לשמאל אסור לסייע לימין בהקמת ממשלה. הגיע הזמן שמפלגות הפנטזיה יתייצבו מול הציבור בלי שעיר לעזאזל

שבוע טרם חלף מהבחירות, וכבר אפשר לשמוע את חרחורי הפאניקה של נתניהו. אומרים עכשיו שהוא מבין שהוא צריך ממשלת אחדות. הבית הלבן לא נותן לו להתחמק משקריו הבוטים בשאלת פתרון שתי המדינות, והפצת השנאה הבוטה שלו כנגד הפלסטינים הישראלים – שלגמרי לא היתה מוגבלת ליום הבחירות, הוא ושלוחיו רכבו על הסוס הזה שבועות קודם לכן – מכה עכשיו גלים בארה"ב.

אז, כרגיל, נתניהו צריך שכפ"צ. הוא צריך איזה שמעון פרס או ציפי לבני או אהוד ברק, שיאפשרו לו להעלות בפני העולם מצג שווא, כביכול הוא ממתן את הימין הפרוע שלו. אבל, כפי שראינו בשבועות האחרונים, שבהם נתניהו האמין שהוא על סף תבוסה, נתניהו הוא-הוא הימין הפרוע; אין שום הבדל בינו ובין בנצי גופשטיין. כמובן, מי שזוכר את 1996 ואת "נתניהו טוב ליהודים" (עם הלחישה הכבדה הנלווית של "פרס טוב לערבים") לא יופתע; אבל תזכורת אף פעם לא מזיקה, וב-2015 נתניהו התעלה על עצמו.

אבל מעבר לכך שאסור לשתף פעולה עם הונאה של העולם באשר לכוונותיו של נתניהו, יש כמה סיבות טובות לסרב לשרת בממשלתו.

קודם כל, שירות בממשלה כזו יאפשר החייאה נוספת של חזון שתי המדינות הגוסס – החייאה לא של החזון עצמו, אלא של האשליה של קיומו. תחת האשליה הזו, קידמו כל ממשלות ישראל מאז ממשלת רבין השניה מדיניות של סיפוח זוחל. מי שהעקרון שלו גורס שכל בני האדם שווים, ושהפלסטינים ראויים לממשל עצמי לא פחות מהיהודים, לא יכול מוסרית להמשיך את ההונאה הזו.

בהתאם, שנית, סירוב לשתף פעולה עם אשליית שתי המדינות ייאלץ את השמאל והמרכז בישראל לחשב מחדש את כוונותיהם במסלול הפלסטיני. ניעור כזה הכרחי אם השמאל רוצה אי פעם לשכנע את הבוחרים שהוא יצא סוף סוף משנות התשעים.

ושלישית וחשוב מכל: בשני העשורים האחרונים, מאז ימי אוסלו, פיתח לעצמו הימין שיטה של ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא מנהל את המדינה, אבל הוא מטפח שוב ושוב את הטענה שהוא בעצם אופוזיציה, את הטענה שהשמאל מנהל מאחורי הקלעים את המדינה ולא מאפשר לו לשלוט.

אז הנה, שלטו. יש לכם רוב של 67 חברי כנסת. תעבירו מה שאתם רוצים. אנחנו נעשה הרבה רעש, וכל תרגיל אפשרי, אבל הכוח העצום של ראש ממשלה ישראלי שמגובה ברוב פרלמנטרי יכול לדרוס, בלי מאמץ, כל התנגדות. אז הנה, אתם בשלטון. האופוזיציה חסרת כוח. עשו מה שאתם רוצים. פעם אחת בהיסטוריה שלכם, קחו אחריות. שלטו.

והתוצאה הסבירה של האתגר הזה היא שמפלגות הפנטזיה של הימין היהודי לא יעמדו בנטל. הן לא באמת מסוגלות לשלוט כפי שהן רוצות. הן צריכות איזו מפלגת מרכז-שמאל – העבודה היא המועמד הקבוע לתפקיד הזה – שתאפשר להן להעמיד פנים בפני הבוחרים שלהן שהם רצו, אבל השמאל המרושע לא אפשר. לעזאזל, נתניהו ודני דנון עשו את זה כשבממשלה היתה מפלגת "עצמאות" חסרת המשמעות של אהוד ברק.

אז די. קיבלתם כוח; השתמשו בו. בואו נראה מה ישאר ממכם אחר כך, בואו נראה איך תהיו מסוגלים להסביר את עצמכם לציבור אחרי קדנציה של שלטון ימני שלא יכול להסתתר מאחורי מישהו אחר. זה יעשה טוב לנו, לכם ולציבור כולו. מקלחת של צוננים ואולי, אולי, התעוררות מתרעלת התפיסה של "עם לבדד ישכון."

צריך לזכור: אחרי הקדנציה הראשונה של הימין, זו של בגין, הוא היה קרוב לתבוסה ב-1981. ב-1984, כבר היה תיקו. אלא שאז הוקמה ממשלת האחדות, שאפשרה לימין – בהנהגת שמיר – לשרוף ארבע שנים על כלום. העבודה נענשה על השתתפותה בבחירות של 1988. אחרי פרישתה ב-1990, ושנתיים של אופוזיציה שבה שמיר נאלץ לעמוד מול העולם ומול התחלה עדינה של סנקציות – הסירוב האמריקני לתת ערבויות – היא שבה לשלטון, זאת למרות "התרגיל המסריח" של פרס ב-1990. נתניהו ניצח, בקושי, ב-1996 – אבל העבודה קיבלה יותר מנדטים (34 לעומת 32) מהליכוד. נתניהו נפל ב-1999, כשלא היה שום שיתוף פעולה של מפלגת העבודה איתו (למרות נסיונות נואשים של פרס לזחול לממשלה.)

אחרי נפילת ממשלת ברק, ב-2001, העבודה זחלה לממשלת ימין אחרי ממשלת ימין: 2001, 2005 (התירוץ היה ההתנתקות), 2009. ב-2013, מילא לפיד את תפקיד העבודה: מגן של משטר הימין מול העולם ומול הציבור.

ובכל פעם שמפלגות שמאל או מרכז שיחקו במשחק הזה, הן הפסידו. הן קורבן נוח מדי לתלות בו את האשם. די ברור שהליכוד של נתניהו ינסה לעשות את זה בכל מקרה – לעזאזל, ביומיים האחרונים ישראל כץ ומירי רגב טענו שהפרופסור מאריאל חצרוני הוא איש שמאל – אבל, קודם כל, אין סיבה לעזור לו ושנית, בעבר זה לא כל כך עבד.

67 חברי כנסת המליצו בימים האחרונים על נתניהו כראש ממשלה. עכשיו כל מי שרוצה בהצלתה של ישראל מעצמה צריך לתת להם לשלוט – בכוחות עצמם. נראה איך תתמודד הפנטזיה של הימין היהודי עם המציאות ואיך יגיבו הישראלים למה שיקרה אז. הגיע הזמן, סוף סוף, לבחון מה הימין מסוגל.

ועוד דבר אחד: כל זה, כמובן, אלא אם היועץ המשפטי יחליט להעמיד לדין את בנימין נתניהו על הסתה לגזענות. הרשימה המשותפת הודיעה שהיא מתכוונת להגיש נגדו תלונה למשטרה בנושא בשל התנהלותו ביום הבחירות. לכולנו ברור שהבובה החלולה שממלאת את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא תעז לעשות את תפקידה, אבל גם זה יהיה שיעור חשוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

1. זו מלחמת תרבות. יאיר גרבוז הגדיר זאת בצורה בוטה ולא חכמה (בוודאי לא לפני בחירות), אך דבריו לא היו רחוקים מן האמת. כל השסעים בתוך החברה היהודית הצברית – עשירים/עניים, דתיים/חילונים, פריפריה/מרכז – התנקזו אל תוך השסע העמוק מכולם, האשכנזים מול המזרחיים. קולות השמחה והצהלה שנשמעו היטב מגני התערוכה בתל אביב ועד לעריות הפתוח בנגב ובגליל הבהירו כי מבחינתו של הציבור המזרחי בחירות 2015 היו מלחמה נגד "השבט הלבן" השנוא. ולטובת תושבי תל אביב שלא שמעו את הקולות הללו באו נתוני ההצבעה במקומות השונים בארץ והראו בדיוק מי האוכלוסיות שהביאו לנתניהו את השלטון בפעם הרביעית.
הבחירות הללו לימדו יותר מכל כי ההצבעה לפרלמנט הישראלי אינה החלטה רציונלית ומושכלת הנעשית לאחר הליך מחשבה. זה נכון לגבי גוש המרכז (כמו הבריחה המבישה של המצביעים ממפלגת העבודה של עמיר פרץ לטובת קדימה ובריחתם שוב כשנבחר שאול מופז), אך נכון ביתר שאת לגבי גוש הימין. הליכוד הוא קבוצת הכדורגל שאוהדיה אינם עוזבים אותה. הוא נקודת ההזדהות שממנה חורצים המזרחים לשון כלפי הערבים האנטישמים ועוזריהם. הוא הקמע אותו מנשקים ההמונים המזרחיים בתקווה לישועה ומתוך שנאה לאשכנזים.
אני הראשון שמודע לעוולות האשכנזים כלפי המזרחיים (והערבים) בבואם לארץ. אין ספק שיש על מה להתנצל ויש מה לתקן. ובכל זאת, המזרחיים כיום אינם יכולים להאשים את פנחס ספיר או את גולדה מאיר. פעם הם היו קורבנות של מפא"י. היום? היום רבים מהם הם בעיקר קורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כל כמה שנים.
כעת הם מספרים שהצביעו ליכוד כי נעלבו מאיזה גרבוז אחד שעלה לדבר על הבמה. מענישים אותו. לגרבוז, אני מאמין, יש דירה, והוא אינו עתיד להיות מפוטר מאיזה מפעל בדרום. מצאו את מי להעניש. השמאל חושב כי ניתן יהיה לשנות את דפוס ההצבעה של רבים מהפריפריה באמצעות עוד מצגת גרפים שתסביר למצביעי הפריפריה שהליכוד דופק אותם. הם לא טיפשים עד כדי כך. הם יודעים שהליכוד דופק אותם כשם שמעשן יודע בדיוק איזה רעל הוא מכניס לריאות. יודעים ובוחרים שוב.

2. גם הדת שבה אלינו בבחירות הללו בעוצמות חזקות מבעבר. השר לשעבר עוזי ברעם דייק בנתחו את הסלידה המזרחית מהשמאל כשקבע כי הימין תופס את השמאל כאתאיסטי וליברלי וכי הציבור המאמין – לאו דווקא שומר המצוות – לא יכול לקבל את הערכים הליברליים ולהיפך. ערכים אוניברסאליים לא יתקיימו בקרבם של המברכים "המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים". גרשום שלום ניבא למרחוק כשכתב עוד בשנת 1926 ש"אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". והוא חזר, בדמותו של אתאיסט אוכל שקצים ואב של בועל ארמית.

