החברים של ג'ורג'

מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)

כששואלים את אנשי מערכת הבטחון הישראלית מדוע צריך לתקוף את איראן, בהתחשב בנזק הדיפלומטי שוודאי ייגרם כתוצאה מההתקפה הזו, החלק היותר מתוחכם שלהם (זה שיודע שהסיכוי לתקיפה איראנית הוא אפסי) טוען לעתים קרובות שהעולם הערבי אחוז אימה מפני איראן, ושאם לא נתקוף את איראן – או, טוב יותר, נוליך את ארה"ב להתקפה כזו באמצעות הלובי הישראלי שם – הרי שלעולם הערבי לא תהיה ברירה אלא להתגרען. וכשהוא יתגרען, תהיה קצרה הדרך לזליגת נשק לארגוני טרור. יתר על כן, אם נתקוף את איראן, נזכה לתמיכה שקטה מאותן מדינות ערביות.

בקיצור, אומרים לנו שכדי למנוע אפשרות מדרג שלישי – מדינות ערב מתגרענות כדי להגן מפני תוקפנות איראנית, ואז מאבדות שליטה על נשק גרעיני שלהן, שמגיע לארגוני טרור – אנחנו צריכים לצאת למלחמה ודאית לגמרי. או, למצער, לדחוף את בעלת הברית היחידה שלנו למלחמה כזו, מלחמה חמישית בעולם המוסלמי בתוך עשור ומשהו (אפגניסטן, עיראק, לוב וסומאליה עד כה), מלחמה שאחריה יהיה קשה מאד לטעון שמדיניות החוץ של וושינגטון לא נקבעת בירושלים.

אבל האם הערבים אכן אחוזי אימה מאיראן? לא ממש. סקר נרחב שנערך בשנה האחרונה ושתוצאותיו פורסמו בתחילת השבוע בפוריין רפורט אומר את ההיפך. רק חמישה אחוזים מהערבים, בממוצע, סבורים שאיראן מאיימת עליהם. האחוזים הגבוהים – 10% – נרשמו בלבנון וירדן; במצרים, טוניסיה, אלג'יר ומאוריטניה רק אחוז אחד הביע חשש מתקיפה איראנית. שיעור החוששים מתקיפה אמריקאית של העולם הערבי ×”×™×” גבוה הרבה יותר – 22% – ובאופן לגמרי בלתי מפתיע, המדינה שהערבים חוששים ממנה יותר מכל היא ישראל: 51%. בהתחשב בכך שישראל תקפה בעבר את מצרים, עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, טוניסיה וכנראה גם סודאן, ×–×” סביר לגמרי.

רגע! לא הבנתי משהו. אם רוב הערבים חוששים מישראל, ולישראל יש נשק גרעיני (בהתבסס על מקורות זרים), הרי שמה שצפוי לגרום להתגרענות של מדינות ערביות הוא לא נשק גרעיני איראני – איראן, נזכיר, לא תקפה מדינות אחרות כבר מאתיים שנה – אלא נשק גרעיני ישראלי. ואכן, 55% מהנשאלים הערבים מאמינים שהנשק הגרעיני הישראלי (שקיים, כידוע, רק על פי מקורות זרים) מצדיק קיומה של תכנית גרעינית צבאית מצד מדינות ערביות; במצרים, ירדן וערב הסעודית השיעור הזה עומד על 60%.

כלומר, אם יש משהו שדוחף מדינות ערביות לפתח נשק גרעיני, זה איננו הנשק הגרעיני ההיפותטי של איראן, אלא הנשק הגרעיני האמיתי לגמרי (על פי מקורות זרים, כמובן) של ישראל. מכאן נובע שאם ישראל רוצה לסכל את הסכנה של זליגת נשק גרעיני ערבי עתידי לידיהם של טרוריסטים, היא תיטיב לעשות אם תצהיר על הכוונה לפרק את הנשק הגרעיני שיש לה (על פי מקורות זרים, ורק על פי הם), או למצער להביא אותו תחת פיקוח.

כמובן, בהתחשב בכך שהדיון הציבורי בנשק הגרעיני הישראלי (שקיים רק על פי מקורות זרים) לא יכול להתקיים משום שהצנזורה אוסרת לציין שיש כזה (רק על פי מקורות זרים), הציבור הישראלי לא יכול לדרוש ממקבלי ההחלטות שלו לדון באופציה הזו. ישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה (בניכוי תושבי השטחים הכבושים ואילוצי בטחון, אם לעשות פרפרזה על דברי ראש ממשלתנו היקר), אבל אירונית, במדינות ערב הדיקטטוריות יש דיון הרבה יותר חופשי בשאלת הגרעין שלה מאשר בה עצמה.

אז רגע, מאיפה צץ הברווז הגרעיני הזה, שאומר שמדינות ערב ישמחו לתקיפה ישראלית באיראן מחשש להתגרענותה? ניחוש טוב: הוא מגיע מבית סעוד ששולט בערב ומהנסיכים ששולטים במפרץ הפרסי. השליטים שם מאד לא אוהבים את איראן – ולא משום שהם חוששים שאיראן תשיג נשק גרעיני או תפלוש אליהן. התקציב הצבאי של איראן עמד ב-2011 על כשבעה מיליארדי דולרים, ועמד על כ-1.8% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה; זה של בית סעוד עמד על כ-42.9 מיליארדים ו-11.2%, כלומר בערך פי שש, וזה של הנסיכויות על 15.749 מיליארדים, כלומר יותר מפי שתיים (ו-7.3% מהתוצר). במקרה של התקפה איראנית, שתיהן יכולות לסמוך על סיוע אמריקאי מהיר, ולארה"ב יש את ההוצאה הצבאית הגדולה בעולם – למעשה, גדולה מזו של רוב שאר העולם יחדיו. רשמית, התקציב הצבאי של ישראל עמד על 13 מיליארדי דולרים ו-6.3% מהתוצר, כלומר בערך פי שניים מזה של איראן, אבל זו היתה רק ההוצאה הרשמית ובפועל בור השומן שבקריה קיבל הרבה יותר כספים. איראן היא לא סכנה צבאית והאחוז הנמוך מהתוצר שהיא מקדישה להוצאות צבאיות מעיד שהיא הרבה פחות מיליטריסטית מישראל, למשל.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שיש בנסיכויות ובערב שיעור גדול ביחס של שיעים, והמשטרים הסוניים חוששים תמיד – ודאי מאז ההפיכה האיראנית – מכך שהאוכלוסיה הזו, שבבחריין למשל היא רוב, תתקומם ותביא עליהם את קצם המוצדק מאד. זו הסיבה שהם תומכים בתקיפה של איראן, על כל פנים בלחישות מתחת לשולחן. סביר להניח שאם תקיפה כזו אכן תתרחש, המשטרים שם יגנו אותה בחריפות, יאמרו שידם לא היתה במעל ושהם מזועזעים, מזועזעים מההתקפה, ויניחו להמונים בארצם לצאת במהומות נגד ארה"ב וישראל, כשסתום בטחון שמיועד למנוע מן הזעם לגלוש אליהם.

