החברים של ג'ורג'

מגף על פני אדם

דו”ח על עינויי ה-CIA מטלטל את ארה”ב. בישראל, השב”כ מענה משמעותית יותר – אבל איש כלל איננו מוטרד

המטרה של עינויים היא עינויים. (ג’ורג’ אורוול)

כלי התקשורת בארה”ב עסקו רוב השבוע האחרון בלי הרף בנושא אחד: חשיפת דו”ח הסנאט על העינויים שביצעה סוכנות הביון המרכזית (CIA) בשנים 2002-2008, כלומר בימי ממשל בוש אחרי ה-11 בספטמבר. הדו”ח התפרסם כשלוש שנים לאחר שנכתב, וזאת משום שה-CIA הפעילה כל לחץ אפשרי, כולל פריצה למחשבי הקונגרס, כדי למנוע את פרסומו. אחרי כמות בלתי נתפסת כמעט של שקרים, המידע יצא לאור, וארה”ב בהלם.

התברר שכאשר ה-CIA טען שאין לו מרכזי כליאה, הוא שיקר. כשהוא טען שהוא לא תיעד בווידאו את החקירות, הוא שיקר. היה תיעוד כזה; מאחר ומה שהוא חשף היה בלתי נתפס, חלק ניכר ממנו הושמד. ה-CIA שיקר כאשר אמר שתכנית העינויים שלו (הוא העדיף לקרוא לה “טכניקות חקירה מורחבות”, enhanced interrogation techniques) אושרה על ידי מנהיגי הסנאט. הוא שיקר כאשר אמר שהרעבה לא היתה כלי עינויים; היא היתה כלי עינויים מרכזי. ה-CIA שיקר כאשר אמר שהחוקרים שלו היו השפיץ של השפיץ בתחום. הסתבר שהם היו חובבנים זולים.

אולי השקר הפחות חשוב היה השקר על מספר העצורים: הסוכנות טענה שהיא החזיקה בפחות מ-100, בעוד שבפועל היא החזיקה 119 מהם. השקר החשוב מכל, השקר ההכרחי לכל תכנית עינויים, היה שהעינויים הכרחיים כדי למנוע פיגועים.

אף חקירת עינויים של ה-CIA לא מנעה פיגועים. אף לא אחת. זה היה השקר שצריך היה לחזור עליו פעם אחר פעם, והסוכנות שתלה אותו בתקשורת ללא הרף, כי הוא זה שנתן את הסמכות המוסרית לעינויים, הוא מה שהצדיק כל מהלך ברברי, עד כדי איום בעינוי ילדים לעיני הוריהם. כאן צריך להזכיר שפושע המלחמה ג’ון יו, שסיפק יעוץ משפטי לנשיא בוש, אמר שסמכותו של הנשיא מאפשרת עינויים של ילדים. ושוב: עינויים לא השיגו תוצאות. למעשה, בחלק מהמקרים, נחקרים ששיתפו פעולה עם חוקריהם ומסרו מידע מועיל הפסיקו לשתף פעולה בעקבות העינויים.

העינויים שהפעיל ה-CIA היו כה קשים, עד שכמה מאנשיו התמוטטו בבכי. ועכשיו האמריקאים בסוג של הלם. הדימוי העצמי שלהם, של אומה נאורה ועליונה, נפגע קשות. בסוג של הקרנה (פרויקציה), טוענים כעת תומכי העינויים שהחשיפה שלהם תוביל להתקפות טרור כלפי ארה”ב. גם להלם וגם לקשקוש על “אסור לחשוף” אין בסיס. כל מלחמה גוררת עינויים. עינויי ההטבעה (waterboarding) הידועים לשמצה הופעלו לראשונה על ידי חיילים אמריקאים בעת דיכוי המרד הפיליפני, בתחילת המאה ה-20. עינויים היו חלק שגרתי מפעילות הצבא האמריקאי במהלך מלחמת ויאטנם. מאז אותה מלחמה, הצבא האמריקאי לא צריך היה לנהל מלחמות עממית; הוא בנה את עצמו על מלחמה כנגד צבאות ברית וארשה, ולאחר קריסת הגוש הסובייטי, על מלחמות shock and awe, שהתבססו על הפעלת כוח מכריע כנגד מרכזי הפיקוד והשליטה של צבאות עוינים. אבל כשהמלחמה בצבא הסדיר של סדאם חוסיין הפכה, תוך זמן קצר, למלחמה נגד האוכלוסיה, העינויים חזרו. הם הגיעו עוד קודם, באפגניסטן.