3. בסופו של יום נחשפו פניו של הציבור היהודי בישראל. מדובר בציבור תאב שטחים והתנחלויות, דתי ולאומני לא פחות מרבים אחרים במרחב הזה. הדמוגרפיה וריבוי הילודה בקרב הלאומנים והדתיים הכריעה, והציבור שהעלה את רבין לשלטון ב-'92 כבר לא יהיה מסוגל לעשות זאת יותר. ואולי היה זה אך המשך טבעי לציונות עצמה, שיהודים חכמים הזהירו מפניה כבר מראשית ימיה. כך למשל הלורד רוטשילד כתב להרצל "אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים… ושתפעל על פי העיקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב כבר בתחילת המאה הקודמת שמדינה יהודית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

4. כעת, לאחר שנחשף כי הציבור הישראלי התמכר לכיבוש, על תומכי סיום הרודנות הצבאית בשטחים לסחוט את הלימון החמוץ הזה עד תומו ולעשות ממנו לימונדה. ההיסטוריה מלמדת כי עמים שנקלעו למערבולת של לאומנות דתית וטירוף מדיני לא יצאו ממנה, אלא לאחר שהתרסקו על קרקע המציאות הקשה. כדי לקרב את הדמוקרטיה יש להחיש את אותה התרסקות, ונקווה שתהיה זו התרסקות כלכלית בלבד ולא שפיכות דמים כללית. המאבק על דעת הקהל העולמית כעת הינו קל יותר. הפתרון המסתמן הוא של מדינה אחת. נתניהו עצמו התנער מפתרון שתי המדינות. הוא אומנם חזר בו, בבהלה או במרמה, לאחר שהבין את ההשלכות של דבריו, אך צריך להאמין שבבירות העולם יושבים שוטים גמורים אם חושבים שמישהו מהם קונה עוד תכסיס משומש מהקוסם מוכר הרהיטים והאשליות. השקרים שלו עובדים רק על הציבור הישראלי. זה הזמן להגביר את הלחץ ולהחריף את החיכוך עם הרודנות. זו העת לקרוא להחרמה ולסנקציות. יש לשקול את פירוק הרשות הפלסטינית, שיותר משהיא מועילה לפלסטינים היא משרתת את הרודנות הצבאית. איש השמאל הישראלי צריך להודות ביושר כי אין לו את הכוח. רק העולם יגאל את הפלסטינים מישראל, ואולי גם את ישראל מעצמה. זוהי משימתו של הדמוקרט כעת.

(צ'ארלס ארתור ג'יימס)

א. היה רע לתפארת. כשפנדורה פתחה את השק שלה, שהכיל את כל הרעות בעולם, התקווה נשארה מאחור. הפרשנים היוונים נחלקו בדעתם האם המשמעות היא שהתקווה מיועדת לנחם אותנו על האסונות, או שהיא סוג ערמומי במיוחד של רוע, שנשאר שם רק כדי לדפוק אותנו עוד קצת.

היתה תקווה בבחירות האלה, ולכן התבוסה היתה קשה כל כך. בסופו של דבר, לא השתנה הרבה: הגוש של העבודה + התנועה המגונה + מרצ + הרשימות הפלסטיניות הגיע אחרי בחירות 2013 ל-38 (15 + 6 + 6 + 11) מנדטים. אם נוסיף את קדימה של שאול מופז, שנוטים בצדק לשכוח אותה, הוא עמד על 40. כעת הוא עומד על 42 (24 + 5 + 13). הגוש של הימין המובהק (הליכוד, ישראל ביתנו, האחים היהודים) עמד ב-2013 על 43 מנדטטים (31 לליכוד וישראל ביתנו, 12 לאחים היהודים); עכשיו הוא עומד על 44 (30 לליכוד, 6 לישראל ביתנו, 8 לאחים היהודים.) כלומר, גוש השמאל העלה את כוחו בשניים עד ארבעה מנדטים וגוש הימין – במנדט אחד.

אבל זה ניתוח שכלתני קר, שמתעלם מהעובדה שהמטרה – החלפת השלטון – לא הושגה, ובעת שהיא נראתה קרובה עד כדי תעתוע. אז כן, זו לא שואת זומבים, אבל בהחלט היה רע לתפארת. במיוחד ביממה שבה לא היה ברור אם מרצ עוברת את אחוז החסימה או לא – בהחלט היה סיכוי שקולות החיילים יורידו אותה למטה.

ב. לשקול את ביטול פרסום הסקרים. בכלל. הם לא מדויקים, אף פעם. לא הם ולא המדגמים. הם משמשים למניפולציית בחירות: בעיקר הם מיועדים לשכנע אנשים שעדיף להם שלא להצביע למפלגה מסוימת כי על פי הסקרים לא בטוח שהוא תשרוד. מאחר וסקרים טועים בעקביות בתשעה עד עשרה מנדטים – לעתים יותר – צריך לשקול ברצינות לאסור על הפרסום שלהם. המפלגות יכולות להשתמש בהן, אבל הם פוגעים פגיעה של ממש בדמוקרטיה. שמינה צמח תמצא לעצמה עבודה אמיתית.

ג. הבועות האישיות שלנו. בשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת של אנשים מתבצע באמצעות המדיה החברתית. בשונה מהמדיה הישנה, את המדיה החדשה אפשר להתאים בקלות למה שאנחנו רוצים לשמוע. מחקר שנעשה לאחר הטבח בעזה בקיץ, הצביע על כך שקוראי טוויטר מקבלים לא רק דעות אחרות, אלא גם עובדות אחרות: יש חלוקה מובהקת בין המידע שמופץ בין תומכי זכויות אדם ובין תומכי ישראל.

כמובן, כפי שציין גם המחקר ההוא, המדיה המסורתית יוצרת סוג של בועה משלה סביב אזרחי ישראל: היא כמעט לא מאפשרת למידע שמבקר את המוסד הישראלי המרכזי – הצבא – לחדור את הבועה. אם יש משהו שהבחירות האחרונות צריך ללמד אותנו הוא להיות ספקני מאד באשר לכך שהמידע שהגיע אלינו הגיע גם אל מי שנמצא מחוץ לבועה שלנו. לעתים קרובות, הספין של מערכות תעמולה הגיע אליהם קודם. וישראל, צריך לציין, מגיעה לשיאים בתחום שספק אם נראו מאז קריסת הגוש הקומוניסטי, ובניגוד לגוש ההוא בשנותיו האחרונות, האזרחים הישראלים עדיין מאמינים למערכת התעמולה הרשמית שלהם.

מה זה אומר? שמי שחושב שקמפיין בפייסבוק או טוויטר אומר משהו, משלה את עצמו. אתה מקבל היזון חוזר מאנשים שחושבים כמוך. האנשים שלא חושבים כמוך בדרך כלל לא שם.

ד. הכהניסט מרחוב בלפור. ביומיים שקדמו לבחירות, וביום הבחירות עצמו, השיל נתניהו כל שריד של ממלכתיות. האיש הזה הוא ראש הממשלה, ועדיין ביום הבחירות הוא הוציא סרטונים היסטריים על כך שאזרחים פלסטינים מובלים לקלפיות באוטובוסים על ידי "עמותות זרות." מאוחר יותר, הוא הוציא סרטון ביזארי עוד יותר שהאשים את ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט ג'ובראן – האם תוכלו, ילדים, לומר לאיזו קבוצה אתנית הוא משתייך? – בכך שהוא מנסה לסתום לו את הפה, לאחר שזה פסל נסיון של נתניהו לעקוף את חוקי התעמולה על ידי כינוס "מסיבת עיתונאים" ביום הבחירות. נתניהו, נזכיר, נמנע במשך יותר משנתיים ממסיבת עיתונאים מול עיתונאים ישראלים. פתאום היה דחוף לו.

ג'פרי גולדברג כתב שנתניהו משתמש ב"אסטרטגיה הדרומית," הטקטיקה של הרפובליקנים – מפלגת האם של נתניהו – למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. הוא הזכיר את לי אטווטר, האסטרטג של ג'ורג' בוש האב. אטווטר, שעל ערש דווי ביקש מחילה, לא התקרב בכלל לטריטוריה של נתניהו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה לעשות תרגיל כמו זה של נתניהו, שהכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עולה על טיל, לא נבחר לראשות הממשלה.

התרגיל הזה היה צריך לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. אופוזיציה רצינית היתה מכריזה על מצב חירום, ומודיעה שהיא עושה הכל כדי למנוע מנתניהו ממשלה – גוש חוסם עד בחירות חוזרות. היא היתה מודיעה למפלגות החרדיות ולמתנדנדי המרכז שאת האיש הזה חייבים להעיף, ושמה שהוא מציע להן – הן תצענה פי שתיים. כן, זה היה יוצר משבר חוקתי; מצוין. הצהרות כמו אלו של נתניהו מצריכות משבר חוקתי. בלי יותר מדי מאמץ, לדעתי, היה אפשר להפעיל לחץ על הנשיא, שהוא דמוקרט של ממש, להטיל את הרכבת הממשלה על מי שלא יפסול חלק מרכזי של האוכלוסיה.

וזה לא קרה, כמובן. יום אחרי הבחירות, אחרי שהרשימה המשותפת הפכה למפלגה השלישית בגודלה, חזרו להתעלם ממנה. מרצ הסתחררה – אני חושב שהיא עדיין מסתחררת – ולבקש מהרצוג או לבני להיות אופוזיציה לוחמת זה באמת קצת מוגזם. הם לא יודעים איך. הם ודאי לא מזהים זמן שבירת כלים.

אגב, בתוך כל רעש הבחירות, נתניהו הודיע שהוא נסוג מהסכמתו לשתי מדינות. אוקיי, יקירי, מה עכשיו? אין שתי מדינות. או שתכיר במדינה אחת, או שהרגע הודית שישראל היא מדינת אפרטהייד דה פאקטו. וזו נקודה שהאופוזיציה צריכה ללחוץ עליה שוב ושוב, וכן, תוך גיוס סיוע זר. וכמה שיותר ממנו.

כי, אחרי הכל, מדינת אפרטהייד היא לא עניינם של היהודים בישראל. היא עניינם, קודם כל, של האנשים שנשלטים על ידה. ומדינות אפרטהייד חייבות לעבור מן העולם.

ה. קדימה לדיסידנטיות: נהוג עכשיו לומר שעל השמאל להבין שהרוב היהודי בישראל לא תומך בו, להכיר בכך ולבטל את עצמו.

שיילך הרוב היהודי לבצע בעצמו מעשה מגונה עם קקטוס.

כן, עברנו בחירות. בחירות משמען שהמנצח מקבל סמכויות פורמליות לנהל את המדינה. אין משמען שהמנוצח מבטל את האידיאולוגיה שלו ונעלם, או מקבל בהכנעה את תפיסות היסוד של המנצח. הרעיון הארסי הזה משמעו קול אחד, איש אחד, פעם אחת.

ומאחר ובבחירות 2015 ראש הממשלה הופיע בכנס אחד עם ברוך מרזל, ואחר כך הודיע שלא תהיה מדינה פלסטינית, ואחר כך הודיע שעצם הצבעתם של אזרחים פלסטינים היא סכנה, ובסוף כל זה גם צפוי להיות ראש ממשלה – אז הכוחות הדמוקרטיים בישראל צריכים להתאחד. והם צריכים להבהיר שהם לא ישחקו יפה. שהם יילכו על הקצה. שהם ינצלו כל זכות שיש להם, עד קו גבול השבירה.

