על התיק החדש-ישן נגד נתניהו: שוחד בחירות ועדות שקר

בתחילת השבוע לא נותרה לראש ממשלתנו הנלעג, בנימין נתניהו, כל ברירה והוא נאלץ לציית לצו בית המשפט העליון ולמסור את הנתונים המדויקים על השיחות בינו ובין עורך ישראל היום, עמוס רגב, ואלו בינו ובין השוגר דדי שלו, שלדון אדלסון. דרוקר מיהר להצליב את הנתונים, והם מרשיעים למדי. הסתכלו בתמונה שמופיעה בקישור הזה. היא מרשיעה למדי. זמן קצר לאחר מכן עשו בישראל היום את הדבר העלוב המתבקש והעלימו את הארכיון שלהם.

יש מעט מאד עיתונים שהיו מוחקים את הארכיון שלהם, כי לעיתונים יש אינטרס שיקראו אותם, גם את הידיעות הישנות שלהם. אבל ספק אם נותר אדם חושב שמאמין שישראל היום הוא עיתון. מדובר בעלון תעמולה ותו לא, ועלון תעמולה עושה הכל כדי שלא לפגוע במושא הקידום שלו.

שלשום (ב’) פנה ח”כ אילן גילאון (מרצ) לרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בדרישה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, רגב והשוגר דדי בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות, תעמולה אסורה וסעיפים אחרים. כפי שנכתב כאן בעבר, מדובר במשהו פשוט הרבה יותר: קניית שלטון בכסף זר. הון-ז’יטון-עיתון. גילאון כינה את הפרשה “תיק 5000”.

אלא שיש כאן עוד עבירה: עדות שקר. כזכור, נתניהו הגיש תצהיר שקרי לוועדת הבחירות המרכזית ובה טען כי אין לו שום קשר לישראל היום. המטרה של תצהיר השקר היתה למנוע הגדרה של ישראל היום כשוחד בחירות.

מיד התחילה מכונת הרעש של הימין לטרטר בנסיון לגרום לרעש לגבור על האות. נתניהו עצמו הודיע שהוא קיבל פניה מדוד ביטן לחשוף את פרטי השיחות של קודמיו בתפקיד של נתניהו עם עורכים, ויש להניח שהוא ייענה לה הרבה, הרבה יותר מהר מאשר שהוא נענה לבקשת חופש המידע שהופנתה כלפיו; ההתדיינות של דרוקר מולו ארכה כשנתיים. טענה ששבה ועלתה – נתניהו עצמו העלה אותה – היא שמדובר בחשיפת קשריו של נתניהו עם עיתונאים. מיכאל טוכפלד – גילוי נאות: הוא היה מרכז מגמת התקשורת שבה למדתי בישיבת נחלים, למדתי ממנו המון – הרחיק לכת וטען שבכך שדרוקר חשף “מקורות”, הוא חדל להיות עיתונאי.

שזה, במחילה, בולשיט.

קודם כל, השיחות בין נתניהו ואדלסון ודאי אינן שיחות בין “מקור” ועיתונאי. אדלסון איננו עיתונאי, הוא מו”ל. מי שמסתכל על צפיפות השיחות בין רגב ובין נתניהו יבין במהירות שאפילו היינו מקבלים את הטענה שרגב משמש פה בתפקיד עיתונאי ולא שופר שמקבל פקודות, טענה שאין לה על מה להסתמך, יש פה יותר מדי שיחות והן מגיעות בדיוק בזמן סגירת הגליון.

אבל מעבר לכל זה, יש עובדה ששופרי הימין פשוט משמיטים: בהליך המשפטי סביב חשיפת השיחות, נתניהו טען שהשיחות בינו ובין אדלסון פרטיות משום שהן בין חברים ואין בהן עניין לציבור. רגב ואדלסון טענו, גם הם, שהשיחות הן בין מכרים. כשהם שינו את טעמם – בשלב מאוחר – וניסו לטעון שנתניהו הוא “מקור” שלהם, בג”צ זרק אותם מכל המדרגות (פסק הדין). נתניהו, בקצרה, טען דבר אחד בבית המשפט – שהקשר בינו ובין רגב והשוגר דדי היה ידידותי בלבד – ואת היפוכו אחרי פסק הדין: שהוא היה מקור שלהם. ברור שהוא שיקר לפחות במקרה אחד. הנחת היסוד צריכה להיות שהוא שיקר במקום שבו אין על צך סנקציות, כלומר לא לבית המשפט.

מנתניהו אף אחד לא מצפה לדבר – אפילו לא האנשים שמגנים עליו עכשיו. הם בסך הכל רוצים לשמור על האינטרסיפ של המגזר המקומבן מכולם, של האליטה החסודה. הם יודעים שאין להם תחליף לנתניהו. כשליל המכשפות הזה ייגמר, זכרו את כולם: את כל מי ששיקר לציבור בפה מלא כדי להגן על השוגר דדי שלהם. זכרו להם את זה במיוחד כשהם ינסו שוב לשקר ולומר שהמגזר שלהם “ערכי” יותר מהציבור. אחים, כלי חמס מכרותיהם.

ועוד דבר אחד: גדי טאוב כתב תגובה לפוסט האחרון בעמוד שלו בפייסבוק, ובו הוא ניסה לטעון שהוא כלל לא טען את מה שטען. בסופו של דבר, אחרי שנלחץ אל הקיר, הוא נאלץ להוציא את התגובה הזו. ישפוט הקורא. אני מוצא את העובדה שטאוב לא התייחס כלל לטענה שהידיד המשונה שלו כלל לא קיים מעניינת במיוחד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפיל שבחדר: ישראל היום כולו הוא שוחד בחירות, ונתניהו שיקר בנושא

ראש ממשלתנו היקר מסובך בשורה של פרשיות, אבל יש אחת מהן שהיא שוחד מובהק – ואף על פי כן איש כמעט איננו מדבר עליה. אנחנו מדברים על שוחד ענק, של עשרות עד מאות מיליוני שקלים. הכוונה, כמובן, ל”ישראל היום”, שמשמש את נתניהו מטעם אוליגרך זר שעשה את כספו מרווחי הימורים – ועל פי חלק מהטענות שהועלו נגדו, גם מרווחי זנות. וכפי שיוכל להועיד רועה הזונות של הליכוד, אורן חזן, השניים הולכים יד ביד.

