החברים של ג'ורג'

מוסר כנופיה

לדרישה “לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” יש שם: אומרטה. זה קוד המוסר הישראלי היום, וצריך לשבור אותו

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף את שוברים שתיקה בסוף השבוע, ובאותה הזדמנות גם את התנועה הקיבוצית על כך שנתנה לשוברים שתיקה זכות דיבור. כלי התקשורת שהתייחסו לכך נמנעו, כמקובל, מלציין את העובדה שלפיד הוא חשוד בפשעי מלחמה שתוקף את האנשים שאספו ראיות על הפשעים עליהם הוא אחראי. כחלק מהנסיון שלו לפנות לימין הקיצוני, כתב לפיד ש”כי זה התפריט שמציע הארגון המשמיץ הזה לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.”

נניח עכשיו לעובדה שצה”ל כבר הודה שהוא פתח בחקירות על סמך חלק ניכר מהעדויות של שוברים שתיקה, ונניח עכשיו לעובדה שהאפס שהתגלם בבשר לא רוצה להכנס עם שוברים שתיקה לתחרות בנושא אמינות בדיווח על עובדות. מה שהיה מעניין לדעתי בכל הנושא היא כמות התגובות של אנשים שאמרו שכל זמן ששוברים שתיקה דיווחו על מה שמתרחש בצבא בתוך ישראל, לא היתה להם בעיה עם זה, אבל כשהם התחילו לדווח על מה שצה”ל עושה בעולם, הם הפכו לבוגדים. זה סנטימנט רווח מאד, והוא משתלב עם אמירה אחרת של לפיד לאחרונה, על פיה הוא יתקוף את הממשלה רק בעברית, אבל לא באנגלית.

מה אומרת התפיסה הזו? היא אומרת שאסור לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. אנחנו כולנו חברים בכנופיה, יש לנו קוד שתיקה. אנחנו יכולים לדבר על מה שקורה בינינו ובין עצמנו, אבל לעולם, לעולם, אסור לנו לדבר על זה עם זרים. המאפיה קוראת לקוד הזה אומרטה; הורים פדופילים קוראים לו “הסוד שלנו”; וצה”ל קורא לו “רעות.”

וזה, כמובן, הקוד ששוברים שתיקה יוצאים נגדו – בעצם המהות של שמם. אבל מה רוצים האנשים שאומרים שאנחנו צריכים לסתום את הפה? הם טוענים – ספק אם הם מאמינים לעצמם – שאם הביקורת תושמע בעברית, גם יטפלו בה. וזה בולשיט.

זה בולשיט לא רק משום שאנחנו מכירים את צה”ל, לא רק משום שלפיד תוקף את שוברים שתיקה כאשר הם מדברים בעברית לקהל ישראלי, אלא משום שאת הכיבוש אי אפשר לסיים מתוך ישראל. הוא יסתיים רק באמצעות לחץ בינלאומי.

מי שרוצה דוגמא עדכנית, יוכל לקבל אותה בפרשת סוסיא. מדובר בכפר פלסטיני של פלאחים עניים, שיושבים במערות שם מאז ימי הטורקים. למרות שיש להם מסמכים המעידים על כך, ולמרות שאם ההתנחלויות פליאה אלבק הכירה ב-1982 בקיומו של הכפר, הם נושלו מאדמתם ב-1986. הקימו שם התנחבלות במסווה של “אתר ארכיאולוגי.” בשנים האחרונות מנסים אנשי רגבים, שהם עוד ארגון ימין שמבצע את הפעולות המזוהמות שממשלת ישראל לא רוצה להקשר אליהן ישירות, לפנות את התושבים שעדיין חיים באזור. המנהל האזרחי, קרי ממשלת ישראל, אמר לבתי המשפט שאין ישוב כזה, ובג”צ זיהה את תפקידו כחותמת גומי וחתם. הפינוי היה אמור להתבצע השבוע.

ואז הגיע הלחץ הבינלאומי. שרי החוץ של האיחוד האירופי כינו את גירוש תושבי סוסיא “טרנספר.” מחלקת המדינה הזהירה שלגירוש יהיו “השלכות.” ולמרות שהימין היהודי הקציף ריר וניסה להוכיח לכולם שהסטריאוטיפ עליו כשוטה משריש מדויק – בנט טען שהמחאה נגד פינוי סוסיא היא “התערבות בענייניה הפנימייים של ישראל,” נדב העצני חרחר שההתערבות הבינלאומית היא פגיעה ב”ריבונות” של ישראל – הלחץ עשה את שלו. מסמך של המנהל האזרחי, 30 שנה כמעט אחרי התרגיל של הקמת ה”אתר הארכיאולוגי,” אישר לראשונה שלמסמכים של תושבי סוסיא משנות ה-80 של המאה ה-19 יש תוקף. זה קורה, נציין, אחרי שהממשלה/המנהל האזרחי כבר הודיעו לבתי משפט כמה פעמים שלתושבי סוסיא אין זכות בקרקע שם.

כלומר, ממשלת ישראל הבינה שהיא עלתה על עץ, שאין הצער שווה בנזק המלך, והיא היתה צריכה סולם. מישהו במנהל האזרחי מיהר להושיט לה אותו: המסמכים הטורקיים של תושבי סוסיא.

אלמלא הלחץ הבינלאומי, יש להניח שכוחות הבטחון כבר היו מפנים את סוסיא עבור המתנחלים באותה ברוטליות שבה הם מפנים את אל עראקיב עבור מתנחלים דתיים. בתי המשפט הוכיחו את עצמם שוב כחותמת גומי של המפעל הציוני. רק דבר אחד בלם את מה שאפילו ממשלת ישראל נאלצה פתאום להודות שהוא עוול: לחץ בינלאומי.

ועל כן, מובן הפחד של חשודים בפשעי מלחמה כמו לפיד מפני שוברים שתיקה; מובן הזעם של פטריוטים יהודים שהתרגלו שהיפי נפש הארורים משתמשים בצינורות המקובלים ומפסידים באצילות: הבני זונות שינו את הכללים והם עברו לכלים שאשכרה עובדים.

וכך צריך. המאבק בכיבוש הוא לא משחק. יש אנשים שנפגעים בשטח כשמחאה או פעולה לא מצליחה. אז אם צריך לגרום לאלוף משנה במנהל האזרחי לשקשק מהרגע שהוא יצא מהארץ, זה מה שצריך לעשות. ואם צריך להעביר לבית הדין הבינלאומי את שמותיהם של חשודים בפשעי מלחמה, זה מה שצריך לעשות. ואם אפשר לפנות מאחז באמצעות לחץ אירופי – וכל מאחז הוא התנחלות, וכל התנחלות היא מוקד לפגיעה בזכויות אדם – ולא להסתבך שנים בבתי משפט ללא תועלת, אז מה שצריך לעשות.

הלחץ החיצוני הוא תמיד כלי במאבק. ג’ון קנדי הסכים לפגוש את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בתחילת שנות השישים, כי חשש מאד מהצורה שבה הגזענים הדרומיים נתפסים מחוץ לארה”ב, שהם מהווים נשק כבד במלחמת התעמולה של ברית המועצות. וכן, לפיד והאנשים שהוא מתחנף אליהם יקראו למי שעושה את זה בוגד.

שיהיה. זה לא כל כך שונה ממה שהם עושים עכשיו. נשרוד את זה.

ועוד דבר אחד: לפיד הוא לא היחיד שמבצע פניה חדה ימינה. חיליק בר, מזכ”ל מפלגת העבודה, הציג היום “תכנית מדינית” שמהווה בפועל נסיגה מפתרון שתי המדינות. התכנית של בר, שזכתה לגיבוי מצד ראש המחנ”צ בוז’י הרצוג, מדברת על סירוב לכל נסיגה בירושלים ועל השארת מתנחלים בגדה המערבית אחרי נסיגה ישראלית. לא היה פשוט יותר לחזור לתכנית אלון? הרי גם המטרה שלה היתה להעמיד פנים שישראל רוצה לשאת ולתת תוך שהיא מתעקשת על תכנית שברור לה שלא תוכל להתקבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ניאו-פיאודליזם

העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית

ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד

הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.

מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.

אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.

קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.

ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.

התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.

יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.

הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.

ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”

אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.

הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.

למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.

כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.

הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.

הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.

בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.

כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.

אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

גם הם במדחיקים

מפלגת העבודה ממשיכה לבגוד בכל מי שחשב שהיא מפלגת שמאל. עכשיו היא צריכה, כמו הימין, להתמודד עם השאלה: לאן הלאה?

הכנסת הצביעה אתמול (ד’) על הצעת חוק של ראשת מרצ, זהבה גלאון, שקראה לבטל את חוק החרם. הצעת החוק נדחתה, וזה היה די צפוי. רשמית, אמנם, הקואליציה של נתניהו מונה רק 61 חברי כנסת, אבל בפועל במקרים כאלה היא מקבלת תמיכה די אוטומטית של שרון גל ושאר מזילי הריר של ליברמן. מה שהיה פחות צפוי היה הרוב: 74 מול 14. 67, אם הקואליציה היתה מתאמצת, היתה תוצאה הגיונית. מאיפה הגיעו עוד שבעה?

