החברים של ג'ורג'

יש הרבה מה להגיד על המשט עוד לפני הפארסה שראינו הבוקר. יש מה להגיד על אידיוטים מועילים, הומניטרים נעלים בעיני עצמם שחולקים ספינות ופורשים כנף על כמה מהגרועים שבפונדמנטליסטים. שום דבר לא מנע מהם לארגן משט בלי שום ראאד סלאח ותומכי חמאס, ולהצהיר בפה מלא שעם אלה הם לא רוצים שום עסק, הם בעד אזרחי עזה, לא בעד ממשלת הטרור שלהם. אבל הם לא עשו זאת.

יש הרבה מה להגיד על ממשלות ישראל האחרונות, שמצליחות שוב ושוב להכניס אותנו לפינות שבהן כל מה שנותר לנו לבחור זה על איזה סלע נדפוק את הראש בדרך למטה. השליטה שלנו על האוויר והמים הטריטוריאליים של עזה היתה טעות קולוסאלית. מצור כזה קל להטיל, אבל קשה להסיר, והמשט של היום, על תוצאותיו, היה צריך לעלות כתוצאה סבירה של המצור כבר בישיבת הממשלה הראשונה שדנה בו. ספק אם זה נעשה.

התירוצים של צה"ל לפיאסקו של הבוקר גורמים לי להתבייש בו. צה"ל הוא כנראה הצבא היחיד בעולם בו שמירה על שלום הלוחמים חשובה מהשלמת המשימה. נכון, לא נעים שאני, ג'ובניק שכמותי, טוען שחיילים צריכים להיפגע, אבל ככה צבא עובד. בגלל זה מלחמה זה דבר שרצוי להימנע ממנו עד כמה שאפשר. היה ברור שהמשט הוא פרובוקציה שמטרתה לשדר לכל העולם חיילים ישראלים פוגעים בפעילים הומניטאריים, ומשימתו של צה"ל היתה להשתלט על הספינות, מבלי לתת להם את מבוקשם. ואכן, השתלטות על שש אוניות עמוסות באזרחים מתנגדים בלב ים בלי לספק להם תמונות זוועה לשדר לכל העולם זו משימה קשה, אולי בלתי אפשרית. אם צה"ל חשב שזה לא יעבוד, הוא היה צריך להגיד לממשלה שהיא דורשת את הבלתי אפשרי.

הבה נבהיר את המצב. פעולת צה"ל לא נועדה רק למנוע את הגעת הספינות לעזה. בשביל זה, לא היה צריך להעלות חייל אחד על הסיפון. הפעולה נועדה להוציא את העוקץ התקשורתי מהפרובוקציה. כלומר, במקום לספק לתקשורת העולמית הצגה של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים, לספק הצגה של טיפול "קשוח אבל הוגן", עם אוהלים ממוזגים, עמדות מחשב וכיבוד קל. אחרי הבוקר, התוצאה ברורה: התמונות הם של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים. הפעילים ניצחו, אנחנו נכשלנו, אחד אפס להם. במדינה מתוקנת, מפקד חיל הים היה מתפטר. אבל אצלנו, במקום לקחת אחריות על הכישלון-מתרצים, שלא לומר מתבכיינים.