נזכיר. “ישראל היום” יוצא לאור מזה יותר מעשור, מאז יולי 2007. לכל אורך שנות קיומו – עם, יש להודות, מספר חריגים בולטים בשבועות האחרונים, שגרמו לפרשנים לתהות האם אדלסון העביר את נאמנותו לנפתלי בנט – ייצג העיתון לא את הימין הישראלי, אלא את בנימין נתניהו. על ההבדלים בין שני הדברים, ועל הצמדותו של העיתון לנתניהו ולא לימין, עמד אתר העין השביעית בהרחבה.

בשבוע שעבר, הכריע בית המשפט העליון סופית בעתירה שהגיש רביב דרוקר ושדרשה לחשוף את מועדי שיחות הטלפון בין נתניהו, המו”ל אדלסון והעורך לשעבר רגב. נתניהו נדרש למסור את הנתונים. ההחלטה מגיעה אחרי שנתיים וחצי של מאבק משפטי של נתניהו, רגב ואדלסון כנגד מסירת הפרטים. ברקע עומדת השאלה: האם ישראל היום הוא אכן עיתון, או שהוא בטאון של לשכת נתניהו? הטענה שבשלה הגיש דרוקר את העתירה היא שעל פי שורה של דיווחים, מדי לילה היה רגב – לפני שנזרק לכלבים על ידי אדלסון – מנהל שיחת טלפון, שלאחריה היתה לעתים הכותרת הראשית משתנה דרמטית. האם הכותרת הוכתבה לו על ידי נתניהו? אולי נדע בקרוב.

לקראת הבחירות האחרונות, ב-2015, עתר עו”ד שחר בן מאיר לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה למנוע את פרסום ישראל היום במהלך הבחירות, שכן מדובר במימון מפלגות בלתי חוקי. נתניהו הגיש תצהיר, הוגש על ידי עו”ד דוד שמרון, ובו נכתבו הדברים הבאים:

“לתנועת הליכוד וליו”ר תנועת הליכוד וראש הממשלה מר בנימין נתניהו אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו, מכל מן וסוג שהבוא, עם “ישראל היום” או עם מערכת העיתון או עם עיתונאים הכותבים בו, שהיה בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או ניהולו השוטף.”

או, בלשון החביבה על נתניהו, אין כלום כי לא היה כלום.

בעקבות התצהיר, דחתה ועדת הבחירות המרכזית את העתירה, תוך שהשופט ג’ובראן מציין כי לא הוצגו די ראיות כדי להתגבר על התצהיר.

תצהירו של נתניהו לווה בתצהיר של אחד שלמה פילבר, אז יו”ר מטה הליכוד והיום חשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים כחלק מתפקידו כנאמנו של נתניהו במשרד התקשורת. דוד שמרון חשוד בפרשת הצוללות. נתניהו חשוד בפרשת 2000, שבה זמם יחד עם נוני מוזס כדי לקשור נגד כלל צרכני התקשורת בישראל. על פי הדיווחים, שנתניהו לא הכחיש, הוא הציע למוזס לרסן את ישראל היום ובתנאי ש”ידיעות אחרונות” ירסן את הביקורת נגדו. נתניהו טוען להגנתו שהוא בסך הכל רימה את מוזס. הבעיה היא שעדותו של אדלסון מסבכת אותו: האחרון אמר למשטרה, על פי הפרסומים, שנתניהו אכן פמנה אליו בבקשה לברר האם אפשר לסגור את מוסף השבת של ישראל היום, שהציק במיוחד למוזס.

בעקבות חשיפת פרשת 2000, פנה עו”ד שחר בן מאיר ליועץ המשפטי לממשלה בינואר 2017 בדרישה לחקור האם התצהיר שהגישו נתניהו ופילבר לקראת בחירות 2015 לא היה תצהיר כוזב. יצוין שהפניה הזו בוצעה חודשים לפני שאדלסון מסר את עדותו וקודם להפיכתו של ארי הרו לעד מדינה. בשיחה טלפונית היום אמר עו”ד בן מאיר כי קיבל תשובה מהיועץ המשפטי על כך שהנושא הועבר לפרקליט המדינה, וזה כתב שהנושא הועבר למשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. הטחנות, כידוע, טוחנות לאט.

לא צריך לחכות לפסק הדין הסופי והחלוט כדי לעמוד על כמה עובדות בסיסיות. השיחות בין מוזס ונתניהו התבססו על ההבנה בין הצדדים שלפיה נתניהו אכן יכול להביא לכך ש”ישראל היום” ישנה את מדיניותו. גם אם ניקח את הטענה המקלה ביותר של נתניהו, לפיה הוא בסך הכל עבד על מוזס (למה? לשם מה?), הרי עדיין עומדת בעינה העובדה שבניגוד לתצהיר שלו ושל פילבר, לנתניהו היתה השפעה יוצאת דופן על העיתון – חזקה מספיק כדי לשכנע את המו”ל המתחרה שהוא יכול לעמוד במילתו. העובדה שנתניהו אכן גישש אצל אדלסון האם ניתן להפסיק את פרסום המוסף השבועי רק מחזקת את התפיסה הזו.

תצהיר שקרי הוא עדות שקר. במקרה הקל ביותר, נתניהו הלך לבחירות 2015 כשהוא נהנה משוחד בחירות באמצעות עדות שקר. במקרה הרע יותר, נתניהו נהנה משוחד בחירות בעלות של מאות מיליונים במהלך כל העשור האחרון. את הכסף הוא קיבל, כאמור, מאוליגרך זר שהביע עוינות לעצם קיומה של דמוקרטיה ישראלית. פעם, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, הוא חגג על המילים של מבקרת המדינה מרים בן פורת – “קניית שלטון בכסף” – שהתייחסו למפלגת העבודה, תוך שהוא משמיט לנוחותו את העובדה שבן פורת התייחסה לבחירות בהסתדרות. קניית שלטון בכסף, ובכסף זר, זה בדיוק מה שעשה נתניהו – לפחות ב-2015 וכנראה גם ב-2009 וב-2013.

