החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: צ'מברלין שלנו

נתניהו אוהב להשוות את עצמו לצ'רצ'יל. האמנם?

את מעמד נאומו בקונגרס האמריקני השווה ראש הממשלה נתניהו להכרזת העצמאות בידי בן-גוריון ולפתיחת מלחמת ששת הימים בידי אשכול. בדמיונו של נתניהו, מן הסתם, זו הזדמנות נוספת להידמות למושא חיקויו משכבר, ווינסטון צ'רצ'יל. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, הזהיר שוב ושוב את העולם מפני משטר חשוך ונטול עכבות. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מתווכח עם כל אלו ששוגים באשליה שהסכם יהווה פיתרון. חשוב מכל – נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מוכן לשלם את מחיר המלחמה ברוע המוחלט.

האמנם ממש כמו צ׳רצ׳יל? למעשה, עיון קל בהיסטוריה של המאה העשרים יגלה שלא רק שנתניהו כלל אינו דומה לצ'רצ'יל, אלא גם שמקבילו ההיסטורי מהתקופה הוא, מה נורא, שנוא נפשו נוויל צ'מברלין.

צ'מברלין, על מטרייתו, גינוניו ונאום "שלום בדורנו" הידוע לשמצה שלו, הפך ברבות השנים להיות סמל למדיניות הריצוי ולאנטיתזה לצ'רצ'יל. דימויו זה כה חזק, עד שקל לשכוח ששניהם באו מאותה מפלגה. המפלגה השמרנית דבקה במדיניות הריצוי כפתרון לשלום בר קיימא לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, וכן כדרך הטובה ביותר להבטיח את קיומה של האימפריה הבריטית. גם לאחר פרוץ המלחמה, עם נפילת צרפת, עלו קולות במפלגה שקראו לוותר על אירופה ולדבוק באימפריה. לעומת רוב חברי מפלגתו, ראה צ'רצ'יל את בלימת הנאצים כיעד חשוב אפילו במחיר האיום על האימפריה. יחס זה לאימפריה ולמלחמה וכן ההישענות על ארה"ב היו הבסיס למדיניותו.

בתחילת הקדנציה הקודמת שלו קיבל נתניהו את ההזדמנות להיות צ'רצ'יל. תוכנית יצהר-בושהאר נשענה על ויתורים ישראלים במשא ומתן עם הפלסטינים שתמורתם תקבל ישראל הסכמה מצד ארה"ב ובנות בריתה לתקיפה באירן – נסיגה בשטחים תמורת מניעה של שואה נוספת. ניתן היה לצפות כי נתניהו יזנק על ההזדמנות למהלך צ'רצ'יליאני שכזה, המקדם את מערכת היחסים ונלחם בגלגולם החדש של הנאצים, אפילו במחיר ויתורים על האימפריה – סליחה, השטחים.

אך לא – דבקותו של נתניהו בשותפיו הפוליטיים הטבעיים, והאיום בהפלתו שלטונו – כפי שאותם שותפים טבעיים עשו ב-1999 – הם שהיו נר לרגליו. בלי הסכמה אמריקאית ברורה, בלי בני ברית במזרח התיכון ובלי תמיכה מבית, נתניהו בחר להפנות את מרצו להתערבות בפוליטיקה האמריקנית במטרה להשיג עסקה נוחה יותר. התוצאה – שום דבר פרט לנזק למערכת היחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, דבר המרחיק עוד יותר את הסיכוי לתמיכה אמריקאית בתקיפה ישראלית.

יש לא מעט סיבות לפקפק בתפיסת עולמו של נתניהו. יש מקום לדון באופן בוגר בתפיסה הרואה בממשל האירני את ממשיכם של הנאצים. יש שאלות רבות לגבי התזה הגורסת שבניגוד לכל מעצמות הגרעין החל מסוף מלחמת העולם השניה, עם השגת נשק גרעיני תשתמש בו איראן כנגד יריבה, תוך התעלמות מההשלכות הצפויות מכל שכנותיה החמושות ושאר העולם. יש גם מקום לתהות האם אי-השמדת המדינה, רף חשוב לכל הדיעות, אינו מעט נמוך מדי למדידת הצלחתו של ראש ממשלה כלשהו.

אם נתניהו מאמין באמת ובתמים שמדובר באיום של השמדה, עליו לפעול במלוא המרץ כנגדו.

דווקא מבחינה זו הופכת התנהלותו לעלובה יותר: נתניהו חושש מבנט, ליברמן, אקוניס ורגב הרבה יותר מהפצצה האיראנית. מנקודת הראות הצ׳רצ׳ילית נראה נתניהו כמי שבחר בנוחות ובדחיית הקץ על פני עימות אמיתי עם הרוע. רבים ציפו שבנאומו בקונגרס הוא יבחר להשתמש בעזר ויזואלי כלשהו, כהרגלו, להדגשת האיום האירני; אילו היה רוצה להפגין כנות אמיתית, תפיסת עולמו הייתה מחייבת אותו לעמוד עם מטריה שחורה.

(אורי קינן)

שאו ציונה נס

הפצת השנאה כנגד זועבי התפרצה באלימות, והתקשורת היהודית לא רוצה שנדבר על כך שהפצת השנאה הזו היא משהו ציוני

 

היום בצהרים הגיעה חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת) לשאת דברים בפאנל במרכז האקדמי ברמת גן. למקום הגיעו פעילים של מפלגות הימין היהודי – הבית היהודי, ישראל ביתנו, וכ”ך/יחד. למרות שהמשטרה קיבלה התראה מראש על הגעת אנשי הימין, היא לא נערכה להגנתה של חברת הכנסת והגיעה באיחור ניכר. פעילי הימין החלו לשבש את דבריה של זועבי, ובין השאר ניסו להשתיק אותה באמצעות שירת ההמנון הציוני, “התקווה.” בשלב מסוים פרצה קטטה במקום, פעילי הימין הסתערו בכיוונה של זועבי, ואחד מהם שפך עליה בקבוק משקה. על פי מספר דיווחים, חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) דחפה את זועבי; מועלם מכחישה. ביציאה מהמקום, מצאה את עצמה הדוברת של בל”ד, אמילי מואטי, מוקפת בפעילי מרזל. הללו החלו לקרוא בכיוונה “הלוואי שיאנסו אותך ערבים,” ובשלב זה אחד מהם חבט בראשה במוט של דגל. היא פונתה לבית החולים במצב קל. קודם לאירוע, קרא מרזל לפעיליו להגיע למקום ו”למחוק את החיוך של זועבי.” אחרי האירוע, הוא השתחץ בכך ש”הבטחנו וקיימנו.”

marzl

מיד לאחר האירוע, נכנסה התקשורת היהודית למצב הקבוע שלה: היא מיהרה לחזור על המנטרה ש”יש לגנות את הקיצונים משני הצדדים.” כדי לדמות מצב שבו יש “קיצונים משני הצדדים”, רבו הדיווחים על כך שכשהרוחות החלו להתלהט, מישהי מתומכי זועבי הניפה דגל פלסטין, ואז הכל התפוצץ.

וואלה. עכשיו רוצים שנאמין שהנפת דגל היא שוות ערך לתקיפה פיזית. ושוכחים, באותה הזדמנות, שפעילי הימין הניפו דגלי ישראל. זו, כמובן, לא פרובוקציה.

כמובן, ידיה של התקשורת היהודית לא נקיות: היא פמפמה שנאה כלפי זועבי במשך שנים. היא הפכה אותה למטרה מותרת והתירה את דמה. אז עכשיו, כשחברת כנסת הופכת למטרה לאלימות, היא צריכה לחזור לקשקוש על “קיצוניים משני הצדדים.”

צריך לומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין שום בעיה עם קיצוניות. קיצוניות היא הכרחית להתקדמותה של חברה. בלי רעיונות קיצוניים, אי אפשר לתקן עוולות, כי כדי שעוול יתקיים הוא צריך מסגרת שבה הוא נראה נורמטיבי. רק מסגרת “קיצונית” מסוגלת להצביע על כך שעמוד תווך של החברה הוא בעצם עוול.

הבעיה היא לא קיצוניות. הבעיה היא אלימות. ובמסגרת הפוליטית הישראלית, יש בעקביות צד אחד שנוקט באלימות. ב-1967, ניסה איש ימין יהודי, אברהם בן משה, לרצוח בדקירה את ח”כ מאיר וילנר (מק”י); הוא נידון תחילה לשנה וחצי מאסר, עונש שהוגדל לארבע שנות מאסר, כשהשופטים כותבים ש”אפשר להבין לליבו.” ב-1996, ניסה איש הימין היהודי אוהד ברט לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד; תנועת בני עקיבא, שבה היה מדריך, סירבה להדיח אותו משורותיה, וכעשור אחר כך הוא הפך למועמד לכנסת מטעם “האיחוד הלאומי,” המפלגה שהיום היא הבית היהודי ושמועלם מכהנת מטעמה. בשנת 2004, הניח איש הימין היהודי אלירן גולן מטען חבלה ברכבו של ח”כ עיסאם מח’ול; אשתו של מח’ול, שהתניעה את הרכב, חמקה במאמץ מן הרכב המתלקח. גולן נעצר ופטר את העולם מקיומו לפני שאפשר היה להעמיד אותו לדין, וההתנקשות בחבר הכנסת נשכחה.

לתקשורת היהודית יש חלק מרכזי בהשכחת העובדות האלה. היא לא רוצה שנדבר על טרור יהודי, למרות שהמדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור ועד היום היא נשענת לקיומה על טרור. ואם התקשורת היהודית נאלצת לדבר על אלימות פוליטית, היא רוצה שנדבר על מרזל.

וכן, יש מה לשאול פה. למשל, איך זה שאדם שמתגאה בפומבי בכך שהוא שיסה אנשים בחברת כנסת עוד לא נמצא במעצר. למשל, איך זה שהתוקף של מואטי לא נמצא במעצר. אבל העיסוק במרזל הוא הסחת דעת.

במקום היו, כזכור, גם אנשי הבית היהודי וגם אנשי ישראל ביתנו. חלק מהאחרונים הניפו שלטים של “מוות למחבלים.” המנהיג של המפלגה הזו קרא בעבר להרוג את זועבי וקרא לה טרוריסטית. התקשורת היהודית לא הזכירה את הנקודה הזו היום. היא לא הזכירה את היבבות של נפתלי בנט לפני שבועיים על כך שאוי אוי אוי, משבשים לו את הכנסים ושזה יכול להגמר באלימות.

