הליך חריג ביחס שמתרחש רק במקרים של חשד לעבירות בטחוניות, כלומר כאלה שנחקרות על ידי השב”כ. זה רק מכפיל את הבעיה: השב”כ חריג גם כך ביחס לגופי החקירה האחרים בישראל, בכך שהוא פטור מלתעד את חקירותיו. פה צריך היה לתהות על שיקול הדעת של המחוקק: איך קרה שדווקא הגוף הידוע ביותר לשמצה כמענה בישראל – ועדת לנדוי מצאה שעינויים, ושקר עליהם, היו שיטה של השב”כ – קיבל פטור מתיעוד חקירותיו.

כשמצרפים את הפטור מתיעוד חקירות לאיסור הפגישה עם עורך דין, המסקנה המתבקשת היא שלאיסור של פגישה עם עורך דין יש רק הגיון אחד: הוצאת הודאה מן החשוד בטרם יוכל להתייעץ בעורך דין. בישראל, מהודאה משחרר רק המוות. היא מלכת הראיות, ואין בלתה. מעולם לא קבע בית משפט בישראל שעציר עונה, גם כאשר היה ברור לכל שהוא עונה. אנחנו לא יודעים מה קורה בחקירת שב”כ; אנחנו לא יכולים לדעת. הנחת היסוד שלנו, על כן, צריכה להיות שאם עציר טוען שהוא עונה על ידי השב”כ, נקבל את הטענה הזו כברירת מחדל עד אשר יוכח אחרת. חזקה על מי שיש לו מה להסתיר, שיש לו מה להסתיר.

עינוי לא חייב לכלול מהלומות או מכות חשמל. עינוי הוא גם אזיקה שלא לצורך. העינוי היעיל ביותר – בהנתן די זמן, מה שמניעת עורך דין מאפשרת, הוא עובד תמיד – הוא מניעת שינה, עינוי שהיה מוכר לאינקוויזיציה כ-tormentum insomniae. המטרה היא לאפשר לחשוד לראות עורך דין רק אחרי שכבר מסר הודאה וחיסל את עצמו.

לכך מתלווה שיטה נוספת: בדיוני מעצרים, השב”כ נוהג למסור לבית המשפט “חומר סודי”, כלומר חומר שכלל איננו נחשף להגנה ועליו היא איננה יכולה לערער. גם לשופט אין שום אפשרות לערער עליו. התוצאה היא, בעצם, שיטת “סמוך עלינו”, שאיננה חשופה לשום ביקורת. בתי המשפט ממשיכים לקבל את ה”חומר הסודי,” למרות העובדה שפעם אחר פעם – במקרה פרלמן שהוזכר למעלה, במקרה טלי פחימה, ואחרים שאני יכול לחשוב עליהם – מתברר שה”חומר הסודי” לא מבוסס בראיות. וכפי שאני לא נלאה לומר, “חומר סודי” עמד בלב פרשת דרייפוס – וה”חומר הסודי” הזה היה מפוברק, והמטה הכללי הצרפתי הסתבך בשקר על גבי שקר בנסיון להסתיר את עצם העובדה שהוא מסר “חומר סודי,” כי זה היה בלתי חוקי. מה שהביא את הרפובליקה הצרפתית כמעט אל מלחמת אזרחים בעניינו של סרן יהודי עם שם זר הוא דבר שבשגרה בבתי המשפט הישראלים.

השילוב של שלושת אלה – “חומר סודי,” המנעות מתיעוד חקירות שב”כ, ומעצר ללא גישה לעורך דין – הוא חיסול מעשי של יכולתו של חשוד להתגונן. בפועל, מדובר כאן בשיטה שמחליפה את המעצר המנהלי. לזה האחרון יצא שם רע במיוחד. ישראל עדיין נוקטת בו, כמובן; עשרות פלסטינים מוחזקים עדיין במעצר מנהלי. בימים האחרונים הודיע שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, שהוא שוקל להפעיל אותו גם נגד מתנחלים מציקים במיוחד, והדבר עורר סערה קטנה. מעצר ללא גישה לעורך דין הוא התחליף הזול, החוקי-יותר-לכאורה, של מעצר מנהלי: גם בו אין לשב”כ ראיות, אבל מעצר ללא עורך דין מאפשר לו זמן להפעלת לחץ בלתי סביר על נחקר עד שיהיו ראיות. העובדה שהוא נזקק למניעת עורך דין מהחשוד מדברת בעד עצמה: מה החשש הגדול ממפגש של עציר עם עורך דינו, אם לא שעורך הדין יאמר למרשו שתפקידו לסתום את הפה ולא להגיד כלום? לסתום את הפה ולא לומר דבר, גם אם – כמו במקרה של לנדסברג – החוקרים ישמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים?

מדינה שמתהדרת בכך שבתי המשפט שלה עצמאיים לא יכולה להניח להם לשכב שדודים לרגלי המשטרה החשאית בכל פעם שנציגיה מואילים להגיע לאולם. אם לשב”כ אין ראיות, שיילך לאסוף אותן ויחזור אחר כך. התפקיד שלו הוא לא לשבור נחקרים. התפקיד שלו הוא לאסוף מודיעין וראיות. כשבית המשפט הופך לשפחה הנרצעת של השב”כ, הוא לא רק מועל בחובתו להגן על חשודים משרירותן של הרשויות: הוא גם פוגע בשאריות האמון במערכת המשפט. ולא נשארו הרבה כאלה.

ועוד דבר אחד: בעקבות הסטטוס האחרון של לפיד, נחשפה העובדה – באמצעות ביקורת ספרים מ-2007 – שהוא כבר טען פעם, בטור ותיק יותר, שזנון הוא פילוסוף בן המאה ה-16. כלומר, יש סיכוי גבוה למדי שמה שלפיד פרסם אתמול כסטטוס מקורי לחג הוא בעצם מחזור עצמי של טור עתיק. עד כדי כך שר האוצר משקיע בכם – ועד כדי כך מייחס רצינות לתפקידו החדש, שהוא לא טורח לערוך אותו שוב.

