סיימתי לקרוא לאחרונה את ספרו מעורר המחלוקת של פטר ביינארט, The Crisis of Zionism, הרבה בשביל להבין על מה היה כל הרעש. הספר ספג הרבה מאד ביקורת, אם אפשר לקרוא להכפשות אד הומינם "ביקורת", עוד לפני שהוא יצא. הוא הותקף פחות או יותר על ידי כל הממסד היהודי של ארה"ב.

למה? כי ביינארט מתעקש, כמו במאמר שפרסם לפני שנתיים, להפסיק להתייחס לישראל כאילו היתה ילד טיפולי שנכון שהוא מתפרע, אבל צריך להבין אותו. הוא מעז לדבר על כך שחלק ניכר מהציבור היהודי-ישראלי הוא גזעני ברמות שיהדות ארה"ב הממוסדת לא היתה מוכנה לקבל בארה"ב, שהנכונות שלו לדמוקרטיה נמוכה מאד, ושבקרוב מאד ישראל תצטרך לבחור בין מדינה דמוקרטית או יהודית; שתי אלה לא הולכות בכפיפה אחת, ודאי לא כאשר ישראל מתעקשת להמשיך ולכבוש את הפלסטינים. ביינארט מצביע על כך שפתרון שתי המדינות גוסס.

ביינארט מפוצץ את השקרים שיהודי ארה"ב אהבו לספר לעצמם, במיוחד את השקר הנוצץ מכולם, זה של אהוד "הצענו להם הכל והם בחרו מלחמה" ברק. הוא מתייחס לעובדה שהכיבוש הוא גורם מדרבן גזענות: "עד כמה שקשה ליהודים להודות בכך ששנאה גזעית יכולה להשתרש בקרב עם שסבל כה רבות ממנה, האמת בשטח היא כזו: כיבוש של עם אחר מצריך גזענות, ומוליד אותה. קשה מאד לעבוד יום אחר יום במחסום, לאלץ אנשים אומללים לעמוד בשמש, או לפוצץ את ביתה של משפחה בעודה צופה, או לנתק את המים לכפר בעמק הירדן משום שהפלסטינים מנועים מלגור בחלק הזה של הגדה המערבי, ועדיין לראות את האנשים בהם אתה שולט כבני אדם במלוא מובן המילה." (עמ' 24, התרגום שלי).

הוא גם נכנס בטיעון המקובל של ההנהגה הפוליטית של יהודי ארה"ב, על פיה אסור ליהודי ארה"ב למתוח ביקורת על ממשלת ישראל משום שאינם גרים בישראל: "ההמנעות הזו מוגבלת לצד אחד בלבד. אם יהודי ארה"ב לא חיים בתל אביב או שדרות, הם גם לא חיים ברמאללה או בעזה העיר. ועדיין, קבוצות של יהודים אמריקאים דורשות ללא הרף שהמנהיגים הפלסטיניים ישנו את מדיניותם, למרות שלא יהודי ארה"ב הם אלה שיסבלו את תוצאות השינויים הללו." (עמ' 50).

אחד הפרקים המרתקים והמפחידים בספר הוא זה שמדבר על התפיסה של בנימין נתניהו. נתניהו, אומר ביינארט, הוא מוניסט, כלומר מי שמחזיק בתפיסה שציונות (במשמעות הז'בוטינסקאית שלה) היא כל מה שחשוב, ושאסור להניח לשיקולי מוסר להתערב בכך. נתניהו רוצה לשבור את הפלסטינים עד שהם ייהגרו. הוא יודע שהוא לא יכול לבצע טרנספר גלוי, ועל כן הוא מתמקד במאמצי טרנספר שקט: להקשות את החיים על הפלסטינים עד שמעמד הביניים שלהם יישבר ויברח למקומות שבהם אפשר לחיות, מה שישבור את התנועה הלאומית הפלסטינית, ואת שאר הפלסטינים הוא יכנס לבאנטוסטנים. אם זו המטרה של נתניהו, וביינארט מציג את הטיעונים שלו באופן משכנע, הרי שההתעקשות של נתניהו על התנחלויות הופכת למובנת יותר ויותר: הוא כלל לא שוקל נסיגה. הוא ממשיך את מלחמת ההתשה של שרון. הוא מדבר על "שתי מדינות" מן השפה ולחוץ, בעודו עושה הכל כדי למנוע את האפשרות של הקמתן. הוא משוכנע שהוא יכול לשבור את הפלסטינים, והוא משוכנע – ומי יכול להאשים אותו? – שבאמצעות יהודי ארה"ב הוא יוכל לשתק את כוח הפעולה של ממשלים דמוקרטיים.

