החברים של ג'ורג'

קצין צה"ל, אחד רס"ן ×—' – שמו לא ידוע, אז נאלץ לקרוא לו חרפה – עצר פליט מגאנה, ×’'ון גוד יבואה, בגבול ישראל-מצרים. מאחר ורב סרן חרפה חשד ביבואה שהוא מחבל פלסטיני – עורו השחום והעובדה שלא ×”×™×” חמוש, וכן העובדה שדיבר אנגלית ולא ערבית, היו, מבחינת חרפה, ראיות מספיקות – הוא פוצץ לו את הצורה.

חרפה לא מכחיש שהוא הוריד ליבואה, לאחר שזה התחנן שיעבירו אותו למחנה פליטים, שתי סטירות לחי ואגרוף לבטן; יבואה טוען שהמכות הביאו לעקירת שתיים משיניו התותבות, ושחרפה דרך לעברו נשק ואיים לירות בו. בית משפט צבאי קבע – וכדי שזה יקרה, כנראה שחרפה היה צריך להיות שקרן מהליגה של נתניהו – שעדותו של הפליט עדיפה על זה של הקצין.

משנמצא חרפה אשם בתקיפתו של אדם לא חמוש, ויתר על כן פליט המתחנן לרחמים, ניתן היה לחשוב שקצין שביזה כך את מדי צה"ל, מה גם שמדברי התביעה עולה כי הוא ניסה לטשטש את פשעו, יופשט מהם – לא לפני תקופה ראויה בכלא, כמובן. לא כך היה: השופטים חמלו על רס"ן חרפה, שכמסתבר הצטיין והסתכן בשירותו הצבאי ברצועה, קנס של 1,500 שקלים מכיסו, עיכוב דרגה במשך שנתיים – חרפה משרת בצה"ל כבר 17 שנה, כך שלזה הוא כנראה כבר רגיל – ו-100 שעות עבודות שירות. זהו.

העונש הקליל הזה היה לצנינים בעיני האספסוף המתלהם מהטוקבקים. שם הדעה הרווחת היא שעל התעללות באדם עצור ולא חמוש, מן הראוי שחרפה היה מקבל צל"ש; שההתעללות בחסרי ישע שאינם קשורים לסכסוך היא אמצעי יוצא מן הכלל לשמירה על בטחון הציבור; ושבית הדין הצבאי, שלא השכיל להבין זאת, הוא סניף של מרצ. והאמת העגומה היא שחרפה, והסיפור הכל כך יומיומי שלו, הוא לא הסיפור; התגובה הציבורית היא הסיפור.

בעוד כשבועיים תציין ישראל את יום השואה. שוב תתקפל האומה לתנוחה החביבה עליה, זו העוברית, ותזכיר לעצמה איך גויים רשעים, רבים מהם שוטרים ואנשי בטחון, רובם מתים מאד מזה שנים, התעללו ביהודים אומללים שכל פשעם היה שנמלטו מרוצחיהם, והחזירו אותם אל הרוצחים. שוב נזכור איך חבט הקונסול בשולחן, איך מי שלא היה לו דרכון נחשב למת.

ומי שישבית אז את שמחת "אשרי יתום אני", ויעלה בזכרון את ×—' ושיניו השבורות של יבואה, את תמיכת האספסוף במכה ולא במוכה; מי שיעז להעלות על דל שפתיו את האפשרות שאנחנו רואים, לנגד עינינו ממש, כיצד הילד המוכה הופך בעצמו לאב מכה; מי שיעז ללחוש  שהלקח שלנו מן השואה הוא שהניהיליזם הנאצי ×”×™×” מוצדק, ושעל כן יש ליישמו גם בישראל ולבוז לכל ערך אנושי, על אחת כמה וכמה לחוק הבינלאומי – יוגדר מיד כשונא ישראל, אם לא כמכחיש שואה ממש. ×›×™ הרי איך אפשר להשוות. עם סגולה וכו'.   

לפעמים בא להקיא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

פג תוקף: האמירה האומללה של פרופ' יחזקאל דרור, על פיה 'אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, ×–×” שיקול מכובד מאד… לא נכון להסתכל רק על צד אחד', קברה סופית את דו"×— וינוגרד בטרם מלא לו שבוע.

