החברים של ג'ורג'

איווט ליברמן, שבפרפרזה על אולמרט הוא הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, צווח היום שהמשט לעבר עזה הוא "תעמולה אלימה כנגד ישראל", שישראל "לא תאפשר פגיעה בריבונותה", וטען ש"ישראל מאפשרת הכנסת אלפי טונות של מוצרים וציוד בכל יום". מעריב, שהביא את הדברים, נתן לליברמן אש חיפוי כשכתב ש"משט פעילי השלום הפרו-פלסטינים" צפוי להגיע "למים הטריטוריאליים של ישראל". זו טעות גסה: חופיה של עזה אינם בשום צורה מים טריטוריאליים ישראליים, אבל כשהגרוטסקה טוענת שהמשט הוא "פגיעה בריבונותה" של ישראל, מי יכול להאשים עיתונאי מסכן ולחוץ בערב שבת? "תעמולה אלימה"? זה כנראה ההמשך להגדרת החרם הפלסטיני על סחורות מההתנחבלויות "פעולת איבה".

אבל ליברמן אפילו לא טרח לשקר כמו שצריך. שלשום טען בכיר בצה"ל, אל"מ משה לוי, שישראל העבירה לרצועה מתחילת השנה 24,302 טונות של פירות וירקות, 14,879 טונות של קמח ו-600 טונות של בשר. בחישוב זריז, מדובר (בהנחה שחלפו 150 ימים מתחילת השנה ושיש כמיליון וחצי תושבים ברצועה) במעט פחות מ-100 גר' ירקות ופירות, כ-66 גרמים של קמח, וכשני גרמים של בשר לאדם ליום. לא בדיוק הישג הומניטרי מזהיר. אגב, חישוב מהיר מעלה שהכמות הזו מסתכמת בממוצע ב-265.2 טונות ליום. הרבה, הרבה פחות מ"אלפי הטונות מדי יום" של ליברמן, שסותר את התעמולה הרשמית של ישראל.

המשט לעבר עזה מוציא את המשטר הצבאי מדעתו. מצד אחד, התעמולה הרשמית – מערכת ה-Hasbara עובדת שעות נוספות – מתארת את היחס המיועד לפעילי השלום עם התקרבותם למים הטריטוריאליים של עזה כפיקניק עם ספא: אוהלים ממוזגים, משקאות חמים ועוד. מצד שני, צה"ל מתכוון להטיל מיסוך אלקטרוני מלא על ההתנגשות בין חיל הים והמשט, כדי שאף אחד לא יוכל לראות בזמן אמת מה יקרה שם. זו טיפשות עיתונאית חריגה: בזמן ההתנגשות כל הרשת תתפוצץ משמועות, שכמעט תמיד יהיו גרועות יותר מהאמת – וכמה ימים אחר כך, כשהפעילים יחזרו הביתה, התמונות והסרטונים הרי יצאו החוצה. כלומר, במקום יום היסטרי אחד של דיווח, יהיו לנו שניים. העולם בקושי יתאושש מהראשון, וכבר יגיע השני. אגב, המתקן שבו יוחזקו העצירים יהיה חסום לתקשורת, אולי מאותה הסיבה שחקירות השב"כ אינן מוקלטות – כלומר, כדי לוודא שאף אחד לא יוכל לתת תיאור אמיתי של קייטנת חיל הים. מצד שלישי, קצינים בכירים כבר החלו לדבר על כך שיכול להיות שתהיה סכנת חיים לכוחות ואז "נאלץ להשתמש באש חיה במוצא אחרון". באיזו מהירות מדברים פה על המוצא האחרון, באיזו השתוקקות. יש, למעשה, אפשרות אחרת – לא להתעמת עם הספינות – אבל בצה"ל אפילו לא שוקלים אותה.

ולמה שישקלו? שום דבר אחר לא נשקל. מצד אחד, ישראל טוענת מזה שנים שהיא איננה מטילה מצור על רצועת עזה ושאין לה שום אחריות על מה שקורה שם. מצד שני, היא מאשימה את המשט שהוא מפר את המצור הימי על עזה. מצד שלישי, אנשי ה-Hasbara מייבבים שהמטרה של המשט איננה להקל על המצב בעזה אלא לעשות מעשה פוליטי ולשבור את המצור על הרצועה. רגע, בלבלתם אותי: יש מצור או אין מצור? ומה, לעזאזל, פסול במעשה פוליטי?

במשך שנים דיברו הפלסטינים, ולא כל כך הצליחו לבצע – עד בילעין – על מחאה בלתי אלימה. מסתבר שהיא הכלי היעיל ביותר כנגד הבריונות הישראלית. היא מוציאה את המשטר הצבאי מדעתו. הוא יכול, ורוצה, להפעיל רק כוח; אבל אם יפעיל כוח כלפי מפגינים שלווים, ערוות בריונותו תיחשף לעין כל; לכן הוא חייב שהם יפעילו כוח. מכאן הקשקושים האלה על מחבלים ומטעני חבלה שנמצאים על הספינות; ואיש לא צריך להתפלא אם יתברר לאחר מעשה שחיילים ישראלים ישתלו בספינות, משישתלטו עליהן, כמה מטעני חבלה. מחלקת הטריקים המלוכלכים של צה"ל, אחרי הכל, כבר שתלה מסתערבים בקרב מפגינים לא אלימים – והללו החלו באלימות, כדי לתת לצה"ל תירוץ לעשות את מה שהוא יודע לעשות.

אבל זה כבר לא כל כך הולך. השקרים שקופים מדי. ההיסטריה גלויה מדי. וחשוב מכל: המשחק הוא כבר לא מול הציבור הישראלי, לפחות לא כצופה עיקרי. הפלסטינים, בחוכמה, מפנים את מאמציהם אל העולם. עכשיו צריך להגיע אל השלב הבא: מצעד של עשרות אלפי פלסטינים בלתי חמושים, שעולים על ההתנחלויות. אי-אלימות, חשיפת הכוח העירום של צה"ל, הביאה לפלסטינים הרבה יותר תועלת מכל אלימות כלשהי.

ולכן היא מפחידה כל כך את מנהיגינו. במשך שנים הם נהגו להשען על הוודאות שהפלסטינים תמיד יצליחו לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אם ההנהגה הפלסטינית תהפוך לחכמה יותר מזו הישראלית – וכמה מאמץ נדרש כדי להיות חכם יותר מליברמן וברק? – עוד יקרו פה דברים טובים.

(יוסי גורביץ)

בגליון "7 ימים" האחרון מופיעה כתבה ארוכה למדי. אני משער ששמעתם עליה: היא מתארת את עברו של השופט ריצ'רד גולדסטון כשופט תחת משטר האפרטהייד.

רוב מה שמופיע בה, אם הוא נכון, מדכדך למדי. גולדסטון מצטייר בכתבה כאדם שאפתני – הכתבה מקדישה לכך כמה וכמה פסקאות, כביכול יש משהו פסול בעצם העובדה הזו – שלשם קידום שאיפתו מוכן לשתף פעולה עם משטר נתעב. הדימוי הראשון שעלה במוחי היה "יום הדין בנירנברג", הסרט שבמרכזו משפט-השופטים הנאצים. ראיתי את הסרט מזמן, והתשובות של גולדסטון הזכירו מאד את הנאשם המרכזי, שתיעב את המשטר ואת חוקיו – אבל שיתף פעולה, כי מה אפשר לעשות. והרי אפשר היה לעשות: אפשר היה לא להיות שופט.

