החברים של ג'ורג'

המחלקה היהודית של השב"כ הזהירה השבוע כי בימין הקיצוני מתחילות להסתמן התארגנויות שמזכירות תאי טרור יותר מאשר קבוצות פוגרום ("תג מחיר"). האזהרה לא מצאה חן בעיני ישראל הראל, דובר מתנחלים ותיק, והוא הזדרז לכתוב טור שבו טען שמדובר בפרובוקציה והחזיר אותנו לימי אבישי רביב העליזים.

יש כמה בעיות בגלגול העיניים לשמיים של הראל. הראשונה בהן, כמובן, שבאותה התקופה בדיוק הזהיר השב"כ מהתארגנויות טרוריסטיות של הימין הדתי – והותקף על ידי אנשי הימין, במיוחד אריאל שרון. דא עקא, שהתארגנות טרוריסטית כזו היתה גם היתה: יגאל עמיר, נזכיר, לא פעל לבד. אחיו חגי היה שותף לקשר שלו. איש ישיבת הסדר שלישי, דרור עדני, השתתף בתכניות לרצח רבין. שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, שהעביר ליגאל עמיר לבנת חבלה; מיכאל אפשטיין; ואוהד סקורניק – היו שותפים למעגל השני של החוליה של עמיר, וידעו על כוונותיהם של האחים עמיר לבצע פיגועים כנגד פלסטינים. מרגלית הר שפי, הקדושה המעונה של הימין הדתי, ביררה עבור עמיר את סידורי האבטחה שבנשקיה של ההתנחלות שלה, כדי שזה יוכל לגנוב משם נשק.

על פניו, יש אבחנה ברורה בין פגיעה ביהודים ובין פלסטינים מצד חובשי כיפות: אלה נחשבים לבני הגזע העליון, ניצוץ אלוה ממעל, ואלה סתם לצאצאי שדים וליליות. בפועל, ההפרדה הזו הרבה יותר חמקנית. התפיסה של "ערב רב" – אנשים שנראים כמו יהודים, שהנם אפילו יהודים מבחינה הלכתית, אבל בפועל הם צאצאים רוחניים של אויבי העם היהודי – מאפשרת להעמיד אותם בשורה אחת. בימי רצח רבין, שלמה אבינר היה כל כך מוטרד ממספר השאלות שקיבל בנושא, שהוא פרסם פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב." יגאל עמיר התהלך אז באוניברסיטת בר אילן כששורת הפיק-אפ שלו היא "מה את חושבת על ברוך גולדשטיין." יגאל עמיר היה שליח ציבור לכל דבר ועניין: הצעירה שניסתה לחשוף את הקשר של עמיר, הילה פרנק, נאלצה לעזוב לאחר מכן את בר אילן.

האווירה בהתנחלויות ובגרורותיהן בתחומי ישראל היתה לחוצה מאד בסוף 1995. כשהמתנחלים לחוצים, הם מולידים רוצחים. כך קמה המחתרת הראשונה, כתגובה לפינוי סיני והחשש שמשהו דומה יקרה בגדה. במקרה של המחתרת, אי אפשר היה לטעון שמדובר בקבוצה של קיצוני שוליים; הם הכילו, בין השאר, את קמב"ץ ההתנחלויות זאב חבר ("זמביש"). אחרי הסכמי אוסלו, צץ ברוך גולדשטיין, ולמרות שלאחר מכן המתנחלים ניסו בקריצה להתנער ממנו, אבי ההתנחלויות חנן פורת נתפס אז בקריאות "פורים שמח, יהודים". מאוחר יותר, בהתעלמו מההערה התלמודית ש"נכנס יין, יצא סוד", טען פורת שהוא פשוט היה שיכור, כמצוות החג. בנסיון לשבש את ההתנתקות, רצח תומך מתנחלים אחד, עדן נתן-זאדה – עריק מצה"ל – ארבעה מתושבי שפרעם; אחר, אשר וייזגן, רצח ביריות ארבעה פועלים פלסטינים סמוך להתנחלות שילה. הממסד של המתנחלים, שהופתע מהגינוי הנחרץ – שרון קרא לנתן-זאדה "מחבל יהודי", וזו כמדומני הפעם הראשונה שהביטוי הזה הושמע – מיהר לרחוץ את ידיו מנתן-זאדה ו-ווייזגן; אחרי הכל, הם לא היו מאצולת ההתנחלויות, כמו הר שפי ואנשי המחתרת הראשונה. וייזגן פטר את העולם מעונשו בתליה מאוחר יותר, וכמו נתן-זאדה (וכמו שני המתנחלים שהציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות) שקע בתהום הנשיה.

המצב הנוכחי, ערב הכרזת המדינה הפלסטינית, מעורר חששות דומים. כך שההערכה של המחלקה היהודית, שיש כעת התארגנות לקראת הקמת תאי טרור, למרות ההשתלחות של הראל, היא סבירה. פעולות תג מחיר הן פעולות טרור לכל דבר. בואו נאמר שאם צעיר פלסטיני היה מואשם בחברות ב"התארגנות בלתי מותרת", בהצתת רכוש יהודי ובתקיפת רכבים ישראלים באבנים, הוא היה נשלח לתקופה ארוכה לכלא.

הראל מנסה לאחז את ×¢×™× ×™ קוראיו בטענה ש"כיצד יוסבר, ×›×™ גוף היודע היכן ומתי בדיוק נמצאת בעזה מחט בערימה של שחת – ומכוון אליה מסוקים – אינו מצליח ×–×” שנים לזהות ולהעמיד לדין את פורעי "תג מחיר", ועתה אף ממתג אותם, כבימים החשוכים ההם, ×›"תאי טרור"?". ובכן, ישראל יקירי, טוב ששאלת. התשובה פשוטה, אם גם מדכאת.

