החברים של ג'ורג'

היום, ראיין רזי ברקאי את אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש. חלק מהשיחה נסב על העובדה שלפי אלעזר שטרן, ניתן לראות מאלו מגזרים בארץ מגיעים חיילים קרביים, ומאלו מגיעים המשתמטים, כאשר הוא ראה זאת לפי המשפחות השכולות שהוא ביקר בימים האחרונים. באופן טבעי, בשלב כלשהו העלו למוקד את עיר החטאים (תל-אביב, ללא בקיאים). שטרן טען כי ייתכן והגיע הזמן לפרסם את פילוח ההתגייסות לחילות קרביים לפי בתי ספר.

בראיון לאחר מכן, ראיין ברקאי את צחי הנגבי, ושוחח איתו גם בנושא זה, מתוקף היותו ראש ועדת חוץ ובטחון. בראיון ניסה ברקאי לקבל את דעתו של הנגבי בנושא הגיוס, ושאל את השאלה הבאה (בפראפרזה קלה) "צחי הנגבי, עזוב את המספרים. מהי תחושתך בקשר למוטיבציה לגיוס קרבי בתל-אביב לעומת אזורים אחרים?"

כאן, בשאלה זו בדיוק, מודגמת בצורה חדה וחלקה אחת מבעיות היסוד של העיתונאים, שהיא חוסר היכולת להבין שכאשר מדובר בנושאים כמותיים, כגון פילוח החיילים הקרביים לפי אזור המגורים, המספרים הם כל מה שחשוב, ובדיוק מה שאי אפשר לעזוב. אין כל משמעות לדיון שברקאי מנסה לעורר, ללא המספרים.

בחרו את החלוקה המגזרית האהובה עליכם: דתיים/חילוניים, קיבוצניקים/עירוניים, או כל חלוקה אחרת. גם אם אחוז המתגייסים לקרבי מכל מגזר היה זהה לחלוטין לחלקו של המגזר באוכלוסייה, אין כל סיבה להניח שפילוח החיילים ההרוגים לפי מגזר יהיה זהה לפילוח זה. למעשה, מבחינה סטטיסטית הסיכוי שכך יהיה הוא קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שבמגזר מסוים יהיו יותר הרוגים מאשר חלקו של המגזר באוכלוסייה, ובהתאם יהיה מגזר עם מספר הרוגים קטן יותר.

ייתכן שהאלוף צודק באבחנותיו, ויתכן שיש לו מספרים שמגבים את הטענה כי התל-אביבים מעדיפים לשתות אספרסו ולא לרוץ על ג'בלאות. אם כן, שיציג נתונים אלו לתקשורת, ואז יהיה טעם לדיון על חלוקת הנטל. עד אז תחושות הבטן של העיתונאים, השרים, וכל פרשן אחר אינן מעניינות.

הגיע הזמן שעיתונאים יבינו דבר פשוט: לשאלות כמותיות צריך לתת תשובות כמותיות. חוסר ההבנה הזה מבצבץ במקרים רבים. רואים זאת בשיחה עם הטוען כי חיסונים מסכנים ילדים, ולא יכול לספק אף מספר האומר כמה ילדים אכן נפגעו מחיסונים, רואים זאת בשיחה עם הפוליטיקאי הממורמר התורן שטוען שכך וכך אנשים פנו אליו בנושא מסויים, ולא נדרש לספק מספר פונים. ורואים את זה גם עכשיו, כשהעיתונאים עושים פילוח סטטיסטי של מספרי הנופלים לפי ההספדים בעיתונים. מהאזרח ברחוב אנחנו מוכנים לקבל תחושות בטן שלא מבוססות על אף נתון. מעיתונאים אנחנו צריכים לדרוש יותר.

(עופר רון)