האם צה"ל באמת ציפה שלא תהיה התנגדות? הרי לכל אחד יש זכות להתנגד להשתלטות על ספינתו במים בינלאומיים. דובר צה"ל, כמובן, "לא ידע להגיד" האם ההשתלטות נעשתה במים בינ"ל או לא. למי שלא יודע, "מים טריטוריאליים" הם 16 מייל ימי מהחוף (מייל ימי=1653 מטרים). כלומר, החל משעה לאחר היציאה מהנמל בקפריסין ועד שעה טרם הגעתו לעזה, המשט נמצא במים בינ"ל. האם צה”ל סמך על כך שאף חייל לא יחוש בסכנה? האם באמת הצבא הזה שלנו תלה את ביצוע המשימה, השתלטות בלי תמונות מכוערות לתקשורת, בכך שהפעילים לא יתנגדו? ואם הם יתנגדו, האם חשב צה"ל שחיילים לא ייפגעו? באיזה סרט האנשים האלה חיים? כשמאות לוחמים מצוידים היטב מיחידות שנחשבות בין המובחרות בעולם מתמודדים עם מאות אזרחים, גם אם כמה מהם חמושים ב"סכינים ארוכות" ומקלות, כטענת צה"ל, אני מצפה שיבצעו את המשימה, ויספגו אבידות אם צריך. ואם הממשלה לא מוכנה שחיילים יספגו אבידות, שלא תשלח אותם לפעילות מבצעית. ואם היא שולחת אותם לפעילות מבצעית נגד אזרחים ובכל זאת לא מוכנה שיספגו אבידות, שתדע שזה אומר שהאזרחים יספגו אבידות, על כל הנזק הדיפלומטי שכרוך בכך. הסיפור שהאזרחים אשמים במותם שלהם משום שהעזו להתנגד לצבא שפלש אליהם, וזה בכלל לא משנה מאיזו סיבה, היא קשקוש שבו יכולים להאמין רק ישראלים שטופי מוח. אני מת לדעת מה לעזאזל שמו לנו במים שגורם לאנשים להאמין שמטיסים לוחמי שייטת 13 ללב ים רק כדי שיעסקו בהגנה עצמית.

ההישג של הפעילים על הספינות לא מסתכם בכך שהפרובוקציה הצליחה, והתמונות הקשות סופקו. הצבא הוכיח בהתמודדות אתם את אותו הדפוס שהראה ב"עופרת יצוקה". גם שם, הוא הכניס לוחמים ללב עזה כדי שיעסקו בהגנה על עצמם מפני האזרחים הסובבים אותם, ולא כדי לבצע משימה, גם אם המחיר הוא בפגיעה בהם, כמו שעושה כל צבא נורמאלי. על זה אמר ליבוביץ' זצ"ל שהוא לא יודע אם מדובר ברשעות מטופשת, או בטיפשות מרושעת.

(שלום בוגוסלבסקי)

הערה מנהלתית: מאחר ו"אחר" ביקשו ממני לכתוב על מאורעות היום, לא אכתוב פוסט עצמאי בנושא. עם זאת, הטקסט שאכתוב ל"אחר" יעלה, באופן חריג, לבלוג מחר בערב.

(יוסי גורביץ)

פעיל הימין נריה אופן נעצר שלשום (ג') במקום עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן הוגש לו צו ייחודי: צו הרחקה לשלושה חודשים משתי שכונות-התנחלות של ירושלים, נווה יעקב ופסגת זאב. הצו נחתם לא על ידי שופט, אלא על ידי גנרל: אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן.

אופן, שנמצא בפסגת זאב משום שהורחק בצו אלוף מההתנחבלות בה הוא מתגורר בדרך כלל, יצהר, חשוד בכך שהוא מעודד הסתה נגד ערבים בפסגת זאב. זו לא הפעם הראשונה שאופן נמצא על הכוונת של הרשויות: בהיסטריה שקדמה להתנתקות, הוא הוכנס למעצר מנהלי.

כלומר, אופן היה על הכוונת של השב"כ שלוש פעמים לפחות. בכל אחת משלוש הפעמים הללו, העדיף השב"כ לא לטפל בו באמצעים חוקיים רגילים, אלא להשתמש אקסטרא-לגאליות כמו מעצר מנהלי וצווי הרחקה – שכנגד אף אחד מהם לאופן לא היתה אפשרות להגן על עצמו. בעוד שאפשר להבין, בדוחק, את השימוש בצווי הרחקה ומעצר מנהלי בעת שהותו של אופן בגדה – אחרי הכל, הפניית האמצעים הללו כלפי הפלסטינים בלבד היא סוג של אפרטהייד; כמותם, אופן חי שם תחת שלטון צבאי – הפעלת הצו על ידי אלוף פיקוד העורף צריכה להדאיג את כולנו.

