החברים של ג'ורג'

החוק בידיים

משטרת דנינו עלתה על מוקש תקשורתי, והבהירה איך היא מתייחסת לאזרחים ממוצא אתיופי

לפני כשבוע, תועדו שני שוטרים של משטרת ישראל כשהם תוקפים – במהלך אבטוח זירה כלשהי – חייל צה”ל שעבר במקום וכנראה הגיב לאט מדי להוראות שלהם. החייל, דמאס סיקאדה, הוא יוצא אתיופיה. לרוע מזלם של הקלגסים, מישהו צילם את האלימות שלהם במצלמת סלולר והעלה את הסרטון לרשת. שאם לא כן, כולנו יודעים איך זה היה נגמר: ברגע שסיקאדה היה מגיש תלונה על תקיפה כנגד הקלגסים, הוא היה מואשם אוטומטית בתקיפת שוטר, השוטרים היו משקרים ומחפים זה על זה, והוא היה זה שנדפק.

המהפכה הזו, שזכתה לכינוי “אח קטן”, מערערת את הסדר הקיים – קלגסים במדים מפגינים אלימות, משקרים על כך אוטומטית, ויוצאים מזה – לא רק פה אלא בכל רחבי העולם. התופעה ניכרת במיוחד בארצות הברית – שם אמר לאחרונה עורך דינה של משפחתו של פרדי גריי, שנרצח על ידי שוטרים, “תודה לאל על מצלמות סלולר” – אבל לחלוטין לא מוגבלת לשם.

משטרת דנינו, כנראה הגוף הציבורי השנוא ביותר בישראל אחרי הרבנות, הבינה מהר מאד שהיא עלתה על מוקש תקשורתי: שוטרים שמרביצים לחייל, חבר בגוף המקודש ביותר בישראל, ועוד שחור, הם אסון יח”צ. זה לא משנה שעוד כמה חודשים מגויס הכפיה השחור ישתחרר מצה”ל ויגלה שלאף אחד לא אכפת מזה שפעם הוא היה חייל; כל זמן שהוא במדים, הוא קדוש. על כן, בניגוד למצב הרגיל, המשטרה מיהרה להודיע שהיא משעה את השוטרים המעורבים ושנפתחת חקירת מח”ש. על זו אי אפשר לסמוך בדרך כלל – מח”ש סגרה 93% מהתלונות שהוגשו בשנים 2011-2014 ללא העמדה לדין של שוטרים או אף ללא כל חקירה - אבל הפעם, כשלרוע מזלו של המפכ”ל יש גם התנקשויות פליליות השבוע, יש סבירות מסוימת ששני השוטרים הללו ישמשו כשעיר לעזאזל.

בעקבות חשיפת הפרשה, נערכה שלשום (ה’) הפגנה רבת משתתפים ביחס, כאלף משתתפים, מול משרד ראש הממשלה. המשטרה הפגינה אלימות חריגה כנגד המפגינים, והפעילה כנגדם רימוני גז מדמיע ועל פי חלק מהדיווחים גם רימוני הלם. כלומר, כלפי הפגנה שמחתה כלפי אלימות חריגה מצד שוטרים כלפי אתיופים, הפעילה המשטרה אלימות חריגה.

לא תמיד זה כך. משטרת דנינו יודעת היטב שאסור לה להפעיל רימוני גז כנגד מתנחלים, למשל. בגדה, היא יורה גז רק על פלסטינים. במשטרה מבינים שאם היא תפעיל גז מדמיע על מתנחלים, הללו ימנפו את הכוח הפוליטי הניכר שלהם כדי להשוות בינה ובין המשטרה הנאצית, תחביב מקובל על המתנחלים בכל מקרה, תוך טשטוש ההבדלים הקלים בין גז מדמיע ובין ציקלון בי.

משטרת ישראל אלימה תמיד, כלפי כל אחד, במיוחד ברגע שהוא מעצבן את השוטרים שלה אבל גם לפני. אבל יש מדרג של אלימות. בקצה העליון, נמצאים אדוני הארץ המתנחלים: פיזור ההפגנות שלהם עדין ומתחשב ביחס – האלימות בעמונה היא חריג בולט. מתנחלים שמעצבנים שוטרים יחטפו, כמו כולם, שוק חשמלי ללא סיבה ומכות בניידת כשאף אחד לא רואה, אבל האלימות שתופנה כלפיהם כציבור תהיה נמוכה יותר. אחר כך, יש לנו את הציבור היהודי הכללי. הסתערויות אלות, אלימות כללית. מתחת לזה, כפי שהפגינה המשטרה השבוע, נמצאים האתיופים ומזרחים שמסרבים לקלוט את תפקידם המיועד בפירמידה האתנית: גז מדמיע, רימוני הלם. מדרגה אחת מעל לפלסטינים, שכלפיהם – אזרחים או לא – אין למשטרה יותר מדי מעצורים גם בשימוש בנשק חם. למטה, נמצאים מבקשי המקלט – שלגמרי לא במקרה, הם כהי עור. אלה, יודעים השוטרים, מתקשים אפילו להגיש תלונה.

זה המדרג. ומשטרת ישראל, צריך לציין, תמיד שירתה את המשטר. היא אף פעם לא ראתה את עצמה כמשרתת הציבור, אלא כמשרתת אדוניה הפוליטיים. במידה מסוימת זו ירושה של ימי המנדט וימי האופל של בן גוריון, ובמידה מסוימת זו תוצאה של החלטה פוליטית מודעת שלא לאפשר למשטרה להתחרות על כוח אדם איכותי, על ידי קיצוץ קבוע של התקציבים של הכוח שעשוי לחקור את הפוליטיקאים. זוכרים את “בלי בכי ובלי נהי” של שרון, שנאמר ביום שבו המשטרה חקרה (שוב) את אחד מבניו?

ראש הממשלה נתניהו הגיב להפגנה בירושלים בקריאה “לא לקחת את החוק לידיים.” כפי שציין איתמר שאלתיאל, המשמעות של הביטוי הזה אצל נתניהו היא “לא להפעיל אלימות,” משום שזו שמורה למשטרה ולצבא; החוק, מבחינת נתניהו, הוא הפגנת אלימות. יש לציין שבהתאם, נתניהו לא אמר מילה על התקרית שבה תקפו השוטרים את סיקאדה. כל זמן שזו אלימות משטרתית כלפי אזרח, נתניהו חי איתה טוב. אחרי הכל, היא משרתת אותו.

וזו עוד סיבה, אחרי שכבר עמדנו על לא מעט מהן, לפרק את משטרת ישראל: היא משמרת, באלימות, סדר חברתי שלא מיטיב עם רוב גדול של תושבי המדינה. ספק אם השוטר הממוצע מודע למה שהוא עושה – הרשעים יאמרו שספק אם הוא מודע – ולאירוניה שבכך שהוא בדרך כלל מגיע מהשכבות המדוכאות, אבל בפועל, זה מה שהיא עושה. והיא צריכה לעבור מן העולם. כן, זה יעלה כסף. ככה זה. השחיתות הנוכחית עולה לנו הרבה יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תפתחי את הרגליים ותחשבי על צה”ל

למרבה השמחה, התפיסה שחיילות צריכות לשתוק ולספק את הצרכים של הקודקוד שלהן עוברת מן העולם. אבל מה לעזאזל גורם לאנשים לחשוב שלירן חג’בי הוא גיבור?

עמוד פייסבוק נתעב בשם “אזרחי ישראל נגד מאי פאטל” השווה את פאטל לחמאס וטען שהיא פגעה בגיבור ישראל. אני לא מקשר כאן לעמוד הזה כדי לא לתת לו פרסום שלא מגיע לו, וממילא התפוצה שלו אפסית – 109 לייקים בעת כתיבת פוסט זה – אבל הוא מאפשר לנו לעמוד על זרם מחשבה שלמרבה השמחה הופך לפחות רלוונטי בתרבות הישראלית.

למי שהיה מנותק מהתקשורת בימים האחרונים, תקציר האירועים: לפני מספר חודשים החלו הסטנוגרפים המכונים אצלנו כתבים צבאיים לדווח על כך שמתנהלת חקירה כנגד מג”ד בגבעתי. רק לאחר כמה ימים הם החלו לדווח על כך שהוא חשוד בעבירות מיניות, ורק בסוף דצמבר נחשף שמו – סא”ל לירן חג’בי, מפקד גדוד צבר של גבעתי.

אף שרשמית הודח חג’בי על ידי הרמטכ”ל דאז גנץ כבר בדצמבר, הוא המשיך למשוך משכורת צבאית בתפקיד של כלום עוד בחודש מארס 2015. עם זאת, סגנו – הסמג”ד רס”ן ב’., קצין בעל צל”ש שהפגין אומץ לב אזרחי וחשף את קשר השתיקה סביב חג’בי – דווקא הודח. רס”ן ב’. אמר לקולונל של יהוה, עופר וינטר, שהחיפוי על חג’בי הוא הפגנת “קודים של מאפיה.” בתגובה, אישר וינטר את הדברים והדיח אותו בשל “חוסר לויאליות” לחג’בי.

בכך הפגין וינטר את העולם ההפוך שבו הוא חי. רס”ן ב’ היה נאמן לחייליו. הוא לא היה מוכן שהם יהפכו לקורבנות של טורפים מיניים, שמנצלים את מעמדם ואת כוחם כלפי חיילי סדיר כדי לספק את תאוותם המינית. בצבא הרומאי היה מקובל שאם חייל נפל קורבן לתאווה המינית של מפקדו, הוא לא היה נענש על הריגתו. למרבה הצער, אנחנו לא שם יותר. חג’בי נחשד בשעתו בהטרדה מינית ותקיפה מינית של שתי חיילות, אבל הוא לא היה הטורף המיני היחיד שעליו חיפו וינטר וצה”ל. חייל שהוטרד מינית על ידי הקצין שלו העיד שהוא דיווח על כך לווינטר וזה הבטיח לו שהוא הדיח את המטריד. כפי שאפשר לצפות מדמות הדגל החדשה של האחים היהודים, וינטר שיקר.

החשדות המקוריים כנגד חג’בי היו מעשה מגונה והטרדה מינית של שתי חיילות, כמו גם שיבוש הליכי משפט על ידי הדחת פקוד לעדות שקר. רק הסעיף האחרון היה צריך לשלוח אותו לכלא לשבע שנות מאסר – וזה העונש במערכת האזרחית. העונש שהמערכת הצבאית, שבנויה לקיומה על דיווח אמת, היתה צריכה להשית על קצין שחתר תחת כל הערכים שלה – הרשמיים, על כל פנים – אמור היה להיות הרבה יותר חמור.

