החברים של ג'ורג'

בחרתם במלחמה, ונחלתם חרפה

מלחמת עזה השלישית, פוסט מורטם ראשוני

זוכרים את הסיסמאות של נתניהו? חזק מול החמאס? רק הוא יודע להלחם בטרור? אז פחחחחחח. נתניהו מוצא את עצמו, 50 ימים אחרי תחילת מבצע “פאלוס זקור,” במצבו של אולמרט אחרי מלחמת לבנון השניה. רק שלמזלו, לראש האופוזיציה קוראים בוז’י וכל מה שהוא רוצה הוא לזחול לממשלה, ולמזלו אין מולו תככן נוסח נתניהו, שהיה מנסה להפיל את הממשלה באמצעות כסף זר.

“צוק איתן” נראה כעת כמו קריסה טוטאלית של ממשלת ישראל וצבאה, כשהיא מתבטאת במספר מישורים: המישור המדיני, החוקתי, הצבאי והערכי.

במישור המדיני, ישראל נאלצה – עד כמה שאנחנו יודעים, נתניהו לא פרסם את תנאי הפסקת האש – להיענות לרוב התנאים של חמאס. על פי מה שפורסם, בעיקר ממקורות פלסטיניים, ישראל תאפשר דיג עד שישה מיילים ימיים מחוף עזה, כשהוא יורחב אחר כך ל-12 מילין; ייפתחו המעברים לרצועת עזה להעברה מיידית של בני אדם וסחורות, בכלל זה מעבר חומרי בניה; ובעתיד, ישראל תשא ותתן על שחרור העצירים שלכדה במבצע “שובו אחים” – האנשים ששחררה בעסקת שליט ושבה ועצרה רק כדי להוכיח שאין להאמין למילה שלה – תמורת גופות. בעתיד, ישראל תצטרך לשאת ולתת גם על אישור לבניית נמל בעזה; זה קורה אחרי שאובמה כבר אמר שאי אפשר יהיה להשאיר את עזה סגורה. בינתיים, כבר נודע, מעבר ארז אכן אפשר הבוקר את יציאתם מעזה לא רק של מקרים הומניטריים, אלא גם של ביקורי משפחות – לראשונה מאז חודש יולי. לקשקשת על “פירוז עזה” אין כל זכר בהסכם.

את כל זה יכולנו לתת לעזתים במתנה. את כל זה יכולנו לתת לאבו מאזן. את כל זה יכולנו לעשות מרצוננו, יכולנו להסיר את עניבת החנק מעל צווארם של העזתים מבלי להעניק תשורות לחמאס. אבל אז, חשש נתניהו, הוא היה נראה חלש.

אז כדי שהדוכס דה לה פיסטוק לא ייראה חלש, רצחנו יותר מ-2,000 עזתים, רובם הגדול בלתי מעורבים, ביניהם כמעט 500 ילדים; הפכנו מאות אלפים לחסרי בית; איבדנו כ-70 מאנשינו אנו, ביניהם חמישה אזרחים (אחד מהם ילד בן ארבע); ריסקנו את מה שנשאר מהלגיטימציה שלנו לפעולה צבאית בעולם; ערערנו את היחסים עם הממשל האמריקאי, פחות או יותר הממשלה בעלת חשיבות היחידה שעדיין תומכת בישראל. על הדרך, חיזקנו את החמאס, נתנו לו שוב להוכיח שהוא מסוגל להוביל התנגדות, והחלשנו את המתונים בקרב הפלסטינים. שוב היינו חייבים להוכיח שאנחנו מבינים רק כוח.

במישור החוקתי, מה שקרה אמש התקרב קרבה מסוכנת לפוטש. נתניהו סירב להניח לקבינט להצביע על הפסקת האש; הוא אפילו לא היה מוכן לומר מהם תנאיה המדויקים – לא לאזרחים שלו ולא לשרים שלו. אחרי הכל, אם היינו שומעים מה התנאים, היינו נזכרים שאלו כמעט אחד לאחד התנאים שהציע קרי לפני כחודש – אם כי האחרונים היו טובים יותר, משום שבאופן בלתי נתפס הם התירו לישראל לפעול ברצועה נגד מנהרות.

איך העז נתניהו לעשות דבר כזה? פשוט: היועץ המשפטי המשפחתי שלו, יהודה וינשטיין, כתב חוות דעת סודית – כמובן סודית – שאומרת שזה חוקי. רביב דרוקר אומר על כך את כל מה שצריך לומר כאן. למרות שהשרים הצביעו פעם אחר פעם על מהלכי המלחמה, בבוא הפסקת האש, נתניהו לא נתן להם להצביע.

הסיבה? סביר מאד שנתניהו היה מובס בהצבעה הזו. אז הוא פשוט מנע מעצמו תבוסה על ידי תרגיל משפטי מפוקפק. ממשלת ישראל היא ממשלה קבינטית; ראש ממשלה שהובס בהצבעה, או חושש שהוא על סף תבוסה כזו, צריך ללכת הביתה. הוא איבד את אמון שריו. אבל נתניהו העדיף לקמט את החוקה-למחצה שלנו ולא לשלם את מחיר כשלונו. בפועל, בחסות הקונסיליירי וינשטיין, עברנו אתמול בפועל לשלטון יחיד, ללא כל בקרה.

מצבם של השרים לא טוב יותר. אם היתה בבנט וליברמן טיפה של יושרה, הם היו מתפטרים אמש. אבל בנט לא היה מזהה יושרה אם זו היתה תוקפת אותו בשדרה מוארת, וליברמן הוא מהציניקנים שבפוליטיקאים שלנו. נתניהו אוהב להעמיד פני צ’רצ’יל; זה האחרון היה מפטר את שני הליצנים מזמן, לא שופך עליהם את מררתו במסיבת עיתונאים. אבל את צ’רצ’יל לא היו תופסים באמירה ש”חמאס הוא דאע”ש” בזמן שהוא מנסה נואשות להגיע להסכמה עם חמאס, ונתניהו הוא גיבור רק על דני דנון.

וכמובן, עיקר התבוסה היתה במישור הצבאי. שוב הוכיח צה”ל שהוא עושר – מבחינת המחיר שלו, על כל פנים – השמור לבעליו לרעתו. שוב הוכיח צה”ל שהוא גורם לזרוע המדינית שלו בעיקר נזק. שוב הוא הוכיח שלמרות שרוב מה שהוא עושה ב-40 השנים האחרונות הוא לוחמת גרילה נגד פלסטינים, הוא די גרוע בזה. שוב הוא הוכיח שהכוח האווירי שלו לא מסוגל לשתק ירי ארטילרי. זה היה אחרי שאת אותו הלקח למדנו בעופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השניה ובמלחמת לבנון הראשונה ושכחתי מה עוד. לעזאזל, זה לקח שמגיע למלחמת העולם השניה. עד יום הלחימה האחרון, צה”ל לא הצליח לשתק את הירי הארטילרי של החמאס. ואף על פי כן, למרות שהיה ברור שצה”ל לא יודע לעשות את זה בלי פלישה קרקעית נרחבת – פשוט כי אין דרך לעשות את זה אחרת – הקבינט נתן לצה”ל לשחק בצעצועים שלו.

שוב, הצבא הציג תיאור איום של המצב אם הוא יצטרך לפלוש קרקעית – זה גם מה שהוא עשה ערב עופרת יצוקה – כי צה”ל מזמן שכח איך מנצחים קרבות: נצחון דורש אבידות. אבל אם יש אבידות, הצבא לא רוצה את הקרב. אפשר היה לכבוש את עזה – אבל, כפי שחזה הבלוג הזה מראש, צה”ל לא יעשה את זה.

אז הוא עשה את מה שהוא עושה תמיד: טבח באזרחים העזתים ללא רחם בתקווה שאם יהרוג מספיק מהם, החמאס ייכנע. הפעם, הוא הפך למטרה לא את אנשי החמאס, אלא את בני המשפחות של אנשי החמאס – פשע מלחמה מובהק שהופך את צה”ל לארגון טרור. בפועל, צה”ל הפך את בני המשפחות של אנשי חמאס לבני ערובה ורצח אותם. צבא הטרור לישראל תקף כך 72 בתים, והרג 547 בני אדם, מתוכם 125 נשים, 250 קטינים, ו-29 קשישים בני 60 ומעלה. כן, הוא גם הרג בהתקפות הללו תשעה מאנשי הזרוע הצבאית. הטובים לטיס!

אלא שהחמאס אכזרי לא פחות מצה”ל – שמתם לב, אני מקווה, שבניגוד מוחלט לצה”ל, החמאס הרג הרבה יותר חמושים מאזרחים, כן? – והוא לא נכנע. יתר על כן, חוסר היכולת של צה”ל לשתק את האש הארטילרית של חמאס הביא לכך שלראשונה, ישובים בדרום ננטשו. כלומר, יצאנו למלחמה נגד יריב שבזחיחות הרגילה הנחנו שהוא על הקרשים, וסיימנו אותה (כצפוי) כשאנחנו מגדלים את חמאס לכדי חיזבאללה. ועל ההצלחה הפנומנלית הזו, צה”ל דורש עכשיו תוספת תקציב של 20 (!) מיליארדי שקלים. לא ברור כמה מהכסף הזה יילך להגנה משפטית על קציני צה”ל מפני כתבי אישום מוצדקים לגמרי על פשעי מלחמה.

ובסופו של דבר, היתה התבוסה הערכית. מעבר לחשיפת הציבור היהודי בישראל כאספסוף צמא דם, במלחמה האחרונה הותקפו מתנגדי המלחמה באלימות, כשהממשלה בולטת בשתיקתה. מחאה היא חלק בסיסי מדמוקרטיה. שופטי בג”צ תהו למה המפגינים רוצים למחות נגד המלחמה בזמן המלחמה. על הפחדן המשמש כשר הבטחון, שלא העז להגיע לנחל עוז המופגזת, כבר כתבתי; על העדרותם של שרי הממשלה מהלווייתו של דניאל טרגרמן, כתבו רבים אחרים, וכאן צריך לתת צל”ש לנשיא המדינה, רובי ריבלין, שמצדיק מדי יום את הבחירה בו, שבהתעלמות מכל התירוצים של בוגי ופחדנים אחרים, דווקא הגיע ללוויה. (מערכת הבטחון, שכזכור הממונה עליה הוא בוגי, טענה באמצעות הכתבים הצבאיים שחמאס מטווח ישובים שאליהם מגיעים בכירים; משום מה, נשיא המדינה לא היה מטרה ראויה מספיק לחמאס. או שבטחון השדה של ריבלין מוצלח יותר מזה של יעלון, והמידע על תנועותיו מוסתר טוב יותר מחמאס?)

