החברים של ג'ורג'

הקשקשן: טקס מרשים נערך היום בווארשה: באיחור של 65 שנים האומה הפולנית אימצה אליה את לוחמי גטו ווארשה, כשותפים למאבק נגד החיה הפאשיסטית, אחת משתי כובשותיה ומחריבותיה של פולין המודרנית. חיילים פולנים ירו שלושה מטחים לכבודם של אלו שעמדו מול הפאנצרים של האס.אס. עם אקדחים.

למרבה הצער, נשיא ישראל שמעון פרס נכח בטקס. נדמה שמאז עזר וייצמן שכחו הפוליטיקאים הכושלים שנבחרו לתפקיד שהתפקיד שלהם הוא לא בחישה בפוליטיקה, אלא יצוגיות. אף אחד מהם לא עמד במבחן. עזר וייצמן הצליח להכשל באירוע החשוב ביותר בקדנציה שלו, הלווייתו של ראש הממשלה הנרצח רבין, בנאום ה"אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים" האומלל שלו. על קצב מיותר להרחיב את הדיבור.

ופרס? בדצמבר 2007 הוא היה בכפר קאסם, המקום שבו טבחה ישראל הרשמית באזרחיה ואחר כך טאטאה את האירועים. מה היה לו לומר? "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד". איזה יופי של לשון מתחמקת: לא "טבח", אלא "אירוע קשה ביותר"; ואנחנו כל כך מצטערים עליו, שכל הרוצחים שוחררו תוך זמן קצר והמדינה ארגנה להם ג'ובים. אגב, למה לא נאמרו הדברים בטקס השנתי לציון הטבח, באוקטובר? כי אז זו היתה התנצלות מפורשת מדי. אנו חוזים שוב ב"כן ולא" שהוציא לפרס את שמו הרע. כך לא מתנצלת מדינה באזני צאצאי האזרחים שטבחה – במיוחד לא כאשר הנשיא היה מזכ"ל משרד הבטחון בעת הטבח, והבוס הישיר שלו עשה כל מאמץ להסתיר את הטבח.

בווארשה הצליח פרס לומר ש"קמה מדינה יהודית – זו נקמה… מדינות ערב תקפו אותנו שבע פעמים ולא הצליחו להכניע – זו נקמה. כאשר אחרי שואה, אורניום מועשר, מלחמות ואינתיפאדה אנו שואפים לשלום – זו נקמה". הבה ננתח את הטקסט המבולבל ×”×–×”.

ראשית, פרס קובע שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא נקמה. הנקמה הזו, יש להניח, מכוונת כלפי הנאצים. דא עקא, שהיא נעשית על חשבונם של עמים אחרים. מדינות ערב, יש לשוב ולהזכיר, לא "תקפו אותנו שבע פעמים": הן תקפו ב-1948 וב-1973. ישראל היא זו שפתחה במלחמת 1956 – ושוב, לא מיותר לציין שפרס עצמו היה הקושר הראשי אז – וגם ב-1967. מלחמת לבנון הראשונה היתה מתקפה ישראלית בוטה. במלחמת לבנון השניה לא הותקפה ישראל על ידי מדינה ערבית כלשהי, ורובן היו לצידה. רגע: 1948, 1956, 1967, 1973, 1982, 2006 – חסרה לי מלחמה. לעזאזל עם מספרים טיפולוגיים – יכול להיות שהוא התייחס למתקפת הטילים של סדאם ב-1991 כמלחמה כדי להשלים את הסדרה?

יתר על כן, פרס ודאי יודע מי היה הראשון באזור שהתעסק עם אורניום מועשר, ואלו לא היו האיראנים. גולת הכותרת של שפריץ דברי ההבל הזה, כמובן, הוא הגדרת שאיפתה-לכאורה של ישראל לשלום כנקמה. נקמה היא בדרך כלל דבר שלילי; אולי כדאי שנמנע ממנה, ובאותה מידה נמנע מתחבולות שלום של פרס?