וזה אומר שאף אחד מהכוחות הדמוקרטיים לא חובר לממשלה הזו. אין יותר עלי תאנה. לא יודע איך אפשר יהיה לגמול את ציפי לבני, אבל נצטרך להתאמץ. זה אומר שמבהירים לכולם שמי שמשתתף בממשלת נתניהו הוא לא לגיטימי, מוקצה, ושהוא יקבל יחס כזה. וכן, שאנחנו לגמרי לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בבית. מי שיצטרף לממשלת נתניהו, יצטרך תוך כמה זמן סיוע משפטי כדי לצאת לחו"ל.

כי המשמעות של משחק כאילו שום דבר לא השתנה היא קבלה של משטר האפרטהייד, הפנמה שלו, התרגלות אליו. וזה משהו שאסור להתרגל אליו. וכן, זה אומר שהפסיכים הבלתי מרוסנים של הימין היהודי ינסו תוך זמן מה להוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, כי אם יש משהו שהם לא מסוגלים לשאת הוא התנגדות. וזה יהיה, שוב, רע לתפארת, ועדיין יהיה טוב על המצב הנוכחי, של אפרטהייד בלתי מוצהר וטיהור אתני זוחל.

נתניהו הסיר השבוע כמה מסיכות מעל המשטר שבו אנחנו חיים. אסור לאפשר להשיב אותן למקומן.

ו. אין רע בלי טוב. השרלטן הפוליטי רונן שובל, שעשה יותר פליק-פלאקים פוליטיים בזמן קצר מציפי לבני – הוא היה אמור להיות בלשכת רה"מ, אחר כך היה בישראל ביתנו, אחר כך קפץ לבית היהודי – נשאר מחוץ לכנסת. 150,000 ₪ מהכסף שלו ושל פאפא שובל התאדו. מצוין.

אביחי בוארון יצטרך לרייר על מחנות השמדה מחוץ לכנסת, ואם אני מכיר את המפד"ל, תוך כמה זמן נפתלי בנט יצטרך להיאבק על המנהיגות שם. הם עורפים מנהיגים בדיוק כמו העבודה.

אלי ישי יצא מחיינו, ולא ברור איך יחזור; למרות החיבוק של נתניהו, המרזלים לא נכנסו לכנסת. התערבתי שהם יעברו הפעם. שמחתי להתבדות.

רות "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" קלדרון חלפה מחיינו הפוליטיים. "יש עתיד" איבדה 40% מכוחה. הצדקן הידוע אלעזר "שומר הפרטיות" שטרן יצטרך לצחצח את קורות החיים.

יוסי יונה בכנסת, וזה כבר טוב.

ומרצ, שעברה טלטלה חדה, תצטרך להחליט מה היא עושה כדי לא לחזור אליו. רע לא יצא מזה.

ועוד דבר אחד: זוכרים איך העלון של נתניהו יילל, על פי פקודתו, שהשמאל מעז להשתמש ביועצים אסטרטגיים זרים? אז תראו, הפתעה. עוד מישהו משתמש בהם. (תודה לטל שניידר על ההפניה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במאבק על השרדותו, נתניהו מפליג למחוזות לא ידועים של פנטזיה ושנאה

נפתח בווידוי: מערכת הבחירות הנוכחית לא קלה לי, משום שהיא מערערת את האמונה ארוכת השנים שלי, שבוויכוח בין לינקולן (”אפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן”) וגבלס (”אם חוזרים מספיק פעמים על שקר, הוא הופך לאמת”) ניצח הראשון. אם גבלס צדק, והוא ידע הרבה יותר על תקשורת מודרנית מאשר לינקולן, אז היכולת לקיים משטר דמוקרטי – שמבוסס על התפיסה שחבר המצביעים הוא בעיקרו רציונלי, יודע להבחין בין אמת ושקר, ושהוא יעניש את המשרתים הבוגדניים שמשקרים לו, בסיועה של עיתונות שתפקידה הוא אופוזיציוני במהותו – מוטלת בספק. אחרי הכל, אם הממשלה מסוגלת לשקר לאזרח וזה לא מסוגל להבחין בשקרים, הרעיון של הצבעה מושכלת הופך לחותמת גומי.

מהבחינה הזו, אין ספק שהעבריין הגרוע מכולם הוא יאיר לפיד: הוא מסוגל לומר שישה שקרים לפני ארוחת הבוקר, והתקשורת לא עומדת בקצב. כשיאיר לפיד מנסה לשמור על עצמו כפוליטיקאי בעל מעמד, הוא מוריד בדרך גרזן על יסודות התפיסה הדמוקרטית.

אבל השקרים של לפיד הם פעוטים ביחס לאלה של בנימין נתניהו. זה הציג בימים האחרונים, בראיון לג’רוזלם פוסט, הונאה בקנה מידה אורווליאני: הוא זייף את ההיסטוריה. נתניהו טען שההתנתקות התרחשה ב-2006, בימי קדימה, אחרי שהליכוד “איבד כוח.” המראיין לא תיקן אותו. במדינה נורמלית, הונאה כזו היתה צריכה לפתוח כל מהדורת חדשות עד שנתניהו היה מודיע על התפטרות.

עובדות: ההתנתקות התרחשה באוגוסט-ספטמבר 2005. הממשלה היתה ממשלת שרון. שר האוצר שלה היה בנימין נתניהו. הוא הצביע בעד ההתנתקות, בממשלה ובכנסת, ארבע פעמים. ב-26 באוקטובר 2004, כשהכנסת הצביעה על חוק ההתנתקות, ניסה נתניהו לארגן את מה שסילבן שלום כינה “פוטש בננה”: לארגן גוש של חברי כנסת מהליכוד שיצביע נגד החוק. הוא דרש משרון שייצא מאולם המליאה ויבוא לדבר איתו. שרון לא מצמץ: שהוא יבוא אלי, אמר. חיוור ומזיע, לשלשת עופות חזר אל המליאה והצביע בעד החוק כמו טטל’ה. 13 ח”כים מהליכוד הצביעו נגד החוק וחוקים אחרים; נתניהו הצביע בעד. ארבע חודשים לפני ההתנתקות, באפריל 2005, הוא מצהיר שהוא “מחויב להתנתקות.”

ל-13 הח”כים הללו, שהתקשורת – שהתמסרה במידה ניכרת לשרון; התקשורת הישראלית אוהבת את ראשי הממשלה שלה בעלי “קילר אינסטינקט” – כינתה שלא בצדק “המורדים,” דווקא היה קייס לא רע בכלל. הליכוד ערך משאל פנימי על ההתנתקות; שרון הובס. ה”מורדים” יכלו לומר, בצדק מוחלט, שהם ייצגו את מפלגתם, שהמורדים האמיתיים הם חברי הליכוד שהצביעו עם שרון בעד ההתנתקות. אם לנתניהו היה אומץ, הוא היה יכול להפיל את ההתנתקות בקלות, ולהשתלט על הליכוד.

אבל, בסופו של דבר, נתניהו הוא לשלשת עופות. הוא פחד. רק פעם אחת, ב-1993, הוא התמודד מול מועמד רציני על ראשות הליכוד: דוד לוי. אז, הפיץ נתניהו את הבדותה על “גורמים מהעולם התחתון” שמחזיקים עליו קלטת. כולם הבינו למי הוא רומז, והנצחון היה קל. נתניהו לא העז להתמודד מול שרון, לא ב-2003, לא בשנות ההתנתקות 2004-2005, והוא קיבל את הליכוד כפרי בשל אחרי ששרון נטש והקים את קדימה. זה, אגב, קרה בנובמבר 2005, חודשיים אחרי ההתנתקות וחודשיים לפני ששרון קרס. מאז, נתניהו התמודד רק מול מועמדי קש כמו סילבן שלום ומשה פייגלין. נתניהו, שהבין שלא תהיה לו תקומה בקרב הבסיס שלו – המתנחלים ואנשי הכספים שלהם – אם הוא ישב בממשלת ההתנתקות, פרש ממנה, אבל עשה זאת שבוע בלבד לפני ההתנתקות. לא לפני שכשר אוצר, הוא מימן אותה. בנובמבר 2005, אחרי ששרון פרש, נתניהו אמר עליו דברים איומים: “מה זה חשוב אם לדיקטטור יש חיוך כזה או חוש הומור אחר, אם הוא מוביל אותך לרודנות, לשחיתות ולסכנה לבטחון?”

נתניהו לא העז לומר את הדברים האלה כל זמן ששרון הוביל את הליכוד. היה להם מחיר. רק כששרון הפך ליריב פוליטי מובהק, בראש מפלגה אחרת, כלומר רק כאשר לא היה לו מה להפסיד עוד, העז נתניהו לומר ששרון הוא דיקטטור. כל זמן ששרון היה דיקטטור אבל עמד גם בראש הליכוד, נתניהו נמנע מלומר דברים כאלה.

חודשיים אחר כך, כששרון יתמוטט, יודיע נתניהו שהוא “היורש האמיתי” של האיש שלפני חודשיים הוגדר על ידיו כדיקטטור ומושחת. באותו הראיון, אגב, הוא יטען שהוא אף פעם לא התנגד לנסיגה מעזה בפני עצמה: “עזיבת עזה איננה טעות עקרונית, ומעולם לא אמרתי זאת, אמרתי שחשוב איך אתה עוזב, כך שתוכל לעזוב ועדיין לומר שקיבלת משהו, כדי שהחמאס לא יוכל להכריז על נצחון.” וואלה.

בראיון הזה, מעלה נתניהו סיפור מעניין: הוא טוען שהוא פגש בזחל הפיקוד של האלוף שרון במלחמת יום הכיפורים את שרון ואת אהוד ברק, “שלושה ראשי ממשלה עתידיים ואיש לא ידע זאת.” הטענה הזו חשובה לנתניהו כדי להכריז על עצמו כיורשו של שרון – אבל, אפעס, כמו הרבה סיפורים אחרים שלו, היא לא היתה ולא נבראה. בן כספית ערך על זה תחקיר קטן זמן קצר לאחר שנתניהו חזר על הצ’יזבט הזה בשידור אצל… יאיר לפיד (להיסטוריה יש חוש הומור לא רע, כמסתבר.) ברק לא זוכר את הפגישה; את שרון, כמובן, כבר אי אפשר לשאול; העד שנתניהו מתעקש שזוכר אותו לא זוכר אותו שם; ומקורביו של שרון מגיבים בגיחוך לאפשרות שאיזה סגן ייכנס לזחל של אלוף ושמישהו ישים אליו לב.

