החברים של ג'ורג'

הזהרו מאדמו”רים

לא היו לי ציפיות מאהרן ברק, ובהתאם גם לא אכזבות

אף אחד לא הופתע כשהסתבר שהיועמ”ש מנדלבליט, חסר חוליות עם תעודות, החליט לנסות לרקוח הסדר טיעון עם בנימין נתניהו, שבועיים לפני שמנדלבליט מסיים את תפקידו. מנדלבליט עשה לנתניהו כל כך הרבה הנחות סלב, מההצהרה הפומבית שאיננו חשוד בפרשת הצוללות ועד הצמצום החד של תיקה של שרה נתניהו, שעוד אחת כבר לא מזעזעת. תולעת ולא איש: אין הפתעות. אבל לא מעט ממכרי נדהמו בימים האחרונים, הוכו הלם, כשהסתבר שאהרן ברק היה מעורב בבחישה לקראת הסדר טיעון.

ואף שזה היה מפתיע, ומכעיס – מה לעזאזל עושה נשיא העליון בדימוס בקלחת הזו? למה הוא לא זרק את עוכרי הדין של נתניהו מכל המדרגות? האם הוא שכח את מה שדורש ממנו מעמדו? – אני לא יכול לומר שהוכיתי הלם, או שהתאכזבתי. הסיבה פשוטה: לא היו לי ציפיות.

תחום ההתמחות העיקרי של אהרן ברק תמיד היה הבניה של האגדה של עצמו כמגדלור ליברלי וחומת שלטון החוק. הוא הבונה העיקרי של האגדה של בג”צ כמגן החלשים, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים – כשפסיקות בג”צ שאף אחד לא זוכר הביאו להפגנת ענק של כחצי מיליון חרדים – לאגדה הזו היו הרבה מאד קונים. ברק נתפס כסוג של אדמו”ר חילוני, יחד עם עמוס עוז ויבלד”א דוד גרוסמן. (שממנו, בניגוד לשני האחרים, יש לי ציפיות.)

אבל האגדה הזו לא עמדה אפילו בבחינה ראשונית. ברק הוא זה שהנחיל לנו את מושג “היהודית והדמוקרטית”, וזה שהפך אותה לערך עליון, כשהוא מתעקש שוב ושוב שאין סתירה בין השתיים. כדי להאמין שאין סתירה ביניהן, ברק היה צריך לעצום את עיניו להתנהלות הממשלתית השגרתית, ובעצימת עיניים הוא הצטיין.

בבג”צ קעדאן, שבו בית הדין הזחלני של ברק נתן פסק דין סופי אחרי עשור, ברק רצה מאד להמנע מפסק דין. ב-1998 הוא כינס אתה צדדים לישיבה מיוחדת כדי להמנע מפסק דין, משום שלדבריו זה היה אחד התיקים הקשים שבהם עסק. התיק ההוא עסק, נזכיר, בבקשה של זוג ישראלים פלסטינים, בני הזוג קעדאן, להתקבל בישוב קציר; הישוב סרב מטעמי עליונות יהודית; וברק מצא את עצמו ניצב בהתנגשות החזיתית בין היהודית והדמוקרטית. האדמות של קציר הוקצו למתיישבים היהודים על ידי המדינה, באמצעות הסוכנות היהודית – השטיק הרגיל של ממשלת ישראל שמטרתו לשמור על קרקעות המדינה בידי יהודים. ברק רצה, באמצעות עקיפת פסק הדין, למנוע את ההתנגשות בין היהודית והדמוקרטית; ברי, על כן, שהוא הבין את ההתנגשות. בסופו של דבר ההתעקשות של הסוכנות היהודית והממשלה לא הותירו לבג”צ ברירה אלא לפסוק לטובת העותרים – אבל לא לפני שברק מרח את הדיון במשך שנים ועשה כל מאמץ כדי לא לפסוק.

רק שמי שיקרא את פסק הדין, יגלה שהוא לא בדיוק פסק: “על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים […] על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה האם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום הישוב הקהילתי קציר.” קחו את הזמן, חבר’ה, אולי הם יתייאשו. והוגשה בקשה לבזיון בשל המשחקים של המדינה, והיא כמובן לא נענתה, והיה צורך בעתירה שניה.

בית המשפט של ברק דחה, מתוך התפיסה של “יהודית ודמוקרטית”, את עתירת עמותת “אני ישראלי”, שדרשה לאפשר לאזרחים להירשם כישראלים (עוד על הנושא, כאן). זו, חשוב לציין, היתה פסיקת בג”צ לדורותיו: אין דבר כזה, ישראלים. בג”צ פסע פה במשעול שבג”ץ גבר הלך בו, ויילך בו שוב תשע שנים לאחר מכן. אבל ההחלטה צריכה להזכיר לנו את המגבלות של האדמו”ר הליברלי: זכויות לגאים? בסדר, חמש-שש שנים אחרי שהכנסת ביטלה את עבירת קיום יחסי המין ההומוסקסואליים; זכויות נשים? לגמרי. אבל להניח לזכויות אדם לערער על עצם תפיסת הלאום הרשמית? עד כאן.

וכמובן, היה הרקורד של ברק ביחס לדיקטטורה הצבאית הישראלית. הוא אישר פחות או יותר כל מה שהצבא זרק עליו, כולל הריסות בתים. לא היה לו את האומץ של מני מזוז לכתוב, בפסק דין, שזו ענישה קולקטיבית. הוא היה שותף להחלטה לגירוש 400 אנשים שצה”ל טען שהם פעילי חמאס ללבנון בלי בירור פרטני של הטענות נגדם. כשהחלה האינתיפאדה השניה, וצה”ל התחיל להשתמש במגנים אנושיים – פשע מלחמה לכל דבר ועניין; המונח הצה”לי היה “נוהל שכן” – ברק משך את הדיונים בבג”צ בנושא, שאמור היה להיות מוכרע בחמש דקות, במשך חמש שנים. אף אחד לא יודע כמה פלסטינים מתו בזמן שהאיש ששיווק את עצמו כלוחם זכויות אדם מרח את הנושא ישיבה אחרי ישיבה.

אם יש אשליה שהשמאל צריך להגמל ממנה, הרי זו שהוא ייגאל באמצעות בתי המשפט. אלה הם מוסדות שמרניים בהגדרה. הם מאוכלסים על ידי משפטנים שבחלקם הגדול היו עובדי מדינה. הנטיה הבסיסית שלהם היא לעמוד לצידה. אחרי הכל, המדינה היא מקור כוחם ואף יותר מכך, מקור סמכותם: היא כתבה את החוק. והחוק, ידעו כבר חכמי יוון הקדומים, הוא רשת: היא תופסת את הדגים הקטנים, אבל החזקים קורעים אותה – כפי שנתניהו, מנדלבליט וברק מוכיחים לנו בימים אלה.

אבל הוא באמת היה מוצלח בקידום עצמי.

בתי המשפט לא יצילו אותנו. מדי פעם אין ברירה אלא להשתמש בהם, כשהעוול זועק מדי ויש סיכוי שהשופטים יפחדו ממשמעות פסיקתם; ודאי כאשר יש קורבנות עוול ישירים; כשצריך להוכיח שבית המשפט הוא חלק ממערכת העוול. אבל הם לא יביאו שינוי – אלא אם השינוי הוא בחוק ארכאי, שדעת הרוב הגדול היא שיש לשנותו. השינוי יגיע מלמטה, מאקטיביזם, שבתורו יצור לחץ כלפי מעלה וישנה את המערכת הפוליטית. ובישראל, חשוב לציין, עקרון השוויון איננו מוכר בחוק. רק בפסיקה. וכשהמדינה עומדת בכל כוחה נגד הפסיקה, השופטים יתקפלו. אין להם, אחרי הכל, לא חרב ולא ארנק.

ואם יש עוד דבר שיש לזכור, הוא שאסור להפוך אנשים לאדמו”רים. כולנו שוגים, ובכולנו יש יוהרה. עצם ההכרה בכך שאחרים רואים בך אדמו”ר תשנה אותך, ולרעה; והיא תשנה את המאמינים, היא תגרום להם לנקוט בתיאודיצאה, הצדקת האל, כשזה עושה פתאום את הבלתי ייאמן. אל תאמין באדם עד יום מותו: האנשים שאנו מעלים על כן הם אלה השוברים את ליבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מזהה התהליכים כתהליך, הרצון למחיקה של נווה דרומי, ונקודות חיוביות בדו”ח אפל

שלוש הערות על המצב

תת-עלוב: הדבר החיובי היחיד ביאיר גולן הוא שהוא מספק לי נחת מדי שבוע – היכולת לומר “אמרתי לכם.”