גם ההתייחסות ל"מעטים, מעטים מאד" שהתנגדו לנאצים על אדמת אומה ששכלה שמונה מליון מבניה, שצבאה האמיץ עמד עם פרשים מול פאנצרים, היא סרת טעם, בלשון המעטה, וכנראה שאם היתה באה מכל ראש מדינה אחר היתה גוררת תקרית דיפלומטית. אבל זה בסדר: פרס לא מדבר אל הפולנים, אלא מעל לראשיהם אל הישראלים. האם איש לא יפטור אותנו מעונשו של הפוליטיקאי הקשקשן הזה?

חסינים מעונש: שלשום פרסם "הוועד הציבורי נגד עינויים" דו"ח, ממנו עולה כי למרות פסיקת בג"צ ב-1999 שאסרה על עינויים, ממשיך השב"כ להוציא הודאות באמצעות איומים בעינויים על בני משפחתם של עצורים. נציג השב"כ אישר, במהלך דיון בכנסת, את קיומו של לפחות מקרה אחד כזה.

אני יכול להעיד על מקרה נוסף. במהלך שירותי כחייל ברצועת עזה, הייתי נוכח כאשר אנשי שב"כ לקחו ילד בן חמש כבן ערובה ודרשו ממשפחתו שאחיו יסגיר את עצמו. בעיתונות נכתב באותה תקופה שרכז השב"כ איים על המשפחה כי הילד יועבר למחנה מעצר, שם ייאנס. האיום עבד; האח הסגיר את עצמו. האח לא היה מלאך – הוא צולם כשהוא מצית חייל צה"ל שהניח את נשקו – אבל לקיחת בני ערובה, ועל אחת כמה וכמה ילדים, היא בזויה בה במידה.

המעניין הוא שבפועל, חוקרי השב"כ חסינים מפני העמדה לדין. עו"ד אליהו אברהם, משפטן מטעם הוועד, אמר לי שרק היועץ המשפטי לממשלה מוסמך להורות על חקירת מח"ש כנגד חוקרי שב"כ. אלא שלפני שהיועץ המשפטי מקבל החלטה כזו, הנוהל המקובל הוא שהיא צריכה לקבל את אישורו של המבת"ן.

המבת"ן – מבקר תלונות הנחקרים – הוא איש שב"כ, המקבל את משכורתו מן השב"כ ותלוי בו לקידומו. התוצאה הבלתי מפתיעה היא שאברהם איננו זוכר ולו מקרה אחד מאז 1995, שבו הוחלט לפתוח בחקירה כנגד חוקרי השב"כ. "אם היו דוחים 99% מהתלונות שלנו, הייתי יכול להבין את זה," אמר לי, "אבל 100%?".

האם אתם מאמינים ש-100% מהחקירות בשב"כ מתנהלות ללא חריגות? במשרד המשפטים היו רוצים שתאמינו בכך. מצד שני, הם גם רוצים שתאמינו שהתביעה צודקת ב-99.8% מהמקרים – שהוא שיעור ההרשעות בבתי המשפט בישראל, הרשעות שנשענות רובן ככולן על הודאת הנאשם ועל עסקת טיעון. ואין לדעת מה הוליד את מה.

הגיון עקום: המחאה כנגד אולימפיאדת הגולאגים צוברת תאוצה. הלפיד האולימפי נתקל במהומות בכל מקום שהוא עובר בו, ויחידת מאבטחים תוקפנית של משטרת סין מלווה אותו בכל אשר ילך. סרקוזי, מרקל ומנהיגים אחרים הודיעו כי לא יגיעו לטקס הפתיחה של האולימפיאדה.

ועל כך יצא קצפו של השמאל האופנתי הישראלי. גדעון לוי כותב ב"הארץ", תחת הכותרת "מה פתאום טיבט?", שזו ממש חוצפה מצד ישראלים להתנגד לאולימפיאדה. כלומר, ישראלי שחלוק על לוי בשאלת הכיבוש הפלסטיני וסבור שהיה מאד נחמד אם היינו יכולים לסגת, אבל נסיגה תוביל להרעשת ערי ישראל – היינו, סבור שלפלסטינים יש אחריות מסוימת למצבם כשבט קניבליסטי – איבד את זכותו להביע מחאה על פגיעה בזכויות אדם בכל מקום בעולם.

