בישראל יש הפרדה הרת אסון בין מדיניות לבטחון. וכשאני אומר "הפרדה" אני לא מתכוון להפרדה מושגית, או אפילו ארגונית, אלא הפרדה פתולוגית. החלק במוח הישראלי שחושב על בטחון פשוט מנותק מהחלק במוח שחושב, או לפחות אמור לחשוב, על מדיניות. כששני חלקי המוח חושבים ביחד, קוראים לזה "אסטרטגיה", מין דבר כזה שעוזר לשחק שחמט ולנהל מדינות שלא קוראים להן ישראל. ב-2001, למשל, כוכב רשימת החיסול, ראאד כרמי, עשה "בליפ" על מסכי 8200, וחוסל. הייתי מצפה שבדיון שבו אישרו את החיסול, יבדקו איך הוא ישפיע על מדיניות ישראל, לאור הפסקת הפיגועים מצד הפת"ח וניסיונו לחזור לשולחן המו"מ. אבל זה לא קרה, כרמי חוסל רק משום שהיה ברשימה והגיע לו. הפיגועים התחדשו, עשרות נרצחו כבר בחודש הראשון, מאות לאחר מכן, המו"מ לא חודש והחמאס זכה בשלטון. אני לא אומר, בהכרח, שלא היה צריך לחסל את השרץ, אבל כן הייתי מצפה שהחלטה כזאת תהיה חלק מאסטרטגיה כלשהי.

בישראל, איומים נתפסים כגורם קבוע, חלק מהסדר הקוסמי של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", וסדר קוסמי אנחנו לא יכולים לשנות. זה התחום של "צור ישראל".וכמו שהסבירו לנו בבית הספר, במגילת העצמאות כתבו "צור ישראל" כדי שהדוסים יוכלו להבין שזה אלוהים, וכל השאר שזה צה"ל. אז. אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נידון לחזור עליה, אבל מבחינתנו ההסטוריה תמיד חוזרת ממילא, אז בשביל מה ללמוד? אנחנו כבר יודעים שבכל דור יש היטלר חדש, פעם זה היה נאצר, אחר כך ערפאת ועכשיו אחמדינג'אד, אלוהים את צה"ל בע"מ יצילינו מידם (בע"ה ובלי נדר) והפוליטיקאים, עם "השיקולים הזרים" שלהם צריכים רק לדאוג שארה"ב לא תסגור את הברז ותמשיך להטיל וטו על החלטות נגדינו במועצת הביטחון. מנטליות הגטו עם הזמן המעגלי המיתולוגי שלה אומרת שאנחנו אף פעם לא נחשוב במונחים של מה אנחנו רוצים שיקרה, אלא רק נגיב למה שקורה, מי בתפילה ומי בטנק ו"כלי קודש" אחרים ( כל הזכויות שמורות לרב צבי יהודה קוק).

ולאור כל זאת, ילדים, מי רוצה לנחש מה עלול לקרות עם איראן? מבחינת המוח הישראלי, הנושא סגור. אחמדינג'אד הוא היטלר והוא אמר שהוא מתכוון להשמיד אותנו. למעשה, הוא מדבר על מיטוט המשטר הציוני. אבל היות שמבחינתנו, המדינה הציונית זה הדבר היחיד ששומר על היהודים מפני שואה שניה והאיראנים מפתחים נשק אטומי, אנחנו שמענו שהוא אמר שהוא מתכוון לזרוק עלינו את הפצצה הראשונה שתהיה מוכנה. בעצם, אני חושב שרוב הישראלים מאוד יופתעו לשמוע שהוא לא אמר שום דבר כזה. "העולם" (מונח שלא כולל אותנו) יפקיר אותנו, והפוליטיקאים צריכים לתת לאמריקאים הזדמנות לשחק בדיפלומטיה הזאת שלהם לפני שנפעל, כדי שלא יעשו לנו בעיות אחר כך. כך, בדיוק, לוי אשכול התעקש לעכב את היציאה למלחמת ששת הימים, מול איומי פוטש מהצבא ופאניקה ציבורית מהשמדה ע"י ההיטלר התורן (נאצר) עד שהאמריקאים ימצו את הדיפלומטיה ויתנו "אור ירוק" לצאת למלחמה.

אני, לעומת זאת, הייתי מצפה לאלמנט קטן נוסף בדיון הציבורי: המרד נגד המשטר באיראן, למשל. שעות אוויר רבות נשפכו על ההתרחשויות האחרונות שם, אבל שום קישור לא נעשה בין זה למדיניות שלנו כלפי הגרעין האיראני. אז אני מבין מעט מאוד בענייני איראן, אבל ארשה לעצמי להציע נקודה למחשבה: משטר האייתולות במשבר, כנראה משבר סופני. קשה לדעת אם גל המחאה הנוכחי יפיל אותו, אבל זה שהמשטר הופך לברברי יותר ויותר ביחסו לאופוזיציה, אומר שהוא מאבד את האחיזה בעם, ואני בספק אם התהליך הזה הפיך. קשה מאוד לשלוט על מדינה מגוונת, מפולגת, ומשופעת בנאמנויות שבטיות ומעמדיות שונות ומשונות, באמצעות הטרור של "משמרות המהפכה" לבדו. גם אם גל המחאה הנוכחי ידוכא, הוא ישאיר שכבה רצינית של פעילים מפוכחים וחדורי מוטיבציה שעברו טבילת אש, שיתחילו לתכנן את הסיבוב הבא. ככה דברים כאלה עובדים. לא פלא, אם כך, שהמשטר משקיע גם בתחום חיזוק הלגיטימציה הציבורית שלו. אף פרשן ישראלי שאני שמעתי, לא טרח להסביר, למשל, למה המשטר מתגולל דווקא על בריטניה, בנוסף לישראל וארה"ב הישנות והטובות. הסיבה לזה, אני מנחש, היא ה"קלף" ההסברתי של המשטר: גם אם אתם לא מסכימים עם המשטר, הם אומרים, אתם צריכים לחשוד בכל התנגדות לו כהתערבות זרה. ולאיראנים יש סיבה להתייחס לאזהרה ברצינות, כי יש תקדים. ב-1953 הופלה ממשלתו של מוצאדק הפופולארי באמצעות הפיכה שהונדסה ע"י ה-CIA, ביוזמת בריטניה, שהסתכסכה עם ממשלת מוצאדק על חלוקת רווחי הנפט האיראני. ובזמנו, סוכני ה-CIA הבטיחו פה, משכו בחוטים שם, פיזרו קצת דולרים ושכנעו כל מני בוסים מקומיים להוציא את אנשיהם להפגנות המוניות נגד הממשלה. המזימה הצליחה, והאיראנים קיבלו דיקטטור פרנואיד ומטורלל שנתמך ע"י ארה"ב וישראל, ושאותו לכל איראני מן השורה שלא מקורב לצלחת, היו את כל הסיבות שבעולם לשנוא בכל לב. אז משטר האייתולות, שנחלש עד שנאלץ להידרדר לזיוף בחירות, משליך את יהבו של שילוב של טרור, ונגינה על טראומה לאומית. נכון לעכשיו, נראה שההצלחה מוגבלת מאוד.