ועוד דבר אחד: המדינה תיאלץ לשחרר ממעצר מנהלי את אליה נתיב, בן 19, לאחר שהוחזק במשך חודשיים ללא הגשת כתב אישום. הסיבה לכך היא שלמדינה אין ראיות. נתיב, אותו מגדירה המשטרה החשאית כאחד ממובילי “תשתית המרד” בגדה, חשוד בהצתת כלי רכב והשחתתם. אני לא מזלזל בכך כלל, אבל רבאק, אלה עבירות רכוש. אפשר היה לחשוב שהמדינה משתמשת במעצר מנהלי בצורה מדודה, אבל שוב מסתבר שזה פשוט לא נכון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הימין דורש שהשמאל ישתתק בעת נאומו של נתניהו. הדרישה הזו, כמובן, מופנית תמיד לכיוון אחד

הטרוריסט המורשע חגי סגל פרסם אתמול (א’) טור באחד מכלי התקשורת של שלדון אדלסון, מקור ראשון, בו הוא קורא למתנגדיו של נתניהו לסתום את הפה בזמן ביקורו של נתניהו בוושינגטון. סגל משווה את מדינת ישראל ליחידה צבאית ודורש מיריביו הפוליטיים לקבל עליהם משמעת ערב מבצע, ולא ל”פגוע במוראל” של הכוחות.

פובליציסט מוכשר הרבה פחות, חיים שיין מעוד אחד מכלי התקשורת האדלסוניים, מעלה פחות או יותר את אותה הדרישה. הוא כותב ש”עכשיו, כשראש הממשלה נמצא בארה"ב ועומד לנאום בפני עולם ומלואו, חובה לקחת פסק זמן, להפסיק את הוויכוחים ולתת לידידי ישראל, כמו גם לאויבי המדינה, את התחושה וההכרה שאין כוח בעולם שיכול לפורר את ברית הגורל היהודית.” יש רק בעיה אחת: בישראל יש ויכוח על כל מילה בטקסט של שיין, עד וכולל “ברית הגורל היהודית.” נתניהו הכריז שהוא יוצא לוושינגטון כ”מייצג העם היהודי”; יהודים בארה”ב מיהרו להבהיר שלשלשת עופות לא מייצג אותם.

מה שהימין האדלסוני רוצה הוא שכאשר ראש הממשלה מתעקש על כך, יחדל הדיון הדמוקרטי במדינה. אי אפשר יהיה למתוח ביקורת פומבית על השליט. סגל רוצה שהישראלים יצדיעו ויסתמו את הפה; שיין חושש מ”פילוג.”

פעם היה נהוג לשמור את הדרישות האלה למצבי מלחמה. גם אז זו היתה דרישה מופרכת ואנטי-דמוקרטית, אבל היא יכלה לפחות להשען על מסורת. כאן דורשים מאיתנו לקבל אוטומטית את עמדת השליט בשאלה אסטרטגית שנויה במחלוקת.

למותר לציין שהימין לא מקבל על עצמו את אותן המגבלות, כאשר היוזמה המדינית מגיעה משמאל. סגל לא היה מעלה על דעתו לדרוש ממתנגדי ההתנתקות, למשל, לסתום את הפה אחרי שאריאל שרון כבר קיבל החלטה (שאושרה, בניגוד למדיניות של נתניהו, גם על ידי הכנסת.) סביר להניח שהוא לא היה מבין איך אפשר להשוות.

אלא שהתביעה הזו נגועה בצביעות חדה, משום שיש לנו דוגמא ברורה כיצד התנהל נתניהו עצמו במצב דומה. בתחילת שנות התשעים, כשממשלת רבין היתה עסוקה במו”מ עם סוריה על נסיגה מרמת הגולן, קרא נתניהו מעל בימת הכנסת את “מסמך שטאובר,” המסמך שהוכן עבור הרמטכ”ל ליפקין-שחק כרקע לשיחות עם עמיתו הסורי. בכך חשף נתניהו את עמדותיה של ישראל במשא ומתן והעניק למודיעין הסורי הצלחה שספק אם אי פעם העלה בדעתו. עוד קודם לכן, נסע נתניהו לוושינגטון כדי להפעיל את הרפובליקנים בקונגרס כדי לטרפד את נסיונות ממשלת רבין להביא להצבה של כוחות אמריקאים בגולן.

כלומר, נתניהו לא נהג כפי שדורשים מאיתנו כעת שכירי העט של אדלסון. הוא עצמו עשה כמיטב יכולתו, כולל שימוש עילאי בחסינותו כחבר כנסת (שימוש שהיה בוודאי גורר חבר כנסת פלסטיני להעמדה לדין), כדי לשבש את תוכניותיה האסטרטגיות של הממשלה; תכניות שהוא סבר שמזיקות לעתידה של ישראל.

ככה מתנהלת דמוקרטיה. הוויכוח לא נגמר, אף פעם. תפקידה של האופוזיציה הוא להתעמת עם הממשלה על כל דבר. החששות מ”פילוג”, ההתרפקות על יחידה צבאית שמצדיעה ומבצעת, הוא נחלתם של משטרים סמכותניים עד דיקטטוריים, לא משטרים דמוקרטיים.

טוב לדעת שזה סוג החשיבה שהקריקטורה האנטישמית, שמממנת את ראש הממשלה, משלמת עבורו.

עוד דבר אחד: אין לי מושג מה כולל ההסכם האמריקני עם איראן, משום שהסכם כזה טרם הושג. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת בממסד הבטחוני ומפומפמת על ידי התקשורת היהודית, הנחת היסוד שלי היא שכל הסכם טוב ממלחמה. ישראל איננה נאבקת מול איראן על קיומה; היא נאבקת מולה על הגמוניה. לישראל, על פי מקורות זרים, יש די נשק גרעיני כדי להפוך את איראן למדבר זכוכית כמה וכמה פעמים. אנחנו רבים על המונופול, זה הכל. ואני לא מוכן לסכן את חיי במלחמה אזורית עבור שימור המונופול הזה.