מיש עתיד, אלא מה. ומהמחנה הציוני. אלה שמות חברי המחנה הציוני שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בחוק שמהותו היא סתימת פיות ואיסור על פעולת מחאה בלתי אלימה:

בוז’י “יצחק” הרצוג, מיכל בירן, חיליק בר, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, דניאל עטר, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, והאכזבה הגדולה – סתיו שפיר. 11 חברי כנסת של המחנ”צ, כמעט מחצית מהסיעה, הצטרפה לנתניהו ולליברמן. כנראה שגם בנושא הזה – כמו בנושא איראן, עזה, ועמדות מערכת הבטחון באופן כללי – אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ההצבעה הזו איננה יוצאת דופן. איציק שמולי מנסה כבר כמה זמן להיות השרון גל של מפלגת העבודה, ומשתיק בצעקות כל ח”כ פלסטיני שעולה לדבר. חיליק בר מצהיר בכל הזדמנות שמפלגת העבודה צריכה לפנות ימינה, לסוג של סוציאליזם לאומי. ומה שאמורה היתה להיות נבחרת מבטיחה במיוחד, כזו שגרמה לך לחשוב לרגע שאולי הפעם מפלגת העבודה לא תתנהג כמו מפלגת העבודה, הפכה לאכזבה מרה מהרגיל.

לפני כשבועיים השתתפתי בוועידה אידיאולוגית של מרצ, שהמטרה שלה היתה לבחון מחדש את דרכה של המפלגה ולשנות מה שצריך לשנות. היו דיונים שנעו בין חריפות חדה ליגיעה של דברים שכבר נאמרו אינסוף פעמים. התהליך בתחילתו ואין לי מושג איך הוא יסתיים, אבל מרצ בוחנת את דרכה. השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה עושים בנושא שתי המדינות. העמדה שלי היתה שהתוכי הספציפי הזה הצטרף למקהלה השמיימית ודוחף שם פרחים מלמטה ושצריך להתחיל לחפש פתרון אחר; אחרים לא הסכימו. מאד לא הסכימו, לעתים. יהיה המשך.

זה משהו שמפלגות אמורות לעשות בעקביות. הדיונים סביב המצע, סביב דרכה המוצהרת של המפלגה בבחירות, הם לעתים קרובות חדים ומרים. אנשים ששייכים לבית אחד רבים על מה שהם רואים כנשמתו. מפלגות אחרות בישראל כבר לא עושות דברים כאלה. הליכוד, כידוע, יצא לשתי מערכות בחירות בלי להציג מצע בכלל. במפלגות הלפידיסטיות והליברמניות אין משקל לדעתם של מי שאינם ראשי המפלגה. בש”ס וביהדות התורה יש פסאדה של היוועצות במועצת רבנים. המצע של הבית היהודי הועתק מהמצע של האיחוד הלאומי כמעט בלי שום שינוי, אם כי בדרכה המוגבלת מאד יש במפלגה הזו ויכוחים סוערים. עד הימים האחרונים של מערכת הבחירות אי אפשר היה להוציא מהרשימה המשותפת מצע משותף, כי לא היה כזה. היו נקודות למצע, חלקן נועזות למדי, אבל לא מצע, וכמובן שלא היתה ועידה אידיאולוגית משותפת. להגנתה של הרשימה המשותפת ייאמר שלא היה לה די זמן, ושנסיון לארגן ועידה כזו ערב הבחירות היה יכול להוביל לפיצוץ. חד”ש, למשל, מחזיקה בעמדה של שתי מדינות לשתי עמים, שהיא העמדה של החלטת החלוקה ב-1947; לגמרי לא במקרה, זו היתה העמדה של סטאלין. בל”ד, מצד שני, נראית קרובה הרבה יותר לרעיון המדינה האחת.

אני מתקשה להזכר בוועידה אידיאולוגית שערכה העבודה שמשכה תשומת לב מאז 1992, כשאברום בורג הצליח להעביר החלטה בעד “הפרדת הדת מהפוליטיקה.” הנחת היסוד מאז 1993 היתה שהעבודה מתייצבת מאחורי הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות, אבל יש פחות ופחות סימנים לאיזשהו עניין שלה בנושא.

העובדה שהסכם אוסלו נכשל היא אולי האלבטרוס הכבד ביותר סביב צווארו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי. עד שהוא לא יתמודד עם העובדה שההסכם הזה נכשל, ושצריך להציב משהו אחר במקומו – לא, ובהתמודדות אני לא מתכוון ל”אבל נתניהו והימין אשמים” – הוא לעולם לא יצליח לשוב לשלטון. במפלגת העבודה מעדיפים להתעלם מהנושא הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושאם הם יחקו את הימין, יצווחו שהם דווקא ציונים, וינסו להתעלות על מופע הקופים המעופפים של ינון מגל, הם ייתפסו בציבור כ”ימניים.”

הבעיה היא שהציבור לא מטומטם (זוכרים? זה הבסיס לשיטה הדמוקרטית.) הוא יכול להיות עיוור, הוא יכול להתפס להתקפי לאומניות מטורפים, אבל הוא לא טיפש. הוא מזהה זיוף מקילומטר והוא יודע שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו. במשך 25 שנים מפלגת העבודה אומרת לעצמה שהיא צריכה לשקר לציבור. זה שקר אציל, היא לוחשת לעצמה. הבעיה היא שהציבור לא קונה אותו.

לחיליק ברים יש טוטם: יצחק רבין. הם מנופפים בו כאילו הוא רלוונטי למשהו. הם אומרים שהוא איגף את שמיר מימין ב-1992 וכך ניצח. ובכן, הם משקרים קודם כל לעצמם. רבין ניהל קמפיין כוחני מאד ב-1992, כן, אבל הוא לא ניסה לעקוף את שמיר מימין. היתה לו סיסמה אחת והוא הלך עליה בכל הכוח: אנחנו כאן, הם שם. הוא החל להשתמש בה אחרי הרצח של הלנה ראפ בבת ים והמהומות שבאו בעקבותיו. צריך להוציא את עזה מישראל, הוא שב ואמר.

מה שקרה עם המדיניות הזו אחר כך – היא יושמה במידה ניכרת – הוא מחוץ לטווח של הפוסט הזה. אבל לרבין לא רק היתה מדיניות: הוא היה משהו שלמפלגת העבודה לא יהיה עוד לעולם. הוא היה גנרל מנצח. הוא היה האדריכל של מלחמת ששת הימים. זה, הרבה יותר מהעבר שלו כראש ממשלה ושר בטחון, היה מה שהוביל לנצחון שלו.

לא יהיה עוד כזה, משום שצה”ל לא מנצח יותר. הוא לא מנצח יותר בדיוק משום שמפלגות כמו מפלגת העבודה הזניחו את חובתן לומר לציבור הישראלי שאנחנו בסכסוך עממי, סכסוך שאין לו פתרון צבאי.

שימו לב: הימין כבר לא מדבר על פתרון. מה שיש כרגע - הריצה המדינית במקום, הדיכוי הצבאי הנמשך בשטחים – הוא מבחינת הימין היהודי המצב האופטימלי. אין לו הצעה טובה יותר. לא יכולה להיות לו, מסיבה אחת: הוא לא יכול לוותר על יהדותה של ישראל (כלומר, על היותה מדינת האדונים היהודים) והוא לא יכול להסיר התנחלויות. כל מה שיש לו הוא מלחמות ברמה נמוכה לנצח נצחים, או עד שהוא יצליח להשלים את הטרנספר השקט שלו. עכשיו מצטרפת למקהלה הזו, בינתיים ככינור שני, גם מפלגת העבודה.

אז למפלגת העבודה לא יהיה עוד רבין פשוט משום שלא תהיה עוד מלחמת ששת הימים. המקסימום שהיא יכלה לקבל הוא גבי אשכנזי, לוחם ברוטלי שטוב בלהרוג אזרחים אבל לא ניצח מישהו אי פעם (למעשה, הוא הוציא תיקו מול החמאס, ומול חיזבאללה הוא הובס.) השאלה, חברים, היא לאן הלאה.

מה הפתרון שלכם? אתם יכולים להצטרף ללהקת הזאבים של הימין. זה כנראה יקנה לכם עוד כמה שנים. אבל רבאק, אתם לא אמורים להיות אוסף עסקנים נוסח הגמדים של לפיד או המריונטות של ליברמן. אתם אמורים להיות מעל לציניות הזו, להציג איזשהו חזון.

ולא, אתם לא יכולים להציע מדינת כיבוש נצחי עם שגשוג ליהודים בלבד. זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. ההוצאות של הכיבוש גדלות כל הזמן והצבא גם ככה גדול מדי על ישראל. מה גם שאיך לומר, יהיה לכם קשה מאד להציג את זה בעולם; ואתם הרי משווקים את עצמכם כמי שמסוגלים לדבר איתו, בניגוד לנתניהו. אתם יכולים ללכת על מה שציפי לבני אהבה – לזייף תהליך שלום כדי להרגיע את העולם בזמן שהכיבוש נמשך כסדרו – אבל גם זה כבר לא כל כך מחזיק. הכל מצריך יותר מאמצים.

אז מה אתם רוצים, חברים? אתם לא יכולים רק לומר “אנחנו נעשה עבודה טובה יותר.” כן, זה כנראה נכון, כי רבאק – בצד השני יש לנו את דני דנון ומה-שמו מזוז ואת הסרסור וסוחר הסמים חזן. אתם צריכים לומר מה אתם רוצים לעשות. רבין, שאתם מתיימרים לחקות, אמר “אני אנווט, אני אחליט.” לכם אין את האומץ להחליט ולנווט.

הציבור הישראלי עסוק בהדחקה עמוקה. הוא לא רוצה לראות לאיפה הוא הגיע. התפקיד שלכם הוא לא להיות enablers שלו בפסיכוזה הזו, אלא להתוות דרך החוצה. אם אתם לא מסוגלים, אם כל מה שאתם יודעים להיות או – גרוע מכך – רוצים להיות הוא ליכוד ב’, עשו לנו טובה ורדו סוף סוף מהבימה ההיסטורית. אתם לא חלק מהפתרון, אתם חלק מהבעיה.