אבל בכל זאת יש לומר כמה דברים. ראשית כל, הכתבה עושה שימוש מנופח וצעקני בהאשמות נגד גולדסטון. הטענה הבומבסטית היא שגולדסטון אישר או השתתף באישור 36 גזרי דין מוות; בשקט מספרים לנו שכנראה אדם אחד הוצא להורג. היא מספרת את סיפור חייהם האומלל של שני אנשים שהוא דן למוות, ורק בין השורות אפשר להבין שבעצם מדובר ברוצחים דוחים למדי, שהיו מוצאים להורג בכל מדינה שיש בה עונש מוות. הכתבה לא מתחמקת מהעובדה הזו, אבל מצניעה אותה במשפט קצר בין אלפי המילים: "צריך לומר ביושר: כמעט בכל המקרים עמדו בפני גולדסטון רוצחים שפלים, חלקם הגדול רצחו באכזריות רבה…אבל ראוי גם לומר שבמדינות מתוקנות שבהן עונש מוות נחשב ללא לגיטימי, הרוצחים האלה היו יושבים בכלא תקופות ממושכות, ואולי אפילו זוכים לשיקום לבסוף."

וואלה. אני אזכור את המילים האלה בפעם הבאה ש-"7 ימים" יקדיש כתבה לעונש המוות בארה"ב ולוויכוח עליו. אני משתדל למצוא בזכרוני דוגמא של רוצח פלסטיני, שגם לו היו חיים לא מי יודע מה קלים, שרצח אזרחים ישראלים ושזכה ליחס רחמני כזה מצד "ידיעות אחרונות". משום מה, אני לא כל כך מצליח.

מה שבאמת הביא לי את הסעיף היה המומחה שמצא "ידיעות". "עונש מוות הוא דבר בלתי מוסרי שאי אפשר להצדיקו," מטיף לנו אסא כשר. מדובר, נזכיר, באותו אדם שקבע את קוד ההתנהלות של צה"ל ב"עופרת יצוקה": הוא מקדם את התיאוריה הקובעת שמאחר וחיילי צה"ל כבר מסתכנים בשביל הציבור הישראלי, אי אפשר לדרוש מהם להסתכן גם כדי למנוע פגיעה בבלתי לוחמים פלסטינים.

אז עונש מוות לרוצח מורשע הוא דבר בלתי מוסרי, אבל ירי ללא אבחנה – בניגוד מוחלט לחוקי המלחמה, אגב, דבר שכשר פוטר בכך ש"לא מדובר בחוקי תעבורה נוקשים" – בעת לוחמה בשטח בנוי, זה דווקא לגמרי בסדר. גולדסטון תלה אדם אחד, אולי; כמה דם יש על ידיו של אסא כשר? ואגב, בהתחשב בהנחות שכשר עשה לצה"ל, ושהביקורת עליהן התבטאה בצורה הבוטה ביותר בדו"ח גולדסטון – ובהתחשב בעובדה שכשר עשוי למצוא את עצמו מואשם בפשעי מלחמה, בשל עידוד פשעי המלחמה האלה – אולי היה רצוי ש"ידיעות" היה מוצא מומחה מעורב פחות, אולי היה רצוי שיהיה איזה גילוי נאות. אבל אין על מה לדבר.

הכתבה כולה היא מה שמכנים באנגלית Hatchet-job וברוסית "קומפרומט": כתבה שאין לה עניין באמת אלא בחיסול מושא הכתבה. הכותבים מכבירים מילים על זוועות משטר האפרטהייד ועל כך שלא ברור איך שופט-אפרטהייד יכול להחשב לבעל רקורד של זכויות אדם.

וזה צבוע עד כדי הקאה. צבוע כמעט כמו נסיונה הנוכחי של ישראל לעורר מחדש דיון ברצח העם הארמני. ישראל היתה בעלת בריתה הקרובה של דרום אפריקה, כמעט בעלת בריתה היחידה לאורך רוב שנות האפרטהייד. מעטים מאד היו העיתונים שהעזו אז למתוח על כך ביקורת: התירוץ הבטחוניסטי סתם את פיותיהם של כמעט כולם, המחאות נגד האפרטהייד נחשבו ללוקסוס של שמאלנים. אני זוכר את זה: חייתי אז. עכשיו, 16 שנים לאחר קריסתו של משטר האפרטהייד, פתאום זוועותיו תופסות מקום מרכזי ב"ידיעות".

לברית המצורעים בין ישראל ודרא"פ של האפרטהייד היו סיבות מובנות: ישראל עצמה מפעילה משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים ויותר ויותר – גם בישראל גופא. אם ב"ידיעות" איסטניסים כל כך לגבי הרקורד של שופטים, אולי שווה להם להעיף מבט בתופעה ייחודית: שופטים צבאיים בגדה, שופטי אפרטהייד לכל דבר ועניין – למעשה, לא קשה לטעון שלשחור בתקופת האפרטהייד היה סיכוי טוב יותר לצדק מול שופט כמו גולדסטון מאשר לפלסטיני מול שופט צבאי, שמכור למידע הסודי של השב"כ – מקבלים תפקידים במערכת המשפט הישראלית, בלי שאף אחד מעז להעלות את עברם האפל. עליהם, ראוי לציין, לאסא כשר אין מילה רעה לומר.

הכתבהלא נוגעת אפילו בדו"ח גולדסטון. היא לא מנסה לערער על אף אחת מהמסקנות שלו. היא פשוט אד הומינם אחד גדול, אד הומינם שמחליק עובדות לא נעימות – כמו ועדת החקירה שגולדסטון עמד בראשה וששימשה כאבן דרך לקראת ועדת האמת והפיוס. הוועדה מוזכרת, אמנם, אך תוך ציטוטים האומרים שגולדסטון התאים את עצמו למשטר החדש. אהם: זה מה שהוא אמור היה לעשות. האם לשיטת "7 ימים", גולדסטון היה צריך לשמש כמסמר ללא ראש של משטר האפרטהייד המת בתוך מערכת המשפט של המשטר החדש, הדמוקרטי? הוא מונה לתפקידו זה על ידי נלסון מנדלה, שיש להניח שהכיר את הרקורד של גולדסטון לא פחות משמכירים אותו תחקירני "7 ימים".

"7 ימים" החניף לקוראיו השבת, נתן להם להרגיש שהם בסדר, או לפחות שאם הקבוצה שלהם הפסידה, זה בגלל שהשופט בן זונה. העיתון פרסם בגאווה שהכתבה עומדת לשמש גם את מערכת ה-Hasbara הישראלית. כפי שאמרו כבר לפני, לא זו מטרתם של עיתונים במדינה חופשית.

(יוסי גורביץ)

ההומור, ידעו רוב הדיקטטורים ותומכיהם לאורך הדורות – החל מאפלטון – הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר למשטר: ברגע שהשליט הופך למושא ללעג, אנשים ממשיכים, אולי, לפחד ממנו, אבל הם מאבדים את יראת הכבוד. הומור מסוגל לחדור ישר דרך כל שריון ההגנות של הקלישאות שמשטרים בונים לעצמם. אחמד טיבי אמר את זה טוב מכולם: במשך שנים, אמר, אנחנו הערבים פחדנו פחד מוות מהשב"כ. ואז הגיעו יוצאי השב"כ – גדעון עזרא, אבי דיכטר ואחרים – לכנסת, ראינו עם מי יש לנו עסק, והפסקנו לפחד.

אם השב"×› ×”×™×” חושב על ×–×” עוד קצת, אולי הוא לא ×”×™×” מגרש את הליצן הספרדי המוביל, איוון פראדו, כשהלז נחת בנתב"×’ בדרכו לרמאללה, מלווה ב"אזרחית ספרדיה ממוצא ערבי" – שזו כמסתבר עבירה נפרדת. פראדו נחקר במשך שש שעות, ולאחר מכן נבעט הביתה. כל מה שהוא רצה לעשות ×”×™×” לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה, שזה דבר שהוא מתמחה בו. עכשיו הוא מסתובב בספרד בזעם ומשמיץ, במידה רבה של צדק, את ישראל.

