החברים של ג'ורג'

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

הערות על הדיפ שטעטל

נתניהו הוכיח שוב השבוע שהוא מזמן לא ראש ממשלה, אלא משהו אחר – דיקטטור בהתהוות. והוא עושה זאת באמצעות מדינת העומק

(תודות לאסף מהללאל)

למכונת הרעש של נתניהו יש מנהג מגונה קבוע: בהתנהלות גבלסית, היא מאשימה את מתנגדיה בכך שהם חלק מ”דיפ סטייט”, מדינת עומק, שמנסה להפיל שלטון נבחר. בפועל, כפי שראינו השבוע, מדינת העומק הישראלית מונהגת על ידי נתניהו עצמו.

שימו לב לדיווחים על ההסכם שהושג עם איחוד האמירויות. נניח עכשיו להסכם עצמו: בניגוד לתעמולה, הוא לא “הסכם שלום”, משום שמעולם לא היתה מלחמה בין ישראל ובין האמירויות; הוא גם לא היסטורי במיוחד, משום שדיפלומטים ישראלים וסוחרי נשק ישראלים פעלו באמירויות במשך שנים. מותר גם לתהות אם מדובר בכלל בהסכם – הדיווחים שמגיעים מנציגי האמירויות סותרים את מה שמפיצים נציגי נתניהו, ועל כל פנים יש הסכמה שמדובר לא בהסכם בפני עצמו, אלא בהסכמה להגעה להסכם; פרטי ההסכם יסוכמו בקרוב ויפורסמו בשעה שתהיה נוחה במיוחד למערכות הבחירות של נתניהו וטראמפ.

אבל ראוי להסתכל איך הגיעו להסכם-לפני-הסכם הזה. נתניהו הדגיש ששרי החוץ והבטחון שלו, הדגנרלים גנץ ואשכנזי, לא היו מעורבים בהליכים. הוא חשד, כך אמר, שהם ינסו להדליף את ההסכם או לטרפד אותו. הכל בוצע על ידי ראש הממשלה באמצעות שלוחים רשמיים ולא רשמיים: ראש המוסד יוסי כהן, המטופח על ידי נתניהו לתפקיד מחליפו, ושורה של גורמים לא רשמיים אחרים, ביניהם המיליארדר חיים סבן.

כלומר, ראש הממשלה עקף את ממשלתו הנבחרת, ופעל באמצעות שירות מודיעין שכפוף לו ישירות כדי להשיג…. משהו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת: הוא הפעיל את המוסד גם למאבק בקורונה, והפעיל לשם כך גם את השב”כ – למרות התנגדותו של האחרון. זו נבעה כנראה מהחשש שאזרחי ישראל יגלו מה שווה ה”כלי הסטטיסטי” של השב”כ, שכתוצאה מהפעלתו נגזר גורלם של פלסטינים ללא משפט. התוצאות, המזיקות משמעותית פחות, בישראל היו בינוניות ומטה. במשטרה החשאית מעדיפים שלא נדבר על זה.

לרשותה של ישראל עומדים שורה של גופים שמתאימים הרבה יותר למאבק במגפה – משרד הבריאות, למשל. אבל נתניהו מעדיף, בעקביות, להשתמש בערוצים בלתי רשמיים במקום ערוצים רשמיים. גם כשהתיר לציפי לבני לנהל מגעים ריקים מתוכן עם הפלסטינים, הובהר לפלסטינים שהמילה האחרונה היא לא של לבני – לכאורה שרת החוץ – אלא של יצחק מלכו, עורך דינו הפרטי של נתניהו.

אז עוד לא ידענו שמשרדו, שבו חבר גם דוד שמרון, היה מעורב בפרשת הצוללות וכלי השיט. מולכו נחקר באזהרה, אבל בניגוד לשמרון, לא גובשה תשתית ראייתית נגדו. בעקבות הפרשה פרש מלכו מתפקידו כנציג דיפלומטי של נתניהו.

לישראל יש משרד חוץ. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך אותו לשלד לא מתפקד, ועקר סמכויות ממנו כדי להעבירן למשרדים אחרים. המטרה, שוב ושוב, היתה לסרס משרדי ממשלה ולהפוך את כל הסמכויות לכאלה שתלויות ברצונו הטוב של נתניהו.

שיטת המשטר שלנו, רצוי להזכיר, היא שיטה פרלמנטרית-קבינטית: הממשלה מקבלת את אישור הכנסת ופועלת מכוח סמכות זו. השרים שווים בכוח הצבעתם והם אחראים אחריות מיניסטריאלית מלאה על כל החלטות הממשלה. קצת קשה לזכור את זה בימי נתניהו, שבהם רווחת התופעה של שרים התוקפים את ממשלתם או אף מפגינים נגדה, אבל עוד בימי שרון – לא כל כך מזמן – שרים שיצאו נגד הממשלה ומדיניותה פוטרו. ראשי ממשלה פיטרו לא פעם בעבר שרים שתקפו אותם. לנתניהו זה לא כל כך משנה – כי ממילא הוא רוקן את הממשלה מתוכן.

היתה סיבה לכך שבוני המדינה החליטו ללכת בכיוון פרלמנטרי-קבינטי ולא בכיוון נשיאותי: היה חשש מובהק מכך שאדם חזק – דוד בן גוריון – ירכז את כל הסמכויות לידיו. הוא בהחלט ניסה, אבל לרוב נכשל. מפא”י היתה מפלגה עצמאית, שלא היססה לחלוק על בן גוריון. הוא התפטר מתפקידיו שבע פעמים, במה שהיה במובהק נסיון סחיטה רגשי. חלק מהזמן זה עבד. בפעם האחרונה, החליטה הנהגת המפלגה שמספיק ודי. היא קיבלה את התפטרותו – זה הכניס אותו להלם – ובחרה ראש ממשלה אחר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה: משה שרת הפך לראש ממשלה עם התפטרותו של בן גוריון, אבל זה חתר בכל כוחו תחתיו ותחת שר הבטחון שלו, פנחס לבון, באמצעות סוג של מדינת עומק – השליטה הבלתי רשמית ובלתי חוקית שלו בצבא, שיושמה דרך שמעון פרס והרמטכ”ל משה דיין. שני אלה דאגו לקושש תקריות גבול בלתי פוסקות, כדי ליצור תחושה של חוסר יציבות ודרישה להחזיר את בן גוריון לתפקידו.

המבנה שלנו כולל ממשלה חזקה מאד (היא מוסמכת, למשל, להכריז מלחמה על דעת עצמה) וכנסת חלשה מאד. יכולת הפיקוח של הכנסת על הצבא ועל השירותים החשאיים – שראשי ממשלה הקפידו לשמור תחתם – חלקית, בלשון המעטה. בן גוריון היה מקבל החלטות עם כמה יועצים, ואז היה מנסה לכפות אותן על הממשלה. כאמור, לא תמיד בהצלחה. שרים לקחו אז את תפקידם ברצינות. הממשלה כמעט ולא יצאה למלחמת ששת הימים, אבל אז הובהר לה בשקט שאם היא לא תעשה את מה שהצבא רוצה – והצבא פמפם היטב את עמדתו באמצעות התקשורת – היא עשויה למצוא את עצמה מול פוטש צבאי, מוכרז או לא. שרון העדיף פוטש רשמי; שאר חברי המטכ”ל העדיפו לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שתכנע. והיא נכנעה.