השבוע אמר פושע המלחמה של מרצ שמתנחלי חומש הם “תת אדם.” המילה “תת אדם” מגיעה מהגרמנית של תחילת המאה הקודמת, Untermensch, והיא מייצגת, ובכן, אנשים שאינם באמת אנשים ושיש להרחיק אותם מהחברה במקרה הטוב, או להדביר אותם במקרה הרע. אני מניח שעמדתי ביחס למתנחלי חומש ידועה – הפורעים שם שוב תקפו פלסטינים ופגעו במצבות בשבוע שעבר, שוב בחסות צה”ל – אבל ברור לי שהם לא “תת אדם.” הם בני אדם בדיוק כמוני. הם פושעים, ופשיעה היא תופעה אנושית. אין שום דבר לא אנושי במה שהם עושים. להיפך, למרבה הצער פוגרומצ’יקים חמושים שנתמכים על ידי מדינה הם תופעה אנושית מדי.

גולן הגיע לתודעה הציבורית לא בגלל שהוא השתמש בבני ערובה – השם הצה”לי המכובס הוא “נוהל שכן” – אחרי שבג”ץ אסר על כך, אלא בגלל נאום ה”התהליכים” שלו, שבו אמר שהוא מזהה תהליכים בחברה הישראלית שמזכירים משטרים אפלים במרכז אירופה בשנות ה-30 (TM). הנאום הזה, לא פשע המלחמה שלו, הוא מה שמנע מגולן את הרמטכ”לות. אחר כך הוא חובר בהלחם גס מאד למרצ, ומאז הוא ממשיך לאמלל אותה. לפני כשבועיים, גולן היה היחיד מחברי הכנסת של מרצ שתמך במהלך של איילת שקד – הגדלת הישובים שיכולים להפעיל ועדות קבלה מ-400 משפחות ל-600. גולן לא הבין מה הבעיה: הבייס תומך, הוא אמר.

בדיוק. גולן הוא דוגמא מובהקת לאליטה הישנה, של ההתיישבות העובדת, שממש לא אוהבת איך אליטה חדשה, של המתנחלים, דוחקת את רגליה. לגולן אין בעיה עם פשעי המלחמה שצה”ל מפעיל בגדה, הוא היה חלק ישיר מהם; הוא מתנגד להעמדה לדין של חיילים שביצעו פשעים. הוא בעד סיפוח חלקי. הוא חלק ממרצ בשל חדלון היד של המנהיגות שלה. הוא יכול היה באותה המידה להשתלב בעבודה, יש עתיד או הליכוד. המתנחלים מגעילים אותו, והם תירוץ טוב להפיל עליו את כל שקיעתה של ישראל “הישנה והטובה” – אבל האשם האמיתי במצב הזה הוא הצבא, שגולן היה חלק ממנו ושלעולם לא ימתח עליו ביקורת אמיתית. אנשי שמאל לא היו משתמשים בביטוי “תת אדם”, ותומכיו של גולן אומרים לנו שהוא “מדבר ימנית שוטפת.” זה נכון, וזאת משום שהוא חלק מהימין הישראלי – הימין של האליטה השוקעת של יפי הבלורית והתואר.

למחוק. סערה-זוטא פרצה השבוע, כאשר חברי כנסת פלסטינים דיברו ביניהם בערבית במליאה. סוג מסוים מאד של ימין התפוצץ. נווה דרומי, מהעילגות והפחות אינטליגנטיות שבנציגי הימין, התחרפנה במיוחד. “למה אני צריכה ללמוד ערבית במדינה יהודית ששפתה היחידה צריכה להיות עברית?”, כתבה.

naveh

מבחינת דרומי, הפלסטינים צריכים להמחק. עצם הקיום שלהם לא נוח, במיוחד קיום שעומד על זכותו להתקיים. השפה שלהם צריכה להיעלם מהמרחב. העובדה שהם הילידים ושהיהודים הם הפולשים צריכה להמחק. כל ההיסטוריה צריכה מחיקה. השפה, במיוחד, היא אויב. שפה היא פחות או יותר הדבר האחרון שנעלם. האזרחים הפלסטינים של ישראל צריכים להגיד תודה שהם אזרחים, ולומר את התודה הזו בעברית. דרומי רוצה את הפלסטינים על הברכיים, עם פלנלית עם העיניים.

דרומי רוצה שנשכח שבמשך כל שנות קיומה של ישראל, עד מעבר חוק הלאום – שאושר פחות או יותר שלשום – ערבית היתה שפה רשמית פה. אפילו בן גוריון, המטהר האתני הגדול, שביקש (וקיבל) תעודת זהות נטולת ערבית, לא העז למחוק את הערבית. הוא ידע איזה מחיר ישראל תשלם על כך. וזה היה בתקופת המשטר הצבאי.

דרומי היא חלק מהימין החדש, זה שלא מהסס לדבר על מחיקה של הפלסטינים ועל נכבה שניה. הגיע הזמן שיובהר לדרומי שזה לא יקרה, אבל שנשמח, ונפעל, לראות אותה במקומה הראוי – בית דין בינלאומי. היא תוכל לטעון שהיא בסך הכל מייצגת את האסטרטגיה הציונית. היא כנראה צודקת.

להסתכל על האור. הרבה מאד תשומת לב שגויה הוקדשה לסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמצא שהאמון בצה”ל בקרב יהודי ישראל צנח בארבעה חודשים מ-90% ל-78%. זה בוודאי צריך להדאיג את מסניפי הפנסיות מהקריה, אבל ספק אם זה צריך להדאיג את האזרחים עצמם. אי אמון בצבא הוא דבר חיובי בדמוקרטיות.

הנתונים האחרים מטרידים הרבה יותר. האמון בממשלה (בקרב היהודים) עומד על 27%, בכנסת על 21% ובמפלגות על 10%. ממשלה שאמון הציבור בה נמוך כל כך, קצת יותר מרבע, היא ממשלה לא לגיטימית. היא יכולה לקרוא לעצמה ממשלת שינוי עד מחר, וזה לא ישנה את העובדה הזו. כנסת שרק חמישית מהציבור תומך בה היא פרלמנט שאיבד את הלגיטימיות שלו. כאן העובדה שהאמון בצבא גבוה כל כך צריכה להפחיד עד מוות: אמון כה נמוך בנבחרי הציבור וכה גבוה במנשנשי תקציב במדים אומר שהדבר היחיד שמציל אותנו מהפיכה צבאית הוא שהמצב הנוכחי פשוט נוח מדי לצבא.

אבל, למרות הכל, יש נקודות אור בסקר הזה. האמון של הציבור הפלסטיני בכל מוסדות הציבור הישראלים נמוך מאד, וביחס לצה”ל הוא מתקרב לנקודת האמון הנכונה – 36%. אבל כמעט בכל נקודה, האמון הפלסטיני במוסדות הציבור עולה. הם תומכים בממשלה יותר מהיהודים (28%), כך גם בכנסת (25% לעומת 21%) ובמפלגות – כאן התמיכה של הפלסטינים הישראלים יותר מכפולה, 22% לעומת 10%. לפחות מבחינת הציבור הפלסטיני-ישראלי, הממשלה הזו, מקרטעת ככל שתהיה, עמוסת באויבי המין האנושי ככל שתהיה, מתפקדת – מתפקדת טוב יותר מכל ממשלה מאז ממשלת רבין השניה.

ולחברי קואליציית הזדון והחדלון הזו רצוי לשים לב לכך: בלעדי הפלסטינים הישראלים, הם ייעלמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יש לנו די פרגמטיות, בן דרור ימיני כסייען טרור, וצה”ל מדבר חלש

שלוש הערות על המצב

הבעיה שלנו היא עודף פרגמטיות: בתגובה למה שכתב עדו, אני רוצה להשיב בכמה נקודות. ראשית כל, זה לא התפקיד שלי לשחק את ה”פרגמטי”. כאלה יש לנו מספיק, למעשה יותר מדי. “פרגמטיות”, במובנה הישראלי, איכשהו תמיד מתכנסת לתמיכה ברוב היהודי ובדיקטטורה הצבאית הישראלית. לדבר על הגולן? את מי תשכנע? עזוב עכשיו שהממשלה היא זו שהעלתה את נושא הגולן לסדר היום, כשהחליטה לערוך שם הפגנה – היא קראה לזה “ישיבה חגיגית” – ולהעביר מיליארדים לחיזוק ההתנחלויות שם.

פרגמטיות היא לא לדבר על הגולן, לטעון שהפלסטינים צריכים לקבל את גושי ההתנחלויות הישראלים (ולא להסביר, כי אין איך, מאיפה הם יפוצו על כך), ולהתייחס לאלימות הפלסטינית המזערית כשוות ערך לאלימות הישראלית המסיבית, השקופה והיומיומית. כן, חיילים שמפטרלים בכפר פלסטיני הם אלימות. אנחנו פשוט רגילים אליה. פרגמטיות היא להסתפח באיטיות למחנה שאומר עזוב, זו המציאות, אי אפשר לשנות אותה.