אבל כל מי שמכיר את הבהמה הירוקה ידע בדיוק מה עומד לקרות. בסוף מארס 2015, החודש שבו התגלה שחג’בי הוחזר לשירות פעיל (או על כל פנים למשיכת משכורת פעילה), למדנו שהפרקליטות הצבאית הגיעה עם חג’בי להסכם טיעון. במקום לתלות אותו מאשכיו בשני סעיפים של הטרדה מינית ומעשים מגונים, כמו גם הדחה לעדות שקר, חגב’י יודה בחמישה סעיפים של ”התנהגות שאיננה הולמת” שהיו בחלקם “בעלי אופי מיני” ויפרוש מצה”ל בלי לשבת יום אחד בכלא.

לפני עשר שנים וכנראה גם חמש שנים, דיל כזה היה עובר בלי יותר מדי רעש. שני הצדדים, בסופו של דבר, רצו את אותו הדבר: לא לכבס את הכביסה המלוכלכת של הבהמה הירוקה בפומבי. הפרקליטות לא באמת רצתה את הראש של חג’בי על שיפוד, כי כמו וינטר היא העדיפה למכור את החיילות שהוא הטריד מינית כדי לשמור על השם של גבעתי וצה”ל. כולם רצו שזה ייגמר בשקט, אף אחד לא רצה כותרות מבית דין צבאי. פלא שזו היתה העסקה?

רק שיש פה עוד צד: הנפגעות. ואחת מהן, מאי פאטל, הפגינה אומץ לב אזרחי מדהים וחשפה את עצמה השבוע כמי שהוטרדה על ידי חג’בי, וזאת במחאה על האין-עונש שיקבל חג’בי. היא ועורכת הדין שלה, רוני אלוני-סדובניק, הבהירו שהן מתנגדות לעסקת הטיעון שנעשתה שלא על דעת המתלוננת. לא ברור אם חוק זכויות נפגעי עבירה חל על חמושי צה”ל – הללו הם במידה ניכרת עבדי המדינה – אבל די ברור שצה”ל ממש לא ירצה לנהל את הקרב הזה, על כל פנים לא בשדה הקרב הספציפי הזה.

פתאום, הקורבן של חג’בי היא לא מישהו עלום, נטול שם או פנים; פתאום, הקורבן הוא לא סטטיסטיקה. פתאום, הפשע איננו פשע ערטילאי, סעיף כלשהו בספר החוקים. יש קורבן והיא יודעת להביע את עצמה. התגובה השובניסטית הצפויה היתה מהירה: מישהו חפר תמונות של פאטל בבגד ים ונפנף בהן. כאילו זה אומר משהו. כאילו לאשה אין זכות ללבוש בגד ים, או להתגאות במיניות שלה. כאילו שיש קשר בין בגד הים שלבשה פאטל באזרחות ובין הניצול המיני שכפה עליה הטורף המיני שהפך למפקד שלה.

ואז, כצפוי, באה הטענה שבכך שפאטל שמה קץ לא ראוי לקריירה של חג’בי, לכאורה גיבור ישראל, היא הפכה לסוג של אויבת של המדינה. לטעמי, וכאן אני מודה שאני מיושן משהו, הקץ הנכון לקריירה של חג’בי יהיה כדור אחד שיירה הוא-עצמו מאקדח השירות שלו ישירות אל פיו. הצבא דורש מהמגויסים שלו נאמנות עד מוות ונכונות להקריב את חייהם. כשקצין הופך לטורף של חייליו; כשהוא מנצל את תחושת הנאמנות לצבא שהוחדרה בהם לצרכי תאוותו המינית; כשהוא גורס אותם בין תחושת החובה, חוסר הרצון להפוך לקורבן והאימה שבהתמודדות עם מערכת דורסנית; כשהוא דוחף אותם למצב פוסט טראומטי לצרכי הנאתו – יש לדעתי רק עונש אחד ראוי לכך, והוא קמאי בדיוק כמו מערכת הערכים שעליה נשען הצבא. וזו אפילו מבלי להתייחס לשאלה האם חג’בי העטה קלון על מדיו; מדי גבעתי מטונפים בדם אזרחים פלסטינים עד שספק אם מתבונן מן הצד יבחין ברבב הנוסף.

הגנה על טורפים מיניים תמיד היתה חלק מהאתוס של צבאות, אם לא בתירוץ של סטאלין למעשי הצבא האדום ביוגוסלביה – “חיילים צריכים להשתעשע קצת” – אז בנימוק שהצבעה על הפשעים תפגע בשמו הטוב של הצבא. בן גוריון ידע על מה שעשה דיין לחיילות, אבל העדיף להתבונן הצידה. לדיין, מצד שני, היו הישגים צבאיים של ממש; אפשר היה להעלות ברצינות את הטיעון הבעייתי מאד שבמידת הצורך, הצורך במצביא ראוי, מורידים את הגנב מחבל התליה. אבל זה היה דיין.

מי זה לעזאזל לירן חג’בי? גיבור קרבות של חוליה? מצביא של מערכות סימטה? אביר חיסול החמושים למחצה? אלוף הירי בבלתי מעורבים? מי בכלל שמע עליו עד שהתברר שהוא טורף מיני? זה האיש שעבור שירותיו החיוורים מתבקשות חיילות גבעתי לפתוח את הרגליים ולחשוב על צה”ל?

ואז אתה נזכר שרגע, דווקא היה מישהו עם צל”ש בכל הסיפור העגום הזה. אה, נכון – זה היה רס”ן ב’, האיש שווינטר הדיח (בהסכמת אלוף הפיקוד תורג’מן) כי הוא דרש לחשוף את מעלליו של חג’בי. ודווקא אותו לא מזכירים כל כך; למעשה, די משכיחים אותו. ואז אתה מבין שכרגיל, מאחורי הדרישה לסתום את הפה ולא לומר שום דבר על גיבורים בגרוש נוסח חג’בי, ניצבת פשוט הפטריארכיה הייחודית ליהדות, זו שגורסת שכל אשה יהודיה היא “אחותנו” אם היא מעיזה לצאת עם לא-יהודי, אבל היא הופכת בשניה לשפחה חרופה ברגע שאבר מין מהלך עם שם יהודי טוב חושק בה.

טוב לזכור. וטוב לדעת שלפחות בכל מה שקשור לניצול מיני של נשים בצה”ל, אנחנו כבר לא בשנות החמישים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רצח ברשיון

שני מקרי ידוי אבנים, שני עונשים שנים: צה”ל מדגים ביממה אחת את שקר המדיניות שלו

חמושי צה”ל ירו אמש (ב’) במוחמד מוראד מוסטפא יחיא, לטענתם לאחר שזה ידה אבנים כנגדם, ופצעו אותו באורח קשה. הבוקר (ג’) מת יחיא, בן 18, מפצעיו. מותו של יחיא איננו מקרה או טעות: הוא תוצאה של מדיניותו המכוונת של תת אלוף תמיר ידעי, שהורה לפני מספר חודשים על הפעלת אש חיה גם כשאין צורך בכך כנגד פלסטינים. מצ”ח הודיעה שהיא פותחת בחקירה, אבל אפשר לסמוך על הנסיון הרב שלה בתחום מסמוס החקירות ולומר בבטחון שאיש לא יועמד לדין. יתר על כן, הירי היה בהתאם לפקודות – ומצ”ח לא מעיזה לבדוק את חוקיותן של פקודות, גם כשכולם יודעים שהחוקיות מפוקפקת ועל כן מעבירים את הפקודות בעל פה. מארגון זכויות האדם בצלם נמסר שבחודשים האחרונים הם רואים עליה מדאיגה בשימוש ברוגר כלפי פלג הגוף העליון, ושעל פי הערכותיהם מאז ההרצאה הפומבית ההיא של ידעי הרגו חייליו של ידעי שמונה פלסטינים בגדה במהלך עימותים – שניים מהם בוודאות מירי רוגר.

כששואלים את צה”ל מדוע בעצם הוא הורג מיידי אבנים – אני יוצא כאן מנקודת הנחה שאומרת שיחיא אכן יידה אבנים ולא פשוט נקלע לקו האש של החמושים, למרות שגם זה לא יפתיע אותי – התשובה הקבועה שלו היא שאבנים הורגות. הוא אפילו מכנה ידוי אבנים “טרור עממי.”

אלא שכמובן לא כל האבנים הורגות. מתנחלים יידו לא פעם אבנים בחיילי צה”ל – למעשה, אפשר לומר בבטחון שבניגוד לעלילות הדם שהם מפיצים על מפגיני השמאל, המתנחלים הם היהודים היחידים בגדה שמיידים אבנים על צה”ל – וכל חייל יודע שבמצב כזה, אסור לו לירות עליהם.

אלא שהבוקר, פחות או יותר עם מותו של יחיא, הודיע צה”ל שהוא הרשיע שניים מהקצינים של חטיבת כפיר בדין משמעתי, לאחר שלמרבה המבוכה של צה”ל הם תועדו בווידאו כשהם תוקפים באבנים צלמי עיתונות. שני הקצינים נידונו לעונשים קלים מאד: שבועיים במחבוש וחודש ריתוק לבסיס, בהתאמה.

פחסטיני שהיה מיידה אבנים על חיילי צה”ל היה צפוי להיירות על ידיהם כמי שעוסק ב”טרור עממי,” ואם לא היה נורה למוות או הופך לנכה, היה נעצר ומואשם בעבירת טרור כלשהי, שעליה הוא עשוי היה לרצות עונש מאסר של שנים ארוכות. כי האבן שלו מסכנת חיים.

אבל כשהאבן מגיעה מקצין צה”ל, או ממתנחל, פתאום לא מדובר ב”טרור עממי” וםתאום סכנת החיים מתפוגגת. פתאום, מדובר בעבירה משמעתית במקרה של הקצין, שעונשה לכל היותר שבועיים במחבוש, או ב”קבל כרטיס יציאה מהכלא” במקרה של המתנחל. מותר לנחש שאלמלא תועדו החמושים בעת השלכת האבנים בווידאו, ואלמלא הפכו הסרטונים לוויראליים, שני הקצינים לא היו מועמדים כלל לדין.

בסוף השבוע האחרון, דווח, הותקף קצין של צה”ל על ידי ילדים חרדים בשכונה בירושלים בידוי אבנים; ואף שהאבנים גרמו נזק ניכר לרכבו, אף אחד לא העלה על דעתו שהוא אמור היה לירות בהם. אם ידוי אבנים אכן מהווה סכנת חיים, והוא מצדיק ירי חי בתגובה, אז יש להניח שצה”ל היה מקבל בהבנה את המצב שבו הצלם המותקף על ידי הקצינים היה מגיב בירי חי ואולי הורג אותם. העובדה שהסנאריו הזה נשמע לנו מופרך כל כך מעידה עד כמה הטענה שידוי אבנים הוא “סכנת חיים” היא שקרית. השימוש בנשק קטלני לא נשען על סכנה; הוא נשען על הפרדה אתנית. הוא רצח ברשיון של אנשים שיש הסכמה בשתיקה להריגתם.