אבל זה לא רק בוגי. גם ראש הממשלה בלט בהיעדרו מישובי הדרום. ושר האוצר, שאמר שישראל לא תנטוש ישובים או תארגן את פינויים, לא טרח לעשות את הדבר המתבקש ולהעביר את הלשכה שלו לישוב דרומי בקו האש, כדי להדגים לציבור נחישות מהי. דוגמא אישית? לא מחדלי האישים והאפסים האלה.

וכך זה נגמר. ביבבה ולא במפץ.

* * *

מותר היה לקוות שאחרי תבוסה כזו, יתחילו אזרחי ישראל להבין את גבולות הכוח. אבל הנסיון ההיסטורי המר מלמד שהם ילמדו את הלקח ההפוך: שהם לא הפעילו מספיק כוח. תרחם האלה ותציל מהסיבוב הבא. כי, הרי, אנחנו לא ננצל את הזמן להשגת הסכם. כשאנחנו חלשים, אם להשתמש בניסוח הישן של תומס פרידמן, איך נוכל לוותר? כשאנחנו חזקים, למה לנו לוותר?

ועל כן, יהיו עוד מבצעים. אולי אפשר לקרוא להם מראש “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשבוגי ברח: הפחדן המאובטח והחוליה החלשה

האיש שטען שהחברה הישראלית הוא החוליה החלשה לא העז להגיע לנחל עוז. לזכור את הרגע הזה, כשיעלון ינסה להיות ראש ממשלה

שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, אמור היה להגיע בסוף השבוע לפגישה עם תושבי קיבוץ נחל עוז, שבו נהרג שלשום (ו’) הילד דניאל טרגרמן. ברגע האחרון, ביטל יעלון את הביקור בנחל עוז. שר הבטחון לא העז להגיע לישוב המופגז, שלו הוא לא מסוגל לספק בטחון, אבל מסר תירוץ עלוב במיוחד: שהמאבטחים אסרו עליו להגיע.

כלומר, לא היתה כאן פחדנות אחת, אלא פחדנות כפולה. קודם כל, הסירוב של יעלון להגיע לישוב מופגז, שחווה את תוצאות המדיניות שלו; ואחר כך, הנסיון מוג הלב להפיל את התיק הזה על המאבטחים שלו.

לשר הבטחון יש את הזכות, אם לא את החובה, להתעלם מהמאבטחים שלו. שורה של שרי בטחון בעבר הגיעו למקומות מסוכנים לא פחות. שר הבטחון דיין נהג להגיע לתעלה בימי מלחמת ההתשה גם בעת הפגזות, והיה ידוע בכך שהוא מסרב לפתוח בריצה בעת הפגזה, אלא ממשיך ללכת בנחת. שר הבטחון שרון ביקר בלבנון כמה וכמה פעמים, גם במקומות שבהם היתה סכנה. שרי הבטחון רבין ופרס נסעו לגבול לבנון בימי המבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם.” שר הבטחון עמיר פרץ התגורר בעיירה שדרות המופגזת תדירות, וסירב לעקור ממנה למרות תחינות המאבטחים שלו. דווקא יעלון צריך להקשיב למאבטחים?

מלשכת יעלון נמסר בתגובה ש”מדובר בסיור שתוכנן עם הרמטכ"ל בני גנץ וסגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. אלו ביקרו במועצה האזורית שער הנגב ושמעו טענות התושבים, אך טרם ביקורם בנחל עוז התרחש ירי פצמ"רים, שהוביל להיווצרות חשש כי החמאס מודע לנוכחות הרמטכ"ל באזור. אין לפקפק באומץ לבו של שר הביטחון משה יעלון, ששהה במקומות מסוכנים בהרבה במהלך שירותו במערכת הביטחון.” אין לפקפק, הא? אז אם היית במקומות מסוכנים הרבה יותר – דבר, אגב, שעליו אנחנו יודעים רק מעדותך-שלך – למה לא הגעת לנחל עוז?

כי תראו מה אומר לנו יעלון: אתם, האנשים הקטנים של הדרום, צריכים להשאר איפה שאתם. לי, מצד שני, זה מסוכן. אני לא מוכן לקחת על עצמי את הסכנות שאתם לוקחים כתוצאה מן המדיניות שלי. יכול להיות, בעצם, שאתם לא צריכים להיות כאן; יכול להיות שצריך לפנות אתכם. אבל אני, כשר בטחון, לא אקבל את ההחלטה הזו; אתם אלה שתצטרכו לקבל אותה. וואלה. אקט שלישי של פחדנות, הפעם פחדנות אזרחית, חשש מקבלת החלטה. אותה פחדנות עצמה, אגב, מודגמת בכך שיעלון שרבב את שמם של גנץ ואייזנקוט: אתם רואים, לא ברחתי לבדי, גם הם ברחו.

הלו! אתה לא קיביצער. אתה שר הבטחון. אתה האחראי לחייהם ולמותם של אזרחים. אם מסוכן שם – אם מסוכן שם עד כדי כך שאתה-עצמך לא מוכן להסתכן – אז צריך לפנות את הישובים הללו. לדרוש מהתושבים לקבל החלטה בעצמם, כשאתה מתחמק ממנה, פירוש הדבר הוא לדרוש מהם לשלם את המחיר של חוסר היכולת שלך לבצע את מה שהתיימרת לעשות. כן, פינוי של הישובים יהיה נצחון של החמאס. אבל אם יהיו שום עוד כמה קורבנות בנפש, הם יפונו מעצמם, וגם אז יחגוג החמאס נצחון – רק שבין לבין, יהיו כמה גופות של אזרחים. חוסר הנכונות של יעלון להודות בכך שהמדיניות שלו נכשלה, הדרישה המשתמעת שלו שאזרחים ישלמו בחייהם או על כל פנים ימשיכו להסתכן, היא כבר מעבר לפחדנות: זו כבר מעילה באמון.

לפני כעשור, כשאזרחי ישראל התפוצצו באוטובוסים ובמסעדות, ואמרו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, בוגי יעלון היה הרמטכ”ל. הוא הסתובב עם מאבטחים כשסתם אנשים מן השורה נאלצו לערוך כל בוקר הערכת מודיעין עצמאית של עד כמה מסוכן לצאת היום לרחוב. אף על פי כן, היתה לו החוצפה יוצאת הדופן – לו, למי שכל ימיו היה אוכל לחמו של הציבור – לומר ש”הציבור הוא החוליה החלשה.”

עשר שנים חלפו, והאיש שלא זז בלי מאבטחים ב-15 השנה האחרונות ממשיך להטיף לנו, תוך שהוא עצמו מתחמק מן הסכנה ודורש מאחרים לשלם את מחיר המדיניות שלו. מנהיגים אמורים לספק דוגמא אישית. הנחש בנעליים הגבוהות, האיש שהתמחה במלחמה בתותים של עזה, הדגים לכולנו בסוף השבוע עד כמה נבובות המילים שבפיו, ואיך מאחורי הפסאדה של מנהיג נחוש וצורב תודעה ניצב פחדן ריקני, שלא היה מזהה דוגמא אישית גם אם זו היתה תוקפת אותו בפצמ”ר בסמטה חשוכה.

זכרו את זה, כשהוא ינסה להיות ראש ממשלה. כי צריך להיות גבול. כי אם נבחר בו, נוכיח שאנחנו אכן החוליה החלשה.

(יוסי גורביץ)

משפח

מערכת המשפט הישראלית נגד הצדק: שני מקרי מבחן

“סבול כל עוול שיכול להגרם לך, ובלבד שלא תבוא לכאן.” – צ’ארלס דיקנס, על בית המשפט Court of Chancery

מערכת המשפט הישראלית נוהגת לומר על עצמה, ובעבר – במיוחד בימיו המשכרים של אהרן ברק – מצאה לא מעט אנשי תקשורת שיחזרו על ההבל הזה, שהיא מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם. מאחורי השקר הנוצץ הזה ניצבת, בסופו של דבר, עוד מערכת שלטונית רקובה. טובה יותר מהרבנות, כן, וכנראה גם מביטוח לאומי, אבל לזה קוראים האנגלים damning with faint praise: כמו לומר שהמדינה היהודית טובה יותר מסוריה של אסד.

מי שעדיין נושם את האדים שהפיץ בית המשפט של ברק, מוטב שיתבונן בשני מקרים שעלו לכותרות לאחרונה. בעיה מרכזית של כל מערכת משפט היא הוודאות שהיא כולאת אנשים חפים מפשע. אין מערכת שנקיה מטעויות, וכשמדי שנה יש עשרות אלפי תיקים פליליים, בתי הכלא יכילו גם אנשים חפים מפשע. מבלי להתייחס לבעיה ענקית אחרת של מערכת הצדק הישראלית – ההטיה שלה כנגד לא-יהודים, עניים, זרים ומזרחים – אני רוצה להתייחס לבעיה המרכזית שלה: חוסר הנכונות להכיר בטעות.

המקרה הראשון הוא פרשת רומן זדורוב. בדצמבר 2006, רצח מישהו את הילדה תאיר ראדה, בת 13 מקצרין. המשטרה עצרה תוך זמן קצר עובד במקום, רומן זדורוב, עובד זר שהגיע לישראל באשרת תייר ונשא אח”כ אזרחית ישראלית. המשטרה טענה שזדורוב הודה ברצח ושחזר אותו; זדורוב חזר בו מהודאתו וטען שלא הוא הרוצח.