אני לא מחסידיו של בשאר אסד, ויעידו כל חברי חד”ש שעצבנתי בנושא, אבל השאלה של הגולן גדולה מבשאר אסד, שלא לדבר מנפתלי בנט. זו שאלה של עקרון היסוד של המשפט הבינלאומי: שאדמה לא נרכשת יותר בכוח הזרוע. המשפט הבינלאומי גדול מישראל וסוריה גם יחדיו. מה שהפרגמטיות הישראלית – תמיד פרגמטיות על חשבון מישהו אחר, כמובן – מנסה להשיג הוא להחזיר אותנו לימים שלפני המשפט הבינלאומי. ואלו היו ימי ברבריות מובהקים. כשישראל מספחת את הגולן, היא מסיגה את כל העולם אחורה ב-80 שנים. נוח לישראל להתעלם מהמשפט הבינלאומי, נוח לשר החוץ הבור שלה להתרפק על הסכם ווסטפאליה מבלי שיהיה מסוגל להבין את משמעותו: רודנות בפנים המדינה וסמכות הכרזת מלחמה על פי רצון השליט. במאמר שלו, לפיד אפילו הביע התנגדות לעצם קיומו של האיחוד האירופי, כי המשמעות שלו היא ויתור על סמכויות לאומיות. העמדה הזו נחשבת ימין קיצוני באירופה; בישראל היא מתיימרת להיות מרכז.

כל זה לא מובן לישראלים, כי הקפידו מאד לא ללמד אותם על זה; ועל כן הם מופתעים שוב ושוב לשמוע אחרים, במיוחד אירופאים, מעלים את הנושא. משפט בינלאומי נשמע להם כמו פנטזיה, ומרושעת במיוחד, כי היא מציבה אותם בצד הרע של ההיסטוריה.

שבו, מה לעשות, הם נמצאים. ולא נצא מפה בלי שנצטרך ללמוד מושגים חדשים, ממשפט בינלאומי ועד זכויות אדם. אני יודע שהם לא פופולריים פה, אבל, מה לעשות, אלה הדעות שלי ואני לא מתכוון להמיר אותן במקטרת אופיום של “פרגמטיות.” כשהימין הקיצוני הוא המרכז פה, על אחת כמה וכמה שחובה להשמיע עמדות שמאל, כי כשאנחנו מקפלים את הדגלים שלנו כדי להיחשב פרגמטיים, אנחנו מפסידים מראש.

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אתמול עשיתי טעות וקראתי את הטור של בן דרור ימיני בידיעות אחרונות. כצפוי, ימיני התנגד לפגישה של תלמידי בית הספר בויאר עם פורום המשפחות השכולות. הטיעון המרכזי שלו הלך כך: המנכ:ל לשעבר של הארגון הוא רמי אלחנן; ימיני מייחס לאלחנן תמיכה, פרי דמיונו הפורה, בפיגועי התאבדות; אחר כך הוא טוען שאלחנן מזוהה עם Jewish Voice for Peace, שאותו בן דרור ממהר להגדיר כארגון אנטישמי, וזאת משום ש-JVP תומך ב-BDS, וה-BDS תומך בחיסול מדינת ישראל. ובגלל שבפורום המשפחות חבר אלחנן, ובגלל שאלחנן תומך ב-JVP, ובגלל שה-JVP תומך ב-BDS, יש לאסור על כניסת הארגון לבתי ספר.

נתעכב לרגע על ההגדרה של JVP כארגון אנטישמי. כפי שאפשר להבין משם הארגון, מדובר בארגון של, אפעס, יהודים. קצת מסובך לקרוא לארגון של יהודים אנטישמי, אם אנחנו רוצים שלמילה ‘אנטישמיות’ תהיה איזושהי משמעות; אז צריך לעשות תרגיל “תראה, ציפור.” שניים מהם, בעצם. צריך להגדיר את התמיכה ב-BDS כאנטישמיות. אבל המצע של BDS לא אומר שום דבר על יהודים, ושיעור היהודים התומכים ב-BDS גדול יחסית.

מה עושים? אומרים שההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא אנטישמיות, כי זכות ההגדרה עצמית – ומקפידים להשמיט את החלק של “כמדינה יהודית.” זה יעלה יותר מדי שאלות. ובמילים “זכות ההגדרה העצמית” נמצא תרגיל ה”תראה, ציפור” השני. אף שלעמים יש זכות להגדרה עצמית, לאף עם אין זכות להגדרה עצמית באדמתו של עם אחר. הסיבה לצורך בפירוקה של המדינה היהודית היא לא העובדה שהיא מדינה יהודית; היא העובדה שזו מדינת עוול קולוניאליסטית, ואיננה יכולה אלא להיות מדינת עוול קולוניאליסטית.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי. האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? לשיטתו שלו, ודאי. בן דרור תומך בפעילות של “אם תרצו” והרצה בכנסים שלהם. “אם תרצו” הוא לא רק ארגון פאשיסטי, כפי שקבעו בתי המשפט, הוא גם מקבל כמות גדולה של כספים ממחבלים יהודים. יתר על כן, אם תרצו מקבלת כספים גם מה-Central Fund for of Israel” ארגון ימני שמממן גם את חוננו, ארגון שתומך בעצירי טרור יהודי. כלומר, על פי שיטת האשמה באמצעות קרבה של בן דרור, הוא-עצמו תומך בטרור יהודי. על כן, אני קורא לכל ארגון ישראלי שלא לאפשר לבן דרור לדבר בפניו, שהרי בכך גם מי שמזמין את בן דרור הופך בעצמו – מעצם ההזמנה של ימיני – לתומך טרור.

או, אתם יודעים, שנתייחס למה שאנשים אומרים ולא מה שתועמלנים מקצועיים מייחסים להם.

דבר חלש: הפורעים שבמאחז קומי אורי שסמוך ליצהר – ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר תושבים שתקפו חמושי צה”ל, והחליטה נגד – פצעו קלות שלושה שוטרים אתמול (ו’), במהלך הריסה של קרוואן במקום. בתגובה, הודיע הרמטכ”ל אביב “צבא קטלני” כוכבי שהוא מגנה “את האלימות שהופעלה כלפי לוחמים.”

נזכיר שוב: אם פלסטינים היו מיידים אבנים על חמושים ישראלים, הם לא היו מסתפקים בגינוי רפה. הם היו יורים. בשנת 2021, הרגו חמושים ישראלים 86 קטינים פלסטינים בגדה, ברצועה ובמזרח ירושלים. כשחמושי צה”ל והמפקדים שלהם מתייחסים לאבנים של פורעים יהודים ככאלה שלא מצריכות ירי, הם בעצם מודים שכאשר הם יורים בפלסטינים מיידי אבנים, הם רוצחים אותם. ההרג איננו הכרחי, כי אם היה הכרחי הוא היה מופעל גם כנגד מתנחלים. זה ירי שמופעל על פי שיקול אתני, לא על פי שיקול בטחוני. הרג של אנשים מבלי שהם מהווים סכנה ובשל מוצאם הוא רצח.

תודה על התזכורת, כוכבי, ונקווה שבית הדין בהאג יסדר לך את הזמן לכתוב על מנהיגות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לא קונים עם זה במכולת

אני נגד כפיה דתית. אני רוצה תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים ו… בעצם זהו פחות או יותר. את שאר הדברים: אוכל לא כשר, זכויות להט"ב ומקומות בילוי ביום שישי בערב כבר יש מזמן. הטכנולוגיה גם התקדמה מאז ימי ילדותי. אם פעם היה ערוץ אחד בשחור לבן ששובת ביום כיפור הרי שמזמן עם ישראל מבלה את יום הכיפורים מול מסך הטלוויזיה/מחשב. בהתחלה הגיע הוידאו והיום יש נטפליקס. אז מה באמת חסר לנו חוץ מאוטובוסים בשבת ונישואים אזרחיים?

פה אני מצפה משוחרי זכויות האדם להקים קול זעקה: "ברית המילה! איך שכחת את ברית המילה חתיכת בורגני מדושן שכמוך?? אתה מתעסק לך באוטובוסים ובחיי הזוגיות בזמן שתינוקות רכים עוברים תקיפה פלילית, ייסורי תופת והשחתה של הגוף הזעיר שלהם???"

