החברים של ג'ורג'

כששלטון החוק על הברכיים

השב"כ העתיק שטיק של הגסטאפו ואף אחד לא צייץ

יש נער גבעות כלשהו, שסביר להניח שהוא טיפוס לא נעים. המשטרה והמשטרה החשאית עצרו אותו לפני מספר ימים, בטענה שביצע פשע שנאה כלשהו. יכול להיות. לא אומרים לנו כלום על האירוע כי כביכול הוא בטחוני. שלשום (ב'), הביאה אותו המשטרה החשאית לפני בית משפט וביקשה הארכת מעצר. בית המשפט החליט שאין די ראיות שמצריכות מעצר והורה על שחרור.

יכול להיות שבית המשפט טעה, כמובן. זה קורה. זה קורה במיוחד כשמשווים את עילות המעצר של פלסטינים ויהודים. משום מה, דברים שהם עילה למעצר של פלסטיני נחשבים ללא ראויים למעצר במקרה של יהודים. במקרה כזה, מה שקורה במדינת חוק הוא שהמשטרה – במקרה שלנו, המשטרה החשאית – מערערת לבית משפט בערכאה גבוהה יותר.

אבל זה לא מה שקרה. בגרמניה הנאצית, זו שאסור להשוות אליה, בתי המשפט היו מאולפים להפליא. כל כך מאולפים, שאחרי המלחמה חלק מהשופטים הועמדו לדין על השירות שהם ביצעו עבור המדינה. ואף על פי כן, במקרים נדירים בית המשפט היה מוצא שהמדינה לא הצליחה להוכיח עילה למעצר. במקרים כאלה, המשטרה החשאית – שמה המלא היה משטרת המדינה החשאית, גהיימה שטאט פוליציי, או בקיצור המקובל גסטאפו – היתה מחכה לעציר המשוחרר מחוץ לבית המשפט ומעבירה אותו ישירות למחנה ריכוז. העצירים במחנות ריכוז הוחזקו שם מכוח התפיסה המפוקפקת של "מעצר הגנתי", כלומר היכולת לעצור מישהו מחשש שיבצע עבירה.

וזה בדיוק מה שעשתה המשטרה החשאית שלנו – כאן קוראים לה שירות הבטחון הכללי, או שב"כ – אתמול. כאשר החליט בית המשפט לשחרר את העציר, הלך השב"כ לאחת מחותמות הגומי שלו, שר הבטחון, וזה אישר את מעצרו של החשוד במעצר מנהלי לחודשיים.

העקרון הבסיסי של שלטון החוק הוא חשדנות כלפי השליט. ההנחה היא שלממשלה יש המון כוח, יותר מדי כוח; ושכל ממשלה – ללא חריגים – נוטה לעשות שימוש לרעה בכוח הזה. מכאן שלטון החוק: היכולת של זרוע שלישית לומר לממשלה שהיא הגזימה וצריכה לחזור בה מההגזמה הזו. מכאן התפיסה שהממשלה מחויבת לציית לחוק בדיוק כמו האזרח, שאם לא כן תהיה הממשלה פשוט כנופיה.

המשטרה החשאית שלנו היא זרוע של הממשלה. כמו כל זרוע של הממשלה, היא כפופה לבתי המשפט. זה העקרון של שלטון החוק. הבעיה היא שברגע שגבולה של המדינה החשאית – ולרוע המזל, בכל מדינה יש היום מדינה חשאית – נוגע בגבולה של מדינת החוק, מדינת החוק מתחילה להעלות עשן. בית משפט פסק בנקודה הקריטית ביותר ביחס לאזרח – יכולתה של המדינה להחזיק אותו במעצר – והמדינה החשאית פשוט עקפה אותו.

ואף אחד לא צייץ.

כמובן, המשטרה החשאית שלנו עושה את השטיק הזה הרבה מאד זמן. היא עושה אותו בבתי משפט צבאיים בגדה, כאשר הטיעונים שלה מצליחים להעליב אפילו את השופטים הצבאיים. אבל יש הסכמה שבשתיקה שבית דין צבאי ישראלי, ודאי בית דין צבאי בגדה, הוא לא באמת בית משפט. ועכשיו מה שהופעל כלפי בתי דין צבאיים, מופעל גם כלפי בית דין שלום ישראלי רגיל.

בית משפט פסק שאין ראיות שמצריכות החזקה של מישהו במעצר, וזה לא התאים למשטרה החשאית, אז היא עשתה גסטאפו. ושקט. עוף לא פרח, שור לא געה, שופטים לא ערכו דיון חירום, הכנסת לא התכנסה, כלום. אין מה לראות פה.

אם תהיתם למה התכוון ישעיהו ליבוביץ' באמירה שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., אז הנה. לזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לכו בעקבות הטיוח

המסמכים שהוצגו השבוע בכנסת חשפו את צחנת פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן

כמו הרבה אחרים בני גילי, מוצאי ומעמדי פקפקתי שנים במה שכונה בשעתו פרשת ילדי תימן וכיום ידוע יותר כחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. לפקפוקים היו כמה שכבות:

א. קודם כל, בכלל לא בטוח שקרה משהו.

ב. אם קרה, זה כנראה היה מאד מצומצם.

ג. וצריך להבין, היה בלגאן שלם אז בארץ ולא הקפידו על רישומים.

ד. וכשכל אלה קורסים, נותר רק קו הגנה אחד של ההכחשה: 65 שנה, רבאק ערס, מה אתם ממשיכים ליילל?

וכמו רבים אחרים, בשנים האחרונות התחלתי להבין שהקו הרשמי היה טיוח. וזה היה חתיכת טיוח. אבל מה שנחשף השבוע בכנסת צריך למוטט את השרידים שלו.

עובדות:

בישראל היו מספר ועדות חקירה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. כולן הוציאו איכשהו את הממסד בסדר. האחרונה שבהן היתה ועדת קדמי, שסיימה את עבודתה בתזמון מצוין – בדיוק בתחילת האינתיפאדה השניה, כשכולם היו עסוקים במשהו אחר. ואלמלא ניסתה הממשלה לגנוז את הממצאים של ועדת קדמי עד 2071 (!), כנראה שהיתה הרבה פחות תשומת לב תקשורתית. כשמישהו מנסה לגנוז ממצאים עד תקופה שבה לא רק כל המעורבים יהיו מתים, אלא גם צאצאיהם – 120 שנה לאחר האירועים עצמם – יש לו מה להסתיר.

והשבוע נחשף מסמך אחד – אחד מני רבים – בנושא בכנסת. אפשר לקרוא תמצות שלו כאן. לידיעה התלוו תמונות קשות לעיכול של ילדים, אבל להן עוד אפשר למצוא הסבר סביר למחצה. למה שמתואר במסמך, הרבה פחות.

המדובר בחקירתו – הלא יותר מדי מאומצת – של ד”ר ג’ורג’ מנדל, מנהל בית החולים בראש העין. מנדל מנסה להתכחש למותם של תינוקות בבית החולים, אך החוקרת מציגה לו מסמך של סגן המנהל הרפואי, ד”ר קלמן יעקב מן. במכתבו של מן מצוין כי בביקור שערך בבית החולים גילה כי ארבעה ילדים שמצבם היה טוב קודם לכן מתו כתוצאה מעירוי של “תמיסות שונות.” הטיפול בהם בוצע ללא כל התייעצות עם בני משפחותיהם. לדברי מנדל, היו רישומים מסודרים של כל הניסויים שנעשו, אך הוא שמע כי הם הושמדו שבע שנים אחר כך. מנדל תיאר נתיחות שיטתיות בגופות ללא אישור המשפחה – יש לציין שזה היה חוקי אז – וציין שהנושא הוסווה מבני המשפחות. מנדל אישר עוד כי הוא ידע על לפחות ילדה תימניה אחת שאומצה על ידי משפחה מבני הצוות הרפואי.

נקודה שיש להתייחס אליה היא הדיבורים על “דם כושי” שנמצא בעורקיהם של ילדים תימנים. החשש היה שהילדים לוקים במחלה נפוצה באפריקה, ועל כן ניסו לברר אם יש להם “דם כושי.” צריך לזכור את השנים: סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. כמעט כל הרפואה העולמית עדיין מקבלת תיאוריות שמקורן בגרמניה על שוני גזעי שניתן לאבחון בדם; התפיסה על גזעים עליונים ונחותים רווחת בכל שכבות האוכלוסיה, אבל במיוחד בקרב מקצועני הרפואה. התפיסה של “דם כושי” (והזעזוע של ד”ר מנדל: “[נ]מצא שזה לא נכון, וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!”) מעידה על האופן בו ראו באותה תקופה בני קבוצות “נחותות.” יצוין שהתפיסה של עיקור אוכלוסיות לא רצויות, למשל לקויים, בוטלה באחרונות מדינות אירופה רק בשנות השבעים – הרבה כתוצאה מהזעזוע מהאופן שבו יושמו התפיסות הללו על ידי הנאצים.

בעמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם מובאות מספר עדויות, שבהן העידו אנשי צוות רפואי על חטיפות ילדים, שהוכחשו אחר כך. רל”א ציינו ש”ההיסטוריה של הרפואה – מקצוע שחמלה אמורה להיות עמוד השדרה שלו – רצופה כשלים ופשעים, וכי אם לא נכיר בהם ונפעל לתיקונם, אנו נידונים לחזות בהם שוב ושוב.” עוד צוין שם שקוד נירנברג, שקובע גבולות לניסויים בבני אדם – כן, הוא נכתב בעקבות המשפטים ההם – כבר היה כתוב, מוכר וידוע כשהחלה הפרשה.

מה מספר הקורבנות ומי היה מעורב? יותר מדי מסמכים הושמדו מכפי שאפשר יהיה לתת תשובה ודאית על כך. בביקורת על דו”ח ועדת קדמי, שנכתב ב-2001, ציין העיתונאי אהוד עין-גיל שהוועדה התייחסה בסלחנות תמוהה לסירוב להעיד בפניה ולהשמדת מסמכים. אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים “נענו כמי שכפאם השד” – אבל ההערה הזו, שהופיעה בדו”ח הבינים של הוועדה, נשמטה מהדו”ח הסופי שלה. הארכיון של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג בפני ועדה קודמת, אבל “אבד” לפני שוועדת קדמי יכלה לעיין בו. הארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, שהועמדו לרשות ועדה קודמת, הוחזרו לבית החולים הלל יפה ו”נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו.” חומר אחר נשלח ל”ביעור” גם בתקופת עבודת העבודה עצמה, והוועדה מתלוננת על כך שהוא הושמד “אף שצריך היה להיות ברור לכל שחוקרי הוועדה – שדבר מינויה לא נעלם מאיש – ייזקקו לו.” עם זאת, הוועדה לא הורתה לחקור את השמדת המידע הזה. היא אפילו לא מעלה את האפשרות שמישהו מנסה להשמיד ראיות.

ואת הראיות שבכל זאת הובאו בפני הוועדה הזו, לרבות המסמך על חקירתו של מנדל, ניסתה הממשלה לקבור עד 2071.

יש לציין שלא המציאו פה שום גלגל. לקיחת ילדים ממשפחות “נחותות” והעברתם לידי משפחות “טובות” היתה נפוצה באוסטרליה, קנדה ומדינות אחרות, בדיוק מעצם התפיסה האאוגנית הרפואית ומתוך התפיסה ששיפור “תרבותי” מצריך הוצאת ילדים מתרבות נחותה ושתילתם בתרבות גבוהה יותר.

במשך 70 שנה, משפחות ישראליות התלוננו שוב ושוב על כך שילדיהן נחטפו מהם ונמסרו לאחרים, וכל מה שהן קיבלו היה זלזול רשמי – הן מצד הממסד, הן מצד הפושעים, והן מחלקים ניכרים של הציבור שלא רצה להאמין שמשהו כזה יכול לקרות.

לבושתי ואשמתי, הייתי במשך שנים חלק מהקבוצה השלישית. הייתי חלק מהרעש הלבן שאיפשר לפושעים לחמוק מדין. כי לא האמנתי שזה יכול לקרות “פה”, ולא רציתי לדעת איך נראה “פה” ב-1950. יכולתי להאמין לניצולי שואה שסיפרו על היחס הנורא שהם קיבלו עם הגעתם לכאן, כי הם היו חלק מקבוצת ההתייחסות שלי. ידעתי שישראל של שנות החמישים היתה מדינה של צווחות חנוקות בלילה; לחלק מהן אטמתי את אוזני. יכולתי לדעת. לא רציתי. עשיתי מה שהממשלה רצתה שאעשה, ובכך היא הפכה אותי לשותף לפשע.

אני לא יודע למה דווקא מסמך מנדל מוטט את חומת ההכחשה הזו, שכבר נבעו בה סדקים. אני יודע שאם הוא היה מונח מולי לפני 20 שנים, החומה היתה מתמוטטת הרבה קודם – ושזו הסיבה שניסו לסווג אותו. אני לא יודע מה עוד הם מחביאים שם, אבל יש להניח שזה איום ונורא.

וככל שזה יהיה נורא, יש לנו חובה לדעת מה יש במסמכים האלה. כל המדינה הזו בנויה על בית קברות ענק; תעלה נא השמש, ותחשוף את אשר תחשוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בעיניים עצומות לרווחה

הממשלה מדרדרת אותנו במודע לעוד מלחמה בעזה

אני יודע, אני יודע. אף אחד לא רוצה לשמוע על עזה. אני רואה את זה בסטטיסטיקות: עזה ועינויים הם שני הנושאים שהקוראים לא רוצים לשמוע עליהם. ועדיין, אין ברירה.

ממשלת ישראל הכריזה שלשום שהיא מתכוונת לצמצם את אספקת החשמל לעזה. לטענתה, המטומטמת מהרגיל, היא עושה את זה כי אבו מאזן אמר. ממשלת נתניהו מתייחסת לאבו מאזן כאילו היה עוזר ראש עיריית רמאללה, אבל היא מצפה שנאמין לה שכשהוא אומר, צה”ל קופץ ומגביר את המצור על עזה. ראש ממשלתנו, בשקר גס מהרגיל, הבהיר שישראל מהדקת את המצור על הרצועה אבל היא לא רוצה הסלמה.

השתלשלות האירועים הזו מספקת לנו הזדמנות נדירה לראות איך מבשלים מלחמה בזמן אמת. בדרך כלל, יש איזו תקרית בטחונית שמתנפחת במהירות, שלעתים קרובות מתרחשת אחרי שכוחותינו האמיצים הרגו מישהו בלי שהתקשורת הישראלית תדווח על כך, אבל פה אנחנו יכולים לראות בהילוך איטי את הממשלה בועטת, מרצונה החופשי, בקן צרעות.

יכול להיות שלמהלך הזה יש מטרה אסטרטגית. יכול להיות שהממשלה רוצה, בעקבות המשבר במפרץ, לאלץ את חמאס לצאת למלחמה כדי לכבוש הפעם את הרצועה. יכול להיות. מה שבטוח הוא שאין שום דיון בנושא. אנחנו פוסעים למשבר צבאי בעיניים עצומות לרווחה.

נזכיר: תושבי רצועת עזה, שרובם המכריע לא אשמים בדבר (כן – הגיל החציוני שם הוא 18, מה שהופך למגוחכת את הטענה ש”אבל הם בחרו בחמאס”; הבחירות היו ב-2006) חיים תחת מצור במש 11 שנים. החשמל שם מספיק כרגע, תלוי באיזה חלק של הרצועה אתה חי, לארבע או חמש שעות ביום. ישראל מעמידה פנים שזו בעיה של מישהו אחר, אבל זה בולשיט.

ישראל מטילה מצור ימי ואווירי על רצועת עזה. המשמעות היא שתושבי עזה לא יכולים לייצא תוצרת, אף שאין בכך שום סכנה לישראל, ושהם לא יכולים לייבא את הדלק שיאפשר להם לייצר חשמל. זאת, כמובן, מעבר לעובדה שישראל מסרבת להתחייב שלא תפציץ את תחנת הכוח של עזה, שממילא מספקת רק חלק מצרכי החשמל של הרצועה. בהתאם, אין כל אפשרות לבנות תחנת כוח חדשה.

ולא, זו לא אשמת מצרים. זו כמובן משחקת משחק מלוכלך משלה, אבל יש לה זכות לסגור את הגבול שלה מול הרצועה. סגירת גבול היא לא מצור. מי שמונע מהעזתים תנועה בים ובאוויר היא ישראל. וכפי שמוכיח מקרה מכונת השיקוף, להגבלות האלה אין שום קשר לבטחון. (עמותת גישה ציינה לאחרונה 50 מובנים שבהם ישראל ממשיכה לשלוט ברצועה; עיינו בהם.)

בישראל אוהבים לציין שחסימת מיצרי טיראן היתה, בפני עצמה, עילה מספקת למלחמה מול מצרים ב-1967. בדרך כלל שוכחים לציין שהסגירה הזו לא מומשה בפועל. ישראל מטילה מצור הרבה יותר חמור על רצועת עזה מזה יותר מעשור, אבל הציבור היהודי מייבב בכל פעם שהעזתים רואים בכך עילה לשימוש בנשק. הציבור היהודי, יש לציין, לא מודע לכך שישראל יורה לעבר הרצועה על בסיס יומי כמעט.