לטענת המשטרה והפרקליטות, זדורוב רצח את ראדה ממניע מפוקפק: כביכול, היא העליבה אותו על כך שלא נתן לה סיגריה, ואז הוא עקב אחריה לשירותים ורצח אותה שם. לטענת התביעה, זדורוב אמר שביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית.

אלא שעדות של מומחה חיצונית, ד”ר מאיה פורמן-רזניק, שכנעה את ביהמ”ש העליון להחזיר את התיק של זדורוב לבית המשפט המחוזי. פורמן-רזניק, רופאה משפטית, הגיעה למסקנה חד משמעית שהלהב שבו נרצחה ראדה היה להב משונן; להב של סכין יפנית הוא להב ישר. אם הלהב אכן היה משונן, הראיה המרכזית של התביעה – ההודאה של זדורוב – נשמטת. המשמעות היא שאדם חף מפשע יושב בכלא באשמת רצח כבר כמה שנים.

במהלך המשפט החוזר, ציינה פורמן-רזניק שהמסקנה שמדובר בלהב משונן איננה רק שלה: גם ד”ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, משוכנע שהלהב היה משונן. בתגובה, טענה התובעת – שילה ענבר – שפורמן-רזניק משקרת (!) באשר לחוות דעתו של קוגל.

זו טענה חריגה מאד. השאלה המתבקשת היא למה לעזאזל לפורמן-רזניק לשקר שקר מטומטם כל כך, שניתן להפרכה בקלות – כל מה שצריך הוא לזמן את קוגל לעדות. אבל ראה זה פלא, למרות בקשות הסנגוריה, סירבה הפרקליטות באופן נחרץ לזמן את קוגל לעדות – ובית המשפט אסר על כך.

כלומר, יש לנו אדם שהורשע ברצח ויושב בכלא כבר כמה שנים, יש ראיה מרכזית ששנויה במחלוקת – ולא רק שהפרקליטות עושה הכל כדי שלא להזמין מומחה לדיון, בית המשפט מקבל את עמדתה.

אבל שניה, רק התחלנו. בעקבות דבריה של ענבר, מתחו השופטים ביקורת קטלנית על עדותה של פורמן-רזניק, כשהם מתייחסים אליה שוב ושוב כאל “רופאה משפטית צעירה.” לפני מספר חודשים, התקבלה פורמן-רזניק לתפקיד חשוב במכון לרפואה משפטית, מנהלת היחידה לרפואה משםטית פתולוגית. באופן בלתי נתפס, הפרקליטות עתרה כנגד המינוי שלה – כשהיא מצטטת את פסק הדין במשפט החוזר של זדורוב כראיה.

אבל כאן קושרי הקשר של הפרקליטות הסתבכו. ד”ר קוגל כתב תצהיר, בו הבהיר שהוא תומך בעמדתה של פורמן-רזניק בשאלת הלהב המשונן. המשמעות היא שהפרקליטות, שטענה בבית המשפט שפורמן-רזניק שיקרה, היא זו ששיקרה לבית המשפט. בהתאם, בנסיון מבוהל למנוע את חשיפת השערוריה, אסרה הפרקליטות על קוגל להתייחס לחוות הדעת שלו, ושלחה לו את חוות הדעת עם “תיקונים.” קוגל עמד באומץ בבית המשפט, ציין שהוא מעיד למרות האיסור של הפרקליטות, וחזר על עמדתו – וציין ש”אני חושב שמאשימים את אולמרט בזה עכשיו,” רמז גס לכך שמה שהפרקליטות עשתה היה שיבוש ראיות והדחת עד. קוגל אף אמר שהפרקליטות מתנהלת “כמו במדינה טוטליטרית”, ומנסה להפוך את המכון המשפטי לחותמת גומי. בימים אלה מנסים פרקליטיו של זדורוב להביא את העדות של קוגל לדיון נוסף בהרשעתו של זדורוב.

זו שערוריית-ענק: מערכת התביעה מאיימת על רופא משפטי כדי שלא יחשוף את עמדתו המקצועית, משום שזו תחשוף את העובדה שתוך העלמת ראיות, התביעה והמשטרה – הכל בסיוע של בית המשפט – שלחו אדם חף מפשע למאסר עולם. התביעה הוסיפה חטא על פשע בכך שרדפה את פורמן-רזניק ובכך ששיקרה לבית המשפט – שיצא, אם להיות עדינים, מטומטם במקרה הטוב ושותף לדבר עבירה במקרה הרע, בכך שסירב לזמן את קוגל לעדות.

שותף לדבר עבירה? לא יכול להיות, אתם אומרים. הרי השופטים הם כמלאכים. כאן מגיע המקרה השני שלנו, זה של יוסי דוידוב. הוא הורשע בשנת 2006 בכך שניסה לרצוח את משה עמרה, ונידון ל-16 שנות מאסר. דוידוב היה נאשם בעייתי מאד מבחינת הפרקליטות: בניגוד לרוב מוחלט של הנאשמים, הוא סירב בעקשנות להודות באשמה, וניהל מאבק משפטי שנמשך שמונה שנים והגיע עד לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר. לדוידוב היה מזל יוצא דופן: הוא הצליח להוכיח שהסרטון שהוביל להרשעתו עבר עריכה מגמתית על ידי המשטרה, וממנו הושמטו 53 שניות שמראות אותו משוחח עם עמרה, מה שלטענתו מחזק את עמדתו, על פיה הגיע למקום כדי להתעמת עם עמרה ולתקוף אותו, אך לא לנסות לרצוח אותו.

שמונה שנים אחרי התקרית, במארס השנה, הודיעו השופטים לדוידוב שהראיה החדשה לא משנה דבר, ושאין להם אלא להרשיע אותו שוב בנסיון לרצח. כאן אירעה תקרית יוצאת דופן: השופטים, בראשות גלעד נויטל, דרשו מדוידוב להודות בעבירה, אמרו לו שהוא יזכה ל”עונש אטרקטיבי” אם יעשה זאת ורמזו בגסות שאם לא יודה, הוא יצטער על כך. בלב כבד, ובעצת עורך דינו, הסכים דוידוב להודות. הוא נדהם לגלות שעונשו נגזר ל-13 שנים.

כעת דורש דוידוב לבטל את ההודאה שלו, משום שאי אפשר לראות בה הודאה שנמסרה מרצון חופשי. הדבר שהיה צריך להדהים כל אדם שיש לו אמון בבתי המשפט הוא העובדה שה”שיחה” בין השופטים ודוידוב כלל לא מתועדת בפרוטוקול: על פי הפרוטוקול, קפץ פתאום דוידוב – אחרי שמונה שנים של סירוב ומאבק משפטי עקשני – והודה מרצונו בעבירה שהוא הכחיש במשך שנים. הסיפור הזה, שגם בו אנחנו רואים תביעה שמעלימה ראיות ושופטים שמשתפים פעולה בנסיון לסגור את התיק באופן שלא יביך את מערכת המשפט, הולך עכשיו לערעור.

מערכת המשפט מקוננת בשנים האחרונות על כך שהיא מאבדת את אמון הציבור. ובכן, היא תמשיך לאבד את אמונו, כל זמן שנציגי המדינה משקרים לבית המשפט ואינם עומדים לדין על עדות שקר, וכל זמן ששופטים משתפים פעולה עם נציגי המדינה כדי לטייח את עוולות המערכת. ואולי, מתגנב הרהור כפירה, כל הסיפור הזה של שופטים מקצועיים שמגיעים רובם ככולם משורות התביעה ושהם בעצם עובדי מדינה, לא עובד כל כך טוב; אולי בכל זאת צריך לשקול סוג כלשהו של מערכת מושבעים, של אנשים שגוזרים את הדין אבל אינם חלק מן המערכת והמשכורת או הקידום שלהם אינם תלויים בהיותם מערכת הרשעות.

ועוד דבר אחד: ואם למישהו עוד היה ספק מה שווה מערכת המשפט הישראלית, נציין שהיא הורתה להרוס את ביתו של מחמוד קוואסמה על סמך הודאה שהוצאה ממנו, וללא כל הרשעה. קוואסמה הוחזק על ידי השב”כ בחשד למעורבות ברצח שלושת הנערים, לדבריו – ואין סיבה טובה לפקפק בהם – עבר עינויים קשים, והודה במעורבות ברצח. זאת, לאחר שבמשך שבועות נמנע ממנו לפגוש עורך דין ועצם מעצרו הוסתר. כאן המקום לציין שראש הממשלה נתניהו טען שוב ושוב שחמאס היה אחראי לרצח הזה; שהשב”כ מקבל את ההנחיות שלו מראש הממשלה; ושפרט להודאה של קוואסמה, אין כל ראיה לכך שא. החשודים המרכזיים, שבתיהם נהרסו, מעורבים ברצח ושב. הנהגת החמאס הורתה עליו. ועדות חקירה כבר מצאו שהשב”כ שיקר בעקביות לבתי המשפט בשאלת העינויים של עצירים, ואף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם אין נצחון, לפחות שתהיה תמונה

נתניהו הכניס אותנו לסיבוב השני משום שחיפש נואשות תמונת נצחון, כזו שתכסה על התבוסה, ולאספסוף לא משנה כמה דם יש על המסגרת

כוחותינו המזוינים הצליחו אמש (ג’) לעשות את מה שהם מצטיינים בו: להרוג אזרחים. תקיפה של חיל האוויר הרגה בשכונת שייח רדואן את וידאד מוסטפא חרב דף, בת 28, אשתו של דף; ואת עלי מוחמד דיאב דף, בן שמונה חודשים, בנו. מצבו של דף עצמו לא ידוע אך ההערכה היא שהוא בחיים.

צריך לעקוב אחרי ההתרחשויות, כי מנסים לארגן לנו ספין קטן. אתמול אחרי הצהרים, כשמונה שעות לפני סוף הפסקת האש, ירה גורם לא ידוע רקטות לשטחים פתוחים בישראל – או, על כל פנים, כך טוענת ישראל. חמאס מכחיש בתוקף שאנשיו ביצעו את הירי הזה, וטוען שישראל פיברקה אותו. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות לדבריו.