עוד דבר אחד: נושא בתי דריינוף עולה לכותרות בימים האחרונים והוא צפוי להיות לוהט למדי בשבוע הקרוב. הנה פוסט שכתבתי עבור יש דין בנושא, שמסכם את כל הנקודות שהתקשורת היהודית מעלימה: שמדובר באדמה פלסטינית פרטית; שמדובר בהעברת שטח שנתפס תפיסה צבאית לשימוש פרטי יהודי; ושהמדינה שינתה את עמדתה שוב ושוב כדי לרצות את העבריינים. כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי נוכלי גבעת האולפנה ולא היה לכם את מי לשאול.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מדינה יהודית ופיראטית

ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל הבהיר היום שהוא חושב כמו rogue state, ואף אחד לא מצמץ

מועצת הבטחון של האו”ם לקחה היום (ב’) מבנימין נתניהו את הדחליל החביב עליו, ההשוואה של הסכם עם איראן להסכם מינכן, וזרקה אותו לערימת האשפה של ההיסטוריה: היא אימצה את ההסכם והורתה על הסרה של חלק מהסנקציות על איראן. מעבר לפרכות האחרות של ההשוואה עם מינכן (איראן כמעצמה האזורית גרמניה הנאצית, שארה”ב, בריטניה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואחרות משקשקות ממנה? באמת?) מגיעה עכשיו פרכה סופית: הסכם מינכן היה הסכם בין מעצמות, בעוד שמועצת הבטחון העניקה להסכם עם איראן את הגושפנקא הגבוהה ביותר של הקהילה הבינלאומית.

ומה עושה ראש הממשלה של ישראל, שמכהן גם כשר החוץ שלה? הוא פונה בקריאה לקונגרס (מה קרה, לא יכול היה לקושש הזמנה לנאום? או שהוא נואם שם רק בעת בחירות) שלא להפסיק את הסנקציות על איראן. “החלטת מועצת הבטחון איננה סוף פסוק,” אמר שר החוץ בקול בריטון עמוק, “כל עוד הסנקציות של הקונגרס האמריקאי בתוקף, איראן תצטרך לעשות ויתורים ולא רק לקבל אותם.”

כלומר, שר החוץ הישראלי קורא לקונגרס האמריקאי להתייחס אל החלטת מועצת הבטחון של האו”ם, הגוף העליון של הסדר הבינלאומי הקיים, כאל המלצה לא מחייבת. ארה”ב יכולה, הוא אומר, פשוט להתעלם מהן.

מדינה שמתעלמת מהחלטות של גופים בינלאומיים נקראת rogue state, מדינה סוררת בתרגום צולע. ישראל מתנהלת כמו מדינה סוררת כבר די הרבה זמן. עכשיו אומר שר החוץ הישראלי שכך צריכה להתנהל גם ארה”ב. או, ליתר דיוק, כך צריך להתנהג הקונגרס.

הרעיון של סדר בינלאומי והמשמעות שלו מעולם לא תפס בישראל. מבחינתה, האו”ם תמיד היה או”ם-שמום. אין ספק שהאו”ם הוא מוסד פגום מאד ואין ספק שלמדינות לא דמוקרטיות יש בו משקל ניכר. אבל מה לעשות, העולם מכיל לא מעט מדינות דיקטטוריות והוא צריך סדר.

ישראל עברה מהאו”ם-שמום של בן גוריון להפרת החוק המסיבית של הכיבוש בגדה המערבית. היום אנחנו כבר יודעים שתיאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ בשנות השישים, כתב חוות דעת שהוגדרו כסודיות ביותר שמסבירות למה מדיניות הריסת הבתים של ישראל מנוגדת לחוק הבינלאומי ולמה עצם מדיניות ההתנחלות עצמה מנוגדת לו. בשני המקרים האלה, למילים “מנוגדת לחוק” יש שם מדויק ומכוער יותר: פשעי מלחמה. (מירון הוא מומחה בעל שם למשפט, שאף שימש כנשיא בית המשפט הפלילי ליוגוסלביה לשעבר.)

כלומר, ממשלת ישראל ידעה – כי היועץ המשפטי שלה אמר לה את זה – מראשית ימי הכיבוש ששני נדבכים מרכזיים שלו הם פשעי מלחמה; שהיא מפירה בשיטתיות את המשפט הבינלאומי. אז הממשלה עשתה כמה דברים: קודם כל, סיווגה את חוות הדעת של מירון כ”סודיות ביותר,” כדי למנוע מהציבור לדעת עליהן; אחר כך, הפרה ביודעין את החוק הבינלאומי; ואחר כך, התחילה לטפח את התזה המסוכנת של “מדינה משוגעת.”

התפיסה הזו, שהגיעה לצורתה המלוטשת אצל אריאל שרון, אמרה שמאחר וישראל היא מדינה פורעת חוק, כדאי שתהיה מדינת פורעת חוק בריונית; שהיא תפעיל כמה שיותר אלימות וכמה שיותר כוח, כדי ליצור הרתעה. לכדי סחיטה גרעינית המדיניות הזו עוד לא הגיעה – אחרי הכל, יש לנו כלי נשק גרעיניים רק על פי מקורות זרים – אבל קשה להניח שממשלה שנפתלי בנט הוא מרכיב מרכזי שלה תירתע מכך עוד הרבה מאד זמן.

בקצה המסלול של המדינה המשוגעת ניצבת המדינה המשוגעת המקורית, צפון קוריאה, שכנראה רק מתוך בוז לקונספט הקפיטליסטי של זכויות יוצרים עוד לא תבעה את ישראל על הפרה בוטה שלהן. קצת אחריה, פקיסטן. איראן ככל הנראה שומרת על החוק הבינלאומי יותר מישראל. והיום שר החוץ שלנו אמר, כמשיח לפי תומו, שנורמת ההתנהלות שלו (ושל המדינה שהוא מייצג) היא של מדינה סוררת.

קשה להסביר לישראלים אפילו מה לא בסדר פה. האתוס הישראלי, אחרי הכל, הוא שחוקים זה לחלשים שלא מסוגלים לעקוף אותם, נימוסים זה ללפלפים צבועים, שהעולם הוא ג’ונגל ושאם לא תטרוף, יטרפו אותך; שאם יש חוק, הרי שהוא חוק הברזל שעל פיו אסור לך לצאת פראייר. מי שיכול, טורף; מי שאיננו יכול, צריך לשאת את הטרף. זו הנורמה שמערכת החינוך מטמיעה בתושביה של ישראל, עד שבכל פעם הם מופתעים לשמוע שיש גם נורמות אחרות.

מכאן גם הבוז המוחלט של הישראלים לדיפלומטיה, ששיאו בכך שאחרי שש שנים של אביגדור ליברמן כשר חוץ ובשעה שיש הסכמה כללית שהמדינה במשבר בינלאומי, אין לישראל שר חוץ במשרה מלאה. מהמשפט המצוטט לזרא של פון קלאוזוביץ על היותה של המלחמה המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, שמרו הישראלים רק על המלחמה; המדיניות היא מבחינתם סרח עודף. מלחמה וכוח הן חזות הכל; לכן פעם אחר פעם מופתעים הישראלים, ומתפלאים זעם, כאשר עוד הפגנה של כוחם הצבאי העודף נכשלת מבחינה מדינית – משום שמלכתחילה לא היתה לה כל תכלית מדינית.

העולם לא מושלם. פה לא עולם האידיאות של אפלטון. אבל 120 השנים האחרונות ראו, למרות ואולי בגלל פראות ברברית חסרת תקדים של שימוש בכוח צבאי, גם את העליה של הנסיון לרסן את הכוח הזה. במאזן הזה, בין הנסיון לרסן את הכוח ובין הנסיון להסיר מעליו כל רסן, ישראל מתייצבת פעם אחר פעם בצד הברברי. ראש ממשלתה קרא היום בפועל לפרק את הסדר הבינלאומי הקיים – וסביר להניח שלא הוא ולא שומעיו הבינו מה אמר, ומה משמעות דבריו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה שאם תרצו ורונן שובל מעדיפים שתשכחו

פסק הדין הסופי בפרשת אם תרצו השבוע הוא נצחון לחופש הביטוי – והוא מזכיר לנו שהתנועה הזו נקטה מלכתחילה בבריונות וסתימת פיות

תאונת הרכבת הארוכה של רונן שובל הסתיימה השבוע. הוא היה רוצה שתאמינו שהכל בסדר ולא קרה כלום. כמו תמיד אצל השרלטן הפוליטי הזה, הוא משקר.

בית המשפט העליון נתן השבוע פסק דין סופי בתביעת הדיבה של הארגון הפולקיסטי אם תרמו נגד קבוצת הפייסבוק “אם תרצו תנועה פאשיסטית.” פסק הדין, שניתן במה שנוהג בית המשפט לכנות “הסכמת” הצדדים והיה בפועל כיפוף יד פרוע מצד השופטים, הוצג על ידי אם תרצו כנצחון.

רק שהעובדות, כרגיל, לא בצד של שובל ואם תרצו.

עובדות:

- שני הצדדים ערערו על הפסיקה של בית המשפט המחוזי. זו, כזכור, מצאה א. שיש סממנים פאשיסטיים באם תרצו,ֶ ספציפית בהגותו של רונן שובל, וב. שהאמירה שאם תרצו היא תנועה נאצית היא דיבה ואיננה חוסה תחת הגנת “אמת דיברתי.”

