החברים של ג'ורג'

משום מקום, צץ פתאום שו"ת שעליו ענה לפני כתשע שנים הרב אייל קרים. השאלה נגעה להלכות "אשת יפת תואר" – בקצרה, נהלי האונס בזמן מלחמה – ולמרות שהשואל עצמו דווקא מלא הסתייגויות, והוא רואה את הבעיה שבישום מצווה שנכתבה בעידן הברזל לימינו אנו, הרב ענה כך על השאלה האם מותר בימינו לחייל צה"ל לאנוס נשים בזמן מלחמה:

"מלחמות ישראל – הן מלחמות מצוה והן מלחמות הרשות – הינן מלחמות מצוה. בז שונות הן משאר המלחמות המתנהלות באומות העולם, בינם לבין עצמם.
מאחר שמלחמה במהותה אינה ענין ליחיד אלא האומה בכללותה לוחמת, ישנם מצבים שאישיותו של הפרט "נמחקת" למען הכלל. וגם להיפך, יש ומסכנים יחידה גדולה למען הצלת הפרט כשהדבר נחוץ מטעמים מורליים.
אחד הערכים החשובים והמכריעים במלחמה הוא שמירה על כושר הלחימה של הצבא. בשל כך, הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה, כדי שלא יימס את לבב אחיו, ורגשותיו וצרכיו של היחיד נדחים לקרן זוית לממן הצלחת האומה במלחמה.
כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל."

וואו. יש כאן שורה של בעיות. הראשונה היא שמדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך. אפילו ג'ינג'יס חאן, שהכריז על פי המסורת שהדבר הטוב ביותר בעולם הוא "לכתוש את אויביך, לראותם נופלים לרגליך, לקחת את סוסיהם ורכושם ולשמוע את קינות נשותיהם", ושהצטיין באונס שבויות, לא ראה בכך הכרח ללחימה, אלא רק תוצאה מספקת. סטאלין גם הוא פטר תלונות על מעשי האונס שביצע הצבא האדום באמירה שחיילים "צריכים להתפרק", אבל לא ראה באונס הכרח. קרים מחדש כאן הלכה צבאית: אמור מעתה, הצבא צועד על פאלוסו. אולי, על פי ההגיון הזה, יחידות צה"ל צריכות, כמו קציני אספקה, גם קציני אשת יפת תואר (קאי"ת), כדי לוודא שאף חייל לא יוותר בלתי מסופק.

בעיה נוספת היא שקרים משתמש כאן בהצדקה הקבועה של אלו המדברים גבוהה גבוהה בשם "מוסר יהודי": הוא טוען שמלחמה היא סכסוך בין אומות, לא בין פרטים, ושלפרט אין כל חשיבות בעת מלחמה. האשה הנאנסת איננה אשה, איננה אדם, איננה אינדיווידואל, אין לה רגשות ואם היא חשה כאב זה לא חשוב – כי היא לא אשה או אדם, היא אך ורק פרט משבט אויב שאיתרע גורלו להשבות. יתר על כן, אונס בעת מלחמה אליבא דקרים עשוי להיות לא ראוי כשהוא מבוצע על ידי בני שבט יריב, אבל מלחמות של השבט היהודי הן, כולן, מלחמות מצווה. אם אונס חסרות מגן הוא חלק מהמוסר היהודי, לא מסובך לקבוע שהוא נחות מכל מערכת מוסר מוכרת אחרת. וכרגיל, כשמדובר ב"מוסר היהודי" ראוי להזכר בדבריו הנכוחים של תומר פרסיקו: שהוא תולדה של רומנטיקת דם ואדמה גרמנית.

בעיה שלישית היא שקרים קובע בעצם שאין שום דבר שהוא אסור בזמן מלחמה, אם הוא "למען הצלחת הכלל." ידענו שהרג של חמושים מותר – זו, אחרי הכל, מהותה של מלחמה – ועכשיו אנחנו למדים שמותר גם לאנוס, למען שמו יתברך, נשים חסרות מגן. מאליה עולה השאלה האם מותר, לשם הנצחון, גם להרוג אנשים לא חמושים. ילדים, נניח, שיש מקום לסברה שיום אחד יגדלו וירצו לנקום את מות אביהם ואחיהם ואת עינויי אמם ואחותם. הספר "תורת המלך" ענה על השאלה הזו בחיוב. מעניין איפה עומד קרים בשאלה הזו, ואם יש דבר תועבה שלשיטתו אסור לחייל יהודי לעשות לשם הנצחון.

אבל הבעיה העיקרית כאן היא שאייל קרים נושא כיום בדרגת אלוף משנה והוא רמ"ח הרבנות הצבאית, כלומר נמצא בעמדה בכירה מאד במערך שמנפיק פסקי הלכה לחיילי צה"ל. פניתי לדובר צה"ל בשאלות הבאות:

א. האם אונס נשים בזמן מלחמה עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל?
ב. אם לא, מדוע רב צבאי בולט מקדם אותו?
ג. אם לא, האם מתכוון צה"ל להפסיק את שירותו של אל"מ קרים, או לנקוט נגדו צעדים משפטיים?
ד. כיצד בדעת דובר צה"ל להתמודד עם הנזק הצפוי לתדמיתו של צה"ל בזירה הבינלאומית כתוצאה מדבריו של אל"מ קרים?

לא ציפיתי לתשובה, אבל להפתעתי קיבלתי תגובה מקצין נרגז ביחידת הניו מדיה של צה"ל. הוא אמר שקודם כל, קרים לא היה במדים בזמן שכתב את התשובה ההיא, ויתר על כן שלאור שאלה א', שלדבריו "לא מכבדת את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית", ליחידת ניו מדיה אין כוונה להמשיך ולעבוד מולי. ניסיתי להסביר לו שאל"מ קרים הוא פצצה מתקתקת, להזכיר שכבר היו מקרים שבהם חיילי צה"ל אנסו נשים – מקרים מועטים ביחס, חובה לציין – ושאחרי הסיפור הזה, כל זמן שאל"מ קרים נמצא בתפקידו כל מקרה אונס עתידי מצד חייל צה"ל ייוחס אוטומטית למדיניות רשמית. הוא לא היה מוכן להקשיב.

לעובדה שקרים לא היה במדים יש, לדעתי, חשיבות משנית: הבעיה היא שמי שכתב דברים כאלה הועסק על ידי הרבנות הצבאית וקודם לתפקיד בכיר בה. קרים היה, בין השאר, מועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי. אלה פני צה"ל בשנת 2012, ואלה פניהם של הרבנים שהוא מעסיק. יש ודאי אחרים, אבל משום מה צה"ל מושך אליו את הקרימים ואת הרונצקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמושינו האמיצים הפעילו אתמול (ו') נשק חריג במאבק נגד ההתנגדות העממית הפלסטינית: כלבי תקיפה. יחידת הכלבים של צה"ל – יש דבר כזה, כמסתבר – שיסתה כלב תקיפה במפגינים בכאפר קדום, לעיני המצלמות. כשמוראד שאטווי, מאנשי ועדת ההתנגדות העממית בכפר, ניסה להתערב לעזרת המותקף, הוא הוטח ארצה, הותקף בגז פלפל, ונכבל. זו לא הפעם הראשונה שהחמושים מגייסים כלבים כדי לדכא מפגינים: בצלם זיהו חמישה מקרים כאלה ב-2011 והיה מקרה נוסף גם השנה. עדכון/תיקון: מ”בצלם” נמסר כי רוב המקרים שבהם הם תיעדו הפעלת כלבים היו כנגד פועלים שנכנסו לישראל דרך פרצה בגדר ההפרדה, אם כי לפני כשבועיים תועד מקרה של פלסטיני, אכרם חנאתשה, שהותקף על ידי חמושים בכלב ובאבן.