אז אנחנו הולכים לעוד סיבוב של “לחימה” – כלומר, הרג כמעט ללא רסן באזרחים נטולי תשתיות, שאין להם לאן לברוח, ושאין להם יכולת התנגדות אמיתית. כשזה יתחיל, שימו לב: כלי התקשורת ימהרו להדהד את עמדת הממשלה ולומר שהעזתים פתחו בלחימה. את הגברת החנק על 1.8 מיליוני בני אדם הם יטאטאו בשקט הצידה.

אל תשכחו, ואל תלכו שולל. זכרו: זו הממשלה שלכם. אתם בעלי המניות שלה. את שהיא עושה, היא עושה בשמכם. אתם אחראים לפעולותיה. אין לכם הזכות להסב את המבט.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הדחף הטוטליטרי של אסא כשר

מה אפשר ללמוד מהרגע שבו אסא כשר נתקל בביקורת

אסא כשר לא קיבל את הביקורת על ה”קוד האתי” שלו בשלווה פילוסופית. בחדשות ערוץ 2, הוא תיעל את תאלס היווני וקבע ש”הכל זבל.” הוא ניצל את ההזדמנות להשתלח בחבר הכנסת עופר שלח (יש לפיד) וכינה אותו “פרשן כדורסל”, ובאותה הזדמנות טען ש”פוליטיקאים אכפת להם ממשהו? פוליטיקאים מדברים כשבא להם.” בכנס באוניברסיטת בר אילן, הרחיב כשר ואמר שהמטרה של הקוד שלו היא “לשמור על הפעילות האקדמית מפני הזוהמה הפוליטית.”

הוא אמר עוד דברים מעניינים. ביניהם אפשר לציין את העובדה שאו שכשר חושב שאנחנו מטומטמים, או שאין לו מושג איך נראית המציאות: הוא טוען שהוא בכלל לא קיבל את הג’וב של כתיבת הקוד האתי מבנט שר החינוך אלא מבנט יו”ר המל”ג – ועל ההבחנה הזו, שספק אם היא קיימת מחוץ למוחו של כשר, אפשר רק לומר שהישועים איבדו תלמיד מצטיין. בנקודה מקפיאה אחרת, אמר כשר שאם אכן יצליח החרם האקדמי על ישראל, “אז הם [המרצים שקוראים לחרם – יצ”ג] גרמו נזק ונשלח אליהם את המשטרה, לא רק דין משמעתי.” כשר סבור שאנשים שקוראים לחרם בלתי אלים צריכים להכלא; ראוי גם לשים לב ל”נשלח” שלו, שבו הוא מזדהה לחלוטין עם הרעיון ועם מבצעיו העתידיים. כשר כנראה לא יודע, ואם הוא יודע לא אכפת לו, שאין שום חוק בישראל על פיו אפשר לכלוא אנשים שקוראים לחרם; ויש להניח שהמומחה לאתיקה לא נתן את דעתו להשלכות הרחבות מאד של התפיסה שאפשר לכלוא אדם כי הוא פגע בפרנסתו של אחר.

אבל אני רוצה להתמקד בתפיסת “הזוהמה הפוליטית” והבוז של כשר לפוליטיקאים. זה לא סוד שיש לי ביקורת ניכרת על עופר שלח מאז שנבחר לכנסת, ושמבחינתי הוא אכזבה איומה – אבל הוא אכזבה איומה בדיוק בגלל הפער בין הידע שלו, ההבנה הרחבה שלו, והעדר הפעולה שלו. לא יהיה מוגזם לומר שבשאלה מי מבין השניים מבין יותר את המציאות הישראלית, שלח ייקח את כשר לא בנקודות אלא בנוקאאוט. מבחינת כשר זה לא משנה: שלח פגע בסמכות שלו, ועל כן הוא פרשן כדורסל ותו לא.

הבעיה היא לא שכשר עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מתאר את מבקריו כפרשני ספורט. היא גם לא הקלות שבו מאיים על אנשים שמותחים עליו ביקורת (בעיני ראיתי) בתביעת דיבה. הבעיה היא המסורת הפילוסופית-פוליטית שכשר בחר להסתפח אליה.

אנחנו צריכים לחזור הרבה זמן אחורה, ליוון של המאה החמישית לפני הספירה ואל סוקרטס ובני חוגו. הימים ימי המלחמה הגדולה בין הדמוקרטיה האתונאית, על כל כשליה – נער יספרם – ובין האוליגרכיה הרצחנית של ספרטה. באתונה פועלים שורה של תומכי ספרטה; הקומדיות מציינות שתומך סוקרטס הממוצע לובש “מעיל ספרטני.” האנשים הללו היו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, חברי הסיעה האוליגרכית האתונאית.

מבלי להכנס עכשיו לכל הפרשה הסבוכה של משפטו של סוקרטס, יש לעמוד על כמה עובדות ביחס אליו. סוקרטס היה מקורב כמעט לכל בוגד באתונה. הוא היה ידיד קרוב (ועל פי שמועות עקשניות, המאהב) של אלקיביאדס, הפוליטיקאי שהוביל את אתונה למלחמת שולל ולאחר מכן מכר אותה לספרטנים; הוא תמך, או על כל פנים היה מקורב למנהיגי הקשר של ה-400; וכשניצחה ספרטה במלחמה, והציבה על העיר את משטר ה-30 הרצחני, לפחות שניים מהם היו מתלמידיו. כשהוא סירב פקודה לבצע רצח – במשפטו, יבחין היטב שהשלושים, כמו כל רודן, שאפו לערב כמה שיותר אזרחים בפשעיהם, כדי שאיש לא יוכל לומר שהוא נקי – לא אונה לו כל רע.

הדמוקרטיה שבה על כנה ב-401, וסוקרטס שב להטפה האנטי-דמוקרטית שלו – ושנתיים אחר כך, הדמוקרטיה האתונאית איבדה את סבלנותה והוציאה אותו להורג. עיקרה של ההטפה, בהפשטה גסה אך נדרשת, היה שמשטר דמוקרטי הוא בלתי אפשרי, משום שהוא מעמיד את השלטון בידי אנשים שאין להם הכשרה בו. אף אדם, טען סוקרטס, לא היה מניח לאדם שאיננו מבין בהנדסה לבנות את ביתו, או למי שמעולם לא אחז במפוח לפרזל את סוסיו; אבל האתונאים משימים על עצמם שליטים שאין להם כל נסיון בתחום.

ברמה המעשית, זו שכשר מקפיד להתעלם ממנה, הטענה הזו היא בולשיט מזוקק. האתונאים בחרו מנהיגים לאחר שהללו הצליחו בשלבים מוקדמים של תפקידם. מעטים ביחס היו הבלתי יוצלחים שנבחרו. למרות המוניטין המאיים של הספרטנים, בפועל האתונאים הביסו אותם כמעט בכל שדה קרב. הטענה שפריקלס, קימון, מיליטיאדס, ניקיאס, דמוסתנס או תמיסטוקלס היו בלתי כשירים לתפקידם פשוט לא עומדת. חלקם כשלו, כמובן – ניקיאס החולה, שאיבד את עשתונותיו בסיקיליה, לא מסוגל לפקד אלא מהאפיריון שלו, הוא דוגמא שאוהבים לצטט – אבל גם יוליוס קיסר הובס פה ושם, ואוקטביינוס, קודם שהפך לאוגוסטוס, הובס שוב ושוב והוציא לעצמו שם של פחדן. המדינאים שסוקרטס כה בז להם בנו אימפריה. לא בטוח שלאורך זמן, האימפריה הזו היתה לתועלתם של האתונאים, ואין ספק שהיא ניסתה לחרוג מעבר ליכולותיהם; אבל האתונאים רצו בה.

ברמה התיאורטית, סוקרטס מעדיף את שלטונם של המעטים – למרות שהוא לא מצליח להעמיד אף פעם טיעון מדוע למה שלטון זה טוב יותר, ולא מסוגל להעלות את השאלה למי הוא טוב יותר. ממשיכו של סוקרטס הוא אפלטון, ועליו אפשר לומר בבטחה שהוא הסתובב עם יותר עריצים מאשר סוחר נשק ישראלי ממוצע. בפרחיהם תדע אותם: אם חצי מהפמליה שלך היא עריצים בפועל או בפוטנציה, אפשר להניח שאתה מטפח עריצות.