- אם תרצו ערערו על הקביעה שהם פאשיסטים. הנתבעים ערערו בעיקר על העדר פסיקת ההוצאות, שהיו מבחינתם כבדות מאד, אבל גם על הקביעה שקישורה של אם תרצו לתורת הגזע הוא דיבה.

- בית המשפט העליון מחק את פסק הדין כולו, לשני צדדיו, תוך שהוא פוסק שמלכתחילה לא היה צריך לדון בתביעה של אם תרצו. בדיון, אמרו השופטים שוב ושוב שבית המשפט המחוזי טעה כשבכלל הסכים לדון בתביעה, כי לא היה לה מקום; השופט עמית אמר שהתביעה של אם תרצו נראית כמו תביעת SLAPP, שזה כמובן מה שהיא.

- אם תרצו הסכימה למחיקת ההליך, תוך שהיא מתחייבת לשלם 30,000 ש”ח לעמותת “תנו לחיות לחיות.” למה דווקא “תנו לחיות לחיות”? כמו בבדיחה ההיא על “למה חתול”, כי במקור היא אמורה היתה לשלם למעון לנשים מוכות, אבל אז החליטה אם תרצו שלא לעשות זאת, כי מעונות לנשים מוכות נתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל ולא היה להם כוח למצוא מעון לנשים מוכות שלא זוכה לתמיכה כזו.

אז עם מה נשארנו? אם תרצו טוענת שנמחקה הפסיקה שאומרת שהיא פאשיסטית. זה נכון – אבל בו זמנית נמחקה הפסיקה שאומרת שלומר עליה שהיא נאצית זו דיבה. אפשר מעכשיו לקרוא לאם תרצו בשמה הנכון – פולקיסטית, כלומר לא כזו שמעריצה את המדינה, אלא כזו שחושבת שהמדינה צריכה להעניק זכויות יתר לבני קהילת הדם – בלי חשש תביעה.

זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. ספק אם יש הרבה יותר מעשים של בריונות מאשר הגשת תביעה על סך 2.6 מיליוני שקלים כנגד קבוצת פייסבוק בטענה שהיא קראה לך בשם לא יפה; המטרה של התביעה הזו שהגיש רונן שובל היתה הטלת אימה.

וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן: היא קובעת ש”בית משפט זה מביע עמדתו כי ראוי לתביעה כגון דא שלא היתה מוגשת מלכתחילה, וראוי, כהנחיה נורמטיבית לעתיד, כי בתי המשפט יתנו דעתם לנושט ההוצאות בתביעות כגון דא.” בפעם הבאה שרונן שובל ירצה להטיל אימה על מישהו באמצעות תביעת דיבה, דרכו תהיה חסומה.

וצריך להזכיר עוד משהו שאם תרצו ושובל מעדיפים לשכוח: שהטלת אימה היא חלק בלתי נפרד מדרך הפעולה של אם תרצו מראשיתה. לפני ששובל תבע את קבוצת הפייסבוק, הוא איים בתביעה על ויקיפדיה העברית, אם זו תעז לכתוב שאם תרצו היא תנועת ימין; ויקיפדיה נבהלה, ובדין נבהלה. זה מפחיד. זה הרבה כסף.

אבל היו גיבורים שלא נבהלו, או – ליתר דיוק – נבהלו גם נבהלו, אבל בלעו את הפחד; ידעו שאומץ לב איננו העמדת פנים שהפחד לא שם, אלא התגברות עליו; ונכנסו לקרב שכלל לא היה ברור איך יסתיים. הגיבורים האלה – רועי ילין, ארי רמז, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב ואחרים – נחלו השבוע נצחון למען כולנו מול בריונות פוליטית.

הבריונות הפוליטית של אם תרצו לא הסתיימה בתביעה שהגישה: כנגד הח”מ, הגישה התנועה שתי תלונות שווא במשטרה. שום דבר לא יצא מזה. אבל להגיד שזה לא היה מפחיד? זה יהיה שקר. ואני לא היחיד. זה לא נעצר בתלונות שווא: שובל נאלץ להודות בבית המשפט שהוא שכר חוקרים פרטיים ושיסה אותם ביריביו. עד היום לא ברור איך מימנו אותם, אגב.

אבל מעל לכל, המשפט הזה הוא האסון הגדול של השרלטן רונן שובל. הוא התחיל אותו כאינקוויזיטור הגדול ומטיל האימה, ואז חטף נוקאאוט כשהוא הוכרז כפאשיסט. כן, הפסיקה הזו איננה בתוקף יותר – אבל, כפי שאמר הקיסר קלאודיוס כשהעניק חנינה לאדם אשם, הסימן נשאר. בדרך, הגיש שובל תקציר שקרי לבית המשפט כשאמר שאם תרצו היא תנועת מרכז – וגילה שהשקר הזה שב לרדוף אותו בפריימריז של הבית היהודי, שם מיהרו יריביו לנפנף בשקר הרשמי של שובל כדי לטעון שאיננו ימני מספיק. שובל התרסק בפריימריז, לא לפני שהפסיד שם 150,000 ש”ח מהכספים שלו ושל פאפא שובל. זה היה זמן קצר אחרי ששובל דילג לבית היהודי מישראל ביתנו.

חמש שנים אחרי התביעה, אם תרצו היא תנועה גוססת, מפרפרת; שובל הוא שרלטן שהצליח להכתים את שמו לנצח כאדם היחיד בישראל שבית משפט קבע שהוא פאשיסט, ושנאךץ השבוע לחגוג על פסק דין שקבע שמותר לקרוא לו נאצי; וחופש הביטוי בישראל זכה לנצחון ניכר. מותר לשמוח קצת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ואולי זה נגמר סוף סוף

סיפור איראן נגמר. אפשר כבר לעבור למציאות, ולשלוח את האשליין נתניהו הביתה?

בנימין נתניהו צריך להתפטר. כלומר, לשיטתו של בנימין נתניהו הוא כנראה צריך להתאבד. הוא נכשל במה שהוא עצמו הגדיר כמשימה הגדולה של חייו: לשיטתו, ההסכם שהוא ניסה למנוע מאפשר לאיראן להפוך למעצמת סף. נתניהו, שדיבר על הגרעין האיראני כסכנה הגדולה הניצבת ביותר מול ישראל מאז 1996, ושנבחר על כנפי האיום הזה שלוש פעמים, נכשל טוטאלית.

כמובן, נתניהו לא יתפטר ועל אחת כמה וכמה שלא יתאבד. ה”איום האיראני” פשוט שימש אותו כתרגיל אלקטורלי מוצלח. המציאות מלמדת שאם יקרה לישראל משהו, נתניהו לא יהיה כאן: כפי שאמרה אשתו, “ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.” אבל זה מצוין כדי להפחיד את האזרחים.

ה”איום האיראני”, נזכיר, קיים בחיינו כבר 30 שנה. כל שנה, אוטוטו, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. 39 שנים, האיום הזה שימש גנרלים להגדלת תקציב הבטחון, ושימש פוליטיקאים כדחליל להסוות את הבעיות האמיתיות של ישראל. כשאתם שומעים את הטענות של נתניהו שבלי מאמציו, כבר היתה פצצה איראנית, זכרו את התאריכים הללו: מערכת הבטחון הפחידה את הישראלים בפצצה איראנית 12 לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נזכיר שוב שכבר יש פצצה איסלמית: הפצצה הזו נמצאת בידי פקיסטן, מדינה פסיכית שנמצאת תמידית על סף הפיכה צבאית. פקיסטן היא אחת מיצואניות הטרור המובילות בעולם. משום מה, למרות שלה יש פצצה גרעינית, ולמרות שאם איראן היא במפת המטרות של ישראל, פקיסטן היא בערך באותו המרחק, פקיסטן לא מוזכרת בישראל כאיום.

העובדה שבמשך 30 שנים הדיון התקשורתי בישראל מדבר על פצצה איראנית-מחר-או-מחרתיים, ועל הצורך הישראלי לעשות משהו כולל תקיפה צבאית, בלי שום דיון אלטרנטיבי בנושא, מעידה על חוסר הרצינות הן של התקשורת הן של הפוליטיקאים. האחרונים יודעים שאחרי 30 שנה של שטיפת מוח ואחרי קשקושים בלתי פוסקים על איראן כמדינה משוגעת או אף מדינה מתאבדת – זו הרי המשמעות של הדיון הלכאורה רציני בהתקפה גרעינית מצד איראן על מדינה שיש לה יכולת מכה שניה – לא הציבור ולא התקשורת מסוגלים בכלל לדיון במציאות.

מי שחי היטב על רקע העדר המציאות הוא, כמובן, בנימין נתניהו. אבל גם הטמבל הלאומי, יאיר לפיד, נכנס לתמונה. הוא כנראה מריח את החולשה של נתניהו: האחרון הפך את איראן למוקד חייו הפוליטיים, לחיים עצמם, ואתמול חטף נוקאאוט. בצביעות המתחנפת לקורא הקבועה של לפיד, הוא הכריז שהוא יתמקד בביקורת על ההסכם, וישאיר את הביקןרת על נתניהו בישראל ובעברית בלבד. הטמבל שכח שיש עיתונאים זרים שקוראים עברית.

אופס.

השאלה היא כזו: האם יש איזשהו הסכם שנתניהו היה רואה כהסכם טוב? התשובה הברורה היא לא. הוא היה דוחה כל הסכם פרט להסכם כניעה איראני. לא יהיה כזה. גם אם יצליח נתניהו לבלום את ההסכם בקונגרס, מה שלא נראה סביר לאור העובדה שאובמה כבר הבטיח וטו, הרי שהוא בסך הכל יביא את הגרוע שבכל העולמות.