ותוך כדי כך, הוא גם מגחיך אותה במידה רבה. מה הסכנה האיומה הנשקפת מליצן? האם האף האדום שלו שימש להברחת סמטקס? האם היו מסרים מקודדים באיפור שעטה? האם הוא מפעיל מטעני חבלה מרחוק באמצעות המשרוקית שלו? האם, איום סביר הרבה יותר, הוא תכנן להטיל טרור על ילדי ישראל? כפי שאפשר לנחש, מנגנון ה-Hasbara לא כל כך יודע איך להתמודד עם הבעיה.

השב"כ טוען שפראדו "נמנע מלמסור מידע מלא לאנשי הבטחון, במיוחד על קשרים שיש לו עם ארגוני טרור פלסטינים". וואלה. חתיכת שפן שלפו שם מהכובע. חבל רק שהוא מת. בואו נהיה רציניים: אם לשב"כ היה מידע אמין על כך שפראדו נמצא בקשרים עם ארגוני טרור, הוא לא היה מגורש, הוא היה נעצר. הרעיון שהשב"כ מתיר לליצן מסוכן עם קשרים לארגוני טרור, ועוד כזה שמסתובב עם "אשה ממוצא ערבי", סתם כך להתחמק מהמלתעות שלו לאחר שנכנס אליהן מרצונו החופשי הוא מגוחך. נזכיר שוב שמבחינת מנגנוני הבטחון שלנו, גם הפגנות לא אלימות, כמו אלו של בילעין, הן "פעילות טרור". כלל לא אתפלא אם ה"קשרים עם ארגוני טרור" הם איזו תרומה שנתן פעם פראדו לארגון פלסטיני שלא מוצא חן בעיני השב"כ. על כל פנים, אנחנו לעולם לא נדע.

אלא שבתוך כל המהומה והבדיחות, השב"כ חשף עובדה שישראל מאד רוצה שאף אחד לא יזכור: שהיא מטילה מצור לא רק על עזה, אלא גם על הגדה. פראדו הוזמן להגיע לרמאללה, הבירה הפלסטינית הזמנית, קרי שטח A פר אקסלנס. הוא לא הצליח להגיע לשם. כל תנועה אל הגדה ומחוצה לה, תלויה ברצונו הטוב של השב"כ, ויש שם מחסור חמור במוצר הזה – כמעט כמו כוסברה בעזה.

מטפחים אצלנו בשנה האחרונה את האגדה על הגדה המערבית המאושרת, עם פריחה כלכלית בערים, פלסטינים מרוצים ממצבם, ושיתוף פעולה בין צה"ל לכוחות הפלסטיניים. איכשהו, העובדה שצה"ל מתעלם כרצונו מהשליטה הפלסטינית בשטחי A – למשל, במעצר פעילות בינלאומיות; למשל, כשצה"ל מחליט לסגור חשבון ישן עם מבוקש – לא מקבלת את תשומת הלב הראויה.

העובדה שהשב"כ החליט להודיע בפומבי שהוא אחראי על היצע הבידור של ילדי רמאללה – ברצונו, יתן למופיע להכנס, ברצונו יאסור על כך, ברצונו יאסור את הבדרן – מחזירה את הנושא הזה לזרקור הראוי לו. טענה נפוצה של תועמלנים ישראלים מאז הסכמי אוסלו היא שרוב הפלסטינים, אלה המתגוררים בערים, כבר לא נמצאים תחת שליטה ישירה של ישראל, ושכל המריבה היא על כמה גבעות ושטחים כפריים. אחרי התרגיל האחרון של השב"כ, אפשר לצחוק בפה מלא מהטענה הזו.

(יוסי גורביץ)

עדכון חשוב: גיא רונן, עורך החדשות של וויינט, שלח לי את המייל הבא:

יוסי שלום.

הערב הובא לידיעתי מאמרך בעניין "מיניסטריון האמת של ynet".

https://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=1426

התיאוריה שבנית שם יפה מאוד, אבל אין לה כל קשר למציאות!

הסיפור האמיתי שונה כמובן לחלוטין:

בעקבות פרסום עיקרי הדו"ח בסוכנויות הידיעות, שאבו עורכי ynet את הדו"ח המלא מאתר "עיתונאים לזכויות אדם". אלא שאז התברר שלא היה זה הדו"ח המעודכן, כי אם זה של 2008 (שעסק בהרחבה גם בעופרת יצוקה). מיד עם היוודע הטעות, בין חצי שעה לשעה אחרי הפרסום אצלנו (וכאשר עלה הדו"ח המעודכן באתר שלהם), תיקנו את הנדרש. בדו"ח החדש צה"ל והחמאס לא מוזכרים.

מעבר לתיקון המיידי הנדרש כאן מצידך, אני מצפה להבהרה/התנצלות באותו פורום ובאותה תפוצה בה נכתב המאמר המקורי, שכבר מתפשט באש בשדה קוצים. ולהבא – בעיקר ממי שמתיימר למתוח ביקורת פוליטית עיתונאית – ניתן לצפות שיעשה את המינימום העיתונאי הנדרש: לבקש תגובה מהגוף המבוקר.

גיא רונן,

עורך החדשות של ynet

בעקבות המייל ניהלנו שיחת טלפון, רגועה בהתחשב, ובה הבהיר רונן שוויינט נמצא במאבקים מתמשכים מול צה"ל ושמעולם לא היה מעלה בדעתו להעלים ידיעה או לצנזר אותה, רק משום שהיא עשויה לפגוע בצה"ל. הוא הדגיש – מעבר לפאשלה הקשה שלי, של אי קבלת תגובה, שאני יכול לתרץ אבל אני לא בא לי לצאת יותר אידיוט היום – שמהלך כזה מנוגד לעקרונותיו וש-ynet נאבק בנסיונות צה"ל למנוע ממנו מידע במהלך "עופרת יצוקה".

יודגש, עם זאת, שבניגוד לדבריו של רונן, אתר עיתונאים ללא גבולות ממשיך להכיל את צה"ל ברשימת ה"טורפים" שלו ושהוא עדכני עד 2010. רונן קיבל את הדברים ואמר שיבדוק אותם מול העורך האחראי, ושתיקון יתבצע במידת הצורך. יש להתייחס לכל מה שמופיע למטה בהתאם.

ארגון "עיתונאים ללא גבולות" פרסם אתמול (ב') את רשימת "טורפי העיתונות" שלו, קרי האנשים והגופים שעושים כמיטב יכולתם להקשות על חייהם של עיתונאים ולעיתים גם לפגוע בהם. השנה הצטרפה גם ישראל לרשימה המפוקפקת שלו, בגלל פעולותיו של אחד מארגוניה, צה"ל. בישראל מעדיפים לשכוח, אבל כוחותינו המזוינים הרגו שישה עיתונאים במהלך התרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ופצעו כ-15 אחרים. כמו כן, שני עיתונאים ערבים-ישראלים, שלא חרגו ממה שהרשה לעצמו רוני דניאל, הועמדו לדין בחשד ל"העברת מידע לאויב בעת מלחמה". כתב האישום היה כה קלוש, עד שהם נידונו לשני חודשי מאסר – שגם אותם ביטל בית המשפט העליון. מעבר לכך, חמושינו האמיצים נוהגים להפגין את נחת זרועם כלפי עיתונאים פלסטינים, ביודעם בבטחון שהם לא יועמדו לדין. לאתר היו גם כמה מילים נבחרות לומר על החמאס.