בימי גולדה, צץ המושג של “המטבח”: גולדה היתה מכנסת כמה מבכירי יועציה לשיחות במטבח שלה (אחד הבולטים שבאלה היה ישראל גלילי, איש מדינת עומק מובהק), ואחר כך מנסה, כמו בן גוריון, לגרור את הממשלה להחלטה שהתקבלה במטבח. שוב, לא תמיד זה הצליח.

בגין החזיר את המדינה לתלם קבינטי ברור: ישיבות ממשלה היו ישיבות של ממש. כן, היו מהלכים שהוסתרו מכלל הקבינט (המגעים החשאיים עם מצרים לפני ההודעה הרשמית על ועידת שלום), אבל שר החוץ דיין ושר הבטחון היו מיודעים לכל אורך הדיונים (דיין השתתף בכמה פגישות חשאיות בעצמו). ישיבות הממשלה ערב מלחמת לבנון הראשונה היו סערה של ממש: מרדכי ציפורי ז”ל התעמת בהן עם אריאל שרון וטען – בצדק, כפי שהתברר אחר כך – ששרון מוליך את הממשלה שולל.

עם התפטרות בגין, הונהגה הממשלה לזמן קצר על ידי יצחק שמיר, ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות שהחזיקה, בצורות שונות, שש שנים. במהלך השנים הללו, ישיבות ממשלה סוערות – לעתים עד כדי גרוטסקה – היו דבר תדיר ושגרתי. הממשלות הללו התמודדו עם שורה של אתגרים קשים, ממשבר האינפלציה ועד הכשלון בלבנון, והן עשו זאת כקולקטיב. ממשלתו הקצרה של שמיר לאחר מכן התנהלה כממשלה קבינטית מן המניין.

ב-1992 התחילה הבעיה. יצחק רבין החליט שהמפלגה שלו היא נטל, ולראשונה הוא התמודד לכנסת תחת המותג “העבודה בראשות רבין”. זמן קצר לאחר מכן ביצע נתניהו את תרגיל הקלטת הלוהטת שלו, חיסל את המעמד של דוד לוי (”בכיר בליכוד, מוקף פושעים” ביצע אז נתניהו את הפרויקציה הרגילה שלו). נתניהו רצה לקחת את ישראל לכיוון נשיאותי: עוד קודם לכן הוא היה היחיד שהצביע ממפלגתו – בניגוד למשמעת הקואליציונית בנושא – בעד חוק הבחירה הישירה, שנדחף על ידי רבין.

חוק הבחירה הישירה היה יצור כלאיים אסוני למדי. הוא פיצל בין הבחירה במפלגות לבחירה בראש הממשלה, חיזק מאד את מעמדו של האחרון ובפועל שבר את כוחן של המפלגות הגדולות. עם בחירתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1999, עשה אהוד ברק שורה של מעשים מגונים בחוק, שאת מחירם אנחנו משלמים עד היום. חוק הבחירה הישירה המקורי קבע שמספר השרים המינימלי יהיה שמונה, והמקסימלי 18; הוא גם קבע תקרה של שישה סגני שרים. ברק שינה את החוק לצרכיו הקואליציוניים הרגעיים, ואנחנו חיים עם התוצאות עד היום.

מספר שרים גדול איפשר לראשי הממשלה לחלק יותר שוחד פוליטי, אבל הפך את ישיבות הממשלה לכלי לא יציב. אי אפשר לנהל ישיבה רצינית עם 20 שרים או יותר. מכאן, חזרנו אל ה”מטבחון” – וריאציה על המטבח של גולדה – שכלל שבעה עד שמונה שרים, שהסכמתם היתה נכפית אחר כך על הממשלה כולה.

מאחר ואין באמת צורך ביותר מעשרה שרים, הומצאו תפקידים מופרכים לשרים. השר לענייני פיתוח אזורי, המצאה של ברק שמטרתה היתה לתקוע את שמעון פרס במקום שבו לא יוכל להזיק, היא דוגמא מובהקת. כך גם המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין – שכלל איננו רשאי לקבל חוות דעת מודיעיניות.

ובמצב שבו יש ממשלה לא מתפקדת, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ניצל נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. הוא יצר מדינת עומק משלו. הוא סגר דילים עם פקידים בכירים, במיוחד בשירותי המודיעין. הוא פיזר את הסמכויות של הממשלה באופן כל כך רחב, שאין נושא שאפשר היה להכריע בו מבלי להיוועץ בו.

הממשלה הקבינטית, מוסד שהיה אמור לצמצם את כוחו של ראש הממשלה ולאלץ אותו להתחשב בשורה של שרים חזקים, התנוונה במשך שני העשורים האחרונים. רשמית יש לנו משטר קבינטי; בפועל יש לנו משטר כמו-דיקטטורי. לשרים אין אחריות או סמכות. כל הסמכויות נוקזו לנתניהו. לכן כאשר יש שרים שאין לו שליטה עליהם – שר המשפטים כרגע, או שרי אוצר בעבר – הוא עושה כמיטב יכולתו המוכחת לחתור תחתם. שימו לב לתפקיד שממלאת עכשיו המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות הכלבלב של נתניהו אבי שמחון; שימו לב לתפקיד של המל”ל, שהוקמה כדי לספק לממשלה חוות דעת מנוגדות לאלה של אמ”ן וצה”ל, ושמשמשת כעת לתפקידי שליחויות לנתניהו – כולל שליחויות לרבנים כדי ללחוץ על נפתלי בנט, לפני כמה שנים.

וכמובן, העליה בכוחו של המוסד. נתניהו מטפח את החלק המובהק הזה של המדינה העמוקה באמצעות תקציבי עתק. תקציבים כאלה הועברו גם לשב”כ ולצה”ל. דיקטטורים בהתהוות יודעים שהם צריכים את המשטרה החשאית והצבא לצידם, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקפיד שהם ימשיכו ליהנות מתקציבים מנופחים.

במקביל, ארגונים מתנגדים עברו סוג של סירוס. למשטרה אין מפכ”ל כבר שנתיים: המפכ”ל האחרון החליט – בעיה קבועה עם בעלי תפקידים בכירים – להיות נאמן לתפקידו יותר מלנתניהו. מאז נתניהו לא חוזר על הטעות הזו. הוא מעדיף את הנציבים כנועים ורופסים, מקווים שיום אחד הם יזכו להיות מפכ”ל. מהלכים דומים בוצעו בפרקליטות: תפקיד פרקליט המדינה איננו מאויש.

ובהעדר בעלי תפקידים מוסמכים, שוב, הפקידים פונים לכיוון המנהיג ומכוונים לדעתו. אחרי 12 שנות נתניהו, ממשלת ישראל היא במידה ניכרת קליפה ריקה, והמדינה מנוהלת על ידי אדם שנבחר לתפקיד ראש ממשלה אבל מתנהל בפועל כמו דיקטטור, שמשחק בחוקים כאילו היו פלסטלינה ולא מה שהם אמורים להיות – כבלים על ידי אדם ששואף להיות חזק מדי. חלק ניכר מהישראלים לא מכיר ראש ממשלה פרט לנתניהו, וודאי אינם זוכרים איך מתנהלת ממשלה קבינטית אמיתית, שיש בה מספר מרכזי כוח ושיש בה ויכוח אמיתי עם ראש הממשלה – ממשלה מהסוג שלא נראה כאן שנים.

אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים בין משטר פרלמנטרי למשטר דיקטטורי. היכולת לבחור ביניהם עדיין בידינו. עשו כמיטב יכולתכם כדי להגביר את הלחץ על הדיקטטור בהתהוות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אורות, זדיינו, וניתוק: שלוש הערות על המצב

חוסר האנושיות היהודי-אורתודוקסי נחשף שוב, הצורה הקצרה שבה שיש להגיב לימין הניאו נאצי, והניתוק של הדיקטטור בהתהוות

אורות: עיריית תל אביב הדליקה אמש (ד’) את האורות בבניין שלה בצורת דגל לבנון, בעקבות הטרגדיה הגדולה בביירות שלשום (ג’). הימין היהודי – בכלל זה מאור הגולה רפי פרץ, לשעבר שר החינוך – צווח שמדובר בכניעה, בגידה ושאר ירקות. אנשים בשמאל טענו שמדובר בהתחסדות, לאור ההיסטוריה שיש לישראל עם לבנון.

בבוקר אתמול, הגדיל משה פייגלין, פטישיסט של מקדש ורגליים, לעשות והודיע שהוא חוגג את מותם של מאות בני אדם. הוא הגדיר את הפיצוץ כ”מופע זיקוקים מרהיב לרגל חג האהבה” (והזכיר לי שחג האהבה היהודי מבוסס על רצח ואונס, אבל זה לפעם אחרת.) אתם עשויים לזכור את פייגלין כסגן יו”ר הכנסת לשעבר, יו”ר מפלגה שעשתה הרבה רוח וצלצולים לפני ששקעה מתחת לקו אחוז החסימה, וכמי שלאחר מכן נתניהו הכריז על שותפות איתו והבטיח לו תפקיד שר בכיר. כמקובל אצל נתניהו, הוא לא קיים את ההבטחה.

למה צהל פייגלין על מותם של מאות אנשים? משום שהם שייכים ל”עם אויב”, כהגדרתו. אני בספק אם הלגליזם המשפטי הזה הוא שהכריע את הכף. פייגלין הוא תומך עליונות יהודית. הליבה של היהדות האורתודוקסית היא שנאה לכל מה שאיננו יהודי: היא אנטי-אנושית. פייגלין הפגין את האנטי-אנושיות הזו, והוא לא היה לבדו.

לממשלת ישראל יש מלחמה עם ממשלת לבנון. לעם הישראלי אין מלחמה בעם הלבנוני. הפיצוץ פגע בעיר הקוסמופוליטית ביותר בלבנון. צריך מידה מרהיבה של חוסר אנושיות כדי לשמוח על החורבן שם. חוסר אנושיות כזה איננו מולד; צריך לעבוד עליו קשה. יש מגזר בציבור הישראלי שמקדיש משאבים ניכרים לשם כך. לגמרי לא במקרה, זה אותו המגזר ששונא גם נשים, גאים, שמאלנים, חושבים חופשיים וכל מי שהוא לא הוא. ליבתו של המגזר הזה, כמו ליבתו של היהדות שהוא מקדם, היא שנאה לכל העולם.

כמובן, ההיסטוריה לימדה אותם שאמירה בפומבי של מה שהם חושבים היא לא התנהגות חכמה במיוחד, אז לרוב הם נוהגים לומר את הדברים מאחורי מה שהם חושבים בטעות שהן דלתיים סגורות. ראו, למשל, ההקלטות של ישיבת בני עלי. הן בעליל לא היו מיועדות לצריכת הציבור הכללי.

פייגלין שייך לפלג הלא-מתנצלים. הוא מאמין שיד ישראל חזקה, ושכעת צריך להראות לגויים מה אנחנו יודעים לעשות (ואכן, ייחס את הפיצוץ בלבנון לפיגוע ישראלי). בהתאם, הוא לא שומר את הדברים האלה לחוג יודעי ח”ן. זה כל מה שקרה: קיבלנו עוד הצצה למה שחובשי הכיפות הסרוגות אומרים בינם ובין עצמם.

ביחס למחאה על האורות בצבע דגל לבנון – אני מבין אותה לגמרי. במיוחד כשראש עיריית תל אביב הוא טייס חיל האוויר הרצחני ביותר במזרח התיכון בדימוס. כשישראל מאיימת השכם והערב לתקוף את לבנון, החלטה על מחווה כזו עשויה להיראות כצבועה.

אבל לאו דווקא. קודם כל, כפי שישראל איננה ממשלתה, כך תל אביב איננה ישראל. בישראל יש כעת עימות קיצוני, כמעט מלחמת אזרחים ברמה נמוכה, בין החלק היהודי ובין החלק הישראלי שבה. על החלק היהודי אין מה להרחיב מילים. פייגלין ובני עלי כבר עשו את זה. החלק הישראלי מלא פגמים כרימון. הבולט שבפגמים הוא ההתעקשות של החלק הגדול בו להתעלם מהאלימות היומיומית שמצריך קיומה של ישראל.

ואף על פי כן. כל אור שמודלק כנגד הציונות היודו-נאצית הוא אור חשוב. גם אם מדליקי האור לא מבינים מה בדיוק הם עושים; גם אם הם מדחיקים נואשות את מה שהמסים והצבא שלהם עושים בזמן הדלקת האור, כי אינם יכולים לחיות עם המציאות; גם אם שתי רקטות של החיזבאללה יעבירו אותם למצב “השמד את כולם”; כי אין כאן די הומניזם מכדי שנוכל לוותר על חלק ממנו. כל מה שניצב מול הפייגליניזם חשוב וראוי לתמיכה.

זדיינו: בימים האחרונים, במה שנראה כמו יאוש, גרעין התומכים הקשה של נתניהו – שמורכב ברובו, אלא מה, מהציונות היודו-נאצית – משליכה כל מה שהיא יכולה על המפגינים. מחיזרים, מפיצי מחלות ועד – העלילה הישנה ביותר – נתמכים בכסף זר.

את הקשקוש האחרון הפיץ ערוץ 20, שהוא חברה שיושבת במקלט מס ושהאוליגרך שמממן אותה – למרות שהערוץ הפסדי ואין לו צופים – מתעקש לא לחשוף את הפרטים.

ועל כן, הגיע הזמן לגבש תגובה קבועה לכל החרא הזה: זדיינו.

זדיינו, כי אתם בעלי ברית של ניאו נאצים. זדיינו, כי אין בכם עצם אחת של אמת. זדיינו, כי הקמתם מדינת רווחה לעצמכם על חשבון שאר הציבור. זדיינו, כי אתם אשמים בכל מה שאתם מאשימים אותנו בו. זדיינו, כי אנחנו יודעים מה בדיוק אתם חושבים עלינו – ואתם טועים בנו, אנחנו לא נוצרים ולא נגיש את הלחי השניה.

או, בקצרה: זדיינו. זה כל מה שצריך לומר בכל פעם שנציג של הימין היודו-נאצי פותח את הפה.

ניתוק: הדיקטטור בהתהוות בנימין נתניהו מראה סימני ניתוק מטרידים. בתחילת השבוע, בנאום ה”חיזרים” שלו, אמר בנו שהוא מזין את אביו בסרטונים היותר מוצלחים, לטעמו, על המחאה ושהם צוחקים על המוחים ביחד. בסיור שנערך השבוע, שבו ניסה נתניהו להראות שהוא תומך בעסקים קטנים ושבו נראה נתניהו – כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה – כשהוא משלם על משהו, הקהל שהתלווה לסיור פצח בקריאות על מות השמאל והשמאלנים. לשכת ראש הממשלה הוציאה גרסה ערוכה של הסרטון שהשמיטה את הקריאות הללו, תרגיל שאם מישהו אחר היה עושה ראש הממשלה וחבר מרעיו היו מכנים בולשביזם.