מה שיקרה במצב הזה פשוט למדי:

- כל העולם יסיר את הסנקציות מעל איראן. הוא לא יקבל את הפעילות של השכירים של אדלסון כלגיטימית.

- איראן תוכל תוך זמן קצר לקנות את הנשק שהיא רוצה.

- ומאחר והיא תהיה בסכנת התקפה מצד שתי מעצמות גרעיניות – ישראל וארה”ב – תכנית הגרעין שלה תקבל לגיטימציה.

- התקפה ישראלית על איראן תיראה כעוד פריעה של הסדר הבינלאומי, ולגמרי יכולה לגרור מלחמה אזורית.

אובמה כבר הציב את הנתונים במשוואה: הסכם או מלחמה אזורית. רוב האמריקאים, פעם אחר פעם, דוחים את הרעיון של עוד מלחמה במזרח התיכון. ואם ישראל, באמצעות השכירים של הקריקטורה האנטישמית אדלסון, תגרור את ארה”ב למלחמה אזורית – ובכן, בואו נאמר שלפעולה הזו יהיה מחיר כבד. הסירוב להעמיד פנים כאילו אין לישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) נשק גרעיני (סגור מנטרה) יהיה רק הראשון.

(אין טעם לשאול האם יש הסכם שלפיד היה רואה כהסכם טוב, כי אין סיבה טובה להאמין שלפיד בכלל מסוגל למצוא את איראן על מפה. נתניהו, מצד שני, מצטלם תכופות על רקע מפת איראן, כדי להבהיר לנו שהוא עוסק בעניינים חשובים.)

הדיווחים על ההסכם אתמול שברו שיא של חוסר בושה וחוסר רצינות: נתניהו, לפיד והרצוג (יש אחד כזה, טוען שהוא ראש האופוזיציה) עלו כולם לתקוף את ההסכם עם איראן – מבלי שטרחו לקרוא אותו. נחזור על זה שוב: הם אמרו לתקשורת היהודית שמדובר שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה ושמדובר באסון לאנושות בלי לקרוא את ההסכם. והתקשורת היהודית העבירה את זה. כי, נו, מינימום של רצינות זו לא דרישה מפוליטיקאי ישראלי.

יש עוד נקודה שהתקשורת היהודית לא העלתה: ביחס לפלסטינים, נהג נתניהו לטעון בשנים האחרונות שהפתרון הוא “שלום כלכלי.” ההגיון היה פשוט: אם חייהם של הפלסטינים יהיו טובים יותר, יהיו להם תמריצים להמנע מאלימות. כמה חבל, אם כן, שהוא לא יישם את הדברים הללו. אבל איך קרה שאף עיתונאי ישראלי לא שאל את נתניהו מדוע הוא תומך בסנקציות על איראן, שמבטיחות שלא יהיה שם שגשוג – בניגוד מוחלטת לעמדתו (גם אם השקרית) בנושא הפלסטיני?

כי כשזה מגיע לדוגמות של בטחון לאומי, אין בישראל בעצם תקשורת. היא יכולה להטפל לפרטים הקטנים – למה שלחו גרוטאות לעזה, למשל. אבל היא לעולם לא תחלוק על הנחות היסוד של מערכת הבטחון. היא לא תשאל מנין הבטחון שיש בעצם איום איראני.

אין ספק שהרפובליקה האיסלמית לא אוהבת את ישראל. יש לציין שכמו ארה”ב ובריטניה, ישראל לא נתנה לה יותר מדי סיבות לאהוב אותה. למשל, נוהגים לשכוח אצלנו שהשב”כ אימן את הסוואק, שירות הבטחון של השאה. נוהגים לשכוח אצלנו שישראל מכרה נשק במהלך מלחמת עיראק-איראן לשני הצדדים. יש, כמובן, מנהיגים איראנים שניצלו בציניות את חרחור המלחמה הישראלי הבלתי פוסק כדי להפיץ שנאה כנגד ישראל למטרותיהם הפוליטיות; אין סיבה טובה להניח שמחמוד אחמדניג’אד הגון יותר מבנימין נתניהו (אם כי הוא כנראה אינטליגנטי יותר מלפיד – לא שזו סיבה לגאווה.)

אבל בין שנאה ובין איום יש הבדל ניכר. ישראל ואיראן מתגוששות במלחמת צללים, כשכל אחת מפעילה מבצעים חשאיים, מודיעין ודחלילים משלה נגד האחרת. איראן משתמשת בחיזבאללה; ישראל השתמשה, על פי שורה של פרסומים, במוג’הדין אל חאלק לשם פיגועים באיראן והיתה אחראית לשורה של התנקשויות שם. וכמובן, היתה מתקפת הסייבר של סטוקסנט. אף על פי כן, איראן איננה, ומעולם לא היתה, איום קיומי על ישראל. אין לה נשק גרעיני וספק גדול אם היא מנסה לפתח אותו. מה שהיא רוצה הוא להיות מדינת סף: למנוע את האפשרות של מתקפת פתע אמריקאית שתפיל את המשטר על ידי איום להפוך במהירות למדינה גרעינית.

אלא שעצם התפיסה של הגנה על שרידות המשטר צריכה להתריע בפנינו שאיראן היא לא, כפי שהיא מתוארת שוב ושוב בתקשורת היהודית, מדינה מתאבדת (כאן יש מאמר מעניין בנושא.) אומרים לנו שמדובר במדינה נטולת רציונליות.

לאור התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות – העימות המתמשך עם בעלת בריתה העיקרית, הנסיון של ראש ממשלתה להתערב בגסות בפוליטיקה של בעלת הברית, העובדה שיאיר לפיד הוא דמות פוליטית בעלת משקל – צריכה לעורר את השאלה האם באמת בין ישראל ואיראן, דווקא האחרונה היא הלא רציונלית.

ועוד דבר אחד: צה”ל, במסגרת היחידה שלו למאבק בדה-לגיטימציה ובאמצעות חברות פרטיות, מנטר את הרשת הישראלית. בין השאר, הוא רוצה לדעת מי משתמש במילים “חרם,” “הפגנה”, ועוד. הצבא ביקש מהחברות מידע גולמי על משתמשים כאלה: זהותם ומיקומם הפיזי. צה”ל, במילים אחרות, עוסק בריגול פוליטי נגד אזרחים ישראלים. חשיפה חשובה מאין כמוה של ג’ון בראון ונועם רותם. מה שמעניק נופך אחר לשאלה בת שלוש שנים: מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקתרינה של נתניהו

פרשת מנגיסטו-לוטן היא מיניאטורה של כל החוליים שבשלטונו של נתניהו

בשנת 2005 פגעה סופת הוריקן בשם קתרינה בעיר ניו אורלינס ופחות או יותר הטביעה אותה. הממשל הפדרלי תחת הנשיא בוש נחשף במלוא חדלונו, והנשיא נחשף בשיא ניתוקו. עוזריו של הנשיא התחננו בפניו שייצא לעיר המוכה, אבל הוא היה מוכן רק לעשות טובה ולסטות ממסלולו כדי לטוס מעליה בארשת דאוגה. זו היתה הנקודה שבה איבד בוש את אמון הציבור, והוא לא זכה בו שוב.

אם נצליח לפזר את ענני הספין שמפזרים כעת עיתונאים תומכי נתניהו ועיתונאים בטחוניים, הרי שפרשת מנגיסטו-לוטן צריכה להיות הקתרינה של נתניהו. היא מהווה מיניאטורה של כל מה שפגום ומשחית בשלטונן של נתניהו.

העובדות, בקצרה: אתמול (ה’) פורסמה רשמית לראשונה העובדה שיש שני ישראלים שאבדו ברצועת עזה. אחד מהם הוא אברה מנגיסטו, שמשך את רוב תשומת הלב; השני הוא האשם אל סייד, אזרח בדואי, שזכה בעיקר להתעלמות. לא ברור אם החמאס אכן מחזיק בהם; במקרה של מנגיסטו, התגובה הרשמית של החמאס עד כה היא שמנגיסטו עזב את רצועת עזה לעבר מצרים, ככל הנראה בדרכו לאתיופיה. (עדכון: גרשון בסקין מדווח שחלק מאנשי החמאס משנים את גרסתם וכעת אומרים שיתכן שהוא מוחזק בידיהם.)

עוד ברור שבזמן שהפוסט הזה נכתב, נתניהו נפגש לראשונה עם בני משפחת מנגיסטו. כפי שציינה סתיו שפיר בעוקצנות, לנתניהו היה זמן בשנה האחרונה לפגוש את מריה עלי, מייקל דגלאס, ארט גרפונקל – אבל לא את המשפחה הזו.

עוד ברור שכל המערכת השלטונית של ישראל נוטרלה: הקבינט המדיני-בטחוני וועדת חוץ ובטחון של הכנסת לא עודכנו בפרשה כלל. שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן – הוא היה בתפקיד עד לפני חודשיים בערך – לא ידע עליה לדבריו דבר.