(יוסי גורביץ)

זנון הוא לא הבעיה

שר האוצר הוציא את עצמו טמבל, כהרגלו, אבל הבעיה היא לא העובדה שהוא מטומטם; הבעיה היא שהוא מהדהד רצון בהשמדת האחר

אחרי כמה חודשים שבהם הצליח לא להוציא את עצמו אידיוט בפומבי, הרבה בזכות התחייבות להתנזר מכתיבה בפייסבוק, יאיר לפיד הוציא את עצמו טמבל חריג. בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב שורה של כתבי הבל, ביניהם הטקסט המופלא הבא:

“אבינו שבשמיים,

היה פעם פילוסוף בשם זנון ששאל, "האם אלוהים יכול לברוא סלע, שאפילו הוא לא יוכל להרים אותו?" אז חשבו שלשאלה הזאת אין פתרון. שהיא פרדוקס. היום אנחנו יודעים שהתשובה היא כן. יש סלע כזה, וקוראים לו הפלשתינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה? מפני שהסלע הזה הוא אבן המונחת על ליבנו. אומרים שאי אפשר לעצור מטורף עם סכין הנכנס לבית ספר בירושלים ומנסה לרצוח ילדים. אבל בדיוק בשביל זה אתה כל יכול. אנחנו זקוקים לך באותו מקום שבו תמיד היינו זקוקים לך: כשכל האפשרות האחרות נכשלו. וגם אז, אלוהינו ואלוהי אבותינו, לא דיינו.”

תשמור אתנה ותציל. המקור, אגב, מטומטם משמעותיות יותר. במקור, טען לפיד שזנון היה פילוסוף שחי במאה ה-16. הנה, כאן. הוא ערך את הטקסט, אבל השאיר את זנון עם הפרדוקס הלא נכון.

lapid

חצי מהרשת הישראלית כבר חגגה על השטות הזו. הטקסט מכיל פנינים נוספות. לפיד רוצה נס בדמות נפט במדבר יהודה. הוא שוכח, אם ידע אי פעם, שרוב מדבר יהודה הוא שטח כבוש ושאם יימצא שם נפט וישראל תנסה לשים עליו יד, היא תסתבך עוד יותר. לפיד מפנטז על “שבב מחשבים שרק אנחנו נדע לעשותו,” ושוכח שהמשמעות של דבר כזה היא שאיזו חברה תקבל פטנט דורסני, שיהפוך את המייסדים שלה לעשירים מאד אבל לא יועיל כלכלית לאף אחד אחר.

אבל לא זנון ולא הפנטזיות של לפיד הן הנושא, גם לא האינפנטיליות של התפיסה התיאולוגית שאומרת שאלוהים צריך להיות השכפ”צ שלך. במאמר מוסגר יש לומר שרואים כאן התפתחות תיאולוגית אצל לפיד, כי לפני כשני עשורים הוא כתב בשכנוע שרוחו של סבו התגלגלה בציפור. אחרי הכל, מי שידע לפני בחירות 2013 שלפיד הוא אידיוט לא הצביע לו, ומי שהצביע לו עשה כל מאמץ כדי לא לדעת. הגרעין הקשה של תומכי לפיד ימשיך לתמוך בו גם אם יסתבר שהוא לא יודע לספור עד שלוש. הטקסט של לפיד הוא טקסט שראוי לנער מתבגר, ולא מהנבונים שבהם, ולא לשר אוצר; אבל לא זו הבעיה.

הבעיה היא הרצון של לפיד שהפלסטינים פשוט יתאדו. שהאבן הזו “תתגלגל הצידה” באיזה כוח אלוהי. לפיד רוצה שהפלסטינים יעופו לו מהעיניים. אין לו כוח אליהם יותר. ולפיד, כמי שנמצא בצנטרום של הפיילה הישראלית, מהדהד פה את השאיפות הכמוסות של חלק ניכר מהישראלים, אולי אפילו של רובם: שהפלסטינים ייעלמו.

יצחק רבין – שבימים לפני שהתעלה והתיישב לימין האל היה מוכר יותר בשל פקודת פשע המלחמה שלו, “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” – נבחר בבחירות 1992 בזכות הסיסמה “אנחנו כאן, הם שם”, שעומדת בבסיס רעיון משטר ההפרדה (אפרטהייד) כיום. אבל היתה לו אמירה אחרת, ברורה יותר: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

היא לא טבעה, כידוע, אבל היא נמחקה מהנוף הישראלי. הח”מ גדל בתקופה שבה עזתים הסתובבו בחופשיות מוחלטת כמעט בישראל, שבה כמעט כל אדם הכיר עזתי – לא כשווים אל שווים, כמובן; אנחנו חיים במדינה יהודית, אחרי הכל – אבל הכיר. זה השתנה במהירות אחרי האינתיפאדה הראשונה ועם עלייתו של רבין, כשהתחילה מערכת הבטחון הישראלית – תחת מסך העשן של הסכמי אוסלו – להקשיח את החלוקה של הפלסטינים: אלה הישראלים, שנהנים רשמית מזכויות אזרח; אלה שבירושלים המזרחית, שנהנים נומינלית מזכויות תושב; אלה שבגדה, שחיים תחת כיבוש קל ביחס; והמדוכאים עלי אדמות של עזה. אולי אי אפשר להטביע את עזה, אבל אפשר לוודא שאף אחד לא יצא מהגטו הגדול הזה ולא יגיע אליו, ולוודא שתושבי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים יתקשו לבוא במגע אלה עם אלה. הבה נתחכמה לו, פן ירבה.

אבל הפלסטינים סירבו לעשות את מה שהישראלים רוצים ולהיעלם. הם עדיין כאן, הנבלות, והם מתעקשים לצוץ מדי פעם ולהזכיר לישראל את קיומם. ומאחר והישראלים, בו זמנית, לא מוכנים להקשיב להם ולא מוכנים לשחרר אותם, הרי שהדרך שלהם לצוף בתודעה הישראלית היא באמצעות משהו לא נעים, כמו חתימה על אמנות בינלאומיות. וזה מביא ללפיד את הסעיף, עד כדי תחינה לאלוהים שיעלים אותם.