"העולם התאהב בטיבט," מקונן לוי, "כמה קל להתאהב בטיבט…. הפלסטינים פחות נחמדים מהטיבטים בעיני העולם". מעניין איך הגענו למצב ×”×–×”. אולי ×–×” קשור למחבלים מתאבדים באוטובוסים ומסעדות, לירי רקטות על ישראל לאחר נסיגתה מהרצועה, להנפה הפראית של אברי גוף כרותים של חיילים? אולי הפלסטינים, מה לעשות, מאוסים? אולי ×–×” קשור לעובדה שלטיבט אין תביעות על סין, והרוב בקרבם לא בחר בתנועה שאימצה אל חיקה את הפרוטוקולים של זקני ציון?

אורי אבנרי מודיע שלא רק שהוא לא יפגין בעד שחרורה של טיבט – שהוא אומר שהוא תומך בו – אלא שהוא משוכנע שהמהומות בטיבט הן תוצאה של פעולה של הסי.איי.איי – שכנראה קושר להוריד את הפלסטינים האומללים מהכותרות. גם אני הייתי צוחק, אם אלה לא היו אושיות השמאל של ארצי.

עוד שבוע ודי: טוב, אולי לא. ב-22 באפריל, יום שלישי הבא, תצביע פנסילבניה. קלינטון חייבת לנצח בה, אם היא רוצה לשכנע מישהו שיש לה סיכוי. מי מוביל? אלוהים יודע. יש סקרים שמדברים על שוויון בין קלינטון ובין אובאמה; יש סקרים שנותנים לה יתרון של 20%.

הפער הארוך הזה בין הסיבוב הקודם ובין פנסילבניה – שישה שבועות של ריק – מעלה יותר ויותר חששות שההליך הארוך יפגע בסיכוייו של המועמד הדמוקרטי (אובאמה, ככל הנראה) מול מק'קיין בנובמבר. קלינטון משתמשת בכל אמצעי ציני כנגדו, והיא נשמעת לרבים יותר ויותר כמו העתק של רפובליקנית. הסיכוי הסטטיסטי שלה לנצח בפריימריז הוא אפסי, אבל אנשיה טוענים שיש סיכוי שהיא תצליח להשיג יותר מצביעים מאובאמה; כרגע הוא מוביל ביותר מחצי מיליון. נראה.

אובמאה עלה על עוד מוקש קטן לפני שבוע. הוא אמר שהבוחרים בפנסילבניה "מרירים" ושהמרירות שלהם מכשלון הפוליטיקה גורמת להם לאמץ את הדת ואת הרובים. בתגובה הודיעה קלינטון שהיא לא מרירה – היא אפילו הדפיסה סטיקר כזה – וטענה שאובאמה מתנשא. הוא, בתגובה, אמר שהוא בסך הכל הביע את חששותיהם של תושבי "חגורת החלודה" – שרידיה של התעשיה הכבדה המפוארת במערב התיכון.

האם זו טעות מצד אובאמה? בכלל לא ברור. בסקר בלתי מחייב, הצהירו 60% מתושבי פנסילבניה שהם אכן מרירים – מה שלא מפתיע, בהתחשב בכך שכ-81% מהאמריקנים חושבים שארצם נמצאת במסלול הלא נכון. וקלינטון (שלזכותה ייאמר שתמכה באי הגעה לאולימפיאדת הגולאגים לפני אובאמה, שהיסס כיומיים) ממשיכה לקבור את עצמה: היא נצפתה לאחרונה כשהיא מורידה שוטים של וויסקי במסבאות כורים, ואף התגאתה שאביה לימד אותה לירות.

אלא שהיא תתקשה להציב את אובאמה בתפקיד האליטיסט המתנשא, אחרי שנחשף שהוא ואשתו מישל בקושי הספיקו להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלהם, בעוד שהיא ובעלה שוחים ביותר מ-100 מיליוני דולרים – שעה שב-2000 הצהירו על הכנסה של כ-400,000 בלבד. גם העובדה שהרועץ האסטרטגי שלה, מרק פן, לא עף מהקמפיין אחרי שנתפס כשהוא נפגש עם נציגי ממשלת קולומביה כדי לקדם הצעת סחר שקלינטון מתנגדת לה רשמית – פן משמש במקביל כנשיא חברת חקר שוק – לא נראית טוב. אבל בכלל לא בטוח שקלינטון יכולה לפטר את פן: היא חייבת לו המון כסף (יותר משני מיליונים, על פי ההערכות) – ומה שהוא יספר אם הוא יעזוב את הקמפיין עשוי להיות הרסני.