והו, איך אפלטון טיפח אותה! הוא עשה יותר מכל אדם אחר כדי לטפח את האגדה הספרטנית, ובמשך אלפי שנים המודל השלטוני שלו – שלטונם של החכמים בעיני עצמם, שיודעים יותר מאחרים מה הם צריכים – שימש לתמיכה בכל סוג של דיקטטורה. אלפי שנים לפני אסא כשר, במדינה האפלטונית היו מגרשים את כל המשוררים, מחזיקים את כל האוכלוסיה רגועה באמצעות “שקר אציל” על כך שכל אחד נולד למעמדו, ואם מישהו היה מעז להעלות ספק על המשטר הקיים (כלומר, לעסוק בגלוי בפוליטיקה), המשטרה החשאית כבר היתה מטפלת בו. את המשטרה החשאית, אגב, הוא העתיק מספרטה, שם המטרה שלה היתה למנוע התקוממות של האוכלוסיה המשועבדת על ידי סיכולים ממוקדים.

(ואם אנחנו כבר מדברים על ספרטה, היה לה עוד מנהג שאסא כשר ודאי היה מעריך: מדי שנה, המנהיגים שלה היו מכריזים מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת, ההלוטים, כדי שהריגתם תהיה כשרה ולא תביא את זעם האלים. למותר לציין שהיכולת של ההלוטים לנהל מלחמה נגד ספרטה, בלי התערבותה של רעידת אדמה מבורכת, היתה בלתי קיימת.)

כשאסא כשר יוצא נגד “זוהמת הפוליטיקה”; כשהוא תוקף את עצם הרעיון שפוליטיקאים עשויים להבין במשהו יותר משמבין בו אתיקאי מדופלם; כשהוא מתפייט על הודו וקדושתו של השכול; כשהוא מתייצב, פעם אחר פעם, בעד הצבא ובעד מלחמה, ובעד כמה שפחות הגבלות על המלחמה – הוא צועד במסורת ארוכה מאד של פילוסופים שהצדיקו את העריצות, תקפו את החירות, ויצאו נגד עצם התפיסה שלעם יש יכולת להחליט על עתידו.

הדמוקרטיה, כמובן, איננה מושלמת. דורות של פילוסופים – שרבים מהם, כמו כשר, התפרנסו מן הממסד – מנו את כל חולייה. יש לה, עם זאת, יתרון אחד על כל השיטות האחרות: היא מסוגלת לתיקון בדרכי שלום. במשטר דמוקרטי, אדם יכול להצביע על פגמי המשטר ואם ישכנע מספיק אנשים, יוכל להביא גם לשינוי. לצורך כך, אנחנו צריכים את הדיון הפרוע ביותר, העז ביותר, החריף ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חלק – אולי אפילו חלק ניכר – מהרעיונות שנשמע יהיו הבל. וכן, חלק ניכר מהפוליטיקאים שנבחר יהיו דמגוגים, במובן הרע של המילה.

אבל באוליגרכיה – שהיא הצורה הנפוצה יותר של דיקטטורה; מעט מאד משטרים אכן נשענו על עריץ אחד כל יכול – אין שום אפשרות שינוי אלא באמצעות אלימות ושפיכות דמים. אין כל אפשרות לדיון ציבורי. אין אקדמאים שעוסקים בדבר הנעלה ביותר שהם יכולים לעסוק בו: לא הסתגרות במגדלי שן מנותקים, אלא בתיקון החברה עצמה, על ידי ערעור על המושכלות השגויות שלה.

כשאסא כשר נוטל מהם את החירות הזו; כשהוא מנסה לשים רסן על פיותיהם של המערערים; כשהוא תוקף בשצף קצף את נבחרי העם, הוא שר לנו את שיר הסירנות הישן של העריצים – וכרגיל, הוא עושה את זה מבלי לדעת שהם מגחכים עליו מאחורי גבו.

תנו לי יותר פוליטיקה, יותר דיונים, יותר צעקות. נחיה ונאהב, לסביה שלי, ואת טרוניותיהם של זקנים נרגנים נחשיב כפחות משווה פרוטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: העם אמר את דברו, ונושא ההרצאה יהיה ב’ – ההיסטוריה של היהדות כפי שבנט לא היה רוצה שתכירו אותה. מתחיל לברר על מקום שיארח את כולנו. עדכונים בקרוב.

(יוסי גורביץ)

הקוד האתי של השטינקרים של אם תרצו

שתי הערות על מצב הדמוקרטיה הישראלית

לפני 25 שנים בערך, ב-1993 או 1994, למדתי באוניברסיטת תל אביב ולקחתי כמה קורסים בפילוסופיה. יום אחד, לקראת קורס באולם המרכזי של גילמן שהעביר יוסף אגסי, הגיעו כמה סטודנטים נרעשים מאד. לדבריהם, הם יצאו הרגע מקורס של אסא כשר, שבו הציג להם שאלה פילוסופית: האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון. הטיעון של כשר – ואני חייב להודות שאני לא זוכר מה היו המסקנות שלו – היה שמאחר ויש ודאות קרובה שאריאל שרון יוביל למותם של חפים מפשע, הרי שלגמרי לא ברור שיש ערך לשימור החיים שלו.

לשם הבהרה, אני סבור שכל אדם ראוי לטיפול רפואי. אפילו אסא כשר – למרות שזה האחרון, כמו שרון בשעתו, אחראי בוודאות קרובה למותם של רבים. בשנים האחרונות, כשר מפתח את התיאוריה שחיילים מסתכנים מספיק מעצם היותם חיילים ואשר על כן אין סיבה שהם יסתכנו סיכון נוסף על מנת שלא לפגוע באזרחי אויב. אני מאד מקווה שיום אחד אסא כשר יצטרך להסביר את הדברים שלו בבית דין בינלאומי, כפי שנאלץ אלפרד רוזנברג, כי כשאתה שומט את העובדה שאזרחי אויב הם קודם כל אזרחים, אתה פותח את השער לרצח עם נוסח סמוטריץ’. (מעניינת כאן במיוחד הצורה שבה כשר, שאיננו משפטן, נתן לעצמו פטור מהמשפט הבינלאומי.)

(לידיעת חמושי צה”ל: אסא כשר הוא גם זה שניסח את נוהל חניבעל, שמתיר למפקדים שלכם להרוג אתכם אם יש חשש שתשבו (הוא טוען שמפקדי צה”ל לא הבינו אותו), וזה שאישר לעשות בכם ניסויים ואפילו להסתיר ממכם את המידע שיאפשר לכם לקבל החלטה מושכלת בשאלת הניסויים.)

בימים אלה, סיים כשר לנסח “קוד אתי” לאקדמיה. המשמעות של הקוד האתי של כשר היא חיסול החופש האקדמי, כלומר החופש של מרצים להעלות לדיון דברים שמקוממים את הציבור. החופש האקדמי הוא זה שמאפשר לשיח האנושי לנוע קדימה ולא להתקבע. כשר, שכבר שנים משרת את המערכת המסתאבת של המדינה הציונית, ממש לא אוהב את הרעיון.

סעיף ג’ בהגדרה “פעילות פוליטית” של כשר קובע ש”כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת, הבאה לידי ביטוי מתמשך בכנסת ובשיח הציבורי, בזיקה ברורה למפלגה או למפלגות, בכנסת או מחוצה לה, או התנגדות ישירה לעמדה כזו, באופן מפורש.” הטקסט לא בהיר: ניסוח זהיר יותר היה מציב, לפני “בזיקה ברורה למפלגה או מפלגות”, תנאי: “ו/או” או “ובתנאי שיש.” מהטקסט כפי שהוא כעת – אולי רצוי היה שידרשו מכשר יותר דיוק במסמכים שהוא כותב עבור המדינה – משתמע שכל “תמיכה ישירה או התנגדות ישירה” ל”עמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת” היא עשיה פוליטית בלתי ראויה מצד חבר אקדמיה. בסעיף ב’ של “פעילות אקדמית” קובע כשר שפעילות אקדמית היא פעילות המתבצעת על ידי חבר אקדמיה גם מחוץ לכותליה, ובלבד שהוא מציג את עצמו כמבר המוסד.

במילים אחרות, כשהפרופסור מאוניברסיטת תל אביב אסא כשר דן בשאלה האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון, הוא עובר על כללי האתיקה שלו-עצמו. לרוע המזל, בישראל השאלה למי להעניק טיפול רפואי היא שאלה שנמצאת בדיון ציבורי סוער. האם כשר יפסול את עצמו בעתיד מתפקיד אקדמי כלשהו?

