החברים של ג'ורג'

רפובליקה, אם תבינו מה היא

המילה שראשי השב”כ ודורית בייניש גיששו אחריה לא מובנת מאליה

צפיתי אתמול (ג’) ב”נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית”, סרטו של שי גל. למרבה הצער, כמי שקרא את הספרים, הסרט לא הצליח להתעלות לרמתם של הטקסטים. היו בו מעט מדי דברים חדשים, אם כי למדנו שאנשי המחתרת האימתניים, אלה שהשב”כ לא הצליח לגלות במשך ארבע שנים, נפלו בשני תרגילי חקירה מטומטמים להפליא: בשני מקרים שונים נחקרים התבקשו לכתוב על פתק שמות של חברים במחתרת, ובשני המקרים הם הסכימו. עם זאת, מי שלא מסוגל לדקלם מתוך שינה מיהם יהודה עציון ומנחם לבני – בזבוז משווע של מקום במוח, תצטרכו להודות – ילמד כנראה הרבה, והסרט עשוי היטב. נקודה חשובה שיש לעמוד עליה היא שמטעמי זהירות משפטית, הרחיבו יוצרי הסרט תיאורים על חלקו של משה לוינגר, שלמרבה השמחה איננו עוד איתנו, ובהתאם צמצמו את חלקם של הרבנים האחרים, אלה שעדיין מסוגלים לתבוע דיבה.

יש בסרט נקודה שאני רוצה להתמקד בה: אחרי התיאור המותח של פעילות המחתרת והפעילות של השב”כ נגדה, מגיע האנטיקליימקס. זמן קצר לאחר המעצר מתחילה תנועה לחנינה של הרוצחים והפושעים; יהודה עציון, מרואיין עיקרי בסרט, צוחק שהתנועה לחנינה החלה עוד קודם למעצר של המפגעים. כזכור, הם נעצרו כשהם מטמינים מטעני חבלה באוטובוסים פלסטיניים. אנשי השב”כ – כרמי גילון ויעקב פרי – ודורית בייניש (אז התובעת ולימים נשיאת בית המשפט העליון) לא מצליחים להבין את האהדה הציבורית לרוצחים: הם מגששים אחרי מילים מתאימות לתאר את חומרת המעשים של הטרוריסטים, ונכשלים. הם שבים שוב ושוב לנקודה של הפרת חוק.

ובכן, כמובן, פושעים הם מפירי חוק. אבל מה חשיבותו של החוק? עציון, איש מבריק ונורא, מקפל את הטיעונים של השב”כניקים ובייניש בנחת ובקלות: כן, הוא הפר את החוק. כולם מפרים את החוק. עברת באור אדום? חשבת על זה יותר מדי? לא? יש שאלות חשובות הרבה יותר, הוא אומר בשלווה. השאלה האם להחליט לפגוע במכוון באדם אחר היא שאלה הרבה יותר חשובה מהשאלה אם תוך כדי כך הפרת את החוק.

וכמובן שהוא צודק. אלא אם אתה דמות סטריאוטיפית בנטיית Lawful Neutral ממשחק מו”ד, החוק לעולם איננו המטרה: הוא כלי להשגתה. החברה מעצבת את החוקים שהיא רוצה שישקפו את ערכיה ואת דמותה. אפילו בייניש לא תנסה לטעון שהפרקליטות אוכפת כל חוק וחוק. ומה שהשתקף מהאהדה הציבורית לרוצחים היה דבר פשוט למדי: החוק שאוסר על רצח מקובל על חלק ניכר באוכלוסיה, כל זמן שהוא לא מגן על פלסטינים. הרוצחים, אחרי הכל, לא הרגו רק “מחבלים”, כפי שהם ראו אותם, אלא גם קורבנות רנדומליים לגמרי במכללה האיסלמית ותכננו להרוג מאות נוספים באוטובוסים. (כאן, יש לציין, דעתו של עציון לא נוחה: הוא אומר שאנשי המחתרת, שאת חלקם הקפיד לא להכיר, החלו להרוג פלסטינים באשר הם פלסטינים ולא הקפידו על פגיעה במטרות ראויות.)

המילה שאנשי השב”כ מגששים אחריה כדי להסביר מה כל כך נורא ברוצחים לאומניים שיוצאים מהכלא אחרי שבע שנים בלבד (שאר חברי המחתרת שוחררו הרבה קודם), מה רע בשיתוף הפעולה האוהד איתם בכל הדרגים, מהסוהר עד ראש הממשלה שמיר והנשיא הרצוג, היא “רפובליקה.” רפובליקה, מילולית (res publica במקור), היא “ענייני הציבור.” משמעותה המינימלית ביותר היא משטר שבו האזרחים מוותרים על זכותם להפעיל אלימות ומעבירים אותה למדינה, בתקווה – לעתים קרובות, אמנם, תקוות שווא – שהיא תעשה בה שימוש נבון ומוגבל. מלכתחילה, וכאן אנחנו נמצאים לחלוטין בטריטוריית הגאונות הרומאית, הרפובליקה שייכת לאזרחיה, והמושג “אזרחות” איננו מוגבל אתנית. (אתונה היתה מדינה, אבל לתושביה לא היה מושג בפני עצמו של אתונה: בבואם לומר “הבה נלך לאתונה”, הם אמרו מילולית “הבה נלך אל האתונאים”).

למותר לציים שאין רפובליקה שעמדה בתנאי הזה ללא סייג, מהרומאים והלאה. קל היה, ולעתים תכופות אכן כך קרה, שמושג האזרחות שימש להדרה של אחרים וכסימון הגבול. ידוע לשמצה החוק של פריקלס, ששלל את אזרחותם של אתונאים שרק אחד מאבותיהם היה אתונאי (ולימים, כשיפרוץ בבכי בעת קבורת בנו החוקי האחרון, ייכנס האירוע לאגדה, משום שהיו שראו בכך נקמת הגורל על פגיעה מרושעת בזכויותיהם של רבים כל כך). אבל אזרחות היתה אידיאל, ומחוקקים וקיסרים טובים התגאו בכך שאינם מפלים בין אזרח וגר. התפיסה הזו חדרה אפילו אל התנ”ך, לפני שכותבי התלמוד חנקו אותה: “משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה; כי אני יהוה אלוהיכם.”

צורת המשטר הרפובליקנית התעוררה לחיים לתקופה קצרה בימי הביניים, ונחנקה שוב. היא שבה לחיים בארה”ב ובצרפת במאה ה-18. וכמובן, היא לא היתה נטולת בעיות; הדברים ידועים. ועדיין, מדינה שמעניקה צדק לכל היא אידיאל מערבי. “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה”, אמר בנג’מין פרנקלין כשנשאל מה צורת המשטר שבחרה ועידת החוקה; ו-220 אחר כך יצטט ברק אובמה את הפתיחה של החוקה, שבה מוצהר שמטרתה היא a more perfect union, כדי להצביע על כך שארה”ב היא מדינה בהתהוות, שמשנה את עצמה כך שתתאים את עצמה למספר הגדול של אזרחיה. בתיאוריה, על כל פנים; יש יסוד להניח שבפועל היא נסוגה לאוליגרכיה פלוטוקרטית.

הבעיה של בייניש, גילון ופרי היא שביהדות אין מסורת רפובליקנית. במקרה הטוב, המסורת היא אוליגרכית (שלטון רבנים); במקרה הרע יותר, היא מלוכנית במובן ההלניסטי של המושג (ההלכה לא התפתחה משם.) המילה “דמוקרטיה” נעדרת ממגילת העצמאות; אין זה מקרה. גם אין זה מקרה שההבטחה שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום” מוגבלת מיד באמירה “על פי חזונם של נביאי ישראל.” בהיסטוריה היהודית אין רפובליקה. ואכן אין כאן: יש כאן מדינה יהודית, היא מדינת ישראל. לא במקרה, ממשיכה המגילה וקוראת “אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד […] ולעמוד לימינו במערכה הגדולה של שאיפת הדורות לגאולת ישראל.” מדינה יהודית שמטרתה גאולה.

וגאולה היא בדיוק מה שיהודה עציון רוצה. וגאולה, כפי שהוא רואה אותה, בהתגלמה בבניית המקדש מחדש ושעבוד העמים הסובבים (”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”), נשענת על מסורת יהודית ארוכה. מסורת שמוכרת, ולו במעומעם, לכל יהודי החי בישראל.

ולכן, אנשי השב”כ יכולים להעמיד נגד עציון ותכניתו טיעונים טקטיים – הריסת אל אקצה תוביל למלחמת גוג ומגוג, עם מחיר מטורף – ובו זמנית נאלצים להודות בכך שהוא מודע לכך היטב, ושמלחמת גוג ומגוג איננה מבחינתו הבאג אלא הפיצ’ר.