כשהשב"כ בא לחדור להתארגנות פלסטינית, יש לו שורה ארוכה של כלים. בגלל משטר ההיתרים הישראלי, שמצריך בשטחים שבשליטת ישראל גם רשיון לנהיגה בעגלה רתומה לחמור, ובגלל שכל אחד מההיתרים הללו מצריך את אישור השב"כ, רכש לו הארגון יכולת השפעה חריגה על חייהם של כל הפלסטינים, בהיקף שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות ארגוני הביון. באמצעים הללו, השב"כ חדר אל החברה הפלסטינית ובמידה רבה פורר אותה מבפנים.

אמצעי אחר הוא, כמובן, העלמה ועינויים. פלסטינים אפשר לעצור במעצר מנהלי לחצי שנה, ולהאריך את המעצר פעם אחר פעם, כמעט ללא כל ביקורת שיפוטית. כשאנשים מוחזקים במעצר, אפשר לענות אותם – במישרין, או על ידי משת"פים שגויסו לצורך כך והוכנסו לתאיהם של העצורים, כדי שהשירות יוכל לרחוץ בנקיון כפיו – ואפשר להפעיל עליהם עינויים "נקיים" יותר, כאלה שאינם משאירים סימנים אבל יעילים לא פחות, כמו מניעת שינה, אולי היעיל שבעינויים. את הכלים הללו אפשר, אמנם, להפעיל גם על יהודים – כפי שמעיד המקרים של טלי פחימה וחיים פרלמן – אבל השימוש בהם הוא במשורה. כשזה מגיע ליהודים שהם גם אזרחים ישראלים, התקשורת הרבה יותר עירנית. במקרה הקיצוני ביותר, אם השב"כ הגיע למסקנה שמישהו מסוכן ואין לו יכולת השפעה אחרת עליו, תמיד אפשר לחסל אותו מהאוויר. הכלי הזה מעולם לא הופעל על יהודים.

במקומות שבהם הכלים המגושמים האלה אינם זמינים, או זמינים חלקית בלבד – רצועת עזה שלאחר נסיגת צה"ל, רצועת הבטחון במשך רוב זמן שהותו של צה"ל שם – איכות המודיעין שהשב"כ מסוגל לספק נופלת תלולות. מטבע הדברים, גם יכולת הזיהוי שלו של אנשים הפועלים לבדם, או במסגרות הדוקות, מוגבלת למדי. יכולת החדירה שלו לארגונים הדוקים אידיאולוגית, בין אם מדובר בחיזבאללה ובין אם מדובר בארגוני האחים היהודים, מוגבלת מאד. בקרב החמאס, הוא יכול לגייס סוכנים כי יש לו מגוון אמצעי לחץ עליהם ועל הסביבה שלהם – השב"כ לא בוחל בלקיחת בני ערובה; הנסיונות שלו לגייס מקורות בקרב האחים היהודים כושלים הרבה יותר, והיכולת שלו להחדיר אליהם סוכן – אף פעם לא האמצעי המועדף של ארגון ביון, בשל הסכנה ובשל הבעיות הפסיכולוגיות העצומות שהסוכן נחשף להן – היא לעתים קרובות פאתטית. קציני השב"כ של המחלקה הערבית מתהדרים בערבית הפלסטינית שלהם; אנשי המחלקה היהודית, למרבה הצער, עוד לא למדו לדבר יהודית שוטפת.

השענות של 44 שנים על כלים מגושמים כל כך, שלא דורשים חשיבה יתרה מצד החוקרים, מנוונות את יכולת החקירה. כשאתה מתרגל לכך שיש לך יכולות כמעט בלתי מוגבלות, ופתאום – כשזה מגיע לציבור היהודי – הן מוגבלות, במקרים רבים התוצאה היא כשלון. בחלק ניכר מהמקרים של המעצרים שעורכת המחלקה היהודית, התוצאה היא זיכוי חלקי או זיכוי מלא. מותר גם להניח שהעובדה שהמודיעין הממשי שעומד לרשותה של המחלקה היהודית גורם לה לעיתים לזנק מוקדם מדי – למשל, בכל מה שקשור לאיומים על המסגדים בעיר העתיקה, שם המחיר של היסוס עשוי להיות יקר משאת.

זו, ישראל הראל, היא הסיבה לכך שההצלחות של המחלקה היהודית מוגבלות כל כך, זו ולא איזו קונספירציה נגד מתנחלים. אגב, המתנחלים יללו מרה לאחרונה על עונש מאסר עולם שהוטל על הפלסטיני שהורשע בבית דין צבאי בטבח באיתמר – אבל לא שמענו קולות כאלה כאשר הצליח השב"כ להרשיע שלושה מתנחלים בנסיון לבצע טבח גדול משמעותית באמצעות עגלת תופת בבית ספר לבנות.

נו, טוב, אי אפשר להשוות: שם מדובר ביהודים חמים.

ועוד דבר אחד: היתה הרבה ברברת בשבוע האחרון על החבלה שביצעו מתנחלים בכלי רכב של צה"ל בגדה המערבית, וטענה שמדובר ב"עליית מדרגה". מי שאומר את ×–×”, כנראה שכח איך התנהלו המתנחלים בזמן ההתנתקות – ושכח איך התנהגו המתנחלים סמוך לקוצרה לפני חצי שנה בלבד.