אז נשאלת השאלה למה, לעזאזל, משטר בסכנה צריך להסתבך עם כל העולם בנושא הגרעין דווקא עכשיו. לא עדיף להקפיא את הפרוייקט, להתפנות בראש שקט לסדר עניינים בבית ואז לחדש אותו? מבחינת המוח הישראלי, אין כאן שאלה. אחמדינג'אד הוא הרי היטלר, וגם היטלר הפנה רכבות עם יהודים לאושוויץ במקום להשתמש בהן למאמץ המלחמתי, אפילו בימיה האחרונים של המלחמה. שנאת יהודים יונקים עם חלב האם והיא לא רציונאלית, ידקלם כל תלמיד כיתה א' בישראל. אבל בואו, רק בשביל הספורט, נבדוק עוד אפשרות. על ה"זכות" לפתח יכולת גרעינית, יש באיראן קונצנזוס, גם בקרב מתנגדי המשטר. וכי למה שלא יהיה? לשכנות ישראל, הודו ופקיסטן, כבר יש; סוריה ומצרים בדרך. והיות שאף איראני לא יתנגד לפיתוח יכולת גרעינית, זה שטח בטוח, מבחינת המשטר, לצעוד בו. ומי מנסה למנוע זאת ממנה אם לא אותם כוחות שאחראים לטראומה הלאומית של הפלת מוצאדק ועלייתו של ריזא שאה לשלטון, שבמקרה מתפקדים גם כנציגי השטן עלי אדמות עבור האיסלאמיסטים וכנציגי האימפריאליזם עלי אדמות עבור האופוזיציה משמאל. התערבות זרה בענייניה הפנימיים של איראן היא סמרטוט אדום עבור כל הקשת הפוליטית, והאצת פיתוח הגרעין מחרחר התערבות כזאת בדיוק. אז אולי לא גרעין המשטר צריך, אלא משהו שיאחד איסלאמיסטים, רפורמיסטים וקומוניסטים מסביב למשטר, כדי לתמוך בעניין שמבחינתם הוא עקרוני. עצם זה שהמרד נמשך למרות הפעלת הטריק הישן הזה, מראה על עמידות ראויה לציון של האיראנים לבולשיט ממשלתי. אבל האם יהיה אפשר להגיד את זה גם אחרי תקיפה ישראלית?

החיזבאללה, שלמד מאיראן בערך את כל מה שהוא יודע, כבר עשה את זה בהצלחה. אחרי נסיגת ישראל מלבנון, נשמטה מרבית ההצדקה לקיומו של הארגון (שהוקם כדי להתנגד לנוכחות הישראלית בה) והוא הסתמן כעוד מפלגה בקלחת הפוליטית הלבנונית. הקלף היחיד שנשאר לו, שבדומה לגרעין האיראני יש עליו קונצנזוס, זה "חוות שבעא". וחיזבאללה שיחק על הקלף הזה כדי לגרור התקפה ישראלית. ארבע שנים לאחר מכן, העובדות מדברות בפני עצמן: החיזבאללה יושב בממשלה ולא באופוזיציה, ולבנון, שהתנתקה מסוריה, שבה ומתקרבת אליה ולאיראן. חיזבאללה, כמו איראן, הוא כוח שיעי ששואף לעמדת הנהגה בסביבה סונית, ו"האיום הישראלי" זה הדבר היחיד שיניע סונים לתמוך בשיעים. ב-2006, אנחנו נתנו להם בדיוק את מה שהם היו צריכים כדי להגיע לעמדת הנהגה בלבנון ובעולם הערבי בכלל, ועוד מרוצים מעצמינו שמאז המלחמה אין תקריות גבול (לא שהיו מי יודע מה לפניה). ועכשיו, עושה רושם, שאנחנו הולכים לשחזר, ובענק, את הטמטום הלבנוני עם איראן. אז כמה שנים אחרי התקיפה הישראלית, אולי משטר האייתולות, בגרסה מחוזקת וחמושה בגרעין שהושג באיחור מה, יעמוד על מכונו ויתחרה עם טורקיה על ההגמוניה במזרח התיכון. בקיצור, יכול להיות שאנחנו עומדים לעשות לאייתולות טובה ממש גדולה.

זה עוד לא אומר שצריך להימנע מלתקוף באיראן, אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים לבחור בין איראן גרעינית והתמוטטות סבירה של משטר האייתולות, או הצלת המשטר תמורת פגיעה, מפוקפקת כשלעצמה, ביכולות הגרעינית של המדינה. וזוהי בדיוק מסוג ההחלטות האסטרטגיות שאסור שיסתכמו בחישובי כושר נשיאת פצצות של מטוסים ואופני הפעלת הלובי שלנו בוושינגטון. האפשרות הסבירה היא שדיון כזה לא יתקיים, בטח לא בציבור, ושברגע שתהיה אפשרות מבצעית לתקוף בלי לאבד את תמיכת ארה"ב, ישראל תתקוף. ואחרי זה, הסדר הקוסמי ישוב להיות הרמוני, האיראנים ימשיכו להיות צוררים, תהיה עוד מלחמה והעולם יהיה נגדינו. גם בדור הזה יקומו עלינו לכלותינו, ואלוהים (בע"ה ובלי נדר, כאמור) יצילונו מידם. עוד יום של שגרה בגטו.

(שלום בוגוסלבסקי)

למה הוא מתכוון? שר בטחוננו היקר להחריד הופיע השבוע בוועדת החוץ והבטחון, ולשם שינוי אמר שם דברים מעוררי עניין. לדברי ברק, המתקן הגרעיני שבנתה איראן סמוך לקום "חסין בפני הפצצה רגילה" .