מבין כל חולייה של תנועת ההשכלה היהודית הפגומה, היעדר מסורת רפובליקנית הוא כנראה הכשל הגדול ביותר. הכשל הגדול ביותר של הציונות הוא ההצמדות לתפיסה גאןלית, שעציון הוא תוצאה מתבקשת שלה. אחרי הכל, אם המטרה היא גאולה, ואם אנחנו מקימים פה מדינת אדונים יהודית, זו של עציון פשוט שורשית יותר. מי שמשחק במונחים האלה, ומי שנמנע מלהכניס את תושבי ישראל אל תוך ההיסטוריה, כרפובליקה, יכול כמובן להיראות נדהם מהתוצאות: אבל הוא נראה גם די מטופש.

ועוד דבר אחד: לא, לא סיימתי עם עזה. אבל דפיקת הראש בקיר הזה כואבת טיפה יותר מדי. אחזור אליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דולציניאה דוהרת שוב

יאיר לפיד מוכיח שוב עד כמה אין לו בסיס ערכי. ושהוא אידיוט נבוב. לא שזה חדש

יאיר לפיד, שמשחק שר חוץ בטוויטר תמורת משכורת של ח”כ נעדר, לא אהב את החלטתה של טורקיה להחזיר את השגריר שלה מישראל, ועל כן יצא בשורה של ציוצים בנושא. “ישראל צריכה לנתק מגע עם משטרו של ארדואן,” כתב, “לא הפוגה זמנית, אלא הורדה של דרג היחסים באופן קבוע, הכרה בשואה הארמנית וסיוע גלוי לכורדים. עלינו לוודא שארה”ב תתחיל להפעיל לחץ להוצאת תורכיה מנאט”ו.” הוא הוסיף ש”הסכם הפיוס שחתם איתם נתניהו היה טעות. עם אנטישמים כמו ארדואן לא מתפייסים. הגיע הזמן שהממשלה תגיד את מה שברור כבר הרבה זמן – ארדואן הוא חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

כמובן, בשל נטייתו של לפיד לא לומר דבר עד שהוא לא בודק לאיפה נושבת הרוח, נמצא במהירות ציטוט סותר – לפיד תמך בעבר בעסקה עם טורקיה. על כך הוא הגיב באמירה ש”נהגתי כאופוזיציה אחראית כשההסכם נחתם,” כי אופוזיציה אחראית היא לתמוך בהסכם עם “חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

למה, אגב, ארדואן הוא חלק מ”ציר הטרור האיסלמי”? כי הוא תומך בפלסטינים, כמובן, ומשום שהוא מוריד את דרג היצוג הישראלי לאחר שישראל שוב טובחת בעזתים. טורקיה הארדואנית מעורבת עד צוואר בפוילע שטיקים בסוריה, כולל – על פי שלל דיווחים – בתמיכה בדאע”ש לצרכי המלחמה שלה בכורדים; אבל כל זה לא עניין את לפיד, אם ידע על כך בכלל.

נניח עכשיו לחזיונות הגדלות של לפיד, כביכול ישראל יכולה להשפיע על נאט”ו להוציא חברה ממנה; כאילו לחברות נאט”ו יהיה אינטרס לשתף פעולה במהלך כזה עם נשיא אמריקאי שמסרב להכיר בחשיבותו של הארגון; כאילו מהלך כזה, אפילו אם יתרחש, לא ידחוק את טורקיה לזרועותיה של רוסיה. סביר גם להניח שלפיד לא הבין שהמשמעות של סיוע לכורדים תדרבן את טורקיה לנקוט צעדי נגד דומים, כמו חימחוש חמאס בנשק של ממש. אבל זה בסדר, הדוגמגיש איננו דיפלומט. הוא רק משחק כזה בטוויטר.

הנקודה הבעייתית באמת היא התפיסה של לפיד שכעת על ישראל להכיר בשואה הארמנית. זו, יש לציין, דרישה קבועה של הימין הישראלי בכל פעם שהיחסים עם טורקיה נקלעים למשבר. אני תומך לחלוטין בכך שישראל תפסיק את מדיניותה הנפסדת של הכחשת שואה ותעשה כמיטב יכולתה לעמוד על חשיבותה של השואה הארמנית כאבן דרך לשואה היהודית.

אבל, בניגוד ליאיר לפיד, אני אמרתי את זה גם לפני 20 שנים.

לפיד משתמש בהכרה בשואה כאמצעי טקטי: אם זה מועיל לישראל, יש לעשות זאת. אם לא, ובכן. מכאן נובע שגם הכחשת שואה היא פעולה טקטית במהותה. שניה, נחזור לזה. כמה מילים על שואות במאה ה-20.

השואה הארמנית בוצעה על ידי הצבא הטורקי בסיוע הצבא הגרמני. מספר הקורבנות לא ידוע, אבל נאמד ביותר ממיליון. ההשמדה בוצעה על ידי גירוש, הרעבה ומסעות מוות. ההשמדה היתה מתוכננת, וטורקיה אשכרה הוציאה פקידים בכירים להורג אחרי המלחמה בשל הפשע (באופן מסתורי, רישומי המשפטים הללו נעלמו לאחר מכן; הם היו מפלילים מדי כלפי המדינה הטורקית.) כידוע, רצח העם הארמני שימש כהשראה להיטלר לרצח העם היהודי: “מי זוכר את הארמנים?”, הוא שאל רטורית. העקרונות היו זהים: הרעבה, גירוש ל”מחנות במזרח” בחסות מלחמה, שימוש באוכלוסיה מקומית לביצוע הרצח בפיקוח צבאי (במקרה הארמני, חלק ניכר מהסייענים לרצח היו כורדים, עובדה שאפשר היה לחשוד בלפיד שהוא משמיט אותה אלמלא ידענו שאין לו מושג). התיעוש הגיע אחר כך.

מקרה מפורסם הרבה פחות של רצח עם, ככל הנראה הראשון במאה ה-20, בוצע בבני ההררו (Harero) שבנמיביה על ידי הצבא הגרמני. השיטה הראשונית היתה, שוב, גירוש למדבר ונסיון להשמדה באמצעות הרעבה והצמאה. אחר כך הגיע כינוסם במחנות ריכוז והמתה, שוב, באמצעות רעב ומחלות. הגרמנים לא היו הראשונים שהמציאו מחנות ריכוז (הבריטים עשו זאת במלחמת הבורים), אבל הם למדו מהר. תוך זמן קצר הם כבר ביצעו ניסויים רפואיים באסירים. מספר הקורבנות בקרב ההררו נאמד בכ-65,000; הגרמנים איבדו כ-1,400 איש, 676 בקרבות ו-689 ממחלות.

מסיבות ברורות, בישראל לא מדברים יותר מדי על רצח העם של ההררו, למרות שהגרמנים למדו לא מעט ממנו וסביר מאד שחלק ממה שנלמד שם יושם אחר כך במזרח אירופה. מביך משהו לדבר על גירוש ילידים למדבר וריכוזם במחנות ריכוז. כשלפיד עושה שימוש אינסטרומנטלי ברצח עם לצרכי hasbara, אם כן, הוא לגמרי לא לבד. גם במקרה רצח העם הארמני, ישראל היתה שותפה פעילה להכחשת השואה במשך עשרות שנים. ככה זה: כשזה רווחי, מדינת ה”לעולם לא עוד” תכחיש שואה.

מה שהופך את לפיד לחריג הוא חוסר המודעות העצמי והעדר הבסיס הערכי שלו. אנחנו מדברים, נזכיר, על בנאדם שרק לפני כמה חודשים תקף את פולין על חוק שנוי במחלוקת שאסר את האשמת העם הפולני ברצח העם הנאצי. לפיד יצא בבלגאן ההוא טמבל מהרגיל – בשלב מסוים, הוא טען שסבתא שלו נרצחה באושוויץ. בלוגרים פולנים גילו במהירות ששתי הסבתות שלו הגיעו לישראל. בתגובה טען האפס שהתגלם בבשר שהוא התבלבל עם סבתא-רבא שלו. האם אתם הייתם עושים טעות כזו?

אז מבחינת לפיד, רצח העם של היהודים הוא קודש הקודשים ואם פולין נכנסת לטריטוריה ברגל גסה צריך לגרש את השגריר שלה לטרבלינקה, אבל רצח העם של הארמנים הוא פשוט תחמושת, לשימוש על פי צורך. העיקר שהחליפה הנבובה הזו תמשיך לדבר על “ערכיות.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המשכה של הנכבה באמצעים אחרים

מדוע הישראלים מאלצים את עצמם לאדישות מול הטבח ברצועת עזה

חמושי צה”ל טבחו אתמול בעוד 60 עזתים (נכון לשעה זו; המספרים עדיין מתעדכנים), ורוב הציבור בישראל עסוק בהדחקה של המידע. מספר הפצועים עבר את ה-2,000, ובעולם עירני יותר הטבח ברצועת עזה בחודש וחצי האחרונים היה נמדד בהשוואה למספר ההרוגים שניסו לחצות את חומת ברלין (כ-130), או למספר ההרוגים בצ’כוסלובקיה אחרי הפלישה של הצבא האדום ב-1968 (137) – שני אירועים שנחשבו לשיאי רודנות בעידן המודרני. התקשורת הישראלית מדווחת בתמהון מסוים על הערלים הזרים שמתעקשים להתייחס לאירוע כטבח.