בקיצור, כשמערכת הבטחון אומרת לכם ש"הערבים" יתמכו בתקיפה של איראן, היא חוזרת על טיעונים שמיועדים להמשיך ולקיים כמה מהמשטרים המושחתים עלי אדמות, הכל בטענה שהם "מתונים." מעניין להזכיר את החשש הישראלי הגדול מעליית ההמונים בעולם הערבי ואת ההיסטריה שאחזה במערכת הבטחון שלה כשהסתבר שחגורת הדיקטטורות הערביות – שקיומן די נוח לה – מתערערת. כאן המקום להזכיר שלמרות שבשיח הישראלי, מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, התאבדות היא משהו שיעי ("מתאבד שיעי"), בפועל רוב מוחלט של המחבלים המתאבדים הם סונים, והמשטרים של בית סעוד והנסיכויות אחראים למימון חלק ניכר מהתשתית האידיאולוגית של הטרור האיסלמי – שוב, כשסתום בטחון שירחיק את הזעם העממי מהם והלאה.

כאן המקום להתייחס גם לטור של ארי שביט שפורסם הבוקר, שבו כותב שביט על פרשת גינתר גראס. שביט, שמתייחס לגראס כאל "הסופר המשופם", ולמקרה שאף אחד לא הבין את הרמז מוסיף "חייל האס.אס. שהיה להומניסט ידוע מסיים את חייו בדיוק בנקודה שבה התחיל אותם." כל זאת למה? משום שבאמירתו של גראס "גלום […] נסיון לבטל את האפליה המתקנת שממנה × ×”× ×” העם היהודי מאז 1945 – בכל הנוגע ליכולתו להבטיח את חייו. גלום בו נסיון לשלול מישראל את רשת הבטחון המוסרית שעליה נשענת רשת הבטחון האסטרטגית המקיימת אותה." שביט גם טוען שאיראן, ולא ישראל, היא התוקפן במזרח התיכון.

עכשיו, זו אשליה שרוב הישראלים קונים, אבל רצוי להסתכל מדי פעם – במיוחד אם אתה פובליציסט שכבר גבה את חייהם של חיילים ישראלים – על העובדות. ישראל היתה תוקפן קולוניאליסטי במלחמת 1956, ובן גוריון ניסה להקים אז את "מלכות ישראל השלישית." היא היתה התוקפן במלחמת 1967 (ולא שעתה לפניות אמריקאיות להמתין ולתת לדיפלומטיה לעשות את שלה; ממשלת ישראל היתה אז בסכנה של פוטש צבאי.) היא היתה התוקפן ב-1982, ורק משום שאריאל שרון דחה אז את תכניותיו של אהוד ברק לא התרחבה המלחמה גם לסוריה. היא כובשת את השטחים הפלסטיניים מזה 45 שנים, ומנהלת כנגד תושביהם מלחמת דיכוי אכזרית. היא סיפחה, בניגוד לחוק הבינלאומי, את ירושלים ואת הגולן. המתקפה הגדולה האחרונה על עזה ("עופרת יצוקה") בוצעה למרות קריאות החמאס לחדש את הפסקת האש.

בהתחשב בכל אלה, קשה מאד לחלוק על הדרישה – 64 שנים אחרי הקמת ישראל, שרוב שנותיה היא כוח כובש – להפסיק לתת לישראל הנחות, מה ששביט מכנה "אפליה מתקנת." ישראל לא שונה מספיק מאיראן בכדי שאפשר יהיה לסמוך על כך שהנהגתה תעשה שימוש מושכל בנשק גרעיני – ודאי לא כששר החוץ שלה פינטז בעבר בפומבי על הפצצתה לא רק של טהראן, אלא גם של סכר אסואן; כשהקואליציה שלה מכילה אנשים כמו אלי ישי, שקראו בגלוי להחרבתה של עזה ולהרג עשרות אלפים מתושביה; שהופכת מיום ליום לתיאוקרטיה חשוכה יותר (כן, אני יודע, כמו באיראן יש בישראל מיעוט חילוני וליברלי גדול ביחס); שראש הממשלה שלה התייחס בגלוי ובמשתמע לאיראן כאל "עמלק", שדינו השמדה; ושפעם אחר פעם נקטה בתפיסה של "מדינה משוגעת."

יתר על כן, שביט הוא האחרון שיכול לפצות את פיו בנושא. הוא מעריץ מוצהר של מה שהוא מכנה "מערך הבלימה הסוני" כנגד איראן – כלומר, הוא בלע את התעמולה של בית סעוד ולא נודע ×›×™ באה אל קרבו; הוא דרש שאובמה יביע תמיכה במהפכנים באיראן, מה שהיה מחסל אותם ציבורית ומבטיח את השרדותו של אחמדניג'אד – עמדה דומה להפתיע לזו של מערכת הבטחון; הוא ×”×–×” את השתלטותה של איראן על המזרח התיכון ב-2011, וזאת משום שהיא לא הותקפה על ידי ארה"ב ב-2009; ב-2006, הוא דרש לדחות את ההתכנסות… כדי לאפשר לארה"ב לתקוף את איראן; ביוני 2008 קרא שביט לדחות את הבחירות כדי שארה"ב תוכל לתקוף את איראן בין סוף הכהונה של בוש לתחילת הכהונה של אובמה, וטען אז ש"איראן מעוקרת מגרעין תבטיח את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן," ×›×™ אין ספק שעוד מלחמה אמריקאית, שתתפס בכל המזרח התיכון כמלחמה שחורחרה על ידי ישראל, דווקא תמתן את המזרח התיכון. ב-2009 הוא דרש מפרס לעשות את מה שאסור לו לעשות מבחינה חוקית, לאלץ את נתניהו להקים ממשלת אחדות עם לבני, כדי למנוע פצצה גרעינית איראנית…. ב-2010. כמו הגנרלים שלנו, שביט דוחה פעם אחר פעם את תאריך היעד של הפצצה האיראנית. במאמר שלו מ-2006, ×–×” שבו דרש לדחות את ההתכנסות, הוא קבע בפומפוזיות הרגילה שלו ש"2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה."