כמובן שלא. האתיקן המכובד הוא חזיר שפורש טלפיו ואומר “כשר אני.” לקוד האתי שלו יש מטרה אחת: להקל על השטינקרים של אם תרצו לחסל את הדיון בישראל. מרצה שידון בשאלת הטיהור האתני שביצעה ישראל ב-1948 – וזו עובדה שאין עליה מחלוקת רצינית – יגלה שסטודנטים זועמים ילשינו עליו. מרצה שיעסוק בשאלת הקיפוח של הפלסטינים הישראלים, כנ”ל. מרצה שידבר על השסע החברתי בישראל יקבל תזכורת לא נעימה לכך שאם תרצו השתתפה בהפגנות נגד המחאה החברתית ב-2011. יהיה מעניין כשטרולים דתיים יתחילו להתלונן על לימודי אבולוציה וידרשו להציג מנגד את התפיסה הבריאתנית, וכשטרולים ליברטריאניים יסתמו את הפה למרצים שידברו על התחממות גלובלית. שטינקרים מטיבי לכת יוכלו לארוב בפקולטות לאסטרונומיה ולזעוק שלא יעלה על הדעת שלא מעלים לדיון את האסטרונומיה התלמאית, שהרי היא מגובה בתנ”ך וב”שמש בגבעון דום.” וכמובן, מרצים למשפטים שיעזו לומר שישראל מנהלת כיבוש בשטחים ייגררו לפני ועדות אתיקה.

אפשר להתנחם בכך שסביר להניח, כמו שקורה כמעט תמיד, שהמהפכה הזו תטרוף את בניה ותוך זמן לא רב כשר עצמו יידרש להסביר את דבריו לוועדת אתיקה, אבל זה הומור גרדומים.

האקדמיה נעמדת על הרגלים האחוריות, אם כי כפי שציינה היטב תמר רוטמן היא לא עשתה זאת כאשר הוכרז שמרצות הן אקדמאים סוג ב’. בכל זאת, אנחנו מדברים פה על זכויותיהם של גברים. סביר להניח שאם הקוד האתי של כשר יתקבל, תוך זמן קצר מרצים לא יוכלו לעמוד על הנקודה הזו, שהרי היא שנויה במחלוקת ציבורית. אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ואת המסורת של חופש אקדמי תכנס את הסנאט שלה ותפטר את כשר, כמי שחותר לשלול את החופש האקדמי של שאר חברי המוסד. אבל ספק אם עוד נותר בה האומץ.

[…]

השבוע השתתפו השר ישראל כץ וחברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר, כולם מהליכוד, בכנס לכבוד הספר “הנסתר והגלוי בערביי ישראל.” כץ נאם, ביטן וזוהר השתתפו בפאנלים. הספר, שנכתב על ידי אחד רפי ישראלי, תוהה מדוע בעצם הפלסטינים הישראלים לא מוחזקים במחנות ומדוע מותר להם לדבר בציבור. במהלך הכנס נשמעו קריאות להחזרת המשטר הצבאי על ערביי ישראך.

כאן יש להזכיר שחרות (לימים גח”ל, לימים הליכוד) היתה אחת המפלגות שבעקביות הצביעה עם המפלגות הערביות בעד ביטול המשטר הצבאי, עד לביטולו ב-1966; להזכיר שהתפיסה הז’בוטינסקאית הבסיסית דיברה על מדינה דו לאומית ועל שוויון זכויות בין אזרחיה – תפיסה שהנשיא ריבלין מחזיק בה עד היום; ולומר שלמראה יורשיהם הרוחניים, סביר להניח שמנחם בגין ויוחנן באדר, שלהם יש מניות יסוד בדמוקרטיה (פגומה ככל שתהיה) הישראלית, מתהפכים בקברם.

אפשר להתווכח עם ישראלי, למשל על טענת העוני של ערביי ישראל. אפשר לתהות איך באמת קרה שאוכלוסיה שלמה הפכה לעניה, ואז להזכיר – בקרוב, לא תוכלו לעשות זאת באוניברסיטה – שמדינת ישראל הלאימה את רוב הקרקעות של ערביי ישראל ואז חילקה אותם ליהודים; שהיא מקפידה לא לספק לעיירות ערביות שטחים לפיתוח, או אפילו תכנית מתאר; שהיא הקפידה להזניח את החינוך של אזרחיה הפלסטינים, ושקצת קשה להקים חברות הייטק למי שבתי הספר לא מספקים לו את הכלים ללמוד את התחום, ושעיקר ההייטק הישראלי צומח מן הצבא ומיחידה 8200, ושלשם עיסוק בו צריך לעתים קרובות סיווג בטחוני; אבל באמת חבל על הזמן המוקדש לאנשי הקש האלה.

מה שאנחנו רואים פה הוא את שר המודיעין של מדינת ישראל ושני ח”כים במפלגת השלטון משתתפים בכנס שמטרתו המוצהרת היא הדרה – בשלל תירוצים – של 20% מאוכלוסיית המדינה, כמו גם השאיפה לכלוא אותם במחנות, שאיפה שכרגיל מנומקת בפשע של מעצר היפנים-אמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה.

אלה פעמוני אזהרה לקראת טיהור אתני או השמדה. נוכחות של בכירים במפלגת השלטון בכנס כזה היא לגיטימציה לשלילת זכויות של אוכלוסיה לא בשל מעשים של פרטים מתוכה, אלא בשל עצם השתייכותם אליה. בקצה הדרך ניצבים סמוטריץ’ וספר יהושע, אבל את המסילה אליה מניח ישראל כץ.

[…]

בטורו השבועי, כמו בכל טור שבועי, כתב אתמול (ו’) בן דרור ימיני שמצב הדמוקרטיה הישראלית שפיר והכל טוב ותראו, יש ימין קיצוני בשוודיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

1.8 מיליוני בני ערובה

שר הבטחון תולה את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ב”שבויי צה”ל בידי חמאס” – שאינם קיימים

שר הבטחון, בעוונותינו אביגדור ליברמן, הצדיק אתמול (ב’) בכנסת את המשך המצור הישראלי על רצועת עזה בכך שחמאס מחזיק בשבויים ישראליים, ואמר כי עד שהם לא יבוקרו על ידי הצלב האדום, המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא ישתפר.

זה מצריך העלאה של כמה נקודות:

א. אין כל שבויים של צה”ל בידי חמאס. יש שני הרוגים שיתכן שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס, אורון שאול והדר גולדין. השניים הוגדרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל לאחר לחץ של משפחותיהם שינה צה”ל את ההגדרה – מהלך שנוי במחלוקת בלשון המעטה – והגדיר אותם כחללי שרדינגר, או בלשונו “הן כחללים והן כנעדרים.” הרב הצבאי הראשי הגדיר אותם בשעתו כחללים, אבל כנראה שללחץ המשפחות ולפולחן הבשר הישראלי יש השפעה יוצאת דופן. כלי התקשורת נוטים לאחרונה לאמץ את השיח של המשפחות, על פיהן הגופות הם “הבנים.” על כל פנים, בין אם השניים חללים ובין הם נעדרים, שבויים הם לא.

עכשיו, אחת משתיים: או שאביגדור ליברמן פלט בטעות מידע מודיעיני סודי מכל סודי, והצהיר שישראל מודעת למה שהכחישה עד כה בכל תוקף, קרי שיש שבויים בידי חמאס; או שהוא משקר ובונה על כך שלתקשורת היהודית יש זכרון של חולד.

ב. ההצדקות למצור הישראלי על רצועת עזה, שנמשך בדרגות שונות של חומרה בפועל מאז ההתנתקות (כשישראל מנעה את הוצאת היבול מהרצועה בסתיו וחורף 2005), השתנו פעם אחר פעם. תחילה, הסיבה למצור הרשמי היתה עליית החמאס ברצועה; אחר כך, שבייתו של גלעד שליט; אחר כך, לא ממש ברור אבל אף אחד בישראל לא שאל, אז המשכנו את זה בכל זאת; ועכשיו, שר הבטחון מגדיר לצרכי המצור שני חללים כשבויים.

ג. ברצועת עזה חיים כ-1.8 מיליוני תושבים, שהגיל החציוני שלהם הוא 18. כלומר, חלק ניכר מהאוכלוסיה הוא בעצם ילדים. הם נמצאים תחת מצור ישראלי שהורג בהם וגורם להם מחלות כל ימי השנה. האו”ם העריך שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב-2020, שזה מעבר לפינה. התירוץ הישראלי הנוכחי הוא שני “שבויים”; כלומר, העמדה הרשמית של מדינת ישראל – כפי שהובעה על ידי שר הבטחון שלה בפרלמנט שלה – היא שמותר לה להתעלל בכ-900 אלף אזרחים ולהשתמש בהם כבני ערובה עבור כל שבוי שלה. המדיניות הישראלית, מדיניות הבידול – הפרדה בין הגדה והרצועה כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית – מצריכה התעללות מתמשכת ויומיומית ב-1.8 מיליוני אזרחים.