בהנחה ששר בטחוננו הוא אדם מחושב, ומנסיוננו הוא אכן מחושב – סובל מחישוב יותר, אבל מחושב – הרי שהוא רומז לשתי אפשרויות. האחת, הלך עלינו: המתקן בקום "חסין בפני הפצצה", וכל אגם הדולרים שבלע חיל האוויר במשך 20 השנים האחרונות לא יאפשר לו לבצע את המשימה שלקראתה הוא מספר לנו כל שני וחמישי שהוא מתכונן. מאחר והסיסמא של ראש הממשלה היא "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה", ומאחר ולא סביר שברק יחלוק עליו בנושא מרכזי כל כך – מה גם שהוא עצמו לא מהסס להפחיד את הציבור מפני איראן – נעבור לאפשרות השניה.

והיא "המתקן חיסן בפני הפצצה רגילה". ההדגשה שלי. ברק רומז כאן – אולי כדי להתחיל להכין את דעת הקהל הישראלית – שמאחר ושהפצצה קונוונציונלית לא תעשה את העבודה, יש להוציא את הפטיש הבלתי קונוונציונלי מתיק הכלים. אתם יודעים, ההוא. זה שאם תדבר עליו מבלי להקפיד לצטט מקורות זרים, אתה יכול למצוא את עצמך נעלם לכמה שבועות בזמן שהחלק הפחות שפוי של החונטה הישראלית – המלמ"ב – חוקר אותך באגרסיביות.

וזה מפחיד, כי זה מתיישר בפאזל. אם האַפַּרַט הבטחוני של ישראל החליט שהוא לא ישלים בשום אופן עם איראן גרעינית, ושהוא מוכן לצאת למתקפה גרעינית ראשונה עליה, אז גם התרגיל של נתניהו מול קדימה מתחיל להיראות יותר הגיוני, במיוחד הלחץ שלו להכנסת קדימה לממשלה והדיבורים שלו על כך שבגין נכנס לממשלת האחדות הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים, בלי תיק. אם זה מה שנתניהו מתכנן, אז אכן הגיוני שיצפה שלבני תצטרף אליו. החלטה כזו מצד האפרט היא הגיונית לחלוטין: אם, אחרי כל ההפחדות ואחרי כל הטבעת הכספים, איראן תהפוך לגרעינית (ונראה שממשל אובאמה כבר השלים עם כך, מחוסר ברירה), האפרט יאבד את אמון הציבור. יתר על כן, הוא יתקשה לאיים עליו יותר – מה יותר מפחיד (בדימוי הישראלי הנפוץ) מאחמדניג'אד חמוש בפצצה? האפרט גם יתקשה לשכנע את הישראלי הממוצע שאפשר לחיות עם הסיכון, ראשית משום ש-20 שנה ויותר זה משמש את המנגנונים ואת המערכת הפוליטית כאיום האולטימטיבי, שנית משום שהוא איננו מאמין בכך בעצמו, ושלישית משום שיש להניח שמספר לא קטן של ישראלים יממשו את אופציית הבריחה שלהם מכאן ברגע שלאיראן תהיה פצצה.

בקצרה, אפרט הבטחון שלנו גידל נמר ורכב עליו במשך 20 שנה. עכשיו הוא לא יכול לרדת ממנו – ומתקבל הרושם שהוא מכין אותנו לאם כל המלחמות. או שברק רומז על כך לאמריקנים. אבל טיבן של רמיזות כאלה שהן נאלצות להגשים את עצמן. וכשהיועץ לבטחון לאומי הוא ברנש כמו עוזי ארד, אתה מתחיל לפחד באמת.

תודה, באמת: אחד מבניו של עובדיה יוסף, יצחק יוסף, פרסם ספר הלכות המיועד להסביר לחרדים כיצד להתמודד עם קיומם של חילונים. בין השאר, הוא מתיר בטובו לבן לשתות יין שמזג אביו מחלל בעת קידוש, כדי שלא "להרחיק את האב מקיום מצוות", וכן – הדובדבן שבקצפת – מורה שיש להגיש סיוע לחילונים שנפגעו בתאונת דרכים בשבת, למרות שחיללו אותה.

נחמד מצידו. למותר לציין שהסיוע ללא-יהודי שנקלע לתאונה בשבת מסובך הרבה יותר הלכתית, וטוב לדעת שיש אלמנטים בציבור החרדי שמבחינתם סיוע לאדם אחר שנקלע לתאונה היא משהו שמצריך שאלת רב.

יללות עולות ויורדות: תלמידי ישיבת ההסדר-לשעבר, "הר ברכה", עתרו לבג"צ כנגד החלטתו של אהוד ברק לשלול מהישיבה את סטטוס ההסדר שלה. הטענה החצופה שלהם היא ששלילת סטטוס ההסדר של "הר ברכה" היא…. ענישה קולקטיבית ומעשה "לא אנושי".

המתנחלים מנסים בשנים האחרונות, מבלי להבין עד כמה מגוחכים הם נראים כשאינם טורחים אפילו להסיר את החיוך מעל פרצופם, לקדם את מעשי הזדון שלהם תחת מטריית זכויות האדם. העתירה הזו היא דוגמא קלאסית. תושבי התנחלות מתלוננים על "ענישה קולקטיבית". ומהי הענישה? הדרישה שהם ימצאו לעצמם ישיבה אחרת תוך 60 יום, או שייצאו ממסגרת ההסדר.

הם טוענים, בין השאר, שדבריו של ראש הישיבה לא יכולים להוות עילה לביטול ההסדר. בהתחשב בכך שעד כה לא בוטל ההסדר עם שום ישיבה, צריך לתהות מה תהיה עילה ראויה – לדעתם של הצבועים – לביטול ההסדר.

כתב התביעה מלא בהשתבחויות העצמיות שהפכו לסימן ההיכר של המגזר הדתי-לאומני. נראה שתלמידי "הר ברכה" לא מבינים כיצד הם כורתים את הענף עליו הם יושבים: ככל שהציבור הכללי שומע יותר על ההסדר, פתאום הוא קולט איזו פריווילגיה הוענקה כאן למתי מעט, ואיך האנשים שמשתבחים בכך שבעיני עצמם הם העילית שבעילית משרתים פחות ממחצית מחייל סדיר רגיל.

כל הכבוד. המשיכו כך.

השטות השנתית: כל 31 בדצמבר אנחנו נתקלים בשטות שאומרת ש"סילבסטר" הוא חג נוצרי, שחוגגים בו את ימו של אפיפיור רצחני במיוחד. לראשון בינואר אין שום קשר לנצרות, מדובר בחג אזרחי רומאי – היום שבו היו הקונסולים נכנסים לתפקידם – וחוגים נוצרים שונים התנגדו לאורך השנים לציונו.