עוד ברור ששלשום (ד’), ערב הסרת צו איסור הפרסום, ניהל נתניהו לראשונה שיחה טלפונית עם בני משפחת מנגיסטו. את עיקר השיחה, שבוצעה באמצעות שליחו של נתניהו ליאור לוטן, הקדיש נתניהו לטרוניה על כך שהנושא עומד להתפרסם. ואז, כשניסתה המשפחה למחות באוזני לוטן על כך שנתניהו לא טרח להגיב למכתבים שהיא שלחה לו בעשרת החודשים האחרונים, לוטן איבד את קור רוחו ואיים על המשפחה שאם היא תעשה רעש, יכול להיות שראש הממשלה יהיה עסוק מכדי לעסוק בנושא הזה – איום די סביר, בהתחשב בכך שכך בדיוק התנהל נתניהו בעשרת החודשים האחרונים. לוטן איים עוד על המשפחה שאם היא תקשר בין קיפוחם של האתיופים ובין מצב בנה, היא תוודא בכך שהבן ישהה ברצועת עזה עוד שנה.

לוטן הוא עובד מדינה, אבל בפגישה שלו עם משפחת מנגיסטו – שלתדהמתו של השושואיסט הדוחה הזה הוקלטה, מה שאומר משהו על האיכות שלו – הוא לא התנהל כמי שמגן על האינטרס של המדינה, אלא אך ורק כמנהל יח”צ של נתניהו: אם תעשו רעש, כלומר אם תפגעו בשמו של ראש הממשלה, נדפוק אתכם. אם תנסו לקשר בין הפרשה הזו ובין הגזענות נגד האתיופים שראש הממשלה מכחיש, נדפוק אתכם.

ביממה האחרונה, התייצבו שורה של כתבים צבאיים להגנתו של לוטן. הוא כנראה היה מקור ממש מוצלח מבחינתם. כלי תקשורת אחרים העניקו תשומת לב יתרה לסטטוס יבבני שכתבה אשתו של לוטן, כביכול בוצע בבעלה לינץ’. בולשיט: מה שקיבלנו הוא הצורה שבה מתנהל פקיד מדינה בכיר מול משפחה שבנה נעדר, כשהוא חושב שאף אחד לא יידע על זה.

לוטן, וזה צריך להיות מובן מאליו, חייב לעוף מתפקידו. אומרים שיש לו זכויות, שהוא נפצע פעם במהלך מבצע צבאי כושל (חילוץ נחשון וקסמן) ואפילו קיבל צל”ש. שזה נחמד, אבל זה לא קשור לנושא. הכשלון בחילוץ וקסמן שעליו קיבל לוטן צל”ש היה ב-1994, שזה די מזמן. הצל”ש הזה לא מכשיר אותו להיות עובד מדינה, וממה שאנחנו ראינו, שוב, הוא לא ייצג את המדינה אלא את היח”צ של הבוס שלו.

אבל לוטן הוא רק ההדגמה. יש להניח שכאל”מ בצה”ל הוא לא חלם אי פעם לשמש כמנקה ביוב היח”צ של נתניהו, אבל ואצל נתניהו אין שום דבר פרט ליח”צ, שום דבר פרט להשרדותו האישית, הוא מעוות את מעמדם של כל עובדי המדינה. אלמלא נאלץ לוטן לעבוד עם נתניהו, הוא עדיין היה כנראה חלאה צה”לית, אבל יש להניח שהבריונות שלו לא היתה מופנית לכיסוי התחת של הבוס.

יתר על כן, הפרשה הזו מראה את שיטת הפעולה של נתניהו: ניטרולה של המדינה. את מבצע צוק איתן הוא ניהל בפועל רק מול שר הבטחון בוגי “משה” יעלון, תוך התעלמות מהקבינט שלו, הגוף שמוסמך לנהל את המלחמה. נתניהו אפילו לא טרח להציג לשרים שלו את הסכם הפסקת האש מול החמאס. בפועל, נתניהו רוקן מתוכן את כל מערכת הבלמים והאיזונים שאמורה לפעול מול ראש ממשלה שהוא אחד מהחזקים בעולם.

וההתנהלות הזו, כשהיא משתלבת עם איסור פרסום, מראה לנו את נתניהו בשיא חדלונו. כל זמן שהוא יכול היה להיות בטוח שאף אחד לא מדבר על הפרשה, בחסות תירוץ בטחוני, הוא פשוט לא עשה כלום. הוא אפילו לא טרח לענות על המכתבים ששלחו לו בני משפחת הנעדר. מבחינתהו של נתניהו, העדר החשיפה היה הדבר המושלם מבחינתו: הוא יכול היה לעשות כלום- כי כל דבר שהיה עושה היה מאלץ אותו לשלם מחיר – והתקשורת היתה מנועה מלדווח על כך.

נתניהו הוא הבעיה. לוטן הוא הסימפטום. שניהם חייבים ללכת, אבל לוטן הוא עובד מדינה ונתניהו הוא נבחר ציבור, כך שלוטן צריך לעוף קודם. העקרון הדמוקרטי אומר שעם נבחרי ציבור שבזים לציבור, כמו ישראל כץ למשל, צריך לבוא חשבון בקלפי. בנתניהו צריכים לטפל המערכת הפוליטית והציבור. ללוטן אין תירוץ כזה. עובד ציבור שמתייחס כך לציבור חייב ללכת, ומהר.

נתניהו, כמובן, יעשה הכל כדי לא לפטר את לוטן, משום שפיטוריו יהיו הודאה בכשלון של נתניהו. הוא ינסה לעשות הכל כדי שהסיפור ידעך. התפקיד שלנו הוא לא לאפשר לו להתחמק מחדלונו ולהכריח אותו לשלם מחיר.

ועוד דבר אחד: אני רוצה להודות למערכת הבטחון ולמערכת המשפט על התרומה חסרת התקדים שלה לקידום תיאוריות הקונספירציה בישראל. אחרי הכל, אם הן מצליחות להעלים מהציבור במשך עשרה חודשים את העובדה שחמאס כנראה מחזיק בשני ישראלים, מה הן לא מסוגלות להעלים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מדינת כל שושואיסטיה

הצבא ובתי המשפט מקדמים את התפיסה על פיה האזרחים צריכים להיות מודרים מניהול ענייני המדינה

הבוקר (ה’) פרסמו כל כלי התקשורת בישראל משהו שהרבה מאד אנשים בארץ ידעו אבל לא יכלו לדבר עליו: שבספטמבר האחרון חצה אזרח ישראלי ממוצא אתיופי, אברה מנגסטו (או מנגיסטו, תלוי בפרסום) את הגבול לרצועת עזה, ונעלם. מערכת הבטחון אצה לבקש צו איסור פרסום מבית המשפט עם התקרית, קיבלה אותו, והתוצאה היתה דום שתיקה בציבוריות הישראלית בנושא. הבוקר הוסר צו איסור הפרסום.

לא היה שום הגיון בטחוני בצו איסור הפרסום הזה. החמאס יודע את מי הוא מחזיק, ולאורך החודשים הוא רמז על כך ואף זאת במפורש. החמאס יודע, תושבי רצועת עזה יודעים, הפרשה פורסמה גם בחו”ל – והיחידים שאסור להם לדעת הם אזרחי ישראל.

מותר לתהות אם מערכת הבטחון היתה נוהגת כך כלפי אזרח ישראלי “ותיק.” אבל צריך לתהות עוד יותר מה היתה מטרת ההשתקה. קשה לחשוב על מטרה מלבד אחת: למנוע דיון ציבורי בפרשה, כדי למנוע תנועת מחאה שתדרוש את השבתו של מנגסטו הביתה. להחזרתו יהיה מחיר ולמערכת הבטחון נמאס לשלם את המחיר הזה. עד כדי כך נמאס לה, שב-2009 היא הרגה את יקיר בן מלך, אדם מעורער בנפשו שניסה לחצות את הגבול לעזה כדי “להציל את גלעד שליט.”

אפשר, כמובן, לנהל דיון ציבורי שקול ובכל זאת לומר שאין לשלם שום מחיר עבור אברה מנגסטו. הוא איננו חייל; הוא לא נשלח לעזה; הוא חצה את גדר המערכת על דעת עצמו, ועל כן אין למדינה שום מחויבות לשלם עבורו. אפשר לומר שהמקרה מצער, ושעם זאת אין מנוס אלא להקשות את הלב ולא לשלם עבורו שום מחיר. זו עמדה סבירה, לדעתי גם העמדה הנכונה, ואנשים סבירים יכולים להתווכח עליה.

אבל מערכת הבטחון לא רוצה דיון. היא לא סומכת על הציבור הישראלי שינהל דיון שקול. על כן היא הלכה לבית המשפט ופשוט העלימה את מנגסטו. וכמובן, ברגע שהיא הצליחה לעשות את זה, היא הרשתה לעצמה באותה ההזדמנות גם לא לדבר עם המשפחה שלו. מה תעשו, תלכו לתקשורת?

על רקע זה, צריך להזכיר גם את הרמיזות הבוטות שנשמעות לאחרונה, על פיהן לכאורה הרג צה”ל את החייל החטוף הדר גולדין. אסא כשר, הפילוסוף שעם קצת מזל יזכה לתואר של הפילוסוף הראשון שמועמד לדין כפושע מלחמה, אמר לאחרונה שהוא יודע “על בסיס מוצק” שבמהלך מבצע צוק איתן הרג צה”ל את אחד מחייליו במהלך נוהל חניבעל. כשר טוען שההבנה הזו של נוהל חניבעל שגויה, אבל הוא נאלץ להודות שההבנה השגויה הזו היא זו שקציני צה”ל מכירים. הנוהל עצמו חסוי. למה? אולי כדי שהציבור לא ידון בו, אולי כי מהווה פשע מלחמה (כן, הרג שבויים הוא פשע מלחמה גם אם השבוי הוא שבוי מצבאך.)

צה”ל החליט שהוא לא רוצה שבויים, לא חיילים ולא אזרחים. אז במידת יכולתו הוא הורג אותם, ואם הוא לא מצליח – מעלים אותם. צה”ל לא סומך על הציבור הישראלי בכל מה שקשור לניהול מדיניות. בתי המשפט, כך נראה, מסכימים גם הם.