תומכי ליברמן באירוע שבו הותקפה זועבי. קרדיט: הרשימה המשותפת

בנט וליברמן, אחרי הכל, נחשבים על ידי התקשורת היהודית לחלק לגיטימי של הפוליטיאה. הם טיפה קיצונים, אבל הם במיינסטרים. הם אומרים אמנם דברים זהים למדי לאלה של מרזל, ומי שנכח באולם לא יכול היה להבחין בקלות בין תומכי מרזל, בנט וליברמן; אמנם, חברת הכנסת של בנט התייחסה – כמו ליברמן וכמו מרזל – לזועבי כ”פעילת טרור”; אבל על זה, אנחנו מתבקשים שלא לדבר. יש קיצונים, אבל הם זניחים, הם מרזלים. הם לא שתי מפלגות שיושבות בממשלה.

באדיבות דוברות הרשימה המשותפת

וכמובן, הם לא המפלגה של האפס שהתגלם בבשר, שדיבר על כל האזרחים הערבים כעל “זועבי’ז”, וכמובן, אנחנו לא מדברים על המחנה הציוני, שהצטרף בששון לציד האדם אחרי זועבי וקרא לפסול אותה רק לפני חודש. אלה לא קיצונים; אלה אנשי המרכז. הם מתונים, בהגדרה.

אז אנחנו מתבקשים לדבר על המרזלים. כי אם נרחיב את המבט טיפה אל מעבר למרזל, אנחנו עשויים לגלות שאופס, אי אפשר להבדיל בין מרזל ובין בנט או ליברמן; שהימין היהודי הוא בעצם כולו “ימין קיצוני”; ושהמצב של ה”מרכז” שלנו לא הרבה יותר טוב.

אז בואו לא נדבר יותר מדי על זה שחברת כנסת, נבחרת ציבור, הותקפה היום. בואו לא נדבר על זה שיש היסטוריה של תקיפת נציגי ציבור מן השמאל. זה יכול להאיר את הפסאדה שלנו, של הציבור היהודי הנאור ש”מגנה קיצונים מכל צד”, כמגוחכת משהו.

בכל יהודי יש כהנא קטן, אמר פעם מאיר מרטין כהנא. בתגובה, התקשורת היהודית ניסתה להחרים אותו. עכשיו הכהנא הפנימי הזה יוצא החוצה, והתקשורת היהודית עדיין מעדיפה שלא נדבר על זה. זה מעורר שאלות לא נוחות, כמו השאלה האם הכהנא הקטן הזה הוא לא בעצם התוצאה הסופית והסבירה של הפרויקט הציוני.

בואו נדבר על משהו אחר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תסתמו את הפה, השליט נואם

הימין דורש שהשמאל ישתתק בעת נאומו של נתניהו. הדרישה הזו, כמובן, מופנית תמיד לכיוון אחד

הטרוריסט המורשע חגי סגל פרסם אתמול (א’) טור באחד מכלי התקשורת של שלדון אדלסון, מקור ראשון, בו הוא קורא למתנגדיו של נתניהו לסתום את הפה בזמן ביקורו של נתניהו בוושינגטון. סגל משווה את מדינת ישראל ליחידה צבאית ודורש מיריביו הפוליטיים לקבל עליהם משמעת ערב מבצע, ולא ל”פגוע במוראל” של הכוחות.

פובליציסט מוכשר הרבה פחות, חיים שיין מעוד אחד מכלי התקשורת האדלסוניים, מעלה פחות או יותר את אותה הדרישה. הוא כותב ש”עכשיו, כשראש הממשלה נמצא בארה"ב ועומד לנאום בפני עולם ומלואו, חובה לקחת פסק זמן, להפסיק את הוויכוחים ולתת לידידי ישראל, כמו גם לאויבי המדינה, את התחושה וההכרה שאין כוח בעולם שיכול לפורר את ברית הגורל היהודית.” יש רק בעיה אחת: בישראל יש ויכוח על כל מילה בטקסט של שיין, עד וכולל “ברית הגורל היהודית.” נתניהו הכריז שהוא יוצא לוושינגטון כ”מייצג העם היהודי”; יהודים בארה”ב מיהרו להבהיר שלשלשת עופות לא מייצג אותם.

מה שהימין האדלסוני רוצה הוא שכאשר ראש הממשלה מתעקש על כך, יחדל הדיון הדמוקרטי במדינה. אי אפשר יהיה למתוח ביקורת פומבית על השליט. סגל רוצה שהישראלים יצדיעו ויסתמו את הפה; שיין חושש מ”פילוג.”

פעם היה נהוג לשמור את הדרישות האלה למצבי מלחמה. גם אז זו היתה דרישה מופרכת ואנטי-דמוקרטית, אבל היא יכלה לפחות להשען על מסורת. כאן דורשים מאיתנו לקבל אוטומטית את עמדת השליט בשאלה אסטרטגית שנויה במחלוקת.

למותר לציין שהימין לא מקבל על עצמו את אותן המגבלות, כאשר היוזמה המדינית מגיעה משמאל. סגל לא היה מעלה על דעתו לדרוש ממתנגדי ההתנתקות, למשל, לסתום את הפה אחרי שאריאל שרון כבר קיבל החלטה (שאושרה, בניגוד למדיניות של נתניהו, גם על ידי הכנסת.) סביר להניח שהוא לא היה מבין איך אפשר להשוות.

אלא שהתביעה הזו נגועה בצביעות חדה, משום שיש לנו דוגמא ברורה כיצד התנהל נתניהו עצמו במצב דומה. בתחילת שנות התשעים, כשממשלת רבין היתה עסוקה במו”מ עם סוריה על נסיגה מרמת הגולן, קרא נתניהו מעל בימת הכנסת את “מסמך שטאובר,” המסמך שהוכן עבור הרמטכ”ל ליפקין-שחק כרקע לשיחות עם עמיתו הסורי. בכך חשף נתניהו את עמדותיה של ישראל במשא ומתן והעניק למודיעין הסורי הצלחה שספק אם אי פעם העלה בדעתו. עוד קודם לכן, נסע נתניהו לוושינגטון כדי להפעיל את הרפובליקנים בקונגרס כדי לטרפד את נסיונות ממשלת רבין להביא להצבה של כוחות אמריקאים בגולן.

כלומר, נתניהו לא נהג כפי שדורשים מאיתנו כעת שכירי העט של אדלסון. הוא עצמו עשה כמיטב יכולתו, כולל שימוש עילאי בחסינותו כחבר כנסת (שימוש שהיה בוודאי גורר חבר כנסת פלסטיני להעמדה לדין), כדי לשבש את תוכניותיה האסטרטגיות של הממשלה; תכניות שהוא סבר שמזיקות לעתידה של ישראל.

ככה מתנהלת דמוקרטיה. הוויכוח לא נגמר, אף פעם. תפקידה של האופוזיציה הוא להתעמת עם הממשלה על כל דבר. החששות מ”פילוג”, ההתרפקות על יחידה צבאית שמצדיעה ומבצעת, הוא נחלתם של משטרים סמכותניים עד דיקטטוריים, לא משטרים דמוקרטיים.

טוב לדעת שזה סוג החשיבה שהקריקטורה האנטישמית, שמממנת את ראש הממשלה, משלמת עבורו.

עוד דבר אחד: אין לי מושג מה כולל ההסכם האמריקני עם איראן, משום שהסכם כזה טרם הושג. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת בממסד הבטחוני ומפומפמת על ידי התקשורת היהודית, הנחת היסוד שלי היא שכל הסכם טוב ממלחמה. ישראל איננה נאבקת מול איראן על קיומה; היא נאבקת מולה על הגמוניה. לישראל, על פי מקורות זרים, יש די נשק גרעיני כדי להפוך את איראן למדבר זכוכית כמה וכמה פעמים. אנחנו רבים על המונופול, זה הכל. ואני לא מוכן לסכן את חיי במלחמה אזורית עבור שימור המונופול הזה.

(יוסי גורביץ)

אמא’לה, הם הולכים להצביע!

“ישראל היום” מקונן על קנוניה מסוכנת שמטרתה להוציא אנשים לקלפיות. הבעיה היא שכאן, הוא שופר מדויק של ראש הממשלה

השופר של לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום” (מוטו: העיתון היחיד בישראל שיכול לומר שלא הוכח שהוא תעמולת בחירות אסורה) פרסם הבוקר (א’) ידיעה מרעישה. על פי מקורותיו האמריקניים של העיתון, ה-Free Washington Beacon, “מסמכים חדשים מראים עד כמה מעורב ממשל אובאמה בניסיונות להשפיע על הבחירות בישראל ולהביא להחלפת השלטון באמצעות עידוד בעלי זכות הצבעה במגזר הערבי ובגוש השמאל להגיע לקלפיות, להצביע ולהשפיע.”

אממה, מי שהמשיך לקרוא את הידיעה של “ישראל היום” לא מצא שם שום זכר לממשל אובמה. הוא מדבר על עמותה פרטית בשם “עמנו” שפועלת, אליבא דישראל היום, “להעלאת אחוז המצביעים, בעיקר במגזר הערבי ובקרב מצביעי השמאל.” בטאון הלשכה דיווח בנשימה עצורה כי התרומות לשם כך נאספות לא רק מיהודים, אלא גם מלא יהודים (!).

טוב, לא היתה ברירה אלא למצוא את הסיפור של הוושינגטון פרי ביקון, אבל לפני זה החלטתי לברר מי אלה בכלל. חיפוש מהיר בגוגל גילה שמדובר בבטאון שמרני. העורך שלו הוא מייקל גולדפרב. השם צלצל מוכר: אה, כן, ניאו-שמרן שהיה פעם הדובר של ג’ון מק’קיין ושטען בלי שום הוכחה במהלך הקמפיין של 2008 שאובמה הוא אנטישמי. מסתבר שלפני שהעלה את ההאשמה הזו, עיקר תהילתו של גולדפרב היתה על הטענה שבלוגרים ליברלים משחקים מבוכים ודרקונים. איכס. כך, אגב, נראה העמוד הראשי של האתר כשביקרתי בו. זה המקור של “ישראל היום”? הגיוני.

beac

אבל כשאתה נכנס לידיעה עצמה, אבוי, אין שם זכר לממשל אובמה. רק לקבוצה של פעילים ותורמים אמריקאים שרוצים להוציא לקלפיות שלוש קבוצות: ערבים ישראלים, חילונים צעירים, וחילונים עניים. “גוש השמאל” של “ישראל היום” לא מוזכר שם. מה שאתה כן מוצא הוא קישור לתיאוריית הקונספירציה שממנה נאלץ הליכוד לסגת לאחרונה בבושת פנים, כביכול יש קשר בין V15 ובין מפלגות השמאל. אתם זוכרים – אותה קונספירציה ש”ישראל היום” פמפם בכל הכוח, כשהוא נותן לה את הכותרת של הליכוד, “פרשת העמותות 2.”

schiby

ומה, על פי הטענות של “ישראל היום” (שאינן מגובות אפילו על פי המקור השמרני שלו), ניסו הקושרים האפלים של ממשל אובמה לעשות? ובכן, הם ניסו… לשכנע אזרחים לנצל את זכותם האזרחית ולהצביע. כלומר, עצם הרעיון שפעם נחשב למינימום של אזרחות – ללכת להצביע – נחשב בבטאון של נתניהו לפעולה חתרנית.