כי כל ההתפתלויות וכל ההצטדקויות לא יעזרו. חודשים סיפרו לנו איך הוועדה מתייסרת על כל משפט, איך סעיף אחד גרר דיון של כמה שעות, ועכשיו מתברר לנו שאחד מהחמישה – לפחות – הגיע עם דעות מוקדמות ברורות מאד ("מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק, או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?") לדיונים.

לוועדה היו בעיות אמינות מלכתחילה, משום שאולמרט התעקש שלא ללכת על ועדת חקירה, והוא זה שמינה את חבריה. הצבא, מתוך נסיון לכסות את ערוות בכיריו, מוטט חלק ניכר מאמינותה כשאילץ אותה להמנע מהדחות. ועכשיו זה.

קשה לחשוב על מהלומה כבדה יותר לאמינות המשטר בישראל, במיוחד עכשיו. ועדת וינוגרד עוד עשויה להכנס להיסטוריה כמקבילה הישראלית של ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי ושהדו"ח הצמחוני שלה התקבל בחוסר אמון רחב.

כשהם צודקים, הם צודקים: שלושה שבויים, אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמה האחרונה, הודיעו ×›×™ לא ישתתפו במשפט הראווה שישראל מארגנת להם. בין ההאשמות "המופרכות עד גיחוך" שהועלו נגדם אפשר למצוא השתתפות באימונים צבאיים ללא אישור ממשלת ישראל, ונשיאת נשק ללא אישור משרד הפנים. כל ×–×”, כזכור, בשטח לבנון – שהריבונות הישראלית עליו, איך לומר, מפוקפקת משהו.

יש משהו נלעג באובססיה הישראלית להעמדתם לדין של לוחמים מהצד השני. אם ביצעו פשעי מלחמה – ירי לעבר אזרחים, למשל – יש להעמיד אותם לדין על הפשעים הללו. ירי לעבר חיילי צה"ל איננו פשע, הוא מלחמה. אפילו מבחינה תעמולתית גרידא, ראוי היה להעניק לאנשי החיזבאללה וללוחמים פלסטינים (להבדיל מפושעי מלחמה פלסטינים, שיש להעניש כנדרש) מעמד של שבויי מלחמה, עם ביקורים של הצלב האדום וכל הנדרש; זה היה מדגיש את ההבדל בין ישראל ובין הברברים שבהם היא נלחמת.

במכתבם של אנשי החיזבאללה נאמר לסיום ש"הצגת לוחמי חיזבאללה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה גם את לוחמי צה"ל שלחמו נגדם. האם חיילי צה"ל חירפו נפשם בפעולת שיטור מול עבריינים, או שהשתתפו בלחימה מול אויב של ממש?". צודקים בכל מילה.

התנגשות לאומנית: שום דבר טוב לא יצא מהבלגאן במכללת ספיר, שפרץ לאחר שמרצה ערבי-ישראלי, נזאר חסן, דרש מחייל מילואים שהגיע לשיעור במדים לחזור לכיתה ללא מדים.

חסן הפך את הכיתה שלו לקהל שבוי לדעותיו הפוליטיות, וביזה אדם שבסך הכל מילא את חובתו על פי חוק, ביצע שירות ציבורי וחשב לתומו שמותר לו למרות זאת לקבל שירות שעליו שילם. ראוי היה שהמכללה תשעה את חסן או תפטר אותו.

אבל ההחלטה של הנשיא, פרופ' צחור, היתה לקויה לא פחות: הוא דרש מחסן "לכבד את מדי צה"ל", והוסיף שלא יקבל "התנצלות שאיננה מתייחס לכיבוד מדי צה"ל". עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, אף אחד לא חייב לסגוד למדי צה"ל. זכותו של חסן להפגין מול הקריה, לשרוף את דגלי צה"ל, לראות במפקדיו פושעי מלחמה ולדרוש את העמדתם בבית דין בינלאומי, אם חפץ בכך; הוא חייב בכבודו של הסטודנט שלו, לא בכבודו של צה"ל.

במקביל, הגיע הזמן להפסיק עם הקשקשת הרואה בחיילים המגיעים במדים ללימודים "מיליטריזם". יש בארץ צבא. הוא מגייס בכפיה מאות אלפי אנשים, ולאנשים האלה יש זכות להשכלה. לחיילים אין שום סמכות כפיה בתחומי האוניברסיטה, וכל השטות הזו היא העתקה עמומה וחסרת הבנה מהאוניברסיטאות האמריקניות במהלך מלחמת ויאטנם. וגם שם העסק היה די מטומטם. די.