לא שרוב הישראלים יודעים על כך משהו. אפילו הכתבה בטמקא – אמנם טמקא יהדות, שבשל שיוכו זכאי למנה כפולה של בורות – מתייחסת ל"חגיגות הנוצריות". ושוב נשמע בקרוב את עלילות הדם הרגילות, על האפיפיור הרצחני (כאילו שלבישוף של רומא בתחילת המאה הרביעית היתה סמכות רדיפה כלשהי), על הפוגרומים המכוונים בשנת 1400, וכל השאר. הציבור היהודי, כמסתבר, מקבל ברצון עלילות דם חסרות בסיס שכאלה.

(יוסי גורביץ)

מכונת התעמולה של ישראל מפמפמת מלחמה, אמיתית או מדומה, עם איראן מזה זמן רב. אבל גם אם הרטוריקה ריקה, גם אם היא שילוב ציני בין רצונותיהם של פוליטיקאים להחליק לתפקידם על חשבון פחדיו של הציבור ובין תאבונו הבלתי נדלה של הממסד הצבאי לעוד תוספת תקציב, צחצוח חרבות עשוי לדרדר מצב לא יציב גם כך למלחמה של ממש. נמר דעת הקהל שעליו רוכב נתניהו עשוי לפנות נגדו; לפתע, עשוי הקוסם החלקלק והמיוזע לגלות שהאספסוף שעורר כנגד איראן דורש ממנו לתקוף אותה, וכבול בהררי מליצותיו, הוא עשוי למצוא עצמו מאולץ לצאת למלחמה.

רצוי, על כן, להתייחס למציאות ולא למיתולוגיה. חואן קול מנפץ עשרה מיתוסים מקובלים על איראן. בחלק מהם כבר נגעתי בעבר. אני רוצה להתייחס לנקודה השניה שלו: שאלת התקציב.

* * * * *

תקציבה הצבאי של איראן, מציין קול, הוא שישה מיליארדי דולרים, וככזה הוא אחד התקציבים הנמוכים במפרץ הפרסי; רק התקציב הצבאי של איחוד הנסיכויות נמוך יותר. הוא מוסיף ומציין שיחסית למספר תושביה – 70 מיליון – מדובר בתקציב הנמוך ביותר לראש בסביבה. כלל התקציב האיראני הוא 298 מיליארדי דולרים; כלומר, תקציב הבטחון הוא מעט יותר משני אחוזים מתקציבה הכולל של איראן.

בישראל, השיג השבוע הממסד הצבאי הישג חסר תקדים: בקושי ארבעה חודשים לאחר שהועבר תקציב שלראשונה היה תקציב דו שנתי, הצליח הצבא לגרד עוד מיליארד וחצי שקלים לתקציבו. משום מה, דווקא עכשיו נזכר צה"ל שהוא צריך עוד 300 נגמ"שים משוריינים במיוחד.

תקציב הבטחון הישראלי עומד ב-2009 על כ-12.9 מיליארדי דולרים (48.6 מיליארדי ₪), והוא צפוי לעמוד ב-2010 על 14.4 מיליארדי דולרים (כ-53.2 מיליארדי ₪). מספר תושביה של ישראל נמוך משהו מזה של איראן, רק 7.4 מיליונים, וההקצאה פר קפיטה לבטחון של כל אחד מהם גבוהה, בחישוב גס, פי 18 מזו של האיראני הממוצע. תקציבה של ישראל, על פי הצעת התקציב של האוצר (זהירות, PDF), עומד על כ-313 מיליארדי שקלים, שהם כ-83.2 מיליארד דולר. כלומר, מדובר בתקציב קטן באופן ניכר מזה האיראני – בכל זאת, איראן גדולה הרבה יותר – אבל נתח תקציב הבטחון בתוכו הוא 16.4%. משרד הבטחון הוא המשרד המתוקצב ביותר.

כלומר, הן במונחים אבסולוטיים (12.9 מיליארד לעומת שישה מיליארד) והן במונחים יחסיים (חלק מהתקציב), ההשקעה הבטחונית הישראלית גדולה הרבה יותר מזו האיראנית. חשוב לומר שהתקציב הזה איננו כולל את הסיוע הצבאי האמריקני, המחושב בתקציב כהכנסה; יצוין שסעיפים שהם בטחוניים במהותם (כמו יישום חוק חיילים משוחררים) נחשבים במסגרת התקציב הישראלית כסעיפים "חברתיים". עוד יצוין כי בתקופתו של ראש הממשלה שרון, נהג הלז להעביר כספים למערכת הבטחון בלי פיקוח של הכנסת. כלומר, תקציב הבטחון גדול מכפי שהוא נראה.

כל אלה צריכים להעלות שאלות גדולות על הנראטיב המקובל, על פיו איראן המרושעת נמצאת על תקן הגולית שעומד לתקוף את הדוד הישראלי. הגולית, כמסתבר, הוא דווקא ישראל (המרושעים יאמרו שגם התוצאות בשדה הקרב בהתאם). כשמצרפים לכך את העובדה שהגורם התוקפני במזרח התיכון הוא ישראל ולא איראן, ושהאיום האיראני מהלך עלינו אימים דרך קבע בעונת התקציב, האיום האיראני – כמו נשיא איראן – נראה הרבה יותר כמו דחליל.

ושוב נזכיר שלאחרונה הכיר גם שר הבטחון בכך שאיראן איננה איום קיומי – זמן קצר לאחר שמשרדו התחיל לטפטף שישראל בעצם איננה יכולה לעצור את דרכה של איראן לפצצה, אלא רק ל"עכב" אותה. זה מה שקנתה לנו ההוצאה הבטחונית הענקית ב-20 השנים האחרונות. הגיע הזמן שתקציב משרד הבטחון, ומערכת ה-Hasbara, יעברו שניהם דייאטת רצח.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע היה לנו את דו"ח גולדסטון; שלשום הכריז איגוד הסחר הבריטי שהוא תומך בחרם על תוצרת ההתנחלויות, וקורא לחבריו לעשות כמוהו; והערב – בומבה דיפלומטית כפולה: כשלון בשיחות נתניהו-מיטשל, ומה שהרבה יותר גרוע מבחינת הממסד הבטחוני: האו"ם דרש מישראל להצטרף לאמנה לפיקוח על נשק גרעיני ולפתוח את אתרי הגרעין שלה לביקורת. המדינות הערביות מנסות לעשות את זה כבר 18 שנים ברציפות. הפעם הן הצליחו. רוסיה הצביעה יחד עם הגוש המוסלמי, כמו תמיד. היה שווה להפוך את ליברמן לשר החוץ, אה? איזה יופי של הצלחה לדיפלומטיה הישראלית – אחרי צווחות של 20 שנה על התכנית הגרעינית האיראנית, העולם שם לב שלישראל (מדינה תוקפנית הרבה יותר מאיראן) כבר יש.