לנתניהו, צריך להזכיר, יש היסטוריה של פנטזיונריות. הסיפור המובהק מכולם הוא הצורה שבה השתפך נתניהו בהלוויה של רחבעם זאבי, לאחר סיכולו הממוקד של האחרון, על כמה שהוא אהב את זאבי בתור שר. זאבי מעולם לא היה שר בממשלת נתניהו. מקרה אחר הוא הסיפור המשונה של נתניהו, בראיון לידיעות אחרונות, שהוא ראה חיילים בריטים בירושלים. אחר כך נתניהו יכחיש ועורך בידיעות אחרונות יאמר שהיתה פה טעות – אבל העורך הזה הוא ניר חפץ, לימים בכיר בלשכת נתניהו וכיום אחד מיועצי התקשורת שלו, כך שצריך לקחת את ההכחשה הזו בזהירות. יתר על כן, לא ברור איך צצו חיילים בריטים בסיפור אם נתניהו לא שם אותם שם.

אבל מעבר לפנטזיונריות, מעבר לבדיה מחדש של ההיסטוריה באופן שהיה מחסל כל מועמד במדינה מערבית, צריך להזכיר שנתניהו הוא קודם כל מפיץ שנאה. בפוסט היסטרי מהרגיל שכתב בפייסבוק שלו בסוף השבוע, כותב נתניהו ש”

שלטון הימין בסכנה. גורמי שמאל ותקשורת בארץ ובחו"ל חברו יחד כדי להעלות את ציפי ובוז'י לשלטון באופן לא לגיטימי, תוך שימוש בהשמצות מבית ובכספים מחו"ל בהיקף חסר תקדים.

מטרתם לפתוח פער במנדטים בין הליכוד בראשותי לבין השמאל בראשות ציפי ובוז'י. הדרך היחידה להבטיח שיכשלו הוא לסגור את הפער בימים שנותרו עד הבחירות. למצביעי המחנה הלאומי אין פריבילגיה להצביע למפלגות אחרות. חייבים להצביע מח"ל. ניצחון הליכוד הוא התשובה המוחצת והיחידה לתחבולות השמאל. […] מוזס וקבוצת ידיעות פועלים בשיתוף פעולה מלא ובתיאום עם ראשי מפלגת "העבודה". ציפי לבני עצמה הודתה באירוע פומבי שהתקיים החודש כי שוחחה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס בטרם קידמה את הצעת החוק לסתימת הפיות נגד "ישראל היום" בוועדת השרים לענייני חקיקה. […] העמותות הללו פועלות כדי לעודד את אחוזי ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית ובקרב מצביעי השמאל ,לרבות גם באמצעות קמפיין שטח שעובר מבית לבית בשבועות האחרונים.”

ההדגשות שלי. וואו. נתניהו מגדיר פעולה שגרתית של יריבים פוליטיים – הם רוצים לפתוח פער במנדטים! הם מעודדים אחוזי הצבעה! – כפעולות לא לגיטימיות. המשמעות הברורה של הדברים היא שאם הפעולות הללו יצליחו, הרי שנצחון של השמאל הוא לא נצחון לגיטימי. מה מתכוון נתניהו לעשות בנושא? לא ברור, אבל הוא שומט את הקרקע מתחת לתפיסה הדמוקרטית: במערכת בחירות אתה משכנע אנשים לצאת ולהצביע, ולא סתם לצאת ולהצביע אלא לצאת ולהצביע עבורך. פתאום, זה לא לגיטימי.

פתאום, פגישה בין שרה ובין מו”ל על חוק ביחס לעיתון בעייתי מאד, שממומן אגב על ידי מיליארדר זר, היא בפני עצמה לא לגיטימית. עצם הפגישה לא לגיטימי – נתניהו לא יכול לטעון שלבני ביצעה איזושהי עסקה אפלה, כי זה יצריך ראיות. עצם הפגישה היא לא לגיטימית. הוא באמת חשב שנשכח שהוא סירב למסור מידע על הפגישות בינו ובין שלדון אדלסון? הוא באמת רוצה לפתוח את התיק של תרומות מחו”ל? כי לנתניהו לא היה תורם ישראלי אחד בפריימריז האחרונים. אף לא אחד. כולם היו אזרחים זרים.

יש עוד נקודה שיש להתעכב עליה, וכבר עשיתי את זה: שנתניהו שולל את הלגיטימיות של זכות ההצבעה של 20% מאזרחי המדינה. בכך, הוא מלבה במכוון מדנים בין יהודים ופלסטינים, בתקווה שאולי שנאה תקושש לו כמה קולות.

זה ראש הממשלה שיבקש מחרתיים את תמיכתם: פנטזיונר עם קשר בעייתי למציאות, שמוליך שולל את הציבור ללא היסוס, ושבונה את עצמו מזה שני עשורים על הפצת שנאה. ביום שלישי, אנחנו שולחים אותו לחפש ג’וב חדש, רצוי בארה”ב. ביום שלישי, אנחנו משחררים את הדמוקרטיה הישראלית מאחד האיומים הגדולים ביותר עליה, מנהיג שלשם שרידותו שולל את עצם הלגיטימיות של ההליך הדמוקרטי, שלא מבין את מה שהבין כבר אפלטון: שהרודנות מאיימת קודם כל הרודן ובני משפחתו, כי אין דרך להפטר מרודנות אלא על ידי הפטרות מהרודן או כל מי שיכול לטעון לכסאו. ביום שלישי, אנחנו מוכיחים את עליונות הדמוקרטיה ומחליפים את השלטון בדרכי שלום – כל זמן שזו עדיין אופציה, כי לכו תדעו איך תיראה ישראל אחרי עוד קדנציה של נתניהו, אדם שכבר הוכיח שהוא מחויב רק לשרידותו ולתורמיו הזרים.

ביום שלישי, אנחנו מצביעים לאחת משתי המפלגות שידוע שלא תכנס לקואליציה עם נתניהו: מרצ או הרשימה המשותפת. ואם אנחנו רוצים מפלגה שגם תוכל להיות שותפה לקואליציה, יש לנו רק ברירה אחת: מרצ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הקריקטורה של שר החוץ חייבת לעוף לערימת האשפה של ההיסטוריה

אני לא יודע מה יש בסקרים שקורא אביגדור ליברמן, אבל כנראה שהוא מבין מהם שב-17 במארס, זמנו תם. אם לפני כמה חודשים, הפרשנים חסרי הזכרון שלנו (שלום, סימה קדמון!) התחרו באמירה כמה האיש הזה מתון ושקול בעצם, הרי שבשבועות האחרונים ליברמן החריף את הרטוריקה שלו לרמות שאפילו הכהניסטים – אליהם השתייך בצעירותו – לא מגיעים אליהם. לפני כעשרה ימים, הוא הפטיר “בינתיים” כשראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, אמר שהוא אזרח ישראלי; ואתמול הוא אמר למאקו, בהתייחסות ישירה לאזרחי ישראל הפלסטינים, ש”מי שנגדנו, אין מה לעשות – צריך להרים גרזן ולהוריד לו את הראש.” במחי אמירה אחת, העמיד שר החוץ של ישראל את המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון במעמדה של דאע”ש.

זו אמירה שהחסד היחיד שאפשר לעשות עמה הוא לומר שמי שאמר אותה איננו שפוי. אבל האיש הלא שפוי הזה משמש כשר החוץ של מדינת ישראל, עם הפסקה קצרה, כבר שש שנים. הוא נחשב לשחקן בכיר בפוליטיקה שלנו. ההתפרצות הזו, שהיתה צריכה לפתוח מהדורות חדשות, כמעט לא מושכת תשומת לב. נו, אומרים אנשים ומושכים בכתפיהם, זה ליברמן. הוא צריך לקושש קולות מהקהל שלו.

נניח עכשיו לפחד, המוצדק ככל הנראה, מכך שיש אלקטורט ישראלי שדווקא היה רוצה לראות את ישראל מתנהלת כמו דאע”ש. העובדה ששר החוץ יכול לומר דברים כאלה, ושהם מתקבלים באדישות, מעידים לאיפה התדרדרנו בשש השנים האחרונות. אפשר לסמוך על ראש הממשלה לשלשת עופות שלא יצא נגד שר החוץ שלו; לכל היותר, כהרגלו, יסתפק באמירה חיוורת על כך שעמדת שר החוץ לא מייצגת את הממשלה.

אנחנו יודעים שהימין היהודי פירומני. בסוף השבוע האחרון הבהיר נתניהו שהוא לא מתיימר אפילו להעמיד פנים שהוא ראש הממשלה של האזרחים הפלסטינים. אנחנו גם מורגלים באמירות של ליברמן, מהאיום להפציץ את סכר אסואן ועד לקריאה להוציא להורג את חברי הכנסת הפלסטינים. התרגלנו לכך שמדי מערכת בחירות, ליברמן שב ומפיץ שנאה כלפי האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית. וזו בדיוק הבעיה: שהתרגלנו. התרגלנו לכך שפירומן מופקר משמש כשר החוץ. התרגלנו לכך שאנשים כמוהו נחשבים ללגיטימיים.

אסור להתייחס לאמירות כאלה כאילו הן חלק מהמשחק, כי אז הן הופכות לחלק מהמשחק. אסור להתייחס לליברמן, הבריון המורשע והאפס המאופס שאפילו תומכיו לא יכולים להצביע ולו על הישג אחד מ-15 שנותיו בפוליטיקה, כאל שחקן לגיטימי. מפלגות שדמותה הדמוקרטית של ישראל, מה שנשאר ממנה, חשובה להם, צריכות להבהיר שהן לא תתמוכנה בממשלה שבה יכהן האיש שמאיים בגרזן על 20% מתושבי המדינה בתפקיד כלשהו.

אנחנו, מצידנו, צריכים לשכנע כמה שיותר אנשים לצאת לקלפי, כדי שב-17 במארס נערוף את ישראל ביתנו ונשלח את ליברמן לעבוד אצל איזה אוליגרך. ליברמן יודע שזה עומד לקרות; זו הסיבה שהוא מחריף את הרטוריקה. עכשיו צריך לגרום לזה לקרות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

“ישראל היום” מקונן על קנוניה מסוכנת שמטרתה להוציא אנשים לקלפיות. הבעיה היא שכאן, הוא שופר מדויק של ראש הממשלה

השופר של לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום” (מוטו: העיתון היחיד בישראל שיכול לומר שלא הוכח שהוא תעמולת בחירות אסורה) פרסם הבוקר (א’) ידיעה מרעישה. על פי מקורותיו האמריקניים של העיתון, ה-Free Washington Beacon, “מסמכים חדשים מראים עד כמה מעורב ממשל אובאמה בניסיונות להשפיע על הבחירות בישראל ולהביא להחלפת השלטון באמצעות עידוד בעלי זכות הצבעה במגזר הערבי ובגוש השמאל להגיע לקלפיות, להצביע ולהשפיע.”

אממה, מי שהמשיך לקרוא את הידיעה של “ישראל היום” לא מצא שם שום זכר לממשל אובמה. הוא מדבר על עמותה פרטית בשם “עמנו” שפועלת, אליבא דישראל היום, “להעלאת אחוז המצביעים, בעיקר במגזר הערבי ובקרב מצביעי השמאל.” בטאון הלשכה דיווח בנשימה עצורה כי התרומות לשם כך נאספות לא רק מיהודים, אלא גם מלא יהודים (!).