ריטואל קבוע: המשקיף על המתרחש באזורנו האומלל יבחין בוודאי בתסמונת העקרב של הפלסטינים. באמנות יוצאת דופן, תוך סיוע מהאגפים הרב-תרבותיים של התקשורת העולמית, הם מצליחים להציג את עצמם שוב ושוב כקורבן – ואז, חמש דקות אחרי ההפקה סוחטת הדמעות, מפוצצים את הכל.

הם הצליחו בזה באופן יפהפה ברצועת ×¢×–×”, כשייבבו על מצור, יצרו יופי של הצגה של "התקוממות עממית" – נשים וילדים תחילה, כמקובל – ופרצו את הגבול. העולם העדיף למחוא כפיים להפקה המשומנת – ולהתעלם מתופעות מציקות כמו ירי על חיילים מצרים, התעמתות חמושה עם אזרחים מצרים, ושאר מעשי תוקפנות יומיומיים. הצד המשעשע של כל העניין, כמובן, ×”×’×™×¢ כשהפלסטינים שילמו למצרים בכסף ישראלי מזויף – וקיבלו בתמורה מזון שפג תוקפו.

ואז, ימים ספורים אחרי הנצחון התקשורתי הסוחף בעזה, המצלמות הופנו אליה שוב – הפעם כדי לתעד את חלוקת הפרחים והממתקים, חגיגה לרגל הצלחתן של צמד חיות אדם לבצע פשע מלחמה כנגד אזרחים לא מוגנים. והתקשורת העולמית התחילה להזכר בממתקים פלסטינים קודמים, אלו שחולקו ב-11 בספטמבר 2001.

ההצלחה בדימונה היתה כל כך גדולה, שאפילו שמעון פרס נאלץ לומר ש"החמאס הופך את החלום של מדינה פלסטינית אחודה [כך – יצ"ג] לבלתי אפשרי". לכו בכוחכם זה, חברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הסיוט הלאומי הארוך שלנו הסתיים: שנה וחצי כמעט לאחר אירועי המלחמה בלבנון, ועדת וינוגרד הגישה את הדו"ח שלה. הוא מתון, שקול, וחוששני שהוא ייקבר קבורת חמור.

הסיבה לכך היא פשוטה: הוועדה לא סיפקה את מה שההמון הזועם – וזעמו היה מוצדק – רצה ממנה: את ראשו של אולמרט. הוועדה קבעה שהדרג המדיני נושא באחריות חלקית – וגם היא בגלל שהאמין לפנטזיות של צה"ל.

את עיקרה של האחריות משליכה הוועדה, בצדק מוחלט, לפתחה של הבהמה הירוקה: בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, נקבע במפורש ש"ארגון כמו צבאי עמד במשך שבועות מול הצבא החזק במזרח התיכון, ירי הרקטות נמשך במהלך כל המלחמה. צה"ל לא סיפק לו מענה אפקטיבי. רקם החיים שובש, ותושבים עזבו בתיהם וישבו במקלטים. לאחר תקופה של פעולות מוגבלות וסמוך להחלטה על הפסקת האש, ישראל יצאה למבצע רחב שלא עמד בציפיות ולא סיפק את התוצאות שציפו ממנו". במילים הברורות ביותר, כותבת הוועדה (עמ' 306 במסמך הדיגיטלי) כי "אנו נאלצים לקבוע כי למרות היבטים רבים של עבודה מקצועית ומסודרת, ולמרות מסירות רבה של המפקדים והלוחמים, לא ביצעו היחידות שלחמו במסגרת הפיקוד [פיקוד צפון – יצ"ג] את עיקר המשימות שהוטלו עליהן" (ההדגשה במקור). די בכך להצדיק את דברי "מקורבי אולמרט" כלפי אספסוף המ"פים.

הוועדה (עמ' 298 במסמך הדיגיטלי) מציינת שהרמטכ"ל לא הפעיל את מוצב הפיקוד העליון – בניגוד לנהליו של הצבא עצמו – והתוצאה היתה דיונים חלקיים בלבד. הרמטכ"ל חלוץ, בשחצנות אופיינית, אמר כי "המצפ"ה הופעל, אם כי דיוני הרמטכ"ל לא נערכו בו". כלומר, הדיונים היו חסרי ערך. המטכ"ל עצמו כונס רק פעם אחת, ב-12 ביולי.