והסיבה שהשקר הזה עובד בקלות כל כך היא שבצה”ל יודעים היטב שמבחינת הציבור, דם פלסטינים הוא הפקר. כך עובדת דיקטטורה צבאית: היא צריכה לשכנע חלק מרכזי באוכלוסיה שהאלימות שלה, שהיתה בלתי נסלחת כלפיו, היא לא רק נסלחת אלא אף מתבקשת כלפי אחרים. אם יש משהו שתושבי דיקטטורה מורגלים לתרץ, הרי זה את האלימות החריגה: אתה לא היית שם, יש מצב חירום, אנחנו במצב מלחמה, אין לך מושג מה הם היו עושים לנו, אנחנו לא יכולים להפסיק את אחיזת החנק.

ובינתיים, נערים מתים. ואין מוות שאין לו תירוץ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פוף, עוד בלוף מתפוצץ

כשישראל מונעת משר דרום אפריקאי לבקר ברשות הפלסטינית, היא מפוצצת את אחד השקרים של עצמה

אחת הטענות החוזרות על עצמן של הימין היהודי בישראל היא שאין בעצם כיבוש בגדה המערבית, ואם יש הוא זניח: רוב הפלסטינים, נטען שם, ממילא נמצאים תחת שליטה פלסטינית. יש מספר קטן של פלסטינים שחיים בשטחי סי, אבל זה לא סיפור רציני. אין כיבוש כי רוב הפלסטינים חיים תחת הנהגה פלסטינית. הטמבל שעומד בראש המפד”ל אפילו בנה תכנית מדינית-עאלק סביב הרעיון הזה: היא אומרת שישראל צריכה לספח את שטחי סי, במידת הצורך להעניק אזרחות לתושבים שם, וחסל סדר.

זה בלוף נאה, רק שאין לו אחיזה במציאות. קודם כל, בניגוד לציורים של בנט, אי אפשר לחלק את הגדה המערבית לשלושה אזורים מובחנים: המדובר במובלעות. שנית, הפלסטינים לגמרי לא שולטים על עצמם. מי שטורח לקרוא את החדשות, יכול היה לשים לב, למשל, שהפלסטינים לא מסוגלים אפילו לשלוט על ההכנסות של עצמם: הם תלויים לשם כך בישראל, וזו מעכבת את העברת התשלומים כרצונה. הפלסטינים עצבנו את נתניהו? עובדי הממשלה שלהם לא יקבלו משכורות עד שיהיו מספיק צעקות מאירופה וארה”ב. ומי ששם לב לדיווחים היומיים של צה”ל על המעצרים שהוא מבצע מדי לילה, ישים לב שחלק ניכר מהם מתבצעים בכלל בשטחי איי – אלה שאמורים להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. מדי פעם מבצע מעצרים כזה מסתבך, ואז צה”ל הורג כמה פלסטינים בלי שהציבור הישראלי שם לב.

הדוגמא האחרונה לכך שבניגוד לתעמולה הימנית, השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה מעולם לא הסתיימה התרחשה בסוף השבוע. בלייד זימאנדה, השר הדרום אפריקאי לענייני השכלה גבוהה, קיבל הזמנה לביקור רשמי ברמאללה. אממה, משרד החוץ הישראלי ממש לא אוהב את זימאנדה. שם ראו בשלילה את העובדה שזימאנדה לא התכוון כלל לבקר בישראל אלא רק ברשות הפלסטינית, ואת העובדה שהוא מבקר תקיף של מדיניותה של ישראל, ועל כן הודיעו שלא יתנו לו ויזה.

ההודעה לוותה בלהג הרגיל של אביגדור ליברמן, שצריך להוכיח שהוא עדיין קיים ועדיין מועמד לתפקיד שר החוץ, אבל היא לא מסתירה את העובדות: שכל מי שרוצה להכנס לגדה המערבית, צריך את אישורה של ישראל. ולא מדובר רק בשרים דרום אפריקאים: בשעתו, אסרה ישראל על כניסתם של הבלשן והפעיל נועם חומסקי, הליצן הספרדי איוון פראדו, ואמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי לגדה.

כלומר, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לקבוע לפלסטינים לא רק אם הם יקבלו את הכספים שישראל גבתה עבורם, אלא גם מי יהיה הליצן שלהם, מי יתארח בפסטיבלי הקומיקס שלהם, ואיזה בלשן יוכל לנאום שם. היא שןלטת בגדה שליטה מלאה באמצעות המעברים. היא שולטת אפילו ברישום האוכלוסין של הפלסטינים, מוקד לטרגדיה מתמשכת בזכות עצמה. בגדה יש אלפי תושבים שנולדו בעזה, אבל ישראל סירבה לאשר את שינוי הכתובת שלהם – למרות שחלקם מתגוררים שם יותר מעשור. המשמעות היא שבכל רגע נתון, ישראל יכולה לעצור את ה”עזתים” הללו, להודיע שהם מתגוררים בגדה בניגוד לחוק, ולגרש אותם לעזה. ישראל מסרבת לאפשר לפלסטינים לעבור לגדה מעזה, וכך נוצר מצב שיש, למשל, אב שגר בגדה במשך שנים ואיננו יכול לראות את משפחתו – כי ישראלל מסרבת להכיר בכך שהוא תושב הגדה, איננה מאפשרת למשפחתו להתאחד איתו, ואם יצא לפגוש אותן בעזה, לא יוכל לשוב לגדה. מצד שני, אם אתה תושב הגדה ויש לך קרוב משפחה בעזה שנמצא על סף מוות, בכלל לא בטוח שישראל תיתן לך לראות אותו בזמן.

ישראל, במילים אחרות, כל כך לא שולטת בגדה וברצועה, שהיא קובעת לפלסטינים מי מהם יגור איפה; היא קובעת איזה זר יוכל לבקר שם; היא שולטת במשכורות של עובדי הממשלה; והיא שומרת לעצמה את הזכות לבצע פשיטות צבאיות על השטחים הפלסטיניים כאוות נפשה. הישראלים אולי שכחו, אבל הפלסטינים זוכרים את השתוללות הוונדליזם והביזה שכונתה מבצע “שובו אחים” מהקיץ האחרון היטב.

אלא של-hasbara אין שום קשר אין המציאות. היא גם לא אמורה לשכנע את האנשים שחיים מחוץ לישראל. המטרה שלה היא לסמא את עיני הציבור היהודי שחי בישראל. בזה היא דווקא מצליחה היטב.

ועוד דבר אחד: לנתניהו יש קואליציה בטוחה למדי של 67 ח”כים, ואף על פי כן הוא לא הצליח להקים ממשלה ב-28 הימים הראשונים שניתנו לו. מותר לשער שהוא מבוהל עד מוות מהאפשרות שאשכרה יצטרך להקים ממשלה כזו, שתחסל את היכולת שלו להעמיד פנים בפני העולם שהוא בעצם איש ימין מתון. בינתיים, לא נראה שהרצוג מתכוון להציל אותו מעצמו. לא נשאר לו עוד זמן רב. יש להניח שמשה כחלון לא ישחק את תפקיד יאיר לפיד ולא יאפשר לנתניהו להפיל עליו את התקציב האסוני שכדי שלא להעבירו הלך נתניהו לבחירות. למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה לא הצליח להקים קואליציה ב-28 הימים הראשונים שלו היתה ב-1988. יש להניח שנתניהו מפעיל לחץ רב על הרצוג ומנסה לפרק את המפלגה שלו – בזה, בניגוד לכל השאר, הוא דווקא מוצלח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנשיאה נאור לא מבינה איך זה קורה

נשיאת העליון מרים נאור מ ז ו ע ז ע ת כשמראים לה איך נראית המדיניות שהיא היתה שותפה מלאה לה. אם היא לא מבינה, אולי כדאי שתחפש ג’וב אחר

התיק פשוט למדי. בשנת 1969, הוציא צה”ל – השותף הבכיר של המתנחלים, נזכיר – צו איסור כניסה לכ-5,000 דונמים בבקעת הירדן, לכאורה לצרכים צבאיים. לפני כשנתיים, חשף “הארץ” שהשטח הזה, שהבעלים שלו לא יכלו לדעת מה קורה איתו, הועבר בפועל למתנחלים, ספציפית לאשה בשם איילה סמית. זו נטעה על האדמה תמרים, ומאז היא מתפרנסת מאדמתם של אנשים אחרים. התרגיל הזה מנוגד לכל התפיסה החוקית של נוכחותו של צה”ל בגדה המערבית, שנשענת על הרעיון של כיבוש או תפיסה לוחמתית: לצבא מותר לתפוס שטח לצרכים צבאיים ופחות או יותר זהו. הוא לא יכול לקחת שטח מאדם פרטי ולהעביר אותו לאדם פרטי אחר.

ואף על פי כן, כמובן, כך זה קורה תמיד. אין אדמה לא מעובדת בגדה. כל קרקע שהועברה להתנחלות הועברה בתרגיל מסריח כלשהו, בין אם זו תפיסה צבאית שבשקט הפכה אחר כך ל”היאחזות נח”ל” שאחר כך הומרה להתנחלות, בין אם מדובר בהכרזה שקרית על אדמות ציבור (שהמדינה מעדיפה לקרוא להן “אדמות מדינה”), בין אם מדובר בהשתלטות שאין לה שום מעטה חוקי, כמו המאחזים – שהם התנחלויות לכל דבר, תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת, רק כזו שהממשלה לא רוצה להכריז עליה.

היורשים של בעלי האדמות שצה”ל גזל עתרו לבג”צ בדרישה להחזיר להם את האדמות, ואתמול (ב’) עשו השופטים קציצות מנציג המדינה. זה שטיק קבוע של בג”צ, שלא צריך להתרשם ממנו יותר מדי: ככל שהנביחה של השופטים רמה יותר, כך גדל הסיכוי שהיא מחפה על נשיכה רפה מאד. אפשר להבין את השופטים: גם להם יש תחושת ערך עצמי ויש גבול ליכולת שלהם להעמיד פנים שנציג המדינה לא חושב שהם אידיוטים. לנציג המדינה, עו”ד רועי שויקה, לא היו תשובות: לפני שבוע הודיעה המדינה שהיא “לא יודעת לפרט” איך ומדוע נמסרו האדמות הפלסטיניות הפרטיות למתנחלים, ושעל כל פנים מדובר ב”עניין מדיני בעל השלכות” שצריך להיות מובא בפני הממשלה; ושויקה אמר אתמול, באומללות מסוימת, שמאחר ו”הדבר קרה מזמן”, המדינה לא יודעת איך בדיוק הועברו האדמות לידי המתנחלים, אבל המדינה מתנגדת להחזרת האדמות לבעליהן. המשמעות של הדברים של המדינה היא שלמתנחלים אין שום הוכחות לבעלות; צריך לשים לב לדברים של נציגי המתנחלים, שטוענים שמדובר היה ב”אדמה נטושה.” היא לא היתה נטושה. הצבא הישראלי הפך אותה לכזו.