אבל יש, כפי שמציין יפה אמיר אורן, ראיה תומכת בטענת חמאס על פיה לא הוא ביצע את הירי: אם דף היה מודע לכך שאנשיו פתחו באש, הוא לא היה מסתכן בפגישה עם אשתו ובנו הפעוט בזמן שישראל וחמאס במצב עוינות גלוי. אז מה קרה פה?

די פשוט. ישראל קיבלה מודיעין על מקום המצאו של דף, והדרג המדיני הבכיר – נתניהו ויעלון – החליטו לזרוק לעזאזל את סיכויי הפסקת האש וללכת על חיסול. זה לא מידע שזמין בכל רגע, יושב על המדף. כפי שכתב היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן יאיר:

“הרי לנסות ולחסל בכיר כמו מוחמד דף, ששרד כבר ניסיונות חיסול קודמים, צריך מודיעין טוב שהושג מבעוד זמן על תנועותיו ומקום שהייתו, שמשתנים במהירות. האם מודיעין כזה הושג כך סתם פתאום, בתזמון מקרי ומיד לאחר ירי שלש רקטות לשטחים פתוחים בדרום?

לא נראה סביר, נכון? אז לא צריך להיות מומחה צבאי או מומחה למודיעין כדי להעלות תהייה זו.”

שלא יהיו לכם אשליות: הם ידעו שהם הורגים אשה ופעוט. זה מחיר שהם היו מוכנים לשלם, מתוך ידיעה בטוחה שאיש בישראל לא ידרוש אותו מהם. יעלון אמר לפני כעשור, אחרי ההפצצה של ביתו של סלאח שחאדה, ש”הרשנו לעצמו להרוג את האשה”, אשתו של שחאדה שהמודיעין אמר שהיתה איתו בבית. ההפצצה ההיא הרגה גם 14 ילדים.

למה בוצע נסיון החיסול הזה, שדוחף את ישראל לעוד סיבוב של הסלמה מול רצועת עזה? מכמה סיבות. ראשית, חיסול הוא רפלקס מותנה של שירותי הבטחון שלנו. ברגע שמבוקש בכיר עולה על הכוונת, הם רוצים לחסל את המטרה ולא משנה מה יקרה. כך קיבלנו את חיסול שחאדה ואת חיסול ראאד כרמי, ששניהם הרגו באותה הזדמנות גם את הסיכויים לרגיעה. בשב”כ אמרו בשעתו, במידה של צדק מבחינתם, שהם אחראים על בטחון, קרי לדעתם חיסולים; ושאם יש שיקולים רחבים יותר, זה באחריותו של הדרג המדיני.

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה: הצורך הנואש של נתניהו באיזושהו הישג ממבצע “פאלוס זקור.” אין כזה. כן, צה”ל הוכיח שוב את יכולתו הנודעת להרוג הרבה אזרחים ולהשמיד תשתיות אזרחיות. כן, חיל האוויר שוב הוכיח שהוא הטוב ביותר במזרח התיכון כשזה מגיע להשמדת מטרות שלא יכולות לירות חזרה. כן, חמושי החי”ר שלנו הוכיחו שוב שגם הם יודעים להזמין התקפות ארטילריות ואוויריות על מטרות אזרחיות. ואחרי כל זה, ההצעה המצרית להפסקת האש היתה קרובה יותר לעמדות – המוצדקות – של חמאס, קרי הסרת הסגר הישראלי על הרצועה. אפילו אובמה אמר שהסכם ארוך טווח יצריך את הסרת המצור.

אבל נתניהו לא יכול היה לתת את זה, לא בלי להיראות – בצדק מוחלט! – כמו לוזר, כמו מי שפעם אחר פעם מחזק את החמאס על חשבון המתונים. אבל לא נשארו לו ברירות: חמאס התיש את ישראל. ההפגזה באזור לוד, הירי הבלתי פוסק לאזור המרכז, עשו את שלהם. גם העובדה ש-64 חמושי צה”ל מתו שיחקה תפקיד. מצבו של נתניהו היה כל כך נואש, שהוא נמנע בשבוע שעבר מלכנס את הקבינט, מחשש מהדברים שייאמרו בו; ושהוא ניסה להסתיר מהשרים את הפרטים של הצעת הפסקת האש המצרית - מהלך שבמדינה שלוקחת ברצינות את הטענה שהיא מדינת חוק, היה צריך להביא להדחה מהירה ומשפט שלו, בעוון קשירת קשר נגד הדמוקרטיה. במשטר הישראלי, נזכיר, מי שמקבל את ההחלטות היא הממשלה. לא ראש הממשלה. אנחנו לא במשטר נשיאותי. עד כדי כך היה נתניהו נואש.

ואז הגיע המידע המודיעיני על דף, ונתניהו עט עליו כמוצא שלל רב. הוא יציג את גווייתו המדממת של דף לאומה, ואז תהיה לו “תמונת נצחון.” המונח עצמו מגיע מימיו של בוגי יעלון כרמטכ”ל, מימי האובססיה סביב “צריבת התודעה”, והתפיסה שאומרת שהתודעה חשובה יותר מהמציאות. כמובן, בפועל מותו של דף לא ישנה הרבה. יקום מנהיג אחר לעז א דין אל קסאם. היסטורית, יש לציין, התנקשויות לא בהכרח שינו את מצבה של ישראל לטובה: הרבה אנשי בטחון היו מעדיפים, במבט לאחור, לא לרצוח את עבאס מוסאווי ולהעלות בכך את חסן נסראללה לתפקיד מזכ”ל החיזבאללה.

אבל, בהיעדר נצחון, נתניהו – והשב”כ, וצה”ל – היו מוכנים להסתפק בתמונת נצחון, כזו שתאפשר לאספסוף היהודי (קהל היעד של דובר צה”ל) לרקוד קצת על דם. לרוע מזלם, בינתיים דף לא בין המתים, והדם שנתניהו שפך, דם ילד קטן ואשה צעירה, כבר לא מספיק לאספסוף: הוא הורגל ליותר.

וכך גלשנו לסיבוב הלחימה השני בעזה. לפעם הבאה שיאמרו לכם שישראל רוצה שלום, זכרו את האופן שבו פעלו מקבלי ההחלטות בפרשת דף. ישראל לא רוצה שלום. היא רוצה הכנעה, ובהעדר הכנעה – תמונת נצחון.

ולא משנה כמה דם ילדים יהיה על המסגרת. הם, אחרי הכל, לא יהודים. הם לא בני אדם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשדובר צה”ל מרקיד אתכם על הדם

התבוננו בסרטון הזה. הוא קצר.

הוא מופיע בחשבון הרשמי של דובר צה”ל (לידיעת העובדים של מדור ניו מדיה: כבר הורדתי את הסרטון. אם תעלימו אותו, אעלה שוב ונדאג לאפקט סטרייסנד קטן.) כלומר, הוא מייצג את עמדתו הרשמית של צה”ל.

הסרטון, לצלילי מוזיקה קופצנית, חוגג את ההפצצה של רצועת עזה. נניח עכשיו לשאלה מה זה אומר על ה”צבא המוסרי ביותר בעולם,” שהוא מציג את ההפצצות שלו על רקע מוזיקת ריקודים; הרי אף אחד לא מאמין בשטות הזו יותר. אפילו הישראלים לא. הם חוזרים על השקר לצרכי hasbara, אבל כפי שיעידו הצעקות בהפגנת הימין – “כל עזה בית קברות!”, “אין מחר לימודים, כי לא נשארו ילדים” – הציבור היהודי יודע יפה מה נעשה בשמו, אם כי הוא אוהב להעמיד פנים אחרת. ומי שטוען שאינו יודע, עוצם עיניים במכוון.

מה אומר לנו צה”ל בסרטון הזה? שלהפציץ אזרחים זה כיף, זה מדליק, זה מגניב, בואו תרקדו איתנו על הדם. מי קהל היעד של הסרטון הזה? או. כאן הגענו לשאלת המפתח.

אפשר להתמיל במי איננו קהל היעד: לא הרוב המוחלט של המין האנושי שדוחה את הכיבוש היהודי בשטחים ושדוחה את המשך הנכבה והטיהור האתני האיטי שמבצעת המדינה היהודית שם. רוב בני האדם ידחו את הסרטון בשאט נפש. היחידים שעשויים לאהוב אותו, וגם זה בספק, הם מעריציה המושבעים של המדינה היהודית. כלומר, מבחינת דובר צה”ל – חלק מרכזי של מערך ה-hasbara – הסרטון הזה הוא גול עצמי. בכל זאת הוא העלה אותו. למה?

אפשרות סבירה אחת, שוודאי אי אפשר לפסול אותה על הסף, היא שדובר צה”ל מאויש ברפי שכל שלא מבינים את תפקידם. הסבירות לכך עולה כאשר זוכרים שדובר צה”ל הוא ארגון צבאי.

האפשרות הסבירה האחרת היא שדובר צה”ל ויתר בעצם על הקהל הבינלאומי. הוא יודע שהקרב שם אבוד, והוא עושה את מה שה-hasbara עשתה תמיד אבל התעקשה שלא זה המצב: משמש כתעמולה לקהל הבית הישראלי ולתומכי ישראל בחו”ל, שמטרתה לצופף את השורות. אלא שבהתחשב בסוג הבעייתי במיוחד של הסרטון, סביר שרוב תומכי ישראל בחו”ל גם הם יתרחקו ממנו.

אז מי קהל היעד? הימין הישראלי, במיוחד הצעירים שנמצאים על סף גיוס. דו”צ הוציא לנו סרטון נוסח בנצי גופשטיין משום שהוא יודע שזה מה שקהל החיילים העתידיים שלו אוהב לראות. מזה אפשר להסיק כמה דברים.

קודם כל, שלאדם מצפוני אין מה לחפש יותר בצה”ל. אבל את זה ידענו כבר שני עשורים.

