החברים של ג'ורג'

היום, ראיין רזי ברקאי את אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש. חלק מהשיחה נסב על העובדה שלפי אלעזר שטרן, ניתן לראות מאלו מגזרים בארץ מגיעים חיילים קרביים, ומאלו מגיעים המשתמטים, כאשר הוא ראה זאת לפי המשפחות השכולות שהוא ביקר בימים האחרונים. באופן טבעי, בשלב כלשהו העלו למוקד את עיר החטאים (תל-אביב, ללא בקיאים). שטרן טען כי ייתכן והגיע הזמן לפרסם את פילוח ההתגייסות לחילות קרביים לפי בתי ספר.

בראיון לאחר מכן, ראיין ברקאי את צחי הנגבי, ושוחח איתו גם בנושא זה, מתוקף היותו ראש ועדת חוץ ובטחון. בראיון ניסה ברקאי לקבל את דעתו של הנגבי בנושא הגיוס, ושאל את השאלה הבאה (בפראפרזה קלה) "צחי הנגבי, עזוב את המספרים. מהי תחושתך בקשר למוטיבציה לגיוס קרבי בתל-אביב לעומת אזורים אחרים?"

כאן, בשאלה זו בדיוק, מודגמת בצורה חדה וחלקה אחת מבעיות היסוד של העיתונאים, שהיא חוסר היכולת להבין שכאשר מדובר בנושאים כמותיים, כגון פילוח החיילים הקרביים לפי אזור המגורים, המספרים הם כל מה שחשוב, ובדיוק מה שאי אפשר לעזוב. אין כל משמעות לדיון שברקאי מנסה לעורר, ללא המספרים.

בחרו את החלוקה המגזרית האהובה עליכם: דתיים/חילוניים, קיבוצניקים/עירוניים, או כל חלוקה אחרת. גם אם אחוז המתגייסים לקרבי מכל מגזר היה זהה לחלוטין לחלקו של המגזר באוכלוסייה, אין כל סיבה להניח שפילוח החיילים ההרוגים לפי מגזר יהיה זהה לפילוח זה. למעשה, מבחינה סטטיסטית הסיכוי שכך יהיה הוא קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שבמגזר מסוים יהיו יותר הרוגים מאשר חלקו של המגזר באוכלוסייה, ובהתאם יהיה מגזר עם מספר הרוגים קטן יותר.

ייתכן שהאלוף צודק באבחנותיו, ויתכן שיש לו מספרים שמגבים את הטענה כי התל-אביבים מעדיפים לשתות אספרסו ולא לרוץ על ג'בלאות. אם כן, שיציג נתונים אלו לתקשורת, ואז יהיה טעם לדיון על חלוקת הנטל. עד אז תחושות הבטן של העיתונאים, השרים, וכל פרשן אחר אינן מעניינות.

הגיע הזמן שעיתונאים יבינו דבר פשוט: לשאלות כמותיות צריך לתת תשובות כמותיות. חוסר ההבנה הזה מבצבץ במקרים רבים. רואים זאת בשיחה עם הטוען כי חיסונים מסכנים ילדים, ולא יכול לספק אף מספר האומר כמה ילדים אכן נפגעו מחיסונים, רואים זאת בשיחה עם הפוליטיקאי הממורמר התורן שטוען שכך וכך אנשים פנו אליו בנושא מסויים, ולא נדרש לספק מספר פונים. ורואים את זה גם עכשיו, כשהעיתונאים עושים פילוח סטטיסטי של מספרי הנופלים לפי ההספדים בעיתונים. מהאזרח ברחוב אנחנו מוכנים לקבל תחושות בטן שלא מבוססות על אף נתון. מעיתונאים אנחנו צריכים לדרוש יותר.

(עופר רון)

קם לו בוקר אחד אלוף, במקרה שלנו ראש אט"ל אבי מזרחי, ונוכח לחרדתו שהציבור הישראלי – שלא לדבר על עשרות אלפי חיילים – מתעב אותו, וזאת רק משום שנכשל לחלוטין בתפקידו. היינו, הוא לא טרח לספק מזון ומים לעשרות אלפי החיילים ששלח לקרב.

במצב הזה, יכול היה האלוף לנקוט בכמה צעדים. הוא היה יכול, למשל, להדיח את ראש אגף הלוגיסטיקה בפיקוד צפון; אין כמו סיום קריירה כדי לחדד את חשיבתו של המחליף. הוא יכול היה להגיע למטה פיקוד הצפון ולוודא בעצמו שדברים מתקתקים. הוא יכול היה לארגן חוזה דחוף עם חברת אספקה כלשהי. הוא גם יכול היה להודיע על הקמת ועדת בדיקה.

דא עקא, שכל אלה היו מעידים על כשלון מסוים מצידו. על כן, נחוץ פתרון גברי יותר, שימחיש את הקשיים בהם מצויים לוחמינו האמיצים. ואכן, האלוף מזרחי לא אכזב: "אם לוחמים שלנו בעומק לבנון נשארים בלי מזון ומים, מבחינתי אפשר לפרוץ גם לחנויות מקומיות של לבנונים כדי לפתור את הבעיה", אמר ללא מצמוץ.