הצווים הללו מופעלים לעיתים נדירות – מקרה נוסף של אדם שמוגבל על ידי צווי אלוף פיקוד העורף הוא ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו); טלי פחימה נעצרה אף היא בשעתו בצו מנהלי של אלוף פיקוד העורף, ואנחנו זוכרים איזו סכנה גדולה לציבור היא היתה, משהו שראוי לזכור כאשר, כמוה, מואשם היום אמיר מח'ול ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל" – אבל הם מעידים על דבר שאנחנו נוטים להדחיק: שבסופו של דבר שלטון החוק בישראל הוא משחק שמתבצע בהסכמתה השלווה של מערכת הבטחון.

אופן וקרוסמן הוגלו או נעצרו על פי צווים צבאיים בהיותם בתוך ישראל גופא, או על כל פנים מה שישראל הרשמית מגדירה כישראל גופא, בהסתמך על תקנות שעות חירום 1945 של הבריטים, שהוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות מאלה של הנאצים ושמעולם לא בוטלו. יתר על כן, לא רק שהן לא בוטלו, הן תקפות גם בתחומי מדינת ישראל. די בלחישה של השב"כ, ובהסכמה של גנרל, כדי לעצור כל אחד מאיתנו בלי משפט, או לעקור אותנו מבתינו ומעבודתנו. כולנו חיים את חיינו על פי טוב ליבו של "המפקד הצבאי" מאותן תקנות. כן, יש מידה מינימלית של פיקוח שיפוטי על ההליכים האלה, אבל ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט מקבלים בלי פקפוק את "החומר הסודי" שמוגש להם ושהם מהססים מאד לבטל צווים כאלה – אם אכן ביטלו אי פעם.

המקרה של אופן מזכיר מאד את העונש שהיה מקובל בחלקים שונים של האימפריה הבריטית, של הגליה פנימית – העברתו של אדם מעיק לחלק אחר של האימפריה. אופן יצטרך עכשיו להפסיק את עבודתו ולמצוא לעצמו מקום מגורים אחר, בהתראה אפסית. כל זה, בלי שמישהו יצטרך להציג ראיות כלשהן כנגדו.

יכול להיות שאופן הוא אכן פרובוקטור סדרתי, אבל ×–×” – מה לעשות, קשים החיים בדמוקרטיה – חוקי. יכול להיות, בנוסף, שהוא חרג מעבר להטפה אל תכנון פיגועים או עידודם. אם ×–×” המצב, יואיל נא השב"×› להציג את הראיות נגדו. אם אין לו ראיות, שיחרוק שיניים, יעבוד טיפה יותר קשה ויאסוף אותן. ×›×›×” עובדים שירותים מסכלים בדמוקרטיות. המצב הנוכחי, שבו ניתן לעצור אנשים על סמך "מידע סודי", שהם לא יכולים לראות ולא יכולים להתגונן נגדו, קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון. לאנשי שמאל אסור לעשות הנחות לעצמם בנושא ×”×–×”, בהתחשב בכך שאופן הוא מתנחל קנאי במיוחד: אם הם ישתקו כשמפעילים נגדו צווי אלוף בתוך ישראל, אחרים ישתקו כאשר סמכויות כאלה יופנו גם נגדם. והחודשים האחרונים נתנו לנו מעט מאד סיבות לסמוך על שיקול הדעת של המחלקה היהודית של השב"×›.

הערה אישית: אני מנסה להגיע להפגנה מחר בשייח' ג'ראח. האם יש מישהו שיוכל להחזיר אותי לפתח תקווה? אני מבטיח הרצאה על האלביגנזים בדרך חזרה.