תזכורת: המשטר הדמוקרטי מבוסס על ההנחה שהציבור הוא האחראי לנהל את גורלו. כדי לבצע את זה, הציבור זקוק לכל פיסת מידע אפשרית על הצורה שבה מתנהלת ממשלתו. הצבא הוא זרוע ממשלתית. סודיות ודמוקרטיה מתנגשים תמיד; בדמוקרטיה, ההנחה צריכה להיות שמידע מסווג רק כי היעדר סיווג יפגע ממשית בבטחון המדינה. סודיות היא רעילה לדמוקרטיה; אם מניחים לה להתפשט, תוך זמן לא רב היא מאכלת את המדינה. מוקמת מדינה-כנגד, מדינה סודית, שלא מנוהלת בפועל על ידי נבחרי הציבור אלא על ידי פקידים שאיש לא בחר.

מצד שני, כדי להתנהל דמוקרטיה צריכה ציבור דמוקרטי. לא כזה שחושב ש”הם שם למעלה יודעים מה שצריך.” לא בטוח שיש כזה בישראל.

במקרה של מנגסטו, הבעיה מוצגת בבהירות. חשיפת היעדרותו היתה יכולה לעורר דיון ציבורי לא רצוי לצבא – ועל כן הדיון הזה הועלם. הצבא החליט שלא אזרחי ישראל הם בעלי הבית אלא הוא. הצבא יטען, כמובן, שהכל בסדר כי שופט חתם על זה. הגיע הזמן להבין שבנושאי בטחון, שופטים הם ברוב גדול של המקרים חותמת גומי.

ועכשיו אנחנו צריכים לתהות מה עוד צה”ל לא רוצה שנדע ומסתיר את זה באצטלת שווא של בטחון.

נוהל חניבעל, למשל?

עדכון: בינתיים פורסם שבידי החמאס אזרח ישראלי נוסף, בדואי, ששמו לא פורסם. כל מה שנאמר על מנגסטו נכון פה עוד יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דיקסי דיש”ע

למה הימין היהודי מאמץ את הרטוריקה של מגיני הקונפדרציה? כי בסופו של דבר, הם חולקים אותם ערכים

בחודש יוני ביצע גזען לבן בשם דילן רוף טבח בכנסית עמנואל שסמוך לצ’ארלסטון, דרום קרוליינה. זו כנסיה שחורה, אחת העתיקות בדרום, שידעה שורה של התקפות גזעניות בעבר. התקשורת האמריקאית נבוכה, כי לדבר על טרור אמריקאי לבן זה סוג של טאבו, והקריצה כל מיני תירוצים לטבח, כפי שעשו גם מתמודדי המפלגה הרפובליקנית, עד שהתפרסמו תמונות של רוף כשהוא עם דגל הקונפדרציה ודגל רודזיה.

האחרונה היתה מדינה כל כך גזענית, שהיא לא הצליחה לשרוד את שנות השבעים (לא שמה שירש אותה, זימבאבואה, היה הצלחה מסחררת). דגל הקונפדרציה – ליתר דיוק, דגל הקרב של צבא צפון וירג’יניה של הקונפדרציה – נחשב, עם זאת, לדגל לגיטימי בחלקים הגזעניים יותר של ארה”ב. השילוב של דגל הקונפדרציה של רוף, יחד עם העובדה שהדגל המשיך להתנוסס על הקפיטול של דרום קרוליינה, הוביל להבנה מחודשת של מהותו של הדגל הזה: מלחמה על שעבוד השחורים ועליונות הגזע הלבן. שורה של מדינות הסירו את הדגל.

זו סוגיה אמריקאית פנימית שלא הייתי נדרש לה כאן, אלמלא העובדה שהמגזין של “הימין האינטלקטואלי” היהודי, מקור ראשון, בחר להתייחס לנושא. סגנית העורך שלו, אורלי גולדקלנג, הקדישה חלק מהמאמר שלה בסוף השבוע להגנה עליו כבחירה תרבותית ראויה.

גולדקלנג התחילה במסגור של הנושא בדיוק כפי שמסגרה אותו לפניה רשת פוקס: לבן זועם כלשהו ביקש מחנות של וולמארט להכין לו עוגה עם דגל הקונפדרציה. זו, שלפני זמן קצר החליטה שלא למכור עוד את הדגל הגזעני, סירבה. האיש דרש ממנה להכין לו עוגה עם דגל דאע”ש. העוגה הוכנה. מוולמארט נמסרה התגובה ההגיונית שהעובד שלה לא זיהה את דגל דאע”ש, שמה לעשות – פחות מוכר לאמריקאי הממוצע. גולדקלנד החליטה להתעלם מהעובדה הזו ולא הביאה אותה במאמר שלה.

למאמר של גולדקלנג (מעבר לטענה שפותחת אותו, שקוראת לישראל לבצע פשעי מלחמה – ענישה קולקטיבית – כי צריך, גם אם זה “לא נעים לאוזן”) יש שתי טענות בנושא. קודם כל, ארה”ב איבדה את דרכה כי היא לא מסוגלת יותר להבין שדאע”ש מסוכנת יותר מהקונפדרציה; ושנית, שהקונפדרציה לא היתה דבר כזה נורא כי היא בסך הכל רצתה לשמור על זכויות המדינות.

הטענה הראשונה היא קשקוש שקל לטפל בו. העובד שהכין את העוגה, כאמור, לא זיהה את הדגל. שנית, תחת דגל הקונפדרציה נהרגו בארה”ב – גם אחרי 1865 – הרבה, הרבה יותר אמריקאים משנהרגו תחת דגל דאע”ש. נכון, אלה כנראה לא אמריקאים שמעניינים את גולדקלנג – העור שלהם שחום משהו – אבל מה לעשות, אלא אזרחים אמריקאים והרוב שם כבר לא מוכן להתייחס אל הרצח שלהם כאל “הפירות המשונים” של הדרום. דאע”ש מהווה סכנה לחלק מיושבי המזרח התיכון, אבל האמריקאי הממוצע נמצא בסכנה הרבה יותר חמורה מהגזענים שעליהם מתרפקת גולדקלנג.

וכן, אני כותב “מתרפקת” במודע ובמכוון. כי התזה שמוכרת לנו גולדקלנג, על פיה הקונפדרציה היא בסך הכל נסיון לשמור על “זכויות המדינות”, היא המסווה שבאמצעותו העטו גזעני הדרום סוג של לגיטימציה למטרה האמיתית שלהם: שימור העליונות הלבנה.

הטענה של גולדקלנג, כמובן, לא חדשה. לדרום קמו אפולוגטיקנים רהוטים מהר מאד, מיד לאחר התבוסה, והאומה שלא היה לה כוח לחדש את מלחמת האזרחים נכנעה להם. הבעיה היא שהנראטיב של “זה בעצם על הדרישה להוגנות לזכויות המדינות,” שכמובן צץ מחדש ברגע שעלתה שאלת הורדת הדגלים, נשען על כרעי תרנגולת.

העיתונאי טא-נהיסי קוטס (Ta-Nehisi Coates), שמלחמת האזרחים הפכה לאובססיה קלה שלו, עשה עבודה יסודית וחזר למקורות, ובדק מה אמרו מדינות הדרום כשהן פרשו מהאיחוד. דרום קרולינה דיברה, בהצהרת הפרישה שלה, במפורש על הצורך לשמר את העבדות. כך עשו גם מיסיסיפי, לואיזיאנה, אלבמה וטקסס. כלומר, “הזכות של המדינות” שעליה יצאו מדינות הדרום למלחמה היתה הזכות לעבדות. רוב חיילי הדרום באותה עת היו מופתעים לשמוע על כך שהם נלחמים על זכויות המדינות – להם היה ברור שהם נלחמים למען שימור העבדות, וליתר דיוק על שימור העליונות הלבנה. הפראזות הנאות על “זכויות המדינות” היו ה-hasbara של מדינות העבדות כלפי מדינות העולם שלא הבינו את ה”מוסד המיוחד” שלהן ושהיה צריך לסבן אותן במשהו סביר למחצה.

כל זה, כמובן, היה מביך מאד אחר כך; אז כשהיה צריך לכתוב מחדש את ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, טאטאו הצידה את נושא העבדות ודיברו על “זכויות המדינות.” אבל כל מי שרצה לדעת, כל מי שלא הסב את מבטו, ידע בדיוק ש”זכויות המדינות” היו שם קוד לשימור העליונות הלבנה. קוטס מביא לא מעט דוגמאות לכך: “ארגון בנות הקונפדרציה,” למשל, מצהיר במפורש על המטרה הזו. טרור של לבנים – רבים מהם יוצאי צבא הקונפדרציה – הצליח להחזיר, תחת הכינוי “גאולה”, את השליטה במדינות הדרום לידי המובסים במלחמת האזרחים; וטרור לבן שמר על זכויות היתר של הלבנים עד שנות השישים של המאה ה-20, לפחות.

מכל המקומות בעולם, מוזר לראות את ההגנה על הקונפדרציה מגיעה דווקא מ”מקור ראשון.” ואולי לא כל כך מוזר: בסופו של דבר, המימון של “מקור ראשון” מגיע משלדון אדלסון, השוגר דדי של הימין היהודי פה ובארה”ב. הימין הדתי בארה”ב תומך בחלקו הנכבד בקונפדרציה, מעריץ את הערכים שלה, ומקונן על העובדה שהזמנים הטובים והישנים חלפו. הימין הדתי שם נלחם בעד שימור עליונות האדם הלבן, נגד “ערבוב בין הגזעים,” נגד חוקי השוויון.