(יוסי גורביץ)

למרבה השמחה, התרגיל הבטחוני האחרון של ברק ונתניהו (עדכונים בסוף) לא הצליח: המחאה החברתית לא קרסה, והיא עדיין איתנו. צפוי לה מבחן גדול נוסף בסוף ספטמבר, עם ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה פלסטינית והבלגן שצפוי להתלוות לכך. אבל זה מרשים: יומיים אחרי התקפת טרור גדולה כבר נערכה עצרת מחאה גדולה ביחס. האם יכול להיות שהציבור הישראלי התנער מההתניה הפבלובית שלו, "שקט, יורים"?

על כל פנים, בקצוות האימפריה של ישראל קרו כמה דברים שלא זכו להתייחסות מספקת בתקשורת הישראלית. הנה ריכוז קצר.

להם דווקא יש מדינת רווחה: הכנסת חוקקה לפני די הרבה זמן חוק שקובע שחינוך חינם יתחיל מגיל שלוש. אז היא חוקקה. השליטים האמיתיים של המדינה, נערי האוצר, עשו בחוק מעשה חוק הדיור הציבורי של רן כהן – כלומר, קברו אותו באמצעות סעיף בחוק ההסדרים.

בשנה הקרובה, הוא יוחל חלקית. באוצר מבטיחים ליישם אותו, אולי, בהנחה שלא יהיה איזה משבר כלכלי, עד שנת 2019. איפה הוא יחול? ובכן, בישובים עניים – כאלה שההכנסה הממוצעת שלהם איננה עולה על 2,217 ₪ בחודש. המשמעות בפועל היא שהוא יחול ברוב הישובים החרדיים, בחלק קטן של הישובים הערביים – ובהרבה מאד התנחלויות.

מה? איך? מה פתאום הכסף הזה הולך למדושני ההתנחלויות לפני שהוא מגיע לעניי הערים? אה. זה פשוט. הממשלה הכריזה על ההתנחלויות כאזור העדפה לאומית, והשנה היא החליטה שהכסף הזה יילך לאזורי העדפה לאומית. ככה זה: מי שיש לו, יינתן לו. מדינת הרווחה הישראלית לא נעלמה סתם כך: היא פשוט עברה לשטחים. ימים וארכיונים יגידו אם זה צירוף מקרה משונה, האם מדובר במקבילה של ה"ההזנחה הברוכה", או שהיתה כאן מטרה ארוכת טווח להגביר את הלחץ על האוכלוסיה המתגוררת בישראל עד שזו תשבר ותעבור לשטחים – שם תוכל לקבל דיור זול מאד וכל מה שצריכה מדינת רווחה לספק, ובמקביל תמנע את פינויים של אותם "אזורי העדפה לאומית". על כל פנים, אנחנו יודעים כבר היום איזה אזורים מעדיפה ממשלת נתניהו.

כלא פתוח חדש: המלבין הגדול של הכיבוש, בג"צ – זה שבלעדיו לכיבוש לא היתה כל לגיטימציה – אישר אתמול (ג') את תוואי הגדר סביב הכפר וולאג'ה שבאזור ירושלים. הצבא הבטיח בטוב ליבו שהוא יאפשר לתושבים גישה למה שנשאר מהאדמות שלהם שלוש פעמים ביום – וכל מי שטרח ללמוד מה קורה בפועל בגדה יודע מה שוות הבטחות הצבא, במיוחד כשהן מלוות בהסתייגות שהגישה לאדמות תהיה כפופה לקבלת אישורי כניסה לישראל. דימי ריידר הגדיר היטב את וולאג'ה כ"כלא פתוח לשמיים". איך זה נראה, אפשר לראות פה.

השופטים, בהנהגת הנשיאה בייניש, קבעו כי יש לתת לעמדתו של המפקד הצבאי "משקל רב". המפקד הצבאי – שבשילוב הנדיר שנוצר כאן, אמר לי מישהו לפני כשבוע, מחזיק בכל הסמכויות של פשה טורקי וגנרל קולוניאליסטי בריטי – הוא לא יצור אמין כל כך. קודמה של בייניש בתפקיד, אהרן ברק, הודה לאחר פרישתו שהיו מקריםש בהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט.

מעניין מתי יגיע תורה של בייניש לומר משהו דומה – ומה יהיה התירוץ שלה. אחרי הכל, היא שמעה את דברי קודמה.

משהו קורה בחברון: לא ברור מה, התקשורת הישראלית לא אומרת על כך מילה, אבל מה שנראה (על פי מקורות זרים) הוא שחמושי צה"ל עצרו כ-120 מתושבי חברון במהלך הימים האחרונים. על פי מספר דיווחים מדובר אך ורק בפעילי חמאס, ושפעילי ארגונים אחרים שנעצרו שוחררו. יש דיווח בלתי מאושש על כך שהחמושים החליטו לפוצץ מטען חבלה בתוך הבית שבו מצאו אותו, וגרמו לו נזק, ושורה של שמועות על כך שיש מספר גדול של פצועים במקום. לאף אחד מהדיווחים האלה אין אישור רשמי, אבל כל העולם – במיוחד הפלסטינים – יודע עליהם, כך שלא ברור מדוע הדיווחים האלה לא מגיעים לישראל גופא.

