החברים של ג'ורג'

בינתיים, בדיקטטורה הצבאית הישראלית

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

מי נתן את ההוראה?

מה חושפת הנחת המטענים בכפר קדום על התו”ל של צה”ל, או, במילים אחרות: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור, גרסה 2,498,723

לפני כשבועיים, הגיעו חיילי גדס”ר נח”ל לכפר קדום, כנראה באישון לילה, והניחו בו שלושה מטענים מורכבים מרימוני הלם. הם הוסיפו לצד המטענים כתובות איום עילגות כלפי התושבים בכפר. פלסטיני נפצע קל מהמטען הראשון; הפלסטינים זיהו מטען שני, צילמו אותו והפיצו את המידע ברשתות החברתיות; ובצה”ל הבין מישהו שהצבא, שוב, ביצע פיגוע נגד מערכת ה-hasbara ידועת הסבל, ושלח את הכוחות לאסוף את המטען השלישי לפני שהפלסטינים ימצאו אותו ויעשו גם ממנו מטעמים.

אלה, חשוב לציין, העובדות כפי שצה”ל עצמו מודה בהן. עכשיו נפתחה חקירת מצ”ח בשאלה באיזו סמכות הניחו החיילים מטענים בתוך אוכלוסיה אזרחית, או, בלשון צה”ל, “התחזקה בצה”ל ההערכה שמפקדי הכוח בשטח הציבו את המטענים בלי לקבל את האישורים המתאימים ולא דיווחו על כך למפקדים שלהם.”

עבדכם הנאמר קרא בשעתו, כששימש ככותב הבלוג של “יש דין”, עשרות תיקי מצ”ח. על כן אני יכול להניח בבטחון ניכר שהחקירה תיראה כך: חוקרי מצ”ח יבזבזו זמן רב כדי לברר איזו יחידה היתה מעורבת, אף שהעובדות בנושא כבר פורסמו; אחר כך הם יחקרו, בעצלתיים ובמרחק של חודשים בין פעולת חקירה לפעולת חקירה, את המעורבים; הם ימרחו עוד זמן, ובסופו של דבר יגישו מסקנות לפרקליטות הצבאית. זו, החוליה השניה בשיבוש החקירה, תישן על התיק קצת, כנראה שנה או טיפה יותר; ואז תגלה להפתעתה הגמורה שהחיילים המעורבים כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, שהוא שישה חודשים לאחר שחרורם של החיילים המעורבים. תהיה לה כמובן האפשרות להעביר את התיק לפרקליטות האזרחית, אבל מאחר ואף אחד לא נהרג, הנסיון מלמד שהיא לא תעשה את זה.

לשיטת המריחה הצבאית הזו, למעשה המגונה הזה בזמן, יש מטרה אחת: לאפשר לחיילים המעורבים לצאת מתחולת חוק השיפוט הצבאי, ולחמוק מדין. אף אחד בצבא לא רוצה עוד מקרה של דוד הנחלאווי, שהוביא לכמעט מרד, או חס וחלילה איזה תיק אלאור אזריה. כמה צקצקנים כמו הגר שיזף הנפלאה מ”הארץ” (גילוי נאות: עבדנו יחד במחלקת התקשורת ביש דין) ועבדכם הנאמן ימשיכו לעקוב, אבל מאחר ואין הרוג, בפרקליטות הצבאית יודעים בבטחה שאף בית משפט ישראלי לא יורה להם להעמיד מישהו לדין.

למעשה, גם אם החיילים היו הורגים אדם, כמו במקרה של החייל שירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של המפגין הלא-חמוש באסם אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית ומצ”ח היו עושות הכל כדי למסמס את החקירה. המקרה ההוא הונח לפתחו של בג”צ שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להיאנח ולא להורות על העמדה לדין. בשעתו תהיתי למה בכלל טורחים לבזבז זמן יקר של עורכי דין חשובים בעתירות כאלה; עכשיו אני שמח שהן הוגשו, כי הן יוכיחו לבית הדין הבינלאומי בהאג שבישראל אין מערכת חקירה ראויה, ובהתאם – פושעי צה”ל יישפטו שם.

בכל זה אין חדש; כל זה נכתב לעייפה. אבל במקרה של הטמנת המטענים בקדום יש משהו חדש. שימו לב לתגובה של צה”ל: מפקדי הכוח בשטח הניחו את המטענים מבלי לקבל את האישורים המתאימים. הבעיה של ארגון הטרור החזק במזרח התיכון היא לא עם הטמנת המטענים עצמם, אלא עם כך שהקצין הרלוונטי לא חתם על הפקודה.

אנקדוטה קצרה: עבדכם הנאמן למד לא לראות ברימוני הלם צעצוע במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. היה קצין מטומטם מהמקובל בגבעתי, שהחליט לילה אחד שזה יהיה נורא מצחיק להפחיד את הפקידה שלו על ידי השלכת רימון הלם עליה. אז הוא לקח את הרימון, התחיל לספור עד ארבע, וגילה להפתעתו שלרימון הלם יש מנגנון השהיה של שתי שניות בלבד.

הפקידה באמת נבהלה. גם עבדכם הנאמן, ששמע פיצוץ מהקומה למעלה ואחריו צרחות. הקצין פונה לבית חולים עם שברים לכל אורך הזרוע שלו. לא ראינו אותו יותר. אני מקווה שחוש ההומור שלו השתפר עם השנים.

המטרה של הנחת המטענים בכפר קדום, כפר שמנהל מערכה ארוכה של התנגדות לכיבוש, היתה הטלת טרור. המילים של צה”ל על “האישורים המתאימים” חושפות לרגע – לפני שהשגרה תחזור ותאפיל על כך – את סט הפקודות הכפול של צה”ל בשטחים. מצד אחד, ישנן הפקודות הרשמיות. מצד שני, יש את סט הפקודות שכל חייל מכיר: המטרה של פעולות צה”ל בגדה הן הטלת אימה על הפלסטינים. כל הפלסטינים. השמות לסט הפקודות הזה משתנות עם השנים (”יצירת תחושת נרדפות,” “לבנת שיבוש,” והנוכחית – שנראה שגם היא בדרכה החוצה לאור החשיפה שקיבלה – היא “הפגנת נוכחות”.)

האמצעים קבועים: כוחות של צה”ל נכנסים לכפרים פלסטיניים, לרוב בלילה אבל לעתים גם ביום, ומשליכים רימוני הלם וגז לכל עבר. לעתים הם משליכים את רימוני הגז לתוך בתים. אנשים, ילדים, תינוקות מתעוררים מכל פיצוץ ומיד חשים מחנק נורא. לפעמים אנשים מתים מהתעלולים האלה; לרוב לא. הם רק למדים שאין להם בטחון בשום מקום. אין להם בטחון בבתיהם, אין להם בטחון במיטתם. בכל רגע עשוי חמוש ישראלי להעיר אותם בבום.

שיטה אחרת היא כניסה לבתים לצורך הטלת אימה. לרוב קוראים לזה “מיפויים”: כוח פושט על בית, מנסה לפרוץ את הדלת, ואם הוא נכשל דורש בצעקות מבעל הבית לפתוח את הדלת. ההמשך קבוע: מרכזים את כל בני המשפחה – לרבות ילדים שזה עתה הוצאו ממיטתם – בחדר אחד, עושים חיפוש חפוז ולא רציני בבית, פה ושם הורסים ציוד, פה ושם בוזזים כסף, פה ושם משמידים מזון סתם כך. רשמית, המטרה היא “מיפוי”: לדעת מי נמצא בכל בית ובכל חדר. אחר כך הכוחות יוצאים מהבית. בלי עצורים. המטרה לא היתה מבצעית. המטרה היתה הטלת אימה. את המידע שהם אוספים על הבית הם בדרך כלל משמידים או לפחות מזניחים: הוא לא המטרה. הוא התירוץ.

צה”ל מבצע, בהערכה גסה, עשרות פשיטות מסוג זה מדי לילה. מותר להניח שהן עיקר פעילותו המבצעית.