פרק מרתק אחר הוא זה שבו מתווה ביינארט את עלייתם של ארגוני הימין בלובי הישראלי, בראשם אייפא"ק. הסיבה לעלייתם, הוא מציין אירונית, היא העובדה שהיהודים הליברלים – במיוחד הדור הנוכחי שלהם – פשוט לא ראו יותר טעם בהשתייכות לארגונים יהודיים, והם העבירו את מרכז פעילותם לארגוני זכויות אדם כלליים כמו ה-ACLU. יש לציין שהספר לא חף מטעויות: ביינארט סבור שפלסטינים המתגוררים בירושלים יכולים לקבל אזרחות (הם יכולים לקבל תושבות בלבד), והוא חושב ששרון הקים את קדימה כדי לבצע את ההתנתקות. מצד שני, השגיאה האחרונה נעשתה גם על ידי פרשן פוליטי בכיר כמו בן כספית, אז קשה לבוא בתלונות דווקא לביינארט.

ועדיין, כשאתה מסיים לקרוא את הספר, ואתה נתקל בהמלצות שלו (ביינארט קורא ליהודי ארה"ב להחרים את מוצרי ההתנחלויות, ולהפסיק לדבר על הגדה המערבית ולקרוא לה "ישראל הבלתי דמוקרטית", מה שוודאי יעצבן את הפלסטינים), ואתה נאלץ לומר: זה הכל? עכשיו באים?

הספר של ביינארט הוא צפירת אזעקה, אבל כזו שצריכה היתה להשמע לפני 15 שנים, כשנתניהו נכנס לראשונה למשרד ראש הממשלה. אז היא עוד היתה רלוונטית. כשהיא מושמעת עכשיו, כשאפילו גדעון לוי מודה שאין מה לדבר יותר על חלוקת הארץ, לבקש מיהודי ארה"ב לאמץ את הפתרון שהשמאל הישראלי אימץ לפני 20 שנה כמעט – חרם על ההתנחלויות – זה קצת מגוחך. המשחק הזה די נגמר. אם ביינארט רוצה בפתרון שתי המדינות, הוא צריך לדרוש צעדים הרבה יותר חריפים – בתור התחלה, סנקציות על ישראל והפסקת התמיכה הצבאית והכלכלית בה. ספק גדול אם הוא רוצה ללכת לשם וספק גדול עוד יותר אם יש מי שיקשיב בארה"ב לדרישה כזו.

גם הדרישה שלו מהיהדות הליברלית של ארה"ב, שחווה לאחרונה פריחה תרבותית ושמנהיגיה שמרחיקים את עצמם כמעט בגועל מכל מה שקשור לישראל, שתחזור לדיון ולא תפקיר אותו ליהודים האורתודוקסים, בעייתית. אנשים בוחרים את הנושאים שמעניינים אותם. יהודים ליברלים שמה שמעניין אותם הוא צדק חברתי כבר ויתרו, מבחינתם בצדק, על ישראל; הדרישה מהם להפוך את ישראל לעניינם היא דרישה ציונית, ורובם לא כאלה. יתר על כן, ביינארט עצמו מציין שנסיונם של ליברלים כאלה להביע עמדות לא-ציוניות הופך אותם למטרות של הממסד היהודי, ושלרובם אין את הכוח לעמוד בהתקפות האלה. כפי שיעיד המקרה של ביינארט עצמו, קשה להאשים אותם.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, התגאה אתמול שהוא צבר כ-200,000 לייקים בעמוד שלו בפייסבוק. דא עקא, שבחינה של הלייקים הללו מגלה ש-52% מהם מגיעים מארה"ב וכשלושה אחוזים מגיעים מאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הרעיון שניתן למצוא 5,000 אינדונזים שנתניהו יקר בעיניהם מופרך משהו, ועכשיו רק נשאר לברר מה ידע נתניהו, ומתי ידע, על ההונאה הזו. רק כ-30,000 ישראלים לייקקו את העמוד של נתניהו. בסיס התמיכה שלו, כרגיל, הוא בארה"ב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)