עד כאן, הכל סביר והגיוני. אתר החדשות העברי הנפוץ בישראל, ynet, מיהר להעלות כתבה בנושא, שהכותרת שלה היתה "דו"ח: צה"ל וחמאס בין 40 "טורפי" העיתונות", והטקסט שלה היה בהתאם. גם זה סביר והגיוני. סימנתי את הכתבה כחומר לפוסט.

אבל הבוקר היא כבר לא היתה שם. במקומה יש כתבה אחרת לגמרי. הכותרת שלה היא "דו"ח: אחמדניג'אד וקדאפי "טורפים" את העיתונות". צה"ל נמחק לחלוטין, גם מהכותרת וגם מהטקסט. ממש הקומיסר הנעלם. במקום הטקסט המקורי, שלא עושה כבוד לצה"ל, יש טקסטHasbara קלאסי, שמאפשר לישראלי הממוצע להמשיך להתגרד בשביעות רצון. כל הצרות האלה שייכות, כרגיל, למאורת החיות שמקיפה את הווילה שלנו בג'ונגל.

לא מאמינים? יש תמונה. ואפשר להסתכל על תוצאות החיפוש הזה בגוגל. הטוקבקים הראשונים עדיין מתייחסים לטקסט המקורי. בוויינט כל כך רצו לדחוף לנו את הנבלים הרגילים, שהם ויתרו על זה שמופיע בהתחלת המצגת של "עיתונאים ללא גבולות": עבדאללה מלך ערב הסעודית. המושחת המנוון הזה, שחולש נוסח ברז'נייב בימיו האחרונים על ממלכה שהדבר היחיד שמפריד בינה ובין תואר "המדינה האיומה ביותר במזרח התיכון" הוא המון דולרים של יח"צ, פשוט לא מוכר מספיק לציבור הישראלי. תדחפו לו שוב את אחמדניג'אד ואת קדאפי. את אלה הוא מכיר ואוהב. אפילו החמאס הוסר מהכתבה, אולי מתוך תחושת אי נוחות של העורך.

לא קל לכתוב היום כנגד צה"ל. אפילו אם אתה רק מצטט ארגון בינלאומי. הפוטש הצבאי מרצון – כל הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום – שמשתולל פה כמעט עשור נעשה פחות ופחות סובלני. עיתון ישראלי שמזכיר לנו שצה"ל הורג מדי פעם עיתונאים, מסתבך עם צה"ל, עם הקוראים, לפעמים עם מפרסמים. הרבה יותר קל ללכת בעקבות מעריב ולהקדיש מוספים ועמודי אמצע ל"יום המילואימניקים".

אבל תפקידו של עיתון איננו לספק לקוראיו את מה שהם אוהבים לשמוע. התפקיד שלו הוא לספק להם את החדשות שהם צריכים לשמוע. עיתון לא אמור ללטף את האגו של הקורא. כל התפישה של חופש העיתונות נובעת מהנחת היסוד שציבור האזרחים צריך להיות מודע למתרחש במדינה שהוא בעליה, ושתפקידה של העיתונות הוא לספק לו את המידע הזה, ללא מורא ורצוי גם ללא משוא פנים. כשעיתון מתחיל להתחנף לקוראיו עד כדי כך שהוא מעוות את המידע שהוא מגיש להם, הוא מועל בתפקידו. הוא הופך להיות שופר – וחותר תחת זכות קיומו שלו. חבל שזה המקום אליו בחר ynet ללכת.

(יוסי גורביץ)

"אם תרצו", התנועה המיליטריסטית-פאשיסטית, מקפידה לטעון שהיא תנועת מרכז ולא תנועת ימין. עד כדי כך היא מקפידה על כך, שאין ערך לתנועה בוויקיפדיה – משום שיו"ר התנועה, רונן שובל, איים לתבוע את ויקיפדיה על הוצאת דיבה אם תכתוב את העובדה הזו.

עיון בשיחה שנערכה שם, ודאי בנימוקיהם של הוויקיפדים, יכול להפיג כל ספק באשר לימניותה של התנועה. אבל יש הוכחה נוספת, כזו שלא עלתה עד כה בדיון: המממנים של "אם תרצו". קצת אירוני בהתחשב בנפח תשומת הלב שהקדישה "אם תרצו" למימון של עמותות הקרן החדשה לישראל, ובכל זאת.

בעמוד הבית של "אם תרצו", תחת "להיות מעורב", יש אפשרות תרומה לארגון. ההפניה הזו צנועה יחסית – בצד, למטה – אבל באתר האנגלי של התנועה אפשרות התרומה מובלטת: היא בצד הימני העליון של העמוד, והיא מסומנת באדום. זה לא לגמרי בלתי סביר: תרבות התרומות לעמותות בארה"ב מפותחת הרבה יותר מאשר בישראל. מי שיקליק עליה, יגלה שהוא מתבקש לשלוח את כספו לעמותת Central Fund of Israel.

מהי Central Fund of Israel? זוהי עמותה ימנית-מובהקת, אם כי רוב התרומות שלה מופנות לגמ"חים ולשירותים דתיים – תוך דגש כבד על ארגונים ועמותות הפועלים בהתנחלויות. למשל, בשנת 2004 תרמה ה-CFI 500 דולרים ל"חוננו", עמותת אסירי הימין – העמותה שתומכת היום בג'ק טייטל (עמ' 18; זהירות, PDF). באותה שנה, היא תרמה יותר מ-30 אלף דולרים ל"נשים בירוק" (שם, 21). כ-32 אלף דולר הלכו לקרן אפרת, תנועה המנסה – מבלי לבחול בהונאה – למנוע הפלות בקרב נשים יהודיות. יש עוד. המון. כל הנתונים מגיעים מרשויות המס האמריקניות (אני מודה לדינה ביגל-שונרא על עזרתה המסיבית).

את פרטי התרומות של ה-CFI אפשר למצוא כאן. כדי למצוא את פרטיה, יש להקיש את מספרה – 132992985. העמותה נראית כעמותה משפחתית: המפעילים שלה (עמ' 7; שוב, PDF). הם הדסה ק. מרכוס, נשיאת הקרן; ארתור מרכוס, סגן נשיא; ג'יי מרכוס, סגן נשיא; איתמר מרכוס, סגן נשיא; מוריס סטילמן, גזבר; ואירווין פקמן. עיקר הפעילות, על פי הדו"ח, מתבצעת על ידי ג'יי מרכוס: הוא עובד כ-40 שעות בשבוע, קרי משרה מלאה – ועל פי הדו"ח, איננו מקבל פיצוי עבור עבודתו. בשנת 2008 גלגלה העמותה, שמטרתה הרשמית, היא "קידום מעשי צדקה בישראל" (Promoting Charitable Activities in Israel), סך מהמם של 47,014,747 דולרים.

שוב, צריך להדגיש: רוב הכספים של ה-CFI משמשים לצדקה – ארוחות חמות, שיפוצי בתי כנסת, תמיכה בתלמידים נזקקים, והרבה דברים אחרים. מצד שני, היא תורמת בעקביות לקופותיהן של התנחלויות, וכמו עמותות צדקה מוסלמיות מסוימות, היא גם תורמת לארגונים פוליטיים.

ה-CFI מעבירה מדי שנה מאות אלפי דולרים ל"אבטחה". הדו"חות לא מפרטים למה בדיוק משמשים הכספים האלה, אבל הבלוגר ריצ'רד סילברסטיין, שהיה מחשובי חושפי פרשת קם בארה"ב, כבר תהה אם הם לא מממנים את משטר הטרור של המתנחלים. ה-CFI עצמה, בכתב יד בלתי קריא (ושוב תודה לדינה ביגל-שונרא) טוענת שהאבטחה – עליה הוציאה ה-CFI ב-2008 551,180 דולרים – כוללת "הכל מציוד כיבוי אש ועד לגדר סביב שדה בייסבול". מכירים הרבה שדות בייסבול בגדה?