העניין הוא שבמידה רבה, אפשר לשעתק את הטיעונים של תומכי הדרום הישן כמעט אחד-לאחד לאלה של המתנחלים: השחורים והפלסטינים לא נחשבים לבעלי זכויות מלאות, בלשון המעטה (בתחילת אותו המאמר, כזכור, גולדקלנג קוראת לענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים, מה שלא היתה מעיזה לעשות כלפי יהודים); אנשים מהצבע ה”נכון” יכולים לנשל אותם; אנשים מהמוצא “הנכון” יכולים לפגוע בהם ואף להרוג בהם, וזה כנראה לא בסדר אבל לא צריך לעשות מזה יותר מדי רעש; לכל היותר, מבצעי הפשעים הללו פוגעים בטוהר המאבק.

אפשר לשרוף כנסיות ואפשר לשרוף מסגדים, וזה באמת לא בסדר, אבל למה לעשות מזה כזה רעש? למה להכליל? הרי הזכות להכליל שמורה רק למי שיכול להטיל עונש קולקטיבי. “שיח הזכויות” המגונה דורש מאיתנו להתייחס לשחורים ולפלסטינים כאילו היו בני אדם, שזה עיוות של הסדר הטבעי כפי שנקבע על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו; וכמובן, הן השחורים הן הפלסטינים היו שמחים לחלוטין במעמדם כחובטי עצים ושואבי מים, אלמלא הגיעו כל מיני ליברלים ותקעו בראשם הפעוט רעיונות על שוויון וגרמו להם לחשוב שהם מקופחים, במקום לקבל את תפקידם הטבעי. זה, כמובן, קורה כתוצאה מתקשורת עוינת, סיסמה שהימין הדתי היהודי פשוט העתיק מהימין הדתי האמריקאי של שנות השישים.

לפראים הללו, חצאי-ילד חצאי שד, יש כמובן צד אפל. כל לבן מהוגן הרי יודע שבליבו, הפלסטיני אורב למתנחלת זהובת השיער; ומדי פעם הם מתפרצים באלימות בלתי מובנת, שאותה יש לדכא באכזריות כי הם מבינים רק כוח. וכמובן, ערבוב בין הגזעים – היכולת של בני הקבוצות לחצות את מחסום השנאה המטופח היטב – היא משהו שאין להעלות על הדעת והוא שורש כל רע.

אז אולי השאלה שלנו היא לגמרי לא במקומה: אולי במקום לשאול למה הימין היהודי מדבר כמו הימין של הקונפדרציה, אנחנו צריכים לשאול למה לקח לנו כל כך הרבה זמן לשים לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרים ארורים, ו-hasbara

התקשורת היהודית התמכרה לגמרי לנראטיב של ה-hasbara, הגרסה החדשה של העולם כולו נגדנו, והופכת במהירות למכשול לציבור

המועצה לזכויות האדם של האו”ם גינתה אמש (ו’) את ישראל בשל התנהלותה במהלך צוק איתן, בהתבסס על דו”ח דיוויס, שעליו כבר כתבתי כאן. כהרגלה של המועצה, היא דפקה לעצמה כדור תעמולתי ברגל ואימצה רק את החלקים בדו”ח שדנו בישראל ולא הזכירה במילה אחת את פשעי המלחמה של חמאס, שבהם דו”ח דיוויס דווקא דן באריכות.

אבל מבחינת התקשורת הישראלית זה כלל לא משנה, משום שמלכתחילה היא לא התייחסה לדו”ח כראוי לו. העיתון הנמכר בישראל, ידיעות אחרונות, מנהל בחודשיים האמרונים מערכת hasbara משלו, שמתחרה בזו של לשכת ראש הממשלה והבטאון שלה, ישראל היום. התוצאה היא שרוב הישראלים לא קיבלו דיווח ראוי על דו”ח האו”ם.

באופן מדאיג למדי, התקשורת היהודית בישראל אימצה את הרטוריקה של לשכת ראש הממשלה. ראו את הדברים שפרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו לפני כעשרה ימים.

tunnels

נתניהו, כצפוי, משקר (אני רוצה להודות לקורא אסף רזון על ההפניה). מי שיפתח את הדו”ח (סעיפים 107-108), יגלה שהוא אכן כותב שאין לוועדה יכולת לברר מה היתה הכוונה מאחורי המנהרות – אבל שעובדתית, הן שימשו אך ורק לתקיפה של חיילי צה”ל, שהם מטרות צבאיות לגיטימיות.

זו קביעה שאי אפשר לחלוק עליה, פשוט משום שהיא עובדתית: המנהרות שימשו אך ורק לתקיפה של חמושי צה”ל. הבעיה עם העובדה הזו היא שהיא סותרת את קמפיין ההפחדה של הממשלה במהלך “צוק איתן,” כביכול מדובר ב”מנהרות טרור.” זה, כזכור, היה הקמפיין שבאמצעותו תירצה הממשלה את המבצע הקרקעי.

זה שנתניהו מאשים את הוועדה בכך שהיא לא מתיישרת עם עמדת ממשלת ישראל – עמדה שכמובן מוצגת לציבור כעובדה – זה צפוי למדי. כמו בנט וכמו לפיד, נתניהו הוא כעת חשוד בפשעי מלחמה. אפילו אלמלא הכרנו את הנטיה הטבעית שלו לשקר, סביר שהוא ישקר בנושא הזה.

השאלה היא למה התקשורת היהודית מתיישרת איתו. הנה מה שדיווח אמש טמקא:

ynet

אפילו אם נניח כרגע לדמגוגיה של הכותרת “בזמן הירי” (אחר כך טענה מערכת הבטחון שהירי הגיע בכלל מסיני), יש פה שני שקרים. קודם כל, השקר של נתניהו שצוין למעלה, ושנית – השקר שכביכול הוועדה טענה שחמאס סיפק אזהרה לירי שלו.

מי שיקרא את הדו”ח (סעיפים 92-95) יראה שהוועדה מצאה שהתראות על ירי מהרצועה הגיעו רק במקרים בודדים בלבד, ושיתר על כן, ספק אם ההתראות היו מועילות. אבל הוועדה כותבת שם שלא זו הבעיה: אפילו אם ההתראות של חמאס היו מספקות, העובדה שהוא הפעיל כלי נשק בלתי מבחינים כלפי ריכוזי אוכלוסיה אומרת שהוא ביצע פשע מלחמה. לזה, משום מה, אין זכר בטמקא.

יש עוד טענה של תועמלני הממשלה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב גם בכלי התקשורת: כביכול, מלחמתה של ישראל בחמאס היתה מוצדקת, ועל כן אין מקום לביקורת על האמצעים שבהם נקטה. זה בלבול קלאסי, ומכוון, בין שני ענפים של משפט המלחמה הבינלאומי: ius ad bellum, כלומר ההצדקה ליציאה למלחמה, ו-ius in bello, לחימה צודקת. אלה שני דברים שונים מהותית: יכולה אומה לצאת למלחמה שלא בצדק, אבל לנהל את המלחמה כראוי; והיא יכולה לצאת למלחמה בצדק מוחלט ולבצע פשעי מלחמה מחרידים במסגרתה. ברור למה הממשלה רוצה לבלבל בין השניים: טענת צדקת המלחמה שלה (שלא נכנס כרגע לשאלה האם יש בה ממש) מאפשרת לה להסוות את האמצעים הנפשעים שבהם ניהלה את המלחמה. וכך אפשר בקלות ליצור מצב שבו, אם מישהו מצביע על פשעי המלחמה שביצעה ישראל, לזעוק שהוא טוען שהחמאס צודק!!!!!1!, ולהשתיק אותו.

האמת פשוטה למדי: שני הצדדים פושעי מלחמה ומנהיגי שני הצדדים צריכים לעמוד לדין כפושעי מלחמה. בוגי יוכל לחלוק את התא בהאג של מוחמד דף, ונתניהו – את זה של הנייה. האחרון כנראה יוכל לטעון שאיבד שליטה על הזרוע הצבאית שלו, אבל זה כבר טיעון לעונש.

למה שום דבר מכל זה לא מופיע בתקשורת היהודית? למה טמקא, לכאורה אופוזיציה לנתניהו, פשוט מעתיק את הרטוריקה הממשלתית בנושא צוק איתן? מפני שהתקשורת היהודית מפוחדת ואיבדה את הצפון. היא שכחה שהתפקיד שלה הוא לא לעשות לקוראים שלה נעים בגב, אלא לאתגר אותם. היא צריכה היתה להיות המתריע בשער, אבל אין לה את האומץ. היא חוששת להיות מוקעת כ”שמאלנית.”

אז היא מעדיפה למכור לציבור את השקרים של נתניהו ולפיד, להעלים את העובדה שהשקרנים האלה הם חשודים בפשעי מלחמה, ולעבור לנושא הבא. בדרך, היא מגבירה את הניתוק של הציבור היהודי מהנעשה סביבו, בונה לו קונכייה נעימה ומנותקת – ושוקדת על טיפוח המיתוס של “העולם כולו נגדנו.”

תקשורת כזו הופכת במהירות, ומרצון, למקבילה של התקשורת בדרום אפריקה של האפרטהייד ושל מדינות אחרות שהתדרדרו לדיקטטורה. כשנצא מזה, אם בכלל, נצטרך לשפוט לא רק את הגנרלים והמדינאים; גם העורכים יצטרכו לתת דין וחשבון. וכמו השופטים, גם הבגידה שלהם היא מהגרועות שבהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)