גם לטענה שעצם החשיפה של המידע על העינויים תוביל לגל של התקפות נגד ארה”ב היא בעייתית. למרות מלחמת המאסף של ה-CIA, העובדה שהיו עינויים היתה ידועה כבר שנים. האיום בעינוי ילדיו של חאלד שייח’ מוחמד צוין, למשל, בבלוג הזה ב-2008. למעשה, צריך לטעון שבעצם הפרסום יש חיוב, גם מבחינת היחס בקרב אויביה של ארה”ב: העדר מידע מזמין ספקולציות שהן בדרך כלל גרועות יותר מן המידע עצמו. לא, השטיק הזה היה מיועד בסך הכל להסתיר את האמת.

הדיון הציבורי אחרי חשיפת הדו”ח התמקד לא מעט בחלקה של התקשורת האמריקאית. זו התמסרה בהתלהבות לתיאורים של אנשי ה-CIA על הצלחותיהם (בין השאר נבנה עליהם סרט ידוע מאד על חיסולו של בן לאדן), ופמפמה את המונח האורווליאני שלהם, “טכניקות חקירה מורחבות” (טח”מ). הניו יורק טיימס נמנע פעם אחר פעם, לאורך כל ימי השערוריה, מלקרוא לעינויים בשמם: פעם אחר פעם, הוא בחר ב”טח”מ.” בכך שהוא נמנע מלנקוב בשם המפורש, הוא היה במידה ניכרת סייען של שירותי המודיעין.

הצד שכמעט ולא דנו בו הוא האופן שבו סייעה ישראל להשחתת שירותי המודיעין האמריקאים. המשפטנים של ה-CIA נשענו על ההחלטה של בג”צ, שאישרה בשעתו “לחץ פיזי מתון” – עוד שם שמיועד להסתיר את המציאות – ואת ההחלטות בנושא “פצצה מתקתקת.” שני האנשים שעמדו, ציבורית, בראש המסע בעד עינויים היו בעל הטור צ’ארלס קראוטהמר וחלאת המין האנושי שהוא גם פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ. קראוטהמר כתב שוב ושוב בעד עינויים, כשתירוץ שלו הוא “הפצצה המתקתקת”; דרשוביץ הלך צעד אחד קדימה ואמר שהגיע הזמן להכניס שוב את העינויים למערכת המשפטית (הם היו חלק בלתי נפרד ממנה עד המאה ה-18), בדמות “צווי עינויים.”

לגמרי לא במקרה, דרשוביץ וקראוטהמר הם ממובילי התומכים של ישראל בארה”ב. קראוטהמר היה גם ממחרחרי המלחמה בעיראק. אין לחשוד בהם שכאשר הם קראו לארה”ב לתמוך רשמית בעינויים, הם לא ידעו שבכך הם מוציאים את ישראל מבידודה בתחום הזה. ישראל היתה מצורעת מבודדת בתחום; אף מערכת מדינית אחרת בעולם לא דנה בלגיטימציה של עינויים. קשה לחשוב על כוח שיטור או צבא פעיל שאינם מענים; ואף על פי כן, ברוב העולם רואים בכך פשע. קראוטהמר, דרשוביץ ותומכיהם רצו להוריד את ארה”ב למדרגתה של ישראל.

התירוץ, כרגיל, היה “הפצצה המתקתקת.” ההמצאה המשפטית הישראלית הזו היא הדרך להעניק לגיטימיה לעינויים. היא עושה זאת באמצעות תרגיל רטורי מהיר, שמעטים מבחינים בו: יש לך, אומרים לנו, טרוריסט שיש לו מידע על פיגוע שעומד להתרחש. הפיגוע יהרוג הרבה אנשים. לענות או לא לענות?

