החברים של ג'ורג'

גם הם במדחיקים

מפלגת העבודה ממשיכה לבגוד בכל מי שחשב שהיא מפלגת שמאל. עכשיו היא צריכה, כמו הימין, להתמודד עם השאלה: לאן הלאה?

הכנסת הצביעה אתמול (ד’) על הצעת חוק של ראשת מרצ, זהבה גלאון, שקראה לבטל את חוק החרם. הצעת החוק נדחתה, וזה היה די צפוי. רשמית, אמנם, הקואליציה של נתניהו מונה רק 61 חברי כנסת, אבל בפועל במקרים כאלה היא מקבלת תמיכה די אוטומטית של שרון גל ושאר מזילי הריר של ליברמן. מה שהיה פחות צפוי היה הרוב: 74 מול 14. 67, אם הקואליציה היתה מתאמצת, היתה תוצאה הגיונית. מאיפה הגיעו עוד שבעה?

מיש עתיד, אלא מה. ומהמחנה הציוני. אלה שמות חברי המחנה הציוני שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בחוק שמהותו היא סתימת פיות ואיסור על פעולת מחאה בלתי אלימה:

בוז’י “יצחק” הרצוג, מיכל בירן, חיליק בר, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, דניאל עטר, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, והאכזבה הגדולה – סתיו שפיר. 11 חברי כנסת של המחנ”צ, כמעט מחצית מהסיעה, הצטרפה לנתניהו ולליברמן. כנראה שגם בנושא הזה – כמו בנושא איראן, עזה, ועמדות מערכת הבטחון באופן כללי – אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ההצבעה הזו איננה יוצאת דופן. איציק שמולי מנסה כבר כמה זמן להיות השרון גל של מפלגת העבודה, ומשתיק בצעקות כל ח”כ פלסטיני שעולה לדבר. חיליק בר מצהיר בכל הזדמנות שמפלגת העבודה צריכה לפנות ימינה, לסוג של סוציאליזם לאומי. ומה שאמורה היתה להיות נבחרת מבטיחה במיוחד, כזו שגרמה לך לחשוב לרגע שאולי הפעם מפלגת העבודה לא תתנהג כמו מפלגת העבודה, הפכה לאכזבה מרה מהרגיל.

לפני כשבועיים השתתפתי בוועידה אידיאולוגית של מרצ, שהמטרה שלה היתה לבחון מחדש את דרכה של המפלגה ולשנות מה שצריך לשנות. היו דיונים שנעו בין חריפות חדה ליגיעה של דברים שכבר נאמרו אינסוף פעמים. התהליך בתחילתו ואין לי מושג איך הוא יסתיים, אבל מרצ בוחנת את דרכה. השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה עושים בנושא שתי המדינות. העמדה שלי היתה שהתוכי הספציפי הזה הצטרף למקהלה השמיימית ודוחף שם פרחים מלמטה ושצריך להתחיל לחפש פתרון אחר; אחרים לא הסכימו. מאד לא הסכימו, לעתים. יהיה המשך.

זה משהו שמפלגות אמורות לעשות בעקביות. הדיונים סביב המצע, סביב דרכה המוצהרת של המפלגה בבחירות, הם לעתים קרובות חדים ומרים. אנשים ששייכים לבית אחד רבים על מה שהם רואים כנשמתו. מפלגות אחרות בישראל כבר לא עושות דברים כאלה. הליכוד, כידוע, יצא לשתי מערכות בחירות בלי להציג מצע בכלל. במפלגות הלפידיסטיות והליברמניות אין משקל לדעתם של מי שאינם ראשי המפלגה. בש”ס וביהדות התורה יש פסאדה של היוועצות במועצת רבנים. המצע של הבית היהודי הועתק מהמצע של האיחוד הלאומי כמעט בלי שום שינוי, אם כי בדרכה המוגבלת מאד יש במפלגה הזו ויכוחים סוערים. עד הימים האחרונים של מערכת הבחירות אי אפשר היה להוציא מהרשימה המשותפת מצע משותף, כי לא היה כזה. היו נקודות למצע, חלקן נועזות למדי, אבל לא מצע, וכמובן שלא היתה ועידה אידיאולוגית משותפת. להגנתה של הרשימה המשותפת ייאמר שלא היה לה די זמן, ושנסיון לארגן ועידה כזו ערב הבחירות היה יכול להוביל לפיצוץ. חד”ש, למשל, מחזיקה בעמדה של שתי מדינות לשתי עמים, שהיא העמדה של החלטת החלוקה ב-1947; לגמרי לא במקרה, זו היתה העמדה של סטאלין. בל”ד, מצד שני, נראית קרובה הרבה יותר לרעיון המדינה האחת.

אני מתקשה להזכר בוועידה אידיאולוגית שערכה העבודה שמשכה תשומת לב מאז 1992, כשאברום בורג הצליח להעביר החלטה בעד “הפרדת הדת מהפוליטיקה.” הנחת היסוד מאז 1993 היתה שהעבודה מתייצבת מאחורי הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות, אבל יש פחות ופחות סימנים לאיזשהו עניין שלה בנושא.

העובדה שהסכם אוסלו נכשל היא אולי האלבטרוס הכבד ביותר סביב צווארו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי. עד שהוא לא יתמודד עם העובדה שההסכם הזה נכשל, ושצריך להציב משהו אחר במקומו – לא, ובהתמודדות אני לא מתכוון ל”אבל נתניהו והימין אשמים” – הוא לעולם לא יצליח לשוב לשלטון. במפלגת העבודה מעדיפים להתעלם מהנושא הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושאם הם יחקו את הימין, יצווחו שהם דווקא ציונים, וינסו להתעלות על מופע הקופים המעופפים של ינון מגל, הם ייתפסו בציבור כ”ימניים.”

הבעיה היא שהציבור לא מטומטם (זוכרים? זה הבסיס לשיטה הדמוקרטית.) הוא יכול להיות עיוור, הוא יכול להתפס להתקפי לאומניות מטורפים, אבל הוא לא טיפש. הוא מזהה זיוף מקילומטר והוא יודע שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו. במשך 25 שנים מפלגת העבודה אומרת לעצמה שהיא צריכה לשקר לציבור. זה שקר אציל, היא לוחשת לעצמה. הבעיה היא שהציבור לא קונה אותו.

לחיליק ברים יש טוטם: יצחק רבין. הם מנופפים בו כאילו הוא רלוונטי למשהו. הם אומרים שהוא איגף את שמיר מימין ב-1992 וכך ניצח. ובכן, הם משקרים קודם כל לעצמם. רבין ניהל קמפיין כוחני מאד ב-1992, כן, אבל הוא לא ניסה לעקוף את שמיר מימין. היתה לו סיסמה אחת והוא הלך עליה בכל הכוח: אנחנו כאן, הם שם. הוא החל להשתמש בה אחרי הרצח של הלנה ראפ בבת ים והמהומות שבאו בעקבותיו. צריך להוציא את עזה מישראל, הוא שב ואמר.

מה שקרה עם המדיניות הזו אחר כך – היא יושמה במידה ניכרת – הוא מחוץ לטווח של הפוסט הזה. אבל לרבין לא רק היתה מדיניות: הוא היה משהו שלמפלגת העבודה לא יהיה עוד לעולם. הוא היה גנרל מנצח. הוא היה האדריכל של מלחמת ששת הימים. זה, הרבה יותר מהעבר שלו כראש ממשלה ושר בטחון, היה מה שהוביל לנצחון שלו.