משימות כאלה מתבצעות בדרך כלל בהוראה בדרגת המ”פ. החיילים יודעים מה מותר ומה אסור: הם יודעים שלהשליך רימון גז לעבר בית מותר, לתוך בית אסור – אלא אם יש פקודה מפורשת לעשות זאת. כל חייל מכיר את סט הפקודות הלא רשמי הזה, עד רמת המח”ט. אבל כשמגיעים לאוגדה – לא מכירים, לא יודעים, לא שמענו. ומצ”ח מצייתת: היא יודעת שאם היא תחקור את האוגדונר, היא עשויה להגיע בטעות גם לאלוף הפיקוד.

כל אוגדונר היה מח”ט. כל מח”ט היה מג”ד. כל מג”ד היה מ”פ. הם יודעים אילו פקודות מבצעים החיילים שלהם. הם יודעים, ובדרך כלל מכסת”חים את החיילים. הם יודעים שלכיבוש אין קיום אלא אם הוא מבוסס על טרור בלתי פוסק.

אבל לפעמים החיילים מגזימים קצת, מפגינים טיפה יותר מדי יצירתיות. אף אחד בפיקוד לא היה מרים גבה אם חיילי גדס”ר נח”ל היו פושטים על קדום בלילה, ובמקום להניח מטענים פשוט משליכים רימוני הלם לתוך בתי התושבים. הבעיה של הפיקוד היא לא עם הפעולה, היא עם הנראות: כשאתה מניח מטען שילדים יכולים להפגע ממנו בלב אזור אזרחי, זה נראה ממש, ממש רע. זה לא רק טרור, זה נראה כמו טרור. ולכן מישהו בפיקוד – מישהו שעובר על התקשורת הפלסטינית, לא מישהו ברמת הפלוגה שהניחה את המטענים – שלח את החיילים לאסוף את המטען השלישי.

אז עכשיו הפיקוד מעמיד פנים שהוא לא יודע מאיפה הגיעו הדברים האלה, והוא מעמיד פנים שהקצין בדרגה הנכונה לא חתם על פקודות הנחת המטען – ומבלי משים, חושף את העובדה שבצה”ל חושבים שהנחת מטענים בלב אזור אזרחי היא תקינה לגמרי, כל זמן שמקפידים על הניירת.

זכרו את זה. עוד מעט נידרש לשכוח שוב. וביחס לשאלה "מי נתן את ההוראה" – התשובה היא הציבור הישראלי. כולנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כן, זה אפרטהייד

משטר ההפרדה הישראלי מקבל את שמו המדויק, זה שנהגה באפריקנס

בשבוע שעבר פרסם יש דין חוות דעת משפטית, שנכתבה על ידי עו”ד מיכאל ספרד, ושעברה בחינה על ידי משפטני עבר בולטים: יהודית קרפ המיתולוגית ומיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה של ממשלת רבין השניה. המסקנות שלה בוטות ולעיתים קשות לעיכול: ישראל מבצעת, שיטתית ויומיומית, את הפשע נגד האנושות המוכר כפשע האפרטהייד. (הגילוי הנאות הקבוע: שימשתי ככותב הבלוג של יש דין בין 2013 ו-2017, ואני מכיר ומוקיר את אנשי הארגון.)

מבלי להכנס עכשיו לשאלת משטר האפרטהייד ההיסטורי והדמיון בינו ובין משטר ההפרדה הישראלי (אחד משיאי השפל בתחום היה כאשר בן דרור ימיני ניסה לטעון שפעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לא ידעו על מה הם מדברים כשקראו למה שקורה בגדה אפרטהייד), הנושא שחוות הדעת מתמקדת בו הוא פשע האפרטהייד. במשך שנים פעילים ישראלים ובינלאומיים דיברו על משטר אפרטהייד בגדה, ויצרו מה שחוות הדעת מכנה “אנלוגיה אינטואיטיבית”; מה שחוות הדעת עושה הוא לעגן את האנלוגיה במציאות המשפטית בגדה, ולהוכיח אותה.

הטענה הראשונה של מתנגדי השימוש במושג “אפרטהייד”, שיש חפיפה ניכרת ביניהם ובין ציונים, היא שמשטר האפרטהייד התבסס על גזענות וזה לא המצב כאן. ובכן, משטר ההפרדה הדרום אפריקאי אכן התבסס על הבחנות גזעניות – אבל ההגדרה של פשע האפרטהייד לא מצריכה כזה. היא מצריכה מצב שבו יש שתי קבוצות ושאחת מהן סובלת מאפליה שעולה עד כדי מעשים לא אנושיים. ההתמקדות היא במעשים ובמצב, לא באידיאולוגיה. משטר הפרדה שמבוסס על אפליה אתנית – סוג אפליה שמוזכר במפורש בהגדרות פשע האפרטהייד – עונה לכל דבר ועניין על הקטגוריות של פשע אפרטהייד. קיומו של משטר אפרטהייד לא מצריך אידיאולוגיה גזענית: די בכך שיקבע, וישמר (הנקודה הזו קריטית), משטר אפליה בין שתי קבוצות.

הקביעה הקשה ביותר בחוות הדעת, מבחינתי על כל פנים, היתה האמירה שפשע אפרטהייד הוא “פשע שמבצע משטר, שעצם קיומו בלתי לגיטימי ולכן פעולה שמטרתו שימורו ושימור השליטה והדיכוי שבמרכזו – היא פלילית.” ישראלים רבים ימצאו את המשפט הזה קשה לעיכול. ראשית, הוא מצביע על המשטר הישראלי בגדה המערבית – ואם יתבצע סיפוח, על המשטר הישראלי כולו – כמשטר בלתי לגיטימי; שנית, מאליה עולה ההשתמעות שאם כל פעולה לשימורו של המשטר הזה פלילית, חייל במחסום מבצע פשע נגד האנושות כאשר הוא מציית לפקודה שגרתית. כאמור, קשה לעיכול.

אבל, אחרי שנותנים להלם הרגשי לעבוד ומניחים להגיון לחזור ולתפקד, המשפט הזה – קשה וחריף ככל שיהיה – מדויק. המשטר הישראלי בגדה המערבית איננו לגיטימי, ופעולה לשימורו היא, בהתאם, פלילית. אלא שאת התיק הזה לא יפילו על החייל במחסום. האחרון איננו פועל כדי לשמר את המשטר; הוא פועל ליישם פקודות שקיבל. ככל שהפקודות הללו אינן בלתי אנושיות במובהק – ובשאלה של עיכוב יולדת במחסום, למשל, אנחנו מתקרבים לגבול הזה – אין עליו אחריות.

למח”ט שלו, מצד שני, אין את ההגנה הזו. השאלה מה אחריותם של תועמלנים שפועלים לשימור משטר שהוא במהותו פשע נגד האנושות מעניינת, אבל אני לא משפטן וחוות הדעת לא מתייחסת אליה.

נקודה מרכזית של חוות הדעת היא שממשלות ישראל לדורותיהן רימו את הציבור הישראלי ואת העולם: הן טענו תמיד שהשטחים הכבושים “שנויים במחלוקת,” אבל שהן פתוחות למשא ומתן על עתידם. בפועל, כל ממשלות ישראל – כן, גם ממשלת רבין השניה – פעלו כמיטב יכולתן כדי לוודא שישראל תבצע סיפוח בפועל, אם לא סיפוח רשמי של השטח. עומק ההונאה הזו נחשף בעמוד 25 של חוות הדעת, שמתייחס לביזה הגדולה של משאבי הגדה על ידי המשטר הישראלי. תרגיל ההונאה הזה הרדים את העולם, או לפחות חלק ממנו; מי שסירב להכנע למנגינה המתוקה של “זה עוד מעט נגמר” מצא את עצמו מול תועמלנים שטענו שהוא אנטישמי. (בהתייחס לתועמלנים האלה, אני מחזיר אתכם לפסקה הקודמת.)

הנסיון להכריז על סיפוח של הגדה ריסק לרסיסים מבצע לוחמה פסיכולוגית של 53 שנים. זה כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא ממנו: היום, כדי להאמין בשקרים הישנים על “שטחים שנויים במחלוקת” ש”ידונו במשא ומתן” אתה צריך לשקר לעצמך אקטיבית.