אבל מה שחשוב בסרטון ההוא היה פחות העובדה שנתניהו לא מגיב לקריאות הסתה – אנחנו מכירים את נפש הבהמה הספציפית הזו – אלא העובדה שלאחר מכן יצא אל הקבוצה אחד מיועצי התקשורת שלו, טופז לוק, עטוי מסכה, וצילם כמה תמונות. אחד האנשים בקבוצה קרא לו בשמו ואיחל לו הצלחה.

אני מוכן להמר על הרבה מאד כסף שרוב מוחלט של האוכלוסיה בישראל לא יודע מיהו טופז לוק, ובצדק. חראם על תאי המוח האלה. אם אתה מזהה אותו, כשהוא עם מסכה, אתה כנראה חלק מקבוצה קטנה של יודעי ח”ן. כלומר, מפגין אותנטי אתה לא. אתה חלק מאספסוף שהוזמן מראש.

כל מנהיג מסתכן בכך שצינור המידע העצמאי שלו ינותק. יש אנשים שאחראים על סדר היום שלו, ובהתאם יש להם יכולת לסנן את המידע שמגיע אליו. עם הכוח, מגיעה גם היראה וחוסר הרצון להעכיר את שלוות רוחו של השליט. בהתאם, מידע שעשוי להפריע לו מסונן. כל אלה מתחזקים ביתר שאת כשמדובר בדיקטטור או בדיקטטור בהתהוות. אנשים לא אומרים לך את האמת כי הם יודעים שהאמת תכעיס אותך, ושייגבה מהם מחיר על כך. יש לקוות שמה שאנחנו רואים עכשיו הם פרפוריו האחרונים של שלטון מנותק. אם לא, סביר מאד שיהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

טרור בהזמנה, רוח המפקד, והמשטרה החשאית עוקבת אחריכם

שלוש הערות על המצב

טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”

ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.

למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.

בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.

אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.

נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.

רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.

כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?

כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.

שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.

המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.

המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:

א. למי יש גישה למידע?

ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?

ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?

ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?

ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?

התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.

מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?

אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.

בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:

א. הצפינו את הסלולר שלכם.

ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.

ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.

ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)

ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.

ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ממשלת המחדל והרשעות

שלושה אירועים מהימים האחרונים מבהירים למה הממשלה הזו חייבת ללכת, לפני שהיא תגרום עוד נזק

בתבהלתו, הודיע בתחילת השבוע ראש הממשלה נתניהו – כשלידו יושב כעציץ ישראל כץ, רשמית שר האוצר – על כך שהממשלה תעביר סכומים מגוחכים (750 ש”ח לרווקים, כמה אלפים למשפחות עם ילדים) לאזרחים, כדי שאלה יוכלו לשרוד איכשהו. הפאניקה שמאחורי המהלך היתה מובהקת; לרוע המזל, עיקר הביקורת על המהלך היתה על עצם חלוקת הכסף, לא על העובדה שהסכומים היו נלעגים. מה תעשו עם מענק חד פעמי של 750 ש”ח? אם אתם מובטלים, או מחזיקים כעת בהיקף משרה חלקי בגלל המגפה, הוא פשוט ייבלע במינוס שלכם.

אם נתניהו היה רוצה להועיל במשהו, הוא היה מודיע על העברת סכום קיום לכל האוכלוסיה (כפי שעשו בספרד) או על סכום משמעותי יותר (אפילו דונלד טראמפ העביר 1,200 דולרים לכל אזרח). הצעד הזה היה מיועד להקל על מצוקתפו הפוליטית של נתניהו – לשחד את העם. הוא נכשל. נוכח הביקורת החריפה מכל עבר, הודיעה הממשלה שבעצם, היא לא תעלה את זה להצבעה ביום ראשון.

נתניהו הולקה, אכל את הדגים המבאישים, וגורש מהעיר. אבל זה לא נגמר שם. ביום חמישי האחרון, קיים נתניהו ישיבת ממשלה בשעה 20:30 (כל הישיבות שהוא עורך בנושא הקורונה נערכות בשעות לא סבירות), ויצא עם גזירה חדשה: סגירה מיידית של המסעדות החל מיום שישי (אתמול). קמה סערה: מסעדנים הבהירו שהם לא מתכוונים לציית להנחיה כזו מעכשיו לעכשיו, כי הם כבר קנו אוכל והם לא יזרקו. אז בשעות הצהרים של יום שישי – אחרי שחלק מהמסעדנים סגרו את המסעדות שלהם וזרקו או תרמו את האוכל – הממשלה הודיעה על אחורה-פנה, ומעכשיו סגירת המסעדות תתרחש מיום שלישי והלאה.

במקביל, ישראל כץ – האיש שנמצא בפוליטיקה 40 שנה ואף אחד לא זוכר למה או יכול להצביע על הישג כלשהו שלו – הודיע על הפסקת העברת הכספים לעמותות שמסייעות לאנשים במצוקה, ביניהם ניצולי שואה ואנשים בעלי מוגבליות, כי לדבריו יש חשש ש”חלק מהעמותות מקיימות פעילות הנוגדת את ערכיה ומדיניותה של הממשלה.”

נניח עכשיו לכך שכסף ציבורי שייך לציבור, לא לממשלה; שעיקר מהותה של מדינה דמוקרטית הוא שיש בה פעילות של אנשים שמתנגדים לממשלה ורוצים בהפלתה; המטרה של כץ היתה לקושש קולות בקרב מצביעי הליכוד, משום שהמהלך שלו מיועד למניעת סיוע למבקשי מקלט שנמצאים בישראל.

מיותר להרחיב את הדיבור על מדיניות הממשלה הנואלת ביחס לפליטים הללו. נאמר רק שהאנטי ציונים הוותיקים צדקו: כפי שכתב לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, בתחילת המאה ה-20, שמדינה יהודית “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לחרפה שנובעת מקיומה בפועל של מדינה יהודית כבר התרגלנו. מתרגלים להכל. מדי פעם צריך להזכר שזה בעצם לא נורמלי, אבל מתרגלים. אבל מה שקרה בהחלטה הבזויה מהרגיל של כץ הוא לא רק הפגנה מחודשת של צחנת הציונות: האיש החליט שבאמצע מגפה שלא נראתה כמוה מזה מאה שנים, מה שחשוב הוא להיות פרעה ולהתרשע על האוכלוסיה החלשה ביותר בישראל – גם במחיר של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות אחרות. ומה יקרה לפליטים שייקלעו למצוקה ורעב? יהיו עוד מחלות. כץ אולי לא שם לב, אבל מחלות לא מבחינות בגבולות ששורטטו על מפה.

אבל, כמובן, לכץ לא אכפת מכל זה. הוא בסך הכל שלח איתות לחברי הליכוד שבהתמודדות הקרובה על תפקיד מנהיג המפלגה, הוא היה יותר בן זנאי, יותר גזען יהודי, מאשר המתחרים האחרים. זה מה שהיה חשוב לו.