ניהלתי שיחה קצרה ומשעשעת עם ג'יי מרכוס – שמו וכתובתו מופיעים באתר האנגלי של "אם תרצו", ואת הטלפון קיבלתי מבזק. זו היתה השיחה הפרנואידית ביותר שיצא לי להשתתף בה מזה שנים. אני העמדתי פנים של תורם שרוצה לדעת איך לקבל החזר מס על תרומה ל"אם תרצו". מרכוס חזר שוב ושוב על הטענה שאני "עובד בשביל עיתון", שהכחשתי. הוא רצה לדעת איך השגתי את הפרטים שלו. הסברתי. הוא לא האמין. הוא אמר שהוא מבצע פעולות צדקה רבות; שאלתי אם הוא גם מעביר כספים ל"אם תרצו", והוא הגיב ב"אני לא אמרתי דבר כזה". הזכרתי לו שהשם שלו והקרן שלו מופיעים באתר של "אם תרצו", וביקשתי שיתן לי טלפון של מישהו מ"אם תרצו" כדי שאדבר איתו בנושא התרומה. הוא אמר שאני צריך לדבר עם רונן שובל (יו"ר התנועה). ביקשתי ממנו את מספר הטלפון של שובל, והוא ענה – בלי להבין שבכך הוא מכחיש את הכחשתו – שהמספר נמצא במחשב שלו ושהוא לא נמצא ליד המחשב. (למי שתוהה, יש הקלטה).

אז הבה נסכם: אם משהו נראה כמו תנועת ימין, נשמע כמו תנועת ימין, ומבקש ממך לשלוח לו כספים דרך אותה עמותת-מסלקה שמסייעת לג'ק טייטל ולנדיה מטר וששולחת חצי מיליון דולר בשנה לאבטחה בגדה, אפשר לומר בלי שמץ של היסוס שמדובר בתנועת ימין. לא ברור כמה כסף תרמה CFI ל"אם תרצו" – זה יופיע בדו"חות של 2009, שטרם הועלו לאתר רשויות המס האמריקניות, ובזה של 2010, שיופיע בשנה הבאה – אבל אפשר לומר שההתחזות הזו של "אם תרצו" לגוף מרכז, בזמן שהיא שותה את תרומותיה של עמותה המסייעת לימין הקיצוני, צריכה להטיל צל ענק על כל טענה שלה.

אז יאללה, ויקיפדים: העלו את הערך של "אם תרצו" כתנועת ימין, וקחו את רונן שובל לבית משפט. ניחוש מבוסס: הפאשיסט לא יעז. ויאללה, בן כספית: כתוב איזה 500 מילה על עמותה מפוקפקת שבשם יהודים שמעולם לא היו פה ולא יהיו פה לוקחת אותנו ימינה, לעוד קצת כיבוש ומלחמה שהמממנים שלה לא ישאו בתוצאותיהן.

(יוסי גורביץ)

"אם תרצו", התנועה הפשיסטית-מיליטריסטית העולה – או לפחות עושה המון רעש – לא למדה מלקחי העבר. הדו"×— הקודם שלה, שבו האשימה את הקרן החדשה לישראל בסיוע לאויבי ישראל, ×”×™×” מחורר לא פחות מהטענות שלה שהיא בעצם תנועת מרכז.

עיון בתכנית הפעילות של "אם תרצו" מעורר שעשוע מוטרד: היא מארגנת "מפגן ציונות" באוניברסיטת חיפה, "ערב שירי לוחמים" באוניברסיטת בן גוריון ערב יום הזכרון, וביולי 2008 ערכה הפגנת מחאה נגד הרצאה של שלמה זנד, משום ש"למי שלא מכיר את הפרטים, זנד טוען כי אין עם יהודי ואנחנו המצאה".

אפשר לשמוע את זעקות השבר של האידיאולוגיה הממוסדת בהתקלה עם העובדה שיותר ויותר אנשים לא קונים אותה. הנחת היסוד של "אם תרצו" היא שכולם, פרט לקומץ חתרנים, מקבלים את הנחות היסוד הללו, ושהיא צריכה להגן על האידיאולוגיה מפני המערערים עליה. נשמע כמו מה שקורה לכל מפגש בין אורתודוקסיה מאובנת – יהודית בעת הנאורות, קתולית עם הרפורמציה ואביב העמים, קומוניסטית לאחר סטאלין והונגריה – ובין המציאות. עצם העובדה שמישהו באמת ובתמים מארגן "מפגן ציונות", שישים שנה לאחר שעצם המילה "ציונות" הפכה לבדיחה ושנינה בקרב לוחמי הפלמ"ח, אומרת משהו על התקפדותה של האידיאולוגיה.

אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת לכך, "אם תרצו" מוציאה דו"ח חדש, שאפשר היה לתמצת אותו במילים "השמאלנים האלה אשכרה שמאלנים". הדו"ח מציין ששורה של טיפוסים לא סימפטיים – שאול "70 הרוגים פלסטינים ביום" מופז, בוגי "הרשנו לעצמנו להרוג את האשה" יעלון, דורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג, דן "מכה קטנה בכנף" חלוץ, פואד "בנימין" אליעזר, אבי "המטלטל" דיכטר ואחרים – מצאו את עצמם בצרות משפטיות בשנים האחרונות. חלקם נאלצו לנוס בבהלה מלונדון או מקומות אחרים, כשהחוק הבינלאומי בעקבותיהם.

ואבוי! מסתבר שארגונים שמאלניים היו מעורבים בכך. "אם תרצו" מאשימה אותם, שומו שמיים, בשיתוף פעולה עם ה-ACLU, ארגון אפל כלשהו, בלי לדעת שמדובר ב-American Civil Liberties Union, שהוא, איך לומר, ארגון טיפה יתר לגיטימי מנוער הגבעות. היא מאשימה שורה של ארגונים – כמו בצלם, הוועד נגד עינויים, נשים למען השלום, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, רבנים למען זכויות אדם (זה אכן נשמע סוטה, בערך כמו ארגון היהודים שוחרי הנשק בארה"ב), ומחסום ווטש – בכך שהם, אההה, טוענים שישראל מבצעת פשעי מלחמה ושצריך להעמיד את הפושעים לדין.

אוקיי, איך להסביר את זה במילים שאפילו ארז תדמור יבין? אז ככה. נעשה את זה בנקודות:

א. הרבה מאד אנשים – למעשה, אפשר לומר שרוב בני האדם המודעים פוליטית בעולם – חושבים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. אני יודע שקשה ל"אם תרצו" להבין את זה, כי הם חושבים שפשעי מלחמה הם משהו שפלסטינים ונאצים עושים, אבל זה המצב. ארגונים כמו "הוועד נגד עינויים" אפילו מאמינים – ומציגים הוכחות – לכך שישראל מענה עצירים ומטייחת את העינויים, למרות שהדבר נאסר על ידי בג"צ.

ב. חובתה החוקית של ממשלת ישראל היא להעמיד פושעי מלחמה לדין.

ג. המדינה מתחמקת מחובתה זו, עד כדי הגנה (באמצעות זרועותיה בחו"ל) על פושעי מלחמה סומלים; וכאשר אין לה ברירה, כאשר הפשע מתועד מדי, היא מעמידה לדין פושעים זוטרים בסעיפים כמו "חריגה מסמכות" ו"התנהגות בלתי הולמת". אם תדמור ושות' סבורים שאילוץ ילד לפתוח תיק החשוד כממולכד איננו פשע מלחמה, אז מש"ל.

ד. מאחר והמדינה לא עושה את חובתה, ומאחר ויש משהו שנקרא חוש צדק – לא, תדמור, לא "צדק יהודי" – פועלים הארגונים להעמדתם לדין של פושעי המלחמה בחו"ל.