(יוסי גורביץ)

דובר הקונגרס הודה שהסתיר את נאום נתניהו מהבית הלבן, וכאן אנחנו צריכים לשאול שאלות על שותפו לקשר, האיש שמתיימר להיות שגריר ישראל בארה”ב

בשבועות האחרונים, יצאו כלי התקשורת המסונפים ישירות לראש הממשלה נתניהו – ישראל היום, מקור ראשון – בטענה שהכל בסדר בנאומו המתוכנן של נתניהו בוושינגטון, כי בלוגר של הוושינגטון פוסט אמר שהממשל משקר. אתמול יצאו שני הבטאונים של שלדון אדלסון וביצה מרוחה על פרצופם: דובר הקונגרס, ג’ון ביינר, נאלץ להודות שהוא הסתיר את התכנונים על הגעת נתניהו לנאום מהבית הלבן עד שעה לפני ההודעה הרשמית, בתירוץ האומלל ש”זה לא סוד שיש בבית הלבן הזה עוינות כלפי נתניהו.”

את החשבון עם ביינר יעשו האמריקאים, אם הם עדיין מסוגלים לעשות אותו לאור העובדה שהתאגידים רשאים לשפוך שם כסף פוליטי בלי חשבון. החשבון שלנו צריך להיות עם שותפו של ביינר לקשר, אחד רון דרמר.

הלז אמור להיות שגריר ישראל בארצות הברית, אבל ספק אם הוא רואה את עצמו ככזה. לפני מספר חודשים, זמן קצר אחרי ההכרזה על הבחירות, אמר דרמר לתקשורת האמריקאית ש”אין לי ספק כאשר הם [הציבור הישראלי] יסתכלו על כל האנשים שמועמדים להנהיג את המדינה, הם יתנו אמון בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו.”

זו תעמולת בחירות אסורה, כי שגרירים אמורים להיות מייצגים של המדינה, לא של ראש הממשלה; ועל כן ח”כ עיסאווי פריג’ (מרצ) הגיש תלונה למשרד החוץ. ב-25 בינואר, הודיע משרד החוץ לפריג’ שהוחלט לרשום הערה משמעתית בתיקו של דרמר. כזכור, שגריר ישראל בשווייץ, יגאל כספי, שהתבטא בטוויטר כנגד שר החוץ וראש הממשלה, עומד לפני הדחה מתפקידו. כספי אפילו לא כתב דברים משלו; הוא קידם דברי אחרים. מסתבר שבמדינה היהודית בלבאנט, אם אתה עובד ציבור שתוקף את ראש הממשלה, אתה תודח – אבל אם אתה עושה תעמולה עבורו, זה לא כל כך נורא. למען הסר ספק, אני חושב שכספי צריך לעוף; מה שלא ברור לי הוא למה דרמר עדיין בתפקידו.

אבל האמת היא שזה די ברור. דרמר הוא צינור התקשורת בין שתי בובות של שלדון אדלסון, בנימין נתניהו וג’ון ביינר. דרמר הוא הקושר הראשי בפרשת הנאום הזו. על שוחד הבחירות שמספק אדלסון לנתניהו דרך קבע, בדמות “ישראל היום”, יודעים כולם; אנחנו יודעים גם שנתניהו מתעקש שלא לספק מידע על פגישותיו עם אדלסון.

בין אדלסון ובין ביינר יש קשרים עסקיים ענפים. בשנת 2011, תרמו שלל בני משפחת אדלסון – דרך מקובלת להסוות תרומות מעבר לגבול המותר – לקבוצה של “ידידי ביינר,” עמותה שמקדמת את בחירתו. ב-2012, תרם אדלסון ישירות עוד 10,000 דולר לביינר. אבל אלה רק הבוטנים: בשנת 2012, השקיע אדלסון חמישה מיליוני דולרים בכלי פוליטי (superPAC) שמקורב לביינר, ה-Congressional Leadership Fund. הכסף הזה אמנם לא הגיע ישירות לקמפיין של ביינר, אבל בכל זאת העניק לו כוח עצום: היתה לו השפעה מסיבית על ההחלטה לאיזה קמפיין יגיע הכסף, וכתוצאה מכך יש לא מעט חברי קונגרס שחייבים לו את בחירתם. אגב, אם כבר הזכרנו את התרומה של אדלסון ל-Congressional Leadership Fund, אי אפשר שלא להזכר בכותרת המשונה של “ישראל היום” מיום שישי, שהכתירה את הסנאטור לשעבר נורם קולמן כמומחה לאיראן שיוצא נגד אובמה; קולמן עמד בראש ה-CLF בזמן התרומה של אדלסון. “ישראל היום,” כמובן, לא טרח לדווח לקוראיו שכמו עורכי העיתון, גם קולמן הוא בובה של אדלסון.

ובסופו של דבר, אדלסון בא לגבות את ההשקעה שלו: הוא דרש מביינר להעביר חוק נגד הימורים מקוונים. זה לא כל כך הצליח. המדינות בארה”ב במשבר כלכלי עמוק, הרבה בשל פעולת הנבחרים נתמכי אדלסון, והן לא יכולות לוותר על שום מקור הכנסה. אדלסון טוען שהוא מתנגד להימורים מקוונים “מטעמים מוסריים,” שאין להם כמובן שום קשר לכך שאת הונה עושה הקריקטורה האנטישמית הזו מהימורים לגמרי לא מקוונים.

אז כשדרמר מדבר עם ביינר על הזמנת נתניהו לנאום בקונגרס על כלום בעצם, מדובר בשתי בובות של שלדון אדלסון שעושות את רצון אדוניהן. לא ביינר ולא נתניהו הצליחו להסביר למה בעצם חשוב כל כך שנתניהו ינאם. ברור שנתניהו זקוק לנאום הזה לצרכי בחירות; אבל גם הוא מבין שקודם כל, הוא לא ישיג את מטרתו (אם היה סיכוי לחוק דו-מפלגתי חסין וטו לסנקציות על איראן, ההכרזה של נתניהו על הנאום הרגה אותו), ושנית שהוא גורם נזק עצום ליחסי ישראל-ארה”ב.

