החברים של ג'ורג'

עינוי, דין

רשמים משבע שנים כחשוד

“אז תגיד,” אמרתי לחוקר לה”ב 433 אחרי שעתיים וחצי בערך, “את מי עצבנתי? מי הורה לפתוח את החקירה הזו? איזה ניצב משנה?”

“לא, לא, חביבי,” הוא צחק, “הרבה יותר גבוה. אתה עצבנת את היועץ המשפטי לממשלה.” הוא הפנה אלי את הקלסר עב הכרס, והצביע על החתימה על איזה צו. הוא הגזים קצת: מי שהיה חתום עליו היה שי ניצן. הוא היה אז המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים. מאז הפשפש טיפס למעלה.

זה היה בדצמבר 2011. כמה ימים לפני כן נדרשתי להגיע לתחנת המשטרה יפתח, יחכה לי שם חוקר של להב 433. שאלתי במה אני חשוד, אבל סירבו לענות לי. היה לי, עם זאת, ניחוש.

ביולי 2011 כתבתי על מדיניות החטיפה וההתעללות בקטינים של צה”ל. זה היה לפני שהכרתי אותה מקרוב, דרך התיקים עצמם, כי אחרת כנראה הייתי חריף יותר. בתגובה לאחת התגובות – אני כבר לא זוכר מה היא היתה – כתבתי את המשפט הלא זהיר הבא: “אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.” נעמה כרמי קרעה לי את הצורה. היא צדקה. הניסוח המדויק היה צריך להיות “מתנחלים חמושים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות.” לתומי חשבתי שמובן מאליו שאנשים שלא מעורבים בסכסוך אינם מטרה מותרת. שגיאה גסה. אז פרסמתי הבהרה.

ארגון בשם “הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” מיהר להגיש נגדי תלונה. זו לא התלונה הראשונה שמוגשת נגדי: “אם תרצו” הגישו שתיים. שתיהן עלו בעשן. במקרה הזה, נראה שניצן החליט שצרכיו הפוליטיים יסתייעו אם תפתח חקירה. אז היתה חקירה. ראשית, נחקרה באזהרה מי שבשעתו היתה אחראית לצד האדמיניסטרטיבי של “ההם.” לא היה לה שום קשר לדברים, כמובן, אבל תמיד טוב שהנחקר הראשי יידע שהחברים שלו, גם הם על הכוונת.

אחר כך הגיע תורי. התייעצתי מראש עם עורך הדין מיכאל ספרד, שאמר לי לסתום את הפה: לומר רק שזו חקירה פוליטית ושאין לי מה להוסיף. בתחילת החקירה, שנערכה בחדר שגרתי למדי, דרש ממני החוקר לפרק את הסמארטפון שלי ולהוציא את הסוללה, כדי שהמכשיר לא יוכל להקליט את החקירה. האמת, לא חשבתי על זה.

הוא הקריא את האזהרה. ידעתי אותה בעל פה – במשך שנה עבדתי בתרגום טקסטים כאלה. אני, חוקר המשטרה X, מס’ תעודת שוטר כך וכך, ראיתי בפני את יוסף צבי גורביץ, מס’ ת.ז. כך וכך, ואמרתי לו: אני, חוקר המשטרה X, עומד לחקור אותך בחשד להסתה לאלימות וטרור. אינך חייב לומר דבר אך כל שתאמר עשוי לשמש נגדך בבית משפט. השתדלתי לא לדקלם אותה לפניו.

הוא סובב אלי את הקלסר שלו ושאל “האם זה מה שכתבת?” עניתי בחיוב. “תאשר בחתימת שזה מה שכתבת.” אישרתי בחתימתי. הוא סובב את הקלסר חזרה אליו, ואז התחילה חקירה שקשה להגדיר אותה אלא כסוג של אינקוויזיציה.

למה כתבת את זה?

כי זה מה שחשבתי.

אתה חושב שצריך להרוג את כל המתנחלים?

לא, אני מפנה אותך להבהרה שפרסמתי. (*)

ראית מה כתבה על זה נעמה כרמי? (הוא מקריא.)

כן, ראיתי. הרי התייחסתי לזה בהבהרה.

מה אתה חושב על זה?

שאני והיא חושבים אחרת על דברים, ושזו לא עבירה פלילית.

לא, אבל תראה מה היא כתבה!

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

אבל איך אתה יכול להמשיך לחשוב ככה, אחרי מה שהיא כתבה?

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

ככה הסתובבנו במעגלים במשך זמן רב. אני לא יודע כמה בדיוק – הסמארטפון המפורק היה גם השעון שלי – אבל להערכתי לפחות שלושת רבעי שעה. האם אתה תומך באלימות? לא, אבל אני מבחין בין אזרחים ונושאי נשק, ואם נושאי נשק מפעילים אלימות הם לא יכולים להתלונן על אלימות. ואז, הסיום:

מה תאמר למי שיגיד לך שיש כאן הסתה לטרור נגד מתנחלים?

תשמע, אם תבוא ותוכיח לי שיש בג'נין איזו חוליית תנזים שקוראת בלוגים בעברית, ומישהו שם אמר לחברים שלו “טוב, עד עכשיו לא חשבנו לפגוע במתנחלים חמושים, אבל האבו גורביץ הזה שכנע אותי, יאללה, תפתחו את הסליק”, אני אומר שיש לך קייס. כל זמן שלא, לא. (**)

וכאן הגיע החלק הקשה באמת: הוא לקח אותי לאזור של המעבדה, כדי שיקחו ממני טביעות אצבעות, יצלמו אותי, ויקחו ממני דגימת DNA. במעבדה לא היתה ערכת DNA, אז נדדנו בכמה קומות עד שהוא מצא ערכה. זה היה הרגע המשפיל ביותר: לעמוד שם מול המצלמות.

כשאנחנו נודדים בין משרד למשרד, הוא מנסה לומר לי שהוא ממש מצטער, זה לא צריך להיות ככה, ברור לו שאני לא עבריין, אולי יש לי משהו לומר שיעזור לסגור את כל זה. אבל זה תרגיל חקירה שקוף אפילו עבורי: הכרתי את הנוהל, ידעתי שמה שלא אומר לו יירשם אחר כך במזכר שבכלל לא אראה. המהמתי להסכמה ולא אמרתי כלום.

חזרנו לחדר החקירות. הוא רצה לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה ההיא. אמרתי לו שאי אפשר לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה אבל אני יכול לברר ולומר לו מה ה-views וה-uniques של הפוסט הספציפי. הייתי צריך להסביר לו את ההבדל בין שני המושגים.

הוא החתים אותי על התראה שאומרת שאני משוחרר בתנאים מוגבלים: חייב לדווח למשטרה על שינוי כתובת ואסור לי לדבר על החקירה אלא עם עורך דיני. הלכתי הביתה, די לחוץ, עדכנתי את מיכאל ספרד בטלפון. זה היה, למיטב זכרוני, ביום חמישי; ביום ראשון שלאחר מכן שלחתי לחוקר מייל עם מספרי היוניקים וה-views.

חיכיתי לחקירה שניה. לא היתה כזו. שבועיים אחר כך, שי ניצן החליט לגבות את ההון הסימבולי שלו והודיע לפורום המשפטי למען ארץ ישראל שאני תחת חקירה. הם יצאו עם זה לתקשורת בקול תרועה. מצאתי את עצמי במצב קפקאי: אני מואשם בהסתה לאלימות וטרור, ואני לא יכול אפילו לומר על מה נחקרתי.

זמן חלף. עברתי דירה. עדכנתי את החוקר על המעבר. הדירה היתה מחורבנת, כוך ביפו שנבנה מפירוק דירה לכמה יחידות. אחרי עשרה חודשים עברתי שוב דירה. עדכנתי את החוקר. הוא הודה לי. בינתיים היו לי כמה ראיונות עבודה. בכל אחד מהם הייתי חייב לציין שאני נחקר בחשד להסתה לטרור. אני די בטוח שלפחות באחד מהם, זה גרם לכך שלא התקבלתי. אני לא מאשים אותם. מה הם צריכים את הכאב ראש. בטח יש מישהו שיכול לעשות את אותה העבודה והוא לא חשוד בהסתה לטרור.

הייתי שנה וחצי אחרי החקירה, ולא הבנתי למה היא לא מסתיימת בעצם. אחרי הכל, העובדות לא היו שנויות במחלוקת: הודיתי בכתיבת מה שיוחס לי. לא הכחשתי דבר. השאלה היחידה היא האם מה שכתבתי עולה לכדי הסתה לאלימות וטרור. לא שאלה מסובכת מדי. כמה עבודה זה מצריך? שעה של פרקליט? שעתיים?

בתקופה ההיא כבר התחלתי להסתובב עם עורכי הדין של יש דין, איש איש ותחומו אבל לכולם התמחות בחיסול שאריות האמון שלי במערכת החוק הישראלית. כשהעלתי את השאלה למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, לפחות אחד מהם נחנק מצחוק. הסבירו לי בנימוס שחקירה, משהיא מתחילה, לא חייבת להסתיים, ולא, היא לא חייבת להסגר תוך שבע שנים. לא שמעת על אביגדור ליברמן?

חלפו שנים בלי שאני שומע מהם מילה. וכל הזמן הזה, כמובן, החקירה פתוחה ואני לא יכול לדבר עליה – דיבור עליה הוא הפרה של תנאי השחרור. באוגוסט 2015 הלכתי לתחנת משטרה וביקשתי לבקש את הרישום הפלילי שלי – עורך דין הסביר לי שזו דרך לדעת אם התקבלה החלטה כלשהי בתיק. החוקר הסתכל עלי כמו מצורע, אבל הדפיס. החקירה היתה בעיצומה ואני עדיין חשוד.

חזרתי על הפעולה הזו באוגוסט 2016. שוב פרצוף שוטם, כאילו אני מזהם לו את החדר, אבל מדפיס. החקירה עדיין פתוחה. בדצמבר 2017, חזרתי על הפעולה, הפעם בתחנת שטמפפר בפתח תקווה. התיק עדיין פתוח.

רבאק, אמרתי לעצמי, אם לא תעשה כלום, זה יישאר פתוח לנצח. ככה שי ניצן אוהב את זה. סרתי למשרדו של מיכאל ספרד, חתמתי על יפוי כוח, והוא ועורכת הדין מיכל פסובסקי שלחו מכתב למשטרת ישראל בדרישה לקבל הסברים על מה לעזאזל קורה עם התיק.

תוך זמן קצר הודיעה המשטרה שהתיק נמצא בפרקליטות, ובמארס 2018 שלחה המשטרה מכתב – לכתובת שבה גרתי ב-2011, למרות שהם יודעים מה הכתובת העדכנית שלי – שבו היא הודיעה שהתיק נסגר מחוסר ראיות. בעלת הבית הוותיקה היתה אדיבה מספיק כדי לסרוק ולשלוח לי.

למשטרה, ידעתי בשלב הזה (למדתי המון ביש דין) יש תשע עילות לסגירת תיקים. הנפוצה ביותר כשמדובר בקורבן פלסטיני היא על”ן, עבריין לא נודע, או כפי שהיא מוכרת למקצוענים “לא טרחנו לעשות עבודה מינימלית כדי לחקור את התיק.” עילת “חוסר עניין לציבור” היא עילה מקובלת אחרת, והמשמעות שלה שונה ממה שנהוג לחשוב: זה לא שהציבור לא מעוניין בתיק, הוא יכול להיות מעוניין מאד; אבל הפרקליטות הגיעה למסקנה שאין זה מאינטרס הציבור לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את התיק הזה לבית משפט. ישנה עילת “חוסר ראיות מספיקות”, שמשמעה היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שבוצעה עבירה, יש לה חשוד מרכזי בעבירה, אבל המאנייק היה מתוחכם מדי מכדי שהחוקרים שלה יצליחו לאסוף די ראיות. וישנה עילת “חוסר אשמה”: לא היתה עבירה, החשוד חף מפשע. יש עוד כמה (התיק מטופל על ידי רשות אחרת, העבריין מתחת לגיל האחריות הפלילית, ואחרות), אבל המרכזיות הן על”ן, חוסר אשמה, העדר ראיות וחוסר עניין לציבור.