כשזה מוצג כך, התשובה האינסטינקטיבית, ולעתים גם זו המושכלת, היא לענות. מצד אחד, יש לנו כאב פיזי ונזק פסיכולוגי שייגרם לאדם אחד, שהוא בפועל פושע שזומם רצח המוני; בצד השני, חייהם של חפים מפשע רבים. זה נראה כמו משהו שלא מצריך מחשבה.

אבל זה התרגיל. במציאות, אין – מעולם לא היה, אין ולו מקרה מתועד אחד – “פצצה מתקתקת.” קודם כל, אתה אף לא יודע בוודאות שהאיש שאתה מחזיק אכן יודע את מה שאתה מאמין שהוא יודע; מרכיב הוודאות פשוט לא קיים. תמיד יש סיכוי שאתה מענה חף מפשע. כשמשנים את המשוואה ואומרים “טוב, יש כאן מישהו שיש לנו יסוד להאמין שהוא יודע על פיגוע, אבל אנחנו לא סגורים על זה. שנעקור לו את הציפורניים?” זה כבר נראה אחרת לגמרי.

יתר על כן, בסיטואציה של “פצצה מתקתקת,” הפצצה, ובכן, מתקתקת. החשוד שלך צריך בסך הכל להחזיק מעמד. לצורך העניין, הוא צריך להחזיק קצת זמן בחקירה ואחר כך לתת לך מידע שקרי. אתה תרוץ, תבזבז זמן ומשאבים – והפצצה תתקרב לפיצוצה.

הפצצה המתקתקת היא בסך הכל תרגיל רטורי שהמטרה שלו היא לגיטימציה לעינויים. ולמה אנחנו צריכים לענות? או. שאלה מצוינת. מכמה סיבות. קודם כל, מי שהתרגל לענות, גם מספר לעצמו שעינויים עובדים. הוא הרי צריך להסתכל במראה בבוקר. הוא לא יכול להודות שכשהוא נכנס לחדר עם אלה ועומד לתקוע אותה בעכוז של חשוד, הוא נהנה מזה. זה יהפוך אותו לסאדיסט שמנצל את הכוח הרשמי שניתן לו כדי לענות חסרי ישע. אלא אם אתה פסיכופט מוחלט, אף אחד לא יודה בזה.

שנית, בואו נסתכל על המספרים. ה-CIA חטף וענה, בשש שנים, 119 בני אדם. היו עוד גורמים צבאיים שהיו מעורבים בעינויים – יחידות צבאיות במקומות כמו אבו גאריב בעיראק ובאגרם באפגניסטן – אבל אנחנו מדברים, ככל הנראה, על כמה אלפים לכל היותר. צריך לזכור מה גודל אוכלוסיית היעד: פחות או יותר כל אוכלוסיית עיראק ואפגניסן, ועשרות מיליוני מוסלמים ממקומות אחרים. האמריקאים חטפו גם מוסלמים מהמזרח הרחוק ומבוסניה.

במהלך השנים 2002-2008, החזיק השב”כ במעצר מנהלי מספר גדול לאין שיעור של פלסטינים. באוקטובר 2014 לבדו, החזיק השב”כ ב-457 פלסטינים במעצר מנהלי – כלומר, פי 4 ממספר כל העצירים של ה-CIA בשנים 2002-2008. בשנים 2001-2007, המספר של העצירים המנהליים שהוחזקו כל חודש התקרב ל-800 – כלומר, פי שבע ויותר ממספר כל העצירים של ה-CIA במשך שש שנים. לא כל הנחקרים הללו מדווחים על עינויים, אבל חלק ניכר מהם כן.

אז מה המטרה של עינויים? הטלת אימה, כמובן. או, במילים אחרות, טרור. הטרור של השב”כ הוא אמצעי מרכזי של משטר הכיבוש הישראלי. יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לסכן את חייהם או את חירותם כדי להביא לשחרור עמם. כשאתה מתחיל להבין שהמאבק עשוי לכלול כאב בלתי נסבל, זה נהיה מפחיד יותר. הוסף לכך את היכולת של השב”כ לעצור ולענות גם את בני משפחתך, או לעצור ולאיים בעינויים שלהם, והאימה עושה את שלה.