נו, ל"הסברה" הישראלית צפויה הרבה מאד עבודה, ואנחנו מדברים על קואליציית-קונספירציה מוכת חלושעס, שהשטיק שלה הוא תגובות בדויות ברשת וההישגים שלה הם טענה מגוחכת שדו"ח גולדסטון לא מתייחס לירי הקסאמים (הוא הגדיר אותם כלא פחות גרועים מישראל, וכנראה גרועים יותר), וטענה – המושמעת בו זמנית – שגולדסטון התעלם מהדו"ח של משרד החוץ אבל גם הכניס אותו במלואו לדו"ח שלו

פתאום תמצא עצמה התעמולה הישראלית כשהיא נאלצת להסביר עמדות שנשמעות מופרכות גם לקורא הישראלי.

* * * * *

קבלו את אהוד ברק. הוא העניק ראיון מעניין לשם שינוי למוסף החג של "ידיעות". הוא אומר שם כמה דברים ששווה להתעכב עליהם.

בראיון, התייחס ברק לטענה האיראנית, על פיה יש לאיראן זכות לפתח נשק גרעיני מפני שגם לישראל יש כזה. "מעולם לא אמרנו שיש לנו נשק גרעיני", התמם ברק. נהדר. מה, אם כן, יחסו יוזמה של פירוז המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני? הוא דוחה אותה על הסף.

על פניו, לא מובנת התפיסה הזו: אם לישראל אין נשק גרעיני, העמדה של ברק ביזארית. מדינה שאין לה נשק כזה, צריכה להיות המתנדבת הראשונה לפרז את המזרח התיכון כולו. מדוע, אם כן, מתנגד ברק לפירוז מנשק גרעיני?

משום שהוא משקר, כמובן. ישראל הצהירה מספר פעמים על העובדה שיש לה נשק גרעיני. אף פעם לא באופן רשמי, אבל היא השליכה את ואנונו לכלא ל-18 שנה לא כי הוא מכר בלוף ריק לסאנדיי טיימס, אלא באשמת ריגול חמור. ה"עמימות" השמעון-פרסית כל כך מתה אז מות נשיקה. פרס עצמו, בתחילת העשור, התראיין לתכנית טלוויזיה על הנושא ודיבר בחופשיות יחסית.

סיבה נוספת לאי סימטריה בין ישראל ואיראן, אליבא דברק, היא שאיראן מאיימת להשמיד את ישראל בעוד שישראל איננה עושה כן ולא עשתה זאת מעולם. דא עקא, ששלוש פסקאות קודם לכן, אומר ברק ש"ישראל יכולה להפוך את איראן לעיי חורבות". לעין בלתי מזוינת, זה נראה כמו איום די מפורש. יצוין שברק מתעלם באלגנטיות מהעובדה ששר החוץ של ישראל הוא זה שאיים בעבר להפציץ את טהראן – במשתמע, בנשק גרעיני.

אבל רגע, למה בעצם מזכיר ברק שישראל יכולה להחריב את איראן? אה! כי פה מגיע הסקופ של הראיון. אהוד ברק אומר בפסקנות שאיראן איננה מהווה איום קיומי על ישראל; לכל היותר היא מהווה אתגר.

הבלוג מברך את שר הבטחון על צירופו המאוחר לשורותינו, שורות אלו הסבורים שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן מוגזמת ושהסכנה ממנה פחותה משמעותית מהמקובל לחשוב במקומותינו. אבל, בכל זאת, כמה שאלות.

אדוני שר הבטחון, בחודש מארס השנה, זמן קצר לאחר תבוסתך המכרעת בבחירות, כשכמעט 90% מהישראלים אמרו שהם רוצים לראות אותך באופוזיציה, זחלת לממשלת נתניהו – לאחר שהתחייבת להליכה לאופוזיציה – כשאתה טוען שאתה עושה זאת למען טובת האומה ומשום ש-2009 היא שנת הכרעה מול איראן. מה קרה בששת החודשים האחרונים? איך הפכה איראן מ"איום קיומי" ל"אתגר"?

אדוני שר הבטחון, במהלך 20 השנים האחרונות טענה מערכת הבטחון – בלט בה חיל האוויר – שאיראן היא איום קיומי לישראל ושיש להיערך למלחמה כנגדה. שימעל'ה פרס איים עלינו (ועל העולם) בפצצה איראנית כבר ב-1992. אגמים של דולרים נשפכו על הכנות למלחמה כנגד איראן. עכשיו מסתבר שזו היתה טעות, שמדובר בסך הכל ב"אתגר". האם תוקם ועדת חקירה שתבדוק מי במערכת הבטחון סיפק מידע מפוברק לכנסת אחרי כנסת, תמיד במועד דיוני התקציב, כדי להגדיל את הוצאות הבטחון של ישראל כנגד איום לא קיים? האם מישהו יטרח לומר לאזרחים כמה כסף פוזר לרוח בשל הפאטה מורגאנה הזו? האם מישהו יחקור את השפעת טפטופי מערכת הבטחון לתקשורת על יצירת הדחליל האיראני?

אדוני שר הבטחון, קולות החלו להשמע לאחרונה מהמערכת שלך, לפיהם המשימה באיראן "תעודכן" ולא תהיה עוד השמדת היכולת הגרעינית שלה כי אם "עיכובה". האם הדבר נובע מכך שאחרי 20 שנות בזבוז וקשקשת, התברר לנו שמעבר ל"עיכוב" היכולת שלנו בעצם לא קיימת? האם הנסיגה שלך מהגדרת איראן כ"איום קיומי" נובעת מכך שבעצם מדובר באיום קיומי שאנחנו לא מסוגלים לנטרל, אלא באמצעות נשק גרעיני – שאתה, כשר בטחון, לא יכול לומר שאנו אכן מחזיקים בארסנל, ושממילא השימוש בו יביא על ישראל את חורבנה המהיר?

אדוני שר הבטחון, מדוע לא להפסיק את מדיניות העמימות ולהודות בפומבי בכך שלישראל יש נשק גרעיני ושהיא תשתמש בו כנגד מי שיפעיל נגדה נשק בלתי קונבוונציונלי? מדוע לא להזמין את פקידי האו"ם להווכח בכך במו עיניהם – ובמקביל, להסיר את המגבלות על אסיר ציון, מרדכי ואנונו?