כשלפיד נושא תפילה פומבית (”וכי תתפלל אל-תהי כחנפים האהבים להתפלל בעמדם בבתי כנסיות ובפנות השוקים למען יראו לבני אדם”) לכך שהפלסטינים “יוזזו” הצידה, למה הוא מתכוון? איך זה אמור לקרות? לפיד הרי יודע מה קרה בפעמים הקודמות שהציונות החליטה שאת הפלסטינים צריך להזיז. הוא יודע – אוקיי, אני אסייג את זה: אני מקווה מאד שהוא יודע – מה קרה ב-1947-1948. הוא מודע לטיהור האתני הגדול של אז, ולטיהור האתני הקטן של 1967.

צריך לצרף לאמירה הזו של לפיד את האמירות הקודמות שלו: זו על ה”זועביז” ועל כך ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו,” כדי לקבל את התמונה המלאה. שהיא פשוטה למדי: לפיד היה רוצה שהפלסטינים – בעזה, בגדה, באל קודס, בישראל – ייעלמו. הוא לא אומר את זה במפורש כי לא אומרים דברים כאלה, אבל הוא רוצה שהם ימותו. או על כל פנים, יתאיינו.

עכשיו אנחנו מבינים מה קושר כל כך את לפיד אל האחים היהודים. ואנחנו צריכים ללמוד עוד משהו – שכאשר הישראלי הממוצע אומר “הם (הפלסטינים) רוצים שניעלם,” צריך לענות לו “כמוהם כמוך.” אבל שני הצדדים לא ייעלמו, ומשטר ההפרדה לא מעלים את הפלסטינים. אם חפצי חיים אנחנו, צריך להתגבר על הרצון ההדדי בהשמדה, שעובר סובלימציה לשאיפה שהם פשוט ייעלמו לנו מהעיניים, ולהתחיל לחיות יחדיו.

יחדיו – כי האחים היהודים כבר וידאו שהפרדה היא בלתי אפשרית. ולשם כך, נצטרך קודם כל להשליך את לפיד למקומו הראוי, פח האשפה של ההיסטוריה.

ועוד דבר אחד: בעוד היהודים חוגגים את הסדר, האוכלוסיה הפלסטינית הוכנסה לסגר, שכבר הפך למסורת. אל תשכחו. חג החירות היהודי כרוך בשעבוד פלסטיני. הגיע הזמן להפסיק את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי?

איש המרכז הרדיקלי ממשיך לשקר ולהפיץ את משנתו של ארגון פאשיסטי – אלא שלשיטתו-שלו, הוא תומך בטרור

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אמהר ואומר שלדעתי שלי, לא; הוא עוסק בחרחור מדנים ובהפצת שטנה כלפי לא-ציונים, לעתים קרובות תוך כדי שקרים. אלא שלשיטתו של ימיני, התשובה עשויה להיות חיובית. המטרה של הפוסט הזה, כמובן, היא לא לדרוש את העמדתו לדין של התועמלן ימיני בחשד של עבירה על הפקודה למניעת טרור; הוא מיועד להראות, בשיטת אד אבסורדום, עד כמה אווילי הקישור האוטומטי לטרור שמבצעים ימיני והחוגים הקרובים אליו.

אבל, קודם כל, למה בכלל להתעסק כל כך הרבה בימיני? נשאלתי מספר פעמים את השאלה הזו ולדעתי צריך לענות עליה אחת ולתמיד. הסיבה פשוטה למדי. כשאנחנו נתקלים באתר כמו “הקול היהודי,” אתר הבית של גזעני ישיבת יצהר, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. כשאנחנו נתקלים באתר להב”ה של גופשטיין, כנ”ל. אלה הם זאב בלבוש זאב.

ימיני מקדם אידיאולוגיה דומה להפליא. גם הוא מתנגד נחרצות לקליטת פליטים (ונאלם דום כאשר, כתוצאה מהשיסוי נגדם, דקר יהודי – מרדכי מיכאל זרצקי – פעוטה אריתראית וכמעט הביא למותה). גם הוא, כמו “אם תרצו” ורוב הימין הקיצוני הממוסד, תוקף את ארגוני זכויות האדם. גם הוא מסביר לנו השכם והערב איך ההתנערות מהאידיאולוגיה הציונית והמשטר הציוני הם סוג של אנטישמיות. אבל, בניגוד אליהם, ימיני הוא זאב בעור של כבש. הוא לא ימני, חס וחלילה; הוא “מרכז ציוני.” כדי לשמור על סיפור הכיסוי הזה, הוא מדי פעם כותב כמה מילים חריפות על ההתנחלויות, תמיד תוך הסברה שסיפוח “גושי ההתנחלויות” הוא כבר עובדה מוגמרת שהפלסטינים צריכים להשלים עמה. כמו הימין הקיצוני, יש לו אובססיה בנושא hasbara שהופכת לעתים למגוחכת. בשבוע שעבר, למשל, פטר ימיני את הפרת ההסכם עם הפלסטינים מצד ישראל כ”הבל”; השבוע, אחרי שהערת ה”פוף” של ג’ון קרי הפכה את הפרת ההסכם הזה להסברופוקליפסה, כבר תקף ימיני את נתניהו על כך ש…איננו משקיע מספיק ב-hasbara. ספק אם יש משהו שנתניהו משקיע בו יותר (להוציא, כמובן, גלידות פיסטוק ונרות ריחניים); אבל לימיני שום השקעה לא תספיק. אחרי הכל, לשיטתו אין בעיה במציאות, יש רק בעיה ב-hasbara.

ימיני, בקצרה, הוא הסוכן האולטימטיבי של הימין הקיצוני. הוא עושה את מה שניסתה לעשות “אם תרצו”: להפיץ עמדות ימין קיצוני במסווה של “מרכז.” ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך, אז בשבועיים האחרונים קיבלנו שתיים.