הפרקליטות, כמובן, סגרה את התיק שלי בהעדר ראיות, מה שהיה מטופש להפליא. כל הראיות עמדו לפניה. שש שנים ושלושה חודשים קודם לכן, כזכור, חתמתי שאכן כתבתי את אשר כתבתי. עכשיו היא היתה רק צריכה להחליט אם מה שנכתב אכן מהווה עבירה. לאנשים של שי ניצן היה נוח מאד לסגור את התיק בשל העדר ראיות, כי כך נשאר הרושם שבוצעה עבירה, היה מה לחקור, ומה לעשות – החקירה לא הצליחה.

הגשנו בקשה לראות את החומר שבתיק. דעו: כאשר החקירה נסגרת, מותר לכם לראות את חומר החקירה. כמובן, המשטרה רשאית לשמור לעצמה מידע סודי, כמו מידע שהגיע ממודיעים או מהאזנות, אבל יש לכם גישה לחלק ניכר מהחומר בתיק. ואני רציתי דבר אחד: אני רציתי את התאריכים. רציתי לדעת כמה זמן עבר בין פעולת חקירה ופעולת חקירה, בין נחירת פרקליט ושרעפי פרקליטה. רציתי לדעת למה תיק שמצריך עבודה של יומיים נמשך יותר משש שנים. החשד שלי היה שככה שי ניתן אוהב את זה: אם יש לך תיק פתוח מעל לראש, כנראה שתשמור על שקט תעשייתי.

(ישפטו הקוראים של הבלוג הזה עד כמה הטקטיקה הזו הצליחה לו.)

shay nitsan

כנראה שבפרקליטות הבינו לאן זה הולך, כי למרות שלא ביקשנו רשמית את שינוי עילת הסגירה – אמרנו שאנחנו רוצים את החומר כדי להכין ערר – הם מיהרו להודיע לנו שהם שינו את עילת הסגירה על דעת עצמם, והיא עכשיו חוסר אשמה. למסקנה הזו הם הגיעו ארבעה חודשים אחרי שהם סגרו את התיק בפעם הראשונה ושש שנים ושבעה חודשים מאז החקירה.

את ההחלטה הם קיבלו בראשית יולי. המכתב הגיע אתמול. לכתובת מ-2011, אלא מה.

לא סבלתי יותר מדי. לא היכו אותי. לא עצרו אותי. אפילו לא העמידו אותי לדין. אבל שבע שנים כמעט הייתי בסטטוס של חשוד שצריך להודיע על כך למעסיקים פוטנציאליים, ולעדכן במשטרה את הכתובת שלי. שבע שנים הייתי במצב שבו אם אני מעוכב על ידי שוטר, אני הופך אוטומטית לחשוד. שבע שנים שבהם אתה לא יודע האם מחר זה ינחת עליך. וחשוב להדגיש: אם לא הייתי פונה ביוזמתי בדצמבר האחרון בדרישה להסברים, זה כנראה היה נמשך. כי למי שפתח את התיק היה נוח מאד להשאיר אותו פתוח.

ככה נראית הפרקליטות של שי ניצן בתיקים פוליטיים. רק שתדעו.

(*) שימו לב: שגיאה גסה מצדי. תמיד תקשיבו לעורך הדין שלכם ואף פעם, אף פעם, אל תענו על שאלות של שוטר במהלך חקירה.

(**) אותה השגיאה בדיוק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוק הסכין בגב

הימין הישראלי מודיע לחיילים הישראלים שהם צריכים לשרת ולשתוק, ואם הם ידברו על מה שהם נאלצו לעשות חברי כנסת יקראו להם בוגדים

אתמול (ב’) נערך סיור בחברון של שוברים שתיקה, שבאופן יוצא דופן הצטרפו אליו יהודיות אמריקאיות שפרשו מסיור התעמולה של תגלית. בשבועות האחרונים מדווחים פעילי שוברים שתיקה על התנכלויות שהופכות אלימות יותר ויותר בחברון; אתמול הותקף הסיור כשהושלך צבע על פניה של מדריכת הסיור. משליך הצבע, כמיטב המסורת של המתנחלים, היה קטין מוסת. החיילים שהיו במקום לא עשו כלום. בנוהל. ומה שמתרחש בחברון, מקבל את רוח המפקד שלו מהכנסת.

הכנסת העבירה אמש (ב’) את החוק שמכונה חוק שוברים שתיקה, שכאן אפשר לראות את הנוסח שלו (זהירות, מסמך. שימו לב להסתייגות של אוחנה, שהפכה לחלק מהחוק.) האחות היהודיה שולי מועלם, מיוזמות החוק, צהלה הבוקר ש”השתקנו את שוברים שתיקה!”. לצד האחות היהודיה מועלם ניצבו, בין השאר, האח היהודי סמוטריץ’ והאח יאיר לפיד. האחרון, כמובן, לא נראה במליאה בזמן ההצבעה, אבל זה שגרתי אצלו.

בחינה מדוקדקת של החוק מראה ש, ובכן, לא ממש. החוק קובע שחוק חינוך ממלכתי יקרא “לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי.” הוא מתיר לשר לקבוע כללים שימנעו כניסה לבתי ספר של ארגון “שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית” למטרות החינוך כפי שצוינו לעיל, וכללים “למניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.”

שוברים שתיקה לא עונים על אף אחד מהתנאים הללו. הארגון לא תומך בסרבנות (וסופג בשל כך ביקורת משמאל), ולא פועל בשום צורה להעמדת חיילי צה”ל לדין – בישראל או מחוצה לה. יש לחוק השלכות מעניינות שהמחוקקים (*) לא חשבו עליהן עד הסוף.

למשל, לא יהיה מסובך מדי לעורך דין עקשן למנוע את כניסתו של נפתלי בנט לבתי ספר בישראל, משום שהוא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות. כלומר, סביר להניח שבסופו של דבר בג”ץ יעשה את מה שהוא טוב בו ויטאטא את הכל מתחת לשטיח, אבל בינתיים יהיה קצת כיף לראות את בנט מתפתל בבתי משפט (**). עורכי דין ערמומיים יותר יתחילו לדרוש שבתי ספר חילוניים יפסיקו ללמד על צה”ל ולשתף איתו פעולה, ויקדישו זמן להסביר לתלמידים על האופציה שיש להם ללכת לשירות לאומי.

אה, רגע, אין לכם אופציה כזו? זו לטיפונדיה פרטית של האחים היהודים, עוד אחת מהקומבינות שלהם להתחמקות מגיוס? אופס. מאחר וחוק חינוך חובה שונה, בהכרח יש צורך לשנות את חוק גיוס החובה, כדי להמנע מאפליה כלפי הציבור החילוני.

ואה, כן, באותה הזדמנות: מאחר וכל רב אורתודוקסי מתנגד לגיוס נשים, יש למנוע את כניסתם של רבנים אורתודוקסיים לבתי ספר חילוניים משום שהם תומכים בסרבנות. יתר על כן, הם מחנכים נשים שהן לא יכולות לעסוק בשירות צבאי משמעותי. במשך שנים ארוכות הפכו בתי הספר החילוניים לפח הזבל שאליו האחים הוהודים דוחפים כל סוג של צואה מחשבתית – בדרך כלל תוך שהם מממנים אותה, בזמן שהם פוגעים בתקציבים של בתי הספר החילוניים. אם החוק הזה יועיל למנוע את הזרימה החד צדדית של שופכין, כבר יצאנו ברווח.

ואחרי שצחקנו – כי לכולם ברור באיזה כיוון הולכת המדינה היהודית – נאמר דברים מכאיבים יותר. לחוק הזה אין יכולת למנוע משוברים שתיקה להכנס לבתי ספר. המטרות שלו הן אחרות. המטרה הראשונה, כמובן, היא לעודד את הבריונים בחברון ובמקומות אחרים: לומר להם שהממשלה איתם, לקרוץ להם שהם יכולים להפעיל אלימות ושלא יקרה להם כלום. הטרוריסט בעיני עצמו שי גליק (***), למשל, יוכל להמשיך לשלוח למשטרה איומים מפוברקים על אלימות ובכך לתת לה תירוץ לבטל אירועים של שוברים שתיקה.

האפקט השני לא מיועד לעודד את הבריונים. הוא מיועד להפחיד את חיילי צה”ל שעוד נשארו בהם שאריות מצפון. הוא אומר להם: דעו, אנחנו נשלח אתכם למשימות שאין להן דבר עם שירות צבאי. אתם תהיו קלגסים. אתם תעצרו ילדים. אתם תכנסו בלילות לבתים ותעירו משפחות. אתם תעשו מעשים שירדפו אתכם שנים אחר כך. אתם תתעוררו בלילות, משוכנעים שאתם שומעים דפיקות קת על דלת. מה שעשיתם יצרוב אתכם ויצלק אתכם. אנחנו, השולחים אתכם, נקפיד לא לומר לכם שום דבר מראש על זה, ונקפיד למנוע ממכם מידע על מה שאתם אמורים לעשות ומה שיקרה לכם.

ואחר כך, אחרי שנשתמש בכם ונזרוק אתכם, נצפה שתסתמו את הפה. שלא תדברו. שתתמודדו לבד עם הזכרונות, עם הספקות המציקים. תקענו לכם סכין בגב כדי לשמור על נדל”ן גזול, אבל אם תצביעו עליה, אנחנו נקרא לכם בוגדים, שונאי עמם, אנרכיסטים. כבר תקענו לכם סכין בגב; אתם באמת רוצים שנסובב אותה? שכחו מכל זה. זה היה, זה נגמר. זה קורה לכולם. אתם חושבים שאתם משהו מיוחד? לכו להודו או לדרום אמריקה, קחו את הסמים ונסו לשכוח. כשתחזרו, נקפיד לא לשאול אתכם מה עבר עליכם, בצה”ל ושם.

אבל אם תתעקשו לדבר על הסכין, תגלו שלאחים יאיר לפיד, שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ’ אין שום בעיה לדקור אתכם שוב. טוב, חוץ מיאיר. הוא לא יהיה שם, הוא יהיה בנתב”ג או במטוס לאנשהו. אבל אתם מבינים את העקרון.

לשתוק, כן? גב יפה יש לכם. יהיה חבל אם יקרה לו משהו.

(*) להוציא לפיד, שחשיבה איננה ממנהגו.

(**) עורכי דין עם עודף זמן פנוי וחיבה להטרלות ולמאבקים אבודים מתבקשים לפנות אל הבלוג ב-@ygurvitz בטוויטר.)

(***) גילוי נאות: הח”מ נתבע ע”י גליק תביעת דיבה, שעודנה בהליכים, משום שקרא לשי גליק שרץ. אני עומד מאחורי הדברים וההגנה שלי נשענת בין השאר על הגנת אמת דיברתי. בשבוע שעבר דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של גליק כנגד שוברים שתיקה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשמדינת טרור מממנת את צה”ל וה-hasbara

“ניקח אפילו את הכסף של היטלר”, הגרסה המעשית

בשנת 2010, הודיע רכז המדיה והמחשוב של אם תרצו אייל אשכול ש“משום מה יש צדקנים שחושבים שמקור תרומות חשוב יותר ממה עושים עם תרומות כאלה. אם היטלר בכבודו ובעצמו היה נותן לנו כסף היינו לוקחים בשמחה ומשתמשים בו למען הציונות.” אשכול כנראה לא ידע את זה (והמשפט הראשון שלו סותר את כל המהות של פעילות אם תרצו), אבל הוא עמד על עקרון היסוד של הימין החדש.