וזו מהותה של הממשלה הזו, שמתהדרת בכך שהיא “ממשלת קורונה”: אפס יכולת, אפס ביצועים, ברבורים בלתי פוסקים, ותוספת נזק לציבור. נתניהו מסרב למנות אחראי קורונה – רק זה חסר לו, שמישהו יצליח במקום שבו הוא נכשל. הספינה נעה לתוך טייפון, והקפטן והחובלים רבים מי יצטלם יפה יותר ליד ההגה.

הממשלה הזו חייבת ללכת. אבל האשמה היא לא רק בנתניהו וחבר הליצנים מהליכוד. המפלגה הזו כבר הוכיחה שהיא איבדה כל עמוד שדרה או יכולת. יותר מדי שנים בשלטון, והצורך הבלתי פוסק לרקד בפני חברי המפלגה הקיצוניים מהממשלה, הרקיבו אותה.

כל זה לא חדש. כל זה היה ידוע גם לפני הבחירות האחרונות. האשמה היא בראש ובראשונה במאפשרים (enablers) של הליכוד: בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי ושאר חסרי החוליות של כחול לבן. הממשלה הזו חייבת ללכת, ואם לא תארגן בחירות במהירות אז יש לשתק את המדינה עד שהיא תיאלץ ללכת, לפני שתהרוג עוד מאיתנו – אבל אסור, אסור, אסור שמי שיצא נשכר מכך הוא מי שמכר את מצביעיו. אסור שחוטא יצא נשכר. כל מי שיושב עם נתניהו פסול לשרת אי פעם בתפקיד ציבורי.

וצריך לומר את זה גם עכשיו, כי עוד שבועיים ינסו לגרום לנו לשכוח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום רביעי אערוך את ההרצאה שלי, “כל מה שרצית לדעת על היהדות והיה לך מספיק שכל לא לשאול את הרב.” ההרצאה תיערך בזום בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח לפחות. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מייל ל[email protected]

(יוסי גורביץ)

לפני הרוביקון

בתקרית שאשא-ביטון הוכיח נתניהו שהוא רוצה סמכויות חירום בלי פיקוח. סופם של עריצים ידוע: ראוי לנתניהו לחזור בו

לפני כשבועיים העבירה הממשלה תקנות דראקוניות, שמאפשרות לה לתקן תקנות חירום בתחום הקורונה שאמורות להכנס לתוקף מיידית בלי ביקורת ראשונית של הכנסת. בהתחשב בכך שראש הממשלה כבר הפעיל את השב”כ לצורך מעקב אחרי חולי קורונה, ליותר מדי אנשים זה הזכיר את חוק ההסמכה הידוע לשמצה של גרמניה, זה שביטל את הדמוקרטיה הגרמנית והעניק את הסמכות לנהל את המדינה לקנצלר אדולף היטלר בלי התייעצות ברייכסטאג. גם אז, זה נעשה תחת התואנה של מצב חירום: במקרה ההוא, השריפה של הרייכסטאג, ששנויה במחלוקת עד היום ושרבים סברו – אז והיום – שבוצעה על ידי הנאצים או לפחות בעידודם או דירבונם.

למען הסר ספק, בגלל שיש רוחות רעות באוויר: אינני שותף בשום צורה לתיאוריית הקונספירציה, שמובעת לאחרונה גם על ידי אנשים שצריכים לדעת טוב יותר, כביכול אין מגפה וכל מה שיש הוא שמועות על מגפה שמפיץ המשטר, כדי לאסוף לעצמו יותר ויותר כוחות. המגפה קיימת, היא אמיתית, אנחנו לא יודעים עליה מספיק ויש לנו חובה מוסרית ואזרחית להגן על אחרים מפניה גם אם ראש הממשלה הוא חלאה חסר אחריות. שימו את המסכה המזורגגת. אל תבקרו את הקרובים המבוגרים שלכם. בימים האחרונים למדנו על המקרה שובר הלב של ראש ממשלת הולנד, מארק ריטה (Rutte) שהורה לאזרחי המדינה לא לבוא במגע עם קרוביהם המבוגרים, וכתוצאה מכך לא פגש את אמו, שגססה, בימיה האחרונים. כך מצופה ממנהיג להתנהל, עוד מימי הרפובליקה הרומאית: משהפכת לנבחר ציבור, חובה עליך להעמיד את הציבור מעליך ועל משפחתך. ספק אם רבים בישראל מבינים ומפנימים את העקרון הזה – שעל כן, חלקים גדולים מישראל אינם ציבור.

אבל העובדה שיש מגפה, ושהיא אמיתית לגמרי, לא אומרת שבנימין נתניהו לא ינצל אותה כדי לסחוט עוד כמה גרמים של כוח.

כשיצאה התקנה הממשלתית החדשה, הבעתי סקפטיות כלפי הטענות שמדובר בסוג של חוק הסמכה. ציינתי שעל פי התקנות, ועדת הקורונה מוסמכת לעיין בתקנות הממשלה ולדחות אותן תוך עשרה ימים; ושאם לא תדון בהן, הן תועברנה לכנסת. נפלתי בשטיק הכי ישן בספר: האמנתי לבנימין נתניהו.

אתמול (ב’) הוכיח בנימין נתניהו שכמו תמיד, הוא שיקר. ועדת הקורונה, בראשות ח”כ יפעת שאשא-ביטון, פליטת כולנו שכיום היא חברת ליכוד, דחתה שתיים מהתקנות של הממשלה: איסור על פתיחת חדרי כושר ובריכות. אין לי מושג האם היא צודקת או לא, אבל זה לא משנה. היא כינסה ועדה במשך יומיים, הקשיבה למומחים, בחנה את הסטטיסטיקות ולבסוף הגיעה למסקנה שאין טעם לסגור את הבריכות וחדרי הכושר. בשביל זה היא שם: בשביל לפקח על הממשלה. התפקיד הראשוני של הכנסת, חושב יותר מסמכות החקיקה שלה.

נתניהו התחרפן. כנראה איבד את זה בגלל שמישהו העז להתנגד להחלטה שלו, יותר מאשר בשאלה הספציפית של חדרי הכושר. הוא שלח את סריסו, מיקי זוהר, להטיל אימים על שאשא-ביטון ולצווח עליה. שאשא-ביטון לא התרשמה. זוהר איים להדיח אותה מראשות ועדת הכנסת. אחר כך אמר שידאג לכך שהוועדה לא תתכנס שוב. בעוונותינו, זוהר הוא יו”ר הקואליציה.

אז מה היה לנו פה: ממשלה שלוקחת לעצמה סמכויות חירום ואומרת שזה בסדר, יש ועדה בכנסת שמפקחת עליהן – וכשהיא לא מקבלת את עמדת הממשלה, ואחרי דיון ארוך ומפורט משעשתה הממשלה, מחליטה לדחות את התקנות שהתקינה, יו”ר הוועדה על סף הדחה ונציגי הממשלה מודיעים שהיא לא תכונס שוב.

כלומר, לשיטתה של הממשלה עצמה יש כעת דיקטטורה בישראל. לממשלה מותר לעשות ככל העולה על רוחה תחת חסות המגפה, ואם הכנסת מעיזה להרים ראש, הממשלה תקטום אותו. בנימין נתניהו, לשיטתו, לא חייב דין וחשבון לאף אחד.

