החברים של ג'ורג'

החורבות המעשנות של מדיניות ליברמן

ישראל היא בעלת ברית שקטה של רוסיה בכיבוש אוקראינה. זה לא משתלם לה – ועכשיו המידע הלא נעים נחשף

יש משהו מגוחך בבחינה של מדיניות החוץ של ישראל, בימים שבהם אין בכלל שר חוץ, כשסגנית השר אומרת שאנחנו צריכים לצטט לגויים הרשעים את רש”י כדי שיבינו, וכשלמנכ”ל המשרד ממונה האיש ללא תכונות, דורי גולד, אבל בכל זאת.

הכוחות האוקראינים, שעומדים על נפשם במשך יותר משנה כנגד פלישה של מיליציות רוסיות, הפילו בימים האחרונים שני מל”טים. המל”טים האלה, על פי הצילומים שמגיעים מאוקראינה, הם מל”טי Searcher 2 שנמכרו על ידי התעשיה האווירית לרוסיה או פותחו בשיתוף של התעשיה האווירית ברוסיה.

ישראל מכרה לרוסיה את המל”טים הללו ב-2010. העסקה נחתמה בתקופה שבה שר החוץ ליברמן פמפם את התפיסה האווילית עד דמעות שישראל צריכה להתקרב לרוסיה על חשבון ארה”ב. זו היתה תגובה לנאום קהיר של אובמה. חלק מההבנות השקטות, כך פורסם באותה העת, שמאחורי עסקת המל”טים היו שרוסיה תמנע, בתגובה, מלמכור לאיראן טילי נ”מ מדגם S-300, שחיל האוויר יילל שהם אשכרה מסוגלים לגרום לו אבידות אם יתקוף את איראן.

שנה אחת אחרי עסקת המל”טים, מגיע ליברמן לרוסיה, אחרי זיוף בוטה בבחירות לפרלמנט שם, ומברך את פוטין על עריכת בחירות הוגנות. משקיפים בינלאומיים דווקא מצביעים על הזיופים, ומזכירת המדינה האמריקאית קלינטון מגנה אותם, אבל לליליפוטין שלנו זה לא משנה. באותה ההזדמנות, מודה ליברמן לפוטין על אי מכירת טילי האס-300 לאיראן. המשקיפה של ליברמן, אגב? פאינה “שחיתות” קירשנבאום.

חלפו ארבע שנים מעסקת המל”טים, ורוסיה המשיכה להצביע נגד ישראל בכל הזדמנות. האמת, סביר לגמרי. לרוסיה יש שורה של קליינטים במזרח התיכון. הקליינטים האלה, שריד לימי המלחמה הקרה, עוינים לישראל. רוסיה לא מתכוונת לתת להם ליפול והיא לא מתכוונת לוותר על האינטרסים של הקליינטים שלה כדי לרצות את ישראל – זו, אחרי הכל, היא קליינט אמריקאי. אם יש דרך לרוסיה לשחזר את מעמדה במזרח התיכון, הדרך הזו לא עוברת דרך תמיכה בישראל.

ואז מגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה. על פי כל קנה מידה סביר, ישראל אמורה להתייצב מיד לצד האוקראינים. קודם כל, זו מדינה קטנה שסובלת פלישה מצד מדינה גדולה יותר. מדיניות החוץ של ישראל הרי מזכירה שוב ושוב את הסכם מינכן, כאילו לא היו הסכמים אחרים בעולם, ואומרת שאסור להקריב מדינות קטנות על מזבח המדינות הקטנות. נעזוב עכשיו את העובדה שלתיאור הזה אין שום קשר למציאות הישראלית; זו הרטוריקה הרשמית הקבועה של ישראל. שנית, הפטרונית של ישראל, ארה”ב, שהיא המגינה כמעט היחידה שלה בזירה הבינלאומית, התייצבה להגנת אוקראינה. שלישית, האיחוד האירופי – שותף הסחר הבכיר של ישראל – התייצב מול רוסיה.

ומה עושה ישראל? זורקת את כל זה לפח ומודיעה על נייטרליות בסכסוך האוקראיני. את התיק הזה אי אפשר להפיל על ליברמן; נתניהו נוקט בצעד הזה בעצמו, בשיחת טלפון עם פוטין. זה כמובן גורר זעם אמריקאי, כי אין דרך להתייחס להתנהלות הזו אלא כיריקה בפרצוף; אבל לנתניהו לא כל כך אכפת מה חושב הבית הלבן. בספטמבר 2014, ישראל מבטלת עסקת מל”טים עם אוקראינה תחת לחץ רוסי. מאוחר יותר, בינואר 2015, ליברמן הוזה שישראל תתווך בין רוסיה ובין אוקראינה. למה שאוקראינה תסכים לתיווך מצד מדינה שלא מוכנה להכיר בכלל שפלשו אליה, כשהיא נהנית מתמיכה אירופית ואמריקאית, לא ממש ברור; אבל באותה ההזדמנות, ליברמן גם מודיע שאחד האינטרסים העליונים של ישראל הוא שמירה על היחסים עם רוסיה.

וואלה. לוולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין היו כנראה אינטרסים אחרים, כי שלושה חודשים אחרי הצעת התיווך של ליברמן – שאין דרך להתייחס אליה אלא כהכרה בסיפוח הרוסי של חלקים מאוקראינה – פוטין מודיע שהוא ימכור לאיראן את טילי האס-300.

אתם זוכרים, אלה שתמורת אי מכירתם לאיראן מכרנו לרוסים מל”טים. אלה שליברמן הודה לפוטין על אי המכירה שלהם. בכלל, נראה שפוטין נהנה להתעלל בליברמן בכל הזדמנות.

ועכשיו מגיעה הפלת המל”טים הישראלים באוקראינה. המשמעות שלה היא שישראל לא שמרה על נייטרליות בסכסוך הזה; היא נמנעה מלמכור מל”טים לאוקראינה אבל התירה בשתיקה את השימוש בהם מצד רוסיה. זו לא נייטרליות, זו העדפה ברורה של צד אחד. במשבר האוקראיני, ישראל היא בעלת ברית של רוסיה. היא מחמשת אותה והיא מספקת לה סיוע דיפלומטי.

לממשלת ישראל יש אולי זכרון של יתוש סקלרוטי, אבל לדיפלומטים יש זכרון של פיל. מה קיבלנו בתמורה? בשביל מה יצרנו כאב ראש דיפלומטי מול ארה”ב ואירופה? קיבלנו את הבעיטה הקבועה של רוסיה. בעיטה שהיתה צפויה מראש לכל אדם סביר.

במדינה שיש בה משמעות למדיניות חוץ – לעזאזל, במדינה שיש בה משמעות למדיניות – הפיאסקו הזה היה עולה לכותרות ולא יורד מהן. מכירת הטילים היתה צריכה לגרור הצעת אי אמון, גם אחרי הבחירות. אבל מאז שליברמן נכנס למשרד החוץ, יש מעין הבנה שקטה בתקשורת שמדיניות חוץ הפכה לתחום ליצני. משהו פולקלוריסטי. שר החוץ הצטלם אתמול בחצאית אפריקנית עם ראש שבט, שים תמונה בעמוד האחרון. אין לנו הרי מדיניות חוץ, רק פעולות כוחניות שמתחזות למדיניות בטחון. יש לנו קריקטורה של מדיניות חוץ, אבל למי אכפת. תמיד אפשר לקשקש על העדר משילות. אף אחד לא ישים לב.

ועוד דבר אחד: פקיד במשרד הפנים התאבד בסוף השבוע, לכאורה בשל פוסט בפייסבוק שהאשים אותו בגזענות. לא אכנס עכשיו לכל שאלת השיימינג, אבל יש לציין שיש מוחות קודחים שכבר ראו פה קונספירציה והאשימו בפרשה את הקרן החדשה. למרבה הפאדיחה, המוח הקודח הזה שייך למנהל הפרוייקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית. האיש נאלץ לנסח מחדש באומללות את הפוסט שלו והצליח לצאת עוד יותר אפס, משהו שאני רואה כהצלחה צנועה, אבל כדאי שתדעו איזה מוחות מבריקים מובילים פה את האסטרטגיה הציונית. ואיזה סוג של אנשים יועז הנדל מעסיק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות?

למה בנימין נתניהו מקיף את עצמו באנשי תיאוריית הקשר סביב רצח רבין?

בין שאר התרגילים הקטנים והמזוהמים של ראש ממשלתנו, הוא מינה למנכ”ל משרד התקשורת – המשרד שאמור להפוך את נתניהו להכלאה של ברלוסקוני וארדואן – את שלמה פילבר. הלז, חושף הבוקר כלכליסט, כתב בדצמבר 1995 את אחד המאמרים הבולטים בתחום תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. פילבר היה אז עובד זוטר של מועצת יש”ע. לימים הוא יתקדם ויהיה יו”ר מועצת יש”ע. המאמר פורסם בבטאון הדגל דאז של המתנחלים, נקודה; העורך היה אורי אליצור.

נזכיר את התאריכים, כי הם חשובים. ברביעי בנובמבר 1995 רצח שליח הציבור יגאל עמיר את יצחק רבין, בקליעים שהוכנו על ידי אחיו. קודם לרצח, ביקש עמיר וקיבל את ברכתם של רבנים למעשה. מי הם? המשטרה הצליחה שלא לחקור, אבל יואל בן נון נקב בשעתו בשמותיהם של שניים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’. האחרון, אם שמו מזכיר לכם משהו, זכה לאחרונה לתואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן. נסיון לקבל הכשר לרצח משלמה אבינר נכשל קשות: אבינר הוציא פסק הלכה ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” בערב הרצח עצמו, יצאה מועצת יש”ע בהודעת גינוי המומה משהו, בה הפילה את האחריות לרצח על הנרצח כשהיא טוענת שהוא אחראי ל”ניכור בעם.”

אבל אז התחילו להתברר עובדות מביכות. למשל, אי אפשר היה לטעון – כמקובל במצבים כאלה – שמדובר ב”משוגע תורן.” עמיר לא פעל לבד. הוא היה חלק מחוליית טרור שהורכבה כולה מבני ישיבות הסדר. רוב החוליה היתה מודעת רק לתכנונים לפיגועים כנגד פלסטינים, אבל חיילי צה”ל הבריחו נשק ולבנות חבלה לצורך הפיגועים הללו. בת לאצולת המתנחלים, מרגלית הר-שפי, לא רק הלכה לאבינר לקבל את פסק ההלכה, היא גם ביררה עבור עמיר כיצד יוכל לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה. מעמיר קל היה להתנער; הוא היה לא אשכנזי ולאגר בהתנחלויות. מהר שפי, הרבה יותר. להעלים את האווירה שפמפמה מועצת יש”ע, כשרבנים הוציאו את הישיבות שלהם לרחובות כדי לצעוק “בדם ואש/את רבין נגרש” היה הרבה יותר מסובך; היא היתה מתועדת היטב.

