בתגובה ל"מה קרה לנו", מאת ארי שביט, ב"הארץ השבוע" של יום שישי האחרון:

לכל מי שלא רוצה לעייף את מוחו בקריאת המאמר המקורי, נתמצת אותו (בצורה לא הוגנת במיוחד, אבל מדויקת לטעמי) ב"אליטות רעות! אליטות אשמות!". שביט טוען כי הסיבה שהמלחמה הנוכחית היא כשלון מהדהד בין היתר מכיוון שההון, התקשורת והאקדמיה חברו להם יחדיו לסמם את הציבור ולגרום לדיסוננס לא בריא בין תפיסת המציאות הישראלית כמדינה נורמלית לבין המציאות עצמה, של חיים בסכסוך בין-דתי ובין-תרבותי.

"הן התקינות הפוליטית והן האשליה-של-נורמליות פשו בראש ובראשונה באליטות הישראליות. הציבור הישראלי הרחב נותר על פי רוב מפוכח ואיתן."

"טענת האיוולת תופנה כלפי קאדר שלם של מעצבי דעה ומנהיגי חברה ישראלים, שחיו בבועה וגרמו לישראל לחיות בבועה. הצבא יידרש לבדק-בית ולבנייה מחדש, אבל הזעם האמיתי יופנה כלפי האליטות שכשלו. אליטות שמעלו באמונו של עם נבון, מרשים וחזק."

כאן נשאלת השאלה: האם זה אותו עם נבון, מרשים, וחזק שלו צבא קטן וחכם? אם כן, אז יש לחפש אותו במחסן למטה בחצר מאחורי מסכות האב"כ והתפאורה של "אלטנוילנד", כי הוא בטוח לא מסתובב לו בחוץ.

הצגת הציבור הישראלי כציבור מפוכח ונבון, כאשר זה אותו ציבור שתמך שנים במדיניות ההתנחלויות, למרות שכל בר דעת היה מבין שכל התנחלות לא תקרב את פתרון הסכסוך אלא תנציח אותו לדורות, תמוהה בעיני. האם זה לא אותו ציבור שחזר והצביע כל פעם בעד הליכוד, כאשר הוא טוען ש"המערך" דפק אותו ולכן עליו ליפול, למרות שהליכוד היה באותה עת בשלטון? האם זה אותו ציבור חכם שמצביע לליברמן כאשר ליברמן מציע תוכנית לא ישימה לחלוטין של שלילת אזרחות ממאתיים אלף איש, כי "לפחות הוא אומר את מה שכולם חושבים" (כאילו שהיות אדם אידיוט בפומבי היא תופעה טובה יותר מטמטום בסתר). האם זה אותו ציבור שיוצא כל העת נגד האליטות האקדמיות ונגד השכלה, ושהביא לנו את כינוי הגנאי "פרופסור", וחושב שיש חשיבות גדולה יותר להיותך מחזיק תעודה מאשר מה שלמדת בשבילה?

דווקא אותו עם חזק הוא זה שהחזיק באשליות על כוחו של צה"ל וכוחה של המדינה, ולא דרש בשום שלב ממנהיגיו להתנהג באופן שמצמצם את הסיכונים. אותו עם מרשים יצא כנגד כל מילת ביקורת שהוטחה על ידי האקדמיה בנושאים חברתיים וכלכליים, ומנע כל דיון במדיניות ההפרטה. זהו אותו עם שתמך במנהיגיו בצורה עיוורת בזמן שהם עשו ככל שביכולתם כדי לחזק את המרכיב הדתי של הסכסוך ולהביא אותנו לנקודה שבה אנו נמצאים היום.

חדשות לי למר שביט: פני הכנסת כפני העם, ופני האליטות כפני העם. העניין הוא ששביט מזהה בטעות את האליטות כהון, כתקשורת, וכאקדמיה, ומגן על הצבא ועל העם. למעשה, כבר שנים רבות מספיק להיות תת-אלוף בינוני לשעבר, חבר מרכז, או מתנחל כדי להיות אדם משפיע. הדבר האחרון שצריך לעשות אם מבקשים כרטיס כניסה לאליטות המשפיעות הוא להיות פרופסור, שמאלן שמאמין בנורמליות, או עיתונאי החורג מהקונסנסוס. הבעיה העיקרית היא לא חוזק ה"אליטות" הללו, אלא דווקא הזלזול הבוטה בהם.