לא יהיה עוד כזה, משום שצה”ל לא מנצח יותר. הוא לא מנצח יותר בדיוק משום שמפלגות כמו מפלגת העבודה הזניחו את חובתן לומר לציבור הישראלי שאנחנו בסכסוך עממי, סכסוך שאין לו פתרון צבאי.

שימו לב: הימין כבר לא מדבר על פתרון. מה שיש כרגע – הריצה המדינית במקום, הדיכוי הצבאי הנמשך בשטחים – הוא מבחינת הימין היהודי המצב האופטימלי. אין לו הצעה טובה יותר. לא יכולה להיות לו, מסיבה אחת: הוא לא יכול לוותר על יהדותה של ישראל (כלומר, על היותה מדינת האדונים היהודים) והוא לא יכול להסיר התנחלויות. כל מה שיש לו הוא מלחמות ברמה נמוכה לנצח נצחים, או עד שהוא יצליח להשלים את הטרנספר השקט שלו. עכשיו מצטרפת למקהלה הזו, בינתיים ככינור שני, גם מפלגת העבודה.

אז למפלגת העבודה לא יהיה עוד רבין פשוט משום שלא תהיה עוד מלחמת ששת הימים. המקסימום שהיא יכלה לקבל הוא גבי אשכנזי, לוחם ברוטלי שטוב בלהרוג אזרחים אבל לא ניצח מישהו אי פעם (למעשה, הוא הוציא תיקו מול החמאס, ומול חיזבאללה הוא הובס.) השאלה, חברים, היא לאן הלאה.

מה הפתרון שלכם? אתם יכולים להצטרף ללהקת הזאבים של הימין. זה כנראה יקנה לכם עוד כמה שנים. אבל רבאק, אתם לא אמורים להיות אוסף עסקנים נוסח הגמדים של לפיד או המריונטות של ליברמן. אתם אמורים להיות מעל לציניות הזו, להציג איזשהו חזון.

ולא, אתם לא יכולים להציע מדינת כיבוש נצחי עם שגשוג ליהודים בלבד. זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. ההוצאות של הכיבוש גדלות כל הזמן והצבא גם ככה גדול מדי על ישראל. מה גם שאיך לומר, יהיה לכם קשה מאד להציג את זה בעולם; ואתם הרי משווקים את עצמכם כמי שמסוגלים לדבר איתו, בניגוד לנתניהו. אתם יכולים ללכת על מה שציפי לבני אהבה – לזייף תהליך שלום כדי להרגיע את העולם בזמן שהכיבוש נמשך כסדרו – אבל גם זה כבר לא כל כך מחזיק. הכל מצריך יותר מאמצים.

אז מה אתם רוצים, חברים? אתם לא יכולים רק לומר “אנחנו נעשה עבודה טובה יותר.” כן, זה כנראה נכון, כי רבאק – בצד השני יש לנו את דני דנון ומה-שמו מזוז ואת הסרסור וסוחר הסמים חזן. אתם צריכים לומר מה אתם רוצים לעשות. רבין, שאתם מתיימרים לחקות, אמר “אני אנווט, אני אחליט.” לכם אין את האומץ להחליט ולנווט.

הציבור הישראלי עסוק בהדחקה עמוקה. הוא לא רוצה לראות לאיפה הוא הגיע. התפקיד שלכם הוא לא להיות enablers שלו בפסיכוזה הזו, אלא להתוות דרך החוצה. אם אתם לא מסוגלים, אם כל מה שאתם יודעים להיות או – גרוע מכך – רוצים להיות הוא ליכוד ב’, עשו לנו טובה ורדו סוף סוף מהבימה ההיסטורית. אתם לא חלק מהפתרון, אתם חלק מהבעיה.

עוד דבר אחד: נושא בתי דריינוף עולה לכותרות בימים האחרונים והוא צפוי להיות לוהט למדי בשבוע הקרוב. הנה פוסט שכתבתי עבור יש דין בנושא, שמסכם את כל הנקודות שהתקשורת היהודית מעלימה: שמדובר באדמה פלסטינית פרטית; שמדובר בהעברת שטח שנתפס תפיסה צבאית לשימוש פרטי יהודי; ושהמדינה שינתה את עמדתה שוב ושוב כדי לרצות את העבריינים. כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי נוכלי גבעת האולפנה ולא היה לכם את מי לשאול.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשאדריכל הסכם שתי המדינות מתחיל לסגת ממנו

במאמר בניו יורק טיימס, אומר יוסי ביילין שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קונפדרציה – שם מנומס לנסיגה מפתרון שתי המדינות

יוסי ביילין הוא האדריכל של הנסיון העיקרי עד כה ליישם את פתרון שתי המדינות, הסכם אוסלו, ובמאמר שפרסם שלשום (ה’) בניו יורק טיימס הוא מתחיל מה שנראה כמו נסיון איטי לסגת ממנו ולפנות לכיוון מדינה אחת – אם כי זה פתרון מדינה אחת שאיננו מעז לומר את שמו.

זה מעניין במיוחד לא רק משום שמדובר בביילין, אלא משום מלפני כמה ימים, בדיון בין חברי השמיניה מנוחתה עדן שפורסם בהארץ, ביילין מקפיד להביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, לומר שהוא עדיין רלוונטי, ולדחות על הסף את דבריו של אברום בורג, שקורא למדינה אחת (באותה ההזדמנות אנחנו למדים שביילין היה מעדיף שצאצאיו יתחתנו עם צאצאיו של ליצמן ולא של סאיב עריקאת, כלומר שאחרי ככלות הכל ביילין לא מסוגל לחצות את קו האנדוגמיה היהודית, האיסור על חתונה עם בני השבט האחר.)

במאמר בניו יורק טיימס, טועה ביילין ומטעה, כשהוא כותב שאבי הסיסמא “אנחנו כאן, הם שם” הוא אהוד ברק; בעל הזכויות הוא יצחק רבין, שהשתמש בסיסמא הזו בהצלחה ניכרת בבחירות של 1992, כשהאינתיפאדה הראשונה העממית גוועה לתוך טרור הסכינאים. עם זאת, ביילין משתמש בכך כריכוך להודאה בטעות שלו-עצמו: “במבט לאחור, ברור שהיינו צריכים לבחון לאורך כל הדרך קונפדרציה – מגורים משותפים, לא גירושין.” מאוחר יותר במאמר כותב ביילין שהוא דן ברעיון של סוג של קונפדרציה עם עמיתיו, והם דחו אותו על הסף. הציבור לא מוכן לזה, הם אמרו לו. כך הוא כותב היום, על כל פנים. את הרעיון עצמו הוא תולה בפייסל חוסייני.

beilin

ישנן כמה סיבות לכך שביילין משנה באיטיות את עמדתו, או, אם תרצו, חוזר לרעיונות שהוא דחה לפני 20 ומשהו שנה. אחת מהן היא, שוב, קבלה עקיפה (לא נראה שביילין מסוגל לכתוב בצורה ישירה) של ההבנה שההתנחלויות הן עובדה בלתי הפיכה. זו, יש לציין, טעות של רוב מוחלט של השמאל הישראלי: מירון בנבנישתי עמד על העובדה הזו עוד קודם להסכמי אוסלו, וגרשו אותו מהמחנה במקלות. הרעיון היה מפחיד מדי. עכשיו אין עוד מנוס ממנו.

בעקיפין, מודה גם ביילין ש”לא סביר ש[פתרון של] גירושין של שתי מדינות יוביל לפלסטין יציבה ומשגשגת.” הוא עוד לא מוכן לדבר על מדינה אחת, אם כי שוב הטיעון שלו הוא דו משמעי: “ישראלים רבים מדי חוששים ש[פתרון] נישואים של מדינה אחת ישמיד או את זהותנו כמדינה יהודית, או את התיימרותינו לדמוקרטיה.” מה ביילין עצמו חושב? כנראה שמבחינתו, מוקדם עדיין לכתוב במפורש.

