החברים של ג'ורג'

דו”ח על עינויי ×”-CIA מטלטל את ארה”ב. בישראל, השב”כ מענה משמעותית יותר – אבל איש כלל איננו מוטרד

המטרה של עינויים היא עינויים. (ג’ורג’ אורוול)

כלי התקשורת בארה”ב עסקו רוב השבוע האחרון בלי הרף בנושא אחד: חשיפת דו”ח הסנאט על העינויים שביצעה סוכנות הביון המרכזית (CIA) בשנים 2002-2008, כלומר בימי ממשל בוש אחרי ה-11 בספטמבר. הדו”ח התפרסם כשלוש שנים לאחר שנכתב, וזאת משום שה-CIA הפעילה כל לחץ אפשרי, כולל פריצה למחשבי הקונגרס, כדי למנוע את פרסומו. אחרי כמות בלתי נתפסת כמעט של שקרים, המידע יצא לאור, וארה”ב בהלם.

התברר שכאשר ה-CIA טען שאין לו מרכזי כליאה, הוא שיקר. כשהוא טען שהוא לא תיעד בווידאו את החקירות, הוא שיקר. היה תיעוד כזה; מאחר ומה שהוא חשף היה בלתי נתפס, חלק ניכר ממנו הושמד. ה-CIA שיקר כאשר אמר שתכנית העינויים שלו (הוא העדיף לקרוא לה “טכניקות חקירה מורחבות”, enhanced interrogation techniques) אושרה על ידי מנהיגי הסנאט. הוא שיקר כאשר אמר שהרעבה לא היתה כלי עינויים; היא היתה כלי עינויים מרכזי. ה-CIA שיקר כאשר אמר שהחוקרים שלו היו השפיץ של השפיץ בתחום. הסתבר שהם היו חובבנים זולים.

אולי השקר הפחות חשוב היה השקר על מספר העצורים: הסוכנות טענה שהיא החזיקה בפחות מ-100, בעוד שבפועל היא החזיקה 119 מהם. השקר החשוב מכל, השקר ההכרחי לכל תכנית עינויים, היה שהעינויים הכרחיים כדי למנוע פיגועים.

אף חקירת עינויים של ה-CIA לא מנעה פיגועים. אף לא אחת. זה היה השקר שצריך היה לחזור עליו פעם אחר פעם, והסוכנות שתלה אותו בתקשורת ללא הרף, כי הוא זה שנתן את הסמכות המוסרית לעינויים, הוא מה שהצדיק כל מהלך ברברי, עד כדי איום בעינוי ילדים לעיני הוריהם. כאן צריך להזכיר שפושע המלחמה ג’ון יו, שסיפק יעוץ משפטי לנשיא בוש, אמר שסמכותו של הנשיא מאפשרת עינויים של ילדים. ושוב: עינויים לא השיגו תוצאות. למעשה, בחלק מהמקרים, נחקרים ששיתפו פעולה עם חוקריהם ומסרו מידע מועיל הפסיקו לשתף פעולה בעקבות העינויים.

העינויים שהפעיל ה-CIA היו כה קשים, עד שכמה מאנשיו התמוטטו בבכי. ועכשיו האמריקאים בסוג של הלם. הדימוי העצמי שלהם, של אומה נאורה ועליונה, נפגע קשות. בסוג של הקרנה (פרויקציה), טוענים כעת תומכי העינויים שהחשיפה שלהם תוביל להתקפות טרור כלפי ארה”ב. גם להלם וגם לקשקוש על “אסור לחשוף” אין בסיס. כל מלחמה גוררת עינויים. עינויי ההטבעה (waterboarding) הידועים לשמצה הופעלו לראשונה על ידי חיילים אמריקאים בעת דיכוי המרד הפיליפני, בתחילת המאה ה-20. עינויים היו חלק שגרתי מפעילות הצבא האמריקאי במהלך מלחמת ויאטנם. מאז אותה מלחמה, הצבא האמריקאי לא צריך היה לנהל מלחמות עממית; הוא בנה את עצמו על מלחמה כנגד צבאות ברית וארשה, ולאחר קריסת הגוש הסובייטי, על מלחמות shock and awe, שהתבססו על הפעלת כוח מכריע כנגד מרכזי הפיקוד והשליטה של צבאות עוינים. אבל כשהמלחמה בצבא הסדיר של סדאם חוסיין הפכה, תוך זמן קצר, למלחמה נגד האוכלוסיה, העינויים חזרו. הם הגיעו עוד קודם, באפגניסטן.

