החברים של ג'ורג'

במשך עשרות שנים, לישראל היה תירוץ קבוע כשמישהו ניסה למתוח ביקורת על מדיניות הסיפוח והכיבוש שלה: בטחון. אתם לא מבינים, היו אומרים אנשי צה"ל או אנשי הזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל: יש כאן סיכון בטחוני. ובהתחלה זה עבד, לפחות כלפי חוץ. אחרי הכל, אם אנשי צבא, שבטחון הוא מקצועם, אומרים שיש צורך בטחוני, חזקה שהאתוס שלהם, שמבוסס על כבוד ואמירת אמת, לא יאפשר להם לעשות שקר בנפשם.

ישראלים שגדלו כאן, ושיודעים שבצה"ל אמירת אמת היא שמועה רחוקה, שהקצין הממוצע לא יזהה כבוד מקצועי גם אם זה יתקוף אותו בסמטה חשוכה, שמדובר במיליציה פרועה וחסרת משמעת, היו צריכים לדעת טוב יותר. הם היו צריכים לזכור, למשל, איך הזנה שר הבטחון בן גוריון את "צרכי הבטחון" וגייס למילואים בראשית שנות החמישים את מנהיגי הימאים השובתים, כדי לשבור את השביתה שלהם. הם היו צריכים לדעת – בית המשפט העליון שלהם אמר את זה עוד בשנות השבעים – שכאשר קציני צה"ל מדברים על "צרכי בטחון" והתנחלויות בנשימה אחת, הם עושים שקר בנפשם.

אחר כך באו שקרים אחרים, בוטים לא פחות. יצאנו ללבנון לכאורה כדי להתקדם 40 קילומטרים ולא יותר, כטווח התותחים של אז, וכבר ביום הראשון ללחימה ביצענו נחיתה ליד ביירות. המטרה הרשמית היתה סילוק אש"ף מדרום לבנון; אף אחד לא ציין את המטרה הנסתרת, הגדולה יותר, הכתרת משטר ידידותי לישראל בלבנון, מה שהצריך – לראשונה – את כיבושה של בירה ערבית ואת מותם של כ-17,000 לבנונים. כתבים צבאיים דיווחו מביירות ודובר צה"ל הכחיש בתוקף שאנשיו בכלל נמצאים שם. כתשנו את ביירות מהאוויר, בהפצצות שהרגו אלפי אזרחים, והתקשורת הישראלית מילאה את פיה מים. אחר כך באה האינתיפאדה הראשונה והשקרים הפכו לשיטה. קברנו ילדים בחיים, החרמ"ש של רפיח יצא לפטרולים כשדגל העצמות והגולגלות נישא על אנטנות הג'יפים שלו, קשרנו ילדים לפגושי ג'יפים כדי למנוע השלכת אבנים, ודובר צה"ל הכחיש והכחיש והכחיש. מעל לכל ריחפה הפקודה המוכחשת של שרה בטחון (כפי שקראו לו אז במדורים הסאטיריים) יצחק רבין "לשבור להם את הידיים והרגליים." היה משפט גבעתי ראשון ושני והגיעו העדויות שהמח"ט אפי איתם היה מעורב אישית בהכאת עצורים ומכרו לנו שמדובר ב"אירוע נקודתי." ה"בטחון" התערבב ב-hasbara ולא היה אפשר להפריד ביניהם עוד.

לכל דבר נמצא תירוץ "בטחוני", שהיה לעתים קרובות שקר. אירוע שצף בזכרוני לאחרונה, אם כי כתבתי עליו כבר לפני שנים, מדגים את מה שהפך לשיטה, שיטה שבלעדיה כנראה אי אפשר לנהל כיבוש. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. הטלנו – אנו, אנשי המנהל האזרחי ברצועת עזה – עוצר, ומאחר והיה חשש מהתקוממות פלסטינית כללית, שינינו את נוסח הכריזה: מעתה הוא כלל את השורה "מי שייצא מביתו יירה."

עוצר נמשך בדרך כלל יום אחד, אולי יומיים. זה נמשך כשבוע. שלושה או ארבעה ימים לתוך העוצר, בלילה, התקשר אחד מתושבי אחד מחנות הפליטים – אני חושב מועזי אבל אולי היה זה בורייג' – לחמ"ל. הילדים שלו היו חולים, והתרופות שלו אזלו. הוא רצה אישור לצאת למרפאה של אונר"א, שנותרה פתוחה. הוא נתקל בסמב"צית לחוצה, שלא דיברה ערבית. הוא לא דיבר עברית. השיחה גמגמה, היא צעקה עליו שיתקשר מחר והוא נבהל.

הוא יצא מביתו, רץ אל המרפאה, קנה תרופות, פנה לחזור. הגיע כמעט עד ביתו. נתקל בפטרול. החיילים קראו לו לעצור, והוא, שזכר את ה'מי שייצא מביתו יירה', איבד את עשתונותיו, פנה לאחור ונמלט. כשהגיע סמיר, הקת"מ שלנו, למקום הוא מצא את הגופה בין שברי בקבוקי תרופות. החיילים אמרו לו – סמיר זכר חיוך – שהאיש ניסה לחטוף נשק.

זה היה שקר מרושע ומטומטם – אבל מספיק טוב בשביל להפוך לתירוץ "בטחוני" בקרב הציבור הישראלי. אחרי הכל, לא נותר לציבור היהודי בישראל שום אידיאל אחר. ביקורת על צה"ל כמוה כהכחשת שואה. אז אם הוא אומר שזה בטחון, זה בטחון. ומי שאומר אחרת הוא עוכר ישראל (אם הוא ישראלי או יהודי) או אנטישמי (אם הוא לא.)

עכשיו, אני מוכן לקבל את ההנחה שיש איומים בטחוניים מסוימים על ישראל. אני אפילו מוכן לעשות לה הנחה ולהניח שלא כל האיומים הללו הם תוצאה של התעקשותה של ישראל לספח שטחים שכבשה ולהתנהל כהגמון אזורי. אבל התוצאה של כל השקרים היומיומיים שנושאים את שם ה"בטחון" לשווא, היא שאני צריך לברור בזהירות כל טענה ישראלית כזו ולנסות לברר אם עובדים עלי או לא. והאמת, אין לי כוח. הנחת היסוד שכאשר ישראל טוענת שה"בטחון" שלה נפגע היא משקרת ודאי תשגה פה ושם, אבל היא תהיה מדויקת רוב גדול של הזמן, ועל כן היא טובה מספיק.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שזו אמורה להיות הנחת היסוד של אדם חושב, בא ראש הממשלה נתניהו וסיפק אותה אתמול (א'). נתניהו נפגש עם עמיתו ההולנדי, מארק רוטה, במשך כשעה, כדי לנסות להסביר לו מדוע ישראל מונעת יצוא מהרצועה. כנראה באופן אוטומטי ובלי שיהיה שום חיבור בין המוח לפה, התפלק לו תירוץ ה"בטחון", שהיה הפעם נלעג ומגוחך במיוחד.

ישראל מונעת יצוא סחורות מרצועת עזה לישראל ולגדה. המטרה של המדיניות הזו היא, מצד אחד, ליצור משבר כלכלי ברצועת עזה ולהשאיר את האוכלוסיה על סף קריסה אבל לא מעבר לה (זו היתה המטרה של מסמכי ה"כמעט רעב" המפורסמים של עמוס גלעד, בימים שהמצור על הרצועה היה מלא). השוק הטבעי של הרצועה הוא ישראל והגדה; ישראל מונעת מכירת סחורה לשם. האירופאים קונים קצת סחורה עזתית, אבל המשמעות היא שמדובר בצדקה, לא ביצוא. זוכרים את היבבות של בוגי על כך שהחמאס "מעדיף לייצא קסאמים" בעודו מונע יצוא עזתי? זה עוד שקר בשם ה"בטחון."

פה יש בעיה. ההולנדים שילמו מיליונים עבור מכונת שיקוף מתוחכמת במיוחד, שתאפשר יצוא מהיר מהרצועה. ישראל מסרבת להשתמש בה. למה? כי היא רוצה לחנוק את הרצועה ולבדל אותה מהגדה. אבל היא לא יכולה לומר את זה, אז נתניהו ניסה למכור לרוטה שמדובר ב"שיקולי בטחון." למעשה היה כאן שקר כפול: הוא טען שהמנהרה שנחשפה לאחרונה נבנתה בחלקה הגדול ממלט שסופק מישראל. על השקר הזה כבר עמדתי כאן.

הלו! ראש ממשלה! אם אתה מתעקש לשקר, ואנחנו כבר יודעים שחוץ מזה ומסחיטת כספי הציבור עבורך ועבור שותפתך לחברת ב.ש. נתניהו בע"מ אין לך שום כישורים אחרים, לפחות נסה להקפיד שהשקר יהיה הגיוני. נראה לך שהתשובה למכונת שיקוף מודרנית שמונעת הברחת חומרי חבלה היא "צרכי בטחון"? הרי בדיוק עליהם היא עונה. זהו בדיוק הרציונל של השקעה של מיליונים בה. מה כבר ביקשנו ממך? שקרים שנשמעים סבירים לפחות ברגע שבו הם מושמעים?