והוכיח, שוב, שכאשר צה"ל נלחץ, הפתרון הראשון שלו הוא לא ביטול המשימה או דחייתה, אלא פשע מלחמה. בצבא נורמלי הוא היה מודח מתפקידו לאלתר בשל כשלונו, ומועמד לדין בשל ההתבטאות; אבל אנחנו מדברים על צה"ל. ובהתחשב בכך, יש להודות לאלים שאין לאלוף מזרחי אפשרות קידום.

בבואנו לשפוט את טענות הצבא על "נצחון", רצוי שנזכור גם את ההתבטאות הזו.

(תודה לנילי אורן שהפנתה את תשומת לבי לידיעה)

עדכון: דוברת צה"ל מכחישה. מתוך הארץ: דובר צה"ל הבהיר אמש (שני), ×›×™ האלוף אבי מזרחי, ראש אגף הלוגיסטיקה, הרפואה והמרכזים בצה"ל, לא אמר את הדברים שיוחסו לו, כאילו מבחינתו מותר לחיילי צה"ל לפרוץ לחנויות מקומיות בלבנון כדי לפתור מצוקה של מחסור במזון ובמים. בראיון לגלי צה"ל הבוקר, אמר האלוף מזרחי רק ×›×™ "אם אנחנו בתוך מלחמה ויש סכנה שהחיילים לא יוכלו לבצע את המשימה המבצעית כמו שצריך ומה שהם צריכים לעשות ×–×” לקחת מים מחנות, אז כן – אפשר לקחת מים מחנות" .מקור הציטוט השגוי, שזכה לתהודה רבה, הוא אתר האינטרנט של גלי צה"ל, שפירסם קטע מהרעיון עם הציטוט הבא: "אם לוחמים שלנו בעומק לבנון נשארים בלי מזון ומים, מבחינתי אפשר לפרוץ גם לחנויות מקומיות של לבנונים כדי לפתור את הבעיה". כאמור, דברים אלה לא נאמרו על ידי האלוף.

אני מודה ומתוודה שההבדל הסמנטי הזה מזכיר לי את הוויכוחים על ההתגשמות של ישוע: "דרך האב" או "באמצעות האב".

(יוסי גורביץ)

בתגובה ל"מה קרה לנו", מאת ארי שביט, ב"הארץ השבוע" של יום שישי האחרון:

לכל מי שלא רוצה לעייף את מוחו בקריאת המאמר המקורי, נתמצת אותו (בצורה לא הוגנת במיוחד, אבל מדויקת לטעמי) ב"אליטות רעות! אליטות אשמות!". שביט טוען כי הסיבה שהמלחמה הנוכחית היא כשלון מהדהד בין היתר מכיוון שההון, התקשורת והאקדמיה חברו להם יחדיו לסמם את הציבור ולגרום לדיסוננס לא בריא בין תפיסת המציאות הישראלית כמדינה נורמלית לבין המציאות עצמה, של חיים בסכסוך בין-דתי ובין-תרבותי.

"הן התקינות הפוליטית והן האשליה-של-נורמליות פשו בראש ובראשונה באליטות הישראליות. הציבור הישראלי הרחב נותר על פי רוב מפוכח ואיתן."

"טענת האיוולת תופנה כלפי קאדר שלם של מעצבי דעה ומנהיגי חברה ישראלים, שחיו בבועה וגרמו לישראל לחיות בבועה. הצבא יידרש לבדק-בית ולבנייה מחדש, אבל הזעם האמיתי יופנה כלפי האליטות שכשלו. אליטות שמעלו באמונו של עם נבון, מרשים וחזק."

כאן נשאלת השאלה: האם זה אותו עם נבון, מרשים, וחזק שלו צבא קטן וחכם? אם כן, אז יש לחפש אותו במחסן למטה בחצר מאחורי מסכות האב"כ והתפאורה של "אלטנוילנד", כי הוא בטוח לא מסתובב לו בחוץ.

הצגת הציבור הישראלי כציבור מפוכח ונבון, כאשר זה אותו ציבור שתמך שנים במדיניות ההתנחלויות, למרות שכל בר דעת היה מבין שכל התנחלות לא תקרב את פתרון הסכסוך אלא תנציח אותו לדורות, תמוהה בעיני. האם זה לא אותו ציבור שחזר והצביע כל פעם בעד הליכוד, כאשר הוא טוען ש"המערך" דפק אותו ולכן עליו ליפול, למרות שהליכוד היה באותה עת בשלטון? האם זה אותו ציבור חכם שמצביע לליברמן כאשר ליברמן מציע תוכנית לא ישימה לחלוטין של שלילת אזרחות ממאתיים אלף איש, כי "לפחות הוא אומר את מה שכולם חושבים" (כאילו שהיות אדם אידיוט בפומבי היא תופעה טובה יותר מטמטום בסתר). האם זה אותו ציבור שיוצא כל העת נגד האליטות האקדמיות ונגד השכלה, ושהביא לנו את כינוי הגנאי "פרופסור", וחושב שיש חשיבות גדולה יותר להיותך מחזיק תעודה מאשר מה שלמדת בשבילה?