גילוי נאות: עשיתי ברית לשני הילדים שלי, בהרדמה מקומית עם רופא מוסמך ובבית לבד בלי אורחים אבל עשיתי את זה. אימא שלהם שכנעה אותי שכילדים בישראל הנזק שייגרם להם אם יעברו את ההליך הזה יהיה קטן מאשר אם לא יעברו אותו. לכל מי שמתכוון לתקוף אותי בתגובות אודיע כבר שאני לא מתכוון להיכנס לנושא הזה של ברית מילה בעד ונגד (בעד? אפשר בכלל להיות בעד דבר כזה? חתיכת פרימיטיבי! אולי נעשה דיון בעד ונגד כיבוי סיגריות על ילדים?) רק להציב כאן טענה: אם תקום היום תנועה נגד כפיה דתית שיהיה בתקנון שלה הסעיף ההגיוני והמוסרי שדורש ענישה לכל הורה שעושה ברית לילדים שלו, יהיו לתנועה הזאת אולי מאה תומכים לכל היותר. עובדה, ירון ידען, מייסד הארגון 'דעת אמת' ניסה לרוץ לפוליטיקה וקיבל פחות מאלף קולות והוא בסך הכול הציע לבטל את הרבנות הראשית.

יותר מזה, תנועה שתפעל להוצאת ברית המילה אל מחוץ לחוק היא בדיוק מה שחובשי הכיפות מייחלים לו. אם נציב בפני הורים יהודים את הברירה הם יעדיפו להצטרף לציבור הדתי ולא להצהיר בגלוי שעשו דבר נורא וברברי לילדים שלהם.

רוצה לומר: האם אני רוצה להשיג הישגים במלחמה בכפיה הדתית או שמא אני רוצה להיות נורא צודק, מוסרי ונאור? האם אני רוצה לקדם את המלחמה בכפיה הדתית או לספק תחמושת לצד השני?

יצא לי לא פעם להתווכח עם אנשי ימין שטענו שלפי החוק הבינלאומי השטחים שייכים לישראל (הם טועים). התשובה הקבועה שלי היא שלפי החוק הבינלאומי הגולן הוא שטח סורי ולפלסטינים מגיעה זכות השיבה. בשביל להביך אנשי ימין זה יופי של טיעון. אבל אם איש שמאל יצהיר שמטרתו היא להשיג את שני הדברים הצודקים האלה הוא יצליח לעורר כלפיו הרבה זעם בקרב הציבור היהודי בישראל. הנקודה היא שהוא לא ישיג שום דבר מעבר לזה. איש שמאל כזה יהיה נורא צודק, נורא מוסרי ועם עקביות מרשימה בהשקפות שלו אבל לא ישפר את המצב בכלום ולא יקרב במילימטר את החזרת הגולן לסורים או את זכות השיבה.

יצחק רבין היה שנוא נפשו של השמאל בימיו כשר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה. למעשה הוא היה הרבה יותר אכזר מארנס, החירותניק שבא אחריו. אחר כך הוא הלך וחתם על הסכמי אוסלו. את סיני מסר למצרים מנחם בגין, אותו בגין שאחר כך פתח במלחמת לבנון הארורה. מכל האנשים דווקא אריאל שרון, ההוא מוועדת כהן (ומהמיתלה ומפעולת קיביה) הוציא את ישראל מגוש קטיף. אני מסכים עם כל מילה במאמר של יוסי שבו הוא קטל (שוב) את יאיר לפיד. אבל אז אני רואה את מופע האימים התורן של חבר הכנסת בן גביר שמאיים באקדח על מאבטח בחניון. אם נתניהו היה עדיין ראש הממשלה בן גביר היה אולי שר ובטוח שחלק מהקואליציה היום. נתניהו לא ראש ממשלה בזכות יאיר לפיד, עובדה.

הזכרתי את הסכם אוסלו. אם תשאלו אותי, הסכם אוסלו היה בדיוק מין שגיאה שכזאת שנבעה מרצון לא לעצבן אף אחד יותר מדי. מין חצי קפה וחצי תה והתוצאה הסופית? גם לא יצאנו באמת מהשטחים וגם סיפקנו תחמושת לימין שמשרתת אותו עד היום. אז לכאורה זו הוכחה לכך שמי שמתפשר ומפחד מהימין – הפשרה מתפוצצת לו בפרצוף. עדיין תמכתי בהסכם אוסלו כשם שתמכתי בהתנתקות. אני מעדיף לשחק עם היד שקיבלתי ולא לחכות שמישהו יחלק לי קלפים מנצחים. זה היה גם ההיגיון של אלו שהקימו את המדינה במקום לשבת בגולה ולחכות למשיח שלא יבוא.

ההתנתקות היא לא התנתקות אמיתית כל עוד אנחנו מטילים מצור על הים של עזה. ישראל לא באמת דמוקרטיה כל עוד יש כיבוש בשטחים. גם בתוך הקו הירוק אין שוויון אמיתי בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים (תשאלו את משפחתו של יעקב אבו אלקיעאן). הסכמי אוסלו נועדו להמשיך את השליטה הישראלית בשטחים עם ערפאת כקבלן המשנה שלנו. אפשר להמשיך ולחבוט עוד ועוד בכל המהלכים האלו ולהיות מאוד צודק בכל מילה ואפשר לשאול מה עדיף, המשך המצב הקודם או הצעד הלא מושלם שנעשה בפועל?

יותר חשוב, האם כאשר יוסי מצהיר שהגולן שייך לסוריה, הוא משיג משהו חוץ מאשר לגרום לרוב הציבור להיסגר בפניו? הצהרה כזאת היא משהו שיביא בוחרים לשמאל או שמא לימין?

אחד הדברים שמאפיינים את הימין הוא היכולת לפסול אחרים במום של עצמם. כך למשל הכינוי 'יפה נפש' נשמע בזלזול מפי ימניים כשהם באים לתאר אנשי שמאל. זה די מוזר אם זוכרים שהיה זה שמיר שאמר 'אולי בעתיד יהיה מי שיוותר על שטחים, אני לא מסוגל.' יצחק שמיר ידע שאולי השמאל צודק, שאולי עדיף לטובת המדינה לצאת מהשטחים, אבל הוא, שמיר? ידו לא תחתום! הוא לא ימסור רגבי מולדת יקרים לידיהם של ערבושים משופמים וצמאי דם. יצחק שמיר היה יפה נפש בדיוק במובן הבזוי שהימין אוהב לייחס לשמאל.

גם מי שמצהיר שהגולן שייך לסוריה הוא 'בסדר'. הנה הוא נקט בעמדה הצודקת והעקבית. אני אישית לא רואה תרחיש שבו בזמן הקרוב ירידה מהגולן מסתיימת בצורה חיובית לישראל. אבל בעיקר אני לא רואה תרחיש שבו הצהרה של מרצ או העבודה על נכונות לירידה מהגולן לא תיגמר בנטישת בוחרים המונית לימין ואפס קידום של המהלך עצמו. כך שגם אם אני טועה, גם אם המהלך הכי טוב לישראל הוא לרדת מהגולן מחר בבוקר, זה פשוט לא מעשי.

אני מציע שלא ניקח דוגמה מהימין לשום צד. שלא נהפוך לעדר שתומך בממשלת בנט-לפיד רק כי היא הממשלה 'שלנו' אבל מצד שני שלא נהיה יפי נפש. שלא נאמץ לעצמנו עמדות והצהרות שנשמעות אולי יפות לאוזן השמאלנית (כשם שהקלישאה 'אף שעל' ערבה לאוזני הקהל הימני) אבל בפועל לא מקדמות שום דבר ורק מרחיקות מאתנו את מה שכן אפשר להשיג. לא מסכימים איתי? תתחילו בהוצאת ברית המילה מחוץ לחוק כמו שראוי וצודק, בהצלחה עם זה.

(עדו סוקולובסקי)

פרויקט 300: צה”ל מוצץ את הדם שלך, מותק

צה”ל קיבל בלי הסברים עוד 7.4 מיליארדי שקלים. ככה זה כשמחכים לשואה שניה

נציגי צה”ל הגיעו לועדת הכספים ביום חמישי האחרון, ודרשו תוספת תקציב של 7.4 מיליארדי שקלים. הם לא הסבירו למה, וכפי שהסתבר הם לא היו צריכים: התוספת אושרה כאילו כלום. כאן המקום להזכיר שלפני חודש ומשהו עבר תקציב, לראשונה מזה שנים, ובו התקציב של צה”ל כבר הועלה בעוד שבעה מיליארדי שקלים.

14 מיליארדי שקלים, בשתי הצבעות חפוזות. בין השאר, צה”ל דרש החזר של שלושה מיליארדים על מבצע “שומר החומות.” כלומר, בתפיסה של מערכת הבטחון, אנחנו צריכים לשלם לה אקסטרה אם היא אשכרה עושה משהו. כל הכסף שאנחנו מעבירים לה בשוטף כנראה לא מספיק. אה, כן: בבג”ץ עדיין מתנהל דיון על “תוספת הרמטכ”ל”, בונוס שכוכבי מחלק על חשבון הציבור ובלי סמכות לחלק מהקצינים. בג”ץ דורש הסברים. אולי הוא אפילו יקבל אותם מתישהו. בינתיים, צה”ל ברח עם הקופה.