גם לטענה שעצם החשיפה של המידע על העינויים תוביל לגל של התקפות נגד ארה”ב היא בעייתית. למרות מלחמת המאסף של ה-CIA, העובדה שהיו עינויים היתה ידועה כבר שנים. האיום בעינוי ילדיו של חאלד שייח’ מוחמד צוין, למשל, בבלוג הזה ב-2008. למעשה, צריך לטעון שבעצם הפרסום יש חיוב, גם מבחינת היחס בקרב אויביה של ארה”ב: העדר מידע מזמין ספקולציות שהן בדרך כלל גרועות יותר מן המידע עצמו. לא, השטיק הזה היה מיועד בסך הכל להסתיר את האמת.

הדיון הציבורי אחרי חשיפת הדו”ח התמקד לא מעט בחלקה של התקשורת האמריקאית. זו התמסרה בהתלהבות לתיאורים של אנשי ה-CIA על הצלחותיהם (בין השאר נבנה עליהם סרט ידוע מאד על חיסולו של בן לאדן), ופמפמה את המונח האורווליאני שלהם, “טכניקות חקירה מורחבות” (טח”מ). הניו יורק טיימס נמנע פעם אחר פעם, לאורך כל ימי השערוריה, מלקרוא לעינויים בשמם: פעם אחר פעם, הוא בחר ב”טח”מ.” בכך שהוא נמנע מלנקוב בשם המפורש, הוא היה במידה ניכרת סייען של שירותי המודיעין.

הצד שכמעט ולא דנו בו הוא האופן שבו סייעה ישראל להשחתת שירותי המודיעין האמריקאים. המשפטנים של ×”-CIA נשענו על ההחלטה של בג”צ, שאישרה בשעתו “לחץ פיזי מתון” – עוד שם שמיועד להסתיר את המציאות – ואת ההחלטות בנושא “פצצה מתקתקת.” שני האנשים שעמדו, ציבורית, בראש המסע בעד עינויים היו בעל הטור צ’ארלס קראוטהמר וחלאת המין האנושי שהוא גם פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ. קראוטהמר כתב שוב ושוב בעד עינויים, כשתירוץ שלו הוא “הפצצה המתקתקת”; דרשוביץ הלך צעד אחד קדימה ואמר שהגיע הזמן להכניס שוב את העינויים למערכת המשפטית (הם היו חלק בלתי נפרד ממנה עד המאה ×”-18), בדמות “צווי עינויים.”

לגמרי לא במקרה, דרשוביץ וקראוטהמר הם ממובילי התומכים של ישראל בארה”ב. קראוטהמר היה גם ממחרחרי המלחמה בעיראק. אין לחשוד בהם שכאשר הם קראו לארה”ב לתמוך רשמית בעינויים, הם לא ידעו שבכך הם מוציאים את ישראל מבידודה בתחום הזה. ישראל היתה מצורעת מבודדת בתחום; אף מערכת מדינית אחרת בעולם לא דנה בלגיטימציה של עינויים. קשה לחשוב על כוח שיטור או צבא פעיל שאינם מענים; ואף על פי כן, ברוב העולם רואים בכך פשע. קראוטהמר, דרשוביץ ותומכיהם רצו להוריד את ארה”ב למדרגתה של ישראל.

התירוץ, כרגיל, היה “הפצצה המתקתקת.” ההמצאה המשפטית הישראלית הזו היא הדרך להעניק לגיטימיה לעינויים. היא עושה זאת באמצעות תרגיל רטורי מהיר, שמעטים מבחינים בו: יש לך, אומרים לנו, טרוריסט שיש לו מידע על פיגוע שעומד להתרחש. הפיגוע יהרוג הרבה אנשים. לענות או לא לענות?

כשזה מוצג כך, התשובה האינסטינקטיבית, ולעתים גם זו המושכלת, היא לענות. מצד אחד, יש לנו כאב פיזי ונזק פסיכולוגי שייגרם לאדם אחד, שהוא בפועל פושע שזומם רצח המוני; בצד השני, חייהם של חפים מפשע רבים. זה נראה כמו משהו שלא מצריך מחשבה.

אבל ×–×” התרגיל. במציאות, אין – מעולם לא ×”×™×”, אין ולו מקרה מתועד אחד – “פצצה מתקתקת.” קודם כל, אתה אף לא יודע בוודאות שהאיש שאתה מחזיק אכן יודע את מה שאתה מאמין שהוא יודע; מרכיב הוודאות פשוט לא קיים. תמיד יש סיכוי שאתה מענה ×—×£ מפשע. כשמשנים את המשוואה ואומרים “טוב, יש כאן מישהו שיש לנו יסוד להאמין שהוא יודע על פיגוע, אבל אנחנו לא סגורים על ×–×”. שנעקור לו את הציפורניים?” ×–×” כבר נראה אחרת לגמרי.