אז לא, אנחנו עדיין לא בחוק הסמכה, אבל אנחנו קרובים מאד – ורק שוטה יאמין לבנימין נתניהו כשהוא אומר שדיקטטורה איננה מטרתו. בפועל, הוא מתנהל כדיקטטור. בפועל, הוא מסרס את הכנסת. בפועל, הוא מקדם את התפיסה שכל הסמכויות צריכות להיות בידיו, ושכל ביקורת עליו היא בגידה וסיכון הציבור.

יורשה לי לצטט את פטריק הנרי: ליוליוס קיסר היה ברוטוס; לצ’ארלס הראשון, קרומוול; ובנימין נתניהו, מוטב שילמד מלקחם. הוא מקרב אזרחים נאמנים לחוק למצב שבו אין להם אלא לראות בו עריץ. ועריצים, כידוע, אינם מופלים בהצבעות אי אמון או בחירות. הם מופלים בכוח, כי לא הותירו לנשלטים שום דרך אחרת. ראוי שנתניהו, אם הוא עדיין לא מנותק לחלוטין, יבהיר לציבור שהוא לא עשה את הצעד האחרון, הגורליע, שמבדיל בין שליט נבחר ובין עריץ – צעד שלעתים קרובות קשה מאד להפחיד בו, כי הוא מוסתר בעלטת צווי חירום. ראוי שנתניהו יחזור בו משורה של צווי חירום; יבהיר שהחלטות הכנסת מקובלות עליו, גם אם בחירוק שיניים; ושיודיע בפומבי שהוא בסך הכל ראשון בין שווים.

לרוע המזל, ספק אם הוא מסוגל לכך. זה יהיה צעד שמפגין חולשה. ועריצים, שאינם יכולים לסמוך על איש – הרי איש לא יעז לומר להם את האמת – יודעים שהפגנת חולשה היא לעתים קרובות הסוף. ואף על פי כן. היום ה-14 ביולי. אל תאלץ את אזרחי ישראל לראות בבלפור בסטיליה. חזור בך. במילותיו של ורגיליוס אל רוחו של יוליוס קיסר, אל תתקע חרב בבטן המולדת. חזור בך. זה לא חייב להסתיים כך. עוד יש דרך חזרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דם מתי הקורונה על ידי נתניהו ונערי האוצר

מה שאנחנו רואים בימי המגפה הוא לא מקרה, לא טעות: הוא פרי מדיניות מכוונת רבת שנים שמטרתה לנוון את המדינה למען רווחתם של מעטים

דם מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. זה משפט חריף ומעורר התנגדות, אז אחזור עליו: דם מתי הקורונה על ידיהם של נערי האוצר ובנימין נתניהו.

משרד הבריאות לא עומד בעומס. זה לא במקרה. במשך 20 שנים ויותר, בנימין נתניהו ונערי האוצר הרעיבו אותו, כפי שהרעיבו כל שירות ציבורי פרט לשירותי הבטחון. השב”כ הכריז על מספר עצום של אזרחים כנגועים במגפה, בהסתמך על “הכלי הסטטיסטי” המהולל, שבהסתמך עליו אנחנו רוצחים עזתים מהאוויר; אזרחים ידעו שהם לא נגועים, כי בשעה שהכלי הסטטיסטי אמר שהם נחשפו למישהו, הם היו ספונים בביתם; הם התקשרו למשרד הבריאות כדי לערער, וגילו שאין עם מי לדבר: השירות קרס. למשרד הבריאות פשוט אין די עובדים או תקציב כדי להתמודד עם הבעיה.

זוכרים את השריפה בכרמל, זו שבניומין היה הראשון לזהות? ובכן, הוא היה כל כך הראשון לזהות, שהוא הרעיב במשך שנים קודם לכן, באמצעות שלוחיו באוצר, את שירותי הכבאות. כשאנשים אמיצים ונואשים עמדו מול שריפת ענק עם ציוד דפוק וכלי רכב לא מתפקדים, זה היה בנימין נתניהו שחיבל בציוד שלהם והרס את כלי הרכב.

זוכרים שפעם היה פה שירות דואר מתפקד, רק לפני שני עשורים בערך, והיום כל אדם שפוי נמנע משימוש בו? קלטתם את העליה של “נקודות דואר” ברחבי הארץ, שם אפשר לקבל חבילות בלי לעבור דרך שירותי חברת הדואר? זו לא טעות, זו מדיניות. נערי האוצר ובנימין נתניהו החליטו להחריב את שירות הדואר. שירותים כאלה הם סממן מובהק של ריבונות: האימפריה הפרסית ואחריה האימפריה הרומאית בנו שירותי דואר ענפים ויעילים. המדינה המודרנית האירופית השתבחה בשירות הדואר שלה. לא יהיה מוגזם לומר שהתרבות האירופית של המאה ה-19 נשענה על התפקוד היעיל של הדואר. כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקאית, שירות הדואר הפדרלי המשיך לתפקד כמה חודשים גם בצד הדרומי של הגבול – היתה הבנה כללית שאין לו תחליף ושקטיעת שירותי דואר היא פגיעה קשה באוכלוסיה. רק אחרי בול ראן הראשון, שפיכות הדם הגדולה הראשונה, השירות הופסק. בימים אלה מנסה דונלד טראמפ להפריט את שירות הדואר הפדרלי. לא מקרה, לא טעות: שיטה.

התחבורה הציבורית בישראל היא חרפה. ברגע חריג מהמקובל של אטימות מטומטמת, הכריזה הממשלה בתחילת השבוע על איסור הפעלת מזגנים בתחבורה הציבורית ודרשה נהיגה עם חלונות פתוחים. מאחר ואף שר לא ראה אוטובוס מקרוב בעשור האחרון, השרים לא ידעו שכבר אין כמעט אוטובוסים בישראל עם חלונות שניתנים לפתיחה. הממשלה הכריזה באותה ההזדמנות על קיצוץ מספר האנשים שיכולים לנסוע באוטובוס למחצית; היא לא טרחה לדרוש את הכפלת מספר קווי האוטובוס והנהגים, כי זה לא אפשרי – אבל גם כי לא אכפת לה.

בנימין נתניהו ונערי האוצר מחסלים את שירותי הממשלה בשיטתיות. הם מאמינים בכלכלת הוודו של מילטון פרידמן, שגורסת ששירותי הממשלה הם הדבר הגרוע ביותר שבאפשר. שירותי ממשלה, לשיטת הפרידמניסטים, הם בהכרח בזבזניים ולא יעילים ויש להעביר אותם לחסדי השוק החופשי. בהתאם, יש לקצץ את המסים.

יש פה כמה נקודות עוורון בולטות. ראשית, יש דברים שהממשלה יודעת לעשות והשוק לא. תחבורה ציבורית, למשל. בריאות, למשל. שירותי כבאות, למשל. השוק החופשי פועל על פי עקרון רווח, והמניע של המנהל הוא לא טובת הציבור אלא השורה התחתונה של בעלי המניות. בהתאם, חברות מספקות לציבור את השירות המינימלי שלא יגרום לו לערוק – ומשקיעות את הרווחים, בין השאר, במניעת תחרות. שימו לב למילה “התייעלות”: זו לא התייעלות עבור הציבור או הצרכן. זו התייעלות עבור בעל המניות. כשהממשלה (שוב אנחנו חוזרים לשר האוצר בנימין נתניהו) הפריטה את בנק הפועלים, רמת השירות לצרכן צנחה, העמלות זינקו, התספורות לטייקונים רווחו – אבל הרווחים לבעלי המניות בהחלט התייעלו. הפרידמניסטים פועלים על פי התפיסה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, יפעלו איכשהו לטובת הציבור. על תפיסות כגון אלה טבע טרטולאינוס את הביטוי "אני מאמין משום שזה אבסורדי."