לא ברור שהמצב לא הולך להחמיר: חבר הכנסת אבי דיכטר, איש שיודע משהו על רצח פלסטינים, השתחץ אתמול (ב’) שלצה”ל יש “די כדורים לכולם.” לוגיסטית דיכטר כנראה ודאי צודק: ברצועה יש רק 1.8 מיליוני פלסטינים ואין ספק שלצה”ל יש יותר תחמושת מהנדרש.

שישה ארגוני זכויות אדם, שעתרו לפני חודש לבג”ץ בדרישה לאסור על צה”ל להפעיל ירי קטלני כלפי מפגינים – יש דין, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, גישה ואל ומזאן – הגישו היום בקשה דחופה למתן צו על תנאי בעתירה. הסיכוי שזה יקרה נמוך, למרות שעל פניו נראה שהמדינה שיקרה לבג”ץ כהרגלה והטעתה אותו ביחס לעמדתו של הצלב האדום; אחרי הכל, אנחנו מדברים על בית המשפט שנדרש לחמש שנים בימי האינתיפאדה השניה כדי להכריע בשאלה הפשוטה מאד האם מותר לצבא לעשות שימוש במגן אנושי (לא).

אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו ממנו ישאב בג”ץ בימי הרעה את העוז שלא להכריע, לך אל הנכבה. לך אל שדותיה השרופים וכפריה המוחרבים. הנפש הקולקטיבית ששה אל הרג העזתים, דווקא ככל שהם מהווים פחות סכנה, דווקא כאשר העפיפונים שלהם מתחרים באף-35 וכשהאבן מתמודדת ב-300 מטרים עם רובה צלפים; אנחנו הורגים בהם בשמחה פרטית (סרטון הצלף ההוא) ואדישות פומבית בדיוק כאשר הם לא מציגים אפילו את הסכנה הפחותה של רקטות עלובות.

למה? זה לא מצריך יותר מדי חפירה. “הלוואי שעזה תטבע בים,” אמר הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, האיש ששנים קודם לכן הורה לחיילים “לשבור להם את הידיים והרגליים.” עזה היא ה-unheimlich, הזר המודחק שקיים בעצם הבית עצמו. היא מאוכלסת בפליטים וצאצאי פליטים. היא מאוכלסת באנשים שחייהם הוחרבו כדי שישראל תוכל לחיות, בפליטי 1948 וגם בפליטי מג’דל של 1950, מג’דל שהיום נקראת אשקלון.

ולא ידענו מה לעשות בהם. הם היו תזכורת למה שהיתה פלסטין. אז טבחנו בהם. טבחנו בהם במהלך הכיבוש של 1956. כשכבשנו את הרצועה שוב, ב-1967, ראש הממשלה אשכול השתעשע ברעיון להקטין את מנת המים של העזתים, עד שיעזבו; התגלמות מוקדמת של סופר הקלוריות עמוס גלעד. יחידת רימון הרצחנית של אריאל שרון ומאיר דגן ביצעה פעולות טרור נגד טרור בשנות השבעים. הרגנו בהם בהמוניהם בשנות השמונים; די היה בחבישת צעיף על הראש כדי שחמושי צה”ל יירו בו.

עזה מעולם לא היתה שטח קדוש ליהודים; היהודי החשוב ביותר שיצא משם היה כנראה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. ואף על פי כן, היא היתה קרקע לאלימות האיומה ביותר של המדינה היהודית, אלימות שלא הופגנה בגדה המערבית, אף שזו מיועדת לסיפוח. עזה היא ההפרכה הבוטה ביותר, בעצם קיומה, של השקר הציוני של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ”; לשם דחקנו את יושבי הארץ המקוריים. ושם אנחנו ממשיכים לוודא שלא תהיה להם שום אפשרות להשתקם. אנחנו מטילים עליהם מצור שמיועד לכלוא אותם בעוני קבוע, אנחנו לא מאפשרים לצאת, אנחנו לא מאפשרים להם לעבוד, אנחנו לא מאפשרים להם לייצא, אנחנו לא מאפשרים להם לייבא.

נהוג, בתקשורת היהודית, לדבר על “הגבול עם עזה”; איזה קשקוש. גבול הוא בין מדינות ריבוניות. כשהעזתים מגיעים לגדר, הם לא מגיעים אליה כתושבי מחוז ריבוני. הם מגיעים אליה כאסירים, תושבי הכלא הפתוח הגדול בתבל, שמוחים נגד סוהריהם.

והסוהרים יורים. יורים וצוהלים. ראו את הסרטונים: החמושים שלנו אינם בסכנה.

הם משחקים. ולא בפעם הראשונה.

“והנער חייך בשיניים-חלב:

‘אנסה המקלע” … וניסה.

רק הליט הזקן את פניו בידיו…

ודמו את הכותל כיסה.”

כדי להרוג אדם ולצהול צריך קודם כל לשלול את אנושיותו. לישראלי הציוני אין ברירה אלא לשלול את אנושיותו של העזתי: שאם לא כן יצטרך להכיר בכך שמדינתו מבוססת על עוול עמוק, עוול שמצריך תקנה. קל הרבה יותר – ובאופן מבעית, היסטורית, אנושי הרבה יותר – ללכת בכיוון האחר, בכיוון של דיכטר, ולחשב את כמות הכדורים הנדרשת.

עדכון: הצבא נוהג לומר לנו שחמושיו “נמצאים בסכנה” מול המפגינים ברצועת עזה, אבל היו8ם צה”ל הרג רק שני מפגינים. הסיבה, בין השאר: ירי צלפים בוצע רק באישור מח”ט. מספר הנפגעים הישראלי נשאר זהה לזה של אתמול, אפס. מה השתנה? נזק בינלאומי ותו לא. ספרו לי עוד על הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

כי ילד הרגתי לפצעי

הטבח המתמשך ברצועת עזה והתת מודע הישראלי

חמושי צה”ל ירו אתמול (ו’) למוות בארבעה פלסטינים בשטח רצועת עזה, ביניהם מוחמד איוב בן ה-15 ואחמד נביל אבו עקל, בן 25. אבו עקל היה נכה שהסתייע בכסא גלגלים. לצלפי צה”ל, כמסתבר, יש חיבה לכאלה. כמו כן פצעו חמושי צה”ל 156 פלסטינים מירי חי. סביר להניח שרוב הישראלים לא היו שמים לב לנושא, אלמלא נטלי פורטמן.

מותו של איוב עורר סערה, במיוחד לאור העובדה שהוא צולם. בן כספית הגדיר זאת כ”אירוע רע, תמונה נוראה”, אבל ציין שמי שמתקרב לגדר דמו בראשו. למותר לציין שמה שהטריד את כספית הוא הנזק ל-hasbara, התמונה הנוראה. אבל כספית מהדהד כאן את העמדה הרשמית של צה”ל: מי שמתקרב לגדר דינו מוות, גם אם הוא ילד. חשוב לציין שאין כאן שום חידוש בעמדה של צה”ל: ילדים עזתים תמיד היו מטרה מבחינתו. לאחר שרצח סרן ר’, לפני 14 שנים, את אימאן אל המס בת ה-13 ועשרה חודשים, הוא הורה לחייליו “לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.” צה”ל העמיד לדין את ר’ על שימוש בלתי חוקי בנשק, לא על מתן פקודה בלתי חוקית בעליל. הוא זוכה וקודם.

כלומר, העמדה הרשמית של ישראל – שמקודמת באהדה על ידי עיתונאים – היא שמותר לה לירות בילדים ממשיים מאד שחוצים קו דמיוני ובלתי נראה, מחשש שמפגינים תיאורטיים יחצו בעתיד את גדר המערכת. זה יצור “תמונות נוראות”, אבל ילדים עזתים נולדים ודמם בראשם. בעולם, עם זאת, סירבו לקבל בהבנה את האגביות שבה ישראל רוצחת ילדים, ובעקבות הערה זועמת של שליח האו”ם למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב, הודיע מיודענו פיטר לרנר שהמצב “יוצא משליטה בשל ההתמקדות על התוצאות העגומות, לא על מבצעי המהומות.” כלומר, לרוע המזל העולם מתעקש להתמקד בעובדה שצה”ל יורה לילדים בראש, ולא בכך שחמאס שולט ברצועה. אחר כך הציע לרנר שהאו”ם יקים גדר חיה של עובדיו כדי למנוע התקרבות לגדר, וזה השלב שבו מלאדנוב יצא מכליו הדיפלומטיים: “הנה עוד רעיון. הפסיקו לירות בילדים.”