יתר על כן, בסיטואציה של “פצצה מתקתקת,” הפצצה, ובכן, מתקתקת. החשוד שלך צריך בסך הכל להחזיק מעמד. לצורך העניין, הוא צריך להחזיק קצת זמן בחקירה ואחר כך לתת לך מידע שקרי. אתה תרוץ, תבזבז זמן ומשאבים – והפצצה תתקרב לפיצוצה.

הפצצה המתקתקת היא בסך הכל תרגיל רטורי שהמטרה שלו היא לגיטימציה לעינויים. ולמה אנחנו צריכים לענות? או. שאלה מצוינת. מכמה סיבות. קודם כל, מי שהתרגל לענות, גם מספר לעצמו שעינויים עובדים. הוא הרי צריך להסתכל במראה בבוקר. הוא לא יכול להודות שכשהוא נכנס לחדר עם אלה ועומד לתקוע אותה בעכוז של חשוד, הוא נהנה מזה. זה יהפוך אותו לסאדיסט שמנצל את הכוח הרשמי שניתן לו כדי לענות חסרי ישע. אלא אם אתה פסיכופט מוחלט, אף אחד לא יודה בזה.

שנית, בואו נסתכל על המספרים. ×”-CIA חטף וענה, בשש שנים, 119 בני אדם. היו עוד גורמים צבאיים שהיו מעורבים בעינויים – יחידות צבאיות במקומות כמו אבו גאריב בעיראק ובאגרם באפגניסטן – אבל אנחנו מדברים, ככל הנראה, על כמה אלפים לכל היותר. צריך לזכור מה גודל אוכלוסיית היעד: פחות או יותר כל אוכלוסיית עיראק ואפגניסן, ועשרות מיליוני מוסלמים ממקומות אחרים. האמריקאים חטפו גם מוסלמים מהמזרח הרחוק ומבוסניה.

במהלך השנים 2002-2008, החזיק השב”כ במעצר מנהלי מספר גדול לאין שיעור של פלסטינים. באוקטובר 2014 לבדו, החזיק השב”כ ב-457 פלסטינים במעצר מנהלי – כלומר, פי 4 ממספר כל העצירים של ×”-CIA בשנים 2002-2008. בשנים 2001-2007, המספר של העצירים המנהליים שהוחזקו כל חודש התקרב ל-800 – כלומר, פי שבע ויותר ממספר כל העצירים של ×”-CIA במשך שש שנים. לא כל הנחקרים הללו מדווחים על עינויים, אבל חלק ניכר מהם כן.

אז מה המטרה של עינויים? הטלת אימה, כמובן. או, במילים אחרות, טרור. הטרור של השב”כ הוא אמצעי מרכזי של משטר הכיבוש הישראלי. יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לסכן את חייהם או את חירותם כדי להביא לשחרור עמם. כשאתה מתחיל להבין שהמאבק עשוי לכלול כאב בלתי נסבל, זה נהיה מפחיד יותר. הוסף לכך את היכולת של השב”כ לעצור ולענות גם את בני משפחתך, או לעצור ולאיים בעינויים שלהם, והאימה עושה את שלה.

דו”ח העינויים מטלטל את ארה”ב. בישראל, לדו”ח ×›×–×” אין כל סיכוי להתפרסם. גם החלק שפורסם של ועדת לנדוי לא תיאר מקרים ספציפיים. הקיבה הלאומית לא תעמוד בזה. כיום, יסבירו לך שעצם הפרסום יפגע בלגיטימיות של ישראל. אבל, גרוע מכך – אף אחד לא מעוניין בדו”ח ×›×–×”. הכנסת, כמו האזרחים היהודים, לא רוצה לדעת. נוח לה שהשב”כ מענה עצירים בלי לתת דין וחשבון. ×›×™ מי שחושב על כך יודע שללא הטרור הממוסד, שמענים ברשות ובסמכות הם חלק מרכזי בו, השלטון הישראלי בגדה ×”×™×” בסכנה של ממש.

לרוב היהודים אין בעיה לישון בלילה, כשהם מדחיקים את העובדה שההגמוניה שלהם נשענת בסופו של דבר על מרתף קפוא, מניעת שינה (אולי היעיל שבכלי סחיטת ההודאה), צליבה (”מצבי לחץ” או stress positions), השפלה על ידי הכרחת העציר לעשות את צרכיו על עצמו, ועוד. היהודים הישראלים ישנים בשלווה, כשהם מדחיקים את העובדה שאמצעים כאלה מופעלים לעתים קרובות גם על ילדים.

אחרי הכל, האדנות היהודית צריכה להתקיים איכשהו. בואו לא נחשוב על זה. מה קורה ב”כוכב דועך”? מירי רגב פלטה שטות חדשה? העבר לי את השלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)