צה"ל, קובעת הוועדה (עמ' 300 במסמך הדיגיטלי) המשיך להתייחס כאילו זו עוד פעולת בט"ש – ואכן, פעולות בט"ש הן כל מה שצה"ל למד לעשות בשנים האחרונות. מכאן ההתקדמות האיטית, מכאן חשיבות פינויים של פצועים על חשבון עמידה במשימה, מכאן הבהלה והפאניקה: החיזבאללה לא התנהג כמו אסופת בני 16 עם קלץ'. כפי שידע כל חייל שנתקע בלבנון ונאלץ לבזוז מזון, המערך הלוגיסטי של צה"ל לא נערך לעימות (עמ' 301).

כלום לא היה די בכך, צה"ל התייחס לאזרחים כאל גורם מפריע, שעיקר תפקידו הוא לספוג מכות במקום הצבא. צה"ל לא גייס מילואים של פיקוד העורף כדי לסייע לאזרחים (וזה, כזכור, היה סירוב פקודה הגובל בבגידה בעת מלחמה של העלוב יצחק גרשון); צה"ל גם נמנע (עמ' 302) "ממתן מענה ראוי לקיצור משך הלחימה".

הפיקוד של כוחותינו המזוינים היה כה רשלן, קובעת הוועדה, עד שפקודות מבצע הכילו פריטים שנפסלו – משום שהם נעשו בשיטת copy-paste (עמ' 304). על חוסר נהירותן של הפקודות, ועל השפה הפרטית של גל הירש (אגב, בספר "אש על כוחותינו" יש גירסה שלישית למשמעות של "השתבללות"), כבר נאמר הכל. הוועדה קובעת בנוסף (עמ' 305) שהמטכ"ל הפיץ כל כך הרבה מלל, ש"לא ברור כי מפקדים בכירים יכלו להספיק לקרוא בכולם תוך כדי לחימה".

הוועדה קובעת (עמ' 313), בלשון עדינה מאד, שאחת הבעיות בממשק בין המטכ"ל ובין קציני פיקוד צפון, נבע מבין השאר מ"פירוש לא נכון של ערך הריעות, שגרם להמנעות ולהיסוס בנקיטת צעדים אישיים קשים, הקשור גם הוא לתחושה כללית של חוסר דחיפות וחוסר חשיבות של לוחות זמנים ושל הישגים מבצעיים". צה"ל לא נערך למערכה קרקעית, ולא הצליח לזהות, עד שלב מאוחר מאד, ש"הבעיה האמיתית שנוצרה היתה תקיפת העורף על ידי הרקטות קצרות הטווח של החיזבאללה" (עמ' 314).

יש עוד הרבה חומר, וזה רק הדו"ח הגלוי לציבור. הבעיה היא שזה לא משנה. הציבור רוצה את ראשו של אולמרט; הוא לא רוצה לשמוע שהבהמה הקדושה שלו נכשלה. הוא לא רצה לשמוע את זה בזמן המלחמה, ובטח לא עכשיו, כשחלף כל כך הרבה זמן. על כן, כבר החלו המתלהמים, המעמידים את צה"ל מעל למדינה שהוא אמור לשרת, לתקוף את הוועדה. זו ועדה מטעם, הם אומרים, שמקריבה את הדרג הצבאי כדי לכפות על הדרג המדיני. הדו"ח לא יקרא כלל; הוא כל כולו דברי כפירה. ההתפרעות והתפרצויות הרגש של תומר בוהדנה, לא הדברים השקולים של וינוגרד ושני האלופים שבוועדה, הם שיתנו את הטון.

וכך היה מראש. ראוי לציין שצה"ל לא תקף את הוועדה (אם כי נקט בצעדי מנע כלפיה, כגון בג"צים שמנעו את הדחתה של הקצונה הבכירה, שבמדינה מתוקנת היתה מתאבדת או פורשת). לא, ההתקפות באות בעיקר מציבור היהודים הגאים. כבר הורגלנו בכך שהצבא תוקע סכין בגב המדינה, אבל אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני רואה ציבור שתוקע לעצמו סכין בגב רק כדי להגן על צבא שסרח ויצא מכלל שליטה.