מה שהיה מעניין באמת בדיון היתה האמירה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור: “אני לא מבינה איך זה קורה.” וואלה? את באמת לא מבינה? תראי, החברה נאור, את מכהנת בבג”צ כבר 14 שנה כמעט. אם את עוד לא מבינה איך עובדת השיטה הזו, יש לנו בעיה. או שאת לא מסוגלת להבין, או שאת לא רוצה להבין. אני רוצה להזכיר לך שלפני שנתיים, כשהיית המשנה לנשיא, כתבת על עוד איזה שקר של הפרקליטות בנושא המאחזים ש”צר לי שהגענו עד הלום, צר לי שלא ניתן עוד לסמוך על התחייבויות שמוסרת המדינה באמצעות פרקליטיה לבית המשפט, בבחינת נדרנא לא נדרי. חוששתני שנצטרך לשקול, במקרים מתאימים בעתיד, 'גיבוי' הבטחות שיינתנו בצווים החלטיים, וחבל.”

כלומר, לפני שנתיים שמת לב שהמדינה עובדת עליך. כתבת את זה במילים חריפות במיוחד. ואז, במקום לבדוק את הנושא – ומי שרוצה למצוא את המידע הזה, ודאי אם הוא שופט עליון, יכול להגיע אליו בקלות; הוא כתוב ברובו בשפה משפטנית לעילא – החלטת להתנהג כמו דג זהב. כעבור שנתיים, בלי שטרחת לבדוק את הנושא יותר מדי, את מ ז ו ע ז ע ת לגלות שהמדינה גוזלת אדמות בשיטתיות בגדה המערבית. ומה עכשיו? נחכה עוד שנתיים, כדי שמבט דג הזהב שלך – הו, טירה! – יפול שוב בהשתאות על עוד הפרת צדק של המדינה היהודית?

את מבינה, החברה נאור, יש לנו פה בעיה. התפקיד שלך הוא לא לבנות מגדלים פורחים באוויר של תיאוריה משפטית. בשביל זה יש לנו אקדמאים, וצריך להבהיר שאני לא מזלזל בהם – הם בונים את הכלים שאת אמורה להשתמש בהם. אבל התפקיד שלך הוא לפסוק, ופסיקה מצריכה הסתכלות במציאות, לא בעולם האידיאות. את לא אמורה להיות אהרן ברק, שלאחר סיום תפקידו אמר שמדי פעם הצבא סיבן אותו. התפקיד שלך הוא להגן על זכויותיהם של האנשים המתגוררים בגדה שמוגדרים על פי אמנת ז’נבה כאנשים מוגנים. זה לא תפקיד מובן מאליו, למעשה ההתנהלות של בית המשפט שלך היא די יחודית, אבל זה התפקיד שהמוסד שלך נטל על עצמו כשהוא החליט שהוא מקבל עתירות מתושבי הגדה. להחלטות שלך יש תוצאות קונקרטיות, כלפי אנשים קונקרטיים, שחיים במציאות קונקרטית של דיקטטורה צבאית. אם את לא מסוגלת לברר מה קורה בפועל, אם את באמת מופתעת כשמסתבר לך שיש לישראל מדיניות ושהמדיניות הזו היא מדיניות של סיפוח זוחל, את לא בתפקיד הנכון. יתר על כן, את מועלת בחובתך – חובה שלקחת על עצמך, נזכיר שוב – להגן על אנשים שאין להם מגן אחר.

את לא מבינה איך זה קורה? זה קורה כי את וחבריך נותנים לכוחות הכיבוש הנחה אחרי הנחה; זה קורה כי פעם אחר פעם את וחבריך מעדיפים לעצום עין; זה קורה כי את וחבריך הרגלתם את הצבא ופרקליטיו שהם יכולים להעלות כל טיעון, מגוחך ככל שיהיה, כולל אין-טיעון כמו שווה הערך של “הכלב אכל לי את שיעורי הבית” שהציג אתמול שויקה, כולל אי ציות מופגן לצווים, והמפקד הצבאי אף פעם לא יישב בכלא על בזיון; זה קורה כי אתם התרגלתם לבלוע את תירוצי ה”בטחון” בלי לבדוק מה בעצם עושים בשמם.

מהמתנחלים שגוזלים את האדמות אף אחד לא מצפה לכלום; זה טבעם. מהקצינים שקושרים איתם, מזמן אזלו הציפיות. מהפרקליטים שמגינים עליהם – בדיוק בשביל האנשים האלה יצרו את הביטוי פרקליט השטן. אבל ממך, החברה נאור, ממך יש ציפיות. את המגן היחיד, את החומה האחרונה, את כל מה שעומד בין תושבים מוגנים ובין דיקטטורה צבאית חסרת מעצורים. וכשאת אומרת “אני לא מבינה את זה,” את מועלת בחובתך. כי החובה שלך היא להבין, והחובה שלך היא ללמוד, וה”צדק” בשם של בית המשפט שלך מחייב אותך אינסטינקטיבית לעמוד לצד סובל העוול, ולהקשות: למה זה כאן? למה זה הכרחי? האם אין דרך אחרת? מה אתם מתכוונים לעשות באדמה שתפסתם? כל כמה זמן אתם מתכוונים לדווח לי על המשך השימוש בה? האדמה הזו – לא עשיתם איתה כלום 30 שנה. למה היא לא חוזרת לבעליה?

כשהכל ייגמר, החברה נאור, אף אחד לא יזכור את שמותיהם של פרקליטי השטן. אף אחד לא יזכור את הקולונלים והגנרלים שבנו את משטר העוול הזה. אבל יש שמות שייזכרו: שמגר, ברק, בייניש, גרוניס. אנשים שאמורים היו להגן על אנשים שנתונים תחת דיקטטורה צבאית, ובחרו שלא לעשות זאת. את עדיין יכולה למנוע את צירוף השם שלך לרשימה הזו.

אבל כדי לעשות את זה, את צריכה להתחיל להבין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

החיים עצמם

המדיניות הכלכלית שסמלה הוא ראש הממשלה נתניהו מסוכנת לתושבי ישראל הרבה, הרבה יותר מאיראן

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, בהיסטריה. הבוקר (א’) הוא עשה תרגיל יח”צ והודיע שהוא שולל את רשיון העסק של בז”ן ושאר קונספירציות נגד בריאות הציבור, והורה לחסום את הכניסה למפעלים הללו במשאיות של העיריה. המשטרה גררה אותן זמן קצר לאחר מכן, ובכל מקרה התנועה במפעלים לא פסקה לרגע – מה גם שחלק ניכר מהחומרים מגיעים אל המפעלים בצינורות.

למה יהב בהיסטריה? כי לפני כמה ימים, דו”ח של משרד הבריאות מצא שיש שיעורי סרטן עודפים בחיפה, והאשים את זיהום האוויר בכך שהוביל ישירות למותם של כ-30 ילדים לפחות. במשך עשר שנים, מצא הדו”ח, היו 780 מקרי סרטן בחיפה שניתן לייחס לזיהום האוויר החריג בה.

התגובה הראשונית של עיריית חיפה היתה התנפלות על הנתונים: “בכירים בעיריית חיפה” אמרו שאנשי משרד הבריאות הציגו “פרשנות בלבד של אנשים שלא זזו יום אחד מהמשרד,” כמו גם את ההודעה המדהימה הבאה: “משרד הבריאות, שבעצם לא קיים במחוזות רבים כמו בחזית הזו, ביחד עם שר הבריאות הבלתי נראה, החליטו להפוך לכתבי עיתונות ולהוציא סטטיסטיקות ופרשנויות במקום להזיז את ישבנם מהפלורסנטים במשרד לשטח ולעבוד.” ניתאי פרץ ציין בפייסבוק שלפני חודשיים, התגובה של העיריה של יהב היתה ש”מחקר מקיף שנערך בקרב צעירים עד גיל 20 בנושא, מעלה כי שיעור הילדים ובני הנוער החולים בחיפה הוא מהנמוכים בארץ.”

אז אם עד לפני שלושה-ארבעה ימים, התגובה של יהב והלוזרים שסביבו היתה שאין שום בעיה והכל טוב, ואם יש בעיה הרי שזו המצאה של אנשים במשרד הבריאות, הבוקר העיריה עברה לקוטב השני: הפגנת שרירים מול מרעילי התושבים שלהם. איך עושים שינוי כזה תוך זמן כל כך קצר? פשיטא, יהב חושש בצדק שגם אם התושבים הרגועים מדי של חיפה לא יעשו בו לינץ’, ועל הדרך ישרפו את בז”ן, הרי שכל מי שיוכל יברח משם. אנשים מוכנים לגור מעל לוע הר געש, אבל לא מעל בתי הזיקוק, שמרעילים את הילדים שלהם. התוצאה צפויה להיות אסונית מבחינת היכולת של חיפה לגבות ארנונה.

אבל הבעיה היא לא בראש העיריה של חיפה, שבמשך שנים ניסה להסתיר מהתושבים שלו את העובדה שהוא משתף פעולה עם המרעילים שלהם. הבעיה, במידה מסוימת, היא אפילו לא בברונים השודדים שמנהלים את בז”ן: המדינה נותנת להם, אז הם לוקחים. זה טיבו של הקפיטליזם: אם אתה לא מרסן אותו בשלשלאות פלדה, הוא ימכור את בשרך בשוק.

הבעיה היא המדינה, זו שהיתה אמורה להגן עלינו מפני ניר גלעד ועידן עופר. אבל המדינה, על כל זרועותיה, מתחמקת מכל אחריות. התפיסה הממשלתית שנחתה עלינו החל משנות התשעים, והגיעה לשיאה מאז שנתניהו היה שר האוצר, היא שצריך להסיר כל רגולציה אפשרית, כלומר לתת לברונים השודדים לעשות את שלהם. כל נסיון לרסן אותם נתפס כנסיון “להרוס את הכלכלה.” בדרך מתו לפחות 30 ילדים מסרטן, אבל ההורים שלהם יוכלו להתנחם בכך שהקורבן שלהם למולך העלה את מפלס המזומנים בכספות של גלעד ועופר.

אם יונה יהב יכול היה לומר בלי להתפוצץ מצחוק שאין שום בעיה עם הזיהום של חיפה, הרי זה משום שהדחקנו את פרשת הצלילה בקישון. כ-120 אמודאים של הקומנדו הימי התאמנו בצלילה בנחל, שמרכז אליו את הפליטות של המפעלים של חיפה, ו-93 מהם חלו בסרטן. כשליש מהחולים מתו מהסרטן. הוקמה ועדת חקירה, בראשות נשיא בית המשפט בדימוס שמגר, והיא מצאה ש”אין קשר סטטיסטי מובהק” בין הצלילה בקישון ובין הסרטן, אבל מתחה ביקורת קשה על צה”ל. שמגר, בדעת מיעוט, קבע ש”ישנו קשר סיבתי והגיוני בין מצב הקישון ובין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים.” זה לא הפריע לבג”צ, כמה שנים אחר כך, לדחות את צירוף דו”ח שמגר כראיה בתביעה שהגישו הקורבנות, כשהוא מציין שזה מנוגד לחוק השיפוט הצבאי. התביעה של החיילים שדרשו פיצויים, אגב, נדחתה.

