החברים של ג'ורג'

למה סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי

פייסבוק היא נבל-על. הגיע הזמן להרעיב אותה

אתמול (א') סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי, כולל את עמוד הפייסבוק של הבלוג. חשבתי שמן הראוי להסביר מדוע.

פייסבוק תמיד עוררה בי דחיה וסלידה. פתחתי חשבון ראשון ב-2007 ומחקתי אותו בתחילת 2008. אלא שאז הייתי כתב טכנולוגי של כלכליסט, ולא היתה אפשרות לשמש בתפקיד הזה בלי חשבון פייסבוק. פתחתי אותו מחדש בחוסר רצון. בשנתיים האחרונות הפסקתי לכתוב בעמוד האישי שלי והתמקדתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אמרתי לעצמי שאני זקוק לו כדי לקדם את הרעיונות שלי, ושלמרות שמארק צוקרברג הוא נבל-על ופייסבוק היא הפסיכופטית שבחברות, ושהיא מקדמת כל דבר מאוס עלי אדמות, לוותר על האפשרות על הקול הזה תהיה טעות טקטית, ויתור על יכולת להשמיע קול שבקושי נשמע. בימים האחרונים, לאחר התחבטות ארוכה, החלטתי שהעמדה הזו בלתי מוסרית.

פייסבוק, כפי שהיא קיימת כעת, היא כלי מרכזי נגד דמוקרטיה וזכויות אדם ברחבי העולם. פייסבוק משתפת פעולה עם כל שלטון דכאני, מישראל (שאותה היא משרתת בדיכוי קולות פלסטיניים) ועד מיאמנר, שם היא שותפה ללא פחות מרצח עם. פייסבוק היא גם חברת הריגול הגדולה בעולם, שעוקבת אחרי כל אדם שמחובר ברשת, בין אם הוא פתח חשבון בה ובין אם לא. אני יודע שהיא תמשיך לרגל אחרי גם כשאסגור את החשבון, אבל זה כל כך משנה.

למה פייסבוק מסוכנת לדמוקרטיה? ראשית כל, משום שהיא שותפה מלאה לחתירה תחת הדמוקרטיה. התפיסה הבסיסית של דמוקרטיה אומרת שיש שוק דעות – ושבשוק הדעות הזה לכל אדם יש קול אחד. פייסבוק מאפשרת קיומם של מאות מיליוני חשבונות פיקטיביים, שמעוותים את שוק הדעות ומעניקים למי שיש לו יותר כסף וכוח יותר השפעה על הדיון. היא מאפשרת את קיומם של גדודי טרולים שתוקפים את מי שלא מוצא חן בעיניהם ומנסים לשבש את חייו ואת רצונו להשתתף בדיון פוליטי.

כל זה, למותר לציין, התקיים גם לפני פייסבוק – אבל קלות השיתוף בפייסבוק היתה שינוי איכותי, לא כמותי, בהטיית השיח. יתר על כן, פייסבוק לא מציגה למשתמש את הקולות של חבריו כפי שהוא חושב שהם: מחקר שנערך לפני מספר שנים מצא שרק 16% מהמידע שאדם נחשף אליו בפיד מגיע מחבריו. פייסבוק, בקצרה, היא מכונת תעמולה. לעתים, היא חורגת מכל גבול אתי – כפי שעשתה לפני שנים, כשבחנה האם היא יכולה להגביר את תחושת הדכאון או השמחה של משתמשיה. התשובה היא כן. היא עשתה את הניסוי הזה על מיליוני אנשים שלא נתנו את הסכמתם להשתתף בניסוי.

אני לוקה בדכאון מספר שנים. הסיכון במקרה קיצון של דכאון הוא התאבדות. העובדה שפייסבוק הרשתה לעצמה לשחק כך בחיים של אנשים, והעובדה שממשלות לא עשו שום דבר אחר כך, היתה עדות לכך שממשלות איבדו את היכולת לפקח על פייסבוק ולהגן על אזרחיהם. זו לבדה היתה עילה לפיגוע המוני בהנהלת החברה. זאת משום שאין לנו עוד כוח אחר להשפיע על פייסבוק. מדינות כבר חלשות ממנה. החוקים לא מסוגלים לעצור אותה. לכל היותר היא תספוג קנס שולי. והיא שילמה כמה קנסות כאלה, ולא שינתה את דרכיה. היה שווה לה.

פרשת קיימברידג’ אנליטיקה הבהירה את מירב הסכנה שבפייסבוק. היא מאפשרת לכל שחקן, בזוי ככל שיהיה, לדעת אינספור אינדיקטורים על כל משתמש. בהתאם, שחקנים כאלה – הקמפיינים של ברקזיט, של טראמפ, של נתניהו – יכולים להתאים מסריפ שיגיעו למשתמשים ספציפיים, ולהציג לכל משתמש תמונה אחרת של המציאות . התוצאה היא שפייסבוק מאפשרת פירוק של המציאות והרכבתה למשתמשים לפי צרכיהם של שחקנים פוליטיים. פייסבוק מאפשרת למחנה שמכחיש את המציאות – הדוגמה הבולטת ביותר היא ההתחממות הגלובלית – לשכנע אנשים שהגרסה שלהם, ה”עובדות האלטרנטיביות” שלהם, הן המציאות עצמה. ואם אנחנו לא מסוגלים לדבר על עובדות, אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון דמוקרטי מושכל.

כל זה היה ידוע כבר שנים. למה עכשיו? כי לאחרונה פייסבוק הודיעה שהיא תאפשר לשחקנים פוליטיים לפרסם שקרים במודע. כלומר, פייסבוק היא מכונת תעמולה עבור בצע כסף. מכונת תעמולה שכבר דרסה עיתונים וכלי תקשורת עצמאיים.

פייסבוק, שיא הקפיטליזם בימיו המאוחרים, היא סכנה מהותית למין האנושי, בכך שהיא מאיימת על היכולת שלו לקבל החלטות שאינן מתומרנות על ידי תועמלנים. היא משהו שצריך לשבור. לא ברור איך, די ברור שהמדינות לא מסוגלות לזה. ומאחר וזה לא הוגן לבקש מאדם רנדומלי שיקריב את חייו כדי לבצע פיגוע, המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לצאת ממנה ובכך להרעיב אותה. אני מקווה שתלכו בעקבותי ותסגרו את החשבון שלכם.

הבלוג ימשיך כמובן להתעדכן; אפשר יהיה לעקוב אחרי כתיבה יומיומית יותר בטוויטר, החשבון הוא @ygurvitz.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקרנף והשאלה האמריקאית: המקרה של גדי טאוב

גדי טאוב מטעה במכוון את קוראיו בשאלה שקשורה למלחמת האזרחים – שאלה שיש לה השלכות על ימינו

בדרך כלל אני משתדל, בהצלחה, להתעלם מגדי טאוב; אבל המאמר האחרון שלו (שיוצג כאן בצילומי מסך, כי אין לי כל כוונה להוריד מסך הידע בעולם על ידי קישור אליו) חירפן אותי יותר מדי. אז נפרק נא את האינטלקטואל בעיני עצמו.

הקדמה: המאמר של טאוב הוא תגובה למאמר של ד”ר תומר פרסיקו, שמפריך את התפיסה של טאוב, כביכול דמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא; פרסיקו מראה בהרחבה כיצד תפיסות הומניסטיות של שוויון ליוו את ארה”ב מרגע לידתה, ועוד קודם לו. בין השאר מציין פרסיקו את מלחמת האזרחים בארה”ב כדוגמא מובהקת לתפיסה של זכויות אדם.

טאוב, שהתואר שלו הוא בהיסטוריה של ארה”ב, חטף ג’ננה מכך שמישהו העז להכנס לטריטוריה שלו – תופעה מוכרת, למרבה הצער, בקרב אקדמאים חסרי בטחון – והתגובה שלו היא אד הומינם ארוך, מלווה בשורה של הטעיות ושקרים. למשל, הוא טוען ש”מכאן שהתפיסה האמריקאית תואמת לדעתו את עמדת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג” – טענה שפרסיקו כלל לא העלה.

כולנו חוטאים מדי פעם בהעמדת אנשי קש. מה שבא אחר כך איננו איש קש כלל. הוא מציב את טאוב כבור או כשקרן. ואני מתקשה להאמין שהוא בור. הטענה של טאוב היא שלינקולן לא שחרר את העבדים (בצו השחרור שלו מ-1863) מסיבות של זכויות אדם, אלא באמצעות “טיעון מפולפל”: לינקולן, כך טאוב, השתמש בסמכות של הנשיא להחרים רכוש אויב ואחר כך שחרר אותם. טאוב טען את זה ברצינות כזו, שלכמה שניות האמנתי לו.

taub1

ואז התאפסתי על עצמי. הנה הטקסט של הצהרת השחרור של לינקולן. הפכו בה והפכו בה, ואין שם שום אזכור לעבדים כאל רכוש אויב שנתפס. הנה הפסקה הרלוונטית:

“That on the first day of January in the year of our Lord, one thousand eight hundred and sixty-three, all persons held as slaves within any State, or designated part of a State, the people whereof shall then be in rebellion against the United States shall be then, thenceforward, and forever free; and the executive government of the United States, including the military and naval authority thereof, will recognize and maintain the freedom of such persons, and will do no act or acts to repress such persons, or any of them, in any efforts they may make for their actual freedom.”