דווקא אותו עם חזק הוא זה שהחזיק באשליות על כוחו של צה"ל וכוחה של המדינה, ולא דרש בשום שלב ממנהיגיו להתנהג באופן שמצמצם את הסיכונים. אותו עם מרשים יצא כנגד כל מילת ביקורת שהוטחה על ידי האקדמיה בנושאים חברתיים וכלכליים, ומנע כל דיון במדיניות ההפרטה. זהו אותו עם שתמך במנהיגיו בצורה עיוורת בזמן שהם עשו ככל שביכולתם כדי לחזק את המרכיב הדתי של הסכסוך ולהביא אותנו לנקודה שבה אנו נמצאים היום.

חדשות לי למר שביט: פני הכנסת כפני העם, ופני האליטות כפני העם. העניין הוא ששביט מזהה בטעות את האליטות כהון, כתקשורת, וכאקדמיה, ומגן על הצבא ועל העם. למעשה, כבר שנים רבות מספיק להיות תת-אלוף בינוני לשעבר, חבר מרכז, או מתנחל כדי להיות אדם משפיע. הדבר האחרון שצריך לעשות אם מבקשים כרטיס כניסה לאליטות המשפיעות הוא להיות פרופסור, שמאלן שמאמין בנורמליות, או עיתונאי החורג מהקונסנסוס. הבעיה העיקרית היא לא חוזק ה"אליטות" הללו, אלא דווקא הזלזול הבוטה בהם.

נתייחס לטענה כי האקדמיה סיממה את האזרחים בתקינות פוליטית ובדה-קונסטרוקציה של האתוס הציוני. אחוז הפוסט-ציונים מזערי מבין חוקרי האקדמיה, כאשר רוב חוקרי האקדמיה לא עוסקים כלל בנושאים הקשורים לתחומים האלו. שנית, אני חושב שאילן פפה היה מופתע לגלות כי (לפי שביט) כל כך הרבה אנשים לא רק שיודעים מי הוא ומקשיבים לדבריו, אלא אף נותנים להם לחלחל פנימה ולהכתיב את תמונת עולמם. איני חושב כי ארי שביט מסוגל להביא אפילו מקרה אחד של חוקר אקדמי שהשפיע על דעת קהל בכיוון יוני או אנטי-ציוני, אבל זה לא מפריע לו להצביע על "אקדמיה" מונוליטית ומתנכרת החזקה מספיק ל"סמם" את הציבור. טעון זה נראה מגוחך עוד יותר כאשר יש מולנו חוקרים בעלי שם, כמו זוכה פרס הנובל צ'חנובר, המתריעים על כך כי ישראל מסכנת את עתידה המחקרי בשל אי-הקצאת משאבים, ואין אף אחד שמקשיב להם או אפילו זוכר כי הם אמרו זאת.

בקשר לתקשורת, שביט טועה ומטעה. התקשורת רצה אחרי הציבור ולא להפך. כדי "להביא רייטינג" על העיתונאי להיות ממסדי ככל האפשר. שביט מפגין חוצפה אמיתית כאשר הוא טוען כי התקשורת "דחפה" את אשליית הנורמליות, בעודו מתעלם מכך שכלי התקשורת הממסדי ביותר, ערוץ 2, הוא אהוב העם בדיוק בגלל שלעולם לא יחרגו בו מהקונזנסוס. הרי, אם העם כל כך נבון ומפוכח, מדוע ל"כוכב נולד" רייטינג גבוה כל כך המזכה את התוכנית בכותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ולא לאחת מתוכניות האקטואליה המתעסקות בבעיות החברה? התקשורת מתאימה את עצמה למכנה המשותף הרחב ביותר שהוא בהכרח הנמוך ביותר. הציבור מסמם את עצמו מול המסך ולמול הכותרות הצעקניות, ובמידה והיה בוחר לא לעשות זאת, כלי התקשורת היו מתאימים את עצמם כדי לשרוד.

באשר לבעלי ההון, נציין רק כי ההערצה אליהם מוכרת עיתונים עם כתבות עליהם ולא להפך. אם אותו עם "חכם" היה מפסיק להתעניין באושר המתחיל מתוכה של שרי אריסון, ויותר בתשע מאות העובדים שהיא פיטרה, היה ניתן להתייחס לטענותיו של שביט ברצינות.

לפי שביט מתקיימים כנראה שני עמים ישראלים שונים באותו שטח, ולמעשה אפילו באותו סלון. יש את העם שמתעסק באובססיביות בחבילות השידור של המונדיאל. את עם זה יכולים הפרופסורים והעיתונאים לסמם (בישיבות שבועיות המתקיימות במקום לא נודע תחת מעטה סודיות) על ידי מנות קצובות ומתוכננות היטב של לחם ושעשועים. יש גם את העם החכם והחזק שיבוא חשבון עם האליטות ש"מעלו באמונו". רק לי כנראה לא ברור מה יגרום לעם הראשון להפוך באופן ספונטני לעם השני.

קל לטעון כי האליטות כבר אינן שולחות את בניהן ובנותיהן המצוינים לצבא. קשה יותר להתייחס לטענה שהצבא והרשויות עשו את מיטב יכולתם בעשרות השנים האחרונות כדי לדאוג שמצוינות תהיה מצרך נדיר בשרותם. אבל למה שארי שביט יהרוס לעצמו את התיזה ויסיר אחריות מהשעירים לעזאזל שמצא?