עבדכם הנאמן מאמין שנתניהו לא מטומטם כמו שהוא נראה: שלמדיניות שלו מול ארה”ב יש מטרה אסטרטגית ברורה. המטרה של נתניהו היא לסייע לרפובליקנים שם לקעקע את הנשיאות של אובמה, וזאת משום שנתניהו הוא אכן שמרן רפובליקני. הוא גם יודע שקהל הבוחרים שלו-עצמו הוא שמרני. ישראל היא “פוקס ניישן.” מצד שני, הוא לא יכול להכריז על מדיניות כזו בגלוי: רוב מוחלט של יהודי ארה”ב תומך בדמוקרטים. הצהרה גלויה של ראש ממשלה ישראלי על נקיטת צד בפוליטיקה האמריקאית תשים קץ ללובי היהודי שם, שעיקר כוחו נשען על העובדה שהוא דו-מפלגתי. אם יהודי ארה”ב יבינו לאן נתניהו לוקח אותם, יש סיכוי ניכר שהם יזרקו אותו לפח. אחרי הכל, כך הם פעלו ביחס למועמדים הרפובליקנים בארצם.

אז למה קשר נתניהו עם ביינר, באמצעות דרמר, עבור הנאום הזה? כי, בסופו של דבר, זה מה שאדלסון רוצה. הוא רוצה להשפיל את אובמה פומבית. הוא רוצה שלראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, יעמוד ראש מדינה בקונגרס ויתקוף את מדיניות החוץ של נשיא מכהן. הוא הרי השקיע 100 מיליונים במאבק כושל באובמה. ואת זה, הוא יכול לעשות רק עם ראש המדינה שנמצא בכיס שלו. ביינר ידע שהרעיון הזה מחורבן, הוא ידע שאין כמו הרעיון הזה כדי לגבש את הדמוקרטים סביב הנשיא שלהם, אבל זה מה שהתורם הגדול ביותר שלו ושל המפלגה הרפובליקנית, מכתיר המלכים שלה, רצה. רצה מאד.

אבל, בסופו של דבר, לא אדלסון ולא נתניהו מכירים את הפוליטיקה האמריקאית. נתניהו היה, אולי, מומחה לפוליטיקה האמריקאית בשנות השמונים. אנחנו כבר לא בימי רייגן, תודה לאל. אדלסון מצליח להמר, פעם אחר פעם, על המועמדים הכושלים בבחירות. ובניגוד לאדלסון, שמפנטז על התקפה גרעינית על טהראן – פשע כנגד האנושות שצריך לחזור למלחמת העולם השניה כדי למצוא לו מקבילה – לרוב גדול של האמריקאים אין כל עניין בעוד מלחמה במזרח התיכון.

ועכשיו המזימה המשונה הזו מתרסקת. בבית הלבן קלטו, באיחור ניכר, שראש ממשלת ישראל הוא אויב שמשתף פעולה עם יריביו מבית, באסטרטגיה משותפת, אויב שמנסה לגרור את ארה”ב למלחמה בניגוד לרצונה – והודיעו שישראל תקבל הרבה פחות מידע על השיחות עם איראן, כדי שנתניהו לא יוכל לטרפד אותן. ויו”ר ועדת הבחירות המרכזית הגיע למסקנה שיש סיכוי הרבה יותר מסביר שהנאום של נתניהו יהיה נאום תעמולה – ועל כן הוא ישודר בשיהוי, כדי שלעורכים יהיו מספר דקות כדי להחליט אם לשדר או לא לשדר קטע מסוים. הנוכחות הדמוקרטית בנאום, אגב, צפויה להיות חלקית מאד.

טוב, נו, לפחות נתניהו הצליח לקמבן ליועץ הפוליטי לשעבר שלו חתיכת ג’וב בוושינגטון: שכר נאה, שורה ברזומה של שגריר – ואפס עבודה, כי הממשל מחרים אותך. גם זה משהו, אני מניח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ותרומה אחת התקבלה ישירות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המושך בחוטים של ראש הממשלה מבהיר לאן אנחנו הולכים, וראש הממשלה ממהר לרקוד לחלילו

שלדון אדלסון, השוגר דדי של ראש הממשלה לשלשת עופות, התבטא בפומבי באשר ליחסו לדמוקרטיה הישראלית: “לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ”ך.” אדלסון אמר את הדברים בטכס של “ועידת הקהילה הישראלית-אמריקאית באמריקה,” ארגון הבל כלשהו.

אדלסון אמר שם עוד כמה דברים מעניינים: ש”העם הפלסטיני הומצא כדי להשמיד את ישראל,” וש”הוא שונא את העיתונות,” כי זו מתמקדת ב”חצי הכוס הריקה.” ובאמת, קשה להבין אותה: מה כל כך רע בעולם, כשאתה מיליארדר שמשחק בפוליטיקאים כאילו היו בובות? אדלסון והמיליארדר חיים סבן הציעו זה לזה לרכוש את הניו יורק טיימס כדי “לאזן את הסיקור שלו” בנושאי המזרח התיכון, והאספסוף המקומי מחא כפיים בהתלהבות.

לא ברור איפה נגמרת הקריקטורה האנטישמית אדלסון ואיפה מתחיל ראש הממשלה נתניהו. הקשרים בין השניים הדוקים מדי. ברור, עם זאת, שנתניהו לא יתנער מהאיש שמממן אותו. אדלסון מספק לנתניהו שוחד בחירות יוצא דופן, אולי חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיות: עלון שמשמש כבטאון לשכתו של נתניהו, בין אם הוא ראש הממשלה ובין אם הוא ראש האופוזיציה.