המיתוס של אי שליטה בעזה: ישראלים אולפו לומר, כחלק מאימוני ה-Hasbara הכמעט בלתי מודעים שלהם, שישראל איננה שולטת בעזה. בולשיט. ישראל לא מחזיקה כוחות בתוך רצועת עזה – רוב הזמן – אבל היא בהחלט חולשת עליה.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה. היא מטילה עליה סגר ימי, וחיל האוויר שלה פושט לעתים תכופות על הרצועה. למעשה, אם סופרים את המל"טים שנמצאים שם (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) דרך קבע, חיל האוויר מעולם לא עזב.

ישראל שולטת אפילו על מרשם האוכלוסין של הרצועה. יש לכך כמה אספקטים. עזתים שלא מופיעים במרשם מסיבה כלשהי – למשל, כי נולדו אחרי שהמרשם ברצועה הופסק, או מסיבה ביורוקרטית אחרת – לא יכולים לצאת רשמית מהרצועה דרך מעבר רפיח. החמאס מרוויח מכל העסק הזה: הוא מבריח אותם דרך מנהרות. אספקט אחר הוא שבגדה חיים כ-35 אלף פלסטינים שעברו לגדה, חלקם לפני יותר מ-15 שנים – מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא חלק מובנה מהסכמי אוסלו. ישראל לא טרחה לעדכן את רישום האוכלוסין, והתוצאה היא עשרות אלפי אנשים שחיים בגדה ושנתונים לשרירות ליבו של כל פטרול ישראלי משוטט: עזתים שנמצאים בגדה מגורשים בימים אלה לעזה אוטומטית, לא משנה כמה שנים חיו בגדה. ישראל התחייבה כמה וכמה פעמים לעדכן את הרישומים, ומדי פעם היא מודיעה – כמחווה לרשות לרגל איזה חג – על כך שתעדכן את רישומיהם של כמה אלפי אנשים. ברוב המקרים, המחווה הזו איננה מתממשת.

אבל כל כך קל להאמין שישראל לא שולטת בעזה.

עדכון: מאז הפוסט של שלשום, על הסדקים בסיפור של ברק ונתניהו, הופיעו כמה וכמה סדקים חדשים. "ידיעות" דיווח אתמול על כך שגורמים עלומים במערכת הבטחון מטילים ספק בכך שוועדות ההתנגדות אחראיות לפיגוע באילת, ומעלים את התהיה ההגיונית: אם הן היו אחראיות, למה כל ההנהגה שלהן היתה במקום אחד? על פי מקורות מודיעיניים של ידיעות – שצריך להתייחס אליהם בזהירות, הם לא אמינים גם כשהם מזוהים, והם לא – כל הייחוס של הפיגוע לוועדות נובע מאיזו הערה בפורום ג'יהאדיסטי כלשהו. באיחור אופנתי, דיווח הבוקר הארץ שלפחות שלושה מהתוקפים באילת הם ג'יהאדיסטים מצרים. המודיעין האמריקני – שוב, זהירות וסקפטיות נדרשים – הודיע שגם הוא חושב שהאחראים הם לא אנשי הוועדות, אם כי אולי הם ביצעו איזה תפקיד מינורי. אתמול תקף צה"ל שוב ברצועה – הפסקת האש, כמובן, לא חלה עליו, היא חלה רק על הפלסטינים ורק הם יכולים להפר אותה – וחיסל מישהו שהחזיק באיזשהו תפקיד בג'יהאד האיסלמי. צה"ל טוען היום שהוא היה האחראי למימון הפיגוע באילת. לא הבנתי. חשבתי שאמרתם שוועדות ההתנגדות היו האחראיות, לא הג'יהאד.

ראוי לשים לב שאף אחת מההצהרות האחרונות לא יוצאת רשמית מדובר צה"ל אלא מכל מיני מקורות בכירים. זו הדרך של צה"ל להפריח המון עשן ואחר כך, כשחודרים דרכו, לומר בצדק שהוא לא אמר שום דבר רשמי בנושא. סא"ל אביטל לייבוביץ' התעקשה בפני בתחילת השבוע שכל המעורבים בפיגוע היו עזתים. היום צה"ל מודה שזה לא היה נכון.

אז אם ברק ניצל את הפיגוע למטרותיו, ורצה להוציא אותנו למלחמה כדי שנשכח מכל המחאה הזו וניתן לו לשבת על הכסא עוד כמה שנים, למה אנחנו לא במלחמה? שאלה מצוינת. מעריב פרסם הבוקר שמצרים הבהירה לממשלת ישראל שמבצע גדול בעזה יכול להביא ל"פגיעה אנושה" בהסכם השלום. אפילו ברק ונתניהו לא חסרי אחריות עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה עם מצרים. להרוג כמה עזתים, זה דבר אחד. להסתבך עם צבא מסודר ועם עצבני, זה כנראה קצת יותר מדי. הנה משהו חיובי שכבר יצא מנפילת משטר מובארק: ריסונה של ישראל ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ארגון "בצלם" פרסם הבוקר (ב'), כחלק מהמנהג המציק שלו להפנות אלומת אור אל חלקים של הכיבוש שרוב הישראלים מעדיפים שלא לדעת עליהם כלום, דו"ח על מעצרי קטינים בשטחים הכבושים. כלי התקשורת העדיפו להתמקד בנתון סטטיסטי יבש: בחמש השנים האחרונות, העמידו כוחות הכיבוש לדין 835 קטינים פלסטינים בשל ידוי אבנים. רק אחד מהם זוכה. זה שיעור נמוך אפילו ביחס למערכת המשפט הישראלית, ששיעור הזיכוי שלה עומד על שניים לאלף.