נתחיל מהמקרה המובהק יותר. השבוע האשים ימיני את “השמאל” בכך שהזמין להרצאה באוניברסיטת תל אביב מוחמד כנעאנה, אותו הוא מכנה “מחבל שהורשע בסיוע לחיזבאללה.” מכאן מפליג ימיני על כנפי הדמיון, ומכריז שמאחר והחיזבאללה הוא ארגון אנטישמי, הרי שחד”ש אומרת “אין לנו עניין בשוויון. יש לנו עניין בקידום האג’נדה האנטישמית והאנטי-ציונית.” מכאן הוא עובר להאשמת האוניברסיטה עצמה בתמיכה באנטישמיות.

יש בעיה אחת קטנה: כל בניין הקלפים הזה מבוסס על הטענה שכנעאנה הורשע בסיוע לחיזבאללה. הוא לא. כפי שאפשר לראות מפסק הדין הזה, שממש לא היה מסובך למצוא ברשת, הוא הורשע בסיוע – עקיף למדי – לפלג אבו מוסא של הפת”ח.

אופס! פוף, התפוגגה האנטישמיות. למה טען ימיני שכנעאנה הוא איש חיזבאללה? כי קצת קשה להפחיד ישראלים היום במילה “פת”ח”; “חיזבאללה” עדיין עובד. מאיפה שלף ימיני את הטעיית הציבור הזו? מהתעמולה של “אם תרצו”, כמובן. עיתונים רציניים ציינו שכנעאנה הוא פעיל פתח, לא חיזבאללה. לגמרי במקרה, העיתון הרציני הוא זה שימיני מנהל נגדו מלחמת חורמה כבר שנים.

השקר השני היה אגבי יותר. בטור מוקדם יותר, הוא חוזר על העלילה של “אם תרצו”, על פיה לכאורה יש “שיתוף פעולה” בין הסדנאות של אוניברסיטת חיפה ובין ארגון זכויות האדם עדאלה. מבחינת ימיני, כמובן, אין שום צורך להסביר מה לא בסדר בעדאלה: זה ארגון של פלסטינים ועל כן הוא פסול. כזכור, הטענה של “אם תרצו” על כך שראש הקליניקה לזכויות האסירים באוניברסיטת חיפה, עו”ד עביר בכר, היא בכירה בעדאלה היתה שקרית -אבל זה לא מפריע לימיני לפזר אי-אמת, כדי לטעון (על סמך דו”ח מפוברק מהרגיל) שהאקדמיה הישראלית היא… מה, בעצם? לא ימנית מספיק, כנראה. חשוב לציין שעדאלה כלל לא מתנערים מהקשר ביניהם ובין הקליניקה, להיפך; והם אמרו לי שמבחינתם אין שום דבר שהם צריכים להסביר או להתנצל עליו. הם ארגון זכויות אדם פלסטיני שמתגאה בכך שהוא פעיל גם באקדמיה.

יש לציין שכשימיני מיילל על “הנטיה האקדמית” לתמיכה בארגוני זכויות אדם, הוא שוכח כמה פרטים לא נוחים. למשל, שאוניברסיטת חיפה מפעילה תכנית hasbara, שעבורה מקבלים סטודנטים קרדיט אקדמי (במימון ממשלתי) כדי שיוכלו לשנן את המסרים של הממשלה; ושתכנית דומה קיימת – גם היא במימון ממשלתי – באוניברסיטת תל אביב. התכנית של אונ’ תל אביב, אגב, מביאה כ”מומחה” את חביבו של ימיני, איתמר מרכוס, שבית משפט קרע את טענות ה”מומחיות” שלו כדג.

אז בואו נראה. בשני מאמרים שונים בשבועיים, ימיני מאמץ את השקרים של “אם תרצו” ומפיץ אותם כאמת. אפשר לומר, על כן, שהוא לפחות סוכן השפעה של “אם תרצו.” הארגון הזה כבר הוגדר על ידי בית המשפט כארגון פאשיסטי, אבל נעזוב את זה כרגע.

“אם תרצו” מקבלת הרבה מהכסף שלה מארגון בשם ה-Central Fund for Israel. הלז הוא צינור כסף של שורה של ארגוני ימין; אחד מהם הוא “חננו,” העמותה להגנה על טרוריסטים יהודים. ארגון אחר שזוכה לתמיכה ניכרת של CFI הוא ישיבת “עוד יוסף חי” מיצהר (אני רוצה להודות לגלינה ווקס על שהסבה את תשומת לבי לכך), הישיבה שעומדת מאחורי חלק ניכר מתופעת “תג מחיר” וששניים מרבניה – יצחק שפירא ויוסף אליצור – הם הכותבים של הספר הידוע לשמצה “תורת המלך.” הספר, נזכיר, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא-יהודים, והוא קובע שמותר ליהודי לרצוח ילדים בכוונה תחילה “אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים.” וזה לא הכל: המקור החביב על ימיני לתקשורת הפלסטינית, איתמר מרכוס שהוזכר למעלה, היה בעבר אחד ממנהלי CFI.

כלומר, ימיני הקיף את עצמו בתומכי טרור יהודי. הוא מקדם את התעמולה של ארגון שנהנה מכספי ה-CFI, מיודד עם אחד מבכירי ה-CFI בעבר ומקדם גם את התעמולה שלו. אם נסתמך על שיטת האשמה בשל קרבה (guilt by association) שחביבה כל כך על ימיני ועל “אם תרצו,” כל אדם סביר יצטרך להגיע למסקנה שימיני הוא תומך טרור יהודי: קו ישיר מחבר בינו ובין “תג מחיר” ו”תורת המלך.” הקישור הזה הרבה יותר ישיר מהקישורים שימיני ו”אם תרצו” נוטים להביא.

אלא שזה לא המצב. נראה שימיני סולד מטרור יהודי, ולו משום שזה ממש נראה רע ומפריע למטרה העליונה שלו, קרי hasbara. ימיני איננו תומך טרור; הוא רק אידיוט מועיל של טרוריסטים יהודים, ומי שמלבין את העמדות שלהם.