אדוני שר הבטחון, ב-20 השנים האחרונות שימשת בשורה של תפקידים בכירים במערכת הבטחון: היית סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ושר בטחון (בשלוש ממשלות שונות, כולל אחת בראשותך). האם תוכל לומר לנו מדוע מי שאחראי לשגיאה חמורה כל כך – שסיבכה את ישראל דיפלומטית וכלכלית – ממשיך לכהן בתפקידו? איזה מסר אתה שולח, מר ברק, לקצינים תחת פיקודך?

פנטזיה נחמדה. אבל, כמובן, אפילו אם יהיה עיתונאי שישאל את ברק את השאלות הללו, ויאבד בכך את "הגישה" הנחשקת אליו, ספק אם הן תחדורנה את חומת הציניות של הפוליטיקאי המזיק ביותר שקם לישראל. ברק מעולם לא האמין במסירת דין וחשבון על מעשיו, והציבור הישראלי – הוא הותנה ב-20 שנה של תעמולה עיוורת, הוא ימשיך לראות באיראן את השטן הגדול. העובדה שאחמדינ'זאד שוב עסק היום בהכחשת שואה זכתה לכותרות מובילות; העובדה ש"יום אל קודס" הפך למוקד של התקוממות שניה כנגד תופסי השלטון באיראן ("פלסטין, כמונו כמוך… מוות לרוסיה [במקום לארה"ב – יצ"ג], לעינויים ולאונס אין עוד השפעה – לא עזה, לא לבנון; אמות בעד איראן") דווקא לא.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-ניג'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

עד לאחרונה, נהנה מחמוד אחמדיניז'אד מברכתם של מעט מאד אנשים בשל זיוף הבחירות שלו. ברכות הגיעו מהחשודים הרגילים: רוסיה, סין, ונצואלה, קזחסטאן, אוזבקיסטן, קירגיסטאן, וטג'יקיסטן; גם צפון קוריאה, חמאס והחיזבאללה (שאף שלח, על פי שמועות עקשניות, יחידות צבאיות לאיראן, לסיוע בדיכוי ההתקוממות) עודדו. מובארק דווקא לא. אבל החל מאמש, זכה אחמדניז'אד לסיוע שעל פניו היה בלתי צפוי: גם ישראל הרשמית במברכים.

מאיר דגן, ראש המוסד, העריך אתמול (שלישי) שאחמדניז'אד ינצח תוך ימים ספורים, והבהיר את מה ש"פקידים בכירים" היו מוכנים לומר ביום שישי רק שלא לייחוס: שישראל מעדיפה את נצחונו. דברים דומים אמר היום החכם באדם, שר בטחוננו, אהוד ברק: "אל תטעו לגבי מוסאווי – הוא לא היה נבחר להיות חבר כנסת בישראל או מושל מרילנד". הוא גם הוסיף, למקרה שמישהו שכח, ש"אסור לשכוח שבאיראן קיים משטר דיקטטורי של אייטולות, אלה אנשים דתיים קיצוניים". וואלה. הגדיל לעשות חבר הכנסת אליעזר מוזס (יהדות התורה), שאמר ש"אין לי אלא לשמוח על בחירתו מחדש". ליברלים בעולם משפשפים את עיניהם בתדהמה. ישראל התייצבה לצד משטר האייטולות במלחמתו בעמו. זה ייזכר.

כלל לא בטוח שאחמדניז'אד אכן נבחר מחדש, וספק אם היה עומד אפילו בסטנדרטים הדמוקרטיים שמכיר מוזס מהבית – סופרים רק את קולות האייטולות – אבל הממסד הצבאי-פוליטי שלנו בעליל במצוקה. אחמדניז'אד היה הקלף המנצח שלהם. מספיק היה להצביע עליו וכולם היו נרתעים לאחור בגועל. עכשיו הדחליל הזה מתפרק לנגד עיניהם. ברור שהם במצוקה. אחרי הכל, מאחוריו הם יכלו להעמיד פנים שהם מנסים "לגייס את העולם" נגד איראן, מה שהם קצת יתקשו לעשות כשיש רפורמטור בהנהגת איראן. אלוף בן הוציא את המיתוס הזה – שאחמדניז'אד הוא קלף מיקוח ישראלי, ושמוסאווי יהיה רע תעמולתית לישראל – לשחיטה.

יסלח לי אהוד ברק שאני מעז להציע הערכת מצב אחרת משלו (בהתחשב בכך שהבוגר הזה של בית הספר ליחסים בינלאומיים ע"ש ד"ר סטריינג'לאב מפנטז על "פעולה מתואמת ונכונה" ל"עצירת צפון קוריאה", אני משרה לעצמי): זה כבר לא על מוסאווי. כבר כמה ימים לא.

ברק יודע את זה – הוא מודה בכך בחצי משפט – אבל הוא חייב לצבוע את מוסאווי ותומכיו כאויבי ישראל, אחרת הלך על מערכת הבטחון. ובכל זאת, קרו כמה דברים בימים האחרונים. אמש התייצב האייטולה החשוב מונטזרי במפורש לצד המתקוממים. על התוצאות המזויפות הוא כותב ש"אף אדם מיושב לא יוכל להאמין בהן"; על מעשי הטבח הוא אומר שהמשטר "תקף את ילדי העם, לנגד עיניהם של עיתונאים מקומיים וזרים, באלימות מדהימה"; ואז הוא משתמש בסמכותו הדתית כדי לומר שורה של דברים, אף אחד מהם לא נעים לאוזניהם של ברק ודגן.

החשוב מכולם, לדעתי, הוא שהוא שולל במפורש את הלגיטימיות של המשטר: "כפי שכבר אמרתי, ממשלה שאיננה מכבדת את הצבעת העם איננה נהנית מלגיטימיות פוליטית או דתית" (הדגשה שלי – יצ"ג). הוא מאיים על כוחות הדיכוי בסנקציות דתיות: "אני מבקש מאנשי המשטרה והצבא שלא 'למכור את דתם', ולהזהר – שכן קבלת פקודות לא תנקה אותם בעיני האל. הכירו בצעירים המוחים כבילדיכם. כיום, צנזורה וקטיעת קווי התקשורת איננה יכולה להסתיר את האמת".

זה מסמך מדהים, שנכתב על ידי האדם שבשעתו אמור היה להנהיג את איראן לאחר מותו של חומייני. בשר מבשרה של המהפכה. האם ברק לא שמע עליו? האם שמע והתעלם ממנו?