הפשעים נגד האנושות שמבצע המשטר הישראלי בגדה כחלק מביצוע פשע האפרטהייד מתבטא במהלכים הבאים, שמוכרים לכל ישראלי ער:

1. שלילת זכויות אזרח במשך 53 שנים והחזקת אוכלוסיה ללא זכויות אזרח. בנושא זה חשוב לציין את העבודה היסודית שעושה חוות הדעת (עמ’ 33-34) בפירוק השקר של בן דרור ימיני ואחרים בנוסח “אבל הרשות הפלסטינית.”

2. מערכת הדין הכפולה שמופעלת בשטחים, שבמסגרתה פלסטינים נידונים בבתי דין צבאיים (חוות הדעת מדגישה שהדיונים נערכים בשפה זרה להם), תחת החוק הירדני והצבאי, בעוד שהמתנחלים נידונים בבתי משפט ישראליים.

3. מניעת זכותם של הפלסטינים לפיתוח. סמכויות הבניה בגדה הועברו למפקד הצבאי, שטרח עד כה לאפשר הקמתם של שני ישובים פלסטיניים בלבד (אחד מהם בהנחיה משפטית בעקבות גירוש אוכלוסיה בדואית), אבל איפשר את הקמתם של כ-100 התנחלויות וכ-100 מאחזים. מכלל השטחים שהוכרזו על ידי הרשויות הישראליות כאדמות מדינה, רק 0.24% מהן הועברו לשימוש של פלסטינים.

4. עצם משטר ההפרדה בגדה המערבית, שמתבטא בכך שפלסטיני שמנסה לעבד את הקרקע של אביו בשטחים שישראל השתלטה עליהם זקוק לאישור מהמנהל האזרחי – גוף שבו אין לו שום יצוג – ולרוב איננו מקבל אותו, בעוד שכל יהודי (גם אם הוא יליד ברוקלין ולא טרח להתאזרח) יכול להכנס אליו בחופשיות. המשפט הבינלאומי מגדיר התנהגות כזו כ”פעולה, לרבות חקיקתית, המכוונת לחלק את האוכלוסיה לפי שיוך קבוצתי על ידי יצירת שמורות נפרדות וגטאות לקבוצות הגזעיות.”

5. הפקעה ונישול מקרקעות. באמת שאין צורך להרחיב בנקודה הזו.

6. רדיפת מתנגדי ומבקרי משטר. צה”ל והשב”כ נוהגים להפעיל אלימות, בכלל זה עינויים (פשע נגד האנושות בפני עצמו), ולכלוא ולגרש אנשים בשל עצם התנגדותם לקיומו של המשטר המדכא אותם. בחלק מההמקרים משטר האפרטהייד הישראלי גם הורג אותם, ומטייח אחר כך את הרצח כ”מלחמה בטרור.”

7. העברות כפויות של אוכלוסיה במטרה לשנות את המבנה הדמוגרפי של האזור. כאן ההתייחסות איננה להתנחלויות, שאנשים אינם נכפים לעבור אליהן, אלא לגירושים החוזרים ונשנים של פלסטינים מאדמה שהמשטר רוצה להעביר ליהודים. המקרה הבולט ביותר כרגע הוא חאן אל אחמר, אבל יש להזכיר גם את סוסיא ושטח אש 918.

8. כל זה ביחד עולה לכדי קטגוריה של “תקיפה שיטתית ונרחבת של אוכלוסיה אזרחית”, מרכיב מובהק של פשע האפרטהייד.

אז כן, זה אפרטהייד. זה היה אפרטהייד כבר 53 שנים.

החשיבות בחוות הדעת של יש דין היא כאמור בכך שהיא לוקחת תפיסה אינטואיטיבית – יש כאן משטר אפרטהייד – ומעגנת אותה במציאות משפטית. מעבר לכך, התזמון שלה מדויק: ברגע שבו ישראל התפשטה מכל המחלצות שנועדו להגן עליה מעצם השימוש במילה “אפרטהייד”, בכך שהכריזה על כוונתה לספח את השטחים – תוך מניעת זכויות אזרח מהמסופחים. חוות הדעת מגיעה בשבוע שבו פיטר ביינרט הכריז על הפסקת תמיכתו באשליה של שתי מדינות ותמיכה במדינה אחת בין הים לירדן, עם חירות וצדק לכל. ישראל קפצה מעל הכריש; אולי, אולי, אולי ראינו השבוע את סוף ההתחלה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביוט רביעי הבא, ה-22 ביולי, אערוך בשעה 19:00 את הרצאת הזום ‘משלהי התנ”ך עד (כמעט( הפלמ”ח”, שהיא היסטוריה אדוורסריאלית של היהדות כפי שמלמדים אותה פה. ההרצאה תמשך כשעה וחצי ולאחר מכך יוקדש זמן לשאלות. עלות ההרצאה היא 20 ש”ח לפחות (כלומר, אתם רשאים לשלם יותר). כל המעוניינים להרשם, אנא שלחו מייל ל[email protected], ואני אשלח לכם את הקישור ואת פרטי התשלום.

(יוסי גורביץ)

אין אמונה בדגנרלים גם 40 שנה בקבר

יאיר גולן מושך ימינה אחרי פחות משלושה חודשים. אל תיראו מופתעים

יאיר גולן, עלוב צה”ל בדימוס, אמר היום לאטילה שומפלבי ש”אם הממשלה תכריז כי המטרה העליונה היא להפרד מהפלסטינים, אתמוך בסיפוח מעלה אדומים, גוש עציון וגושי ההתיישבות. בקעת הירדן זה נושא בטחוני, וזה יותר מורכב, אבל אתמוך בסיפוח. שומפלבי הגדיר את הדברים “מפתיעים”; לא ברור למה.

כן, יאיר גולן נבחר לכנסת בקולותיהם של חברי מרצ, אבל זה מעיד לגנותם של חברי ועידת מרצ, שתמכו בו מבלי לבדוק יותר מדי בציציותיו. גולן אמר פעם משהו על “תהליכים”, הפך לדמון של הימין – ולמרבה האסון, אומץ על ידי השמאל במין רפלקס אוטומטי.

אחרי הכל, גולן אמור להבין בתהליכים: הוא פושע מלחמה. הקצין העאלק-ערכי השתמש במגנים אנושיים, פשע מלחמה מובהק, שנתיים אחרי שאפילו בג”צ – שניסה להתחמק מהתיק הזה במשך חמש שנים – נאלץ להודות שזה בדיוק מה שזה. בשמאל הציוני אוהבים לומר שהימין טוב בדיבורים; כשזה מגיע לגולן, העדיפו שם להסתכל על המילים ולא על המעשים.

מה שקרה כאן פשוט מאד: גולן לא היה מעולם איש שמאל, והוא לא אוהב את האסתטיקה של ימי נתניהו ואת מה שהיא עושה למשמעת הצבאית. הוא יצא נגד אזריה לא בגלל שאזריה רצח פלסטיני, אלא בגלל שהוא עשה את זה באופן שפגע בשליטה של הקצינים בחיילים. אבל הדברים שהוא אמר הזיקו לו – בכל זאת, ימי נתניהו – והוא מצא את עצמו מחוץ לצבא.

ומה עושה דגנרל ישראלי כשהוא מחוץ לצבא? הוא בוחר בדרך כלל באחד משני מסלולים: הופך לשכיר חרב (”יועץ בטחוני”, “מנהל חברת אבטחה”) או הולך לפוליטיקה. גולן בחר באופציה ב’, חיפש מישהו לתפוס עליו טרמפ – האיש לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא חשב שיש לו בוחרים בםני עצמו – ומצא את מרצ המבוהלת של אפריל 2019. הוא הצטרף אליה גם אהוד ברק; והחברים, שהיו בהיסטריה מחשש שלא יעברו את אחוז החסימה, העמיסו גם את העקרב הזה עליהם.

בחודשים האחרונים, מאז הבחירות, גולן גישש אחר דרכים להפרד ממרצ ולצאת לדרך עצמאית. הוא הרי אף פעם לא היה חבר מפלגה, או מאמין בדרכה הפוליטית. הוא ערך סקרים (עבדכם הנאמן קיבל אחד כזה), ועכשיו הוא טובל רגל במים ומברר מה הטמפרטורה.

המשבצת שעליה גולן רוצה להתמודד ברורה: הדגנרל הרגיש, היורה ובוכה, שמתנגד (ככל שהוא מתנגד) לדיקטטורה הצבאית הישראלית שהוא היה בשר מבשורה רוב שנותיו הבוגרות לא בגלל מה שהיא עושה לפלסטינים – מי סופר אותם? – אלא משום שהיא משחיתה את הישראלים.