יש משהו מבעית בשיסוי של ×—×™×” באדם אחר. במקרה הרע ×–×” מזכיר לך את הזירה בערים הרומאיות, במקרה הפחות רע את בול קונור והשוטרים שלו במונטגמרי מול הצועדים של מרטין לותר קינג. מה שמעניין הוא התגובה של הציבור הישראלי, כפי שהתבררה בתגובות: התגייסות כמעט מלאה לצד הצבא. התגובה של דובר צה"ל ("במהלך הפרת סדר אלימה בלתי חוקית…") היתה מגוחכת מהרגיל, במיוחד כשאתה זוכר מה משמעות "שלטון החוק" בגדה המערבית.

לחמושים יש הרבה מאד נשק נגד מפגינים. אחד מהם הוא כדורי גומי. מפגינה ישראלית נפגעה אתמול מכדור גומי בראש. הישראלים נוטים לטעון שיש קשר ישיר בין אלימות החמושים ובין אלימות מצד המפגינים. במקרה של השימוש בכלב, רף הראיות שצריכים החמושים לעבור הוא גבוה מאד: הם צריכים להוכיח שהכלב תקף את המטרה הנכונה ולא מפגין אקראי. עד כה, הם לא עשו זאת, וספק אם יעשו. למה להם? הציבור לצידם בכל מקרה.

במקרה של נאבי סלאח, הפגיעה ודאי לא מקרית. כדורים לא פוגעים סתם בראש של מישהו. במקרה הזה, החמושים אפילו לא ניסו לטעון שהמפגינה תקפה אותם. אחרי הכל, היא שמאלנית. לאף אחד לא אכפת.

במהלך האינתיפאדה הראשונה התחוללה שערוריה רצינית כאשר חמושי צה"ל צולמו כשהם קוברים מפגינים חיים. חמושי גבעתי שהרגו עצורים פלסטינים במכות נגררו לבתי המשפט פעם אחר פעם. אל"מ יהודה מאיר, שיכול היה לטעון ביושר שביצע את הפקודות הבלתי כתובות שקיבל מהקדוש לעתיד יצחק רבין (חברי הכת שלו לא אוהבים את התזכורת הזו), הורד לדרגת טוראי והודח מהצבא בשל העינויים שהורה לבצע – שבירת ידיים ורגליים – בעצורים פלסטינים. גם אז, רוב האוכלוסיה העדיפה לא לשמוע, אבל עדיין היה אז פלג חזק בציבור שדרש למנוע את ההתבהמות.

ספק אם אפשר. ההתבהמות היא חלק בלתי נמנע מהכיבוש. אי אפשר לשלוט על עם אחר מבלי להתבהם. אבל היתה אז תפיסה של "כיבוש נאור", של, אם תרצו, החזקת אדם באזיקים – אבל רפויים, לא הדוקים, מלפנים ולא מאחור. היא היתה שקרית: חדרי העינויים של השב"כ עבדו שעות נוספות גם לפני 1987; אחת הסיבות שפרשת השב"כ נגמרה בחנינות היתה שחלק מהמעורבים איימו "לפתוח את הפה" ולספר כל מה שהם יודעים, ובזה הם ודאי לא היו היחידים). פעילי שמאל גינו בשעתו את התפיסה הזו כצבועה, כמשתפת פעולה עם הכיבוש.

ועכשיו אנחנו לומדים שכאשר קליפת הצביעות הדקה, שהיא כל מה שמקיים תרבות אנושית, מתקלפת, אנחנו נשארים עם אלימות עירומה, שמוצדקת תמיד, כי היא "שלנו." שחררנו את החיה שבאדם, והיא פחות או יותר כל מה שנשאר: ספרטנים שמגינים בחירוף נפש על פעולות המשטרה החשאית שלהם נגד ההלוטים, מקפידים להכריז מלחמה עליהם בתחילת כל שנה כדי שזו, אוכלת הכל, תשמש תמיד כתירוץ האולטימטיבי. אנשים שנלחמים ללא הרף, מצדיקים כל דבר נבלה – לכאורה בשם אחוות לוחמים, בפועל בשם זכויות היתר של אליטה מצומצמת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, בעקבות הפוסט על יאיר לפיד, ראוי לציין שהוא לא טרח להתמודד עם הטענות שהועלו מולו ופטר אותן בזלזול, כדרכו.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') חיסל צה"ל מהאוויר את זוהיר אל קיסי, המזכ"ל של ועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה. יחד עם קיסי חוסל גם מחמוד חנאני, שבהודעת דובר צה"ל מתואר כ"סייענו." המהלך הזה הוא ששם קץ לשקט היחסי בגבול הדרום והוביל לירי הטילים לעבר הישובים שם. בהודעת דובר צה"ל נאמר בצדקנות ש"צה"ל אינו מעוניין בהסלמה אך ערוך ומוכן להגן על אזרחי מדינת ישראל ולהגיב בעוצמה ובנחישות כנגד כל ניסיון להוצאת פעילות טרור." אני שמח לשמוע שצה"ל איננו מעוניין בהסלמה, כי מהפעולות שלו אפשר לנחש את ההיפך.

יש בעיה רצינית עם הדיווח של דובר צה"ל: הוא מייחס לאל קיסי את תכנון הפיגוע באילת בקיץ שעבר, שבו נהרגו שמונה ישראלים. אבל כפי שכבר למדנו לדעת, ועדות ההתנגדות העממית לא היו מעורבות בפיגוע באילת. הוא בוצע על ידי חוליה של ג'יהאד איסלמי שהורכבה מתושבי סיני. זה לא הפריע לצה"ל ולאהוד ברק לחסל שישה ממנהיגי הארגון שעות ספורות לאחר הפיגוע, ולא הפריע לבנימין נתניהו להודיע ש"האחראים לפיגוע כבר נענשו." למעשה, זמן קצר אחרי החיסול של מנהיגי הוועדות, צה"ל החל לבצע תמרון לאחור שבו הוא התנתק מהטענה שהאחראים לפיגוע הגיעו מרצועת עזה. יתר על כן, בנובמבר עצרו המצרים חשוד בתכנון הפיגוע ההוא.