גם אם נקבל את הנחותיו של שביט ונשדד מערכות כדי להלחם על קיומנו, נשארת תהייה טורדנית אחת. האם אנחנו לא נלחמים בדיוק בשביל לקיים חיים נורמלים, או שלמעשה אנחנו כאן רק כדי לקיים את אותו "צומוד" בו אנחנו כל כך אוהבים לזלזל? שביט, יאמר לזכותו, אינו טוען שעלינו לאבד את אשליית הנורמליות, אלא לקיים "מעטפת מגן המבודדת את ישראל מהמרחב ומגינה עליה מפניו." לגנותו יאמר, שהוא לא מציג כל דרך ישימה לבצע זאת, אלא מפריח סיסמאות כוללניות ונבובות לאוויר. לאחר קריאת מאמרו כל מה שנשאר בראש הקורא הוא קריאה לפירוק כל היסודות הנורמלים עליה בנויה חברה חופשית, ללא שום אלטרנטיבה ממשית. אם לא נקיים כאן אליטה ביקורתית ויצרנית, אז למה טרחנו מראש?

(עופר רון)

צה"ל פתח היום במבצע יחסי ציבור חסר תקדים: זמן קצר לאחר שמועצת הבטחון קיבלה החלטה על הפסקת אש, החל צה"ל בהנחתת הכוחות "הגדולה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים". זו היתה הכותרת שהחזיקה ברוב אתרי החדשות הישראלים היום.

דני חלוץ החליט, ככל הנראה, לסיים את המלחמה בבום ולא ביבבה. צה"ל "שילש" את כוחותיו בלבנון, אמר. מי שזקף גבות למראה הביצועים הכושלים במלחמה עד כה – ירי על כוחותינו, חוסר משווע באספקה נדרשת, חוסר תיאום בין יחידות – לא יכול היה שלא לדאוג. אחרי הכל, שילוש מספר הכוחות משלש גם את מספר המטרות שעומדות מול החיזבאללה, בעוד שתוספת כוח האש היא זניחה, ביחס למה שכבר הופעל.

ואכן – עוד זה מדבר וזה בא. בטרם הספקנו להתבשם מהידיעות המופלאות, נאלץ דובר צה"ל להודיע ששבעה חיילים נהרגו. שניים מהם נדרסו על ידי טנק. עוד כ-40 נפצעו, ויש שמועות שמספר ההרוגים גדול עוד יותר. כרגיל, החיזבאללה יירט את תרגיל היח"צ של צה"ל.

כשתגיע ועדת החקירה למלחמה הקטנה והארורה הזו – ואפילו דני חלוץ כבר הבין שהיא תגיע – היא תצטרך לבדוק, קודם כל, את היום הזה. היא תצטרך לבדוק מדוע הפעיל פתאום צה"ל כוחות אדירים, שנמנע מלהפעיל במשך חודש. היא תשאל מה היתה המטרה במתקפה הזו, כשהסוף כבר ידוע וכבר הוסכם על הפסקת אש. האם היתה כאן רק מתקפת יחסי ציבור, שעל מזבח שמו הטוב של צה"ל ומעמדו בציבור העלתה לקורבן שבעה חיילים? ואולי הצבא, שביום שישי צווח שהוא לא מסכים להפסקת אש, ניסה לטרפד אותה על ידי הגברת הפעולה?

שבעה אנשים מתו – או, ליתר דיוק, לפחות שבעה אנשים מתו – היום ללא כל מטרה נראית לעין. דמם על ידינו. אנחנו שלחנו אותם לשם. אנחנו שלפנו אותם מהחיים האזרחיים שלהם והשלכנו אותם אל מול האש. הם היו שליחי הציבור.

אנחנו שלחנו אותם, ואנחנו חייבים לתבוע את דמם מידי האנשים שהשתמשו בהם בבזבזנות שכזו.

(יוסי גורביץ)

איתרע מזלי, ונאלצתי היום להקשיב לתכניתו של יהורם גאון. לבד מהעובדה שבמהלכה הופגנה יכולת השיגור המדהימה של החיבאללה – שיר אחד נקטע ארבע פעמים בהודעות פיקוד העורף על אזעקות – הוא הפגין את אופן החשיבה הילדותי האופייני לישראלים בנושא מוסר לחימה.

גאון, לאחר שנתן הטפה סכרינית בנוסח "בלי ביקורת עכשיו, ביקורת משרתת את החיזבאללה" (על כך בפוסט אחר), נתן ביטוי למחשבותיהם של ישראלים רבים: למה לא משטחים את הכפרים, תהה? למה לא מורידים כמה פצצות על כל בניין, וחסל?

ואז שם גאון דברים בפי המתנגדים: הם לא רוצים להרוס את הכפרים, אמר, כדי שיהיה לכפריים לאן לחזור. כדי שיהיה להם תמריץ עתידי להשתקע במקום בשלווה. ומן הבתים הללו, שמיועדים להשכין שלום עתידי, יורים החיזבאללה על חיילי צה"ל.