טוב, לא היתה ברירה אלא למצוא את הסיפור של הוושינגטון פרי ביקון, אבל לפני זה החלטתי לברר מי אלה בכלל. חיפוש מהיר בגוגל גילה שמדובר בבטאון שמרני. העורך שלו הוא מייקל גולדפרב. השם צלצל מוכר: אה, כן, ניאו-שמרן שהיה פעם הדובר של ג’ון מק’קיין ושטען בלי שום הוכחה במהלך הקמפיין של 2008 שאובמה הוא אנטישמי. מסתבר שלפני שהעלה את ההאשמה הזו, עיקר תהילתו של גולדפרב היתה על הטענה שבלוגרים ליברלים משחקים מבוכים ודרקונים. איכס. כך, אגב, נראה העמוד הראשי של האתר כשביקרתי בו. זה המקור של “ישראל היום”? הגיוני.

אבל כשאתה נכנס לידיעה עצמה, אבוי, אין שם זכר לממשל אובמה. רק לקבוצה של פעילים ותורמים אמריקאים שרוצים להוציא לקלפיות שלוש קבוצות: ערבים ישראלים, חילונים צעירים, וחילונים עניים. “גוש השמאל” של “ישראל היום” לא מוזכר שם. מה שאתה כן מוצא הוא קישור לתיאוריית הקונספירציה שממנה נאלץ הליכוד לסגת לאחרונה בבושת פנים, כביכול יש קשר בין V15 ובין מפלגות השמאל. אתם זוכרים – אותה קונספירציה ש”ישראל היום” פמפם בכל הכוח, כשהוא נותן לה את הכותרת של הליכוד, “פרשת העמותות 2.”

ומה, על פי הטענות של “ישראל היום” (שאינן מגובות אפילו על פי המקור השמרני שלו), ניסו הקושרים האפלים של ממשל אובמה לעשות? ובכן, הם ניסו… לשכנע אזרחים לנצל את זכותם האזרחית ולהצביע. כלומר, עצם הרעיון שפעם נחשב למינימום של אזרחות – ללכת להצביע – נחשב בבטאון של נתניהו לפעולה חתרנית.

וזאת, כמובן, כי חלק ניכר מהמצביעים הללו אינם יהודים. בדיוק כמו חלק מהתורמים, כפי שהקפידו לציין ב”ישראל היום.” העיתון משמיע שריקת כלבים לבוחריו: הזרים החיים בינינו חורשים רעה. הם זוממים לנצל את זכויותיהם הבלתי ממומשות. ואתה, יהודי טוב? אתה, מי שאיננו נמנה על הערב-רב? האם אתה כבר ניצלת את זכות ההצבעה שלך? האם כבר ניטרלת בקול שלך את קולו של הזר? האם הצבעת נכון, כלומר לראש הממשלה?

במדינה דמוקרטית נורמלית, פרוייקט של שכנוע אנשים לצאת ולהצביע הוא דבר שאין עליו כל מחלוקת. זו זכות בסיסית, אם לא חובה בסיסית, של האזרח. בישראל כפי שהיא מתוארת על ידי שלוחיו של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, מצד שני, זו פעולה זדונית – והיא מתוארת כפי שהיתה מתוארת הפעולה הזו על ידי עיתון לבן בימי הדמים של ג’ים קראו, כשפעילים ליברלים לבנים היו יורדים דרומה, ולעתים משלמים בחייהם, כדי לשכנע את השחורים שם להסתכן ולהצביע. מבחינת “ישראל היום” והאיש שמממן אותו, הצבעה נגד נתניהו היא לא פעולה דמוקרטית; היא פעולה אנטי-דמוקרטית. העיתון הזה, כפי שמציינים ב”עין השביעית” פעם אחר פעם, אפילו לא סוקר את הפלסטינים הישראלים ומציג דרך קבע סקרים שנערכו בקרב היהודים בישראל כאילו נערכו בציבור הישראלי הכללי. מה שנתפס כתקווה בקרב הפלסטינים הישראלים, הסיכוי להגדיל משמעותית הפעם את אחוז ההצבעה בקרב הפלסטינים הישראלים כדי לנסות סוף-סוף להעניק ל-20% מתושבי המדינה גישה להשפעה ולכוח, נתפס אצל שכירי העט של אדלסון כסכנה של ממש. אלה אותם האנשים עצמם שיאמרו לכם באותה הנשימה שהבעיה עם אזרחי ישראל הפלסטינים היא שהם לא מנסים להשתלב במדינה.

ומילא “ישראל היום,” שאין אדם חושב שמתייחס אליו ברצינות: עמדה דומה הובעה על ידי ראש הממשלה עצמו. לפני כעשרה ימים, טען נתניהו שהתקשורת “מנסה להפיל את ממשלת הליכוד בראשותי.”

לא, מר לשלשת עופות, לא. לא מנסים “להפיל” את הממשלה שלך: מנסים להחליף אותה. זוכר את השיעור הבסיסי ההוא על דמוקרטיה? שהיתרון העיקרי שלה הוא שהיא מאפשרת חילופי שלטון ללא שפיכות דמים? זה מה שמנסים לעשות פה. וכשאתה והעיתון של השוגר דדי שלך מתייחסים לאפשרות שאזרחים ינצלו את זכותם להצביע כאל מזימה, ואל חילופי שלטון כאל “הפלת” שלטון, אתם מבהירים עד כמה אתם רציניים בטענה שלכם שישראל היא מדינה דמוקרטית.

אחרי הכל, השוגר דדי של שניכם כבר אמר שלא כתוב בשום מקום בתנ”ך שישראל צריכה להיות דמוקרטית. זה בסדר: ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב חדש אצל שלדון.

ועוד דבר אחד: אם למישהו היה ספק, אז הפלסטינים הישראלים לא קיימים כאופציה אפילו במשחק הבחירות של “ישראל היום.” 20% מהאוכלוסיה התפוגגה. יש בישראל רק יהודים שמתלבטים בשאלה האם הם יותר יהודים או יותר ישראלים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ראיון עם ח"כ מיכל רוזין

בשבוע שעבר נפגשתי לראיון קצר עם חברת הכנסת מיכל רוזין, מקום רביעי ברשימת מרצ לכנסת ה-20. רוזין היא אחת מחברות הכנסת היותר יעילות של מרצ, אולי היותר יעילות בכלל, אבל מהיותר נחבאות מעיני התקשורת. בקרב מצביעי מרצ, עם זאת, יש לרוזין לגיונות של מעריצים, מה שהוביל אותה להצלחה ניכרת בפריימריז. מטבע הדברים, או צוק העתים, הראיון היה פוליטי במהותו.

ספרי לנו על עצמך. מי את, איפה גדלת?

"גדלתי ברמת גן, בשכונת מעמד ביניים הכי קלאסית של פעם: רוב האנשים עסקו במקצועות חופשיים. זו היתה שכונה – בית מגורים משותף, שכנים שמכירים זה את זה, ילדים שנכנסים לקחת סוכר, שעושים קיטנה משותפת בבית. הכי חיים של ישראל בשנות ה-70-80.

מה דחף אותך לפוליטיקה?

"אני חושבת שזה שני דברים. קודם כל, חוש צדק מאד גדול, האפליה והקיפוח תמיד עצבנו אותי, בין אם זה ילד בכיתה שנעשה לו עוול מצד ילדים אחרים או מורה שלא התנהגה כמו שחשבתי שראוי לפי אמות מידה של צדק. שזה כמובן מוביל לצורך לשנות וליצור חברה טובה יותר.

"מצד שני, תמיד עניינה אותי פוליטיקה, היחסים בין אוכלוסיה אחת לשניה, איך פועלות קבוצות הכוח בחברה ואיך האינטרסים עובדים ומה מקדפ מדיניות. מגיל מאד צעיר הייתי צופה בתשדירי תעמולה: אז זו היתה חוויה אמיתית, עם הגשש וספי ריבלין.

וכל הזמן התעניינתי: אז  מה הם אומרים, מה רוצה המפלגה הזו, מה המצע שלה בעניין הזה. זה תמיד עניין אותי, תמיד רציתי לחקור. למדתי הרבה על דתות שונות, הינדואיזם ובודהיזם ואיסלם ויהדות – השקעתי הרבה בלימודי יהדות, דווקא בגלל שלא זה בא לי מהבית.

"תמיד ראיתי פוליטיקה בכל דבר: ועד בניין, ועד כיתה בוודאי. אז למה לא להיות במקום שהכי משפיע, הכי משנה, ושם לעשות את השינוי? ואני חושבת שהתמזל מזלי כי אני חושבת שרוב האנשים מוצאים את עצמם צועקים על הטלוויזיה או הרדיו, ואני יכולה באמת לצעוק על נתניהו ובנט ולומר להם מה אני חושבת."

במובנים אמריקאיים, את מה שמכונה stealth candidate. את פועלת כמעט תמיד מתחת לפני השטח. לא שומעים אותך מוציאה הצהרות גדולות. ובכל זאת היתה לך הצלחה פנומנלית בפריימריז של מרצ. את סוגרת דברים בוועדות, לא מול מצלמות.

"אני חושבת שכדי להיות פרלמנטרית טובה, צריך כמה דברים. צריך להיות מאד חרוצים, ללמוד ולהכיר את החומר, לא רק ברמה שטחית ופופוליסטית. והדבר השני שנדרש מפוליטיקאי טוב זה יחסי אנוש טובים. כשיש לך יחסי אנוש טובים, אתה מצליח ליצור חיבורים מתוך פוליטיקה והסכמות עם אנשים שיש לך לפעמים תהום אידיאולוגית פעורה מולם, אבל אפשר למצוא את הדברים שבהם אפשר לשתף פעולה. אני חושבת שזה מפתח.

"אני חושבת שזכיתי להרבה מאד הערכה בכנסת כי נלחמתי על העקרונות שלי, עמדתי עליהם. אני לא מסכימה איתך שלא היו לי הצהרות גדולות: לא היה מי שדיבר על נושא מבקשי המקלט כמו שאני דיברתי. גם בנושאים אחרים לא ברחתי: דיברתי על הנושא המדיני, על הנושא הכלכלי, דיברתי על זכויות אזרח.

"לצערי לא תמיד העשיה בכנסת מתרגמת להופעות בתקשורת, ואולי כי פעם אמר לי מישהו משפט חכם: יש כאלה שמוכרים את עצמם ואת מוכרת עשייה.' ואולי אני צריכה להשתפר גם בלמכור את עצמי.

אחת הטענות שאני שומע הרבה מאד, מהרבה כיוונים לאחרונה, היא שמרצ נמצאת על סף אחוז החסימה. יכול להיות שהיא לא תעבור אותו. אנחנו צריכים להצביע טקטית, או – לפי השואל – או לרשימה המשותפת, או לגבנ"צ כמו שמתחילים לקרוא לזה. ובתור מי שנמצאת בקצה, מה את אומרת על זה?

"אני זוכרת בדיוק את אותה התקופה, חודש לפני הבחירות בקמפיין הקודם, היינו על שלושה מנדטים, בחלק מהסקרים ירדנו לשניים. רביב דרוקר אמר שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה, והכפלנו את כוחנו והפתענו עם שישה מנדטים.