תושבי חיפה, שימו לב בבקשה: 120 לוחמים של צה”ל, מיחידת עילית, נכנסו בהוראת מפקדיהם לקישון. יותר מ-90 מהם לקו בסרטן. אף על פי כן, הם פשוט נזרקו לכלבים. הם לא קיבלו פיצויים וצה”ל לא העמיד לדין את המפקדים שלהם. הפקודות כנראה שונו, כי פאדיחה, אבל רבאק – אם המדינה התנהלה כך כלפי הלוחמים שלה, מישהו ממכם באמת חושב שלמדינה אכפת ממנו, או מהילדים שלו, שאפילו לא לובשים מדים?

בישראל אוהבים לומר שלעם אכפת מהצבא. כנראה שאכפת לו כל זמן שהחייל מת, ובתנאי שהחייל מת בקרב. אם הוא חי בחרפת רעב, זבש”ו. אם הוא מת כתוצאה מהרעלה בעצימת עין של הצבא, אף אחד לא ישים לב. אם הוא היה יוצא בנגמ”ש מקרטע לעזה, היו הפגנות. אם הוא קיבל פקודה להוריד את הראש לאמבטיה של חומצה ופסולת אחרת, שתיקה כללית.

שתיקה כללית, שמאפשרת לעיריית חיפה להתעלם ממה שמתרחש אצלה גם עשר שנים אחר כך – עד שמגיע דו”ח קטלני. למה? כי אנחנו לא עושים חיים קשים לאנשי עסקים. מבחינה תודעתית, אנחנו ב-1890. אנחנו לפני המהפכה הפרוגרסיבית בארה”ב, שקבעה שיש לבעלי מפעלים ועסקים אחריות על הנזקים שהם גורמים. אנחנו עוד לא ריסנו את הברונים השודדים שלנו. כשמיקי רוזנטל הוציא לפני כמה שנים סרט על מה שהאחים עופר עושים לנו, הוא נרדף, והתקשורת סיקרה באהדה את הפחד שלו – אבל היא לא הלכה וסיקרה את מה שהאחים עופר עושים לאנשים שהם לא עיתונאי בעל מעמד.

לאחרונה נמלט עידן עופר ללונדון, ולאחרונה הודיע ראש הממשלה נתניהו שהוא לא ישתמש במניית הזהב של המדינה כדי לחנוע את הפיטורים המתוכננים בכי”ל – למרות שהוא שיקר בגסות במהלך מערכת הבחירות ואמר שהוא יעשה את זה. הפראיירים הרי כבר הצביעו לו. עכשיו, מבחינתו, הם גם יכולים למות. ובלי קשר לכלום, ראש הממשלה מתכנן כעת לבטל את מה שנשאר מהרגולציה בארץ. החוק מכונה “חוק אנטי דיוויד גילה,” אבל אפשר לקרוא לו באותה המידה “חוק העברת נכסי המדינה לחבריו של ראש הממשלה,” כי זה בדיוק מה שהוא. וכמובן, לא יהיה שום פיקוח על הנכסים הללו.

ראש הממשלה אוהב לומר שהוא מתעסק ב”חיים עצמם,” האיום האיראני לכאורה על מדינת ישראל. הוא מדבר על האיום הזה כבר עשור, מלטף אותו, ממרק אותו, מרעיף עליו אהבה, מוציא עליו הון עתק. וכשהוא שהוא מדבר על האיום, אנחנו שוכחים שבעצם, האיראנים הרגו פחות ישראלים מהמדיניות הרגולטורית שלו; אנחנו שוכחים שעשרות ישראלים מתו ממחלות קשות בשם תאוות בצע. אנחנו שוכחים, למעשה, את החיים עצמם: היכולת לחיות בלי שאיזה אוליגרך תאב בצע ירעיל אותך בזמן שהעיריה תסתכל הצידה, בזמן שמשרד הבריאות ימרח את החקירה, בזמן שהממשלה בכללה לא תעשה כלום, כי היא “בעד עסקים”; הזכות שלך לחיות בלי שמשרד האוצר ינסה לחסל את מכבי האש, כדי להפריט אותם ולהפוך גם אותם למשהו מניב לאיזו חלאה.

הגיע הזמן שנבין שלהיות “בעד עסקים” משמעו להיות בעד זכותו של בעל העסק לעשות לך מה שהוא רוצה כל זמן שהוא לא רוצח אותך באור יום. הגיע הזמן שנבין ש”שוק חופשי” הוא שם קוד לכך שאפשר למכור אותך בשוק. אין למה לצפות מהמערכת הפוליטית, על אחת כמה וכמה שלא מהמערכת המשפטית. נשארנו רק אנחנו, המורעלים והמרעילים. הגיע הזמן לשבש את יכולת הזרמת הרעל שלהם, ולשם כך אנחנו צריכים, במידת הצורך, להגיע לשביתה כללית. רק היא תכאיב להם מספיק כדי לשנות משהו, ואסור לנו לשכוח שוב את לקחי הקישון לעוד עשר שנים. יותר מדי ילדים לא יהיו איתנו.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: העין השביעית הוא אתר ביקורת התקשורת החשוב בישראל, והאנשים שלו עושים עבודת קודש במעקב אחרי הספינים התקשורתיים ואחרי הסיפורים שהתקשורת לא מספרת לנו. הם שמים דברים בהקשרם, והם לא חוסכים את שבט לשונם מהאנשים שאמורים לצייד את הסיפור בידע אבל משום מה מעדיפים להחסיר מסך הידע האנושי. לאחרונה הם יצאו לדרך חדשה, עצמאית, לאחר שבמשך שנים היו חלק מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. מדובר באחד הפרוייקטים החשובים ביותר לדמוקרטיה ועיתונות חופשית בישראל, ועל כן הצבתי באנר שמוביל לאתר התרומות שלהם. אנא סייעו להם ככל יכולכתם.

(יוסי גורביץ)

התפוגגות האשליה הליברלית

שלוש פסיקות של בג”צ מהשבוע האחרון מבהירות שהאגדה על המערכת המשפטית הליברלית התפוגגה סופית

לפני כארבעה חודשים נכחתי בכנס של האגודה לזכויות האזרח, שדן בדו”ח שהציאו שנקרא “שלטון אחד, שתי מערכות חוק”, שתיאר את משטר האפרטהייד שאנחנו מפעילים בגדה המערבית. במושב השני של הכנס השתתפו דליה דורנר, שופטת בג”צ בדימוס, ודינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדברים של זילבר היו בעיקרם אפולוגטיקה, ולא אפולוגטיקה מוצלחת, על כך שהפרקליטות משתפת פעולה דרך קבע עם המערכת הפוליטית בשלל מעשי עוול בגדה. היא אף אמרה שהפרקליטות עומדת חסרת אונים כאשר הממשלה לא אוכפת פסקי דין. בסוף המושב, שאלתי את זילבר מדוע בעצם היא מתעקשת להגן על עמדות הממשלה; התפקיד שלה הוא לא לייצג את הממשלה, התפקיד שלה כעובדת ציבור הוא להגן על האינטרס הציבורי – במידת הצורך, גם מן הממשלה; שאם הממשלה לא מקיימת פסקי דין, היא צריכה להבהיר לשר הרלוונטי (קוראים לו בדרך כלל בוגי יעלון) שלא רק שהיא לא תגן עליו בבג”צ, אלא שהיא תפנה לבית המשפט נגדו בעצמה, בבקשה לצו בזיון. התגובה שלה היתה, ואני מצטט מהזכרון כאן, שצריך להגן על המערכת המשפטית משום שהיא תחת התקפה מהימין, והרושם שהיא השאירה הוא שהמערכת צריכה להתכופף כדי לא להשבר. הרושם לא היה רק שלי, ככל הנראה: הדברים של זילבר שוסעו מספר פעמים בקריאות ביניים או קריאות גנאי מהקהל, והיא היתה הדובר היחיד שזה קרה לו בשני המושבים שבהם השתתפתי.

ב-30 השנים האחרונות רווחה בציבוריות הישראלית התפיסה שבג”צ הוא מעוז ליברלי, שהוא שיעמוד לצידם של אזרחי ישראל ושיש להגן עליו כנגד המתנכלים לו. שיאה של התפיסה הזו, אולי, היה סביב ההפגנה החרדית הגדולה נגד בג”צ בסוף שנות ה-90 – אלוהים זוכרת למה, אבל הגיעו להפגנה ההיא מאות אלפים והמשטרה טענה אחר כך שהיה חשש שההמון יסתער על בית המשפט וישתלט עליו. עיתונים חרדים ציירו אז את השופט אהרן ברק עם כוונת סביבו. זכר רצח רבין היה עדיין טרי ותומכי בית המשפט עשו שימוש אפקטיבי בהפצת השנאה הזו. כפי שבשמאל סגרו שורות סביב בית המשפט, בלי לשאול יותר מדי שאלות, כך בימין הפכו את בג”צ לדמון, כביכול הוא הדבר היחיד שחוסם את הדרך בפני שלטון הימין.

האמת היא שאין דבר עוול בישראל שהפרקליטות לא היתה מוכנה להגן עליו, ואין דבר עוול שבג”צ לא היה מוכן להעלים ממנו עין. ההתמחות של בג”צ היא בלא לפסוק. הוא נזקק ל-15 שנים, מאז ימי ה”לחץ הפיזי המתון” של דו”ח לנדוי, עד שהוא אסר על עינויים בחקירות – והוא הקפיד לא לאכוף את הפסיקה הזו, בכך שפעם אחר פעם התעלם מהעובדה שהמנגנונים שאמורים למנוע עינויים הם בדיחה, וסירב פעם אחר פעם להורות על חקירה רצינית של עינויים. במהלך האינתיפאדה השניה, נזקק בג”צ של אהרן ברק לשנים ארוכות כדי לפסוק שהשימוש של צה”ל במגינים אנושיים אסור – מסקנה שכל בן אדם ששמע פעם שמועה על משפט בינלאומי היה מגיע אליה ברבע שעה. בג”צ עצם עין, פעם אחר פעם, כשהמדינה הפרה בעקביות זכויות יסוד של פלסטינים, וכל זמן שהפרקליטות לא שיקרה לו שקרים מטומטמים מדי, שקבלתם היתה מציגה את השופטים כאווילים, הוא גם קיבל את עמדת המדינה פחות או יותר בכל נושא. שופטי בג”צ היו שותפים מרצון לכל התעללות שאפשר להעלות על הדעת. כשיפרקו את המשטר הציוני, בהחלט יהיה מקום למשפטי שופטים.