יש שם עוד. בין השאר, נשען לינקולן על חוק שאישר הקונגרס במארס 1862, שאסר על החזרת עבדים לאדוניהם. הצו של לינקולן קובע שאם אנשים הנאמנים לאיחוד בדרום – והיו לא מעט כאלה – איבדו עבדים, הרי שהם יקבלו פיצוי על כך, אבל העבדים לא יוחזרו אליהם.

מה קרה פה? ובכן, כנראה שטאוב קרא פעם משהו על מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל במקרה הטוב לא הבין את מה שקרא ובמקרה הרע ניסה להטעות את קוראיו. עם כניסת כוחות הצפון לשטחי מדינות הדרום, חלה בריחה המונית של עבדים אל קווי הצפון. גנרל צפוני בווירג’יניה, בנג’מין באטלר (תהיה לו קריירה ארוכה וססגונית אחר כך) מצא את עצמו מוצף בעבדים נמלטים. הוא לא קיבל פקודות ברורות, והדרומיים דרשו את העבדים בחזרה. הם טענו, בין השאר, שבאטלר צריך לציית לחוק הפדרלי הידוע לשמצה שהורה על החזרת עבדים לבעליהם. לבאטלר לא היתה שום כוונה לעשות משהו מעין זה, ועל כן הוא מצא פתרון משפטי גאוני: הוא הכריז על העבדים הנמלטים שהגיעו לשטחו כעל contraband, קרי רכוש אויב תפוס, והעסיק אותם בעבודה בבסיסים שלו. הוא שילם להם. התקדים של באטלר, שלא תואם מראש עם אף אחד, הפך כמה חודשים אחר כך למדיניות רשמית.

אבל זה היה בתחילת 1861. הצו של לינקולן יצא בסוף 1862. השנה וחצי הללו כללו כמה מהקרבות האיומים במלחמה, וברוב הקרבות שהתנהלו במזרח האיחוד הפסיד. לינקולן שכנע את הקבינט שלו באמצע 1862 שיש לשחרר את העבדים במדינות הדרום, אבל היתה הסכמה כללית בקבינט שצריך לחכות לנצחון לפני ההכרזה. קרב אנטיטם הנורא בספטמבר, שהזכיר את קרבות מלחמת העולם הראשונה, סיפק ללינקולן את הנצחון (נצחון פירוס ככל שיהיה) שנדרש לו. חמישה ימים לאחר הקרב, פרסם לינקולן את ההצהרה. עוד קודם לכן, יש לציין, שחרר לינקולן את העבדים במחוז קולומביה.

את הבלבול הזה של טאוב עוד אפשר, בדוחק, לתאר כתקלה. אממה, הטקסט שלו מכיל שקר שהוא היה משוכנע שאיש לא יזהה. שחרור העבדים הגיע לא באמצעות הצהרת השחרור, אלא באמצעות התיקון ה-13 לחוקה. לינקולן, שידע שלאחר המלחמה ידרשו הדרומיים את ביטול ההצהרה – שהיא צו נשיאותי ותו לא – היה נחוש למנוע את האפשרות שהעבדים ששוחררו ישועבדו מחדש. על כן, הוא דחף בגרונו של הקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה, שביטל את העבדות. לינקולן השתמש בשורה של תרגילים מסריחים לשם כך: הוא העלים מהקונגרס את העובדה שהדרום כבר ביקש להכנע, בידיעה שתומכי הדרום בקונגרס ישתמשו בכך כדי לדחות את התיקון. הוא הפעיל לחצים שהיו גורמים למיקי זוהר להחוויר על חברי קונגרס מתנגדים. כל זה, כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות שמדינות דרומיות ישתתפו בהצבעה על התיקון ה-13.

למה הוא עשה את כל זה? ובכן, בניגוד לטענה של טאוב, שמצטט חצי ציטוט (לינקולן אכן אמר בתחילת המלחמה שהוא יחזיר את האיחוד, גם אם זה לא ישחרר אף לא עבד אחד), האמונה של לינקולן בביטול העבדות היתה עמוקה ועתיקה. הוא נאבק בנושא במהלך שנות ה-50. טאוב מציג את עצמו כאן כ-neo-confederate: לטענתו, המלחמה לא היתה על העבדות.

taub2

זה, במחילה, קשקוש שקשה להאמין שדוקטור להיסטוריה אמריקאית כותב ב-2020. המלחמה היתה על הפרישה – אבל מדינות העבדות ציינו בהצהרות הפרישה שלהן שסיבת הפרישה היא ההגנה על העבדות. טאוב מתעלם לנוחותו מהטינה העצומה לעבדות במדינות הצפון, שהיתה גורם קריטי למלחמה. חוק החזרת העבדים עשה יותר מכל גורם אחר להפוך את הצפוניים לשונאי עבדות. “הלכנו לישון אנשים רגועים ושפויים,” אמר בנקאי צפוני, “והתעוררנו [אחרי החוק] כאבולושניסטים [מתנגדי העבדות] מטורפים.”

ולמה טאוב מציב את עצמו עם גזענים מודרנים, מעבר להנאה הקבועה שזה מסב לו מתוקף היותו “התינוק הנורא”? משום שאם אנחנו מקבלים זכויות אדם כעקרון על, עקרון שרבים תופסים כעליון מחוק או מהחוקה, כל העמדה שלו נגד משפט בינלאומי מתמוטטת. כפי ששאל פרסיקו, איפה היה טאוב עומד במלחמת האזרחים? בצד החוק, עם הדרום, או לצד לינקולן ומתנגדי העבדות? למרבה הצער, התשובה של טאוב ברורה, ותיכף נשוב אליה.

הלאה. התיקון ה-13 לא היה התיקון היחיד שהועבר שלא באופן רובני (קרי, מבלי לספור את קולות הדרום), אלא כך הועברו גם התיקון ה-14, אולי התיקון החשוב ביותר, שמכריז על שוויון זכויות לכל מי שנולד בארה”ב, והתיקון ה-15 (שאוסר על אפליה גזעית בזכות ההצבעה והזכות להבחר). הצפון דרש ממדינות הדרום הכבושות לקבל את שני התיקונים הללו כדי לחזור לאיחוד. לראייתו של טאוב, מדובר בשני תיקונים בלתי חוקיים. אבל שוב, להוציא ניאו-קונפדרטים, אף אחד לא מקבל את הטענה הזו.

למותר לציין שגם את התיקונים ה-14 וה-15 טאוב לא מזכיר. זה מעורר שאלות קשות, אז הוא מעדיף שקוראיו יאמינו ששחרור העבדים בוצע בצו נשיאותי שנסוב על שאלות של תפיסת רכוש.

ולמה אני מטריח אתכם בשאלות היסטוריות? משום שכרגיל, העבר איננו מת; הוא אפילו איננו עבר. השאלה על זכויותיהם של עבדים וזכויות אדם עולה פה, כרגיל, בשאלת הדיקטטורה הצבאית שמפעילה ישראל בגדה המערבית. או, בלשונו של טאוב, “ואז כמובן מגיע הכיבוש.”

כאן מגיע טאוב לטיעון מדהים. הצדקת הכיבוש, הוא אומר, איננה תלויה בהסכמת הנשלטים אלא בסירובם: לפלסטינים אין זכות לזכויות אדם כל זמן שהם לא מקבלים עליהם את תנאיהם של ישראל. לטענתו של טאוב, הפלסטינים מהווים סכנה קיומית לישראל ועל כן יש לישראל זכות לשעבד אותם דור אחרי דור, עד שייכנעו. כלומר, יש קבוצת אנשים שהחשש להתקוממותם מאפשר את שעבודם.

taub3

וזה מסתדר נהדר עם העמדה הניאו-קונפדרטיבית של טאוב, משום שטענה מרכזית של בעלי העבדים ותומכי העבדות היתה ששחרור העבדים יהיה מסוכן מדי. הם ירצו נקמה, והם (אופס!) הרוב בחלק ממדינות העבדות. בעלי העבדים אכן ציטטו שורה של התקוממויות עבדים פראיות.

ייאמר מראש: אני תומך בזכותם של משועבדים להתקומם, משום שאלימה ככל שתהיה התקוממותם, היא לעולם לא תגיע ולו לעשירית מאלימותו של המשעבד. האחרונה, כמובן, מקפידה לכסות את עצמה בחוקים וחוקות. מדינת וירג’יניה הוציאה להורג את נט טרנר אחרי התקוממותו האלימה, והיא הוציאה להורג גם את ג’ון בראון. ההוצאות להורג היו חוקיות למהדרין. החוק היה בלתי חוקי.

הניסוח של טאוב מעלה פרכה קשה. הפלסטינים אמורים, לשיטתו, להבהיר לישראל שהם אינם רוצים להשלט על ידה. אבל איך יעשו זאת? ישראל שולטת בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. ראה זה פלא, ב-20 השנים הראשונות לשלטונה כמעט ולא היה טרור בגדה, אבל ישראל לא העלתה בדעתה לערוך שם בחירות או להעניק לפלסטינים עצמאות. היא התירה עריכת בחירות רק בין 1994 ו-2006, כרבע משנות הכיבוש. מאז 2006 אין בחירות ולא נראות כאלה באופק. גם אם יהיו, ישראל לא תתיר השתתפות מפלגות שאינן מקבלות את הסכמי אוסלו, והיא לא תאפשר לפלסטינים במזרח ירושלים, רובם ככולם נטולי אזרחות, להשתתף בהן. אז איך, אליבא דדוקטור טאוב, אמורים הפלסטינים לשחרר את עצמם מישראל?