כלומר, גאון הוריד את השאלה "מדוע לא משטחים את הכפרים" – שנסובה תמיד סביב ערך חייהם של אזרחים לא-מעורבים מול חייהם של לוחמים ישראלים, האמורים לטהר את הכפרים מנוכחות לוחמי חיזבאללה – לרמה של נדל"ן: לא הורסים את הבתים כי לבתים עצמם, לרכוש, יש ערך גדול מזה של חיילי צה"ל. גאון סיים את הדברים בנימה צדקנית במיוחד ומקובלת מאד: "כשמדובר בחיים של הילדים שלנו, אני לא מוסרי".

קשה לחשוב על דוגמא מובהקת מזו ל"איש קש", טיעון שאתה מעלה ומייחס אותו ליריבך. מעודי לא שמעתי על מי שטוען שיש לחוס על בתי בינת ג'בל או אחד החורים הארורים ההם בגלל מעמדם כבית. הטענה היא שמאחר ויש סבירות גבוהה שבבתים נמצאים אזרחים, ומאחר ואין כל סיבה להניח שדווקא בבית הזה מסתתר איזה שיעי עם מפתח לגן עדן וטיל נ"ט, אסור להשמיד את המבנה – עד שיתברר שיושביו אכן מהווים סכנה ללוחמים הישראלים.

התגובה הישראלית המקובלת לטענה הזו היא שצה"ל הורה לתושבי הבתים להימלט, ומי שלא נמלט – דמו בראשו. יש בטענה זו בעיות רבות. ראשית, כמו תושבי הצפון שלנו, יש שיעים רבים שלא הצליחו להמלט – מפאת מחסור בכסף, מוגבלות פיזית, וחשש. שנית, החשש הזה מוצדק לחלוטין, משום שחיל האוויר כבר הפציץ שיירות פליטים, שלא לדבר על כך שהחריב את כל הגשרים, הדרכים ותחנות הדלק – כל מה שהיה אמור לסייע לנטישה – קודם לפלישה. שלישית, הטענה הזו משמשת נשק בידי האויב: אחרי הכל, הוא יכול לטעון שאנשים הנותרים בחיפה למרות התרעותיו – ואתמול סיפק נסראללה התרעה כזו בדיוק – מסכנים את נפשם מרצונם.

אבל הבעיה העיקרית היא הסיפא של גאון: ה"אני לא מוסרי כשזה מגיע לילדים שלנו". ישנה בעיה בהתייחסות לחיילים חמושים כ"ילדים"; גאון, ועימו הציבור הישראלי, מגלה כאן עוורון מוסרי מרשים, משום שהוא מציע, כדי להציל את ה"ילדים" המגודלים והחמושים שלנו, להפציץ ילדים-ממש.

המוסר שגאון דוחה הוא מוסר הלחימה הבינלאומי; הרעיון שניתן לבטל אותו דווקא בעת מלחמה מפריך את כל משמעות קיומו. מי שמצהיר בריש גלי על נכונותו להיות "לא מוסרי" אומר, למעשה, שכדי לשמור על חייהם של לוחמים הוא מוכן לבצע פשעי מלחמה, או לפחות להעלים מהם עין.

השאלה היא למה לעצור דווקא בהפצצת בתים. אם כבר השלכנו את החוק מאחורינו, יש שיטה נהדרת למנוע הפעלת מטעני חבלה נגד הטנקים החדירים-מדי שלנו: אפשר לקשור לצריח שלהם שבויי חיזבאללה או סתם ילדים דרום לבנונים. השיטה הזו הוכיחה את עצמה בעבר: הצבא הגרמני עשה בה שימוש בהתקוממויות פאריס ווארשה, ודיווח על אחוזי הצלחה מרשימים. אולי רצוי להביא זאת לידיעת המטכ"ל, שכבר הביע פעם עניין במורשת הקרב של הוואפן אס.אס. בדיכוי מרד גטו וארשה.

מי שנרתע מן הדימוי הזה, מתבקש להסביר את ההבדל העקרוני שבינו ובין הפצצת בניין שבו יש, כמעט בוודאות, אזרחים ובו, כמעט בוודאות, אין לוחמים. בשני המקרים, אנחנו הורגים אזרחים כדי למנוע את הפגיעה בחייהם של לוחמים.

אבל כל מטרת ההבדלה בין לוחמים לאזרחים מיועדת לסמן את המותרים בפגיעה ולהבדיל בינם ובין האסורים בפגיעה. כפי שכתב יפה איתמר, הטרור המודרני ולוחמת הגרילה מאתגרים את התפיסה הזו, ויש למצוא לה פתרון. אלא שאת הפתרון צריך למצוא בהסכמה בינלאומית, לא בפריצת גדר ישראלית.

הטענה הכמעט-אוטומטית שעולה כשמושמע הטיעון הזה, שהיה צריך להיות מובן מאליו, הוא "אתה רוצה במותם של החיילים שלנו". אין דבר הרחוק מכך: הם שליחי ציבור, ועלינו לעשות כל שמותר כדי שיחזרו אלינו בשלום. אבל אם נגזר עליהם למות, ימותו נא כלוחמים, ולא כטרוריסטים; כחיילים, ולא כפושעי מלחמה.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע, התקבל במערכת מבזק מסוכנות הידיעות רויטרס, מבזק בהול, כתוב באותיות גדולות. נאמר בו שלבנון מגייסת מילואים, שהיא צפויה לגייס 15,000 איש, ולשלוח אותם לדרום לבנון.