ישראל משוועת נואשות להשקעות בבריאות, בתחבורה ציבורית, בתשתיות, במערכת החינוך. קצב גידול האוכלוסיה שלנו עצום ביחס למדינות מערביות, וכמו שיוכל לכם כל מי שנאלץ להשתמש בתשתיות התחבורה לאחרונה, או ניסה לאסוף חבילה מהדואר, או חיכה לתור לטיפול לא שגרתי במערכת הבריאות, כל התשתיות האלה במצב של קריסה. ובהנתן גידול האוכלוסיה, המצב יהיה חמור יותר עוד עשור, שלא לדבר על שניים או שלושה.

שאר התוספות התקציביות שאישרה הכנסת עמדו על כ-1.1 מיליארד שקלים. כלומר, הכסף שהלך לצה”ל – שכזכור, כבר קיבל תוספת של שבעה מיליארדים – גדול פי שבעה מהכספים שהוקצבו למשרד החוץ, המשרד לבטחון פנים, הרשויות המקומיות ושורה של גופים אחרים. התוספת התקציבית של משרד התחבורה, למשל, היא שמונה מיליוני שקלים – קצת יותר מאלפית הסכום שקיבל צה”ל. התוספת של משרד הרווחה היא 17 מיליונים, שתי אלפיות מהסכום שבזז הצבא.

צה”ל לא מייצר כלום, והתקציב שלו לא כולל את העלויות יוצאות הדופן של גיוס החובה – גריעתם של כ-100,000 צעירים בשיא אונם ויכולתם מהמשק. היכולת הצבאית שלו מפוקפקת, בלשון המעטה. הוא לא נלחם בצבאות, הוא נלחם במיליציות שהכינוי “חמושות למחצה” הוא מחמאה לחלקן. אז איך אנחנו זורקים ככה 7.4 מיליארדים, בלי שמץ של דיון ציבורי? איך זה לא פותח מהדורות?

את התשובה אפשר למצוא בפרויקט “עדים במדים” ובטיסות השנתיות של חיל האוויר מעל אושוויץ, שיש לקוות שהממשלה הלאומנית של פולין תבטל בקרוב. מאז ימי בן גוריון והלאה, פותחה פה התפיסה של “שואה וגבורה” – כשצה”ל מייצג את הצד של הגבורה. סוכני הזכרון של החברה שלנו מקפידים לומר שוב ושוב ששואה שניה תמיד בפתח. זו קצת סתירה במונחים – אותם האנשים עצמם, אחרי הכל, טוענים שהשואה היא אירוע חסר תקדים ובלתי ניתן להשוואה לכל אירוע אחר, אבל הנה, הוא תמיד עומד לקרות שוב. נתניהו, כהרגלו, לחץ על הדוושה עד הסוף עם “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” שלו, אבל הוא בסך הכל הגביר את הווליום. זה היה באוויר עשורים.

וכשמצד אחד יש את אושוויץ, ובצד השני פחות רופאים, פחות תחבורה ציבורית, כיתות צפופות יותר, ותשתיות נרקבות, ברור במה יבחר הציבור, לא? החיים עצמם. האגדה על השואה השניה שבפתח שימושית מאד למדינה הציונית בכלל, כמובן, לא רק לצה”ל: היא מאפשרת למדינה להטיל אימה על ישראלים שהגיעו למסקנה שהחיים פה קשים מדי ומרים מדי ומחפשים חיים טובים יותר. לכו, לכו, יא נפולת של נמושות, אבל תזכרו שיש נאצים בחוץ. מכאן התיאבון לפרסם כל רבע תקרית אנטישמית. המטרה היא לא מלחמה באנטישמיות: כמו כל מערכת ההסברה, המטרה היא לפרכס את דעת הקהל היהודית בארץ.

ועד שלא נשחרר את עצמנו מהמיתוס הרעיל הזה, העייטים שמנקרים את כבדנו ימשיכו לעשות זאת.

קו הסיום: תם ונשלם פרויקט 300 של 2021. היעד, כזכור, היה 300 מילים מדי יום במשך חודש, ועמדתי בו. סך כל המילים שנכתבו הוא 20,085, כתבתי 31 ימים, כך שהממוצע הוא 648 מילים (לא כולל שתי פסקאות הסיום הללו). הפוסט שאני מרוצה ממנו יותר מכל היה על סאלי המינגס ופסלי ג’פרסון: אני יודע שהוא שינה את דעתו של קורא אחד (אני מקווה ליותר, אבל יודע על אחד), ואני יודע עד כמה זה נדיר.

זה היה סוחט רגשית, צללתי לחומרים שהכאיבו לי, והזנחתי את פרויקט הבדיון שלי; הייתי צריך את תרגיל משמעת הכתיבה הזה, אבל לא אעשה זאת שוב בעתיד הנראה לעין. התכנית שלי כרגע היא לעבור לכתיבה פעם בשבוע. אבל הוכחתי לעצמי שלבלוג עדיין יש קיום ושיש בו טעם; וזו היתה מטרת הפרויקט. אני מקווה שנהניתם, ואני רוצה להודות שוב לכל מי שתרם. נתראה שוב בסוף השבוע, וזו כבר תהיה שנה חדשה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: אבל מה אם הוא צדק?

בתקשורת היהודית הקפידו לציין שדזמונד טוטו, שנפטר היום, התייחס לישראל כמשטר אפרטהייד. לשמאל הציוני יש בעיה: הדבקות ב”צדקת הדרך”

“אם אתה נייטרלי במצבים של אי צדק, בחרת בצד של המדכא. אם פיל מניח את רגלו על זנב עכבר, ואתה אומר שאתה נייטרלי, העכבר לא יעריך את הנייטרליות שלך.” הארכיבישוף דזמונד טוטו.

הארכיבישוף דזמונד טוטו, במעלות קדושים וטהורים, נפטר היום (א’). טוטו היה מהמנהיגים הנחושים נגד משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי, ולאחר נפילתו הוביל את ועדות האמת והפיוס שקמו שם. הפתרון הזה היה קשה ובעייתי: הוא דרש מפקידי משטר האפרטהייד, בכלל זה אנשי הצבא ושירותי הבטחון הידועים לשמצה של המשטר, להתוודות על כל פשעיהם – ובתמורה העניק להם חנינה. האמת והפיוס, האמין טוטו, חשובים יותר מצדק – צדק שיכול היה להתגלגל למלחמת אזרחים בלתי פוסקת. רבים האמינו, אז והיום, שהתוצאה היתה שפושעים נגד האנושות חמקו מצדק. אבל, על כל האסונות שנחתו על דרום אפריקה, חתירה תחת המשטר הדמוקרטי או אף מלחמה בו על ידי מדינת העומק הדרום אפריקאית לא היתה אחת מהם.

בישראל התגובות למותו היו מעורבות. ישראל, אחרי הכל, היתה בעלת הברית האחרונה של משטר האפרטהייד, והמשיכה – כפי שציין יפה איתי מק – למכור לו נשק עד יומו האחרון. ב-1987, בכירים ישראליים הבטיחו למשטר האפרטהייד שהסנקציות יהיו הצגה בלבד. הבוקר התייחס ערוץ כאן למותו של טוטו כך: “טוטו זכה בפרס נובל לשלום ב-1984. הוא היה ידוע בקו אנטי ישראלי ואף השווה פעמים רבות את מדיניות ישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה ולמשטרים אפלים אחרים מהעבר.”

ניתן היה לחשוב שאם אחד הלוחמים הגדולים ביותר נגד משטר האפרטהייד מגדיר את המדיניות של ישראל כאפרטהייד, כדאי שנעצור ונחשוב על זה לכמה דקות. אחרי הכל, האיש אמור לדעת על מה הוא מדבר. הוא היה שותף לפירוק משטר כזה והיה ממכונני המדינה שקמה אחריו.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – אחת מרבות, אבל המרכזית – של השמאל הציוני וה”מרכז” שלנו. הוא מסוגל להודות ב”טעויות” שישראל עושה. הוא מוכן, מדי פעם, להפטיר שבעצם מדובר בעוול. אבל הוא לא יכול להרהר בצדקת הדרך, כי היא תשמוט את עולמו. אם ציונות היא גזענות, כפי שמצא האו”ם כבר בשנות ה-70; אם מה שקורה בגדה המערבית ואף בישראל גופא איננו “כיבוש” זמני או בעיה של אפליה שתפתר עם הזמן, מה זה אומר על המפעל הציוני כולו?