קו הגנה נוסף על הדחליל בחליפת הערב הוא שהמהפכנים אינם מייצגים את המוני העם האיראני. נטען כלפיהם, במיוחד מצד מזרחנים, שהם "אליטיסטים מנותקים", סטודנטים בני המעמד הבינוני. על כך, יש כמה תשובות: ראשית, שמדובר בבולשיט. התמיכה בהתקוממות מגיעה מכל שכבות הציבור העירוני – ואולי גם הכפרי. שנית, שמהפכות בדרך כלל מתחילות על ידי בני המעמד הבינוני. שלישית, ו-SandMonkey כותב זאת היטב, שמדובר בהתנשאות מדהימה ובזבל אינטלקטואלי.

ובתוך העשן והדם, הצליח מאיר דגן לעשות טריק של קוסמים: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל למרות שבנימין נתניהו טוען כבר שנים שאיראן היא 1938 וגרמניה היא השנה, או משהו, העמדה הרשמית של המוסד היא שלאיראן תהיה פצצה…. ב-2014. עצרו את המדפסות!

ישראל מאיימת על העולם בפצצה איראנית כבר 15 שנים ויותר. בסוף 2007, הודיע אמ"ן-מחקר לכנסת שלאיראן תהיה פצצה בסוף 2009. זה היה חלק מריטואל איומים קבוע, שימע'לה פרס איים עלינו בפצצה איראנית כבר ב-1992. נזכיר שכאשר המודיעין האמריקני קטע, לפני כשנה וחצי, את מסעו של משטר בוש לעבר מלחמה באיראן, בציינו שאיראן לא תשיג פצצה עד 2015, זעקו בישראל שמדובר ב"מניפולציה של מודיעין". ההבדל בין 2014 ל-2015 נראה, לי על כל פנים, כזניח. בתוך כל הבלגאן, שכחנו לציין שהמודיעין הישראלי שוב טעה – כהרגלו. ההרגל הזה הוא כה מובנה, עד שוועדת חקירה של הכנסת המליצה בעצם לפרק את אמ"ן.

עכשיו, סביר שלאיראן תהיה פצצה, ולו משום שהיא זקוקה לה כאמצעי הגנה גיאו-פוליטי. כוחות אמריקניים עומדים על שניים מגבולותיה ואחת השכנות שלה היא המדינה המטורפת בעולם, שמחזיקה בו זמנית באידיאולוגיה של השמדת השיעה ובנשק גרעיני – פקיסטן. אבל איראן שלאחר שלטון האייטולות, ויבוא אחריו מה שיבוא, מאיימת הרבה פחות על ישראל. יהיו לה בעיות פנימיות שהיא תיאלץ לפתור. חלק ניכר מאוכלוסייתה צעיר מגיל 30 ולחלק ניכר ממנו לא צפויה קריירה מוצלחת. אחמדניז'אד השתמש בישראל בדחליל כפי שישראל השתמשה בו.

וראה זה פלא: בעוד שמצרים וסורים אינם מוכנים להפגש עם ישראלים, לאיראנים אין כמעט בעיה כזו. הציבור האיראני איננו מורעל כנגד ישראל כפי שרוצה המשטר שנאמין. כשחטף אזרח איראני מטוס וחיפש את דרכו אל החופש, הוא הפנה אותו דווקא לישראל. האיראנים אינם ערבים, והפלסטינים שהימרו על המשטר מטהראן עשויים לגלות – כמו לאחר כיבוש כוויית על ידי סדאם – שהם שוב הימרו על הסוס הלא נכון.

גם הישראלים כבר אינם מפוחדים כשהיו: סקר שנערך לאחרונה על ידי צוות מאוניברסיטת תל אביב מצא שרק 21% מהישראלים מאמינים לתעמולה (הנרמזת תמיד) של ממשלתם, כאילו עם בניית פצצה איראנית היא תוטל מיד על ישראל. מספר האנשים שאמרו שעקב פצצה איראנית ישקלו להגר נמוך אף יותר: רק 11% – ובהתחשב בכך ש-25% מהנוער הישראלי אמר לפני כמה שנים לסוקרים שהוא שוקל ירידה, וכשזוכרים שהחפץ הנחשק ביותר בישראל הוא דרכון זר, זה אומר דרשני. רוב הישראלים, בפועל, כבר השלימו עם הפצצה האיראנית.

אם תקרוס "המדינה השיעית והדמוקרטית" תחת הסתירות המובנות שלה, ויש לקוות שזה יקרה בעגלא ובזמן קריב, תקרוס איתה גם תפיסת עולמו של הממסד הבטחוני שלנו. כמו בשיר של קוואפיס, לא ברור מה יעשו הברקים והדגנים כשיתברר שאין ברברים בסביבה: האחמדניז'אדים, אחרי הכל, "היו פתרון מסוים".

(יוסי גורביץ)

כן, לשבור: האופוזיציה סירבה היום (שלישי) להשתתף בדיוני הכנסת, וחבריה עזבו את המליאה כאיש אחד. הסיבה לכך היא הפרות חוזרות ונשנות של חוקי הממשל על ידי הקואליציה הנוכחית.

לפני כשבוע שברה הקואליציה את הכללים, כשמינתה לוועדה למינוי שופטים חבר כנסת ממפלגת אופוזיציה קטנה, אורי אריאל, במקום חבר כנסת מסיעת האופוזיציה הגדולה. כששר המשפטים הוא מינוי אישי של חשוד בפלילים, כשהנציג שלו בוועדה למינוי שופטים טוען שיש לשנות את מערכת המשפט "השמאלנית", זה שינוי מהותי. נתניהו וחבר מרעיו שיחקו לידיו של ליברמן.

הפרות נוספות הצפויות הן שינוי חוק יסוד: הכנסת כך ששאול מופז יוכל לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלה (החוק כבר זכה לכינוי "חוק מופז"), ושינוי החוק כך שהצעת חוק שיש לה משמעות תקציבית (קרי: כל הצהרת חוק שאיננה הצהרתית גרידא) ידרוש רוב מינימלי של 55 ח"כים.

ממשלת נתניהו ממשיכה להשתמש ברוב מקרי כדי לעוות את חוקי היסוד שלנו כמו היו פלסטלינה. היא ודאי לא הראשונה שעושה כן – זכור לרע אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה, שקבע שמספר השרים לא יעלה על 18, לצרכי קואליציה קצרה במיוחד – אבל אסור לאופוזיציה לעבור על כך לסדר היום. חוקת-אוריגמי כזו יכולה להביא אותנו בקלות למצבה של איראן. וההמונים שלנו כבר מזמן לא זועמים, אלא אדישים.