2007 נגמרה מזמן, שום דבר לא קרה, אבל שביט ממשיך לחרחר מלחמה, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לשורת הנבואות הכושלות שלו. לא במקרה אני נטפל אליו: הוא דוגמא קלאסית לשיח שמערכת הבטחון מנסה לכפות על אזרחי ישראל, שיח שבו איראן היא דמון מאיים שאוטוטו – כבר 20 שנה – שם יד על נשק גרעיני, שיח שבו אין דקויות ויש רק איומים, שיח שבו הצהרה פומבית של עלי חמינאי שיצור נשק גרעיני הוא "חטא חמור" כלל לא זוכה לדיון ציבורי. חמינאי יכול, כמובן, לשקר – אבל למה לו לגרור את סמכותו הדתית לשקר כזה? מה גם שההצהרה שלו מהדהדת את הפאתווה של מייסד המשטר, חומייני, שאסרה כליל על יצור נשק כזה.

אפשר להתווכח, כמובן, עם מה שאמר חמינאי. אבל העובדה היא שמה שהוא אומר בכלל לא קיים בדיון הישראלי – כי זה יחסל את הדחליל שמערכת הבטחון ופוליטיקאי-הפחד שלנו, בראשם נתניהו, מטפחים בשקידה כבר שנים, בסיועם הנדיב של כתבלבי חצר כמו ארי שביט. הגיע הזמן להתייחס לצ'יזבטים של מערכת הבטחון בנושא (כמו, למשל, האגדה על התמיכה הערבית בהתקפה על איראן) כאל מה שהם: נסיון לחרחר מלחמה ולהשאיר את הישראלים מפוחדים מכדי שהם יפקפקו בה, כדי שחס וחלילה הם לא יעזו להניף גרזן על קודש הקודשים, התקציב הצבאי הישראלי.

שכאמור, כפול מזה של איראן ותופס חלק גדול פי שלוש ויותר מהתוצר הלאומי הגולמי. בכסף הזה אפשר היה לפתור חלק ניכר מבעיותיה החברתיות של ישראל. מערכת הבטחון וארי שביט מעדיפים שלא נחשוב על זה בכלל.

ועוד דבר אחד: היהודי האמריקאי שוויתר על אזרחותו האמריקאית רק כדי לקבל את הג'וב של השגריר בוושינגטון, מייקל אורן, פרסם מאמר Hasbara רצוף שקרים והטעיות בפוריין רפורט. נועם שיזף פירק חלקים נבחרים מהמאמר כאן. נקודה שאליה נועם לא התייחס היא הטענה של אורן שלישראל "אין דת לאומית." וואלה. כנראה שאורן לא חי בישראל מספיק זמן כדי לשמוע את הביטוי "יהודית ודמוקרטית", לא שמע את הטיעונים הדתיים הקבועים שבשל כך צריכה הדמוקרטיה לסגת מפני ההלכה, ולא שמע על כך שבחוק השבות יש סעיפים דתיים מובהקים. כנראה שהוא גם חושב שהקוראים שלו בורים ושהם לא מסוגלים לזהות שקרים.

(יוסי גורביץ)

סיימתי לקרוא לאחרונה את ספרו מעורר המחלוקת של פטר ביינארט, The Crisis of Zionism, הרבה בשביל להבין על מה היה כל הרעש. הספר ספג הרבה מאד ביקורת, אם אפשר לקרוא להכפשות אד הומינם "ביקורת", עוד לפני שהוא יצא. הוא הותקף פחות או יותר על ידי כל הממסד היהודי של ארה"ב.

למה? כי ביינארט מתעקש, כמו במאמר שפרסם לפני שנתיים, להפסיק להתייחס לישראל כאילו היתה ילד טיפולי שנכון שהוא מתפרע, אבל צריך להבין אותו. הוא מעז לדבר על כך שחלק ניכר מהציבור היהודי-ישראלי הוא גזעני ברמות שיהדות ארה"ב הממוסדת לא היתה מוכנה לקבל בארה"ב, שהנכונות שלו לדמוקרטיה נמוכה מאד, ושבקרוב מאד ישראל תצטרך לבחור בין מדינה דמוקרטית או יהודית; שתי אלה לא הולכות בכפיפה אחת, ודאי לא כאשר ישראל מתעקשת להמשיך ולכבוש את הפלסטינים. ביינארט מצביע על כך שפתרון שתי המדינות גוסס.

ביינארט מפוצץ את השקרים שיהודי ארה"ב אהבו לספר לעצמם, במיוחד את השקר הנוצץ מכולם, זה של אהוד "הצענו להם הכל והם בחרו מלחמה" ברק. הוא מתייחס לעובדה שהכיבוש הוא גורם מדרבן גזענות: "עד כמה שקשה ליהודים להודות בכך ששנאה גזעית יכולה להשתרש בקרב עם שסבל כה רבות ממנה, האמת בשטח היא כזו: כיבוש של עם אחר מצריך גזענות, ומוליד אותה. קשה מאד לעבוד יום אחר יום במחסום, לאלץ אנשים אומללים לעמוד בשמש, או לפוצץ את ביתה של משפחה בעודה צופה, או לנתק את המים לכפר בעמק הירדן משום שהפלסטינים מנועים מלגור בחלק הזה של הגדה המערבי, ועדיין לראות את האנשים בהם אתה שולט כבני אדם במלוא מובן המילה." (עמ' 24, התרגום שלי).

הוא גם נכנס בטיעון המקובל של ההנהגה הפוליטית של יהודי ארה"ב, על פיה אסור ליהודי ארה"ב למתוח ביקורת על ממשלת ישראל משום שאינם גרים בישראל: "ההמנעות הזו מוגבלת לצד אחד בלבד. אם יהודי ארה"ב לא חיים בתל אביב או שדרות, הם גם לא חיים ברמאללה או בעזה העיר. ועדיין, קבוצות של יהודים אמריקאים דורשות ללא הרף שהמנהיגים הפלסטיניים ישנו את מדיניותם, למרות שלא יהודי ארה"ב הם אלה שיסבלו את תוצאות השינויים הללו." (עמ' 50).

