החברים של ג'ורג'

עובדים ערבים בצפת יאולצו בקרוב לחתום על הצהרת נאמנות ל"עם היהודי" והתחייבות לשמור את "שבע מצוות בני נוח". חסידי הדמון יהוה בצפת, המאוגדים במשהו שמכונה "השדולה לערכי היהדות", מנסים לשכנע בעלי עסקים בעיר – שרב העיר שלה, שמואל אליהו, פסק בעבר שאין להשכיר דירות בעיר ללא יהודים – להחתים את עובדיהם על הדבר הזה, שבו נאמר בין השאר שאם החותם עובר על אחת ה"מצוות", יש בכך עילה לפיטוריו ללא פיצויים.

הצעד הזה, מסבירים ב"שדולה", ננקט משום שפסק הלכה קודם, שאסר להעסיק בכלל לא יהודים, לא מתממש, והיהודים החוטאים ממשיכים להעסיק ערלים וישמעאלים. ב"שדולה" מגדירים את הצעד שלהם כ"התיישרות עם המציאות".

אחד ממנהיגי ×”"שדולה", מסניף יהוה כלשהו בשם עידן אשר, אפילו מסביר שיש ללא יהודים שיחתמו על המסמך שלו יתרון: הם ייחשבו לחסידי אומות העולם. בישראל, אבוי, התואר הרמב"מי ×”×–×” שמור לאנשים שסיכנו את חייהם והצילו יהודים במהלך השואה, ופרט לכך אין לו כל משמעות. אשר לא רואה שום בעיה בהצעה שלו: "אנחנו חושבים שאולי ההצעה הבריאה הזאת תפחית לנו את הבעיות ואת השנאה הגדולה שיש כלפינו… יש תרי"×’ מצוות שהן 613! מה אנחנו מבקשים מהם? שיקיימו בסך הכל שבע מצוות בסיסיות".

נו. את כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית אפשר לדחוף לתוך הנחת היסוד הזו, שכפיית כמה מצוות – רק חלק קטן! – על אנשים שממילא מצווים רק למיעוטן בשל נחיתותם המולדת דווקא "תפחית את השנאה". לשם הידיעה, שבע "מצוות בני נוח" דורשות מהאנוס את הדברים הבאים:

· לא לעבוד עבודה זרה

· להמנע מניאוץ הדמון יהוה

· לא לרצוח

· לא לגזול

· לא לגלות את העריות

· לא לאכול "אבר מן החי", סיפור הלכתי שלם שקשור לכשרות

· להקים מערכת צדק

יצוין שבניגוד לדבריו של אשר, שאו ששיקר או שאיננו מכיר את המסורת אליה הוא מתיימר להשתייך, הרמב"ם אומר משהו קצת שונה: "כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן–הרי ×–×” מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא:  והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן.  אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת–אין ×–×” גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם". ההדגשה שלי. מה ×”×™×” חושב הרמב"ם על נוצרים או מוסלמים שנאלצים להתחייב את המצוות הללו כדי שיוכלו לקבל עבודה – קשה לדעת, אבל סביר להניח שלא ×”×™×” רואה בכך הכרה מצד האנוס שהוא מודע לכך שהמצוות הושמעו על ידי יהוה מפי משה נביאו. יתר על כן, סביר להניח שעצם הדרישה סוגרת אפשרויות העסקה בפני נוצרים, שאליבא דרבני ישראל הם עובדי אלילים.

נו, תאמרו. יש בצפת כמה פסיכים ויש להם גישה למדפסת. מה אתה רוצה מהחיים שלנו? קודם כל, סביר שזה לא ייעצר בצפת. כשזה יתפוס שם, זה יזלוג הלאה. אבל זה לא יתפוס שם, תאמרו. אף בעל עסק לא יחתים את העובדים שלו. בכלל לא בטוח. סביר להניח שהכנופיה של אשר ביררה ראשית בצנעה אם יש כמה מעסיקים כאלה, ואחרי שקיבלה את אישורם הנלהב, החלה בהפצת היוזמה. ואחרי שכמה מעסיקים כבר יפעילו את הנוהל, יתחיל לחץ – בהתחלה שקט, אחר כך רועם, אחר כך אלים – על שאר בעלי העסקים, לאמץ גם הם את הצהרת האמונה הזו.

ככה זה עובד, אחרי הכל. שר התחבורה, ישראל כץ, הודיע לפני כחודש לבג"צ שלמשרד התחבורה אין כל התנגדות ל"קווי מהדרין", קרי קווים שבהם נאלצות הנשים לשבת בנפרד בחלקו האחורי של האוטובוס. כץ הודיע, כנראה תוך הבלעת חיוך, שהמשרד תומך בהפרדה מרצון, אך לא יסכים להפרדה כפויה ורשמית – בין השאר, סביר להניח, משום שאת השטיק הזה מחלקת ה-Hasbara העמוסה גם כך לא תצליח להצדיק.

על המשמעות של הצעד של כץ מבחינת מעמד האשה בישראל – לגיטימציה למחצה למעמדה הנחות על פי ההלכה – אין זה המקום לדבר. אבל כץ יודע היטב שכל ההפרדה הזו מתבצעת באמצעות אלימות או איומים באלימות. לאשה העולה על אוטובוס עמוס בגברברים מסוממי יהוה שבטלנותם אמנותם, שמתעסקים כל היום בתפלות ויודעים זאת, אין אפשרות לבחור מרצונה לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס, או לשבת לצד בן זוגה. ומאחר ושר התחבורה עמד לצידם של בריוני האוטובוסים, הוא עודד גם את הבריונים העתידיים של צפת.

מטרתם של אשר וחבריו, נזכיר, היא למנוע עבודה מלא יהודים. הצהרת הנאמנות הזו היא רק דרך ערמומית להשיג את המטרה. ובקרוב תוקם משמרת צניעות חדשה – מעבר לזו החרדית ומעבר לבתי הדין החשאיים שכמסתבר הקים הציבור הדתי לאומי לעצמו – והיא תבדוק את נאמנותם להלכה של לא-יהודים. בקצרה, בשקט יחסי מוקמת בצפת האינקוויזיציה. בינתיים הסמכויות שלה מוגבלות לשלילת תעסוקה, אבל בהנתן שעל פי הרמב"ם אין כל מקום ללא יהודים ב"ארץ ישראל", בהחלט יתכן שתוך זמן לא רב, שנתיים שלוש נאמר, יינתנו לה סמכויות אחרות.

המפלצת ההלכתית עוברת לעינינו מעולם הספרים לעולם המציאות. היא בוחנת בזהירות, בהיסוס, את צעדיה – ומגלה שאיש איננו מצר אותם. במקום שבו אמור היה להיות קיר ברזל, משהו שידחוף אותה חזרה אל החשכה שבה נולדה בתוספת מהלומה הגונה על האף, לא עומד דבר.

(יוסי גורביץ)

קצת כואב לעקוב אחרי שקיעתו הקבועה של מעריב, שהיה פעם – לפני שנולדתי, אומרים – עיתון ראוי. אם היה ספק בכך שהעיתון גווע, הידיעה הזו מאתמול – קראו אותה בקפידה, זה לא יקח יותר מדקה – הסירה את הספקות.

מה היה לנו פה? ידיעה שגורעת מסך הידע האנושי, שמעליבה את האדם החושב, ושהצליחה להגיע למצב צבירה חריג: ידיעה שהטוקבקים שלה, ברובם, הגיוניים יותר ממנה עצמה.

לא נכנס עכשיו לכל ערמת הפרכות שנמצאת שם. לידיעה הזו יש רק הגיון אחד: נסיון להגדיר את האויבת החדשה של עם ישראל, בר רפאלי, כמי שמשתפת פעולה עם מגזין נאצי. עבדכם הנאמן היה מעדיף לא לשמוע על בר רפאלי, או על דוגמניות אחרות, אבל התקשורת הישראלית, שופר קבוע של הממסד. מאלצת אותו. היתה ההתנפלות עליה של האלוף הכושל ממלחמת לבנון, אבי מזרחי – ההוא שקרא לחיילים לבזוז במקרה שהוא ופקודיו לא מצליחים לארגן להם אספקה – והיו ההדלפות המרושעות כנגדה מרשות המיסים. בקצרה, הרשויות התירו את דמה, ומעליב – כפי שכינו אותו בשעתו כמה מעובדיו – ניסה להדחק לחגיגה.