וזאת, כמובן, כי חלק ניכר מהמצביעים הללו אינם יהודים. בדיוק כמו חלק מהתורמים, כפי שהקפידו לציין ב”ישראל היום.” העיתון משמיע שריקת כלבים לבוחריו: הזרים החיים בינינו חורשים רעה. הם זוממים לנצל את זכויותיהם הבלתי ממומשות. ואתה, יהודי טוב? אתה, מי שאיננו נמנה על הערב-רב? האם אתה כבר ניצלת את זכות ההצבעה שלך? האם כבר ניטרלת בקול שלך את קולו של הזר? האם הצבעת נכון, כלומר לראש הממשלה?

במדינה דמוקרטית נורמלית, פרוייקט של שכנוע אנשים לצאת ולהצביע הוא דבר שאין עליו כל מחלוקת. זו זכות בסיסית, אם לא חובה בסיסית, של האזרח. בישראל כפי שהיא מתוארת על ידי שלוחיו של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, מצד שני, זו פעולה זדונית – והיא מתוארת כפי שהיתה מתוארת הפעולה הזו על ידי עיתון לבן בימי הדמים של ג’ים קראו, כשפעילים ליברלים לבנים היו יורדים דרומה, ולעתים משלמים בחייהם, כדי לשכנע את השחורים שם להסתכן ולהצביע. מבחינת “ישראל היום” והאיש שמממן אותו, הצבעה נגד נתניהו היא לא פעולה דמוקרטית; היא פעולה אנטי-דמוקרטית. העיתון הזה, כפי שמציינים ב”עין השביעית” פעם אחר פעם, אפילו לא סוקר את הפלסטינים הישראלים ומציג דרך קבע סקרים שנערכו בקרב היהודים בישראל כאילו נערכו בציבור הישראלי הכללי. מה שנתפס כתקווה בקרב הפלסטינים הישראלים, הסיכוי להגדיל משמעותית הפעם את אחוז ההצבעה בקרב הפלסטינים הישראלים כדי לנסות סוף-סוף להעניק ל-20% מתושבי המדינה גישה להשפעה ולכוח, נתפס אצל שכירי העט של אדלסון כסכנה של ממש. אלה אותם האנשים עצמם שיאמרו לכם באותה הנשימה שהבעיה עם אזרחי ישראל הפלסטינים היא שהם לא מנסים להשתלב במדינה.

ומילא “ישראל היום,” שאין אדם חושב שמתייחס אליו ברצינות: עמדה דומה הובעה על ידי ראש הממשלה עצמו. לפני כעשרה ימים, טען נתניהו שהתקשורת “מנסה להפיל את ממשלת הליכוד בראשותי.”

לא, מר לשלשת עופות, לא. לא מנסים “להפיל” את הממשלה שלך: מנסים להחליף אותה. זוכר את השיעור הבסיסי ההוא על דמוקרטיה? שהיתרון העיקרי שלה הוא שהיא מאפשרת חילופי שלטון ללא שפיכות דמים? זה מה שמנסים לעשות פה. וכשאתה והעיתון של השוגר דדי שלך מתייחסים לאפשרות שאזרחים ינצלו את זכותם להצביע כאל מזימה, ואל חילופי שלטון כאל “הפלת” שלטון, אתם מבהירים עד כמה אתם רציניים בטענה שלכם שישראל היא מדינה דמוקרטית.

אחרי הכל, השוגר דדי של שניכם כבר אמר שלא כתוב בשום מקום בתנ”ך שישראל צריכה להיות דמוקרטית. זה בסדר: ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב חדש אצל שלדון.

ועוד דבר אחד: אם למישהו היה ספק, אז הפלסטינים הישראלים לא קיימים כאופציה אפילו במשחק הבחירות של “ישראל היום.” 20% מהאוכלוסיה התפוגגה. יש בישראל רק יהודים שמתלבטים בשאלה האם הם יותר יהודים או יותר ישראלים.

yisrael hayom

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול"

ראיון עם ח"כ מיכל רוזין

בשבוע שעבר נפגשתי לראיון קצר עם חברת הכנסת מיכל רוזין, מקום רביעי ברשימת מרצ לכנסת ה-20. רוזין היא אחת מחברות הכנסת היותר יעילות של מרצ, אולי היותר יעילות בכלל, אבל מהיותר נחבאות מעיני התקשורת. בקרב מצביעי מרצ, עם זאת, יש לרוזין לגיונות של מעריצים, מה שהוביל אותה להצלחה ניכרת בפריימריז. מטבע הדברים, או צוק העתים, הראיון היה פוליטי במהותו.

ספרי לנו על עצמך. מי את, איפה גדלת?

"גדלתי ברמת גן, בשכונת מעמד ביניים הכי קלאסית של פעם: רוב האנשים עסקו במקצועות חופשיים. זו היתה שכונה – בית מגורים משותף, שכנים שמכירים זה את זה, ילדים שנכנסים לקחת סוכר, שעושים קיטנה משותפת בבית. הכי חיים של ישראל בשנות ה-70-80.

מה דחף אותך לפוליטיקה?

"אני חושבת שזה שני דברים. קודם כל, חוש צדק מאד גדול, האפליה והקיפוח תמיד עצבנו אותי, בין אם זה ילד בכיתה שנעשה לו עוול מצד ילדים אחרים או מורה שלא התנהגה כמו שחשבתי שראוי לפי אמות מידה של צדק. שזה כמובן מוביל לצורך לשנות וליצור חברה טובה יותר.

"מצד שני, תמיד עניינה אותי פוליטיקה, היחסים בין אוכלוסיה אחת לשניה, איך פועלות קבוצות הכוח בחברה ואיך האינטרסים עובדים ומה מקדפ מדיניות. מגיל מאד צעיר הייתי צופה בתשדירי תעמולה: אז זו היתה חוויה אמיתית, עם הגשש וספי ריבלין.

וכל הזמן התעניינתי: אז  מה הם אומרים, מה רוצה המפלגה הזו, מה המצע שלה בעניין הזה. זה תמיד עניין אותי, תמיד רציתי לחקור. למדתי הרבה על דתות שונות, הינדואיזם ובודהיזם ואיסלם ויהדות – השקעתי הרבה בלימודי יהדות, דווקא בגלל שלא זה בא לי מהבית.

"תמיד ראיתי פוליטיקה בכל דבר: ועד בניין, ועד כיתה בוודאי. אז למה לא להיות במקום שהכי משפיע, הכי משנה, ושם לעשות את השינוי? ואני חושבת שהתמזל מזלי כי אני חושבת שרוב האנשים מוצאים את עצמם צועקים על הטלוויזיה או הרדיו, ואני יכולה באמת לצעוק על נתניהו ובנט ולומר להם מה אני חושבת."

במובנים אמריקאיים, את מה שמכונה stealth candidate. את פועלת כמעט תמיד מתחת לפני השטח. לא שומעים אותך מוציאה הצהרות גדולות. ובכל זאת היתה לך הצלחה פנומנלית בפריימריז של מרצ. את סוגרת דברים בוועדות, לא מול מצלמות.

"אני חושבת שכדי להיות פרלמנטרית טובה, צריך כמה דברים. צריך להיות מאד חרוצים, ללמוד ולהכיר את החומר, לא רק ברמה שטחית ופופוליסטית. והדבר השני שנדרש מפוליטיקאי טוב זה יחסי אנוש טובים. כשיש לך יחסי אנוש טובים, אתה מצליח ליצור חיבורים מתוך פוליטיקה והסכמות עם אנשים שיש לך לפעמים תהום אידיאולוגית פעורה מולם, אבל אפשר למצוא את הדברים שבהם אפשר לשתף פעולה. אני חושבת שזה מפתח.

"אני חושבת שזכיתי להרבה מאד הערכה בכנסת כי נלחמתי על העקרונות שלי, עמדתי עליהם. אני לא מסכימה איתך שלא היו לי הצהרות גדולות: לא היה מי שדיבר על נושא מבקשי המקלט כמו שאני דיברתי. גם בנושאים אחרים לא ברחתי: דיברתי על הנושא המדיני, על הנושא הכלכלי, דיברתי על זכויות אזרח.

"לצערי לא תמיד העשיה בכנסת מתרגמת להופעות בתקשורת, ואולי כי פעם אמר לי מישהו משפט חכם: יש כאלה שמוכרים את עצמם ואת מוכרת עשייה.' ואולי אני צריכה להשתפר גם בלמכור את עצמי.

אחת הטענות שאני שומע הרבה מאד, מהרבה כיוונים לאחרונה, היא שמרצ נמצאת על סף אחוז החסימה. יכול להיות שהיא לא תעבור אותו. אנחנו צריכים להצביע טקטית, או – לפי השואל – או לרשימה המשותפת, או לגבנ"צ כמו שמתחילים לקרוא לזה. ובתור מי שנמצאת בקצה, מה את אומרת על זה?

"אני זוכרת בדיוק את אותה התקופה, חודש לפני הבחירות בקמפיין הקודם, היינו על שלושה מנדטים, בחלק מהסקרים ירדנו לשניים. רביב דרוקר אמר שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה, והכפלנו את כוחנו והפתענו עם שישה מנדטים.

mr 1

"אני שומעת את האמירות האלה שלוש פעמים ביום בפאנלים וחוגי בית; אני שומעת מאנשים שאומרים שהם מאמינים במרצ, אבל הפעם אצביע אסטרטגית כדי לחזק את בוז'י. אני חושבת שזה הולך ומתמסמס. אני שומעת את זה פחות ופחות. אנשים משתכנעים להצביע מרצ – גם הנשיא עזר לנו, בתגובה שלו לראש הממשלה בעניין הזה – כי מבינים שהמצג שמי שיקבל הכי הרבה מנדטים הוא שיהיה ראש הממשלה הוא מצג שווא.