דו”ח העינויים מטלטל את ארה”ב. בישראל, לדו”ח כזה אין כל סיכוי להתפרסם. גם החלק שפורסם של ועדת לנדוי לא תיאר מקרים ספציפיים. הקיבה הלאומית לא תעמוד בזה. כיום, יסבירו לך שעצם הפרסום יפגע בלגיטימיות של ישראל. אבל, גרוע מכך – אף אחד לא מעוניין בדו”ח כזה. הכנסת, כמו האזרחים היהודים, לא רוצה לדעת. נוח לה שהשב”כ מענה עצירים בלי לתת דין וחשבון. כי מי שחושב על כך יודע שללא הטרור הממוסד, שמענים ברשות ובסמכות הם חלק מרכזי בו, השלטון הישראלי בגדה היה בסכנה של ממש.

לרוב היהודים אין בעיה לישון בלילה, כשהם מדחיקים את העובדה שההגמוניה שלהם נשענת בסופו של דבר על מרתף קפוא, מניעת שינה (אולי היעיל שבכלי סחיטת ההודאה), צליבה (”מצבי לחץ” או stress positions), השפלה על ידי הכרחת העציר לעשות את צרכיו על עצמו, ועוד. היהודים הישראלים ישנים בשלווה, כשהם מדחיקים את העובדה שאמצעים כאלה מופעלים לעתים קרובות גם על ילדים.

אחרי הכל, האדנות היהודית צריכה להתקיים איכשהו. בואו לא נחשוב על זה. מה קורה ב”כוכב דועך”? מירי רגב פלטה שטות חדשה? העבר לי את השלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נקמתם של המרגלים

היתרון העיקרי של ממשל בוש על מתנגדיו מבית הוא המונופול הכמעט-מוחלט שיש לו על פרסום מידע הקשור לביטחון לאומי. יתרון זה הגיע לשיא גרוטסקי, כאשר אישר בוש את "ביטול הסיווג" של זהותה של ואלרי פליים – כלומר, הורה למעשה על הדלפת שמה של סוכנת חשאית, כדי לפגוע בבעלה, יריב פוליטי.

אבל הבית הלבן הוטרד במשך חמש השנים האחרונות באופוזיציה מבית: אנשי הסי.איי.איי ומחלקת המדינה – אנשים שבחוגו של בוש כונו "מבוססי-מציאות" בניגוד לנשיא ואנשיו, "מבוססי אמונה" – נלחמו ועדיין נלחמים מלחמת גרילה פנימית כנגד הממשל הגרוע ביותר ב, אה, 160 השנים האחרונות לפחות.

אחד השקרים המכעיסים ביותר את אנשי הסי.איי.איי., הוא האשמתם בכשלון המודיעין בעיראק. הם שבים וטוענים כי הם התנגדו למלחמה, וכי נאבקו במשך כשנה בנסיונות הממשל בוש לצאת למלחמה למרות המודיעין. ספרו החדש של רון סוסקינד, The One Percent Doctrine, הוא נקמתם המתוקה של המרגלים.

לאחר בחירות 2004, מינה בוש את אחד ממלחכי פנכתו, פורטר גוס (Goss) לראש הארגון. גוס היה, אי אז בשנות השישים, קצין צעיר בארגון; שום דבר אחר לא הכשיר אותו לעמוד בראשו. אבל הוא היה כלי נאמן.

לפני כחודשיים נאלץ גוס להתפטר, וזה לא בגלל שהרס את הסי.איי.איי, כפי שכנראה עשה; לא בגלל שניסה להפוך זרוע מחקרית ומבצעית למשרתת של הממשל; לא בגלל שהביא לפרישתם של מאות קצינים וסוכנים מנוסים; לא, כרגיל בממשל בוש, זו היתה פרשת שחיתות. אחד ממקורביו – Gosslings, קראו להם – נתפס בפרשת שחיתות, כשהוא מגניב חוזה של כמה מיליונים לאספקת מים מינרליים תמורת משחקי פוקר עמוסי שתיה וזונות.

 

בוש חשב, ככל הנראה, שהטיהור שמבצע גוס בסי.איי.איי יסייע לו, יפסיק את המאבק הפנים-ממשלי, ימנע את ההדלפות הבלתי פוסקות. הוא שכח עובדה אחת: עובדים מפוטרים וממורמרים לא חשים שום נאמנות לדרג הפוליטי שלשיטתם מכר אותם במורד הנהר.