ככה זה עובד בישראל 2010: יש כתב ויש עורך שחשבו ברצינות שיצליחו לקושש הצלחה קטנה בכך שיקשרו את רפאלי לנאציזם בגלל בלונדינית "בעלת מראה ארי" שהצטלמה על רקע מטוס קרב ישן שטייסו הפיל כמה מטוסי קרב נאצים – תמונה שלא נכנסה למגזין שבר הצטלמה אליו.

יצוין שאלו שמתנגדים לכך שרפאלי מצליחה למרות שלא שירתה בצה"ל ולמרות שהיא מעדיפה לשלם מיסים במקום פולשני פחות, בדרך כלל גם תומכים בהרחבת זכות ההצבעה בישראל לאנשים שחיים במקום פולשני פחות, לא משלמים מיסים ולא ממלאים את חובת השירות במילואים. הכוונה, כמובן, לחוק לדחיקת רגלי הלא יהודים, המכונה במקומותינו החוק להרחבת זכות הצבעה לישראלים הגרים בחו"ל.

* * * * *

אני חושד שזה לא מקרה שהגבב הזה התפרסם במעליב. רוח המפקד של העיתון, מזה זמן רב, היא מסע צלב עם כל מה שלא מתיישר עם הציונות הישנה והרעה. הדברים הגיעו לשיא בכיסוי של מעריב ל"דו"ח" של "אם תרצו". על "אם תרצו" עצמה, כבר כתבה עדי אלקין את כל מה שצריך לכתוב. ראוי לשים לב לסעיף העשירי במצע התנועה, שקובע שישראל היא "מדינה יהודית", ולא "יהודית ודמוקרטית". זה לא מרכז, זה ימין פייגליני. מעניין אם בן כספית טרח לקרוא את זה. על הפרכות בדו"ח כבר כתב (והוא צפוי להוסיף ולכתוב) היטב נמרוד אבישר.

כמובן, מעליב לא עומד לבדו במאבק בכל מי שחושב אחרת מהמרכז וימינה: באתר המסונף לגל"צ פורסמה השבוע קריקטורה אנטישמית למדי, עם רמיזות קלות להסתה לרצח. היא עמדה באתר כיממה, ואז הוסרה ממנו. אפשר לראות אותה כאן. קריקטורה אנטישמית, אמרתי? סליחה, היו שם לפחות שתיים. גל"צ, כזכור, היא התחנה ששדרניה ייחלו לתקיפה פיזית של אנשי "שוברי שתיקה".

דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד החוץ מתלונן על "רשת דה לגיטימציה" עולמית כנגד ישראל. באירוניה חריפה, הדו"ח הוגש לדני איילון, שהוא והשר שלו הם פרסומת מהלכת לחוסר הלגיטימיות של ישראל. הדו"ח קובע שיש טשטוש בין "דה לגיטימיציה" של ישראל ובין "ביקורת לגיטימית" עליה. הוא מצפה שנאמין שדווקא ליברמן ואיילון הם אלו שיעמדו על ההבדלים הללו.

במקביל, צה"ל ויחידות שנאת הזרים – אה, סליחה, גירוש הזרים – של משרד הפנים מנהלים מסע רדיפה כנגד פעילי שמאל בינלאומיים בלתי אלימים. בתוך מה שהוא רשמית ישראל – שייח' ג'ראח – עוצרים קלגסי המשטרה עשרות פעילי שמאל, למרות שבתי המשפט משחררים אותם פעם אחר פעם, ומסבירים שהמעצר בלתי חוקי.

ראש ממשלתנו הנועז נשא נאום עלוב מהרגיל – בניגוד למקובל, מעולם לא התרשמתי מהרטוריקה שלו; הרפובלקניות האמריקנית לא עוברת טוב בתרגום, לפחות לא אצלו – ובו הזהיר מפני החשש שהצעירים הישראלים גדלים להיות "קוסמופוליטיים". ואפשר שבמילה הזו, הכל מתחבר.

"קוסמופוליט", כזכור, הוא הכינוי הסובייטי ל"יהודים". הבה נסתכל על התפיסות שמקדם המרכז הישראלי למי שמעז לחשוב אחרת: אנשים חסרי שורשים. אינטלקטואלים. מופעלים על ידי כוחות זרים. לא מתחברים או בלתי שייכים ל"עם". מופקרים מינית/מתוסכלים מינית/ הומוסקסואלים/בעלי רצון לקיום יחסי מין עם ה"צד השני" (רק במקרה של נשים). הבה נסתכל על המאשימים: אנשים הדוגלים במיליטריזם ובהוקעת מי שמתנגד לו (למשל, המקרה שאירע לאחרונה בגימנסיה הרצליה); אנשים המאמינים בלאומיות "אורגנית", כלומר לאומיות-דם ולא לאומיות אזרחית; אנשים שעצם המחשבה של קהילה אזרחית שנמצאת מעל ליחסי הדם מחרידה אותם; אנשים שהתפיסה שלהם של יהדות היא מהותנית, כלומר תפיסה שאומרת שמיהדות משחרר רק המוות, שהיהדות היא משהו שעובר בדם, שאי אפשר לעזוב; התפיסה שיהודים הם, במהותם, "תלושים", חסרי מולדת, אוהבי נוחות וממון (תפיסה שמופיעה אפילו בדבריו של נתניהו).

הימין הישראלי, בקצרה, מפגין את כל הסימנים של אנטישמיות קלאסית. זה היה נכון לפני שנים, זה נכון גם עכשיו – ובינתיים, הוא הדביק גם את מה שפעם היה המרכז. שנאת היהודים של הציונות, הבוז שלה ל"אבק האדם" של עיירות מזרח אירופה, הקנאה שלה בקוזאקים "הבלתי מתוסבכים", האנטי-אינטלקטואליות והאנטי-עירוניות שלה (ויהודי אירופה, הרי, היו מיעוט אורבני ואינטלקטאולי), שנאת המין האנושי שינקה מהיהדות – כל אלה חוזרים עכשיו לשורשיהם. לא במקרה הימין הציוני והנאצים הסתדרו כל כך טוב.

למה נדדה האנטישמיות מהימין למרכז? בגלל שעולמו של המרכז הציוני קורס. העבר, על פלסטין שנמחקה ועל המסגדים שמוטטו, על עריו וכפריו המתים, מסרב לעשות את שלו וללכת. את הסיכוי היחיד לפתרון הסכסוך, רעיון שתי המדינות, הצליח הימין – בסיוע בשתיקה מהמרכז – לקבור. מה שנותר הוא דרום אפריקה: הציונים, גם ציוני המרכז, צריכים לבחור אם הם רוצים לחיות במדינת אפרטהייד או אם יש בהם את האומץ לעבור אל המדינה שמעבר לאפרטהייד. הבעיה היא שלצד הפלסטיני אין, וככל הנראה לא יהיה – מדובר באספסוף מוסת אפילו יותר מהישראלי – נלסון מנדלה.

לא במקרה, כפי שהעיד יפה תום, חודר האפרטהייד לשיח הישראלי. אנחנו בשלב "הקרוקודיל הגדול", ואפשר כבר לראות את הסוף. הבעיה היא לא "תנועת הדה לגיטימציה": הבעיה היא העדר הלגיטימציה. ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש, דיכוי, סיפוח ושקר מזה 43 שנים כמעט, רוב ימיה. היא בנויה על בתי קברות דרוסים של פלסטינים, על חוקי עוול וגזילת אדמות, על תפיסת "עם נבחר" שהיתה מקובלת גם בקרב האפריקנרים. זו הבעיה: ארגוני השמאל הם רק ייצוגה של הבעיה. שני עשורים כמעט אחרי קריסת האפרטהייד, מתחילה ישראל לקלוט שהיא הבאה בתור. שהיא איבדה את אהדת העולם ואפילו את אהדתם של חלק ניכר מיהודי העולם. שקלף השואה כבר שחוק מרוב הפעמים שהשתמשה בו.