אז, תוך יומיים – באוזני שמעתי – התחיל הציבור חובש הכיפה לייצר את תיאוריית הקונספירציה. מאחר והחטא היה גדול מנשוא, ומאחר והציבור עדיין לא הוכשר לשמוע את הטענה שרבין הזמין את מותו, צריך היה לטעון שמה שראינו הוא לא מה שראינו. שזה היה נסיון התנקשות או חיפוי התנקשות של השב”כ. ציבור שלם היה עסוק בחיפוש קדחתני אחרי הבדיה שתציל את שאריות שמו הטוב, ותוך כמה זמן הוא התגבש על כזו. זה מה שפרסם העסקן הצעיר פילבר בנקודה כחודש אחרי הרצח.

הבוקר, כשהמאמר ההוא צף, אמר פילבר בתגובה את הדברים הבאים:

“אני לא מאמין ולא האמנתי גם אז בתיאורית הקונספירציה. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין בגלל מחדלים כאלה ואחרים של השב"כ שנחקרו. באווירת ההסתה הציבורית שנוצרה שבועות לאחר הרצח והאישום הקולקטיבי כלפי כלל תומכי הימין ומתיישבי יש"ע בפרט, ואחרי שהתחילו להתפרסם שמועות על הפעלת סוכן מדיח בקרב המתנחלים על ידי השב"כ (אבישי “שמפניה" רביב), החליט עורך נקודה דאז אורי אליצור (שנפטר לפני שנה, לימים היה ראש לשכתו של נתניהו – נ"ס) לפרסם את המאמר. לקראת סגירת הגיליון אליצור, שהיה חבר בהנהלת מועצת יש"ע, פנה אליי, עובד זוטר במועצת יש"ע, וביקש שאחתום על המאמר מתוך חשש למעמדו כפובליציסט. מתוך הערכה לאורי ומרצון לעזור בהדיפת מסע ההסתה כנגד המתיישבים הסכמתי אז לחתום במקומו. גם אורי עצמו, למיטב ידיעתי, לא האמין בתיאוריית הקונספירציה, ולראיה – כל המאמר, שנועד לעצור את ההסתה שהיתה אז כנגד אנשי ההתיישבות, מנוסח בצורה של סימני שאלה. “מאז, בהזדמנויות שונות, התבטאתי בצורה מפורשת על כך שהתיאוריה הזו הזויה ולא הגיונית, במיוחד אחרי פרסום ממצאי ועדת החקירה של השופט שמגר. 20 שנה אחרי, במבט לאחור, אני מעריך שהיום הייתי מסרב לחתום על המאמר."

באופן נוח מאד, פילבר זורק את כל התיק על אורי אליצור, שכבר לא מסוגל להגן על עצמו ממפני ההאשמה הזו. כדי לנקות את עצמו מאשמת כתיבת המאמר, פילבר מציג את עצמו לא בדיוק כתמונה של אומץ: הוא חתם על מאמר שהוא לא האמין בו כדי לרצות את הבוס שלו, כלומר הדביק את השם שלו על משהו שבו הוא לא תומך כדי לזכות בקידום או למצער לא להפגע.

האם זה אכן היה המצב? אין אפשר לדעת, אבל זה גם לא מי יודע מה משנה. ההתבזות של פילבר הוכיחה את עצמה: זה היה סוג המאמרים שבמועצת יש”ע רצו לראות, ופילבר הפך אחר כך ליו”ר הארגון. במקרה הטוב ביותר, מסתבר שחתימה על תיאוריית קונספירציה לא פוסלת אותך מקידום במועצת יש”ע. במקרה הרע יותר, תיאוריה כזו היא גורם אקטיבי לקידום.

להוציא השאלה האם פילבר הוא תולעת, זה גם לא כל כך משנה האם אליצור הכתיב לו את המאמר או לא. אליצור היה העורך. הוא החליט לפרסם את המאמר. הוא היה אחראי עליו כפי שאביחי בוארון היה אחראי על המאמר שקרא להקמת מחנות השמדה.

ולמרות שאליצור פרסם את המאמר הזה, נתניהו בחר בו כשנתיים אחר כך לשמש כראש לשכת ראש הממשלה. לימים, ימשיך נתניהו להעסיק את אליצור ככותב – גם לאחר שאליצור יפרסם מאמר שקורא לפגיעה בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. כפי שהוא מעסיק כעת את פילבר, למעשה. (אגב, כאן המקום להזכיר שוב ש”אם תרצו”, התנועה האובר-פטריוטית, מקבלת תרומות מעמותה שהוקמה על ידי אליצור, מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל בנשק קר.)

כי צריך לזכור שלנתניהו ולמועצת יש”ע היה אינטרס משותף אחרי רצח רבין: להפיל את התיק על מישהו אחר. נתניהו הרי היה שותף מלא להפצת השנאה נגד רבין. הוא השתתף בהפגנה שבו היה לא רק ארון מתים, אלא – כפי שהשכיחו, ואיזו מלאכת השכחה היתה סביב הרצח הזה - גם חבל תליה. את זה קצת יותר קשה להסביר, אז מעלימים. נתניהו רכב על ה”רבין בוגד” של 1995 כפי שירכב ב-2015 על “אמא’לה, הערבים בדרך לקלפיות” – שהבטאון שלו הפיץ שבועות לפני שנתניהו אמר זאת בקולו. ו-20 שנה אחרי, מי שטרח לפרסם מאמר שמאשים את השמאל ברצח רבין, מקבל מהשותף הבכיר להפצת השנאה באותה עת ג’וב ממשלתי נכבד. נתניהו תמיד התקיים משיסוי – ותמיד עשה הכל כדי לא לקחת עליו אחריות.

יש פה עוד נקודה שצריך להתעכב עליה: האהבה של הימין לתיאוריות קונספירציה. ב-1995, נתניהו ומועצת יש”ע ניסו לשכנע את הציבור שגורמים עלומים, לא הם, אחראים לרצח רבין. מאז 2010, נתניהו ושלוחיו – כמו “אם תרצו”, שלא היתה לה בעיה לקחת כסף מאליצור – מנסים לשכנע אותנו שיש קונספירציה של זקני ציון המכונים “הקרן החדשה לישראל”, שמטרתה היא להשחיר את פני המדינה. ב-2015, נתניהו רץ על הקונספירציה של V15, ואז עוכר הדין שלו נאלץ לחזור בו בבית המשפט – אבל אחרי שתיאוריית הקונספירציה כבר קודמה על ידי עיתון הבית של נתניהו. למעשה, התעמולה של מועצת יש”ע ונתניהו בבחירות היתה זהה: V15 כארגון מחבלים.

כי מסתבר שהציבור מטומטם מספיק, שאם יספרו לו מספיק צ’יזבטים על V15, הוא ישכח שכל המימון של נתניהו מגיע מחו”ל ושאוליגרך זר קנה לו במתנה עיתון. כי אם נעשה הרבה רעש על הקרן החדשה ונשלח מימון חשאי ל”אם תרצו” כדי שזו תדביק לה קרן, אף אחד לא ישים לב לקונספירציה של ארגונים בשמות שונים ועם תורמים זרים שמחזיקים את הימין הישראלי. כי מסתבר שיש חלק בציבור שהוא מטומטם מספיק שאם נאמר לו שהיה קשר של השב”כ והסססססמול לרצח רבין, הוא ישכח את הקשר האמיתי: את זה שהיה בין נתניהו, שסיפק את הלגיטימציה הציבורית; בין מועצת יש”ע, שפמפמה את השנאה ויצרה את הפגנות ה”דם ואש”; בין הרבנים, שניפקו את הפאתווה ההלכתית; ובין קבוצה של בוגדים מישיבות ההסדר, שהרימה את הרצח עצמו.

רק שמדי פעם, כמו הבוקר, אנחנו מקבלים תמונה חוזרת של איך נראו הדברים באמת ב-1995, לפני הנצחון של הימין ב-1996 שאפשר את מלאכת הטשטוש הגדולה ואת השקר שאין שום קשר בין רצח ראש ממשלה ובין הימין הישראלי.

סביר להניח, כן, שהם לא באמת התכוונו לרצח. לא במודע, על כל פנים. הנזק הפוטנציאלי היה גדול מדי. ממשלה נורמלית, כלומר לא כזו שמונהגת על ידי שמעון פרס, היתה מכה בברזל החם. היא היתה מפנה כמה התנחלויות למען יראו וייראו, ומנצלת את ההזדמנות לפרק את ישיבות ההסדר. היא היתה מדביקה לימין את רצח רבין כאות קין לשנות דור, כפי שהדביקו הרפובלקנים לדמוקרטים את הבגידה הגדולה של מלחמת האזרחים. אבל השיסוי יצא משליטה, ועל זה הם היו צריכים לשלם מחיר ציבורי נורא.

ואחרי חצי שנה, נבחר בנימין נתניהו. ו-20 שנה אחרי, הוא גומל למי שסייע לו אז.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

מורשת ליברמן

התוצאה של שנות ליברמן במשרד החוץ הישראלי היא שצה”ל אכל את משרד החוץ

משרד החוץ הישראלי תמיד היה בעמדת נחיתות ביחס למשרד הבטחון, משום שהכוחנות של המדינה הציונית תמיד גרסה שמה שחשוב הוא מה שיעשו היהודים, לא מה שיאמרו הגויים, והכלי העיקרי של פעילות יהודית היה קנה הרובה. האחרון הבטיח לא רק את נישולם של הילידים, אלא גם את העובדה שהם לא יחזרו. התפקיד של משרד החוץ הוגבל כמעט מלכתחילה ל-hasbara – כלומר, לתרץ את מה שעושה הצבא. העובדה שמשרד החוץ אויש, בימיו הראשונים, על ידי טיפוסים עם מוניטין – לעתים קרובות לא מוצדק – לפייסנות, בעוד שמשרד הבטחון משך אליו את המפא”יניקים הגוצים והשתקנים שידעו איפה קבורות כל הגופות אבל לא פתחו את הפה לפני שנקברו בעצמם, גם היא פגעה במעמדו של משרד החוץ. בשנות השישים והשבעים נפוץ השיר המלעיג “משרד החוץ, למי נחוץ?” קשה להאמין שמישהו היה שר “משרד הבטחון, מי צריך את האסון?”, ועוד יותר מכך שבשנות השישים היו נותנים לו לשיר דבר כזה. אבל משרד החוץ, נו, זה לפלפים כאלה שאנחנו צריכים כי יש לכל מדינה ולא נעים אם לא יהיה.

משרד החוץ ידע שרים עלובים למדי, מיצחק שמיר ועד סילבן “קריקטורה של שר חוץ” שלום. אבל את הכהונה האסונית מכולן, זו של אביגדור ליברמן, ספק אם המשרד ישרוד. אלו היו השנים אשר אכל הארבה, שנים אין חפץ בהן, שנים שבהן השר היה בדיחה מושחתת והמשרד שהוא ניהל קיבל יחס בהתאם. ועכשיו אין למשרד בכלל שר. יש לנו שר לתחבורה ולמודיעין, שר לבטחון פנים ולתיירות, שר העליה והאיומים האסטרטגיים, אבל שר במשרה מלאה במשרד החוץ – יוק. השר הוא ראש הממשלה. אתמול למדנו שנתניהו העביר את הסמכויות לניהול המשא ומתן עם הפלסטינים לשר הפנים, הקריקטורה שנזכרה לעיל, אבל זה בסדר – בהתחשב בכך שאין בכלל מו”מ, זה כנראה לא יגזול זמן רב מזמנו. לא שהוא מקדיש יותר מדי לעבודה גם ככה. סגנית שר החוץ היא ציפי “להב”ה” חוטובלי. בהתחלת החודש, החלו שוב עיצומים במשרד החוץ. ספק אם מישהו שם לב.