עזוב אותך: איראן, האויב הגדול, רוגשת ותוססת – ולרוב הישראלים לא אכפת. מיליוני אנשים יצאו אתמול לרחובות, וחלקם נרצחו, כדי להחזיר לעצמם חירויות בסיסיות – ולהוציא כמה אנשי תקשורת, זה לא מעניין אף אחד. ראש הממשלה נתניהו יצא נלעג במיוחד בנאומו, כשהתייחס לאיראן – מבלי להתייחס למה שקרה בה ביומיים שלפני הנאום הנשכח.

משטר האייטולות הביא לאיראן, מדווח דר שפיגל, אנשי חיזבאללה מלבנון: מתקבל הרושם שהם לא בטוחים שהצבא יעמוד לצידם. מפגינים מדווחים שהתוקפים שלהם מדברים ערבית, לא פרסית. ריח 1989 נישא באוויר: אפשר לחוש את הפחד נוסח ערפדי רומניה, זמן קצר לפני שהועמדו אל הקיר והעולם טוהר מנוכחותם. אז למה פה הכל שקט?

למה? אולי בגלל התפיסה היהודית של "עם לבדו ישכון", או, בגרסה הציונית, "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אולי, כמו נתניהו, בגלל שאיראן היא השטן הגדול שלנו ורוב הישראלים מתקשים לקלוט שיכול להיות שהוא משתנה.

אולי בגלל שזה מורכב מדי, לתפיסה לאומית שהורגלה מזה עשורים לצרות מוחין של "טוב ליהודים או רע ליהודים". וזה באמת מורכב: כשיתפזר האבק, מי שלא ישלוט באיראן ישוב להפעיל את תכנית הגרעין. יש סביבה קונסנסוס לאומי מובהק. סביר גם להניח שרוב הנהגת איראן, גם הנהגה דמוקרטית וליברלית (אם תהיה כזו), לא תאוץ להכיר בישראל או להרעיף עליה טובה. וישראלים התרגלו לחשוב שאם המשטר לא מחבק אותם מיד, סימן שהוא עוין.

ומאחר ואינם מוצאים מי "הטוב ליהודים" בסיפור – מבלי להבין שאיראן חופשית וליברלית תהיה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למזרח התיכון כולו – הם נסוגים לעמדת ה"שיהרגו אחד את השני" השמורה למצבים מביכים כאלה. עם סגולה, כן?

מהפיכה תיאולוגית קטנה: יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי – סמכות גדולה, בהתחשב בכך שהרבנים החרדים מתיישרים על פי צוויו, וכך גם עושים הרבנים הספרדים ולעיתים קרובות גם הרבנים חובשי הכיפות הסרוגות – ביצע בשקט הפיכה תיאולוגית לאחרונה.

כידוע, יש שתי רגליים תיאולוגיות לסיבה שטרם חזינו לגל של פרעות מצד החרדים כנגד החופשיים בישראל, פרעות שהן צו הלכתי. הראשונה היא גדר "דרכי שלום", האוסרת עשיית מעשים הלכתיים אם יש חשש שהם יעוררו "איבה" – היינו, פוגרום-נגד. השניה היתה התפיסה של "תינוק שנשבה".

חילונים רבים התעצבנו, ובצדק, מהשימוש המתנשא בביטוי הזה כלפיהם. אבל הם לא הבינו שזו בעצם הגנה עליהם מפני נקמה חרדית (מפונטזת, בינתיים): הגדרתם כ"תינוקות שנשבו" אומרת שהם לא אפיקורסים שיש להשמיד אלא בסך הכל יהודים טובים שלא קיבלו חינוך נאות.

בשבוע שעבר פורסם שבצנעה יחסית, סילק אלישיב את המחסום הזה. היהודים החילונים של היום, קבע, שוב אינם "תינוקות שנשבו": במקור הביטוי התייחס לילדים יהודים שנשבו על ידי גויים, ואילו "בימינו כל חילוני יושב בין יהודים. האם אפשר לומר שאינו יודע מהי שבת? הוא לא רוצה לדעת". השאלה היא מדוע דווקא עכשיו. יכול להיות שאלישיב, מנותק כמו כל רב המוקף בחסידים, הסתנוור כמו מאיר פרוש והוא אכן חושב שהחרדים על סף ניצחון דמוגרפי, שאז תקרוס ברעם גם גדר "דרכי שלום". לתייק ולשמור. סביר להניח שיהיו התפתחויות.

לא מרגל – נוכל: אל"מ משה תמיר ממשיך למוטט את שרידי הקוד האתי של צה"ל. הוא ביקש, וקיבל, חופשה על חשבוני וחשבונך (רשמית, "חופשה בתשלום") כדי "להקדיש את כל מרצו לערעור" על הרשעתו.

כמקובל בישראל, תמיר – קצין קשוח, שכבר הספיק לסמן כמה וכמה איקסים על ילדים וחסרי ישע אחרים – מיהר להתבכיין. לדברי מקורביו (לתמיר עצמו אסור להתראיין, הוא עדיין איש קבע) הוא חש ש"העמידו אותו בשורה אחת עם מרגל, עם אנס". והוא בסך הכל רוצה, הוא מייבב – סלילה, מייבבים "המקורבים" – "שהעונש יהיה מידתי". לרגע זה נשמע כמו הרגעים הראשונים באזרחות של בוגי יעלון, עוד בכיין ידוע.

תנוח דעתו של תמיר. אילו היה מרגל, היה נכנס ל-18 שנות מאסר, רובן בבידוד. סביר להניח שחלק מהזמן הוא היה מועלם ואיש לא היה יודע לאן. סביר עוד להניח שהוא היה עובר עינויים, כמו עיזאת נאפסו, כדי לגרום לו להודות מהר יותר. אילו היה אנס, סביר להניח שהוא לא היה יוצא בעונש קל יותר משלושה חודשי מאסר (עם אופציה לניכוי שליש, כמובן).

אחרי עבירות של זיוף, הפרת אמונים, נסיון לשיבוש משפט, שימוש לרעה בפקודים ובאופן כללי התנהגות שאיננה הולמת בריון זוטר, אל"מ תמיר לא יריח את הליזול אפילו לא יום אחד. ראוי שיזכור את זה, ושלא יהפוך את עצמו לדרייפוס. ראוי להחיל עליו את הכלל: נכלת – נסעת. סע לשלום, המפתחות של הטרקטורון בפנים. הפסק להחריב את מה שנשאר מהאתיקה בצה"ל על מזבח הקידום שלך. ואם את זה אתה לא מסוגל להבין, זכור את זה: שערעור מסוגל גם להחמיר את העונש. מישהו עוד עשוי להוריד אותך לדרגת סג"מ.

(יוסי גורביץ)