והרוב הציוני, כמו הרוב האפריקנרי בשעתו, מגיב באותו אופן: הוא מקצין ימינה. הוא דוחה את העולם. הוא מחפש לו שעיר לעזאזל – וכמו כל אנטישמי טוב, גם מוצא אותו. זה אירוני הרבה יותר כשמדובר בישראל. ואולי בעצם לא: הלורד רוטשילד הסביר בשעתו להרצל שהוא מתנגד למדינה יהודית, משום שזו תהיה מדינה דכאנית, צרת אופקים, שתרדוף את המיעוט הלא יהודי.

חבל שלא הקשיבו לו. הוא אולי לא כתב את "אלטנוילנד", אבל הוא תיאר את פניה של ישראל העתידית הרבה יותר מהרצל.

(יוסי גורביץ)

זוכרים איך יצאה מערכת הבטחון בתרועות וחצוצרות לפני כחודש, והודיעה לנו שמערכת "כיפת ברזל" – זו שמסוגלת לכאורה ליירט רקטות קסאם הנורות לשדרות – עשתה שורה של ניסויים מוצלחים? איך אמרו שהיא "תוצב בשטח כבר השנה?"

אז זהו, שלא. צה"ל יאפסן את המערכת באיזה מחסן ולא יפעיל אותה בשטח. למה? "בכיר במטכ"ל" מפליג בחוצפת שקריו: "הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5."

אתם מבינים? זו התקשורת שאשמה. היא זו שבנתה ציפיות. לא משנה שבמשך שלוש השנים שבהן נבנתה המערכת המיותרת הזו, אמרו לנו חזור ושוב שהיא מסוגלת "לתת מענה לכל קסאם שיירה לעבר ישראל."

עכשיו, לאחר שלוש שנים ואיזה מיליארד שקל, מתחילים בצה"ל לבצע תמרון מהיר לאחור מהטענות הללו. השקר הזה היה ברור מזמן למי שהקפיד לקרוא עוד דברים חוץ מההודעות הרשמיות של מערכת הבטחון: ראובן פדהצור, מ"הארץ", הקפיד לתקוף את השקרים הרשמיים בכל הזדמנות. הסיבה לאי יכולתה של "כיפת ברזל" ליירט קסאמים פשוטה למדי: הקסאם מגיע לשדרות, וגם לאשקלון, מהר יותר מכפי שהמערכת מסוגלת לזהות אותו – שלא לדבר על שיגור טיל לעברו.

זה לא מסובך. כדי להאמין שבמערכת הבטחון לא ידעו את זה, צריך להאמין שיושבים שם טמבלים מוחלטים. עד כמה שההסבר הזה מפתה, נראה שבמקרה הזה התשובה לא טמטום אלא רשעות.

הצנזורה מטילה על כך איפול, כמובן, אבל מתקבל הרושם שפיתוח "כיפת ברזל", שמומן חלקית על ידי "מדינה זרה באסיה" (טיוואן?), מיועד גם למכירה לאותה מדינה. ומאחר ואין אף מדינה בעולם שנאלצת להתמודד עם איום נכה כמו הקסאם, סביר שמלכתחילה המערכת לא היתה מיועדת לפתרון הבעיה הזו.

ולמרות העובדה שהיו מומחים שזעקו מלכתחילה שמדובר בכשלון, אם לא בתרמית, הכתבים הצבאיים רקדו על פי חלילה של מערכת הבטחון, לא בדקו את הנושא, לא טרחו לברר את הפרטים הפשוטים כעפר, ושימשו – כהרגלם – כשופריה של המערכת. אחרי הכל, אם היו עושים רעש, המערכת היתה מונעת מהם את ההדלפות הרגילות שלה, והם היו מתקשים להתחרות בעמיתיהם, שהמשיכו לקבל מידע "לפרסום בשם הכתב" מעטיניה של הבהמה.

כלומר, מה שהיה לנו פה היה העברת מיליארד שקלים מכספי משלם המיסים, באמתלה של פיתוח פתרון לבעיה בטחונית דוחקת, לידי גוף פרטי למחצה – רפאל – כדי שיפתח מערכת שאחר כך יוכל למכור למדינה זרה. סביר להניח שכל מיני גורמים במערכת הבטחון גזרו את הקופון שלהם.

מעבר לשחיתות הבסיסית הזו, בתום הפיתוח של "כיפת הברזל" נשארו שדרות ושכנותיה חשופות כרגיל לירי הקסאמים, תלויות ברצונם הטוב של כמה כנופים בעזה וביכולת של החמאס לשלוט בחמושים שלו. הבהמה הירוקה עמדה על טלפיה האחוריים כדי למנוע פיתוח של מערכות אחרות – "נאוטילוס", למשל – וזאת, ככל הנראה, משום שהנאוטילוס מפותחת בארה"ב ועל כן ספסרינו האמיצים לא היו רואים מזה שנקל.

כלומר, אם להיות לא מנומסים, מערכת הבטחון הישראלית ספסרה בדם תושביה, בנתה במודע מערכת שידעה שלא תתאים לתפקיד, והפקירה אותם לאש האויב בעודה סופרת את הדולרים שלקחה מאותם תושבים תוך כדי שהיא משקרת במלוא יכולתה. הכינוי הראוי למעשה כזה הוא בגידה. הפתרון הראוי לו הוא משפט הוגן שיסתיים בכיתת יורים מהירה. ואם הציבור היה מבין מה קרה, היו צריכים לערוך הגרלה בין המתנדבים לירות.

למזלה של הבהמה, היא הרגילה את הציבור הישראלי לקבל כל שטות שהיא אומרת כתורה מסיני, ולגנות אוטומטית את כל מבקריה כבוגדים. הציבור מסוגל לבלוע – תוך חודש! – אמירה שהמערכת פועלת כשורה ואמירה שהיא בעצם לא תוצב בשטח. הוא מסוגל להאמין לשטויות מובהקות, משום שהמומחים המזהירים מפני ההונאה מתייצבים כנגד מערכת שמצוידת בשדה עיוות מציאות. ומאחר וההונאה והבגידה האלה משתלמות, ומאחר ואין עונש, סביר שיהיו עוד. הציבור מטומטם, כבר נאמר, ועל כן הציבור ישלם. בדם, אם צריך.

(יוסי גורביץ)

יש בישראל ארגון, שלא מפסיק לסבך את המדינה בצרות, לא מפסיק לעשות לה בושות, ועושה כמיטב יכולתו כדי להכפיש את שמה ברבים. הציבור הישראלי מכיר את הארגון היטב ועושה כמיטב יכולתו להתחמק ממגע איתו; דברי הדואר שהוא ממטיר על האזרחים מתקבלים לעיתים קרובות בקללות נמרצות על ידי הנמענים. גרוע מכל: בעוד ישראל מוסרת לאו"ם דו"ח האמור לטהר את שמה מפשעי המלחמה בעזה, מגיע הארגון ההוא וסותר את דבריה בפומבי.

הגיס החמישי הזה הוא, כמובן, צה"ל.

* * * * *
לבהמה הירוקה יש מנהג ארוך ימים של תקיעת סכין בגב המנהיגות האזרחית. היללה הקבועה של צבא ההגנה ("כגודל החדלון, גודל התקציב") לישראל היא שאם רק היו נותנים לו, או הו מה הוא היה עושה. אבל תמיד ישנם הפוליטיקאים המנוולים האלה, שכובלים את ידיו, מתוך טמטום, רשעות או בגידה. ימיה של תלונת הסכין בגב הזו כימי צה"ל. היא נשמעת כבר במלחמת העצמאות, שלכאורה נגמרה מוקדם מדי. ערב מלחמת ששת הימים, הציע האלוף אריאל שרון למטכ"ל לבצע הפיכה צבאית, שלדבריו היתה מתקבלת בציבור באהדה. היללה נשמעה היטב אחרי מלחמת יום הכיפורים, והגיעה לשיאה במבול התבוסות והכשלונות שהנחיל צה"ל לציבור שעליו הוא אמור להגן ממלחמת לבנון הראשונה והלאה.

שיא חדש בסאגה הזו נרשם היום. ישראל העבירה לאו"ם דו"ח רשמי לאחרונה, שבו היא מנסה להגן על מעשיה ברצועת עזה לפני שנה ומשהו. בין השאר, טענה ישראל שהיה רק אירוע אחד שבו נעשה שימוש בתחמושת זרחן בשטחים מאוכלסים, וכי שני הקצינים שהיו אחראים לכך – הבריגדיר אייל אייזנברג והקולונל אילן מלכא – "נרשמה להם הערה פיקודית". לא ברור מדוע מישהו במשרד החוץ ובמטכ"ל חושב שיש מי שיקנה את הטענה על פיה היה רק אירוע אחד של שימוש בזרחן בשטח בנוי, ולחלוטין לא ברור מדוע ה"הערה" – אפילו לא נזיפה – של שני הקצינים הבכירים צריכה להרשים מישהו. הסיפור הזה הוזכר גם בדו"ח שישראל הוציאה ב-2009.