"אני שומעת את האמירות האלה שלוש פעמים ביום בפאנלים וחוגי בית; אני שומעת מאנשים שאומרים שהם מאמינים במרצ, אבל הפעם אצביע אסטרטגית כדי לחזק את בוז'י. אני חושבת שזה הולך ומתמסמס. אני שומעת את זה פחות ופחות. אנשים משתכנעים להצביע מרצ – גם הנשיא עזר לנו, בתגובה שלו לראש הממשלה בעניין הזה – כי מבינים שהמצג שמי שיקבל הכי הרבה מנדטים הוא שיהיה ראש הממשלה הוא מצג שווא.

"הדבר השני שהציבור מתחיל להבין, גם בעזרתנו, הוא שגם אם חס וחלילה לא יהיה מהפך, והרצוג לא ירכיב את הממשלה, אז הרצוג ישב עם ביבי באותה הממשלה. והציבור שלנו לא רוצה לראות ממשלת אחדות, לא רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו.

"בוז'י כבר היה שר הרווחה בממשלה כזו [ממשלת נתניהו ב-2009 – יצ"ג]. איזו תפיסת עולם אתה יכול לשנות בתוך ממשלת נתניהו, שלא רוצה תהליך מדיני, ולא רוצה לשנות את התפיסה הכלכלית שלו – הוא חושב שהיא הדבר הכי נכון בעולם? ועם ראש ממשלה נהנתן, שחי בקיסרות כש-700,000 עובדים קמים בבוקר וחוזרים הביתה מתחת לקו העוני; כשיש 900,000 ילדים עניים במדינת ישראל. אני חושבת שלשבת בממשלה כזו, זה לחטוא לרצון הבוחרים שבחרו בהרצוג.

"ולכן, מי שרוצה את הרצוג כראש ממשלה, הקול שלו למרצ הוא קול בכספת. כשהרצוג הולך לנשיא, הוא לא הולך רק עם המנדטים שלו; הוא הולך גם עם המנדטים של מרצ. מרצ היא היחידה שהמליצה על הרצוג לראשות הממשלה מראש. והנשיא יודע שמרצ הולכת עם הרצוג לממשלה.

"אבל אם לא תהיה אפשרות כזו, אם הרכבת הממשלה לא תוטל עליו, אנחנו לא נלך עם הרצוג לשבת עם נתניהו. ולכן הקול שלך יהיה בטוח בין אם הרצוג יהיה ראש ממשלה ובין אם הרצוג יילך עם נתניהו, שאז הקול שלך יישאר בשמאל. כשאני מסבירה את זה לאנשים, 99% משתכנעים."

למה מרצ הולכת על קמפיין שלילי הפעם? בדרך כלל יש לנו קמפיין חיובי.

"אני מזכירה לקוראים שדווקא התחלנו עם קמפיין חיובי, עם אותו ג'ינגל שחטפנו עליו רבות עם המסיבה. בסך הכל מה שרצינו עליו לומר הוא שמרצ רוצה להפיח בכם תקווה למדינה טובה יותר, לעתיד טוב יותר. מהר מאד ראינו שאנשים אומרים 'אתם הכי נהדרים, אנחנו אוהבים אתכם' – במהלך הקדנציה ראינו את המנדטים שלנו עולים לתשעה עד עשרה – 'אין כמו מרצ בעשיה, אתם הכי ירוקים, הכי שקופים, אנחנו יודעים עליכם הכל. בלב אנחנו אתכם, אבל צריכים לחשוב אסטרטגית, איך אני מייצר פה מהפך.'

"ואז הבנו שאנחנו צריכים בעצם להסביר לבוחרים שלנו משהו חשוב מאד. הבנו שמאחר ובוז'י וציפי מסרבים להצהיר שהם לא ישבו בממשלת נתניהו, שאנחנו צריכים לומר לבוחרים שלנו 'הקול שלך להרצוג יכול להעלות בסופו של דבר את נתניהו.' יש שם אנשים נהדרים. הרצוג כבר בפנים. לבני כבר בפנים. סתיו שפיר כבר בפנים, איתן כבל כבר בפנים. השאלה היא אם אתה מכניס את מקום 23-24-25 של העבודה, או את גבי לסקי, אבי דבוש ומוסי רז. זו השאלה.

"ובסופו של דבר, כשאתה שואל את הבוחרים של מרצ, אתה רואה שאנשים שמצביעים מרצ לא מתחרטים שהם הצביעו מרצ. הם לא מרגישים שרימו אותם, הם לא מרגישים שלקחו את הקול שלהם למקום לא נכון. הם מרגישים שהם קיבלו תמורה בעד האגרה.

היה רגע אחד, הגירוש של אנשי החמאס ללבנון.

"נכון. 1992-3. נכון. אבל אף את זה אף אחד לא זוכר, לא מעלים את זה מולי. קדימה קיבלה ב-2009 28 מנדטים, ובאו ב-2012 ובדקו איפה המנדטים של קדימה, והגיעו לכך שרק שישה מנדטים מהנסקרים אמרו שהם הצביעו קדימה. לאיפה נעלמו 22 מנדטים? אנשים התביישו לומר שהם הצביעו לקדימה."

זה קורה עכשיו גם עם יש עתיד.

"נכון. ומצביעי מרצ לא מתביישים. הם אומרים 'אני הצבעתי לכם, אתם נהדרים, אבל…' ואז עולה השאלה הטקטית. ואנחנו אומרים: אל תשנה את ההצבעה שלך. היא קול בטוח להרצוג כראש ממשלה וקול בטוח נגד ביבי."

הנה שאלה שמגיעה מקורא. מה קורה עם חוק ההתיישנות?

"איך שנכנסתי לכנסת פעלית לביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין בתוך המשפחה. אם בן משפחה פגע בילד או ילדה, קטינים, לא תהיה על זה התיישנות מפני שחולפות עשרות שנים לפני שבכלל מגיעים להכרה במה שקרה, להבנה של מה שקרה, לעבור טיפול כדי שבכלל תהיה מסוגל ללכת ולהתלונן. אני פעלתי לקדם את זה עוד בהיותי מנכ"לית של ארגוני הסיוע לתקיפה מינית.

"איך שנכנסתי לכנסת, הגשתי ארבע הצעות חוק שונות לביטול ההתיישנות, גם הפלילית וגם האזרחית, בעבירות מין בתוך המשפחה. למה ארבע הצעות חוק שונות? כי כל פעם שהגשתי הצעת חוק, הפרקליטות אמרה 'לא, זה יותר מדי.' נתתי להם את כל האופציות, כדי שלא יוכלו לומר 'לא תמכנו בהצעת החוק כי רצינו משהו קצת שונה.' אז הגשתי ארבע, רק תגידו באיזו אתם תומכים.

"זה אחד המאבקים החשובים ביותר. למיטב זכרוני רק לאחרונה התאבדה נפגעת גילוי עריות. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין עד כמה זו מגפה, עד כמה זה קיים, עד כמה זה נורא ואיום ואין מענה. עד כמה הילדות האלה גדלות בעולם ללא סיוע, שאין מענה עבורן חברתית. המדינה צריכה לקחת אחריות גם על האויב מבית, לא רק על האויב מחוץ. בעצם המדינה כשלה בהגנה על הילדה הזו. היא צריכה לקחת עליה אחריות; היא צריכה לפצות אותה.

"למשל, ביטוח לאומי לא מכיר בפגיעה שלך כסיבה לפצות או לשקם אותך. הוא מכיר בה רק אם יש לך מחלת נפש או דברים כאלה. משרד השיכון, למשל, לא נותן עזרה בשכירות. הם לא מכירים בפגיעה מינית כאחת האופציות. הלם קרב, למשל, כן; אבל פגיעה מינית לא.

למרות שזו לעתים קרובות אותה התופעה, PTSD.

"נכון. אני אמשיך ואלחם על ההתיישנות, ולצערי שרת המשפטים האחרונה לא קידמה את הנושא, וחסמה פגישות איתה, וחסמה נסיונות של ארגונים וחברות כנסת לקדם את זה, ואני רוצה שזה יקרה בכנסת הבאה.

שרת המשפטים המדוברת היא במקרה…

"ציפי לבני. כן."

למה להתעקש כל כך על זכויות הפליטים? מה דוחף אותך לשם? זה לא שהם אלקטורט. לאנשים האלה אין זכות הצבעה ולא תהיה להם זכות הצבעה. את מספר התומכים שלהם אפשר לכנס במסעדה קטנה את מחברות הכנסת היותר פעילות בנושא הפליטים. למה?

"כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. הרבה יותר קל להיות חברת כנסת פופולרית ואהובה שעוסקת באיפה הכסף, ביוקר הדיון, יוקר המזון, חינוך, והמון דברים חשובים אחרים שעסקתי גם בהם. הרבה יותר קשה לעסוק במקומות הכואבים, הקשים, שהם לא בקונסנסוס הרך, לא במקום הנעים, שבדרך כלל אתה זוכה לגידופים והשמצות, לעתים התעלמות…

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול. בין אם זה בכנסת בין זה ברחוב. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל בסופו של דבר יש אוכלוסיות מוחלשות שקולן לא נשמע. מבחינתי, להיות שם זו המשימה שלי. לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אעשה את זה.

"כולם מגיעים לכנסת עם כוונות טובות, אבל אם אתה לא עושה, ואתה לא משנה, למה אתה יושב שם? למה בחרו אותך?"

את עוסקת יחסית הרבה בקהילה הרפורמית. לישראלים, אתאיזם הרבה יותר מובן מיהדות רפורמית. איך הגעת לכיוון הזה?

"יש פה כמה דברים משולבים ביחד. אנסה קצת להפריד בין הדברים.

"קודם כל, אני מאד אוהבת להרגיש חלק מקהילה. רוב האנשים אוהבים להרגיש חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה. ולכן הצורך שלנו בתחושב שאנחנו חלק מהזהות היהודית והישראלית: חשוב לנו להיות חלק מזה. אני הרגשתי חסר, או רציתי להכיר יותר את היהדות שלי ולשאול את עצמי שאלות אמיתיות ממקום של ידע, ולכן הלכתי ללמוד יהדות, ולכן חקרתי.

"זה לא משהו שקיבלתי מהבית. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר. מלמדים אותנו תנ"ך, ובוחרים את הפרקים שבהם אנחנו כובשים ארצות ומשמידים עמים, ויש הרבה דברים חשובים יותר ללמד בתנ"ך שאותם אנחנו בכלל לא לומדים. כשהייתי בבית ספר הביאו רב, והמרחק היה כל כך גדול.

"אני רואה את זה אצל הילדים שלי, שכשרוצים להביא לפני חג מישהו שילמד על המנהגים, מביאים רב אורתודוקסי, עם הזקן והכובע, שיושב ומסביר להם על מנהגי החג ובעצם יוצר נתק אצלם בין מה שהם חווים בבית שלהם, בחיים שלהם, בין אם זה בית מסורתי או בית חילוני, ובין מה זו יהדות. ואז הבת שלי, שהיתה בת שבע, חוזרת מבית הספר ואומרת שהרב הסביר על הפרדת חלב ובשר, והיא אומרת לי 'הם, היהודים, מפרידים בין חלב ובשר.'