אני לא אוהב את יוסי ביילין. הוא תמיד נראה לי כמו מנדרין עם נטיות אנטי-דמוקרטיות מובהקות. זה הופגן כאשר האיץ בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים ערב הבחירות של 1996, כי ככל הנראה קלט שפרס כרגיל יפסיד, ואמר במפורש שהעם לא יאפשר את זה אחר כך. המהלך המאוחר יותר שלו, יוזמת ז’נבה – מעניין אם הוא התייעץ עם השותפים ליוזמה לפני שפרסם את המאמר – הריח יותר מדי כמו בגידה: ביילין לא הסתפק במגע עם לשעברים פלסטינים, אלא הביא כשותפים שרים בפועל של הממשלה הפלסטינית, כל זה בשיא האינתיפאדה השניה.

בישראל שבה לא מדברים יותר על ה”מצב” עם הפלסטינים ופשוט מניחים שמה שהיה הוא שיהיה: שיכולת עדיפה טכנולוגית של צה”ל יחד עם חיפוי דיפלומטי אמריקאי, משולבים בבוז כלפי חיי פלסטינים ורכושם, תאפשר לישראל להמשיך במדיניות הסיפוח הזוחל שלה וששום דבר לא יקרה. יותר מדי ישראלים מרוויחים מהכיבוש, וכולם יודעים שנסיון לפנות התנחלויות מכיל סיכון גבוה למלחמת אזרחים – ושהנאמנות של צה”ל לרשויות האזרחיות לגמרי לא מובטחת. כלומר, נסיון לפתרון “הקלאסי” של שתי מדינות יכול, בסבירות ניכרת, להוביל להפיכת הדיקטטורה-הצבאית-מרצון שלנו לדיקטטורה צבאית של ממש. מצד שני, הפתרון הצודק – מדינה דו לאומית – יפגום אנושות ביכולת של המיעוט היהודי (בין הים לירדן) לחוש עם אדונים בישראל.

התוצאה של המצב היא שיתוק מחשבתי. השמאל לא מסוגל להשתחרר מתפיסת אוסלו, שזמנה עבר, והימין – לימין לא היה פתרון אף פעם. וככל שברור שאוסלו הופך לאשליה שזמנה עבר, כך מפלס החרדה וההצמדות אליו כסוג של פטיש (fetish) עולה. למעשה, פתרון שתי המדינות הוא בעשור האחרון דחליל של הימין הישראלי. חלקים בו מעמידים פני מתונים כשהם מבטיחים שבתנאים מסויימים – שלא יתקיימו עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים – הם יתמכו בו, וכך מסיטים את הדיון ממה שישראל עושה בפועל למה שהיא אולי תעשה במציאות פנטסטית כלשהי. ובינתיים, הסיפוח נמשך.

ההתנערות הזו של ביילין – דו משמעית ואולי אף דו פרצופית ככל שתהיה – עשויה סוף סוף להוציא אותנו מהשיתוק המחשבתי הזה ולנסות לראות מה הלאה. אם אפילו הוגה אוסלו התייאש מאוסלו, מי עוד יכול להאמין בו?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ואסרוה בעבותות של תפילין

אם ישראל חפצת חיים, על הציונות למות.

מדינת ישראל מכירה בשני סוגים של אזרחות: אזרחות מכוח שבות, כלומר מתוקף היותך יהודי ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, ואזרחות מכוח ישיבה, קרי ילידות או השתקעות. אזרחות מכוח שבות חלה אוטומטית על כל היהודים החיים בישראל, גם אם נולדו בה. כלומר, גם אם מעולם לא שבת משום גלות, גם אם אתה צאצא למשפחה היהודית היחידה שאשכרה לא עזבה את פלסטינה הרומאית, משרד הפנים רואה בך אזרח "מכוח שבות." כשניסה עוזי אורנן לעתור לבית המשפט כדי להורות לו להכיר בו כישראלי מכוח ישיבה, מכוח ילידותו, מכוח הקשר שלו למולדתו, בית המשפט דחה את הבקשה. אף שאורנן איננו מוגדר כיהודי, בית המשפט מצא שאמו של אורנן היתה יהודיה, ומכאן נגזרות יהדותו – ואזרחותו. יהודי, אומרת הציונות, לא יכול להיות אזרח מכוח ישיבה: הוא פולש תמידי בארצו. המשמעות המרחיקת לכת יותר היא שליהודי, מבחינת האורתודוקסיה הציונית, לא יכולה להיות מולדת: ארצות הניכר הרי אינן מולדתו, גם אם נולד בהן, ובארץ המיועדת לו הוא איננו יכול להיחשב יליד, גם אם נולד.

האנומליה הזו היא סממן של אחת הבעיות החמורות של הציונות: העובדה שהיא אידיאולוגיה מהפכנית, שמסרבת להכיר בסוף המהפכה, ששואפת למהפכה נצחית ושבהתאם, מחפשת לה אויבים. ככזו, היא מסכנת את החיים בישראל, מדרבנת אותם לסכסוך נצחי.

ראשיתה של הציונות בשתי טעויות: הראשונה היא התפיסה שהיהודים הם לאום, בעוד שאינם אלא קבוצה דתית. לאום נמדד בשפתו, בשאיפותיו, במאכליו, בלבושו, בתרבותו; ליהודים לא היו שפה, שאיפות, מאכלים, לבוש או תרבות משותפת. במידה שהיה משהו משותף – לשון הקודש, הציפיה למשיח, הגרסאות השונות של החמין, הטלית – מקורו היה דתי במובהק.

הטעות השניה, שמבחינת שאר העולם יהיו לה משמעויות חמורות הרבה יותר, היא התפיסה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ." האמירה הזו של ישראל זנגוויל לא היתה נכונה: ב-1900, על פי הערכותיו של ג'סטין מק'קארתי, שהתבסס על הרישומים העות'מניים, היו בפלסטינה כ-600,000 תושבים; 94% מהם היו לא-יהודים. סרג'יו דלהפרגולה מעריך שב-1890, היו בפלסטינה 43,000 יהודים, ו-490,000 לא יהודים. ב-1901, ב"אמת מארץ ישראל," כותב אחד העם אמיתות לא נעימות, הראויות לציטוט:

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…"

לתנועה הציונית היו עוד אפשרויות להקים בית – לאו דווקא מדינה – ליהודים. אחרי המשבר הגדול סביב אוגנדה (בפועל, קניה), שיצרה פיצול של ממש בתנועה, עד כדי ההתנקשות במקס נורדאו (שאמר אז, על פי האגדה, את המילים "עם קטן, אבל מאוס") התנועה הציונית הפנתה את כל משאביה לקולוניזציה של פלסטינה. תחילה ניסתה להגיע להבנות עם הטורקים, אך מאחר והללו הגיעו למסקנה שהם צריכים עוד מריבה אתנית באימפריה שלהם כמו חור בראש, ועל כל פנים לח'ליף לא היו כל כוונות לוותר על פלסטינה, שיש לה משמעות מוסלמית חשובה מאז ימי הצלבנים, דווקא ליהודים, מצאה התנועה בעלת ברית רצינית בבריטניה.