בעולם הבידור מקובל הביטוי "לקפוץ מעל הכריש" כמייצג את הנקודה שבו משהו עבר את שיאו ומעתה אין להתייחס אליו אלא כפרודיה על עצמו. אני חושב שאפשר לראות את הרגע שבו הצביע נתניהו על מכונת שיקוף משוכללת ואמר "אבל אבל אבל בטחון! מנהרה! בטחון!" את הרגע שבו תירוץ "הבטחון" של ישראל לא רק קפץ מעל הכריש, אלא גם חתם איתו על חוזה למסע הופעות משותף.

יכול להיות שבישראל יש עדיין מי שחושב שהתירוץ הזה עובד. בחו"ל הוא כבר לא עובד. למעשה, נראה שכל מה שעבד ב-20 השנים האחרונות כבר לא עובד. בריטניה הזהירה אנשי עסקים בריטיים מפעולה בהתנחלויות, ומשרד החוץ הישראלי יילל בתגובה שהיא לא מחילה את אותם התנאים על טיבט. הובאה לידיעתי התכתבות בין שורה של ישראלים בעלי שם – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר; יוסי שריד; אלכס ליבק; אברום בורג, ואחרים – ובין שר החוץ ההולנדי, בו קראו למשרד החוץ ההולנדי למנוע מהתנחלויות הטבות כלשהן כחלק מהסכם הסחר בין ישראל להולנד. משרד החוץ ההולנדי השיב ש"ממשלת הולנד תמשיך במדיניותה לשכנע חברות הולנדיות שלא ליצור קשרים כלכליים עם התנחלויות בגדה המערבית. השגרירות ההולנדית בתל אביב וגופי ממשלה הולנדיים אחרים לא יספקו שירותים לחברות כאלו. השגרירות ההולנדית בתל אביב מעדכנת חברות הולנדיות על האספקטים של החוק הבינלאומי של עשיית עסקים בשטחים הכבושים. מדיניות זו תיושם גם בהקשר של הפורום הביליטראלי עם ישראל בדצמבר 2013."

המשחק מתחיל להגמר, וכל מה שיש לאשליין נתניהו בכובעו הם שפנים מורעבים, מרוטי פרווה.

ועוד דבר אחד: ישראל החליטה שלא לשלוח אף נציג בכיר להלוויית נלסון מנדלה. כנראה הבינו במערכת ה-hasbara שנתניהו יהיה אסון טוטאלי ושהדבר היחיד שיהיה יותר גרוע ממנו הוא לשלוח את משת"פ האפרטהייד הוותיק, שמעון פרס. הלז לקה בשפעת דיפלומטית לרגל האירוע. נראה שבקרב אנשי ה-hasbara קלטו סוף סוף שיש רק קישור אחד אפשרי בין "ישראל" ו"אפרטהייד," ומקווים שם שאם נוריד ראש אולי אף אחד לא ישים לב. אני בספק אם האסטרטגיה הזו תעבוד. נו, לפחות לא נחלל את זכרו.

(יוסי גורביץ)

לפני כמה שנים נקט שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, בעמדה פרדוקסלית: מצד אחד, הוא הודיע שישראל תגן על קידוחי הגז של הטייקון שומט החובות תשובה; מצד שני, הוא הודיע שהוא לא מסכים להגביר את התמלוגים שתשובה וחבר מרעיו צריכים לשלם עבור מה שאמור היה להיות גז ישראלי, שעליו ישראל התחייבה להגן.

העמדה הזו היא עכשיו עמדתה של ממשלת ישראל. בסוף השבוע התבשרנו, דרך המגזין הגרמני בילד, שישראל עומדת לרכוש מספר ספינות מגרמניה לצרכי הגנה על הרכוש של תשובה. על פי הידיעה של "הארץ", ישראל תרכוש ארבעה סטי"לים בכשלושה מיליארדי שקלים; על פי הידיעה בטמקא, המדובר בשתי משחתות, בעלות של כמיליארד יורו, שהם כיום כ-4.8 מיליארדי שקלים.

זה די הרבה כסף, ומשרד הבטחון כבר התחיל להודיע שהוא לא מתכוון לשלם את זה. על פי הידיעה של "הארץ," במשרד הבטחון דורשים שהכסף יגיע מתקציב נוסף, נפרד מתקציב הבטחון. משרד הבטחון בדרך כלל מקבל את שלו, אז זוכרים איך לאחרונה קיבל המשרד תוספת של 2.75 מיליארדים, כשביקש ארבעה וחצי מיליארדים? אז הנה מגיעים עוד.

על פי המתווה הסופי של ועדת ששינסקי, נתחיל לראות כסף מהמאגרים של תשובה עוד ארבע שנים בערך, כשהרווחים ממכירת הגז יגיעו לשני מיליארדים. כלומר, עד שנראה שני מיליארדים מהגז שלנו שהלך לתשובה, אנחנו נוציא שלושה מיליארדים לפחות, עם אופציה ל-4.8 מיליארדים. יופי של דיל, לא?

כאן המקום להזכיר שכאשר האוצר רצה לגרום לנו לקנות את הדיל המפוקפק עם תשובה, הוא מכר לנו את הלוקש שההוצאות על הגנת המתקנים תעלה לנו רק 20 מיליוני דולרים בשנה. לפני שנה, אם תסתכלו על הקישור של "כלכליסט" למעלה, כבר דיברו על הוצאות של כ-700 מיליוני דולרים, שאכן מגיעות בקירוב לכשלושה מיליארדי שקלים.

איך התנפחו הוצאות ההגנה פי 35 תוך שנה ומשהו? האם הסכנות לאסדות של תשובה התרבו פי 35, או שמא יש כאן משהו – שקר מכוון של האוצר על 20 מיליוני דולרים, שמשתלב עכשיו עם ניפוח מכוון של ההוצאות מצד חיל הים? קשה לראות הסבר סביר אחר. ואם עד כה טיפסנו מ-20 מיליוני דולרים ל-700 מיליוני דולרים למיליארד יורו, מותר להניח שבצה"ל ימצאו דרכים ממזריות אחרות להגדיל את ההוצאות עוד יותר בשנים הקרובות. בורות שומן מזהים שם מקילומטרים.

כל זה הוא כסף שנשפך החוצה: אם לא נקנה את הספינות הגרמניות, נקנה כנראה ספינות אמריקאיות. לישראל אין התשתית לבניית ספינות מלחמה – לא שאני חושב לרגע שצריכה להיות לה – וחיל הים רוצה את הספינות הללו במהירות. אומרים לנו שנסראללה חושב לתקוף את המתקנים. שזה יהיה נזק אסטרטגי.

נזק אסטרטגי למי? זה לא הגז שלנו יותר. הממשלה כבר אישרה במחטף מכירה של 40% ממנו לחו"ל – את אותם 40 האחוזים שרצה תשובה מלכתחילה – כשנציג משרד האוצר שאול מרידור אומר בדיון ש"היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אנחנו נקבל אחוזים בודדים מהגז, ואנחנו גם נשלם על ההגנה עליו.

ובמידת הצורך, גם נלחם, נהרוג ונמות עליו. לא רוצה. אם זה הגז של תשובה, אם הוא יכול למכור אותו לחו"ל כדי שיוכל לנפח כאן את מחירי האנרגיה, אז שהוא יהיה גם זה שיממן את ההגנה. לא רוצה לממן את ההגנה? כבד עליך? אין בעיה, תן את הגז בחזרה. אבל גם לא לקבל את רוב ההכנסות מהגז וגם לסחוב עלינו את ההוצאות להגנתו? למה מי מת?

אה, כן – כנראה איזה פראייר שיתנדב לשירות בחיל הים ויאמין שהוא עושה את זה למען הגנת המולדת, ושיעמוד בקו האש מול פראייר אחר, שיאמין בלהט קדוש שהוא עושה את זה למען האומה הלבנונית; שני פיונים שיעלו בלהבות התנגשות משותפת, שני אנשים שיהרגו זה את זה למען אנשים שיהיו רחוקים מאד משדה הקרב, אבל ידעו לגבות היטב את רווחיו: מי בדמים ומי בהון פוליטי.

ועוד דבר אחד: לפני כמה ימים קונן שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, על כך שהחמאס "יכול היה לקבל החלטה לגדל ולייצא תותים, ולא לייצר ולייצא רקטות וטילים". וראה זה פלא, היום למדנו על כך שיעלון מוכן להסתכסך עם מדינה אירופאית, הולנד, שתרמה מכשיר שיקוף מיוחד בעלות של מיליונים, ובלבד שלא להגדיל את היצוא מעזה. במשרד הבטחון טענו שהם רוצים לשמור על בידול בין הגדה והרצועה "מסיבות בטחוניות" – בדיוק הסיבות שהמכונה צפויה לפתור. כל הפשע והאיוולת של המדיניות הישראלית כלפי עזה, מגולמות בעוד שקר דמגוגי של המסוכן שבפוליטיקאים הישראלים. כנראה שבוגי בכל זאת מעדיף יצוא רקטות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שחקן פלסטיני בדמותו של נלסון מנדלה תחת התקפת גז מדמיע ישראלית, נאבי סלאח, היום.