אולי כדאי לו לשקול את הדברים האלה לפני שהוא הולך לטפול את העלילה הבאה שלו. אבל אני בספק אם זה יעזור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל משקר לך, מותק (והוא ממש גרוע בזה)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי כזה. מדוע נקט הצבא בצעד הזה? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט הזה איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל זה נגיע מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? זה שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק היה פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, כי בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. היה צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה היה שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

אדמת חומש נגאלת, 3.10.2013

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממה מת ערפאת ג’אראדת?

שופט חוקר בודק בימים אלה את שאלת מותו של ערפאת ג’אראדת. מומחית בעלת שם קובעת כי הוא מת כתוצאה מעינויים. התקשורת הישראלית מתעלמת

ראשית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

ב-18 בפברואר 2013 עצרו חמושי צה”ל את ערפאת ג’אראדת, בן 30, תושב כפר סעיר הסמוך למברון. הוא נחשד בהשלכת אבנים ופעילות אנטי-ישראלית (”פעילות נגד בטחון המדינה”, בעגה של כוחותינו המזוינים). לאחר מעצרו, כמקובל, הוא הועבר לחקירת שב”כ.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בפברואר, ג’אראדת מובא להארכת מעצר. במהלך הדיון, הוא מתלונן על כאבים בגבו ובצוואר, והראה סימנים של מצוקה נפשית. עורך דינו, כמיל סבאג, ביקש מהשופט הצבאי רס”ן דוד קדוש להביא מומחים רפואיים לבחון את מצבו של ג’אראדת. יומיים לאחר מכן, לאחר ששב והתלונן על כאבים ונבדק מספר פעמים – בדיקות שלא העלו דבר – החליט השב”כ לחדש את חקירתו. כעבור זמן קצר, מת. עד כאן, אין מחלוקת.

מה היתה סיבת המוות? פה הסיפור מתחיל להתערפל. קרובי משפחתו של ג’אראדת טענו שהוא מת כתוצאה מעינויים. שודד הגופות הלאומי, ד”ר יהודה היס, קבע בדו”ח שלו שמדובר במוות טבעי. את החבלות בגופה הוא הסביר בכך שהן נובעות ממאמצי ההחייאה.

יכול להיות. עם זאת, יש טענות נגדיות. פתולוג פלסטיני קבע כי מותו של ג’אראדת נגרם כתוצאה מעינויים חמורים. העמדה שלו נתמכת על ידי מומחית בעלת שם, פרופ’ שבנם קורור פינצ’אנצ’י (Sebnem Korur Fincanci). הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהפנה את תשומת לבי לאירוע, מציין ש“ד"ר קורור פינצ'אנצ'י היא רופאה בעלת ותק של 31 שנה ומומחית לרפואה משפטית מזה 27 שנה. ד"ר קורור פינסאנסי תרמה לכתיבתו של פרוטוקול איסטנבול, מדריך שפורסם מטעם האו"ם, בעל תוקף בינלאומי בנושא של תיעוד וחקירת עינויים. מחקריה התמקדו, בין השאר, בנושאי שביתות רעב, קביעת מועד המוות, הפרות זכויות אדם וכן אבחון מקרי עינויים. מומחיותה זוכה להכרה בינלאומית , והיא השתתפה בין השאר בהוצאה המונית של גופות מהקבר בבוסניה ובבחינת טענות על הוצאות להורג בפיליפינים.” היא גם חברה מייסדת של קבוצת המומחים העצמאיים לרפואה משפטית.

חוות הדעת של פינצ’אנצ’י מצאה שהחבורות בגופו של ג’אראדת נראות כחבלות קהות שנגרמו כתוצאה מתקיפה בחפץ ארוך ועבה, ולא כתוצאה מנסיונות ההחייאה. היא קובעת כי ג’אראדת מת כתוצאה מבצקת ריאות שהובילה למצוקה נשימתית חמורה, שהם תוצאה של פגיעות שאותן חווה יום עד שלושה ימים לפני מותו.

אני לא פתולוג, ואין לי שמץ של הבנה בתחום, ועל כן לא אנסה בכלל לקבוע חוות דעת פורנזית. אני אציין כמה נקודות אחרות. קודם כל, שכמקובל בחקירות שב”כ, החקירה של ג’אראדת לא תועדה בווידאו – לשב”כ יש פטור, מעניין למה – ועל כן אנחנו צריכים להיות חשדנים יותר מהמקובל כאשר מישהו מת כתוצאה מחקירה כזו. שנית, היס הסתבך פעמים רבות בעבר, ולאחרונה צצו עדויות שהמכון המשפטי היה מעורב בטיוח של מקרי מוות של פלסטינים, כך שאנחנו צריכים לגלות ספקנות חריגה כאשר היס והמכון שלו טוענים שהכל בסדר במקרה כזה – במיוחד כשיש שתי חוות דעת אחרות.

שלישית, אף שמעולם לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים – השב”כ משתיק תלונות כאלה באמצעות נציג שמכונה המתב”ן, ממונה בדיקות תלונות נחקרים, שאיכשהו אף פעם לא מצא תלונה כמוצדקת – הרי שאנחנו יודעים שהמשטרה והשב”כ נקטו בעינויים. ועדת לנדוי חשפה מספר גדול של שקרים בנושא – למעשה, שיטה של השב”כ לשקר בנושא. עיזאת נאפסו עונה ואין על כך מחלוקת. בשנת 1999, אסר בג”צ על שימוש ב”לחץ פיזי מתון,” אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השניה, ויש יותר מדי תלונות על עינויים מכדי שנניח שהשב”כ אכן נמנע מלענות. בשנה הראשונה של האינתיפאדה, אגב, הדיווחים היו שהשב”כ משתמש במשתפי פעולה כדי לבצע את העינויים עבורו.