כי שקיעתו של דו"ח וינוגרד תביא לתוצאה הברורה: הדרגים שסרחו לא יודחו, הצבא לא יתקן את עצמו – הוא לא מסוגל, הוא רגיל בעיקר לשקר לעצמו – ובפעם הבאה שתוטל על צה"ל משימה סבוכה יותר מציד אדם בקסבה, הוא ייכשל. קצינים צעירים, מורעלים ולהוטים – הדור הבא של התומר בוהדנים – ימצאו את עצמם במבחן שהם לא יוכלו לו, ויראו את אנשיהם מחוסלים, את משימותיהם בלתי מושלמות, את המדינה עליה היו אמורים להגן הופכת לשק החול שלהם.

וכשהם יחזרו מהחזית, הם – והציבור איתם – לא יאשימו את תומר בוהדנה; הם יאשימו את הפוליטיקאי האומלל התורן. ×›×›×” ×–×”, כשלצבא ניתנת ממלכה. ×›×›×” ×–×”, כשהפוליטיקאים כולם נתפסים מושחתים והקצינים כולם כמלאכי שרת. ×›×›×” ×–×”, כשהאידיאל היחיד הוא חיים על החרב, אידיאל שכל הסוטה ממנו מסתכן באובדן אזרחותו.

×›×›×” ×–×”.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התוכי יוסי: יוסי ביילין – שהתפטר לאחרונה, בטרם יודח, מהנהגת מרצ – שבר הבוקר את כל הקודים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, והתערב, מעל דפי "הארץ", בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת, קדימה.

המסר שלו היה די צפוי: אסור להדיח את אולמרט ואסור להגיע לבחירות. בבחירות, מודה ביילין, צפוי גוש השמאל/קדימה לספוג מכה ניצחת. יתר על כן, חסרונותיו של אולמרט נהירים לו היטב, והוא מונה אותם, מהקרב האחרון המיותר בלבנון ועד מינויו של דניאל פרידמן לשר משפטים. התירוץ שלו לעקוף את רצון העם הוא התירוץ הישן והעייף, שמשמש אותו מאז תחילת 1996: הפאטל מורגאנה של "הסכם שלום" שוב נמצא באופק.

כל כך רוצה ביילין לגעת בחזיון התעתועים הזה, שהוא עיוור מלראות את מה שכל אחד רואה: ששלושת השושבינים שלו – בוש, אולמרט ואבו מאזן – הם ברווזים כה צולעים עד שלא יצלחו לדבר, פרט להפיכתם למולארד. כל השלושה מתועבים בארצם, הדבר היחיד שהם מסוגלים להתחרות בו הוא אי הפופולריות שלהם, והסיכוי שלהם להגיע להסכם עד 2009 שווה לסיכוי של כל אחד מהם להבחר מחדש. והסיכוי הזה גדול עוד יותר מהסיכוי שמההסכם הזה יצא משהו; כל השלושה הם חדלי פרעון. אולמרט אינו מסוגל להוריד ולו מאחז אחד, אבו מאזן איננו נהנה אפילו מתמיכת אלו שהוא משלם את משכורתם, בוש הוא בעיקר מושא ללעג.

ביילין מבין שהסיכוי של אולמרט לשרוד את דו"ח וינוגרד הוא לא משהו, ועל כן הוא מנסה לשכנע את אולמרט להתחלף בתפקידו עם ציפי לבני. לצורך כך, הוא טוען שב-25 השנים האחרונות ראשי ממשלה רבים הפכו לשרים ו"חלקם חזרו לראשות הממשלה". חלקם? רק שניים: יצחק שמיר ויצחק רבין. שניהם ניצחו בבחירות כלליות (שמיר ב-1988, רבין ב-1992), וזה פשוט לא יקרה לאולמרט. יתר על כן, אם הוא חושב שלבני תצליח להקים ממשלה (ש"ס לא תבלע אשה כראש ממשלה, וליברמן נמלט מהקואליציה יום לפני חקירת בתו), ובכן – לא הייתי שוכר אותו כיועץ פוליטי.

אז מה נשאר? המנוסה הקבועה מפני גזר דינו של הבוחר. כמה עלוב.

מקיפים את הכנסת: 50 מפקדי פלוגות במילואים חתמו על מכתב הקורא לאולמרט להתפטר. זו זכותם, אבל זה גם צעד בעייתי מאד בדמוקרטיה. שחר אילן ציין יפה בבלוגו החדש (מברוק, אגב) שהמ"פים היו רואים בעין רעה מאד צעד דומה מצד הפקודים שלהם, ושהשיח הציבורי התהפך: הוא מעדיף רגש על שכל.