"הדבר השני שהציבור מתחיל להבין, גם בעזרתנו, הוא שגם אם חס וחלילה לא יהיה מהפך, והרצוג לא ירכיב את הממשלה, אז הרצוג ישב עם ביבי באותה הממשלה. והציבור שלנו לא רוצה לראות ממשלת אחדות, לא רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו.

"בוז'י כבר היה שר הרווחה בממשלה כזו [ממשלת נתניהו ב-2009 – יצ"ג]. איזו תפיסת עולם אתה יכול לשנות בתוך ממשלת נתניהו, שלא רוצה תהליך מדיני, ולא רוצה לשנות את התפיסה הכלכלית שלו – הוא חושב שהיא הדבר הכי נכון בעולם? ועם ראש ממשלה נהנתן, שחי בקיסרות כש-700,000 עובדים קמים בבוקר וחוזרים הביתה מתחת לקו העוני; כשיש 900,000 ילדים עניים במדינת ישראל. אני חושבת שלשבת בממשלה כזו, זה לחטוא לרצון הבוחרים שבחרו בהרצוג.

"ולכן, מי שרוצה את הרצוג כראש ממשלה, הקול שלו למרצ הוא קול בכספת. כשהרצוג הולך לנשיא, הוא לא הולך רק עם המנדטים שלו; הוא הולך גם עם המנדטים של מרצ. מרצ היא היחידה שהמליצה על הרצוג לראשות הממשלה מראש. והנשיא יודע שמרצ הולכת עם הרצוג לממשלה.

"אבל אם לא תהיה אפשרות כזו, אם הרכבת הממשלה לא תוטל עליו, אנחנו לא נלך עם הרצוג לשבת עם נתניהו. ולכן הקול שלך יהיה בטוח בין אם הרצוג יהיה ראש ממשלה ובין אם הרצוג יילך עם נתניהו, שאז הקול שלך יישאר בשמאל. כשאני מסבירה את זה לאנשים, 99% משתכנעים."

למה מרצ הולכת על קמפיין שלילי הפעם? בדרך כלל יש לנו קמפיין חיובי.

"אני מזכירה לקוראים שדווקא התחלנו עם קמפיין חיובי, עם אותו ג'ינגל שחטפנו עליו רבות עם המסיבה. בסך הכל מה שרצינו עליו לומר הוא שמרצ רוצה להפיח בכם תקווה למדינה טובה יותר, לעתיד טוב יותר. מהר מאד ראינו שאנשים אומרים 'אתם הכי נהדרים, אנחנו אוהבים אתכם' – במהלך הקדנציה ראינו את המנדטים שלנו עולים לתשעה עד עשרה – 'אין כמו מרצ בעשיה, אתם הכי ירוקים, הכי שקופים, אנחנו יודעים עליכם הכל. בלב אנחנו אתכם, אבל צריכים לחשוב אסטרטגית, איך אני מייצר פה מהפך.'

"ואז הבנו שאנחנו צריכים בעצם להסביר לבוחרים שלנו משהו חשוב מאד. הבנו שמאחר ובוז'י וציפי מסרבים להצהיר שהם לא ישבו בממשלת נתניהו, שאנחנו צריכים לומר לבוחרים שלנו 'הקול שלך להרצוג יכול להעלות בסופו של דבר את נתניהו.' יש שם אנשים נהדרים. הרצוג כבר בפנים. לבני כבר בפנים. סתיו שפיר כבר בפנים, איתן כבל כבר בפנים. השאלה היא אם אתה מכניס את מקום 23-24-25 של העבודה, או את גבי לסקי, אבי דבוש ומוסי רז. זו השאלה.

"ובסופו של דבר, כשאתה שואל את הבוחרים של מרצ, אתה רואה שאנשים שמצביעים מרצ לא מתחרטים שהם הצביעו מרצ. הם לא מרגישים שרימו אותם, הם לא מרגישים שלקחו את הקול שלהם למקום לא נכון. הם מרגישים שהם קיבלו תמורה בעד האגרה.

היה רגע אחד, הגירוש של אנשי החמאס ללבנון.

"נכון. 1992-3. נכון. אבל אף את זה אף אחד לא זוכר, לא מעלים את זה מולי. קדימה קיבלה ב-2009 28 מנדטים, ובאו ב-2012 ובדקו איפה המנדטים של קדימה, והגיעו לכך שרק שישה מנדטים מהנסקרים אמרו שהם הצביעו קדימה. לאיפה נעלמו 22 מנדטים? אנשים התביישו לומר שהם הצביעו לקדימה."

זה קורה עכשיו גם עם יש עתיד.

"נכון. ומצביעי מרצ לא מתביישים. הם אומרים 'אני הצבעתי לכם, אתם נהדרים, אבל…' ואז עולה השאלה הטקטית. ואנחנו אומרים: אל תשנה את ההצבעה שלך. היא קול בטוח להרצוג כראש ממשלה וקול בטוח נגד ביבי."

הנה שאלה שמגיעה מקורא. מה קורה עם חוק ההתיישנות?

"איך שנכנסתי לכנסת פעלית לביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין בתוך המשפחה. אם בן משפחה פגע בילד או ילדה, קטינים, לא תהיה על זה התיישנות מפני שחולפות עשרות שנים לפני שבכלל מגיעים להכרה במה שקרה, להבנה של מה שקרה, לעבור טיפול כדי שבכלל תהיה מסוגל ללכת ולהתלונן. אני פעלתי לקדם את זה עוד בהיותי מנכ"לית של ארגוני הסיוע לתקיפה מינית.

mr 2

"איך שנכנסתי לכנסת, הגשתי ארבע הצעות חוק שונות לביטול ההתיישנות, גם הפלילית וגם האזרחית, בעבירות מין בתוך המשפחה. למה ארבע הצעות חוק שונות? כי כל פעם שהגשתי הצעת חוק, הפרקליטות אמרה 'לא, זה יותר מדי.' נתתי להם את כל האופציות, כדי שלא יוכלו לומר 'לא תמכנו בהצעת החוק כי רצינו משהו קצת שונה.' אז הגשתי ארבע, רק תגידו באיזו אתם תומכים.

"זה אחד המאבקים החשובים ביותר. למיטב זכרוני רק לאחרונה התאבדה נפגעת גילוי עריות. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין עד כמה זו מגפה, עד כמה זה קיים, עד כמה זה נורא ואיום ואין מענה. עד כמה הילדות האלה גדלות בעולם ללא סיוע, שאין מענה עבורן חברתית. המדינה צריכה לקחת אחריות גם על האויב מבית, לא רק על האויב מחוץ. בעצם המדינה כשלה בהגנה על הילדה הזו. היא צריכה לקחת עליה אחריות; היא צריכה לפצות אותה.

"למשל, ביטוח לאומי לא מכיר בפגיעה שלך כסיבה לפצות או לשקם אותך. הוא מכיר בה רק אם יש לך מחלת נפש או דברים כאלה. משרד השיכון, למשל, לא נותן עזרה בשכירות. הם לא מכירים בפגיעה מינית כאחת האופציות. הלם קרב, למשל, כן; אבל פגיעה מינית לא.

למרות שזו לעתים קרובות אותה התופעה, PTSD.

"נכון. אני אמשיך ואלחם על ההתיישנות, ולצערי שרת המשפטים האחרונה לא קידמה את הנושא, וחסמה פגישות איתה, וחסמה נסיונות של ארגונים וחברות כנסת לקדם את זה, ואני רוצה שזה יקרה בכנסת הבאה.

שרת המשפטים המדוברת היא במקרה…

"ציפי לבני. כן."

למה להתעקש כל כך על זכויות הפליטים? מה דוחף אותך לשם? זה לא שהם אלקטורט. לאנשים האלה אין זכות הצבעה ולא תהיה להם זכות הצבעה. את מספר התומכים שלהם אפשר לכנס במסעדה קטנה את מחברות הכנסת היותר פעילות בנושא הפליטים. למה?

"כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. הרבה יותר קל להיות חברת כנסת פופולרית ואהובה שעוסקת באיפה הכסף, ביוקר הדיון, יוקר המזון, חינוך, והמון דברים חשובים אחרים שעסקתי גם בהם. הרבה יותר קשה לעסוק במקומות הכואבים, הקשים, שהם לא בקונסנסוס הרך, לא במקום הנעים, שבדרך כלל אתה זוכה לגידופים והשמצות, לעתים התעלמות…

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול. בין אם זה בכנסת בין זה ברחוב. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל בסופו של דבר יש אוכלוסיות מוחלשות שקולן לא נשמע. מבחינתי, להיות שם זו המשימה שלי. לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אעשה את זה.

"כולם מגיעים לכנסת עם כוונות טובות, אבל אם אתה לא עושה, ואתה לא משנה, למה אתה יושב שם? למה בחרו אותך?"

את עוסקת יחסית הרבה בקהילה הרפורמית. לישראלים, אתאיזם הרבה יותר מובן מיהדות רפורמית. איך הגעת לכיוון הזה?

"יש פה כמה דברים משולבים ביחד. אנסה קצת להפריד בין הדברים.

"קודם כל, אני מאד אוהבת להרגיש חלק מקהילה. רוב האנשים אוהבים להרגיש חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה. ולכן הצורך שלנו בתחושב שאנחנו חלק מהזהות היהודית והישראלית: חשוב לנו להיות חלק מזה. אני הרגשתי חסר, או רציתי להכיר יותר את היהדות שלי ולשאול את עצמי שאלות אמיתיות ממקום של ידע, ולכן הלכתי ללמוד יהדות, ולכן חקרתי.

"זה לא משהו שקיבלתי מהבית. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר. מלמדים אותנו תנ"ך, ובוחרים את הפרקים שבהם אנחנו כובשים ארצות ומשמידים עמים, ויש הרבה דברים חשובים יותר ללמד בתנ"ך שאותם אנחנו בכלל לא לומדים. כשהייתי בבית ספר הביאו רב, והמרחק היה כל כך גדול.

"אני רואה את זה אצל הילדים שלי, שכשרוצים להביא לפני חג מישהו שילמד על המנהגים, מביאים רב אורתודוקסי, עם הזקן והכובע, שיושב ומסביר להם על מנהגי החג ובעצם יוצר נתק אצלם בין מה שהם חווים בבית שלהם, בחיים שלהם, בין אם זה בית מסורתי או בית חילוני, ובין מה זו יהדות. ואז הבת שלי, שהיתה בת שבע, חוזרת מבית הספר ואומרת שהרב הסביר על הפרדת חלב ובשר, והיא אומרת לי 'הם, היהודים, מפרידים בין חלב ובשר.'