רביעית, ממכתב של היועץ המשפטי לממשלה לוועד נגד עינויים עולה שבימים אלה מתנהלת בדיקה של שופט חוקר בפרשת מותו של ג’אראדת. הבדיקה מתבצעת על ידי השופט עמי קובו מבית המשפט בפתח תקווה – בית משפט שידוע כידידותי לשב”כ – והיא נערכת בדלתיים סגורות. הסיבה לכך היא ככל הנראה שכל הליך שבו מעורב השב”כ מתבצע, אוטומטית, בדלתיים סגורות. אלא שכאן אנחנו צריכים לשאול: אם למותו של ג’אראדת לא היה כל קשר לחקירה שעבר, כלומר לא היה קשור לאנשי השב”כ, מדוע מתנהלת החקירה בדלתיים סגורות?

התקשורת הישראלית לא נוגעת בנושא. מותו של עציר פלסטיני, מוות שחשד חריף של עינויים מלווה אותו, לא מעניין אותה. אני אנקוט בדוגמא פרובוקטיבית במכוון. כל ישראלי זוכר איפה הוא היה כשבוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי המילואים. מותם של שני החיילים הללו היה מותם בעינויים של שני עצירים במשמורת חוקית, שלא זכו להגנה המתחייבת ושמותם, בצדק, הוביל לתגובה ישראלית חסרת תקדים נגד הרשות הפלסטינית.

גם ערפאת ג’אראדת היה עציר במשמורת. גם עליו היתה חובה להגן, שהיא חריגה מהחובה הרגילה, דווקא משום שהוא היה בשליטתן של הרשויות. כשהתקשורת הישראלית מעלימה את העובדה שיש חשד חריף שעציר נהרג במשמורת, היא מועלת בתפקידה ומשתפת פעולה עם שירותי הבטחון. מהאחרונים, ומעורכי הדין הנרצעים של הפרקליטות, שיגנו על כל דבר נבלה כמעט, אי אפשר לצפות לדבר. מסתבר שגם לא מהתקשורת הישראלית, שמזניחה במודע את ייעודה, שהוא ליידע את האזרחים, לא לבדר אותם.

זכרו את זה כששוב תעלה הטענה שישראל היא דמוקרטיה משום שיש בה עיתונות חופשית. עיתונות שמשתפת פעולה עם שירותי הבטחון איננה חופשית.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אופס, הגולם קם על יצהרו

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב הגיעה לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את זה, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את זה, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את זה – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הספין והשקרים של ממשלת נתניהו-לפיד-לבני

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את זה: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את זה. הסיבה? הימין היהודי לא היה מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה הזה רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך כזה קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך הזה הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על זה שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, זה שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דוד רותם משתין מהמקפצה

ח”כ דוד רותם הוא נוכל שמנצל את תפקידו כדי להגן על מעשי נוכלות של המגזר שלו

הכנסת ראתה, לאורך ההיסטוריה שלה, לא מעט חברי כנסת שמעלו בחובתם לציבור, אבל מה שהרשה לעצמו אתמול (ה’) ח”כ דוד רותם (הליכוד ביתנו) היה שיא חדש.

ועדת חוק, חוקה ומשפט התכנסה בבוקר אתמול לדיון נוסף על החלת חוקי השקיפות גם על החטיבה להתיישבות, לכאורה גוף שמחלק כספים לשלל ערים וישובים אבל בפועל צינור הכספים השחורים של ההתנחלויות. כפי שדיווחתי לפני שבועיים, רותם כבר נקט בתרגיל מסריח – ניצל את העובדה שרוב חברי הוועדה נתקעו בפקקים והעביר מחטף, יחד עם מתנחלת אחרת (שולי מועלם מהאחים היהודים), שבמסגרתו ערך הצבעה רק עם מועלם ודחה את הדרישה לשקיפות.

חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה ערעור, ואתמול אמור היה להתנהל דיון חריג בעת הפגרה בנושא. אבל, כפי שאפשר לראות מפרוטוקול הוועדה, שאין לכנות אותו אלא כמדהים, רותם טירפד את הדיון הזה. גם כאן, הוא נעזר בחברת האחים היהודים: אורית סטרוק אמרה שהיא זקוקה לערוך התייעצות סיעתית, ורותם – שיודה אחר כך (אפשר לשמוע את הדיון כאן) שהוא נוהג להקציב לכך חמש דקות – דחה את הדיון עד אחרי חופשת הפסח. כשנשאל למה, הוא ענה בצורה ישירה: “אני רוצה למנוע מכם לקבל מידע ולהשתמש בו להגיש בג”ץ כדי למנוע בנייה ביו”ש.” הוא אמר עוד שהוא מתכוון לקבור את הנושא “קבורת חמור,” והודיע שכן, הוא ייצג בעבר את החטיבה להתיישבות.

התרגלנו להונאה של מתנחלים ועוזריהם, אבל כאן יש עליית מדרגה. אם בדרך כלל, המתנחלים מקפידים על מראית עין כדי שנחשוב שהנוזל שהם מזרזפים עלינו הוא גשם, כאן משתין עלינו רותם מהמקפצה. כאן המקום להזכיר, שוב, שרותם הוא מתנחל; ושהוא היה מעורב בעבר בחוזה מפוקפק מאד מטעם חברת הפשע המאורגן “אמנה.” אם הוא מנסה למנוע שקיפות על הכספים שמעבירה החטיבה להתיישבות, הוא כנראה יודע איזה פשעים מסתיר חוסר השקיפות הזה.

רותם, מעבר להיות מתנחל וחובש כיפה – אתם יודעים, המגזר שטוען בעקביות שפיסת הבד שעל ראשו היא סימן למוסריות נעלה יותר מזו של שאר בני האדם – הוא גם חבר כנסת ונציג הקואליציה. הוא אומר במפורש שהמטרה שלו היא הסתרת מידע מהציבור, ושיבוש היכולת של אזרחים לעתור לבג”צ נגד ניצול לרעה מצד הממשלה של כוחה ושל כספי הציבור. תפקידו של פרלמנט – תפקידו העיקרי – הוא פיקוח על הממשלה; רותם, בשם המגזר שלו, לא רק שלא מאפשר פיקוח, הוא משבש אותו.