כאן המקום להזכיר שישראל מחזיקה אלפי שבויים פלסטינים, שיש לה בית קברות לגופות חללי אויב אבל שהיא כבר לא ממש יודעת מי בדיוק קבור שם כי למי אכפת, רק ערבים. אפשר רק לחשוב אילו צווחות היתה משמיעה ישראל הרשמית אם החמאס היה מצדיק פגיעה באזרחים ישראלים משום שהיא מחזיקה שבויים פלסטינים. כאן אומר את זה שר הבטחון, והאדמה לא זעה.

ד. הסיבה שהנושא של רצועת עזה בכלל עולה לדיון הוא הקריסה המהירה של השירותים שם. הדיווחים מהשטח נשמעים דומים מאד לאלה שקדמו לצוק איתן. לאף אחד בישראל לא באמת אכפת, וממשלת ישראל ממשיכה במדיניות ההתעללות ב-1.8 מיליוני בני אדם, שמתבצעת ללא שמץ של דיון ציבורי כבר עשור.

עזה תחזור לסדר היום שלנו כאשר היאוש יגבר, שוב, על הפחד, והאסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם יטיחו שוב את גופותיהם בחומות ויירו שוב לעבר ישראל. בינתיים, מדי שבוע בערך אנחנו הורגים בהם על הגבולות או במים. מטוסי ריסוס ישראלים משמידים יבולים ברצועת עזה, בלי שלמישהו אכפת. נזכר בזה כשהכל יתפוצץ, אבל אז כרגיל נתכנס לתנוחה האהובה על הציבור, זו העוברית, ונייבב שמה כבר עשינו.

ה. יש שני ישראלים שככל הנראה אכן מוחזקים ברצועת עזה, אברה מנגיסטו והישאם א סייד. הם לא זוכים ליותר מדי תשומת לב, וכנראה שאפילו אביגדור ליברמן לא היה מעז להשתמש בהם כדי להצדיק את החזקת תושבי רצועת עזה כבני ערובה.

אף על פי כן, הם ככל הנראה עדיין שם. נתראה בגרסה הבאה של מבצע “פאלוס זקור.”

ועוד דבר אחד: ישנו טרול ימני שמתכנה שי גליק או לעתים שמאי גליק. הבוקר קיבלתי ממנו את המייל הבא, לאחר שבעבר חסמתי אותו בפייסבוק. אם תתקלו בשמו, רק שתדעו באיזה טיפוס מדובר.glick

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משהו מוזר קרה לימין היהודי בדרך אל הבנק

רוב מוחלט של המדענים, והעולם, מודע להתחממות הגלובלית. למה דווקא הימין היהודי מכחיש אותה?

לימין היהודי יש לא מעט תכונות משונות. חלק מאנשיו, לדוגמא, עסוקים בגידול פרות אדומות. אחרים עוסקים בזעף בהכחשה של קיומם של פלסטינים או את קיומה של פלסטין. ובכל זאת, כנראה שהאמונה המשונה ביותר של הימין היהודי היא ההתעקשות על כך שאין התחממות גלובלית.

מי שהיה המסבירן הלאומי לכמה דקות, רן ברץ, פרסם לאחרונה מאמר שטוען שכדור הארץ דווקא הופך לירוק יותר. נדב אייל הוציא אותו לשחיטה, אז אני לא אטרח. עיון באתר שערך ברץ בשעתו, “מידה” – אתר שלמרבה הגיחוך היה בימה מרכזית של השרלטן טל חרותי, “וילהלם רוט”, שהשתמש בבימה שניתנה לו כדי לקדם מפלגה ניאו נאצית – מגלה שיש שם לא מעט מאמרים שיוצאים למלחמה ומכחישים את תופעת שינוי האקלים. אחד היותר זועפים שבהם נכתב על ידי אדם שמתואר כ”מנכ”ל ‘המרכז לפיתוח תעשייתי’ בוושינגטון ומחבר הספר ‘הטיעון המוסרי בעד דלקים מאובנים.” יש להדגיש כי “החברים של ג’ורג’” איננו לוקח אחריות על הקריאה ב”מידה”, וכל הנזקים הנגרמים לתבונת הקוראים הם על אחריותם בלבד.

“מידה” לא לבד בתחום. יש ברנש בשם ד”ר גבי אביטל, שהעובדה שהוא דוקטור לאווירונאוטיקה הספיקה לגדעון סער כדי למנות אותו לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. אביטל נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהתברר שכחובש כיפה הוא מתנגד לכך שתלמידי ישראל ילמדו את תיאוריית האבולוציה, אבל בדרך הוא גם הביע עמדות נחרצות נגד התחממות גלובלית.

לימין האמריקאי יש פטיש משונה עם ההתחממות הגלובלית, פטיש שעלה שוב לכותרות לאחר שדונלד טראמפ הודיע שהוא יסוג מהסכם פאריס. כולם יודעים שטראמפ כתב בעבר שהתחממות גלובלית היא קונספירציה סינית; שדולות אמריקאיות השקיעו סכומים עצומים כדי למנוע מאבק אמריקאי בהתחממות הגלובלית, וטענו – טענה שאתר “מידה” תמך בה – שיש קנוניה עולמית של מדעני אקלים. מסתבר שאם אתה מדען אקלים, אתה ממש שונא את התעשיה האמריקאית, ולא משנה איפה אתה חי.

או, לחילופין, שאתה מזועזע מהאפשרות של התחממות גלובלית ושהקנוניה היא פרי מוחם הקודח של האנשים שהביאו לכם את ה"מחלוקת" בשאלת הנזק שבעישון .

יש המון תנועות ימין בעולם. באופן משונה, פרט לאלה שבארה”ב ובישראל, הן לא מכחישות שינוי אקלים. בגרמניה, צרפת ובריטניה המפלגות השמרניות לא מכחישות את שינוי האקלים. הודו, שנמצאת בשליטה לאומנית, הודיעה בעקבות טראמפ שהיא תעמוד ביעדי פאריס ואף מעבר לכך. סין, שבשני העשורים האחרונים הפכה למובילה בתחום הזיהום ובהתאם בעליית גזי החממה, שבה והודיעה שהיא מחויבת ליעדי הצמצום של פאריס. הקונסנסוס המדעי בנושא מוחלט.

אז למה דווקא הימין היהודי מכחיש אקלים? פה צריך לזכור מה עוד הוא מכחיש: כפי שראינו במקרה של אביטל, הוא גם מכחיש אבולוציה. אפילו הכנסיה הקתולית לא מכחישה יותר את האבולוציה; היא טוענת שהבריאה בוצעה באמצעות אבולוציה (מה שמטיל צל מצמרר על הטענה שהאל הוא טוב, אם כדי ליישם את הבריאה צריכים מיליארדי ברואים למות ביסורים). אבל הנצרות הפרוטסטנטית, ערש הימין האמריקאי, מעולם לא יכלה לקבל אותה.

בשלושים השנים האחרונות, הזרים הימין האמריקאי לישראל כמויות כסף אדירות. את חלקן אתם רואים בתרומות לבנימין נתניהו (100% תרומות זרות), נפתלי בנט וטיפוסים דומים. אבל חלק ניכר מהן הוטבע בנסיונות ליצור תשתית אינטלקטואלית לימין הישראלי, כזו שתהיה בצלמם ובדמותם של מכונים אמריקאים מקבילים. זה לא כל כך עבד. אם לשמרנים האמריקאים יש את ג’ורג’ וויל, אנחנו נתקענו עם רן ברץ. אם להם יש צ’ארלס קראוטהמר, לנו קיבלנו את הגרשוניז (אם אתם לא יודעים, אל תשאלו. חראם על תאי המוח שלכם).

מסד אינטלקטואלי ימני לא נבנה פה, בין השאר משום שכזה מצריך יושרה, והימין היהודי לא יכול להיות ישר. אם יהיה ישר, הוא יצטרך לומר מה הוא יעשה בפלסטינים, ואז כנראה יצא לו סמוטריץ’. המהות של הימין היהודי היא חוסר יושר, התחמקות, קריצה, התפתלות, טיעוני אבל-הוא-התחיל ותראה, סוריה.