 

אחד הפרקים המרתקים והמפחידים בספר הוא ×–×” שמדבר על התפיסה של בנימין נתניהו. נתניהו, אומר ביינארט, הוא מוניסט, כלומר מי שמחזיק בתפיסה שציונות (במשמעות ×”×–'בוטינסקאית שלה) היא כל מה שחשוב, ושאסור להניח לשיקולי מוסר להתערב בכך. נתניהו רוצה לשבור את הפלסטינים עד שהם ייהגרו. הוא יודע שהוא לא יכול לבצע טרנספר גלוי, ועל כן הוא מתמקד במאמצי טרנספר שקט: להקשות את החיים על הפלסטינים עד שמעמד הביניים שלהם יישבר ויברח למקומות שבהם אפשר לחיות, מה שישבור את התנועה הלאומית הפלסטינית, ואת שאר הפלסטינים הוא יכנס לבאנטוסטנים. אם זו המטרה של נתניהו, וביינארט מציג את הטיעונים שלו באופן משכנע, הרי שההתעקשות של נתניהו על התנחלויות הופכת למובנת יותר ויותר: הוא כלל לא שוקל נסיגה. הוא ממשיך את מלחמת ההתשה של שרון. הוא מדבר על "שתי מדינות" מן השפה ולחוץ, בעודו עושה הכל כדי למנוע את האפשרות של הקמתן. הוא משוכנע שהוא יכול לשבור את הפלסטינים, והוא משוכנע – ומי יכול להאשים אותו? – שבאמצעות יהודי ארה"ב הוא יוכל לשתק את כוח הפעולה של ממשלים דמוקרטיים.

פרק מרתק אחר הוא ×–×” שבו מתווה ביינארט את עלייתם של ארגוני הימין בלובי הישראלי, בראשם אייפא"ק. הסיבה לעלייתם, הוא מציין אירונית, היא העובדה שהיהודים הליברלים – במיוחד הדור הנוכחי שלהם – פשוט לא ראו יותר טעם בהשתייכות לארגונים יהודיים, והם העבירו את מרכז פעילותם לארגוני זכויות אדם כלליים כמו ×”-ACLU. יש לציין שהספר לא ×—×£ מטעויות: ביינארט סבור שפלסטינים המתגוררים בירושלים יכולים לקבל אזרחות (הם יכולים לקבל תושבות בלבד), והוא חושב ששרון הקים את קדימה כדי לבצע את ההתנתקות. מצד שני, השגיאה האחרונה נעשתה גם על ידי פרשן פוליטי בכיר כמו בן כספית, אז קשה לבוא בתלונות דווקא לביינארט.

ועדיין, כשאתה מסיים לקרוא את הספר, ואתה נתקל בהמלצות שלו (ביינארט קורא ליהודי ארה"ב להחרים את מוצרי ההתנחלויות, ולהפסיק לדבר על הגדה המערבית ולקרוא לה "ישראל הבלתי דמוקרטית", מה שוודאי יעצבן את הפלסטינים), ואתה נאלץ לומר: זה הכל? עכשיו באים?

הספר של ביינארט הוא צפירת אזעקה, אבל כזו שצריכה היתה להשמע לפני 15 שנים, כשנתניהו נכנס לראשונה למשרד ראש הממשלה. אז היא עוד היתה רלוונטית. כשהיא מושמעת עכשיו, כשאפילו גדעון לוי מודה שאין מה לדבר יותר על חלוקת הארץ, לבקש מיהודי ארה"ב לאמץ את הפתרון שהשמאל הישראלי אימץ לפני 20 שנה כמעט – חרם על ההתנחלויות – זה קצת מגוחך. המשחק הזה די נגמר. אם ביינארט רוצה בפתרון שתי המדינות, הוא צריך לדרוש צעדים הרבה יותר חריפים – בתור התחלה, סנקציות על ישראל והפסקת התמיכה הצבאית והכלכלית בה. ספק גדול אם הוא רוצה ללכת לשם וספק גדול עוד יותר אם יש מי שיקשיב בארה"ב לדרישה כזו.

גם הדרישה שלו מהיהדות הליברלית של ארה"ב, שחווה לאחרונה פריחה תרבותית ושמנהיגיה שמרחיקים את עצמם כמעט בגועל מכל מה שקשור לישראל, שתחזור לדיון ולא תפקיר אותו ליהודים האורתודוקסים, בעייתית. אנשים בוחרים את הנושאים שמעניינים אותם. יהודים ליברלים שמה שמעניין אותם הוא צדק חברתי כבר ויתרו, מבחינתם בצדק, על ישראל; הדרישה מהם להפוך את ישראל לעניינם היא דרישה ציונית, ורובם לא כאלה. יתר על כן, ביינארט עצמו מציין שנסיונם של ליברלים כאלה להביע עמדות לא-ציוניות הופך אותם למטרות של הממסד היהודי, ושלרובם אין את הכוח לעמוד בהתקפות האלה. כפי שיעיד המקרה של ביינארט עצמו, קשה להאשים אותם.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, התגאה אתמול שהוא צבר כ-200,000 לייקים בעמוד שלו בפייסבוק. דא עקא, שבחינה של הלייקים הללו מגלה ש-52% מהם מגיעים מארה"ב וכשלושה אחוזים מגיעים מאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הרעיון שניתן למצוא 5,000 אינדונזים שנתניהו יקר בעיניהם מופרך משהו, ועכשיו רק נשאר לברר מה ידע נתניהו, ומתי ידע, על ההונאה הזו. רק כ-30,000 ישראלים לייקקו את העמוד של נתניהו. בסיס התמיכה שלו, כרגיל, הוא בארה"ב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, שאזכר את השיר של גראס ואת התגובות הראשוניות לו, הודיעה שגרירות ישראל בברלין שגראס הוא אנטישמי ושהטקסט שלו הוא המקבילה המודרנית של עלילת הדם, משום שגראס אמר שמדיניותה של ישראל מעמידה את העם האיראני בסכנת השמדה. אתמול פרץ לעובי הקורה גם ראש ממשלתנו היקר, שבמה שנראה כמו נסיון נואש להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהוא היה רוצה להעלים מישראל 30% מתושביה – הערבים והחרדים הם אסוננו; בגרמנית זה נשמע יותר טוב – התגולל על גראס, לא שכח להבליט את עברו בוואפן אס.אס. רמז בגסות שהוא נותר נאצי, וציין בצדקנות ובאריכות שישראל עוד לא ירדה למדרגתה של איראן, מה שאף אחד לא טען. בקיצור, נתניהו חזר אל החומר שבו הוא שוחה כדג מאושר במים: שואה, נאצים, אנטישמיות. גם הסייען של נתניהו בתקשורת האמריקאית, ג'פרי גולדברג, חזר על הדברים.