התמונה היתה כל כך נוראה, שהשליח האמריקאי ג’ייסון גרינבלט, הודיע שישראל מבצעת “חקירה מלאה” של מותו של מוחמד איוב – שזה מעניין, כי דובר צה”ל לא הודיע על שום דבר כזה, ושר הבטחון ליברמן התנער אתמול (ו’) מהצורך בחקירה. איך אמר את זה סאעב עריקאת? גרינבלט הוא דובר של ישראל. למעשה, דובר טוב יותר מזה שישראל יכולה להעמיד.

אבל לא על זה דיברו הישראלים בסוף השבוע. אחרי הכל, אף אחד כבר לא סופר הרוגים פלסטינים. אבל נטלי פורטמן זעזעה את הישראלים: היא הודיעה שלאור “האירועים האחרונים בישראל” היא לא תגיע לקבל איזשהו פרס של איזה אוליגרך ימני שמוענק לסלבריטאים יהודים – פרס ג’נסיס, שיחצ”ניו היו רוצים שנחשוב שהוא “הנובל היהודי.”

הציבור הישראלי התפוצץ, משרת התרבות ומטה. פורטמן לא אמרה מהם ה”אירועים האחרונים”, אבל לאף אחד לא היה ספק: מדובר ברצח הממוסד בגבול עזה. פורטמן הואשמה בחבירה לתנועת ה-BDS, בתמיכה בחמאס, במה לא. היו קריאות להחרמתה. רני רהב, הבבואה הנלעגת של הישראליות, הודיע שלא יסלח לה ושהוא מחרים אותה. המילים הקצרות הללו של פורטמן הוכיחו שבעצם, התת מודע הישראלי ער מאד למה שהוא עושה. הוא יודע שהוא שולח את חייליו להרוג ילדים, ואף שלא אכפת לו כלל מנציגי או”ם-שמום למיניהם, ברגע שמישהי “משלנו”, ישראלית לשעבר שהצליחה, מעיזה לרמוז לרצח, היא מוציאה את עצמה אל מחוץ למחנה. איך את מעזה לדבר על מה שהחלטנו להדחיק? איך את נוגעת בעצבים החשופים בזמן שאנחנו טוענים בעקשנות שאין שום בעיה?

הלילה (ז’) הודיעה פורטמן שהיא לא הובנה: אין לה בעיה עם ישראל אלא עם ממשלת ישראל. היא לא מוכנה לעמוד על במה אחת עם בנימין נתניהו. “ישראל הוקמה לפני כ-70 שנה כמקלט לפליטי השואה. אבל ההתעללות באלו שסובלים מהזוועות כיום פשוט לא עומדת בקנה אחד עם ערכי היהודיים. משום שאכפת לי מישראל, חובה עלי לעמוד נגד אלימות, שחיתות, חוסר שוויון וניצול לרעה של כוח.”

במילים הללו, הכניסה פורטמן ברכיה לאשכים של הימין הישראלי: זה לא אני, זה אתם. אתם אלה שמקדמים רדיפת פליטים ואלימות. אתם אלה שתומכים בראש ממשלה מושחת עם ניחוח ארדואני מובהק. אתם אלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

ועל זה, על התזכורת שאפשר להיות פטריוט מבלי להיות לאומן חלאן, מבלי לתמוך ברצח ילדים ובסתימת פיות, כנראה שכבר לא יסלחו לה כאן.

עדכון: לאחר כתיבת הפוסט, הודיע צה”ל כי הוא יתחקר (לא יחקור) את הריגתו של מוחמד איוב. תחקיר, שוב, איננו חקירה. היחידה בודקת את עצמה ומעבירה את ממצאיה לפרקליטות הצבאית, שאז צריכה להחליט אם לפתוח בחקירה. בפועל, תחקיר צבאי הוא בעיקרו הזדמנות לתיאום עדויות, ומשך ההחלטה על פתיחה בחקירה מונע את האפשרות של חקירה אפקטיבית. כנראה שבצה”ל לא רצו להביך יותר מדי את גרינבלט, שהודיע על חקירה כ-24 שעות לפני שצה”ל הודיע על תחקיר. .

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם נולדים ומטרה מעל ראשם

שר הבטחון ליברמן דורש להעמיד את אנשי בצלם לדין. מה צריכה להיות ראיית ההגנה הראשונה שלהם

ביום חמישי האחרון פרסם ארגון בצלם קריאה פומבית לחמושי צה”ל שעל גבול רצועת עזה. הוא הזהיר אותם שהפקודות שקיבלו, לירות במפגינים בלתי חמושים – פקודות שעליהן חזר צה”ל כל השבוע – הן פקודות בלתי חוקיות בעליל. הוא הזכיר להם שחובתם, על פי המשפט הצבאי, היא לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. ספק אם ארגון זכויות אדם העז עד כה להתעמת כך ישירות עם הבהמה הירוקה. התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא: החשוד בפשעי מלחמה יאיר לפיד תקף את בצלם בסוף השבוע, אורי אריאל נפנה מעסקי ביזת הציבור למען מקורביו כדי לדרוש את ביטול תקן השירות הלאומי של בצלם (שאיננו מאויש מזה שנתיים), וליברמן פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את בצלם – שמצידו, חזר על הקריאה לסרב לפקודות בלתי חוקיות.

סביר להניח שבארגון נערכו היטב למאבק המשפטי שהיו חייבים לדעת שיגיע, ולא מן הנמנע שמאבק משפטי פומבי סביב השאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל הוא אחת המטרות של הקמפיין הזה. אבל אם וכאשר יגיעו הדברים לבית המשפט – והנסיון מלמד שהמדינה תעשה הכל כדי למנוע דיון כזה – תעמוד לאנשי בצלם הגנה בלתי צפויה.

אתמול (ז’) התראיין ליברמן ל-Times of Israel ואמר כהאי לישנא: “צריך להבין שאין אנשים חפים מפשע בעזה. כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס, וכל הפעילים שמנסים לאתגר אותנו ולפרוץ את הגדר הם פעילים של הזרוע הצבאית של חמאס.” מאוחר יותר, אחרי רעש בינלאומי, הבהיר ליברמן שהוא אמר “תמימים” בעברית, המגזין תרגם ל-innocents בעוד שהוא התכוון למונח “נאיבי.” המשמעות, אם כן, של המשפט של ליברמן היא ש”אין אנשים נאיבים בעזה, כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס.” לא נשמע משהו, וככל נראה מדובר בשקר שנובע כתוצאה מלחץ במערכת ה-hasbara.

לדברים שאמר ליברמן יש משמעות. גם לשתיקה המצמררת שבה התקבלו בציבוריות הישראלית. הם מעידים על רוח המפקד: אין חפים מפשע. אם הרגת אותם, זה לא נורא וזה ודאי לא פשע. אם הורדת עיתונאי ביריה למרכז המאסה, זה לא חשוב. אפשר יהיה לטעון שהוא ניסה להטיס מל”ט, ואף אחד לא ישאל שאלות, כמו למה בעצם קיומה של מצלמה מעופפת – אם זה אכן מה שקרה – הוא סיבה לירי כדי להרוג. ולא, אם מישהו חוטף קליע מקלע או צלף ב-350 מטרים, זה לא מקרה. אלו היו, אגב, שלבי התירוצים של צה”ל: תחילה שלא בטוח שצלף פגע בו, אחר כך שישראל לא יורה בעיתונאים, זה פשוט משפריץ לה; אחר כך, שהוא לא היה בעצם עיתונאי; ובסופו של דבר, תראו – מל”ט. שני התירוצים האחרונים ביחס לרציחתו (כן, הריגה במכוון של אדם לא חמוש היא רצח) של יאסר מורטג’ה אתמול הגיעו מפי ליברמן עצמו. שימו לב שהוא אפילו לא ניסה לטעון שהמל”ט, שכאמור בכלל לא ברור אם היה, היה חמוש.

כי מה זה כבר משנה, אם אתה מורה לצלף להרוג צלם בלתי חמוש? אחרי הכל, אין חפים מפשע בעזה. כל אדם שתהרוג, בהכרח יהיה אשם במשהו. אם הוא לא איש חמאס, הוא מסונף לחמאס. שני מיליוני בני אדם שהם, בהגדרה, לא חפים מפשע. הם נולדים ומטרה על ראשם. רובם, אגב, בני פחות מ-18. אין מה לראות פה. כולה אנשים שנולדו ללא חזקת חפות, אסירי עולם ללא משפט, שמקבלים את מה שמגיע להם.

הדברים של ליברמן מעידים על הפנטזיה הקבועה מכל של הישראלים, שביטא היטב דווקא יצחק רבין: “הלוואי שעזה תשקע בים.” אבל היא לא הולכת לשקוע, ומכיוון שכך אין לנו אלא לעשות את העבודה עבור הים. נהרוג באשמים מלידה האלה בכל מקום. נהרוג אותם בחופים, נהרוג בהם בגבעות, נטבח בהם במחנות, נפציץ אותם בזרחן בערים, נצוד אותם 350 מטרים מן הגדר. מה הם רוצים, החיות האלה, חסרי החפות האלה? הם רוצים לחיות כמו בני אדם? ולא, אנחנו לא רוצים לדעת איך הם הגיעו לשם. אל תזכירו לנו את זה. אל תדברו איתנו על רצונם של החיים במכלאות, באזור שהאו”ם הבהיר שלא יהיה ראוי למגורי אדם בעוד שנתיים, לחזור אל מולדתם. הזכות הזו שמורה ליהודים בלבד. ועצם הרצון לשוב, לצאת מהמכלאה, מעיד שהם לא חפים מפשע.