אז מסד אינטלקטואלי הכסף של הימין האמריקאי לא קנה, אבל הסייענים המקומיים שלו שתו, יחד עם הכסף, את התעמולה של הימין האמריקאי, כולל השגעונות של המקור. רוב הישראלים, ככל שהם מקדישים מחשבה לשאלת האקלים, לא נראה שמדובר בקנוניה סינית; הימין הקנוי ממשיך לפמפם את התפיסה הזו. רוב הישראלים לא עוסקים בשאלת ההפלות, כי בישראל היא נפתרה בפשרה עקומה, כמקובל – הנשים משקרות לוועדה והוועדה מעמידה פנים כאילו היא לא יודעת שמשקרים לה. אבל מבחינת הימין הקנוי, הפלות הן נושא. למה? כי הן נושא אצל מי שמממן אותם. כי השוחד יעוור עיני חכמים – ורבאק, אנחנו מתעסקים פה עם אנשים בקליבר של ארז תדמור ורן ברץ. גם כן חכמים.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם ששמאלנים עושים דברים כי מישהו שילם להם. הפוסל במומו פוסל.

הערה מנהלתית: בעקבות הפוסט האחרון, התקבלו תרומות רבות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ולא פחות מכך – קיבלתי פניות מעודדות מקוראים רבים, חלקן אישית (בהפגנה אמש.) אני רוצה להודות לכל מי שתמך; כתיבת הפוסט הזה היתה אחד הדברים הקשים שעשיתי בשנה האחרונה. אני מתכוון לעמוד, בעתיד הנראה לעין, בקצב של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

כמו כן, הייתי רוצה לדעת האם יהיה עניין בהרצאה פומבית, שתיערך בתשלום סמלי (20 או 25 שקלים). אם כן, אנא בחרו באחד מהנושאים הבאים:

א. ימי הביניים כהיסטוריה פוסט אפוקליפטית

ב. ההיסטוריה של היהדות כפי שמשרד החינוך לא היה רוצה שתכירו אותה

ג. מלחמת האזרחים האמריקאית

ד. מלחמת העולם הראשונה.

את הערותיכם בנושא אנא שלחו לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל.

(יוסי גורביץ)

הצל שלי ואני

כמה הערות על דכאון

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרת פוסטי פרויקט 300, על כל פנים לחודש זה; והגיעה השעה להסביר את הצורה שבה התנהל הבלוג בשנה האחרונה. כתבתי את סדרת פרויקט 300 הנוכחית כסוג של תראפיה, בנסיון להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה, למרות המחלה.

זה התחיל לפני יותר משנה וחצי, בסמיכות מסוימת לפריצת אינתיפאדת היחידים. הסיפורים שזרמו מהשטח היו מזעזעים. יש לי קולגות וידידים פלסטיניים, רובם ממזרח ירושלים, והמידע שהם שלחו היה כל כך שונה מזה שהגיע דרך התקשורת הישראלית, שהתחלתי לחוש משבר. המצב לא השתפר כשחלקם ציינו בפני שמה שעולה עכשיו על פני השטח הוא במידה ניכרת לא משהו חדש, אלא הקצנה של מצב קיים. התחלתי, במידה מסוימת, לאבד את זה: כעס ותוקפנות הפכו לתגובות הבסיסיות שלי. ידידים הזהירו אותי שמשהו השתבש; אחד מהם אמר לי שאני מתנהג כמו סובל פוסט טראומה.

ואולי גם זה היה שם. פוסט טראומה היא נושא שניסיתי לכתוב עליו, ללא הצלחה, במשך שנה. משהו תמיד חסם אותי. אני לא יודע מאיפה זה בא. אני יודע שהתחלתי לסבול מחוסר שינה חריג, מחוסר יכולת להתרכז, איבדתי טעם בהרבה מאד דברים. לא ראיתי טעם להמשיך ולכתוב, כי לא ראיתי יכולת שינוי ממשית. הכתיבה הפכה לסוג של התפרצות. ולזה, טוויטר ופייסבוק הרבה יותר מתאימים.

והיו התיקים. פאק, היו התיקים. הדברים שהגיעו אלי במסגרת יש דין ושהוחלט לא לפרסם החוצה, לתת להליך המשפטי לחרחר את שלו, אבל בינתיים קראת את התיק. היו התיקים שהיית יושב מולם ובוכה, בוכה פיזית, ויודע ששום דבר לא יקרה. לא תהיה חקירה, אם תהיה חקירה היא תכשל/תוכשל, ואם המשטרה לא תשמיד את התיק, הפרקליטות כבר תעשה את זה. שום דבר דרמטי: רצח אחד, אבל בדרך כלל השגרה היומית. חיפושים, “מיפוי”, התעללות שגרתית, קצת ביזה. והרגעים האלה שבהם אתה אומר לקולגה שלך שתפקידה היום הוא לרסן אותך כדי שלא תכתוב מה אתה חושב על הקלגסים הרלוונטיים. הרגעים שכבר כתבת את זה, ומחקת. כשהיאוש פוגש את הזעם, ומה שנשאר הוא רק הרצון לצרוח ולקלל. בלי תקווה.

ולאט לאט, העדר התקווה מחליק פנימה, הופך לחלק מהשגרה. כל יום נהיה קשה יותר. אני, יעידו עלי עורכי, מכונת עבודה. ונאחזתי בעבודה בציפורניים, כי עבודה היא השרדות, כי אני לא רוצה להזרק לרחוב. אבל כל יום זה הצריך יותר מאמץ, עוד מאבק כלפי מעלה, וכל דבר שמעבר לביצוע העבודה הופך למשהו שמעבר ליכולותיך. כמו לבשל, ואז ההוצאות שלך על מזון מוזמן מאמירות. ודברים כמו כתיבה בבלוג הופכים, באיטיות ובעקביות, למעלה מיכולותיך. כי מה הטעם?

(הערה: גם כשאני בצד השני של המנהרה הזו, או מה שאני מקווה שהוא הצד השני, אני מתקשה לראות פתרון אינטלקטואלי לשאלה “מה הטעם.” כפי שאני רואה את הגל ההיסטורי שאנחנו רוכבים עליו, אנחנו – קרי המחנה הליברלי – בירידה, והיא תמשך שנים רבות. לא ברור איך יוצאים ממנו. מה שברור הוא שהכניעה והרמת הידיים מציבות אותך בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אין לי ולו צל של טרוניה כלפי מי שמציל את עצמו ונמלט מכאן; אבל על הנותרים מוטלת חובה אתית להתנגד ולתעד.)

ואז המטפלת שלי אמרה לי בפשטות, במארס 2016, שאני סובל מדכאון ושאני זקוק לטיפול תרופתי. כאן הייתי צריך להתגבר על המורשת שאיתה גדלתי, ושבמידה רבה עדיין איתנו: שמחלת נפש, ודכאון היא מחלת נפש, היא עילה לבושה. אני לא זוכר את מי אני מצטט, אבל הוא כתב שלאף אחד אין בעיה לומר שהוא שבר עצם, או סובל ממחלת כבד, אבל אינסטינקטיבית אנחנו מתביישים לדבר על מחלות נפש.

בחסדיה של מערכת הבריאות הישראלית – נושא נפרד – ראיתי פסיכיאטר רק במאי 2016, ואחרי ששכנעתי אותו שאני לא פרנואיד (”אתה חושב שעוקבים אחריך?” “לא יותר מאשר אחרי כולם, כלומר אוספים את כל התשדורות שלי ויש לי תיק לא פעיל”), ואחרי ששאל עוד שורה של שאלות סטנדרטיות, הסיק שאני סובל מדכאון ורשם לי תרופות. אחרי חודש, נפגש איתי שנית, הורה לי להמשיך תרופות ואמר שיהיה בסדר אחרי שנה.

שנה חלפה. לקחתי את התרופות בסדירות, עד כדי התקף פאניקה במספר מקרים שבהן הן היו חסרות בבית המרקחת, ואני מתפקד טוב. השמיים עדיין מעוננים – אני עדיין נאבק להחזיר את חדוות הצילום שלי – אבל יש בהם הרבה יותר שמש.

הגיע הזמן להפעיל מחדש את הבלוג, אמרתי לעצמי, ובוא נראה אם אתה עדיין מסוגל לזה כמו פעם. לא אכחד: יש כאן גם אלמנט כלכלי. התרומות שלכם מסייעות לי להחזיק את עצמי כלכלית. אבל שכחתי את העונג שיש בלאלץ את עצמך לכתוב, לסלק הצידה בלעג את החשכה שאומרת לך שלמה לך, חבל על הזמן, לך תהרוג איזה פיקסל, לקחת את הזעם ולתת לו צורה, כיוון וליטוש.

אבל זה לא רק פוסט אישי.

[…]

דכאון הוא אחת ממחלות הנפש הנפוצות ביותר. בארה”ב, השכיחות היא ככל הנראה 6.7% מכלל האוכלוסיה, והיא הסיבה המובילה לנכות בגילאי 18-44. בישראל, השיעור גבוה יותר (על פי נתוני 2012) ועומד על כעשרה אחוזים. זה אומר שכאחד מכל עשרה אנשים שאתם ברחוב סובל מדכאון, ויש סיכוי סביר למדי שהוא לא יודע את זה. שהוא, כמוני, חושב שאלה פשוט החיים, שהיאוש וחוסר הטעם האלה הם משהו נתון, שאין מה לעשות נגדו. על פי נתונים מארה”ב, רוב הסובלים מדכאון לא מקבלים טיפול.