(יוסי גורביץ)

נשיאנו היקר, שמעון פרס, מצא לנכון לפתוח שוב את פיו – דבר שבשל אפסותה של ממשלתנו מתאפשר לו יותר ויותר – והפעם הוא תקף את סוריה. לזו האחרונה, הוא אומר, יש מנהג נפסד לדבר על שלום ולאגור טילים.

מה יש לומר, הפתגם "טול קורה מבין עיניך" קצת חלש על המקרה שלפנינו. אולי יש צורך בעדכון – משהו כמו "טול יריחו מבין עיניך". מאז קיומה של ישראל היא "מדברת על שלום ואוגרת נשק". לפרס היה חלק נכבד בתהליך הזה: כידוע, הוא היה מנכ"ל משרד הבטחון כשהחליטה ישראל שהיא צריכה נשק גרעיני. ישראל כל כך רצתה שלום אז, שהיא היתה נערכה לאייד בשבילו את המזרח התיכון. (במאמר מוסגר, אף פעם לא אמרו לנו – במסגרת העמימות – כמה עלה כל העסק. הפרויקט הגרעיני של סין כמעט רושש אותה וזה של פקיסטן הכביד עליה מאד כלכלית. כמה עלתה לנו דימונה, ומי פיקח על זה?)

לישראל יש ארסנל נכבד של כלי משחית, ועל פי פרסומים זרים הוא כולל גם יכולת מכה שניה מצוללות. למרות שישראל טוענת – בעודה מרחיבה את תחום שליטתה ומתנהגת כבריון שכונתי – שהיא רוצה שלום, היא מעולם לא פירקה ולו מערכת נשק אחת אלא אם נמצא לה תחליף קטלני ממנה. על פי המימרה של פרס, שנראית באופן חשוד כמו פרויקציה, אין מנוס אלא להגדיר את ישראל כצבועה.

שמעתי, והדברים לא הוכחשו, שישראל מקדישה כשמינית מהתקציב הרשמי שלה לצרכי מה שפרס מכנה "אגירת טילים". שמעתי שהיא השקיעה אגמים של דולרים בחיל אוויר שתפקידו הרשמי בעשור האחרון הוא לפגוע במדינה שאפילו אין לה גבול עם ישראל. ובכל זאת, ישראל לא מפסיקה לדבר על שלום – המילה החשובה כאן היא "לדבר" – כשהדובר המוצלח ביותר שלה הוא פרס עצמו. העורך של הכתבה כנראה הרגיש סרקסטי במיוחד, כי התמונה שהוא צירף אליה היתה של פרס בוחן מערכות נשק. פרס העז לטעון שישראל לא איימה על סוריה; כנראה שהוא לא שמע את שר החוץ שלנו מודיע על נכונותו להפיל את משטר אסד. הסורים, כמסתבר, שמעו גם שמעו.

האמירה של פרס על טילים סוריים מגיעה לאחר שסוריה חתמה על הסכם נשק עם ברית המוע… אה, סליחה, הרגל ישן – רוסיה. כחלק מעסקת הנשק, תקבל סוריה כמה מטוסים חדישים ביחס, כתחליף לעפיפונים ולארונות הקבורה המעופפים שלה. כמו כן, היא תקבל טילי × "מ. לא מהזן החדיש ביותר, אבל מתקדמים ביחס למה שכבר יש לה. גם הם, סביר להניח, נכללים ברשימת הטילים האסורים של פרס.

ישראל הרשמית נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה צעקה גדולה ומרה. אחרי הכל, טילי נ"מ – אמצעי הגנתי מובהק – לא יאפשרו לחיל האוויר של המדינה שוחרת השלום לעשות בתחום האווירי של סוריה ככל העולה על רוחו. נגמרו הבאזים העל קוליים מעל ארמונו של אסד, נגמרו התקפות על מתקנים סוריים. כלומר, הם לא נגמרו – הם פשוט יהיו כרוכים בסיכון. וסיכון הוא משהו שהצבא הישראלי לא מוכן לקבל. לא בשביל זה אימנו טייסים במשך שנים, כדי שהם יסתכנו, ועוד בשבי.