אבל צה"ל לא יכול היה לחיות עם זה. בהודעה של דובר צה"ל היום, טען הצבא כי אייזנברג ומלכא כלל לא עברו טיפול משמעתי בשל שימוש חריג בזרחן, אלא בשל ירי לקרבת אזור מגורים.

כלומר, מישהו – צה"ל, שאר גופי המדינה הרלוונטיים, או שניהם – שיקרו בעליל. הניחוש שלי, בהנתן הנפשות הפועלות, שכולם שיקרו בלי הכרה, אבל עכשיו הלך צה"ל ונתן לזה גושפנקא רשמית.

למה? אולי בגלל שברוב העולם המתורבת הרעיון של ירי זרחן לאזור אזרחי שמלווה ב"ילד רע, תעמוד בפינה" לשני קצינים בכירים יתקבל בהרמת גבה ואולי יותר מכך. קישורם של אייזנברג ומלכא לשימוש בזרחן בעזה – וצה"ל יכול לשקר עד מחר, אבל את העשן ראה כל העולם, והעידו עליו אנשי "שוברים שתיקה" – עשוי לפגוע משמעותית בסיכוייהם לצאת לחופשה או ללימודים באירופה, משום שקישורם לשימוש בזרחן מקדם את האפשרות שייעצרו, או שלפחות יוצאו נגדם צווי מעצר.

ומבחינת צה"ל זה יהרג ובל יעבור. זה מגש הדיוטי פרי, שעליו הוא מוכן להקריב את מדינת היהודים. כדי למנוע את החשש לפגיעה בקציניו, הוא מוכן להודיע לעולם שמדינת ישראל מסרה דו"ח שקרי לאו"ם. שניים, בעצם. עכשיו, זה לא אומר שדווקא ההודעה האחרונה של צה"ל היא הנכונה. בהחלט יתכן שהוא העמיד את שני הקצינים לדין משמעתי על ירי זרחני ודיווח על כך למשרד החוץ, ודובר צה"ל משקר עכשיו כהרגלו.


במדינה מתוקנת, התקלה הזו היתה זוכה לאיזו ועדת בדיקה. המצב שבו גוף אחד של ישראל מצייר גוף אחר כשקרן הוא חריג אפילו מהמקובל כאן. אבל בצה"ל, שנעמד על טלפיו האחוריות כדי למנוע חקירה של מה שקרה בעזה, ואומר עכשיו שאם תהיה חקירה היא צריכה לחקור את הדרג המדיני ולא את הקצונה והחיילים – כאילו אולמרט ירה פגזי זרחן על מתקני אונר"א וכאילו ציפי לבני ירתה בצוותים רפואיים – לא יתנו לזה לקרות. כמקובל בצה"ל בעשורים האחרונים, האזרחים משמשים להגנה על החיילים, ולא להיפך.

ואנחנו נמשיך הלאה, וכשנהפוך למצורע הרשמי של הקהילה הבינלאומית, נתפלא נורא. אנטישמים שכאלה.

(יוסי גורביץ)

ידידה טובה שאלה אותי, לפני די הרבה זמן, איך בעצם התדרדרה ישראל כל כך מהר למדינה דתית ולאומנית. שכחתי. היא הזכירה. הנה נסיון לענות על השאלה. למותר לציין שכל נסיון לצייר תמונה הנמשכת עשרות שנים ומקיפה מיליוני בני אדם היא הכללה, הכללה גסה אפילו, ושאפשר יהיה למצוא יוצאי דופן כמעט לכל טענה פה; ואף על פי כן אני חושב שהיא עומדת.

הבעיה הראשונית היא חוסר הנוגדנים של הישראלים כלפי היהדות. עם כל הדיבורים על "יהודי חדש", לא הציונות ולא ההשכלה עשו ליהדות את מה שעשתה לנצרות תקופת הנאורות: פירוק לגורמים, חשיפת ערימת השקרים, ההבלים, השטויות, והזוועות שהן רוב רובו של הקורפוס היהודי, התלמוד. התלמוד, ולא התנ"ך, היה – לפחות מאז המאה השישית – ספר היסוד היהודי; סטיה ממנו, או כפירה בכך שכותביו זכו להשראה אלוהית, הובילה תמיד להרחקה מכלל הקהילה היהודית. התלמוד שטוף בשנאה לכל מה שאיננו רב יהודי, והוא יצר קהילה שונאת, שהליטורגיקה שלה כוללת קללות כנגד לא-יהודים, נשים ועבדים. (תהיתי פעם אם יש הקבלה בין הברברי, האשה והעבד, שלדברי אריסטו לשלושתם יש חצי נשמה, ובין התפיסה שיש לברך על כך שגבר יהודי לא נולד גוי (ברברי), אשה או עבד.)

הציונות היא תוצאה של תסיסה לאומנית במזרח אירופה; שורשיה בביצה המבעבעת של הקיסרויות האוסטרו-הונגרית והרוסית, שכללו גם את פולין. במערב היתה נוכחותה קלושה. התנועות הלאומניות המתעוררות במזרח אירופה היו תנועות "אורגניות" – כלומר, הן סברו שיש מהות "טבעית" של אומה, ושכל מי שאיננו שייך אליה פוגע בה. התפיסה הזו עדיין מאמללת את האזור (המיעוט ההונגרי ברומניה, האוקראינים בפולין), וקורבנותיה הראשונים היו היהודים, שתמיד היו לא שייכים והקפידו להדגיש את אי שייכותם. הסובלנות הרשמית, שאם גם לא תמיד הופגנה במעשה, של התקופה הטרום-לאומנית, לא יכלה לשרוד את המעבר אל תפיסה לאומית-אורגנית. התפיסות הפסוודו-דארוויניסטיות שרווחו בסוף המאה ה-19 תרמו גם הן את שלהן לדחיית ה"גוף הזר".

הלאומנות היהודית המתעוררת, שהתעוררה כאמור בחלק המפגר ביותר של היבשת – ברוסיה עדיין האשימו ב-1911 יהודי ברצח פולחני של ילד נוצרי; תפיסות דומות רווחו ברומניה; עלילה דומה הובילה לפוגרום בפולין ב-1946, אחרי הכיבוש הנאצי – לא יכלה להשאיר מאחוריה את סיפורי הזוועה של התלמוד, לא לגמרי. הם לא יכלו להכריז על הקמת לאום יהודי חדש – אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה – כי התפיסה היתה שעמים "מתעוררים" צריכים היסטוריה. ולהם היתה רק ההיסטוריה היהודית. התנערות ממנה – או, ליתר דיוק, מהחלק ממנה שבחרו להם – היתה משאירה אותם עם שבר כלי.

הציונים ניסו בקוצר רוח ליצור אומה יהודית חדשה-ישנה. כמו אטאטורק, הם ניסו לבצע זינוק מהמאה השלישית אל המאה ה-20. הם השליכו מאחורי גוום את רוב רובו של התוכן היהודי, ושמרו את סיפורי מסירות הנפש – אין אומה נולדת אם אין גבורה, ולו גבורה מרטירית. אבל הם נשבעו שהגבורה שלהם תהיה אחרת. הם רצו להיות קוזאקים יהודים. מכאן המשיכה לבדואים אצל אנשי השומר, מכאן ההערצה הבלתי מוסתרת ל"פשטות" של האיכר "הבלתי מתוסבך" האוקראיני; מכאן התיעוב לכל העיפוש היהודי, כל פלפלת-הסרק הרבנית, כל המסכנות חסרת התוחלת, כל אפסות הקיום שאנו מוצאים אצל ברנר, ולא רק אצלו. שהקיום היהודי בעיירות מזרח אירופה לא היה קיום ראוי – זו נקודת הסכמה בין הציונות ובין התנועה האנטישמית המתעוררת. נקודת הסכמה אחרת היא שיהודים אינם צריכים לחיות באירופה, משום שהם נטע זר בה.

הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם. השנאה הזו, הפחד מן ה"גוי", יהיה הבסיס לבנייתה של ישראל. כן, יהיו ביניהם הומניסטים, אבל הם יישארו בשוליים. הציונים מתחפשים לחלוצים אירופאים – הרצל מבטיח חגיגית, ב"מדינת היהודים", שהמדינה שלו תהיה מוצב אירופאי קדמי במזרח – ונוסעים מערבה. אבל המורשת היהודית נושאת איתה שלושה פגמים קטלניים.

את האחד, שנאת המין האנושי, אימצו הציונים אל ליבם. השני היה חמקמק יותר: היהדות לא ידעה כיצד להקים מדינה. המחשבה המדינית היהודית קפאה בשלב המלך-והמועצה ההלניסטי. זה מה שכותבי המשנה הכירו ועם זה הם נשארו. המחשבה המדינית היהודית דילגה אל קץ הימים, וציפתה לבואו של מלך משיח. כל מה שעמד בין המלך היהודי האחרון והמלך העתידי היה חשוד מלכתחילה, "ערכאות גויים", ואף ששילמו לו מס שפתיים של "דינא דמלכותא דינא", ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של הונאת ממשלות זרות או שיחודן – שאכן היו עוינות במידה זו או אחרת. כל זה הוביל למסורת של בוז לשלטון מצד יהודים. המונח "טמיון" משמעו "אוצר הממלכה" ביוונית; "ירד לטמיון" פירושו דבר שאבד, שלא תהיה ממנו עוד תועלת. ליהודים לא היה חלק ונחלה בממלכה.

אם אפשר היה – האם אפשר היה? – להקים מדינה או אוטונומיה אידית במזרח אירופה, הסיכוי לכך נגוז אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. הציונים מצאו את עצמם בלב קהילות עוינות, שנשבעו להשלים את מה שלא השלים היטלר. הם פעלו כ"כובשי כנען בסופה", וביצעו את הטיהור האתני הגדול שבסיומו עמדה מדינת ישראל. יכול להיות שאי אפשר היה להקים אותה אחרת.

ואז הם ניצבו מול הריק הגדול. המטרה אליה הם שאפו במשך חמישים שנה הושגה: הוקמה מדינה, סוג של. אבל זו היתה מדינה שנבנתה על בתי קברות. העם שגורש או נטבח נכח כמעט בכל פינה. והציונות נפחה את נשמתה. היה צורך באידיאולוגיה חדשה – ובן גוריון אימץ את דת השואה, שמשפט אייכמן היה מעמד הר סיני שלה. האידיאולוגיה החדשה מחקה את שרידי הסוציאליזם של הציונות: היא התמקדה בפחד מכל זר ושנאה כלפיו.

וכמובן, הזרים השנואים ביותר היו אלו שעדיין הילכו כצללים במולדתם. בני אדם שונאים את אלו אשר להם גרמו עוול; ערביי ישראל היו מושאי שנאה מלכתחילה. שוב ושוב התייחסו אליהם כאל גיס חמישי. טבחו בהם בכפר קאסם. הטילו עליהם משטר צבאי שנמשך עד 1966. ואחר כך בא הכיבוש, והיו מתנגדים חדשים.

הבעיה של רוב מוחלט של יהודי ישראל היא חוסר יכולתם לנטוש את הדוקטרינה של "עם נבחר". רוב רובם מתייחס בבעתה לעצם המחשבה שבן המשפחה יבחר לו מישהי שאיננה מבני ברית לזוגתו. החוק הישראלי לא מאפשר את מה שעדיין מכונה, 43 שנים אחרי Loving vs. Virginia, "נישואי תערובת".

שנות השבעים והשמונים נשאו עמם גל ליברליזם לישראל. אלו היו השנים הטובות ביותר של המדינה, מבחינת היחסים האתניים שבה. בשנים האלו, יותר ויותר מערביי ישראל התייחסו אל עצמם כ"ערבים ישראלים", וכך גם החלו להתפס על ידי הפלגים הליברליים בישראל. שולמית אלוני התחילה לדבר על המושג שהיה מובן מאליו בכל מקום אחר – מדינת כל אזרחיה.

אבל, כפי שלומדת טורקיה כעת, אפשר להדחיק את הדת, אפשר לדכא אותה בכידונים – אבל אם אין מתמודדים איתה בוויכוח ומביסים אותה שם, היא תשוב. התקופה האוטוקרטית של בן גוריון דחתה את היהדות הדתית לשוליים, אבל בסוף שנות השישים יותר ויותר ישראלים גילו שמשנשלה הקליפה הציונית, אין להם זהות. את הזהות הליברלית הם דחו במיאוס – משמעותה היתה ויתור על ייחוסם כני העם הנבחר. הם יכלו להיות ישראלים – אבל גילו שיחד איתם יש עוד ישראלים, לא יהודים. הישראליות היתה, מבחינתם, העמדתם במדרגה אחת עם בני אדם נחותים יותר, גויים. את זה הם לא יכלו לשאת. היהדות, כזכור, לא עברה חילון. החילוניות הישראלית של הדורות המייסדים לא התעמתה עם המקורות היהודיים ולא הביסה אותם. היא היתה חילוניות מועתקת, נטע זר.

התוצאה היתה פניה חדה ימינה, שאפשר היה לראות כבר בתחילת שנות התשעים. העליה הרוסית, הלאומנית ברובה המכריע, שימשה זרז לכך. יחסם של הרוסים ל"אסייאתים" למיניהם תמיד היה גזעני מאד, והזהות הרוסית היתה אתנית מאד. ברית המועצות לא הצליחה, בין השאר משום שלא באמת ניסתה, להתגבר על ה"שובניזם של רוסיה הגדולה". שנאת הזר הזו הועתקה כעת לכאן. ככל שערביי ישראל רצו להיות ישראלים יותר, כך היהודים רצו להיות יהודים יותר. השיא הגיע עם בחירת ברק – ועם הפיצוץ שבא בתקופתו, של מהומות אוקטובר. הערבים הבינו את המסר, והיהודים יכלו להתבוסס בצדקתם – הרי אמרנו לכם!

זהות יהודית חילונית, ודאי זהות חילונית לאומנית, מתקשה מאד לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר, חוזרים אל הטיהור האתני של 1948, ואותו צריך איכשהו להצדיק. ההצדקה היחידה היא דתית – זו ארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים, ויש הרבה מאד יהודים שאינם יהודים אלא בשנאת הזרים שלהם ובשכנועם שבעצם לידתם לאם יהודיה הם נעלים על 99.5% מהאוכלוסיה. זו, בין השאר, הסיבה לכך שהיהדות הרפורמית מתקשה לתקוע יתד בישראל – היא מוותרת על תפיסת הבחירה. בית הכנסת שהיהודי הישראלי איננו נכנס אליו, כפי שאמרה בשעתו גאולה כהן, הוא בית כנסת אורתודוקסי. הרבה מאד אנשים התחילו להגיד שהם אמנם לא מאמינים ב"יהדות של הרבנים", אבל הם "בהחלט יהודים", והיו מי שדיברו על "גורל יהודי" או "תרבות יהודית" (איזו? מה הקשר, שאיננו דתי, בין תרבותם של יהודי אתיופיה ותרבות יהודי פולין?). אבל זו לא היתה תשובה ראויה לתשובה הסדורה של הדתיים והחרדים, והתשובה הסבירה לאנשים כאלו – הומניזם חילוני – לא באה בחשבון.

הימין הדתי נראה, לחלק גדול והולך של הישראלים, כ"אותנטי" יותר. הפיצוץ הנורא של האינתיפאדה השניה, שחיסל את מחנה השלום הישראלי כגוף פעיל, הוביל לרדיקליזציה של חלק ניכר מהישראלים. הם פנו בחדות ימינה – אבל הימין ההגיוני היה הימין הדתי. הימין ה"בטחוני" התמסמס, בין השאר משום שמצא את עצמו בסתירה פנימית: המשך האחזקה בשטחים אולי מנע פיגועים בתוך ישראל גופא, אבל התחיל ספירה לאחור לקראת סופה של הלגיטימיות הישראלית. כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים, והם ידרשו זכויות אזרח, הימין הבטחוני לא יידע מה לעשות. לימין הדתי לא יהיו שום ספקות. אף פעם לא היו לו.