ואם הליברלים בישראל עוד לא קלטו שבג”צ הוא לא הפתרון אלא חלק מרכזי של הבעיה, שלוש מהפסיקות שלו השבוע צריכות להבהיר להם את זה. העיקרית מביניהן היא כמובן הפסיקה בנושא חוק החרם: בג”צ קבע שפעולה בלתי אלימה של החרמת הכיבוש הישראלי היא פעולה שאפשר לתבוע בעטיה. השופט מלצר כינה את הקריאה לסרב לרכוש מוצרים שנבנו על אדמה גזולה ותוך משטר עוול “טרור פוליטי,” הנשיאה נאור אמרה שמותר לממשלה להגן על ה”מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה באזור.” ה”אזור” הוא הגדה המערבית. ההחלטה של בג”צ שלא לפסול חוק שאוסר על חרם על משהו שנמצא בכלל מחוץ לגבולות החוק הישראלי, במיוחד לאור הםסיקה של נאור, היא קבלה שקטה של הסיפוח דה פקטו שמבצעת ישראל בגדה. הגדה המערבית היא רשמית שטח כבוש. כלל לא אמורים להיות בו “מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה.” בדרך כלל בג”צ משתף פעולה עם העמדת הפנים הממשלתית שאין כאלה. הפעם, כמו בכמה פסיקות אחרות (כמו זו שבה אישר את ביזת אוצרות הטבע של הגדה), נפלטה לו האמת: הוא משמש כלי ללגיטימציה של עבירה מתמשכת על המשפט הבינלאומי.

התוצאה של פסיקת חוק החרם, כפי שציין נועם שיזף, היא שאפשר לקרוא בישראל להחרמת קוטג’ אבל אי אפשר לקרוא להחרמת התנחלויות. אבל זו לא היתה הפסיקה היחידה. פסיקה אחרת קבעה שמותר לממשלה להפעיל את חוק העוול המכונה “חוק נכסי נפקדים” על מזרח ירושלים, אבל בג”צ ממליץ לממשלה לעשות את זה במשורה. המשמעות היא שאם יש תושב של הגדה שהחזיק בנכסים במזרח ירושלים, אבל איננו תושב בה – גם אם הנכס נמצא במרחק של עשרות מטרים – המדינה רשאית להחרים את הנכס ולהעביר אותו למתנחלים, כפי שעשתה בשורה של מקרים. הנשיא היוצא גרוניס ציין שעל פי החוק, אפשר לטעון באותה המידה שכל חייל שנשלח על ידי צה”ל לגדה יכול לעמוד בפני דרישה להחרים את נכסים ושמדובר באבסורד – אבל גרוניס יודע היטב שאין כל סכנה כזו, ושהחוק משמש בעיקרו לשלילת נכסים של פלסטינים. גרוניס, נזכיר, נחשב לתומך מובהק בזכויות הרכוש – אלא אם הרכוש הוא של פלסטיני.

הפסיקה השלישית השבוע שצריכה לחסל את אשליית הליברליות של בג”צ היא ההחלטה שלו שמותר לבתי הדין הרבניים לשמור רשימות חשאיות של חשודים בניאוף. כן, יש רשימות כאלה. כן, אתם מממנים את ההכנה שלהן מכסכם. לרבנות היה תירוץ מוצלח: מאחר וההלכה היהודית קובעת שאשה נואפת “אסורה לבעלה ולבועלה,” כלומר על בעלה ועל האיש שאיתו נאפה, הרבנות חייבת להחזיק רשימות כאלה כדי שלא תשיא בטעות אשה עם בעלה הקודם או עם הגבר שאיתו נאפה. במקום לבעוט את הרבנים מכל המדרגות ולומר להם להוציא את האף שלהם מהתחתונים של נשים, גרוניס קבע שמעתה ינהלו בתי הדין הרבניים דיונים רשמיים בשאלה האם מישהי היא נואפת, והיא תוכל להעלות טיעונים להגנתה. גרוניס אישר בכך הטלת סנקציות חוקיות – חוסר היכולת להנשא בישראל – על מישהי שביצעה, אם ביצעה, משהו שכלל איננו עבירה על פי חוק. הוא העניק לבתי הדין הרבניים סמכויות של אינקוויזיציה, כשהוא מתעלם באדישות מכך שבבתי הדין הרבניים אין אפילו העמדת פנים של שוויון כלפי נשים: עדותן של נשים פסולה, ואשה איננה יכולה לשמש כדיינת בבית דין רבני.

זו איננה הפעם הראשונה שבג”צ חורג לתחומים אינקוויזיטוריים. בג”צ כבר התחבט בשאלה האם יהודיה שהמירה את דתה לנצרות ואחר כך חזרה ליהדות היא אכן מתגיירת נאמנה, ולמרות ששני בתי דין יהודיים אישרו את יהדותה, הוא דרש ממנה למסור הצהרת אמונה למשרד הפנים. בפרשת רופאייזן, קבע בג”צ שיהודי שהמיר את דתו איננו יהודי – בניגוד מוחלט להלכה, אגב, אבל תוך פעולה כסוג של אינקוויזיציה.

אפשר לטעון, ותהיה בכך מידה של צדק, שבמדינה שבה מעניקים זכויות יתר לאנשים בשל השתייכותם הדתית, אי אפשר למנוע מבית המשפט העליון לשמש כאינקוויזיציה; שהבעיה היא בחוק ובמחוקק ולא בשופט. זה נכון, במידה. אבל שיתוף הפעולה של בג”צ עם החוקים הללו אומר שגם אי אפשר להתייחס אליו כאל מוסד ליברלי. מוסד ליברלי לא דורש מאשה להתדיין בפני שלושה גברים שרואים בה יצור נחות ולהוכיח שלא היתה עם גבר בלילה ספציפי.

בג”צ, במילים אחרות, הוא עוד מכשיר של המדינה היהודית במזרח התיכון. הוא משרת את מטרות הסיפוח שלה בגדה המערבית, הוא מסייע להכשרת פשעי המלחמה שהיא מבצעת על בסיס יומי, והוא מעניק לגיטימציה לבתי הדין האינקוויזיטוריים שלה. אם מישהו לא הבין את זה עד עכשיו, הגיע הזמן להתעורר מהאגדה שטווה סביבנו אהרן ברק, אגדה ששימשה בעיקר לתועלתו ולתועלת חבריו למעמד.

ועוד דבר אחד: אני קורא לקוראי הבלוג להחרים את כל תוצרת ההתנחלויות, כדי שלא להיות שותפים לעוול. לא קריאה חדשה במיוחד, אבל השבוע צריך לחזור עליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רוצחי הזכרון

למה צה”ל מזמין אותנו להדליק נר ליום השואה?

אתמול (ג’) קיבלתי מייל מדובר צה”ל. הוא מיועד לקהל דובר האנגלית, והוא הזמין את הקוראים להגיע מחר, יום השואה הישראלי, לאתר של צה”ל ולהדליק נר וירטואלי לזכר קורבנות השואה. בהנחה שבדובר צה”ל לא זייפו את המונה, יותר ממיליון ומאה אלף איש כבר עשו את זה.

holocaust

מעבר לתמונה שאנחנו מקבלים על הישג ידה של זרוע ה-hasbara של צה”ל – המייל הזה הגיע ליותר ממיליון בני אדם, כנראה להרבה יותר; קשה לחשוב על מאמץ פרו-פלסטיני מקביל – צריכה לעלות כאן תהיה: מה לצה”ל ולשואה?

כן, אני יודע, במבט ראשון התהיה הזו נשמעת מופרכת. אבל הבה נסתכל על העובדות. שואת יהודי אירופה התרחשה, ובכן, באירופה. היא לא התרחשה בישראל. מאחר והיא הסתיימה ב-1945, בהגדרה היא לא הופנתה כלפי אזרחי מדינת ישראל, כי לא היתה כזו. בהתאם, מאחר וצה”ל הוקם אחרי הקמת המדינה – ב-26 במאי 1948 – שום יחידה של צה”ל לא היתה מעורבת בשואה. אז דובר צה”ל רוצה, כחלק ממאמצי ה-hasbara שלו, שנזכור מה קרה לאנשים שלא היו חייליו או אזרחים שעליהם הוא ניסה להגן, בשטח שאיננו שטח מדינת ישראל, בתקופה שבה הוא כלל לא היה קיים.

האם צה”ל היה מבקש מאיתנו להתייחד עם זכר הלוחמים הקנאים שמרדו ברומאים ב-67 לספירה, או עם זכר אנשיו של בר כוכבא? כנראה שלא, או על כל פנים אם הוא יעשה זאת, זה ייראה די משונה. מצד שני, השילוב בין צה”ל ובין השואה נראה טבעי, למרות שאין שום דבר ביניהם. למה?

אחרי הכל, בהתחשב בכך שרצח העם היהודי בוצע על ידי אנשים חמושים שהחזיקו באידיאולוגיה לאומנית כלפי אנשים לא חמושים שנמנו על בני האוכלוסיה הכבושה, אנשים שישבו שם מאות שנים אבל עצם קיומם הפריע להגשמת אידיאולוגיה שדיברה על “ארץ אבות” ועל “מרחב מחיה” ועל “זכות קדמונים,” אפשר היה לחשוב שצבא שעיקר הפעולה שלו היא שליטה באוכלוסיה אזרחית כבושה ירחיק את עצמו מכל דימוי שעשוי להיות קשור. במיוחד כשההשוואה נעשית כמעט אוטומטית ביחס לצבא כיבוש. צה”ל יוכל לומר להגנתו שבוורמאכט אף אחד לא היה טורח להעמיד לדין חייל שירה בילד, גם אם הסעיף היה משהו מגוחך כמו “מעשה פזיזות ורשלנות.” אבל למה בכלל להכנס לשדה ההשוואות הזה?

מכמה סיבות. קודם כל, כי ההנחות הבסיסיות פה – שאין קשר בין צה”ל ובין השואה – הן הנחות שנובעות מתפיסת עולם אזרחית-רפובליקנית: היא מניחה שהצבא הוא מכשיר של המדינה, שהוא אחראי על אזרחי המדינה ושההיסטוריה שלו חופפת, במידה, לזו של המדינה. אבל תפיסת העולם של צה”ל שונה לגמרי: הוא לא צבא של מדינת ישראל, הוא צבא יהודי. הוא מחויב למשהו שהוא מעבר לגבולותיה ולמידותיה של מדינת ישראל. ואכן, מי שבודק את רשימת החללים הרשמיים של צה”ל, ימצא שהיא מתחילה במאה ה-19 – הרבה, הרבה שנים לפני שהוא הוקם. תפיסת העולם הרפובליקנית גוססת בישראל כולה, ומוחלפת במהירות בתפיסת עולם אתנית-פולקיסטית: שהמדינה שייכת לקבוצת דם, ושצאצאי קבוצת הדם הזו הם האדונים במדינה, כשהשאר הם במקרה הטוב נסבלים.