שנית, שכאשר אנחנו שומעים על מעשה זוועה של חמושי צה”ל, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמידע מדויק. אם זה סוג האנשים שהצבא מתחנף אליהם, ובהתחשב בכך שהוא לא מעמיד פושעי מלחמה לדין. אז אנחנו צריכים לראות את היחס בין צה”ל ובין פושעי מלחמה קטנים כמו היחס בין הוותיקן וכמרים פדופילים: גינוי רשמי ותמיכה נרחבת בשתיקה.

שלישית, שאי אפשר יותר לסמוך על מנגנוני החקירה של צה”ל, ושיש להוציא את חקירת פשעי המלחמה שלו החוצה – רצוי אל מחוץ לישראל.

ורביעית, שיש פער מסוכן מאד בתפיסה של היהודים בישראל על המתרחש ובין הצורה שבה העולם רואה אותם. התקשורת היהודית לא שידרה את ה”תמונות הקשות” של מה שעשינו לעזתים, וכתוצאה מכך היהודים פה לא מבינים את הזעם העולמי. הם לא מבינים מדוע מחאות הצליחו למנוע פריקה של ספינה ישראלית באוקלנד, לא מבינים למה מפגינים השביתו מפעל של אלביט במלבורן, לא מבינים מדוע אירופה מפסיקה לייבא את כל מוצרי החלב והעוף מהמדינה היהודית, והם – בעידוד ממשלתי ותקשורתי – מאשימים בכך את ה”אנטישמיות” המיתולוגית.

מדובר צה”ל אי אפשר לצפות לכלום. הוא גוף היח”צ החזק במדינה, שתפקידו לדברר ארגון שמבצע פשעי מלחמה על בסיס יומי כמעט ושצריך לשמור, מצד אחד, על הפופולריות של הארגון בציבור ומצד שני על התקציב שלו. מהתקשורת הישראלית, מצד שני, אפשר היה לצפות ליותר. אלא שההיסטוריה מוכיחה שבימי מלחמה, התקשורת היא שפחה נרצעת של הצבא והממשלה. עוד כמה חודשים, אם לסמוך על המחזוריות הקבועה, אולי נראה סבב של תוכחות עצמיות והכאה על החזה, איפה טעינו, אבל בינתיים, התקשורת עושה מה שהצבא רוצה ממנה, ומסייעת לסימום הציבור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ולקהל המפייטים על קסם הודה

ה"ציוני הליברל" ארי שביט מאוהב במלחמה, ומבחינתו היא הגורל הישראלי ו”המצב הישראלי”

ארי שביט משמש כנביא השקר של עיתון הארץ. בעשור האחרון, הוא הקדיש כמויות בלתי נדלות של אנרגיה ומילים כדי לקדם את המלחמה כנגד איראן, כשכל שנה הופכת אצלו ל”שנת ההכרעה,” ותוך שהוא מקדם את המיתוס של בית סעוד, על “הסונים המתונים” שנאבקים מול “השיעים הרדיקליים” – מיתוס שגם עליית דאע”ש לא גרמה לשביט לסגת ממנו.

שביט משווק את עצמו כציוני ליברל. אני רוצה, באמצעות עיון בשני טקסטים שלו, להציב סימן שאלה על הטענה הזו. אני אתחיל ממאמר שפרסם שביט לאחרונה, “חמאס פוצץ לנו את הבועה.”

עיקר המאמר של שביט עוסק ביבבות על ה”שקט” שהופר, “שקט” שתושבי רצועת עזה, שלא עבר שבוע בשבע השנים האחרונות שלא חוו התקפה ישראלית, יהיו מופתעים לשמוע על קיומו. בין השאר, הוא כותב כך:

“המשמעות האסטרטגית של המתרחש היא, שהריבונות הישראלית חוללה. מדינה אשר שמיה מחוררים, והמרחב האווירי שלה חדיר, ואזרחיה יורדים למקלטים תדיר היא מדינה שיש לה בעיה. מדינה אשר אינה יודעת לשתק את האש הנורית אל מרכזי האוכלוסייה שלה במשך שלושה שבועות, היא מדינה במצוקה. מצטרפים לכך הפריצה של חומת המגן הישראלית על ידי מנהרות התקיפה וחוסר היכולת להשיג הכרעה ברורה בקרבות מגע. לעיניהם המשתאות של אויבינו וידידינו, המעצמה האזורית ישראל אינה מצליחה לגבור באופן נחרץ על ישות טרור קטנה, ענייה ונועזת.”

אם נניח לסגנון המנופח, החזרה הקבועה בשלוש צורות שונות על אותה הטענה שכבר הפכה לסימן ההיכר של שביט, נצטרך לתהות בכל זאת על מה לעזאזל מדבר שביט. “הריבונות הישראלית חוללה”? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל משמעותה של מלחמה היא ששני הצדדים מחללים זה את ריבונותו של זה. ישראל מנהלת מצור על רצועת עזה מזה שמונה שנים ומעולם לא הפסיקה את הכיבוש שם, רק הסיגה את כוחותיה לגבולות; היא כובשת את הגדה המערבית כבר יותר מ-47 שנים. כיבוש משמעו מצב של עוינות עם האוכלוסיה הכבושה. איזו ריבונות בראש שלך? כשישראל תחזור לגבולות הריבונות שלה, אפשר יהיה לדבר על תביעה כלשהי מצידה לריבונות – אבל, עד כה, ישראל סירבה אפילו לשרטט את הגבולות שלה. מדינה שאין לה גבולות, ושנמצאת תחת חשד כבד לנסיון סיפוח, תתקשה להעלות ברצינות טענה על “חילול ריבונות.” לכל אלה – המצור על עזה, הכיבוש בגדה, הסיפוח השקט שלה – אין זכר אצל שביט.

גם התביעה להכרעה מעוררת השתאות. איפה אתה חי? מתי הוכרעה מלחמה, מאז – אולי – מלחמת קוריאה, שהתיקו שהושג בה הפך לגבול של קבע? מתי לאחרונה הצליחה מעצמה כלשהי לנצח אוכלוסיה מתקוממת (הסיפור בצ’צ’ניה, נזכיר, עוד לא גמור)? אתה באמת לא מבין שטיבה של לוחמת גרילה הוא בדיוק ההמנעות מלאפשר לאויב להגיע להכרעה, מתוך הבנה שנצחונה יהיה באמצעות התשה?

הלאה. שביט כותב ש

“המשמעות הקיומית של המתרחש היא, שאנחנו חוזרים אל המצב הישראלי. ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה. השנים האחרונות היו שנים של נועם. לכן לא נזקקנו לתעצומות הנפש שלהן נזקק דור יצחק רבין, דור רועי רוטברג ודור אביגדור קהלני. לא שמרנו על המיקוד ועל הפיכחון של עידן דוד בן גוריון־לוי אשכול. לא קיימנו את המערכים הערכיים והמערכתיים הנדרשים כדי לחיות בתוך מציאות אכזרית.”

על המונח “המצב הישראלי” הוא חוזר במשפט המסיים של הטור:

“אין טעם בניסיון להיכנס לתוך עזה, שעלול להמיט אסון. אך כשהאש תחדל והבנים יחזרו הביתה, ניאלץ להישיר מבט אל הגורל הישראלי ואל המצב הישראלי.”

וזו באמת טענה מדהימה. שביט כותב ש”ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה” – ואיכשהו, מצליח להתעלם מהעובדה שישראל קיימת בסך הכל 66 שנים. ארבעה עשורים – רוב שנותיה – חלפו עליה בלי “איום של ממש”; 30 שנים ללא “מלחמה יבשתית מלאה” (וכאן המקום להזכיר שמלחמת לבנון הראשונה ממש לא היתה “מלחמה יבשתית מלאה”) – אבל שביט עדיין מתעקש ש”מלחמה יבשתית מלאה” היא לא רק “המצב הישראלי” אלא אף “הגורל הישראלי.”

שביט מזכיר את רועי רוטברג. זה קנה את עיקר תהילתו מנאום ההלוויה בו ספד לו משה דיין, ששווה ציטוט:

“אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. […] את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.”

השילוב של שמו של רוטברג לא היה מקרי. שביט נמנע מלומר במישרין מלומר “כי תשמט מאגרופנו החרב,” כי אפילו הוא לא רוצה להיראות כל כך מגוחך. ישראל היא מעצמה צבאית שמשתמשת בעזה כילד הכאפות שלה, ככלי של ממשלתה לזרוק טרף לקוליסאום הציבורי, מזה כעשור. אבל כשהוא מדבר על ה”גורל הישראלי” ו”המצב הישראלי”, לשם הוא מכוון: מדינה שחייה תמיד על נשקה, שמלחמה היא המצב הקבוע והגורל שלה.

מה מטריד את שביט? מטרידים אותו כל מה שהוא לא צבא וספרטניות חמושה, או במילותיו “האשליה שהעולם הוא סושי, נאסד”ק, ו”האח הגדול”. חברות ההזנק שלנו, האפליקציות שלנו, החברות המאושרת ב-OECD. כמעט עשור של שקט יחסי. של סבבה. בועה.”

כלומר, כל מה שבמקומות אחרים היה מכונה “הנורמליות” מכונה אצל שביט “הבועה.” הנורמליות של הליברל הציוני הזה היא מלחמה. כאן מן הראוי לעיין במאמר עתיק יותר של שביט, “יוסי וג’אגר והמלחמה הבאה”, שנכתב ב-2002. הוא עוסק בסרט “יוסי וג’אגר,” ובמידה ניכרת מקונן על הנורמליות שמפעפעת לתוך הישראליות.

שביט אומר שהדמויות בסרט הן

“חבורה שלמה של בני עשרים ישראלים, שהמכנה המשותף האמיתי שלהם הוא תאוות חיים. אלא שכמו במציאות שבחוץ כך גם בסרט, המוות סוגר על הישראלים מלאי החיוניות. בלי שיבינו מדוע, המוות מבקש אותם. ולילה לילה הם יוצאים לקראתו. ללא אידיאה וללא דגל.”

“מבלי שיבינו מדוע”? אה, לא יודע איך לומר את זה, אבל “יוסי וג’אגר” מתרחש בדרום לבנון הכבושה. המוות הוא מחיר הכיבוש, הוא מחיר הכיבוש הבלתי נמנע. אבל הרושם הוא שמה שמטריד את שביט הוא לאו דווקא “המוות מבקש אותם”, אלא יותר “ללא אידיאה וללא דגל.”