(יוסי גורביץ)

באופן משונה למדי, צה"ל התפאר השבוע בכך שהוא חזק יותר מקפה שחור ומ, אה, מתופפת ומרים משקולות. הוא ניסה בכך, אמרו הקופירייטרים שמכרו לו את הלוקש הזה, למשוך אליו את צעירי ישראל, לאור הירידה בגיוס לשירות קרבי. הקמפיין הזה אמר מה צה"ל חושב על צעירי ישראל: שהם מטומטמים קליניים. למרבה הצער, הוא כנראה גם צודק.

כשצה"ל לא טוען שהוא גבר-גבר, הוא בדרך כלל מעמיד פנים שהוא צבא מוסרי – על כל פנים, מוסרי יותר מהחמאס. זה כנראה נכון. אבל כשצה"ל מנסה לתאר את עצמו כאמא תרזה, צריך לגלות חשדנות בריאה.

לפני מספר שבועות, צהלו שופרות התעמולה של צה"ל – פחות או יותר כל התקשורת הממוסדת הישראלית – ודיווחו שאמאל הנייה, ילדה עזתית בת כשנה, אושפזה בישראל בשל מחלה חמורה. אמאל הנייה, שנפטרה זמן קצר לאחר מכן, היתה נכדתו של איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס. המסר היה ברור: תראו כמה הומניים אנחנו! אנחנו מאפשרים לנכדתו של מנהיג אויב טיפול רפואי!

אלא שהמסר הזה יכול להיחשב להומניסטי רק בקרב אנשים שהסניפו יותר מדי תעמולה צה"לית. אמאל הנייה לא היתה שלוחה של איסמעיל הנייה; היא היתה – וצריך להזכיר את זה כשאנחנו נכנסים לשבוע זכויות האדם – אדם בפני עצמו. היא היתה תינוקת בת שנה, ילד שלא חטא. בכך שישראל הסכימה לטפל בה, היא עשתה בסך הכל את חובתה ההומניטרית.

כן, חובתה. ישראל מעולם לא סיימה את השליטה שלה ברצועת עזה. היא עדיין מנהלת, למשל, את רישום האוכלוסין שלה. כל כניסה חוקית לרצועת עזה או יציאה ממנה מתבצעת בידיעתה ובהסכמתה של ישראל, שהיא הסוהר הרשמי של "הכלא הפתוח הגדול בעולם," כפי שהגדיר בשעתו ראש ממשלת בריטניה קאמרון את הרצועה.

האם ישראל תמיד עומדת בחובתה ההומניטרית הזו? אל תהיו מגוחכים. כמובן שלא. היא לא היתה ישראל אם היתה עושה זאת. ישראל מאפשרת יציאה מהרצועה רק ב"מקרים הומניטריים דחופים." ראו, למשל, את המסמך הבא, שפרסמה עמותת "גישה":

אם לתמצת אותו, הסיפור הוא כזה. תושבת רצועת עזה ביקשה לעבור לגדה המערבית כדי לטפל באמה, שעמדה לעבור ניתוח בגב. חמושינו העוקצניים (במקרה שלנו, סג"מ אלון כהן – לכל פושע יש שם) מודיעים שהם דחו את הבקשה המקורית – שהוגשה קודם לניתוח – בשוגג, אבל גם עכשיו הם מתעקשים שלא לאפשר את הבקשה. הסיבה: "מצבה הרפואי של אם מרשתכם איננו עולה, בעת זו, לכדי סכנת חיים או דורש אשפוז ממושך." מבחינת הצבא ההומניטרי בגלקסיה, בת שרוצה לסעוד את אמה שעברה ניתוח גב, יכולה ללכת לחפש את החברים שלה. הרי אין כאן "סכנת חיים או אשפוז ממושך."

את זה אי אפשר לומר על הבקשה של חאלד, תושב הרצועה הגדה שרצה לפגוש את אמו המתגוררת בגדה ברצועה, כשזו שעברה שבץ. חאלד, כפי שעולה ממכתב חריף ששלחה "גישה" למנהל האזרחי (גילוי נאות: אני מספק ל"גישה" מדי פעם שירותי תרגום בתשלום), פנה למנהל האזרחי בבקשה לבקר את אמו ב-6.2.12. ב-19.2.12, המנהל האזרחי דחה את הבקשה ללא הסברים. חאלד שלח שוב את הבקשה ב-1.4.12, ובסוף אותו החודש, 30.4.12, שלח את הבקשה דרך "גישה."

יממה לאחר מכן, הודיע מוקד פניות הציבור של המנהל האזרחי – שכאמור, דחה את הבקשה קודם לכן – שהוא לא מכיר שום בקשה כזו. ב-17.5.12, נשלחה הבקשה בשלישית. ב-25.6.12, כלומר יותר מחודש לאחר מכן, המוקד של המנהל האזרחי אמר שאין כאן "צורך הומניטרי מובהק," אבל המליץ להגיש את הבקשה שוב.

כאן החלו ב"גישה" להבהיר למנהל האזרחי שבמידת הצורך יוגש בג"צ, וב-25.10.12 התקבלה תשובה מהמנהל האזרחי: בקשתו של חאלד, נאמר שם, אינה קריטריונית משום שאימו אינה במצב של סכנת חיים מיידית, ועל כן הבקשה לא תאושר.

יומיים לאחר מכן, ב-27.10.12, נפטרה האם.

חאלד הגיש בקשה להגיע להלוויה. המנהל האזרחי כתב אחר כך שהוא לא מכיר בקשה כזו. אחר כך, הוא הגיש בקשה לעלות לקבר של אמו. המנהל האזרחי כתב ל"גישה" ב-3.6.13 – יותר משבעה חודשים לאחר פטירת אמו של חאלד – שהוא מבקש ממנה להוכיח לו שיש לה יפוי כוח לייצג את חאלד. ב-9.6.13, מודיע המנהל האזרחי שהבקשה בטיפול. שבוע לאחר מכן, מודיע המנהל האזרחי שבעצם, הוא לא מכיר שום בקשה.

כשהוא עומת עם הסתירות שלו-עצמו, מיהר המנהל האזרחי להודיע תוך יממה – מהירות איננה חזיון נפרץ בהתכתבויות עם גופי הכיבוש הישראלי – שזו היתה "טעות אנוש," וביקש מ"גישה" לשלוח שוב את כל הניירת.

המקרה של חאלד איננו בודד. כשביקשו האחיות רולא וטהיא מהרצועה מהגדה לבקר את אמן החולה בגדה ברצועה, שעה שזו היתה מאושפזת בטיפול נמרץ, משך המנהל האזרחי את הטיפול, ומשך, ומשך, ומשך, ואחרי שבועיים, כשהאם שוחררה, שלל את הבקשה בטענה שהיא כבר לא בסכנה. המכתב של "גישה" מגולל שורה ארוכה של סיפורים דומים – ספרתי למעלה מעשרה לפני שנשברתי. אלה, כמובן, רק המקרים שהגיעו לטיפולה של "גישה." סביר מאד להניח ששורה של פניות אחרות של פלסטינים למנהל האזרחי זכו לאותו טיפול מזלזל. על כך היו ל"גישה" דברים חריפים לומר:

"לעיתים נדמה לנו כי הרשויות יושבות וממתינות כי בן המשפחה ימות על מנת לאשר את הביקור, כפי שאכן קרה לצערנו יותר מפעם אחת. הבעיה אינה מסתכמת בסיבוכו המיותר של ההליך הבירוקרטי אלא ביישום דווקני, הגובל בחוסר אנושיות, של הקריטריונים למתן היתר."

המכתב של "גישה" נשלח למנהל האזרחי ב-25.6.13. תגובת המנהל האזרחי, שמובאת למטה (תוך השמטת חזרה ארוכה על הטענות של “גישה”), הגיעה כמעט חצי שנה אחר כך ואומרת בקיצור "יאללה יאללה." ככה נראה ההומניזם המפורסם של צה"ל.

חשוב להדגיש: אין פה שום טיעון בטחוני. כניסתו של אף אחד מהאנשים הללו לא נמנעה בשל חשש בטחוני כלשהו. כשזה קורה, לצה"ל אין שום בעיה לומר את ×–×” – ואם אפשר ×”×™×” להאמין לו, הרי שבטענות הללו ×”×™×” משהו מן הצדק. מה שקורה כאן הוא משהו אחר: יישום של מדיניות הבידול, ניתוק של רצועת ×¢×–×” מהגדה המערבית, לצרכי "הפרד ומשול" ישראליים; להרגיל את הפלסטינים שגם 22% מפלסטינה המנדטורית שהובטחו להם – או, ליתר דיוק, נרמז שהובטחו להם – בהסכמי אוסלו לא יהיו שלהם בשלמותם. זו מדיניות שמעולם לא עלתה לדיון ציבורי בישראל, זו מדיניות שמנותבת ומיושמת על ידי פקידים באפלת משרדים צבאיים, וזו מדיניות שדינה להוביל לסכסוכים אלימים על בסיס קבוע בין ישראל ובין תושבי רצועת ×¢×–×”.