"אני, כמובן, נתתי לה מיד את הנאום של 'סליחה, אנחנו יהודים בדיוק כמוהם,' ושאנחנו לא מפרידים בין בשר וחלב, ומה היא תפיסת עולמי; אבל רוב ההורים מרגישים צורך להתנצל. 'נכון, אנחנו לא בדיוק שומרים כמוהם'. כלומר, הם גם יוצרים ריחוק מהיהדות ושלנו מעצמנו; אנחנו מתנצלים על משהו שעליו לא צריך להתנצל.

"הטענה שלי ביחס לכפיה הדתית היא שהחרדים והדתיים הלאומיים מייצרים עוד יותר ריחוק של האוכלוסיה החילונית מהיהדות, בכך שהם יוצרים דיכוטומיה שבה האידיאל הוא שמירת מצוות, ומי שפחות מזה לא מגשים איזשהו אידיאל. ובעיני, וזה אחד הדברים שעליהם נאבקתי בכנסת ובכלל זה מאבק נשות הכותל, הוא להיאבק על הזכות לבחור כיצד אני אהיה יהודיה. אני אבחר אם לאכול כשר או לא כשר, ואני אבחר כיצד להתחתן וכיצד לחגוג את הבר מצווה של ילדי, ואם לחגוג, ואם למול את ילדי – אני אבחר.

"למשל, אחת מחברות הכנסת של יש עתיד שאלה אותי 'מה לך ולנשות הכותל, מה לך ולתפילה'. ואני עניתי לי: סליחה? מי את שתגידי לי שאין לי משהו עם תפילה? אז מה אם אני לא מאמינה באלוהים? את לא תגידי לי מה היא היהדות שלי. התפיסה הזו מאד מקוממת ומכעיסה אותי, ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לבחור מהי היהדות שלו, את ההגדרה שלו מהי היהדות שלו, וכיצד הוא רואה את עצמו חלק ממנה. והתפיסה הזו כוללת רפורמים, קונסברטיבים ובוודאי גם חילונים."

מה את חושבת על הרשימה המשותפת? האם אנחנו צריכים להציע להם להשתתף בקואליציה? כי אני לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

"מרצ יצאה בקריאה, מיד עם השקת הקמפיין במגזר הערבי, למפלגות הערביות להצטרפות לשותפות בממשלת מרכז-שמאל, ואמרנו שזה יהיה אחד הנושאים שנשים על השולחן עם הרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת החליטה להצהיר כמה ימים לאחר מכן שהיא לא תשב באף ממשלה, לא של בוז'י ולא של ביבי, כי מבחינתם שניהם אותו הדבר.

איימן עודה סירב לאחרונה לאשר או לשלול שהם יתמכו בקואליציה מבחוץ [מאז הראיון, אמרה הח"כית המיועדת עאידה תומא סלימאן שבתנאים מסויימים, הרשימה המשותפת עשויה לתמוך בקואליציה מבחוץ – יצ"ג].

"אני חייבת לומר שמבחינתי, העובדה שהמפלגות הערביות מעולם לא ישבו בממשלת ישראל זו בושה וחרפה, ומעידה על מדינת ישראל שאין בה באמת שוויון. אני חושבת שהגיע הזמן לשבור את העניין הזה ושתהיה להם אופציה לשבת בממשלה – כמובן על פי בחירתם, אני לא אנהל להם את הפוליטיקה שלהם, אבל לא יכול להיות שמראש הם ייחשבו רק עבור גוש חוסם ולא עבור ישיבה רשמית כחלק מהקואליציה.

"היו הצעות כאלה ואחרות להתנות את זה כתנאי להרכבת הממשלה, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי שהם יירצו לשבת בה. על פי מה ששמעתי מהם, הרשימה המשותפת גם תתפרק רגע אחרי הבחירות, ובמידה רבה הם אולצו לשתף פעולה בגלל חוק המשילות, שבעיני היה חוק גזעני ולא דמוקרטי שנועד ליצור מצב שבו המפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה.

"דרך אגב, הבית היהודי התנגד לחוק המשילות כי הם הבינו שהוא ייצור אחדות בין הסיעות הערביות והבין שזה יגדיל את הכוח שלהם. זו הסיבה שהם התנגדו. אנחנו התנגדנו כי ראינו בזה סוג של גזענות. זה כמו לומר למרצ וש"ס 'תקימו ביחד מפלגה כי אתם הרי יהודים.' והחיבור הזה, בין מפלגה איסלמיסטית-דתית ובין מפלגה לאומית פלסטינית ובין מפלגה סוציאליסטית שוחרת שלום ושוויון הוא חיבור מאולץ משהו. אני חשה את האילוץ הזה בין הבוחרים.

"אבל אומר משהו חיובי. אני מקווה שזה יעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. זה גם יהיה נכון שהכוח של המפלגות הערביות יעלה, וזה גם יעלה את הכוח של השמאל ועשוי לשנות את חלוקת הגושים. אבל אני שומעת גם פוטנציאל גדול למרצ בחברה הערבית – גם בגלל שזה יעלה את אחוז ההצבעה אבל גם בגלל שיהיה מי שיבחר להצביע מרצ ולא להצביע לרשימה המשותפת. אני מקווה שגם הם יעלו וגם אנחנו נעלה בחברה הערבית, ונוכל להמשיך ולשתף פעולה בכנסת ולעשות דברים טובים ונכונים."

איפה את מגדירה את עצמך על הספקטרום הטבעוני-קרניבורי?

"אני אוכלת בשר. עם זאת, אני מנסה להמעיט באכילת בשר, בעיקר כי אני חושבת שהאדם המודרני הפך את האופן של גידול הבשר למשהו לא טבעי, וצריך גידול הוגן יותר ובלתי פוגעני בחיות. יש לנו שלושה טבעונים ברשימה, ויזמנו לא מעט חקיקה להגנה על זכויות בעלי חיים, ואני חושבת שאין סתירה – אפשר להלחם על זכויות בעלי חיים מבלי להיות טבעונית. אני מניחה שיש מי שיחלוק עלי."

את יוצאת שתיל. האם את לא חושבת שיש חשש שהשמאל יתמקד יותר מדי בעבודת עמותות ופחות מדי בעבודה פוליטית פרופר? שהוא זונח את השטח לטובת מאבק משפטי?

"אני חושבת שהעמותות זה השטח. ניהלתי עמותה במשך חמש שנים שפעלה בשטח, שפעלה ברחבי הארץ, בחברה החרדית, בחברה הדתית לאומית, בחברה הערבית. לצערי הרב, המדינה הפריטה את השירותים החברתיים שלה לעמותות ולכן מי שעושה היום את העבודה בתחום הרווחה והחינוך הם בהרבה מקרים העמותות.

"זה נכון שעמותות השמל שפועלות בנושא זכויות אדם וזכויות אזרח פועלות הרבה בכלים משפטיים, אבל קודם כל גם עמותות הימין למדו לעשות זאת; ושנית, אני חושבת שאנחנו לא יכולים לוותר על שום זירה, לא הפוליטית, לא המשפטית, לא החוץ-פרלמנטרית וודאי לא על השטח.

(יוסי גורביץ)

רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח הזה מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך היה לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם הזה לא היה מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור הזה הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חנין זועבי אומרת דברים קשים, אבל הם מאלצים אותנו לחשוב. הח"כית המושמצת ביותר בישראל, בעברית, בלי הסנן של התקשורת היהודית

לפני כמה שנים, פרסם "הארץ" שער שבו נראה יוסי ביילין כמטרה, והוא הוגדר כאדם השנוא ביותר בישראל. אם היה מפרסם שער כזה כיום, כנראה שמי שהיתה מככבת עליו היתה ח"כ חנין זועבי (הרשימה המשותפת), האשה שהמחנה הציוני – זה שמשתרע בין מיכאל בן ארי ובוז'י הרצוג – אוהב לשנוא. עד כדי כך שהיא נאלצת להסתובב עם שומר ראש.

מה שהציבור היהודי כמעט שלא מקבל הוא את חנין זועבי ללא פילטר, את מילותיה-שלה בלי רעש הרקע הציוני שמנסה למסגר אותה. זה מה שניסיתי לעשות בראיון הזה. לצערי, מפאת קוצר הזמן (כשסיכמנו ראשונית על הראיון הזה, עוד לא היו בחירות) הוא התנהל במייל ולא פנים אל פנים. ההדגשות בטקסט הן שלי.

מה התחושות שלך ביחס למפלגה המאוחדת החדשה? האם בל"ד תמצא את מקומה לצד יריבים כמו חד"ש?

לא מדובר ביריבים, אלא בשונות בתפיסה האידיולוגית, פוליטית לצד הרבה דברים בהם אנחנו כן מסכימים. הבעייה היא דווקא זו, שלא "רבנו " מספיק מבחינה פוליטית. לא הייתה מספיק התדיינות סביב מחלוקות אידיולוגיות ופוליטיות וחברתיות, וסביב ליבון הנושאים בינינו לאורך השנים.

בל"ד וחד"ש לא "רבים", כלומר מתדיינים מספיק במחלוקות, מבחינה פוליטית, סביב אודות הבדלים אידיולוגיים ופוליטיים וחברתיים, ובכך אולי היינו מנותקים מבחינת יצירת מרחב פוליטי נוח לדיונים ולהדגשת מחלוקות – ויותר חשוב, ויותר קריטי למאבק הפוליטי שלנו – לצמצום מחלוקות.

פעילות פוליטית משותפת, שמתחייבת מהמציאות החדשה של הרשימה המשותפת, דווקא היא שאמורה לייצור מרחב נוח ואחיד לדיון הפוליטי המבורך. אנו השותפות לאיחוד צריכות לשאוף לרמת ביטחון עצמי גבוה הנוגע ליכולת הפוליטית שלנו ליצירת קונסנזוס אידיולוגי ברמת המאקרו,

ברמת מהות הסכסוך, ברמת מהות האזרחות שלנו, ועד כמה הסתירה בין הזהות שלנו לבין האזרחות שלנו מחייבת אותנו להתעמת עם האידיאולוגיה של המדינה, ועם הנראטיב, הפרויקט המייסד שלה. ואיך לתרגם פרקטית, בפרקטיקה היומיומית שלנו, בתוך הכנסת ומחוצה לה, בפעילות שלנו, בשיח שלנו, את "העימות הזה", ואיך מגדירים את גבולותיו.

האווירה הפוליטית של הרשימה המשותפת מדללת את החשדות ההדדיים, ואת חוסר האמון הפוליטי בין הצדדים, בפרט בין הצדדים האידיאולוגיים הבסיסיים של בל"ד וחד"ש, נותנת לנו לשים את המחלוקות שלנו על השולחן ולהתעמת איתן, ומאפשרת לנו לפנות לאפיקים פוליטיים חדשים, ולקהל שחי בניכור עמוק ומתסכל עם מה שמתרחש מסביבו, קהל שמתעב את הפוליטיקה, לא מאמין בכוח הפוליטי שלו, ואפילו לא מבחין בעוצמה הפוליטית של המאבק שקיים מסביבו.