וסוריה צריכה להזהר, כי ההתנהגות התוקפנית הזו שלה – צבירת אמצעי מגן – עוד עשויה לעלות לה ביוקר. ב-1956, קשרה ישראל קשר עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, כנגד מצרים. הסיבה המיידית למלחמה, מבחינת ישראל, היתה עסקת הנשק הגדולה שמצרים בדיוק חתמה עם צ'כוסלובקיה. צה"ל רצה להכות את המצרים לפני שהם יספיקו ללמוד איך להפעיל את הנשק. כלומר, החשש ממלחמה עתידית שבו יהיה בנחיתות יחסית הוציא את צה"ל למלחמה תוקפנית (תוך הטעיה מסיבית של הציבור – זו היתה מלחמת השולל הראשונה – ובלי שום דיון ראוי בכנסת או בממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר).

פרס מכיר היטב את הדוגמא הזו: אחרי הכל, הוא היה אז הקושר הראשי מהצד הישראלי. מעטים זוכרים את זה היום. פרס, אם טרם הכה בו השטיון, זוכר גם זוכר. בהחלט יתכן שגם הפעם הוא משחק את התפקיד ששיחק בממשלותיו של שרון: המטהר המושלם של כל שרץ. אם ישראל תתקוף את סוריה – מחוסר ברירה, כמובן, או לפחות כך נאמין עד שייפתחו הארכיונים – פרס יסביר לנו ולעולם שאנחנו בעצם רוצים שלום.

הוא טוב בזה.

(יוסי גורביץ)

אם מישהו היה זקוק להוכחות נוספות על הפוטש הצבאי מרצון שעברנו, הוא קיבל אותן הבוקר, כש"הארץ" דיווח על כך שצה"ל החליט לא ליישם את החלטת בג"צ על פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים.

כזכור, כביש 443 בנוי על אדמות שהופקעו מפלסטינים. כאשר בזזה המדינה את האדמות, לפני שנים ארוכות, עלה הנושא לבג"צ. מאחר והפקעה של אדמות בשטח כבוש אסורה אלא לצורך בטחוני, ומאחר ואפילו בג"צ – עם כל עצימת העיניים מרצון שגילה לאורך השנים – לא ×”×™×” בולע את הלוקש שהכביש נסלל לצורך בטחוני, הבטיחה המדינה נאמנה שהכביש ישמש את תושבי השטחים והוא בעצם שימוש בקרקעות לצורך שיפור חייהם, דבר המותר בחוק הבינלאומי. בפועל, הוא שימש ככביש מעקף לכביש מס' 1 לירושלים.

באה שנת 2001 ועמה, לאחר שצה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר 2000 וביצע הפיכה שקטה, הגיעה הגזלה הסופית של הכביש מהאנשים שלשם נוחותם – כך צה"ל – הוא נסלל מלכתחילה. עקב כמה פיגועים, צה"ל אסר על פלסטינים לנסוע בכביש, והוא הפך לכביש ליהודים בלבד.

עכשיו, אם היו בישראל שאריות של צדק, היו קמים אנשים ואומרים: אה, לא. אם כבר, הכביש צריך להיות פלסטיני. הוא נסלל על אדמות פלסטיניות שהופקעו לשם כך. זו היתה עילת קיומו. נשאיר אותו, אם כן, לפלסטינים.

אבל אז היה נוצר פקק נורא בכניסה לירושלים. עד כמה היתה רצינית כוונתה של ממשלת ישראל לסגת מהגדה, אפשר ללמוד מכך שהיא לא נערכה לאפשרות שהכביש יועבר לידיים פלסטיניות. כביש אחר מן השפלה לירושלים לא נסלל. וממילא, כולנו היינו עמוק בתוך שלולית הדם של האינתיפאדה השניה, וכולם ידעו שערפאת – זוכרים אותו? – יכול היה לקבל הכל מברק אבל העדיף מלחמה, אז למי היה אכפת מכמה פלסטינים וזכויות התנועה שלהם.