מה, בעצם, אמר גראס? התקשורת הישראלית לא טרחה לתרגם את שירו של גראס. הנה הוא, בהשמטות הכרחיות (שלי) מטעמי זכויות יוצרים, בתרגומו של אלון אלקין (שום קשר לח"כ אלקין):

מה שחייבים לומר / גינטר גראס

מדוע אני שותק, ומשתיק זמן רב מדי,

את מה שגלוי לכל ומתורגל

במשחקי מלחמה, שבסופם אנו השורדים

מוזכרים כהערת שוליים.

זוהי הזכות לכאורה למתקפה ראשונה,

אשר זה אשר כפוף למרותו של רברבן

ושנכפה עליו להשתתף בשמחות מוכתבות –

העם האיראני – עשוי להימחק בה,

כיוון שבתחום שליטתו,

כך מנחשים, פצצת אטום הולכת ונבנית.

[…]

את ההשתקה הכללית של מצב העניינים הזה,

אשר שתיקתי שלי כפופה לה,

אני רואה כשקר מכביד

וככורח, כיוון שהעונש מוכן ומזומן

ברגע בו יפרו אותה:

פסק-הדין "אנטישמיות" יוטל.

אך כעת, כיוון שמארצי,

אשר פשעיה שלה

שאין אשר ישווה להם

מוזכרים ומאוזכרים פעם אחר פעם –

כחלק מעסקה, מה

שנקרא 'פיצויים' בשפתיים רפות –

צוללת נוספת

אמורה להישלח לישראל, והמיוחד בה

הוא יכולתה לשאת ראשי-טילים משמידי-כל

אל המקום שבו קיומה

של פצצת אטום בודדת טרם הוכח

אך אשר בו הפחד מתיימר להחליף את חובת ההוכחה,

אני אומר את מה שחייבים לומר.

אך מדוע שתקתי עד כה?

כיוון שסברתי שמורשתי,

אשר עליה רובץ כתם שלעולם לא יימחה,

דורשת ממני שאצפה שאת העובדה הזו תאמר כאמת גלויה וברורה

מדינת ישראל, אשר אליה אני קשור

ואליה אני רוצה להמשיך ולהיות קשור.

אך מדוע אני אומר עכשיו,

בזקנתי, ובטיפות הדיו האחרונות:

כוחה הגרעיני של ישראלי מסכן

את השלום העולמי, השברירי בין כה וכה?

כיוון שחייבים לומר

את מה שעוד מחר עשוי להיות מאוחר מדי עבורו:

גם כיוון שאנו – אשר העול אשר רובץ עלינו כגרמנים כבד דיו –

עשויים להפוך לספקים של פשע,

ניתן לחזות שאת אשמתנו

גם תירוצים הרגילים

לא יוכלו למחות.

[…]

אז מה, בעצם, הקפיץ כאן את הרפלקס לזעוק "אנטישמיות" ו"עלילת דם", אמנם קו ההגנה הראשון של משרד החוץ הישראלי? הבה נבחן את טענותיו של גראס.

האם יש לישראל נשק גרעיני? [פתח מנטרה] על פי כל המקורות הזרים הידועים [סגור מנטרה] התשובה היא כן. נשיאה של ישראל, שמעון פרס, תואר פעמים רבות כאבי תכנית הנשק הגרעיני של ישראל, ומאד נהנה לא להכחיש. ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי וענונו) ריצה 18 שנים בכלא ישראלי, חלק ניכר מהן בבידוד, משום שחשף את העובדות בנושא.

האם כלי הנשק האלה נמצאים בפיקוח? כמובן שלא. ישראל נמצאת מעל לחוק. כש-189 מדינות דרשו ממנה לפני שנתיים להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ישראל הודיעה שהן יכולות לחפש את החברים שלהן.

האם ישראל מתכננת התקפה באיראן? כן, והיא מדברת על זה כבר 20 שנה. נתניהו ושריו הגבירו לאחרונה את הרטוריקה שלהם בנושא, ונתניהו אמר שמדובר ש"לא מדובר בימים או שבועות, אבל גם לא של שנים." אהוד ברק דיבר במפורש על מספר הקורבנות הישראלים במתקפת-נגד איראנית, והעריך אותם בכ-500.

האם ישראל שוקלת שימוש בנשק גרעיני נגד איראן? כן, או על כל פנים היא מספקת סיבות טובות לחשוב שכן. נתניהו אמר פעם אחר פעם ש"כל האופציות על השולחן", ופירוש הדבר שגם האופציה הגרעינית על השולחן. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה לפני מספר שנים שישראל שוקלת שימוש בנשק גרעיני טקטי, כפי שעשתה גם רשת פוקס, שפרשן שלה אמר כי מקור ישראלי שהוא הגדיר כאמין וידעני אמר לו זאת (כאן, בסביבות 2:15-2:25). ניתן לטעון באופן אמין שמדובר רק במלחמה פסיכולוגית ישראלית, ושאפילו אהוד ברק לא פסיכי עד כדי כך; אבל אי אפשר להאשים את גראס אם המלחמה הפסיכולוגית הישראלית הצליחה יותר מדי. כשישראל משתדלת במשך שנים לשחק את תפקיד המשוגע האזורי, היא לא יכולה להתלונן כשאכן מתייחסים אליה כמג'נון מזיל ריר.

כלי הנשק הגרעיניים הטקטיים האלה, האם הם ישוגרו מצוללות גרמניות? בהחלט יתכן. צוללות הדולפין הגרעיניות שקיבלה ישראל מגרמניה מתוארות כמסוגלות לשאת נשק גרעיני ובהחלט יתכן שהן חמושות בו. אם אני הייתי שר הבטחון הישראלי, הייתי מחמש אותן. כמובן, אני גם הייתי מודיע על כך ועל יכולת המכה השניה, ומפסיק את משחק העמימות המטופש.

האם נתניהו שוקל להשמיד את העם האיראני? אין להוציא זאת מכלל אפשרות. עוזר של נתניהו טען לפני מספר שנים שנתניהו מתייחס לאיראן כאל "עמלק", נתניהו מסר לאחרונה לאובמה מגילת אסתר תוך יבבה (שקרית ובורה) על כך שהעם הפרסי תמיד שנא את היהודים (והמגילה עצמה מכילה דמות שמתוארת כעמלקית, המושמדת על ילדיה), והוא מתייחס בערבוביה לאיראנים כאל נאצים ועמלקים. דינו של עמלק הוא השמדה עד אחרון ילדיו, ויש לציין שההערות האלה של נתניהו הן הרבה יותר ג'נוסיידליות מכל מה שמיוחס לאחמדניג'אד, שנתניהו מעולם לא התנער מהן, ושנתניהו לא שילם מחיר ציבורי כלשהו עליהן.