השבוע חשף ברק רביד לציבור הישראלי עובדות מביכות: חמושים בכירים בצה”ל טסו לחו”ל על חשבונה של ממשלת קטאר. יש ארגון Hasbara בשם Our Soldiers Speak שקיבל תרומה של 100,000 מממשלת קטאר לצרכי Hasbara. ממשלת ישראל טוענת לעתים קרובות שממשלת קטאר תומכת בטרור באמצעות תמיכתה בחמאס. מסתבר שזה לא מפריע לארגוני ימין לקחת את הכסף שלה.

הידיעה של רביד נשענה על ידיעה שפורסמה במקור ב-Mother Jones האמריקאי, שהיתה מביכה אפילו יותר: מסתבר שממשלת קטאר העבירה תרומה של כ-100,000 דולר לארגון היהודי הנצי Zionist Organization of America, כמו גם 50,000 דולר לתומך ישראל הידוע מייק הקאבי, מהשרצים היותר מתועבים בימין האמריקאי שבתו משמשת כיום כשקרנית הרשמית של ממשל טראמפ. בנוסף, ממשלת קטאר גם מימנה טיולים מפנקים והרצאות לאלן דרשוביץ, עורך דין ידוע לשמצה שתומך בישראל, דונלד טראמפ, עינויים ופדופילים עם יותר מדי כסף. דרשוביץ, מעבר להיותו מיצג מס’ 1 לטענה ש-99% מעוכרי הדין מוציאים שם רע לשאר (*), הוא גם יקיר ה-hasbara הישראלית ואף כתב ספר בנושא. לזכות ZOA ייאמר שהם התחייבו להחזיר את הכסף ברגע שהסתבר להם מה מקורו; הקאבי ו-Our Soldiers Speak שמרו על שלהם. דרשוביץ טוען שהוא לא קיבל כסף, אבל מודה שאין לו מושג מי מימן את הנסיעות וההרצאות שלו.

מה, לעזאזל? הכתבה של מ’תר ג’ונס מסובכת למדי, אז נתמצת אותה.

א. למוסד הדוחה ביותר במזרח התיכון, משפחת המלוכה הסעודית, נמאס מנסיכות קטאר, והם ניסו לחסל אותה, בין השאר באמצעות דונלד טראמפ ויהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. שליטי קטאר נכנסו ללחץ מוצדק, והחליטו שיש צורך בקמפיין שיציל אותה מהסעודים.

ב. לשם כך, הגיעה ממשלת קטאר למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא לממן ציונים.

ג. בהתאם, היא העבירה 100,000 דולר לארגון hasbara שעובד בצמוד לדובר צה”ל, כמו גם את הסכומים האמורים ל-ZOA והאקבי; היא מצ’פרת את דרשוביץ ובכירים בארגונים ציוניים אחרים; כל זה נעשה בהעברות מפוקפקות על ידי אנשי עסקים מפוקפקים עוד יותר, תוך מה שנראה כעבירות על החוקים האמריקאיים בנושא.

ד. התכנית מצליחה: דרשוביץ מפרסם מאמר נלהב שמשבח את קטאר, ואחר כך נפגש באופן תמוה עם טראמפ “לדיון על מדיניות המזרח התיכון” בדיוק באותו היום שבו אמיר קטאר הגיע לפגישה (בערב) עם טראמפ. האחרון נסוג מהתוכנית לתמיכה במצור על קטאר.

קטאר הוציאה על כל הבלגאן הזה 300,000 דולר; שני שליש מהם הלכו ל-Our Soldiers Speak ו-ZOA. לא ברור אם טראמפ חזר בו כתוצאה מההשפעה של דרשוביץ, או שמא האמיר עצמו השפיע עליו; בכירים בממשל אומרים שוב ושוב שטראמפ מושפע מהאדם האחרון שהוא מדבר איתו. אבל דרשוביץ הוא אחד האנשים החביבים על טראמפ. כך או כך, מבחינת קטאר המשחק הזה ב”שמור לי ואשמור לך” עם מה שהם ודאי ראו כזקני ציון הוכיח את עצמו. ו-300,000 דולר הם מבחינתם כסף כיס.

כמה מילים על Our Soldiers Speak: על פניו, הוא נראה כארגון מפוברק. בחינה של הנתונים הכספיים שלו (נדרש רישום כדי להכנס למסמכים) מראה שאין לו כל עובדים. האיש היחיד שמקושר איתו הוא אחד בנג’מין אנתוני, סמל לשעבר בצה”ל. איך הצליח ארגון כזה לשים יד על 100,000 דולרים של קטאר? למה דובר צה”ל משתף איתו פעולה? מאליה עולה התהיה שמא מדובר בארגון חזית של ממשלת ישראל לצרכי Hasbara, שלכאורה איננו קשור כלל לממשלה אבל בפועל מופעל על ידיה. זה יכול להסביר מדוע ממשלת קטאר חשבה שהוא חשוב כל כך עד שהוא שווה שליש מהכספים שהיא הוציאה על קמפיין אמריקאי שהיה קריטי מבחינתה ושלא הועיל לה בשום צורה אחרת. מצד שני, יכול להיות שאנתוני פשוט הבין ש-hasbara היא אחלה תעשיה.

כך או כך, העבירות על חוקי המימון של ארה”ב הן עניין לאמריקאים; מה שצריך לעניין אותנו הוא התגובה של הימין היהודי לכך שארגוני Hasbara לוקחים כסף ממדינת טרור. יש ארגון בשם NGO Monitor, שעיקר התמחותו היא התחזות ושקרים אפויים למחצה כלפי ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים; הוא מתלונן שוב ושוב על כך שתרומות של מדינות אירופאיות לארגוני זכויות אדם הן “התערבות בפוליטיקה הפנימית” (**) של ישראל. מה היתה תגובתו של נגו”מ לידיעה על כך שדובר צה”ל וארגוני hasbara ממומנים על ידי מדינה שתומכת בחמאס? הם מעמידים פנים שאין פה חדשות ואין על מה לדבר.

התעלה עליהם אבישי עברי, שטען הוא לא מבין מה הבעיה עם קמפיין קטארי בישראל, ובציוץ אחר טען שהאיחוד האירופי מסוכן לישראל יותר מקטאר. זה מעניין במיוחד, כי עברי לא היסס לקחת את 30 שקלי הכסף של האיחוד האירופי כדי לשמש כפרזנטור שלו למרות שלכאורה הוא נחשב לעיתונאי.

ivri

וכן, השתמשתי בדימוי האחרון בכוונת מכוון. הימין היהודי הוא אנטישמי, ולחם חוקו הוא האשמת אנשי שמאל בכך שהם פועלים נגד מדינתם עבור בצע כסף. והנה, עברי אומר בגלוי שהוא חושב שהאיחוד האירופי מסוכן לישראל יותר מקטאר – אבל כיהודון תלוש ונטול כל כבוד עצמי הוא מוכן לקחת את כספן של המדינות שלדבריו-שלו מסוכנות למולדתו יותר מקטאר.

כמובן, יכול להיות שעברי הוא לא יהודון שמוכר את המולדת, אלא סתם ליצן ניהיליסטי שאין להתייחס ברצינות לשום דבר שהוא אומר ושמעמיד פני ימני חולה כלבת כי הוא מעריך שבפוזיציה הזו יש יותר פרנסה. ישפוט הקורא.

על כל פנים, נראה שלא מעט אנשי ימין הפכו את העקרון של “לקיחת כסף מהיטלר” לפרקטיקה של ממש. הכל, כמובן, בעודם מקרינים את תחושת האשם והשנאה העצמית שלהם על אנשי השמאל.

ברוח זו צריך לראות את דבריו של בנימין נתניהו, שהאשים השבוע את האיחוד האירופי בבחישה בפוליטיקה הישראלית משום ששגריר האיחוד הזהיר חברי כנסת שלחוק הלאום תהיינה השלכות. אנחנו מדברים, אחרי הכל, על האיש שהתגאה ביכולתו להפעיל את הקונגרס האמריקאי נגד הנשיא האמריקאי, שכל הפריימריז שלו מומנו מחו”ל ושקיומו הפוליטי תלוי במימון יומיומי מצד הקריקטורה האנטישמית (והאזרח הזר) שלדון אדלסון.

ובידיעה לא נטולת הקשר: בזמן שהחינגה הימנית של כסף זר ועוין משתוללת פה, הדירוג הדמוקרטי של ישראל ירד מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אלקטורלית. זה קורה לא מעט בשל הפצת השנאה מבוססת השקרים של נתניהו ושלוחיו, ביניהם NGO Monitor ועברי. ולא, זה לא באג. זה פיצ'ר.

(*) כמה מידידיו הטובים של הח”מ הם עוכרי דין.

(**) נזכיר שוב שמה שמתרחש בשטחים הפלסטיניים הכבושים איננו בשום פנים “עניין פנימי” של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מsאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המלבין הרשמי של הכיבוש

התנהלותו של יאיר לפיד מדגימה כיצד המרכז הציוני לא רק הפנים את הכיבוש, אלא גם מקדם אותו

ביצת ה-hasbara כמרקחה: שלשום (ה’) הודיעו חמש משתתפות בסיור Birthright (שמשווק בישראל תחת השם התמים הרבה יותר, “תגלית”) שהן פורשות ממנו ומצטרפות לסיור של שוברים שתיקה. זו היתה פרובוקציה פוליטית מתוכננת היטב, שמטרתה היתה לפוצץ את בלון הא-פוליטיות ש-Birthright מתהדרת בו, והיא הצליחה.

יאיר לפיד, האיש שמשחק בתפקיד שר החוץ בעמוד הפייסבוק שלו, מיהר לגנות: “הנסיון הבזוי של ‘שוברים שתיקה’ לפגוע ב’תגלית’ הוא הוכחה נוספת לכך שהם חלק מתנועת ה-BDS ומנסים לפגוע במדינת ישראל והעם היהודי.” שוין.

שמע, יאיר’קה, אתה משתמש המון במילה BDS. נסה פעם לברר מה המשמעות שלה: פירוק המשטר הציוני באמצעות חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על המשטר. חלק מתומכי ה-BDS רוצים חרם מלא על כל מדינת ישראל, בטענה שאי אפשר להפריד בין המדינה ובין גרורותיה בשטחים; אחרים מאמינים בחרם על ההתנחלויות בלבד.

ואף אחת מהתפיסות הללו, שאני מתנדנד בין שתיהן, לא קשורה לשוברים שתיקה. שו”ש באו כדי להראות לצעירים יהודים את מה שיאיר לפיד וממסד ענק מנסים להסתיר מהם: את המציאות של שליטה ישראלית, דיקטטורה צבאית ישראלית, במיליוני פלסטינים ואת המשמעות שיש לכך על חייהם של הפלסטינים. הם עושים זאת באמצעות הדגמה של המציאות על ידי סיורים בשטח ועל ידי עדויות של חיילים לשעבר שמתארים את מה שנאלצו לעשות. שו”ש לא תומכים ב-BDS ואין להם דעה על איך צריך הכיבוש להסתיים – רק שהוא צריך להסתיים.

וזה מה שלפיד לא רוצה שתשמעו. הוא המלבין הרשמי של הכיבוש. מבחינת הליכוד וימינה, הכיבוש הוא לא הבעיה: יש בעיה עם כל הפלסטינים האלה שצריך להפטר מהם איכשהו, אבל אין בעיה עם השליטה בהם. לפיד מייצג את המרכז הקיצוני: זה שקיומו של הכיבוש כל כך מפריע לו לשנ”צ ולשתות משהו טוב בערב, שהוא משקיע כמויות עצומות של מאמצים בהדחקתו והכחשתו.