אז לפעם הבאה שיאמרו לכם שצה"ל הוא צבא הומניטרי, זכרו את "הבקשה איננה קריטריונית", שנאמרה לבן שמשתוקק לראות את אמו יומיים לפני פטירתה. זכרו את המאבק שצריך אדם שאיננו מהווה סיכון בטחוני לנהל כדי שיוכל לעלות לקבר אמו. ישראל כל כך לא שולטת ברצועת עזה, שהיא מסוגלת למנוע מנשים לסעוד את אמן ומבן לפקוד את קברה.

אמש נפטר נלסון מנדלה, האיש שסימל את נפילת משטר האפרטהייד. מנהיגי ישראל, שותפה של משטר האפרטהייד לאורך רוב שנות קיומו, הפטירו מילים צבועות, עד כדי עליית קבס. חלק מרכזי ממשטר האפרטהייד היה יצירת ה"בנטוסטאנים", מדינות לכאורה-עצמאיות של השחורים, שנוהלו למעשה על ידי דרום אפריקה. איש לא הכיר בהן. האפרטהייד של דרום אפריקה קרס. גם תורו של משטר ההפרדה הישראלי, שעזה היא הבנטוסטן העיקרי שלו, יגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מדוע מתרוקנים כה מהר רחובותינו, ככרותינו,

והכל שבים הביתה נבוכים מאד-מאד?

יען כי ירד הלילה והברברים לא הגיעו

וכמה אנשים שבאו מן הגבול אמרו

ששוב אין ברברים מסביב.

עכשיו, בלא ברברים, מה נוכל לעשות?

האנשים הללו היו פתרון מסוים.

(קונסטנטין קוואפיס, "מחכים לברברים," תרגם את זה יפה יורם ברונובסקי, שלום לעפרו.)

קול הרעם מרחוב השלושה, קרי "ישראל היום," תקף הבוקר (ב') בשצף-קצף את העסקה בין מעצמות המערב לאיראן, שבמסגרתה תפסיק האחרונה להעשיר אורניום ובמקביל יוסרו בעקביות הסנקציות עליה. אחד הכותבים, דרור אידר, ריסס ארס וטען שעסקה עם המשטר האיראני היא "עסקה עם הרוע"; דן מרגלית חזר, אלא מה, להסכם מינכן, לא לפני שהפגין בורות הסטורית באשר לאיחוד חבל הריין עם גרמניה ב-1936; יצור אחר – כל כך חסרה לנו המילה האנגלית hack; "כתבלב" לא מספיק טובה, "זרזיר עט" גבוהה מדי בשני משלבים – חרק שאם העסקה תצליח, אז נתניהו ניצח ואם היא תכשל, אז נתניהו צדק.

האמת העגומה היא, וזו הסיבה שקול הרעם מרחוב השלושה נכנס להתקף נדיר אפילו אצלו, היא שנתניהו הפסיד. טוטאלית. אנחנו מדברים על מי שבמשך עשור ויותר, מאז ששב לממשלת שרון, טוען ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה." הביטו בתמונה הזו, שצילם ינון גבע (@yinnong) בארכיון בית אריאלה:

ואחר כך קראו את אוסף הכתבות המדהים שליקט עומר כביר. מה יש לומר, 1938 היתה שנה ארוכה מאד. היא נמשכה מ-1984 ועד ימים אלה ממש. זה לא צריך להפתיע: במדינה שבה יש רק אנלוגיה היסטורית אחת, זו של הסכם מינכן, כל שנה היא 1938.

מה הברירות הניצבות בפני מי שחי על הפחדה במשך העשור האחרון? נתניהו יכול להודות בתבוסה, אבל אז הוא מחוסל פוליטית והיסטורית. הוא שעבד סכומים עצומים של תקציב להכנות על התקפה על איראן – אולמרט דיבר על 11 מיליארדים והסכומים כנראה גדולים הרבה יותר – ועכשיו, אם יש ציבור ישראלי, הוא יצטרך לתת הסברים. הבעיה היא שפוליטיקאים מסוגו של נתניהו לא מסוגלים להודות בטעות. ודאי לא בטעות גדולה כל כך.

יש לו שתי אופציות אחרות. האחת היא לצאת למלחמה באיראן לבדו. ספק אם יש מישהו בישראל, פרט לנתניהו ואולי ארי שביט, שחושב שזה רעיון חיובי. מדברים בשבועות האחרונים על ברית ישראלית-סעודית נגד איראן; אם מישהו באמת חושב שהסעודים, שההמנון הבלתי רשמי של צבאם הוא Onward, Christian Soldiers, ייכנסו למלחמה לצד ישראל – מלחמה שבה בשל הגיאוגרפיה של סעודיה היא צפויה לספוג הרבה יותר נזק מישראל – יש לי גשר למכור לו בתנאים נוחים. אם ישראל תצא למלחמה כשבעלת בריתה היחידה היא סעודיה, כנגד מדינה שהעולם הרגע חתם איתה על עסקה, אפשר ×™×”×™×” לסגור את הבאסטה הציונית. אני מניח שאת ×–×” מבין אפילו נתניהו. ברור למה הסעודים אוהבים את הברית הזו. לא ברור מה ישראל מקבלת ממנה.

(הערת צד על סעודיה: בשבועות האחרונים רווחו דיווחים, כולל מפי ראש אמ"ן לשעבר – לא שזה שווה יותר מדי – על כך שהאחרונה עומדת לרכוש לעצמה פצצה משלה, ישירות מפקיסטן, אם איראן תפתח נשק גרעיני, ושהיא כבר שילמה על הפצצה. בהתחשב בכך שרוב מוחלט של הטרור האיסלמי בעולם מגיע לא מאיראן אלא ממדרסות שממומנות על ידי סעודיה, ובהתחשב בכך שהמשטר הסעודי יציב משמעותית פחות מזה האיראני, ובהתחשב בכך שבני משפחת סעוד כרתו ברית פאוסט עם כהני הדת הוואהבים, במסגרתה האחרונים יכולים להפיץ שנאה ובורות בעוד הראשונים מוצצים את לשד העם, פצצה סעודית צריכה להפחיד אותנו הרבה יותר. אבל נתניהו לא מאיים להפציץ את ריאד. מעניין למה.)

האופציה השניה, הסבירה יותר, היא שנתניהו ינסה להפעיל את הגיס החמישי שלו בוושינגטון, הלובי הישראלי, כדי להטיל סנקציות חדשות על איראן. יש יוזמות כאלה בקונגרס ויש להניח שהשגריר דרמר עסוק מאד בימים אלה בליבויין. שום דבר טוב לא יוכל לצאת מהמשחק האווילי הזה. הבה נבחן את האופציות.

אופציה א': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני, מצליח להעביר ברוב דחוק סנקציות חדשות. אובמה מטיל עליהן ווטו. הסנקציות מתות, העסקה האיראנית ממשיכה, ואובמה מבהיר – במישרין או בעקיפין – לציבור האמריקאי שיש מי שמנסה לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן בדיוק כשמושגת עסקה.

אופציה ב': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני ומספר חברי קונגרס דמוקרטים שנשלה בינתם, מטיל סנקציות על איראן ברוב חסין ווטו. הלובי הישראלי נוחל נצחון ענק, שמתברר תוך זמן קצר כנצחון פירוס. האיראנים מבטלים את העסקה, אובמה נכנס באמ-אמא של הלובי הישראלי, האיחוד האירופי מתחיל להטיל סנקציות על ישראל. לא חסר על מה.

במקביל, נזכרים רוב האמריקאים – שתומכים בעסקה, בשיעור של 64% – שיש בארצם שלוש שדולות שנואות במיוחד, שמשחיתות את הפוליטיקה של ארצם: הלובי הישראלי, הלובי הקובני, והלובי של יצרני הנשק. הלובי האחרון מסוגל להשען על מסורות עתיקות בציבור האמריקאי, והלובי הקובני מורכב מגולים זועמים ולא סימפטיים, שמתרפקים על המשטר הדיקטטורי שקדם לזה של קסטרו – אבל לפחות הם לא גיס חמישי שמופעל על ידי מדינה זרה. ישראל, שוב, הופכת לצרת היהודים – הפעם של הקהילה היהודית המשגשגת ביותר בעולם – והאנטישמיות עולה. תוך שניים-שלושה סיבובי בחירות, הלובי הישראלי נשאר רק עם קיצונים רפובליקניים, ורוב האמריקאים קולטים סוף סוף שישראל היא לא בעלת ברית, היא עקרב; שאין בה שום תועלת וספק אם היתה בה אי פעם; שהיא מחרחרת מלחמה, רק שאת מחיר המלחמה הזו אמורים לשלם נערים ונערות אמריקאים; ושהיא עושה זאת תוך קבלת חלק ניכר מתקציב הסיוע הזר של ארה"ב. וזהו: תוך שש-שמונה-עשר שנים, אין לישראל בעלות ברית. ומאחר ואין להניח שנתניהו יפסיק את האפרטהייד בגדה תוך כדי פרק הזמן ×”×–×”, ישראל מגיעה תוך עשור למצבה של דרום אפריקה.