מאוחר יותר התברר שזה חלק מיוזמת שבע הנקודות של סניורה, שמטרתה שליחת כוחות לבנוניים לדרום לפני שיתפרסו שם הכוחות הבינלאומיים; אבל באותו זמן, ובהתחשב בהערה אחרת של סניורה ובכך שחיל האוויר, אופס, השמיד קודם לכן עמדה של צבא לבנון, היה נראה שסניורה שולח תגבורת של 15,000 איש לנסראללה.

לחוץ מעט, התקשרתי לדובר צה"ל. ענתה לי איזו ילדונת, מהסוג שהם מעסיקים שם: בת 19 עם כישורי שפה טובים וחוש הומור שהוסר בניתוח. אמרתי שהתקבלה ידיעה שצבא לבנון מגייס מילואים, ושאלתי אם יש להם משהו לומר על זה. היא גיחכה, החניקה את הגיחוך, ואמרה שלא ידוע לה על כך, אבל – ושוב הגיחוך ההוא – הם לא רואים בכך איום.

עכשיו, היתה תקופה שבה נהגו לומר במקומותינו בבוז שכדי לכבוש את לבנון, די בתזמורת צה"ל. חשבתי שלמדנו משהו מאז. מסתבר שלא. 15,000 חיילי מילואים – רבים מהם, יש להניח, ותיקי מלחמת האזרחים והמלחמה בישראל, שגירשה אותה מהרי השוף ב-1985 – כל כך לא נחשבים לאיום, עד שעצם הרעיון גורם לגיחוך.

והזלזול הזה בלבנון, השחצנות האוטומטית הזו, מתנקם בנו בכותרות הבוקר.

(יוסי גורביץ)

הודאה שקטה בתבוסה. הדחתו-למחצה של האלוף אודי אדם אמש עוררה זכרונות, בקרב מי שעוד זוכר, ממלחמת יום הכיפורים: לאחר כשלונו של גורודיש להשתלט על המתרחש, מונה מעליו הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. גורודיש לא הודח רשמית – הוא נשאר, מנוטרל מסמכויות, עד הסוף – כי בישראל לא מדיחים גנרל באמצע קרב. זה לא נראה טוב.

גם אז, סיפרו הצבא והממשלה אגדות לציבור: הרמטכ"ל טען אז ש"צה"ל שובר לערבים את העצמות", והיום הופכות הודעות דובר צה"ל להודעות תעמולה, שלא היו מביישות את אנשי פנפילוב. תחילה ×›×™× ×” דובר צה"ל את החיזבאללה 'ארגון החיזבאללה', אחר כך עבר ל'ארגון הטרור חיזבאללה', ומסוף השבוע שעבר, הוא מכונה "חיזבאללה", במרכאות כפולות. כל הודעת דובר צה"ל – המעידה על עוד אסון, עוד חיילים שלא יחזרו הביתה, עוד פצצה צה"לית שהרגה אזרחים, ועכשיו מגייסת בשביל החיזבאללה – מסתיימת בהודעה בטון צווחני במיוחד, המזכיר לנו שצה"ל נלחם למעננו ובשבילנו, ושהוא נלחם נגד טרור, ושבכלל – מאבקו צודק. The lady doth protest too much.

הדחתו של אדם מעידה על כך שבמטכ"ל לא קונים את הלוקשים שהם מוכרים לציבור, ושהם יודעים שיש להם בעיה ממשית. על כך מעידים, אולי, גם מיחושיו הגוברים של דני חלוץ; הוא כנראה מבין שראש ממשלה, הוא כבר לא יצא מהמלחמה הזו.

איש לאוהליך ישראל. הולכים וגוברים הקולות המדברים על הברדק, הבלבול, החלמאות שבטיפול בעורף. המלחמה הזו הפכה לסופה קתרינה שלנו. המדינה התפוגגה. המעבר מאזרח לצרכן הושלם: הממשלה מתעקשת שלא להכריז על מלחמה, משום שלכך יש תו מחיר גבוה – ורק כמה עשרות בעלי עסקים שנפגעו הפגינו נגדה.

האסון בצפון הוא אסון למדינה כולה. אבל, על פי תפיסת השבטים שהשתרשה כאן מאז ימי נתניהו, אין ישראלים: יש חובשי כיפות וצפונים ודרומיים ותל אביבים וחרדים ועולים אתיופים ועולים רוסים וחרדים. איש איש לשבטו ולדגלו. רק הצבא טרם הופרט, רק הצבא הוא לאומי: ולכן הכתומים מנופפים בהרוגיהם, ולכן עושים זאת – בטון שקט יותר – גם הקיבוצניקים. ולכן המיעוטים שאינם משרתים בצבא, חרדים וערבים, הם מחוץ לקונסנסוס. לכן נשכחה לערביי ישראל העובדה שהם ספגו 40% מההרוגים האזרחיים, וזוכרים להם רק את התלהמותם המטומטמת של נבחרי הציבור שלהם.