מערכת הצדק הצבאית – שכידוע, יש לה אותו קשר לצדק כמו הקשר של מוזיקה צבאית למוזיקה – מוטה כנגד הנאשמים שלה אפילו יותר מזו הישראלית. קטין שחשוד בהשלכת אבנים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים כדרך קבע, ומשפט יכול להמשך שנתיים. בפני הקטינים ועורכי הדין שלהם – שחלקם מפגינים חוסר עניין בולט בלקוחותיהם – עומדת דילמה לא פשוטה: רוב המשפטים, כמו בישראל, נסגרים בהסדר טיעון. קטין שיודה, גם במשהו שלא עשה, ישתחרר מהכלא הרבה יותר מהר מאשר אם ינהל משפט הוכחות ויוכיח את חפותו; לעיתים הוא משתחרר באותו היום. בחלק ניכר מהמקרים, העונש המוטל על הקטינים – בעיקר מתחת לגיל 14 – הוא סך ימי המעצר שכבר ריצו. רשיד עוודי, בן 15, קיבל הצעה שקשה לסרב לה מעורך הדין שלו: להודות ולקבל עונש מופחת. התביעה טענה שיש לה חייל שראה את עוודי משליך אבנים, אבל מציאת החייל וגרירתו לעדות תמשך, אמר עורך הדין, שמונה חודשים. עוודי, כזכור בן 15, היה צפוי לבלות את כולם בכלא. הוא הודה, וקיבל חודש.

במקרה חריג אחד, חריג משום שהגיע למשפט הוכחות ומשום שהקטינים שוחררו בערבות אחרי 27 ימים "בלבד", ביטלה התביעה הצבאית כתב אישום כנגד שמונה נערים, לאחר שעורך הדין שלהם הוכיח שהחיילים שהעידו נגדם שיקרו. הם טענו שעצרו אותם סמוך לכביש, אך הוא איים להביא עדים שיוכיחו שהם נעצרו בתוך שטח בית הספר שלהם, ושהם שהו בכיתות בזמן שבו לכאורה התרחשה השלכת האבנים. כתוצאה מכך, משכה התביעה את כתב האישום שהתבסס על עדות החיילים השקרנים – אבל המשיכה לנהל משפט כנגד בגיר, שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, על סמך אותן עדויות. אחרי חצי שנה במעצר, הוא נשבר והסכים לעסקת טיעון. הוא שוחרר בו ביום.

על המתרחש בבתי הדין הצבאיים יודע כל מי שקרא את "הזמן הצהוב", ובכל זאת ראוי להדגיש את העובדה שהדיונים מתנהלים בעברית, שפה שהנאשמים ובני משפחותיהם לא דוברים, תוך הסתמכות על מתורגמנים שלעיתים עושים עבודה מרושלת. בחלק ניכר מהמקרים, כשהקטינים מובאים להארכת מעצר, הם לא יודעים שיש להם זכות לעורך דין – וגם אם היו יודעים, מסיבות ברורות הם היו מתקשים לשכור את שירותיו של כזה. במקרים נדירים, בית המשפט ממנה להם עורך דין מטעמו, מה שמובן מאליו בכל מערכת משפט בסיסית. כלומר, הקטינים הללו מובאים להארכת מעצר, ולעיתים גם נשפטים, בבית דין שאת שפתו אינם דוברים ושאין להם שום הגנה בסיסית ממנו. בתי המשפט הצבאיים נמנעים ברוב המקרים משחרור בערבות – ארגון DCI, שמגן על עצורים פלסטינים, מעריך ששיעור השחרור בערבות עומד על 23% בקרב קטינים עצורים, וגם שם חלק מהעצורים לא שוחררו, משום שלא יכלו לעמוד בערבות – והם נשלחים למעצר עד תום ההליכים. אלא אם הם מודים, כמובן.

בין השנים 2005-2010, הועמדו לדין 34 בני 12-14, 255 בני 14-15, ו-546 בני 16-17. כמו כן מצא בצלם כי בניגוד לחוק, נעצרו לחקירה שני קטינים בני פחות מ-12, כלומר מתחת לגיל האחריות הפלילית. יצוין שאלה מקרים שאנשי בצלם תיעדו בעצמם, כך שבהחלט יתכן שיש יותר מהם. באחד המקרים האלה, מעצרו של מחמוד עלאמה, בן תשע, הודיע הקצין שעצר אותו שהוא ישחרר את עלאמה רק אם ייפסקו ידויי האבנים מכפרו. במילים ברורות יותר, הקצין חטף ילד בן תשע כבן ערובה. עלאמה הוחזק על ידי החמושים במשך חמש שעות, ללא מגע עם הוריו, למרות שאביו היה בסמוך והתחנן לראותו. אלמלא הלחץ הכבד שהפעילו אנשי בצלם, בהחלט יתכן שזה היה נמשך זמן רב יותר. דוברות האוגדה לא הכחישה את דבר מעצרו של ילד בן תשע, אך טענה שהוא הוחזק כי שקלו שם לקנוס את אביו, אבל בסופו של דבר ירדו מהעץ הזה.

אבל זה החלק החשוף יותר של המערכת, זה שמתנהל תחת אור כלשהו, קלוש ככל שיהיה. המעצר והחקירה הם סיפור אחר. בחלק ניכר מהמקרים – 30 מתוך 50 העצירים הקטינים ששוחחו עם בצלם – המעצר מתבצע, בניגוד לנהלים, בעת לילה, והקטינים נאזקים ועיניהם מכוסות, וזאת למרות שהעצורים לא גילו התנגדות.