זו, משהחלה לבתר את גוויית האימפריה העות'מנית, דווקא חשבה שיש הגיון במיעוט אתני בעל כוחות נסתרים (חלק ניכר מן המנהיגים הבריטים האמינו באגדה בעלת פני יאנוס על "זקני ציון" שהלובי היהודי מקדם עד היום) שיהיה נאמן לה במזרח התיכון. כמובן, הסיוע הבריטי היה מיועד בעיקרו לסייע לבריטים, לא ליהודים, אבל התנועה הציונית קפצה על העגלה הקולוניאליסטית בשלב מאוחר מאד: האימפריה הבריטית החלה לחשב את קיצה לאחור ב-13 באפריל 1919, עם הטבח באמריצאר. הכיבושים הבריטיים במזרח התיכון, מטרתם היתה לחזק את הקשרים עם הודו; משנשמט יהלום הכתר, לא היתה עוד סיבה לנוכחות בריטית כאן.

הבריטים, כמו היהודים, לא ראו כל סיבה להתחשב ברצון התושבים, והצהרת בלפור שהפכה למדיניות רשמית לא טרחה להיוועץ בהם; מותר לנחש שאילו היה נערך משאל עם בין תושבי פלסטינה ב-1919, התכנית הציונית היתה מובסת ברוב ניכר. עם התחלת הכיבוש הבריטי של פלסטינה, אם כן, הסכסוך בין הציונים ובין האנשים שאותם ביקשו להוריש עלה מדרגה. מהומות פרצו כבר ב-1920, והן הפכו למהומות דמים ב-1921, התגברו ב-1929, והגיעו לשיאן במרד הגדול של 1936.

התוצאה של ההתקוממות הפלסטינית, שהפתיעה מאד את הפלג המרכזי של הציונים – ז'בוטינסקי הופתע הרבה פחות, ובנוסח החוקה שהוא מציע קודם למותו הוא מדבר על חלוקה בשלטון עם הפלסטינים – היתה השתרשות של ראייתם לא כמיעוט לאומי שנאבק על נפשו מפני דחיקת רגליו על ידי פולש שנהנה מסיוע של מעצמה קולוניאליסטית, אלא כסוג של קוזאקים מקומיים, אנטישמים שיוצאים לפוגרומים; כאן יש לציין שהאימוץ המהיר של הפאשיזם והאנטישמיות האירופאיים על ידי התנועות הלאומיות המתעוררות בלבאנט לא הועיל, בלשון המעטה. אמנם, ספק אם הציונים יכלו, פסיכולוגית, להכיר בלגיטימיות של המאבק של מתנגדיהם; הכרה כזו היתה מטילה צל ענק על כל התנועה הציונית. המשמעות של ההתנגשויות עם הפלסטינים היתה שהמרכיב ההומניסטי של הציונות, זה שכחלק ממנו יכול היה הרצל להעמיד את הקונפליקט המרכזי של "אלטנוילנד" כמריבה עם רב גזעני שרוצה לשלול את זכויות האזרח של הפלסטינים, הפך לבלתי משמעותי, ורגליו נדחקו מפני זרם נוקשה הרבה יותר, זרם שלא שאף לשיתוף פעולה ולחיים בצוותא אלא לנישול. בסוף שנות השלושים, הזרם המרכזי של הציונות כבר חולם על טיהור אתני.

ובמלחמה הפראית של 1947-1948 אכן הצליחו הציונים לבצע טיהור אתני בפלסטינים, ולגרש את רובם. המלחמה הזו היתה איומה לא רק לפלסטינים, אם כי ודאי היתה איומה הרבה יותר; אחוז שלם מהיהודים במה שהפכה להיות ישראל נפל בקרבות. כרבע מכלל אנשי הפלמ"ח נהרגו בקרבות.

ומותם קידש את הביזה שבאה אחר כך. ישראל ירתה בפליטים שניסו לשוב – וכאן תחילתה האמיתית של הנכבה – ובזזה את אדמותיהם בשלל חוקי עוול ותקנות גזל. המדינה הציונית נאלצה לחיות עם מספר ניכר של פלסטינים בתוך גבולותיה, והציונות הכתיבה את נישולם, אפלייתם, ומדי פעם טבח בהם.

נחזור שוב לשאלה האם אדם יושב בישראל מכוח שבות או מכוח ישיבה. המשטר הציוני – ואם למישהו יש בעיה עם המושג הזה, הוא מתבקש להפנות אותה אל המשטר, שמצהיר השכם והערב שהוא ציוני, ורודף את מי שאינו ציוני – מדבר, גם באמצעות "אזרחות מכוח שבות," שוב ושוב על כך שהמהפכה הציונית לא הושלמה. המפעל הגדול של הציונות, זה שמותר להעריך שהושקעו בו יותר כספים ומאמצים מאשר בכל מפעל אחר שלה, הוא סיפוח של כמה שיותר שטחים מהגדה המערבית; מי שלא מתבונן בנתונים הללו, במה שממשלת ישראל משקיעה בשטחים הכבושים לעומת מה שהיא משקיעה בשטחי ישראל גופא, חי בהדחקה.

בעשורים האחרונים, המשטר מדבר שוב ושוב על הצורך להבטיח שלמות דמוגרפית. שר החוץ שלנו, כדי להבטיח את השלמות הדמוגרפית הזו, מוכן לוותר על ריבונות על חלק מן המדינה. הרוב הגדול לא מוכן לוויתורים כאלה, והוא מצפה שהפלסטינים הם אלה שיעשו ויתורים – מרצון או מכורח.

המשמעות של המשך התפיסה הציונית – התפיסה שהמדינה הישראלית צריכה להיות קודם כל מדינתם של היהודים, שהיחס שלה לאחרים נע בין היותם אנשים שנסבלים בקושי ובין כאלה שסובלים מאפליה דקה – היא שישראל תמשיך, לעולמי עד, להיות מדינה שנמצאת בסכסוך אתני בלתי פוסק. אם המטרה הראשונית של הציונות היתה ליצור "נורמליזציה של היהודים," הרי שהמטרה הזו נכשלה.

מי שרוצה בנורמליות, מי שרוצה לחיות במדינה שמשקיעה את מירב משאביה לא בייהודו של איזה פיזדלוך, בין אם הוא באל עראקיב בין אם הוא באשכי גוליית ב', צריך להבין שהבעיה היא בהתעקשות של הציונות להעמיד את היהודים כעם שליט תוך דחיקה לאחור של רגליהם של יושבי הארץ (ואם יש לכם בעיה עם הביטוי "יושבי הארץ," לכו אל משרד הפנים, זה שמעניק להם אזרחות מכוח ישיבה). הנכבה, צריך לשוב ולהזכיר, לא הסתיימה: היא מופנית כנגד הבדואים וכנגד תושבי הגדה המערבית.

וזה לא צריך להפתיע. הציונות, ככוח רעיוני, התחילה בעת דעיכת הקולוניאליזם: בימים שהיא למדה ללכת, לאופולד הפך את קונגו לזוועה חיה לתושביה, הגרמנים למדו לראשונה בנמיביה איך מבצעים רצח עם, והבריטים, במלחמה מלוכלכת כנגד אוכלוסיה לבנה דווקא, הנחילו לעולם את המושג "מחנה ריכוז." היא הגיעה לנעוריה בימי הסכמי וורסאי, כשמדינאים מערביים שיחקו בהזזת גבולות ללא התחשבות ברצון התושבים, ובגרה בימים שבהם סטאלין הפך את הטיהור האתני לנורמה במזרח אירופה – מולדתם האמיתית של רוב הציונים.

אבל – למרבה המזל – אנחנו לא ב-1948, אפילו לא ב-1919, ודאי לא ב-1904. ישראל לא תמצא תומך לטיהור אתני נוסף. ואם אנחנו רוצים להפסיק לחיות בסכסוך בלתי פוסק, אנחנו צריכים לשים קץ לציונות. ישראל צריכה להפוך למדינה שרואה את טובת כל תושביה, לא רק את טובת אלה שבקרוב יהיו מיעוט; היא צריכה גם להיערך לכך שחלק ניכר מתושביה לא יסכימו עוד לדבר על ישראל, אלא על ישראטין.