נתייחס לטענה כי האקדמיה סיממה את האזרחים בתקינות פוליטית ובדה-קונסטרוקציה של האתוס הציוני. אחוז הפוסט-ציונים מזערי מבין חוקרי האקדמיה, כאשר רוב חוקרי האקדמיה לא עוסקים כלל בנושאים הקשורים לתחומים האלו. שנית, אני חושב שאילן פפה היה מופתע לגלות כי (לפי שביט) כל כך הרבה אנשים לא רק שיודעים מי הוא ומקשיבים לדבריו, אלא אף נותנים להם לחלחל פנימה ולהכתיב את תמונת עולמם. איני חושב כי ארי שביט מסוגל להביא אפילו מקרה אחד של חוקר אקדמי שהשפיע על דעת קהל בכיוון יוני או אנטי-ציוני, אבל זה לא מפריע לו להצביע על "אקדמיה" מונוליטית ומתנכרת החזקה מספיק ל"סמם" את הציבור. טעון זה נראה מגוחך עוד יותר כאשר יש מולנו חוקרים בעלי שם, כמו זוכה פרס הנובל צ'חנובר, המתריעים על כך כי ישראל מסכנת את עתידה המחקרי בשל אי-הקצאת משאבים, ואין אף אחד שמקשיב להם או אפילו זוכר כי הם אמרו זאת.

בקשר לתקשורת, שביט טועה ומטעה. התקשורת רצה אחרי הציבור ולא להפך. כדי "להביא רייטינג" על העיתונאי להיות ממסדי ככל האפשר. שביט מפגין חוצפה אמיתית כאשר הוא טוען כי התקשורת "דחפה" את אשליית הנורמליות, בעודו מתעלם מכך שכלי התקשורת הממסדי ביותר, ערוץ 2, הוא אהוב העם בדיוק בגלל שלעולם לא יחרגו בו מהקונזנסוס. הרי, אם העם כל כך נבון ומפוכח, מדוע ל"כוכב נולד" רייטינג גבוה כל כך המזכה את התוכנית בכותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ולא לאחת מתוכניות האקטואליה המתעסקות בבעיות החברה? התקשורת מתאימה את עצמה למכנה המשותף הרחב ביותר שהוא בהכרח הנמוך ביותר. הציבור מסמם את עצמו מול המסך ולמול הכותרות הצעקניות, ובמידה והיה בוחר לא לעשות זאת, כלי התקשורת היו מתאימים את עצמם כדי לשרוד.

באשר לבעלי ההון, נציין רק כי ההערצה אליהם מוכרת עיתונים עם כתבות עליהם ולא להפך. אם אותו עם "חכם" היה מפסיק להתעניין באושר המתחיל מתוכה של שרי אריסון, ויותר בתשע מאות העובדים שהיא פיטרה, היה ניתן להתייחס לטענותיו של שביט ברצינות.

לפי שביט מתקיימים כנראה שני עמים ישראלים שונים באותו שטח, ולמעשה אפילו באותו סלון. יש את העם שמתעסק באובססיביות בחבילות השידור של המונדיאל. את עם זה יכולים הפרופסורים והעיתונאים לסמם (בישיבות שבועיות המתקיימות במקום לא נודע תחת מעטה סודיות) על ידי מנות קצובות ומתוכננות היטב של לחם ושעשועים. יש גם את העם החכם והחזק שיבוא חשבון עם האליטות ש"מעלו באמונו". רק לי כנראה לא ברור מה יגרום לעם הראשון להפוך באופן ספונטני לעם השני.

קל לטעון כי האליטות כבר אינן שולחות את בניהן ובנותיהן המצוינים לצבא. קשה יותר להתייחס לטענה שהצבא והרשויות עשו את מיטב יכולתם בעשרות השנים האחרונות כדי לדאוג שמצוינות תהיה מצרך נדיר בשרותם. אבל למה שארי שביט יהרוס לעצמו את התיזה ויסיר אחריות מהשעירים לעזאזל שמצא?

גם אם נקבל את הנחותיו של שביט ונשדד מערכות כדי להלחם על קיומנו, נשארת תהייה טורדנית אחת. האם אנחנו לא נלחמים בדיוק בשביל לקיים חיים נורמלים, או שלמעשה אנחנו כאן רק כדי לקיים את אותו "צומוד" בו אנחנו כל כך אוהבים לזלזל? שביט, יאמר לזכותו, אינו טוען שעלינו לאבד את אשליית הנורמליות, אלא לקיים "מעטפת מגן המבודדת את ישראל מהמרחב ומגינה עליה מפניו." לגנותו יאמר, שהוא לא מציג כל דרך ישימה לבצע זאת, אלא מפריח סיסמאות כוללניות ונבובות לאוויר. לאחר קריאת מאמרו כל מה שנשאר בראש הקורא הוא קריאה לפירוק כל היסודות הנורמלים עליה בנויה חברה חופשית, ללא שום אלטרנטיבה ממשית. אם לא נקיים כאן אליטה ביקורתית ויצרנית, אז למה טרחנו מראש?

(עופר רון)