"אני, כמובן, נתתי לה מיד את הנאום של 'סליחה, אנחנו יהודים בדיוק כמוהם,' ושאנחנו לא מפרידים בין בשר וחלב, ומה היא תפיסת עולמי; אבל רוב ההורים מרגישים צורך להתנצל. 'נכון, אנחנו לא בדיוק שומרים כמוהם'. כלומר, הם גם יוצרים ריחוק מהיהדות ושלנו מעצמנו; אנחנו מתנצלים על משהו שעליו לא צריך להתנצל.

"הטענה שלי ביחס לכפיה הדתית היא שהחרדים והדתיים הלאומיים מייצרים עוד יותר ריחוק של האוכלוסיה החילונית מהיהדות, בכך שהם יוצרים דיכוטומיה שבה האידיאל הוא שמירת מצוות, ומי שפחות מזה לא מגשים איזשהו אידיאל. ובעיני, וזה אחד הדברים שעליהם נאבקתי בכנסת ובכלל זה מאבק נשות הכותל, הוא להיאבק על הזכות לבחור כיצד אני אהיה יהודיה. אני אבחר אם לאכול כשר או לא כשר, ואני אבחר כיצד להתחתן וכיצד לחגוג את הבר מצווה של ילדי, ואם לחגוג, ואם למול את ילדי – אני אבחר.

"למשל, אחת מחברות הכנסת של יש עתיד שאלה אותי 'מה לך ולנשות הכותל, מה לך ולתפילה'. ואני עניתי לי: סליחה? מי את שתגידי לי שאין לי משהו עם תפילה? אז מה אם אני לא מאמינה באלוהים? את לא תגידי לי מה היא היהדות שלי. התפיסה הזו מאד מקוממת ומכעיסה אותי, ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לבחור מהי היהדות שלו, את ההגדרה שלו מהי היהדות שלו, וכיצד הוא רואה את עצמו חלק ממנה. והתפיסה הזו כוללת רפורמים, קונסברטיבים ובוודאי גם חילונים."

מה את חושבת על הרשימה המשותפת? האם אנחנו צריכים להציע להם להשתתף בקואליציה? כי אני לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

"מרצ יצאה בקריאה, מיד עם השקת הקמפיין במגזר הערבי, למפלגות הערביות להצטרפות לשותפות בממשלת מרכז-שמאל, ואמרנו שזה יהיה אחד הנושאים שנשים על השולחן עם הרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת החליטה להצהיר כמה ימים לאחר מכן שהיא לא תשב באף ממשלה, לא של בוז'י ולא של ביבי, כי מבחינתם שניהם אותו הדבר.

איימן עודה סירב לאחרונה לאשר או לשלול שהם יתמכו בקואליציה מבחוץ [מאז הראיון, אמרה הח"כית המיועדת עאידה תומא סלימאן שבתנאים מסויימים, הרשימה המשותפת עשויה לתמוך בקואליציה מבחוץ – יצ"ג].

"אני חייבת לומר שמבחינתי, העובדה שהמפלגות הערביות מעולם לא ישבו בממשלת ישראל זו בושה וחרפה, ומעידה על מדינת ישראל שאין בה באמת שוויון. אני חושבת שהגיע הזמן לשבור את העניין הזה ושתהיה להם אופציה לשבת בממשלה – כמובן על פי בחירתם, אני לא אנהל להם את הפוליטיקה שלהם, אבל לא יכול להיות שמראש הם ייחשבו רק עבור גוש חוסם ולא עבור ישיבה רשמית כחלק מהקואליציה.

"היו הצעות כאלה ואחרות להתנות את זה כתנאי להרכבת הממשלה, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי שהם יירצו לשבת בה. על פי מה ששמעתי מהם, הרשימה המשותפת גם תתפרק רגע אחרי הבחירות, ובמידה רבה הם אולצו לשתף פעולה בגלל חוק המשילות, שבעיני היה חוק גזעני ולא דמוקרטי שנועד ליצור מצב שבו המפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה.

"דרך אגב, הבית היהודי התנגד לחוק המשילות כי הם הבינו שהוא ייצור אחדות בין הסיעות הערביות והבין שזה יגדיל את הכוח שלהם. זו הסיבה שהם התנגדו. אנחנו התנגדנו כי ראינו בזה סוג של גזענות. זה כמו לומר למרצ וש"ס 'תקימו ביחד מפלגה כי אתם הרי יהודים.' והחיבור הזה, בין מפלגה איסלמיסטית-דתית ובין מפלגה לאומית פלסטינית ובין מפלגה סוציאליסטית שוחרת שלום ושוויון הוא חיבור מאולץ משהו. אני חשה את האילוץ הזה בין הבוחרים.

"אבל אומר משהו חיובי. אני מקווה שזה יעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. זה גם יהיה נכון שהכוח של המפלגות הערביות יעלה, וזה גם יעלה את הכוח של השמאל ועשוי לשנות את חלוקת הגושים. אבל אני שומעת גם פוטנציאל גדול למרצ בחברה הערבית – גם בגלל שזה יעלה את אחוז ההצבעה אבל גם בגלל שיהיה מי שיבחר להצביע מרצ ולא להצביע לרשימה המשותפת. אני מקווה שגם הם יעלו וגם אנחנו נעלה בחברה הערבית, ונוכל להמשיך ולשתף פעולה בכנסת ולעשות דברים טובים ונכונים."

איפה את מגדירה את עצמך על הספקטרום הטבעוני-קרניבורי?

"אני אוכלת בשר. עם זאת, אני מנסה להמעיט באכילת בשר, בעיקר כי אני חושבת שהאדם המודרני הפך את האופן של גידול הבשר למשהו לא טבעי, וצריך גידול הוגן יותר ובלתי פוגעני בחיות. יש לנו שלושה טבעונים ברשימה, ויזמנו לא מעט חקיקה להגנה על זכויות בעלי חיים, ואני חושבת שאין סתירה – אפשר להלחם על זכויות בעלי חיים מבלי להיות טבעונית. אני מניחה שיש מי שיחלוק עלי."

את יוצאת שתיל. האם את לא חושבת שיש חשש שהשמאל יתמקד יותר מדי בעבודת עמותות ופחות מדי בעבודה פוליטית פרופר? שהוא זונח את השטח לטובת מאבק משפטי?

"אני חושבת שהעמותות זה השטח. ניהלתי עמותה במשך חמש שנים שפעלה בשטח, שפעלה ברחבי הארץ, בחברה החרדית, בחברה הדתית לאומית, בחברה הערבית. לצערי הרב, המדינה הפריטה את השירותים החברתיים שלה לעמותות ולכן מי שעושה היום את העבודה בתחום הרווחה והחינוך הם בהרבה מקרים העמותות.

"זה נכון שעמותות השמל שפועלות בנושא זכויות אדם וזכויות אזרח פועלות הרבה בכלים משפטיים, אבל קודם כל גם עמותות הימין למדו לעשות זאת; ושנית, אני חושבת שאנחנו לא יכולים לוותר על שום זירה, לא הפוליטית, לא המשפטית, לא החוץ-פרלמנטרית וודאי לא על השטח.

(יוסי גורביץ)

ערוות השושואיסטים

הסרטון המביך של הרצוג הוא סיבה טובה להרהר במעמדם של אנשי השירותים החשאיים בחיינו

האם בוז’י הרצוג סחט גאים פלסטינים כדי שיבגדו בקרובי משפחתם?

האם ציפי לבני רצחה מלצרים?

השאלות הללו צריכות להתעורר אחרי סרטון שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי ששחרר היום (ג’) המחנה הציוני, שבו שושואיסטים בדימוס מיחידה 8200 מתגאים בשירותו ביחידה של בוז’י הרצוג. (לא סביר שנראה בקרוב סרטון דומה על לבני – המחנה הציוני קלט, באיחור, שהיא עשתה את התרגיל הקבוע שלה וכייסה אותו, שהיא נטל אלקטורלי, ובהתאם הוא מסתיר אותה.)

מה אומר לנו הסרטון? כמעט כלום. אומרים לנו שאי אפשר לומר שום דבר על השירות של הרצוג, אבל תסמכו עלינו – זה היה חתיכת שירות. תסמכו עלינו – כי אין שום אפשרות להפריך את הטענה הזו. הסבירות שהרצוג היה מעורב בסחיטה מלוכלכת של נער מבוהל, שמצא את עצמו בין הפטיש של הכיבוש הישראלי ובין הסדן של חברה שמרנית שמאמינה בכבוד המשפחה גבוהה לפחות כמו הסבירות שהוא היה מעורב באיזה משהו הירואי כמו שיגור טיל.

בעצם, מה כל כך הירואי בשיגור טיל? מי היה האויב המסוכן שנגדו התמודד הרצוג? הוא התגייס לצה”ל ב-1978, ושירת בו לכל היותר כעשור. 1978-1988: עשור שבו ישראל כמעט שלא התמודדה עם צבאות סדירים (להוציא התנגשות קצרה, שלא נגמרה מי יודע מה, עם הצבא הסורי ב-1982) אלא התחילה את השקיעה הבלתי פוסקת שלה למלחמות נגד מתקוממים, תחילה בלבנון ואחר כך גם בשטחים הכבושים. אם הרצוג אכן היה אחראי לשיגור טיל או משהו דומה, הוא כנראה נורה כלפי מישהו שלא היה מסוגל להתגונן ממנו או להגיב.