הציונים, בכלל, חושבים שהאו”ם צדק רק פעם אחרת: בהחלטה 181, שהקימה את מדינת ישראל. הם מתעלמים לנוחותם מכך שהחלטה 181 הורתה על הקמת שתי מדינות, ועל כך שירושלים בכלל איננה בתחומי אף אחת משתי המדינות הללו. הם מתלוננים על ה”רוב האוטומטי” שיש באו”ם נגד המשטר הציוני, אבל לא מוכנים לתהות למה קיים רוב כזה.

רוב מדינות העולם לא היו קיימות בכ”ט בנובמבר 1947. הן השתחררו זו אחר זו ממשטרים קולוניאליסטיים, שסוג כלשהו של אפרטהייד – הפרדה, בעברית – היה נהוג כמעט בכולם. בכל מקום, הילידים היו הנחותים והמהגרים האירופאים היו הגזע העליון. בכל מקום, היתה הפרדה – בין אם בחוק בין אם בנוהג – בין הפולשים האירופאים ובין האנשים שהם שיעבדו לצרכים כלכליים. יש סיבה טובה לכך שרוב מדינות העולם עוינות את ישראל: הן מזהות אינסטינקטיבית את צורת המשטר שלה, הן מכירות אותה על בשרן. האינטלקטואלים שלה זוכרים שב-1956, ישראל קשרה עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, נגד אחד הכוחות העולים של העולם השלישי, מצרים. הם מכירים היטב את ההיסטוריה של הסיוע הישראלי לדרום אפריקה. לא במקרה, כל מקום שהשתחרר מקולוניאליזם – אירלנד בכלל זה – מתייצב אוטומטית מול ישראל. הם מזהים את המגף שדורך על פני אנוש לנצח. הן חוו אותו.

ומה עושה השמאל הציוני? אומר שיש “תקלות” ועוולות מקומיים, כאילו היה גרסה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית אחרי נאום חרושצ’ב ב-1956. הוא לא מוכן לדבר על אפרטהייד; הוא רוצה לדבר על כיבוש, שמתוחם במקום. אבל כיבוש אמור להיות זמני; הכיבוש הישראלי קיים כבר יותר מ-54 שנים. ישראל הכובשת קיימת בערך פי שלוש שנים מישראל הלא-כובשת.

ולפני הכיבוש, עד דצמבר 1966, ישראל הנהיגה משטר צבאי על האוכלוסיה הילידית שלה. פלסטינים ישראלים, רשמית אזרחים, נזקקו לאישורים מהממשל הצבאי כדי לנוע מעיר לעיר. המשורר מחמוד דרוויש ישב בכלא על שירו “תרשום, אני ערבי.

“תרשום!

אני ערבי.

אתה גזלת את הפרדסים של אבותי

ואת האדמה אשר עיבדתי

אני וכל ילדי

ולא הותרת דבר לנו ולצאצאינו

מלבד האבנים האלה…”

דרוויש מתייחס כאן לשוד האדמות הגדול של שנות ה-50, כאשר באמצעות חוקי עוול תפסה המדינה היהודית את רוב אדמות הארץ. עזריאל קרליבך תיאר את השוד הזה במאמרו “זעקי, ארץ אהובה.” שלא במקרה, הכותרת מתכתבת עם “זעקי, ארץ אהובה” של הסופר הדרום-אפריקאי אלן פטון. קרליבך זיהה את הדמיון כבר בסוף 1953. והוא כותב:

“לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אניאני יהודי. אני רואה שם לבלר כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"…”

(ההדגשה שלי.)

מי יעז לכתוב כך היום?

עוול, שוד, שעבוד, ביזה; הכל על פי חוק. יש לנו משפטנים טובים, ולהם היו מורים טובים. ולפני זה – הנכבה. לא רק מעשי הטבח והגירוש; לא, הנכבה התממשה כשבן גוריון הורה לירות בפלאחים שמנסים לחזור לאדמתם – אחרי סוף מעשי האיבה.

ואת כל זה קברנו, ואנחנו מאד רוצים שאף אחד לא יזכור. אבל איזה שם יש למשטר של “מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון”? אלא שהשמאל הציוני לא יכול להכיר בכך. פעם, עד לפני שנתיים בערך, הייתי חבר בוועידת מרצ, עד שעזבתי את המפלגה. הייתי חבר בקבוצת הפייסבוק של הוועידה. כל נסיון להזכיר את הנכבה נתקל בנאצות וגידופים, קריאות שאלך למשותפת. אלה היו נאצות חריפות יותר מאלה שאני מורגל אליהן בטוויטר; בסופו של דבר התייאשתי ואכן הלכתי למשותפת.

השמאל הציוני לא ניתן לתיקון, כי הוא איננו מסוגל ראשית כל להסתכל במציאות. הוא לא יהיה מסוגל להקים ועדות אמת ופיוס, כי מה שיעלה מהן ירסק את עולמו. בסופו של דבר, הגרעין של השמאל הציוני הוא יוצאי הקיבוצים והמושבים – המרוויחים הגדולים משוד האדמות. לבקש מהם להביט באמת יהיה לבקש מהם לומר שליסטים היו אבותיהם (לשונו של הרש”י הראשון על התורה, וכמה חוסר בטחון יש בו). אולי פסיכולוגית אי אפשר לדרוש את זה מהם.

אנחנו רואים עד כמה חיוור השמאל הציוני בממשלה הנוכחית. אחרים יזכרו גם את חוסר התפקוד שלו בכל מה שקשור לכיבוש ולאפרטהייד גם בממשלות רבין וברק. הוא חושש לגעת בלב הבעיה. ועל כן צריך לתת לו לקרוס, לקוות שהוא לא ישרוד, ולהקים משהו אחר על חורבותיו. מבנה אחר, שחבריו יבינו היטב שההיסטוריה של הארץ הזו היא טרגדיה, לא נס; שפליטי חרב מהאסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אדמות הדמים של מזרח אירופה, הגיעו לכאן – ושיעתקו את הפרקטיקות של מולדתם לכאן.

אבל, אם אי פעם נרצה באמת ופיוס, נאלץ לנהל את הוויכוח הגדול, הנורא, עם הדורות שמעלינו. כובשי כנען בסופה, הדור ששתק כל כך כי אילו היה מעז לדבר היה זועק. ואנחנו צריכים, עם זאת, לזכור שזה לא רק הסיפור שלנו. הפלסטינים, העם היליד, כאן. גם להם יש היסטוריה. גם להם יש דור אבוד. שני הדורות האלה לא יוכלו עוד להשלים, ולא יתכן שום פיוס ביניהם; אבל לנו, הצאצאים, יש חובה כזו, כדי שלא להוריש את הסכסוך הלאה, לא להפוך את פלסטינה לאירלנד, על 700 שנות האפרטהייד שלה. אנחנו חייבים למרוד באבותינו, שמא נהיה כמוהם; אנחנו נולדים ומאכלתם בליבנו.

ובדרך הזו השמאל הציוני לא יוכל להיות השותף שלנו. הוא חלק מהבעיה, בדיוק משום שאיננו יכול לראות את הבעיה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: קו אדום דק

קלגסת ירושלים עושה חוק לעצמה

קלגסת ירושלים פיזרה אתמול (ו’’) באלימות את ההפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, במחאה על נסיונות הטיהור האתני באמצעות חוק שם. הקלגסת השתמשה ברימוני הלם ועצרה שלוש מפגינות, ביניהן “השוטרת אז אולי”, מפגינה שנוהגת להגיע בבגדים דמויי-משטרה ועם אף ליצן. אפשר לראות את המעצר כאן. קלגסת ירושלים טענה שאז-אולי “העליבה שוטר” בכך ששאלה את קצינת המשטרה פקד הודיה לויאני “מה המוטיבציה שלך.” יש להניח שהקלגסים יודעים שבית המשפט יזרוק את המעצר הזה מכל המדרגות, אבל בינתיים אשה שלא עשתה שום דבר פלילי תשב במעצר עד מחר. אולי, מקווה הקלגסת, להפגנה הבאה היא כבר לא תגיע.

בשבוע שעבר, עצרה הקלגסת פעיל צעיר משום שהוא החזיק בידיו דגל פלסטין. המשטרה החזיקה אותו במעצר בשל החזקת הדגל, למרות הפצרות בני משפחתו, שהסבירו שהוא זקוק לתרופות שהוא צריך לקחת תוך זמן קצר. בסופו של דבר הוא שוחרר.

אני משתמש במושג קלגסת בכוונת-מכוון: זו איננה פרובוקציה. משטרה אמורה לפעול על פי חוק. ככל שהיא חורגת ממנו, היא עבריינית בדיוק כמו כל אזרח שחורג מהחוק. בהבדל ניכר אחד: הקלגסים, כאוכפי חוק, יודעים היטב כיצד לשבש חקירה. פעם אחר פעם, בתי משפט מוצאים ששוטרים מעידים עדות שקר – והשוטרים האלה ממשיכים לשרת כאילו לא קרה דבר, כאילו הם לא שיקרו לבתי משפט, הפרה שאין כמוה של החוק, וקשרו נגד חירותם של אזרחים.