אז מבחינתו הדיקטטורה הצבאית תמשך גם בבקעת הירדן (”עניין בטחוני, לדבריו – כאילו יש עדיין צבא עיראקי, כאילו יש לו יכולת לכבוש את ירדן, כאילו הפנטזמגורה הזו לא מתה ב-2003) אלא גם בגושים הסרטניים של ההתנחלויות. המשמעות, שברורה לכל מי שפתח מפה – ואני מאמין שגולן יודע איך עושים את זה – היא אפרטהייד ובנטוסטנים.

זה ה”גנרל השמאלני” שמרצ העמיסה על עצמה יחד עם אהוד ברק. עכשיו היא מגלה שלא יכול להיות “גנרל שמאלני” ב-2020. כל הדגנרלים שלנו הם מ”פים שעלו לגדולה, שכל מה שהם יודעים הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית. כתוצאה מהמהלך המבריק של התחברות עם העבודה, נותרו למרצ שני ח”כים בלבד. גולן הוא בעליל לא ח”כ של מרצ; כמו אורלי לוי-אבקסיס, גם הוא פשוט תפס על מצביעיה טרמפ.

ועכשיו הוא חושב שיש מספיק קולות של שמאל ציוני נואש, שהם ימליכו עליהם דנגרל עם רקורד של פשעי מלחמה שמרייר על תכנית אלון. יש לקוות שהוא טועה – ולזכור שהאנשים שהולכים אחריו אינם שמאל, הם לכל היותר ציונים “מרכזיים.”

השמאל צריך לזכור: לא תבוא ישועה מהצבא. צה”ל הוא אסוננו. הוא מרכז כל מה שרע בחברה הישראלית ומקדם אותו. הוא משחית את החברה הישדאלית בעצם קיומו. חברות דמוקרטיות נזהרות מהצבא שלהן; ישראל, אף פעם לא דמוקרטית, הפכה אותו למוקד חייה של האומה. והנה, אנחנו משלמים על זה שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, (ה-24 ביוני) בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אדם נשך כלב

מה אפשר ללמוד מפרשת חייל גולני בחברון

יום שישי ושבת האחרונים היו, כמקובל, עוד יום של פוגרום מצד מתנחלים. יותר מששמרו המתנחלים, שמרה השבת עליהם: שבת היא תירוץ נהדר למשטרת ישראל לדחות חקירות עד שלא יישארו ראיות. שהרי אם יבואו לעצור את הפורעים בשבת, תהיה זו עוד הזדמנות לאחרונים להתפרע.

עם זאת, הפוגרום השבועי השתבש הפעם: חייל גולני בחברון הצליח לא להבין מה לימדו אותו, וכאשר ראה קבוצה של פורעים תוקפת פלסטיני, הוא התערב. הוא חילץ את הפלסטיני מהמקום והגן עליו, אף שהותקף על ידי הפורעים בעצמו. המראה הנדיר שודר בהתרגשות בכלי התקשורת: אדם נשך כלב. חייל שהתנהג כפי שמצופה ממנו, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו.

אבהיר מראש: אני עפר לרגליו של החייל האלמוני הזה (מאז כתיבת השורות, הודיע צה"ל ששמו אפי). הוא, אחד מני רבים, שמר על מצפון ישר. כל חיינו הם הכנה לרגע כזה, למבחן הזה: נתקל ברשעות של בעלי כוח, ונצטרך להחליט האם להביט הצידה ולשוב לענייננו, או לעשות את המעשה האמיץ, הקשה, זה שלרוב יש לו מחיר, ולעזור לקורבן הפשע.

זאת ועוד: החייל הזה הצליח במקום שבו אני נכשלתי. עברתי לשרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח בשיא האינתיפאדה הראשונה מכמה סיבות: שעמום מוחלט מבזבוז הזמן של שירותי בבקו”ם, קצת רצון בהרפתקה, והרבה אמונה שהחייל המצפוני במקום הנכון יכול למנוע מעשי נבלה.

אבל תוך חמש דקות מתברר לך ההגיון של כיבוש צבאי: מעשי נבלה מתבצעים על ימין ועל שמאל. הם מתבצעים על בסיס לילי. אם תחשוף את החיילים שהתעללו בילד, או את ההוא שריסק שולחן זכוכית עם קת הנשק ואמר בחיוך שהוא “מחפש בשולחן”, אז עשית את שלך – ויצאת מהמשחק. לא תהיה הזדמנות שניה. יעבירו אותך למקום שבו אתה לא יכול לדווח על אירועים כאלה. לא כדאי שתשמור את המעשה שלך לרגע חשוב באמת?

והוא בא, ולא ראיתי. בספטמבר 1990 רצחו חלאות את החייל אמנון פומרנץ. הם הציתו אותו בחיים כשהתחנן על חייו. באותו הלילה, הגיע הקפטן של השב”כ עם ילד בן חמש וזקן. הוא הורה לי לשמור עליהם. הילד, הסביר, הוא אחיו של אחד משלושת הרוצחים. ואז הוא הלך לקרוואן שלו לישון קצת.

זה היה הרגע. הייתי צריך להסיר את הפלנלית מעל עיניו של הילד, לקחת אותו ואת הזקן לשער, לפתוח אותו – היתה לי גישה למפתח – ולשחרר אותם. כנראה שהייתי עף לכלא לכמה שבועות. במבט לאחור, זה לא מחיר נורא כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. מילאתי פקודות. הבאתי לילד משהו מהמטבח – איזשהו דג ברוטב עגבניות – והאכלתי אותו כשעיניו וידיו קשורות. הרחתי את השתן שעל מכנסיו.

ואני מריח אותו עד היום. זה היה הרגע, ואני לא זיהיתי אותו.

(לימים למדתי מהתקשורת שהקפטן איים על הוריו של הילד שאם אחיו הרוצח לא יסגיר את עצמו, הקפטן ישלח את בן החמש למחנה מעצר, שם, הבטיח להם, הוא ייאנס. גבי ניצן כינה את הקפטן “אבו מתן”, על שם מתן וילנאי, אלוף הפיקוד שמכוחו כל זה קרה. אבל לא הייתי צריך את הפרט הספציפי הזה כדי להבין שהילד הוא בן ערובה.)

החייל מחברון לא חיכה לרגע הנכון. הוא ראה עוול – וזינק. האינסטינקטים שלו היו בריאים, ולא הושחתו. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: חיילי צה”ל מתודרכים שוב ושוב, על ידי הדרג הנמוך אך הקריטי (מ”מ, מ”פ) שלחיילים אסור לעצור מתנחלים או למנוע מהם לפרוע. מכאן נובעת התופעה שארגון יש דין נתן לה את השם “עמידה מנגד”: חיילים רואים מתנחלים מבצעים פשע, ולא עושים כלום. במקרה הרע יותר, שהוא נפוץ למדי, הם מתלווים למתנחלים לביצוע הפשע. דו”ח של יש דין, שנשען על עדויות של שוברים שתיקה, “עומדים מנגד”, מתעד את התופעה היטב. (גילוי נאות: הייתי פרילאנסר של יש דין בתקופה ההיא וכתבתי עליו עבורם בהרחבה).

ויש גם אנימציה מועילה.

אתמצת את החלק המשפטי בדו”ח: על צה”ל מוטלת החובה לאכוף את החוק בגדה המערבית, שנמצאת תחת כיבוש, וחלק מרכזי מחובותיו הוא הגנה על הנכבשים, קרי הפלסטינים. בפועל, החייל בשטח מקבל הנחיות שאומרות שבמקרה של אלימות מתנחלים, עליו לקרוא למשטרה. זו אכן מגיעה לעתים. זהו. זה היה החלק המשפטי. הוא פשוט למדי. עכשיו לכו לקרוא את העדויות של החיילים.

כלומר, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים – חמש שנים אחרי שדו”ח עומדים מנגד ראה אור – שחיילים לא עושים כלום כשמתנחלים תוקפים פלסטינים לנגד עיניהם. כל מה שמלמדים אותם הוא לא לעשות כלום. אל תסתבכו, אל תדליקו את הגזרה, מה אנחנו צריכים תג מחיר עכשיו או שהמח”ט יצטרך להסביר את עצמו למתנחלים. שהמשטרה תתעסק עם זה. או לא.