כל זה לא מפריע עכשיו לצה"ל לייחס, שוב, את הפיגוע ההוא לוועדות ההתנגדות העממיות. אחרי הכל, הוא יכול לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור שהוא כבר נתפס בשקר בנושא. הכתבים הצבאיים שחוזרים עכשיו כתוכים על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע באילת ודאי לא יעשו זאת. על רקע השקרים העקביים של צה"ל בנושא, מותר לתהות אם גם הטענה האחרת לגבי אל קיסי – שהוא היה מעורב בתכנון פיגוע עתידי באזור גבול מצרים – אמינה באותה מידה. אחרי הכל, אין לנו שום סיבה להאמין למה שצה"ל טוען בנושא.

סביר להניח שיועלו תיאוריות קונספירציה על הסיבה להתקפה ברצועה דווקא עכשיו. לא צריך שום קונספירציות: זה פשוט ההרגל המותנה של צה"ל. אם יש לו הזדמנות לחיסול של מישהו שעצבן אותו – אל קיסי היה מעורב, או על כל פנים טען שהיה מעורב, בחטיפת גלעד שליט – הוא יעשה את זה, יהיו אשר יהיו התוצאות. שלום האזרחים, אחרי הכל, הוא אף פעם לא גורם בתכנון של הגוף ששותה מיליארדים מכספיהם כדי להגן עליהם.

ועוד דבר אחד: סימה קדמון דיווחה על תכך אווילי במיוחד בלשכת הרמטכ"ל בדימוס והאיש שזכה לרחוב על שמו בעודו בחיים, גבי אשכנזי. היא הציקה לאשכנזי בשעתו בבקשות לראיון, ואשכנזי ממש לא רצה. אחרי שאשכנזי ביטל שלוש פגישות, עלה אחד מחנפיו על תירוץ מצוין עבור קדמון: לשלוח את הבקשה לראיון לשר הבטחון ברק, שוודאי יסרב לה. החנף של אשכנזי מיהר להודיע לקדמון שברק הרשע דחה את הבקשה שאשכנזי האומלל רצה מאד להיעתר לה. המהלך היה אמור להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק מאשכנזי את מר הראיון, גם לסכסך בין קדמון ובין ברק. דא עקא, ששר הבטחון דווקא אישר את הראיון.

שמו של מלחך הפנכה, אליבא דקדמון? תת אלוף אבי בניהו. מי שהיה אז דובר צה"ל. האיש והאמינות. לפעם הבאה שדובר צה"ל רוצה שתאמינו לו במשהו.

(יוסי גורביץ)

במהלך ההפגנה בחברון בסוף השבוע שעבר, עצרו חמושי צה"ל את פאדי קוראן, פעיל התנגדות אי-אלימה. שכל חטאו היה שצעק סיסמאות לעבר החמושים. (את ההתרחשויות אפשר לראות בסרטון שמתחת לפסקה זו.) מאז, כמובן, הוא כבר הועמד לדין ומעצרו הוארך. קורא של הבלוג, שסבר בטעות – נפוצו שמועות בנושא – שקוראן נעצר במעצר מנהלי, ביקש שאכתוב על כך. אחרי בדיקה, שהעלתה שלא מדובר במעצר מנהלי, כתבתי לו בקצרה שאני לא רואה טעם: I can't keep track of each fallen robin.

אחר כך היססתי, וחשבתי שוב. השורה ההיא של כהן תמיד נראתה לי קרה מדי, אגבית מדי. ואז תפסתי מה אמרתי: שהעובדה שאדם נעצר על ידי קלגסים, שהוא סבל אלימות מצידם, שהוא הושלך למעצר אוטומטי, שהוא צפוי לכליאה ארוכה, שהשופט קיבל "מידע סודי" מהשב"כ ודחה את הסרטון כראיה בטענה שאולי הוא תקף מישהו קודם (ככה זה בגדה – אשם עד שהוכח אחרת), וכל זה רק בגלל שהוא הפגין נגד החרבתה של חברון העתיקה בשם מאות מתנחלים, ומהגרועים שבהם – שכל זה הוא כבר מזמן עוד fallen robin, אירוע מצער אך כל כך יומיומי שאין טעם להרהר אחריו. כמו חיוב יתר מצד אורנג', כמו העדר חניה במרכז העיר, כמו המחירים הבלתי שפויים של פחות או יותר הכל. זו דרך העולם: הציפורים צונחות והקלגסים מכים.

התרגלנו. הכיבוש הפך לשקוף. הוא מתרחש הרחק מאיתנו, ואנחנו לא שמים אליו לב. זו אולי הצלחתו הגדולה ביותר. מצבו של פאדי קוראן טוב ממצבם של שאר העצורים: הוא בוגר סטנפורד, אינטלקטואל שמשך את תשומת לבם של כותבים משפיעים במערב. זה לא המצב, למשל, של משפחת תמימי בנאבי סאלח.

וגם כאן: שום דבר חריג. אין אפילו אלימות. פשוט המחזה, בלתי נתפס כמה עשרות קילומטרים מערבה, שבו קבוצה של חמושים חודרת באישון לבית, מרכזת את תושביו (ומעירה לשם כך את הילדים הישנים) בחדר מרכזי, כשהיא עורכת בבית חיפוש. ברקע אפשר לראות פצצת תאורה. העילה לחיפוש: "אנחנו רוצים שלום, אבל אתם זורקים אבנים על הכבישים שלנו."

שלכם? באמת?

החמושים נכנסים לבית ללא צו חיפוש. אין בו כל צורך. שום שופט לא צריך לאשר פלישה של חמושים לבית אזרחים בעת לילה. אין שום צורך בעילה ראויה כדי להעיר ילדים משנתם. אין צורך בדיונים משפטיים כדי לאשר פשפוש בתיקיהם של באי הבית, די בהחלטת המ"פ. לאנשים האלה אין זכויות. הם לא בני אדם כמונו. ביתם פרוץ תמיד בפני כל חמוש שירצה בכך, ואם תבוא התנגדות, כל מה שיעשו החמושים – גם אם יאלצו ילדים לפנות מוקשים – יוצדק על ידי הציבור הישראלי. הייתי בנאבי סלאח לפני שבועיים, הייתי באחד הבתים. התרגלתי כבר לריחו של גז CS של הבהמה הירוקה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרחתי אותו בתוך בית. החמושים ירו את הגז ישירות אל הבתים.

תאמרו, זה מצב זמני, הוא לא יימשך. האמנם? הוא נמשך כבר כמעט 45 שנים, פי שש ויותר מכיבושן של גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. ישראל מתקיימת עם הכיבוש יותר מפי שניים שנים משהתקיימה בלעדיו. הוא מבוגר ממני, ואני מבוגר משמעותית מחציון הגילאים של האוכלוסיה הישראלית. חציון הגילאים באוכלוסיה הפלסטינית נמוך יותר. גדלים כאן שני דורות שהכיבוש הוא כל מה שהם יודעים. או, אם לדייק, צד אחד יודע והצד השני מדחיק, בהצלחה גוברת והולכת.