למחנה שלפיד מייצג נמאס לשמוע על הכיבוש. נמאס לו לראות את הכביסה המלוכלכת של המדינה. זה מחנה גדול למדי. השוו את רמת הדיווח היומית על המתרחש בשטחים הכבושים היום לזו של לפני עשור. פעם היו כתבים לענייני שטחים. היום יש כתבים לענייני התנחלויות. גדר ענקית מנסה להעיף אותם מהעיניים שלנו. וכמה שלפיד ודומיו מנסים להדחיק אותם, הפלסטינים מתעקשים לפרוץ לתודעה. במידת הצורך, באמצעות עפיפונים.

תמיכה במדינה היהודית היתה, ב-51 השנים האחרונות לפחות, תמיכה בדיכויו של עם אחר. הימין מדבר בגלוי על כך שהפלסטינים ינוצחו רק אחרי שתאבד תקוותם, אחרי שהם יושפלו עד עפר והחברה שלהם תפורק לאטומים. לפיד לא רוצה לחשוב על המחיר, אז הוא מעדיף לתקוע אצבעות באוזניים.

הבעיה היא שלפיד אולי עדיין מוזמן לכנסים של הנהגת יהודי ארה”ב, אבל ההנהגה איבדה את צעיריה. במשך עשורים, כתב פטר ביינרט, דרשה הנהגת יהודי ארה”ב, בבואם אל הציונות, להשאיר את הליברליות שלהם בכניסה. הם בחרו לוותר על הציונות שלהם. ארגון IfNotNow – שספק אם לפיד היה מזהה את המשמעות של שמו (ומאליו מתנגנת, אם כי לא אצל לפיד, הרישא: אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני?) – הוא ארגון של צעירים יהודים שקצו בכך שדיקטטורה צבאית מזרח תיכונית מדברת בשמם. הצהרת המשימה שלהם אומרת ש”הגיע הזמן לסיים את התמיכה של הקהילה שלנו בכיבוש. אנחנו נהיה הדור שיסיים אותו.”

לא “פגיעה במדינת ישראל”. לא פגיעה ב”עם היהודי”: קריאה ליהודים להפסיק את תמיכתם בכיבוש. מבחינה זו, Birthright היא מטרה שנבחרה בקפידה: שהרי מה מטרתה? להלבין את הכיבוש. לנרמל את הדיקטטורה הצבאית הישראלית בפני מי שיכול לסיים אותה. לשכנע אנשים צעירים שהם צריכים לחבק את ישראל ולשמש כשגריריה למרות מה שהיא עושה בשמם.

או, במילים מנומסות פחות, להפוך את יהודי העולם לסייענים שנושאים באחריות לפשעיה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. הארגון שמביא אותם לסיורים מלוקקים כאן נקרא Birthright, כאמור: הוא מתיימר לומר שיש להם זכות בארץ, אף אם מעולם לא נולדו בה. ואשר לתושבים המקוריים של המקום, ובכן, בואו לא נדבר על זה.

מדובר בפרויקט תעמולה שאיש ימין מובהק כשלדון אדלסון הטביע בו יותר מ-100 מיליוני דולרים. ואם אתם חושבים שאדלסון יטביע סכום כזה בלי כל כוונה פוליטית, יש לי מערכת בחירות למכור לכם. Birthright היא קמפיין תעמולה ימני נקי.

כמובן, הוא לא יכול היה להציג את עצמו ככזה בארה”ב. צריך הרי לרמות את הקורבנות המיועדים. ולכן, אם אתה נכנס לאתר של Birthright, הוא אומר שאתה יכול להשתתף בפרויקט אם יש לך הורה יהודי או שהמרת את דתך ליהדות, ואם אתה בטווח גילאים מסוים. אין שלט “הכניסה לשמאלנים אסורה,” אין איסור על דיבור על הכיבוש. פשוט… לא מדברים על זה. (אם כי, היה והנער לעניינים מלוכלכים, השר לענייני BDS, יחליט בקרוב לסנן את הנכנסים לישראל באמצעות Birthright על ידי השוואת הנכנסים לרשימת מתנגדי כיבוש, זה כבר לא יפתיע אף אחד.)

מובן למה הימין מתעצבן כשחושפים את התעמולה הכמעט שקופה שלו. המרכז הרדיקלי, קצת פחות – עד שאתה נזכר שמדובר בפחדנים מושבעים. אנשים שניצבים מול שורה של דילמות איומות במשך עשרות שנים, ופעם אחר פעם בוחרים לא להחליט. אנשים שטוב להם, ושמקווים שימשיך להיות טוב להם, ומאד לא רוצים לטלטל את הסירה. אנשים שטוב להם, והם לא רוצים לחשוב על מי שמשלם את המחיר.

(מישהו תמיד משלם את המחיר. בכל דף נצחון; מי בישל את סעודת המנצחים? כל עשר שנים איש גדול; מי שילם את החשבון?)

כי בסופו של דבר, הם יודעים, תצטרך להתקבל הכרעה. אבל הם מפחדים ממנה. היא תדרוש מאמץ וכנראה לא מעט דם. ומשום שהם פחדנים ומפונקים, הם מוסרים את המדינה לימין. ובישראל אין ימין אלא ימין קיצוני.

אפשר היה לצפות שלפיד, שמתיימר להיות ציוני, יקדיש את מירב זמנו ומרצו לצמצום הכיבוש, שמכרסם את הסיכוי שישראל תוכל להתקיים. אבל הוא מעדיף להוציא את האנרגיות על ארגונים שמתנגדים לכיבוש. זה פחות מכעיס, פחות שנוי במחלוקת, הרבה יותר קל.

וכשאתה מתנגד למתנגדים לכיבוש, אתה מלבין אותו. ללפיד זה בא טבעי: אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חשוד בפשעי מלחמה שהיה מעורב בהחלטות הקבינט במהלך צוק איתן. כשהוא רודף את שוברים שתיקה, הוא רודף את מי שחושפים את פשעי המלחמה שבהם היה מעורב.

ללפיד זה בא טבעי, כן. אבל לתומכים שלו? הם לא מבינים שבתמיכה בלפיד הם מוכרים את המדינה לנתניהו ולבנט? אם זה המצב, אין מנוס מהמסקנה שהם מקדישים לעתיד מולדתם פחות מחשבה, דאגה ועניין משמשקיעים הצעירים של IfNotNow. יש לזכור שבשעת צרתה של ישראל הדמוקרטית, הם זכרו את דבר אבותיהם: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צרת הנשים

כיצד קורסת הציונות לכדי אנטי-פמיניזם: מהרצוג לכיכר רבין

לפני כארבע שנים ניסה הגזען המדופלם ברוך מרזל, שזוכה בעקביות לכ-70% מהקולות בכפר חב”ד, לשבש את חתונתם של מורל מלכה ומוחמד מנסור. כ-500 מתומכי להב”ה הגיעו להפגין מול האולם שבו נערכה החתונה, כשהם נושאים שלטי “התבוללות היא שואה.” מולם עמדו כ-200 מפגיני נגד, ביניהם יעל גרמן מיש עתיד. מרזל והגזענים שלו זכו לגינוי מקיר אל קיר בקרב המרכז המהוגן.

בתחילת השבוע, הודיע יו”ר הסוכנות היהודית הנבחר, בוז’י “יצחק” הרצוג, כי בחופשתו האחרונה בארה”ב נתקל “במשהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים ותשמע, זה כל משפחה בארה”ב. אנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול.”

ישנם, כמובן, הבדלים מובהקים בין הרצוג ומרזל. הרצוג מגולח, בתור התחלה. הוא גם עורך דין משומן וחלקלק, צאצא אצולה – ככל שיש כזו בישראל – ומוברג עמוק לתוך הממסד. גם כשהוא מפיץ את אותם המסרים בדיוק של מרזל, הוא עושה את זה בצורה רגועה הרבה יותר, בהתאם לאישיותו המנומנמת. מרזל מזוקן, הכל חוץ מממסדי – או, אם לדייק, מייצג ממסד-נגד – ועידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו. קולו של מרזל רועם; זה של הרצוג צייצני משהו; וככל הנראה, יהיה יותר כיף לשתות בירה עם מרזל.

וזה, בערך, סך ההבדלים ביניהם. סביר להניח שהרצוג יירתע, אפילו בפלצות – פלצות אמיתית – מהאמצעים שמציע מרזל לטיפול במחלה שהרצוג איבחן. אבל, בסופו של דבר, אם אדם שרוצה לאהוב אדם אחר הוא מגפה, סכנה של ממש לקיומו של העם היהודי; אם החלטתה של אשה ללכת עם אישה, לעזוב את בית אביה ואמה ולדבוק בו והיו לבשר אחד היא עילה ל”מערכה”, לצורך ב”פתרון”, אז כבר אמרו קשוחים מאיתנו שכשחוטבים עצים עפים שבבים ושאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ואם להרצוג אין את האומץ להסתכל איך נראות ביצים כשהן נשברות, אולי כדאי שיפנה את מקומו לאנשים עם פחות סנטימנטים, שיעשו את מה שהוא רק מסוגל לדבר עליו.

* * *

חשוב לציין שהרצוג לא אמר שום דבר חריג. הוא בסך הכל ציין את עמדת הסוכנות היהודית לדורותיה. לפני תשע שנים פרצה שערוריה בעקבות המודעה הזו, ויו”ר הסוכנות דאז נתן שרנסקי (שנראה שעליו עצמו צריך לפרסם מודעת “נעדר”) גנז את הקמפיין. הרצוג כנראה שכח מהפרשה ההיא. אחלה של הכנה לעבודה.

הפער המרכזי בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות הוא שבישראל היהדות ממושטרת על פי התפיסה האורתודוקסית: אתה יהודי אם אמך יהודיה. לצרכי הגירה לישראל, נכיר גם באב יהודי – בכל זאת, צריך בשר תותחים למלא את השורות המתדלדלות – אבל אם אתה חושב שיתנו לך לחיות כאן אחר כך כמו בן אדם, שכח מזה. זה לא יקרה.

במאה ה-18, ברגע שנתנו ליהודים לצאת מהגטו, יהדות אירופה חוותה פריחה אדירה ומזעזעת. מספרים עצומים של יהודים גילו שבעצם, אין ליהדות מה להציע להם, והלכו למקומות אחרים והפרו אותם. יהודים אחרים החלו להתחיל לעצב את היהדות שלהם מחדש. כוח הכפיה של הרבנים נעלם ברגע שלאנשים היה לאן ללכת, וחלק עצום מהיהודים בחרו ללכת. אחרים הגיעו למסקנה שהיהדות הרבנית המאובנת לא מספיקה להם, ושהיא צריכה עדכון בהול. התוצאה היתה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ופרויקט ההשכלה היהודית הגדול.

ההשכלה, מצידה, היא אם הציונות. אבל הציונות רצחה את אמה: הציונות צמצמה את היהדות לכדי שבטיות ולכדי לאומנות. היא הפכה את היוצרות: במקום שמדינת היהודים תשרת את היהודים, תפקידם של היהודים הוא לשרת את מדינת היהודים, ואין שום משמעות אחרת ליהדות. היהודי המשכיל ביותר והמעמיק ביותר, אם בחר לחיות בלונדון, נחשב בעיניה לפחות יהודי ממי שהשיר את מורשתו כדי להפוך למוז’יק בקיבוץ.

כמובן, היתה לציונות בימי הקמתה שכבה אינטלקטואלית. אבל זו עשתה כמיטב יכולתה לוודא שלא יהיה לה דור המשך. ההשכלה היהודית המשיכה, אבל במקום אחר. ציונים שלא יודעים מדוע בעצם הם יהודים ומה הופך אותם ליהודים, ושיש להם בעיה להודות בגזענות של התפיסה האורתודוקסית שהם אימצו, אוהבים לדבר על “היהדות כתרבות.” אבל התפיסה של יהדות כתרבות בהכרח מוותרת על התפיסה שמוצא מכתיב זהות.

וכן, יש הרבה מאד תרבות יהודית. אבל בדרך כלל לא כאן.

