החברים של ג'ורג'

הכשלון הראשון של וינסטון צ'רצ'יל היה בפלישה הרת האסון לגאליפולי, ב-1915. הצבא הטורקי הסב לבריטים ולאנשי אנזא"ק אבידות כבדות, והדף אותם למעשה אל הים. צ'רצ'יל התפטר לזמן מה מהממשלה; על פי כל הסימנים סבל מדכאון. לידיד שביקר אותו בעת שצייר, אמר ש"על הידיים האלה יש יותר דם מאשר צבע".

בעיתונים הישראליים, ולאחרונה גם האמריקניים, עיראק נדחקה מזמן לעמודים האחוריים; מכוניות התופת היומיומיות מופיעות במבזקים, אם בכלל. אילו פעמוני-אשכבה נשמיע לאלו המתים כבקר?

ובכל זאת נשמיע. נזכיר שבחודש יולי לבדו, נטבחו ונחנקו ונורו ונשרפו 3,348 אזרחים בבגדאד – ואלו נתוני הממשלה, שאין להניח שהם מכסים את כל התקריות. כתב סי.אן.אן. ראה בבגדאד ביוני את גופתה של ילדה, שראשה נערף ובמקומו תפר פסיכופט את ראשו הערוף של כלב; על מלאכתו של פסיכופט אחר, המבריג יחדיו את כפות ידיהם של ילדים סונים, קורבנותיו המועדפים, העידו עשרות. שתי מתקפות אמריקניות נכשלו החודש בכיבושה מחדש של בגדאד.

הסונים זרעו רוח, ועכשיו הם קוצרים את הסופה. מי שתמך בזרקאווי ואנשיו, מי שדיבר על עיראק כ"חרב הסונים נגד השיעה", מי שריסק את קונספט האומה העיראקית ופירק אותה לחלקיה הדתיים, נמצא עכשיו, כאשר הגלגל מתהפך, בעמדה מוסרית שאין לקנא בה.

רחמים לסונים? הם לא הראו כל רחמים בשלוש השנים האחרונות, כשפוצצו מסגדים על המתפללים בהם, כאשר המחבלים שלחו ילד עם תסמונת דאון להתפוצץ בתורי המצביעים בבחירות, שהתעלות מלאו גוויות נשים שחטאן היה עבודה בבסיס האמריקני הקרוב. רחמים? לסונים?

אבל: ילדה עם ראש כלב. ילדים שתחושתם האחרונה היתה הבורג החודר את כפות ידיהם.

האמריקנים מתעוררים עכשיו – תמיד במאוחר מדי, כאן ושם – ומבינים שלמלחמה בעיראק אין כל קשר לטרור. שאם כבר, היא הפכה לחממה יוצאת דופן לטרור. שבמקום להחליש את האיסלמו-פאשיזם, היא חיזקה אותו. שהמלחמה שיחקה לידיה של איראן. בקצרה, הם מרגישים כמו הישראלים אחרי שהשיקוי של דני חלוץ התפוגג, ונשאר רק חיוכו של נסראללה.

כמו כאן, המלחמה בעיראק נוהלה בעיקרה מן האוויר, בנסיון לחסוך באבידות לוחמים. כמו כאן, השימוש החופשי באש כנגד בלתי מעורבים הרס את סיכויי הצמיחה של הדמוקרטיה. כמו כאן – כי המלחמה בעיראק היתה, אחרי הכל, הדגם שעליו נבנתה מלחמת לבנון השלישית. והיא עצמה, אפשר מאד, נועדה להיות הדגם שעליו תיבנה מלחמת איראן.

אלוהים יודע על מה חשב ×’'ורג' בוש – יש לקוות שאכן חשב – כאשר החליט על הפלישה לעיראק. קולין פאוול הזהיר אותו ש"שברת, קנית"; אבל לא פאוול ולא אדם אחר יודעים כיצד לבנות מחדש את עיראק. ידיו של בוש מלאות דמים. בניגוד לצ'רצ'יל, "נשיא המלחמה" ×”×–×” לא נראה מוטרד מכך; "המחליטן" גילה תסכול רק כאשר התברר שהפגנת-ענק של השיעים בבגדאד הוקדשה לתמיכה… בחיזבאללה.

דם על ידיו, ועל ידי אלו שתמכו במלחמה הארורה הזו. כמה טיפות דם גם על ידי שלי – אם כי, בכותבי את המבזקים המכילים שמות מקומות ומספרים, אני מתנחם בכך שלי, לפחות, לא היתה כל השפעה על הדרגים המחליטים שם, או על הציבור האמריקני.

3,438 הרוגים ביולי 2006. אני מפחד לחשוב על המספרים שיביא עמו אוגוסט.

(יוסי גורביץ)