כלומר, כל מה שגראס אומר הוא סביר, על כל פנים בגבולות המלחמה הפסיכולוגית כנגד איראן שמנהלת ישראל. האמת לעולם איננה אנטישמית. לא היתה כאן כל עלילת דם, לא היתה פה כל אנטישמיות, לא היתה פה כל טענה שיהודים משתמשים בדמם של ילדים לצרכים ריטואליים. יתר על כן, ביקורת על מדיניותה של ישראל, אין לה דבר עם יהודים או יהדות. הטענה, שמושמעת תדירות על ידי פקידים ישראלים, שהתנגדות לישראל היא אנטישמיות, נובעת מהתפיסה האוטו-אנטישמית שממשלת ישראל מייצגת נאמנה את כל היהודים בעולם. לא מניה ולא מקצתיה, והתפיסה הזו – שאומרת בעצם שיהודים שמעולם לא חיו בישראל ושאינם אזרחיה חייבים לה נאמנות – היא בעצמה זרז לאנטישמיות.

אם היו במשרד החוץ הישראלי שרידים של בושה, הוא לא היה משתמש בביטויים שבהם השתמש כנגד גראס. אף אחד לא הופתע, עם זאת, שהוא השתמש בהם בכל זאת. התוצאה החיובית היחידה מכל הפרשה היא שבפעם הבאה שישראל תצרח "אנטישמיות, אנטישמיות", אנשים ילמדו להתעלם ממנה.

ועוד דבר אחד: הערב, בסעודת ×”×—×’, נסו לזכור שמיליוני בני אדם נתונים באותה שעה בסגר, ושחגי ישראל הפכו מזה כמעט שני עשורים לעילה לשלילת חירות התנועה של אחרים – אמנם, לא בני העם הנבחר. ×—×’ חירות שמח.

(יוסי גורביץ)

גם מי שהתרגל לחוצפת שקריו של בנימין נתניהו נאלץ לשפשף הערב את העיניים: נתניהו התייצב בכנסת מול האופוזיציה והאשים אותה בתכנית ההתנתקות. "אתם הכנסתם את איראן לעזה, ואנחנו נוציא אותה משם… עזבתי את הממשלה ×›×™ לא הייתי מוכן להיות חלק מההתנתקות… אמרתי שיעופו טילים מעזה לבאר שבע." שאר ההתבטאויות של נתניהו מתייחסות לאובססיית איראן שלו וראויות לדיון אחר (אם ×›×™ שווה להתבונן בהתבטאויותיו של הדובר לשעבר שלו, אופיר אקוניס, ולתהות על הדמיון שבינן לבין אלה נתניהו.) נתמקד לכמה דקות בשקרים הבוטים של נתניהו על ההתנתקות.

עובדות: בנימין נתניהו שימש כשר האוצר של ממשלת שרון השניה. במאבק נגד ההתנתקות, לא נשמע קולו בציבור. הוא אמנם ניסה, ב-26 באוקטובר 2004, להפיל את חוק ההתנתקות, אך – במה שסילבן שלום, בשנינה נדירה, כינה "הפוטש בננה" – התקפל בפני שרון, נכנס לאולם הכנסת והצביע בעד החוק. הוא יצביע בכנסת עוד שלוש פעמים בעד תכנית ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שהעביר את תקציב ההתנתקות.

פעלה אז בליכוד קבוצה שכונתה על ידי חנפי שרון בתקשורת "מורדי הליכוד", שהיתה למעשה נאמנה לעקרונות הליכוד; מי שסטה מהם היה שרון. נתניהו יכול היה להתחבר אליהם ולארגן כוח שיפיל את שרון. הוא לא עשה את זה. הוא לא הצטרף אליהם גם כששרון זרק לפח את משאל מתפקדי הליכוד. לא, הוא שמר על הכסא. אפילו בוגי יעלון עשה יותר נגד ההתנתקות מנתניהו, ושילם מחיר כבד יותר, אם כי הוא יילל על זה שנים אחר כך.

רק שבוע לפני ההתנתקות, כשהבין שאם הוא נשאר בממשלה הוא מקבל גט כריתות מהימין הדתי, שהוא בסיס הכוח האמיתי שלו – באירוע של חב"ד, שהכתירה אותו ב-1996, הוא התקבל בצעקות וכמעט אלימות – שבר נתניהו ימינה. הוא התפטר ברעש, ומכאן ואילך תקף את שרון. זה היה חסר כל משמעות פוליטית: המרד של כפר מימון (זוכרים אותו?) כבר נשבר, חלוץ כרמטכ"ל וראש אכ"א שלו אלעזר שטרן דיכאו ניצני מרד בתוך הצבא, ולכולם כבר היה ברור שההתנתקות תתרחש. הרבנים הממסדיים כבר עבדו על הדיל השקט שלהם עם הצבא, שיאפשר לכולם לבכות אבל יאפשר גם פינוי באלימות מינימלית. בנימין נתניהו אחראי להתנתקות הרבה יותר משלמה אבינר, למשל, אבל לימין הדתי חשוב לטהר את נתניהו מהבגידה הגדולה ביותר בארץ ישראל השלמה, אז מטשטשים את ההסטוריה.

ההתנתקות אירעה לפני פחות משבע שנים, וכבר נפוץ נראטיב לפיו מי שהיה אחראי להתנתקות לא היה הליכוד, אלא קדימה. זו שטות מוחלטת: ההתנתקות החלה בפועל ב-15 באוגוסט 2005, שרון דיבר עליה לראשונה בפומבי בסוף 2003, ושרון פרש מהליכוד והקים את קדימה בסוף חודש נובמבר 2005, כלומר כשלושה חודשים מאוחר יותר. אבל אפילו מי שמכהנים בעוונותינו כפרשנים בכירים נופלים בנראטיב הזה: בן כספית כתב לאחרונה, ואף עורך לא תיקן אותו, ש"אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה."