וכאן עולה שאלה נוספת: האם מותר לשעבד עם משום שמנהיגיו לא מקבלים את תנאי הכובש? האם מותר לפגוע בשיטתיות, במשך עשורים, בזכויות האדם של אנשים? טאוב לא רוצה שתחשבו על הנושא. זה יגרום לכם למחשבות לא נוחות על משפט בינלאומי, כזה שמסוגל לשבור עוול גם בניגוד ל”הסכמת הנשלטים” (במקרה של טאוב, כמובן, רק המשעבדים נחשבים).

מעבר לכל זה, טאוב משקר, והוא יודע שהוא משקר. הוא יודע שלכיבוש הישראלי יש מעט מאד עם בטחון והרבה יותר עם גזל רכוש. איך הוא יודע את זה? ובכן, הוא כתב ספר שלם על המתנחלים ועל הסכנה שהם מהווים לישראל (”המתנחלים”, 2007); בשנת 2010, הוא כתב שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושהימין בישראל “שואף להשאיר את הערבים לעד בסטטוס מעין קולוניאלי.”

ובכן, נראה שלפני עשור גדי טאוב ידע שהכיבוש הוא לא רק בטחון, שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושאי אפשר להחזיק אנשים בסטטוס מעין קולוניאלי. איכשהו הוא שכח את מה שידע לפני עשור, איכשהו הוא שכח את התיקון ה-13, איכשהו הוא בלבל בין הצהרת השחרור של לינקולן ובין תפיסת ה-contraband של באטלר.

לשכחה מעלות רבות. הן יכולות להביא אותך ממעמד אינטלקטואל בינוני למי שמתקבל בלשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבלים

ישראל נמצאת בדרכה להאג משום שכיבוש משמעו דיל אפל בין המפקדים לחיילים: אתם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין

כתריאליבקה כמרקחה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג מצאה שיש די ראיות לפתוח בחקירה כנגד ישראל בשורה של פשעי מלחמה, כשהבולטים שבהם הם ההתנחלויות בגדה המערבית, הרג חסר אבחנה במהלך מבצע צוק איתן, והרג חסר אבחנה של מפגינים לא חמושים בגדר הרצועה.

יש המון טענות מטומטמות שניתזות באוויר כרגע – החדשנית שבהן היא של ד”ר גדי טאוב שבתי משפט צריכים להתכנס אך ורק בהסכמת הנאשמים, שאם לא כן הם לא דמוקרטיים או משהו – והרבה פחות זמן (*) לטפל בהן. התיק המרכזי נגד ישראל הוא ההתנחלויות, העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש – פשע מלחמה פר אקסלנס. ולמזלה של הנהגת ישראל הוא ייבחן רק משנת 2014 (משום שאז התקבלה פלסטין כמדינה חברה בבית הדין).

שלושת סעיפי האישום הופכים את האנשים הבאים לחשודים בביצוע פשעי מלחמה:

בנימין נתניהו

בני גנץ

נפתלי בנט

יאיר לפיד

אביגדור ליברמן

ציפי לבני

גדי איזנקוט

אביב כוכבי

אביחי מנדלבליט

יהודה “מי?” וינשטיין

ורבים, רבים אחרים. אבל הם הבולטים שבהם. חלק עצום מההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשפטית של ישראל. ואם בית הדין יחליט לעסוק גם בהריסות בתים בגדה המערבית, זה יגרור פנימה את כל שופטי בג”ץ בערך.

כל זאת, למה? זה הכיבוש, טמבל. ישראל החליטה בשנות השבעים והשמונים לספח את הגדה המערבית ולנסות לספח את הרצועה, אף שמסמכים סודיים של המשפטנים שלה הבהירו לה כבר ב-1968 שמדובר בפשעי מלחמה. מכתב האישום נגד ההתנחלויות אין כנראה שום הגנה אפשרית (לא, אף אחד בעולם לא מקבל את הטענה שלישראל יש זכויות בגדה מתוקף הצהרת בלפור), אבל מכתבי האישום היה אפשר כנראה להתחמק.

כל מה שצריך היה לעשות הוא לוודא שכל חייל שחורג מפקודותיו ומתעלל בפלסטינים, שלא לדבר על ירי בהם, היה חוטף את כל הזימבור שהחוק הצבאי מסוגל לגייס. בית הדין בהאג מוגבל על ידי עקרון המשלימות: אם ישראל היתה מסוגלת להוכיח שיש לה מערכת צדק צבאית מתפקדת, ושהיא מתמודדת עם טענות לפשעי מלחמה ברצינות ובמלוא חומרת הדין, התביעה בהאג היתה נסוגה. מקרים כאלה אינם בסמכותה.

אבל, כמובן, החקירות של ישראל הן בדיחה. עד כמה בדיחה? בחוק הצבאי הישראלי אין אפילו הגדרות לפשעי מלחמה. הפרקליטות טענה לאורך השנים שאין צורך בכך, ושדי בחוק הפלילי. זה, איך לומר, שקר גס. והסיבה לו ברורה למדי: חיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה על בסיס קבוע, אבל אוי לתובע הצבאי שיעז לומר שמה שהם עושים הוא פשע מלחמה. ועדת טירקל – זוכרים אותה? – המליצה (זהירות, מסמך) לפני שבע שנים בערך (עמוד 307) לקבע את חקיקת פשעי המלחמה בחוק הצבאי הישראלי. צה”ל עדיין חושב על זה.

ממצא התביעה מס’ 1: לישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה. למה? או. הדיל האפל בין החיילים ובין הפיקוד הישראלי, שעליו מתבסס הכיבוש. המפקדים אומרים לחיילים בשקט: תראו, יש פה שני סוגי פקודות, הרשמיות ואלו שבהן משתמשים בפועל, אלו שכל חפ”ש מכיר וכל אלוף מכחיש. המשימה שלכם היא הטלת אימה על הפלסטינים, שלא ירימו את הראש. אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות, תכו את מי שתרצו ואם אין לכם ברירה גם תירו. זו המשימה המזוהמת שהוטלה עליכם, אנחנו מבינים אתכם לגמרי, רק אל תתפסו, כן? רק בלי מצלמות. כל זמן שאין מצלמות, נגן עליכם מפני הכל. אם יהיו מצלמות, נזרוק אתכם לכלבים. מצטערים. ככה זה. אנחנו לא יכולים להתפס בציבור כארגון הטרור החזק במזרח התיכון. דיסוננס קוגניטיבי, אתם מבינים.

התוצאה של מערכת הפקודות הכפולה הזו, של המסרים הכפולים האלה, היא כפולה: השחתה של החיילים, שממילא נמצאים במצב משחית, והשחתה של מערכות החקירה של הצבא. במצ”ח ובפרקליטות הצבאית יודעים מה הדיל של הפיקוד עם החיילים. בהתאם, הם חוקרים מקרי ביזה – אלה מסוכנים למשמעת הצבאית – אבל לא מקרי אלימות כנגד פלסטינים: אלה פשעים, אבל פשעים מותרים. השיטה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית פשוטה: למשוך זמן, עד שהחשודים יוצאים מתחולת חוק השיפוט הצבאי, או עד שהעדים שוכחים. ובמשיכת זמן, מצ”ח יצירתית מאד.

נסכם: מערכת צבאית שהיתה רוצה להגן על חייליה מהעמדה לדין במוסדות בינלאומיים, היתה אוכפת עליהם את החוק בחומרה יתרה. זה היה משפר לא רק את התפקוד הצבאי, לא רק גם את מצבם של פלסטינים שנתונים למשיסה, אלא גם את מעמדם המשפטי של החשודים לעתיד. אבל צה”ל לא יכול לעשות זאת, כי המשימה שלו היא הטלת טרור על השטחים הכבושים – “יצירת תחושת נרדפות”, בעגה הצה”לית – כדי להקל על משימת הדיכוי של האוכלוסיה; ו”יצירת תחושת נרדפות” וחוק, אפילו חוק צבאי, לא עולים בקנה אחד. אז צה”ל בחר במשימה ובהתרת הרסן מעל חייליו. הוא, כמוסד, בישל את הדייסה הזו; שיאכל אותה.

כמובן, צה”ל יוכל לומר: מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הפוליטיקאים – שאתם בחרתם – הכנסתם אותנו לביצה הזו. במשך שנים, הסיסמה בבסיסים שלנו היתה “לקנות זמן לדרג המדיני.” מה הוא עשה עם הזמן הזה, שנקנה בדם ועינויים, שנקנה בפוסט טראומה של חיילים? מה עשיתם אתם עם הזמן האבוד הזה? הסתכלתם הצידה. אנחנו השעיר לעזאזל שלכם. הלכנו, אם לא לפי הפקודות, לפי רוח המפקד. לקחנו חיילים ובפקודתכם השתוקה הפכנו אותם לקלגסים. מה, אתם חושבים שנהנינו מזה?