* * *

כשיהודים אורתודוקסים מדברים על התבוללות, והרצוג אימץ את התפיסה האורתודוקסית על קרביה, הם מדברים על התבוללות האשה. הנקודה שגזענים מתנגדים דווקא לקיום יחסי מין של נשים מהגזע המועדף עם בני “הגזעים הנחותים” לא חדשה במיוחד, אבל ביהדות האורתודוקסית יש בה עוקץ מיוחד: אשה יהודיה ש”מתבוללת” מחסלת את עתיד הצאצאים היהודים שלה. הם יהיו יהודים, אבל אבודים. צאצאיו של זכר יהודי ששוכב עם לא יהודיה הם ממילא לא יהודים, כך שה”התבוללות” הזו מסוכנת פחות.

בקצרה, הפחד הציוני מנישואי תערובת הוא אימוץ של העמדה האורתודוקסית, שבהכרח רואה את האשה כמשועבדת יותר לצרכי העם והגזע. הדגש האורתודוקסי-ציוני על החשיבות שבמניעת זכות הבחירה של אשה מוביל לתפיסה שלאשה יש זכויות שלגבר היהודי מותר לשלול. כמו הזכות להחליט מה היא עושה עם עצמה.

או איפה היא צועדת.

* * *

בשנים האחרונות סובלת ישראל ממגפה של הדרת נשים. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, כמו שירת נשים בציבור, הופכות לשנויות במחלוקת. שר התחבורה תמך בחרדים שביקשו לדחוק את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס. בבית שמש מנהלת המשטרה בעל כורחה קרב מאסף כנגד סגירת רחובות למעבר נשים. שר הפנים דרעי מסרב במשך שנים ליישם החלטה של הממשלה שקובעת שעליו להוציא צווים נגדש הדרת נשים. והשבוע ערכה התנועה הגזענית ביותר בישראל, חב”ד, אירוע מתריס דווקא בכיכר רבין, וערכה אותו תוך הפרדה בין גברים לנשים.

עיריית תל אביב, שהכריזה בשבוע שעבר על כך שלא תאפשר אירועי הדרה במקומות ציבוריים, גילתה באיחור שהיא אישרה לחב”ד לערוך אירוע הדרה. היא שללה את הרשיון של האירוע. חב”ד הלכה לבית המשפט, ושם הורה השופט קובי ורדי לקיים את האירוע, וזאת לאחר שהמארגנים הודיעו שלא יכפו הפרדה.

בפועל, כמובן, למילה של גזעני חב”ד אין שום משמעות. נשים שניסו להגיע למקום גילו ששוטרים מונעים את כניסתן, בכלל זה באלימות; אלימות של חב”דניקים הופנתה כלפי נשים וגברים שעמדו לצידן; גברים לא הורשו להכנס לחלק של הנשים; אשה בלתי מעורבת, שירדה מאוטובוס סמוך לכיכר כדי להגיע לביתה, ספגה יריקות מהצאן הקדוש; והאירוע טבע, פחות או יותר, בתודעה הציבורית. כמה חברות כנסת מחו ונרשמו פוסטים זועמים; וזהו.

אחת הכיכרות הגדולות במדינה נסגרה לתנועת נשים. זה לא קרה בבית שמש. וזה התפוגג.

* * *

וזה לא יעצור בכיכר רבין. ההלכה היהודית היא אנטי-נשית במובהק. הרוב הציוני לא יכול להתמודד עם האורתודוקסיה, בדיוק משום שהוא ציוני. אחרי הכל, הציונות נשענת על התפיסה האורתודוקסית שאלוהים, גם אם הוא לא קיים, נתן לנו את הארץ. ומאחר והציונות הרגה את ההשכלה בקרב היהודים ששעו לה, היא לא הצליחה לפתח יהדות אחרת. ספק, בהנתן הסתירה הפנימית, אם יכלה לפתח כזו. במשך 70 שנה, מקום מדינת ישראל, אחרי כל הדיבורים על “מדינה יהודית”, לא הצליחו הציונים לטעון תוכן חיובי במילה “יהודי”. התוכן השלילי ברור: שלילת זכויותיהם של פלסטינים. אבל מה המשמעות הפוזיטיבית של המושג?

מאחר והציונות הקפידה להרוג את ההשכלה, והאדם היהודי החדש האידיאלי שלה היה קוזאק דובר עברית, לרוב היהודים בישראל אין מושג ממשי על יהדות. אף אחד לא דרש מהם אי פעם להקדיש מחשבה לזהות היהודית שלהם ולמשמעותה, בין השאר משום שהממשלה נשענה תמיד על האורתודוקסיה. הרבנים קובעים מיהו יהודי כשהוא מתחתן, נקבר, ומביא ילדים לעולם – בכל נקודה חשובה בחייו. והרבנים האלה הם תמיד אורתודוקסים. הרפורמים שואלים שאלות מציקות ומדברים יותר מדי על תיקון עולם. ולציונות די טוב עם העולם כפי שהוא. היא לא רוצה ערעור על הצדק שבכוח.

וכאמור, שנאת נשים היא חלק מובנה באורתודוקסיה. אפשר לטעון, וזו לא תהיה טענה מסובכת במיוחד להוכחה, ששנאת הנשים של האורתודוקסיה – שתמיד היתה שם – הודגשה ביתר שאת בדורות האחרונים כריאקציה לעליית זכויות הנשים; בדיוק כפי שהאורתודוקסיה עצמה היא ריאקציה להענקת זכויות האזרח ליהודים ולדרישה להתאים את היהדות לעולם המודרני. לא, האורתודוקסיה כאורתודוקסיה לא היתה שם קודם; השם הנכון לה הוא הריאקציה היהודית.

אף על פי כן, מאחר ורוב היהודים בישראל הם יהודים ריקים מתוכן; ומאחר והם לא קיבלו מעולם חינוך ליברלי; ומאחר והם נוטים לקבל את התפיסה האורתודוקסית של מהי יהדות; ומאחר והם רגילים לעמדה שאומרת שבענייני דוקטרינה האורתודוקסים צודקים (שהרי אין להם אתוס משלהם); ומאחר והאורתודוקסיה הכרחית לציונות, כדי לשמור על טענת “הארץ היא שלנו”; הרי שבסופו של דבר, הציונים צפויים לוותר על זכויות נשים כדי לרצות את האורתודוקסים. בסופו של דבר, הקשת הציונית מתמזגת עם הקשת האורתודוקסית ונבלעת בה.

הפלסטינים כבר התרגלו לשלם את המחיר על המיזוג הזה. בקרוב יגיע תורן של הנשים. רוצים להתיר את הפלונטר הזה? חסלו את המדינה הציונית, זו שהיהדות שלה בנויה על האורתודוקסיה.

וכן, זה ידרוש מאבק. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע למצבה של סעודיה, כדאי שנתייצב אליו. אשר ליהודי התפוצות – הם כנראה ישרדו את הרצוג. אם בכלל יקדישו לו תשומת לב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אלה לא חמגשיות, הטמטום בוער בראש חוצות, וארדן מחלק את ירושלים

עוד שלוש הערות על המצב

אלה לא חמגשיות: היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ בעל כורחו להגיש ביום חמישי כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. את רוב סעיפי האישום השליך מנדלבליט על עזרא סיידוף, מנהל המשק בבית ראש הממשלה, כביכול סיידוף ביצע את העבירות הללו על דעת עצמו, טענה שמעליבה את השכל הישר.

נתניהו ומלחכי פנכתו (הם קוראים לעצמם “התקשורת הימנית,” בחלק גדול מהמקרים) מיהרו לזעוק מרה ש”מעמידים אשת ראש ממשלה לדין על חמגשיות.” בולשיט. שרה נתניהו, כפי שאםשר לראות מכתב האישום (זהירות, מסמך), גנבה כ-395,000 ש”ח בכספי ציבור והוציאה אותם על ארוחות שף. לא רק שהארוחות הללו לא הגיעו בחמגשיות, נתניהו אף נהגה לבחור את המלצרים שיגישו את הארוחות הללו.

אבל אפילו אם מדובר היה בחמגשיות, אנחנו נשארים עם הסכום: כמעט 400,000 ש”ח. בואו נאמר שאם הפרקליטות היתה מוצאת אזרח שרימה כך את המדינה, זה לא היה נמשך שלוש שנים ולא היה מצריך את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.

יש פה עוד נקודה: נתניהו השחיתה את כל סביבתה. שורה של עובדי מדינה ועשרות עובדים בסקטור הפרטי היו מעורבים בזיוף חשבוניות במצוותה. ספק אם יש משהו ממאיר מהשחתה כזו. זו בפני עצמה סיבה לעונש כבד במיוחד.

ואחרי הכל, צריך לזכור: לא העכבר גנב, אלא החור גנב. לשרה נתניהו אין סמכות מכוח עצמה. היא אזרחית מן השורה. מי שנתן לה את הכוח ומי שמעמיד פנים שלא ידע מה קורה בביתו-שלו הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

הטמטום, הוא שורף, הוא שורף: הח”מ משתדל כמיטב יכולתו לא לעקוב אחרי המונדיאל, שלהבנתו המועטת הוא תחרות עולמית של 22 שחקנים, כדור אחד, שופט שמוצאו תמיד מפוקפק, כמה קוונים וקהל עצום של חוליגנים. רוב הזמן הוא מצליח להתחמק מידיעות בנושא ביעילות מועטה אך מיעילותה של נבחרת ישראל באי-השתתפות באירוע עצמו. אף על פי כן, אי אפשר היה להתחמק בסוף השבוע מידיעות על כך שנבחרת ארגנטינה נתקלה במשוכות מסוימות, וזאת בשל רמת הטמטום החריגה שהופגנה בישראל.

כידוע, נבחרת ארגנטינה בחרה לפני מספר שבועות לבטל משחק ידידות בישראל מסיבות שלא הובהרו עד תומן, שמצד אחד קושרו למנהגה השנוי במחלוקת של ישראל לירות באזרחים פלסטינים בלי סיבה ומצד שני לבהמיותה החריגה מן הרגיל של שרת הספורט. עם היוודע המה שלא קרה לנבחרת ארגנטינה, מיהרה שרת הספורט לכתוב ש”מי שמתעסק [עם “עם ישראל”] מתרסק”, רני רהב פלט צרף הברות לא ברור, ואפילו ב”ידיעות אחרונות” קישרו בין התבוסה (זו היתה תבוסה?) הארגנטינאית ובין החלטת הנבחרת לא לשחק בישראל.

כלומר, משרת הספורט ועד העיתון המוביל במדינה, רווחת ההנחה שיש יד אלוהית שמענישה את נבחרת ארגנטינה על חוצפתה כלפי שמיא. עכשיו, הדמון העיקרי של הדת היהודית, יהוה, הוא אכן טיפוס קטנוני ודי דוחה, והוא לגמרי מסוגל להתנהגות אלימה ואקראית; ההתמחות שלו היא בהרג ילדים, מבכורי מצרים עבור בבנו המת של דוד ועד הילדים שלעגו לנביא קרח.

עם זאת, בתקופה האחרונה הוא לא מי יודע מה פעיל. מירי רגב ומקדמי הטמטום הזה היו רוצים שנאמין שהדמון שלא היתה לו שום בעיה עם רציחתם של שישה מיליוני יהודים חטף את הג’ננה דווקא בגלל משחק כדורגל. נו, על זה כבר אמר הפילוסוף הקדום קסנופנס שאם לסוסים היו אלים, הם היו בדמות סוסים; אין להתפלא שמירי רגב יוצרת את יהוה מחדש בדמותה. ככה נראה היום השיח במדינה של עם שפעם התיימר להיות עם הספר.

אה, רגע, שניה: לוחשים לי באוזניה שרחל עזריה הצליחה לצאת לא פחות מטומטמת מרגב ורהב. אבל היא סוגדת לסוג אחר של דמון, הדמון שואה. מה אפשר לומר על זה? שאורוול צדק.