סוסקינד מכיר את ממשל בוש היטב: זהו ספרו השני העוסק בו, אחרי The Price of Loyalty, שסיפר את סיפורו של שר האוצר פול או'ניל, שנוכח לדעת שבממשל בוש, הנאמנות לבוס מנצחת את היעילות. היום זה לא מחדש שום דבר לאף אחד – אבל הספר יצא שנה לפני קתרינה.

סוסקינד ערך ראיונות עומק עם בכירים רבים בסי.איי.איי. ובמערך הביטחון האמריקני: רבים ממרואיניו עושים זאת בגלוי, ביניהם סגן ראש הסי.איי.איי לשעבר, ג'ון מקלוהין. והם מספרים עובדות מביכות, ללא עכבות.

הבעיה העיקרית, אומרים אנשי הסי.איי.איי., היא שלאחר ה-11 בספטמבר, הגה צ'ייני דוקטרינת פעולה חדשה: בכל פעם שיש סיכוי, אפילו של אחוז אחד, להתקפה קטלנית על ארצות הברית, יש לפעול כאילו מדובר בוודאות מלאה.

מכאן היתה הדרך קצרה למלחמה בעיראק: לא משום שלסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית, או משום שהיווה איום על ארצות הברית; לא משום שהיה לו קשר כלשהו לאנשי אל קאעדה; אלא משום שבעתיד היה עשוי ליזום קשר כזה, היה עשוי להפוך לאיום, היה עשוי להשתמש בנשק להשמדה המונית. הדוקטרינה הזו, המנתקת בין המציאות לדימוי המציאות, נתנה לספר את שמו והיא עומדת במרכזו.

הספר מכיל שני סיפורים מקפיאי דם. האחד עוסק בתדרוך שקיבל בוש בשישי באוגוסט 2001, שכותרתו "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". בוש איננו אוהב לקרוא; הוא דורש תקצירים בני עמוד אחד, והוא מעדיף הרצאות בעל פה. בסי.איי.איי. ידעו שמשהו עומד לקרות: הם לא ידעו מתי, הם לא ידעו איפה, אבל היו להם מספיק אותות כדי להבין שמשהו גדול מגיע.

הם הצליחו לשכנע את בוש לפנות קצת זמן מחופשתו, ושלחו אליו אנליסט. תחת מבטו הקפוא של הנשיא, שלא אהב את ההפסקה שנאלץ לבצע מגזימת העצים, קמל האיש. הוא הסביר, כמעט התחנן, שמדובר בסכנה כבדה. והוא הרגיש שהוא לא מגיע אל בוש, והוא התחיל להכנס לפאניקה. בוש פטר אותו במשפט אחד: "בסדר, אתה יכול ללכת. כיסית את התחת שלך".

הסיפור השני נוגע לאבו זוביידה, פעיל מדרג ג' של אל קאעדה. האיש עסק בעיקר בלוגיסטיקה מדרג נמוך – ארגון דרכונים לנשותיהם וילדיהם של פעילי אל קאעדה – ולאחר לכידתו, התברר שמדובר באדם מעורער בנפשו. בינתיים, בוש – בחיפוש נואש אחר הצלחה – כבר הכריז עליו כטרוריסט בכיר. "ג'ורג'," הוא אמר לטנט, ראש הסי.איי.איי., "אני אמרתי שהוא בכיר. אתה לא תשבור לי את המילה, נכון?"

טנט, כמובן, לא שבר לנשיאו את המילה. אבל אז נוצרה בעיה: בוש רצה לדעת מה המידע שהכיל כריש-הטרור שעל לכידתו הכריז. הוא הורה על חקירתו בעינויים. ותחת עינויים, עשה אבו זוביידה את הצפוי: הוא התחיל להזות מזימות, וכדי לסכל את המזימות שהמציא אבו זוביידה בהוראתו של בוש, הופעלו אלפי סוכנים וחיילים. סוסקינד סיכם זאת כך: "לראשונה, עינתה ארצות הברית אדם חולה בנפשו – ואז קפצה, מצווחת מפחד, למשמע כל מילה שאמר".

