נצחונה של האיסלמופוביה: במהלך הדיון בכנסת היום, נשא שר הביטחון נאום שקול, בהתחשב בנסיבות. דליה איציק ניהלה את הישיבה כמו המורה שתמיד היתה, הרחיקה שניים מנציגי האחים המוסלמים מהמליאה, אבל התקשתה להשליט סדר.

בשלב מסוים, לקראת סוף נאומו, החליט פרץ להשיב מלחמה. בתגובה לקריאת ביניים של אחמד טיבי, "למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן", פרץ מעך אותו. "אני תמיד מוכן להפגש עם אבו מאזן," עקץ, "אבל כוחו של אבו מאזן לא יכול לנבוע מכך שהוא נפגש עם בכירים בישראל. זה" – חיוך רחב – "פטרונאז', ואני דוחה אותו. כוחו של אבו מאזן צריך לבוא מכך שכאשר הוא נותן הוראה, היא מתבצעת". טיבי נותר המום.

הטבח הקטן שביצעה ישראל בכפר קנא עורר את זעמם של ליברלים-כביכול ברחבי העולם. הרוגיה האזרחים של ישראל אינם זוכים ליחס כזה, גם כאשר נכד מת בזרועות סבתו. חלק מזה נובע מכך שהתקשורת הישראלית איננה מציגה, ובצדק איננה מציגה, גופות. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא אנטישמיות. אין ספק שהאנטישמיות היא מקום המפגש הקלאסי בין הימין ההזוי לשמאל המוטרף. שני הצדדים חיים בעולם קונספירציה משלהם, והיהודים – בו זמנית קוסמופוליטיים ושבטיים, קומוניסטים וקפיטליסטים – כיכבו תמיד בספרות הזו. אין ספק שהברית הלא קדושה, הירוקה-אדומה, בין האיסלמיסטים באירופה ובין ארגוני השמאל הקיצוני שם, תחת רוח הקודש של המלחמה בעיראק, מדיפה ריח רע. הומניסט לא עומד באותו מקום עם תומך ברצח על כבוד המשפחה, עם תומך בהלקאת נשים, או עם סוקל-הומוסקסואלים.

אך אף שאין לי ספק באנטישמיות של המוסלמים החברים בברית הזו, אני רוצה להציע הסבר אחר לשותפות אנשי השמאל, ולשתיקתם על רצח יהודים: בוז מעורב בפחד. האנשים האלו יודעים היטב שהם עומדים בחברתם של ברברים; הם יודעים שהאספסוף הערבי – וכל כך קל להפוך את הציבור הערבי-מוסלמי לאספסוף; ראו פרשיית הקריקטורות – הוא נחות. אי אפשר לצפות ממנו לקנה מידה מערבי של שמירה על חיי אדם. בקצרה, אנשי השמאל לוקים בפטרונאז'.

אבל הם יודעים שעד כמה שמדובר באספסוף נחות, מדובר באספסוף נחות ומסוכן. קבוצה רצחנית, חסרת מעצורים. הליברלים המאשימים את המתריעים בשער בשנאת מוסלמים; הקבוצות התובעות את העמדתה לדין של אוריאנה פלאצ'י על אמירת אמת; האנשים הרואים בחיזבאללה קבוצת שחרור, ובישראל "כובשת" תמידית – הם למעשה איסלמופובים, במובן הישן של המילה: הם פוחדים פחד מוות מן האיסלם. ובניגוד ל"איסלמופבים" אותם הם מגנים, אנשים השונאים את האיסלם, הם מוכנים להתרפס בפני הברברים המסוכנים האלה. אחרי הכל, אחרי שישים שנים של שנאת המערב, כבר לא נשאר בעבור מה להלחם.

את הגל הזה, כמובן, מובילה צרפת, על המוני הזרים המאיימים שלה. שר החוץ שלה, שלא הצליח בביקורו ביד ושם להבין מדוע אין שלט המציין את מספר היהודים הבריטים שנרצחו בידי הבריטים, הגדיר היום את איראן "אומה דגולה ומכובדת". דוסט-בלאזי אמר גם ש"איראן היא גורם מייצב באזור". שלא במקרה, הדברים נאמרו ביום שבו מצביעה מועצת הביטחון על תכנית הגרעין האיראנית. נראה שצרפת החליטה מי ניצח במאבק האזורי, והיא ממהרת לעמוד לצידו.

ד'זה וו: שוב הרגנו עשרות אזרחים בכפר כנא. שוב עמד – לכאורה – בראש הצבא שר ביטחון מן השמאל. שוב ממציא הצבא, כמו בחוף בית להיה, תיאורייה משונה, האומרת שאף שחיל האוויר הפציץ פעמיים את הבית, יכול להיות שהוא בעצם לא אשם, שאפשר שהבניין קרס בשל פיצוץ חומרי חבלה שהיו בו.

ואכן, אם היו שם חומרי חבלה, הדבר מצדיק את תקיפת הבית. כפי שאמר דני גילרמן, באימרה שאני חושש שתהפוך לשגורה בקרוב, מי שהולך לישון עם רקטות, מסתכן בכך שלא יתעורר.

אבל האם אכן היו בבית רקטות? חיל האוויר טוען שהיה לו מידע מודיעיני על כך. אה-הא. לאחר שהסתבר שקצין מודיעין ישראלי בחר את בסיס האו"ם באל חיאם כמטרה לתקיפה – עובדה המאששת, אגב, את דבריו של קופי ענאן, על פיהם הבסיס הותקף במכוון – מותר לפקפק באיכות המודיעין של צה"ל. אם ישנן רקטות, יוצגו נא מיד.

טענה אחת של צה"ל יש לדחות על הסף: שהוא פיזר כרוזים במקום וקרא לתושבים להתחפף, ומשלא עשו כן – דמם בראשם. יש לדחות אותה משתי סיבות: לא היינו מעניקים הנחות לחיזבאללה, אילו הרג תושבים בקרית שמונה לאחר שקרא לפינויה; זה עדיין היה פשע מלחמה. השניה, כמובן, היא שצה"ל החריב את הגשרים בדרום לבנון, השמיד את תחנות הדלק, הרס את הכבישים, ובלפחות שני מקרים צלף מהאוויר בפליטים שנסו על נפשם. זה לא בדיוק אקלים המעודד נטישה.

בקצרה, אנחנו חוזרים לשאלה הישנה של מידתיות. ולצה"ל לא נותרו עוד משאבי אמינות לסגת אליהם. מי שהתחיל את המלחמה בהכרזה על כך ש"נחזיר את השעון 20 שנים אחורה", ושלאחר מכן הורה "להרוס עשרה בניינים על כל רקטה בחיפה", הוא זה שצריך להביא הוכחות לחפותו, כאשר הוא – שוב – הורג אזרחים.

(יוסי גורביץ)