קול הרעם מרחוב השלושה צודק בנקודה אחת: אובמה סוגר קצוות במזרח התיכון. ארה"ב נסוגה לתוך עצמה. הכוחות האמריקאים בעיראק הם צל של מה שהיו, ומאפגניסטן היא אמורה לסגת בשנה הבאה. הכלכלה האמריקאית לא מבריאה, וזה לא מקרה. הסיבה היא צבא חזק הרבה יותר מדי, ושתי מלחמות ענק שארה"ב לא שילמה עליהן אלא בהקפה. קשה להיות מעצמת על כשהכלכלה שלך על הקרשים, כשדור שלם מבין שנגזר עליו לחיות רע יותר משחיו הוריו, ושכל אדם חושב מבין שהשיטה משרתת רק את אלה שיש להם. אז כן, עניי ארה"ב ימשיכו לשרת בצבא, אבל כך לא מחזיקים מעצמה. רוב גדול והולך של האמריקאים מאס במלחמות החוץ הבלתי פוסקות.

מצד שני, הנסיגה האמריקאית מעיראק ואפגניסטן מסירה את הצורך האיראני בפצצה גרעינית. כן, צורך: המטרה של הפרויקט הגרעיני האיראני, הגעה למצב של מדינת סף, היתה תמיד הרתעה. ב-29 בינואר 2002 נשא ג'ורג' וו. בוש את נאום "ציר הרשע" שלו, והוא מנה שלוש מדינות בו: עיראק, איראן וצפון קוריאה. שנה לאחר מכן, פלש בוש לעיראק וכבש אותה. בצפון קוריאה, מצד שני, הוא לא העז לגעת. לה היה נשק גרעיני, או על כל פנים העמדת פנים משכנעת של כזה. האיראנים למדו את הלקח: כשיש לך אויב עם נטיות אימפריאליסטיות על שני גבולות, שהוכיח שהוא מסוגל לחסל יריב קונוונציונלי חלש – והצבא האיראני חלש ביחס – אתה חייב הרתעה. ונשק גרעיני הוא הרתעה.

עכשיו פג הצורך בה. העולם של ג'ורג' וו. בוש חלף. ראינו את זה כשהפרלמנט הבריטי סירב לצאת למלחמה בסוריה. ארה"ב ואיראן מדברות על נורמליזציה. האיראנים רוצים יחסים מלאים. המשך פרוייקט הגרעין שלה מסכן את כל זה. יש לאיראן כעת את כל הסיבות לציית להסכם ציות מלא – כל זמן, כמובן, שהלובי הישראלי לא מחסל אותו. לאיראנים יש את האגף הפסיכי שלהם, שרקוב מתיאוריות קונספירציה, וסיכול כזה של העסקה יחזק אותו. פרדוקסלית, אם נתניהו ישבש את העסקה, הוא ידחוף את איראן לפצצה כשלזו כבר אין צורך בה – ובו זמנית יאבד את בעלי הברית שהיו אמורים למנוע התגרענות איראנית.

אבל נזכיר שוב: האיראנים העלו הילוך בפרוייקט הגרעין שלהם בעשור האחרון בתגובה לאיום סביר אמריקאי. אלא שבישראל השתמשו באיום האיראני, שהיה דחליל, במשך שני עשורים קודם לכן. השתמש בו הממסד הבטחוני, כדי להשמין כערפד השותה את דמה של האומה, והשתמש בו נתניהו לשני צרכים: האחד, הסחת דעת מפרוייקט הסיפוח הנרחב של ישראל בגדה המערבית; השני, מסך עשן לצורך חלוקה מחדש של הרכוש בישראל.

עשור אחרי שנתניהו התחיל לדבר על "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938," מעמד הביניים הישראלי חדל להתקיים. נתניהו העביר את הרכוש שלו, באמצעות שינוי מסים שהעביר את נטל המס ממיסוי ישיר ומיסוי חברות למיסוי עקיף, לאוליגרכים ולתאגידים. בכל פעם שקמה מחאה, נתניהו מיהר לנפנף בדחליל האיראני.

עכשיו, בלא ברברים, מה יוכל לעשות? האנשים ההם היו פתרון מסוים.

ועוד דבר אחד: הצעת חוק חדשה קובעת שאם אתה עבריין מסוכן אבל מתגייס לשירות קרבי, לא רק שתוכל להוציא הנטיות האלימות שלך על אוכלוסיה חסרת מגן, גם ימחקו לך את הרישום הפלילי אחר כך. ידעתי שיש חפיפה בין פושעים ובין חיילים, אבל עד כדי כך?

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים לחוברת השלישית של "איך נפלו גיבורים" מתקרב לסיומו. שותפתי עדי אלקין ואני עומדים כעת על 185% מהיעד שהצבנו לעצמנו, ואנחנו נרגשים מהתמיכה שלכם. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שחשוב לכם, נשמח אם תשקלו לתמוך בנו.

(יוסי גורביץ)

עמירה הס, כהרגלה, כתבה את זה חריף ולעניין: כמעט כל מה שתצטרכו לקרוא על החרפה הקרובה בסוסיא ועל המשפח שהוציאה מתחת ידיה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי. ובכל זאת, כמה מילים קצרות על נקודה אחת שהס לא הדגישה די הצורך.

סוסיא המיועדת להחרבה (כתבתי עליה כאן) נמצאת בשטח סי, כלומר החלק הגדול של שטחי הגדה המערבית, כ-60% ויותר, שנמצא בשליטה ישראלית מלאה. ישראל אחראית על סוסיא, שקודמת לישראל עצמה ביותר מ-100 שנים, מאז 1967. היא אחראית עליה, אחרי הסכמי אוסלו (שגם הם כבר בני יותר מ-20 שנה), לא רק מבחינה בטחונית אלא מכל בחינה אחרת.

כשוועדת התכנון אומרת שהשארותם של בני סוסיא במקום גוזרת עליהם ניוון וניוול, כשהיא אומרת שגדילתם של ילדים בביתם תמנע את התפתחותם, היא נמנעת מלציין עובדה קריטית: הסיבה לכך שסוסיא לא מחוברת לחשמל או למים, שאין לה בתי ספר משלה, שאין לה בעצם כל סוג של עתיד, נובעת מכך שישראל החליטה להזניח את חובותיה כלפי תושביה.

רק צריך להסתכל על הטוב שהושפע על השכנים, קן הצרעות של חוות גלעד וההתנחלות סוסיא, כדי להבין איך מתייחסת ישראל לאחריותה כלפי התושבים הפלסטינים. לסוסיא אין תכנית מתאר; הוועדה דוחה חמש בקשות לתכנית מתאר, כביכול בשם הרצון לגרור את הפלסטינים אל אור הקדמה של המאה ה-21. אילו רצתה ישראל לפתח את סוסיא, מה עצר בעדה?

גם לשכנים של סוסיא, המתנחלים של חוות גלעד מעון, אין תכנית מתאר. אבל אותם לא הולכים לפנות: שר הבטחון אץ לחבק אותם. גם לעפרה, התנחלות הדגל, אין תכנית מתאר, ואף אחד לא מעלה בדעתו שהיא תפונה.

התרגלנו לסוג הזה של אפרטהייד: הענקת זכויות ליהודים תוך שלילת זכויות הפלסטינים. עד כה, אם זאת, לא ירדנו למדרגת סדום של ועדת המשנה לתכנון ורישוי, שקובעת שאחרי שישראל הזניחה במכוון את סוסיא במשך 47 שהיא שולטת בה, התושבים אשמים במצבם ויש לפנותם. תירוץ כזה עוד לא נשמע.

בשנות ה-80, מערכת ה-hasbara הישראלית טענה שמצבם הכלכלי של הפלסטינים טוב בהרבה משהיה בימי הירדנים וש"אפשר לראות אנטנות טלוויזיה בכל כפר," מה שכביכול הצדיק את הכיבוש. הטענות הללו נסתתמו אחרי דצמבר 1987; הסתבר שהפלסטינים מעדיפים חירות על שגשוג כלכלי (מוגבל מאד) בכלוב תיל מוזהב. היום כבר אפשר לומר שהשגשוג החלקי ההוא הוגבל למקומות שישראל הגיעה למסקנה שלא תצליח לספח. במקומות, כמו סוסיא, שאותם העריכה שהיא תוכל להעביר לחזקתה, המטרה היתה רישוש התושבים והפגנת אלימות כלפיהם, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו. רחבעם זאבי קרא לזה טרנספר שקט.