כך שבהתחשב ביחסים ההיסטוריים בין משרד החוץ ומשרד הבטחון, זה לגמרי לא מפתיע שבשקט, צה”ל הודיע השבוע – באמצעות אחד משופריו, כתב בטחוני – שהוא מבצע השתלטות עוינת על טריטוריה של משרד החוץ. צה”ל מרחיב כעת את המשימות של מערך הדיפלומטיה הצבאית באגף התכנון של צה”ל, ומעתה הוא יעסוק ב”מאבק בדה-לגיטימציה.” כלומר, כדי להתמודד עם הבעיות שמדיניות האש חסרת המעצורים של צה”ל יוצרת למדינת ישראל, יישלחו מעתה קצינים במדים. זה בוודאי יתקבל נהדר.

יש לציין שאגף התכגון הוא לא האגף היחידי של צה”ל שעוסק במאבק ב”דה לגיטימציה”: ב-2011 למדנו שגם לאמ”ן-מחקר יש גוף כזה. כלומר, שני אגפים של צה”ל מכרסמים בשיטתיות במה שאמור היה להיות הנחלה ההיסטורית של משרד החוץ. אני יודע שצה”ל משתמש בכל תירוץ כדי להרחיב את אחיזתו בתקציב, ושברגע שכסף נכנס אליו – לא נדע יותר מה קרה לו, אבל ספק אם אי פעם הובהר פה עד כמה כל מה שיש לישראל הוא נבוט ואנשים שמתרצים כל מה שהנבוט עושה.

יש פה עוד נקודה מדאיגה: קצינים במדים יעסקו – למעשה, עוסקים מאז 2011 – בפעילות שהמהות שלה היא מעקב פוליטי ושהיא חוצה בהכרח את גבול ישראל. האם הצבא עוקב אחרי פעילות פוליטית של אזרחים ישראלים? אין מי ששואל את השאלה הזו. מי עושה בישראל את מה שעושה ה-NSA כלפי אזרחי ארה”ב וה-GCHQ כלפי אזרחי בריטניה? האם יש מאגר מידע צבאי שמנטר את הפעילות ברשת של כל אחד מאיתנו? בארה”ב ובריטניה מתנהל דיון ציבורי עיקש – בארה”ב הוא גם מתחיל לשאת פירות – מאז חשיפות סנודן; בישראל, דממה.

ובינתיים, בשקט, פרסם לאחרונה משרד האוצר מכרז מדאיג (אני מודה לאסתי סגל על ההפניה ולגלינה ווקס על ההתגברות במכשולים הטכניים שהציבה הממשלה). המכרז, שכבר הסתיים, רוצה שחברה כלשהי תנטר את כל פעילות הרשת, תאסוף מידע מרשתות חברתיות ובלוגים, תעסוק ב”חיזוי תהליכים” ותפגין ”יכולת ניבוי וזיהוי של משבר רשת בהתהוות.” כל זה, כמובן, קורה בלי שום דיון ציבורי.

government surv

דיפלומטיה שנמסרת לקצינים; מעקב צבאי אחרי פעילות פוליטית; בוז מוחלט לכל מה שחושב העולם שבחוץ, המופגן בהיעדר שר חוץ ובריסוק מעמדו של משרד החוץ; רשות ממשלתית שמנטרת את הפעילות החוקית של אזרחיה, כדי לזהות את המחאה הבאה; היעדר מוחלט של כל דיון ציבורי בשאלה מי עוקב אחרינו ולשם מה, כי צריך לסמוך על אלה שלמעלה; סימנים של דמוקרטיה גוועת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשאדריכל הסכם שתי המדינות מתחיל לסגת ממנו

במאמר בניו יורק טיימס, אומר יוסי ביילין שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קונפדרציה – שם מנומס לנסיגה מפתרון שתי המדינות

יוסי ביילין הוא האדריכל של הנסיון העיקרי עד כה ליישם את פתרון שתי המדינות, הסכם אוסלו, ובמאמר שפרסם שלשום (ה’) בניו יורק טיימס הוא מתחיל מה שנראה כמו נסיון איטי לסגת ממנו ולפנות לכיוון מדינה אחת – אם כי זה פתרון מדינה אחת שאיננו מעז לומר את שמו.

זה מעניין במיוחד לא רק משום שמדובר בביילין, אלא משום מלפני כמה ימים, בדיון בין חברי השמיניה מנוחתה עדן שפורסם בהארץ, ביילין מקפיד להביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, לומר שהוא עדיין רלוונטי, ולדחות על הסף את דבריו של אברום בורג, שקורא למדינה אחת (באותה ההזדמנות אנחנו למדים שביילין היה מעדיף שצאצאיו יתחתנו עם צאצאיו של ליצמן ולא של סאיב עריקאת, כלומר שאחרי ככלות הכל ביילין לא מסוגל לחצות את קו האנדוגמיה היהודית, האיסור על חתונה עם בני השבט האחר.)

במאמר בניו יורק טיימס, טועה ביילין ומטעה, כשהוא כותב שאבי הסיסמא “אנחנו כאן, הם שם” הוא אהוד ברק; בעל הזכויות הוא יצחק רבין, שהשתמש בסיסמא הזו בהצלחה ניכרת בבחירות של 1992, כשהאינתיפאדה הראשונה העממית גוועה לתוך טרור הסכינאים. עם זאת, ביילין משתמש בכך כריכוך להודאה בטעות שלו-עצמו: “במבט לאחור, ברור שהיינו צריכים לבחון לאורך כל הדרך קונפדרציה – מגורים משותפים, לא גירושין.” מאוחר יותר במאמר כותב ביילין שהוא דן ברעיון של סוג של קונפדרציה עם עמיתיו, והם דחו אותו על הסף. הציבור לא מוכן לזה, הם אמרו לו. כך הוא כותב היום, על כל פנים. את הרעיון עצמו הוא תולה בפייסל חוסייני.

beilin

ישנן כמה סיבות לכך שביילין משנה באיטיות את עמדתו, או, אם תרצו, חוזר לרעיונות שהוא דחה לפני 20 ומשהו שנה. אחת מהן היא, שוב, קבלה עקיפה (לא נראה שביילין מסוגל לכתוב בצורה ישירה) של ההבנה שההתנחלויות הן עובדה בלתי הפיכה. זו, יש לציין, טעות של רוב מוחלט של השמאל הישראלי: מירון בנבנישתי עמד על העובדה הזו עוד קודם להסכמי אוסלו, וגרשו אותו מהמחנה במקלות. הרעיון היה מפחיד מדי. עכשיו אין עוד מנוס ממנו.

בעקיפין, מודה גם ביילין ש”לא סביר ש[פתרון של] גירושין של שתי מדינות יוביל לפלסטין יציבה ומשגשגת.” הוא עוד לא מוכן לדבר על מדינה אחת, אם כי שוב הטיעון שלו הוא דו משמעי: “ישראלים רבים מדי חוששים ש[פתרון] נישואים של מדינה אחת ישמיד או את זהותנו כמדינה יהודית, או את התיימרותינו לדמוקרטיה.” מה ביילין עצמו חושב? כנראה שמבחינתו, מוקדם עדיין לכתוב במפורש.

אני לא אוהב את יוסי ביילין. הוא תמיד נראה לי כמו מנדרין עם נטיות אנטי-דמוקרטיות מובהקות. זה הופגן כאשר האיץ בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים ערב הבחירות של 1996, כי ככל הנראה קלט שפרס כרגיל יפסיד, ואמר במפורש שהעם לא יאפשר את זה אחר כך. המהלך המאוחר יותר שלו, יוזמת ז’נבה – מעניין אם הוא התייעץ עם השותפים ליוזמה לפני שפרסם את המאמר – הריח יותר מדי כמו בגידה: ביילין לא הסתפק במגע עם לשעברים פלסטינים, אלא הביא כשותפים שרים בפועל של הממשלה הפלסטינית, כל זה בשיא האינתיפאדה השניה.

בישראל שבה לא מדברים יותר על ה”מצב” עם הפלסטינים ופשוט מניחים שמה שהיה הוא שיהיה: שיכולת עדיפה טכנולוגית של צה”ל יחד עם חיפוי דיפלומטי אמריקאי, משולבים בבוז כלפי חיי פלסטינים ורכושם, תאפשר לישראל להמשיך במדיניות הסיפוח הזוחל שלה וששום דבר לא יקרה. יותר מדי ישראלים מרוויחים מהכיבוש, וכולם יודעים שנסיון לפנות התנחלויות מכיל סיכון גבוה למלחמת אזרחים – ושהנאמנות של צה”ל לרשויות האזרחיות לגמרי לא מובטחת. כלומר, נסיון לפתרון “הקלאסי” של שתי מדינות יכול, בסבירות ניכרת, להוביל להפיכת הדיקטטורה-הצבאית-מרצון שלנו לדיקטטורה צבאית של ממש. מצד שני, הפתרון הצודק – מדינה דו לאומית – יפגום אנושות ביכולת של המיעוט היהודי (בין הים לירדן) לחוש עם אדונים בישראל.

התוצאה של המצב היא שיתוק מחשבתי. השמאל לא מסוגל להשתחרר מתפיסת אוסלו, שזמנה עבר, והימין – לימין לא היה פתרון אף פעם. וככל שברור שאוסלו הופך לאשליה שזמנה עבר, כך מפלס החרדה וההצמדות אליו כסוג של פטיש (fetish) עולה. למעשה, פתרון שתי המדינות הוא בעשור האחרון דחליל של הימין הישראלי. חלקים בו מעמידים פני מתונים כשהם מבטיחים שבתנאים מסויימים – שלא יתקיימו עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים – הם יתמכו בו, וכך מסיטים את הדיון ממה שישראל עושה בפועל למה שהיא אולי תעשה במציאות פנטסטית כלשהי. ובינתיים, הסיפוח נמשך.

ההתנערות הזו של ביילין – דו משמעית ואולי אף דו פרצופית ככל שתהיה – עשויה סוף סוף להוציא אותנו מהשיתוק המחשבתי הזה ולנסות לראות מה הלאה. אם אפילו הוגה אוסלו התייאש מאוסלו, מי עוד יכול להאמין בו?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה”ל מקריב את הדרום

אלוף פיקוד הדרום חשף את המדיניות הממשלתית של ישראל כלפי רצועת עזה: מלחמה כל כמה שנים, תמיד ללא הכרעה

אם אתם גרים בדרום, אז כדאי שתדעו שמבחינת צה”ל מה שחוויתם בצוק איתן עומד לחזור על עצמו בשנים הקרובות, פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שצה”ל מעדיף שאתם תספגו אש מאשר שהוא יצטרך לנהל את רצועת עזה. זו המשמעות הברורה של הדברים שאמר אתמול (ב’) אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן (כאן, שם ובכל מקום.)