ועל כן נהרוג בהם, נטבח בהם, ואם יהיה צורך (כבר הבהיר צה”ל) גם נפציץ אותם. אבל הכל חוקי, כן? מדובר באנשים שנולדו נטולי חזקת חפות. אין פה בכלל שאלה של סירוב פקודה ואין פקודה בלתי חוקית בעליל: פקודות כאלה נותנים רק כלפי בני אדם, ואלה, אלה חסרים את הבסיס המשותף האנושי, את התפיסה שהם טובים ביסודם.

ומאליה עולה ההרהור: אולי אין די בצעדים האלה. אחרי הכל, הרגנו כמה עשרות, אבל מספר גדול יוולד בימים הקרובים. לבעיה הזו, של מיליונים שנולדים פושעים, צריך למצוא פתרון. לא, אל תגיד “פתרון סופי”, זה לא נשמע טוב.

אולי “סיכול כולל”? לא, לא, צריך לעבוד על זה. שמישהו יקרא ליאיר ולאוריך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במחשכים

מה עשה איש אמ”ן אביעד גרוס לעאהד תמימי בחדר החקירות

ב-26 בדצמבר 2017, בשעה 19:45, החלה חקירתה השלישית של עאהד תמימי (על מעצרה והרקע בהרחבה כאן). בחדר החקירות נכחו, פרט לתמימי, שני גברים: רס”ב המשטרה חיים טולדנו ואדם שהציג את עצמו כאיש אמ”ן וקרא לעצמו אביעד גרוס. על פי הדיילי ביסט, שכתביו צפו בסרטון החקירה, גרוס הוא ככל הנראה יהודי מזרחי, בשנות ה-20 עד ה-30 לחייו, בחולצה אפרורית, ג’ינס כחול, ואקדח על מותניו. על פי מכתב התלונה שהגישה מאוחר יותר עורכת הדין גבי לסקי, שממנו הציטוטים בהמשך פוסט זה, מצוין יובשנית ש”בתמלול הודעה זו של מרשתי במשטרה רשום כי גרוס הינו חוקר ודובר השפה הערבית. עם זאת, שוגה גרוס באופן עקבי בשפה הערבית ואף פונה למרשתי בגוף זכר לאורך כל החקירה, “

החקירה התנהלה כשתמימי יושבת אזוקה על כסא. פסיקות בתי המשפט בישראל אוסרות על אזיקה בעת חקירה אלא במקרים חריגים במיוחד, ועל איזוק קטינים על אחת כמה וכמה; אבל תמימי, אף שהיא תחת שלטון ישראלי מוחלט, חיה במערכת חוקים צבאית. שני החוקרים הם גברים ובמקום אין אשה או חוקר נוער.

גרוס הורה לטולדנו לכבות את המחשב כדי שיוכל לדבר עם תמימי “שלא לפרוטוקול.” מיד לאחר מכן הוא אומר לתמימי שיש לה “פני מלאך”, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כחצי שעה לאחר מכן השווה גרוס את תמימי לאחותו הקטנה, ושואל אותה אם גם עורה מאדים כשהיא הולכת לים. ספק אם גרוס יודע שזו שאלה רטורית, כי לתמימי אין אפשרות להגיע לים. לפלסטינים אין חופש תנועה. 37 דקות לתוך החקירה, אומר לה גרוס שהוא הגיע לחקור אותה כי “ראה אותה לפני כן ושאל את עצמו למה מלאך כמוה עושה את מה שהיא עושה.” עד לנקודה זו, הפרוטוקול לא מציין כל דברים מצד תמימי.

בדקה ה-27 של החקירה, מתקרב גרוס אל תמימי “עד כדי כך שנדמה שאף נוצר מגע בין רגליהם. הוא שומר על קרבה מוגזמת לאורך כל חקירתה של מרשתי. בדקה 38 לערך של הסרטון ניתן להבחין בגרוס כאשר הוא מפשק את רגליו לרווחה בזמן שמרשתי מצויה ביניהן. באותו זמן הוא רוכן מעליה ויוצר ביניהם קרבה בלתי נסבלת. בדקה 55 מכניס גרוס את ראשו בין המחשב הנייד אשר ניצב מול פניה של מרשתי לבינה, וכך יוצר סיטואציה בה ראשו צמוד לחזה.”

40 דקות לתוך החקירה, מכנה גרוס את תמימי “חביבתי”. לאחר כשעה ורבע של חקירה, מתחיל גרוס לציין בפני תמימי שמות של קרובי משפחה שלה, והוא מאיים לעצור אותם. על פי הדיילי ביסט, זה הרגע שבו ההבעה של תמימי הופכת להבעת אימה.

היא יודעת מה משמעות מעצר קרובי משפחה: רבים מהם כבר נעצרו. אמה עצמה נמצאת בשלב זה במעצר. האיום במעצר קרובים, כפי שמציינת לסקי במכתבה, הוא עבירה על החוק, כמו גם עבירה על סעיף 31 של אמנת ז’נבה הרביעית. אבל, למרבה הצער, ההתנהלות הזו שגרתית בחקירות של קטינים פלסטינים שמבצעת ישראל.

נחזור רגע לרמיזות המיניות ולצורה שבה גרוס, אם זה אכן שמו, כמעט מתיישב על תמימי, על הראש שמתקרב לחזה שלה. פורמלית, גרוס מבצע כאן עבירה של הטרדה מינית, ולסקי אכן דרשה את חקירתו בסעיף זה. אבל יש כאן משהו נוסף. תמימי וגרוס הם לא שני אנשים אקראיים ברחוב. פה יש לנו קטינה כבולה וגבר מבוגר שגוהר מעליה, מעיר לה הערות מיניות, כשהגבר השני עומד מן הצד.

במילים פשוטות יותר, גרוס רומז לתמימי שהיא עשויה להיאנס. שום איום מפורש, אבל המון רמיזות ברורות למדי. הן מובנות לגמרי לנערה כבולה. הרמיזות האלה, צריך לציין, כנראה לא מקריות: שבוע לפני החקירה, ב-19 בחודש, פרסם בן כספית מאמר במעריב שבו כתב “במקרה של הנערות [תמימי ובת דודתה – יצ”ג] את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת. במחשכים, בלי עדים ומצלמות.” הרבה מאד אנשים, כמו הח”מ, הבינו את הטקסט הזה כרומז לאונס. הטוקבקים ברשת הישראלית רווחו קריאות לאונס של תמימי; כספית, במודע או לא, תיעל את הרצון של קוראיו והעניק לגיטימציה באמצעות סובלימציה לקריאות הללו. מאוחר יותר, לאחר שגילה שיש קריאות בעולם להעמדתו לדין, מחק כספית את הדברים מאתר העיתון.

אני לא יודע אם גרוס קרא את כספית לפני שנכנס לחדר החקירות, האם הוא קרא יותר מדי טוקבקים, או שהוא שאב את הרעיון של איום מרומז באונס ממוחו הסוטה בכוחות עצמו, אבל זה מה שקרה כשקצין באמ”ן (לטענתו) היה עם עצורה פלסטינית במחשכים.

תמימי, מציינים בדיילי ביסט, לא עונתה. בכך מצבה שונה מזה של קטינים פלסטינים אחרים, שמדווחים בעקביות על אלימות כלפיהם בעת מעצרם. אבל, לרוע מזלם, הם לא מוכרים בעולם. תמימי מוכרת מאד, ועל כן ככל הנראה נחסכה ממנה האלימות השגרתית. אבל, כמסתבר, לא מוכרת מספיק כדי שייחסכו ממנה רמיזות על אונס. זו רמת האנשים שמעסיק צה”ל, וזה המקסימום שהוא מסוגל לעשות במקרה שבו כל זרקורי העולם מופנים אליו: איומי אונס, אבל – לפי המלצת כספית – במחשכים.

לפני מספר שבועות חתמה תמימי על עסקת טיעון, במסגרתה היא תשב עוד ארבעה חודשים במאסר ולא תצטרך לשבת במעצר עד תום ההליכים, עליו התעקשה התביעה. כנראה שלא נדע כמה תרמה החקירה של אביעד גרוס, קצין אמ”ן לטענתו, להחלטתה של תמימי לחתום על הסכם טיעון; אבל החקירה הזו מטילה צל אחר על התעקשותה של מערכת המשפט הצבאית לנהל את המשפט במחשכים – סליחה, בדלתיים סגורות – וזאת כשהיא טוענת שההחלטה היא לטובתה של תמימי. הדבר האחרון שהצבא המוסרי ביותר בעיני עצמו היה צריך הוא חקירה נגדית של גרוס.