אפשר לקרוא לזה חתרנות. זה מה שמדינות טוטליטריות ופאשיסטיות תמיד עשו: הפכו את הסירוב להתייצב לצד כל אמירה של המשטר לבגידה. במדינות אפלות, הצבא – ההתגלמות העליונה של הזקפה הלאומית – תמיד צודק; במדינות דמוקרטיות, הצבא – כמו המשטרה, כמו מס הכנסה – הוא זרוע של הממשלה, הוא כפוף לחוקים ולעקרונות הצדק, וכאשר הוא סוטה מדרכו, מיישרים אותו. ישראלים התומכים בהחזרת שלטון החוק לצה"ל, ובהפסקת המעגל הנצחי שבו מבצע הצבא פשעים ואז מתרץ אותם, לקול מקהלת האספסוף, הם פטריוטים אמיתיים.

פושעי מלחמה – גרמנים, יהודים, קומוניסטים, נאצים, פלסטינים – צריך להביא לדין ורצוי גם להוציא להורג. אנשים שעקרון היסוד שלהם הוא ש"עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר)" כנראה יתקשו להבין זאת, אבל ×›×›×” ×–×”. אם וכאשר – חתיכת "אם" – תקום ישראל דמוקרטית, וימי החושך שאנו חיים בהם יתמוגגו, ההיסטוריה תשפוט את "אם תרצו" כתנועה-אחות לתנועות החשוכות שעדיין מתעפשות במזרח אירופה, מנסות להכחיש את ולהגן על הפשעים שביצעו אבותיהם שחיבקו את השטן הנאצי באמונה שיציל אותם מזה הקומוניסטי.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני שצף הבוקר, כהרגלו, על כוחות השמאל והאופל המעיזים לקרוא למה שעושה ישראל אפרטהייד. כדי להתחמק מהנושא, העמיד ימיני שורה של אנשי קש – הבולט שבהם הוא זה שטוען שמאחר ויש שופט ערבי בהרכב של קצב, כנראה שהכל טוב – ואחר כך הבעיר אותם.

דבר אחד לא נכח בהתלהמות של ימיני: הכיבוש. ישראל כובשת אוכלוסיה זרה, ללא זכויות, כמעט 43 שנים. בחלקים ניכרים של הגדה המערבית מתגוררים ישראלים ופלסטינים זה לצד זה, כשאלה חסרי זכויות ואלה בעלי זכויות, אלה נשפטים בבתי דין צבאיים ואלה בבתי דין אזרחיים בישראל, אלה נטולי חופש תנועה ואלה נעים כרצונם, אלה אדמתם נגזלת בתואנות שווא מרושעות כגון התרמית של "אדמות מדינה", אלה הגוזלים. מצב כזה הוא אפרטהייד. הוא נמשך רוב שנותיה של ישראל. הכיבוש, הודיעו לנו ראש הממשלה ומשרד ההסברה, הוא נצחי, הוא המצב הרצוי והראוי. הוא לא יסתיים בקרוב.

יתר על כן, גם בישראל גופא הכריזה הממשלה שהיא דוחה את העקרון שיש להעניק למיעוט הפלסטיני את חלקו השווה באוצר המדינה ובתשתיותיה. כלומר, היא הכריזה שכל האזרחים שווים, אבל יש אזרחים ששווים יותר. כדי לשמור על האדמות הגזולות, ולוודא שחס וחלילה לערבים לא יהיה חלק בהן, הקימו ישובים, כמו משגב, ועדות קבלה שקבעו לעצמם תקנונים, שבהם נקבע שמי שלא ישבע אמונים לתיאולוגיה הציונית, כולל הקפדה על חגי ישראל (!), וכעת הם מנסים להעביר את החוקים הללו גם בכנסת. נזכיר שהדמוקרטיה הישראלית צעירה יחסית – עד 1966, ערביי ישראל חיו תחת כיבוש צבאי. מאז, טובח בהם המשטר הציוני מדי פעם, ומפעיל עליהם בעקביות אלימות שהוא נמנע מלהפעיל כנגד יהודים. הוא מסכסך בין קבוצות לא יהודיות ומפעיל בקרבן טקטיקות של הפרד ומשול – למשל, הקמתה של העדה הדתית הדרוזית כעדה עצמאית, המצאה ישראלית של שנות החמישים.

יתר על כן, אפרטהייד לא חייב לחזור על עצמו בדיוק באותו האופן. האפרטהייד הישראלי מתמקד בעליונות של הגבר היהודי האורתודוקסי. משרד התחבורה אישר לאחרונה עקרונית כי נשים יתבקשו לשבת בחלקים האחוריים של אוטובוסים. ברחובות מסוימים בערים שבהן יש ריכוז גבוה מן הראוי של חרדים, כבר עולות התביעות להפריד את המדרכות. רוזה פארקס, נזכיר, יצאה למאבק שלה ב-1955. ישראל חוזרת אחורה 55 שנה.

לציונים יש תירוצים. גם לגזענים בדרום ארה"ב – שהשליטו דה פאקטו משטר אפרטהייד משלהם – היו תירוצים. כאלה לעולם אינם חסרים. ימיני מזכיר יותר מכל את הדרומיים "המתונים", שסברו שמשטר ג'ים קראו היה, אכן, בעייתי, וידעו שהוא גורם למדינות שלהם נזק תדמיתי ניכר, ואולי אפילו יצאו נגד הקנאים מהם – אבל חשבו שהפעולות לשבירת משטר העוול היו בעייתיות ממנו עצמו, והאשימו את מרטין לותר קינג והאחרים ב"הפצת שנאה".

לכל זה אין זכר במאמרי ה-Hasbara של ימיני, שהתגובה הנפוצה להם מצד הקוראים היא ש"מישהו צריך לתרגם את זה לאנגלית". אלא שבניגוד למה שנהוג לחשוב בארגוני ה-Hasbara, רשמיים ולא רשמיים כאחד, בעולם יודעים די טוב מה קורה כאן. הם אולי לא מכירים את הפרטים ולא מכירים את הארגונים והפלגים – כמה ישראלים מבינים בפוליטיקה בריטית? – אבל קשה להניח שהפעילים נגד האפרטהייד הבינו הרבה יותר מהם. הם ידעו דבר אחד: שיש עוול גדול שחייב להפסק. וזה הספיק.

זה עדיין מספיק.

(יוסי גורביץ)

"מעריב" ממשיך להוביל את קו ההסתה, הרווי סממנים אנטישמיים, כנגד הקרן החדשה לישראל. על הפן הז'דנוביסטי-מק'ארתיסטי של הנושא כבר כתבתי כאן. אני רוצה לגעת בנקודה אחרת.

אחת הטענות הקבועות של אנשי הימין בישראל היא שמחאה כנגד פעולות ממשלת ישראל, וקריאות לשינוי המשטר הישראלי, הן "שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל". דוגמא אקטואלית ניתן לראות בטורו של בן דרור ימיני מהבוקר.

לדברי ימיני, "אם רוב הגופים הפוליטיים שנתמכים על ידי הקרן אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית -  אל נא תגידו זכויות אדם. אמרו את האמת: שלילת זכויות רק מיהודים." כלומר, שלילת קיומה של ישראל ×›"מדינה יהודית ודמוקרטית" היא שוות ערך לשלילת זכותם של יהודים למדינה. בז'רגון הפוליטי הנוכחי, משמעה של הטענה הזו היא האשמתם של אנשי זכויות האדם באנטישמיות.