שמונה שנים ויותר חלפו, ובג"צ קיבל עתירה נגד סגירת הכביש, והורה לצה"ל לפתוח אותו. לצה"ל זה לא מתאים, אז מה הוא עושה? הוא פותח קטע קטן של הכביש, בין כמה כפרים, ומסתפק בכך. הכביש לא יגיע לירושלים, לטענת צה"ל מסיבות בטחוניות, אבל הוא גם לא יגיע לרמאללה. לדברי צה"ל, יש כבישים אחרים שמגיעים לשם.

נניח שיש. אז מה? הכביש מיועד לשרת את הפלסטינים. בשביל זה הוא נסלל. אם גם לרמאללה, הבירה הזמנית שלהם, הם לא יכולים להגיע, מי צריך את הכביש? ישראלים, כמובן. וצה"ל, שהתאמן בתרגילים כאלה על הממשלה – לא סיפק מפות למנהלת השלום של ברק, וכשהורו לו לפתוח את שדה התעופה הפלסטיני הוא פתח את השדה, אבל סגר את הכביש המוביל אליו – מפעיל אותם עכשיו על בג"צ. הוא יודע שאם בג"צ יתערב, הוא יואשם שוב בשמאלניות. הוא יודע שזה מפחיד את שופטי בג"צ. בקצרה, כפי שהגיבה הנציגה של האגודה לזכויות האזרח: "המפקד הצבאי ממשיך לפעול בחוסר תום לב".

אם מישהו רוצה לראות את היצירתיות שצה"ל מסוגל לפעול בה, הוא צריך להסתכל על ישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר – אם השם נשמע לכם מוכר, זו הישיבה שבכירים בה כתבו את הלכות הריגת ילדים פלסטינים. הישיבה הציקה לחיילי צה"ל ביום העצמאות האחרון, וכתוצאה מכך הוא הוציא לה צו הריסה. אבל זה בסדר: ביצהר לא מתרגשים. אחרי הכל, כבר הוצא צו הריסה כנגד הישיבה. ב-1999. עוד כמה שנים, והילדים של הבוגרים יוכלו ללמוד בה. ככה זה כשצה"ל עוצם עין בלתי מכוונת.

(יוסי גורביץ)

אי אז בשנות השמונים נהרג קצין צה"ל בירי מהמארב ברצועת ×¢×–×”, והעיתונות מיהרה לכנות את האירוע "רצח". עמוס קינן, אחד מהכותבים הבולטים ב"פתחלנד" – עמודי האמצע הוורדרדים של המוסף לשבת של "ידיעות", ששמם יצא לשם בשל שמאלנותם לכאורה של כותביהם – מיהר לכתוב מאמר צורב בתגובה.

חיילי צה"ל, אמר קינן, אינם נרצחים. הם נופלים. הם אינם קורבנות, הם לוחמים, ובמלחמה יש הרוגים. מי שמתייחס להריגתם כאל רצח אומר בעצם שאין הבדל בין מותם ובין מותם של קורבנות פוגרומים, שמותו של יהודי הוא תמיד רצח. העושה זאת מכחיש, למעשה, את המעשה הציוני העליון: יצירת מדינה שבה יהודים יהיו ככל העמים, עם צבא שהוא צבא ככל הצבאות, צבא שחייליו אינם נרצחים אלא נופלים.

קינן כתב בדם ליבו: הוא היה לוחם לח"י, מהפלג השמאלי המרתק של התנועה המשונה ההיא, שהתנדנדה בין מיסטיקה לאומנית יהודית ובין כנענות ("לא נורא, עמוס," אמר לו בשעתו ישראל אלדד, "עוד נעשה ממך יהודי טוב"). היום הדברים הללו, תחת הגל העולה של לאומנות יהודית מעורבת בבכיינות שמאלצית, כבר כמעט ואינם זכורים.