לא. אבל כפי שלמדנו מרבותינו, “רק ביצעתי פקודות” איננה הגנה. לא לחפ”ש ועל אחת כמה וכמה למי שנתן אותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב' (*): לאחרונה התחלתי מחדש לימודים לתואר שני בהיסטוריה, ובין עבודה ולימודים הזמן לכתיבה ארוכה התדלדל הרבה יותר משחשבתי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

למוֹלך, שור!

בימים האחרונים אני תחת השפעת הספר "לבנון: המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב. סקירה קצרה על הספר אפשר לקרוא כאן. (אתמצת: לכו לקנות.) וביממה האחרונה התחלתי לחבר כמה נקודות.

כפי שאתם ודאי יודעים, הוושינגטון פוסט פרסם לאחרונה את "מסמכי אפגניסטן" – ארכיונים סודיים של הממסד הבטחוני האמריקאי, שבקצרה מעידים שהדרגים הבכירים בצבא האמריקאי ובפנטגון ידעו, כבר מימי רמספלד, שאין להם מושג מה קורה באפגניסטן ועל אחת כמה וכמה שאין להם אסטרטגיית נצחון שם. כל הנסיונות לקושש כזו נכשלו. גנרל עם שלושה כוכבים דיבר על כך "לא היה לנו המושג המעורפל ביותר על מה שאנחנו עושים", ודיבר באימה על 2,400 הרוגים אמריקאיים לשווא.

אבל הוא לא התפטר, לא הלך להפגין, לא הצית את עצמו במחאה. מותם חסר הטעם של 2,400 מחייליך אולי מזעזע, אבל לא מספיק כדי שתזרוק את עצמך על גלגלי מכונת המלחמה כדי לבלום אותה. כוח האינרציה של מלחמה הוא עצום, גם כשלאף אחד לא ברור למה היא טובה בעצם. הכוח הזה חזק מספיק כדי ששורה של מנהיגים וגנרלים ישקרו לאומה האמריקאית, אומרים שוב ושוב שהם על סף נצחון גם כשהיה ברור להם שלא יהיה שום נצחון.

הר-זהב מציין בספרו שהיק"ל, יחידת הקישור ללבנון, הבינה כבר ב-1996 שצד"ל נמצא בתהליך של התפוררות ותושבי דרום לבנון מאבדים אמון בישראל. בלבנון היתה תופעה משונה: דגנרל אחרי דגנרל היו משתחררים מתפקיד בכיר בדרום לבנון, ומיד מודיעים שאין שום תועלת בשהיה שם. למה הם לא אמרו כלום כשזה עוד שינה משהו? כי למלחמה יש כוח משיכה משלה.

ויאטנם היא, כמובן, המקרה הקלאסי. שם, בסופו של דבר, מי שאילץ את הפסקת המלחמה היה הציבור האמריקאי, שלא היה מוכן עוד לשלם את המחיר. כך קרה, למזלנו, גם בלבנון: ארבע אמהות הן הגיבורות האמיתיות, שהפסיקו את האינרציה, הפסיקו את הנטיה הטבעית להעלות עוד קורבן למולך.

אפגניסטן היא עדיין תיק פתוח מהבחינה הזו. לרוע מזלם של החיילים האמריקאים, יש נתק גדול בינם ובין הציבור. אבל בפעם הבאה שיגידו לנו שאין ברירה, זו גזירת גורלנו ובחירת דורנו, רצוי שקודם כל נפקפק, קודם כל נשאל שאלות. מי יודע, אולי עוד 15 שנה יצאו המסמכים שמעידים שהפיקוד ידע מראש שהכל אבוד.

הפרסום פחות סביר: בישראל יש צנזורה. אבל צאו מנקודת הנחה שהמסמכים האלה שם, ושלפיקוד ולפוליטיקאים קל יותר להעלות עוד קורבן למולך מאשר להפסיק את הטרגדיה. היו ארבע אמהות.

(יוסי גורביץ)

גניבת שלטון בכספי ציבור

ושלוש הערות נוספות על כתב האישום נגד נתניהו

חבלה ישירה בדמוקרטיה: תומכיו של נתניהו, הן הנבערים הן הנבלים (היי, גדי טאוב!) מעלים טענה מרכזית כנגד סעיף האישום המרכזי נגדו, השוחד. לטענתם, “סיקור חיובי” לא יכול להיות שוחד; יתר על כן, הם אומרים (במיוחד טאוב) עצם ההגדרה של סיקור חיובי כשוחד מעמידה בסכנה כל עיתונאי וכל פוליטיקאי, משום שפרקליט מדינה חסר מעצורים יכול להפליל אותם כרצונו.

לטאוב ודומיו יש נקודה: אכן עומד בראש הפרקליטות פרקליט מדינה חסר מעצורים. אין ספק שהפרקליטות צריכה ניקוי אורוות, רצוי באמצעות D9. אבל הטענה שאפשר להעמיד לדין כל עיתונאי וכל פוליטיקאי היא קשקוש. במקרה של טאוב, מדובר בקשקוש אפוף במליצות גבוהות וטרחנת עילית, אבל זה עדיין קשקוש.

האוליגרך אלוביץ’ לא היה עיתונאי ונתניהו לא היה מקור. העיתונאים היו אנשי וואלה האומללים, שאולצו על ידי אלוביץ’ ושלוחיו להטות את שכתבו ולספק חיפוי למשפחת נתניהו. נתניהו העניק בתמורה לאלוביץ’ הטבות בשווי כמיליארד ש”ח, ביניהן הטבות שמנעו את קריסת יורוקום. כל מי שרוצה לדעת, צריך רק לקרוא את החלק בכתב האישום (זהירות, מסמך) העוסק באלוביץ’ שנכתב בעדינות ודיוק שנדיר לראות כמותם בכתבי אישום.

ומאחר ולפרקליטות אין הבנה בנושאי יח”צ (שי ניצן הדגים את זה לאחרונה במייל ששלח לשופטים לשעבר), היא הצליחה להפיל את הכדור הכבד ביותר במחסנית שלה. אני מפנה אתכן לסעיף 32 לנספח א’ לכתב האישום. לנוחותכן, הוא מופיע למטה.

walla

מה קרה פה? השנה היא 2015. יום בחירות. נתניהו חושש שהוא עומד להפסיד בבחירות. להעלות שידורים בטלוויזיה או ברדיו אסור לו, ולך תביא אנשים בשעות שנותרו לך עד לסגירת הקלפי לאיזה סרטון יוטיוב. אז הוא משתמש בכלי התקשורת שנתון למרותו, וואלה של אלוביץ’, ובהנחייתו אלוביץ’ מנחה את וואלה להחזיק את סרטון “הערבים נוהרים” במשך שעות באוויר. כמה שווה השוחד מאלוביץ’ לנתניהו? את השלטון עצמו. אלוביץ’ סייע לנתניהו להפוך את הסקרים ולנצח ב-2015, סייע לו לקבל ארבע שנות שלטון נוספות. זה השוחד.

ומה היה אכפת לנתניהו להחזיר לו? אחרי הכל, הוא לא הוציא פרוטה מכיסו: הוא גנב את השלטון בכספי ציבור. זה הסיפור. רק על זה, על הקשר הזה נגד הבוחר, נתניהו היה צריך לשבת בכלא לשארית ימי חייו. אבל, כמובן, במערכת היחסים בין אלוביץ’ לנתניהו היו הרבה מאד מקרי שוחד אחרים.

אשמת מנדלבליט: אלא אם יקרה משהו יוצא דופן בשלושת השבועות הקרובים, ובהתחשב בהיסטוריה הפוליטית של 2019 זה לגמרי יכול לקרות, נלך בסביבות מארס 2020 לבחירות שלישיות ברצף. זה עולה למדינה הרבה כסף, בחירות שלישיות מערערות את אמון הציבור במערכת, הן מועילות רק לגרועים שבבני האדם, הפרסומאים – והאשמה על כך מוטלת במידה ניכרת בחיקו של הרופס הממשלתי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

מנדלבליט החזיק את ממצאי השוחד בתיק נתניהו במשך שלוש שנים כמעט. הוא זה שהתעקש להגיש כתבי אישום במשותף, בכל התיקים. בכך הבטיח גרירת רגליים ומשיכת זמן. גרוע מכך: השימוע שערך לנתניהו, כלי שלא עומד לרשותו של סתם נאשם בפלילים, אמור היה להיערך לפני בחירות אפריל. לבקשת נתניהו, מנדלבליט דחה את השימוע לאוקטובר, ולא ביטל אותו גם לאחר שורה של תרגילים מצד נתניהו – למשל, סירוב של עורכי הדין של נתניהו לבוא לקחת את החומר.

בכך אחראי מנדלבליט לבחירות ספטמבר, ומאחר ומשך את הזמן עד יום לאחר שפקע המנדט שהוענק לגנץ, הוא יהיה אחראי מרכזי גם לבחירות מארס 2020, אם יהיו כאלה. כל פקיד שגרם נזק כזה למדינה צריך ללכת בקלון הביתה. מנדלבליט יזכה כנראה בפרס ויהפוך לשופט עליון.