ימיני עושה כאן מהלך שמכונה באנגלית bait & switch: מעלה טענה אחת בעודו מעמיד פנים שהיא אחרת. הבה ננתח אותן. לשיטתו של ימיני, שלילת זכותם של יהודים למדינה היא דבר פסול הקרוב לאנטישמיות, משום שיהודים הם עם ככל העמים (בור רציני בטיעון, אבל לא זה המקום) ומי שפוסל את זכותם להגדרה עצמית אומר למעשה שהם נחותים משאר העמים.

נקבל – לצורך הדיון בלבד; הטענה איננה עומדת – את הטענה שהיהודים הם עם, ועל כן נסכים שבמישור האידיאות, כלומר זה שנטול קשר למציאות ממשית, מי שיתנגד לקיומה של מדינה יהודית בעודו מכיר בזכותם של הסורים (למשל) למדינה משלהם יעשה מעשה פסול של אפליה.

אבל, ופה הטריק של ימיני, מתנגדי "המדינה היהודית והדמוקרטית" לא מתנגדים למדינה אידיאית כלשהי; הם פועלים כנגד מדינה קונקרטית מאד. אין מדובר במדינה מופשטת וערטיאלית, אלא במדינה שהוקמה תוך מלחמות בלתי פוסקות – רובן ביוזמתה – ושתחת המסווה של "יהודית ודמוקרטית" העבירה שורה של חוקי עוול הגובלים בגזענות. תחת חוקתה בפועל של המדינה היהודית-דמוקרטית, הודרו 20% מתושבי המדינה מרוב נכסיה (לאחרונה הודיעה הממשלה רשמית כי היא דוחה את עקרון השוויון), הם סובלים בעקביות ובשיטתיות מאפליה ממוסדת, והמדינה עצמה מבחינה בין תושביה על פי מפתח דתי, כאשר במקום העליון ניצב הגבר היהודי האורתודוקסי. על כך גם מושתתת מערכת החינוך שלה – כמו גם על מיליטריזם אלים הפושה בחברה כולה, שסבור שזכויות אזרח תלויות בשירות צבאי ורודף את אלו שהצבא עצמו פטר משירות.

רק שלשום, הכירה המדינה באפליית נשים בתחבורה הציבורית, וקיבלה את העמדה האורתודוקסית על פיה נשים הן דבר מטמא/מדיח, ועל כן יש למנוע מגע ישיר בינן ובין גברים אורתודוקסים. בשבוע שעבר, תנועת נוער שמקבלת מימון ניכר מהמדינה הודיעה כי לא תסכים להופיע באירוע רשמי אם ישירו בו נשים, משום שהללו מסכנות את תומתן. אף אחד לא חשב לרגע להוציא את התנועה הזו אל מחוץ לגבולות השיח; השפלתן של 51% מתושבות ישראל, בשל איסורים דתיים, היא דבר שישראל הורגלה בו. לא; במקום להודיע לתנועת הנוער שהיא מתבקשת לקפוץ מהצוק הקרוב, התחילו במשא ומתן כדי לפייסה, ונוסחת פיוס-השפלה גם נמצאה. לא בפעם הראשונה, וכנראה גם שלא בפעם האחרונה. שתי ההחלטות עברו ללא מחאה ציבורית ניכרת. התרגלנו. שר המשפטים של המדינה היהודית והדמוקרטית הצהיר לאחרונה בריש גלי על בגידתו בה, ועל כוונתו להפוך אותה למדינה יהודית בלבד. הוא מקדם כעת הצעת חוק שתעניק לבתי הדין הרבניים סמכויות בכל תחומי החיים, ובלבד ששני הצדדים יכירו בבתי הדין. השר עדיין מחזיק בתפקידו.

והאפליה בישראל גופא מחווירה לעומת המצב בשטחים הכבושים בירושלים ובגדה המערבית. ישראל – המדינה היהודית הקונקרטית, לא אלטנוילנד – מנהלת משטר כיבוש אכזרי ומפלה מזה יותר מ-42 שנים. הכיבוש, הארעי תמיד, נמשך הרבה יותר שנים משהתקיימה ישראל בלעדיו. ישראל פועלת בעקביות להרחבת משטר האפרטהייד שלה – כזה שבו דורשים כעת "ישובים קהילתיים" שבועת נאמנות לציונות מצד מצטרפים חדשים – גם לשטחים הכבושים, וראש ממשלתה מדבר בגלוי על כוונתה של ישראל לספח בעתיד חלקים נרחבים מהגדה. הוא אפילו נטע שם עצים לאחרונה. ישראל, ראוי להזכיר, היא המדינה האחרונה בעולם שמקיימת משטר כיבוש.

ישראל היא מדינה המשקרת לעצמה ומשקרת לעולם; לאחרונה מסרה דו"ח אחד לאו"ם על מספר הפליטים השולי בה, אבל ראש הממשלה הרשה לעצמו לשקר לציבור ולומר שהפליטים, כמו בשיר שהוא אמור להכיר היטב,

Came to a public meeting; the speaker got up and said;

"If we let them in, they will steal our daily bread":

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

מאיימים לגנוב את מקור לחמם. והוא עוד היה מנומס יחסית לשר הפנים שלו, צאצא לפליטים אפריקנים בעצמו, שהאשים את הפליטים בהפצת מחלות.

אלו, בקיצור, פניה של "המדינה היהודית והדמוקרטית". ×–×” טיב המשטר שבלגיטימיות שלו לא מוכנים הארגונים לזכויות אדם להכיר, ובצדק. לא מדובר במדינה הרוחנית של אחד העם או בתפיסות ההומניסטיות של מאגנס, אלא במדינה שקרובה באופן מסוכן להגדרה של rogue state, שמתעלמת בעקביות מהחלטות גופים בינלאומיים ושהבריונות היא הכלי הראשון שלה. מי שמתעלם מכל ×–×”, ומבלבל – במכוון, יש לחשוד – בין ההתנגדות לכל ×–×” ובין אנטישמיות, הוא שותף מודע לפשע. לאנשים כמו בן דרור ימיני יש להציב את השאלה הפשוטה שהציב אחמד טיבי לממשלת ישראל: האם אתה מוכן לקיים את מדינת ישראל על בסיס שוויון מלא בין כל תושביה? אם התשובה היא "לא", אנא חדל להטריד את מנוחתנו בצווחות על "אנטישמיות". לתומכי העליונות היהודית אין זכות מוסרית – לא במדינה של מעלה ולא במדינה של מטה – להעלות טענות כאלה.

(יוסי גורביץ)

קוסם נטול יונים: בנימין נתניהו ממריא היום למולדתו הרוחנית – את איטליה, כזכור, דחה – כשהוא מרוט מאי פעם. עם המראתו, עוד לא ידוע בבירור אם נתניהו ×™×–×›×” לפגוש את נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה. כהכנות לקראת פאשלה כזו, מיהרו בלשכתו לציין שהיתה פעם אחת שבה שרון ביקר בארה"ב מבלי לפגוש את הנשיא. נחמת שוטים.

הסיבה שלא ברור אם תהיה פגישה נובעת, בין השאר, מתרגיל מטומטם למדי של נתניהו: הוא קבע לעצמו נאום בפני איזשהו ארגון יהודי שהיה מיועד להביא לכך שלאובאמה לא תהיה ברירה אלא להיות איתו על אותה במה. בלשכת אובאמה רתחו, והזיזו את הנאום שלהם. זו לא נקודת שיא השפל ביחסים בין ראשי ממשלה ישראלים לנשיאים אמריקנים – הפקודה של אייזנהאואר לבן גוריון לפנות את סיני אחרי מלחמת השולל של 1956 זוכה לכבוד המפוקפק הזה – אבל זו כנראה הנקודה הנמוכה ביותר שנראתה בארבעת העשורים האחרונים.