אולי, אולי, בפנסילווניה זה ייגמר – אם קלינטון תובס. אם לא, זה יימשך כל הדרך לוועידה. יהיה מעניין.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחת אחת, ככל שאוזל החול בשעון של הממשל הגרוע ביותר בהיסטוריה האמריקנית, זה שגורם לאמריקנים להתגעגע לג'יימס ביוקנן, זה שבסיומו אומרים 81% מהאמריקנים שארצם "לא בדרך הנכונה", הולכות ונושרות המסכות. מסמכים פנימיים נחשפים, והפנים האמיתיות של הממשל שהן מציגות לראווה הן זוועה, תזכורת לאמירה הקלאסית של ניטשה על הלוחמים במפלצות.

עורך דין היה לג'ורג' בוש, וג'ון יו שמו. בשבועות שלאחר ההלם שבעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, ניצל יו את האימה מפני הבלתי ידוע – שהיום אנו יודעים שהיתה גרועה מכל מה שיכלו אנשי אל קאעדה לעורר – כדי לקדם תפיסה חוקתית של "הזרוע הביצועית כזרוע יחידנית" (תרגום, צולע משהו, ל-Unitary executive). מקורה של התפיסה באותו משפט בלתי נשכח של ניקסון: "אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי".

ממשל בוש היה רווי באותה עת בטינה כלפי מדיחיו של ניקסון. סגן הנשיא צ'ייני ומזכיר ההגנה רמספלד היו מוותיקי ממשלי ניקסון ופורד, הם זכרו כיצד כירסם הקונגרס שלאחר ווטרגייט, פעם אחר פעם, בסמכויותיה של הרשות הפרועה ההיא, על שקריה ממפרץ טונקין והלאה, והם התגעגעו לימים הטובים שלפני ועדות צ'רץ' ולפני החקירות ולפני שהנשיא היה צריך לתת דין וחשבון.

ויו היה עורך הדין שלהם. אל הוואקום והמבוכה שלאחר ה-11 בספטמבר, הוא הגיע עם ה"הזרוע היחידנית" שלו. לדברי יו, בעת מלחמה הנשיא הוא המפקד העליון ואין עוררין על החלטותיו. אין, בעצם, החלטה שהנשיא יכול לקבל בזמן מלחמה שאיננה חוקית; זה לא בלתי חוקי אם הנשיא עושה את זה.

הבולשיט שהוא מכר לאנשי הממשל היה מביא להעפתו מכל קורס בסיסי לממשל חוקתי. ראשית, החוקה מעניקה לקונגרס – ולא לנשיא! – את הסמכות להכרזת מלחמה. שנית, כל מצבי החירום בעבר, והיו רבים, נשענו על החלטת קונגרס שהנשיא ביקש. שלישית, דברי יו רוקנו את החוקה האמריקנית מכל תוכן.

יו טען – המסמכים יצאו השבוע – שלנשיא מותר לעשות כל מה שהוא רוצה בשבויים. את אמנת ז'נבה, שאושררה על ידי הסנאט, הוא דחה במשיכת כתף; אין, לדבריו, כל אמנה שהנשיא כבול בה. בעימות מפורסם עם אחד ממתנגדיו, אמר יו כי אין כל אמנה האוסרת על הנשיא לענות ילדים כדי להוציא מודיעין מהוריהם.

השבוע נחשף כי הגנרל מילר, מפקד "מחנה X” בגוואנטנמו ומי שייצא את שיטות החקירה משם לכלא אבו גאריב בעיראק (ואפשר שגם לכלא באגראם שבאפגניסטן), קיבל את המזכר של יו לפני שיצא לאבו גאריב. נאמר לו שזו חוות הדעת המשפטית של הממשל.

עיון במסמכים מאלף: אחד הסעיפים שלהם עוסק בשאלה עד כמה מותר לנשיא להטיל מום בעציר. האם מותר לו, למשל, להשתמש בחומרים "צורבים, מאכלים או חומצתיים" כנגדם? התשובה של יו היא שכן, זה מותר.

