1. שטויות, מדובר בהצבעה המבוססת על פחד מערבים ואיראנים. גרבוז והשבט הלבן ביססו בעיקר את שאלת המנהיג הלא-ראוי. המנהיג הראוי, גם לבן, דיבר כמו שצריך, על חשש מערבים ואיראנים. מש"ל.

אין שום דבר רציונלי בהצבעה עבור אוטופיה ביזארית, המבוססת על אמונה בפלסטינים ובאיראנים. היא רציונלית אם מאמינים בהם, אבל לא רציונלית אם חושבים אחרת.

2. שטויות. נא לקרוא את העניין היסודי: מנשקי המזוזות בחרו אדם שאוכל שרצים ואב של בועל ארמית. חטובה וחמודה, לפחות חיצונית. הרי אם היא עם יאיר, יש מצב שמדובר בעמלקית.

3. שטויות. אם היה מדובר בתאוות כיבוש דמויית זו של דאע"ש או הסוציאליזם, ואפילו תאוות השפעה איראנית ובוודאי אמריקאית, המדינה היתה משתרעת על שטחים טיפה יותר גדולים. כפי שציין רוטשילד, מדובר במדינה קטנה. שוב לפנינו פסקה בעלת הפרכה עצמית יעילה.

4. ממש לא שטויות: אכן כן, אנחנו בדרך למדינה אחת. עלינו לשלב כוחות, אמונות ובעיקר פנטזיות, ולבנות כאן מדינה אחת, טובה לכולם. ציונות קנטוניסטית שכזו. בלי אובמה ובלי בדס.

בפסקה הראשונה מתחבאת הנחה לפיה הצבעה למפלגת שמאל היא החלטה המתבצעת לאחר חשיבה רציונלית ומעמיקה והצבעה למפלגת ימין ולעיתים מרכז היא הצבעה המתבצעת לפי הרגש ושייכות עדתית.

מצטער לנפץ את האשליה, אבל יש אנשים שערכו בירור מקיף אצל כל המפלגות ולבסוף החליטו לתמוך בליכוד או בבית היהודי בדיוק כמו שיש אנשים שאצלם "אמת" זה הפתק היחיד המותר גם אם ביבי יעמוד בראש המפלגה.

הסייפא של דברי גורביץ' מעניינת – הוא רומז שלחץ בינלאומי הוא שביב התקווה שנותר לנו לשינוי. שינוי שלא יבוא מבפנים לא יאפשר מעבר נטול אלימות. לא פחות משאנו זקוקים למנהיג (ואנו נואשים לכך), אנו זקוקים למנדלה פלסטיני. לחץ בינלאומי, חרמות ובידוד מארה"ב יקלו על תהליך שלום – אבל לא יחליפו אותו. אם יש תקווה, הרי היא מהפרולים?

מי שמאמין ומקדש את ישראל על הגויים לא יכול להיות ליברל ולהחזיק מוסר אוניברסלי.
וואלה. זה התרוץ החדש למה השמאל לא זוכה בבחירות?
אם מישהו עוד מעוניין באיזשהו סיכוי עתידי לזכות בבחירות, כדאי שיתנער מהר מהטינופת האנטי-דתית ששורצת כאן בבלוג ובאי-אלו חוגי מחשבה בועתיים שבהם הקדמה זורחת ממקום שהשמש לא מכירה.
כל הערכים האלה הומצאו מלכתחילה על ידי מאמינים אדוקים, שתי הדמוקרטיות הראשונות בעת החדשה – אמריקה וצרפת – גם הן רוו אדוקים, כל הדמוקרטיות המערביות ספונות מאמינים, והיכולת שלהם להתמודד עם רב תרבותיות נופלת משמעותית מזו של ישראל, גם אם הימין הישראלי בימינו הוא גזעני (ויש מספיק גזענים שלא מאמינים).
היטלר וסטאלין לעומת זאת ממש לא היו בקטע של אמונה.

לכנסת רצה בעבר תנועת מדינה יהודית מדינה דמוקרטית, רק שמאלנים לא הצביעו לה כי מערך הרי כל כך יותר אטרקטיבים. וכך נותר הקול המאמין שיהדות עבורו היא לא שק של צואה מול שמאל שכבר לא קומוניסט אבל עדיין מתקשה להפרד מתודעת האופיום להמונים והכניעה לניכוס היהדות על ידי ימין דתי.