שוב בניגוד לנהלים המקובלים בישראל, שקובעים כי בעת חקירת קטין יהיה הורה או מבוגר מוכר אחר נוכח בחקירה, ברוב מוחלט של המעצרים בגדה זה לא המצב. לא קשה לתאר מה מצבו הנפשי של ילד שנחטף באמצע הלילה מביתו על ידי חמושים, לעיתים רעולי פנים. הנה עדותו של מאלכ עומר, בן 14 ממחנה הפליטים ג'ילזון:

בבוקר של יום חמישי, 11.2.10, בסביבות השעה 1:15 אחרי חצות, ישנתי בחדר שלי עם שני אחים שלי. הדירה של המשפחה שלנו, במחנה הפליטים ג'ילזון, היא בקומה השנייה של הבית. סבא שלי גר בקומה הראשונה. התעוררתי משינה וראיתי חייל עומד מעל הראש שלי. הוא דחף אותי עם הקנה של הרובה שלו. פחדתי. הוא אמר לי: "קום ותתלבש כי אנחנו צריכים אותך קצת". אני פחדתי כי זאת הפעם הראשונה שאני רואה חייל ישראלי מכל כך קרוב. חשבתי שהחיילים רצו לעשות חיפוש בבית וקמתי מהמיטה. החייל הורה לי להתלבש ואני עשיתי את זה. יחד אתו היו עוד כמה חיילים. הפנים שלהם היו מכוסות והם התפרסו בחדרים של הבית. היו להם רובים עם פנסים. שני חיילים תפסו אותי מבית השחי והוציאו אותי מהבית. אבא שלי היה עם החיילים ברגע שהחיילים הורידו אותי מהחדר שלי. הוא מסר להם את תעודת הלידה שלי כי אין לי תעודת זהות, אני עדיין בן פחות מ-15. אבא שלי אמר לחיילים: "הוא קטין, מה אתם רוצים ממנו?". החייל ענה לו: "אנחנו רוצים אותו קצת, חצי שעה ונחזיר אותו". בזמן שיצאתי מהבית ראיתי סימני שבירה על הדלתות בקומה הראשונה. החיילים הוציאו אותי מהבית ואחד מהם קשר לי את הידיים לאחור באזיקים מפלסטיק. הם כיסו לי את העיניים ביריעת בד ואחר כך לקחו אותי מהבית ברגל למקום בכפר שהיו בו עוד ילדים שנעצרו.

חלק מרכזי מהמעצר הוא הפרדה בין הקטינים ובין הוריהם, בידוד שהוא חלק מחקירה שמטרתה היא לשבור את הנחקר, לגרום לו להודות ולהפליל קטינים אחרים. הנה עדותו של ע"א, בן 12:

החיילים לקחו אותנו לעציון והורידו אותנו בחצר. ישבנו על הארץ כשהידיים שלנו קשורות והעיניים שלנו מכוסות במשך יותר משלוש שעות. בזמן שהעבירו אותנו מהחצר שמעתי את הקול של אבא שלי. הוא קרא לקצין. ראיתי אותו מתחת לכיסוי של העיניים. הוא עמד מאחורי השער הראשי של עציון. אחר כך העבירו אותי ואת שאר הילדים למקום אחר, רחוק מהשער. כבר לא ראיתי את אבא שלי אבל המשכתי לשמוע אותו קורא לחייל: "חייל, חייל!".

ישנן שורה של עוולות נוספות, קטנות וגדולות יותר, בדו"ח. אבל אני חושב שראוי להתמקד בשתי העדויות האלה. הן מראות איך נראה בפועל, בשטח, הכיבוש שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו: ילד בן 14 שנחטף ממיטתו ושעיניו נקשרות, ילד בן 12 שיושב, כבול, מאזין לקול תחינתו של אביו – "חייל, חייל!" – והם אינם יכולים להגיע זה אל זה.

האנשים שיבואו להגן גם על התועבה הזו ימצאו בוודאי המון תירוצים. הם יטענו, בצדק, שהשלכת אבנים עשויה לסכן חיים. הם יתקשו קצת יותר להסביר מדוע מעצרים מתבצעים בלילה, מדוע בעצם עוצרים קטינים כאשר הם לא מסכנים חיים, למה אותם הנהלים בדיוק לא מופעלים כלפי קטינים מן ההתנחלויות – לא שאני רוצה בכך, ילדים הם ילדים – וחשוב מכל: מי צריך את כל זה. כן, אם כוחות צבא ייכנסו לישוב כבוש, יהיו ידויי אבנים. המעצרים האלה הם תוצאה הכרחית של הכיבוש הישראלי. הם מחירו. מי שרוצה להמשיך את הכיבוש, יואיל ויישיר מבט אליהם.

ועוד דבר אחד: "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור", שרים האנרכיסטים. מי שחושב שהם לא צודקים, מתבקש להתבונן בסרטון הבא: צה"ל בפעילות לילית חסרת תוחלת בכפר נבי סלאח, שמעז לגלות התנגדות למתנחלים ועוזריהם.

(יוסי גורביץ)

החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.

בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."

להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.

אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את ×–×”. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, ×—×–×” טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא × ×™×›× ×¢ לתקווה ולעשייה".

אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.

למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.

אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.

מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.

אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.

שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.

הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.

שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.

מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.

ויותר ויותר אנשים יודעים.

(יוסי גורביץ)

במשך שנים, נהגו פוליטיקאים ישראלים לומר לנו שהמהלכים שלהם מיועדים ל"חשיפת פרצופם האמיתי" של הפלסטינים. אהוד ברק התמחה בזה. פרשנים בכירים נהגו לומר שאין אמנם טעם ביוזמות שלום, כי אין להן משמעות מעשית, אבל עצם הצגתן ועצם אמירת ההן להן תציג את הצד השני כסרבן האמיתי.