יש לציין שעצם ההתבטאות של תורג’מן ביחס למדיניות של ישראל לגבי רצועת עזה – “רוצים לשמור שם את המצב בסטטוס קוו”, כפי שציטט נרג, “זו התפיסה של המדינה ומי שלא מבין את הבסיס שלה, לא יכול להבין את הצעדים הצבאיים שננקטים” – היא חריגה. הממשלה וצה”ל נמנעים בעקביות בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות והלאה, לומר לציבור מה המדיניות שלהם כלפי רצועת עזה. זה צריך היה להיות מפתיע: בהתחשב בכך שאנחנו יוצאים למבצע צבאי בעזה כל שנתיים בערך בשש השנים האחרונות, מבצע שבמהלכו בעקביות מוצאים ישובי הדרום את עצמם תחת אש מסיבית, צריך היה לצפות שהשאלה “מה עושים עם עזה” תהיה שאלה יומיומית בשיח הציבורי הישראלי.

אבל זו עזה. אף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לחשוב. לכולם נוח שזו נשארת בעיה צבאית בלבד, בלי אספקטים אחרים, ולכולם נוח עם מדיניות צבאית שאין כמעט אפשרות לבקר אותה, מדיניות שנקבעת במחשכים.

מה בעצם אומר תורג’מן? אפשר לחלק את המסר שלו לכמה חלקים:

א. יש שלושה מצבים אפשריים ברצועת עזה: שליטה של צה”ל, כאוס, או שליטה של החמאס.

ב. הצבא לא מאמין ביכולת של שליטה פלסטינית שאיננה חמאס ברצועת עזה.

ג. המטרה שלו היא המנעות מכאוס.

ד. מצד שני, צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועה.

ה. ברירת המחדל, אם כן, היא שלטון חמאס.

ו. כתוצאה מברירת המחדל הזו, ישראל תהיה בסבב לחימה עם עזה כל כמה שנים.

המטרה של צה”ל, אליבא דתורג’מן – והמסר שלו מסתדר היטב עם כל מה שאנחנו יודעים על המדיניות של צה”ל כלפי הרצועה – היא למנוע משבר הומניטרי, כלומר רעב, בעזה. מצד שני, צה”ל לא מוכן לאפשר למשטר החמאס להצליח. יש צורך, אם כן, להשאיר את עזה במצב של משבר כלכלי נצחי. הנתונים כרגע מדברים על שיעור עוני של כ-70% ועל שיעור אבטלה של כ-40%.

זה איננו מקרה: זו בחירה מודעת של צה”ל, שכמסתמן נכנס לוואקום שהשאירה הממשלה בקביעת המדיניות כלפי רצועת עזה. צה”ל מקדם מזה שנים את מה שהוא מכנה “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הגדה המערבית ובין רצועת עזה. הבעיה העיקרית של הכלכלה העזתית כרגע – אם נשאיר לרגע את נושא השיקום בצד – היא לאו דווקא האיסור הישראלי על הכנסת סחורה לרצועה; היא האיסור הישראלי על הוצאת סחורה מהרצועה לגדה ולישראל. צה”ל אוהב להשתמש הרבה בתירוץ הבטחוני, בטענה שאין לדעת מה ינסו העזתים להבריח לגדה, אבל כפי שכבר ראינו, זה רק תירוץ – ותירוץ חלול במיוחד.

העובדה שלישראל יש מדיניות של המטת עוני וסבל על רצועת עזה כדי לנקום בממשלת החמאס, כשבו זמנית היא תומכת בהמשך שלטונו של החמאס, היא זו שמעניקה לגיטימציה לחמאס בסבבי הלחימה שחוזרים פעם אחר פעם. ברוב המקרים, ישראל היא זו שיוזמת אותם, או מפירה את הסטטוס קוו; בשלב מסוים, החמאס מעריך שהוא לא יכול יותר לספוג בלי להגיב, שאם לא כן הוא יאבד ממעמדו, והוא מגיב. אז מגיעה תגובת יתר ישראלית, וסבב הלחימה מתלקח. הישראלים אולי לא יודעים שהמדיניות של ישראל היא להשאיר את העזתים חנוקים למחצה על עץ התליה, אבל העזתים מבינים את המדיניות הזו היטב.

אפשר, וצריך, לעמוד על העובדה שכאשר תורג’מן מסביר לנו שזו המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה מזה שנים, הוא מוציא את ראש הממשלה נתניהו שקרן. זה האחרון, אחרי הכל, דיבר כמה וכמה פעמים על הכרעת החמאס, כשידע היטב שזו לא המטרה שלשמה הוא חותר. החשיפה של תורג’מן מוציאה את שר החוץ ליברמן לא רק כשקרן, אלא גם כמוקיון שהציבור, אילו היה טורח לשים לב, היה מגרש בזפת ונוצות.

אבל הציבור לא שם לב, ותורג’מן הרשה לעצמו לומר את הדברים כשהוא יודע שאף אחד לא יטרח להבין מה המשמעות שלהם. והמשמעות שלהם היא כזו: צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, כי זה יהיה ממש לא נוח לו; זה ידרוש ממנו משאבים, זה ידרוש ממנו לוחמת גרילה יקרה.

וכיוון שצה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, הוא מעדיף להרוג מדי שנתיים אלפי אזרחים עזתים – ולהפקיר את הדרום הישראלי לירי שהוא יודע שאין לו מענה אפקטיבי אליו. הוא יודע שיהיו קורבנות בקרב אזרחי ישראל, הוא יודע שמאות אלפי ישראלים יירדו למקלטים, הוא יודע שחייהם לא יהיו חיים במשך הקרב והוא יודע שגם מצבם הכלכלי יתרסק – לא כמו מצבם של העזתים, אבל יתרסק; הוא יודע שעשרות אלפי ישראלים יסבלו מפוסט טראומה. הוא יודע – וזו הבחירה המודעת שלו.

כלומר, צה”ל הפך את הפירמידה. במקור, הוא היה אמור להיות הכוח שמגן על אזרחי ישראל, באמצעות גופות חייליו במידת הצורך. אבל מזה כשני עשורים, זה לא המצב. פעם אחר פעם, האזרחים נאלצים לספוג התקפות כדי למנוע אבידות מהצבא. צה”ל, אם להיות בוטה, עושה בדיוק את מה שהוא טוען שהחמאס עושה: משתמש באזרחי ישראל כמגנים אנושיים.

וכמובן, כמו באינתיפאדה השניה, צה”ל לא יכול סתם להשתמש בישראלים כמגן אנושי; הוא גם חייב להאשים אןתם במצבם. באינתיפאדה השניה זה היה בוגי “החוליה החלשה” יעלון, במלחמת לבנון השניה היה זה הבוגד יצחק גרשון, אלוף פיקוד העורף שסירב לפקודת שר הבטחון בזמן מלחמה לפרוס את אנשיו בישובים המופגזים, ועכשיו תורג’מן מייבב שהכותרת “נטושים בעורף” – מדויקת ככל שתהיה – היא “נצחון של חמאס,” כמו גם הדיבורים על קורבנות כעל אסון.

אגב, תושבי הדרום? הולך להיות רע יותר. תורג’מן מדבר על כך שבעתיד, צה”ל יבצע פינוי יזום של “אוכלוסיה לא חיונית” מהאזורים שבקו האש. כלומר, הוא יעדיף להחזיר אותנו למצב של 1948, ובלבד שלא יצטרך לעשות אחד משני דברים: או לשלם את המחיר, לכבוש את הרצועה ולשלוט בה; או לאפשר לתושבי הרצועה קיום בכבוד וקשר עם הגדה המערבית.

ועכשיו, כשאנחנו יודעים מה המדיניות; כשאנחנו יודעים שהיא מבטיחה לנו סבבי לחימה בלתי פוסקים; כשאנחנו יודעים שצה”ל ימשיך להשתמש בתושבי הדרום כמגנים אנושיים, ושהוא ימוטט את חייהם על ידי פינוי – עכשיו הגיע הזמן להתעורר ולדבר על עזה.

לפני הקיץ. לפני התירוץ הבא לשפיכות הדמים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה שמרני בנתניהו?

כשנתניהו משנה את כללי המשחק תוך כדי המשחק, הוא מערער את יסודות הדמוקרטיה – שלא לדבר על כך שהוא חותר תחת דבריו-שלו

איזה גאון פוליטי, אה? ראש הממשלה נתניהו הצליח לתרגם נצחון אלקטורלי קל – לימין המובהק יש 44 מנדטים, כולל ליברמן; בבחירות הקודמות היו לו 43 – לתבוסה פוליטית יוצאת דופן, ונאלץ להכנע בפני דרישותיו של נפתלי בנט. זה האחרון הצליח להפוך תבוסה פוליטית לנצחון במו”מ. נתניהו ויתר על כל מה שאמר שלא יוותר עליו – והוא הגיע אל קו הסיום בהפרש של כמה שעות, מוכה וחבוט.

זה האיש שמטיף למעצמות לנהל מסע ומתן קשוח מול איראן. הוא ילמד אותן איך. מה, הם לא קראו את ספרו “הטרור: איך יכול המערב לנצח”, שבו קבע שאם רק נוהגים בנחישות כלפי הטרוריסטים, ולא מעבירים להם 1,027 אסירים כי יש מחאה חברתית, אפשר לנצח את הטרור?

ואחרי הלעג, הסכנה. ביום שני הקרוב מתכוון נתניהו להעביר בכנסת במהירות תיקון לחוק יסוד: הממשלה, שהמטרה שלו היא לאפשר לנתניהו להגדיל את מספר השרים מעבר ל-18 ועוד אחד, שזה מספר השרים המותר כיום (ה”אחד” הוא ראש הממשלה.) שינוי חוק היסוד אמור להתבצע לפני שנתניהו מכריז על ממשלתו ביום רביעי, והוא נועד לאפשר לו לחלק אתנן מכספי הציבור לחברי מפלגתו הזועמים, שגילו ששוב אי אפשר להתקדם תחתיו, אחרי שהעביר את כל התיקים החשובים למפלגות אחרות.

היתרון העיקרי של דמוקרטיה על פני שיטות המשטר האחרות הוא שהיא מאפשרת להעביר את השלטון בדרכי שלום וללא אלימות, תוך הסתמכות על כללי משחק מקובלים. הנחת היסוד של המשטר היא שלא משנים את כללי המשחק בקלות ראש, ולא לשם צורך פוליטי רגעי: שאם לא כן, הם לא כללי משחק.

אם נתניהו רוצה לשנות את מספר השרים בממשלה, סבבה. שיעביב את זה לוועדה, שתעביר את זה להצבעה מסודרת אחרי דיון ראוי. ככה משנים חוק יסוד. וכמובן, השינוי לא יחול בכנסת הנוכחית, אלא לאחר הבחירות הבאות.