האם זה בכלל קרה? כנראה שלא נדע אף פעם. התיקים האלה, אם הם נשמרים בכלל, לא נפתחים. ואם הם נפתחים, הם מציגים צד אחד, צר מאד. מה עשתה ציפי לבני במוסד? היא לא יכולה לומר, כמובן. היא רק יכולה לומר שהיא היתה שם. מה עשה הרצוג ב-8200? הוא רק יכול להתיר לדמיונכם להשתולל. הוא לא יכול לדבר על זה.

boujie1

אז למה לעזאזל הם מדברים על זה? אתם מועמדים לבחירה על ידי הציבור. אם יש לכם קבלות, הציגו אותן. אם יש משהו שאתם לא יכולים לדבר עליו, אל תדברו עליו. אל תרמזו לדברים שאתם לא יכולים להוכיח ושאי אפשר להפריך. אני כבר לא מדבר על הנימוס המקובל בארצות מתורבתות, שאומר שאנשי השירותים החשאיים – להוציא מינויים פוליטיים שם – מתבקשים לפרוש בשקט, אולי להוציא ספר צנוע, אבל לא להתמודד על משרה פוליטית. השירותים החשאיים מתמקדים בנבירה בלכלוך; תמיד קיים חשש שאיש השירותים ינצל לרעה את מעמדו לשעבר ואת קשריו בקריירה החדשה שלו. ישראל איננה מדינה מתורבתת ומהבחינה הזו אנחנו דומים הרבה יותר לשכנינו או למזרח אירופה, המולדת הפוליטית האמיתית שלנו. לידתה של המדינה הזו בארגוני שחרור/טרור, אחרי הכל: ישראל גלילי, יצחק שמיר, מנחם בגין היו גיבוריה מראשיתה. איסר הראל, הממונה על שירותי המודיעין, השתתף בישיבות מרבז מפא”י. תמיד היה משהו מהסובייטי בהערצה הישראלית לשירותים חשאיים.

אז אי אפשר לדרוש מהרצוג שיהיה יותר צדיק מהאפיפיור, אבל האם אפשר לפחות לדרוש ממנו שלא ישחק את המשחק העלוב של “אני לא יכול לומר לכם אבל סמכו עלי, אני גיבור עלום של המולדת שלעולם לא ייחשף”? במיוחד כשהמשחק מגוחך במיוחד כשהוא מגיע ארוז כתשדיר בחירות?

זה נושא אחד. הנושא השני בעייתי יותר. אומרים על הרצוג שהוא “גדל ביחידה, זה אומר שהוא מכיר את המנטליות הערבית.” נניח עכשיו לשאלה מי הם “הערבים”, והאם אכן יש להם “מנטליות” מובהקת (האם ה”מנטליות” של משכיל יוצא בגדד זהה ל”מנטליות” של פלאח פלסטיני? האם יש ”מנטליות” משותפת ללוחם מיליציה שיעית ולחלאה מדאע”ש, יליד לונדון, שהוא חיסל זה עתה? לכפרי סורי ולמהפכן מטוניסיה?); השאלה האמיתית בעייתית יותר.

boujie2

האם באמת אפשר להכיר עם אחר באמצעות העדשה הנסתרת והמיקרופון המוטמן? האם המעקב אחרי החמושים של האויב, ואנשי השירותים החשאיים שלו – שהם ודאי לא פחות מלוכלכים מאלה שלך – באמת מכשיר אותך להכיר את הצד האחר? האם סמיילי הכיר את “המנטליות הרוסית”, או שהכיר רק את זו של מקבילו, קארלה? האם איש מודיעין אכן מסוגל לראות תמונה נרחבת יותר מזו של מה עושה היריב, כמה טנקים יש שם? האם הוא יכול להבין שמעבר לשירותים החשאיים והצבא של היריב, יש גם אנשים נורמליים, שלא טומאו על ידי העיסוק הצבאי/חשאי? שיש להם שאיפות משלהם, שלא כוללות הסתערות על איזו גבעה או הכפלה של איזה סוכן? בקצרה, האם הכשרה כאיש השירותים החשאיים מרחיבה את דעתך, או מצמצמת אותה? אתה יודע מי המאהבת החביבה על אבו נידאל, אבל האם אתה מסוגל להבחין במוחמד בועזיזי שמעבר לפינה, לקלוט מתי היאוש מתגבר על הפחד?

ההיסטוריה של השירותים החשאיים, ודאי אלו שלנו, עונה על השאלה הזו בשלילה. ארגוני מודיעין נכשלים, פעם אחר פעם, בהבנת הצד השני. ב-1987, ידע השב”כ מה אוכל כל פעיל פת”ח בגדה לארוחת בוקר, אבל לא ראה את האינתיפאדה מגיעה. אמ”ן לא ראה את המלחמה ב-1973. עם תחילת מלחמת עיראק-איראן, העריך אמ”ן שתמשך שלושה שבועות; שמונה שנים אחר כך, שבועות ספורים לפני סיומה, העריך שתמשך עוד שנים. ראש אמ”ן ב-2011 העריך ב-25 בינואר 2011 שמובארק יישאר על כסאו; הוא נפל כעבור שלושה ימים.

גרוע מכך: שירותי המודיעין יוצרים תמונה מערפלת, שקרית, של הצד השני. הם מספרים לעצמם את מה שהם רוצים לשמוע. הם מצדיקים את עצמם – ויש להם כוח ייחודי לעשות זאת, כי יש להם שליטה כמעט מוחלטת על המידע.

האם יש צורך בשירותי מודיעין? נראה שלמרבה הצער, כן. כל זמן שאחרים מחזיקים בהם, גם אתה צריך כאלה, ולו כדי שהאויב לא ימצא תירוץ לפרק את שלו. האם ההוצאה האדירה עליהם מצדיקה את עצמה? אין ראיות שיתמכו בכך (וכן, אני יודע שמטבע הדברים גם לא יכולות להיות.) האם השירותים האלה משחיתים את המשרתים בהם? פוגעים ביכולת שלהם לראות את העולם? די ברור שכן. האם המשיכה ההרסנית למידע סודי, שכביכול הוא חשוב יותר ממידע פתוח – הרי הסתירו אותו, מכאן שהוא חייב להיות חשוב יותר – פוגעת בשיקול הדעת של קצינים ומדינאים? התשובה היא כנראה חיובית, אבל צריך עוד מידע. האם עלינו לבחור במישהו משום שהוא “מכיר את המנטליות” של האחר, כי האזין פעם להקלטות אינטימיות שלו, או צילם אותו במצלמה נסתרת? תשמור האלה ותציל, לא.

וכל זה, מבלי לומר מילה על הנזק שגורם הרצוג לסיכוייה של ישראל להיות משהו שאיננו מדינת כל יהודיה בכך שהוא מתהדר בכך שהוא הרג “ערבים”; אף מילה על מה שהוא גורם ליחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל. אלו אמירות שראויות לליברמן או בנט, לא למי שמתיימר להוביל את המחנה החופשי בישראל.

אם היו ספקות אחרי הפיאסקו בהצבעה על פסילת זועבי, לא צריכות להשאר כאלה כעת: יש רק שתי מפלגות שמאל בישראל, ורק באחת מהן אין פוליגמיסט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האנטישמים היהודים נבהלו מהמראה

בימין היהודי גינו את הסרטון של ועד מתנחלי השומרון, כי התמונות הבהירו איפה הם עומדים

בסוף השבוע שעבר פרצה מהומה, אחרי שהסתבר שארגון ועד מתנחלי השומרון (עליו ועל היו”ר העבריין שלו, שגיא קייזלר, כתבתי כאן) הוציא סרטון שמתאר את ארגוני זכויות האדם בדמות יהודון שמשרת את האדון הנאצי שלו תמורת בצע כסף, ובסופו של דבר תולה את עצמו, כשהכסף למרגלותיו. כתבתי בקצרה על האנטישמיות של הימין היהודי כאן (שם גם תוכלו לראות את הסרטון, אם אתם בין חמשת הישראלים שעוד לא ראו אותו.)

פרצה מהומה, כאמור. אחת הסיבות לכך היא שהסרטון הזה מומן על ידיכם: ועד מתנחלי השומרון הוא עמותה של המועצה האזורית שומרון, שבכיריה מסובכים כעת בפלילים, והמועצה העבירה לוועד, כפי שמצאו בשלום עכשיו, 6.5 מיליוני שקלים בין 2008 ל-2013. המועצה האזורית שומרון אחראית ליותר מ-90% מההכנסות של ועד מתנחלי השומרון. ההכנסות של המועצה האזורית שומרון מגיעות ממסי ציבור. במילים אחרות, אם אתם שמאלנים, אתם מימנתם בכספי המסים שלכם את הפצת השנאה של מתנחלי השומרון כלפיכם.

הרעש היה כל כך גדול, שהמועצה האזורית ניסתה להתנער מהוועד, כרגיל שיקרה, ושלא כרגיל נתפסה. רשמית, טענה המועצה שהיא לא היתה קשורה בכלל לסרטון. אחר כך, מישהו הדליף הקלטה שבה נשמע בכיר במועצה האזורית שומרון צורח על קייזלר מוועד שמה עשיתם לנו ואני אמרתי לך להוריד את הסוף הזה ועכשיו יתבעו אותנו. לשיחה הזו היו שני צדדים: קייזלר והמתנחל מהמועצה. מישהו מהם הדליף את ההקלטה (מנסיונו עם תוכנות הקלטה סלולריות, כנראה איש המועצה.) אבל כשמועצת שומרון טוענת שהיא הורתה לקייזלר למתן את הסרטון, היא מודה בכך שהיא ידעה על קיומו והיתה מעורבת בהכנתו. אופס!

bad context

בימין היהודי מיהרו להוציא כמה גינויים. אבל הגינויים היו רק כלפי הדימויים: למועצת שומרון הפריע בעיקר הדימוי של היהודון שתולה את עצמו עם הכסף, אולי כי זה דימוי אנטישמי (של יהודה איש קריות) שאי אפשר לכבס. יועז הנדל, שמתיימר להיות אינטלקטואל ימני למרות העובדות, הודיע שהוא

“כל כך מתבייש בסרטון החדש של ועד מתישבי שומרון. השמאל כיהודי עם אף גדול. בוגד שמובל בסוף לתלייה. כל הסטראוטיפים האנטישמיים במתכוון.

אני בניגוד לועד מתיישבי שומרון עוסק במאבק נגד ארגוני הדה לגיטימציה. אני משקיע בזה זמן וכסף. אם זה אמור לעזור במאבק נגד ארגוני שמאל רדיקלי – אז לא. כך הופכים מאבק חשוב לשיח הזוי.”

שמתם לב מה הנדל עשה כאן? הוא האשים את ועד מתנחלי השומרון בכך שהוא דופק את המאבק. יש, אומר הנדל, “דה לגיטימציה”, ואתם בגסות הרוח שלכם דופקים את המאבק בה.

דני דיין, שבונה את עצמו תקשורתית כמתנחל מחמד (הוא חומס את אדמותיהם של פלסטינים בלי כיפה על הראש!), כתב ציוץ בטוויטר שבו הודיע שוועד מתנחלי השומרון לא מייצג אותו. יומיים אחר כך, בוועידת ישראל לדמוקרטיה, אמר דיין ש”אני רוצה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אני מזדהה עם כל מילה שאמרו חבריי למחנה – נפתלי בנט, זאב אלקין ואחרים – על הקרן החדשה לישראל. הקרן החדשה לישראל חותרת בפעולותיה תחת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, היא חותרת תחת היותה של ישראל בכלל.” הקרן החדשה היתה אחד הארגונים שהואשמו על ידי ועד מתנחלי השומרון בכך שהיא יהודון תולה עצמו.