גלעד ארדן מחלק את ירושלים: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, הודיע בגאווה השבוע שהוא מקדם חוק שיעניק לחמושי מג”ב הפועלים במזרח ירושלים, ופורעים באוכלוסיה המתמרדת המקומית, את אותן ההגנות מפני תביעות שיש לחמושי צה”ל. לחמושי המשטרה יש חסינות כזו רק מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וארדן רוצה שהם יקבלו הגנה כזו גם במזרח ירושלים.

המשמעות הפשוטה של הצעת החוק הזו היא החרגה של מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי ריבוני, מתחומי ישראל. לחמושי מג”ב, הרי, אין הגנה כזו בתל אביב: אם הם יפוצצו עובר אורח אקראי במכות, ובהנחה שהם לא יצליחו לפברק לו אישום על תקיפת שוטרים, הם צפויים לתביעת נזיקין עצבנית.

וארדן, כרגיל, אפילו לא שם לב למה שהוא עושה. הוא כנראה לא יבין גם אם יסבירו לו לאט: הוא ציוני שרגיל למשוואה של “כמה שיותר שטח וכמה שפחות ערבים.” עם כל הקשקושים של הממשלה הנוכחית על “ריבונות”, היא לא באמת מבינה את המושג.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האנטישמים החדשים, העלילות של רוני דניאל, וכנופיית שי ניצן

שלוש הערות על המצב

האנטישמיות החדשה: אתם עשויים לזכור את ינון מגל כמטריד מיני שהדיח את עצמו מהכנסת אחרי שערוותו נחשפה. ובכן, מגל נשאר אחד ממעצבי דעת הקהל של הימין היהודי, והשבוע הוא תקף ברדיו את “התקשורת האמריקאית הליברלית היהודית.” הוציא לריצ’רד ספנסר וליוזף גבלס את המילים מהפה. רק חסר היה שיאמר lugenpresse.

מגל לא התבלבל. הוא מיהר לומר שאכן, “באמת יצא קצת אנטישמי”, אבל בלי למצמץ אמר ש”חלק גדול מהביקורת בארה”ב גם על ממשל טראמפ וגם על ישראל” – שימו לב איך הם התאחדו – “עד אנטישמיות של ממש נעשית על ידי יהודים.” באופן כללי, כמו אנטישמים רבים אחרים, מגל לא מרוצה ממה שהוא מכנה “דומיננטיות היתר של יהודים.” שוב, גם על זה ריצ’רד ספנסר ויוזף גבלס היו חותמים בעיניים עצומות.

yinon magal

הימין היהודי תמיד היה קצת אנטישמי. כלומר, הוא היה מאד אנטישמי, השתמש בכל המושגים האנטישמיים, אבל די התבייש להיות כזה. בכל זאת, לא נעים. אבל האנטישמים והאנטישמים היהודים מחזיקים באותן תפיסות. מגל, כזכור, טוען שהוא “קודם כל יהודי”. בפועל, כמובן, הוא קודם כל גבר מטריד מינית. אבל מסתבר שלשיטתו יהדות חיה בכפיפה אחת עם אנטישמיות.

עלילות ללא מחיר: יש אחד, רוני דניאל, סא”ל בדימוס, שמשמש כנציג המוטמע של דובר צה”ל בערוץ 2. לשם כך, כמקובל, הוא משתמש בכיסוי של “כתב צבאי.” לפני כשבועיים, שימש דניאל כפרשן בדיון שעסק בפשיעה במגזר הערבי. נו, אתם יודעים, כל הערבים הם אויבים אז פרשננו לענייני אויבים הוא הפרשן הנכון. במהלך הדיון, טפל דניאל עלילה על חברי הכנסת הפלסטינים, כביכול “הח”כים הערבים אף פעם לא עושים שום דבר כדי לטפל בפשיעה ובמקרי הרצח.”

כל מי שעוקב אחרי הח”כים הפלסטינים (כנראה שדניאל איננו מהאנשים האלה) יודע שהטענה הזו שקרית. בדיקה של עקיבא נוביק, למשל, העלתה שנבחרי הציבור הפלסטיניים מגישים הצעות חוק בעיקר בעניינים הקשורים לישראל והמגזר הפלסטיני בה; מתוך 3,500 הצעות חוק שהגישו, רק 95 עסקו בנושאים לאומיים.

כמובן, עצם העיסוק בשאלה הזו מיועד להוריד את הח”כים הפלסטינים למדרגה של חברי מועצת עיר: שיתעסקו בביוב שלהם ושלא יתעסקו בנושאים לאומיים. בחברת החדשות הוסיפו חטא על פשע ואמרו שהם לא מתכוונים להתנצל, כי “זוהי תפיסה נרחבת ולכן דעתו של רוני דניאל איננה מופרכת או פוגענית.” היא הופרכה על ידי הנתונים, אבל עזבו אתכם. ממתי מצפים שהנציג המוטמע של דובר צה”ל ישתמש בעובדות? זה מנוגד לאתוס.

כנופיית שי ניצן: בתחילת השבוע למדנו בתדהמה שגונן שגב, שר לשעבר ועבריין בעל מוניטין, הואשם על ידי התביעה בריגול ובגידה (”סיוע לאויב במלחמתו” הוא הסעיף הרשמי) למען איראן. על פי הדיווחים שהועברו לתקשורת, שגב העביר לאיראנים מידע רגיש – ככל הנראה, מה שלמד מהגישה שלו כשר האנרגיה לוועדת האנרגיה האטומית.

אם זה היה נכון, זה היה מרעיש. אבל הבוקר כבר החלו בפרקליטות לחפש דרך לרדת מהעץ. בכיר בפרקליטות אמר לידיעות אחרונות ששגב פנה לבכירים במערכת הבטחון ועדכן אותם על המגעים עם האיראנים, מה שתואם את טענת עורכי דינו של שגב שהוא רצה להיות סוכן כפול.

לחלק מהאנשים יש סטיות. לא שיש שום דבר לא בסדר בזה. יש מי שאוהב משחקי נשימה ויש מי שאוהב משחקי ריגול. גונן שגב כנראה חיפש קצת ריגושים בחיים ונכנס מרצונו למשחק המסוכן מאד של סוכן כפול; אולי קיווה שבכך הוא יחזיר לעצמו, לפחות בקרב חלק מהאליטה הישראלית, חלק משמו הטוב.

עכשיו, אחת משתיים. או שהפרקליטות לא ידעה לפני שהגישה את כתב האישום על כך ששגב עמד במגעים עם המודיעין הישראלי, ובמקרה הזה היא מטומטמת עד כדי כאב; או שהיא ידעה על כך, ואף על פי כן הגישה בציניות נפשעת כתב אישום על בגידה ביודעה שהסעיף הנכון הוא מגע עם סוכן זר, בתקווה שהאימה שמטיל סעיף הבגידה תגרום לשגב להודות בעבירה פחותה יותר. אחרי הכל, הפרקליטות חייבת הסכמי טיעון, כי תחת שי ניצן היא התנוונה ולא יודעת לערוך משפט ראיות. בהתחשב בהיסטוריה של הפרקליעות בתחומי בטחון – מטלי פחימה ועד תא”ל יצחק יעקב – ההנחה המתבקשת היא רשעות, לא טמטום.

גונן שגב הוא נוכל שהורשע גם בסחר בסמים. אלוהים רק יודעת איך הוא הגיע לכנסת ולממשלה. אבל בוגד הוא כנראה לא. לשי ניצן לא היתה בעיה להכתים אותו ככזה לצרכים טקטיים. גם זה צריך להרשם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עינויים בדלת האחורית

בית המשפט הישראלי מאשר עינויים, ומוודא שהמענים לא יעמדו לדין

“לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אמרתי להם: ‘תהרגו אותי, תביאו לי רעל.’ אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” – העצור הקטין א’, בית משפט השלום, בפני השופט המאולף ארז נוריאלי, דצמבר 2015

ובכן, עכשיו אנחנו יכולים לדעת יותר פרטים. החקירה האחרונה הזו של א’ במסגרת מה שמכונה בלשון נקיה “חקירת צורך” התרחשה ב-16.12.15. א’, בן 17 בעת מעצרו, עבר שלוש “חקירות צורך”, במסגרתן, כתבה אתמול (ג’) השופטת לורך בהחלטתה במשפט הזוטא בםרשת דומא, הופעלו נגדו “אמצעים מיוחדים” (המרכאות הכפולות במקור). חקירת העינויים הראשונה נערכה ב-12.12.15 בשעה 20:00; הוא הודה בה בפגיעה ברכוש של פלסטינים. ב-13.12.15 ביצע א’ נסיון התאבדות באמצעות סכין מאולתרת מנייר כסף; הפרקליטות תטען מאוחר יותר שמדובר היה בפגיעה עצמית שמטרתה מניעת המשך העינויים. בפרקליטות חשבו שפגיעה עצמית של עציר כדי להמנע מחקירה היא תירוץ סביר, כמסתבר..

בין הלילה של ה-13 ל-14 בדצמבר עבר א’ את חקירת העינויים השניה, ובה הוא הודה בחלקו במה שהשב”כ כינה “תשתית המרד”, ומסר שמות של 17 פעילים אחרים. ב-15.12.15, בפני חוקר המשטרה רס”ב אבי טבעוני, אמר א’ “מאחר ואני מנוע מלהתייעץ עם עורך דין, אני כרגע מסרב להגיב לחשדות שהוצאו ממני בלחץ בלתי סביר והסירוב שלי להגיב איננו אומר שהן אכן נכונות.” אחר כך שמר א’ על זכות השתיקה.

באותו היום, בין 19:15 ל-21:30, נחקר א’ שוב על ידי איש שב”כ, ובסיום החקירה הזו הועבר לרס”ר המשטרה פיני ספיר. שימו לב לשיטה הזו: היא מופעלת על ידי השב”כ גם כנגד פלסטינים. הנחקר עובר עינויים, אומר מה שהוא אומר לאיש השב”כ, אבל מאחר והשב”כ יודע שלתזכירים שלו מתייחסים בספקנות, הנחקר מועבר לשוטר. שם, לכאורה, מרצונו החופשי, הוא מודה בפני השוטר במה שכבר אמר לשב”כ. עו”ד לאה צמל הוכיחה, לפני כעשר שנים, שבחלק מהמקרים איש השב”כ – שרשמית, איננו במקום – עומד מאחורי חוקר המשטרה ומכתיב לו את ההודאה, ולאחר שהשוטר מסיים לכתוב הנחקר חותם שמסר את ההודאה מרצונו. מספר פעמים, הצליחה צמל להביא חוקרי משטרה להודות שאין להם מושג מה כתוב בתזכיר שהם חתומים עליו – וזאת משום שהוא הוכתב להם.

א’ שיבש את המשחק. כשהובא בפני רס”ר ספיר, הוא שב והכחיש את ההודאה שהוצאה ממנו במעורבות בפיגוע בדומא, ושב והדגיש שהיא הוצאה בפניו בעינויים. זה היה, שוב, ב-15.12.15 בסביבות השעה 21:30. כחמש שעות לאחר מכן, ב-16.12.15 בשעה 02:00, נלקח א’ לעינויים (”חקירה באמצעים מיוחדים”, בלשונה של השופטת לורך) שנמשכו עד השעה 08:15; אז נלקח א’ להארכת מעצר בפני השופט ארז נוריאלי.

אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר, האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה?

יש. אבל הוא בוחר שלא להשתמש בה.