היום מיהר נתניהו להבהיר שהוא הבין את הנחיות הפטרון: הוא קרא ל”כל המפגינים בגנותה של ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית” לעבור “לפלסטין או עזה,” ו”לא נערים עליהם כל קושי.” יש להניח שנתניהו התכוון למפגינים הפלסטינים-ישראלים, שזה חמור דיו: הוא מאיים עליהם בנכבה שניה. אבל, כשראש ממשלה מדבר, לא חשוב למה הוא התכוון: חשוב מה הוא אומר. ונתניהו דיבר על כל המפגינים כנגד ממשלתו. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? נסו את תוניסיה.

כדאי להסתכל על צורת הפעולה של “לשכת ראש הממשלה היום” כדי להבין את הצורה שבה חותרים אדלסון ונתניהו תחת הדמוקרטיה הישראלית. “ישראל היום” מחולק בחינם. אפשר היה לחשוב, אם כן, שהוא יתקיים מפרסומות. אבל לא: הוא מוכר פרסומות במחיר נמוך יותר משל מתחריו, וכתוצאה מכך הוא שובר את השוק שלהם. אדלסון מפסיד סכומים לא ידועים אבל כנראה גבוהים מאד על “לשכת ראש הממשלה היום.” יש לו מספיק כסף מלוכלך כדי שיוכל להוציא סכומי עתק על חיסול הדמוקרטיה הישראלית והעיתונות שנואת נפשו, שתיהן במכה אחת.

הצעת חוק כנגד הנסיון הזה לחסל את הדמוקרטיה הישראלית – וכן, אין דמוקרטיה בלי חופש עיתונות, וזה לא מקרה שאדלסון ונתניהו נגד שתיהן – עומדת בימים אלה לדיון. מדובר בהצעת חוק בעייתית, שקובעת שלא ניתן יהיה לפרסם חינמון אלא שתהיה חובה לגבות עליו תשלום. “ישראל היום” ואדלסון, כמובן, יצאו בקמפיין היסטרי נגד הצעת החוק.

זו הצעת חוק בעייתית, ואין ספק שאפשר לחשוב על לא מעט דרכים שבהן אפשר יהיה לנצל אותה לרעה, אבל היא מחווירה לעומת המציאות שבה מיליארדר זר יכול פשוט להציף בכסף את המערכת הפוליטית – וכשהמיליארדר הזה מודיע במפורש שהוא חותר תחת הדמוקרטיה ושלא נורא אם המשטר הדמוקרטי הישראלי יתמוטט. העובדה שאף אחד לא מצפה מנתניהו להתנער מאדלסון אחרי הצהרה כזו מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו חולה. “ככה זה” היא התגובה המיואשת. כולנו כבר יודעים לאן אנחנו הולכים: למדינת אדלסון, שמנוהלת על ידי הבובה שלו. זו שלאחר שתחריב את המקום מן היסוד, “נעבור לחוץ לארץ ושהמדינה תשרף.”

על השאיפה של אדלסון וסבן לרכוש את הניו יורק טיימס כדי שזה יפסיק את הסיקור של ישראל שלא מתיישר עם לשכת ראש הממשלה – לא, הוא לא באמת ביקורתי לישראל; פעם אחר פעם, ילדיהם של כתבי הניו יורק טיימס בישראל היו חיילי צה”ל – צריך לומר שני דברים. קודם כל, להזכיר שנתניהו כבר הגדיר את הניו יורק טיימס (יחד עם “הארץ”) כאויב; ושנית, שני מיליארדרים יהודים שמפנטזים בפומבי על רכישת ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית כדי להשתיק ביקורת על המדינה היהודית? יש לכם את זה ביותר הפרוטוקולים של זקני ציון? יש לכם מושג באיזה חומר נפץ אתם משחקים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השוגר דדי של ראש הממשלה, שלדון אדלסון, קרא ביום שלישי האחרון לנשיא אובמה לתקוף את איראן בנשק גרעיני כעמדת מיקוח במשא ומתן. לדברי האיש שמוציא מכספו את בטאון לשכת ראש הממשלה, "ישראל היום", על אובמה לא לשאת ולתת עם האיראנים, אלא לאיים עליהם בהשמדה: עליו לירות נשק גרעיני לחלק של המדבר האיראני, ואז לאיים "רואים? הפצצה הבאה תהיה במרכז טהראן."

לאדלסון אין זכויות על הרעיון של שימוש בנשק גרעיני ככלי הרתעה. כמה מן המדענים שהיו מעורבים בפרוייקט מנהטן נחרדו מן הרעיון שהנשק שהם פיתחו יופעל כנגד עיר מיושבת, והציעו להשליך פצצה באזור לא מיושב של יפן או לחילופין לפוצץ אותה גבוה באטמוספירה, כפי להפגין את היכולת. ההצעה לא התקבלה ובהתחשב בכך שרק לאחר הטלת הפצצה השניה, "האיש השמן" בנגסאקי, הסכימה יפן להכנע – לא לפני שמשמר הארמון של הקיסר ניסה לבצע הפיכה ולמנוע את שידור ההסכמה לכניעה – אומרת שספק אם די היה בהתרעה כזו.

אבל, בניגוד למתרחש באוגוסט 1945, ארצות הברית לא נמצאת במצב מלחמה עם איראן. האחרונה לא יצאה למסע כיבוש רב זוועות בסביבותיה, ולא רצחה מספרים עצומים של שבויי מלחמה אמריקאים או אזרחים חפים מפשע. ארה"ב ואיראן לא נמצאות במצב מלחמה כלל. חשוב להזכיר עוד שבניגוד לתנועת היד המזלזלת של אדלסון, לשימוש בנשק גרעיני, גם באזור לא מיושב, יש השלכות איומות – ולא רק על נחשי בריח. משהו זניח שנקרא קרינה, בתור התחלה. ויש להניח שגם באיראן אין אזורים שהם לחלוטין בלתי מיושבים. סביר להניח שהתקפה גרעינית במדבר תביא בכל זאת למותם של כמה עשרות או מאות איראנים. נו, זה זניח. הם לא יהודים, אחרי הכל.