אתמול חיסלו כוחות הבטחון – די הרבה אנשים: כוח מיוחד של מג"ב, יחידה של צה"ל, אנשי שב"כ, ודחפור – את עלי סוויטי, שהועלה לאחר מותו לדרגת בכיר בזרוע הצבאית של חמאס. הדיווחים הראשונים מסרו שסוויטי, אבוי, העז להשיב אש לעבר חמושינו. כלי התקשורת ידעו לדווח שסוויטי היה בין האחראים "לרצח" לוחם מג"ב יניב משיח לפני שש שנים. משיח לא היה כפות באיזה מרתף; הוא נהרג בחילופי אש סמוך למחסום תרקומיה. ולמרות זאת, ynet – אתר החדשות המוביל בישראל, שלפני שש שנים דיווח על נפילתו בקרב – התייחס לאירוע כאל "רצח". "הארץ" התייחס לאירוע פעם אחת כרצח ופעם שניה כהרג; ערוץ 2 דיווח על "רצח"; "ישראל היום" מדבר על "רצח"; כך גם, אבוי, נענע.

כשהריגה – דבר סביר לחלוטין במלחמה, סיכון שכל חייל לוקח על עצמו – הופכת לרצח, קורים כמה דברים. קודם כל, החייל מאבד מערכו; נלקחת ממנו האחריות למצבו שנטל על עצמו. שנית, מלוחם הוא הופך לקורבן רצח, כזה שאת דמו יש לנקום; פתאום, הריגתו היא פשע, כמעט פשע מלחמה. שלישית, הדבר יוצר דמוניזציה של לוחמי הצד השני, ומקל נפשית על פגיעה גם באזרחיו. אם כל מי שהם הורגים הוא קורבן רצח, אזי כולם רוצחים. אם אין הפרדה בין הלוחמים לאוכלוסיה אצלנו, היא מתבטלת גם אצלם.

ובדיוק כך התייחס צה"ל לפרשה: כאל נקמה, שבמסורת המקום יש להגיש כשהיא קרה. במה שקשה להאמין שהוא צירוף מקרים, סוויטי חוסל בדיוק ביום השנה השישי לנפילתו של משיח. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על "סגירת מעגל", כאילו הריגתו של חייל היא איזה פשע איום ונורא. באופן חשוד במיוחד – נראה שרק אורן פרסיקו ב"עין השביעית" הבחין בכך – כתב של ערוץ 2 ×”×™×” בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי, והיה נוכח כאשר קיבל האב את הבשורה המשמחת ממפקד מג"ב. כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול.

מעבר לכך שהדבר מעלה שאלות מציקות על מנהג האיפה ואיפה של צה"ל (פתאום מותר לעדכן עיתונאי על פעולת צה"ל בעומק השטח הפלסטיני בזמן אמת, כשעדיין יש מבוקש חמוש בשטח?), ועל יכולת ראיית העתיד של דובר צה"ל (יש להניח שתמונת האב המקבל את הידיעה על מעצר הורג בנו חלשה משמעותית מזו שבה הוא מקבל את הידיעה על מותו), צריך לציין בצער את התפוגגות התפיסה של עמוס קינן. חזרנו לגטו, וזה עתה נודע לנו על קוזאק מרושע שבא על עונשו. זה אמנם גטו עם חיל אוויר, אבל גטו.

(יוסי גורביץ)

What candles may be held to speed them all?

  Not in the hands of boys but in their eyes

Shall shine the holy glimmers of good-byes.

  The pallor of girls' brows shall be their pall;

Their flowers the tenderness of patient minds,

And each slow dusk a drawing-down of blinds.