ספק, עם זאת, אם יש צורך כלשהו במספר השרים הזה. בממשלה הנוכחית יש שורה של שרים שאין בהם כל תועלת ולמשרדיהם אין כל משמעות: המשרד לענייני מודיעין, המשרד לענייני איומים אסטרטגיים (שניהם מוחזקים כרגע על ידי הסריס הראשי של נתניהו, יובל שטייניץ), המשרד לענייני הנגב והגליל (אפשר לקפח את הפריפריה נהדר בלעדיו, כמו שעשו עשרות ממשלות קודמות), המשרד לענייני ירושלים והתפוצות (אין לו אף השפעה על הנ”ל), המשרד לענייני דת (עליו יש החלטת ממשלה ותיקה שיש לפרקו), המשרד לשיתוף פעולה אזורי (הבדיחה שיצר אהוד ברק עבור שמעון פרס עדיין נושמת עצמונית), והמשרד לענייני אזרחים ותיקים (ע”ע המשרד לענייני הנגב והגליל). יתר על כן, בעבר משרד התרבות והספורט פעל יופי במסגרת משרד החינוך בלי שמישהו יינזק, ולאורך ההיסטוריה של ישראל משרד המשטרה (המכונה “המשרד לבטחון פנים”) בוטל או הוקם מחדש לפי צורך קואליציוני, אבל שנים ארוכות היה תחת סמכותו של משרד הפנים בלי שהמשטרה התנהלה יותר גרוע מהיום. אפשר לטעון, ואני אגלה אהדה לטיעון הזה, ששר הפנים הישראלי חזק מדי גם כך; אבל קיומו העצמאי של המשרד לבטחון פנים לא מובן מאליו.

יתר על כן, כרגע נתניהו מחזיק בתפקיד שר החוץ, ועם נפילת הממשלה הקודמת הוא החזיק במספר מסחרר של תפקידים אחרים (שר המשפטים, שר הבריאות, שר החינוך ועוד.) על פי הדיווחים, הוא מתכוון שלא לאייש את תפקיד שר החוץ בשר אחר, אלא להחזיק בו בעצמו. אם המדינה יכולה להסתדר בלי שר חוץ, כנראה שהיא גם תסתדר היטב גם בלי השר לענייני איומים מומצאים.

נתניהו משווק את עצמו, בעיקר בחו”ל, כמדינאי שמרני. אין שום דבר שמרני במדיניות שלו: שמרנים לא משנים את כללי המשחק באמצע המשחק. העמדת הפנים השמרנית של נתניהו מיועדת להסתיר שני דברים: שהמדיניות של ממשלתו איננה שמרנית אלא ימנית רדיקלית; ואת העובדה שנתניהו עצמו מעמיד את שרידותו-שלו כראש ממשלה מעל לכל שיקול אחר.

לפני כעשור, נתניהו שיווק לנו את הדימוי של “האיש השמן” כדימוי למגזר הציבורי שנאלץ “האיש הרזה”, המגזר הפרטי, לשאת על גבו. מאז עשה נתניהו כמיטב יכולתו, כראש ממשלה וכשר אוצר, לשבור את “האיש השמן”: משרד האוצר שלו הרעיב את שירותי הכבאות, הוא מבצע וידוא הריגה איטי בשירותי הדואר (במקום מגורי, דרום תל אביב, הדואר – מוסד מערבי ותיק – הפסיק לתפקד מזמן), ניתק את מערכת הבריאות מהמכשירים, והוא חונק את המשטרה. השירות הממשלתי היחיד שזכה לפריחה בימי נתניהו היו שירותי הבטחון, שחורגים בימיו בעקביות מהתקציב שלהם. הסיבה לכך היא הצורך להמשיך לתחזק את הכיבוש: הצורך לרוץ יותר מהר כדי להשאר במקום עולה לנו כל שנה יותר.

אבל אם את השירות הציבורי נתניהו הורג, הרי שהוא דווקא אלוף במינוי של בכירים חסרי כל תועלת, שרים מנופחים שאין בהם כל חפץ, סריסים ואחשדרפנים שאינם מותירים כל חותם, פחות אשר נשא הרוח, שרי מאות ושרי חמישים לעשרותיהם. הנזק של נוכחותם הוא לאו דווקא פיננסי; צה”ל בולע בבקשת תקציב אחת – לאחרונה העבירו לו, בלי יותר מדי תשומת לב, 3.4 מיליארדים – יותר מכולם. לא, הנזק האמיתי הוא בהפיכתו של הרעיון הדמוקרטי לנלעג, לבדיחה, להגשמת התפיסה הצינית של מנקן ש”בחירות הן מכירה פומבית למפרע של טובין גנובים”; להפיכת השחיתות הציבורית למוסד ציבורי.

וכשיתפוגג נתניהו מחיינו, בהנחה כמובן שנשרוד אותו, זה כל מה שיישאר ממנו: לעג מושחת לרעיון שאנחנו מסוגלים לנהל את עצמנו. זו שחיתות שעולה משמעותית על זו של אולמרט, למשל: האחרונה היתה שקטה, מתחת לשולחן, תוך שמירה על העמדת הפנים הרשמית. נתניהו משתין עלינו מהמקפצה.

יש לקוות שבקרב אנשי הקואליציה המסתמנת יימצאו די אנשים ישרים – חברי “כולנו,” אני מסתכל עליכם; אין אדם שאין לו שעה – כדי להיעדר מההצבעה ביום שני ולאפשר לאופוזיציה להפיל את הנסיון לשחק בחוקי היסוד שלנו.

ועוד דבר אחד: עד כמה שזה נשמע לא סביר, אני מוצא את עצמי מתגעגע לרונן שובל כמנהיג של “אם תרצו.” לפני כמה ימים העלתה התנועה את הטענה הבאה:

imti

בדיקה מהירה מעלה שמנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ידועה יותר בשמה האנגלי, The Human Rights and International Humanitarian Law Secretariat. אם “אם תרצו” היו טורחים לבדוק את האתר שממנו הם גונבים בדרך כלל את החומרים שלהם, נגו”מ, הם היו מגלים שמדובר בקרן של ארבע מדינות אירופאיות: דנמרק, הולנד, שוודיה ושווייץ. אצל “אם תרצו” קרן של רבע מדינות אירופאיות הפכה ל”קרן ערבית-פלסטינית.” אלמלא הכרנו אותם, היינו אומרים שזה עיוות מדהים של המציאות. בפועל, זה עוד סתם עוד יום ב”אם תרצו.”

על הבלבול הרגיל, והזדוני,, בין מימון של דו”ח ובין “הזמנה” שלו, מיותר להכביר מילים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

“הדבר הכי מוסרי בעולם הוא שאם אתה חש איום, אתה תירה”

הדו”ח החדש של שוברים שתיקה לא מחדש, אבל מאשש, את מה שידענו: בעזה, ביצעה ישראל “רצח לב מושחת”

“מה נאמר בשיחות סיכום?”

“דיברו על הנתונים: אלפיים הרוגים ו-11 אלף פצועים, חצי מיליון פליטים, הרס של עשרות שנים. פגיעה בהרבה מבכירי החמאס ובבתים שלהם. במשפחות שלהם. זה נאמר כהישג כדי שלמישהו לא יהיה ספק אם למה שעשינו היתה משמעות במהלך התקופה הזאת.”

אלה ההישגים של צה”ל ב”צוק איתן”: אלפיים הרוגים, יותר מ-500 מהם ילדים; 11 אלף פצועים; חצי מיליון פליטים; הרס של עשרות שנים; פגיעה מכוונת ומודעת במשפחות של אנשי החמאס. אלה הדברים שצה”ל התהדר בהם, לפחות בפני עצמו.

הם מופיעים בדו”ח החדש של שוברים שתיקה, “ככה נלחמנו בעזה 2014.” הדו”ח מורכב מעדויותיהם של כ-60 חמושי צה”ל שהשתתפו ב”צוק איתן.” מי שעקב אחרי מה שהתרחש בזמן אמת, לא ימצא שם מידע סטטיסטי חדש, אבל האיסוף השקדני מאשש את מה שידענו ואת מה שהציבור הישראלי מנסה כמיטב יכולתו להדחיק: שישראל ביצעה ברצועת עזה שווה ערך של “רצח לב מושחת.”

המונח הזה הוא תרגום שלי של המונח האמריקאי Depraved Heart Murder, שמתייחס להריגה שנובעת מאדישות נפשעת ומכוונת לאפשרות שהפעולה שמבצע ההורג תוביל למוות. זה הסעיף שבגינו הועמד לאחרונה השוטר שהרג את פרדי גריי לדין.

עדות 24, שריונר, דיר אל בלח

“נשלחנו לאבטח עבודות של הנדסה לחשוף מנהרה. אנחנו מאבטחים את ה-D9 [בולדוזר משוריין] שעושים את העבודה שלהם ואנחנו עם הטנקים קצת זזים ימינה, קצת זזים שמאלה, קצת קדימה, תופסים פינה על איזה בית. פתאום אני מזהה תריסים ישנים […] אני מזהה אחד נפתח-נסגר, נפתח-נסגר. אני לא רואה שמישהו עושה שם משהו, אני פשוט מזהה את זה נסגר-נפתח בלי קשר לרוח. אני אומר לקצין שלי “אני רואה את זה זז, התריס זז.” הוא עושה לי “מה פתאום,” מסתכל, אומר לי “אתה מדמיין.” אחרי שניה אני אומר לו “תסתכל עכשיו עוד פעם.” אומר לי “כן, זה זז. יאללה, פגז לשם.” ואמרתי “יאללה, פגז לשם.” ירינו לשם שני פגזים.

הייתם בסכנה?

לא.

למה יריתם?

כי ההוראה היתה: כל מי שאתה מזהה במרחב – אתה יורה.”

ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב בעדויות הוא “פגז לכל בית” כל מבנה שהחמושים הישראלים עמדו לפלוש אליו הפך למטרה לירי של פגזי טנקים. כמובן, מבלי לברר האם יש מישהו בבית. התירוצים שהחמושים מכרו לעצמם הוא שממילא אף אחד לא היה אמור להיות שם, כי צה”ל פיזר כרוזים וקרא לאוכלוסיה לברוח. בהתאם, אמר הצבא לחמושים שלו שהוא צריך להתייחס לכל אדם שנותר בביתו כאילו הוא אויב חמוש, גם אם הוא לא היה כזה. הוא יכול היה להיות כזה, ועל כן דינו מוות.

עדות מס’ 17, חי”ר, צפון הרצועה

“אם אתה יורה במישהו בעזה זה סבבה, לא קורה כלום, גם כי זה עזה וגם כי זה חלק מהמלחמה. גם הבהירו לנו את זה. אמרו לנו “אל תפחדו לירות,” וגם הבהירו לנו שאין אזרחים.”

אין אזרחים. בהתאם, אם הרגת מישהו, הוא לא יכול להיות אזרח.

עדות מס’ 35, חי”ר, דרום הרצועה

“היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800-900 מטר מגזרת הכוח. אלה היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות “מה אתה רואה,” ואם הן מופללות או לא. זה היה ביום, 11-12 בצהרים. כוחות התצפית לא ראו טוב אז המפקד העלה מזל”ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה, והמזל”ט הפליל. הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס, על הבנות האלה, והרגו אותן. אחרי שהן הופללו היתה לי הרגשה שזה חארטה. […] הם סורקים את הגופות, וזה היה שתי נשים מעל גיל 30. גופות של נשים ואין נשק עליהן. הוא חזר וממשיכים הלאה. הן נספרו כמחבלות. הן נורו אז ברור שהן מחבלות.”