המשך הציונות משמעה המשך הסכסוך. יש לוותר על הקטגוריה של "אזרחות מכוח שבות", ולהכיר בכל מי שנמצא כאן כ"אזרח מכוח ישיבה," ולהתייחס אליו בהתאם. זה ידרוש ויתורים קשים מאד ממי שהתרגלו לדרוש את הוויתורים הללו מאחרים. מותר וצריך לחשוש שזה לא יקרה; שברירת המחדל הציונית ב-65 השנים האחרונות, החרב, תנצח שוב; ואף על פי כן צריך לומר, שאם על ישראל – לא יהודה – לחיות, על הציונות למות.

(יוסי גורביץ)

מדינה קטנה, אבל מאוסה

ממשלת נתניהו ופקידיה עשו כמיטב יכולתם כדי להלעיג על ההישג הדיפלומטי של הפלסטינים אמש (ה'): 138 מדינות ברחבי העולם הכירו במדינה פלסטינית כמשקיפה באו"ם, ורק תשע מהן התנגדו. בדיקה מהירה של התשע מגלה שרובן היו חברות ב-Coalition of the Willing הנלעגת של ג'ורג' וו. בוש, שתמכה ביציאה למלחמה בעיראק אחרי לחץ דיפלומטי אמריקאי ניכר; אלא שהקואליציה ההיא הכילה יותר מ-40 מדינות. למשימה דיפלומטית פשוטה באופן משמעותי יותר מאשר כיבוש עיראק, התייצבו רק תשע.

הדיפלומטים הישראלים מיהרו לפלוט את הלהג הרגיל על כך שלפלסטינים יש "רוב אוטומטי" באסיפה הכללית של האו"ם, ושרוב מדינות האו"ם אינן דמוקרטיות. הם פטרו את עצמם בכך מבחינה של השאלה למה יש לפלסטינים רוב כזה באסיפה הכללית, אולי מתוך התקווה שנחשוב על האינרציה של המלחמה הקרה. אבל, כפי שהראה סול סלבה, הטענה הזו מתחמקת מנקודה בעייתית מאד: מבין כ-25 מדינות המוגדרות על ידי ה-Economist Intelligence Unit כדמוקרטיות, 17 הצביעו בעד ורק שלושה התנגדו. מתוך 52 מדינות שמוגדרות כדמוקרטיות פגומות, 31 הצביעו בעד ושתיים התנגדו. כלומר, מתוך 77 דמוקרטיות ודמוקרטיות בעייתיות, 48 הצביעו בעד ובסך הכל חמש התנגדו. איך לומר, לא בדיוק הצבעת אמון בדיפלומטיה הישראלית מצד המדינות הדמוקרטיות.

למעשה, מספר המדינות שתמכו במדינה פלסטינית גבוה פי ארבעה ויותר ממספר המדינות שתמכו בהצעת החלוקה המקורית, זו של ה-29 בנובמבר 1947, שישראל מעדיפה לזכור כהחלטה שהביאה להקמתה אבל שדיברה בפועל גם על מדינה לפלסטינים, מדינה שישראל מיהרה להשמיד עוד בטרם קמה. כמחצית משטחה של המדינה הזו נכבש על ידי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, וברוב גדול של השטחים הנכבשים התושבים הילידים גורשו על ידי הכוחות הישראליים – גם אם לא הביעו כל התנגדות חמושה.

ישראל הרשמית, והתקשורת שלה, התייחסו לנאום של עבאס באסיפה הכללית – בו דיבר על ישראל כעל מדינת אפרטהייד והאשים אותה בטיהור אתני – כאילו היה "נאום שטנה." אבל עבאס פשוט הציג את העובדות: הקמתה של ישראל היתה כרוכה בטיהור אתני, שנמשך במובנים מסוימים עד עצם היום הזה (בתקווה אמצא את הזמן לכתוב על תוכנית פראוור והבדואים), ובכל מה שקשור לשטחים הכבושים היא מזמן מדינת אפרטהייד, שמחילה חוקים שונים על אוכלוסיות שונות. מה שנחשב בישראל ל"נאום שטנה", נחשב בעולם כבר מזמן לציון פשוט של עובדות.

בקדנציה הראשונה שלו, נתניהו הצליח להתחמק מהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא מסיים את הקדנציה השניה בתבוסה דיפלומטית חסרת תקדים. אחרי ארבע שנים של הרחבת התנחלויות ותג מחיר, העולם כולו יודע שכאשר ישראל מדברת על "ידה המושטת לשלום," מדובר במילים חלולות שמטרתן להסוות את העובדה שידה מושטת לגזילת עוד אדמות.

ואם נשארו תשע מדינות בעולם שעוד לא קלטו את המסר הזה, נתניהו הבהיר אותו שוב אמש, כשהחליט על פעולת תגמול ציונית הולמת בדמות בנייתן של 3,000 יחידות דיור בגדה, בכללן באזור E1 שעד כה ישראל נמנעה מלבנות בו בשל לחץ אמריקאי; בניה שם תבתר את הגדה ותחצוץ בין אל קודס הפלסטינית לשאר השטחים הפלסטיניים. כפי שציינה חגית עופרן מ"שלום עכשיו," בכך מעניש בעצם נתניהו לא את הפלסטינים, אלא את ישראל עצמה, שדוחה את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. התגובה לנסיון פלסטיני לגיטימי להקמת מדינה היא סיכול הסיכוי הזה מצד ישראל.

שלא במקרה, ישראל מככבת ברשימת המדינות השנואות בעולם שנה אחר שנה, יחד עם מדינות מפוקפקות כמו פקיסטן, איראן וצפון קוריאה. ישראלים יכולים לספר לעצמם שזו אנטישמיות, או לחלופין הם צריכים לאמץ את הכלל הבדוק שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון. ישראל שנואה משום שהיא עושה מעשים שנואים.

זה היה יכול להיות אחרת. ישראל יכלה להודיע שהיא תומכת בהקמתה של מדינה פלסטינית, משום שזו מטרתה. היא יכלה להודיע שהיא מקפיאה את הבניה בשטחים הפלסטיניים. אבל ישראל לא רוצה שלום, לא עם הפלסטינים. עם מצרים וסוריה, אולי. הן לא איימו על שטחי הליבה של החלום הציוני. אבל הפלסטינים הם תזכורת שלא הולכת לשום מקום לשקר שבבסיס התפיסה הציונית, של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ," תזכורת שהתביעה הציונית לצדק היסטורי – תביעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – מתנגשת עם הזכויות הטבעיות של היושבים הילידים. מכאן הדרישה, שהפלסטינים לא יכולים לקבל ושבדיוק בשל כך הועלתה, להכיר בישראל כ"מדינה יהודית"; אף מנהיג פלסטיני לא יכול למכור כך את הפלסטינים תושבי ישראל, ולתת גושפנקא רשמית לכך שמעמדם צריך להיות מעמד של אזרחים סוג ב'.