אולמרט הוכיח שהוא גאון פוליטי קטן מהצפוי – איפה אדלר כשצריך אותו? – בכך שנתן ל"מקורביו" להשתלח בקצינים. ההשתלחות הזו ("אם הם היו נלחמים בלבנון כמו שהם נלחמים נגד אולמרט עכשיו, היינו מנצחים") היתה מרושעת, מדויקת ובדיוק מה שהוא לא היה צריך. הוא נתן הזדמנות לתומר בוהדנה – המ"פ שצולם כשהוא פצוע וזוקר אצבעות בצורת וי; חוששני שעוד נשמע עליו – לבכות בפומבי ולומר "לקרוא לנו פחדנים? זה לא יעלה על הדעת. להפצע ולהיהרג זה בסדר, אבל לומר מה הערך הנדרש מהמנהיגים שלנו זה לא בסדר?"

בדיוק, תומר, בדיוק. בפוליטיקה במדינה דמוקרטית, אתה לא מגיע במדים. אתה לא תובע זכויות-יתר משום שלבשת מדים ומשום ששפכת דם. המדרון הזה חלקלק מדי. קשה לזכור את זה, במתקפת המיליטריזם הנערכת נגדנו מזה חודשים, אבל צריך. החייל-האזרח, הדגם על פיו בנינו את הצבא שלנו, פושט את מדיו כשהוא מגיע לכיכר השוק.

תעתוע ברק: התכנית המצוינת, המשובחת והמדויקת של שר בטחוננו, להטיל מצור על עזה, התפקששה. כרגיל. מישהו לא חשב על האפשרות שהצד השני, אפעס, יעשה משהו. ובכן, הם עשו, וישראל יצאה כרגיל עם עוגה מרוחה על הפרצוף: גם הרעבנו, גם התעללנו באוכלוסיה, וגם לא השגנו כלום.

חלקים מהמצור היו ודאי מוצדקים – אין שום סיבה שישראל תספק חשמל לרצועה. גם תרגילי ההונאה הקבועים של הפלסטינים שיחקו תפקיד: מסתבר שהיה קצת פחות חשוך שם ממה שגרמו לנו להאמין.

אבל חשוב לשים לב לתבנית הפעולה שחוזרת שוב ושוב אצל ברק: במקרה של אי יכולת להכרעה צבאית, או חשש מקורבנות בעת הכרעה כזו, ברק מכה פעם אחר פעם באזרחי האויב. הוא עשה את זה ב"ענבי זעם" ו"דין וחשבון", מבצעים שהיו פשעי מלחמה טהורים: ירי ארטילרי לעבר ישובים אזרחיים מתוך מטרה מוצהרת לגרום להם סבל ולהניע אותם ללחוץ על ממשלותיהם. בעזה הוא עשה זאת שוב. בכל שלושת המקרים, הוא נכשל וישראל יצאה עם ידה על ראשה.

מצד שני, זה לא גרם שום נזק – להיפך – לקריירה של ברק, כך שסביר שהוא ינסה לחזור על כך שוב.

מקלטם האחרון: הגידו בגת, בשרו בחוצות אשקלון; נפל דבר בישראל, ומגזר הסרוגים הוכתר כפטריוטי ביותר בישראל. כך מפמפמים כל ערוצי חובשי הכיפות כבר כמה ימים.

האמת, כרגיל במגזר הנרקיסיסטי ביותר בישראל, קצת שונה. הסקר לא בדק "פטריוטיות";. הוא שאל, למעשה, מי מגדיר את עצמו כפטריוט. ובשבחי עצמם, הכתומים תמיד היו טובים.

הסקר הזה מגיע בימים שבו הנוער הכתום מזמר בעליצות את המנון נטורי קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". הוא מגיע בימים שבהם מורים הרבנים בגלוי על הקמת מדינת הלכה נגד המדינה הדמוקרטית. בימים בהם הכתומים הופכים, במוצהר, לאויביה של ישראל. כנראה שזה קצת מסובך מדי לסקר.