פרשנים ישראלים מיהרו לטעון בימים האחרונים, על סמך סקרים, שכוכבו של אובאמה דועך, ושנתניהו רק צריך לחכות קמעה והכל יסתדר. מעשה שטן, דווקא הבוקר העביר הקונגרס את רפורמת הבריאות של אובאמה. עכשיו היא הולכת לסנאט, ואם אובאמה יצליח להעביר אותה – והסבירות לכך נראית גבוהה – הוא יוכל לעשות לנתניהו פחות או יותר מה שהוא רוצה. לאף אחד בארה"ב לא ×™×”×™×” אכפת. ואם נתניהו ינסה לפצל את תומכי הנשיא בקונגרס בדיוק ברגע השיא שלו, לפני ההצבעה החשובה ביותר ב-40 השנים האחרונות – חשובה לאין שיעור מסכסוכם של שני שבטים פרימיטיביים במזרח התיכון – סביר שנתניהו יאבד את תומכיו, לא להיפך.

במקביל, גובר בלשכת נתניהו החשש שהפלסטינים, שנמאס להם מהמשחק העקר של "תהליך השלום", פשוט יכריזו על עצמאות בגבולות 67' – ואם זו תוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, הרבה מאד כלים יישברו כאן. לטענת סאלם פיאד, הוא קיבל תמיכה מסוימת מהממשל האמריקני. הרבה דיברו השבוע על תמיכתה של הילארי קלינטון בנתניהו; דיברו הרבה פחות על הנסיגה שלה מהעמדה הזו, ועל כך שאמרה שארה"ב איננה מכירה בלגיטימציה של ההתנחלויות. והאמת היא שאת המשחק הזה, של "תהליך השלום" – במחלקת המדינה אומרים שהפלסטינים רוצים הסכם בלי משא ומתן וישראל רוצה משא ומתן בלי הסכם – צריך להפסיק.

נתניהו במתקפת Hasbara: לא על העולם, כמובן – את הסחורה הזו כבר לא קונים בחו"ל (ואם מישהו רצה דוגמא משונה, הליגה נגד השמצה מיהרה לספק אותה). לא, המטרה היא הציבור הישראלי.

עם תפיסתה של ספינת הנשק שהיתה מיועדת לחיזבאללה (משלוח שגרם בישראל לזעקות שבר, כאילו חיילי צה"ל משתמשים במקלות כתחליף לרובים), מיהר ראש ממשלתנו, המסבירן מס' 1, ההוא שעצם מילותיו גרמו לאויב להחוויר באו"ם ולצוררים למרוט את שערותיהם – אנחנו יודעים, כי היחצ"נים שלו אמרו לנו – להודיע שעצם שליחת הנשק היא פשע מלחמה.

הה? לדברי נתניהו, המשלוח לחיזבאללה כלל רקטות "שמטרתן האחת היא לפגוע באזרחים ולהרוג כמה שיותר אזרחים". שזה כנראה נכון, אבל זה בפני עצמו לא פשע מלחמה; רק שימוש כזה בהן היה פשע מלחמה. שלא לדבר על כך שעל פי אותו הגיון יש לגרור את ישראל, ויפה שניה אחת קודם, לבית הדין הקרוב על כך שהיא מחזיקה בפצצות גרעין, פצצות מצרר ובעצם בכל סוג של כלי נשק; שלושת העשורים האחרונים הוכיחו שעיקר השימוש שעושה ישראל בנשק הוא הרג אזרחים.

נתניהו היה פעם דיפלומט. אומרים שהוא מכיר את החוק הבינלאומי. אין ספק שהוא יודע שהוא מדבר שטויות. אין גם ספק שהוא יודע שאף אחד בעולם לא יבלע את השטויות הללו. אין ברירה, אם כן, אלא להסיק שהקשקוש הזה מיועד לדבר אחד: לחידוד הקורבניות הישראלית, לעוד קצת Hasbara, כדי שנדע שהעולם כולו נגדנו.

דמוקרטיה או תיאוקרטיה? כמו לא היתה מחלקת ה-Hasbara בצרות גם כך, דו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית קובע שמבחינת חופש דת, ישראל נמצאת בתחתית רשימת המדינות הדמוקרטיות.

הדו"ח מוצא שישראל מפירה בשיטתיות ובעקביות את חופש הדת של קבוצות דתיות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. למשל, היא לא מכירה באתרי הדת שלהן ואינה מעניקה להן מימון המקביל למימון שהיא מעניקה לאורתודוקסיה היהודית. מוסדות אורתודוקסיים זכו ל-1.6 מיליארדי שקלים ב-2008; מוסדות לא יהודיים, שמספקים שירותי דת לכ-20% מהאוכלוסיה, רק ל-65 מיליונים. על הסעיפים בדו"ח הנוגעים למצבן המשפטי של נשים ולחוקי הנישואין מיותר להתעכב. אנחנו מכירים אותם היטב.

יש לאמריקנים החביבים רק טעות אחת קטנה: הם התייחסו לישראל כאל דמוקרטיה. היא לא. היא אתנוקרטיה תיאוקרטית. כל מי שאיננו יהודי אורתודוקסי הוא בחזקת נסבל, וגם זה באורח זמני בלבד. יש כאן הליך דמוקרטי מסוים, אבל הוא מקפיד להדיר את התושבים הלא יהודים ולמעשה יש מי שמנסה להביא לקרימינלציה של שינוי הגדרתה של ישראל מתיאוקרטיה (תחת השם המכובס "מדינה יהודית") לדמוקרטיה ("מדינת כל אזרחיה"). משמבינים את זה, הדו"ח האמריקני נראה הגיוני לגמרי: כך אכן מתנהלת תיאוקרטיה.

עוברים מדיבורים למעשים: פחות משבוע לאחר שהסתבר שאלי ישי הוא חידק מסוכן, נמסר ש"גורמים ממשלתיים", שאין להם כמסתבר מספיק אומץ לעמוד מאחורי דבריהם, שוקלים הקמת מחנות עבודה לפליטים המגיעים לישראל. במסגרת התכנית הנתעבת הזו, פליטים ישוכנו במחנות, יקבלו שם מזון בסיסי וטיפול רפואי בסיסי, וחלף זאת יעבדו היכן שתקבע הממשלה – ללא משכורת. באם יוחלט שהם אינם ראויים לסטטוס של פליט, הם ייבעטו מישראל.

זה מריח באופן חשוד כמו ניצול, ומי שחזה בהפגנות בעלי הלטיפונדיות היום, שפשוט לא מתאים להם לשלם שכר עבודה, יכול היה לקבל תמונה ברורה למדי על זהותם של האנשים שיזכו לקבל עבודה ללא תשלום.

העקרון שכל עובד צריך לקבל את שכרו היה הדרך שבה השכיל אייברהם לינקולן להפוך את הוויכוח על העבדות מוויכוח גזעי לוויכוח מעמדי: המתדיינים איתו הקפידו להתחמק מהנקודה הזו, שהוא היכה בה שוב ושוב, משום שהעוול שבה זועק לעין. בישראל, 150 שנה אחרי, הנקודה הזו עדיין לא ברורה. וכמה משונה, העיקרון הזה מופנה כלפי אפריקנים.

באדיבותה של דר' נעמה כרמי, נחשפתי לשני מסמכים המפרקים את המיתוסים הנפוצים כלפי עובדים זרים ופליטים. שניהם שווים קריאה עד למאוד, במיוחד מול גלי ההיסטריה היהודיסטית החולפים עלינו. המציאות המתועדת, איך לומר, לא עומדת בקנה אחד עם הדיווחים על פלישה אפריקנית רחבת היקף לישראל. זה לא המספר, זו עצם העובדה: היהודיסטים שונאים את המין האנושי וחוששים מחילול הדם היהודי הטהור. זו הבעיה שלהם. כל השאר הוא רציונליזציה שלאחר מעשה.

(יוסי גורביץ)