שביט ממשיך בצלילים קודרים:

“שהרי יוסי וג'אגר ואדמס ויניב וגולדי ויעלי הם אנחנו. הם מה שהלך והתהווה כאן בדור האחרון: דמוקרטיה במצור. חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות. המקום היחיד במזרח התיכון שבו גברים יכולים לאהוב גברים ונשים יכולות לאהוב נשים וליחידים וחריגים ובני מיעוטים שמורות זכויות כלשהן.

בתוך חודשים אחדים תפרוץ כאן ככל הנראה מלחמה חדשה. במלחמת השנתיים האחרונות עמדנו גם בלי שישראל תגבש סיפור משמעות מוגדר. בלי שתחליט אם מלחמתה היא מלחמת כובשים בנכבשים, או מלחמת יהודים נצורים. ואולם לקראת המלחמה הבאה חובה עלינו להגדיר את הדברים במדויק. עלינו להבין, שהפעם המבחן יהיה חד משמעי: האם ההדוניזם הדמוקרטי של יוסי וג'אגר וחבריהם והוריהם יודע להגן על עולמו; האם החברה הפתוחה בישראל מסוגלת לעמוד מול אויביה.”

כמה הערות. קודם כל, “חברה פתוחה”? אנחנו מדברים על ישראל? המדינה שבה אנשים בני דת שונה לא יכולים להנשא זה עם זה? המדינה שלא מכירה בזנים של יהדות ששונים מהזן האורתודוקסי? המדינה שזוכה לציון במדד חופש הדת הבינלאומי שזהה לזה של איראן ואפגניסטן, קרי אפס? המדינה שרודפת את ארגוני זכויות האדם שלה? המדינה שעצרה בחודש האחרון כ-1,500 מפגינים – וראה זה פלא, כמעט כולם היו לא יהודים? המדינה שבה הפסיקו ללמד את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, מחשש שהתלמידים יגלו שמותר להם לעזוב את המדינה ולהמיר את דתם? המדינה שבה, אמנם, הח”מ – כבן למעמד ומוצא פריבילגי – יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, אבל שבה בן לקבוצה אחרת יהיה צפוי למעצר וחקירה על הרבה, הרבה פחות? המדינה שהעבירה 13% מאדמותיה לידי קבוצה עם צ’ארטר גזעני במוצהר, קק”ל, כדי למנוע גישה של תושבי המדינה הלא-יהודים לאדמות הללו – שאגב, הוחרמו ברובן המכריע מהם? זו החברה הפתוחה שלך? אגב, את נושא ה”גברים יכולים לאהוב גברים” לא הייתי ממליץ לבדוק מחוץ למרכז הארץ.

וכששביט מדבר על “חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות,” הוא שוכח פרט קטן: שישראל גם היא רודנות. שראש הממשלה שלה הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים. ב-2002, שבה נכתב המאמר, ישראל שלטה שליטה מלאה ברצועת עזה. כיום, השליטה שלה חלקית יותר, אבל אף עזתי לא יכול לצאת מהרצועה ללא הסכמתה של ישראל, ששולטת ברישום האוכלוסין, שרק הוא מאפשר הוצאת מסמכי נסיעה. היא, כמובן, שולטת שליטה מלאה בגדה המערבית. שם אין אפילו צל של “חברה חופשית.” אם אתם לא שומעים את טענת ה-hasbara של השנים האחרונות, על פיה “רוב הפלסטיניפ חיים באזורים שנשלטים על ידיהם,” זה נובע מכך שמבצע “שובו אחים” חיסל את האפשרות להשתמש בשקר הזה בחודשים הקרובים.

ואמנם, ה”מלחמה החדשה” ששביט דיבר עליה – כנראה עוד אחת מהערגות שלו למלחמה נגד איראן – לא התממשה, אבל המסקנה שלו נשארה זהה: ספקנות באשר ל”הדוניזם הדמוקרטי.” כלומר, ספקנות באשר לעצם האפשרות של חברה חופשית.

ה”ליברל הציוני” שביט, כפי שהוא מציג את עצמו ליהודי ארה”ב, הוא בעצם שמרן ציוני: הוא מאמין בתפיסה שגורסת שחברה חופשית בהכרח תהיה הדוניסטית, בהכרח תהיה חלשה יותר מחברת דכאניות – והוא מאמין בתפיסה של שקיעת המערב, שגורסת, משפנגלר והלאה, שהמערב איבד את יכולת הקיום שלו, שהוא איבד את ה”אמונה בעצמו”, שהוא לא יודע למה הוא קיים ואשר על כן הוא לא יכול לצאת למלחמות.

נאמר זאת כך: המערב שרד שתי מלחמות קיום אדירות, נגד הפאשיזם ונגד הקומוניזם, במהלך המאה ה-20. המאבק נגד הקומוניזם הוכתר בנצחון בדיוק בגלל שהמערב היה חופשי יותר והציג דוגמא טובה יותר. הספרטניות הצבאית של ברה”מ, ההעדפה הבלתי פוסקת של צרכי הצבא שלה מול צרכי האוכלוסיה, הובילה אותה לאובדנה. בעוד שברה”מ הגדירה אפילו את ספר הטלפונים של מוסקווה כסוד מדינה, ארה”ב פרסמה בשלב מסוים את המפרט המדויק של כלי הנשק הגרעיניים המוצבים בכל בסיס שלה. המודיעין של ברה”מ וגרורותיה נחל הצלחה אחרי הצלחה בחדירה לחברה החופשית – וכל זה לא הועיל לה בכלום.

כשמישהו מדבר על “הדוניזם דמוקרטי,” אפשר להניח במידה של בטחון שהוא לא דמוקרט. כשמישהו מתעלם מהעבודה שישראל היא כוח כובש, לא גטו על סף השמדה, מותר לתהות על מידת החיבור שלו למציאות. כשהוא מדבר על “הגורל הישראלי” ו”המצב הישראלי” כמצב של מלחמת קבע, כשהוא מחזיר אותנו לנאום רועי רוטברג, כשהוא מתייחס לנורמליות הישראלית כאל “בועה,” כשהוא מרייר דרך קבע על מלחמה ו”שנת הכרעה” (רואים? גם אני יכול לחזור בשלוש צורות שונות על אותה הטענה עצמה!), אפשר לומר בבטחון ניכר שמדובר בנרקומן דמים, פטישיסט מלחמה, שרואה בה את הצורה העליונה ביותר של הקיום – או, במילים אחרות, אדם שתפיסות פאשיסטיות איכלו חלק ניכר מתודעתו.

וכמובן, כשמלחמת נצח היא "הגורל" והיא "המצב הישראלי," אין באמת טעם לנסות להגיע לשלום; אין טעם להוריד את המגף מצוואר האוכלוסיה הכבושה. הרי מדובר ב"גורל", משהו שנקבע מראש, שאין לו קשר לפעולות שאנו עושים או לא עושים, שהוא בלתי ניתן לשינוי.

לזה קוראים היום “ליברל ציוני.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקלאנסמן שוב מוציאים לנו שם רע

התקשורת מ ז ו ע ז ע ת מבנצי גופשטיין והכנופיה שלו. אבל גופשטיין הוא רק הסימפטום, ובמחלה – תפיסת חילול הדם היהודית – לא מעיזים לגעת

ארגון להב”ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) והדרקון הלבן הקטן שלו, בנצי גופשטיין, הודיעו שהם מתכוונים להרוס את חתונתם של מוחמד מנסור ובח”ל, מורל מלכה. כפי שאפשר להבין משמה, מלכה היא יהודיה, וגופשטיין וחבר מרעיו ממש לא אוהבים את זה. אז הם מתכוונים להפגין מול החתונה. החתן כבר נאלץ לשכור מאבטחים. נחזור לנקודה הזו.

התקשורת הישראלית הביעה זעזוע ושאט נפש, ולי קצת נמאס מהזעזוע המפוברק הזה; הוא מריח באופן חשוד כמו התחסדות. כי הבה נציג את העובדות.

קודם כל, מנסור ומלכה לא באמת יערכו חתונה. הם יערכו מסיבת חתונה; את החתונה עצמה הם לא יכולים לערוך בישראל, כי החוק הישראלי לא מאפשר לבני שני מילטים שונים להתחתן אלה באלה. אני יכול לחשוב רק על שתי מדינות במאה השנים האחרונות, שבהן יהודים ולא-יהודים לא יכלו להתחתן: המשטר הציוני וגרמניה הנאצית. אני, כמובן, לא הראשון שהעלה את הנקודה הזו: חנה ארנדט כתבה אותה 50 שנה קודם ב”אייכמן בירושלים.”

האיסור הזה לא חדש. הוא קיים מרגע הקמתה של מדינת ישראל. המדינה הצעירה ביטלה הרבה מאד חוקים בריטיים, אבל את שיטת המילטים היא העדיפה להשאיר על כנה, בדיוק כדי למנוע את מה שכונה פעם “נישואי תערובת” והיום “התבוללות.” כל ממשלות ישראל, בלי יוצא מן הכלל, לא תיקנו את המצב הזה. למעשה, הן רק הצרו בעקביות את צעדיהם של האזרחים שרוצים להתחתן בחתונה אזרחית. אם בעבר אפשר היה להנשא בקונסוליות הזרות, מאז שנות השמונים הדבר לא אפשרי. אם כדי להנשא באיטליה יש צורך במסמך “נולה אוסטה” (Nulla Osta), שמעיד על כך שלמדינה אין התנגדות לנישואי בני הזוג, הרי שמדינת ישראל מסרבת להנפיק אותו.

עמדתה החוזרת והנשנית של ממשלת ישראל היא התנגדות ל”התבוללות,” ואף שעמדה זו מופנית בעיקר כלפי יהודי העולם – עתודת בשר התותחים של ישראל, בראייתה של הממשלה – ולעתים היא גורמת בקרבם לכעס ומרמור, הרי שהסיבה לכך היא היעדרה בפועל של התופעה בישראל. ואכן, בארץ עם האדונים היהודי, מדוע ירצה בן לעם האדונים לוותר על מעמדו הנישא?