רק תנועה קולוניאליסטית יכולה לטעון שזכותה על הארץ אליה היא פולשת גדולה יותר מזכותם של היושבים בה, ורק תנועה כזו יכולה לטעון שהתנגדותם של הילידים לפולשים היא בלתי צודקת או "טרור." טענת הנגד הציונית האוטומטית היא שליהודים לא היתה מטרופולין ששלחה אותם להתיישבות; אבל היא לא מדויקת. ראשית, כבר בתקופה העות'מנית, מעצמות אירופאיות השתמשו ביהודים שחיו בפלסטינה כאמצעי להשגת קפיטולציות ולהסגת רגלי השלטון הטורקי. כלומר, רוסיה הצארית היתה ידועה בשנאתה הרשמית ליהודים, אבל זה לא הפריע לה לעשות בהם שימוש למטרותיה. שנית, יש גם מודל של קולוניאליזם הפוך, כאשר המטרה היא להוציא אוכלוסיה לא רצויה מארץ המולדת וליישב אותה בשטח אחר, בתואנה של החזרה ל"אדמת מולדת." המקרה הקלאסי הוא זה של ליבריה, שיושבה על ידי עבדים אמריקאים משוחררים, שרשמית הוחזרו ל"מולדת האפריקאית" ובפועל שיעבדו תוך זמן קצר את הילידים שם.

33 מדינות, בעולם שהיה על סף השחרור מהקולוניאליזם האירופאי, הצביעו בעד הצעת החלוקה של 1947; 75 שנים לאחר מכן, אחרי שהעולם השתחרר, תמכו 138 מדינות בהקמתה של מדינה פלסטינית. המהלך הזה קשור קשר הדוק לדה-קולוניזציה: העמים ששרדו את המשטרים הקולוניאליים, והמצביעים הפרוגרסיביים במערב, לא שכחו שישראל עמדה לצד כל אחד ואחד מהמשטרים הללו – מבריטניה וצרפת השוקעות במלחמת סיני ב-1956 ועד לברית המצורעים של ישראל עם דרום אפריקה. הם יודעים שהיא מנהלת משטר כזה גם עכשיו, ומשתמשת בשליטתה בשטחים בחוקים שחוקקו הבריטים בדיוק לצורך זה.

עד לאחרונה סחרה ישראל בזכר נרצחי השואה כדי לגרום תחושות אשם לתושבי העולם. היא גוררת כל נציג רשמי שמגיע לכאן ליד ושם. זה לא עובד יותר: ראשית, רוב מוחלט של תושבי העולם לא היה מעורב בשום צורה בפשעים הנאציים, ושנית אפילו במדינות שבהן היה שיתוף פעולה עמם – או בגרמניה עצמה – כבר חלפו שני דורות. הקלף הזה מיצה את עצמו ולישראל אין קלפים אחרים. שגרירנו באו"ם דיבר על זכותנו ההיסטורית ודוד המלך וירושלים ו-4,000 שנים.

והעולם ענה. אפשר לתמצת את התגובה ב"צא לנו מהווריד, באמא ש'ך." המהלך של נתניהו אמש חושף סופית את מה שידעו כולם: שהוא לא מתכוון להפסיק את הכיבוש, רק למשוך זמן עד שעובדות ההתנחלות בשטח יהיו בלתי הפיכות. הוא לא מביא בחשבון שהעולם בהחלט מסוגל להגיב, ומהר מהצפוי, ב"הבנו אותך, פתרון שתי המדינות לא ישים, הקם בבקשה מדינה דו לאומית." יש לקוות שהישראלים יבינו יותר.

יש להם הזדמנות תיקון, שנראית סופית, ב-22 בינואר 2013. אם הם יבחרו להפוך את אלקין ודנון לשרים, ואת ליברמן לשר הבטחון, הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

(יוסי גורביץ)

אשה בורחת מבשורה: שלי יחימוביץ' והפניית הגב לתהליך המדיני

יאיר לפיד הודיע אתמול (א'), בראיון בערוץ הכנסת, שעד כמה שזה נוגע לו, ירושלים לא תחולק, וה"גולן יישאר שלנו." בכך, אם למישהו היה ספק, הוא השלים את המעבר שלו לימין: הוא עקף מימין את אולמרט ולמעשה, אם הפרסומים על המו"מ שניהל נתניהו עם אסד ב-2010 נכונים, גם את נתניהו. שלשום הוא אמר שהוא יערוך נאום מדיני באריאל דווקא וש"הגיע הזמן להפטר מהפלסטינים," כאילו שיש איזושהי אפשרות שבה ישראל לא תצטרך לחיות עם הפלסטינים. מעבר להפגנת אי היכולת של שליט המטונימיה לפיד לעשות שימוש נכון במילה הבסיסית למדי "אבל" ("לא יהיה מזרח תיכון חדש, אבל לא יהיו שלושה מיליון פלסטינים בתחומי מדינת ישראל", "אני לא שמאלן אבל חושב שהפלסטינים הביאו את זה על עצמם"), לפיד הבהיר שמבחינתו, יש עתיד לכיבוש.

להוציא העובדה המדאיגה שחלק מהסקרים מעניקים לליצן הזה, שזרת אביו עבה ממותניו, 17 מנדטים, אין סיבה להתייחס ללפיד. אין לו השקפת עולם, ואם זו לא מוצאת חן בעיניך, הוא יאמץ אחרת. זה מצחיק הרבה פחות כשזה מגיע למי שאמורה להנהיג את השמאל הישראלי, מפלגת העבודה.

אני יודע, לכולם נמאס מהמצב המסורתי ערב בחירות, שבו מתייצבים פעילי מפלגות במעגל, דורכים את הנשק ומפעילים את נוהל כיתת יורים מעגלית. אני יכול רק לומר שבימין זה גרוע יותר – ושזה בנפשנו.

במשך שנים דיברו במפלגת העבודה על בעיית ה"חד נס", חוסר היכולת להניף שני דגלים במקביל: זה של פתרון מדיני וזה של פתרון המשבר החברתי. שלי יחימוביץ' פתרה, לשיטתה, את הבעיה: היא פשוט החליפה בין הנסים. היא לא מדברת על המצב המדיני, אלא רק על המצב הכלכלי.

לא רק שאין לנו את הלוקסוס הזה, של התעלמות מהפיל הלבן באמצע החדר; לא רק ששתי הבעיות שלובות זו בזו – ההוצאות האדירות של ישראל על בור השומן של מערכת הבטחון ועל התנחלויות הן גורם ישיר למשבר החברתי; מדינת הרווחה הישראלית חוסלה כדי שאפשר יהיה להקים מדינת רווחה מעבר לקו הירוק – אלא שזה, בפשטות, לא מוסרי. מרכיב מרכזי של הסוציאליזם הוא אחוות עמים. ספק אם יש תקדים לסוג המשונה הזה של סוציאליזם שמקדמת מפלגת העבודה תחת יחימוביץ': סוציאליזם של עם אדונים, שבו לצד אחד יהיו כל הזכויות הסוציאליות בעוד שהצד השני ייאנק תחת כיבוש ונישול מאחורי חומה. מצב כזה, שאפשר לקרוא לו סוציאל-נאציונליזם, הוא סתירה פנימית והוא לא יכול להתקיים. התוצאה היחידה שלו תהיה קידום חזק עוד יותר של מעמדו של הצבא החזק גם כך, כגוף היחידי שעומד בינינו ובין ההלוטים שלנו, מה שרק יעלה את דרישותיו לתקציב, מה שיפגע ביכולת להעביר תקציבים לרווחה.

ספרטה ניסתה את המודל הזה, אבל היא גזרה בדעה צלולה עוני על תושביה וחיסלה בעצמה את מטבעותיה. (זה, אגב, לא עבד: שיעור המנהיגים הספרטנים שנחשדו או הורשעו בלקיחת שוחד – שוחד שלא היה מה לעשות בו בביתם – פנומנלי). יחימוביץ' רוצה לגרום לנו להאמין שאפשר לנהל כך חברה מודרנית במאה ה-21, שמקובלת בין האומות. הבל הבלים. לכל היותר המדיניות של יחימוביץ' תחדד את דילמת "ההולכים מאומאלס" של אורסולה לה גווין: היא תאלץ יותר ויותר ישראלים מצפוניים להבין שהם לא יכולים לחיות במדינת רווחה שרווחתה באה לה מאומללותם, נישולם ועשיקתם של אחרים. יחימוביץ’ תהיה שותפה להשחתה המוסרית של ישראל.