בתוך מה שנראה כמו מלחמת השמדה אתנית, שבה נידון צד אחד לגלות או הכחדה, הימין הדתי – שזה בדיוק מה שהוא מחפש – הוא הבחירה ההגיונית. זהו גם ימין לא מתנצל, שבחלקיו היותר ביזאריים הוא גם עובד אדמה. כלומר, האידיאל הציוני הישן של חלוץ שהוא מצד אחד בהמה גסה וברוטלית, מצד שני גאה ביהדותו, מתגשם עכשיו היטב בנערי הגבעות. בפרפרזה על המשפט הישן ההוא, רצינו לגדל מוז'יקים וגידלנו קוזאקים.

התהליך של השנים האחרונות – שבו ישראל מתנהגת כמדינה משוגעת והעולם מתחיל להתייחס אליה בהתאם – רק מאיץ את תהליך הברוטליזציה וההתייהדות של ישראל. בקצרה, למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר? כי אם לא יעשו כן, יצטרכו רוב תושביה לוותר על פנטזיות עם האדונים שלהם. ובמקום שהופך לבלתי נסבל מיום ליום, שעובר ברבריזציה והטפשה מתמשכות, גם נחמת השוטים ש"נולדת בן מלך" היא משהו להתנחם בו.

(יוסי גורביץ)

שוקי טאוסיג פרסם טקסט מקומם למדי ב"עין השביעית", בו תקף מאמר מערכת של "הארץ" כנגד השתוללותה החדשה של ש"ס. קראו אותו: הוא קצר. מפתיע כמה טעויות אפשר לדחוס לטקסט בן שתי פסקאות.

טאוסיג כותב שהצעד האחרון של אלי ישי – דרישה לשמירת שבת כחלק מהליך רישוי עסק – היא "התעקשות על אכיפה של חוק סוציאלי של הכנסת". הוא ודאי מתלוצץ, ולא רק מתוך התפיסה שש"ס תלמד אותנו אכיפת חוק מהי, שאנחנו נלמד מהו צדק מאלי ישי, שהתערב באופן גס בהליכי משפט ושלח מכתב לשופטו של האברך הדורס איתמר ביטון, בנו של רב מקורב לש"ס.

חוק שעות העבודה והמנוחה מתיר לשורה של עסקים, בין השאר מוסדות תרבות, לפעול בשבת. יתר על כן, מאז 1981 נושא פתיחת עסקים בשבת הוא עניינה של כל מועצה מקומית. רובן מתירות את פתיחתן של מסעדות ובתי עינוגים אחרים. לצעד של ישי אין דבר עם חקיקה סוציאלית; לש"ס יש היסטוריה ארוכה של התנגדות לכל חקיקה כזו. הוא מעוניין לכפות את פרשנותו לדתו על רוב האוכלוסיה היהודית ולהחזיר את הגלגל 30 שנה לאחור. מעתה, מי שירצה לפתוח מסעדה בישוב שמתיר זאת, יגלה ששר הפנים מנסה למנוע זאת ממנו. יתר על כן, בהתחשב בהיסטוריה של התנכלותו של אלי ישי לערביי ישראל, בהחלט יתכן שהוא ישתמש בסמכות הזו כדי למנוע רשיון עסק מלא-יהודים; בג"צ ודאי יפסול זאת אחרי איזה שנתיים, אבל שנתיים הן נצח בפוליטיקה הישראלית – ובאספסוף שאליו מדבר ישי, זה רק יוסיף לו נקודות.

טאוסיג שוגה גם בנושא חוק החמץ. החוק שמנסה אלי ישי להעביר שונה מהותית מהחוק שהעבירה הכנסת בשנות השמונים. חברי הכנסת הדתיים של אז ידעו שהם לא יוכלו להעביר איסור מכירה, ולכן הסתפקו באיסור הצגה בפומבי. פסיקתה של השופטת צבן לא יצרה "מצב חדש"; היא השיבה את המצב שאליו התכוון החוק מלכתחילה. עסקים שבחרו לא למכור דגנים בפסח עשו זאת כתוצאה מבחירתם שלא לאבד לקוחות חובשי כיפה – או מחשש לבריונות. החוק התיר את המכירה. קשה שלא לקבל את הרושם שהשטיק הזה של אלי ישי מיועד פשוט לחדד את המאבק מול הציבור הרוסי, החילוני ברובו המוחלט ושהמעדניות שלו הן קוץ בעיני חובשי הכיפה.

אבל השגיאה החמורה ביותר של טאוסיג היא בנושא המועצות הדתיות. הוא מתעלם במפגיע מהעובדה שהרעש סביב הנושא נובע משתי נקודות: נסיונה של ש"ס לכפות מועצות דתיות על ישובים שאינם רוצים בהן, והדרישה למימונן על ידי ישובים מבוססים.

במקרה הראשון, נוצר רעש רב סביב העובדה שהשר מטעם ש"ס, יעקב מרגי, כופה על שוהם מועצה דתית – למרות שהישוב כלל איננו רוצה במועצה כזו, ודמות מובילה במאבק כנגד המועצה הוא רב הישוב. קשה להניח שטאוסיג, שעיסוקו סקירת עיתונות, לא שמע על כך.

הנושא השני שערורייתי עוד יותר: החלטה של ועדת הכספים של הכנסת קובעת שישובים מבוססים, כאלה שיש להם עודף תקציבי, יממנו את המועצות הדתיות של ישובים לא מבוססים. כלומר, אם אני ראש עיר שעשה עבודה מצוינת, אני צריך להעביר כספים לישובים כושלים, ולא נניח לקידום החינוך שם – אפשר היה, אולי, להבין את זה – אלא למועצות הדתיות שם.

כפי שהוכיחו שוהם ואלעד, אפשר בהחלט לקיים ישוב שיש בו גם תושבים אורתודוקסיים בלי שום צורך במועצה דתית. כל קיומן של המועצות הדתיות הוא בור שומן שמיועד לממן תפקידים למלחכי הפנכה של המפלגות הדתיות השונות. הן הפכו מזמן למשל ושנינה לשחיתות. מועצות מקומיות בהחלט מסוגלות למלא את תפקידן של המועצות הדתיות ביתר יעילות – אבל ש"ס, בתמיכה בשתיקה של שרידי המפז"ל והמפלגות החרדיות האשכנזיות שגם להן יד בקלחת, רוצה את הג'ובים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על השחיתות הגדולה מכולן – שתקציבי הדת בישראל מפלים לרעה במובהק את הקבוצות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. ב-2009 קיבלו מוסדות אורתודוקסיים 1.6 מיליארד שקלים; ההקצאה לצרכי דת של הלא-יהודים, המהווים כ-20% מכלל האוכלוסיה, עמדה על 65 מיליונים בלבד. האפליה לרעה של לא-אורתודוקסים הגיעה אפילו לדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית.

האם טאוסיג לא יודע את כל זה? סביר שהוא יודע. הוא לא טיפש וכלל איננו בור. הוא אפילו מפטיר ש"יכול להיות שיש משהו בתלונות של 'הארץ'". מה שהוא מפגין, נראה לי, הוא סוג מיוחד של תקינות פוליטית שפושה בקרב ליברלים ישראלים: התפיסה שלמרות שמולם עומדת מפלצת, המפלצת הזו לגיטימית משום שהיא "אחר" ועל כן ההתקפות עליה הן, במעורפל ובאופן בלתי ברור, אפליית "אחרים".

ש"ס איננה לגיטימית. כלומר, היא לא לגיטימית אם אתה רוצה לחיות במדינה מערבית. זו המראה שאלי ישי ועובדיה יוסף מעמידים מול עינינו בתדירות שבועית בערך. ש"ס היא מקבילתה של תנועת האחים המוסלמים, ללא הפלג הטרוריסטי של זו האחרונה. היא שואפת "להחזיר עטרה ליושנה", כלומר לגולל אחורה את המודרניות. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שזכותה לכפות על אחרים את האמת שלה. כמו האחים המוסלמים, היא מתודלקת בשנאת זרים יוקדת. כמו האחים המוסלמים, היא מקדמת במפורש לימודים מסורתיים על חשבון לימודים מודרניים. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שמה שמגיע לעניים בישראל זו צדקה, לא החלצות ממעגל העוני.