במקביל, נערי האוצר ובנימין נתניהו שונאים ועדי עובדים. את הדואר הם מנסים לשבור, בין השאר, משום שיש לו ועד עובדים מתפקד. הרעיון שעובדים שאינם מנכ”לים יקבלו שכר ראוי וטוב שנוא עליהם. ראו את ההתפרצות השנתית סביב שכרם של עובדים מאוגדים: כמה נורא, מפעיל עגורן מקבל כמה עשרות אלפי שקלים. איפה נשמע כדבר הזה, שעובד מן השורה יקבל שכר גבוה. איך יכול לקרות שלא שוברים את הוועד ומכריחים אותו לעבוד בחוזה אישי. איך קורה שההכנסות של חברות ציבוריות הולכות גם לעובדים ולא רק למנהלים. אגב, אני מוכן לאבד אצבע אם מנכ"ל הנמל מועיל לו יותר מאשר מפעיל עגורן מנוסה.

את ועד העובדים של חברת החשמל השווה בנימין נתניהו בתחילת שנות האלפיים (שוב, כשר אוצר) לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק, ואמר שיש לצוד אותו כפי שצדו אותה. הוא קשקש לנו על האיש השמן, המערכת הציבורית, והאיש הרזה, המערכת הפרטית.

והנה, אנחנו נמצאים בפני קריסה כוללת של המגזר הפרטי. מה עושה הממשלה? כלום. לכו תמותו. היא מעבירה כסף לטייקונים, אבל לא לבעלי העסקים הקטנים ועל אחת כמה וכמה לא לעובדים. נתניהו ונערי האוצר לא מוכנים – לא מסוגלים – להבין שעל המדינה לממן את הנמצאים בחל”ת ואת המובטלים, עד שהמשבר יעבור. הרעיון של הוצאה ציבורית מחריד אותם. הוא מנוגד לכל מהותם.

אבל ממשברים כלכליים יוצאים רק באמצעות השקעה ציבורית ענקית. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את הציבור, לא את הטייקונים והבנקים. יש מיליוני אנשים בארץ שלא יודעים כרגע איך הם ישלמו שכר דירה או ממה יתקיימו בחודש הבא. בעולם מצאו פתרונות: בגרמניה קיצצו את המע”מ, ובספרד העניקו לאזרחים הכנסה בסיסית על חשבון הממשלה; בבריטניה שוקלים כעת חלוקת שוברי קניה לאזרחים, כדי שהם יוכלו, מחד, לקנות מוצרים בסיסיים, ומאידך יסייעו לשרידתם של עסקים קטנים.

על חשבון הממשלה אמרתי? זו הטעיה נפוצה. ספרד העניקה לציבור הכנסה בסיסית על חשבון הציבור. הציבור הוא זה שמשלם את המסים, ועל כן הם צריכים לצאת על שירותים שישאירו אותו בחיים. תפקידו של אוצר המדינה הוא לסייע לציבור, לא לבעלי ההון.

החסכון על חשבון הציבור מורגש ברגעי משבר. לרופאים אין ציוד, ולמעשה אין די מהם. במהך המשבר, גילו רוב האזרחים את מה שקרובי משפחה של רופאים מכירים מזמן: החרפה של משמרות של 26 שעות. האוצר, שמנהל מלחמת חורמה נגד ההוצאה הציבורית על בריאות, לא מוכן לאפשר יותר רופאים. המצב הזה לא חדש: הוא קיים עשורים. הוא רק נחשף עכשיו, כשפתאום הרבה אנשים זקוקים לרופאים. אין די אחיות, אין די ציוד רפואי, אין מלאי חירום שאפשר לקחת ברצינות.

העובדות הסוציאליות יצאו לשביתה שלשום. בנימין נתניהו ונערי האוצר שונאים את העניים, אז הם עושים כמיטב יכולתם לקצץ בסיוע שלהם. עובדת סוציאלית ממונה בממוצע על 300 בני אדם, וב-75% מהמקרים היא עצמה נזקקת לסיוע כדי לשרוד. המשכורת שלה נמוכה מדי. עובדת סוציאלית עובדת קשה יותר מראש הממשלה, אבל מקבלת פחות משישית מהמשכורת שלו (בממוצע).

הנחת היסוד של הפרידמניסטים היא צמיחה אינסופית. זה קשקוש במבט ראשון – המשאבים של כדור הארץ מוגבלים, בסופו של דבר – והמערכת הזו מגיעה למשבר כל עשור. כל פעם שזה קורה, מיליוני בני אדם מאבדים משכורת, דיור, בריאות – והפרידמניסטים קוראים לקצץ במערכת הציבורית עוד יותר, להפריט עוד יותר.

השבוע הלאימה הממשלה את אל על, אלוהים יודעת למה. היא הוציאה כמות עצומה של כספי ציבור לשם כך – והודיעה שבהזדמנות הראשונה, היא תמכור את החברה שוב. מכירות כאלה, מעידה ההיסטוריה, תמיד דופקות את הציבור. תמיד יוצא שהוא קנה ביוקר ומכר בזול. מי שירוויח יהיו גוזרי הקופונים הרגילים: אלה שיכולים לגייס סכום גדול מהבנקים, שבמידה והעסקה תכשל יגלגלו את העלות על משקי הבית.

לא מעט פרידמניסטים מאמינים במוטו של אחד הקיצונים שבהם, גרובר נורקוויסט: הוא אמר שהוא רוצה שהממשלה תהיה חלשה כל כך, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה. ומי שזקוקים לשירותי הממשלה? שייחנקו. את מה שאפשר נפריט, ואז תשלמו יותר ותקבלו פחות (שוב: בעל העסק לא מחויב לכם, הוא מחויב לבעלי המניות, הוא חייב לדפוק אתכם), ואת מה שאי אפשר בינתיים להפריט, כי הציבור לא יסכים, נרעיב. נרעיב, השירות בהכרח יהפוך לגרוע יותר, ואז נציע את פתרון הקסם של העברת נכסי הציבור לידיים של בעלי הון. זה השם המדויק של הפרטה, רק שמסיבות מובנות לא מתייחסים אליה כך.

ואז יש משבר. ואז מגלים מה שווה ממשלה שרוקנה מעליה את שירותיה: ממשלת כפרי פוטיומקין, שלא מסוגלת לעשות כלום אבל מדברת גבוהה-גבוהה על “משילות.” וכשמגיע המשבר, נזכרים שרגע, יש פה בעצם שתי מדינות. המדינה השניה היא מדינת מערכת הבטחון. לה יש רופאים, עובדים, ציוד. במשך שנים פיטמנו אותה לקראת משברים שלא התרחשו (מלחמה עם איראן היא דוגמא קלאסית), העברנו אליה המון כוח וכסף – ואז, בזמן משבר, אין אל מי לפנות אלא אל הצבא.

למה בעצם לא חילקנו את התקציב אחרת? למה לא הודענו לצבא שאין לנו יותר שאיפות להגמוניה אזורית, ושהוא יכול לשכוח מטייסת F-35 כי אנחנו צריכים בתי חולים, בתי ספר, מורים, אחיות, רופאים – ואין לנו כל כך מה לעשות עם סגני אלופים?