יו לא עצר שם. הנשיא, לתפיסתו, מוסמך לתפוס ספינות בלב ים; שחיילים הנמצאים במבצעים "נגד טרור" על אדמת ארצות הברית רשאים להכנס לכל מבנה, לעשות כל חיפוש, להחרים כל דבר – בניגוד מוחלט לתיקון הרביעי של החוקה; שלקונגרס אין כל סמכות להגביל את יכולת העינויים – אה, סליחה, "חקירה אגרסיבית" – של הנשיא ביחס לשבויים; ושחוקים פדרליים האוסרים תקיפה אינם חלים על עובדי הממשל הפדרלי החוקרים עצירים החשודים בהשתייכות לאל קאעדה.

משרד המשפטים האמריקני אמר השבוע שהמסמכים האלה לא בתוקף ואינם מייצגים את עמדתו. שזה נחמד, אבל אנחנו יודעים שבמשך שנים הם היו עמדה רשמית מאד. אנחנו יודעים שחוקריו של חאלד שייח' מוחמד – מתכנן פיגועי ה-11 בספטמבר – לא רק ביצעו בו הטבעה מדומה, אלא גם איימו לענות את ילדיו. הילדים נעדרים עד היום. כלומר, יתכן מאד שדילמת מעיכת-אשכי-הילד של יו יושמה בפועל.

ואנחנו יודעים שהתובע הכללי הקודם, אלברטו 'פרדו' גונזלס, היה מסוגל לומר שהחוקה איננה מעניקה את זכות ההבאס קורפוס, משום שהיא בסך הכל אומרת שהזכות הזו לא תשלל אלא בעת פלישה או מרד. ואנחנו יודעים שממשל בוש ביצע מעקב טלפוני והאזנות סתר בלתי חוקיות בהיקף חסר תקדים עוד קודם ל-11 בספטמבר. ואנחנו יודעים שבוש הטיל, רק לפני חודש, ווטו – אחד הבודדים שלו – על חקיקה שהיתה אוסרת על הסי.איי.איי. להשתמש בעינויים.

מבחינות רבות, יו – והתורה המשפטית המופרכת שלו – היה האדריכל של ממשל בוש. אבל יהיה קל, קל מדי, להטיל בפקיד בכיר את האשמה על התפרקותה של רפובליקה ותיקה מנכסיה וערכיה בתוך פחות משמונה שנים. האשמה נעוצה בבוס של יו, לא ביו עצמו. יש לא מעט בה גם בעם האמריקני, שכשנשמע קול החצוצרות הישנות איבד את כל העשתונות, לא שאל שאלות, ולא זכר מה קרה בשתי הפעמים הקודמות שנכנס להיסטריה: מעצר האזרחים היפנים במלחמת העולם השניה, וציד המכשפות שיצא משליטה – שכן מכשפות היו גם היו, והיה צריך לצוד אותן – בזמן המלחמה הקרה.

אבל, בסופו של דבר, ייתלה האשם, בצדק מוחלט, בג'ורג' בוש. יש משהו לא בריא באיש הזה, שהיה מסוגל לחקות בלעג אשה שהוציא להורג, שהתעניין רבות בפרטי העינויים שחוקריו הפעילו, ששום דבר לא הוציא אותו משלוותו כמו האיום על משטר העינויים שלו. יש לקוות שהאיש שהשחית את הרפובליקה האמריקנית יותר מכל אדם לפניו יגלה שהחנינה שהעניק לעצמו בסוף 2006, בחוק בתי הדין הצבאיים, לא תשרוד את הנשיאות הבאה. פושע המלחמה ג'ורג' וו. בוש צריך לעמוד לדין.

אולי ג'ון יו ייצג אותו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".

את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.

לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.

משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ×”-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.

אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.

וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.

די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.

ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, ×›"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.

העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".

אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.

אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.

כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.

לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.

חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.

שלום לעפרם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הכשלון הראשון של וינסטון צ'רצ'יל היה בפלישה הרת האסון לגאליפולי, ב-1915. הצבא הטורקי הסב לבריטים ולאנשי אנזא"ק אבידות כבדות, והדף אותם למעשה אל הים. צ'רצ'יל התפטר לזמן מה מהממשלה; על פי כל הסימנים סבל מדכאון. לידיד שביקר אותו בעת שצייר, אמר ש"על הידיים האלה יש יותר דם מאשר צבע".