ומדי פעם, כאותם נמרים חמקמקים שחיים או לא בעין גדי, אנחנו רואים חייל שחוש הצדק הטבעי שלו חזק יותר מהאינדוקטרינציה, שמשליך את הפקודות לפח ומסתער על פוגרומצ’יק. אז מולו צריך לכרוע ברך, כי התופעה הזו נדירה כל כך.

אבל לצה”ל צריך לומר: זוכרים את הביטוי “אירוע נקודתי”? אז הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, יש כזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך לשקר לך, מותק

כשלקמפיין הטרור החקלאי של צה”ל והמתנחלים קרתה תקלה מצערת

זה התחיל בעוד דיווח שגרתי של צה”ל: לטענת ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, פלסטינים ניסו לבצע פיגוע דקירה כנגד חמושיו. כשראיתי את המילים “שני מחבלים ניסו לדקור לוחמים שפעלו במרחב, והלוחמים הגיבו בירי לעבר החשודים”, התחלתי לחשוד.

אתם מבינים, חמושי צה”ל לא “מגיבים בירי” כשמישהו מנסה לדקור אותם. הם הורגים אותו במקום. ואם הם לא הורגים אותו במקום, הם רודפים אחריו ועוצרים אותו. במידת הצורך, הם יטילו עוצר נרחב על האזור כדי למצוא את הדוקר. “הגיבו בירי לעבר החשודים”? אין עצורים? מסריח.

אבל דובר צה”ל דיווח, אז כמעט כל התקשורת בלעה את השקר הזה והמשיכה הלאה. אין נפגעים לכוחותינו, אז אין על מה לדווח. כמעט – כי ב"הארץ" טרחו לחפור בנושא, וגילו שהפיגוע מצוץ מהאצבע.

מה שקרה היה שונה לגמרי: קבוצה של חקלאים פלסטינים עיבדה את אדמתם. עם הגברים היו גם נשים וילדים. האירוע היה בסמוך לעמק שילה, שלרוע מזלם של הפלסטינים פורה רוש ולענה ומחבלים יהודים. קבוצה של מחבלים צעירים הגיעה למקום והתעמתה עם החקלאים. הקצין המקשר בין המחבלים וצה”ל, הרבש”צ (רכז בטחון שוטף צבאי, שריף שמונה מטעם ההתנחלות ומקבל שכר ממשרד הבטחון) הגיע למקום, התעמת גם הוא עם המשפחה, ואז הזעיק את צה”ל.

החמושים שהגיעו למקום, מגדוד 97 הידוע לשמצה של חטיבת כפיר (גדוד “הנח”ל החרדי”, שמורכב בפועל משבאבניקים מההתנחלויות), טענו ששניים מבני המשפחה התקרבו אליהם עם מגלים. בתגובה החמושים תקפו אותם בגז מדמיע. אף שהשניים נפלו על הרצפה, החיילים לא לקחו את המגלים. כשניסו השניים לקום על רגליהם, ירו בהם החמושים, הפעם ירי חי. הם נפצעו קל ובינוני: אחד מהם נפצע בבטנו.

מה קרה פה? ובכן, בתור התחלה לא היה שום נסיון דקירה. יתר על כן, החמושים גם לא חשו סכנה, שאם לא כן היו משתלטים על המגלים כששני הפלסטינים קרסו לרצפה. מה שקרה פה הוא טיוח מצד צה”ל של מבצע משותף ארוך ימים בינו ובין המתנחלים: טרור חקלאי.

התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט שנכתב לפני שבע שנים בדיוק. הפעם אתמצת. המטרה של המתנחלים היא השתלטות על כמה שיותר אדמות חקלאיות של פלסטינים. הדרך החוקית לעשות זאת היא לטעון שהאדמות נטושות במשך עשור. למהלך הזה יש שתי זרועות, שבשתיהן משולב צה”ל באופן הדוק עם הפורעים. הזרוע הראשונה היא סגירת אדמות בפני פלסטינים, בתואנה המקובלת על צה”ל שהוא לא יהיה מסוגל להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. השניה היא הגנה על הפורעים עצמם, הן במהלך הפרעות – הצתות שטחים, הרעלת עצים, הרג בעלי חיים – והן באמצעות שיבוש חקירה לאחר מעשה, למשל באמצעות דיווח שקרי בתקשורת. במקרה שהפלסטינים מנסים להתגונן מפני הפורעים, ממהר צה”ל להזכר שהוא בעצם אמור לשמור על “הסדר”, ואז יורה לעבר הפלסטינים. המטרה: לייאש פלסטינים מלצאת לאדמתם, כדי שאחר כך יוכל לבוא איזה מנדלבליט ולומר שהן נטושות, ועל כן אפשר להשתלט עליהן.

זה מה שקרה אתמול. רק שלרוע מזלם של המחבלים, אלה שבמדים ואלה שבלי, הפיגוע שהם ביצעו כנגד הפלסטינים זכה לתשומת לב, והוא נחשף. הוא רחוק מלהיות היחיד מסוגו, רק כזה שהגיע לתקשורת: אתמול, למשל, דרס מתנחל שלושה כבשים למוות ופצע עוד כעשרה. בצלם וארגונים אחרים כבר הבחינו בעליה באלימות הפורעים היהודים בחודש האחרון.

למה עכשיו? ובכן, מנסיוני, עליה באלימות מגיעה כאשר הצאן הקדוש משועמם: בחגים, שבתות (שבת הפכה ליום המועדף על פוגרומצ’יקים), וחופשות בתי ספר. זה בדיוק מה שהיה לנו לאחרונה.

וזה לא הולך להגמר בקרוב, אלא אם ישראלים נחושים יקפידו לדווח ולתעד כל מעשה אלימות כזה. הדבר היחיד שצה”ל מבין – ושום דבר מזה לא היה קורה בלי צה”ל – הוא חשיפה. רצוי כואבת. רצוי בחו”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. הבלוג מציין היום 14 שנים לקיומו, יחסית באופן ענות חלושה; אבל אני עדיין כאן.

(יוסי גורביץ)

הקרנף והשאלה האמריקאית: המקרה של גדי טאוב

גדי טאוב מטעה במכוון את קוראיו בשאלה שקשורה למלחמת האזרחים – שאלה שיש לה השלכות על ימינו

בדרך כלל אני משתדל, בהצלחה, להתעלם מגדי טאוב; אבל המאמר האחרון שלו (שיוצג כאן בצילומי מסך, כי אין לי כל כוונה להוריד מסך הידע בעולם על ידי קישור אליו) חירפן אותי יותר מדי. אז נפרק נא את האינטלקטואל בעיני עצמו.

הקדמה: המאמר של טאוב הוא תגובה למאמר של ד”ר תומר פרסיקו, שמפריך את התפיסה של טאוב, כביכול דמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא; פרסיקו מראה בהרחבה כיצד תפיסות הומניסטיות של שוויון ליוו את ארה”ב מרגע לידתה, ועוד קודם לו. בין השאר מציין פרסיקו את מלחמת האזרחים בארה”ב כדוגמא מובהקת לתפיסה של זכויות אדם.

טאוב, שהתואר שלו הוא בהיסטוריה של ארה”ב, חטף ג’ננה מכך שמישהו העז להכנס לטריטוריה שלו – תופעה מוכרת, למרבה הצער, בקרב אקדמאים חסרי בטחון – והתגובה שלו היא אד הומינם ארוך, מלווה בשורה של הטעיות ושקרים. למשל, הוא טוען ש”מכאן שהתפיסה האמריקאית תואמת לדעתו את עמדת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג” – טענה שפרסיקו כלל לא העלה.