ברכות גורביץ והכותב האורח בן החסות,
אתה עושה שרות נהדר למרצ. נהדר.
על החתום מצביע מרצ.

ראשית כל, במהלך כל קריאת הפוסט צף ועלה ריחה של בדיחה ישנה של דרויאנוב, ״מניין לנו שבלעם היה רווק?״ שאל יהודי את חברו, ״בידוע שכך, ענה לו זה, שהוצרך להביא את האתון על מנת לקלל״ ודיא לחכימא ברמיזא.

כפי שנכתב בפוסט הקודם בתגובה למגיב בשם ״נתן״, אם וכאשר תגרד שמאלן תלאביבי, ביותר מקרים מאשר פחות תגלה תחת הפטינה את רודיארד קיפלינג המאיים כי ימשוך כתפיו מין המשא כאטלס של איין ראנד.

לא מדובר בפוליטיקה בכלל, מדובר בזהות. והזהות של השמאלן הישראלי הגר בוילנא שלו שעל גדת הירקון מבוססת כולה על שלילת המזרחיות, היהודית והערבית כאחד. כן הוא צובע את הפטינה בגווני חומוס ומגדיל ומוסיף טחינה, אפילו בת שבע שלו מחוללת לצליליה שסועי הטונים של אומכולתום, אבל הפטינה דקה, החומוס חלש והמחול, נו, המחול דווקא לא רע.

שלילת המזרחיות היא הגורם המאחד שנותר בין חברי השבט, הרי איך ישבו בני הטייקונים ונכדי הקומוניסטים יחדיו בחתונה של שטוקעס? ישבו, בטח ישבו, כי אבטבול לא מוזמן למסיבה. זה לא עניין של מוצא חלילה, וילנא תמיד אימצה לליבה את החוזרים בשאלה, את מאמצי הזהות, את מאשרי עליונותה, הם תמיד היו טובי מהלליה ונשקיה החדים ביותר. על הדברים שאומרים בעלי תשובה, צדיקים גמורים יוקעו כגזענים, זו טעותו ואשמתו של גרבוז, שלא נולד בהרי האטלס, הנה הוא שוב, אטלס.

מתנחל צרפתי מאלג׳יריה, אלתוסאר, כתב על שימור עצמי, טניה ריינהרט עטפה את הגותו בעיתונים מאתמול, אתם בטח מכירים, שתל-וילנאי קומוניסט (ואני מניח שהכותב מכיר מעט מן הרקע התיאורתי המודרני של ההגות הקומוניסטית) קורא את כל אלו ואז נופח מאמר כזה, זוהי מחילת הארנב של וילנא שעל הירקון.

אני, הוא האחר. כך אבי נהג לומר בצרפתית עם ניגון ערבי, רמבו שלו לא היה סטלון. הוא היה קומוניסט שהגיע לארץ מההכשרה בצרפת עם הקפיטל וספרי שירה תחת זרועו, הלך לקיבוץ בנגב, האמין. רק כדי לפגוש שוב את הפייה נואר, הפעם בעברית ור׳ מתגלגלת. הוא ניסה להיות פנתר והבין על בשרו את שכתב רילקה על ״הרצון האדיר, הניצב חסר אונים״. כיום אבי באשדוד שעל הים התיכון, ספרי שירתו עדיין עמו, גם הקפיטל. השנה הצביע לכחלון, בפעם הרשונה סטה מהצבעת המחאה המסורתית שלו לש״ס. שלחתי לו את המאמר הזה. שידע, הוא עדיין האחר.

ומילה על הקול הרוסי: אני אישית מכיר לא מעט רוסים שהנושא *היחיד* שמעניין אותם הוא דת ומדינה. לא שטחים, לא איראן, לא כלכלה. דת ומדינה. הללו, מוזר ככל שזה ישמע לכם, מתלבטים בעקביות בין ליברמן, מרצ, ומפלגות המרכז הלבנות. הם יצביעו למי שמבטיח לדפוק את הדתיים הכי חזק, אם להיות בוטה. כרגע ליברמן ומרצ עזבו את הנושא כדי לדבר על הערבים במקום, והרוסים בתגובה עזבו אותם והצביעו ללפיד. אתם מוזמנים להסיק מזה מה שאתם רוצים.