המהלך של רותם הופך אותו מסתם עורך דין מפוקפק ובהמה גסת רוח באופן כללי למי שמסייע – במוצהר! – להסתיר עבירות, ובהתאם גם לחשוד בעצמו בביצוע עבירות. מעתה, בכל פעם שמעבירים כספים להתנחלויות, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שעד שיוכח אחרת, מדובר בעבירה על החוק ובהונאת הציבור.

מהבחינה הזו, הציבור החופשי בישראל צריך להודות לרותם על כך שבגסות הרוח שלו, הוא הסיר את הכסות מעל עינינו. רותם מושך זמן; יש להניח שהוא ושולחיו יודעים שהזמן הזה יאזל, ועל כן צריכים להיות ערוכים למחטף הבא של המתנחלים ועוזריהם, כנראה ברמה הממשלתית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט נגד הציונות

כחלק מהוויכוח המייגע סביב התרגיל של דרישת נתניהו להכרה בישראל כ”מדינה יהודית,” ארי שביט הולך צעד אחד יותר מדי – ובנסיון להגן על הציונות, קובר אותה

ארי שביט בא לברך ויצא מקלל. מעל דפי “הארץ” התנהל בשבועות האחרונים פולמוס זוטא סביב התרגיל המסחרר האחרון של בנימין נתניהו, הדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כ”מדינה יהודית.” לכל בר דעת היה ברור שמטרתה של הדרישה הזו, שמשמעותה מבחינת הפלסטינים היא ביטול כל הנראטיב שלהם והסכמה מצידם להורדתם, רשמית, של אזרחי ישראל הפלסטינים למעמד של אזרחים סוג ב’, לא יכלה להתקבל. האמריקאים נפלו בפח, ומשם נתניהו יכול היה להפליג אל היעד האמיתי שלו, עליו גם הצהיר – הפלת האשמה בהמשך הסכסוך על הפלסטינים, לא על הכובש שלהם. זה תרגיל מבריק מצד מי שהוא לכל דבר ועניין הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים. העובדה שהאמריקאים נפלו בו לא מפתיעה; הם רחוקים מהזירה ומוושינגטון זה נשמע כמו ויכוח סמנטי. העובדה שאנשים נבונים בישראל נפלו בפח הזה היא כבר בעיה.

על כל פנים, שביט התלהם בעד הדרישה, המו”ל שלו עמוס שוקן נקט בצעד הלא שגרתי והדי מפחיד של תשובה לו מעל דפי העיתון (לא הייתי רוצה להיות עיתונאי במצב כזה), ושביט הגיב. אפשר לקרוא את התגובה שלו כאן. אני לא אתייחס לשאלת המדינה-היהודית-כן-או-לא, כי כאמור בעיני היא הסחת דעת ואני לא רוצה לשחק את המשחק של נתניהו מעבר למה שמוכרחים; אבל יש נקודה אחרת של שביט ששווה תשובה. הוא מסיים את מאמרו ב”מתוך אמונה שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים אני עומד על כך, שגם על הפלסטינים לתרום תרומה משלהם לפיוס.”

וואלה. “מתוך אמונה שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים”? באמת?

ארי שביט הוא ציוני. הוא מצהיר על כך פעם אחר פעם. הבה נבהיר מה משמעות המושג ציוני. אין משמעותו יהודי שחושב שליהודים צריכה להיות מדינה במקום כלשהו; על השאלה הזו התפלגה התנועה הציונית בעת ויכוח אוגנדה. אחרי ההכרעה שם, שהעדיפה במוצהר את המיתוס היהודי על פני הצרכים המיידיים של היהודים (”מקלט לילה” מהזוועה החיה שהיתה רוסיה הצארית, שיש לזכור שהשתרעה אז גם על אוקראינה, המדינות הבאלטיות בחלקן הגדול, וחלקים ניכרים מפולין), ה”טריטוריאליסטים”, אלו שהעדיפו מדינה יהודית במקומות שאינם ציון המיתולוגית, הודחו מהתנועה הציונית. ציוני הוא מי שמאמין שיש ליהודים זכות למדינה, ושאת המדינה הזו יש לבנות בפלסטינה, וזאת בשל התביעה המיתולוגית היהודית על פיסת האדמה הזו.

ודוק: מיתולוגית, ולא היסטורית. כן, היה כאן ישוב יהודי גדול וחשוב. לא, הוא לא היה היחיד ואפילו לא המרכזי. הוא היה מרכזי מבחינה דתית כל זמן שעמד בית המקדש השני, אבל עוד קודם לחורבנו היו קהילות יהודיות חשובות אחרות; למעשה, עוד קודם לשנת 70, רוב מוחלט של היהודים חי מחוץ ליהודה. זה היה נכון, כנראה, כבר בתחילת המאה השניה לפני הספירה, וודאי בפתח המאה הראשונה לפני הספירה. עם חורבנו, שבניגוד למיתוס המקובל לא לווה בהגליה המונית, הקהילה היהודית של יהודה והגליל איבדה במהירות מחשיבותה. שוב בניגוד למיתוסים היהודיים, עיקר מניינם של היהודים בשנת 66 (שנת המרד הגדול) נבע לא מריבוי טבעי אלא מגיור המוני.

כשהציוני טוען שליהודים יש זכות היסטורית למה שהיו יהודה והגליל, הוא אומר בעצם שהיהודים שונים מכל עם אחר. לאף עם אחר אין את הזכות להתעלם מההיסטוריה של 1900 השנים שקדמו לו. לאף עם אחר אין זכויות קנייניות – והתביעה לקבלת מדינה היא תביעה לזכות קניינית קולקטיבית – באדמתו של עם אחר משום שפעם ישבו שם כמה מבניו.