אז מה נשאר? נשארת התנגדות. נשאר המאבק להעלות את הכיבוש בחזרה לתודעה הישראלית, מבלי לשפוך עוד דם ומבלי לתת למנגוני האופל עוד תירוץ לשפוך דם בתורם. האצטגנינים הרגילים הזהירו אותנו לאחרונה ש"השקט" עומד להגמר. שקט, נזכיר, היה רק בצד אחד. המנגנונים הרגילים של הכיבוש – מעצר פעילים לא אלימים, שמיועד לייאש את הנוקטים בדרך זו ולהביא אותם לפעול באלימות; הפלישה לבתיהם של אזרחים והשפלת הורים לעיני ילדיהם, שרואים אותם בקוצר ידם להגן – מעולם לא הפסיקו לפעול בצדו השני של מחסום התודעה.

וכשחנין זועבי אמרה את האמת הצלולה, ש"לעם כובש אין זכות לחיים נורמליים", שלמשעבד אין זכות לישון בשלווה מבלי לפחד מהתקוממות עבדיו, היתה עליה התנפלות כללית. בן כספית, בעוונותינו פרשן פוליטי בכיר, איים על ערביי ישראל ש"אם העתיד המשותף שלנו כאן באמת מעניין אתכם, תיפטרו כמה שיותר מהר מגברת זועבי ודומיה." ואל תשאלו אותו מה הוא ייאלץ לעשות, בחוסר רצון כמובן ובלית ברירה, אם לא תיענו לאולטימטום שלו. תארו לעצמכם איזו מהומה היתה קמה אם פובליציסט ערבי היה מעז להודיע לציבור היהודי שאם הוא לא נפטר אוטוטו מדני דנון ודומיו, הוא יצטרך לשקול את המשך העתיד המשותף. והגרוע מכל הוא שרוב היהודים לא יבינו בכלל מה לא בסדר ברטוריקה האדנותית של כספית ותומכיו.

והציפורים ממשיכות למות בסתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל מדברת על תקיפת איראן, או על הצורך להתכונן לתקיפת איראן, כבר כמעט 20 שנים. שמעון פרס התייחס לאיום הגרעיני האיראני כבר ב-1993. במשך השנים, היה האיום האיראני הדבר המכניס ביותר למערכת הבטחון הישראלית. היא שתתה אגמים של כסף שאפשר היה להשתמש בו לצרכים חיוביים יותר לקראת יום הדין הזה.

עכשיו, כך נראה, הוא עומד להגיע אלינו. הפעם זה נראה אמיתי, או על כל פנים אמיתי יותר מבדרך כלל. שליחים אצים ובאים מוושינגטון, בנסיון לשכנע את בעלת הברית לכאורה לא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית במקרה הטוב ועולמית במקרה הרע. יש רק בעיה אחת: לראש ממשלת ישראל אין שום עניין באינטרסים של ארצות הברית, ומותר לחשוד שגם האינטרסים של ישראל לא בהכרח עומדים בראש מעייניו.

בנימין נתניהו נבחר על גבי הסיסמה "השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן." הוא לא יכול ללכת לעוד מערכת בחירות מבלי שהתקפת איראן נמצאת מאחוריו, ודאי לא אחרי כל ההיסטריה של השנתיים האחרונות. אחרי שטען מעל לכל במה שהסנקציות כנגד איראן לא עובדות, ודרש עוד ועוד מהן, הוא לא יכול להגיע לקלפי כשכל מה שיש לומר בנושא הוא שעכשיו יש גם סנקציות על הבנק של איראן. נתניהו מגלה עכשיו מה שגילו דמגוגים לאורך ההיסטוריה: קל הרבה יותר לעלות על גב הנמר מאשר לרדת ממנו. אז הוא צריך תוצאות, כלומר הפצצה.

היא לא חייבת להיות מוצלחת. לא סביר שהיא תהיה מוצלחת. יש הסכמה כללית שישראל לא יכולה לעשות יותר מאשר לדחות את השלמת הפרויקט הגרעיני בשנתיים – ויש סיבה לחשוב שאם האיראנים היו רוצים באמת פצצה, כבר היתה להם אחת. ראש אמ"ן אמר לאחרונה שאיראן, כלומר חמינאי, עוד לא החליטה על יצור פצצה. ראש המודיעין האמריקאי אומר דברים דומים. ממשל אובמה, שמנסה להרגיע את המזרח התיכון, צריך עוד מלחמה כמו חור בראש. הוא סיים את מלחמת עיראק בהצלחה, מבחינתו – הוא הוציא רוב מוחלט של החיילים משם בלי שהמדינה תקרוס – והוא ייצא בשנה הבאה מאפגניסטן במינימום נזק, אחרי שערף את אל קאעדה בקמפיין אווירי מוצלח. אין לו עניין במלחמה רביעית – חמישית, אם סופרים את לוב – במדינה מוסלמית.

במידה מסוימת, המצב בארה"ב הפוך משהיה ערב המלחמה בעיראק: העיתונות הניאו-קונסרבטיבית, בהנהגת הוושינגטון פוסט, מעוניינת במלחמה באיראן הרבה יותר משהממשל מעוניין בה. נתניהו עומד כעת להטיל את כל כובד משקלו אל כף המאזניים.

נתניהו צפוי לנסוע לארה"ב בסוף השבוע, כדי לנאום בוועידה של איפא"ק, המשת"פ של הימין הישראלי בוושינגטון (מי שעדיין שוגה באשליות שמדובר בלובי פרו ישראלי, מתבקש לזכור איך הוא התנהג בתקופת ממשלת רבין השניה). הלובי הישראלי ישמש הפעם כמכשיר סחיטה רב עוצמה. איפא"ק כבר קיבל החלטה בעבר, שזכתה לתמיכה מהקונגרס הכנוע, על פיה ארה"ב תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בלב הכינוס השנתי של איפא"ק יעמוד השנה שינוי מרכזי של ההצהרה ההיא: מעתה, נדרשת ארה"ב על ידי המדינה שחבה לה את קיומה לא רק למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא גם יכולת לנשק גרעיני. זו ההחלטה שעומדת איפא"ק לקבל בתוך שבוע. עשרה סנאטורים שמרנים כבר מקדמים אותה בסנאט.

הבה נדמיין את זה: נתנהו עומד בלב הוועידה, מכביר על הצירים תודות על מחויבותם לבטחון ישראל, שעולה על זו של הנשיא – מה שוודאי היה שווה לו את המריבה המתוקשרת עם פרס על הנסיעה הזו. עם צעקות ההיסטריה של הלובי החזק בארה"ב מאחוריו, הוא יגיע ללשכתו של אובמה, ויציג לו את דרישותיו. הן פשוטות: לקבל את התכתיב של איפ"ק, שמותר לחשוד שהגיע במקור מלשכת ראש הממשלה. המשמעות של הדרישה של איפא"ק היא התחלת הפצצות עכשיו. היה ואובמה ייכנע לדרישות האזרחים האמריקאים שמעמידים את ישראל מעל ארצם, מה טוב: מישהו אחר יוציא עבור נתניהו את הערמונים מן האש. באם אובמה יסרב לכרוע ברך ולהשתחוות לקול הרעם מירושלים, נתניהו יוכל לחזור לארץ ולומר לנו שהוא עשה הכל, ושאין ברירה אלא לצאת להתקפה לבדנו. הוא ידבר על השואה ואושוויץ ויזכיר את ההתקפה על הכור העיראקי. אולי יזכיר גם את אילן רמון.