מי שמאמין בערכים דמוקרטיים לא יכול לתמוך בתנועה שתשלול את זכויותיהן של הנשים, תדרדר עוד יותר את מעמדם של לא יהודים ("נושאי מחלות" בפי אלי ישי) ותדחוק את הגאים חזרה לארון – במקרה הטוב, במקרה הרע היא תכין להם מחנות "חינוך מחדש" או פשוט תטבח בהם; זה מה שקורה כעת להומוסקסואלים בעיראק – ולא יוכל לתמוך בתנועה שחרטה על דגלה את הבורות ושאם תצבור די כוח תגרור את ישראל עוד יותר עמוק אל העולם השלישי. נראה שבלהט הפולמוס מול המילים החריפות – והאכן חריגות – של 'הארץ', טאוסיג שכח את זה.

(יוסי גורביץ)

או:

מה אפשר באמת ללמוד מאלג'יריה

השליט המקומי חש מושפל: השגריר הזר התעלם ממחאותיו ולא סיפק תשובות מספקות לעניין שעמד על סדר היום של היחסים בין שתי המדינות בשלושים השנה האחרונות. ברגע של חימה היכה הסולטן בשגריר באמצעות המניפה – הוא כבר לא יכול היה לסבול יחס מזלזל שכזה.

אם היה יודע מה תהיה התוצאה של אותה "מכת מניפה", אולי היה מנסה הסולטן להירגע קצת ולנסות לפתור את בעיית החוב המנופח של צמד הסוחרים היהודים בצורה אחרת. אבל את התקרית הדיפלומטית המתגלגלת הזו כבר אי אפשר היה לעצור. דרישה להתנצלות נענתה בסירוב, ובתגובה הטילה המעצמה הזרה סגר ימי על הסולטנות המערב-תיכונית. דרישה נוספת לשלוח דיפלומט לבירה הזרה נענתה בירי מטחי תותחים על הספינות הזרות. ירי תותחים? לעבר ספינה צרפתית? למלך שארל ה-10 זה הספיק. הוא לא היה מוכן לוותר על הכבוד הלאומי (במיוחד לא בתקופת בחירות). מכאן – הדרך לכיבוש אלג'יריה היתה קצרה.

אני יודע שעשיתי לכם קצת סלט מהעובדות, אבל אין מה לעשות. ההיסטוריה של הדיפלומטיה אף פעם לא היתה מגוחכת יותר. זה מה שחשבתם אולי כשראיתם את המופע של דני איילון, אבל יש לי חדשות-ישנות בשבילכם. לפני כמעט 180 שנה כבשה צרפת את אלג'יריה בגלל מכת מניפה שהנחית הסולטן חוסיין דיי (שהיה ממוצא תורכי) על לחיו של שגריר צרפת, מר פייר דבאל. וכל השאר – היסטוריה, כמו שאומרים: כיבוש, מתנחלים, ניצול קולוניאלי, התעוררות איסלאמית, התעוררות לאומית, מלחמת עצמאות שנגמרה בשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי, וגבתה את חייהם של מאות אלפי בני אדם והביאה עמה גם מנוסה/טרנספר של כמיליון צרפתים (כ-15% מהם יהודים), שעזבו את בתיהם בצפון אפריקה וגלו צפונה, אל מעבר לים התיכון, לצרפת – מולדת שרובם מעולם לא ביקרו בה קודם לכן.

השוואות בין המצב שלנו כאן לכיבוש הצרפתי באלג'יריה עולות מדי פעם. הנה אחת לדוגמה, שמצאתי בגוגל. לפעמים זה כדי להראות שאי אפשר להשוות בין המאבק כאן, לבין המאבק שם (כי שם הפריד ים בין המדינה הכובשת לאזור הנכבש, כי להם אין ירושלים, כי להם היה את דה-גול, וכו'). בפעמים אחרות זה כדי להראות שהכל בגלל הכיבוש, ויש פעמים שההשוואה נועדה להוכיח ששום התנחלות לא יוצרת מצב בלתי-הפיך: הנה "נעלמו" להם מיליון "מתנחלים" צרפתים מאלג'יריה תוך כמה חודשים, והם עוד חיו שם במשך יותר ממאה שנה. אנחנו עדיין לא חגגנו יובל לכיבוש.

אבל ברוח הרעה המנשבת ברפובליקה היהודית והאתנוקרטית שלנו, כדאי אולי לדבר על לקח אחר שאפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה, ושאותו נוטים לשכוח: רפובליקה צרפתית שלמה התמוטטה בגלל מלחמה קולוניאלית. הרפובליקה הרביעית שרדה במשך פחות מ-13 שנים, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מאי 1958, ונפלה בעקבות נסיון הפיכה צבאי. נסיון זו מילה מכובסת, למען האמת. יותר נכון יהיה לומר שהרפובליקה הרביעית הצרפתית נפלה בעקבות הפיכה צבאית של כוחות צבא צרפת, בתמיכת המתיישבים הצרפתים באלגי'ריה. ב-24/5/1958 השתלטו צנחנים של צבא צרפת על קורסיקה (שהיא כמובן חלק מצרפת). הצבא הצרפתי היה מוטרד מהאי-יציבות הפוליטית בפאריס, וחשש שיהיו לה השלכות על המלחמה נגד המורדים האלג'יראים. גם המתיישבים הצרפתים באלג'יריה תמכו בצבא בעקבות חששם-חשדם שהממשלות שהתחלפו בקצב תדיר לא תמכו מספיק בנסיונות לרסן ולהשתלט על המרד.

ההשתלטות על קורסיקה היתה רק הצעד הראשון במסגרת תוכנית לכיבוש פאריס והחלפת הממשלה, אם שארל דה-גול לא ימונה לראש הממשלה, כפי שדרשו מנהיגי הפוטש. ונחשו מה? ב-29 במאי מינה נשיא צרפת רנה קוטי את שארל דה-גול לראש ממשלת חירום. דה-גול התנה את הסכמתו בהשעייה של החוקה לשישה חודשים, ובאישור חוקה חדשה שתעניק סמכויות נרחבות לנשיא שייבחר לתקופה של שבע שנים. בספטמבר 1958 אושרה החוקה והוקמה הרפובליקה החמישית, שמצליחה להתקיים עד היום.

אז הנה לכם לקח אמיתי – דמוקרטיה היא מבנה מאוד עדין. כשהצבא והמתיישבים-מתנחלים מזהים את האינטרסים שלהם כשונים מאלה של המדינה, זה לא נגמר בטוב. ואולי הלקח שצריך ללמוד הוא זה שהסולטן התורכי למד ב-1830, ולצרפתים לקח 130 שנה ללמוד: לא כדאי להתעסק עם שגרירים זרים. ולא כדאי להיכנס לקרבות על כבוד לאומי. אתה יודע איך זה מתחיל, אבל אף אחד לא יודע איך זה ייגמר.

(אורי סבח)

השגריר הטורקי יצא בזול: למרות שההשפלה שלו הוגדרה על ידי דני איילון כ"המינימום שאפשר לעשות", איילון נמנע מלנקוט בצעד הדיפלומטי החריף של דהפנסטרציה (תרגיל מקובל בפראג), וגם לא שפך זהב מותך במורד צווארו (גורלו האומלל של בכיר רומאי שנפל בידי המלך מיתרידאתס); הוא אף לא נהג בו כפי שנהגו בשגריריו של ג'ינג'יס חאן, שראשיהם הוחזרו על שיפוד, ולא השליך אותו לבאר, כדי שיחפש שם מים ואדמה (גורלו של שגריר קודם מאסיה הקטנה, שלביש מזלו הגיע לספארטה).

נוהגים לדבר על "ישראל המשוגעת". ממציא הביטוי, כמדומני, היה אריאל שרון. ההנחה הבסיסית היא שאם נתנהג כמו ערסים חסרי עכבות, אם נביא לקרב סכינים פצצת 20 טון, אם נשבור כל חוק וכל נימוס מקובל, יפחדו מאיתנו. זה לא כל כך עובד: אנחנו מרוויחים את העוינות, אבל לא את הפחד – אולי בגלל שכבר הוכחנו שהכוח שלנו לא משיג את מטרותיו.