ובנוף המדכא למדי של משטרת ישראל, קלגסת ירושלים בכל זאת בולטת במיוחד. היא בלטה לרעה כבר בשנות השמונים, שאז כונתה “משטרת כ”ך".” התפקיד המרכזי שלה הוא קודם כל דיכוי של האוכלוסיה הפלסטינית בעיר. מדי לילה, היא פושטת על השכונות הפלסטיניות של העיר, ומפעילה אלימות שהאזרחים הישראלים פשוט לא מכירים. המטרה, כמו של צה”ל בגדה המערבית, היא “הפגנת נוכחות” – המונח המכובס להטלת טרור על האוכלוסיה. בשורות קלגסת ירושלים פועל שוטר שכל המפגינים מכירים אותו, אבל שמו אסור בפרסום; הוא ירה ללא סיבה קליע גומי בגבה של נערה פלסטינית בביתה. מח”ש חוקרת, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר.

נקודה ראויה לציון היא החרמת דגלי פלסטין, או בלשון הקלגסת דגלי אש”ף. הנפת הדגלים הללו היתה אסורה בחוק עד הסכמי אוסלו. לאחר מכן ההנפה שלהם הותרה. אתם יכולים להניף אותם ללא כל בעיה באום אל פאחם, למשל, או בתל אביב. השוטרים יודעים שם שאין שום בעיה חוקית בהנפת הדגל. בירושלים, הנפתו תגרום לקלגסת לעצור אתכם, או לפחות לתלוש אותו מידיכם.

מכוח איזו סמכות? מסמכות הכוח. מהידיעה שהם יכולים לעצור אותך, ושאם תתלונן הם יאשימו אותך אוטומטית בתקיפת שוטר. מהידיעה שמח”ש היא בדיחה גרועה יותר אפילו ממשטרת ישראל. המשטרה במזרח ירושלים פועלת כמו צה”ל, היא רואה כ-40% מהאוכלוסיה לא כתושבים מוגנים אלא ככוח עוין, והיא מייבאת לירושלים את הטקטיקות ושיטות הפעולה של הגדה. אל קודס המזרחית, נזכיר, מסופחת לישראל. רשמית היא ישראל. אבל במדינה היהודית אין משמעות לאזרחות, רק למוצא שלך.

הקלגסים מירושלים יועברו אחר כך לתחנות אחרות. הם יביאו איתם את הפרקטיקות שלמדו. ויום אחד, אזרח יהודי מן השורה יותקף באלימות על ידי מי שאמור למנוע אלימות, ולא יבין מאיפה זה בא. הנה, מפה.

הערה מנהלתית: לבקשת אחד הקוראים, הוספתי כפתור תרומה מתחת לכפתור התרומה הרגיל. הוא נקרא “למצנאטים משוטטים”, והוא יאפשר לכם לבחור בין תרומה של סכין בגב (1,000 ש”ח), גיס חמישי (2,000 ש”ח), או אין לי מילים (3,000 ש”ח). כמו כן הוא יאפשר לכם לתרום סכום על פי בחירתכם, להשתמש בכרטיס אשראי במקום בפייפאל, או לתרום סכום קבוע חודשי. אני רוצה להבהיר מראש שאין שום סיכוי שקצב הכתיבה הזה יימשך בשבוע הבא, ושכנראה אשוב לכתיבה שבועית. כמו כן אני רוצה להודות לתורם, ואני נפעם מנדיבותו.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: צה”ל היכה אותנו אל החומש

צה”ל איפשר למתנחלים לפרוע בבורקה, וירה בכ-100 מתושבי הכפר בעצמו. אנחנו חווים כפר מימון שני, והפעם הוא מצליח

צה”ל איפשר אמש (ה’) לאלפי פורעים יהודים לבצע פוגרום בבורקה. הוא אישר צעדה של אלפי מתנחלים לאדמות הכפר (המאחז “חומש”), סגר את כל הכניסות לכפר ולמעשה הטיל על תושביו עוצר כדי שאנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם המקום יוכלו לצעוד שם. הצבא חסם את הכניסות לארבעה כפרים פלסטינים נוספים. הצעדה לוותה בשירת “נקמה נא אחת מעיני מפלסטין,” שיר הסתה מוכר, ואף שמדובר בעבירה של הסתה לגזענות, כמובן שאיש לא נעצר. הארץ מדווח שלמרות שהצעדה היתה ללא אישור, צה”ל הניח לצועדים להכנס לאוהל צבאי כדי למצוא מפלט מהגשם, והניח להם להביא גנרטור למקום.

הפורעים ניפצו מצבות בבית הקברות של בורקה, יידו אבנים על בתים, טיפסו על בית ותלו עליו דגל ישראל, ופלסטיני אחד נפצע מהאלימות ונזקק לטיפול. כוחות הצבא הגדולים שהיו במקום, כמובן, לא התערבו.

24.12

(קרדיט: מועצת בורקה)

אה, רגע, לא: זה לא מדויק. על פי דיווחי הצלב האדום, חמושי צה”ל ירו קליעי גומי בכ-100 מתושבי בורקה שניסו למחות על המגף שדרס את צווארם. כל זה מוכיח, שוב, שפוגרומים של יהודים לא יכולים להצליח אלא אם יש להם גיבוי צבאי. ואת זה הם מקבלים על בסיס יומי.

נזכיר שוב: המאחז הבלתי חוקי במקום מוקם על אדמות פרטיות רשומות של תושבי הכפר. בג”צ כבר הורה על החזרת האדמות לפני שמונה שנים. צה”ל מסייע שיטתית ויומיומית להפרת חוק ולהפרת זכויות האדם של התושבים המוגנים של הגדה המערבית, הפלסטינים, שעל פי המשפט הבינלאומי הוא אמון על הגנתם ועל הגנת רכושם.

מספר הצועדים הגדול שהגיע לאדמות בורקה, שנאמד בכ-20,000, מעלה את החשד שמועצת י”ש בישלה לנו שידור חוזר של כפר מיימון. שם, ערב ההתנתקות, התכנסו עשרות אלפי מתנחלים כשהתכנית שלהם היא לפרוץ לרצועת עזה, להגיע לגוש קטיף, ולהפוך את פינויו לבלתי אפשרי. הרמטכ”ל דאז, דן חלוץ, החליט שזה לא יקרה במשמרת שלו ואמר “תביאו לשם חצי צה”ל.” אלפי חיילים חסמו כל כניסה ויציאה מכפר מיימון. קבוצה של נערים הצליחה לפרוץ לרצועת עזה, וחיילים רדפו אחריהם והחזירו אותם, אבל שם זה נגמר.

במועצת י”ש ראו במשך שנים את כפר מיימון ככשלון גדול שלהם, אולי הגדול ביותר שלהם. זה היה מרד בממשלה נבחרת, והוא דוכא – אם כי, כמסתבר, לא בנחישות הנדרשת. איש לא הועמד לדין, ומאוחר יותר כל האנשים שנעצרו במהלך ההתנתקות זכו לחנינה.

עכשיו, כשבראש הממשלה עומד פאניקר ששימש בעבר כראש מועצת יש”ע, עם שר חוץ שאמר שלא יהיה פתרון לנושא הפלסטיני, עם רמטכ”ל שמהגג על צבא קטלני ושאורך הספר שלו על מנהיגות מתחרה רק בהעדרה, ועם שרי העבודה ומרצ ששותקים כדגים שמא יחזור הדמון נתניהו, מועצת י”ש ניסתה סיבוב נוסף של ההפיכה. ואם לא יפנו את המאחז הבלתי חוקי, ההפיכה הזו תצליח. היא תאמר שלחוק הבינלאומי ולפסיקות בג”צ אין שום משמעות, כי הצבא לא רוצה לאכוף אותם. ובזה ייגמר הסיפור של הדמוקרטיה הישראלית: כפי שאמר בני קצובר לפני כעשור, “הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה.”

ואם מישהו חושב שזו תשאר בעיה של הפלסטינים בלבד, ובכן, הוא לא קרא מספיק היסטוריה.

עוד זה מדבר וזה בא: חמוש צה”ל ירה היום (ו’) קליע ספוג בראשה של שרית מיכאלי, רכזת קשרי חוץ של בצלם, בזמן שתיעדה את ההפגנה השבועית בביתא. מיכאלי נפצעה קל, ואמרה אחר כך שהיא מעריכה שהחמוש לא ירה לעברה אלא לעבר צעירים; ציינה שמדובר בהמשך מדיניות האש המופקרת של צה”ל; ושעד כה חמושי צה”ל הרגו שמונה פלסטינים כדי להגן על מאחז – מאחז, צריך לציין, שכלל לא מאויש.