יתר על כן, הבעיה הזו לא הולכת לשום מקום. יש לקוות שיחימוביץ' אינטליגנטית מכדי לחשוב שאם היא תשחק את המשחק של המרכז הישראלי, לא תזכיר לו את קיומם של הפלסטינים ולא תדבר איתו על הצורך בסיום הכיבוש, זה גם יעלים את הכיבוש. הוא יהיה פה, גם אם היא לא תדבר עליו. והזמן, בניגוד לדעתו של יצחק שמיר, לא פועל לטובתנו. יחימוביץ' לא מנצלת את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות? עד תום הקדנציה הבאה, היא תצטרך להתמודד עם דרישה גוברת והולכת למדינה דו לאומית. במקרה הטוב, הדרישה הזו תלווה בהפגנות שלוות ובשחיקת שרידי הלגיטימיות של המדינה הציונית; במקרה הרע, היא תלווה באינתיפאדה שלישית, כי הישראלים כבר הוכיחו ששקט מצד הפלסטינים רק משרת את הכיבוש, ומהמחאה הלא אלימה הם מעדיפים להתעלם.

וכשזה יקרה, שלי יחימוביץ' תהיה חתומה על כך בדיוק כמו בנימין נתניהו. הוא היה האדריכל של התכנית הזו, היא תהיה מהנדסת הגימור שלה. זה יהיה מקומה ההיסטורי, אלא אם היא תוכיח שהיא מסוגלת – כפי שקודמיה בתפקיד לא היו מסוגלים – להניף בו זמנית את שני הנסים. ובינתיים, היא לא רוצה.

(יוסי גורביץ)

הפרפור האחרון של רעיון שתי המדינות

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הסברה שיש לה מדינה

לפני כשבוע, פתחה אוניברסיטת חיפה תכנית לימודים ראשונה מסוגה, שנקראת "שגרירים ברשת", ושמטרתו היא להכשיר סטודנטים למשימות Hasbara: בלשון התכנית, הם "ישמעו הסטודנטים הרצאות בתחום דיפלומטיה ציבורית, תולדות הסכסוך במזה"ת, תהליך השלום, תקשורת ואנטישמיות מודרנית. באמצעות סדנאות מעשיות יתנסו בכתיבה עיתונאית, יחסי ציבור במדיה החברתית, ייצרו ערכים בויקיפדיה ויתרגלו שיח עם פעילים אנטי-ישראלים ברשת." באוניברסיטה מתגאים כי למרות שרבים רצו להשתתף בתכנית, רק 30 יחידי סגולה נבחרו להשתתף בה והם צפויים לקבל את "תעודת 'שגריר ברשת' הנכספת. בהמשך ישולבו הסטודנטים בפרויקטים לאומיים כדי להמשיך, לתרום לקהילה ולהוביל שינוי." העילגות במקור.

האוניברסיטה מתגאה, בפרסום שלה – וגם בפרסומים בחו"ל – שמדובר בתכנית ראשונה מסוגה. לא ברור במה יש להתגאות פה. על פניו, מדובר בתכנית שמתיימרת להיות תכנית לימודית אבל סובלת מפוליטיזציה פרועה ומקדמת את עמדותיה של ממשלת ישראל – לא בדיוק, בלשון המעטה, מה שאקדמיה חופשית אמורה לעשות. בהנחה שיש לאקדמיה תפקיד חברתי, וזו שאלה בפני עצמה, תפקידה איננו להלל, לשבח ולקלס את הממשלה ואת החברה שבה היא פועלת, אלא להעמיד אותם לביקורת.

ניסיתי לקבל פרטים ממרכז התכנית, ד"ר אלי אברהם. הוא סירב לשוחח איתי בנושא והפנה אותי לדובר האוניברסיטה – עמדה משונה משהו, מאדם שמרכז קורס בהסברה. בשיחה קצרה עם הדובר, הוא אמר שהתכנית עוסקת ב"לכלוכים על ישראל בעולם", ומיד תיקן את עצמו ל"דה לגיטימציה." הוא ביקש שאשלח לו שאלות בכתב. שלחתי:

שמי יוסי גורביץ, שוחחנו לפני מספר דקות בטלפון. אודה לך אם תוכל להפנות אותי לחלק הרלוונטי בידיעון שלכם שעוסק בקורס של ד"ר אברהם.


להלן מספר שאלות:
א. מה גורם לאוניברסיטת חיפה לצאת בקורס שעל פניו הוא פוליטי? האם אין חשש לפוליטיזציה של כיתת הלימודים?
ב. האם האוניברסיטה, שיש לה מספר גדול של תלמידים לא יהודים, תכיר גם בקורס שיאפשר טיפוח ברשת של נראטיב פוסט ציוני?
ג. האם התכנית זוכה לתמיכה כלשהי מצד משרד ההסברה או אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה?


לתשובתך אודה,
יוסי גורביץ

עד כה לא התקבלה תשובה. אם וכאשר תתקבל, אעדכן.

כאמור, יש בישראל גורמים רשמיים – למעשה, הרבה יותר מדי מהם – שעוסקים ב"הסברה." יש משרד ממשלתי שלם שעוסק בנושא, בראשות יולי אדלשטיין. יש אגף במשרד ראש הממשלה, שעוסק באותו הנושא בדיוק. מספר הדוברים של משרד ראש הממשלה עלה משמעותית בשנים האחרונות. כל כך הרבה עיסוק בהסברה, ומצבה הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה רע יותר.

הבעיה העיקרית כאן היא חלחולו של המונח "דה לגיטימציה" לשיח האקדמי והציבורי. זה מושג שמופץ על ידי הזרועות השונות של לשכת ראש הממשלה, שאחת הבולטות שבהן היא ה-GONGO "אם תרצו." על פי המונח הזה, יש מתקפה שלמה על ישראל בעולם, שמיועדת לשלול את זכות קיומה, וחלק ניכר מהביקורת על ישראל הוא "דה לגיטימציה."

בתוך החלק הראשון של הטענה הזו מסתתרות שתי טענות: הנחת יסוד מובלעת ששלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית היא שוות ערך לשלילת קיומה. זו אמנם הנחת יסוד ציונית סטנדרטית, אבל אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים לקבל אותה. הנחת היסוד הזו, אחרי הכל, מתעלמת מן המציאות בישראל-פלסטין.

שנית, אין דבר כזה, "דה לגיטימציה." כן, יש מספר קטן של פעילים פלסטינים ואיסלמיסטיים שמדברים על השמדת ישראל, אבל לטעון שהם מהווים סכנה לקיומה של ישראל זו בדיחה. כן, אני יודע, בן דרור ימיני ורונן שובל עשו קריירה מציטוט של אנשים כאלה, אבל הבה נשים אותם בפרופורציה ונשאל מה הכוח שלהם לעומת, נניח, הלובי של ישראל הגדולה (איפא"ק) בארה"ב. ימיני ושובל לקחו את האגדה האנטישמית על "הפרוטוקולים של זקני ציון" והפכו אותה על ראשה, כשהם מאמינים עכשיו שיש קשר אנטישמי כל יכול להשמדתה של ישראל. אין כזה. סתם אנטישמים – איסלמיסטים או אחרים – ודאי יש, אבל קשה לטעון שהם סכנה עולמית או סכנה שאיננה נקודתית. במידה והם עוברים מדיבורים למעשים, יש להתייחס אליהם כמו כל ארגון טרור ולהלחם בהם בנחישות.