יתר על כן, התביעה הזו לזכויות מפליגה במיוחד. היא אומרת שכל יהודי יכול לדרוש זכויות בארץ שבה הוא מעולם לא ראה ולא ראו אבותיו. היא אומרת שהזכויות הללו יוענקו לו גם אם אימץ את הדת היהודית לפני חמש דקות, בתנאי כמובן שבית דין רבני יכיר בכך.

היהודי המבקש לעצמו זכות קניין באדמת אבותיו המדומיינת איננו צריך להציג שום ראיה שהוא צאצא של אחד מיושבי יהודה בתקופת בית שני – דרישה שצריך היה להעלות, אילו קיבלנו את המיתוס של הגליה רומאית של יהודי יהודה. אחרי הכל, אפילו אם נקבל את הטענה שרוב היהודים היום הם צאצאי היהודים של התקופה הרומאית – וזו טענה שאין שום סיבה טובה לקבל – אין שום סיבה להניח שהם יוצאי יהודה דווקא. כאמור, רוב היהודים ישבו מחוץ ליהודה עוד קודם לכיבושה על ידי רומא. זו תביעה שאין שום דומה לה בהיסטוריה האנושית, להוציא אולי זו של קנאים מוסלמים, שטוענים לבעלות על אנדלוס ההיסטורית.

יתר על כן, לטענת זכות הקניין חסרת התקדים הזו מתלווה מרכיב חשוב אחר: היא עולה על תביעות הקניין הרגילות. פלסטינה, שוב בניגוד למיתוס הציוני, היתה מיושבת למדי בסוף המאה ה-19, כשהחלה הפלישה הציונית. הטענה הציונית היא שזכות הקניין היהודית החריגה דוחה את זכות הקניין הפלסטינית הרגילה. כלומר, שטענה לבעלות, נטולת כל הוכחות להוציא מיתולוגיה, צריכה לגבור על טענת זכות קניין פשוטה ומעוגנת, הן ברישום בריטי או טורקי הן בזכות על פי המשפט הנוהג. לזה באמת אין תקדים. לזה הכוונה כשאומרים שציונות היא גזענות: היא מעניקה זכויות יוצאות דופן לאנשים בשל מוצאם, בזמן שהיא שוללת זכויות בסיסיות של אנשים אחרים, גם זה בשל מוצאם.

(במאמר מוסגר, אפשר להכנס לשאלה המרתקת האם רוב הפלסטינים הם צאצאיהם של יהודים מהתקופה הרומאית, שהמירו את דתם תחילה לנצרות ואחר כך לאיסלם (המחקרים הגנטיים, עליהם משליכים יותר מדי ציונים את יהבם, מוצאים גם שהקבוצה היהודית והקבוצה הפלסטינית קרובות מאד). אם זה אכן המצב, ואני לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי אבל בן גוריון ואחרים דווקא השקיעו בנושא מחשבה, לא יהיה מנוס מהמסקנה שהציונות היא אחד הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה. צאצאיהם של יהודים שלא חיו בפלסטינה מעולם פלשו אליה, בחסות מעצמות זרות, וגירשו ממנה את צאצאי היהודים, את צאצאי אלו שכותבי התלמוד כינו בסלידה “עם הארץ,” שדרך אלפי שנים איומות דבקו בכל כוחם באדמתם, והעדיפו אותה על דתם.)

צריך להבהיר שני דברים: קודם כל, שאנחנו עוסקים כאן לא בציונות אוטופית, ציונות כפי שיכלה להיות בעולם אחר, אלא בציונות כפי שהיתה והינה; והיא היתה, והינה, כוח מנשל ודורסני כלפי אנשים בעלי תביעות קניין בפלסטינה שאינם יהודים. היא עשתה כמיטב יכולתה – באמצעות כוח גלוי וצבא ובאמצעות כוח עקיף ומשפטנים – כדי לנשל אותם מרכושם, רכוש שלתפיסת הציונים לא באמת שלהם, לא יכול להיות באמת שלהם. ארץ ישראל, אחרי הכל, איננה שפלת הפלשתים. היא בגבעות יהודה והשומרון.

והשני הוא שהאנשים שתומכים בדרישה מהפלסטינים שיכירו בישראל כמדינה יהודית, אף פעם לא אומרים מה משמעותו בעצם של המושג “מדינה יהודית.” יש לכך סיבה ברורה: הם יצטרכו לומר שהם מתכוונים למדינה שבה אנשים שנולדו לעם נבחר תמיד ייחשבו יותר מאזרחים אחרים, שלרוע מזלם נולדו לעמים נחותים יותר.

בהערה שלו על כך שהוא מאמין “שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים,” אותה הצמיד לציונות, חשף שביט מבלי משים שהוא מאמין בדיוק בדבר ההפוך. אני לא חושב שהוא משקר. אני חושב שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. הוא יודע שאי אפשר לדחות את התביעה להכיר בכל בני האדם כשווים; ובו זמנית, הוא איננו יכול להכיר בלא יהודים כשווים. אז הוא מעמיד פנים שאין פה סתירה. מותר לתהות אם המשפט הזה, שהמאמר שלו היה שלם לגמרי בלעדיו, איננו בעצם סוג של פליטה פרוידיאנית, זו שחושפת אמת לא נעימה. ולא רק על שביט.

אם ארי שביט באמת מאמין שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים, הדבר האחרון שהוא צריך לדרוש הוא הכרה בישראל כ”מדינה יהודית.” הוא צריך להכיר בכך שהציונות פירושה, בראש ובראשונה, עוול – ושהסיבה שאנחנו לא רואים אותו הוא, קודם כל, השתייכותנו לקבוצה המנצחת ושנית, היות המנוצחים לא-אירופאים. קיומה של ישראל כמדינה כבר הוכר; הכרה בה כ”מדינה יהודית” פירושו שריון העוול שעומד בבסיסה של הציונות. כדי להתחיל ולתקן אותו, יש לעשות את ההיפך: להפוך אותה למדינת כל אזרחיה, למדינה שכל יושביה שווים.

וכדי לעשות את זה, צריך קודם כל להפסיק להיות ציוני.

(יוסי גורביץ)