כמעט 30 שנה אחרי שישראל שלחה לתושבי סוסיא רמז גס בדמות פינויים מהישוב המקורי שהפך ל"אתר ארכיאולוגי", אוזלת הסבלנות שלה והיא מתכוונת להפוך אותם לפליטים. זה ייעשה בכספכם ועל ידי הצבא שלכם.

אבל זה לא חשוב. עוד מעט יבציע "כוכב דועך" על המסך. לא ברור אם זמר מזרחי מפורסם יופיע שם או לא. לתקשורת הישראלית, על כל פנים, זה חשוב הרבה יותר.

(יוסי גורביץ)

מדי כמה חודשים, חלה בחיה הדומיננטית שבין הנהר לים, הימין היהודי, טרנספורמציה משונה: אנשים שעל בסיס יומי מהללים את המיליטריזם, סוגדים לכוח, ומתחננים שניתן לצה"ל לכסח, מגלים בפתאומיות את הפציפיזם. הם מתמוטטים בבכי כשהם חושבים על מותו של עלם חמודות, ואינם יכולים לשאת עוד את העולם המכוער הזה, שדווקא את הטובים לוקח מוקדם כל כך. האנשים שחושבים, וכותבים, שממחנות הפליטים צריכים לעשות מגרשי חניה; האנשים שצוהלים במדיה החברתית, בשמם וללא כל בושה, כשילדים פלסטינים מתים בתאונה או נהרגים/נרצחים על ידי חמושי צה"ל, אינם יכולים להתמודד יותר עם המציאות האיומה של אזורנו.

חוקרים מצאו חוקיות קבועה במחזוריות הזו: המטמפורפוזה מתרחשת במקרה הנדיר שבנדירים, שבו פלסטינים הורגים חמוש ישראלי. או אז, מתהפכים חוקי המלחמה על פיהם, ומי שהצדיקו פגיעה לא רק בחמושים אלא גם, ובהתלהבות, בבלתי מעורבים, מתחילים לקונן על מותו של החמוש.

זה גם מה שקרה אתמול (ד'), כשצעיר פלסטיני, חוסיין ג'וואנדרה, דקר למוות חמוש צה"ל, עדן אטיאס, בזמן שהאחרון ישן באוטובוס. בתקשורת דווח כי החמושים שהשתלטו על ג'וואנדרה לאחר שזה השליך את נשקו הביעו צער מרומז על כך שתפסו את ג'וואנדרה, שכאמור כבר לא היה חמוש, ולא ירו בו במקום. צה"ל ביצע את פעולות העונשין המקובלות, ועצר כמה מבני משפחתו של ג'וואנדרה. אלוף כלשהו תהה בקול, ככלב השב אל קיאו, האם לא ראוי להרוס את בית משפחתו של ג'וואנדרה, למרות שכבר לפני כמעט מעשור מחקר של צה"ל מצא את מה שידע כל אדם חושב: שהריסת בתי משפחות "מחבלים" לא מגבירה את האימה, רק את האיבה, ומעודדת, לא מונעת, פעילות אנטי-ישראלית.

הריגתו של אטיאס היתה האחרונה בשורה של תקריות דומות בחודשים האחרונים. רשויות הבטחון שלנו לא מצליחות למצוא את הקו המחבר ביניהן. הנה הצעה צנועה: מה שאנחנו רואים הוא לא פעילות מכוונת מלמעלה. הוא חזרה אל טרור הסכינים של 1992, תולדה של שבירת האינתיפאדה הראשונה במקביל עם אפס המעשה המדיני. שורה של פלסטינים פשוט קמו בבוקר, נסעו לישראל, קנו סכין, ורצחו את הישראלי הקרוב אליהם. רציחתה של הלנה ראפ היתה המקרה הבולט והמזעזע ביותר. דיברתם על הפגנות כעל "טרור עממי"? קבלו את הטרור העממי האמיתי, זה של המפגע הבודד שעד לפני זמן קצר עוד לא החליט אם להיות מפגע או לא, כלומר אדם שלא קשור לשום ארגון ולא מתכנן שום פעולה ארוכת טווח, כלומר מפגע שאי אפשר לחזות מראש.

לא ברור איך זה קורה, אבל יתכן שהפלסטינים הבינו את מה שהג'יהאד העולמי הבין לפני מספר שנים: שאם יש משהו שהצבא המערבי טוב בו, הוא בשבירת פירמידות. תן לו פירמידה מסודרת, עם פיקוד, שליטה ותקשורת, ותוך זמן קצר מאד הוא ינצל את התקשורת כדי לזהות את הפיקוד ולהשמיד אותו, תוך שהוא מחסל את רוב הארגון. היכולת שלו להתמודד עם משהו שהוא אפילו לא תאים, אלא בודדים שפועלים כגחמה, מצד שני, כמעט לא קיימת.

המקרה של אטיאס, שמעורר את כל הפחדים של כולנו – השינה היא הזמן שבו כולנו פגיעים מכל – הובילה להתפרצות של יללות ושל שנאה. לשנאה התרגלתי. היללות, עם זאת, מגעילות אותי. לא יכול איתן יותר.

ישראל נמצאת, מרצונם החופשי של אזרחיה ולכל הפחות מתוך אדישות נפשעת מצידם, בתוך הסוג המלוכלך ביותר של מלחמה: סכסוך אתני שמטרתו נישולו של עם אחר. זה מה שישראל עושה מאז 1948. מאז 1967, הפרויקט הישראלי הלאומי הגדול הוא נישולם של הפלסטינים מ-22% האחוזים שעוד נותרו להם מפלסטינה המנדטורית. הוא מתבצע באמצעות בניית התנחלויות, התנכלות לפלסטינים בגדה בשלל כלים, החרמת קרקעות, הגבלת מי שתיה, הגבלת תנועה – או, בקיצור, כמו שקרא לזה בשעתו גנדי, "טרנספר מרצון." המטרה היא להמאיס על הפלסטינים את החיים עד שהם יעזבו מרצונם את הגדה, או על כל פנים את החלקים של הגדה שישראל חושבת שהיא תוכל לספח. לפעמים מדברים על "גושי ההתנחלויות" יחד עם אריאל, לפעמים על כל שטח סי. הפלסטינים צריכים להבין שיש עובדות בשטח, אתם מבינים.

מלחמה כזו תמיד תהיה פראית, משני הצדדים. שניהם משכנעים את עצמם – אחד מהם בצדק – שזו מלחמת קיום. אף צד לא יקפיד על חוקי המלחמה. ובכל זאת, אחד מהם – זה שמעדיף לטעון שהוא הצבא שיותר מוסרי מהחמאס – יפעיל הרבה, הרבה יותר אלימות ויהרוג הרבה, הרבה יותר אזרחים. הוא יטען, כמובן, שזה בטעות, במקרה, אי הבנה, או במקרה הקיצוני משוגע תורן. יש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לקחת טענות כאלה ברצינות.

לצד החזק יש מטוסים, מל"טים, רובוטי הרג, רובי צלפים, ארטילריה – כולם כלים שמטרתם להרחיק את ההרג ולאפשר את ההדחקה שלו. יש לו, בעצם, גם כלי חשוב הרבה יותר: תקשורת שעסוקה בהסחת דעתם של האזרחים ממה שהם עושים. היי, תראו, יש פה זמר שחשוד באונס! היי, שמעתם עם מי שכבה הכוכבנית החדשה שרידת הריאליטי על הסט של צילומי הפרסומת החדשה שלה? פעם היא היתה מדווחת על מה שקורה. פעם היו לה כתבי שטחים. היום יש לה כתבי התנחלויות, והיא מפחדת מהצל של עצמה. המכירות לא משהו ויש גבול לכמה אפשר לעצבן את הארצ'י בנקר הנפוץ. הוא עוד יכול לא לקנות את העיתון – או, גרוע מכך, לאסוף את הבטאון החינמי של לשכת ראש הממשלה. אז מה אתה כבד כל כך? לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע. תזרום. תזרום. כולם זורמים. הכל זורם. למה אתה לא זורם? למה אתה מתעקש לדבר על נסיון הרצח הבוקר בסינג'יל, שם ניסו טרוריסטים יהודים לשרוף משפחה פלסטינית בשנתה? למה אתה מתעקש להזכיר שזה לגמרי לא הנסיון הראשון, ושבפעם הקודמת המשטרה העדיפה לקבור את התיק, ושזה כנראה מה שיקרה גם הפעם? תזרום, אני אומר לך, תזרום. מה, אתה רוצה שיקראו לך שמאלני?