שנית, משום שהשואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. או, אם לדייק, צורת זכרון ספציפית של השואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. חלקים ניכרים מהציבור היהודי דוחים בפועל את הדת היהודית; הם לא שומרים על מצוותיה והעקרונות שלה נראים להם, בצדק, נלעגים. אבל הם צריכים להרגיש יהודים במשהו, אחרת – אבוי – יעלה השד המציק, זה שחובשי הכיפה מעלים באוב מדי פעם, וישאל אותם: למה אתה בעצם פה? חובשי הכיפה יאמרו שהם צאצאי האנשים שקיבלו הבטחה אלוהית. קשה, במאה ה-21, לקיים את הפרדיגמה הישנה של הציונות: שאין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ.

אז עולה פרדיגמה חדשה. היא פרדוקסלית במהותה, אבל האמונה האנושית אוהבת פרדוקסים. היא אומרת שמצד אחד, רצח העם שבוצע ביהודים לא היה עוד רצח עם, אלא אירוע היסטורי יחודי, שונה מכל מקרי רצח העם שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, משהו ששום דבר לא היה דומה לו. כדי לשמור על עליונותה של השואה כמופת של התקרבנות, לא היססה ישראל הרשמית – למשל – להתכחש לרצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, עד הרגע שבו היה צורך להשתמש בו כדי לנגח את הטורקים. החלק השני של הפרדיגמה אומר שבכל רגע יכולה להתרחש שואה שניה. כלומר, על פי התפיסה הזו, השואה היא בו זמנית אירוע חסר כל תקדים בהיסטוריה האנושית וכזה שיתרחש בסבירות ניכרת מחרתיים.

המטרה של דת השואה היא לשכנע את היהודים החיים בישראל שהעולם בחוץ מסוכן להם, ואת היהודים החיים בחו”ל שישראל היא המקום הבטוח ביותר עבורם. לצה”ל יש בכת הזו תפקיד חיוני. הוא המכשיר שאמור להבטיח שלא תהיה שואה שניה, על כל פנים לא בישראל.

שתי ההנחות משונות, בלשון המעטה. ישראל היא בעליל המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם. צה”ל הוא מכשיר מנוון: אם במלחמה הגדולה האחרונה שלו הוא היה מסוגל להתמודד בו זמנית עם הצבא הסורי והצבא המצרי, כשאלה תוקפים במפתיע בשתי חזיתות שונות, הרי שבמערכות האחרונות שלו הוא יצא לכל היותר בתיקו עם כמה ארגוני גרילה חמושים למחצה. בסיבוב האיבה האחרון מול רצועת עזה, צה”ל הצטיין ברצח אזרחים אבל לא הצליח להפסיק את האש שנורתה לעבר ישראל. שזה בעצם מה שקרה גם ב”עופרת יצוקה” ולמעשה גם במלחמת לבנון השניה.

אבל זה התפקיד שצה”ל אוהב, בדיוק בגלל שהוא פרדוקסלי. אנחנו מונעים את השואה השניה, אומר לנו צה”ל, תראו איזה מטס יפה עשינו מעל אושוויץ ואל תשאלו אותנו על הפנסיות של מפקד חיל האוויר או מה לעזאזל עושים עם כלים כאלה בזירת הגרילה שבה אנחנו מתבוססים 40 שנה. אנחנו מונעים את השואה השניה, הנאצים עוד שניה מחממים את המנועים של הפאנצרים ומגיעים לגדרה וחדרה, אז אם אתם רוצים שיהיה איזה שרמן שיבלום אותם, העבירו לנו את תקציב הבריאות שלכם בלי יותר מדי שאלות. מה שחשוב הוא החיים עצמם, לא?

וכמובן, אם הצבא הוא מה שעומד בינך ובין חופשה קצרה וכפויה בטרבלינקה, אז אי אפשר לשאול עליו שאלות. כי שאלות הן ספק וספק מחליש, והדבר האחרון שאתם רוצים מול הפאנצרים זה חולשה. ובאותה הזדמנות, אל תשאלו אותנו מה עושה הצבא ביומיום – מתחזק משטר אפרטהייד בגדה ואת הכלא הפתוח הגדול בעולם ברצועה – כי אחרי הכל, השואה נתנה לנו פטור ממוסר, לפחות עד שנגיע לשישה מיליונים.

ואל תשאלו אותנו על רבנים צבאיים שמדברים על אשרי שניפץ את עולליך אל הסלע ועל קולונלים שמדברים על “אויב מנאץ מערכות אלוהים” ועל אש ארטילרית שהמטרה שלה היא למנוע שבויים תוך הריגת עשרות אזרחים ואל תזכירו לנו שהצבא המציא את הביטוי “בגיל לחימה” כדי לציין “אזרחים בלתי מעורבים שאנחנו לא יכולים לציין ככאלה כי פאדיחה, אבל הנה, נעזור לכם להעמיד פנים שהם היו מעורבים, אתם יודעים שאתם רוצים.”

אז הדליקו נר לכבוד אנשים שלא הכרתם ושעליהם אתם לא יודעים דבר, ושמבחינתכם הם ברוב המקרים אפילו לא שם. האמת, אתם אפילו לא צריכים את זה. הנה, בנינו לכם אתר מכספי צה”ל, שבו אתם יכולים להדליק נר וירטואלי. ומחר יצעדו ה”עדים במדים” על אדמה ריבונית אחרת כדי לציין אירוע שבו לא היה הצבא שלהם מעורב, ולכמה דקות של פחד מעורב בהתעלות אפשר יהיה לשכוח מה הם בעצם עושים בעבודה שלהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומות גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משתין מהמקפצה

שר התחבורה ישראל כץ מדגים את כל הכשלים של הימין הפוליטי היהודי

למרבה הצער, ישראל כץ עדיין פעיל בפוליטיקה הישראלית. הבריון שנזרק מהאוניברסיטה העברית אחרי שורה של תקריות אלימות וששימש אחר כך כעוזר של אריאל שרון הצליח לטפס למדרגת שר. ובשבוע האחרון, הוא מדגים לנו את כל מה שדפוק בימין היהודי בישראל.

זה התחיל בכך שגולש, פעיל ותיק למען תחבורה ציבורית, מחה על כך שהחל מאתמול (ה’) עד מחר בערב (ז’) אין תחבורה ציבורית, מה שיוצר מצב של סגר-זוטא בקרב מי שאין לו גישה לרכב פרטי. האיש פנה לכץ בדרישה סרקסטית שיארגן טרמפים למיליוני האזרחים שנתקעו בלי תחבורה ציבורית. כץ, בתגובה, ענה במילים הבאות:

“אענה פעם אחת בנושא. תפנה לבוז’י הרצוג שיתחייב לא לשבת בממשלה שלא תשנה את הסטטוס קוו, מפכן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל, מושכי השכר בעמותות “למען התחבורה הציבורית” הוכח בבחירות האחרונות, וקיבל את התשובה ההולמת בקלפי.”

התגובה המטומטמת של השר משכה לא מעט תשומת לב תקשורתית, וכתוצאה מכך כתב כץ סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, בו טען שהוא בסך הכל מיישם את הסטטוס קוו, וש

“הגולש המיתמם מירושלים תקף את ראש הממשלה באופן בוטה בעמוד הפייסבוק שלו, עוד קודם לוויכוח על התחבורה הציבורית, וחבריו בשמאל ממשיכים להשמיץ אותי ואת תומכי הליכוד בלשון גסה ושפה נמוכה […] אם כוונתם היתה אמיתית, הם היו פועלים בדרך אחרת, ומנסים להשפיע על כל המפלגות בכיוון עמדתם […] להרצוג, בו תמכו, הם נותנים פטור ולא דורשים ממנו להתחייב, כי הם רוצים לאפשר לו לשמר אופציות להרכיב ממשלה או לשבת בכל ממשלה, ואז הכל יהיה כשר…”

ואחרי שנערכה הפגנה של משתמשי תחבורה ציבורית זועמים נגד ביתו – לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שכץ חי במקום לא ממש זמין מבחינת תחבורה ציבורית – החליט כץ להשתין על משתמשי התחבורה הציבורית מהמקפצה. הוא יצא לטיול באיזה נחל, ואתמול (ה’) פרסם עוד סטטוס קצר, מלווה בתמונה: “בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!”

וואו. מאז שיאיר לפיד כינה את המפגינים מולו “שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם” ואמר ש”עוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה,” לא היה נבחר ציבור שירק כך על הציבור. הדבר היפה בבחירות האחרונות הוא שאנחנו כבר כמעט לא שומעים יותר על יאיר לפיד. אולי כדאי שישראל כץ ישים לזה לב.

אבל הבעיה היא לא רק שר שמחליט לחקות את מארי אנטואנט, תוך שימוש ברכב השרד שלו כמובן; היא גם קודם כל תפיסת העולם של כץ. נתחיל מכך שזו תפיסת עולם קונספירטיבית. לא יכול להיות, לתפיסתו של כץ, שיש אנשים שלא מרוצים ממדיניות התחבורה הציבורית שלו ושדורשים שינוי. אם הם דורשים שינוי, אז הם חורגים בכך ממעמדם כאזרחים, והם הופכים מיד לסוכנים חורשי רעה של מפלגות אחרות.

כאן המקום להזכיר, שוב, שתפקידה של הממשלה הוא לייצג את כל הציבור, לא את ציבור בוחריה, ושהיא מחוייבת לרווחת כולם. זכותם – ויש שיאמרו חובתם – של אזרחים היא לדרוש שינוי בדרכי שלום. הנסיון לשלול את הלגיטימיות של שינוי כזה הוא פעולה אנטי-דמוקרטית – מהסוג שהליכוד הצטיין בה בבחירות האחרונות.

כץ טוען שהוא דווקא מונע מתוך אידיאולוגיה לגיטימית: הרצון לשמור את הסטטוס קוו, אותו הוא מייחס בטעות לבן גוריון כראש הממשלה הראשון. וואלה. האם כץ יכול להצביע על המקום שבו מצע הליכוד תומך בסטטוס קוו? אה, נכון, אין לליכוד מצע. סליחה. אגב, קריאה של מכתב הסטטוס קוו המקורי מ-1947 תגלה במהירות שאין בו ולו מילה אחת על תחבורה ציבורית. למעשה, לכאורה המכתב מבטיח חופש מצפון – “הקמת המדינה זקוקה לאישור האו”ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקים מדינה תיאוקרטית. […] ברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת” – אבל לכולם ברור שהמטרה של בן גוריון היתה בסך הכל להוליך שולל את הגורמים הבינלאומיים, כדי שאלה יכירו בישראל; אין בה חופש מצפון עד עצם היום הזה.