או, כמו שקראו לזה מדורי הסאטירה במהלך האינתיפאדה השניה, “הפלסטיני הועלה לדרגת מבוקש לאחר מותו.” תירוץ מקובל אחר של החמושים הוא לומר שכל גבר בגילאי הלחימה, או כל פלסטיני בכלל, שנמצא באזור שצה”ל פלש אליו, הוא בעצם תצפיתן של חמאס, או מישהו שיכול להיות תצפיתן של חמאס, ועל כן דמו מותר.

יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. ישנה, כמובן, העובדה שזו שטות מוחלטת ופשוט הרשאה לחמושים להתפרק מכל כללי הפתיחה באש: אתה פולש לאזור מיושב בכבדות ואם מישהו חי שם, אתה מתקן את זה וקורא לכך הגנה עצמית. כללי המלחמה אומרים שאתה צריך לזהות מטרה לפני שאתה יורה בה, שאתה לא יכול לירות באנשים סתם כך וללא אזהרה. על השטיק הזה חתום אסא כשר, שבעגלא ובזמן קריב יתן את הדין בפני בית דין בינלאומי, שהמציא את הרעיון של “חיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב”, שפשוט מכשיר פחות או יותר כל שרץ. לא הכל, כמובן. החמוש צריך להסתכל במראה אחר כך.

עדות מס’ 65, חרמ”ש, דיר אל בלח

“אני אומר את זה בבירור. לא הייתי מסכן את החיים שלי על שום בן אדם כזה במקום שידוע שהוא אזור קרבות. אתה רואה אשה בהריון, אפילו שאשה בהריון זה דבר שיכול להתפוצץ עליך, אתה בכל זאת בן אדם אנושי שלא ישר יזרוק עליה רימון. יש הגיון. אבל אתה רואה גבר, שנות ה-20-40, שזה ממש מובהק – אתה לא מתבלבל.”

הבעיה השניה המרכזית בטיעון היא שלא כולם התפנו. היו לכך כמה סיבות. קודם כל, להרבה מאד אנשים לא היתה דרך להתפנות. שנית, לא היה להם לאן. צה”ל תקף את הרצועה משלושה כיוונים, ואם הם היו מנסים לצאת לים, חיל הים היה זה שטובח בהם. במהלך המבצע, ארגוני זכויות אדם קראו שוב ושוב לצה”ל ליצור מסדרון בטוח שיאפשר לתושבים להגיע לאזורים בטוחים; צה”ל לא עשה את זה. יתר על כן, פעם אחר פעם הארטילריה של צה”ל וחיל האוויר שלו תקפו אזורים שאמורים היו להיות בטוחים. לתושבים לא היה לאן לברוח, הדרכים היו לעתים תכופות מלכודת מוות, וכמובן – לעתים קרובות, המשפחה שמנסה להתפנות מכילה “גבר בשנות ה-20-40, שזה ממש מובהק”, כלומר חמושי צה”ל מזהים חלק מהפליטים כמטרות לגיטימיות.

נקודה שלישית היא שהרבה מאד מתושבי עזה חשדו, בצדק, שאם הם יפנו את בתיהם, צה”ל יהרוס אותם. הדרישה שהם יהפכו לפליטים חסרי כל היתה לרבים מהם בלתי נסבלת. והם צדקו. בכל מקום שבו דרכה הנעל הצבאית הישראלית, לא נשאר בית עומד.

עדות מס’ 33, חי”ר, צפון הרצועה

איך נראית שהיה בתוך בית פלסטיני?

[…] היה קטע ממש חזק של ויכוח על אם מותר להשתמש להם במטבח או לא. אני הייתי מהאסכולה שכן, היו הרבה חבר’ה מהאסכולה שלא. היה מישהו שהכין ראשון קפה שחור ואז היו הרבה לבטים: לשתות, לא לשתות. אני הייתי בתפיסה שהמשפחה תחזור לבית ותראה בית הרוס, כל החלונות שבורים, הרצפה שבורה וקירות מרוססים ברימון ואז הם יגידו “בני זונות, אכלו לי מהקורנפלקס, אני לא מאמין?” זה לא יקרה, ולא אכפת להם שאתה משתמש להם בגז, שאתה משתמש להם במטבח. אני חושב שזה חארטה, אני לא חושב שזה שאלות קשות […]

זה היה לפני שידענו שמפוצצים את הבית כשאנחנו עוזבים. ביום שיצאנו מעזה, הנדסה קרבית וכוח מצומצם פוצצו את כל הבתים ששהינו בהם, ואז אמרו לנו “אפשר להתחיל ללכת.”

ההרס למבנים, זה שצה”ל התגאה שהפך חצי מיליון איש לפליטים, זה שישראל מונעת את שיפוצו גם כיום, היה נרחב מאד. פעם אחר פעם מתארים החמושים את ההלם שלהם מההרס שזרע צה”ל במבנים, את המנהג להביא דחפורים ולהרוס מבנה אחר מבנה, בלי שום צורך מבצעי – ובמיוחד את הבתים שבהם שהו החמושים עצמם. ההרס הזה התרחש, יש לציין, אחרי הקרבות, בלי התקלויות, ובלי כל סיבה – אלא אם אתה מבין שגרימת סבל לאוכלוסיה היתה חלק מובהק ממטרות המבצע. כמות הארטילריה שצה”ל השתמש בה כשבכל זאת היו קרבות – למשל, בסג’עיה – היתה כל כך חריגה שהיא הדהימה את הצבא האמריקאי, שלא ממש ידוע באנינותו, והיא שגרמה לקרי להפטיר את ה”חתיכת מבצע מוגבל” הידוע שלו.

כמובן, לאסטרטגיה של הקודקודים מתווסף גם יצר ההרס של החפ”שים.

עדות מס’ 31, הנדסה, עזה

“אם לבניין יש שישה עמודי תווך, מספיק שאתה שם שלושה, שלושה מהם נופלים – הבניין נפל. אבל מה? אתה מביא איתך 40-50 מוקשים. אתה לא יכול לחזור איתם, אתה כבר חייב לפוצץ, זה מין קטע כזה. אז אתה שם בבית 40-50 מוקשים. מן הסתם הבתים ליד חוטפים את כל הזעזוע, גם הם קורסים, או שזה יוצר לך שרפה או שכל החממה או המסגריה או כל מה שיש ליד הבית – גם זה עף. המ”פ אומר לך “תפוצץ, תפוצץ, שים, אין לי מה לעשות עם כל התחמושת הזאת, אני לא אחזיר אותה ואנחנו לא נלך באמצע עזה עם מוקש על הגב ובלי יכולת להכנס למצב אם מתקילים אותך.”

ואליו נלווה גם יצר ההרג. רוב החמושים לא ראו חמאסניק מימיהם. הם באו למלחמה, מחוממים, וירו רק על מבנים ועל אזרחים. מספר ההתקלויות היה שולי. אז מדי פעם, החמוש צריך לפרוק את זה איכשהו.

עדות 38, שריון, דיר אל בלח

“כעבור שלושה שבועות בתוך הטנק עלינו לעמדה וראינו את הציר הזה והתחילה מין תחרות, “אתה תותחן, בוא נראה אם אתה גבר, בוא נראה אם אתה מצליח לפגוע ברכב נוסע. אז מצאתי רכב, מונית. ניסיתי לירות פגז, לא הצלחתי [לפגוע]. עלו עוד שני רכבים, ניסיתי עוד פגז או שניים, לא הצלחתי. המפקד אמר “יאללה, חלאס, אתה מסיים לי את כל הפגזים, תפסיק.” אז עברנו למקלע כבד. [עם ה]מקלע כבד לא הצלחנו [לפגוע] כמה פעמים גם על מכוניות, עד שפתאום ראיתי רוכב אופניים שסתם מדווח לו בכיף. אמרתי, יאללה, אותו אני מוריד. מצאתי את הטווח, כיוונתי, לא פגעתי. פגע קצת מלפניו ואז פתאום הוא התחיל לדווש במהירות פסיכית כי יורים עלי. אז כל הצוות בטנק התחיל להקרע מצחוק ש”וואלה, תראו איזה מהיר הוא.” אחר כך גם דיברתי על זה עם עוד תותחנים ומסתבר שזה היה מין תחרות כזו בין כל מיני אנשים – “בוא נראה אם התותחן הזה פוגע ברכב, או התותחן הזה פוגע ברכב.”

ומאליו צף אלתרמן:

הוא חצה עלי ג’יפ את העיר הכבושה,

נער עז וחמוש – נער כפיר.

וברחוב המודבר

איש זקן ואישה

נלחצו מפניו אל הקיר.

והנער חייך בשיניים חלב:

“אנסה המקלע” … וניסה!

רק הליט הזקן את פניו בידיו,

ודמו את הכותל כיסה.

זה טיבה של החיה. זה מה שאנחנו משחררים כשאנחנו אומרים לאנשים ש”אין אזרחים,” שאנחנו במלחמה, שהם יכולים להרוג את מי שהם רוצים ושהמפקדים שלהם כבר ידאגו לחפות עליהם. זו לא חיה ייחודית לצה”ל; היא קיימת בכל אדם חמוש. הברזל עצמו, ידע הומרוס, משתוקק לדם. ולכן אנחנו מנסים לרסן אותה. ופעם ידעו את זה פה, ופעם השורות של אלתרמן הפכו לפקודת יום של שר הבטחון.

לא עוד. שר בטחון שהיה מתיר לפרסם שורות כאלה היום לא היה נשאר בתפקידו שעה, והיה מוגדר כבוגד. כי את מה שפעם ידענו שהוא פסול, שידענו שהוא פשע מלחמה, שאפשר היה לדרוש בזעם בעטיו

לו יוכנו בידה עונשים של פלדה!

בתי דין צבאיים של שדה!

היום הפך לחלק מהפקודות. לא הכתובות, כמובן, אבל צה”ל פועל ממזמן עם שני סטים של פקודות, הרשמיות ואלה שכולם מעבירים בעל פה. די בטוח שאם תהיה חקירה רצינית של מה שאוהבים לקרוא אצלנו “חריגות” ובפועל הוא השיטה עצמה, לא ניתן יהיה למצוא אף קצין מעל דרגת רס”ן שחתום עליהן – אבל כולם יכירו אותן.

אלא שלציבור הישראלי לא די בכך שהוא מבצע פשעי מלחמה, ולא די לו בכך שהוא מטייח אותם: הוא חייב לטעון שהם המוסר עצמו.

עדות מס’ 59, שריון, דיר אל בלח

“זה גם מה שהמפקדים אמרו לנו, הקצינים, גם הגבוהים וגם הזוטרים. אמרו לנו “בסופו של דבר הדבר הכי מוסרי בעולם זה שאם אתה מרגיש איום אתה תירה לשם כי הסיכוי שזה יהיה אזרח הוא מאד קטן.” כי כולם התפנו משם.”

“הדבר הכי מוסרי בעולם”, כמובן, על משקל “הצבא הכי מוסרי בעולם.”