המשחק הזה נגמר. היומיים שלאחר נאומו המדיני של אובמה הבהירו מי סרבן השלום כאן, וחשפו את פרצופו האמיתי של המרכז-ימין הישראלי. בניגוד לצווחה שקמה בתשלובת של הימין הישראלי, הימין האמריקני ורשת פוקס לא היה בנאומו של אובמה שום דבר חדש: הוא דיבר על מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבולות. זו גם היתה העמדה של ממשל בוש.

אז על מה כל הרעש? ובכן, כשבוש אמר את הדברים, היה ברור לכולם שמדובר בקריצה, שהוא לא מתכוון. כשאובמה אומר אותם, נראה שהוא דווקא כן. מכאן ההיסטריה הציבורית: פתאום עמדה שהסכמנו לקבל כשקר מוסכם הופכת למאיימת, כי היא מתחילה להפוך למציאות. זה, והעובדה שלנתניהו ולימין האמריקני יש מטרות משותפות: הפלת אובמה. התוכי של נתניהו, דני דנון, אומר ש"ברק חוסיין אובמה אימץ את תכנית השמדת ישראל של יאסר ערפאת". לא במקרה, דנון היה המלווה של שרה פיילין בביקורה בארץ; לא במקרה, הפסיכי הימני שהיה יותר מדי פסיכי עבור פוקס, גלן בק, יערוך עצרת באוגוסט בישראל. כדי לשמור על טרפן של 44 שנות נישול, נתניהו מוכן להמר על בעלת הברית האחרונה של ישראל, ולהפוך את ישראל לנושא ניגוח, מה שהאמריקנים מכנים wedge issue, של הרפובליקנים. סביר מאד להניח שהטקטיקה הזו תתפוצץ לישראל בפרצוף, ושהעובדה שהיא תהפוך ליקירתו של הפלג המשיחי-פונדמנטליסטי בפוליטיקה האמריקנית תהפוך אותה לשנואה על כל שאר העולם, ולמוקצית גם באגפים המתקדמים של המפלגה הדמוקרטית. עוד יותר מעכשיו, הכוונה.

הצהרותיו של נתניהו ראויות לעיון. בתגובה הראשונית שלו לנאום אובמה הוא אמר שהוא "מצפה מהנשיא אובמה שאשרור להתחייבויות האמריקניות כלפי ישראל מ-2004 שזכו לתמיכה גורפת בשני בתי הקונגרס. התחייבויות אלה נוגעות בין היתר לכך שישראל לא תתבקש לסגת לקווי 1967 שאינם בני הגנה ושיותירו מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלה". ה"מצפה" האדנותי של נתניהו כבר העלה עליו את חמתו של ג'פרי גולדברג, ואם נתניהו איבד את גולדברג, הוא כנראה איבד חלק ניכר מהמרכז האמריקני. גולדברג שואל בעוקצנות מה יש בדעת נתניהו לעשות, אם אובמה לא ייענה לדרישותיו; האם הוא יפסיק להטיל וטו לטובת ארה"ב, או יפסיק לספק לה סיוע כלכלי? התשובה, אגב, פשוטה: נתניהו יחבור לאויביו של אובמה, ישחק ישירות בפוליטיקה האמריקנית, וינסה להביא למפלתו בבחירות. ואובמה יודע את זה.

נתחיל מהחוצפה הראשונה שבדבריו של נתניהו. כשראש הממשלה שרון הציג את ההתחייבויות האמריקניות המדוברות, נתניהו התנגד להן בכל תוקף והעלה להן 14 הסתייגויות. עכשיו הן הפכו פתאום לבבת עינו. היי, חלפו שבע שנים, מי יזכור מה היה אז. (ההתנתקות, בכלל, חשפה את נתניהו במירעו, כקומבינטור כושל: הוא הצביע ארבע פעמים בעד תכנית ההתנתקות, למרות שהתנגד לה, ולמרות שניסה לבצע את ה"פוטש בננה" נגדה באוקטובר 2004, הכל מחשש מתגובת שרון; ואז, שבוע לפניה, פרש ברעם מממשלת שרון, כשהוא חושב שיוכל להמריד את הליכוד נגדו. התוצאה היתה הקמת קדימה).

נעבור לשקר הגס. פתאום, גבולות הפסקת האש הופכות את ישראל לבלתי ניתנת להגנה. וואלה. מגבולות אלה היא יצאה לשתי מלחמות תוקפניות (1956 ו-1967), שהיו הצלחות צבאיות ניכרות (אם גם תבוסות פוליטיות מהדהדות). דווקא משכבשה את השטחים, היא החלה לספוג תבוסות או כמעט תבוסות: 1973, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות. כל אחת מהן היתה במקרה הטוב תיקו צבאי ותבוסה דיפלומטית רועמת, ובמקרה הרע גם תבוסה צבאית. צה"ל שלפני כיבוש הגדה היה צבא יעיל יותר, והשיג תוצאות טובות יותר. ושוב, מה האיום הגדול שבנסיגה לקווי 49', בהנחה שאתה בונה גדר יעילה בין ישראל ופלסטין? הצבא הירדני? הצבא העיראקי? הפנטזיה על הצבא האיראני, שיתקדם איכשהו דרך עיראק וירדן? מה?