התיקים השתוקים: פרשות נתניהו לא מתמצות בכתב האישום נגדו. היתה, כמובן, פרשת ביביטורס, שבמסגרתה קיבל נתניהו טובות הנאה יוצאות דופן. היועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, וידא שהתיק הזה ייקבר. תיק 1000 עצמו מכיל שתי פרשות יוצאות דופן. לאחת התוודענו בשבוע שעבר: נתן מיליקובסקי, ראש וראשון לבני הדודים של נתניהו, הודה שהוא מסר לנתניהו, במעטפות, סכום של כ-100,000 ש”ח. נתניהו לא נחקר בנושא הזה, שעל פניו נע בין מתנה אסורה, הפרת חוקי המס ושוחד. הוא גם לא נחקר בפרשה אחרת שקשורה לבן הדוד המיטיב, פרשת מניות כלי השיט. כנראה שכתב האישום הזה הוא המקסימום שמוג ליבו של מנדלבליט איפשר.

ויש פרשה אחת שקושרת בין הצורך לנקות את הפרקליטות בלהביור ובין פשעיו של נתניהו: פרשת רות דוד. בשנת 2004 השמידה דוד, אז פרקליטה בכירה, תיק הברחה יוצא דופן – לאחר שעיינה בו במשך פחות משלושה ימים. בין החומרים שהושמדו היתה הקלטה של עד שקשר בין נתניהו ובין פרשת ההברחה: לכאורה, בכירים בליכוד, טען העד, פנו לנתניהו – אז שר האוצר – וזה היה מעורב בשחרור המכולה ובסגירת התיק. נתניהו טוען שהוא לא זוכר כלום. זה גם מה שאני הייתי אומר.

העד, אגב, נרצח בעינויים מאז. יש כנראה סיבות טובות לפרקליטות לא לפשפש בתיק הזה.

סליחה, טריקי דיק: לפני שנים, השוותי בין בנימין נתניהו ובין ריצ’רד ניקסון. חטאתי כלפיו ואני מבקש את סליחתו.

יש, אכן, דמיון בין שתי הדמויות. ניקסון ונתניהו שניהם פושעי מלחמה. שניהם גזענים. שניהם פשעו כלפי המדינה שבראשם עמדו וניסו לגנוב בחירות. כאן נגמר הדמיון. ניקסון, משאולץ להתמודד עם פשעיו, התפטר במקום למשוך את המדינה למשפט סנאט ארוך. הוא בחר, בסופו של יום, בטובת ארצו. זו לא היתה הפעם הראשונה: ניקסון ידע, אחרי בחירות 1960, שיריבו קנדי גנב אותן בסיוע המאפיה של שיקאגו. הוא בחר בטובת ארצו ולא גרר אותה לסיוט. מותר לשער כמה המרירות של גניבת הבחירות ב-1960 השפיעה עליו שנים אחר כך.

השוו את התנהלותו של ניקסון לזו של נתניהו שלשום, ותראו את ההבדל בין נבל פטריוט ובין נבל שמתחזה לפטריוט.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרתעה, שובי הביתה. סלחנו על הכל

ארבע הערות על סיבוב ההרג הנוכחי

הדק שיש לו מדינה: הגרסה הרשמית של צה”ל וראש הממשלה לחיסולו של בהא אבו אל עטא – על הדרך, הרשנו לעצמנו, במילותיו של בוגי יעלון, לרצוח גם את אשתו ולפצוע את שני ילדיו – היא שזה פשוט הזדמן. היה מידע מודיעיני מדויק, אז ירינו טיל. וכמובן, מיד לאחר מכן הודענו שאנחנו בכלל לא רוצים הסלמה.

התוצאה המיידית, והצפויה לכל אדם שעיניו בראשו, היתה הרעשה ארטילרית בלתי מדויקת ונרחבת מצד הג’יהאד האיסלמי לעבר מטרות אזרחיות בישראל. בפועל, חצי מדינה שותקה היום. מה הרווחנו בזה? כלום, כי באיזשהו מקום היורש של אבן אל עטא כבר מטפס בשורות הג’יהאד. ואין סיבה להניח שהוא יהיה גרוע משמעותית בתפקידו מיורשו. למעשה, לא יהיה מסובך לטעון שבחיסולים החוזרים ונשנים שישראל מבצעת, היא מפעילה תהליך של ברירה דארוויניסטית על אויביה: המוצלח, קרי במקרה שלנו הפרנואיד עם מספיק שכל לא להשתמש בשום אמצעי אלקטרוני, שורד.

גם אין סיבה להניח שהיכולות של הג’יהאד ירדו בצורה ניכרת. אחרי הכל, אף אחד לא שמע אל אבו אל עטא לפני שלושה שבועות. הוא לא בדיוק בן לאדן או אבו מוסאב אל זרקאווי. בצה”ל כינו אותו “מח”ט”, כי צריך לנפח את ההישג, אבל ספק אם היה בפועל משהו מעבר למ”פ, ואפילו זו כנראה הגזמה.

אז למה היה בעצם כל זה טוב? לשום דבר, פרט לתזכורת שלישראל אין מדיניות בטחונית. יש לה אופורטוניזם. נכון לכתיבת שורות אלה, חמושינו האמיצים הרגו חמישה פלסטינים, מה שכנראה מבטיח את המשך הירי. היה שווה?

אי אפשר להרתיע מיליציות: בישראל מרבים לדבר על “הרתעה.” הבוקר חגג טמקא עם כותרת, שכבר איננה, שדיברה על כך ש”ההרתעה שבה לדרום.” זה היה לפני שהתחוור שאנשי הג’יהאד האיסלמי לא מורתעים בכלל ודווקא יורים כל רקטה שהם יכולים לשים עליה את ידם.

מה שלא היה צריך להיות מפתיע במיוחד. הרתעה יכולה לעבוד מול מדינות. להללו יש ממשלות שרואות את עצמן כאחראיות – במידה משתנה, אבל במידה כלשהי – לאוכלוסיה שלהן. מאזן האימה בין ארה”ב וברה”מ החזיק מעמד כי אף מדינה לא רוצה להסתכן בהשמדה של חלק ניכר מאוכלוסייתה. מדינות הן, להוציא מקרים חריגים מאד, רציונליות. שאם לא היו רציונליות, היו מתקשות להפוך למדינות.

הג’יהאד האיסלמי איננו מדינה. הוא מיליציה. קרי, אוסף של גברים צעירים וזועמים שרוצים להרוג אנשים ולהתהלך עם כלי זין. לרוע מזלו של המין האנושי, הוא סובל מגודש מוגזם של גברים צעירים וזועמים עם נשק. לפעמים הם בכנופיות, לפעמים הם במיליציות, שהן כנופיות עם שכבה דקה של אידיאולוגיה, ולעתים הם בצבאות. ההבדל בין צבא ומיליציה הוא כפיפות לממשלה אזרחית. כלומר, שמירה על משמעת אש.

מיליציות לא ידועות במשמעת האש שלהן, החברים בהן נמצאים שם בדיוק בגלל שהם מתלהבים מנשק ובגלל שיש להם תחושה מפותחת של כבוד, או במילים מדויקות יותר רגישות לפגיעה באגו. כתוצאה מכך, אי אפשר להרתיע מיליציות מהסיבה הפשוטה שהן לא מייצגות ולא מחויבות לשום דבר חוץ מלעצמן. תביא להן את הסעיף מספיק, והן תפתחנה באש, בלי לחשוב יותר מדי על המחיר שהאוכלוסיה מאחוריהן תשלם. חשיבה היא לא בדיוק התחום המפותח ביותר אצל גברברים עם אגו מנופח.

ויש להניח שהדבר היחיד שהוא פחות תבוני ממיליציה הוא צבא שעדיין חושב, למרות כל הראיות ולמרות כל הנסיונות, שהוא יכול להרתיע מיליציה.

עריפה לא עובדת: ישראל מנסה לחסל את הג’יהאד האיסלמי באמצעות חיסול ההנהגה שלו כבר כמעט 25 שנים. ימים ספורים לפני רצח רבין, חיסלה ישראל את פתחי שקאקי, המנהיג של הארגון. הארגון שרד. היא חיסלה את המנהיג הקודם של חיזבאללה, השייח’ מוסאווי, ב-1992; היא קיבלה את נסראללה. היא רצחה מהאוויר את השייח’ יאסין בכסא הגלגלים שלו; חמאס שרד, תודה ששאלתם. יש יסוד סביר להניח שהיא הרעילה את ערפאת. הפתח עדיין שם. תנועות עממיות לא מתות רק בגלל שהמנהיג שלהן חוסל. התוצאה המתבקשת היא יצירת קדוש מעונה.

מה שלא מפריע לצה”ל ולשב”כ להתאהב ברעיון. אחרי הכל, זה לא משנה שום דבר, אבל זה יוצר אחלה תמונת נצחון, ותמונות נצחון זה דבר נהדר כשמגיעה עונת התקציב. ואם, כתוצאה מהחיסול, הארגון שפגעת בו מגיב באופן קשה, זה רק מוכיח למה אתה הכרחי. מי יגן על האזרחים מפני קן הצרעות אם לא מי שהרגע בעט בו?