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

החוק בידיים

משטרת דנינו עלתה על מוקש תקשורתי, והבהירה איך היא מתייחסת לאזרחים ממוצא אתיופי

לפני כשבוע, תועדו שני שוטרים של משטרת ישראל כשהם תוקפים – במהלך אבטוח זירה כלשהי – חייל צה”ל שעבר במקום וכנראה הגיב לאט מדי להוראות שלהם. החייל, דמאס פיקדה, הוא יוצא אתיופיה. לרוע מזלם של הקלגסים, מישהו צילם את האלימות שלהם במצלמת סלולר והעלה את הסרטון לרשת. שאם לא כן, כולנו יודעים איך זה היה נגמר: ברגע שפיקדה היה מגיש תלונה על תקיפה כנגד הקלגסים, הוא היה מואשם אוטומטית בתקיפת שוטר, השוטרים היו משקרים ומחפים זה על זה, והוא היה זה שנדפק.

המהפכה הזו, שזכתה לכינוי “אח קטן”, מערערת את הסדר הקיים – קלגסים במדים מפגינים אלימות, משקרים על כך אוטומטית, ויוצאים מזה – לא רק פה אלא בכל רחבי העולם. התופעה ניכרת במיוחד בארצות הברית – שם אמר לאחרונה עורך דינה של משפחתו של פרדי גריי, שנרצח על ידי שוטרים, “תודה לאל על מצלמות סלולר” – אבל לחלוטין לא מוגבלת לשם.

משטרת דנינו, כנראה הגוף הציבורי השנוא ביותר בישראל אחרי הרבנות, הבינה מהר מאד שהיא עלתה על מוקש תקשורתי: שוטרים שמרביצים לחייל, חבר בגוף המקודש ביותר בישראל, ועוד שחור, הם אסון יח”צ. זה לא משנה שעוד כמה חודשים מגויס הכפיה השחור ישתחרר מצה”ל ויגלה שלאף אחד לא אכפת מזה שפעם הוא היה חייל; כל זמן שהוא במדים, הוא קדוש. על כן, בניגוד למצב הרגיל, המשטרה מיהרה להודיע שהיא משעה את השוטרים המעורבים ושנפתחת חקירת מח”ש. על זו אי אפשר לסמוך בדרך כלל – מח”ש סגרה 93% מהתלונות שהוגשו בשנים 2011-2014 ללא העמדה לדין של שוטרים או אף ללא כל חקירה - אבל הפעם, כשלרוע מזלו של המפכ”ל יש גם התנקשויות פליליות השבוע, יש סבירות מסוימת ששני השוטרים הללו ישמשו כשעיר לעזאזל.

בעקבות חשיפת הפרשה, נערכה שלשום (ה’) הפגנה רבת משתתפים ביחס, כאלף משתתפים, מול משרד ראש הממשלה. המשטרה הפגינה אלימות חריגה כנגד המפגינים, והפעילה כנגדם רימוני גז מדמיע ועל פי חלק מהדיווחים גם רימוני הלם. כלומר, כלפי הפגנה שמחתה כלפי אלימות חריגה מצד שוטרים כלפי אתיופים, הפעילה המשטרה אלימות חריגה.

לא תמיד זה כך. משטרת דנינו יודעת היטב שאסור לה להפעיל רימוני גז כנגד מתנחלים, למשל. בגדה, היא יורה גז רק על פלסטינים. במשטרה מבינים שאם היא תפעיל גז מדמיע על מתנחלים, הללו ימנפו את הכוח הפוליטי הניכר שלהם כדי להשוות בינה ובין המשטרה הנאצית, תחביב מקובל על המתנחלים בכל מקרה, תוך טשטוש ההבדלים הקלים בין גז מדמיע ובין ציקלון בי.

משטרת ישראל אלימה תמיד, כלפי כל אחד, במיוחד ברגע שהוא מעצבן את השוטרים שלה אבל גם לפני. אבל יש מדרג של אלימות. בקצה העליון, נמצאים אדוני הארץ המתנחלים: פיזור ההפגנות שלהם עדין ומתחשב ביחס – האלימות בעמונה היא חריג בולט. מתנחלים שמעצבנים שוטרים יחטפו, כמו כולם, שוק חשמלי ללא סיבה ומכות בניידת כשאף אחד לא רואה, אבל האלימות שתופנה כלפיהם כציבור תהיה נמוכה יותר. אחר כך, יש לנו את הציבור היהודי הכללי. הסתערויות אלות, אלימות כללית. מתחת לזה, כפי שהפגינה המשטרה השבוע, נמצאים האתיופים ומזרחים שמסרבים לקלוט את תפקידם המיועד בפירמידה האתנית: גז מדמיע, רימוני הלם. מדרגה אחת מעל לפלסטינים, שכלפיהם – אזרחים או לא – אין למשטרה יותר מדי מעצורים גם בשימוש בנשק חם. למטה, נמצאים מבקשי המקלט – שלגמרי לא במקרה, הם כהי עור. אלה, יודעים השוטרים, מתקשים אפילו להגיש תלונה.

זה המדרג. ומשטרת ישראל, צריך לציין, תמיד שירתה את המשטר. היא אף פעם לא ראתה את עצמה כמשרתת הציבור, אלא כמשרתת אדוניה הפוליטיים. במידה מסוימת זו ירושה של ימי המנדט וימי האופל של בן גוריון, ובמידה מסוימת זו תוצאה של החלטה פוליטית מודעת שלא לאפשר למשטרה להתחרות על כוח אדם איכותי, על ידי קיצוץ קבוע של התקציבים של הכוח שעשוי לחקור את הפוליטיקאים. זוכרים את “בלי בכי ובלי נהי” של שרון, שנאמר ביום שבו המשטרה חקרה (שוב) את אחד מבניו?

ראש הממשלה נתניהו הגיב להפגנה בירושלים בקריאה “לא לקחת את החוק לידיים.” כפי שציין איתמר שאלתיאל, המשמעות של הביטוי הזה אצל נתניהו היא “לא להפעיל אלימות,” משום שזו שמורה למשטרה ולצבא; החוק, מבחינת נתניהו, הוא הפגנת אלימות. יש לציין שבהתאם, נתניהו לא אמר מילה על התקרית שבה תקפו השוטרים את סיקאדה. כל זמן שזו אלימות משטרתית כלפי אזרח, נתניהו חי איתה טוב. אחרי הכל, היא משרתת אותו.

וזו עוד סיבה, אחרי שכבר עמדנו על לא מעט מהן, לפרק את משטרת ישראל: היא משמרת, באלימות, סדר חברתי שלא מיטיב עם רוב גדול של תושבי המדינה. ספק אם השוטר הממוצע מודע למה שהוא עושה – הרשעים יאמרו שספק אם הוא מודע – ולאירוניה שבכך שהוא בדרך כלל מגיע מהשכבות המדוכאות, אבל בפועל, זה מה שהיא עושה. והיא צריכה לעבור מן העולם. כן, זה יעלה כסף. ככה זה. השחיתות הנוכחית עולה לנו הרבה יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תפתחי את הרגליים ותחשבי על צה”ל

למרבה השמחה, התפיסה שחיילות צריכות לשתוק ולספק את הצרכים של הקודקוד שלהן עוברת מן העולם. אבל מה לעזאזל גורם לאנשים לחשוב שלירן חג’בי הוא גיבור?

עמוד פייסבוק נתעב בשם “אזרחי ישראל נגד מאי פאטל” השווה את פאטל לחמאס וטען שהיא פגעה בגיבור ישראל. אני לא מקשר כאן לעמוד הזה כדי לא לתת לו פרסום שלא מגיע לו, וממילא התפוצה שלו אפסית – 109 לייקים בעת כתיבת פוסט זה – אבל הוא מאפשר לנו לעמוד על זרם מחשבה שלמרבה השמחה הופך לפחות רלוונטי בתרבות הישראלית.

למי שהיה מנותק מהתקשורת בימים האחרונים, תקציר האירועים: לפני מספר חודשים החלו הסטנוגרפים המכונים אצלנו כתבים צבאיים לדווח על כך שמתנהלת חקירה כנגד מג”ד בגבעתי. רק לאחר כמה ימים הם החלו לדווח על כך שהוא חשוד בעבירות מיניות, ורק בסוף דצמבר נחשף שמו – סא”ל לירן חג’בי, מפקד גדוד צבר של גבעתי.

אף שרשמית הודח חג’בי על ידי הרמטכ”ל דאז גנץ כבר בדצמבר, הוא המשיך למשוך משכורת צבאית בתפקיד של כלום עוד בחודש מארס 2015. עם זאת, סגנו – הסמג”ד רס”ן ב’., קצין בעל צל”ש שהפגין אומץ לב אזרחי וחשף את קשר השתיקה סביב חג’בי – דווקא הודח. רס”ן ב’. אמר לקולונל של יהוה, עופר וינטר, שהחיפוי על חג’בי הוא הפגנת “קודים של מאפיה.” בתגובה, אישר וינטר את הדברים והדיח אותו בשל “חוסר לויאליות” לחג’בי.

בכך הפגין וינטר את העולם ההפוך שבו הוא חי. רס”ן ב’ היה נאמן לחייליו. הוא לא היה מוכן שהם יהפכו לקורבנות של טורפים מיניים, שמנצלים את מעמדם ואת כוחם כלפי חיילי סדיר כדי לספק את תאוותם המינית. בצבא הרומאי היה מקובל שאם חייל נפל קורבן לתאווה המינית של מפקדו, הוא לא היה נענש על הריגתו. למרבה הצער, אנחנו לא שם יותר. חג’בי נחשד בשעתו בהטרדה מינית ותקיפה מינית של שתי חיילות, אבל הוא לא היה הטורף המיני היחיד שעליו חיפו וינטר וצה”ל. חייל שהוטרד מינית על ידי הקצין שלו העיד שהוא דיווח על כך לווינטר וזה הבטיח לו שהוא הדיח את המטריד. כפי שאפשר לצפות מדמות הדגל החדשה של האחים היהודים, וינטר שיקר.

החשדות המקוריים כנגד חג’בי היו מעשה מגונה והטרדה מינית של שתי חיילות, כמו גם שיבוש הליכי משפט על ידי הדחת פקוד לעדות שקר. רק הסעיף האחרון היה צריך לשלוח אותו לכלא לשבע שנות מאסר – וזה העונש במערכת האזרחית. העונש שהמערכת הצבאית, שבנויה לקיומה על דיווח אמת, היתה צריכה להשית על קצין שחתר תחת כל הערכים שלה – הרשמיים, על כל פנים – אמור היה להיות הרבה יותר חמור.

אבל כל מי שמכיר את הבהמה הירוקה ידע בדיוק מה עומד לקרות. בסוף מארס 2015, החודש שבו התגלה שחג’בי הוחזר לשירות פעיל (או על כל פנים למשיכת משכורת פעילה), למדנו שהפרקליטות הצבאית הגיעה עם חג’בי להסכם טיעון. במקום לתלות אותו מאשכיו בשני סעיפים של הטרדה מינית ומעשים מגונים, כמו גם הדחה לעדות שקר, חגב’י יודה בחמישה סעיפים של ”התנהגות שאיננה הולמת” שהיו בחלקם “בעלי אופי מיני” ויפרוש מצה”ל בלי לשבת יום אחד בכלא.