את הנאום ×”×–×” הוא יישא אלינו מהבונקר הממשלתי, שם ישהה בבטחה בזמן שעה שטילים איראנים יתחילו להחריב את ערי ישראל ולהרוג את אזרחי ישראל הבלתי ממוגנים. אחרי הכל, הוא לא יחשוף את מועד התקיפה מראש. הנאום, וההבנה שישראל נכנסת לאחת הגרועות במלחמותיה, יגיעו אחרי שכבר לא אפשר ×™×”×™×” למנוע את המלחמה, שכן זו כבר עברה ממלחמה קרה למלחמה חמה. אם ארה"ב תסרב לסייע לישראל, נתניהו יאשים את ממשל אובמה בבגידה – מה לא עושים כדי לסייע למועמד הרפובליקני – תוך שהוא מקווה בשקט שמחירי הדלק שוודאי יאמירו יקשו על אובמה להבחר מחדש. עם הנשיא רומני הוא כבר יידע איך לגנוב סוסים.

מה שיפה בכל ×–×” הוא שזו מלחמה שלא יכולה, בהגדרה, להכשל – לא מבחינת נתניהו, על כל פנים. גם אם חצי ישראל תעלה באש, גם אם מספר ההרוגים בקרב האזרחים ×™×’×™×¢ לעשרות אלפים, נתניהו וברק (אסור לשכוח את ברק; המלחמה הזו היא הדבר היחיד שיכול להציל את הקריירה שלו, שחשובה לו עשרות מונים מאזרחי ישראל כולם) תמיד יוכלו לטעון שזה ×”×™×” מחיר זול ביחס בהשוואה למה שהיה קורה אילו הותקפה ישראל בנשק גרעיני איראני. ×–×”, כמובן, טיעון בלתי ניתן להפרכה. אף אחד לא יזכור שהתקפה צבאית ישירה על איראן היא בדיוק מה שעשוי לדרבן את איראן להשיג נשק גרעיני, וילכד את האוכלוסיה סביב מנהיגיה השנואים עליה.

ומי יזכור, כשכל האזור יבער, שלאיראנים כלל לא היה נשק כזה, שכלל לא ברור שהם רצו בו, ושגם אם החזיקו בו הסיכוי שהיו משתמשים בו כנגד ישראל היה זעיר – קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שסטאלין, למשל, יפעיל אותו כנגד ארה"ב. ובכל זאת, ארה"ב לא יצאה למלחמה כנגד ברית המועצות; היא ידעה שהמחיר יהיה גבוה מדי. מותר לחשוד שלנתניהו, שהוא או עוזריו כבר הגדירו בעבר את איראן כעמלק, אין מעצורים כאלה. כל שנותר לנו הוא להתפלל שמצפונם של הקצינים הבכירים, שרואים את ההתנהלות המופקרת של ברק ונתניהו, יגבר על שבועת הציות שלהם. מנסיון מר וארוך שנים עם ממסדים צבאיים, מצפון של קולונל או גנרל הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

ככה נראית רפובליקת בננות. לפני שיצא בוש למלחמה בעיראק, התנהל דיון בקונגרס – לא מספיק עמוק, אכן, והוא לא חדר את שכבות ההונאה של הממשל. אבל הסנאטורים שלא עשו את עבודתם אז חטפו על כך מבוחריהם. בוש האב הצליח לצאת למלחמה לשחרור כוויית רק במאמץ, אחרי דיונים קשים בקונגרס. בישראל, בשם השיקולים המבצעיים, הממשלה יכולה לצאת למלחמה שעשויה להתפתח למלחמת עולם בלי שום דיון ציבורי. למעשה, היא עושה כמיטב יכולתה כדי לדכא דיון כזה – זו משמעות הקריאות "חדל קשקשת" שנתניהו וברק משמיעים מעת לעת. שני הדברים החשובים ביותר שפרלמנט אמור להכריע בהם הם מלחמה ותקציב; מעולם לא התנהל כאן דיון רציני ביציאה למלחמה, ועם התקציב הדו שנתי (מישהו ספר, אגב, כמה פעמים חרג צה"ל בשנתיים האחרונות מהתקציב שלו וביקש עוד?), הופכת הכנסת לחותמת גומי גם בתחום התקציב.

יכול להיות, כמובן, שהכל תרגיל הונאה. שכל זה מיועד רק להפעיל לחץ על אובמה. שלנתניהו אין את האומץ להורות על מהלך גדול כזה. יכול להיות שזה עוד גל הפחדה שבא ויחלוף.

ויכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר האמיתי.

ועוד דבר אחד: אורי בלאו חשף התנהלות בעייתית של המכון לאסטרטגיה ציונית, המשרצה של חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. מעבר לצביעות של הדרישה לחשיפת מקורות ההכנסה של עמותות השמאל תוך הליך קבלת כספים עמום במיוחד – לזה כבר התרגלנו – הכתבה שופכת מבט מעניין על גילוי העריות האינטלקטואלי של הימין ה"ניאו ציוני", ואל הדרך שבה כמעט כל אנשיו מקושרים בדרך זו או אחרת אל לשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו מקלט מדיני.

(יוסי גורביץ)

חדר ע'דנאן נכנס ליום שביתת הרעב ה-65 שלו, והיום הודיע בג"צ כי הוא ידון בעתירה הדחופה שהגישו עורכי דינו בעניינו – עתירה הדורשת כי ישוחרר או לחילופין יועמד לדין – רק ביום חמישי הקרוב. ביום הזה יהיה ע'דנאן ביום ה-69 לשביתת הרעב, ואין שום ערובה שהשופטים יואילו בטובם להגיע להחלטה באותו היום. זה יום חמישי, אתם יודעים. הסופ"ש בפתח. וזה רק פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי. ובטח לא עצרו אותו סתם. הגסיסה שאין ממנה חזרה מתחילה ביום ה-70.

כשצריך, בג"צ יודע לערוך דיונים מהירים. ערב פינוי המאחז עמונה, נערך בבג"צ דיון מרתוני עד שעות הבוקר המוקדמות, לפני שהתקבלה החלטה סופית. אבל זה היה מאחז בלתי חוקי על אדמה פרטית פלסטינית, הדיון היה על משהו חשוב כמו זכויות הגזילה של מתנחלים. לא על משהו פעוט כמו זכויותיו הבסיסיות ביותר של לא-יהודי.

אומרים לי: ע'דנאן יכול להפסיק את שביתת הרעב מתי שירצה. הרשות נתונה. זה נכון. הוא גם יכול בכלל לפתור לעצמו את כל הצרות ולחתום על מה שהחוקרים רוצים שיחתום. הוא רק צריך לעשות שקר בנפשו. מי שמעלה את הטענה הזו, אין לו מושג מהו כבוד האדם, זכותו הבסיסית שלא לחיות עם מגף על צווארו. או שהוא סבור שלפלסטינים אין צלם אנוש.