וכמובן, היתה עיראק. ראוי היה שכל מה שנזכור מבוש הוא הוראות העינויים הללו, השיחות הנלהבות עם המענים, אותם זימן אישית – "זה באמת עובד? באילו אמצעים אתם משתמשים?" – אבל עיראק תמיד תהיה צמודה לשמו.

צ'ייני ואנשי הפנטגון טענו שהם לא הורו לאנליסטים של הסי.איי.איי. לשנות מידע. יכול להיות שזה נכון. אבל הם הפעילו עליהם לחץ בלתי נסבל. הם ביקשו מהם לאשש מידע על קשר בין עיראק לאל קאעדה; המרגלים אמרו שאין כזה, ופסלו את הידיעה על מפגש בין עטא ובין המודיעין העיראקי בפראג. בפגישה הבאה, שוב שאלו אנשי צ'ייני על מגע בין עיראק ובין אל קאעדה, שוב העלו את פראג; אנשי הסי.איי.איי. שוב אמרו שאין מידע כזה, ופסלו את פראג שנית. ושלישית. ורביעית.

בשלב מסוים, נכנסה ראש ה-DDI, מחלקת האנליזה של הסי.איי.איי. למשרדו של טנט, על סף התמוטטות עצבים, ואמרה "אני לא הולכת לשם עוד פעם. אני לא מוכנה לשמוע שוב את השאלות האלה, לעבור שוב על הנושאים שעברתי עליהם כל כך הרבה פעמים". טנט – סוסקינד אוהד אותו מאד, ומתאר אותו כגיבור טראגי: "שגינו, אבל לא היינו מושחתים" – גיבה את העוזרת שלו, צרח על סטיב האדלי, עוזרה של קונדליסה רייס, והמשבר חלף. עד הפעם הבאה.

מפתה מאד לערוך הקבלה עם מלחמת ויאטנם. גם שם, הפנטגון והצבא רצו מלחמה; גם שם, הסי.איי.איי. הזהיר שאי אפשר לנצח בה. עד שנת 1968, שלחה תחנת הסי.איי.איי. בסייגון דו"חות קודרים מאד על המתרחש, בניגוד לאופטימיות הוורודה ששידר הפנטגון.

עד שיום אחד, הבין ראש תחנת סייגון שהוא ראש התחנה הרביעי במשך ארבע שנים; שחדשות רעות לא מקדמות אף אחד; שהתנגדות לרצונו של הנשיא היא לא דרך לפיתוח הקריירה; והוא התחיל לשנות את ההערכות. המודיעין הוכפף לרצונו של הבית הלבן – וארצות הברית התעוורה לחלוטין. נדרשו חמש שנים נוספות, ותבוסה מוחלטת, ללא עוררין, כדי להוציא אותה משם.

וזה בדיוק מה שניסה לעשות גוס, בהוראתו של בוש: להכפיף את המודיעין לצרכי הבית הלבן, וליתר דיוק – לצרכי יחסי הציבור שלו. אינני יודע מי ראש תחנת הסי.איי.איי. בבגדאד, ומה הוא כותב בדו"חות שלו, אבל לא אופתע לשמוע שטון הדיווח השתנה לחלוטין במהלך שנת 2005.

הנשיא האמריקני שנאלץ, לאחר שורה של שקרים ותבוסות, לסגת מוויאטנם היה ריצ'רד ניקסון. בממשלו, היו שני פקידים לא בכירים במיוחד – דונלד רמספלד ודיק צ'ייני. הם העבירו את רוח ממשל ניקסון לממשל בוש. כפי שהדברים עומדים כעת, הם העבירו עמם גם את התבוסה, את אובדן האמון של הציבור בממשלו, ואת אובדן מעמדה של ארצות הברית בעולם.

אבל ויאטנם היתה זירה זניחה ולא חשובה. לגורלה, אילו נמנעה ארה"ב מלהתערב במלחמת האזרחים שלה, לא היתה כל השפעה על המלחמה הקרה. עיראק, מצד שני, היא זירה מרכזית במלחמה בג'יהאד העולמי.

וכפי שהדברים עומדים עכשיו, אנחנו מפסידים. ספרו של סוסקינד מסביר היטב מדוע.

(יוסי גורביץ)