הערה מנהלתית: הוספתי, בצד השמאלי, שני דפים קבועים. אחד מהם מתאר את המלחמה הפסיכולוגית שצה"ל מנהל נגדנו כבר חצי שנה. הוא מלווה באיור של עדי גינת. האחר הוא המאמר "הגנה על האיסלמופוביה".

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחרי שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, הודיע שלא היו מספיק הלוויות בתל אביב, ושאין עיר בישראל שיכולה להרשות לעצמה לחיות בלי הרוגים בירוק; אחרי שניפחו מכלום היסטריה על "השתמטות"; אחרי שמתנגדי המיליטריזם הותקפו פיזית; אחרי שהודיעו לנו שהחיילים יקבלו תעודות שחרור בצבעים שונים, על פי טיב שירותם, ושתעודות אלה אמורות לקבוע את עתידם; אחרי שהוחלט שגם מי שקודם לכן לא התאימו לכך, ישרתו מעתה בחזית, ושנשקל גיוסם של אוטיסטים, משותקי מוחין וחרשים; אחרי שמפקד בית הספר לקצינים הודיע ×›×™ מי שיכול להיות קצין ואינו רוצה הוא פושע – עכשיו גם יינתן העונש.

חבר הכנסת איתן כבל, בעוונותינו מזכ"ל מפלגת העבודה, יידה בסוף השבוע אבן בליסטרא כבדה בדמוקרטיה הישראלית. בהצעת חוק שזומם כבל, יחד עם הבהמה הירוקה ומשרד הבטחון, יוגדרו רשמית סוגי אזרחות שונים בישראל.

במקום העליון יעמדו חיילים. מי שיימצא בלתי ראוי לשרת כחייל, יידרש לשרת שירות לאומי. מי שלא ישרת בצה"ל ולא ישרת שירות לאומי, תשלל ממנו זכות ההצבעה, הוא לא יוכל לקבל רשיון נהיגה, ולא יוכל ללמוד רפואה או פסיכולוגיה. יש להניח שכאשר תעלה רשמית ההצעה בכנסת, ותגיע לוועדה עמוסת פטריוטים, ימצא מי שיציע שלילת זכויות נוספות. למשל, הזכות לעסוק במקצועות חופשיים כעריכת דין והנדסה; למשל, הזכות ללמוד באוניברסיטאות; למשל, זכותם להיות מועסקים על ידי הממשלה. הצעות כאלה כבר מנסרות בחלל האוויר, אבל טרם קודדו בחקיקה.

החוק הישראלי אינו שולל את זכות ההצבעה גם מרוצחים ואנסים. רוצח, כי ישלם את עונשו לחברה, יוכל לעסוק ברפואה – אם ימצא לקוחות – ויוכל גם לנהוג. הנה כי כן, אנו נמצאים למדים שאליבא דכבל מי שמסרב לומר "ההולכים למות יברכוך, רס"ר", נמצא בדרגה נמוכה יותר מרוצח בתו התינוקת.

על המיליטריזם הגלום בהצעה הזו – תועמלנים אנטי-ישראלים שטוענים שהמדינה הציונית היא מדינת קסרקטין ודאי חיככו ידיהם בהנאה – מיותר להרחיב את הדיבור. אבל, במחילה, ארבע נקודות אחרות.

ראשית, שהצעת החוק של כבל מעגנת את אי הרצון לשרת: היא קובעת כי "מי שאינו דתי ואינו ערבי" יהיה חייב לשרת בצה"ל. היא קובעת הבדל ברור בין דם לדם, ובין סוגי אוכלוסיות על פי אמונה דתית. בקצרה, היא נותנת לצעיר החילוני-מסורתי, זה שנושא בנטל כבר עכשיו, עילה ברורה להתחמק משירות.

הנקודה השניה – נקודה שהועלתה פה ושאני אמשיך לחזור עליה כל זמן שהבהמה ודובריה ימשיכו בשקריהם – היא שאין שום משבר מוטיווציה. הסיבה היחידה לעליה במספר הלא-מתגייסים היא עליה במספרם של החרדים – דבר שהצעת החוק של כבל במוצהר איננה פותרת. המשבר האמיתי הוא ביציאה לקצונה וליחידות קרביות, ומאחר ואי אפשר לאלץ אנשים להיות לוחמים או קצינים, הבהמה תצטרך למצוא פתרון אחר.