אבל החשש מפני התבוללות, הספק המעיק המקנן ביהדות האורתודוקסית לאחר שרוב בניה ברחו ממנה לאורך ההיסטוריה, קיים גם במדינה היהודית. שוב ושוב, עולה הדיון בשאלת ה”התבוללות”, אף שבשנות השמונים שיעור היהודים שהתחתנו עם לא-יהודים עמד על 0.04% מכלל הנישאים. עצם קיומם של האנשים שבוחרים, למרות כל שטיפת המוח הרשמית והלא רשמית, להוציא את עצמם מקרב היהדות האורתודוקסית, מעורר את כל חוסר הבטחון.

כנסת ישראל ערכה דיונים בשאלת ה”התבוללות” לפני כשלוש שנים, ואורח הכבוד בדיון היה… בנצי גופשטיין. אבל אל דאגה: הוא לא היה שם לבד. גם נציג של משרד החינוך, ד”ר צבי צמרת, נכח בדיון, והוא הבהיר ש”בבתי הספר עושים מאמץ כדי להגביר את הזהות היהודית בשיעורי מחנך, [ו]על ידי חינוך לחיי משפחה.”

אז לא הבנתי מה רוצים מבנצי גופשטיין. הוא בסך הכל מייצג את עמדת הממשלה והכנסת. אולי באופן קיצוני טיפה, כן, אבל זו עמדתה. ובעצם, דווקא הבנתי.Jews also have human rights

ישראל היא מדינה דרומית בימים שלפני תנועת זכויות האזרח, איזו אלבמה מצחינה של שנות החמישים. השחורים/פלסטינים “יודעים את מקומם”, רוב האוכלוסיה הלבנה/יהודית מרוצה מהמצב, שמעוגן היטב בחוקים. הליברלים המעטים פוכרים ידיים ואומרים שזה ממש לא בסדר, זו אפילו חרפה, ונטפל במצב או טו טו – רק תנו לנו שניה לטפל בדברים דחופים יותר, כמו המלחמה הקרה, או דאע”ש. איך שאנחנו גומרים עם זה, חמש-עשר-שלושים שנה, נבוא לטפל בנושא. מבטיחים. הכל מסודר, לא? הכל מתנהל על פי חוק, ואין הגזמות.

ואז מגיעים כמה קלאנסמן לא מחונכים, שלקחו ברצינות את מה שהממסד לימד אותם, ותולים איזה מישהו, או סתם מצטלמים עם הגלימות האיומות שלהם – וטראח, כל העולם צוחק עלינו ואומר תראו איזה מפגרים. ואנחנו הרי בכלל לא כאלה. כמעט שלא צריך לעשות פה לינצ’… אה, סליחה, כמעט שלא קורים פה לינצ’ים, והתקשורת צדה סנסציות, ואנחנו מדינת חוק, והדמוקרטיה היחידה במזרח הדלתא, והמצב פה מסובך. אתם לא מבינים? מסובך. יש לכם מושג איך היו מתנהגים אליהם במדינה אפריקאית?

בנצי גופשטיין הוא הקלאנסמן שלנו. הוא לא הבעיה, אם כי הוא סימפטום דוחה למדי של הבעיה. הבעיה היא לא הקלאן. הבעיה היא הממסד שמוליד את הקלאן, שמחנך את הקלאן, ושאחר כך מקפיד לוודא שאנשי הקלאן לא משלמים מחיר.

מחיר? כן. זוכרים את המאבטחים ששכר מנסור? אז במדינה נורמלית, הוא לא היה צריך לשכור כאלה, כי אנשים כמו גופשטיין היו מזמן בכלא. יש לישראל חוק נגד גזענות. סעיף 144א’ וב’ לחוק העונשין קובעים ש:

“"גזענות" – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני

144ב’: (א) המפרסם מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים; לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.”

שימו לב: ישראל מגדירה את היהדות כ”מוצא לאומי-אתני.” כשגופשטיין קורא לפגוע בזוג בשל העובדה שאחד מבני הזוג הוא יהודי, והוא מחלל את הגזע, הוא עובר במובהק על החוק. ואף על פי כן הוא לא מועמד לדין, וזאת למרות שזו רחוקה מלהיות העבירה הראשונה שלו.

למה? כי הוא קלאנסמן. כי הוא מבטא “את רחשי העם,” אותם רחשים שהמשטר מקפיד ללבות. על כן העמדה לדין של אנשים כמו גופשטיין תהיה גול עצמי: או שהוא יורשע, ואז החוק והשופטים ייראו מגוחכים ומנותקים מהציבור; או שהוא יזוכה, וזה ייראה ממש רע בתקשורת. במיוחד בתקשורת העולמית.

אז מקווים שהדהירה של הקלאנסמן תגמר בלי יותר מדי נפגעים, לא פועלים נגדם, ונותנים להם בכך עוד לגיטימציה.

ברוכים הבאים לתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה מילים בשבח ההטרלה הסוקרטית

מה אפשר ללמוד מהתרגיל הקטן שעשה גאון עלום שם לגורים של הצל בהפגנת השמאל האחרונה

במוצאי השבת האחרונה, אמורה היתה להיערך הפגנה של השמאל הציוני כנגד… אשכרה לא ממש ברור לי, בעצם. אבל המשטרה חיסלה את ההפגנה בכך שאסרה עליה, בתואנה של איסור של פיקוד העורף. התוצאה היתה שלכיכר רבין הגיעו אנשים הרבה יותר רדיקליים, כאלה שלא ממש אכפת להם מאיסורים של המשטרה או פיקוד העורף. מול המפגינים התאסף, כרגיל, האספסוף של הגורים של “הצל”, יואב אליאסי.

ואז שמו הצלמים שנכחו במקום לב לתופעה משונה: בקרב הפולקיסטים של אליאסי (כולנו כבר יודעים שלא מדובר בפאשיסטים, נכון?), נצפו מספר שלטים בזו הלשון: “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” כל מי שקיבל מינימום של השכלה על ההיסטוריה של הנאציזם, זיהה מיד את המקור: Ein Volk, Ein, Reich, Ein Fuhrer. פולק אחד, רייך אחד, פיהרר אחד. תומר פרסיקו מיהר להציב את הסיסמאות זו לצד זו.

sign

מה שקרה פה היה פשוט למדי: ליצן שמאלני מבריק כלשהו הדפיס את השלטים האלה על רקע דגל ישראל, ואחר כך הלך וחילק אותם לפעילי הימין, כשהוא מגחך לעצמו על הטמבלים שלא מבינים מה הם מחזיקים. במכה אחת, הוא הצליח גם להצביע על הנבערות של הבהמות של אליאסי, וגם לגרום להם להכריז על עצמם כיודו-נאצים. עבדכם הנאמן העלה את התיאוריה הזו מיד אחרי האירוע, ובפוסט אומלל – שנמחק אחר כך, אבל נשמר – הודה בכך גם אליאסי עצתו. הוא קרא לזה “פיגוע חזק ומבריק שלהם.”

tzell

התקרית הזו היתה אולי ההטרלה המוצלחת ביותר בציבוריות הישראלית, והיא היתה מוצלחת במיוחד משום שהיא הגיעה לרמה העילאית ביותר של הטרלה, שהיא ההטרלה הסוקרטית.

טרולים הם לעתים קרובות יצורים בזויים למדי. שתי הקטגוריות העיקריות שלהם הן מטנפי הקירות (אלה שמקללים ומאחלים לך אונס ומוות, קטגוריה נפוצה מאד בקרב הימין היהודי) וחוטפי הדיון (”אבל לא דיברת על מה שקרה בתרפ”ט!”) אלא שלעתים נדירות, נדירות מדי, אתה נתקל בטרול הסוקרטי.

סוקרטס, כזכור, הגדיר את עצמו כזבוב, בדיוק על שום העובדה שהוא מטריד. המטרה שלו, אמר במשפטו (על פי אפלטון, על כל פנים), להיות זבוב אל מול הסוס שהוא הציבור האתונאי; הזבוב מציק, לא נותן מנוחה, מרגיז את הסוס עד שזה, בהתקף זעם, פורץ את מוסרותיו – ובכך מסוגל, ולו לרגע, להשתחרר מהעריצות של חשיבה ישנה ולראות דברים בצורה אחרת. סוקרטס נהג – שוב, אצל אפלטוו; הבוהק המסמא שלו מקשה עלינו מאד להגיע אל סוקרטס ההיסטורי – לעמת את המשוחחים איתו עם הסתירות הפנימיות שבתפיסה שלהם. האם יראת האלים היא טובה בשל עצמה, או משום שהיא חביבה על האלים?

והחתירה הזו תחת שכבות של מחשבה עצלה, לעתים קרובות מחשבה עצלה של דורות קודמים שהונחלה הלאה, יכולה להטריף את הדעת. האם אנחנו אוהבים את הצדק? כמובן. האם אנחנו אוהבים את המולדת. כמובן. ומה קורה כאשר אהבת המולדת דורשת פגיעה בצדק? מי יעז ויאמר שמעשה של עוול, לעולם איננו מעשה של אהבת מולדת, אלא הטלת מום בה? התגובה המתבקשת היא הכחשה, התכנסות, התבצרות.

אבל, מדי פעם, הזבוב הסוקרטי חודר את מערכי ההגנה: אולי, אולי, אחד מהאנשים הצעירים והנלהבים שהתלוו לצל, מתוך אמונה שהם עושים את המעשה הפטריוטי הנכון, יבין מה המסר שהוא החזיק ביד, מה המקור שלו; יבין שהוא היה כל כך עיוור למשמעות של מעשיו, שהוא אפילו לא הבין מה הסיסמה הזו אומרת; יבין, יתחלחל, ויתעורר.

ואם כך יהיה, אז הטרול הנהדר של ההפגנה ממוצ”ש הציל נפש אחת, קרי מימש את תפקידו החברתי של הזבוב הסוקרטי. וגם על עילום השם יסולח לו: תובנה כזו איננה יכולה להגיע כתוצאה מוויכוח פנים אל פנים, שבו כל צד אוטומטית מתחפר בעמדותיו, היא יכולה להגיע רק על ידי עקיפת ההגנות.