הצחנה: אם המטרה של מערכת הבטחון היתה להרתיע את הג’יהאד, ספק אם הצליחה; אבל היא עשתה עבודה הרבה יותר טובה עם אזרחי ישראל. ילדים נכנסו לפאניקה, מבוגרים לא הלכו לעבודה, בתי הספר היו סגורים בדרום ובמרכז, וכך גם רבים מהעסקים. הדיזינגוף סנטר נסגר לראשונה בתולדותיו.

ופה צריך לחשוד. אם אפשר לקבל את הטענה של נתניהו שהוא בסך הכל שימש כהדק העיוור של מערכת הבטחון, כעווית השריר הלא רצונית שלה, בכל מה שקשור לחיסולו של אבו אל עטא, הרי שבכל מה שבא אחר כך צריך להטיל ספק. בתי הספר בגוש דן לא נסגרו מאז מלחמת המפרץ ב-1991. קשה מאד להאמין שלא מדובר בתרגיל של הטלת אימה, שמטרתו היא למנוע מגנץ לנצל את הזמן שנותר לרשותו להקמת ממשלה. אחרי הכל, הנוהג במקומותינו במצבים כאלה – שהופעל אוטומטית גם הבוקר – הוא לעבור לדום ולזמר שכולנו לא פוליטיים. יש להניח שאם חילופי האש יימשכו וצה”ל יכניס כוחות קרקעיים לרצועה – די יהיה במחלקה – גם הרופס המשפטי לממשלה לא יעז להודיע על כתבי אישום דווקא בימים כאלה. ומי שלקח את ישראל למבצע צבאי אחרי שגנב את המנדט בבחירות הקודמות ולא הצליח להקים ממשלה אחרי הבחירות הללו, הרוויח ביושר את החשד הזה.

ולא תהיה למוות ממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ה”אני מאשים” של ארז תדמור

גנב האמל”ח של ראש הממשלה אומר דברים מביכים על משטר הליכוד

ארז תדמור, גנב האמל”ח של ראש הממשלה, בא לקלל את השמאל ונמצא, בלי דעת – זה ארז תדמור, אחרי הכל – מקלל דווקא את מחנה הבית. לדברי תדמור,

"השמאל הקים את המדינה והשאיר אותה דפוקה, הוא השאיר את רוב אזרחי ישראל מקופחים. בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ג', ד' ו-ה' שזה אנחנו, שזה רוב העם. מי מתנשא עלינו? מי קורא לנו גזענים? מי קורא לנו אנטי דמוקרטים? מי קורא לנו פשיסטים? מי קורא לנו מדינת אפרטהייד וכל הגידופים שלהם? אלו ילדי שמנת מפונקים, כפויי טובה, אנשים שנולדו למשפחות הנכונות, מהשכונות הנכונות", אין להם מסתננים בשכונה, לא זורקים עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, הילדים שלהם כבר לא משרתים בגולני, במג"ב או בגבעתי. קצת עדיין כן. אבל הילדים שלהם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם הולכים לתלפיות, למודיעין. הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית, הם ממנים את עצמם לכל עמדות המפתח בשיטת חבר מביא חבר, יותר נכון שמאלן מביא שמאלן. 42 שנה אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג' ב' ו-ג' ו-ד' וזה במקרה הטוב".

נפרק. מהקל אל הכבד. מי קורא לך פאשיסט, תדמור? הו, אני לא יודע – בית משפט מחוזי ובית המשפט העליון, או שכבר העדפת לשכוח ולהשכיח את תביעת הדיבה ההיא? מי קורא לך גזען? אה, כל מי שמכיר את פועלך? מי קורא לך אנטי-דמוקרט? כל מי שזוכר את מה שעשית ב”אם תרצו”, כנראה.

אבל די עם מטרות רכות, נעבור לכדור העצמי המפואר בראש של תדמור. כידוע, הלז הפך לאחד מיועציו של נתניהו לאחר שהפסיק את פעילותו בארגון הקודם של נתניהו, "אם תרצו." נתניהו עומד בראשות ממשלת ישראל במשך עשר שנים ברציפות, ושימש כראש ממשלה במשך שלוש שנים נוספות בשנות ה-90. תדמור מדבר על 42 השנים מאז המהפך של 1977. מאז, שלטה בישראל ממשלת ימין במשך 36 שנים בערך (בניכוי שנות ממשלת רבין השניה, שנות אולמרט והשנה וחצי של ברק). כלומר, בפועל, במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל.

והתוצאה של שלטון הימין, על פי שליחו תדמור? “42 שנים שנים אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג ב’ וג’ וד’ וזה במקרה הטוב.” המסקנה הברורה מאליה היא שממשלות הליכוד לא ממש טובות בקידום האינטרסים של מצביעיהן.

זו, כמובן, עובדה שכל אדם שעיניו בראשו יודע, ועל כן צריך תדמור למצוא איזה שטן להפיל עליו את התיק. תיכף נגיע לזה. אבל ראשית נעסוק בהונאה הבסיסית בטיעון של תדמור.

גנב האמל”ח גונב את הדעת: הוא מדבר על “אנחנו”, “רוב העם” שמקופחים על ידי מישהו. זה שקר גס ובוטה. תדמור מתגורר באפרת, התנחלות בגוש עציון. אפרת, במונחי מכון אדוה, היא “התנחלות לא חרדית.” כאלה מקבלות מהממשלה, נכון לנתונים האחרונים, 3,623 ש”ח לנפש; בעיירות הפיתוח, התמיכה הזו עומדת על 2,326 ש”ח בלבד. זאת, יש לציין, למרות שההתנחלויות הלא חרדיות הן ישובים מבוססים לגמרי. בין 1997 ל-2017, כלומר בתקופה שרובה המוחלט תחת שלטון ימני, עלתה ההשתתפות הממשלתית לנפש בהתנחלויות לא חרדיות ב-71%, בעוד שבעיירות הפיתוח היא עלתה ב-31% בלבד. ההתנחלות המבוססת של תדמור קיבלה כ-1,071 ש”ח לנפש במענק איזון מהממשלה, בעוד שעיירות הפיתוח קיבלו רק 756 ש”ח. מענקי איזון, נזכיר שוב, מיועדים לסייע לישובים עם אוכלוסיה חלשה, אבל במסגרת הקומבינה הקבועה של המגזר הטורף של תדמור, הילדים שלו קיבלו יותר. בסיכום כללי, מתנחל ממוצע (בלי הפרדה בין חרדים ולא חרדים) קיבל ב-2017 מענקים והטבות בשווי 1,922 ש”ח; סתם ישראלי ממוצע קיבל 506 ש”ח. קצת יותר מרבע.

גשם הכספים שהמגזר של תדמור שופך על עצמו משפיע, למותר לציין, גם על תחום החינוך. מנתוני שלום עכשיו, עולה שההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל ב-2017 היתה 4,915 לתלמיד; ההוצאה לתלמיד במועצה האזורית שומרון, שם מתגורר תדמור, היתה 8,034 ש”ח. יש פער מסוים.

כמובן, למגזר של תדמור יש עוד כמה שטיקים בשרוול. למשל, תלמידי החינוך הממלכתי-דתי יש תקצוב עודף פר תלמיד ביחס לחינוך הממלכתי של כ-30% (!). כל זה, בלי לדבר בכלל על ההוצאות הממשלתיות על תשתיות ובטחון בהתנחלויות, כי את הנתונים האלה הצליחו נציגי המגזר של תדמור להעלים כל כך יפה בספרי התקציב השונים, שסביר שלעולם לא נגלה בכמה הם תקעו אותנו.

זו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של הימין שמייצג תדמור: העברת סיוע ממשלתי מהנזקקים בישראל לאלה שיש להם בהתנחלויות. המטרה היתה יצירת מדינת רווחה בגדה המערבית, שתמשוך יהודים קשי יום להתנחלויות. שיעור ההצלחה של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, אבל נוכחת כמעט בכל ספר תקציב מאז 1977 – שנוי במחלוקת.

אבל היתה גם הזרוע האחרת. במקביל ליצירת מדינת רווחה ליהודים טובים בגדה המערבית, חיסלו ממשלות הימין את מדינת הרווחה שהיתה בישראל גופא. שלטון הימין קיצץ בעקביות בהוצאות הציבוריות, מתוך טענה שהוצאה ציבורית היא דבר שלילי ושהשוק כבר ידאג לכולנו. הנביא המרכזי של המהלך הזה היה בנימין נתניהו. מערכת הבריאות נמצאת בימים אלה בעוד משבר; המשברים האלה נמשכים מאז ימי מנחם בגין. בעוד שממוצע ההוצאה השנתית מכלל התמ”ג במדינות ה-OECD על בריאות היה 8.8%, בישראל הוא 7.4% בלבד. המדינה זורקת 40% מההוצאות על האזרחים, ורופאים מזהירים שמספר המיטות בבתי החולים לא עודכן כבר עשורים, למרות הגידול החד באוכלוסיה. במקביל, הורידו ממשלות הליכוד שוב ושוב מסים על בעלי הון, על הון ועל חברות. השקר שממשלות ימין מוכרות לציבור הוא שהורדת מסים תוביל, אלוהים יודעת איך, לעלייה בגביית המסים; זה לא קורה, זה לא קורה כבר 30 שנים, אבל ממשלות הימין משרתות את אלה שיש להם.