נתניהו הוציא הודעת גינוי חיוורת, שבה אמר ש”אני מתנגד בתוקף להשוואה כלשהי בין ארגונים ואישים ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית לבין גרמניה הנאצית ומגנה כל שימוש כזה לצרכי בחירות.” אלא אם מדובר ביצחק רבין, כמובן. נתניהו הוסיף עוד ש”אני קורא לכולם לשמור על כללי משחק הוגנים וראויים, להתמקד בנושאים המהותיים לקיומנו, לנהוג באחריות ולהמנע מתעמולה הפוגעת בערכי היסוד שלנו.” הוא הוציא את ההודעה הזו כיממה לאחר שהוציא סרטון שהשווה בין ארגון הטרור דאע”ש ובין מתנגדיו הפוליטיים; בין השאר נשא הרכב של דאע”ש סטיקר של “רק לא ביבי.”

אז מה אומרים לנו אנשי הימין, כולל לכאורה אנשי הימין ה”מתון” נוסח דיין והנדל? שבבסיסו, המסר של ועד מתנחלי השומרון נכון – אבל הוא מוגש בצורה גסה מדי, שמזיקה למאבק. הם צודקים, אבל הם הגזימו.

וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהתנהלות כזו מצד אנשי הימין היהודי. כשסגן ראש עיר מטעם ש”ס אסף ב-2008 ספרי ברית חדשה מתושביו ושרף אותם, הימין היהודי גינה את הטקטיקה השגויה: אמרו שם שהיה צריך להפטר מהספרים בדרך אחרת. כלומר, הבעיה היתה לא עם הפרקטיקה הנאצית של שריפת ספרים, אלא עם הדימוי הנאצי: זה היה דומה מדי. בפעם הבאה, השתמשו במגרסה. התמונות בעייתיות.

וזה מה שאומר לנו הימין ה”מתון” על הסרטון של ועד מתנחלי השומרון: התמונות קשות. הן מראות אותנו כפי שאנחנו – אנטישמים. הייתם צריכים להשאיר לנו את העבודה, אנחנו היינו אומרים את אותם הדברים עצמם, אבל היינו נמנעים מהדימויים שהיו מאפשרים לזהות מיד מי אנחנו בעצם. עכשיו הצבתם בפנינו מראה; אין לנו ברירה אלא לנפץ אותה.

אנחנו בטוחים שאתם מבינים. אל דאגה: כספי המסים שמצצנו מהציבור ימשיכו לזרום אליכם כרגיל. רק אל תעשו לנו עוד פאדיחות כאלה, כן? מישהו עוד ישים לב שיש קשר בין מה שאנחנו אומרים למה שאתם מאיירים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמו דמויות ממחזה של חנוך לוין

רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח הזה מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך היה לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם הזה לא היה מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור הזה הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שגריר נתניהו לאדלסון

דובר הקונגרס הודה שהסתיר את נאום נתניהו מהבית הלבן, וכאן אנחנו צריכים לשאול שאלות על שותפו לקשר, האיש שמתיימר להיות שגריר ישראל בארה”ב

בשבועות האחרונים, יצאו כלי התקשורת המסונפים ישירות לראש הממשלה נתניהו – ישראל היום, מקור ראשון - בטענה שהכל בסדר בנאומו המתוכנן של נתניהו בוושינגטון, כי בלוגר של הוושינגטון פוסט אמר שהממשל משקר. אתמול יצאו שני הבטאונים של שלדון אדלסון וביצה מרוחה על פרצופם: דובר הקונגרס, ג’ון ביינר, נאלץ להודות שהוא הסתיר את התכנונים על הגעת נתניהו לנאום מהבית הלבן עד שעה לפני ההודעה הרשמית, בתירוץ האומלל ש”זה לא סוד שיש בבית הלבן הזה עוינות כלפי נתניהו.”

את החשבון עם ביינר יעשו האמריקאים, אם הם עדיין מסוגלים לעשות אותו לאור העובדה שהתאגידים רשאים לשפוך שם כסף פוליטי בלי חשבון. החשבון שלנו צריך להיות עם שותפו של ביינר לקשר, אחד רון דרמר.

הלז אמור להיות שגריר ישראל בארצות הברית, אבל ספק אם הוא רואה את עצמו ככזה. לפני מספר חודשים, זמן קצר אחרי ההכרזה על הבחירות, אמר דרמר לתקשורת האמריקאית ש”אין לי ספק כאשר הם [הציבור הישראלי] יסתכלו על כל האנשים שמועמדים להנהיג את המדינה, הם יתנו אמון בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו.”

זו תעמולת בחירות אסורה, כי שגרירים אמורים להיות מייצגים של המדינה, לא של ראש הממשלה; ועל כן ח”כ עיסאווי פריג’ (מרצ) הגיש תלונה למשרד החוץ. ב-25 בינואר, הודיע משרד החוץ לפריג’ שהוחלט לרשום הערה משמעתית בתיקו של דרמר. כזכור, שגריר ישראל בשווייץ, יגאל כספי, שהתבטא בטוויטר כנגד שר החוץ וראש הממשלה, עומד לפני הדחה מתפקידו. כספי אפילו לא כתב דברים משלו; הוא קידם דברי אחרים. מסתבר שבמדינה היהודית בלבאנט, אם אתה עובד ציבור שתוקף את ראש הממשלה, אתה תודח – אבל אם אתה עושה תעמולה עבורו, זה לא כל כך נורא. למען הסר ספק, אני חושב שכספי צריך לעוף; מה שלא ברור לי הוא למה דרמר עדיין בתפקידו.

אבל האמת היא שזה די ברור. דרמר הוא צינור התקשורת בין שתי בובות של שלדון אדלסון, בנימין נתניהו וג’ון ביינר. דרמר הוא הקושר הראשי בפרשת הנאום הזו. על שוחד הבחירות שמספק אדלסון לנתניהו דרך קבע, בדמות “ישראל היום”, יודעים כולם; אנחנו יודעים גם שנתניהו מתעקש שלא לספק מידע על פגישותיו עם אדלסון.

בין אדלסון ובין ביינר יש קשרים עסקיים ענפים. בשנת 2011, תרמו שלל בני משפחת אדלסון – דרך מקובלת להסוות תרומות מעבר לגבול המותר – לקבוצה של “ידידי ביינר,” עמותה שמקדמת את בחירתו. ב-2012, תרם אדלסון ישירות עוד 10,000 דולר לביינר. אבל אלה רק הבוטנים: בשנת 2012, השקיע אדלסון חמישה מיליוני דולרים בכלי פוליטי (superPAC) שמקורב לביינר, ה-Congressional Leadership Fund. הכסף הזה אמנם לא הגיע ישירות לקמפיין של ביינר, אבל בכל זאת העניק לו כוח עצום: היתה לו השפעה מסיבית על ההחלטה לאיזה קמפיין יגיע הכסף, וכתוצאה מכך יש לא מעט חברי קונגרס שחייבים לו את בחירתם. אגב, אם כבר הזכרנו את התרומה של אדלסון ל-Congressional Leadership Fund, אי אפשר שלא להזכר בכותרת המשונה של “ישראל היום” מיום שישי, שהכתירה את הסנאטור לשעבר נורם קולמן כמומחה לאיראן שיוצא נגד אובמה; קולמן עמד בראש ה-CLF בזמן התרומה של אדלסון. “ישראל היום,” כמובן, לא טרח לדווח לקוראיו שכמו עורכי העיתון, גם קולמן הוא בובה של אדלסון.

ובסופו של דבר, אדלסון בא לגבות את ההשקעה שלו: הוא דרש מביינר להעביר חוק נגד הימורים מקוונים. זה לא כל כך הצליח. המדינות בארה”ב במשבר כלכלי עמוק, הרבה בשל פעולת הנבחרים נתמכי אדלסון, והן לא יכולות לוותר על שום מקור הכנסה. אדלסון טוען שהוא מתנגד להימורים מקוונים “מטעמים מוסריים,” שאין להם כמובן שום קשר לכך שאת הונה עושה הקריקטורה האנטישמית הזו מהימורים לגמרי לא מקוונים.

אז כשדרמר מדבר עם ביינר על הזמנת נתניהו לנאום בקונגרס על כלום בעצם, מדובר בשתי בובות של שלדון אדלסון שעושות את רצון אדוניהן. לא ביינר ולא נתניהו הצליחו להסביר למה בעצם חשוב כל כך שנתניהו ינאם. ברור שנתניהו זקוק לנאום הזה לצרכי בחירות; אבל גם הוא מבין שקודם כל, הוא לא ישיג את מטרתו (אם היה סיכוי לחוק דו-מפלגתי חסין וטו לסנקציות על איראן, ההכרזה של נתניהו על הנאום הרגה אותו), ושנית שהוא גורם נזק עצום ליחסי ישראל-ארה”ב.

עבדכם הנאמן מאמין שנתניהו לא מטומטם כמו שהוא נראה: שלמדיניות שלו מול ארה”ב יש מטרה אסטרטגית ברורה. המטרה של נתניהו היא לסייע לרפובליקנים שם לקעקע את הנשיאות של אובמה, וזאת משום שנתניהו הוא אכן שמרן רפובליקני. הוא גם יודע שקהל הבוחרים שלו-עצמו הוא שמרני. ישראל היא “פוקס ניישן.” מצד שני, הוא לא יכול להכריז על מדיניות כזו בגלוי: רוב מוחלט של יהודי ארה”ב תומך בדמוקרטים. הצהרה גלויה של ראש ממשלה ישראלי על נקיטת צד בפוליטיקה האמריקאית תשים קץ ללובי היהודי שם, שעיקר כוחו נשען על העובדה שהוא דו-מפלגתי. אם יהודי ארה”ב יבינו לאן נתניהו לוקח אותם, יש סיכוי ניכר שהם יזרקו אותו לפח. אחרי הכל, כך הם פעלו ביחס למועמדים הרפובליקנים בארצם.