עו"ד לסקי הגישה את התלונה שלה ב-18 בינואר. היועץ המשפטי לממשלה העביר את התלונה למח"ש, וזו הודיעה שאין בסמכותה לחקור את גרוס שכן איננו שוטר. רשויות החוק הרלוונטיות מכדררות כעת את התלונה מזו לזו, וככל הידוע ללסקי טרם נפתחה חקירה. בנוהל. אז אולי ציון שמו בפומבי של אביעד גרוס, איש אמ"ן לכאורה, יזרז משהו את ההליכים. בהתאם, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: סרטון שצץ היום מראה כיצד יורה צה”ל בראשו של מפגין פלסטיני במהלך ההפגנה מול הגדר ביום שישי. שניות ספורות לפני הירי, המפגין מניף את ידיו – הוא קורא להמונים להצטרף אליו. מיד לאחר מכן צלף עברי מכניס לו כדור בראש. זו לא טעות, זו מדיניות: צה”ל יורה כדי להרוג במה שהוא מכנה “מסיתים ראשיים.” אלו הפקודות. ואלו פקודות שהן פשע מלחמה הן מצד המורים והן מצד המבצעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ואתא שוחט

כמה הערות על טבח יום האדמה 2018

א. חמושינו האמיצים הרגו אתמול (ו’) 16 פלסטינים, רובם המכריע בלתי חמושים, ופצעו למעלה מאלף מהם באזור גדר ההפרדה הסמוך לגדר. למעשה הזה, ירי במפגינים בלתי חמושים, אין שם אלא טבח. התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על “אירועים” או “תקריות”, אבל זה היה טבח. חלקים מהתקשורת הישראלית עודדו את הטבח מראש: אטילה שומפלבי פינטז על 50 עד 100 הרוגים.

ב. הטבח היה ידוע מראש. צה”ל הודיע על כוונותיו ימים ספורים קודם לאירוע עצמו. צה”ל מפעיל אש חיה לעבר מפגינים עזתים בשיטתיות: בדצמבר האחרון הוא הרג שמונה מהם. ההרג אתמול לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן, בפקודה, ובאישורו (לפחות) של הדרג המדיני.

ג. הטבח בוצע בעיקרו בתחום ההרג הקבוע של צה”ל ברצועה, מרחב של 300 מטרים מהגדר לתוך הרצועה – מרחב שצה”ל נוהג מדי פעם להכחיש.

ד. לאחר הטבח, הוציא דובר צה”ל הודעה יהירה, שבה הודיע שהכל היה מתוכנן ושהוא יודע בדיוק איפה פגע כל קליע. לרוע מזלו של השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, צץ תוך זמן קצר סרטון שחושף ירי קטלני בגבו של מפגין שנס מן הגדר. זה לא היה הסרטון היחיד מסוגו: עוד אחד הגיע כבר אתמול. לאחר שהבינו שהציוץ שלהם מסבך אותם באחריות לרצח, מיהרו השלומיאלים של דו”צ למחוק אותו. אבל הם שכחו שיש בעולם צילומי מסך (התודה לבצלם).

idf

ה. האדישות של הציבור הישראלי מעידה שלפלסטינים עזתים אין, מבחינתו, שום צורת מחאה מותרת על המצב שבו הם נמצאים. נזכיר: ישראל מטילה מצור על רצועת עזה במשך יותר מ-12 שנים. רשמית הוא החל בשל נצחונו של החמאס בבחירות 2006. עוד קודם להטלת המצור, מנעה ישראל הוצאת סחורות מהרצועה – היא החלה בכך עם ההתנתקות ב-2005, כשבלמה את יצוא יבול התותים של אותו סתיו. ישראל חונקת שני מיליוני עזתים שרובם לא בעלי זכות הצבעה בבחירות של 2006 כתגובה על כך שהעזו להביע את דעתם הפוליטית. מדי כמה שנים, מבצעת ישראל טבח המוני בעזה באמתלה בטחונית כזו או אחרת, אבל בצה”ל יודעים שלישראלים אין בעיה עם טבח עזתים גם בלי אמתלה כזו. הציבור הישראלי מעדיף לא להתייחס לקיומה של עזה, כי עצם קיומה מפריך את התפיסות הימניות על ניהול הסכסוך ומכריח ישראלים להתמודד איתו. עזתים, מבחינת ישראל, הם תזכורת לא נוחה לקיום הסכסוך ולמורכבות שלו; עצם התזכורת די בה כדי להפוך אותם, מבחינת רוב הציבור, לראויים למוות. העזתים, מצידם, למדו אמת מרה מפרשת המרמרה: אין מקילים את הסגר אם אין קבר במורד. ההרוגים של אתמול יאלצו, בגופם ודמם, את ישראל להתיר קצת את הרצועה סביב צוואר העזתים.

ו. כאן המקום להזכיר שוב: חמושי צה”ל אינם חיילים ואינם נמצאים בשדה קרב. הם קלגסים שתפקידם הוא דיכוי אוכלוסיה עוינת. או, במילים אחרות, פושעים. אין שום גבורה במעשיהם וצריך לפקפק קשות בכך שיש בהם תועלת בטחונית.

ז. ובעוד 18 שנים בערך, על פי המחקרים, יבינו הרוצחים מאתמול מה הם עשו. הם יבינו שהם ירו באנשים לא חמושים. אז לא תעמוד להם ההגנה של “רק ביצעתי פקודות.” אז תקרוס גם ההדחקה. אז הם יבינו שהם סובלים מדחק פוסט טראומטי. המדינה, כרגיל, תזרוק אותם לכלבים. אלמלא היו אלה שכנינו ושלוחינו, היתה בכך הנאה מרירה שסוג מעוות של צדק נעשה. בינתיים, הישראלים מעדיפים לא לדבר על המחיר הזה. מותם של עזתים הוא סוג של פיצוי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני חוזר ל”שווים אך נפרדים”

ארכיבישוף תעשיית השקרים חושב שפלסטינים ישראלים צריכים להגביל את עצמם לקהילותיהם. ובכן, יש כאן כמה בעיות

פרשת כפר ורדים, שבה עשרות תושבים פלסטינים ישראלים זכו במכרז בישוב שרובו יהודי, עוררה סערה בישוב. ראש המועצה המקומי מיהר להודיע שהוא ציוני ועל כן הוא מקפיא את המכרזים. בן דרור ימיני, תועמלן מוביל של עליונות יהודית, מיהר להתייצב לצידו בטורו בסוף השבוע.

ימיני ירה טיעונים מן הגורן ומן היקב: בג”ץ פסל פעם את בקשתו של יהודי, אחד אביטן, שרצה להתגורר בישוב בדואי דווקא (ימיני נמנע מלציין את העובדה שהתיק בן 30 שנים, ושפסק הדין מצא שאין שם אפליה לאומית או דתים כי גם מוסלמים שאינם בדואים לא היו רשאים לרכוש את הקרקעות); ברמת אביב תושבים לא אוהבים את החרדים; ביבניאל סובלים מן הברסלבים; בערב הסעודית אין כנסיות; לתושבים היהודים בכפר ורדים אין בעיה עם סתם פלסטינים ישראלים, אבל הם לא אוהבים כאלה עם בורקות וכשאלה יופיעו ברחובות “זה לא יהיה כפר ורדים”; לחילונים אין בעיה עם דתיים אבל יש להם בעיה עם חרדים; ומכאן שלא, אסור שזה יקרה. כותרת המאמר היא “לא הבטחנו לכם כפר של ורדים.” גם לישובים קטנים, כותב ימיני, יש זכות להגדרה עצמית. הוא אפילו מנסח כלל: “יש להעניק זכויות רק למי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שישמור על זכויות המיעוט כאשר הוא יהפוך לרוב.”

ננסה לפרק את הטקסט.

א. נתחיל מהפרקטיקה. הכלל שקובע ימיני הוא לא גול עצמי, הוא כדור 44 לרקה. אם יש תנועה שלא עומדת בכלל של “מי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שתשמור על זכויות המיעוט כאשר היא תהפוך לרוב”, זו התנועה הציונית. עם הקמת המדינה, גירשה התנועה הציונית חלק נכבד מתושבי המקום, שרובם לא היו מעורבים אקטיבית בסכסוך, ואחר כך, באמצעות שורה של חוקי גזל ועוול, תפסה את רוב אדמותיהם של הנותרים. עד היום היא מפלה את התושבים הללו. על פי ההגיון של ימיני, יש לשלול את זכויותיהם של הציונים.

ב. אם נעבור לתיאוריה של הכלל הזה, אז יש כאן שתי בעיות:

1. אין לנו שום אפשרות לדעת איך אנשים יתנהגו במצב עתידי, משום שיש יותר מדי משתנים ואנחנו לא ממש מוצלחים בחיזוי אפילו של יומיים קדימה. כשימיני טוען שהתושבים הפלסטינים העתידיים של כפר ורדים לא יתנהגו בהדינות כלפי המיעוט היהודי העתידי, הוא כופה עליהם את הרהורי ליבו. ככל הנראה הוא מבצע פרויקציה: מאחר והוא יודע איך התייחסו הציונים אל הפלסטינים, הוא מניח שיחסם יהיה זהה.