כולנו חוטאים מדי פעם בהעמדת אנשי קש. מה שבא אחר כך איננו איש קש כלל. הוא מציב את טאוב כבור או כשקרן. ואני מתקשה להאמין שהוא בור. הטענה של טאוב היא שלינקולן לא שחרר את העבדים (בצו השחרור שלו מ-1863) מסיבות של זכויות אדם, אלא באמצעות “טיעון מפולפל”: לינקולן, כך טאוב, השתמש בסמכות של הנשיא להחרים רכוש אויב ואחר כך שחרר אותם. טאוב טען את זה ברצינות כזו, שלכמה שניות האמנתי לו.

taub1

ואז התאפסתי על עצמי. הנה הטקסט של הצהרת השחרור של לינקולן. הפכו בה והפכו בה, ואין שם שום אזכור לעבדים כאל רכוש אויב שנתפס. הנה הפסקה הרלוונטית:

“That on the first day of January in the year of our Lord, one thousand eight hundred and sixty-three, all persons held as slaves within any State, or designated part of a State, the people whereof shall then be in rebellion against the United States shall be then, thenceforward, and forever free; and the executive government of the United States, including the military and naval authority thereof, will recognize and maintain the freedom of such persons, and will do no act or acts to repress such persons, or any of them, in any efforts they may make for their actual freedom.”

יש שם עוד. בין השאר, נשען לינקולן על חוק שאישר הקונגרס במארס 1862, שאסר על החזרת עבדים לאדוניהם. הצו של לינקולן קובע שאם אנשים הנאמנים לאיחוד בדרום – והיו לא מעט כאלה – איבדו עבדים, הרי שהם יקבלו פיצוי על כך, אבל העבדים לא יוחזרו אליהם.

מה קרה פה? ובכן, כנראה שטאוב קרא פעם משהו על מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל במקרה הטוב לא הבין את מה שקרא ובמקרה הרע ניסה להטעות את קוראיו. עם כניסת כוחות הצפון לשטחי מדינות הדרום, חלה בריחה המונית של עבדים אל קווי הצפון. גנרל צפוני בווירג’יניה, בנג’מין באטלר (תהיה לו קריירה ארוכה וססגונית אחר כך) מצא את עצמו מוצף בעבדים נמלטים. הוא לא קיבל פקודות ברורות, והדרומיים דרשו את העבדים בחזרה. הם טענו, בין השאר, שבאטלר צריך לציית לחוק הפדרלי הידוע לשמצה שהורה על החזרת עבדים לבעליהם. לבאטלר לא היתה שום כוונה לעשות משהו מעין זה, ועל כן הוא מצא פתרון משפטי גאוני: הוא הכריז על העבדים הנמלטים שהגיעו לשטחו כעל contraband, קרי רכוש אויב תפוס, והעסיק אותם בעבודה בבסיסים שלו. הוא שילם להם. התקדים של באטלר, שלא תואם מראש עם אף אחד, הפך כמה חודשים אחר כך למדיניות רשמית.

אבל זה היה בתחילת 1861. הצו של לינקולן יצא בסוף 1862. השנה וחצי הללו כללו כמה מהקרבות האיומים במלחמה, וברוב הקרבות שהתנהלו במזרח האיחוד הפסיד. לינקולן שכנע את הקבינט שלו באמצע 1862 שיש לשחרר את העבדים במדינות הדרום, אבל היתה הסכמה כללית בקבינט שצריך לחכות לנצחון לפני ההכרזה. קרב אנטיטם הנורא בספטמבר, שהזכיר את קרבות מלחמת העולם הראשונה, סיפק ללינקולן את הנצחון (נצחון פירוס ככל שיהיה) שנדרש לו. חמישה ימים לאחר הקרב, פרסם לינקולן את ההצהרה. עוד קודם לכן, יש לציין, שחרר לינקולן את העבדים במחוז קולומביה.

את הבלבול הזה של טאוב עוד אפשר, בדוחק, לתאר כתקלה. אממה, הטקסט שלו מכיל שקר שהוא היה משוכנע שאיש לא יזהה. שחרור העבדים הגיע לא באמצעות הצהרת השחרור, אלא באמצעות התיקון ה-13 לחוקה. לינקולן, שידע שלאחר המלחמה ידרשו הדרומיים את ביטול ההצהרה – שהיא צו נשיאותי ותו לא – היה נחוש למנוע את האפשרות שהעבדים ששוחררו ישועבדו מחדש. על כן, הוא דחף בגרונו של הקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה, שביטל את העבדות. לינקולן השתמש בשורה של תרגילים מסריחים לשם כך: הוא העלים מהקונגרס את העובדה שהדרום כבר ביקש להכנע, בידיעה שתומכי הדרום בקונגרס ישתמשו בכך כדי לדחות את התיקון. הוא הפעיל לחצים שהיו גורמים למיקי זוהר להחוויר על חברי קונגרס מתנגדים. כל זה, כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות שמדינות דרומיות ישתתפו בהצבעה על התיקון ה-13.

למה הוא עשה את כל זה? ובכן, בניגוד לטענה של טאוב, שמצטט חצי ציטוט (לינקולן אכן אמר בתחילת המלחמה שהוא יחזיר את האיחוד, גם אם זה לא ישחרר אף לא עבד אחד), האמונה של לינקולן בביטול העבדות היתה עמוקה ועתיקה. הוא נאבק בנושא במהלך שנות ה-50. טאוב מציג את עצמו כאן כ-neo-confederate: לטענתו, המלחמה לא היתה על העבדות.

taub2

זה, במחילה, קשקוש שקשה להאמין שדוקטור להיסטוריה אמריקאית כותב ב-2020. המלחמה היתה על הפרישה – אבל מדינות העבדות ציינו בהצהרות הפרישה שלהן שסיבת הפרישה היא ההגנה על העבדות. טאוב מתעלם לנוחותו מהטינה העצומה לעבדות במדינות הצפון, שהיתה גורם קריטי למלחמה. חוק החזרת העבדים עשה יותר מכל גורם אחר להפוך את הצפוניים לשונאי עבדות. “הלכנו לישון אנשים רגועים ושפויים,” אמר בנקאי צפוני, “והתעוררנו [אחרי החוק] כאבולושניסטים [מתנגדי העבדות] מטורפים.”

ולמה טאוב מציב את עצמו עם גזענים מודרנים, מעבר להנאה הקבועה שזה מסב לו מתוקף היותו “התינוק הנורא”? משום שאם אנחנו מקבלים זכויות אדם כעקרון על, עקרון שרבים תופסים כעליון מחוק או מהחוקה, כל העמדה שלו נגד משפט בינלאומי מתמוטטת. כפי ששאל פרסיקו, איפה היה טאוב עומד במלחמת האזרחים? בצד החוק, עם הדרום, או לצד לינקולן ומתנגדי העבדות? למרבה הצער, התשובה של טאוב ברורה, ותיכף נשוב אליה.

הלאה. התיקון ה-13 לא היה התיקון היחיד שהועבר שלא באופן רובני (קרי, מבלי לספור את קולות הדרום), אלא כך הועברו גם התיקון ה-14, אולי התיקון החשוב ביותר, שמכריז על שוויון זכויות לכל מי שנולד בארה”ב, והתיקון ה-15 (שאוסר על אפליה גזעית בזכות ההצבעה והזכות להבחר). הצפון דרש ממדינות הדרום הכבושות לקבל את שני התיקונים הללו כדי לחזור לאיחוד. לראייתו של טאוב, מדובר בשני תיקונים בלתי חוקיים. אבל שוב, להוציא ניאו-קונפדרטים, אף אחד לא מקבל את הטענה הזו.

למותר לציין שגם את התיקונים ה-14 וה-15 טאוב לא מזכיר. זה מעורר שאלות קשות, אז הוא מעדיף שקוראיו יאמינו ששחרור העבדים בוצע בצו נשיאותי שנסוב על שאלות של תפיסת רכוש.

ולמה אני מטריח אתכם בשאלות היסטוריות? משום שכרגיל, העבר איננו מת; הוא אפילו איננו עבר. השאלה על זכויותיהם של עבדים וזכויות אדם עולה פה, כרגיל, בשאלת הדיקטטורה הצבאית שמפעילה ישראל בגדה המערבית. או, בלשונו של טאוב, “ואז כמובן מגיע הכיבוש.”