למעצרו של ע'דנאן אין כל תועלת מעשית. הוא לא נחקר כשהוא שוכב, כבול, בבית החולים. וגם אם ישוחרר עכשיו, לא יוכל להוות סכנה למישהו בעתיד הנראה לעין. הוא כבר סבל נזק בריאותי ניכר. אין עוד סיבה להחזיק אותו במעצר, להוציא אחת: שחרורו יביך את מערכת הבטחון. הוא יעיד על כך שלא היתה כל סיבה להחזיק אותו במעצר מלכתחילה. הוא ישים סימן שאלה גדול על כל מערכת המעצרים המנהליים.

אז עכשיו יש לנו תחרות השתנה בין מנגנון אופל, החזק ביותר בישראל ואולי גם במזרח התיכון כולו, ובין אדם חולה, גוסס, שכבול למיטה תחת משמר, שכל מה שיש לו הוא אמונתו. בג"צ היה אמור לעמוד בין האדם החלש ובין המנגנון ולהגן עליו. זו, אחרי הכל, האגדה שמספרים לנו על בג"צ: שופטים חכמים, יודעי כל, עומדים בלי חת להגנה על משמר זכויות האדם מול השלטון. הקו הדק של הגלימות השחורות.

בג"צ שיחק יפה מאד על האגדה הזו. הוא ניצל אותה לצרכיו במאבקים הפוליטיים של שנות התשעים והאלפיים. ולחלק קטן מתושבי ישראל הוא אפילו סייע. אבל הוא אף פעם לא הגן על הפלסטינים. לכל פלסטיני היתה אפשרות לעתור לבג"צ כנגד הריסת ביתו; בג"צ מעולם לא מנע הריסה כזו, שהיא ענישה קולקטיבית לכל דבר ועניין. בג"צ אישר מעצר מנהלי אחרי מעצר מנהלי, אף שהוא מחזיר אותנו לתקופה שלפני המאגנה כארטה. אפילו כשהחליטה מערכת הבטחון להגלות 400 חשודים בהשתייכות לחמאס ללבנון, בג"צ לא התערב (אם כי ניהל דיון מהיר בעתירה הדחופה.)

שופטי בג"צ יודעים היטב איפה הם יושבים. אם ידונו בעתירתו של ע'דנאן, הם גם יצטרכו להחליט. אם יחליטו לדחות את העתירה, דמו בראשם – במיוחד עכשיו, כשהאיחוד האירופי מתעורר. דחיה תהפוך את הביקורים התכופים של השופטים באירופה למאד לא נעימים. אם יקבלו אותה, מצד שני, הם ימצאו את עצמם מול זעפו של האספסוף הישראלי, שלא מבין מה כל הרעש על איזה ערבוש. אז הם דוחים את הדיון. אולי הכלב ימות בינתיים, אולי הפריץ – מערכת הבטחון – ימות בינתיים. אולי מישהו אחר יפתור להם את הבעיה.

וזו פחדנות מרושעת. וגם אותה צריך יהיה לזכור, בבוא משפטי השופטים.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד מסתמן יותר ויותר כילד שלא מבין לאיפה בדיוק הוא נקלע. איתמר שאלתיאל שאל אותו, בשם עמותת גישה, מה עמדתו בקשר לכך שצה"ל מונע מעבר של סטודנטיות מהרצועה לגדה. התשובה של לפיד גרמה לשמיטת לסתות כללית: "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון. צה"ל איננו 'מנגנון חושך' אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו." לפיד כנראה שכח שהוא מתמודד על תפקיד פוליטי, ושפוליטיקאים הם אלה שמפקחים על מערכת הבטחון. אם הוא "יתמוך תמיד" בעמדת מערכת הבטחון, כולל – יש להניח – בעמדתה התקציבית, אז בשביל מה בעצם אנחנו אמורים לשלם לו משכורת? נעביר את המושכות סופית למטכ"ל ונסגור עניין. זה חוסר רצינות שצריך להטריד גם את חסידיו השוטים של לפיד.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יעמוד אי פעם בין מערכת הבטחון ומערכת המשפט.

(יוסי גורביץ)

בבית משפט הצבאי בעופר התחילה אתמול (ד') פרשת ההגנה במשפטו של מוחמד עמירה, פעיל פלסטיני בלתי אלים מניעלין. ב-15 ביוני השתתף עמירה בהפגנה שנערכה בכפר סמוך, דיר קדיס, בנסיון למנוע את סלילתם של דרכים על אדמות של שני הכפרים, בסמוך להתנחלות נילי. אף שאין מחלוקת על כך שעמירה לא השתתף באלימות, ולמעשה הוא קרא להמנעות מאלימות (כפי שאפשר לראות בסרטון למטה, מדקה 0:45-0:50), ולמרות שהוא הפעיל התנגדות בלתי אלימה בלבד (ישיבה על כף של דחפור), הוא נעצר תוך הפעלת אלימות (רואים, בסביבות 0:49-0:50, השלכה של רימון הלם מטווח אפס על המפגינים). יתר על כן, כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של הפרעה לחייל, משום שהוא סירב להתפנות כשהורו לו לעשות כן – והסתה.

למה הסתה? כי הוא עבר על צו 101 מ-1967, שאוסר על כל סוג של התנגדות פלסטינית לא אלימה. הצו קובע כי מי שהשתתפו באסיפה (שמוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה", ואחת היא אם היא בפומבי או בבית פרטי), אפשר להאשימם בהסתה. התביעה הצבאית טוענת כי עמירה הוא שהנהיג את ההתנגדות הלא חוקית לפעולה חוקית של סלילת כביש.

התובע הצבאי נאלץ – אני נשען כאן על מסמכי המשפט כפי שנמסרו לי מבצלם; לצערי הם לא זמינים ברשת – להודות, בעת הבקשה השניה להארכת מעצרו של עמירה, ש"לשאלת בית המשפט, לא. אבל נזרקו אבנים לאחר שנעצר. אם לא היה שם, ייתכן ולא היה החיכוך הזה." כלומר, התובע הצבאי מאשים את עמירה בכך שבעצם מעצרו ("החיכוך הזה"), הוא גרם לכך שיושלכו אבנים על כוחות צה"ל. הנאשם אשם בכך שעצרו אותו, ושמעצרו גרר תגובה. מה היה קורה אם חמושי צה"ל לא היו עוצרים אותו?

כאן חשוב לציין שהסיבה שבכלל נערך משפט היא שבית המשפט הצבאי לא קנה את הטענה המשונה הזו של התובע הצבאי, וסירב להאריך את מעצרו של עמירה עד תום ההליכים, כפי שדרש התובע. בית המשפט הסתפק בהרחקתו של עמירה מדיר קדיס ובערבות של 3,000 ₪. אילו היה עמירה נעצר עד תום ההליכים, היה מופעל עליו לחץ עז להודות במה שלא עשה, כדי לקבל עסקת טיעון טובה יותר. כפי שציין דו"ח של בצלם בעבר, משפט יכול להמשך שנתיים; העונש על עבירת הסתה בדרך כלל נמוך הרבה יותר. מעצר עד תום ההליכים, שבתי המשפט הצבאיים משיתים לעתים קרובות מדי, הוא תמריץ להודאה באשמה ללא אשמה.