מדוע, אם כן, רוצה אדלסון לעשות – לראשונה מאז 1945 – שימוש התקפי בנשק גרעיני (להבדיל מניסויים)? כי, כהרגלו, הוא רוצה שארה"ב תקריב את האינטרס שלה על מזבח אלה של ישראל. כאילו לא היה לארה"ב די במצב הדיפלומטי הנורא שהיא נמצאת בו אחרי החשיפות של סנודן, שמגיעות חדשות לבקרים, היא צריכה להיות – שוב – המדינה היחידה בעולם שמפעילה נשק גרעיני נגד מדינה אחרת. היא צריכה, לשיטתו, להיות מדינה משוגעת, בריון שמכה ללא אבחנה במקל הגדול שנמצא בידיו. המצב הגרוע ביותר, כמובן, הוא מצב שבו האיראנים לא ממצמצים: הם משתמשים בהתקפה הגרעינית על המדבר שלהם כאמצעי לחץ חסר תקדים שמטרתו להפוך את ארה"ב ל-rogue nation, ואומרים לאובמה שהם לא מאמינים שהוא יטיל נשק גרעיני על מטרופולין בת יותר משמונה מיליוני אזרחים. מה יעשה אדלסון במצב כזה? מותר, למרבה הזוועה, להניח שהוא ידרוש שימוש בנשק גרעיני על טהראן. הרי "אסור שניראה חלשים."

צריך להזכיר כמה נקודות בנושא הזה. קודם כל, העובדה שלאדלסון יש קשרים הדוקים עם לשכת ראש הממשלה ושכאמור, הוא אחד המממנים המובילים של בנימין נתניהו. לפני פחות מחודש, אמר רונן שובל, מי שמשמש כאיש קשר של לשכת נתניהו מ-2007 בערך, דברים דומים: הוא קרא לישראל להפעיל נשק גרעיני טקטי "בשקידה, במתינות וברצינות" כנגד איראן. יש הבדלים בין הדברים של שובל ואדלסון: הראשון מדבר על נשק טקטי, השני על הפעלת נשק גרעיני (לא ברור איזה) תחילה על מדבר, ואחר כך על עיר הבירה של איראן. האחד דורש זאת מישראל, השני מארה"ב. ובכל זאת: שניהם מדברים ללא היסוס על הטאבו הגדול מכולם: שימוש בנשק גרעיני.

האם שובל ואדלסון מקבלים הוראות מלשכת ראש הממשלה? האם הם לא קיבלו הנחיות מפורשות, אבל הם מכוונים לדעת המנהיג? האם הם מהדהדים את מחשבותיו הפרטיות של הפרנואיד הגדול, שרואה בעיניים כלות איך אחרי פמפום מלחמה במשך 15 שנים ההזדמנות שלו להיות צ'רצ'יל מול איזה היטלר מדומיין נעלמת לנגד עיניו – והוא נשאר עם כלום, עם בלון שיצא ממנו האוויר, עם שאריות מנופצות של סדר היום שלו ואפס הישגים?

או שמא, מה שגרוע יותר, יש כאן נסיון מחושב של לשכת נתניהו למוטט את השיחות בין ארה"ב ואיראן על ידי הגדלת כוחם של הפרנואידים האיראנים? האנשים שמתנגדים למשא ומתן ושיוכלו עכשיו לומר – בצדק – שהיהודי המשפיע ביותר בעולם, שחולש על השפעה בלתי סבירה בארה"ב ובישראל (ומבחינת תפיסת העולם שלהם, ישראל היא הזנב המכשכש בכלב) קורא בגלוי לתקוף אותם בנשק גרעיני, ואיך, הם יתהו, נוכל להרשות לעצמו לדבר עם הכלבים המשוגעים האלה.

שנית, העובדה ששלדון אדלסון הוא קריקטורה אנטישמית: היהודי שמנסה בעושרו לסכסך בין האומות ולגרור אותן למלחמה, שרוצה שנערים אמריקאים ישלמו את מחיר המלחמה שהוא מחרחר בשם המדינה היהודית, מי שהונו (אותו צבר בדרכים מפוקפקות: באמצעות הימורים ויש האומרים גם זנות) משמש אותו כדי להזנות את החיים הפוליטיים, מי שלמרבה המזל לא הצליח למוטט את המערכת הפוליטית האמריקאית ולהביא לבחירת מועמד שהיה עשוי לקדם את יום הדין שהוא מרייר עליו. העובדה שאדלסון נכשל לא משנה את העובדה שהוא קריקטורה אנטישמית, שהוא נתפס ככזה בחוגים מתרחבים והולכים בארה"ב ומחוצה לה, ושהקשרים ההדוקים שלו עם לשכת ראש הממשלה – לא, אין אדם מודע פוליטית שאינו מודע להם – גוררים מטה גם את ישראל; לכל היותר הוא נתפס כקריקטורה אנטישמית כושלת.

ומאחר וישראל מקפידה להציג את עצמה כמדינה יהודית שמייצגת את יהודי העולם, ומאחר ואדלסון הוא אחד היהודים האמריקאים הבולטים ביותר, ומאחר וקשריו עם נתניהו ידועים ומפורסמים, ומאחר ורבים סבורים בטעות שהלובי היהודי בארה"ב מייצג את יהודי ארה"ב (הוא מייצג בעיקר את עצמו וקבוצה של עשירים ימנים), אז באם ארה"ב תמצא את עצמה נגררת למלחמה באיראן בשל התככים של נתניהו ואדלסון, צפויה עליה חדה באנטישמיות שם.

מה שבוודאי יתקבל בברכה בלשכת ראש הממשלה: אנטישמיות צפויה לגרור עליה, אחרי הכל, והציונות תמיד היתה סוג של טפיל של האנטישמיות. ליהודי ארה"ב צפויה להיות עמדה שונה בחדות בנושא, אבל מי שואל אותם.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': פרויקט גיוס הכספים של הוצאת החוברת השלישית של "איך נפלו גיבורים" נמשך, ולאחרונה חצינו את קו ה-140%. הוספנו יעדים חדשים, ואם קומיקס בלשי איכותי בעברית הוא משהו שמעניין אתכם או חשוב לכם, אנו – עדי אלקין ואנוכי – מבקשים ממכם לעזור לנו.