המלחמה הזו פרצה גבולות נדירים של התבהמות וחוסר אחריות. האוליגרך גיידמק, שעסוק בהלבנת שמו והונו, פתח מחנה פליטים פרטי; הממשלה הודיעה, אחרי חודש, שהיא "תוציא את תושבי הצפון להתרעננות", אבל רק ליומיים-שלושה; האוצר החליט לממן את המלחמה, לא באמצעות העלאת מיסים או הטלת מיסים חדשים – נניח, על בנקים וחברות המשתמשים במלחמה לצרכי פרסום – אלא באמצעות צמצום חד עוד יותר ברשת החברתית, המלאה חורים גם כך.

המלחמה הזו, יותר מכל אירוע אחר, הפגינה את חלוקתה של ישראל: אלה שיש להם נמצאים בקהילות מגודרות, עם משטרה פרטית, מנותקים בבועה משל עצמם; אלה שאין להם, צריכים להתמודד עם היומיום הנורא של מדינה שרוב שירותיה לא מתפקדים, ודאי לא במצב חירום.

השאלה היא כמה זמן יכול מבנה חברתי כזה להחזיק, והאם יש אפשרות לתקן אותו, או שסופו יבוא בהתפרצות זעם איומה.

(יוסי גורביץ)

פער האמינות מתרחב, תוספת #1. צה"ל ביצע הלילה פשיטה תמוהה-משהו בבעלבק. מטרתה איננה ברורה: יש טענות שמדובר בנסיון לחטוף בכיר חיזבאללה; אחרים טוענים שהפשיטה היתה אמורה להביא לחילוצם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב; ואל ג'זירה פרסמה ידיעה, על פיה התבלבלו הלוחמים וחטפו את החסן נסראללה הלא-נכון.

הטענה הפחות סבירה הושמעה על ידי הרמטכ"ל: דן חלוץ טען כי מטרת המבצע היתה "הצגת תכלית", הפגנת יכולתה של ישראל לפעול בעומק לבנון. מוזר. מעניין אם זו היתה הטענה שלו, אם מישהו היה נפגע שם.

פער האמינות מתרחב, תוספת #2. ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט, התראיין הבוקר לסוכנויות הידיעות, ואמר שם ש"צה"ל השמיד את תשתית החיזבאללה", וש"במידה רבה, הפעולה הצבאית פירקה את החיזבאללה מנשקו". מעשה שטן, זמן קצר לאחר הראיון, החל החיזבאללה בהרעשה הכבדה ביותר עד כה.

ניתן, כמובן, לתהות מה הטעם בכוח רב-לאומי, אם צה"ל כבר פירק את החיזבאללה מנשקו; מותר גם לשאול אם מי שמסר לאולמרט שהושמדו "700 עמדות פיקוד" של החיזבאללה היה רציני. רצוי לקוות שאולמרט לא האמין למה שהוא אמר לרויטרס, כי אם כן – מצבנו חמור משחשבנו.

למי מותר לבגוד. קיתונות של שופכין הוטחו באנשי השמאל שהפגינו נגד המלחמה ושקראו לסרבנות. כשקרא ח"כ צרצור לעבר שר הבטחון "רוצח" הוא הוצא מן המליאה. אחמד טיבי מסתובב עם שומרי ראש. אבל, כשאולמרט קושר בין ההתכנסות ובין המלחמה, הודעה על סרבנות המונית מצד מתנחלים היא לגיטימית, ומותר ליו"ר מועצת יש"ע לומר ש"אולמרט יורה בגב החיילים".

כלומר: אחדות, אבל בתנאי שהיא לימין. התייצבות לצד הממשלה, כל זמן שהיא עושה מה שהימין ההזוי רוצה. ביקורת על הממשלה אסורה בזמן מלחמה – אם היא באה משמאל. הקונסנסנוס הישראלי מעולם לא נראה מאוס יותר.

(יוסי גורביץ)

I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return. 

W. H. Auden, “1st September, 1939”

דוברת צה"ל, מירי רגב, מצאה לעצמה כמה דקות פנויות בלב התופת, וניצלה אותן כדי להשתלח ברוני אלוני-סדובניק. ברוחב לבבה, הרשתה התא"ל לאלוני-סבודניק "לחשוב ולהביע כל דעה", ו"אפילו לבחור את עיתוי פרסומן של דעותיה, יהיה תמוה ככל שיהיה". טוב לדעת שבראש מערך הדוברות הצבאי עומד אדם ליברלי כל כך.

על מה יצא קצפה של הגנרלית? ובכן, אלוני-סבודניק סבורה שמערך המודיעין של צה"ל כושל, ושההסברה הישראלית לא משהו. רגב חושבת שזה קודם כל לא פטריוטי לדבר ככה, ושנית שמדובר בעובדות לא נכונות.

לתא"ל יש יתרון מסוים עלינו, בני התמותה: הפאשלות של חיל המודיעין חסויות היטב לשלושים השנים הבאות לפחות. ובכל זאת, הטענה של רגב בעייתית. להלן רשימה חלקית של כשלי המודיעין הצבאי בחודש האחרון:

· אין לו מושג איפה נמצאים החטופים הישראלים בלבנון. שזו לא בושה גדולה – קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לחדור לחיזבאללה – אבל גם לא מי-יודע-מה סיבה לגאווה.

· מתקפת החיזבאללה תפסה אותו בלתי מוכן לחלוטין, למרות שההכנות למבצע נמשכו חודשים.