הבעיה של ישראל איננה העדר הסברה או "דה לגיטימציה." הבעיה של ישראל היא המדיניות של ישראל. היא המדינה הכובשת היחידה בעולם, היא שריד לתקופה הקולוניאליסטית, היא מתחזקת משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים כבר כמעט 45 שנים, ואפילו בישראל גופא היא הופכת במהירות רבה למדינה לא דמוקרטית. דרום אפריקה הצליחה לסחוב עם משטר אפרטהייד 43 שנים בקושי, עד שהעולם מוטט אותה. רודזיה קרסה קודם לכן. העולם לא אמר מילה כשישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 19 שנים, הוא לא פצה פה כשהיא החילה פה מערכת דתית שמטרתה מניעת נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים, והוא התחיל להשמיע קול מהוסס אחרי הכיבוש של 1967 והסיפוח הזוחל. משהתחילו הפלסטינים בהתקוממות רבתי, ב-1987, אי אפשר היה עוד לא לדבר על הכיבוש – ועכשיו נראה שהוא בלתי פתיר ושהמתנחלים והימין הישראלי הצליחו להרוג את פתרון שתי המדינות.

משזה קרה, נותר רק פתרון דמוקרטי – כלומר, כזה שמכיר בכך שפלסטינים הם בני אדם בעלי זכויות שוות, ושיהודים אינם מחזיקים בזכויות יתר – שהוא מדינת כל אזרחיה על כל שטח פלסטין המנדטורית. אני לא יודע איך נגיע לשם בלי שפיכות דמים גדולה ואני לא יודע איך זה יוכל להחזיק, אבל אני יודע שהמצב שבו ישראל מנסה להמשיך את כיבושם של מיליוני לא יהודים תוך שהיא הופכת במהירות לשילוב בין רוסיה הפוטיניסטית לסרביה של מילושביץ' לא יוכל להחזיק. אם יש מישהו שגורם לדה לגיטימציה של ישראל, הרי זה מי שמסרב לפתור את בעיית "ישראל הלא-דמוקרטית", כפי שהחל פטר ביינרט לקרוא לשטחים הכבושים, מי שמתעקש להפוך את ישראל להעתק של דרום אפריקה תוך שהוא משפריץ אזכורי שואה כל יומיים. גם לבורים הדרום אפריקנים היתה שואה משלהם, שהם לא נלאו להזכיר – הבריטים ניסו עליהם את מחנות הריכוז הראשונים, והרגו במעשה או במחדל שיעור מדהים של האזרחים הבורים – ובשלב מסוים לעולם נמאס להקשיב לתירוץ הזה. לעולם אין עוד כוח להקשיב לפטפוטים על "זכותנו ההסטורית", כשהמשמעות שלה היא שתהיה פה מערכת שבה ליהודים יהיו כל הזכויות ולפלסטינים רק חלק.

הבעיה של ישראל איננה דה לגיטימציה. אין כזו, לא ככוח בעל משמעות על כל פנים. הבעיה של ישראל היא הציונות שלה, הגזענות המושרשת ביהדות המוכרת בה, והכיבוש. מי שרוצה להציל את ישראל, צריך להבין שהוא צריך להציל אותה מעצמה, לא להשחית את האקדמיה בלימודי "דה לגיטימציה" שווי ערך לשיעורי מרקסיזם ולניניזם בברה"מ לשעבר.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר תקף היום את שרת החוץ של האיחוד האירופי, שדיברה על מות ילדים בעקבות הטבח בטולוז אתמול, וטען שאי אפשר להשוות בין טבח בילדים ובין ה"פעולות הכירורגיות" של צה"ל, שבהן נהרגים ילדים עזתים דרך קבע במקרה. אבל אדוני ראש הממשלה, אם נהרגו שם ילדים, הפעולה לא היתה כירורגית. נתניהו מיהר אתמול לרקוד על הדם, כהרגלו מימים ימימה, ותקף את האו"ם על כך שלא גינה את הטבח בטולוז; בעקבות הטבח למדתי שהרוצח מטולוז רצח כמה שבועות קודם לכן גם חיילים צרפתים. אני לא זוכר את נתניהו מגנה את הרצח הזה. די כבר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שסרה מעליה אובססיית ה"הסברה" של מה שאינו ניתן להסברה.

(יוסי גורביץ)

הסיפוח כבר לא זוחל

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי זה לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ה"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד כה, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע יגיע בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)

יודנריין? להפך, ליברמן, להפך (הערה קצרה על Hasbara)

אחת הטענות הקבועות של תועמלני הימין, בבואם להסביר מדוע אסור להחזיר פליטים פלסטינים למולדתם (ויובהר כאן ועכשיו שאני חושב שהחזרתם תיצור רק עוד צרות), היא שיש לכך תקדים – הגירוש המסיבי של הגרמנים ממזרח אירופה, ובמיוחד מצ'כוסלובקיה, אחרי מלחמת העולם השניה. וואלה. מסתבר שבימין הישראלי מוכנים לקחת דוגמא גם מסטאלין, אם זה מועיל.

אבל, כידוע, מה שמותר ליופיטר אסור לשור: לפני מספר ימים אמר השגריר הפלסטיני בוושינגטון, מען עריקאת, שהוא חושב שלא רצוי שיהודים יחיו במדינה הפלסטינית העתידית. הוא אמר ש"אחרי הנסיון של 44 שנות כיבוש צבאי, וכל הסכסוך והחיכוך, אני חושב שהפרדה תהיה האינטרס הטוב ביותר של שני הצדדים." מאוחר יותר, אחרי שפרצה הסערה, יתקן עריקאת את עצמו ויאמר שהוא התכוון לישראלים, לא יהודים – והמילה יהודים אכן לא מופיעה בציטוט שלו.

אבל זה כבר לא שינה. מערכת ה-Hasbara, מאביגדור ליברמן ועד סייעניה של ישראל בתקשורת האמריקנית, כבר צווחה שמדובר בנסיון להפוך את המדינה הפלסטינית ל"יודנריין". תומך העינויים והשקרן המקצועי אלן דרשוביץ – אם מישהו צריך סיבה לא להאמין לישראל, העובדה שדרשוביץ הוא תומך נלהב שלה מספיקה בהחלט – מיהר להגדיר זאת גם כ"אפרטהייד". מזמן לא נראה היפוך כל כך מרשים של המציאות.

אבל לא מדובר ב"יודנריין". להיפך: אם להסתמך על המודל האהוב על אנשי הימין, מדובר ב"דוייטשריין". אחרי השחרור מעול צבא הכיבוש, האזרחים ששיתפו איתו פעולה והיו עילת הכיבוש – קרי, המתנחלים; בהגדרה, אין יהודים או ישראלים אחרים שחיים בשטחים הפלסטיניים – יתבקשו לעזוב. מי שמקבל ומקדש את האחד, יצטרך להסכים גם לשני – מה גם שבמקרה הזה, מדובר בפולשים שהגיעו למקום בניגוד לחוק הבינלאומי. ולא בילידים.

מי שאומר שהפלסטינים צריכים לקבל מדינה שבה חיים גם רודפיהם, המתנחלים, מוכיח את חוסר אמינותו בשאלת העצמאות הפלסטינית. זה לא רלוונטי יותר מדי למציאות – פתרון שתי המדינות לא רלוונטי יותר – אבל הוא מאפשר לנו לזהות ביתר קלות את העושים כזמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)