אז התוצאה היא ש-42 שנים אחרי שהליכוד עלה לשלטון, המוביליות החברתית בישראל חוסלה כמעט בפועל. הסיכוי של ילד לעלות לרמת הכנסה גבוהה משל הוריו זניח. זה יכול לקרות, והתקשורת ממהרת לדווח על סיפורי הצלחה כאלה, אבל לרוב זה לא יקרה.

והסיבה שזה לא קורה איננה אנשי שמאל, שממילא אינם בשלטון. הסיבה היא מדיניות מכוונת ועקבית של ממשלות הליכוד, שמצד אחד בונות מדינת רווחה לארז תדמורים ומצד שני מרוששות את רוב הציבור כדי להיטיב עם טייקונים וחברות ענק. מצד אחד הממשלות הללו מפזרות סיסמאות על כך שכלכלת השוק תיטיב איתנו; אבל כשזה לא קורה – ויותר מדי אנשים מתחילים לשים לב שזה לא קורה – תמיד אפשר לנופף בדמון של “השמאל” כדי להסביר למה זה קורה. בערך כמו שסטאלין האשים את הכשלון של הכלכלה הסובייטית על “מחבלים.”

האנשים שהולכים ל-8200 הם לא שמאלנים, בדרך כלל. אין כמעט שמאלנים בארץ. סטטיסטית, הם יהיו אנשי מרכז או ימין מתון. הם לא מגיעים לשם באמצעות קשרים (אם כי הם ודאי משתמשים בקשרים שטוו ביחידה אחר כך): הם מגיעים משום שהמערכת מוטה לכך שמי שיגיע אליה, יגיע מאשכול כלכלי ספציפי. אתה צריך בתי ספר טובים, הורים עם פנאי – כאלה שלא צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי לסגור את החודש – והכנסה, וסביבה אמידה באופן כללי. שוב, כן: תמיד יהיה הילד מאופקים שהצליח, למרות כל הסיכויים, להתברג. הוא יהיה נער הפוסטר של אוליגרכיית ההייטק ויסייע לטשטש את העובדה שהוא היה צריך לעבוד הרבה, הרבה יותר קשה כדי להגיע למה שנער מרמת השרון השיג במאמץ בינוני. הוא יחזיק את מוטת סוכת המריטוקרטיה הנופלת. המנכ"ל ידבר עליו בגאווה כהוכחה לכך שאפשר להמשיך לקצץ את ההוצאות בחינוך, כי הנה, כל מי שרוצה יכול.

אז אתם מגיעים מאחת מעיירות הפיתוח, או משכונה מוזנחת, הקשיבו לארז תדמור. הוא הראה לכם שבמשך 42 שנים, הליכוד מכר אתכם למתנחלים ולטייקונים. רוצים לסייע לעצמכם ולילדיכם? הצביעו למישהו אחר, כי אם האנשים האלה יקבלו שוב את קולכם בבחירות הקרובות – ונראה שלשם אנחנו הולכים – שום דבר לא ישתנה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ועיניתם את עציריכם

פרשת סאמר ערביד צריכה להזכיר לנו שעינויים משחיתים הכל

לפני מספר שבועות עצרו כוחות הדיקטטורה הצבאית הישראלית פלסטיני בשם סאמר ערביד, שיש להניח שהוא אכן ברנש לא סימפטי – אבל ברור שאין נגדו ראיות. תחילה נעצר ערביד במעצר מנהלי, אבל זה בוטל מרגע שהסתבר שהראיות נגדו קלושות אפילו לאישוש האמצעי הדרקוני הזה. אחר כך נעצר ערביד שוב, הפעם רשמית בחשד למעורבות בפיגוע סמוך להץנחלות דולב, שבו נרצחה רינה שנרב. זמן קצר לאחר מכן הועבר ערביד לחקירת עינויים – “חקירת צורך”, בז’רגון של הדיקטטורה – שכתוצאה ממנה אושפז במצב אנוש. המשטרה החשאית הישראלית ניסתה להטביע את הידיעה על מצבו של ערביד באמצעות שחרור המידע עם הטענה שעצרה את מבצעי הפיגוע בדולב. ההצלחה היתה חלקית בלבד.

כדי לכסות על התחת של אנשיה, המשטרה החשאית הודיעה שערביד עונה לא על מנת שיודה בביצוע הפיגוע בדולב, שכן רשמית פעולה כזו אסורה על פי חוק, אלא כדי להוציא ממנו מידע על מטען עלום שלא נתפס. אם אכן זה היה המצב, היינו צריכים לשמוע קול זעקה גדולה ומרה מצד הציבור הישראלי: היתכן שחוקרי המשטרה החשאית רשלנים כל כך, שהם שולחים אדם במצב אנוש לבית חולים, בעוד הפצצה שלו ממשיכה לתקתק? היינו צריכים לשמוע קריאות להדחה של המעורבים, שהרי ברשלנותם הנפשעת סיכנו חיי יהודים.

לא היתה זעקה כזו, מן הטעם הפשוט שכולם יודעים ש”פצצה מתקתקת” היא מושג מהאגדות, שאין לו שום קיום במציאות, ושכל מטרתו היא לכסת”ח את אנשי המשטרה החשאית העוסקים בעינויים. חשוב לציין שעצם קיומו של מטען – אם אכן היה כזה ולא הומצא לצרכי כסת”ח, והרי אף פעם לא יתנו לנו לראות את הראיות – איננו הופך אותו לפצצה מתקתקת. פצצה שנמצאת באיזשהו מרתף, שאיש לא יודע על קיומה, מיקומה ודרכי הפעלתה, איננה מתקתקת. אבל הציבור רוצה שישקרו לו בנושא הזה, והשב”כ עושה כמיטב יכולתו.

פרשני בטחון אמרו לנו בפנים רציניות בשבועות האחרונים שיש מעט מאד מקרים מדי שנה של “חקירת צורך.” לטענה הזו אין מה להסתמך. בעבר הוגשו בג”צים בדרישה לאשר בקשת חופש מידע על מספר “חקירות הצורך”; המדינה ענתה שהמשטרה החשאית אינה כפופה לחוקי חופש המידע. נסיון לעקוף את המכשול הזה על ידי בקשת חופש מידע על מספר המקרים שבהם הפרקליטות אישרה “חקירת צורך” נכשל מאותה הסיבה. המשטרה החשאית והמדינה לא רוצים שתדעו כמה חקירות עינויים יש, וכמה חקירות כאלה מאושרות על ידי הפרקליטות. לכאורה, היה למדינה אינטרס לפרסם את המידע, שאינו נוגע כלל לאמצעי העינויים: היא יכלה להראות, למשל, שהפרקליטות מאשרת רק במקרים חריגים עינויים; היא יכלה להראות שיש 2.4 בממוצע כאלה בשנה; אבל היא בחרה להסתיר את המידע, וחזקה שאם היא מסתירה אותו, יש לה מה להסתיר. אחרי הכל, זו אותה המדינה שנתנה לעצמה פטור מהקלטת חקירת עצירים בטחוניים. אחרי הכל, יש גבול למה שהשופטים המעודנים יוכלו לעכל.

מספר העצירים שמעונים על ידי המשטרה החשאית איננו ידוע. גם זה סוד מדינה. מספר מחקרים (שנערכו בין השאר על ידי בצלם והמוקד להגנת הפרט) מצליחים לשפוך אור על שיטות העינויים ועל השגרתיות שלהם, אבל מספר העדים אליהם הגיעו מצומצם, ואין יכולת לדעת עד כמה הוא ייצוגי. השיטה המקובלת ביותר לעינויים היא מניעת שינה, שלא מותירה סימנים על גוף הנחקר והיא אמצעי העינויים היעיל ביותר, ששובח גם על ידי האינקוויזיציה. דו”ח של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מ-2019 מצא ש-66% מהנחקרים דיווחו על שימוש אמצעי הזה. במקום השני, עם 40%, נמצאות “תנוחות לחץ”, שם מנומס לצליבה: קשירה של אדם בתנוחה שמפעילה לחץ על הגב והגפיים, עד קושי נשימה ושברים. ב-31% מהמקרים, החקירה כוללת אלימות פיזית ישירה. זו ככל הנראה שיטת החקירה שהופעלה כנגד ערביד. 27% מהנחקרים מדווחים גם על הטרדות והשפלות מיניות.

כל אחד מהמעשים הללו הוא עבירה פלילית במובהק. ועם זאת, מספר העבריינים שהועמד לדין, בין השנים 2001 והיום, הוא אפס (0). זאת, משום שהעבירות מתבצעות ברשות ובסמכות. העינויים הם שגרתיים, יומיומיים; לאור ההתחמקות של הרשויות ממסירת מידע בנושא, מותר להניח שהמקרים שבהם מבקשת המשטרה החשאית אישור ל”חקירת צורך” הם אלה שבהם יש צורך לחפות על חקירת עינויים שהשתבשה והתקרבה באופן מסוכן לרצח או גרימת נזק גופני חמור.