כאן מגיע טאוב לטיעון מדהים. הצדקת הכיבוש, הוא אומר, איננה תלויה בהסכמת הנשלטים אלא בסירובם: לפלסטינים אין זכות לזכויות אדם כל זמן שהם לא מקבלים עליהם את תנאיהם של ישראל. לטענתו של טאוב, הפלסטינים מהווים סכנה קיומית לישראל ועל כן יש לישראל זכות לשעבד אותם דור אחרי דור, עד שייכנעו. כלומר, יש קבוצת אנשים שהחשש להתקוממותם מאפשר את שעבודם.

taub3

וזה מסתדר נהדר עם העמדה הניאו-קונפדרטיבית של טאוב, משום שטענה מרכזית של בעלי העבדים ותומכי העבדות היתה ששחרור העבדים יהיה מסוכן מדי. הם ירצו נקמה, והם (אופס!) הרוב בחלק ממדינות העבדות. בעלי העבדים אכן ציטטו שורה של התקוממויות עבדים פראיות.

ייאמר מראש: אני תומך בזכותם של משועבדים להתקומם, משום שאלימה ככל שתהיה התקוממותם, היא לעולם לא תגיע ולו לעשירית מאלימותו של המשעבד. האחרונה, כמובן, מקפידה לכסות את עצמה בחוקים וחוקות. מדינת וירג’יניה הוציאה להורג את נט טרנר אחרי התקוממותו האלימה, והיא הוציאה להורג גם את ג’ון בראון. ההוצאות להורג היו חוקיות למהדרין. החוק היה בלתי חוקי.

הניסוח של טאוב מעלה פרכה קשה. הפלסטינים אמורים, לשיטתו, להבהיר לישראל שהם אינם רוצים להשלט על ידה. אבל איך יעשו זאת? ישראל שולטת בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. ראה זה פלא, ב-20 השנים הראשונות לשלטונה כמעט ולא היה טרור בגדה, אבל ישראל לא העלתה בדעתה לערוך שם בחירות או להעניק לפלסטינים עצמאות. היא התירה עריכת בחירות רק בין 1994 ו-2006, כרבע משנות הכיבוש. מאז 2006 אין בחירות ולא נראות כאלה באופק. גם אם יהיו, ישראל לא תתיר השתתפות מפלגות שאינן מקבלות את הסכמי אוסלו, והיא לא תאפשר לפלסטינים במזרח ירושלים, רובם ככולם נטולי אזרחות, להשתתף בהן. אז איך, אליבא דדוקטור טאוב, אמורים הפלסטינים לשחרר את עצמם מישראל?

וכאן עולה שאלה נוספת: האם מותר לשעבד עם משום שמנהיגיו לא מקבלים את תנאי הכובש? האם מותר לפגוע בשיטתיות, במשך עשורים, בזכויות האדם של אנשים? טאוב לא רוצה שתחשבו על הנושא. זה יגרום לכם למחשבות לא נוחות על משפט בינלאומי, כזה שמסוגל לשבור עוול גם בניגוד ל”הסכמת הנשלטים” (במקרה של טאוב, כמובן, רק המשעבדים נחשבים).

מעבר לכל זה, טאוב משקר, והוא יודע שהוא משקר. הוא יודע שלכיבוש הישראלי יש מעט מאד עם בטחון והרבה יותר עם גזל רכוש. איך הוא יודע את זה? ובכן, הוא כתב ספר שלם על המתנחלים ועל הסכנה שהם מהווים לישראל (”המתנחלים”, 2007); בשנת 2010, הוא כתב שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושהימין בישראל “שואף להשאיר את הערבים לעד בסטטוס מעין קולוניאלי.”

ובכן, נראה שלפני עשור גדי טאוב ידע שהכיבוש הוא לא רק בטחון, שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושאי אפשר להחזיק אנשים בסטטוס מעין קולוניאלי. איכשהו הוא שכח את מה שידע לפני עשור, איכשהו הוא שכח את התיקון ה-13, איכשהו הוא בלבל בין הצהרת השחרור של לינקולן ובין תפיסת ה-contraband של באטלר.

לשכחה מעלות רבות. הן יכולות להביא אותך ממעמד אינטלקטואל בינוני למי שמתקבל בלשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבלים

ישראל נמצאת בדרכה להאג משום שכיבוש משמעו דיל אפל בין המפקדים לחיילים: אתם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין

כתריאליבקה כמרקחה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג מצאה שיש די ראיות לפתוח בחקירה כנגד ישראל בשורה של פשעי מלחמה, כשהבולטים שבהם הם ההתנחלויות בגדה המערבית, הרג חסר אבחנה במהלך מבצע צוק איתן, והרג חסר אבחנה של מפגינים לא חמושים בגדר הרצועה.

יש המון טענות מטומטמות שניתזות באוויר כרגע – החדשנית שבהן היא של ד”ר גדי טאוב שבתי משפט צריכים להתכנס אך ורק בהסכמת הנאשמים, שאם לא כן הם לא דמוקרטיים או משהו – והרבה פחות זמן (*) לטפל בהן. התיק המרכזי נגד ישראל הוא ההתנחלויות, העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש – פשע מלחמה פר אקסלנס. ולמזלה של הנהגת ישראל הוא ייבחן רק משנת 2014 (משום שאז התקבלה פלסטין כמדינה חברה בבית הדין).

שלושת סעיפי האישום הופכים את האנשים הבאים לחשודים בביצוע פשעי מלחמה:

בנימין נתניהו

בני גנץ

נפתלי בנט

יאיר לפיד

אביגדור ליברמן

ציפי לבני

גדי איזנקוט

אביב כוכבי

אביחי מנדלבליט

יהודה “מי?” וינשטיין

ורבים, רבים אחרים. אבל הם הבולטים שבהם. חלק עצום מההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשפטית של ישראל. ואם בית הדין יחליט לעסוק גם בהריסות בתים בגדה המערבית, זה יגרור פנימה את כל שופטי בג”ץ בערך.

כל זאת, למה? זה הכיבוש, טמבל. ישראל החליטה בשנות השבעים והשמונים לספח את הגדה המערבית ולנסות לספח את הרצועה, אף שמסמכים סודיים של המשפטנים שלה הבהירו לה כבר ב-1968 שמדובר בפשעי מלחמה. מכתב האישום נגד ההתנחלויות אין כנראה שום הגנה אפשרית (לא, אף אחד בעולם לא מקבל את הטענה שלישראל יש זכויות בגדה מתוקף הצהרת בלפור), אבל מכתבי האישום היה אפשר כנראה להתחמק.

כל מה שצריך היה לעשות הוא לוודא שכל חייל שחורג מפקודותיו ומתעלל בפלסטינים, שלא לדבר על ירי בהם, היה חוטף את כל הזימבור שהחוק הצבאי מסוגל לגייס. בית הדין בהאג מוגבל על ידי עקרון המשלימות: אם ישראל היתה מסוגלת להוכיח שיש לה מערכת צדק צבאית מתפקדת, ושהיא מתמודדת עם טענות לפשעי מלחמה ברצינות ובמלוא חומרת הדין, התביעה בהאג היתה נסוגה. מקרים כאלה אינם בסמכותה.

אבל, כמובן, החקירות של ישראל הן בדיחה. עד כמה בדיחה? בחוק הצבאי הישראלי אין אפילו הגדרות לפשעי מלחמה. הפרקליטות טענה לאורך השנים שאין צורך בכך, ושדי בחוק הפלילי. זה, איך לומר, שקר גס. והסיבה לו ברורה למדי: חיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה על בסיס קבוע, אבל אוי לתובע הצבאי שיעז לומר שמה שהם עושים הוא פשע מלחמה. ועדת טירקל – זוכרים אותה? – המליצה (זהירות, מסמך) לפני שבע שנים בערך (עמוד 307) לקבע את חקיקת פשעי המלחמה בחוק הצבאי הישראלי. צה”ל עדיין חושב על זה.

ממצא התביעה מס’ 1: לישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה. למה? או. הדיל האפל בין החיילים ובין הפיקוד הישראלי, שעליו מתבסס הכיבוש. המפקדים אומרים לחיילים בשקט: תראו, יש פה שני סוגי פקודות, הרשמיות ואלו שבהן משתמשים בפועל, אלו שכל חפ”ש מכיר וכל אלוף מכחיש. המשימה שלכם היא הטלת אימה על הפלסטינים, שלא ירימו את הראש. אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות, תכו את מי שתרצו ואם אין לכם ברירה גם תירו. זו המשימה המזוהמת שהוטלה עליכם, אנחנו מבינים אתכם לגמרי, רק אל תתפסו, כן? רק בלי מצלמות. כל זמן שאין מצלמות, נגן עליכם מפני הכל. אם יהיו מצלמות, נזרוק אתכם לכלבים. מצטערים. ככה זה. אנחנו לא יכולים להתפס בציבור כארגון הטרור החזק במזרח התיכון. דיסוננס קוגניטיבי, אתם מבינים.