לצד השני יש הרבה פחות מכל זה. במקרה הטוב יש לו רובה צלפים. במקרה הרע, יש לו סכין. במקרה הרע מאד, הוא ישתמש בסכין הזו כלפי אזרחים. ואז כל האזרחים המהוגנים שבמקרה הטוב לא רוצים לדעת מה הצבא שלהם עושה ובמקרה הרע צועקים שהוא לא הורג מספיק, יזדעזעו נורא ויגידו "איזה ברברי."

הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, שהצבא שלהם מפעיל טרור יומיומי ושקט; שהוא משתף פעולה, בסינרגיה שלעתים אי אפשר עוד להבחין בין חלקיה, עם מיליציה פנאטית ואלימה אף יותר, שמטרתה היא נישול מאדמתם של איכרים שמעט מאד נותר להם. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, מה עושים החמושים שלהם בלילות. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, איך מתנהלים ה"ילדים" שלהם במחסומים. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, את משמעות המילים סגר, כתר, חישוף, גיזום. הם לא יודעים, או מדחיקים – כי חלקם הגדול גם הוא היה שם, אולי בדור אחר – איך נראה ילד שנשלף באישון לילה מביתו, עיניו מכוסות, ידיו כבולות; הם לא זוכרים, אף שהריח הוא מעורר הזכרון הגדול מכולם, איך הריח השתן על מכנסיו.

ככה זה נראה, יקירי. כך זה גם מריח. זו המלחמה שבחרתם לנהל. היו לכם אינספור נקודות יציאה ממנה. יכולתם לצאת ממנה עם השלום עם מצרים. יכולתם ללכת על הסכם לונדון, שלא היה מבטל את שעבודם של הפלסטינים אבל היה הופך לסיוטם וחרפתם של אנשים אחרים. יכולתם לצאת ממנה באוסלו. יכולתם לצאת ממנה בימי אולמרט. אבל לא יצאתם. יכולתם פשוט להכריז על נצחון ולצאת, כפי שיעשו בקרוב האמריקאים באפגניסטן. אלא שהגעתם למסקנה שקטה שהמחיר של היציאה יהיה יקר מדי, הן באובדן נדל"ן והן בחשש מרומז יותר ופחות שהפסקת המלחמה האתנית תגרור מלחמת אזרחים.

אז העדפתם להדחיק. עכשיו אתם מייבבים שהמלחמה המודחקת – שמעולם לא נפסקה, ושהצד השני היה הקורבן העיקרי שלה – מעזה לפרוץ שוב אל חייכם. ובדיוק כשהמרקע מציג את העונה החדשה של "כוכב דועך." אלא שבצד השני, אומר לנו קצין בכיר, "יש בערך מאה אלף פלסטינים, שלכל אחד מהם יש חשבון פתוח איתנו בכל רגע נתון." מאה אלף? נסה מיליון. ספק אם יש משפחה שמי מבניה או בנותיה לא נאסר, עונה, נורה, הותקף או נגזל על ידי בחורינו המצוינים. ספק אם מי מהחמושים הללו שילם אי פעם מחיר ראוי על כך, והפלסטינים יודעים זאת.

החלטתם לכבוש? כבשו. החלטתם לנשל? נשלו. החלטתם להפוך את דמם של הפלסטינים לדליל יותר ממים? לכו על ×–×”. רק עשו לי טובה: אם החלטתם להיות עם שחי על חרבו, חדלו נא מן היללות. חשקו שיניים. למדו מאבותיכם: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו ×›×™ נטען על שנאתם ×”×¢×–×” אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ×¢×¥ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת ×—×™×™ מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או ×›×™ תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו." אתם רוצים יותר מזה? אתם רוצים ×—×™×™ שלווה? אז התנערו, קומו, ושלמו את המחיר. שלווה וכיבוש יחדיו – ×–×” לא יקרה.

רק חדלו נא מן הפסיחה על הסעיפים. יש מעט מאד דברים המעוררים קבס כקלגס המיילל שקורבנו העז לשבור את ציפורנו. בחרתם במלחמה? חיילים הם מטרות מותרות במלחמה. גם בעת נסיעה. גם בעת שינה. צה"ל, נזכיר, לא היסס מעולם להרוג את אויביו בשנתם. מה לכם כי תלינו? הצעתם את מיטתכם; כעת שכבו בה.

ועוד דבר אחד: בעת כתיבת הפוסט הזה, מתנהל פוגרום משותף לחמושי צה"ל ולמתנחלים בכפר הפלסטיני בורין. זו הפעם הרביעית השבוע שבה זה קורה. הנוהל קבוע: מתנחלים מהר ברכה ב' מגיעים לשכונה המזרחית של בורין, ומתחילים להשליך אבנים. החמושים מגיעים זמן קצר לאחר מכן ועומדים בחוסר מעש. כשהתושבים של בורין מתחילים להשליך אבנים בחזרה על הפוגרומצ'יקים, חמושי צה"ל מתערבים ויורים עליהם גז, רימוני הלם ולעתים גם כדורי גומי. סתם, שתדעו מה עושים בשמכם בזמן שהתקשורת הישראלית עושה הכל כדי לא לראות.

הערה מנהלתית: אמש (ד') התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(לרעות מור, שהולידה את הפוסט הזה; פוסט רפלקסיבי משהו)

לפני כעשרה ימים כתבתי פוסט קצר יחסית לבלוג של "יש דין," "הם תוקפים גם כבשים" כותרתו. במידה ניכרת של הפתעה, הפוסט הפך לנגד עיני ללהיט: ההפניה אליו בעמוד הפייסבוק של "יש דין" זכתה ל-166 שיתופים עד כה, מספר שלדעתי הוא שיא; הוא היה הצלחה מסחררת ב-972, בגרסתו האנגלית; ולראשונה, היה גם עניין בגרסה גרמנית. מה לעזאזל?

לקח לי כמה זמן להבין מה קורה פה. הפוסט עצמו איננו יוצא דופן במיוחד: הוא מתאר חקלאי פלסטיני שיוצא לרעות את צאנו. המרעה שלו סמוך למאחז ברכה ב', ושם הוא נתקל בקבוצה של חיילים. החיילים הורו לו לפנות את השטח, הוא סירב, ולאחר דין ודברים הגיעה קבוצה שניה של חיילים, והשליכה רימוני הלם אל הכבשים, שנתקפו פאניקה.

בעשרת החודשים שבהם אני עובד ב"יש דין" (הפוסט הנוכחי, יש לציין, לא נכתב על דעת הארגון אלא על דעתי-שלי וכל מה שנכתב בו הוא באחריותי המלאה) נתקלתי במספר עצום של סיפורים קשים משמעותית יותר: החל בנסיון של חמושי צה"ל להתמודד עם הקריפטונייט שלהם, מצלמות, על ידי העברתן למתנחל שישבור אותן, עבור בעינויים של מפגין שבהם השתתפו גם רופאים, חטיפה והתעללות בילד, התעלמות מרוצח במדים למרות שחשפנו את כל הפרטים שיאפשרו את זיהויו והעמדתו לדין, שיתוף הפעולה הקבוע בין החמושים והמתנחלים נגד חקלאים פלסטינים, הקלות של הטרור היומיומי שבמהלכו רכושם של פלסטינים מוצת, חוסר הנכונות של המשטרה לעשות עבודה מינימלית כדי ללכוד תוקפים אכזריים, ההפיכה של צה"ל לכנופיה אם לא לארגון טרור, הרשעות הביורוקרטית הקטנה שבמסגרתה פלסטינים נדרשים לבחור בין תלונה פלילית כנגד המתעללים בהם או תביעה כספית נגד המדינה, הגניבה של חמור וציוד חקלאי מאנשים כמעט חסרי כל, כמעט הצתה למוות של אנשים בשנתם, והמהלך הכולל של טרנספר שקט; ואלה רק התיקים שיכולנו להרשות לעצמנו לפרסם. יש הרבה יותר, ואני קורא אותם בקביעות.

ואף על פי כן, סיפור הכבשים ורימוני ההלם הוציא תגובה חריפה גם ממני. אני מגדל שני חתולים, צ'ארלי ו-ווילי, והמחשבה שאיזה בריון בן 19 יוכל להרשות לעצמו להשליך עליהם רימון הלם כי בא לו, המחשבה על מה שזה יעשה לחיות העדינות האלה, גרמה לי כמעט לדמעות ואחר כך להתקף זעם. וכשבאתי לכתוב נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, The Rise of the Warrior Cop של ראדלי באלקו (Radley Balko).