2. אנחו לא יודעים, וגם בן דרור לא יודע, מי הם התושבים העתידיים של כפר ורדים. ימיני חרד מ”בורקות ברחובות.” אבל ממה שאנחנו יודעים, ההגירה מהישובים הפלסטיניים לישובים יהודיים היא בעיקרה הגירה של מעמד בינוני. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יהיו “בורקות”, אבל בן דרור כבר שם אותן מראש על כתפי הנשים.

ג. גם לנשים חובשות בורקה, לבעליהן ולילדיהן מגיע דיור ראוי. התיעוב של ימיני כלפי “חובשות בורקות” לא אמור לשלול את זכויות היסוד שלהן.

ד. בן דרור בונה פה את מערכת האפליה הקלאסית: שונים אך נפרדים. זה לא טוב שאנשים מקבוצות שונות יחיו זה לצד זה, אומרים הגזענים מאז ומתמיד, ועל כן הם צריכים לחיות בנפרד. כמובן, אנחנו אנשים הגונים ולכן ניתן להם בדיוק את אותם התנאים שמקבלים האנשים הלבנים. אנחנו לא חלאות.

היסטורית, “נפרד אך שווה” היה שם נוצץ למערכת עוול. ובן דרור צריך לדעת שזה גם המצב כאן, משום שאנחנו מכירים את ההיסטוריה של ישראל. לרוע המזל, המדינה הציונית מתקיימת כבר כמעט 70 שנה, ולאורך כל שנות קיומה היא היתה מערכת של אפליה. היא שדדה את הפלסטינים, בדגש על אדמותיהם, ואחר כך התעללה במזרחים, אתיופים, וכעת היא מתעמרת במבקשי מקלט. האפליה בנויה לתוך המערכת, משום שהיא מיועדת לשרת “יהודים”, ויש לה הגדרות למי זה יהודי ועוד יותר מכך, מיהו יהודי “טוב.”

אילו היה ימיני רציני בכוונות ה”שונים אך נפרדים” שלו, הוא היה דורש מממשלת ישראל לפתור את הבעיה על ידי הקצאת עתודות קרקע לישובים הפלסטיניים, כמו גם להקצות להם תקציבים ומשאבים כדי להביא את הישובים שלהם לרמת הפיתוח של ישובים יהודיים. אבל, כמובן, זה לא מה שקורה.

אחרי הכל, המטרה של הציונים מהמרכז הרדיקלי איננה שוויון: המטרה שלהם היא לשמר כמה שיותר מהגזל הציוני בידיים של יהודים. ימיני יודע שאם הוא ידרוש מממשלת ישראל להעביר אדמות לידי הישובים הפלסטיניים, יקרו שני דברים: א. הממשלה תתעלם ממנו בבוז וב. הוא יוגדר כשמאלני מסוכן.

הוא יודע, שהרי איננו טיפש, שמשוואת ה”שווים אך נפרדים” שלו לא רק גזענית אלא גם שקרית: הפלסטינים הישראלים אינם זוכים ליחס שווה. הדרישה של ימיני בפועל היא להפריד אותם ולמנוע מהם שוויון. הם לא אזרחים שווים, הם אזרחים נסבלים. בלשון נקיה קוראים למערכת כזו אפרטהייד. אבל ימיני הקדיש את הקריירה שלו ב-20 השנים האחרונות להכחשת המציאות הישראלית ולטענה השוצפת שדיבורים על אפרטהייד ישראלי הם אנטישמיות או דמוניזציה.

אז מה נשאר? לומר שהאנשים שמופלים הם לא נחמדים (”לובשי בורקות”), ולומר שגזענות איננה גזענות כי לא ייצא שום דבר טוב מכך שאוכלוסיות יתערבבו. בקצרה, ימיני נסוג לטענות של גזעני דרום ארה”ב בשנות ה-50 בנסיון נואש להפנות את תשומת הלב מהעובדה שכרגיל, התעמולה הזו מכסה על סוג של משטר אפרטהייד.

אחר כך הוא יאמר לנו שהציונות היא תנועת שחרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האינקוויזיציה, הפרקליטות מאחוריך

הפרקליטות נוקטת בטיעונים עתיקים אך מוכרים בפרשת עינוי עציר

בעקבות הרצח בדומא, עצרו השב”כ והמשטרה מספר חשודים. אחד מהם הוא א’, קטין בעת הפשע שמואשם כעת בשורה של עבירות, כולל תכנון הרצח בדומא ומעורבות בהצתה בכנסיית דורמיציון בירושלים. יש לי את הספקות שלי ביחס לתיק דומא – התיק של הפרקליטות מפיל יותר מדי עבודה על נאשם אחד, עמירם בן אוליאל, ויש סיבות טובות להניח שלפחות חמישה אנשים היו מעורבים – אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא, כרגיל בחקירות בטחוניות, הוא עינויים.

השבוע נערך דיון במשפט הזוטא שבו טוענים א’ ובן אוליאל שהם עונו ועל כן ההודאות שמסרו פסולות. על העינויים שעבר א’, על חוסר ההגנה שקיבל ממערכת המשפט ועל השימוש השקרי בתואנת “פצצה מתקתקת” כבר כתבתי כאן. א’ עבר את מה שמכנים השב”כ והפרקליטות בלשון נקיה “חקירת צורך”: היא כוללת לרוב סטירות בפניו של העציר כשפניו מכוסות, “לחיצה על אזורים רגישים”, הושבה על כסא ללא משענת בעוד רגליו של העציר כבולות לכסא וכיפוף גבו לאחור. השיטה האחרונה מכונה בלשון נקיה stress position ומשמעה בפועל סוג של צליבה: הפעלת לחץ על שריריו של העציר עד שאיננו יכול יותר.

א’ תיאר זאת בעבר כך: “עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” לבני משפחתו אמר א’ כי ניסה להתאבד אך הבין שלא יצליח. פסיכיאטרית שבדקה את א’ מצאה שהוא מפגין סימנים מובהקים של “הפרעת דחק חריפה. כמו כן עלו בבדיקה סימני דכאון [ו]תסמינים פוסט טראומטיים שמחריפים והולכים.” חוות הדעת הזו מצוטטת בידיעה של יפעת ארליך במוסף השבת של “ידיעות אחרונות” היום (ו’).

אני לא יודע מה א’ עשה. יכול להיות שהוא אשם במה שמיוחס לו. לא יודע. אני יודע איך הגיבה הפרקליטות: לטענתה, חלק מההודאות של א’ ובן אוליאל “ניתנו בין ‘חקירת צורך’ אחת לשניה, ולא במהלך הפעלת הכוח עצמה, ולאחר שניתן לנאשמים זמן לנוח מהחקירה, ולכן ההודאות קבילות.”

וכשקראתי את המשפט הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המכתב האחרון של עצור בידי ציידי מכשפות במאה ה-17 בגרמניה, מכתב שהוברח מהכלא: “לא עשיתי דבר ממה שהם מאשימים אותי בו. הם מענים אותך עד שתגיד מה שהם רוצים…” על ההופעות שלו בבית המשפט, שבהן העיד שלא עונה, כתב שלפני שיצא לבית המשפט, היה המענה אומר לו “אם חשבתי שהכאבתי לך, דע שאם לא תתנהג כראוי, תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך.” בית המשפט לא יכול היה לקבל הודאות שנגבו בעינויים; על כן היה צורך בפיקציה על פיה הנאשם התוודה בסוג של רצון חופשי. המכתב ההוא נגמר ב”זכרי אותי כפי שהייתי.”

תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך: זה כלי העינויים הראשי. דע לך, אומר חוקר השב”כ, שאף אחד לא יוציא אותך מכאן. אם תתלונן, רק יהיה רע יותר. “אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר,” השתנק א’ בבית המשפט לפני שהשופט ציווה להחזירו לידי מעניו. והפרקליט של מדינת ישראל מסביר בלשון חלקות שהכל כשר, ההודאה תקינה: היא נמסרה כשהנחקר לא היה במצב צליבה אלא כשניתן לו לנוח, ועל כן, בלשון עורכי הדין של האינקוויזיציה, “לא בעת הכאב עצמו.” הפחד מן הכאב העתידי הוא גורם מרכזי בחקירת עינויים: על כן התחילה האינקוויזיציה את החקירה לא בעינויים עצמם, אלא ב”הצגת המכשירים” לנחקר. זה ירסק לך את העצמות, זה ימתח לך את הצורה, כשזה ייגע בך תבקש את נפשך למות, ואתה לא רוצה לדעת בכלל מה יקרה לך כשנדחוף את זה לעכוז שלך. למה לך? דבר עכשיו. ובחלק ניכר של המקרים, זה בדיוק מה שקרה.