(יוסי גורביץ)

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום הזה הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט כתב אתמול (ה') את הטור הקבוע שלו, שבו האשים את המערב בכך שהוא שוב משחק את תפקידו במשבר מינכן של 1938, ומוכר את ישראל – מעצמה אזורית כובשת, שמחזיקה בנשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן) ובצבא חמוש כדבעי – שבדמיונו הקודח של שביט היא צ'כוסלובקיה האומללה ניצבת מול מה שהיתה אולי המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה. לתפקיד של גרמניה הנאצית, זו שהיה צריך שילוב זרועות של ברה"מ, ארה"ב ובריטניה כדי להביסה, ליהק שביט את איראן. זו שכמעט אין לה צבא ושלא ניהלה מלחמה תוקפנית ב-200 השנים האחרונות. נו, אני מניח שזה עדיף על הצבת הפלסטינים בתפקיד גרמניה במשוואה הזו.

המטרה, כמובן, היא לאותת לבית הלבן – שאדוניו מקווים שכבר הבין ששביט ממלא בישראל את התפקיד של תישרין בדמשק – שאם הוא לא יצהיר שהוא מתחייב למלחמה באיראן, לישראל לא תהיה ברירה אלא לתקוף את איראן כדי למנוע את מה ששביט מכנה בטוב טעם אופייני "שואה 2."

האמת העגומה היא שאין שום אפשרות למנוע מאיראן נשק גרעיני, אם משטר האייטולות השתכנע שהוא רוצה בו, אלא בהפצצה בלתי פוסקת או בכיבוש של איראן. חיל האוויר הישראלי מסוגל, לכל היותר, לדחות את הפצצה האיראנית בשנתיים. כל הדיבורים על התקפה על איראן צריכים לשכנע את המשטר האיראני לעשות את הדבר הרציונלי היחיד שאיננו כניעה: להגיע לפצצה כמה שיותר מהר. כשזה יקרה, איראן – כמו משטרים מלבבים פחות, כמו אלה שבצפון קוריאה ופקיסטן – תהיה חסינה מתקיפה. מלחמת הצללים תמשך, סביר להניח, אבל ישראל מנהלת אותה במלוא העוז כבר שנים.

האנלוגיה האהובה על שביט והימין היא זו של מינכן – נראה שהם לא מכירים שום אנלוגיה היסטורית אחרת. הנה אנלוגיה רלוונטית יותר: זו של הסכמי ורסאי. אם איראן תותקף, על לא עוול בכפה, כדי למנוע ממנה את מה שמותר למשטרים בעייתיים לא פחות (כמו המשטר הפקיסטני או המשטר הציוני, ששניהם עוינים במוצהר לאיראן), אז הכבוד האיראני הלאומי לא ישוקם עד שהמדינה תציג בגאון נשק גרעיני משלה. בדרך אליו, המשטר האיראני יזכה לתמיכה עממית מסיבית; הוא יתקשה לסגת מהדרך אל הפצצה משום שזו תהיה השפלה לאומית קשה. הכוחות הליברליים באיראן יספגו מהלומה קשה, והם יואשמו בבגידה. ואם המשטר האיראני יחזיק בפצצה גרעינית אחרי שישראל או ארה"ב (או שתיהן) תקפו אותו ללא קאסוס בלי מובהק, לא תהיה לו שום סיבה להמנע מאלימות מקסימלית כלפי שתי המעצמות הגרעיניות שתקפו אותו.

אחרי התקפה כזו, יש לציין, יהיה לאיראן קל יותר לרכוש נשק גרעיני, לא רק לפתח אותו. ואין להוציא מכלל אפשרות שאחרי מערכת הפצצה ממושכת, שתפיל מספר עצום של חללים בקרב אוכלוסייתה, איראן שואפת הנקם תשקול ברצינות מהלומה גרעינית כנגד המדינה שאחראית לגורלה, קרי ישראל.

אולי הדבר המגעיל ביותר בכל הסיפור הזה הוא האופן שבו ישראל משחקת בסטריאוטיפ אנטישמי קלאסי: היא רוצה שנערים אמריקאים ימיתו ונערים פרסים ימותו למען אינטרסים שהם במובהק שלה ולא של ארה"ב. היא מחרחרת מלחמה תוך בחישה בפוליטיקה האמריקאית באמצעות הון יהודי – ספק אם יש קריקטורה אנטישמית גרועה יותר משלדון אדלסון, האיש שעומד הן מאחורי ראש ממשלת ישראל הן מאחורי מועמד הימין בבחירות בארה"ב, מי שמצליח לשלב בדמות דוחה אחת את ההאשמה על נאמנות כפולה של יהודי ארה"ב ואת התפיסה על הכוח המשחית של ההון היהודי. אדלסון הופך במהירות לדמות השנואה ביותר על דור שלם של ליברלים בארה"ב, והעובדה הזו לבדה עוד תעמוד לישראל לרועץ. ודאי אם הלחץ הפוליטי המשולב של אדלסון ונתניהו אכן ישלח צעירים אמריקאים למות "במדינה רחוקה, שעליה איננו יודעים כמעט דבר." העובדות – שרוב יהודי ארה"ב הם ליברלים, שהתמיכה של אדלסון ברומני רק מחזקת את תמיכתם באובמה, שהם הציבור המתנגד ביותר למלחמות בארה"ב – ישחקו רק תפקיד שולי. יש מעט מאד שעובדות יכולות לעשות נגד מם מושרש היטב. ומבחינת נתניהו ואדלסון, גל אנטישמי בארה"ב ישחק לידיהם: אדלסון עצמו מוגן מכדי שיהיה פגיע להתקפה, ואם יהיה גל הגירה של יהודי ארה"ב לישראל, מה טוב. הציונות תמיד שגשגה על חורבן קהילות יהודיות.

ואם זה יקרה, הכתבלב של נתניהו וברק שוב ירחץ בנקיון כפיו. כמו אחרי המאמר ההוא באוגוסט 2006, שדחף את אולמרט להתקפה האחרונה, חסרת התוחלת והאיומה בלבנון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)