במשבר שעומד לאכול אותנו יש בעצם שתי מפלצות. האחת הוא המגפה, כוח עליון שאיתו אנחנו יכולים להתמודד רק באמצעות לכידות חברתית ונכונות לשאת בעול. אבל הרגילו אותנו שאנחנו לא אזרחים, לא ציבור; אנחנו אטומים משוטטים בשוק חופשי. כשמגיע משבר אמיתי, והממשלה פתאום רוצה שנתנהג כמו ציבור, היא נתקלת בבעיה: היא שכנעה אותנו שנים שאנחנו לא ציבור. “אין דבר כזה, קהילה,” אמרה תאצ’ר, “לכל היותר יש משפחה.”

המפלצת השניה היא הניאו-ליברליזם. לא מסובך לראות שמדינות ניאו ליברליות תפקדו במשבר הקורונה הרבה, הרבה יותר גרוע ממדינות שאינן ניאו-ליברליות. המגפה היתה הרבה יותר גרועה בהן. לא במקרה, נתניהו מיהר להפסיק את הסגר: הוא היה חייב לוודא שיש פעילות כלכלית, אבל לא היה מוכן להוציא כסף על האזרחים והעובדים. זה מנוגד לאמונתו. אז הוא הפסיק את הסגר, והמגפה חזרה במשנה כוח.

דם מתי הקורונה על ידי בנימין נתניהו ונערי האוצר. אמרנו את זה כבר?

אנחנו נשרוד את המגפה. מספר הנפגעים לא ידוע עדיין, אבל חברות אנושיות שורדות מגפות. בכלל לא בטומ שנשרוד את נערי האוצר ובנימין נתניהו. כשכל זה ייגמר, ונוכל לחשןב, וחיים פוליטיים יחזרו לצורה מתפקדת כלשהי, צריך לזכור מה קרה פה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ. האנשים שהרעיבו את השירות הציבורי עד כדי חוסר תפקוד חייבים לעוף לחסדי השוק החופשי ולא להחזיק בשום תפקיד ציבורי אי פעם. אחרי הכל, אויבי השירות הציבורי הם אויבי הציבור. אי אפשר לצפות ממי שמאמין שממשלה היא מקור כל רע לנהל ממשלה באופן ראוי.

והחלק הקשה ביותר יהיה לזכור. הורגלנו לשכוח את המשברים כשהם חולפים. אז נזכיר שוב, בפעם האחרונה: דמם של מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. כשכל זה יחלוף, נדרוש אותו מידם.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין ההומו סובייטיקוס להומו יזראליקוס

סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

והשוטים מעריצים את הכוח

רינה מצליח צדקה: כת נתניהו הגיעה למקומות הזויים

היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניח. בשנת 1996, ניצח פושע המלחמה צ’ארלס טיילור בבחירות בליבריה תחת הסיסמה “הוא רצח את אמא, הוא רצח את אבא, אני מצביע בשבילו.” הביביסטים, חברי כת בנימין נתניהו, בסך הכל נתפסו באמירה שהם יצביעו לנתניהו גם אם יאנוס את הבת שלהם.

רינה מצליח, לא מההצלחות הגדולות של התקשורת היהודית, הסתבכה השבוע (והושעתה לשבוע) כשציינה שיש ביביסטים שאמרו בדיוק את זה. היא צדקה: לפני מספר שנים אמר ביביסט לסופר אתגר קרת שיעשה בדיוק את זה. זמן קצר לאחר דבריה של מצליח, הטרילה בת זוגי גלינה פורום כלשהו של ביביסטים. זו היתה התוצאה.

galina

יש, כמובן, בעייתיות בשאלה הזו. ראשית, עצם השימוש בבנותיהם של ביביסטים כקורבן המיועד. אנחנו אמנם גרים בסוג של סדום, אבל עדיין לא מקובל להציע את ילדות הבית לאנסים מזדמנים. אם הביביסטים רוצים להוכיח את נאמנותם למנהיג היקר, שיואילו להציע את עצמם לאונס, לא את בנותיהם.

שנית, #לאכלהביביסטים ימשיכו לתמוך בו אחרי שיבצע, בהם או בבנותיהם, עבירות מין. זו טענה שוודאי נכונה. חלק מהחברים בכת ודאי שומרים על רמץ של אישיות עצמאית, והם יירתעו ברגע המבחן. גם בכת של ג’ים ג’ונס היו אנשים שברחו כשהתחוור להם שהם עומדים לפני התאבדות המונית.

שלישית, הליבה של הביביסטיות היא להוציא את העין לשמאל; כך שלגמרי יתכן שאנשים שעונים על השאלה האם ימשיכו לתמוך בנתניהו גם לאחר שיאנוס אותם אומרים זאת רק כדי לראות את הראש של שמאלנים מתפוצץ.

אבל. אבל משכל זה נאמר, צריך לזכור שיש באמת ובתמים ליבה של אנשים שתלו את גורלם בזה של נתניהו. שהם באמת חברי כת. שמצב שבו נתניהו נאלץ לפנות את מקומו – הן כתוצאה מתבוסה בבחירות, הן כתוצאה מהרשעה במשפט – עשוי לגרום להם למעשים נואשים, שיתבטאו בפגיעה בעצמם או באחרים. מדובר באנשים שמרוב שזנחו את הרציונליות כדי להוציא לשמאל עין, הרגילו את עצמם לחשיבה אי רציונלית.

הם לא בהכרח אנשים פשוטים שקנו להם שם של מעריצים שוטים ברשת. קחו את מיקי זוהר, למשל. שוטה, אין ספק, ומעריץ מושבע של נתניהו. אבל הוא חבר כנסת, והוא מעביר הצעות חוק שהמטרה שלהן היא לפטור את נתניהו מתשלום מסים – מסים שעד כה כל אזרח וכל ראש ממשלה שילם. כשזוהר מבצע את השטיקים שלו, הוא מתבונן קודם כל בכיוונו של נתניהו, ואחר כך בכיוונם של הביביסטים. שאר הבוחרים לא מעניינים אותו. הבייס שלו הוא ביביסטי. זה שהבייס הזה לא מספיק להביא לבחירתו בפני עצמו לא מעניין אותו: בעתיד הנראה לעין יהיו מספיק ביביסטים חברי ליכוד כדי לאפשר לזוהר להמשיך לכהן כח"כ. זו אסטרטגיית השרדות פוליטית סבירה למדי.

כלומר, רינה מצליח נענשה על כך שאמרה לציבור את האמת: שיש חלקים בו שחברים בכת שאיבדה את זה. נכון, #לאכלהביביסטים, אבל שימו לב איך הם מתחמקים מלענות על שאלות בנושא: כאילו אם הם יאמרו שלאחר שנתניהו יאנוס אותם או את בנותיהם לא תהיה להם ברירה אלא להפסיק לתמוך בו, הם צפויים לסנקציות מצד חברי הכת האחרים. כאילו הם יחשפו את עצמם כחלשי אמונה.

הביביסטים בפני עצמם לא חשובים יותר מדי. העובדה שהם קיימים, שראש הממשלה איננו מתנער מהם, ושהם מהווים כוח פוליטי במדינה שמתיימרת עדיין להיות דמוקרטית, מצד שני, חשובה למדי, וצריך לעמוד עליה.

העובדה שציון העובדה הזו גורר סנקציות אומרת כל מה שצריך לומר על הנביבות בטענה שבישראל יש תקשורת חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

משענת קנה רצוץ: ארבע הערות על המצב

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)