ארורים אתם בבואכם וארורים אתם בצאתכם; ארורים אתם בעיר וארורים אתם בשדה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: עינוי דין

אריה דרעי הוא נבלה, אבל גם לנבלות מגיע דין צדק, ומנדלבליט חסר עמוד השדרה עינה את דרעי שש שנים

אריה דרעי חתם היום (ה’) על הסכם טיעון בעוד פרשת מרמה שהיה מעורב בה, ישלם קנס של 180,000 ש”ח כקנס, ויתפטר מהכנסת. בתמורה, היועמ”ש מנדלבליט לא ידרוש הטלת קלון על דרעי, אבל – בהתנהלות שקשה להגדיר אותה אלא כסחטנית – הוא שומר לעצמו את הזכות להטיל קלון אם דרעי ינסה להתמנות לשר.

אלה, צריך לציין, מילים ריקות. מנדלבליט צפוי לעזוב את תפקידו בקלון, כיועץ המשפטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל, בעוד כחודשיים. אפילו בקרוסלה הפוליטית שלנו אין לדרעי סיכוי להתמנות לשר בתוך חודשיים; אפילו אם יימאס לנו סופית משפן האנרג’ייזר הפאניקר שמשמש כראש ממשלה, אי אפשר יהיה לארגן בחירות בזמן הזה. אבל האיום הזה אומר כל מה שצריך לומר על מנדלבליט: אם יש קלון, יופע נא. אם אתה חושב שדרעי מטה קלון על הכנסת, אמור זאת לבית המשפט. אם אין קלון, אל תאיים בו. להחזיק אותו כך, זו סחיטה. זה לא מהלך משפטי.

אני לא מתכוון לומר מילים חיוביות על אריה דרעי. אמנם, הוא מנע כניסה למלחמת המפרץ הראשונה והצליח לכופף את צה”ל, אבל זה היה לפני יותר מ-30 שנים. מדובר באחת הדמויות המושחתות והמשחיתות שבפוליטיקה שלנו. אבל עקרבים הם עקרבים, זה טיבם. הבעיה האמיתית פה היא מנדלבליט.

לפני שלוש שנים הגישה המשטרה המלצה להעמיד את דרעי לדין בשורה של עבירות חמורות, ביניהן שוחד. מנדלבליט החליט בשבועות האחרונים שלא לעשות זאת. זו זכותו. אני לא מכיר את הראיות, אני לא משפטן, ואין לי יכולת לאמוד את הנאותות של ההחלטה. אבל אני יודע דבר אחד: מנדלבליט אחראי לעינוי דין.

החקירה של דרעי נמשכה שלוש שנים. ההתמרחות של מנדלבליט לקחה עוד שלוש שנים. זה בלתי נתפס והופך את הרעיון של צדק לבדיחה. כן, זה גם אישי. הייתי בצד הזה. חקירה לא אמורה להמשך כל כך הרבה זמן, והחלטה של הרועץ המשפטי לממשלה ודאי צריכה לקחת הרבה פחות. אם מנדלבליט דחה את המלצות המשטרה, חובה היתה עליו לקבל החלטה תוך זמן קצר – שבועיים, מקסימום חודש. שום פעולות חקירה לא בוצעו בזמן הזה. ומנדלבליט ידע היטב שכל יום שעובר פוגע באפשרות של העמדה לדין, בגלל שכל יום שחולף מחזק את ההגנה מן הצדק. ואף על פי כן, הוא ישב על זה יותר מאלף ימים. זה משהו שצריך להיות פשע בפני עצמו.

כפי שלמדנו מניר חפץ על הצורך ברפורמה מסיבית בתנאי המעצר וזכויות החשוד, כך נצטרך ללמוד מאריה דרעי על רפורמה בדיני ההגנה מן הצדק. חקירה צריכה להסתיים תוך שנה, והמשך חקירה לאחר מכן יצריך אישור של בית משפט בהרכב של לא פחות משלושה שופטים, כשלנגד עיניהם עומדות זכויות הבסיס של החשוד. משהסתיימה חקירת המשטרה, ובהיעדר צורך בהשלמות חקירה (שלהן יוקצה חודש ולא יותר), הפרקליטות צריכה להחליט בתוך חודש האם להגיש כתב אישום.

אחרי הכל, אם היא לא מצליחה להחליט בתוך חודש האם העבירה שבוצעה חמורה מספיק כדי להגיע לבית משפט, אז כנראה שהיא לא. ואם היא לא מצליחה תוך חודש להגיע למסקנה שיש לה די ראיות, אז הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שאין. צדק מושהה איננו צדק, הוא סוג של עוול. הגיע הזמן שנשלול מהפרקליטות את היכולת שלה להחזיק כל אחד מאיתנו תחת ענן פחד במשך שנים.

ואם זה מה שיקרה, אז אפשר יהיה לומר שאריה דרעי הועיל לנו במשהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: כן, דברו בחו”ל

לעולם לא אסלח ל”ממשלת השינוי” על כך שגרמה לי לתמוך בנתניהו

לפני כשבוע, נשא נתניהו נאום-פייסבוק, בעברית ובאנגלית. בשניהם הוא חזר על שלושה מסרים. הראשון היה קשקוש: טענה שהגבלת כהונות ראש ממשלה היא פגיעה בדמוקרטיה. שני האחרים היו מדויקים: תקיפה של כוונת הממשלה לאפשר לשוטרים חיפוש בבית מבלי לקבל צו שופט, וחוק צנזורה על דברים שנכתבים ברשת.

נתניהו אמר שההצעות האלה “מתועבות”, והוא צדק. הרעיון לאפשר למשטרת ישראל, שמסוכנת לאזרח מעט פחות מהפושעים (וגם זה לא תמיד נכון, כמו במקרה המחריד הזה – אזהרת כל טריגר אפשרי) לחלל את פרטיותו של אזרח ללא עילה פרט לזו שהשוטר ממציא במקום מסיג את זכויות האדם שלנו מאות שנים אחורה. יש לנו די חוקים למאבק בהפצת שנאה ברשת, אם הפרקליטות רק תזיז את התחת. מטבע הדברים – וזה תמיד טבע הדברים – חוקי צנזורה תמיד ישמשו את הממשלה הקיימת כדי להצר את צעדיהם של יריביה. לצורך כך, משטרת ישראל היא הכלי השבור האידיאלי: היא תמיד היתה משטרת המשטר.

קמה צרחה וצווחה מצד “ממשלת השינוי.” הטענה העיקרית של דובריה היתה שבכך שנתניהו אמר את הדברים באנגלית, הוא הפר את הטאבו הישראלי של “למה בחו”ל.” חלק מדוברי הממשלה הוציאו את דיבת “שוברים שתיקה” רעה בכך שהשוו את הארגון לנתניהו.

הטאבו הזה מגיע מהתקופה שבה יהודים היו מיעוט בקרב זרים, לעתים עוינים, והוא נובע מהאיסור הדתי על “מוסר.” אסור להפר את אחוות השבט על ידי כיבוס כביסה מלוכלכלת בפומבי. הרל”ביסטים טענו שנתניהו משמיץ את ישראל בפומבי ופוגע בשמה הטוב.

למען הסר ספק, אין לי כל אמון בכוונותיו הטובות של נתניהו. הוא מנגח את הממשלה בכל כלי שברשותו, ואנחנו מכירים מספיק את היחס שלו לדמוקרטיה הישראלית מכדי שניקח ברצינות את דבריו. אבל הבשורה נכונה, גם אם היא באה מפי מצורע. הממשלה אכן מצרה את זכויות האזרחים ומתכוונת לפגוע בחירויות יסוד.

ולא, לא נתניהו הוא ש”מוציא את דיבת ישראל”: הממשלה היא זו שעושה זאת, בכך שהיא פוגעת בחירויות האזרח. נתניהו מסייע לישראל, בכך שהוא מקשה על הממשלה לבצע את זממה. אנחנו במאה ה-21, אנחנו (לפחות רשמית) אזרחים במדינה חופשית, לא חברים בשבט מנודה; והזמנים שבהם אפשר היה לחשוב שמשהו שאנחנו צועקים בעברית לא יתורגם לאנגלית חלפו מזמן.

וטוב שכך. אנחנו צריכים יותר שקיפות, לא יותר אפלה. אם הממשלה עושה מעשי זדון, אז יש להוקיע אותם – גם בשפות אחרות, כי אנחנו רוצים לחץ אפקטיבי על הממשלה, לא לומר דברי גינוי כדי לצאת ידי חובה.

ומשכל זה נאמר, סלחו לי, אני צריך לרחוץ את הידיים באקונומיקה.

(יוסי גורביץ)