האמנזיה הציבורית הזו, או שמא שטיון, שמאפשרים לציבור לקבל זכרון שתול של מאורעות שלא היו – מאורעות שהתרחשו בעבר הקרוב מאד – היא זו שמאפשרת לנתניהו להטיל את האחריות להתנתקות על האופוזיציה. הוא יודע שאף אחד לא יזכור, ואם יהיה מי שיזכור, הוא יהסס ולא יזכיר. אחרי הכל, נתניהו תקיף כל כך כשהוא מפנטז. אם ימכור לציבור היסטוריה אלטרנטיבית בנחישות, הוא יודע, יש סיכוי שהגרסה שלה תתקבל. כך יכול היה לזכור את העצות הטובות שנתן לו השר רחבעם זאבי – שמעולם לא היה שר שלו. כך הוא יכול להיחשב גם היום, אחרי שכולם חוץ מנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב כבר הבינו שהוא האיש שחיסל את מעמד הביניים, ל"קוסם" כלכלי – והכוונה היא לא לכך שהוא מבתר את גופת הכלכלה הישראלית ומעביר אותה לטייקונים. לאחר השבץ השני של שרון, שבועות ספורים אחרי שהתייחס אליו כאל "דיקטטור מחייך", מיהר נתניהו לנכס לעצמו את מורשתו והכריז שהוא היורש הראוי. זה עבד – למרות שמורשת שרון היא ההתנתקות.

בארה"ב כבר מתחילים להתפכח, באיטיות, מאשליית הדיווח העאלק אובייקטיבי, שבו נותנים את זכות הדיבור לנציגי האמת ונציגי השקר. תפקידם של עיתונאים הוא לא למסור תקציר מדויק של שקרי הממשלה; תפקידם הוא לחשוף אותם. התקשורת היתה צריכה לומר על השקר של נתניהו שהוא שקר, ולעורר מהומה. ראו מה קרה לאוסם כשהיא שיחדה – סליחה, "תרמה" – את הוועדה האולימפית. הרעש הזה, הזעם הזה, הסופות האלה, צריך להיות מופנה פחות אל שקרי הפרסומאים הרגילים והרבה יותר אל שקרי הפוליטיקאים שלנו. רק כך, אם נחזיר את העובדות ואת הזכרון אל מה שהופך להיות ממלכת הגרסאות, נוכל לגרש מכאן סוף סוף את הברלוסקוני שלנו.

ועוד דבר אחד: עיתון מצרי מדווח שבספר הזכרונות של הרודן המצרי המודח מובארק טוען האחרון שבמשך שנים הוא שילם לבנימין "פואד" בן אליעזר 25,000 דולרים מדי חודש. בן אליעזר מכחיש בתוקף. לא ברור איך אפשר לחקור את הנושא, בהתחשב במקור, אבל צריך: אסור שעננת החשד ששר הבטחון של ישראל היא לא רק מלחך פנכתו של מובארק אלא גם שכיר שלו תרחף מעל החיים הפוליטיים שלנו. אשתו של קיסר צריכה להיות נקיה מחשד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

ישראל מדברת על תקיפת איראן, או על הצורך להתכונן לתקיפת איראן, כבר כמעט 20 שנים. שמעון פרס התייחס לאיום הגרעיני האיראני כבר ב-1993. במשך השנים, היה האיום האיראני הדבר המכניס ביותר למערכת הבטחון הישראלית. היא שתתה אגמים של כסף שאפשר היה להשתמש בו לצרכים חיוביים יותר לקראת יום הדין הזה.

עכשיו, כך נראה, הוא עומד להגיע אלינו. הפעם זה נראה אמיתי, או על כל פנים אמיתי יותר מבדרך כלל. שליחים אצים ובאים מוושינגטון, בנסיון לשכנע את בעלת הברית לכאורה לא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית במקרה הטוב ועולמית במקרה הרע. יש רק בעיה אחת: לראש ממשלת ישראל אין שום עניין באינטרסים של ארצות הברית, ומותר לחשוד שגם האינטרסים של ישראל לא בהכרח עומדים בראש מעייניו.

בנימין נתניהו נבחר על גבי הסיסמה "השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן." הוא לא יכול ללכת לעוד מערכת בחירות מבלי שהתקפת איראן נמצאת מאחוריו, ודאי לא אחרי כל ההיסטריה של השנתיים האחרונות. אחרי שטען מעל לכל במה שהסנקציות כנגד איראן לא עובדות, ודרש עוד ועוד מהן, הוא לא יכול להגיע לקלפי כשכל מה שיש לומר בנושא הוא שעכשיו יש גם סנקציות על הבנק של איראן. נתניהו מגלה עכשיו מה שגילו דמגוגים לאורך ההיסטוריה: קל הרבה יותר לעלות על גב הנמר מאשר לרדת ממנו. אז הוא צריך תוצאות, כלומר הפצצה.

היא לא חייבת להיות מוצלחת. לא סביר שהיא תהיה מוצלחת. יש הסכמה כללית שישראל לא יכולה לעשות יותר מאשר לדחות את השלמת הפרויקט הגרעיני בשנתיים – ויש סיבה לחשוב שאם האיראנים היו רוצים באמת פצצה, כבר היתה להם אחת. ראש אמ"ן אמר לאחרונה שאיראן, כלומר חמינאי, עוד לא החליטה על יצור פצצה. ראש המודיעין האמריקאי אומר דברים דומים. ממשל אובמה, שמנסה להרגיע את המזרח התיכון, צריך עוד מלחמה כמו חור בראש. הוא סיים את מלחמת עיראק בהצלחה, מבחינתו – הוא הוציא רוב מוחלט של החיילים משם בלי שהמדינה תקרוס – והוא ייצא בשנה הבאה מאפגניסטן במינימום נזק, אחרי שערף את אל קאעדה בקמפיין אווירי מוצלח. אין לו עניין במלחמה רביעית – חמישית, אם סופרים את לוב – במדינה מוסלמית.

במידה מסוימת, המצב בארה"ב הפוך משהיה ערב המלחמה בעיראק: העיתונות הניאו-קונסרבטיבית, בהנהגת הוושינגטון פוסט, מעוניינת במלחמה באיראן הרבה יותר משהממשל מעוניין בה. נתניהו עומד כעת להטיל את כל כובד משקלו אל כף המאזניים.

נתניהו צפוי לנסוע לארה"ב בסוף השבוע, כדי לנאום בוועידה של איפא"ק, המשת"פ של הימין הישראלי בוושינגטון (מי שעדיין שוגה באשליות שמדובר בלובי פרו ישראלי, מתבקש לזכור איך הוא התנהג בתקופת ממשלת רבין השניה). הלובי הישראלי ישמש הפעם כמכשיר סחיטה רב עוצמה. איפא"ק כבר קיבל החלטה בעבר, שזכתה לתמיכה מהקונגרס הכנוע, על פיה ארה"ב תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בלב הכינוס השנתי של איפא"ק יעמוד השנה שינוי מרכזי של ההצהרה ההיא: מעתה, נדרשת ארה"ב על ידי המדינה שחבה לה את קיומה לא רק למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא גם יכולת לנשק גרעיני. זו ההחלטה שעומדת איפא"ק לקבל בתוך שבוע. עשרה סנאטורים שמרנים כבר מקדמים אותה בסנאט.