ומאחר והעבירות הפליליות הללו מבוצעות על בסיס יומי על ידי עובדי ציבור ברשות ובסמכות, המערכת המשפטית נאלצת לטייח את כל זה. פעם אחר פעם, כמו בפרשת דומא, היא מסגירה את המעונים שוב למעניהם. פעם אחר פעם, היא נאלצת להתפתל כנערת גומי כדי להסביר את מה שאי אפשר להסביר. במקרה של דומא, נאחזה השופטת בתפיסה שהיתה גורמת לחוקרי האינקוויזיציה להיקרע מצחוק: שכביכול יש הבדל בין מה שאומר הנחקר בחקירת העינויים ממש למה שאומר חצי שעה אחריה. כמובן, השופטים כיום לא מקבלים תיעוד מדויק של החקירה. בימי האינקוויזיציה, החוקרים תיעדו בקפדנות כל מהלך עינויים ואת כל התגובות של המעונה: כל צרחה, כל גניחה. אבל אז מידע שהושג בעינויים נחשב לקביל לחלוטין, ולשופטים שעברו על הניירת לא היו בעיות עם השיטות. כולם ידעו באיזה אופן מכינים את הנקניקיה המכונה וידוי שניתן ברצון חופשי וללא כפיה.

השופטים היום לא יכולים לעשות את זה באותו האופן. קודם כל, עברנו עידון ניכר ב-300 השנים האחרונות. שנית, זה בלתי חוקי בעליל. שלישית, זה יעורר שאלות לא נוחות בין עמיתיו של השופט בכנסים בחו”ל. אחרי הכל, לכאורה ישראל היא מדינת חוק.

וכך הגענו לפסק הדין בנושא של בג”ע. עורכי דינו של ערביד דרשו להפגש איתו, כדי להבין מה מצבו. בית הדין הגבוה לעוול סירב בתוקף. אמנם, אמר בית המשפט, הוא התיר לאשתו ולעורך דינו של ערביד לראות אותו כאשר היה מורדם ומונשם; אבל ערביד אסור במגע עם עורכי דינו, בתואנה שמניעת פגישה כזו “חיונית לבטחון האזור”; אשר על כן, קבע בית המשפט שמותר לפגוש את ערביד כאשר איננו יכול לתקשר, אבל חל איסור חמור לפגוש אותו כאשר הוא מסוגל לדבר ולהסביר מה קרה לו. ההחלטה, כמקובל, נומקה ב”חומר הסודי” שהציגו האנשים שעינו את ערביד ושגרמו לו אירוע לבבי לשופטים, מבלי שעורכי דינו של ערביד יוכלו לראות את החומר או להשיג עליו.

שופטי בג”ע נוהגים להסניף עמוקות את אדי הפצצה המתקתקת; כך הם מגינים על מצפונם. הפעם זה מוגזם אפילו בקנה המידע הקבוע של בית הדין הזה. החלטה כזו יכלה לצאת תחת ידיו של שופט של קפקא, או של בית הדין העליון של סדום, שכן גם אנשי סדום אנשי חוק היו, והקפידו על קוצו של יוד. איזה אדם ישר יוכל להאמין יותר בפסקי הדין של בית המשפט הזה, משהתחוור שוב שמטרתו היא חיפוי על פושעים ולא הענשתם, שיתוף פעולה עם מענים ולא הפסקת העינויים?

המטרה של עינויים היא עינויים: הטלת אימה על אוכלוסיה, שיודעת שהגרוע מכל יכול לקרות לה או ליקיריה, ששום שופט בגלימה צואה לא עמוד לצידה. עינויים הכרחיים לדיקטטורה צבאית. ומשום שהם הכרחיים לה, נמצאים לה גם השופטים שיאשרו אותם.

ועל כן יש לקוות שנראה, במהרה בימינו, בימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע

המולדת בסכנה. הצביעו עבור מצפונכם, אבל הצביעו

יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אחד חנן מלצר, הורה אמש (א’) לשלול בפועל את זכות ההצבעה של 50,000 אזרחים בדואים. כחלק ממדיניות הנכבה המתמשכת של המדינה הציונית, יש עשרות ישובים בלתי מוכרים בנגב. אין בהם קלפיות והמדינה מקפידה לוודא שלא תהיה תחבורה ציבורית מהם לקלפיות. ארגון אזרחי בשם זזים (גילוי נאות: תרמתי להם) ארגן אזרחים בעלי רכב כדי להסיע אותם לקלפי. אתמול פסק מלצר, לבקשת “אם תרצו”, שהפעולה של “זזים” בלתי חוקית. לא רק שמלצר כשל בתפקידו הבסיסי – לוודא שלכל אזרח תהיה גישה לקלפי – הוא גם מנע מארגון אזרחי מלבצע את מה שאמור היה להיות תפקידו.

הבוקר (ב’) חשף הארץ שנתניהו, שהושפל פומבית מירי הרקטות לעבר אשדוד, תכנן לבצע פעולה נרחבת בעזה. כלומר, תכנן לשפר את מעמדו על ידי שפיכת דם מסיבית, שהיתה בתורה גוררת אלימות מסיבית מהרצועה. זאת, בניגוד לדעת מערכת הבטחון שיש להסתפק בתגובה מדודה. הפעולה נבלמה לאחר שהיועמ”ש מנדלבליט עשה לשם שינוי את תפקידו, והבהיר לנתניהו שהוא עדיין איננו שליט יחיד ושההחלטה דורשת אישור קבינט. זה קרה באותו היום שבו נתניהו ניסה להעביר החלטה על סיפוח בקעת הירדן, שוב ללא סמכות, ונאלץ להסתפק בהודעת תעמולה בניגוד לחוק.

ביום שישי תקפו בריוני ימין פעילי “המחנה הדמוקרטי” בירושלים. בשבת, ניסה פעיל ימין לשבש באלימות את נאומו של יאיר גולן. שפי פז, שכפי שכבר ציינו לפני נותנת משמעות חדשה לגמרי למושג “פמינאצית”, השחיתה את משרדי האיחוד האירופי. שרת המשפטים בדימוס איילת שקד הודיעה בתגובה ש”זה מעשה שלא צריך לעשות, אבל צריך להעריך אותן כי הן נשים שמובילות מחאה כבר תקופה ארוכה.” בשבוע שעבר הודיעה שקד שהיא תדרוש כתנאי לכניסתה לממשלת נתניהו חוק שהציעה שפי, שיקים בית משפט “שלא תהיה עליו יכולת ערעור” לגירוש מבקשי מקלט.

ביום שישי דרש נתניהו שיו”ר ועדת הבחירות יתייצב בפניו כדי שנתניהו יוכל לייבב על עלילת הדם החדשה שלו, הטענה שהערבים הישראלים מרמים בבחירות. מלצר סירב. חוק המצלמות נפל, אבל ארגוני ימין כבר מתארגנים לשליחת “משקיפים” לקלפיות, שמטרתם המוצהרת היא לעורר מהומות כדי לשבש את ההצבעה. אמש, נתניהו התעלם מחוק הבחירות והפיץ סקר מפוברק באמצעות חשבון המסנג’ר. בשבוע שעבר, הוא פרסם בחשבון המסנג’ר שלו שהערבים הישראלים רוצים לרצוח את כולנו, ואחר כך הפיל את התיק על הסטודנט. אפילו פייסבוק, סייענית חרוצה של ג’נוסייד, העמידה פני נרעשת וחסמה את החשבון שלו ליממה.

כל האירועים הללו, ואחרים, מעידים על כך שגם הדבר האחרון שהדיקטטורה הצבאית הישראלית התגאתה בו – בחירות חופשיות בתחומי הקו הירוק – כבר לא מובן מאליו. נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כדי לא ללכת לכלא, והימין היהודי כבר הכריע מזמן שבין דמוקרטיה ויהדות, הוא יילך על יהדות. כפי שאמר את זה הפטרון של נתניהו, שלדון אדלסון, דמוקרטיה לא מופיעה בתורה.

יש לכם זכות הצבעה. היא לא מובנת מאליה, כפי שמגלים ערבים ישראלים מדי בחירות. במדינות אחרות היא נקנתה בדם. משתאבד, היא לא תוחזר אלא בהרבה מאד דם. מי שחושב שזה לא משנה, יגלה מהר מאד מה ההבדל בין נתין לאזרח. מחר הבחירה היא בידיכם: האם להסחף בזרם האדישות ולתת לכוח היסטורי לעשות את שלו, או לצאת, להצביע ולעמוד מולו. הצביעו לכל מפלגה שלא תשב עם נתניהו, ואין הרבה כאלה. הברירה שלכם היא בין העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. השתיקה הפחדנית של כחול-לבן מול ההתקפות של הדמוקרטיה מצד נתניהו ותומכיו מציבה אותם במחנה הלא נכון, המחנה שימחה קלושות ויגיד שזה לא יפה, אבל לא באמת יתנגד. עד שיהיה מאוחר מדי.

אילו מרצ היתה מתמודדת בבחירות הללו, הייתי מצביע לה. אבל זו לא אופציה היום, וידי תיבש לפני שאצביע לאהוד ברק, אז אצביע הפעם למשותפת. לא בלב שלם – דעותי על קומוניסטים ואיסלמיסטים ידועות – אבל לא אוכל להצביע לפושע מלחמה מדופלם, ואם הקול שלי יעיד על סולידריות עם מיעוט שאת זכות ההצבעה שלו מנסים לשלול, אז די לי בכך.

כך או כך, צאו להצביע, והצביעו עם מצפונכם. נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוטש בהתהוות

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)