אבל רגע, הדרך הזו שעל סלילתה מחה עמירה ושבשלה הוא נעצר – האם היא בכלל היתה חוקית? לא, לא ממש. סא"ל צביקה (כך הוא מכונה בפרוטוקול) כהן, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי בגדה המערבית, הודה בחקירה נגדית אתמול שהסלילה לא בוצעה על ידי המנהל האזרחי אלא על ידי המועצה המקומית בנימין. בעתירה שהוגשה אתרי התקרית, קבע בג"צ באוקטובר האחרון (בג"צ 5098/11) כי הכבישים נסללו שלא על פי הנהלים, עובדה שמערכת הבטחון ומועצת בנימין לא ניסו לערער עליה. בנסיון לשמור על השלל שכבר חטפו, דרשו המועצה והצבא להכיר בכבישים שכבר נסללו כ"כבישי בטחון", והבטיחו שהאוגדונר יוציא פקודה שאוסרת להשתמש בכבישים הללו אלא במקרי חירום, ורק על ידי כוחות הצבא או "אנשי הבטחון של הישוב נילי." כלומר, קודם לפסיקה הזו, כל אחד יכול היה לנסוע בהם. בג"צ, כהרגלו, הכשיר את הגזילה, וקיבל את הצעת המתנחלים ומערכת הבטחון.

אז מה היה לנו פה: מועצה מקומית של מתנחלים פורצת דרך בין שני כפרים פלסטינים ללא סמכות; חמושי צה"ל מגינים על הפעולה הלא חוקית של המועצה; הם מפזרים באלימות פלסטינים שבאים למחות על הפעולה הלא חוקית; הם עוצרים פעיל שידוע בהתנגדותו לאלימות (ולא עוצרים אף מפגין אלים, למרות שלטענת החמושים היה ידוי אבנים במקום); הצבא מנסה לעצור אותו עד תום ההליכים ולמעשה לכפות עליו הודאה בפשע שלא ביצע; משנכשל, הוא מנסה להאשים אותו בהסתה; ובינתיים, המועצה המקומית ומערכת הבטחון מוכרים לבג"צ את הלוקש הרגיל של "צורך בטחוני"; בג"צ, שהנשיא שלו לשעבר ברק כבר אמר שמערכת הבטחון "סיבנה אותו" לא פעם ולא פעמיים, מקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה ומלבין את העבירות, מבלי לדרוש שהאחראים להן – האחראים האמיתיים לתקרית בדיר קדיס – ייענשו בדרך כלשהי.

והנה לכם, בסיפור קטן אחד, כל הכיבוש כולו, מן המעוול (המתנחלים), עבור בסייען (מערכת הבטחון), וכלה במכשיר את השרץ ביושבו כבג"צ. אלה גם אלה יצטרכו לתת בסופו של דבר את הדין, ובהחלט אפשר לטעון שחלקם של השופטים גרוע יותר. מהם, אחרי הכל, מצפים ליותר.

ועוד דבר אחד: לוחם החופש הפלסטיני חדר ע'דנאן נכנס ליום ה-62 לשביתת הרעב שלו. בספרות העולמית קוראים למצב שבו אדם מוחזק מבלי שאף יידע במה הוא חשוד "קפקאיות"; בישראל קוראים לו "מעצר מנהלי." עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה אתמול (ד') עתירה דחופה לבג"צ בדרישה לשחרורו מן המעצר המנהלי. אם יפסוק בג"צ, תפארת המשפט הישראלי, על פי התקדימים, הוא צפוי למצוא שאין אי סבירות בהחלטת המפקד הצבאי – או, במילים אחרות, לקדש את מצבו של האזרח ק'.

על פי ההודעה של רופאים לזכויות אדם, ×¢'דנאן צפוי למוות. הרופא המלווה אותו מטעם רל"א כתב כך: "על סמך הספרות הרפואית ועל סמך יעוץ מומחים… נמצא בסכנת מוות מיידית. צום מוחלט מעל 50 יום גורם לפירוק השריר כולל שריר הלב ושריר הקיבה, ויצירת רעלים בגוף. המוות יכול להיות פתאומי עקב דום לב, או כתוצאה מזיהום בעקבות התמוטטות המערכת החיסונית. יתכן דמום בדרכי העיכול, איספיקת כליות או כבד. ניתן לצפות התדרדרות מצב ההכרה כתוצאה מחוסר ויטאמינים ומדימום תוך מוחי. צום מעל 70 יום אינו מאפשר חיים. עירוי נוזלים, תיקון המלחים, תוספת גלוקוז ווטיאמין אין בהם למנוע את המוות הבטוח עקב צום כל כך ארוך." ההדגשות במקור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יזדקקו לחסדיה של מערכת המשפט הישראלית.

(יוסי גורביץ)

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות פרסם אתמול (ו') ראיון ארוך עם דורון זהבי, המוכר יותר בכינויו קפטן ×’'ורג', מי שהפך למענה המפורסם ביותר בישראל.  זהבי, שתובע בימים אלה את מדינת ישראל משום שהודח מצה"ל, מבהיר בראיון חד משמעית שהמטרה שלו היא סחיטה של מדינת ישראל. "סתמתי את הפה ולא דיברתי על הפרשה הזו [פרשת דיראני – יצ"×’], כמו על פרשיות רבות אחרות שבהן השתמשו באמצעים של טיוח והסתרה ושקרים," אומר זהבי לרונן ברגמן, "×›×™ חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד 'סטופ, רגע-רגע, ×›×›×” אי אפשר להמשיך'. אם היו באים אלי לפני כמה שנים ואומרים לי 'שילמת מחיר כבד, מה אתה רוצה כדי לסגור את הפרשה הזו בשקט? איזה סוג של פיצוי צריך לתת לך כדי שתשאר מאחורי הקלעים?', אז מבחינתי אפילו אם היו נותנים לי ×’'וב בחו"ל, באלסקה × × ×™×—, והיו דואגים לי ולמשפחה שלי, הכל ×”×™×” בסדר והייתי סותם לעולמים והפגישה הזו איתך לא היתה מתקיימת אף פעם. אבל כל ×–×” לא קרה ואני חושב שהיינו ילדים טובים מדי."

בקיצור, כמו הרבה אנשים לפניו שעשו את העבודה המלוכלכת של מערכת הבטחון הישראלית ונחשפו, זהבי מרגיש שמכרואותו, שזרקו אותו לכלבים וזאת למרות שבסך הכל עשה את מה שאחרים עשו. בניגוד לאחרים, שאמרו שהם בסך הכל רוצים לטהר את שמם, לזהבי יש תג מחיר כלפי המערכת: ×’'וב באלסקה. מאחר והוא לא קיבל אותו, הוא הולך להפר את שבועת האומרטה של מערכת הבטחון ולהעיד בבית המשפט. "אם ייפתח משפט, מה שאתה שמעת היום ×–×” רק הפתיח," הוא מאיים, "תאמין לי – אף אחד לא באמת רוצה שאעלה על דוכן העדים. אם אני אדרש לעמוד שם ולדבר על דיראני, יתברר שיש לי עוד הרבה דברים לספר על איך המערכת מתנהלת כשהיא רוצה להסתיר כל מיני דברים […] וכולם שקרנים, ובגלל ×–×” אנחנו במדינה נמצאים במקום שבו אנחנו היום, בלי הרתעה ובלי כלום. ומה בסוף? אני השעיר לעזאזל של המערכת."