· הוא לא היה ערוך להתקפת רקטות על צפון המדינה, ולקח לו יומיים להתעורר, ולעדכן את רשימת טווחי הרקטות – שכפי שציין אמ"ן עצמו ב-2004, מסוגלות להגיע למרכז הארץ.

· המודיעין הצבאי לא ידע על טילי הקרקע-ים של החיזבאללה, וההתקפה על אח"י-חנית באה לו כהפתעה גמורה. כה גדולה היתה השאננות, שלא לומר הזלזול, עד שצוות הסטי"ל לא טרח כלל להפעיל את מכשור הלוחמה האלקטרונית שלו, שעשוי היה למנוע את פגיעת הטיל. התרגלנו להלחם בפלסטינים.

· גרוע מכל: רגב מציינת שהמודיעין הוא זה שמסמן לחיל האוויר את המטרות. ובכן, עד כה הרג צה"ל – כהודאתו – רק כ-15 אנשי חיזבאללה. חיל האוויר הרג למעלה מ-230 אזרחים לבנונים. זהו יחס עגום מאד בין מטרות לנזק סביבתי. יתר על כן, יש סיבות טובות להניח שבחלק מהמקרים, הרגו הטייסים – בשוגג, יש לקוות – פליטים, שנטשו את כפריהם בעקבות הוראת צה"ל. המודיעין סייע בכך לשמיטת הקרקע המוסרית מהמבצע, ולמעשה לסיומו המוקדם (והמתקרב). שלא לדבר על כך שהריגת אזרחים מסייעת לחיזבאללה.

אשר לתפקודו של דובר צה"ל, מוטב היה לו הגנרלית מוצאת לעצמה איזו שוחה להתחבא בה. פער כזה בין המציאות ובין הדיווח לא נרשם מאז, אררר, שקודמתה טענה בתוקף שאלונקה היא טיל, ודרשה להדיח את ראש אונר"א בשל כך.

בחלק מכך אשמה המסורת הישראלית של השהיית הדיווח על נפגעים עד להודעה למשפחותיהם. התוצאה, הבלתי נסבלת בעידן התקשורת האלקטרונית, היא השהיה של שעות רבות בין הרגע שבו כל העולם יודע שחיילים ישראלים נפגעו ובין הזמן שבו מותר גם לישראלים לדעת על כך.

ודאי שאיש אינו מציע לפרסם את שמותיהם של ההרוגים קודם ההודעה למשפחות; אבל ההתעקשות שלא לפרסם את עצם נפילתם, כשהידיעה מתנוססת ברויטרס, הבי.בי.סי. ואל ג'זירה הופכת את דובר צה"ל לגוף נלעג, החוזר כתוכי על המנטרה "לא מכיר דיווח כזה", עד שלפתע הופך המידע למותר לפרסום. יתר על כן, הסירוב לפרסם את הידיעה המוכרת לכל מעניקה אמינות=יתר לחיזבאללה, בתקופה שבה האמון בדובר צה"ל נמצא בשפל מוצדק.

בחודש האחרון, נתפס צה"ל פעמיים בשקר. בפעם הראשונה, כשהכחיש הרמטכ"ל את ההתרעה על ההתקפה על כרם שלום. ההכחשה הזו אילצה את השב"כ, באופן נדיר, לפנות לתקשורת ולהצביע על השקר. העובדה שהחייל הפצוע אמר, עם התעוררותו, כי היתה התרעה, אילצה את חלוץ לסגת לעמדה האומללה בנוסח "אני לא מתווכח עם חייל פצוע".

השקר השני נבע מאותה תרבות אי-דיווח שהוזכרה קודם. כשתקף החיזבאללה את אח"י-חנית, היתה התגובה האינסטינקטיבית של דובר צה"ל הכחשה: כן, היתה פגיעה, אבל היא היתה שולית. היתה דליקה קטנה והיא כובתה. רק לאחר מכן, הוא נאלץ להודות שהפגיעה היתה משמעותית, ושארבעה אנשי צוות נהרגו. במשך יממה, התעקש דובר צה"ל להתייחס אל ההרוגים כאל "נעדרים", למרות שלכולם ברור שאם מלח עף מספינה באמצע הלילה, גם אלוהים לא יציל אותו. רגב נתנה מתנה גדולה לנסראללה.

אבל פער האמינות האמיתי הוא זה שבין המתרחש בלבנון ובין הציבור הישראלי. כאמור, צה"ל הרג למעלה מ-235 אזרחים לבנונים (נתון זה איננו כולל את הרוגי היום, שמספרם נאמד בכ-50 אך טרם אומת). רגב יכולה להמשיך ולטעון שמדובר ב"נזק סביבתי", ולגרום נזק לשמה הטוב של ישראל בעולם; לציבור הישראלי לא אכפת.

הציבור יודע שנעשה לו עוול – וכמו תלמיד בית ספר, הוא מתעקש לגרום עוול בתמורה. מה שהוא מסרב להבין, הוא חוסר המידתיות של התגובה הישראלית. כמו ילד, הציבור הישראלי מתעקש להתעסק רק בכאב שלו. וכמו ילד מתפרע, בהחלט יתכן שהוא צריך סטירה כואבת כדי להוציא אותו מההתקף.

(יוסי גורביץ)