ונגיע לחוצפה העיקרית: נסיגה לקווי 49', אומר נתניהו, "תותיר מרכזי אוכלוסיה גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלו". וואלה. במשך 44 שנים התנהלה ישראל כאילו החוק הבינלאומי איננו נוגע לה, היא הכניסה אוכלוסיה שלה לשטחים כבושים, עיוותה כל חוק ונוהל אפשרי כדי לאפשר את קיומן של ההתנחלויות הללו – ופתאום, יש לה את החוצפה לומר שכל מפעל הגזל העצום הזה יגרום עוול לגוזלים. התשובה האמריקנית צריכה להיות פשוטה וחדה: מעולם לא הכרנו בחוקיותן של ההתנחלויות ולא נכיר בהן כעת. המתנחלים הם בעיה של ישראל, בעיקר של הימין הישראלי, ולא של הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית. הרצחתם וגם ירשתם?

המשמעות של האמירה הזו של נתניהו היא שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי אף מדינה לא תסכים שיהיו "גושים" של מדינה אחרת בקרבה. ומקרה אריאל יוכיח: הסערה סביב עיר המתנחלים ש"נמצאת לגמרי בקונסנסוס" מתעלמת מכך שהיא בלב השטח המיועד למדינה פלסטינית, 20 קילומטרים מישראל, והיא שם בדיוק כדי שאי אפשר יהיה להקים מדינה פלסטינית. נתניהו לא לבד בתפיסה הזו ש-44 שנות הגזל של ישראל צריכות לשאת פרי: התפיסה שלו של "גושים" ונוכחות צבאית על הירדן זהה לחלוטין לזו של בוז'י הרצוג, כפי שהובעה השבוע, וכדי להבדיל בינה ובין התפיסה של "השמאל הלאומי" ("מדינה להם, גושים לנו"), צריך מיקרוסקופ משוכלל במיוחד. המרכז-ימין הישראלי מאוחד סביב הדרישה לשימור הגושים; השאלה היא אם הוא מוכן לצאת למלחמה על כך. התשובה של נתניהו חיובית היא "כן" מהדהד; התשובה של המרכז-ימין היא, בינתיים, "שמעו, לא נראה לנו כל הקטע הזה, אבל אם אין ברירה אז ברירה, בהשמע קול החצוצרות הישנות נתייצב לפקודה" וכן הלאה. יורים ובוכים, מודל 2011.

אחרי הפגישה עם אובמה, ולפני הזובור הציבורי שהוא מארגן לו בנאום מול איפא"ק ומול הקונגרס, הודיע נתניהו שהוא "מנהיג של עם נרדף שאין לו הזדמנות שניה ולא יכול להרשות לעצמו טעויות… לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים, למה שאנחנו נקבל אותם?… במשך 4,000 שנה [כך! – יצ"×’] סבלנו ממאבק, טבח, השמדה."

כל ההתקרבנות הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: להשיג לגיטימציה להמשך רדיפתו של עם מקורבן. אל תסתכלו על מה שאנחנו עושים ב-63 השנים האחרונות – הסתכלו על ההיסטוריה לקרימוסה שלנו. אף אחד לא סבל כמונו, ועל כן מותר לנו לגרום סבל לעמים אחרים גם בימים אלה. העולם כבר לא קונה את זה, ואין שום סיבה טובה שיקנה.

ואשר לשאלת הפליטים – נו, באמת. למה שישראל תקבל אותם? כי היא אחראית לכך שהם הפכו לפליטים. היא גירשה את רובם והיא מנעה את שובם של כולם לאחר הקרבות, כדי לגזול את אדמותיהם. בלי התוקפנות הישראלית, לא היתה בעיית פליטים. אז כן, ישראל היא זו שצריכה לפתור אותה.

או, בקצרה, נתניהו מארגן לנו את המלחמה הצודקת הבאה. אחריה, כרגיל, מצבנו יהיה גרוע יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כחודש הודיע הרמטכ"ל החדש, בנימין גנץ, ש"שני הרוצחים של משפחת פוגל הם לא בני אנוש". כתבתי אז שזו כנראה הכנה לדרישת עונש מוות. ומה אתם יודעים: השבוע הסתיימה חקירתם של שני החשודים ברצח (הנוקדנים יציינו את העובדה שהיא הסתיימה שלושה שבועות לאחר שדובר צה"ל הודיע בקול תרועה על פענוח המקרה), והצבא הודיע שהוא ידרוש עונש מוות.

הדרישה הזו לא מעשית, ככל הנראה. העובדה שהיא מועלית היא ציניות זולה, שמטרתה לארגן לגנץ, לדובר צה"ל החדש ולשב"כ נקודות בדעת הקהל הבהמית. זה יכול לצאת מכלל שליטה: אם התביעה תדרוש עונש מוות, יופעל לחץ חריג על בית המשפט לקבל אותו; אם הוא יקבל אותו, לחץ יוצא דופן יופעל על בית המשפט לערעורים; ואם זה לא יעמוד במעמסה, יצטרך אחד בנימין גנץ להכריע האם להעניק חנינה לזוג אנשים שהוא כבר קבע – כהנחיות לשופטים? – שאין להם צלם אנוש. התביעה הצבאית כבר עשתה את השטיק הזה בשנות השמונים ושנות התשעים; 20 שנה אחרי, החברה הישראלית הרבה יותר יהודית והרבה יותר מבוהמת. יכול להיות שגנץ התחיל כאן מדרון חלקלק שהוא לא יידע איך לעצור בו.

(יוסי גורביץ)

אם ×”×™×” צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, ×”×’×™×¢×” תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק ×”×–×” – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ×’'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג ×”×–×”.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)