אמרה שגורה היא שמענים – וזהבי הוא, על פי עדותו-שלו, מענה – הם הפחדנים שבאנשים. עכשיו אנחנו למדים גם שהם המושחתים שבאנשים. זהבי יודע על פשעים, אבל אין לו בעיה איתם. הוא מאיים לחשוף אותם רק אם יאונה לו רע. הוא נוהג כמו קאפו של המאפיה, שצריך לשלם את המחיר: הוא מאיים על הבוסים שלו שאם הם לא ידאגו לו, הוא יפתח עליהם את הפה. למזלו, מערכת הבטחון הישראלית נמצאת עדיין כמה מדרגות מעל הקוזה נוסטרה; אחרת הוא היה מוצא את מותו בתאונה מסתורית.

זהבי לא מבין את מצבו. הוא מיילל שמאשימים אותו בכך שהוא ביצע פשעים מיניים כלפי דיראני – ויש מעט מאד ספק שאם הוא היה מחשמל את דיראני, או מפעיל עליו את שיטת עינויי המים הידועה כ-waterboarding, המקרה היה מעורר הרבה פחות תהודה – אבל נאלץ להודות, כי יש עד שמוכן לדבר, שהוא אמר לחייל צה"ל להתפשט ולהתקרב לדיראני באופן מאיים, ואמר לדיראני שהחייל עומד לאנוס אותו. הוא אף נזף בחייל שחייך במבוכה ואמר לו "זה עסק רציני."

התלונה כנגד זהבי בפרשת דיראני היתה השניה. הקודמת היתה בפרשת חקירתם של עריקים מעיראק, שגם הם טענו שזהבי איים עליהם באונס. את המקרה ההוא הצליח צה"ל לטייח ולא הוגשו כתבי אישום. זהבי עצמו טוען שאיום באונס הוא תרגיל חקירה מקובל ביחידת חוקרי השבויים של צה"ל. יש כמה סיבות טובות להאמין לו: נחקרים פלסטינים רבים דיווחו על האיום הזה; מפקדו של זהבי זוהה בקלטת כשהוא משמיע על דיראני איום זהה; ובלפחות מקרה אחד – בחקירת רצח החייל אמנון פומרנץ ב-1990 – דיווח בשעתו גבי ניצן כי השב"כ לקח ילדים כבני ערובה כדי שאחיהם, החשודים ברצח, יסגירו את עצמם (היה לי הכבוד המפוקפק להשגיח על אחד הילדים האלה), תוך שהוא מאיים שאם החשודים לא יסגירו את עצמם, הילדים יועברו למחנה מעצר, שם ייאנסו.

האם אנס זהבי את דיראני באמצעות אלה? זהבי מכחיש בתוקף. בפי הטבעת של דיראני נמצאו פצעים התואמים אונס; זהבי טוען שהם נובעים מעצירות, ושבשל העצירות הזו אילצו החוקרים את דיראני לבלוע סם משלשל, ולאחר מכן אילצו אותו ללבוש חיתול. בתלונתו טען דיראני כי אולץ ללבוש את החיתול גם כשהיה מלא בצואה. השיטה הזו, של השפלת נחקר על אילוצו להתפלש בצואתו מתוך נסיון לשבור אותו, מוכרת היטב מחקירות עינויים בשלל מדינות – השיטה הזו הופעלה, בין השאר, על ידי האמריקאים באבו גאריב. התירוץ של זהבי – העצירות – נשמע מפוקפק משהו. למעשה, פרט לאונס באלה, זהבי מאשש את כל הטענות של דיראני – ומוסיף עליהן את העובדה שכלפי דיראני הופעל גם עינוי מניעת השינה. בהערה אגבית, כותב ברגמן שבעת תחקורו של דיראני בשטח לבנון, הצמיד אחד החמושים שחטף אותו ("לוחם סיירת," בלשונו של ברגמן) אקדח לראשו של בנו של דיראני ואיים לירות בו, אם דיראני לא יגלה מיד את מיקומו של הנווט הנעדר רון ארד. האיום לא מומש בסופו של דבר.

מה ידעו בכירי צה"ל? באופן נוח למדי לכל הצדדים פרט לדיראני, הקלטות של חקירתו נעלמו באופן מסתורי. זהבי, כאמור, טוען שעשה את הכל ברשות וסמכות – ומציין שהאלוף במיל' (אז עדיין בשירות פעיל) עמוס גלעד צפה בחקירות בזמן אמת, ושאם היה שם משהו חריג, הוא היה אמור להתריע על כך. גלעד, לטענת משרד הבטחון, "לא היה מעורב – לא בידיעה, לא במעשה, לא באישור ולא בכל פעולה אחרת – במעשים אשר מיוחסים או יוחסו לחוקר המכונה ג'ורג'." ההכחשה הזו, ראוי לציין, לא מלווה בהכחשה שגלעד צפה בחקירות. מה ראה? מה קרה שם? בהעדר הקלטות, לא נדע.

זהבי טוען עוד ×›×™ נחקרים רבים מתו בחקירות – הוא מציין בעיקר חקירות שב"×› – והנושא טויח. זו טענה שצריך להתייחס אליה ברצינות. בהחלט יכול להיות שכאשר זהבי שובר את קשר השתיקה, הוא מעניק לישראל הרבה יותר הישגים מאשר כאשר השתייך ליחידת המענים של צה"ל. אגב, העינויים שהעבירה היחידה של זהבי – הוא לא ×”×™×” המענה היחידי שם – את דיראני לא הועילו כפי שלא הועילה הצמדת האקדח לראשו של בנו: דיראני לא מסר מידע מועיל על רון ארד. זהבי טוען אחרת, כמובן – הוא צריך להסתכל במראה בבוקר, אחרי הכל, ולענות מישהו מבלי שתהיה מכך כל תועלת ×–×” כנראה מוגזם אפילו כלפי חלאה כמוהו – אבל המערכת דחתה את ×”"מידע" שהוא השיג, והיא כנראה ידעה למה.

הפרשה הזו, אם היו מפנים אליה את הזרקור הנכון, היתה הופכת לפרשת קו 300 של יחידה 504, יחידת חוקרי השבויים שבה שירת זהבי. הזרקור הזה לא הופנה, כי רוב הציבור פשוט לא רוצה לדעת. בישראל 2012, כמו גם בישראל 1994, כמו גם בישראל 1984, הרעיון שלכל אדם – גם לדיראני, גם לזהבי – יש צלם אנוש, ושאסור לשלול אותו באמצעות הורדת אדם לפיסת בשר מייבבת, מתפלשת בצואתה, שאדם הוא לא אמצעי בידי אדם אחר, עודנו רדיקלי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות כאן לתורמים.

(יוסי גורביץ)