לתרגיל של איילון אין אח ורע, למיטב ידיעתי, בתולדות הדיפלומטיה. איילון אמור להכיר אותן יותר ממני; הוא דיפלומט בעל נסיון. אבל מסתבר שכעבד נרצע של אדונו, הבריון המורשע ממולדביה, וכדי לרצות את האספסוף הישראלי, הוא מוכן להתנהג באופן לא דיפלומטי. אפילו אנטי דיפלומטי. הוא לא השפיל את השגריר; הוא השפיל את ישראל. במקום ישראל המשוגעת, קיבלנו את ישראל מזילת הריר.

יש שורה של מעשים מקובלים בקרב דיפלומטים כדי להביע מחאה. אם היה חשוב כל כך לישראל למחות על שידורי הטלוויזיה בטורקיה – שבפעם האחרונה שבדקתי, התקשורת בה חופשית; לא מדובר בסוריה או ברוסיה – היא יכלה, כצעד קיצוני, להחזיר את שגרירה להתייעצות. זה היה אולי מופרז, אולי מטומטם, אבל לא מפגר.

את התוצאה אפשר היה לצפות בשתי דקות של חשיבה: הטורקים הזמינו את שגריר ישראל לנזיפה – תוך כדי הדגשה, עם חיוך מתחת לשפם, שבניגוד לישראל הם מקפידים על הנימוס המקובל – ואחר כך הודיעו בעליצות שאם ישראל לא תתנצל על העלבון חסר התקדים לשגרירה, השגריר הטורקי יחזור הביתה. יופי, טמבל של איווט: הצלחת, באקט הילדותי שלך, לתת לטורקים כל יתרון אפשרי.

איילון, שכנראה קלט שהלהבות שהוא ליבה לצרכי חנופה לבוס שלו ולאספסוף יצאו משליטה, מיהר להודיע שהוא לא מתנצל, אבל "אין זו דרכי לפגוע בכבודם של שגרירים". וואלה. זו היתה התחלקות חד פעמית, אתה אומר? זימנת את המצלמות במקרה, לא במחשבה? ביקשת מהם בנימוס, בעברית, להשפיל את השגריר בלי לחשוב על זה יותר מדי? התפלק לך? אז למה אתה עדיין בתפקידך, בעצם? כבודך והקריירה שלך חשובים יותר מקשרי החוץ של ישראל?

כנראה שכן. וראש ממשלתנו היקר, נתניהו החדש, לא עושה שום דבר בנידון. הוא לא מפטר את איילון. הוא הודיע על תמיכה מלאה בנירון עם הבללייקה, שחושב בטעות ששר החוץ הוא שר התצא-בחוץ, האיש שתרומתו לדיפלומטיה הישראלית כללה איום בהפצצה גרעינית של מדינה שעמה יש לישראל הסכם שלום. נתניהו לא טרח, או שמא לא העז, להסתייג ממופע הביזאר של איילון. סך הכל, צריך לשמור על הקואליציה. זה יותר חשוב מנסיון למנוע קרע בוטה עם מעצמה אזורית אחרת. צריך לשמור על פרופורציות.

ממשלת נתניהו מרבה ללהג על הסתה בתקשורת הטורקית. אולי כדאי שתסתכל מדי פעם מה קורה בביתה פנימה. הרב של הרייך, ישראל רוזן, נוהג לצאת מפעם לפעם במאמרי הסתה, והוא קורא לרצוח פלסטינים ואף ישראלים שאינם נושאים חן בעיניו בשם "המוסר היהודי". לא רק שרוזן לא הועמד לדין, מסתבר שהמכון שבראשו הוא עומד מקבל מימון ישיר מממשלת ישראל. כן, כן: ממשלת ישראל מממנת הטפה לרצח של פלסטינים וגם של חלק מאזרחיה. פורים שמח, יהודים. שמחו בממשלתכם: היא ממלאת היטב את הציווי התנ"כי "והיית משוגע ממראה עיניך".

עדכון מנהלתי: כפי שהקוראים הוותיקים ודאי שמו לב, תדירות העדכונים בבלוג ירדה באופן ניכר מאז שהתחלתי לכתוב ב"אחר". הסיבה לכך היא, מצד אחד, תשישות עונתית ומצד שני העובדה שהתבקשתי לכתוב עבור "אחר" יותר טקסטים משסוכם עליהם תחילה. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותם כאן. זו לא הודעה על סגירת הבלוג; אני מקווה שאצליח עדיין לעדכן אותו, בין עבודה וכתיבה ב"אחר". אבל מן ההגינות לומר שקשה יהיה לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי, של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, אמרו על היהודים שהם ערמומיים וממזריים, שהם תמיד יודעים לצחוק על השלטון הקלגסי ולהערים עליו. חצי מההווי של הפלמ"ח וכמעט כל ההומור היהודי בנויים על הנחת היסוד הזו.

כמה עשרות שנים של כיבוש הפכו את הגלגל. אהרן בכר הבחין כבר בשנות השמונים שההומור עבר אל הנכבשים. ככל שהיהודים הישראלים הפכו ליותר צדקנים והיסטריים, ככל שדיפנו את בונקר זכויות היתר שלהם בתקנות וחוקים, הוראות וצווים, כך עברה היוזמה והאינטליגנציה על הצד השני. כי, בינינו, הצחוק והסאטירה, כמו גם המלכודת העדינה שחושפת את הרשעות הרשמית, הם נשקם של החלשים.

אחמד טיבי הנחית היום מט סנדלרים על התפיסה של "יהודית ודמוקרטית", והממשלה אפילו לא שמה לב. היא נכנסה בעיניים פקוחות למלכודת שטמן לה. טיבי העלה לדיון בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק, שלשונה היתה פשוטה: היא דרשה שהקצאת הקרקע בישראל תהיה שוויונית.

לכאורה, מה יותר צפוי ומשעמם מכך שממשלה תנהג בשוויון כלפי אזרחיה. אחרי הכל, זו עצם המשמעות של אזרחות: שותפות בכלל, השתתפות ברס פובליקה, במה שהוא של כולם. אבל לא: ממשלת ליברמן-נתניהו דחתה את הצעת החוק. השרים מרידור, מהצד השמאלי של הליכוד, ובוז'י הרצוג, מצד לא ברור של מפלגת העבודה, נמנעו. אף שר לא הצביע בעד.

וככה, בהצבעה שקטה ולא דרמטית, נשמטה הקרקע מתחת לתפיסתה של ישראל כדמוקרטיה. טיבי חגג את נצחונו: "שוב הוכיחה ממשלת ישראל שהיא נרתעת מעקרון השוויון האזרחי. הממשלה שאישרה את חוק הסלקציה של הח"כים דוד רותם וישראל חסון, מתנכרת לזכויות הערבים, הורסת לערבים ולא מאשרת בניית ישוב ערבי חדש מאז 1948. הממשלה נכשלה באתגר שהצבתי בפניה. וצר לי על כך."

את המשפט האחרון הוא ודאי הכתיב בחיוך עדין. באמצע המלחמה על עצם הלגיטימיות של קיומה של ישראל; שעה ששר החוץ – פיל מלחמה בחנות חרסינה – גועה שאל להם לשגרירים "להתרפס בפני מדינות העולם"; ערב הצעת חוק שתדחוק החוצה עוד קצת את ערביי ישראל, שכל כולה דרישה מהם להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית – באה הממשלה ומראה מהי מהותה של מדינה יהודית, מה שווה אזרחותם של לא יהודים במדינה כזו.

בשיעורי אזרחות למדנו שמגילת העצמאות של ישראל היא מסמך יסוד. כתוב שם, בין השאר, "מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." ×–×” ×”×™×” שקר כשהמסמך נכתב ב-1948 – החמושים של בן גוריון היו עסוקים אז בגירוש הילידים וגזילת אדמתם – וזה ×”×™×” שקר מאז ועד היום. היום, מבלי משים, מחקה הממשלה את הסעיף ×”×–×” ממגילת העצמאות. ואחמד טיבי, שבשקדנות חופר תחת חומות "יהודית ודמוקרטית" כדי להראות שהשניים אינם מתיישבים ×–×” עם ×–×”, יכול להרשות לעצמו עוד חיוך.

או יהודית, או דמוקרטית. זה מה שאמרה היום הממשלה. וסביר להניח שהיא אפילו לא שמה לב. סביר להניח שהיא אפילו לא הבחינה כיצד היא שללה את הלגיטימיות שלה-עצמה, ושל המדינה שהיא מייצגת.

(יוסי גורביץ)