יכול להיות שא’ הוא מפלצת שתכננה רצח בשריפה של משפחה. לעולם לא נוכל לדעת אם זו האמת, כי כבר אי אפשר יהיה להגיע אליה: זה טיבם של עינויים שהם לא מאפשרים יותר להגיע אל האמת. עכשיו נותרנו עם אמת אחת, שאפילו הפרקליטות לא חולקת עליה: א’ עונה. חוקריו שברו את צלם האדם שלו – חשבו על המילה הזו, “שבירה” – כדי להוציא ממנו הודאה.

עינויים הם פשע נגד האנושות. הם פשע שאין לו שום הגנה. “חקירת הצורך” של השב”כ והפרקליטות מראה כיצד משחית ההיתר לענות את המערכת כולה. הוא מתחיל במקרה – התיאורטי תמיד – של “פצצה מתקתקת”, והמשמעות המקורית של המושג “הגנת הצורך” היא שבמקרים של סכנת חיים החוקר רשאי לענות כדי להוציא מידע מציל חיים, ואם יועמד לדין תעמוד לו “הגנת הצורך.” א’ עונה, גם לטענת חוקריו, לאחר שהרצח בדומא כבר בוצע. אין פה שום "צורך." העינויים נועדו לחפות על חוסר היכולת של חוקרי השב”כ לפצח תיקים מבלי לענות.

לא’ יש סוג של מזל. הוא יהודי, וממגזר מקומבן. אם היה פלסטיני, לא היינו שומעים עליו אפילו כאות ראשונה. הוא ודאי לא היה מקבל כפולת עמודים ב”ידיעות אחרונות.” סביר להניח שא’ לא היה מוטרד יותר מדי מעינוייהם של פלסטינים. זה לא משנה: א’ הוא אדם ועומדות לו זכויות האדם, גם אם הוא שולל את אלה של אחרים. מי שמניח למערכת המשפט שלו לקבל עינויים כי זה “נושא בטחוני” וממילא האדם המעונה כנראה מתועב שוכח, ראשית, שהעציר הוא חשוד; שנית, שהחוק אוסר על עינויים; ושעינויים תמיד זולגים. הם תמיד קיצור הדרך שקורץ לחוקר. וכשמופעלים עינויים, הם נמשכים “עד שתגיד מה שהם רוצים.” וכשאתה אומר מה שהם רוצים לשמוע, הפושע האמיתי כנראה מתהלך חופשי.

בסוף המאה ה-17, האינקוויזיציה הגיעה למסקנה שעינויים לא עובדים. מערכת המשפט הישראלית מפגרת אחרי האינקוויזיציה, מרצון ומידיעה, ב-300 שנים. אני לא יודע אם א’ הוא פושע. המענים שלו, ולא פחות מכך הפרקליטים שלהם, ודאי פושעים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אם תדפוק אותי בשנית

מה פסול בהצעת החנינה לנתניהו

בשבועות האחרונים עולה הדרישה לעסקת חבילה: ראש הממשלה, אשתו וגמאל יקבלו חנינה על כל העבירות שביצעו, ובתמורה יתחייב נתניהו לפרוש מהחיים הציבוריים. ההצעה התחילה, למיטב הבנתי, אצל בן דרור ימיני, המשיכה אצל נדב אייל ובסוף השבוע הצטרפה גם איריס לעאל.

יש כמה טיעונים בעד חנינה כזו. ראשית, חנינה שמטרתה היא סגירת פצע ציבורי מדמם היא מנהג עתיק. האתונאים העניקו חנינה כללית בעקבות הפלת משטר השלושים הנורא (ואחר כך מצאו דרך לעקוף אותה ולהפטר מסוקרטס). עם שוב המלוכה לאנגליה, הוענקה חנינה כללית (עם מספר חריגים) על הפשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים. בצרפת הוענקה חנינה כללית לכל החשודים בפרשת דרייפוס, מתוך הכרה שהצורך להעמיד אותם לדין יקרע את הציבור, שגם כך היה קרוב מאד למלחמת אזרחים, ברמה בלתי נסבלת. בשני מקרים מפוקפקים יותר ומודרניים יותר, העניק הנשיא ג’ראלד פורד חנינה לקודמו, ריצ’רד ניקסון, במטרה “לסיים את הסיוט הלאומי הארוך שלנו”, כדבריו; ובהשען על חנינה זו, העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה לרוצחי השב”כ ולמטייחי הרצח בפרשת קו 300.

תומכי רעיון החנינה לנתניהו מצביעים, בצדק, על כך שלנתניהו אין שום מעצורים ושאם הוא יצטרך להלחם על חייו הוא ינקוט בשיטת “המדינה או אני”, ויגרום נזק גדול ככל שיוכל למה שנשאר מהשם הטוב של רשויות החקירה והתביעה. אריה דרעי יהיה ככלב המת לעומת שאגת האריה שלו. ומעבר לכל, מרחף החשש שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, פשוט לא מסוגל להגיש תביעה רצינית נגד נתניהו; ושאם תוגש תביעה, היא תוגש בחדלון כזה, שנתניהו עוד עשוי לחמוק מעונש. כל אלה טיעונים ראויים, ואף על פי כן יש לנהל משפט ראיות כנגד בנימין נתניהו, לא להגיע איתו לעסקת טיעון ועל אחת כמה וכמה לא להגיע לחנינה.

הסיבות לכך פשוטות. ראשית, אין שום סיבה להאמין שנתניהו יעמוד בהסכם. הוא עשוי, כמו קצב, להגיע לעסקת טיעון ואז לסגת ממנה – וההתמחות של שי ניצן היא בהסברה מדוע אי אפשר היה להגיש כתב אישום חריף יותר. לקצב זה התפקשש. לנתניהו זה יכול לעבוד. גם אם יקבל נתניהו חנינה, אין שום סיבה להניח שהוא יעמוד בתנאיה. מי ימנע ממנו לשוב כעבור שנה לחיים הפוליטיים ולטעון שתפרו לו תיק ושלא היתה לו ברירה? אחרי הכל, הוא טוען כבר עכשיו שמאלצים את עדי המדינה להעיד נגדו. נתניהו פרש מהחיים הפוליטיים, נזכיר, ב-1999, לאחר תבוסתו; מיד לאחר מכן הסתבך בפרשת עמדי; היועץ המשפטי הרחמן אליוקים רובינשטיין נתן לו לחמוק מעונש ופרסם “דו”ח ציבורי”; שנה לאחר מכן כבר שב נתניהו לפוליטיקה.

החוק הישראלי לא מאפשר לכרוך חנינה בהתחייבות לפרוש מהחיים הםוליטיים. חנינה היא מוחלטת. לאחריה, אי אפשר יהיה לשוב ולהעמיד לדין את נתניהו על העבירות שביצע – ואם ישוב לחיים הפוליטיים, ואין סיבה טובה להניח שלא יעשה זאת, לא תהיה שום דרך למנוע ממנו להתמודד. כלומר, הנסיון לרפא את הפצע עשוי להוביל לפצע עמוק יותר.

מעבר לכך, עצם הענקת החנינה תיצור מצב משפטי בלתי נסבל של “אנשים שגדולים מדי מכדי לעמוד לדין.” ברור לכל המהרהר בכך שהעקרון של שוויון בפני החוק היא במידה ניכרת פיקציה: אם אתה עורך דין עשיר, לא תועמד לדין על הריגה אם תדרוס אם עניה ובנה ותצא מהכלא אחרי שמונה חודשים. אם אתה איש ציבור, פתאום כל השופטים יתחילו להזכר ברעיון של “היסוד הפלילי” במעשה הפלילי מאד שביצעת. ואף על פי כן, הפיקציה הזו חיונית למשטר דמוקרטי וקריסתה לעין כל תערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.

כמו כן, כדי להסיר את ענן הקונספירציות שמפיצים תומכי נתניהו – ביניהם בולטים, לחרפתם, אם הם עדיין זוכרים מהי בושה, חברי מגזר חובשי הכיפות הסרוגות – יש צורך ציבורי בחשיפה של כל הראיות כנגד נתניהו בכל אחת מהפרשות. אנחנו צריכים לדעת מה קרה בבזק, מה קרה בפרשת הצוללות, מה בדיוק קרה עם מוזס. אחרת הקונספירציות ימשיכו ללוות אותנו שנים ארוכות – ונתניהו צפוי להשתמש בהן כדי לחזור לשלטון. ראיה, צריך להזכיר, היא כזו שנבחנה בבית משפט ובפומבי; כזו שהוצגה ושעורכי דין יכלו לערער עליה.

הבית הישראלי צריך טיהור, לא טאטוא מתחת לשטיח. אכן, תהיה לא מעט קורת רוח בהבטה בפרצופו של נתניהו שעה שהוא צריך לבקש חנינה מהנשיא רובי ריבלין, אבל זה לא טיעון מספק. נתניהו דפק אותנו פעם אחת, בפרשת עמדי; זו אשמתו. אם נניח לדפוק אותנו בשנית, זו תהיה אשמתנו.

(יוסי גורביץ)