הבה נדמיין את זה: נתנהו עומד בלב הוועידה, מכביר על הצירים תודות על מחויבותם לבטחון ישראל, שעולה על זו של הנשיא – מה שוודאי היה שווה לו את המריבה המתוקשרת עם פרס על הנסיעה הזו. עם צעקות ההיסטריה של הלובי החזק בארה"ב מאחוריו, הוא יגיע ללשכתו של אובמה, ויציג לו את דרישותיו. הן פשוטות: לקבל את התכתיב של איפ"ק, שמותר לחשוד שהגיע במקור מלשכת ראש הממשלה. המשמעות של הדרישה של איפא"ק היא התחלת הפצצות עכשיו. היה ואובמה ייכנע לדרישות האזרחים האמריקאים שמעמידים את ישראל מעל ארצם, מה טוב: מישהו אחר יוציא עבור נתניהו את הערמונים מן האש. באם אובמה יסרב לכרוע ברך ולהשתחוות לקול הרעם מירושלים, נתניהו יוכל לחזור לארץ ולומר לנו שהוא עשה הכל, ושאין ברירה אלא לצאת להתקפה לבדנו. הוא ידבר על השואה ואושוויץ ויזכיר את ההתקפה על הכור העיראקי. אולי יזכיר גם את אילן רמון.

את הנאום ×”×–×” הוא יישא אלינו מהבונקר הממשלתי, שם ישהה בבטחה בזמן שעה שטילים איראנים יתחילו להחריב את ערי ישראל ולהרוג את אזרחי ישראל הבלתי ממוגנים. אחרי הכל, הוא לא יחשוף את מועד התקיפה מראש. הנאום, וההבנה שישראל נכנסת לאחת הגרועות במלחמותיה, יגיעו אחרי שכבר לא אפשר ×™×”×™×” למנוע את המלחמה, שכן זו כבר עברה ממלחמה קרה למלחמה חמה. אם ארה"ב תסרב לסייע לישראל, נתניהו יאשים את ממשל אובמה בבגידה – מה לא עושים כדי לסייע למועמד הרפובליקני – תוך שהוא מקווה בשקט שמחירי הדלק שוודאי יאמירו יקשו על אובמה להבחר מחדש. עם הנשיא רומני הוא כבר יידע איך לגנוב סוסים.

מה שיפה בכל ×–×” הוא שזו מלחמה שלא יכולה, בהגדרה, להכשל – לא מבחינת נתניהו, על כל פנים. גם אם חצי ישראל תעלה באש, גם אם מספר ההרוגים בקרב האזרחים ×™×’×™×¢ לעשרות אלפים, נתניהו וברק (אסור לשכוח את ברק; המלחמה הזו היא הדבר היחיד שיכול להציל את הקריירה שלו, שחשובה לו עשרות מונים מאזרחי ישראל כולם) תמיד יוכלו לטעון שזה ×”×™×” מחיר זול ביחס בהשוואה למה שהיה קורה אילו הותקפה ישראל בנשק גרעיני איראני. ×–×”, כמובן, טיעון בלתי ניתן להפרכה. אף אחד לא יזכור שהתקפה צבאית ישירה על איראן היא בדיוק מה שעשוי לדרבן את איראן להשיג נשק גרעיני, וילכד את האוכלוסיה סביב מנהיגיה השנואים עליה.

ומי יזכור, כשכל האזור יבער, שלאיראנים כלל לא היה נשק כזה, שכלל לא ברור שהם רצו בו, ושגם אם החזיקו בו הסיכוי שהיו משתמשים בו כנגד ישראל היה זעיר – קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שסטאלין, למשל, יפעיל אותו כנגד ארה"ב. ובכל זאת, ארה"ב לא יצאה למלחמה כנגד ברית המועצות; היא ידעה שהמחיר יהיה גבוה מדי. מותר לחשוד שלנתניהו, שהוא או עוזריו כבר הגדירו בעבר את איראן כעמלק, אין מעצורים כאלה. כל שנותר לנו הוא להתפלל שמצפונם של הקצינים הבכירים, שרואים את ההתנהלות המופקרת של ברק ונתניהו, יגבר על שבועת הציות שלהם. מנסיון מר וארוך שנים עם ממסדים צבאיים, מצפון של קולונל או גנרל הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

ככה נראית רפובליקת בננות. לפני שיצא בוש למלחמה בעיראק, התנהל דיון בקונגרס – לא מספיק עמוק, אכן, והוא לא חדר את שכבות ההונאה של הממשל. אבל הסנאטורים שלא עשו את עבודתם אז חטפו על כך מבוחריהם. בוש האב הצליח לצאת למלחמה לשחרור כוויית רק במאמץ, אחרי דיונים קשים בקונגרס. בישראל, בשם השיקולים המבצעיים, הממשלה יכולה לצאת למלחמה שעשויה להתפתח למלחמת עולם בלי שום דיון ציבורי. למעשה, היא עושה כמיטב יכולתה כדי לדכא דיון כזה – זו משמעות הקריאות "חדל קשקשת" שנתניהו וברק משמיעים מעת לעת. שני הדברים החשובים ביותר שפרלמנט אמור להכריע בהם הם מלחמה ותקציב; מעולם לא התנהל כאן דיון רציני ביציאה למלחמה, ועם התקציב הדו שנתי (מישהו ספר, אגב, כמה פעמים חרג צה"ל בשנתיים האחרונות מהתקציב שלו וביקש עוד?), הופכת הכנסת לחותמת גומי גם בתחום התקציב.

יכול להיות, כמובן, שהכל תרגיל הונאה. שכל זה מיועד רק להפעיל לחץ על אובמה. שלנתניהו אין את האומץ להורות על מהלך גדול כזה. יכול להיות שזה עוד גל הפחדה שבא ויחלוף.

ויכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר האמיתי.

ועוד דבר אחד: אורי בלאו חשף התנהלות בעייתית של המכון לאסטרטגיה ציונית, המשרצה של חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. מעבר לצביעות של הדרישה לחשיפת מקורות ההכנסה של עמותות השמאל תוך הליך קבלת כספים עמום במיוחד – לזה כבר התרגלנו – הכתבה שופכת מבט מעניין על גילוי העריות האינטלקטואלי של הימין ה"ניאו ציוני", ואל הדרך שבה כמעט כל אנשיו מקושרים בדרך זו או אחרת אל לשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו מקלט מדיני.

(יוסי גורביץ)