הרשימה המשותפת נותנת אויר חדש לקהל הזה, שלא מצביע בכלל, ומאפשרת לנו להרחיב את האופק שיכלול גם אותם, ויחזק את המחויבות והמרץ הפוליטי של אלה שיחסם היחיד לפוליטיקה הוא ללכת ולהצביע, ולעקוב אחרי התקשורת.

מי שנאבק למען הזכויות שלו, מי שנאבק מול גזענות שהולכת ונעשית למפלצתית יותר, מי שרואה שגזענות זו רודפת אותו ומנסה לצמצם את מרחב הפעילות הפוליטית שלו, ומצליחה גם אם בצורה חלקית, חייב מדי פעם לבחון מחדש את אמצעי המאבק שלו, תוך כדי רגישות גבוהה לפוטנציאל הקיים והמפוספס. ואני פה לא מדברת רק על הפלסטינים בישראל, אני מדברת גם על האזרחים היהודים.

איך היית מסכמת את הכהונה האחרונה שלך? מה היו ההישגים הבולטים שלך וההחמצות הגדולות שלך? איפה היית משקיעה יותר?

זו היתה קדנציה קשה, מדירה ועוינת גם בימיה הלא סוערים. למשל, ח"כיות שאמורות להיות קצת יותר רגישות לגבי, "גונבות" חוק שלי של ייצוג הולם לנשים ברשימות המקומיות, ומנסות להתנכר לזו שיזמה אותו שנה לפני. והאבסורד הוא שבגלל הצעד הלא אתי הזה, החוק שלי עבר! בגלל שהצלחתי להצמיד אותו לחוק הזהה שהח"כיות של יש עתיד הגישו! [ח"כ זועבי מתייחסת כאן לחוק שח"כ עליזה לביא ויפעת קריב מ"יש עתיד" התגאו בו. – יצ"ג]

החוק הזה הוא גם הישג שאני גאה בו, אבל גם דוגמה לעוינות ולהתנכרות של המקום הזה לא רק למאבק שלי, אלא אפילו לעבודה השוטפת שלי.

מה ההחמצות הגדולות שלי? שלא שכנעתי את הגזענים להיות דמוקרטים.

התקשורת היהודית יוצרת לך דימוי דמוני, נטול פרופורציה בהשוואה לחברי כנסת אחרים (מירי רגב, דני דנון). בהנתן שהדימוי הזה הוא בעיקר בציבור היהודי, איך את מתכוונת להתמודד איתו? האם את מתכוונת להתמודד איתו?

השנה השנייה בקדנציה הייתה סוערת במיוחד, כי כאשר מסתערים על עזה, אי אפשר שלא להסתער גם על "הח"כית של המרמרה." ואז מייצרים משמעות אחרת סביב ההסתערות הגזענית, ואני מוצגת מצג שווא כפרובוקטיבית, כאשר כל השאר – המראיינים, העיתונאים וחברי הכנסת שתוקפים אותי – מוצגים כהתגלמות המוסר, ערכי האדם וחופש הביטוי, ואני זו "הפרובוקטיבית" שלא מחזירה בהוקרת תודה לאלה שלכאורה חובקים אותי ואת העם שלי בחום, באהדה ובתמיכה.

ממש מציאות מדומה, בה אני זו שלא מבינה שאם מתנכרים לזכויות שלי, אז זה בגלל שלא מגיע לי; ואם הורגים בעם שלי, אז זה בגלל שההורגים מגינים על עצמם, לפני שאנחנו הדמונים נרצח את כולם. ואם נאבקים נגד הגזענות, אז זה בגלל שאנחנו "שונאים" את היהודים, ואם מתעמתים עם המשטרה שמרביצה למפגינים, אז זה בגלל שאנחנו "איום ביטחוני."

הדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה עם הדמוניזציה היא להמשיך באותה דרך; הרי מי ששונא ומסית נגדי, "הם" לא שונאים אותי ולא עושים זאת בגלל שהם רוצים או אוהבים לשנוא, לא, אני לא חושבת שזה המצב. מי ששונא אותי, שונא אותי בגלל שאני מכאיבה לו באיזה שהוא מקום: אני לא נותנת לו לחיות בשקט עם הדיכוי שלו. ולחיות בשקט, זה לומר את הביקורת בתחום הנוחות שלו – שלא מזיז לו את הגבינה.

אבל המאבק של המדוכא לא צריך להיות נוח למדכא, אחרת הוא אינו יעיל; והמבחן של היעילות לא צריך להיות מבחן קצר טווח. מאבק יעיל הוא מאבק מכאיב, עיקש, ממושך, שמעצים את המדוכא, ומוציא את המדכא מעבר לגדרותיו.

ממש כמו המאבק הפמיניסטי, ככה גם כאן. הגזענות לא רק שהיא הולכת ומתחזקת, אלא גם שהיא הולכת ומשתגעת. ושיגעון זו חולשה, כי אי אפשר להחזיק מעמד עם "השיגעון" הזה, החברה הישראלית לא יכולה לאפשר לעצמה להשתגע למשך זמן רב, אנחנו צריכים להתמיד עם השיח.

אם אתה נשאר בגבולות הקונסנזוס, אם האחר ישן בשקט עם מה שאתה עושה, אז אתה בעצם לא עושה כלום. ואני מודה שאני מכאיבה, לא מלטפת. אבל זה עדיין לא מספיק כדי להביא לשינוי, צריכים להתמיד, לאורך זמן, ולרוחב השיח, עד לשלב שבו מה שנראה כעת קיצוני, נהפך לחלק מהשיח השגרתי, עד שהאחר מעכל את “הסטירה” בתור אמירה הגיונית ולגיטימית, גם אם הוא לא מסכים איתה.

זה האני מאמין שלי. ובכל התחומים, גם ביחס לזכויות נשים למשל. וזה לא רק חלק מהאני מאמין שלי, זה גם חלק מהאישיות שלי. בוטות אינה מלה גסה בעיני. אולם צביעות, שקר, והכפשה הן מלות גסות, שאני פוסלת אותם גם בזירה הפוליטית וגם בזירה האישית.

שורה של מפלגות ימין מנסה לפסול לא רק את הרשימה המשותפת, אלא אותך אישית. מה יש לך לומר על כך?

אוקי, גם אני רוצה לפסול את כל הגזענים, ודווקא הפסילה שלהם לגיטימית ביותר, כי מדובר בגזענים, שנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי בכל מדינה דמוקרטית. פה, רודפים דווקא את הדמוקרטים ה-vocal, ודווקא אותם רוצים לפסול.

הרי בזה הם רוצים לרדוף את המאבק נגד הגזענות ונגד הכיבוש, ולא אותי אישית. אין "זועבי", יש מאבק פוליטי שזועבי חלק ממנו, וגם אם פוסלים אותה, לא נפטרים מה-"זועביז", ולא מהמציאות שהובילה ל"זועביז", ולא מהגזענות, ולא מהכיבוש.

שנית: לא המאבק העיקש נגד הדיכוי, הוא הקטע ה"מיותר" של מציאות נורמאלית, דווקא הוא הקטע הכי נורמאלי ושפוי ומתבקש, ה"מיותר" והמחויב פסילה, הוא הדיכוי. ולא היה המאבק עולה לפאזות "צורמות", אם הפאזות הפחות צורמות היו מצליחות ולו לעצור את ההתדרדרות. כאשר לא רואים שהמאבק מצליח לקעקע את הקרקע מתחת לגזענים, דווקא צריכים להעצים את המאבק, ולא להחליש אותו.

מסע הפסילה התאפשר אחרי מסע ארוך ועקבי, שלא פסל שום כלי: שקר, הסתה, דמוניזציה, רדיפה בתקשורת, הכפשה בכנסת, גירוי היצרים הכי נמוכים, שנאה, פופוליזם זול, שטחיות, שובניזם, עליונות, וכל מה שאתה יכול להעלות בדעתך. תוך כדי שתיקת "השמאל" בתוך ומחוצה לכנסת, חוץ מקולות בודדים.

אולם מסע הפסילה הזה של חנין זועבי לא היה מתאפשר, אם לא קדם לו מסע פסילה ארוך לעם שלם, פסילת החרות שלו, פסילת הזכות שלו לחיים נורמאליים, פסילת הזכות שלו למאבק למען חיים וחירות. מסע הדמוניזציה התחיל לפני 66 שנה, כדמוניזציה לעם שלם.

בלי דמוניזציה זו, אי אפשר היה לגרש 85% מהעם שלי ב-1948, ובלי דמוניזציה מתמשכת שנמשכת מאז, לא היה אפשר להצדיק את הגירוש ולהמשיך אותו בצורת תוכניות טרנספר למיניהם, תוכנית פראוור היא רק אחת מהם.

אנחנו שקופים ביחס לחברה היהודית, מה שקורה איתנו שקוף, אנחנו "לא מוכרים", המציאות שלנו "לא מוכרת", ההתעמרות של המדינה בנו, שקופה, אנחנו נוכחים נפקדים, כולנו.

ומי שנצמד לתודעה, הוא זה שצועק, ואז אותו ספיציפית רוצים לפסול.

במרצ הביעו רצון לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת ולהכנס יחד איתה לקואליציה. האם תסריט כזה אפשרי בכלל? האם בל"ד יכולה לשבת בקואליציה שבכל זאת, למשל, ממשיכה את המצור על עזה?

לא הרשימה המשותפת, ולא אף מפלגה ערבית לחוד, לא תשב בקואליציה של מדינה הכובשת את העם שלנו ומנהלת נגדו את המשטר הצבאי הארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובנוסף מתייחסת לכל פלסטיני באשר הוא כנתין אויב.

הקוראים שלי לא נתקלים בזה הרבה, כי הם צורכים תקשורת יהודית. האם תוכלי לתאר, במילותיך שלך, את האני מאמין שלך?

הנה האני מאמין שלי: הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא. אלו זכויות מוחלטות, ואין טעם לחיים בלעדיהן. הם חלק מהאנושיות שלנו. לצערי, זה לא מובן מאליו לכולם. יש שלא מבינים, פשוט, שמגיע לאחרים לחיות כמוהם, ולא מבינים שאף בן אדם לא היה משלים עם הדיכוי שלו; ושכל אלה שמשלימים עם הדיכוי, עושים זאת או מתוך תודעה כוזבת, או מתוך תבוסה וחולשה פנימית.

אני מאמינה במאבקים צודקים, שמעצימים, ושמבוססים על תפיסת יסוד של הזכות לצדק, לחירות ולשיוויון. אני מאמינה באחריותי בתור מנהיגה לחזק את המוראל של העם שלי; להילחם בתסכול, באדישות, בתחושות הנקמנות וההישענות על אלימות פוליטית, כאלטרנטיבה לאי יעילות המאבק הפוליטי עצמו. אני מאמינה ומקדמת מאבק פמיניסטי, בתור מאבק של צדק כולל, שאינו משלים עם הכיבוש, ועם הגזענות או עם כל סוג של עליונות או פריוויליגיות על בסיס אתני או מיני.

(יוסי גורביץ)