וכמו כן, כידוע, להיות זבוב זה עסק מסוכן. ויעיד סוקרטס. יהיה אשר יהיה, יבוא האיש על הברכה. אנחנו זקוקים לרבים כמוהו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

היאיר לפיד של הימין

יועז הנדל בונה את עצמו כיאיר לפיד של הימין לקראת הבחירות הבאות. בתחום אחד הוא כבר מצליח: חוסר הדיוק בעובדות

בשולי הפוליטיקה הישראלית מרחף בשנים האחרונות יצור משונה, יועז הנדל שמו. כרגע הוא מחזיק בתפקיד יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שהביא לנו בין השאר את “אם תרצו” ושמטרתו היא להפוך את ישראל ליהודית יותר. הנדל גם מפעיל את הארגון שמתיימר להיות ארגון זכויות אדם, “זכויות אדם כחול לבן”, וכותב בידיעות אחרונות. קודם לג’וב הנוכחי שלו, הנדל עבד בלשכת ראש הממשלה, כראש “מערך ההסברה הלאומי,” ולזכותו ייאמר שהתפטר מהתפקיד אחרי פחות משנתיים, לאחר שהיה בין חושפי פרשת נתן אשל.

מי שעוקב אחרי כתיבתו המעייפת ישים לב שהוא מקפיד להציג את פני איש הימין המתון אך המיוסר. אתם מכירים את הטיפוס: 70% בן דרור ימיני, 30% ישראל הראל. בניגוד לימיני, להנדל יש יושרה מסוימת ולכן הוא לא טורח להעמיד פני איש מרכז. הנדל מקפיד מדי פעם לגנות את ההתפרעויות של קיצוני המתנחלים, אבל רק אותם.

קשה שלא לחשוד, ואני לא הראשון שמעלה את החשד, שהכתיבה העמומה והמחניפה של הנדל מיועדת לאפשר לו להתחרות על תפקיד פוליטי, ולא עוד הרבה זמן. נראה שהוא מחכה לרגע שבו היאיר לפיד הנוכחי ימצה את עצמו סופית, וקהל המרכז הרדיקלי – קרי האנשים בישראל שמאמינים בתמים שהם במרכז כי הם מוכנים למדינה פלסטינית ערטילאית, רצוי פלוס מינוס עם בוא המשיח, תוך שמירת גושי ההתנחלויות, אבל בפועל מקדמים עמדות של ימין קיצוני – ירצה לעצמו מועמד חדש וטרי. כשזה יקרה, הנדל יהיה שם. בניגוד ללפיד, הנדל שירת ביחידה קרבית והוא לא יתן לך לשכוח את זה. אפילו ספר הילדים שהוא כתב נקרא “כשאבא יצא למילואים.” יאיר, מאחוריך!

הדוגמא הקלאסית לחשיבה ההנדלית הוא ארגון זכויות האדם שהוא בנה. המטרה שלו היא להוכיח שזכויות אדם הן לא רק עניין של השמאל. כלומר, נסיון ניכוס קלאסי. מה עושה “זכויות אדם כחול לבן”? ובכן, בהנחה שהוא בכלל פועל – בשטח הוא לא מורגש – הוא אמור להיות סוג של מחסום Watch מדולל: לעקוב אחרי הפרות זכויות אדם של חיילים, ואז לדווח עליהן… לצבא. זה האחרון לא יעשה כלום, אבל בארגון של הנדל לא מאמינים בדיווח לתקשורת, או בכתיבת דו”חות. את הכביסה המלוכלכת של צה”ל, מאמינים שם, צריך לכבס רק בתוך צה”ל. בפועל, אם כן, ארגון זכויות האדם של הנדל מתפקד – אם הוא אכן מתפקד – כסוג של מש”ק משמעת. וזה קצה המחויבות שלו לזכויות אדם: שלא כמו ארגוני זכויות אדם של ממש, שמבינים שעצם המצב של כיבוש מוביל בהכרח לשלילת זכויות אדם מסיבית ומתמשכת, הנדל לא מתעסק עם הסיבות למצב. הוא יתעסק, אם בכלל, כשאיזה חפ”ש יחרוג מהפקודות. המערכת שדחקה את החפ”ש הזה לחרוג מהפקודות, המצב עצמו – זה לא במנדט של “ארגון זכויות אדם ימני.” כאן, בסופו של דבר, הפרדוקס. שבמאמרים שלו, שולל הנדל פעם אחר פעם את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית; הוא חושב במונחים של כיבוש נאור יותר. אבל סיום שלו – עד כאן.

שלא במפתיע, הנדל – לשעבר ראש “מערך ההסברה הלאומי” – הוא מאמין גדול ב-hasbara. האספסוף היהודי אוהב את זה. יש כאן 19 מנדטים בהתהוות. במדינה שבה נפתלי בנט הוא כוכב עולה, ואביגדור ליברמן הוא שר חוץ, הנדל הוא לא הדבר הגרוע ביותר בסביבה.

לפחות עד שמסתבר לך שהוא לקח את הקטע של חיקוי של יאיר לפיד גם לתחום הדיוק בעובדות.

הטקסט המקורי של הנדל

ביום שישי האחרון, כתב הנדל מאמר בידיעות, כהרגלו. הוא עסק בהכנסת הבטון לרצועת עזה, דיבר על ארגון גישה, וכתב ש”שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות התקפיות.” הבוקר הוא פרסם סטטוס דומה מאד בעמוד הפייסבוק שלו, רק ששם המשפט הרלוונטי נראה כך: “שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שכחצי מהכמות שהועברה לבניית מנהרות התקפיות.” ההדגשות שלי. אחר כך, הנדל נבהל מעצמו ותיקן את הסטטוס שלו כך שיתאים ל”ידיעות”: עכשיו הכמות היא שוב “חלק ניכר.”

הסטטוס של הנדל, לפני ואחרי. באדיבות איתמר שאלתייאל

יש שתי בעיות בסיפור הזה. נתחיל מהגדולה. אין שום ראיה לכך שחומרי בניה שהועברו לרצועה שימשו את החמאס לבניית מנהרות. זו טענה של מערכת ה-hasbara, אפילו טענה ותיקה שלה (עסקתי בה כאן), אבל היא מעולם לא גובתה בשום סוג של ראיה.

נזכיר שוב: ישראל מאפשרת הכנסה של בטון וחומרי בניה לרצועת עזה רק עבור ארגוני המגזר השלישי, שבעזה הם פעילים מאד עקב העובדה שישראל הרגה את היצור והמסחר שם והפכה את רוב האוכלוסיה לנתמכת סעד. על העברת חומרי הבניה הזו יש פיקוח מדוקדק. הארגונים צריכים להבהיר לשם מה הם צריכים אותם, והם צריכים להוכיח שהם הוציאו את הכמויות המדויקות לצרכים שלשמם הופנו.

בשל כלכלת המנהרות, שאכן ספגה מהלומה בחצי השנה האחרונה, עד לאחרונה לחמאס לא היתה כל בעיה לייבא בטון או צרכי בניה אחרים עבור עצמו. ישראל ניסתה (ראו קישור קודם) לטעון שחומרי הבניה שהיא מאפשרת להכניס לרצועה משמשים לבניית מנהרות, אבל, כאמור, לא סיפקה כל ראיות לכך – ובפעם האחרונה שהיא ניסתה את התרגיל הזה, היא שכחה לציין שהמנהרה נחשפה אחרי תקופה ארוכה שבה לא הוכנסו כלל חומרי בניה לרצועה.

אז, כשיועז הנדל כתב ש”התגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות,” הוא שיקר או פינטז. הוא נדרש, בעמוד שלו, לספק הוכחות לטענה שלו, והתחמק מכך בעקשנות לפידית. כשזוכרים שהשקר הזה הוא בעצם שקר hasbara ותיק, העובדה שהנדל מפמפם אותו לקוראים שלו לא צריכה להפתיע יותר מדי.

זו הבעיה הגדולה. הקטנה היא השקרנות הקטנונית. הנדל ידע שהוא לא יכול להעביר “מחצית מהכמות” דרך עורך ב”ידיעות,” כי זה עשוי היה לדרוש הוכחות לכך, ואין. אז הוא כתב “חלק ניכר,” וזה, אם אתה עורך עסוק שמוחו ממילא נשטף בתעמולת hasbara, עשוי לעבור בלי יותר מדי בעיות.

אבל כשלהנדל אין עורך – הבעיה הקלאסית של יאיר לפיד – הוא מתפתה לנפח קצת את השקר. וכיוון שאין מי שבולם אותו, ה”חלק ניכר” הופך ל”מחצית מהכמות.” זה הרי קל כל כך. ואז הנדל מגלה את מה שגילה לפיד: שהרשת מלאה באנשים שאינם עורכים מותשים ולחוצים, שיש להם זמן לקרוא בקפידה ולגלות את השקרים והפרכות. ואז הנדל, שכמו לפיד לא רגיל שמתקנים אותו, עושה לפיד ועורך את הסטטוס שלו – כשהוא שוכח שפייסבוק שומרת את ההיסטוריה של העריכות ומציגה אותן לכל דורש, ומוציאה אותך טמבל באותה הזדמנות.

אז כן, בניגוד ללפיד – שיודע על השכלה משמועות ושניזון מספרי ציטוטים – להנדל דווקא יש יופי של השכלה אקדמית, ועל כן הוא לא יעשה את השטות המטומטמת של הכרזה על אסטרונום פולני כעל פילוסוף יווני קלאסי; אבל הנטיה להונאה, לתחמנות קטנה, להעדפת המסר על פני האמת, ניכרת אצלו כבר עכשיו. ואם למדנו משהו מלפיד, זה שבאלה צריך לטפל כשהם קטנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קיצו של אשליין

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא יהיה בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. זה היה לפני חמש שנים ומשהו. זה לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג הזה, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה יהיה האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ה-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון הזה – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)