הספר מתאר את המיליטריזציה של כוחות המשטרה בארה"ב החל משנות השישים ועד ימינו, שבמידה ניכרת היא תוצאה של המלחמה בסמים – אף שהצורך בכוחות משטרה כאלה כמעט אפסי. באלקו מתעד כיצד המלחמה בסמים שחקה בעקביות את ההגנה של האזרחים מפני כוחות המשטרה, ובמיוחד את חיסולה בפועל של ההגנה מפני חיפוש ושל דוקטרינת "ביתו של אדם הוא מבצרו." הוא מזכיר שלדרישה ששוטר שבא לביתו של אדם, גם אדם מבוקש, יקיש קודם כל על הדלת יש היסטוריה ארוכה: המטרה שלה היא לאפשר לעבריין להסגיר את עצמו ללא אלימות. משנות השבעים ואילך, בתי המשפט בארה"ב מאשרים דרך קבע מה שמכונה שם no-knock search, כלומר חיפוש ללא התראה – בפועל, הסתערות של חמושים על בתיהם של אנשים בשל מה שהוא במקרים רבים עבירה של מה בכך, כמו החזקה של כמות קטנה של מריחואנה לצריכה עצמית. בשורה ארוכה מאד של מקרים ירו השוטרים למוות באנשים לא חמושים ולא מסוכנים – פעמים רבות משום שהם הסתערו על הבתים הלא נכונים. כלומר, המלחמה בסמים אפשרה בפועל שימוש בסמכויות מלחמתיות על אזרחים חפים מפשע. מטבעה של המלחמה בסמים, ההתקפות הללו בוצעו – מתבצעות, מדויק יותר לומר – בשכונות עוני.

באלקו מציין בתמיהה עובדה משונה: במהלך התקיפות הללו, החמושים הורגים לעתים קרובות בעלי חיים ובחלק מכוחות המשטרה זו מדיניות קבועה לירות בכלבים, אם יש כאלה בבית המותקף. אף שהאזרח האמריקאי הממוצע מקבל בהבנה שבשתיקה את מותם של סוחרי סמים, גם אם הם לא חמושים, בעת פשיטות כאלו, ואף שלעתים קרובות הוא מצדיק גם את מותם של אזרחים חפים מפשע (!) במהלך הפשיטות, גם כאשר הפשיטות הן פשוט טעות בכתובת, הרי שפשיטה שבה נהרגו בעלי חיים – במיוחד אם ההרג שלהם מתועד – גוררת זעם ציבורי אדיר, חסר פרופורציה להתקפות שבהן נהרגים אנשים לא חמושים. ארגונים אמריקאים שמנסים להביא לדה-מיליטריזציה של המשטרה למדו בעשור האחרון שכלי הנשק היעיל ביותר שלהם הוא סרטון שבו רואים שוטרים יורים בבעלי חיים.

למה? משום שחיות נתפסות אוטומטית, בצדק, כחסרות ישע. כשההרוגים הם בני אדם, האזרח הממוצע מפעיל מיד שורה של רציונליזציות: למה לא מראים מה קרה שם קודם, המשטרה הרי לא תוקפת סתם כך, אם היא תקפה את האדם הספציפי הזה כנראה שהיתה לה סיבה, הוא בטח הסתיר משהו, ובעצם, אומר לעצמו האזרח המהוגן, יש כאן שתי גרסאות: זו של האנשים הגסים שעומדים להגן עלי וזו של פושע, או, במקרים רבים מדי, של קרוביו המקוננים של פושע. הקורבן וקרוביו נתפסים, כמעט מיידית, כשקרנים.

שאם לא כן, יצטרך האזרח הטוב להודות שהוא לא מפקח כראוי על האנשים שלהם העניק נשק וסמכות להפעילו, שאבק דם מן הרשלנות שלהם נמצא גם על ידיו-שלו; שהוא, שמעולם לא ×”×™×” מעלה על דעתו להרוג אדם, שותף – ולו חברתית – לרצח משפטי למחצה. זו מחשבה מבעיתה, מחרידה, ובהתאם היא נדחקת אחורה. יש שוטרים, יש פושעים, אין טשטוש, ואולי המשטרה הגזימה קצת אבל על כל פנים, לי ×–×” לא יכול לקרות. אני הרי לא פושע. במידה ניכרת, זו גם ההצדקה שמספקים אנשים לעצמם כשהם עוברים לסדר היום על אלימות משטרתית כלפי מפגינים: הם בטח עשו משהו. הרי לא יעלה על הדעת שאני משלם את משכורתם של בריונים אלימים, נכון?

הרג של בעלי חיים מעיף את כל זה מהחלון. האלימות של החמושים כלפי מי שהם חסרי ישע היא לא ניתנת להגנה. במקרה הזה, הופכים השוטרים – בצדק! – לקורבנות של זעם ציבורי. אם אפשר להרוג את הכלב שלו מבלי למצמץ, בטעות, אפשר הרי גם להרוג את הכלב שלי.

באותה המידה, אלימות משטרתית כלפי חסרי ישע אחרים – ילדים, במידה מסוימת נשים בהריון – גם היא גוררת זעם ציבורי. כך בארה"ב; לא כך בישראל. אלימות כלפי ילדים פלסטינים זוכה כמעט אוטומטית לרציונליזציה. אני אפילו לא מדבר על מה שחמושינו מרשים לעצמם כלפי בגירים פלסטינים. הישראלים שכנעו את עצמם כל כך שכל הפלסטינים רוצים במותם שהם מקבלים בשלווה גם אלימות קשה כלפי ילדים. במידה רבה, התפיסה הזו היא השלכה על הפלסטינים של המדיניות שאיתה הסכינו הישראלים במשך שנות דור: שלחיי פלסטינים אין בעצם ערך. אבל כשזה מגיע לבעלי חיים של פלסטינים, חסרי הישע של חסרי הישע, החומות מתמוטטות אפילו אצל חלק ניכר מהישראלים (לא כולם, כמובן; חלקם כבר אכולי שנאה מדי), שלא לדבר על זרים.

כוח משחית, אמר לורד אקטון, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. כשאנחנו אומרים לחמושים שלנו שהם יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם; שהם יכולים להרוג גברים, ואנחנו נסתכל הצידה; שהם יכולים לענות ילדים, ואנחנו נשאל "למה לא מראים מה קרה קודם"; שהם יכולים לפרוץ ברגל גסה לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לזרוע בהם הרס, להטיל אימה על ילדיהם, ואנחנו נצפה בזבל הריאליטי החדש – אנחנו אומרים להם שלא אכפת לנו מהשחתתם; אנחנו אומרים שאנחנו מעניקים להם בפועל כוח מוחלט. הנשק עצמו, ידע כבר הומרוס, מסית לאלימות; כשאנחנו מסרבים לפקח כיאות על החמושים שלנו – בין אם מדובר בשוטרים וחמושים בגדה, ובין אם ביס"מניקים וסתם שוטרים בישראל עצמה – אנחנו מבטיחים שתהיה אלימות. אנחנו אחראים עליה מעצם הסטת המבט שלנו.

והם, כמובן, לא מפעילים אלימות רק כלפי בעלי חיים. ואם אתם חושבים שהאלימות הזו נעצרת בגבולות המטושטשים מאד, שמעטים הישראלים שעוד יכולים להצביע עליהם, של הקו הירוק, אתם מוכרים לעצמכם אשליה מסוכנת. כפי שהם נוהגים בכבשים, כך הם נוהגים גם בבני אדם – למעשה, כלפיהם הם מרשים לעצמם הרבה יותר אלימות.

אם אנחנו רוצים לחזור להיות חברה מתוקנת, הצעד הראשון צריך להיות ספקנות אוטומטית כלפי כל הפעלת כוח של חמוש; הוא יצטרך להצדיק כל מעשה של אלימות. את הבדיקה הזו יש להוציא מידי מח"ש חסרת השיניים (ואל תזכירו לי את מצ"ח), ולהעמיד תובע ציבורי, שיבוא מחוץ למערכת, שיבדוק כל מקרה של אלימות משטרתית או צבאית ושתפקידו יהיה להעמיד לדין פלילי הן חמושים שיפעילו אלימות בלתי מוצדקת – ועוד יותר חשוב מכך, את השוטרים והחיילים שיעידו עדות שקר כדי לחפות על חבריהם.

לא שזה יקרה; ישראל, אחרי הכל, התמכרה לאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. אין כיבוש בלעדיו והישראלים חיים די טוב עם הכיבוש. רק עשו לי טובה, וזכרו דבר אחד: הפלסטינים חסרי אונים להגן לא רק על בעלי החיים שלהם – הם צריכים לראות, על בסיס יומי, את ילדיהם מושפלים ומוכים; עיניהם רואות וכלות אליהם כל הימים, ואין להם מושיע.

ואם יבוא משם הפיצוץ, אם שוב יגבר היאוש על הפחד והמדוכאים ישלחו את ידם אל הנשק אשר ימצאו, אל נא תתקפלו לתנוחה עוברית ותזעקו "למה זה מגיע לנו, מה כבר עשינו": הישירו מבט אכזרי וצונן אל המראה, וראו שם את החמוש שמימנתם, את הבריון המגחך בירוק שהפכתם לגיבור, משליך רימוני הלם על חיות מבועתות, כופת ומענה ילדים. פגשו את האויב; הנה הוא אתם-עצמכם.

וגם אני. גם אני.

(יוסי גורביץ)

בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (×”') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. ×–×” נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות ×–× ×™×—×” של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 ×”×—"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, ×›-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של ×’× ×¥ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)