בעיתונים הישראליים, ולאחרונה גם האמריקניים, עיראק נדחקה מזמן לעמודים האחוריים; מכוניות התופת היומיומיות מופיעות במבזקים, אם בכלל. אילו פעמוני-אשכבה נשמיע לאלו המתים כבקר?

ובכל זאת נשמיע. נזכיר שבחודש יולי לבדו, נטבחו ונחנקו ונורו ונשרפו 3,348 אזרחים בבגדאד – ואלו נתוני הממשלה, שאין להניח שהם מכסים את כל התקריות. כתב סי.אן.אן. ראה בבגדאד ביוני את גופתה של ילדה, שראשה נערף ובמקומו תפר פסיכופט את ראשו הערוף של כלב; על מלאכתו של פסיכופט אחר, המבריג יחדיו את כפות ידיהם של ילדים סונים, קורבנותיו המועדפים, העידו עשרות. שתי מתקפות אמריקניות נכשלו החודש בכיבושה מחדש של בגדאד.

הסונים זרעו רוח, ועכשיו הם קוצרים את הסופה. מי שתמך בזרקאווי ואנשיו, מי שדיבר על עיראק כ"חרב הסונים נגד השיעה", מי שריסק את קונספט האומה העיראקית ופירק אותה לחלקיה הדתיים, נמצא עכשיו, כאשר הגלגל מתהפך, בעמדה מוסרית שאין לקנא בה.

רחמים לסונים? הם לא הראו כל רחמים בשלוש השנים האחרונות, כשפוצצו מסגדים על המתפללים בהם, כאשר המחבלים שלחו ילד עם תסמונת דאון להתפוצץ בתורי המצביעים בבחירות, שהתעלות מלאו גוויות נשים שחטאן היה עבודה בבסיס האמריקני הקרוב. רחמים? לסונים?

אבל: ילדה עם ראש כלב. ילדים שתחושתם האחרונה היתה הבורג החודר את כפות ידיהם.

האמריקנים מתעוררים עכשיו – תמיד במאוחר מדי, כאן ושם – ומבינים שלמלחמה בעיראק אין כל קשר לטרור. שאם כבר, היא הפכה לחממה יוצאת דופן לטרור. שבמקום להחליש את האיסלמו-פאשיזם, היא חיזקה אותו. שהמלחמה שיחקה לידיה של איראן. בקצרה, הם מרגישים כמו הישראלים אחרי שהשיקוי של דני חלוץ התפוגג, ונשאר רק חיוכו של נסראללה.

כמו כאן, המלחמה בעיראק נוהלה בעיקרה מן האוויר, בנסיון לחסוך באבידות לוחמים. כמו כאן, השימוש החופשי באש כנגד בלתי מעורבים הרס את סיכויי הצמיחה של הדמוקרטיה. כמו כאן – כי המלחמה בעיראק היתה, אחרי הכל, הדגם שעליו נבנתה מלחמת לבנון השלישית. והיא עצמה, אפשר מאד, נועדה להיות הדגם שעליו תיבנה מלחמת איראן.

אלוהים יודע על מה חשב ×’'ורג' בוש – יש לקוות שאכן חשב – כאשר החליט על הפלישה לעיראק. קולין פאוול הזהיר אותו ש"שברת, קנית"; אבל לא פאוול ולא אדם אחר יודעים כיצד לבנות מחדש את עיראק. ידיו של בוש מלאות דמים. בניגוד לצ'רצ'יל, "נשיא המלחמה" ×”×–×” לא נראה מוטרד מכך; "המחליטן" גילה תסכול רק כאשר התברר שהפגנת-ענק של השיעים בבגדאד הוקדשה לתמיכה… בחיזבאללה.

דם על ידיו, ועל ידי אלו שתמכו במלחמה הארורה הזו. כמה טיפות דם גם על ידי שלי – אם כי, בכותבי את המבזקים המכילים שמות מקומות ומספרים, אני מתנחם בכך שלי, לפחות, לא היתה כל השפעה על הדרגים המחליטים שם, או על הציבור האמריקני.

3,438 הרוגים ביולי 2006. אני מפחד לחשוב על המספרים שיביא עמו אוגוסט.

(יוסי גורביץ)