(Wilfred Owen, “Anthem for Doomed Youth”)

שני חיילי צה"ל, אשרף מריח ולואיי נאסר א דין, שניהם מדליית אל כרמל, התאבדו בבוקר שישי האחרון ביריה. מריח ירה בעצמו ראשון, בכפר; א דין, ידיד קרוב, שמע על כך כשהיה בבסיס, וירה בעצמו זמן קצר לאחר מכן. בכך הצטרפו שני צעירים שבקושי הספיקו לטעום טעם חיים לרשימה הסודית ביותר של צה"ל: מספר המתאבדים בשורותיו.

קראתי את הידיעה, ובו זמנית נתקלתי בהודעה הרשמית של משרד הבטחון, על מספר הרוגי צה"ל מיום הזכרון של 2009 לזה של היום: 111, והוא לא כלל את מריח ונאסר א דין. המספר נראה מוזר מאד, במיוחד בהתחשב בכך שצה"ל טען בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שמספר ההתאבדויות בשנת 2009 עמד על 21, ומספר הרוגי תאונות הדרכים – על 12. אני לא יודע מה מספר הרוגי צה"ל בפעילות מבצעית בשנה האחרונה, אבל הייתי די בטוח שלא היה מדובר בשמונים: קרוב יותר לעשרה. הפער היה משונה.

לא היה לי זמן לברר את הנושא ולא כוח להתפתלויות המייאשות של דוברי צה"ל. לרחביה ברמן היה. הוא נצמד כמו עלוקה לווריד של הבהמה הירוקה, עד שמקור בכיר כלשהו הואיל לפלוט את האמת: מספר המתאבדים בשורות צה"ל היה 68. פי שלושה מהדיווח השקרי של צה"ל לוועדת החוץ והבטחון, כשהתהדר בחוצפתו שהצליח להוריד את מספר המתאבדים ב-40%.

בכך הפכו ההתאבדויות לגורם המוות הראשון בצה"ל. יותר ויותר עובדי כפיה אינם יכולים יותר, ובוחרים לנצל את הנשק שמעמיד הצבא לרשותם כדי לשחרר את עצמם חד צדדית מעריצותו. דרך המילוט הוותיקה של העבדים.

לכאורה, שיעור ההתאבדויות בצה"ל צריך להיות נמוך מהשיעור בציבור הכללי: צה"ל מקפיד לסנן משורותיו אנשים בעלי בעיות נפשיות. בפועל, השיעור גבוה יותר. בדיון נדיר שנערך בכנסת בנושא ב-2004, הודה צה"ל של-80% מהמתאבדים לא היו בטיפול נפשי קודם לשירותם בצה"ל, שרוב ההתאבדויות מתבצעות בששת החודשים הראשונים לשירות בצבא, שרוב ההתאבדויות מתבצעות באמצעות הנשק האישי של החייל – ושהצבא לא מכיר מקרה שבו הועמד קצין לדין בשל התעללות שהובילה להתאבדות.

לכך שצה"ל משקר, כהרגלו, התרגלנו לאורך השנים. הפעם הוא משקר לנו בפרצוף על עלותו של השירות הצבאי לחברה הישראלית. כשהחל אלעזר שטרן את המרדף שלו אחרי "משתמטים", כתבתי שהתוצאה המתבקשת תהיה עליה במספר המתאבדים. צה"ל טען בשנת 2005 שמספר המתאבדים השנתי נע סביב 30 עד 37 בשנה. בהנחה – הבעייתית, אמנם – שצה"ל לא שיקר כבר אז, אפשר לומר שהרפורמות של שטרן הכפילו את מספר המתאבדים.

זה המחיר שאנחנו משלמים עבור שימור המיתוס של "צבא העם": 68 הרוגים בשנה, רוב גדול של הרוגי צה"ל. כה גדול המחיר, עד שצה"ל נאלץ לשקר לנו עליו. יש שם מי שחושש שאם נדע את המחיר, אולי תקום זעקה. למרבה הצער, בהתחשב באספסוף המיליטריסטי שהוא הציבוריות הישראלית, נראה שזה חשש-שווא.

(יוסי גורביץ)