לפני עשר שנים וכנראה גם חמש שנים, דיל כזה היה עובר בלי יותר מדי רעש. שני הצדדים, בסופו של דבר, רצו את אותו הדבר: לא לכבס את הכביסה המלוכלכת של הבהמה הירוקה בפומבי. הפרקליטות לא באמת רצתה את הראש של חג’בי על שיפוד, כי כמו וינטר היא העדיפה למכור את החיילות שהוא הטריד מינית כדי לשמור על השם של גבעתי וצה”ל. כולם רצו שזה ייגמר בשקט, אף אחד לא רצה כותרות מבית דין צבאי. פלא שזו היתה העסקה?

רק שיש פה עוד צד: הנפגעות. ואחת מהן, מאי פאטל, הפגינה אומץ לב אזרחי מדהים וחשפה את עצמה השבוע כמי שהוטרדה על ידי חג’בי, וזאת במחאה על האין-עונש שיקבל חג’בי. היא ועורכת הדין שלה, רוני אלוני-סדובניק, הבהירו שהן מתנגדות לעסקת הטיעון שנעשתה שלא על דעת המתלוננת. לא ברור אם חוק זכויות נפגעי עבירה חל על חמושי צה”ל – הללו הם במידה ניכרת עבדי המדינה – אבל די ברור שצה”ל ממש לא ירצה לנהל את הקרב הזה, על כל פנים לא בשדה הקרב הספציפי הזה.

פתאום, הקורבן של חג’בי היא לא מישהו עלום, נטול שם או פנים; פתאום, הקורבן הוא לא סטטיסטיקה. פתאום, הפשע איננו פשע ערטילאי, סעיף כלשהו בספר החוקים. יש קורבן והיא יודעת להביע את עצמה. התגובה השובניסטית הצפויה היתה מהירה: מישהו חפר תמונות של פאטל בבגד ים ונפנף בהן. כאילו זה אומר משהו. כאילו לאשה אין זכות ללבוש בגד ים, או להתגאות במיניות שלה. כאילו שיש קשר בין בגד הים שלבשה פאטל באזרחות ובין הניצול המיני שכפה עליה הטורף המיני שהפך למפקד שלה.

ואז, כצפוי, באה הטענה שבכך שפאטל שמה קץ לא ראוי לקריירה של חג’בי, לכאורה גיבור ישראל, היא הפכה לסוג של אויבת של המדינה. לטעמי, וכאן אני מודה שאני מיושן משהו, הקץ הנכון לקריירה של חג’בי יהיה כדור אחד שיירה הוא-עצמו מאקדח השירות שלו ישירות אל פיו. הצבא דורש מהמגויסים שלו נאמנות עד מוות ונכונות להקריב את חייהם. כשקצין הופך לטורף של חייליו; כשהוא מנצל את תחושת הנאמנות לצבא שהוחדרה בהם לצרכי תאוותו המינית; כשהוא גורס אותם בין תחושת החובה, חוסר הרצון להפוך לקורבן והאימה שבהתמודדות עם מערכת דורסנית; כשהוא דוחף אותם למצב פוסט טראומטי לצרכי הנאתו – יש לדעתי רק עונש אחד ראוי לכך, והוא קמאי בדיוק כמו מערכת הערכים שעליה נשען הצבא. וזו אפילו מבלי להתייחס לשאלה האם חג’בי העטה קלון על מדיו; מדי גבעתי מטונפים בדם אזרחים פלסטינים עד שספק אם מתבונן מן הצד יבחין ברבב הנוסף.

הגנה על טורפים מיניים תמיד היתה חלק מהאתוס של צבאות, אם לא בתירוץ של סטאלין למעשי הצבא האדום ביוגוסלביה – “חיילים צריכים להשתעשע קצת” – אז בנימוק שהצבעה על הפשעים תפגע בשמו הטוב של הצבא. בן גוריון ידע על מה שעשה דיין לחיילות, אבל העדיף להתבונן הצידה. לדיין, מצד שני, היו הישגים צבאיים של ממש; אפשר היה להעלות ברצינות את הטיעון הבעייתי מאד שבמידת הצורך, הצורך במצביא ראוי, מורידים את הגנב מחבל התליה. אבל זה היה דיין.

מי זה לעזאזל לירן חג’בי? גיבור קרבות של חוליה? מצביא של מערכות סימטה? אביר חיסול החמושים למחצה? אלוף הירי בבלתי מעורבים? מי בכלל שמע עליו עד שהתברר שהוא טורף מיני? זה האיש שעבור שירותיו החיוורים מתבקשות חיילות גבעתי לפתוח את הרגליים ולחשוב על צה”ל?

ואז אתה נזכר שרגע, דווקא היה מישהו עם צל”ש בכל הסיפור העגום הזה. אה, נכון – זה היה רס”ן ב’, האיש שווינטר הדיח (בהסכמת אלוף הפיקוד תורג’מן) כי הוא דרש לחשוף את מעלליו של חג’בי. ודווקא אותו לא מזכירים כל כך; למעשה, די משכיחים אותו. ואז אתה מבין שכרגיל, מאחורי הדרישה לסתום את הפה ולא לומר שום דבר על גיבורים בגרוש נוסח חג’בי, ניצבת פשוט הפטריארכיה הייחודית ליהדות, זו שגורסת שכל אשה יהודיה היא “אחותנו” אם היא מעיזה לצאת עם לא-יהודי, אבל היא הופכת בשניה לשפחה חרופה ברגע שאבר מין מהלך עם שם יהודי טוב חושק בה.

טוב לזכור. וטוב לדעת שלפחות בכל מה שקשור לניצול מיני של נשים בצה”ל, אנחנו כבר לא בשנות החמישים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רצח ברשיון

שני מקרי ידוי אבנים, שני עונשים שנים: צה”ל מדגים ביממה אחת את שקר המדיניות שלו

חמושי צה”ל ירו אמש (ב’) במוחמד מוראד מוסטפא יחיא, לטענתם לאחר שזה ידה אבנים כנגדם, ופצעו אותו באורח קשה. הבוקר (ג’) מת יחיא, בן 18, מפצעיו. מותו של יחיא איננו מקרה או טעות: הוא תוצאה של מדיניותו המכוונת של תת אלוף תמיר ידעי, שהורה לפני מספר חודשים על הפעלת אש חיה גם כשאין צורך בכך כנגד פלסטינים. מצ”ח הודיעה שהיא פותחת בחקירה, אבל אפשר לסמוך על הנסיון הרב שלה בתחום מסמוס החקירות ולומר בבטחון שאיש לא יועמד לדין. יתר על כן, הירי היה בהתאם לפקודות – ומצ”ח לא מעיזה לבדוק את חוקיותן של פקודות, גם כשכולם יודעים שהחוקיות מפוקפקת ועל כן מעבירים את הפקודות בעל פה. מארגון זכויות האדם בצלם נמסר שבחודשים האחרונים הם רואים עליה מדאיגה בשימוש ברוגר כלפי פלג הגוף העליון, ושעל פי הערכותיהם מאז ההרצאה הפומבית ההיא של ידעי הרגו חייליו של ידעי שמונה פלסטינים בגדה במהלך עימותים – שניים מהם בוודאות מירי רוגר.

כששואלים את צה”ל מדוע בעצם הוא הורג מיידי אבנים – אני יוצא כאן מנקודת הנחה שאומרת שיחיא אכן יידה אבנים ולא פשוט נקלע לקו האש של החמושים, למרות שגם זה לא יפתיע אותי – התשובה הקבועה שלו היא שאבנים הורגות. הוא אפילו מכנה ידוי אבנים “טרור עממי.”

אלא שכמובן לא כל האבנים הורגות. מתנחלים יידו לא פעם אבנים בחיילי צה”ל – למעשה, אפשר לומר בבטחון שבניגוד לעלילות הדם שהם מפיצים על מפגיני השמאל, המתנחלים הם היהודים היחידים בגדה שמיידים אבנים על צה”ל – וכל חייל יודע שבמצב כזה, אסור לו לירות עליהם.

אלא שהבוקר, פחות או יותר עם מותו של יחיא, הודיע צה”ל שהוא הרשיע שניים מהקצינים של חטיבת כפיר בדין משמעתי, לאחר שלמרבה המבוכה של צה”ל הם תועדו בווידאו כשהם תוקפים באבנים צלמי עיתונות. שני הקצינים נידונו לעונשים קלים מאד: שבועיים במחבוש וחודש ריתוק לבסיס, בהתאמה.

פחסטיני שהיה מיידה אבנים על חיילי צה”ל היה צפוי להיירות על ידיהם כמי שעוסק ב”טרור עממי,” ואם לא היה נורה למוות או הופך לנכה, היה נעצר ומואשם בעבירת טרור כלשהי, שעליה הוא עשוי היה לרצות עונש מאסר של שנים ארוכות. כי האבן שלו מסכנת חיים.

אבל כשהאבן מגיעה מקצין צה”ל, או ממתנחל, פתאום לא מדובר ב”טרור עממי” וםתאום סכנת החיים מתפוגגת. פתאום, מדובר בעבירה משמעתית במקרה של הקצין, שעונשה לכל היותר שבועיים במחבוש, או ב”קבל כרטיס יציאה מהכלא” במקרה של המתנחל. מותר לנחש שאלמלא תועדו החמושים בעת השלכת האבנים בווידאו, ואלמלא הפכו הסרטונים לוויראליים, שני הקצינים לא היו מועמדים כלל לדין.

בסוף השבוע האחרון, דווח, הותקף קצין של צה”ל על ידי ילדים חרדים בשכונה בירושלים בידוי אבנים; ואף שהאבנים גרמו נזק ניכר לרכבו, אף אחד לא העלה על דעתו שהוא אמור היה לירות בהם. אם ידוי אבנים אכן מהווה סכנת חיים, והוא מצדיק ירי חי בתגובה, אז יש להניח שצה”ל היה מקבל בהבנה את המצב שבו הצלם המותקף על ידי הקצינים היה מגיב בירי חי ואולי הורג אותם. העובדה שהסנאריו הזה נשמע לנו מופרך כל כך מעידה עד כמה הטענה שידוי אבנים הוא “סכנת חיים” היא שקרית. השימוש בנשק קטלני לא נשען על סכנה; הוא נשען על הפרדה אתנית. הוא רצח ברשיון של אנשים שיש הסכמה בשתיקה להריגתם.

והסיבה שהשקר הזה עובד בקלות כל כך היא שבצה”ל יודעים היטב שמבחינת הציבור, דם פלסטינים הוא הפקר. כך עובדת דיקטטורה צבאית: היא צריכה לשכנע חלק מרכזי באוכלוסיה שהאלימות שלה, שהיתה בלתי נסלחת כלפיו, היא לא רק נסלחת אלא אף מתבקשת כלפי אחרים. אם יש משהו שתושבי דיקטטורה מורגלים לתרץ, הרי זה את האלימות החריגה: אתה לא היית שם, יש מצב חירום, אנחנו במצב מלחמה, אין לך מושג מה הם היו עושים לנו, אנחנו לא יכולים להפסיק את אחיזת החנק.

ובינתיים, נערים מתים. ואין מוות שאין לו תירוץ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)