* * *

תיאור המאורעות פה מגיע מתוך החלק שהותר לפרסום של פסק הדין במשפט דומא ההחלטה במשפט הזוטא סביב הרצח בדומא, שנשלח אלי במייל. השופטת לורך מציינת (סעיף 469) שיש ספק אם חקירת העינויים השלישית של א’ בכלל חוקית, לאור העובדה שחוק הנוער אוסר על חקירת קטינים בין השעות 22:00 ו-07:00; אבל השב”כ רואה את עצמו פטור מהחוק, והשופטת ציינה שחותמת גומ… אה, סליחה, חוקר בכיר, אישר את החקירה. בסעיף 480, קובעת השופטת לורך כי אף שא’ התלונן על אלימות מצד חוקריו, כמו גם על העינוי הידוע כמניעת שינה, היא לא מתייחסת לנושא כי “אין טענה בפיו של הנאשם כי […] האלימות שנטען כי הופעלה נגדו ע”י [החוקר] אסף הובילו לשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו.”

זו נקודה שצריך להתעכב עליה. בפסיקתה, שהכתה אתמול (ג’) גלים, סירבה לורך לקבל את כל ההודאות שנגבו במהלך “חקירות צורך” או “חקירות באמצעים מיוחדים.” זה נשמע טוב, אפילו טוב מאד, עד שיורדים לפרטים. כאן קריטיים סעיפים 19 ו-20 להחלטה:

“יש לפסול את כל ההודאות שנגבו במהלך חקירות הצורך של כל אחד מהנאשמים, מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות. יודגש כי קביעה זו איננה קביעה גורפת אודות תוצרי חקירות צורך באשר הן. מדובר בהכרעה הנוגעת לענייננו בלבד […] לא בכדי אף התביעה איננה מבקשת לאמץ את התוצרים הישירים של חקירות הצורך.

“נוכח תוצאה זו [החלטתה של הפרקליטות להמנע מהשימוש בתוצרי חקירת העינויים – יצ”ג] אין צורך להכריע בשאלה האם האמצעים המיוחדים עולים כדי עינויים, כהגדרת מונח זה בדין הבינלאומי או בפסיקה הישראלית.” (ההדגשה שלי.)

מה קורה פה? קורים שלושה דברים:

א. יש פה פסיקה ראשונה של בית משפט ישראלי על כך שתוצאות ישירות של “חקירה באמצעים מיוחדים” אינן קבילות. זה חיובי, כי למרות שלורך מנסה לצמצם את ההחלטה שלה למקרה הספציפי, ההחלטה הזו תהווה תקדים.

ב. לורך פוסקת ש”אמצעים מיוחדים” יכולים להחשב לעינויים, אבל…

ג. מתעקשת לא לברר את הנקודה הזו. זו, בדיוק זו, הסיבה לכך שהפרקליטות החליטה שלא להשתמש בתוצרי העינויים.

ובכן, מהם עינויים?

האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים (אושררה ע”י ישראל ב-4.8.1991; נכנסה לתוקף ב-2.11.1991) מגדירה עינויים, בין השאר, כ”מעשה אשר באמצעותו נגרם לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו” (סעיף 1 א’ לאמנה). סעיף 2 ב’ לאמנה קובע כי “אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי יציבות פוליטית ופנימית או מצב חירום אחר כצידוק לעינויים”; סעיף ג’ קובע כי “אין להיאחז בפקודה של ממונה או רשות ציבורית כצידוק לעינויים.”

שניה, אתה רץ, תאמרו לי. לורך הרי במפורש לא קבעה שמדובר בעינויים. נכון. ובכן, אני מפנה אתכם לסעיף 12 לאמנה: “כל מדינה חברה תבטיח כי רשויותיה המוסמכות יערכו חקירה ללא דיחוי וללא משוא פנים, כל אימת שיש יסוד סביר להאמין כי בוצע מעשה עינוי בשטח שבסמכותה השיפוטית.” לצורך סעיף זה, לורך היא “רשות מוסמכת.” חשוב לציין שבמשתמע, לורך (והפרקליטות!) הכירו בכך שמדובר בעינויים, משום שסעיף 15 לאמנה קובע כי “הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם.”

אבל נניח שניה לפורמליסטיקה. בפני השופט נוריאלי ובפני השופטת לורך הובא צעיר בן 17, שעבר עינויים קשים. חובתם הראשונית היתה להגן עליו ולהוציא אותו מידי המענים. הם מעלו בחובתם זו. חובתם השניה היתה להביא לחקירת המענים. שניהם התחמקו מחובתם זו.

כשלורך פוסקת שאין מקום לבדוק האם מדובר בעינויים, היא פועלת במפורש בניגוד לאמנה נגד עינויים. עינויים, נזכיר, הם פשע נגד האנושות. מסתבר שהשופטת לורך חיה עם זה די טוב.

מההחלטה עולה עוד שהמשטרה החשאית שלנו מצאה שטיק מבריק. זוכרים את הביטוי “חקירת צורך”? ובכן, בניגוד לסעיף 2 ב’ לאמנה נגד עינויים, הרשויות בישראל נוטות לאשר חקירת עינויים בלי חקירה ודרישה אם יש “חשש” לכך שעשוי להתבצע פיגוע. כפי שאפשר להבין, “חקירת צורך” היא, ובכן, במקרה שיש בו צורך: משהו איום עומד לקרות, משהו שאנחנו מניחים שיהיה חמור יותר מפגיעה בזכויות של אדם אחד, ועל כן יש להפר את זכויותיו הבסיסיות ביותר.

מעבר לכך שהלוגיקה הזו פגומה, “חקירת צורך” בעליל מתייחסת למקרה עתידי: מישהו מסתובב אי שם עם פצצה מתקתקת, ולנו יש מידע שהוא מעל לכל ספק שהאיש שעצרנו מחזיק במידע שיוכל לעצור את הפיגוע. כידוע, שום דבר לא ודאי. אתה אף פעם לא יודע האם האיש שאתה מחזיק יודע את מה שאמרו לך שהוא יודע. אתה מפר זכויות בסיס של אדם על סמך הנחה. לא ודאות, הנחה. אבל, שוב, נניח לזה. חקירת צורך מתייחסת למניעת אירוע עתידי.

אבל א’ ובן אוליאל, החשודים בפרשת דומא, לא נעצרו בגלל אירוע עתידי. הם נעצרו בגלל אירוע שכבר קרה, רצח משפחת דוואבשה בדומא. אז מאיפה צץ “הצורך”? ובכן, המשטרה החשאית אומרת שזה נכון שהיא חקרה אותם והוציאה מהם הודאות על פרשת דומא, אבל היא למעשה תכננה לחקור אותם על שורה של דברים אחרים, שכוללים פיגועים אפשריים עתידיים. וזה נכון, הודתה המשטרה החשאית, היא לא שומרת רישומים טובים מהחקירות (השופטת לורך הקדישה כמה פרקים חמוצים לנושא), והיא מתעקשת לא להקליט חקירות, כך שלעולם לא נדע כמה אמת יש בטענה הזו; אבל מה, לא תסמכו עלינו?

וכך מחלחלים העינויים חזרה. קודם כל בשל תמיכתה המתרפסת של הפרקליטות במענים – תמיד במענים – עבור בחששם של השופטים להתעמת עם המשטרה החשאית, וכלה בתפיסה שאומרת שחקירות “צורך” יכולות להתרחב הרבה, הרבה מעבר לצורך. הן יכולות, למשל, גם לחקור פשעי עבר.

נניח עכשיו לפרכות נוספות בהחלטה של לורך, כמו התפיסה המשונה שאם מישהו מוסר הודאה כתוצאה מעינויים אז ההודאה שמסר במהלך העינויים נפסלת, אבל לא ההודאות שהוא מסר כמה שעות אחר כך. כביכול, העינויים פוסקים. כביכול, הנחקר לא יודע שאפשר יהיה לחדש אותם בכל רגע. כביכול, החשש שלו מן העינויים לא משחק תפקיד.

עוד יום, עוד פרק של חרפה בתולדות המשפט הישראלי. עוד יום שבו מעונה לא זוכה לצדק והמענה חומק מן הדין. יש להבהיר: א’ הוא ככל הנראה אדם לא סימפטי. הודאות שהוא מסר ללא “חקירת צורך” שמות אותו בלב הנסיון להפיל את המשטר בישראל על ידי פיגועים נגד לא יהודים, שבתורם היו אמורים לפוצץ את כל האזור. לא קשה להאמין שכמו נערים רבים אחרים, גם הוא התלהב מהרעיון של גאולה באמצעות שפיכת דם.

ואף על פי כן, אסור היה לענות אותו. ואף על פי שהוא ככל הנראה אדם לא סימפטי, הוא בכל זאת אדם ויש לו זכויות בסיס. לו, ולכל האלפים של צעירים פלסטינים שהמשטרה החשאית שלנו מענה מדי שנה ושעניינם כלל לא עולה לכותרות העיתונים שלנו.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד אמון הציבור

איך קורמת קונספירציה של ממש עור וגידים

הבעיה עם פסילה על הסף של תיאוריות קונספירציה היא שיש לא מעט קונספירציות. כלומר, יש מצבים שבהם בכירים בשלטון או בכירים בחברה קושרים נגד הציבור בדרכים בלתי נתפסות. הדוגמא הקלאסית לקונספירציה בלתי סבירה שהתרחשה בכל זאת היא פרשת P2/Gladio באיטליה, סבך בלתי אפשרי לכאורה של מיליציות ימניות, כסף של ה-CIA, תוכנית למאבק בפלישה סובייטית שנשכחה, הוותיקן, בנקים גדולים וראשי מפלגות הימין שבנו תכנית שנקראה “אסטרטגיית המתחים” שמטרתה היתה לזייף פיגועים של ארגוני שמאל שבוצעו בפועל על ידי ארגוני ימין, כדי לשמר את כוחו של הימין בבחירות. אבל היום (ב’) חשף הארץ שלא צריך לחיות באיטליה של שנות ה-70 וה-80 כדי לחוות משהו מסוג זה.

נחזיר אתכם, ברשותכם, שנה וחצי אחורה: ינואר 2017, קלגסי משטרת ישראל מגיעים לפנות את אום אל חיראן כדי לאפשר הקמה במקום ישוב ליהודים בלבד, חירן. במהלך האירוע, פותחים שוטרים בירי לעבר מורה מקומי, יעקוב אלקיאען, ופוצעים אותו. אלקיאען מאבד שליטה על הרכב, וכתוצאה מהאירוע נהרג השוטר ארז לוי; השוטרים ממטירים עוד אש לעבר אל קיאען, מונעים ממנו טיפול רפואי ובכך הופכים הרג לרצח. מיד לאחר מכן איבדו המפכ”ל אלשיך והשר ארדן שליטה על הסוגרים, וטענו שאלקיאען היה מחבל של דאע”ש. הראיות: הוא סימן פסוק בקוראן שדיבר על חיים לאחר המוות, ונמצאו אצלו שלושה עותקים של גליון ישראל היום, שדן בין השאר בפיגוע – אבל, מעשה שטן, בהצלחה של בית ספרו של אלקיאען.

הפרשה היתה מביכה מאד לארדן ואלשיך. למזלם, עמד לרשותם משרתם של כל האדונים: פרקליט המדינה שי ניצן, האיש שעוד לא מצא עוול שאי אפשר להגן עליו. בתחילת מאי השנה, סגר ניצן את תיק אלקיאען כשהוא קובע שאי אפשר לקבוע האם היה מדובר בפיגוע או לא. זאת, למרות שחקירת מח”ש קבעה במפורש שלא היה מדובר בפיגוע. הנער לעניינים מלוכלכים ארדן מיהר לנצל את ההזדמנות, וטען שיש לפתוח מחדש את חקירת השב”כ, שלדבריו “נפסקה לפני שאי אפשר היה לקבוע האם היה מדובר פיגוע.”

אה, כן. חקירת השב”כ. במשך חודשים, טען אלשיך (סליחה, “בכירים במשטרה”) שיש דו”ח סודי של השב”כ שקובע שמדובר בפיגוע, ושמח”ש לא התייחסה אליו. “גורמים במשטרה” (רוני אלשיך) טענו שמדובר בשיבוש חקירה. עד כדי כך.