כלומר, ישראל כץ אומר לנו שאי אפשר שתהיה תחבורה ציבורית בשבתות וחגים כי יש איזה מסמך מ-1947 שאוסר על זה, למרות שהוא לא. האם כץ מתכוון להחזיר אותנו למדיניות התחבורה הציבורית של המפלגה שלו ב-1947, השנה שבה התמחה האצ”ל בפיצוץ רכבות וקטרים? הציניקנים יאמרו שבחינה של מדיניות התחבורה של כץ לא מאפשרת פסילה של האופציה הזו על הסף.

אבל רגע, שניה. ישראל כץ תומך בסטטוס קוו? זה חדש, כי בינואר 2010, הודיע שר התחבורה כץ לבג”צ שהוא תומך בהפעלת “קווי מהדרין,” קרי קווי אפליית נשים, כל זמן שמדובר יהיה ב”הסדר וולונטרי.” מאז ימי הטורקים ועד 2007, לא היו “קווי מהדרין” שדחפו את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס, אבל כשהגיע השינוי הבוטה הזה בסטטוס קוו, כץ דווקא היה בעד. מסתבר שסטטוס קוו זה משהו שמנפנפים בו כשאין לך תירוצים אחרים.

ומעבר לתיאוריות הקונספירציה וללעג לאזרחים, יש פה עוד הדגמה של שיטת הממשל של הימין היהודי: חוסר היכולת לקבל כל אחריות. כץ הוא שר התחבורה כבר שש שנים. הליכוד נמצא בשלטון, בהפסקות קצרות, מאז 1977. ב-38 השנים הללו, שלט הליכוד במדינה ישירות 20 שנים (1977-1983, 1990-1992, 1996-1999, 2003-2005, 2009-2015) וכשותף בכיר בממשלת אחדות עוד שמונה שנים (1984-1990, 2001-2003). מפלגת העבודה שלטה במדינה, מאז 1977, רק שש שנים (1992-1996, 1999-2001).

ואף על פי כן, כשכץ נדרש לגלות אחריות על תפקידו, הוא משליך אותה על ראש האופוזיציה. רוצים תחבורה ציבורית בשבת? לכו לבוז’י. אני? מה אני קשור? אני רק שר התחבורה. רוצים לצאת מהבית בחג ואין לכם רכב? לכו תקוששו קואליציה בכנסת. מה אתם רוצים ממני? מה, זה תפקידי להשקיע את המאמץ הפוליטי הזה? מה, אתם רוצים שאני אסתבך עם החרדים? רוצים אחריות, חפשו אותה אצל השמאל. למה לוי אשכול לא דאג לתחבורה ציבורית בשבת? מה עשה בשבילה קדיש לוז? מה, אנחנו פה בשביל למשול? נראה לכם? אנחנו פה בשביל לדבר על משילות!

וכמאמר המשורר, הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תא”ל ידעי להאג: השקר של "לא התכוונו"

צה”ל הרג בחודש מארס את עלי מחמוד סאפי בן ה-17, והוא הרג אותו כחלק ממדיניות מכוונת ומוצהרת. הגנרל האחראי צריך להיות מוסגר לבית הדין שיכול לשפוט אותו

בחודש מארס האחרון, ירו חמושים של חטיבת כפיר, חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל, קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי במהלך הפגנה סמוך למחנה הפליטים אל ג’לזון. מספר ימים לאחר מכן מת בן ה-17 מפצעיו.

רוב מוחלט של הישראלים לא שם לב, כמובן. למה אני מעלה פה את מותו של נער בן 17, אחד ממאות שנורו על ידי כוחות הכיבוש בשנים האחרונות? בגלל שמותו של סאפי לא היה מקרה, לא היה טעות; הוא היה תוצאה של מדיניות מכוונת. מי שהעיד עליה היה מפקד כוחות צה”ל בגדה, תת אלוף תמיר ידעי.

בנסיון להרגיע אספסוף של מתנחלים זועמים, השתבח ידעי בדצמבר 2014 בכך שהוא שינה את הנחיות הפתיחה באש כך שהן תאפשרנה ירי חי גם במקום שאין בו צורך. אם תשימו לב להקלטה הראשונה, בדקה 04:37 אומר שם הגנרל ידעי את הדברים הבאים:

“לא רוצה להגיד שינינו את הוראות הפתיחה באש, אבל קצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבעבר היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי. אם אני זוכר את המספרים נכון אנחנו סביב ה-25 אנשים שנפגעו פה בשלושת השבועות האחרונים.”

ההדגשה שלי.

מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית אומר במפורש, אם כן, שהוא הורה לכוחותיו להפעיל כוח בלתי הכרחי כנגד הפגנות. ידעי משתבח בכך ששינוי המדיניות שלו הוביל לפגיעה ב-25 פלסטינים בשלושה שבועות. תחקיר קצר של בצלם שהתפרסם סמוך לאותה התקופה מצא שצה”ל הפעיל במכוון צלפים והתגרה במכוון במפגינים עד שנכנסו לטווח הצלפים.

הרוגר הוא רובה בקוטר 0.22 אינץ’. הקליע שלו נחשב לחלש יחסית, אבל רובה הוא עדיין רובה וקליעים הם דבר קטלני. כשחמושי כפיר ירו קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי והרגו אותו, הם לא פעלו על דעת עצמם: הם יישמו את המדיניות המוצהרת של הגנרל ידעי, קרי להפעיל במודע ובמכוון כוח קטלני במקום שאין בו צורך בכוח קטלני.

ננסח בנקודות את מה שקורה פה:

א. מפקד כוחות צה”ל בגדה מורה להפעיל כוח קטלני במקום שבו הוא איננו נדרש, כפי שהוא עצמו מודה.

ב. הכוח הלא הכרחי הזה הורג.

ג. ההרג הזה הוא מדיניות רשמית של צה”ל.

צה”ל נוהג לטעון, בדרך כלל כחלק מנסיון לבדל את עצמו מכוחות כמו חמאס, שההבדל בינו ובינם הוא שהוא “לא מתכוון” להרוג אזרחים; זה איכשהו תמיד קורה לו, אבל הוא לא מתכוון. בטיעון הזה יש כמה בעיות.

קודם כל, כוונה היא לא חזות הכל. בשיקול מוסרי צריך לתת מקום ניכר לא רק למה שהתכוונת לעשות, אלא שמה שקרה בפועל. על אחת כמה וכמה, אם הכוונה שלך נראית באופן חשוד כחלולה במיוחד. אני “רק” מוריד פצצה על שטח מאוכלס; מי היה מאמין, נהרגו שם כמה אנשים! בפעם הראשונה זה יכול לעבוד, בפעם השניה זה חשוד, בפעם השלישית זו שיטת טיוח של פשעים.

שנית, ידעי הורה במכוון על הגברת הכוח המופעל. הגברה כזו תוביל, בהכרח – זו המשמעות של הגברת הפעלת הכוח – להגדלת הפגיעה בחפים מפשע. יתר על כן, זו מדיניות קבועה למדי של צה”ל: ב-2006, ירה צה”ל ירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית ברצועת עזה, וקרא לזה בשם החסוד “צמצום טווח בטחון.” קרי, אם בדרך כלל ההנחה היא שצריך להמנע מירי ארטילרי ברדיוס של 500 מטרים מאזור מיושב כדי למנוע נפגעים אזרחיים, הטרוריסטים בירוק ירו לרדיוס של 200 מטרים – ואז אמרו שמה אתם רוצים, אנחנו לא התכוונו. במקרה היתה שם משפחה.

במקרה של ידעי, אי אפשר אפילו לומר את ה”לא התכוונו” הקבוע של צה”ל: ידעי התגאה בכך שהאנשים שלו פגעו ב-25 פלסטינים שהוא אמר שלא היה צורך לירות בהם. יש לציין כאן שכאשר צה”ל טוען שהוא מוסרי יותר מהחמאס, לגמרי לא בטוח שזה נכון: ב”צוק איתן,” למשל, הרג החמאס בעיקר חמושים. צה”ל הרג בעיקר אזרחים. (אין בטיעון הזה לנקות את החמאס מפשעי המלחמה שהוא ביצע, ירי בלתי מובחן לאזורים אזרחיים. שני הצדדים הם פושעי מלחמה.)

בעקבות מותו של סאפי, הודיע צה”ל שנפתחה חקירת מצ”ח. מה שווה “חקירה” כזו, אפשר לראות למשל כאן: ברבור חסר תכלית שנמתח על פני שנים, ושבו צריך להאמין שהחוקרים הם שוטים מוחלטים – אלא אם מריחת הזמן שמאפשרת לחמושים לחמוק מצדק היא המטרה. אבל אפילו אם היינו יוצאים מנקודת ההנחה שמצ”ח מתכוונת ברצינות לחקור את מותו של סאפי, יש לה בעיה רצינית.

היא לא באמת יכולה לחקור תת אלוף, לא על פקודות מבצעיות שהוא נתן. יתר על כן, החוק הצבאי לא מכיר באחריות פיקודית על פשעי מלחמה. משפט המלחמה הבינלאומי קובע שמפקד אחראי לפעולות חייליו, ודאי אם הוא נתן פקודה שהובילה לפשעים, אבל גם אם לא נתן כזו. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר באחריות כזו.

כלומר, המקסימום שחקירת מצ”ח תהיה מסוגלת לו הוא להעמיד לדין איזה חפ”ש, שביצע את הפקודות שקיבל והרג נער בלי סיבה. החמוש הזה הוא ללא ספק פושע, אבל הוא לא הפושע הגדול. הוא בסך הכל ביצע פקודות. זו לא הגנה טובה, זו למעשה לא הגנה בכלל – אבל מותר לטעון שהחפ”ש לא היה יורה ירי חי בסאפי אלמלא היתה זו המדיניות הרשמית של המפקד שלו.

ואת הגנרל ידעי מצ”ח לא יכולה לחקור והפרקליטות הצבאית לא יכולה להעמיד לדין. ידעי, על כן, צריך להשפט בבית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה. זה הפתרון היחיד, וזה הפתרון שאנשי שמאל צריכים לדחוף אליו: הסגרה של חשודים בפשעי מלחמה לבית הדין היחיד שמסוגל לשפוט אותם. אלה של ישראל ודאי לא מסוגלים. מי שמעמיד פנים שהם מסוגלים לכך, משלה את עצמו והופך את עצמו לסייען בהתחמקות מעונש של פושעי מלחמה. מי שהתווה מדיניות של פשעי מלחמה, צריך לשאת באחריות ובעונש.

החל מהשבוע שעבר, הפלסטינים חברים בבית הדין הבינלאומי בהאג. הם יכולים וצריכים לבחור את תא”ל ידעי כאחד החשודים הראשונים שאת הסגרתו הם מבקשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)