שלישית, על פי נתוניו של הצבא עצמו, הבלתי-מגויסים (אין דבר כזה, משתמטים) סובלים משמעותית יותר מבעיות בריאות ובעיות בריאות נפש – וזו, בסופו של דבר, הסיבה שהצבא לא גייס אותם. עכשיו כבל רוצה להקשות עליהם את חייהם עוד יותר.

ורביעית, בהנתן שאין ממשות למשבר המוטיווציה, ובהנתן שהצעת החוק של כבל לא פותרת את בעיית אי-גיוס החרדים, צריך לשאול ממה נובע מסע השיסוי של חצי השנה האחרונה שכבל הוא שיאו. הנה הצעה לפתרון החידה: דו"ח וינוגרד המתקרב יאמר דברים רעים מאד על הבהמה הירוקה, שנחשפה בקוצר טלפיה במלחמה האחרונה. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, אחרי הכל, לא רצה להפעיל כוחות קרקע בלבנון, כי הוא ידע מה הם שווים מול אויב שמסוגל להשיב מלחמה. חלוץ, אחרי הכל, יזם את המתקפה הנואשת של 60 השעות האחרונות, הורה לקציניו לא לחלוק עליו בישיבות ממשלה, וסירב לדון בהצעת-הנגד של מופז בישיבת הממשלה האחרונה במלחמה. והכשלים של חלוץ חלחלו לכל אורך שדרת הפיקוד – אבל הם לא היו רק כשליו-שלו.

במלחמה האחרונה, התגלה צה"ל ככוח שיטור כושל, שעיקר משימותיו הם מזעור אבדותיו תוך שהעורף אמור לספוג אבידות במקומו. בשש השנים שבהן התמסר צה"ל בחדווה למשימות ציד של פלסטינים, הוא שכח כיצד להלחם. קצינים שהתאימו לפקד על פלוגה הפכו לאוגדונרים, כי אוגדות פעלו לא כאוגדות אלא כאסופה של פלוגות.

ב-30 בינואר ועדת וינוגרד תאמר כמה דברים, כנראה לא נעימים, על כל זה. הסנגוריה הצבאית נלחמה בה בשיניים ובציפורניים, והלכה לבג"צ כדי למנוע מהוועדה להדיח קצינים בכירים. כנראה שהבכירים הללו ידעו למה. ובקרוב ההמון ירצה לראות ראשים עפים; הדו"ח, שהתבשל שנה וחצי, מגיע. אז מה עושים?

מטביעים אותו ברעש. יוצרים מצג-שווא. מסיטים את האש. אומרים שהצבא נבגד על ידי אליטות צפונבוניות ששותות לאטה – ולא משנה שנתוני הצבא עצמו אומרים שרוב אלה שאינם מסיימים את שירותם מגיעים, איך לומר, לא מרמת אביב. יוצרים, בקצרה, אגדת סכין בגב ואת ההיסטריה הנלווית אליה. לא בפעם הראשונה, אגב: לאורך כל תבוסתו בלבנון (בפעם הראשונה, הכוונה) טען הצבא שהוא נכשל במשימות צבאיות טהורות משום שבעורף היתה תנועה שולית שהתנגדה למשימות הללו, ושהתנגדות זו הפכה את טובי בחורינו לערימת ג'לי נטולת מוטיבציה ויכולת תפקוד.

ציני? בהחלט. בזוי? ללא ספק. פוגע במדינה? לא נכחיש זאת. אלא שכאשר אני אומר שאהוד אולמרט, בציניות בזויה, עוקד את הדמוקרטיה הישראלית אל מזבח השרדותו האישית, רוב האנשים מהנהנים; את ההנחה שלמעלה ידחו רוב האזרחים מיד.

אבל מדוע אנו מניחים שקברניטי הבהמה ציניים פחות ממנו? מדוע כאשר שאול מופז במדים, הוא מנהיג נחוש – ומשפשט אותם הוא רכיכה חסרת חוליה? הרי מכל הרמטכ"לים ב-40 השנה האחרונות, רק אחד – משה לוי, שנפטר לאחרונה – לא הלך לפוליטיקה. מה ההבדל בין גנרל במדים לפוליטיקאי בלעדיהם?

אין הבדל, ואף פעם לא היה. אבל הבהמה בונה את עצמה על אגדת הפוליטיקאים המושחתים והגנרלים הטהורים. בניגוד לכל דבר אחר שהיא עושה, זה דווקא הצליח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)