התוצאה של מערכת הפקודות הכפולה הזו, של המסרים הכפולים האלה, היא כפולה: השחתה של החיילים, שממילא נמצאים במצב משחית, והשחתה של מערכות החקירה של הצבא. במצ”ח ובפרקליטות הצבאית יודעים מה הדיל של הפיקוד עם החיילים. בהתאם, הם חוקרים מקרי ביזה – אלה מסוכנים למשמעת הצבאית – אבל לא מקרי אלימות כנגד פלסטינים: אלה פשעים, אבל פשעים מותרים. השיטה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית פשוטה: למשוך זמן, עד שהחשודים יוצאים מתחולת חוק השיפוט הצבאי, או עד שהעדים שוכחים. ובמשיכת זמן, מצ”ח יצירתית מאד.

נסכם: מערכת צבאית שהיתה רוצה להגן על חייליה מהעמדה לדין במוסדות בינלאומיים, היתה אוכפת עליהם את החוק בחומרה יתרה. זה היה משפר לא רק את התפקוד הצבאי, לא רק גם את מצבם של פלסטינים שנתונים למשיסה, אלא גם את מעמדם המשפטי של החשודים לעתיד. אבל צה”ל לא יכול לעשות זאת, כי המשימה שלו היא הטלת טרור על השטחים הכבושים – “יצירת תחושת נרדפות”, בעגה הצה”לית – כדי להקל על משימת הדיכוי של האוכלוסיה; ו”יצירת תחושת נרדפות” וחוק, אפילו חוק צבאי, לא עולים בקנה אחד. אז צה”ל בחר במשימה ובהתרת הרסן מעל חייליו. הוא, כמוסד, בישל את הדייסה הזו; שיאכל אותה.

כמובן, צה”ל יוכל לומר: מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הפוליטיקאים – שאתם בחרתם – הכנסתם אותנו לביצה הזו. במשך שנים, הסיסמה בבסיסים שלנו היתה “לקנות זמן לדרג המדיני.” מה הוא עשה עם הזמן הזה, שנקנה בדם ועינויים, שנקנה בפוסט טראומה של חיילים? מה עשיתם אתם עם הזמן האבוד הזה? הסתכלתם הצידה. אנחנו השעיר לעזאזל שלכם. הלכנו, אם לא לפי הפקודות, לפי רוח המפקד. לקחנו חיילים ובפקודתכם השתוקה הפכנו אותם לקלגסים. מה, אתם חושבים שנהנינו מזה?

לא. אבל כפי שלמדנו מרבותינו, “רק ביצעתי פקודות” איננה הגנה. לא לחפ”ש ועל אחת כמה וכמה למי שנתן אותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב' (*): לאחרונה התחלתי מחדש לימודים לתואר שני בהיסטוריה, ובין עבודה ולימודים הזמן לכתיבה ארוכה התדלדל הרבה יותר משחשבתי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרים ארורים, ובן דרור ימיני

עוד שבוע, עוד הולכת שולל מצד בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, כתב עוד טור hasbara מייגע ביום שישי האחרון. בשלב זה, אחרי שימיני נתפס בשקר אחרי שקר – ראו דוגמא מוחצת כאן – נראה שכבר אין טעם. מי שלא הבין עד כה שמדובר בתועמלן, כבר לא יבין.

ובכל זאת. כי כשהשקר נמצא ברשת ללא הפרכה, קל מאד להתייחס אליו כאל אמת. במקרה שלפנינו, בן דרור מנסה להפריך את הטענה שצה”ל הורג ילדים באופן שיטתי.

ben dror

הוא עושה שני תרגילי הטעיה ומשחק במספרים. הראשון הוא הגבלת המונח “ילד” לגיל 14 בלבד. כמובן, בישראל אנשים נחשבים ילדים גם בגיל 16. השני הוא תרגיל מסריח במיוחד: ימיני משמיט את מספר ההרוגים הגדול במיוחד בשנים 2009 ו-2014 (מבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן, בהתאמה; זאת למרות שהאדם איתו הוא מתווכח, ניר ברעם, מתייחס ספציפית למבצעים).

לטענת ימיני, שלדבריו מסתמך על נתוני בצלם (כאן המקום לברך את ימיני על כך שהבין שנתוני בצלם אמינים מאלה של דובר צה”ל), ולדבריו מספר הילדים ההרוגים, על פי שנה, הוא:

2019 (עד סוף מאי) – ארבעה.

2018 – תשעה.

2017 – אפס.

2016 – ארבעה.

2015 – שלושה.

2014 – בואו לא נספור אותה.

2013 – תינוקת אחת.

2012 – 24 ילדים (ימיני נמנע מלציין את העובדה, אבל זו השנה של “עמוד ענן”)

2011 – שישה.

2010 – אפס.

2009 – בואו לא נספור אותה.

סך הכל הילדים ההרוגים על ידי צה”ל, לדעת בן דרור ימיני על פי נתוני בצלם: 47.

פניתי לבצלם וביקשתי את הנתונים שלהם לגבי בני 15 ומטה. ובכן:

2019 (עד סוף יולי) – 8 (כולל הרג של קטין פלסטיני בשטח ישראל)

2018 – 32

2017 – 3

2016 – 16

2015 – 9 (כולל קטין פלסטיני, בן 14, בשטח ישראל)

2014 – 459

2013 – 3

2012 – 31

2011 – 8

2010 – 3

2009 – 228

סה”כ: 800 (798, אם לא סופרים את הקטינים שנהרגו בשטח ישראל). הלכתי רק עשור אחורה, כי באמת שאין לי כוח להסתכל על נתוני האינתיפאדה השניה. בכל זאת, יש גבול.

הבדל של פי 17 בערך. החיים קלים כשאתה מתעלם מרוב הנתונים. אם נמשיך עם חשבונאות הדמים הזו הגרוטסקית הזו, מדובר בשישה ילדים מדי חודש. אבל לא שם הטבח האמיתי: הוא נמצא בקבוצת “גילאי הצבא”, בני 16 עד 50 בערך, שצה”ל מרשה לעצמו להרוג בתואנה שהם עשויים להיות חמושים ומסוכנים. ככה הורגים נכים ולוקים בנפשם על הדרך, וטוענים אחר כך שהחיילים “חשו סכנה.” לציבור הישראלי אכפת, בקושי, מילדי הגן הפלסטינים; פחות מזה על ילדי בית הספר; ועל הגדולים לא ירחם עוד. ואם איתרע מזלם והם נולדו ברצועת עזה, גם על ילדי הגן לא ירחם.

ואת ההתעלמות הזו מגורלם של ילדים צריך לתדלק. כשימיני מעוות את הנתונים בוויכוח שלו עם ניר ברעם, הוא לא מגן על ישראל מחוצה. הוא מסלף את הוויכוח הפנימי הישראלי. הוא חושש שאם הישראלים יהיו מודעים למשמעות המעשים שהם מאשרים בהיסח הדעת, הם מוסריים מספיק כדי להירתע. אני חושד שהוא טועה, אבל מה שימיני עושה הוא להכביד את ליבם, לומר להם שהכל בסדר, שאין טעם להסתכל מה קורה סביבם. הוא משתמש בשורה הנבובה של “כל ילד הרוג הוא טרגדיה” – ומשתדל להשכיח את העובדה שהוא אויבם ארוך השנים של הארגונים שמפנים את תשומת הלב לילדים ההרוגים הללו, שמצביעים על כל טרגדיה. כשזה קורה, מכביד הלב הרשמי של ישראל זועק שמדובר ב”תעמולת שטנה.”

בדרמה הזו, ימיני הוא היח”צ של פרעה. למזלו, הוא לא צריך להגן על שימוש בגופות תינוקות בלבנים; גדול החשש שאם היה נדרש לכך, היה עושה זאת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)