דכאון הוא סיבה מובילה להתאבדות, שהיא אחד מגורמי המוות האלים המובילים בעולם. התאבדות נפוצה משמעותית יותר בקרב גברים, אבל גם (בישראל) בין קשישים, בני נוער, ומהגרים מאתיופיה ומחבר העמים. שיעור ההתאבדות בישראל הוא תשעה לכל 100,000 תושבים, ובממוצע מתים בישראל מדי שנה כתוצאה מהתאבדות כ-500 בני אדם או יותר.

כלומר, מספר האנשים ששולחים יד בנפשם – אלה שהצליחו, מספר המנסים גבוה משמעותית – גבוה בכשליש ממספר ההרוגים בתאונות דרכים ב-2016. הוא גבוה בערך פי 20 ממספר ההרוגים של צה”ל בשנה ממוצעת ופי שלוש או ארבע ממספר ההרוגים שלו בשנת מה שמכונה כאן מלחמה – וזאת מבלי להכנס לשאלה כמה מההרוגים האלה הם בכלל תוצאה של התאבדות. כל זה מתרחש על רקע מגפה שקטה של דכאון, וכל זה לא מגיע בכלל לידיעת הציבור הכללי. הבושה, והפחד המשתק (וכמה שהוא משתק! מה שאני חושב עכשיו, זה אני או המחלה? האם יש בכלל “אני” מאחורי הדבר הזה? האם אתה יכול להבחין ביניהם?) תורמים להיעדר הדיון הציבורי, כאילו בעצם הדיבור על המחלה אתה מזמין אותה, כאילו עדיין היינו בתפיסה הישנה על שדים שנכנסים באדם.

יש סבירות גבוהה למדי שחלק מהקרובים אליכם חולים ולא יודעים זאת, או מכחישים זאת. אם אתם חושדים בכך, חפשו את הסימנים. דברו איתם. חישקו איתם שיניים מול הביורוקרטיה של מערכת הבריאות. אפשר לצאת מזה, יש פתרונות. הידיעה עם מה אתה מתמודד היא ראשית ההחלמה.

ולא תהי למוות ממשלה.

אנא הפיצו.

הערה מנהלתית: ומעתה שזה נגמר (כמו פוסט שלווה לוין, גם זה התבשל במשך חודשים), אני לוקח כמה ימי חופשה, ואשוב ביום ראשון עם מספר הצעות לשינוי ובתקווה לשיפור. אני מודה לכל מי שהיה כאן איתי בחודש האחרון, ולתמר רוטמן על הסיוע והעצות.

(יוסי גורביץ)

צה”ל נכנס לעסקי האינקוויזיציה

במובן העמוק ביותר, בצה”ל שכחו מה זה להיות יהודים

חמושים שגויסו לצה”ל, שמוגדרים במשרד הפנים כנוצרים או חסרי דת, דיווחו לאחרונה כי הם נדרשו להגיע, בפקודה, לטקס שבו הוסבר להם שהם צריכים לעבור גיור ושהצבא, בחסדו, יאפשר להם זאת. בצה”ל אומרים שהמטרה היא “לחזק את תחושת השייכות של החיילים העולים וילדיהם למדינת ישראל וצה”ל.” בצבא מודים שמדובר בכפיה: “החיילים העומדים בקריטריונים מוזמנים לכנס הסברה על אודות הקורס, שאליו מחויב החייל להגיע על מנת שתהיה לו היכולת לקבל החלטה מושכלת ביחס לרצונו להשתתף בתכנית. חייל שבוחר בתום הכנס לחתום ויתור, לא יוזמן לכנס נוסף והתהליך עמו ייפסק. במידה וחייל בחר להשתתף בתכנית אך מעוניין לפרוש, הוא זכאי לכך בכל עת.”

מה שאנחנו רואים פה הוא התפיסה, שהוטמעה בימיו של העבריין אלעזר שטרן – מי שהגניב מידע על חייל סורר מרשות הצבא והעביר אותו לבעל הטור יאיר לפיד, ואחר כך הפך לחבר כנסת במפלגתו של לפיד – על פיה חייל יהודי הוא בהכרח חייל טוב יותר. התפיסה הזו היתה גוררת הרמת גבה אצל שורה של מצביאים, מיוליוס קיסר דרך ג’ינג’יס חאן וכלה בארווין רומל, אבל את המסמר נטול הראש שנעץ שטרן בתודעה של צה”ל קשה לחלץ.

חשוב לציין: צה”ל רוצה לגייר אותך, אבל רק אם הוא רואה בך יהודי אבוד. צה”ל לא היה מעז להציע קורסי גיור למוסלמים, דרוזים או נוצרים ילידים; ברור היה לו שנסיון כזה היה גודע באיבו כל מגע בין צה”ל ובין האוכלוסיות הללו. אז מסתבר שאתה יכול להיות חייל מעולה אם אתה דרוזי, מוסלמי או דרוזי, אבל לא אחד מאבותיך היה יהודי. זה השלב שבו צה”ל פוסע פנימה כדי להגשים את היעוד שלך, גם אם לא היית מודע לכך, וגואל את הנשמה שלך באמצעות הליך גיור מזורז.

ואם צה”ל לא היה מעז לעשות את זה לחיילים דרוזים, הוא עושה את זה לחיילים שמגיעים מחבר העמים – ומשם מגיע רובם המוחלט – משום שהם קבוצה חלשה ולא מיוצגת. לך תסביר מה אתה עושה במדינה היהודית, אם העזת להגיע אליה כשאתה לא יהודי.

התהליך עובד כך. צה”ל מקבל מידע ממשרד הפנים על ההשתייכות הדתית של המגויסים, ובמידה והם “עומדים בקריטריונים” – יש להם הורה יהודי או סב יהודי, אך הם עצמם מכריזים על עצמם כנוצרים או כחסרי דת – הוא מציע להם הצעה שקשה מאד לסרב לה. החייל נדרש להתייצב לקורס שבו מסבירים לו שהוא יהודי סוג ב’ ושצה”ל פה כדי להציל אותו. הוא חייב להגיע לכנס הזה. ההשתתפות שלו בקורס ההמשך, כלומר בהליך הגיור עצמו, היא ברירת המחדל; הוא צריך לחתום ויתור אם הוא לא רוצה להמשיך. במונחים טכניים, זה opt-out: אתה נדרש להשתתף ונאלץ לבצע צעדים מודעים כדי לצאת.

מה יקרה לחייל שיסרב? בצה”ל אומרים שכלום. האם, כחייל, היית מאמין לדבר כזה? מי יתקע לידך שאין סימון שקט בתיק האישי שלך, סימון שישפיע על היכולת שלך – נניח – לצאת לקורס קצונה, או לקבל סיווג בטחוני? כמי שניסו לאלץ אותו לצאת לקצונה, אני זוכר טוב מאד את המשמעות של ההתעקשות על שלך מול הצבא. מישהו באמת חושב שחיילים מגיעים לקורס כזה עם איזשהו רצון חופשי?

נסו לתאר לעצמכם את השערוריה שהיתה פורצת אילו צבא צרפת היה מזמן חיילים יהודים לקורס התנצרות, מודיע להם שיש להם כמובן זכות ויתור אבל שצרפתי טוב הוא צרפתי קתולי ושהמטרה של הקורס היא לחזק את השייכות שבין החיילים היהודים ובין הרפובליקה הצרפתית והצבא הצרפתי. נשמע מגוחך? זה משום שזה מדגים את ההבדל שבין מדינה דמוקרטית ובין מדינה יהודית. נשמע מבהיל? כי כן, אבות אבותינו היו בסרט דומה מאד, וגילו שקשה לצאת באמצע. מסתבר שמישהו בצה”ל שכח מה זה להיות יהודי.

אתה קורא את זה ומברך על הרגע שבו קצין זועם בדובר צה”ל הודיע לך שאתה לא מכבד את הצבא, את המדינה היהודית ואת הדת היהודית.

ונקודה אחרונה: החיילים שמוצאים את עצמם נגררים לקורס שבו ימירו את דתם, עשויים לגלות אחר כך שהכל היה לשווא. המדינה תכיר בגיור, היא מבטיחה, אבל מי שיחליט אם אתה מספיק טוב להתחתן בישראל יהיה בסופו של דבר דיין חרדי.

(יוסי גורביץ)