אז למה קשר נתניהו עם ביינר, באמצעות דרמר, עבור הנאום הזה? כי, בסופו של דבר, זה מה שאדלסון רוצה. הוא רוצה להשפיל את אובמה פומבית. הוא רוצה שלראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, יעמוד ראש מדינה בקונגרס ויתקוף את מדיניות החוץ של נשיא מכהן. הוא הרי השקיע 100 מיליונים במאבק כושל באובמה. ואת זה, הוא יכול לעשות רק עם ראש המדינה שנמצא בכיס שלו. ביינר ידע שהרעיון הזה מחורבן, הוא ידע שאין כמו הרעיון הזה כדי לגבש את הדמוקרטים סביב הנשיא שלהם, אבל זה מה שהתורם הגדול ביותר שלו ושל המפלגה הרפובליקנית, מכתיר המלכים שלה, רצה. רצה מאד.

אבל, בסופו של דבר, לא אדלסון ולא נתניהו מכירים את הפוליטיקה האמריקאית. נתניהו היה, אולי, מומחה לפוליטיקה האמריקאית בשנות השמונים. אנחנו כבר לא בימי רייגן, תודה לאל. אדלסון מצליח להמר, פעם אחר פעם, על המועמדים הכושלים בבחירות. ובניגוד לאדלסון, שמפנטז על התקפה גרעינית על טהראן - פשע כנגד האנושות שצריך לחזור למלחמת העולם השניה כדי למצוא לו מקבילה – לרוב גדול של האמריקאים אין כל עניין בעוד מלחמה במזרח התיכון.

ועכשיו המזימה המשונה הזו מתרסקת. בבית הלבן קלטו, באיחור ניכר, שראש ממשלת ישראל הוא אויב שמשתף פעולה עם יריביו מבית, באסטרטגיה משותפת, אויב שמנסה לגרור את ארה”ב למלחמה בניגוד לרצונה – והודיעו שישראל תקבל הרבה פחות מידע על השיחות עם איראן, כדי שנתניהו לא יוכל לטרפד אותן. ויו”ר ועדת הבחירות המרכזית הגיע למסקנה שיש סיכוי הרבה יותר מסביר שהנאום של נתניהו יהיה נאום תעמולה – ועל כן הוא ישודר בשיהוי, כדי שלעורכים יהיו מספר דקות כדי להחליט אם לשדר או לא לשדר קטע מסוים. הנוכחות הדמוקרטית בנאום, אגב, צפויה להיות חלקית מאד.

טוב, נו, לפחות נתניהו הצליח לקמבן ליועץ הפוליטי לשעבר שלו חתיכת ג’וב בוושינגטון: שכר נאה, שורה ברזומה של שגריר – ואפס עבודה, כי הממשל מחרים אותך. גם זה משהו, אני מניח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ותרומה אחת התקבלה ישירות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה הוא מבין?

נתניהו עומד, הוא מבטיח לנו, לשאת את נאום חייו בקונגרס. מה קרה בנאום החשוב האחרון שלו שם? הוא התגלה בערוות יהירותו ובורותו

מי שזוכרים את הרחש-בחש והטרחנות הבלתי פוסקת סביב הנאום החשוב האחרון של נתניהו, הנאום בבר אילן – דורון רוזנבלום הלעיג זאת אז היטב בכותרת “נאום הלמך” – יזכרו שמרוב רחישות ודיבורים על הנאום, זה עצמו היה מאכזב להפתיע. נתניהו לא אמר בו שום דבר חשוב. מישהו זוכר מה נאמר שם? כן, נתניהו אמר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. חמש שנים אחרי, והוא לא עשה כלום בנידון. למעשה, הליכוד יוצא למערכת הבחירות השניה ברציפות בלי מצע בדיוק כדי שנתניהו לא יצטרך להסתבך עם חברי מפלגתו באמירה בנושא.

גם הפעם, נתניהו מבטיח לנו גדולות ונצורות. הוא ידבר בשם העם היהודי על החשיבות של המאבק מול איראן. נניח לרגע לכך שאין לו שום זכות לדבר בשם יהודים שחיים מחוץ לישראל; נניח לרגע לכך שהוא לא מייצג אפילו את רוב היהודים בישראל – הוא עומד בראש סיעה של 19 ח”כים בלבד; נניח עכשיו לכך שלא יהיה שום דבר חדש בנאום הזה שלא נאמר על ידיו מאז שטבע את הסיסמה “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” לפני, וואו, 12 שנה; נניח לכל זה. השאלה שצריכה לעניין אותנו היא האם לנתניהו יש איזושהי מומחיות בנושא, שבגללה כדאי בכלל להקשיב למה שהוא אומר.

מיצג התביעה מס’ 1 הוא הנאום שנשא נתניהו, אז אזרח מודאג, בפני הקונגרס האמריקאי בספטמבר 2002. חשוב להזכיר את הנסיבות: ממשל בוש עמד לצאת למלחמת השולל שלו בעיראק, והיה צריך להוליך שולל את הציבור כדי שיתמוך בו, בדגש על הקונגרס שאז היה בשליטה דמוקרטית. נציגי ממשל בוש הפריחו שלל שקרים והפחדות, ולנתניהו נועד תפקיד חשוב במערכת ההונאה הזו, כמי שאיננו רשמית חלק מהממשל ובכל זאת תומך בעמדתו.

הנאום של נתניהו זכה אז לתשומת לב עצומה. אפשר לראות אותו כאן. יש שתי נקודות שאני רוצה להתעכב עליהן. האחת קטנה ביחס. נתניהו אומר לקונגרס שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. בפועל, כידוע, לא היה לו. נתניהו מדבר על כך בבטחון ניכר. איך הוא ידע? הוא ידע כמו שידעו כולם. כלומר, הוא ידע את מה שהממסדים הבטחוניים של ארה”ב וישראל האכילו לעיתונים. זוכרים איך האלוף עמוס גלעד, אז בכיר באמ”ן, אמר לנו שהעולם יעמוד נדהם כשיסתבר מה יש במחסני הנשק של סדאם חוסיין? זו היתה קונספציה ונתניהו היה שבוי בה כמו כולם.

הנקודה השניה קריטית יותר. נתניהו מבטיח לחברי הקונגרס (דקה 1:11:49) ש”אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” קשה לחשוב על נבואה כושלת יותר.

התמוטטות משטר סדאם חוסיין יצרה ואקום בעיראק, ואקום שהשלטון האמריקאי לא הצליח למלא. אל הוואקום הזה פסע אבו מוסאב אל זרקאווי, עד אז טרוריסט בשנקל שעיקר תהילתו עד אז היתה על כך שהוא הוזכר על ידי פאוול בנאום הידוע לשמצה באו”ם, שהסתבר אחר כך כמלא שקרים. זרקאווי הגיע לעיראק כמה חודשים לפני הפלישה האמריקאית, וכשהגיע היה דמות זניחה.

אבל חצי שנה אחרי הפלישה, זרקאווי והארגון שלו – אל קאעדה במסופוטמיה – היו איום עולה על המדינה המעורערת. באפריל 2004, שנה אחרי הפלישה, הטרור הבלתי פוסק שלהם כלפי השיעים הצליח להוביל את המדינה למה שהיה בפועל מלחמת אזרחים. הפראיות של זרקאווי כלפי השיעים היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא גונתה גם על ידי אל קאעדה. אבל הרצחנות הזו היתה מחושבת ואסטרטגית: המטרה היתה להוציא את השיעים משלוותם, לפגוע בהם שוב ושוב עד שהם יתפוצצו – ובאמצעות טרור הנגד שלהם כלפי הסונים, להעביר את הסונים לצידו של זרקאווי. ב-2006, האמריקאים מחסלים את זרקאווי; שנה וחצי אחר כך, אחרי ה-Surge הידוע – מתקפת היח”צ יוצאת הדופן של הגנרל פטראוס – כלי התקשורת האמריקאים פחות או יותר מפסיקים להתייחס לעיראק. אובמה נבחר, יש תאריך יעד לסיום המלחמה, אפשר לדבר על דברים אחרים.

אבל עיראק לא הלכה לשום מקום. לפני תשעה חודשים היא חזרה בבום לכותרות, כשהסתבר שאיזו מיליציה שאף אחד לא שמע עליה קודם, דאע”ש, הביסה את הצבא העיראקי; ועל פי התקשורת, היא האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה מאז אטילה ההוני. היום פרסם הניו יורק טיימס שאובמה מבקש מהקונגרס אישור ללחימה בדאע”ש, כולל לחימה קרקעית.

מה קרה? די פשוט. דאע”ש היא התולדה של אל קאעדה במסופוטמיה. זה הארגון של זרקאווי. הוא לא הושמד; הוא רק ירד למחתרת, וכשסוריה התחילה להתערער – והיא התערערה הרבה בגלל קריסת עיראק – הארגון החדש-ישן החל לפעול גם שם. כמו בימי זרקאווי, שהתפרסם בעריפת ראשים, דאע”ש עושה שימוש תקשורתי יוצא דופן בברבריות שלה. זה שימוש מחושב; הוא אמור להטיל אימה ולערער את האנשים שמנסים להתייצב מולה.

נחזור 12 וחצי שנים אחורה. נתניהו ניצב בפני הקונגרס, ואומר לו “אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” 12 וחצי שנים אחר כך, האם אתם חושבים שלחיסול משטר סדאם היו “השפעות חיוביות עצומות על האזור”?

בפעם הבאה שנתניהו מדבר על דאע”ש, האיום הנורא, צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שבאופן עקיף ובמידה חלקית, נתניהו הוא אחד האבות המייסדים של דאע”ש. בלי הפלת משטר סדאם שדורבנה על ידי נתניהו, קשה מאד לראות את דאע”ש קמה.

ושנית, שמי שהפגין שיקול דעת כה לוקה בכל מה שקשור לעיראק; מי שהצהיר בקול עמוק ומלא בטחון שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, תוך שהוא מתבסס על כלום, ומי שתוצאה של פעולתו האטסטרטגית היא עליית דאע”ש, איבד כל זכות שמישהו יתייחס ברצינות למה שהוא אומר על המזרח התיכון.

הוא אומר שאיראן מפתחת נשק להשמדה המונית; הוא אמר שלסדאם יש נשק כזה. הוא אומר שחייבים לבלום את איראן, כולל בפעולה צבאית; הוא הטיף לכיבוש עיראק כאמצעי חיובי במזרח התיכון.

בכל מקום נורמלי, אדם ששגה כך לא היה מקבל במה בתחום שבו שגה. לרוע המזל, נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, כך שאי אפשר לשלול ממנו במה. אבל כשהוא עולה לדבר, צריך לנחור בבוז ולהזכיר מה שוות התחזיות שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)