הבוקר (ב’) חשף “הארץ” את המסמך. מה שנכתב בו שונה משמעותית ממה שאלשיך וסריסיו טענו בתקשורת. רכז השב”כ חקר את המעורבים במקום, כולל את השוטר שירה באלקיאען – שמסר לו גרסה שונה מהותית מזו שמסר אחר כך למח”ש – והגיע למסקנה שלא רק שאין שום ראיה לפיגוע מתוכנן מצד אלקיאען, אלא שגם אין סיכוי סביר לפיגוע ספונטני; יתר על כן, בעדותו במח”ש, אמר רכז השב”כ שמותם של אלקיאען ושל השוטר לוי היה תוצאה של “כשל מבצעי חמור של השוטרים.”

וראו זה פלא: למרות המסקנה הזו של השב”כ, ולמרות העמדה החד משמעית של מח”ש, קבע שי ניצן לפני כחודש וחצי שאי אפשר לשלול את האפשרות שאלקיאען ביצע פיגוע. הוא עשה זאת למרות התנגדות נחרצת של בכירי הפרקליטות. הארץ דיווח, וניצן מכחיש, שאמר בישיבה מקצועית ש”יש בפרשה משפחה שלישית שיש להתחשב בה – משפחת אלשיך.”

אז מה היה לנו פה:

שוטרים חסרי אחריות פתחו באש לעבר אזרח שלא ביצע כל עבירה, מנעו ממנו טיפול רפואי ובכך רצחו אותו.

כדי לכסת”ח את הרצח, מיהרו המפכ”ל ושר המשטרה להפיץ שמועות חסרות בסיס על כך שההרוג היה מחבל. מאוחר יותר, הם ימציאו מסמך שב”כ שתומך בעמדתם – מתוך ידיעה שלאזרח הפשוט אין כל יכולת לברר מה נאמר במסמכי השב”כ, ומתוך אמונה שתחת החסיון של השב”כ הם יוכלו לבצע מניפולציה במודיעין ולהעליל עלילת שווא על אדם שהם אחראים לרציחתו. (לא למותר לציין שהמשטרה ניסתה גם למנוע את קבורתו של אלקיאען, בתואנות שקריות על “מידע סודי” שנמצא ברשותה.)

פרקליט המדינה שי ניצן, למרות שהיו בפניו עמדות חד משמעיות של השב”כ ושל מח”ש לפיהן לא היה פה כל פיגוע אלא תאונה, ויותר מכך – תאונה שנגרמה באשמתה המוחלטת של המשטרה, שיבש הליכי משפט, סגר את התיק נגד השוטרים, והצטרף לעלילה של ארדן ואלשיך נגד אלקיאען. ניצן, כמובן, לא טרח לציין את המסמך של השב”כ.

כלומר, פרקליט המדינה קשר יחד עם מפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים כדי להעלים ראיות ולהכתים את שמו של אדם חף מפשע, וזאת כדי למנוע מבוכה מהשניים והכוח שהם אחראים עליו. שי ניצן עשה כמיטב יכולתו כדי להוריד את הרצח של אלקיאען על ידי המשטרה מעל סדר היום ולוודא שהאחראים לפשע לא יבואו על עונשם.

סביר להניח שאוכלי לחם הציבור שירו באזרח ואחר כך מנעו ממנו טיפול רפואי עד שמת כבר לא יועמדו לדין. המערכת כבר עשתה את שלה. אבל אנחנו יודעים מי קשר נגדנו: רוני אלשיך, גלעד ארדן, שי ניצן. הראשים האלה צריכים להיות על שיפוד, הקריירות הללו צריכות להסתיים בקלון – כלומר, יותר קלון משכבר יש בהן. אחרת ימשיכו משרתי הציבור לרצוח את הציבור, כשהם יודעים שתמיד יעמוד להם שי ניצן, מסיר כתמי הדם הרשמי של מדינת ישראל.

האסון שבקונספירציות הוא אובדן האמון של הציבור במשרתיו, אובדן ציני, ארסי, איטי שמלמד את האזרח שכל מה שאומר השלטון הוא שקר עד שיוכח אחרת. מדינה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור; כאשר הוא אובד, היא קורסת לתוך קלפטוקרטיה, שלטון גנבים. במקום שבו הפקיד מכסה על כל פשע, וזו ההתמחות של שי ניצן (ראו מקרה רות דוד), לא נותרת אלא קליפה ריקה של משטר שאיבד את תמיכת הציבור. על ארדן ואלשיך מיותר להכביר מילים; ספק אם מישהו האמין להם מלכתחילה. ניצן העניק להם משאריות הלגיטימיות הגוועת של תפקידו, ובכך הזנה אותו שוב. אם על הדמוקרטיה הישראלית לחיות, על שי ניצן לעלות על טיל.

עדכון: עדאלה הודיעו היום (ב’) שהם עותרים לבג”ץ כנגד החלטת נשיאות הכנסת לפסול ללא דיון את הצעת חוק היסוד שקובעת שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה. התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט האחרון. אעדכן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם יהודית, לא דמוקרטית

הכנסת הכריזה השבוע על כך שהדמוקרטיה הישראלית היא ליהודים בלבד

באופן חריג, פסלה השבוע נשיאות הכנסת הצעת חוק של הרשימה המשותפת – הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת כל אזרחיה – ואסרה על הבאתה לדיון. החוק, כפי שאפשר להבין משמו, רצה לקבוע שישראל איננה מדינה השייכת ליהודיה אלא לכל תושביה. נשיאות הכנסת הגיעה למסקנה שזו הצעת חוק מסוכנת מכדי להביא אותה להצבעה.

הסיכוי של הצעת החוק הזו לעבור ולו קריאה טרומית משול לסיכוי שחזיר מטוגן, עם תפוח בפה, יוכל לעופף. נציגי המפלגות הבאות תמכו במניעת ההצבעה: הליכוד, העבודה, יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו ויהדות התורה. נציג של סיעה נוספת, בצלאל סמוטריץ’ מהאחים היהודים, נמנע משום שסבר שלהחלטה כזו יש צורך בחוק יסוד, לא בהחלטה של נשיאות הכנסת. יחד עם שמונת הח”כים של האחים היהודים, 95 ח”כים היו מתייצבים במליאה נגד הצעת החוק. ואף על פי כן, היא נתפסה כמסוכנת מדי לעלות לדיון.

מה בעייתי בהצעת החוק? היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, אמר זאת במפורש: “[הצעת החוק] כוללת שורה של סעיפים שנועדו ךשנות את אופיה של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה שבה יש מעמד שווה מבחינה לאומית ללאום היהודי וללאום הערבי.”

כלומר, עצם הדיון בהצעת החוק היה מעלה לדיון שאלות מטרידות, שמוכיחות – שוב – שמדינה דמוקרטית ומדינה יהודית אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת. הן תרתי דסתרי. מדינה דמוקרטית מאפשרת שינוי של המשטר שלה. בריטניה הקפיטליסטית היתה תחת שליטה של מפלגה סוציאליסטית. כמעט כל מדינה דמוקרטית (סליחה, שוויץ!) העניקה זכות הצבעה לנשים בשנות העשרה או העשרים של המאה ה-20. זכות ההצבעה בארה”ב כיום לא דומה לזכות ההצבעה שהיתה בה ב-1791, או אפילו לזכות ההצבעה בשנות ה-60 של המאה ה-19. מדינות המערב הפכו, לא בלי דם ואש, ממשטר של המעמד העליון והבורגני למשטר שנאלץ להעניק זכויות למעמד העובדים. זה קרה בזכות מאבק עקשני, לעתים קרובות חוץ פרלמנטרי אבל תמיד מלווה באגף פרלמנטרי.

זה לא היה כל כך מזמן: כפי שציין אובמה בשנה ה-50 למצעד בסלמה, הצועדים “כונו קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מבחוץ, דגנרטים מוסרית ומינית וגרוע מכך – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם.” המצעד בסלמה היה האגף החוץ-פרלמנטרי; האלימות שהפגינה המשטרה של המשטר הלבן – אלימות שחיונית להדגשת העוול שבמשטר, אלימות שבלעדיה, בלי הקבר שבמורד שלה, אין כובשים את ההר – אילצה את האגף הפרלמנטרי, שהוא תמיד מהוסס יותר, “מהוגן” יותר מהאגף האקטיביסטי, לקבל את חוקי זכויות האזרח.

עכשיו פסלה הכנסת הציונית את האפשרות של שינוי פרלמנטרי. לישראל יש משטר אחד: מדינה יהודית. הדמוקרטיה משנית לה: הרי שנינו מרבותינו שהוגים “יהודית ודמוקרטית.” הוו’ הזו, שאומרת שמדובר בסרח עודף, שבבוא עת העימות דינו להשמט.

ומהי אותה מדינה יהודית? ובכן, באופן מביך, הסיעות שהפילו את הצעת החוק של המשותפת לא מסוגלות להסכים על כך. לא פשוט לדעת מה דעתו של הליכוד על מדינה יהודית, שכן במסגרת הפיכתו למפלגה מלוכנית אין לו כלל מצע; אבל בין יהדות התורה ובין יש לפיד, בין מפלגת העבודה ובין האחים היהודים, אפילו בין הכחלוניאדה והליברמניאדה, יש מחלוקות אינסופיות בשאלה הזו.

אבל על נקודה אחת יש הסכמה: תהא אשר תהא המדינה היהודית, יהא פרצופה אשר יהא, היא לא תהיה מדינתם של הפלסטינים הישראלים ודיוקנה לא יכיל את תווי פניהם.

כלומר, אפשר לבזבז חמצן יקר וזמן על השאלה האם יכולה להיות מדינה יהודית שיכולה להיות גם דמוקרטית; במציאות הקיימת, לא במציאות באיזה מישור אידאי, במציאות שמתווים נציגיהם של רוב מוחלט מיהודי ישראל, 20% מהאוכלוסיה לא רשאים לומר, בפורום העליון של הפוליטיאה המתכנה ישראלית, את עמדתם ביחס לצורה שבה צריכה המדינה להתנהל ולהיראות. הם יכולים להבחר, אבל הם לא יכולים להשפיע. והם יכולים להבחר, יותר ויותר, משום שאנחנו צריכים להעמיד פנים כלפי חוץ שאנחנו עוד לא לגמרי רוסיה.

יש לציין שדחיקת רגליהם של הח"כים הפלסטינים היא תהליך זוחל: בשתי הכנסות האחרונות, לא פסלה הנשיאות אף הצעת חוק. בפעם הקודמת שהיא פסלה הצעת חוק – ניחשתם – אלו היו הצעות חוק של ח”כ פלסטיני, אחמד טיבי. קודם לפסילות הללו, לא פסלה נשיאות הכנסת שום הצעת חוק. במקביל, מקדם יו”ר הכנסת – ההומו-סובייטיקוס יולי אדלשטיין – את הצעת חוק הלאום, שבמהותה מצמצמת את הדמוקרטיה ואת מרחב המחיה התודעתי של הפלסטינים הישראלים.

באירוע קשור, הורה בג”ץ השבוע לכנסת להסביר בתוך חודשיים מדוע היא פוסלת את נסיעתו לחו”ל של ח”כ יוסף ג’בארין (המשותפת) במימון של Jewish Voices for Peace. ההחלטה הזמנית היא בעתירה של ג’בארין כנגד החלטת ועדת האתיקה של הכנסת, וכנגד התיקון לכללי האתיקה שמאפשרת לכנסת למנוע נסיעה לחו”ל של ח”כ “במימון ארגון או גוף שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל.” הקוד האתי של הכנסת לא אוסר על קבלת מימון מגופים שקוראים להחיל את דין התורה במדינת ישראל. ואידך זיל גמור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)