החברים של ג'ורג'

התגובה של נתניהו לחשש מאסון hasbara כתוצאה משביתת הרעב של האסירים הפלסטינים היא הנחיה לענות אותם

במשך כשישה שבועות, שובתים מספר גדול של אסירים פלסטינים רעב. הם מוחים על כך שרבים מהם מוחזקים במעצר מנהלי, קרי ללא אפשרות לדעת במה הם מואשמים וללא כל אפשרות להתגונן כנגד ההאשמות. התקשורת הישראלית, שבעשור האחרון למדה שעדיף לה להיות משת”פית של המשטר הציוני, התעלמה עד הבוקר מהשביתה הזו. משאושפזו כמה עשרות מן האסירים, לא היתה לה עוד אפשרות להתעלם.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא כבר פתרון. לא, נתניהו לא יפתח במשא ומתן עם השובתים. לא, הוא לא יורה להעמיד אותם לדין או לשחרר אותם. הפתרון של נתניהו פשוט: הזנה בכפיה של האסירים השובתים.

יש רק בעיה אחת: הסתדרות הרופאים הישראלית הבהירה לחברים שלה שאסור להם להשתתף בפעולה כזו. נתניהו לא התרשם: הוא אמר שהוא “ידאג שיימצאו” רופאים שיסכימו להזין אסירים המסרבים לכך.

אין לי ספק שיימצאו. תמיד ימצאו, על אחת כמה וכמה במשטרים צבאיים-למחצה כמו ישראל, אנשים שיסכימו לציית לכל סוג של פקודה, אם מי שנתן אותה נראה סמכותי מספיק. זה כבר הוכח מדעית. למעשה, רוב האנשים יצייתו פחות או יותר לכל פקודה מבעל סמכות. נתניהו מתכוון להעביר חוק שיאפשר הזנה בכפיה.

נתניהו יכול להעביר איזה חוק שהוא רוצה, אבל ×–×” לא ישנה את העובדות: הצהרת טוקיו מ-1975, שהתקבלה על ידי הסתדרות הרופאים העולמית, אוסרת על רופאים להשתתף בעינויים. ההצהרה מגדירה ×”×–× ×” בכפיה כסוג של עינוי, והיא זו שעומדת מאחורי ההחלטה של הסתדרות הרופאים בישראל. נתניהו הכריז רשמית שהמדיניות של ישראל, כשהיא עומדת בפני משבר hasbara – ואין ספק שמותו של אסיר בשביתת רעב ×™×”×™×” אסון יח”צ כבד – היא לענות את האסיר.

לנתניהו היתה אפילו דוגמא: הוא אמר שגם בכלא גוואנטנמו מאכילים אסירים בכפיה. אין מה לומר, הוא צודק. אולי רצוי ×”×™×” שיזכור, לפני שכהרגלו הוא מאמץ את המקולקלים במנהגים האמריקאים, איזה אסון יח”צ ×”×™×” גוואנטנמו לאמריקאים, איך – בצדק – הוא הפך לסמל של ברוטליות, התעלמות מזכויות אדם, ובמידה ניכרת גם טמטום.

סביר להניח שנתניהו ימצא את הרופאים המענים שלו. רופאים צבאיים, למשל, או סתם אנשים שיאמרו להם שאין ברירה והמולדת דורשת ובכל מקרה אלה מחבלים ולא, אתם לא יכולים לדעת מה הם עשו או לא עשו; הדימוי של ישראל בסכנה ולכן עליכם לבצע בחולה פעולה דורסנית ופולשנית בניגוד להנחיותיו. יהיו אנשים כאלה. הם יניחו לבנימין נתניהו להשחית גם אותם, והם יהפכו לפושעי מלחמה, השמות שלהם יימצאו ויתפרסמו – ויום יבוא, והם יצטרכו לתת את הדין. קו ×”×”×’× ×” שלהם ×™×”×™×” כנראה “ביצעתי פקודות.” האיש שנתן את הפקודות, כמובן, לא ×™×”×™×” איתם בהאג. הוא ואשתו (”נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף”) כבר יהיו במקום אחר. אמנם ×›×–×” שבו הם לא יקבלו גלידת פיסטוק כאוות נפשם, ולא יוכלו עוד לקבל מהציבור הוצאות מכולת בשווי 160,000 ש”ח בשנה, אבל בכל זאת מקום טוב יותר מזה שבו ימצאו את עצמם האנשים שהתפתו לציית להם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה לא קורה לו כמעט, אבל בעימות עם בוגי “משה” יעלון, שטייניץ צודק. שוב

קצת קשה לומר דברים חיוביים על יובל שטייניץ, אבל לפעמים אין ברירה.

שטייניץ הוא אחד הנלעגים שבפוליטיקאים שלנו, מי שכשר אוצר התגאה שוב ושוב בתקציב הדו-שנתי שלו, שהיה כשלון כה מזעזע עד שהוא בוטל ברגע שמונה שר אוצר אחר; מי שאין לו קיום פוליטי עצמאי והוא כלבלב של ראש הממשלה ורעייתו; מי שכתב ספר בשם “טיל לוגי לאלוהים וחזרה” שבו הסתמך על ההוכחה האונתולוגית, שמשמעה הוא שאם אני יכול לדמיין דרקון ורוד ובלתי נראה, אז הוא גם קיים; ומי שעם הצטרפותו לליכוד הכריז על עצמו כפעיל ותיק של “שלום עכשיו,” מה שהפתיע את החברים בתנועה.

אבל כששטייניץ תקף את התנהלות הרמטכ”ל ושר הבטחון בנושא דרישות התקציב שלהם בסוף השבוע, הוא צדק בכל מילה. הוא אמר ש

”יש תרגילים של משרד הביטחון שהם לא קבילים במדינה דמוקרטית. מצטמצמים בסעיף אחד שיש לו השפעה על דעת הקהל ולא בסעיף אחר שיכול להיות חסכוני יותר. השימוש בדברים אלה נועד להשפיע על התקציב ולעתים ×–×” חורג ממה שמקובל במדינה דמוקרטית […] גם אם ההחלטות לא מוצאות חן בעיני הדרג הצבאי, הם לא יכולים לעשות מניפולציות… אנחנו מדינה שיש לה הערכה עצומה לאנשי צבא, ואסור שזה יוביל לכך שהברנז'×” הצבאית-בטחונית מרשה לעצמה לפעמים יותר מדי.”

הדברים נאמרו על רגע התרגיל הקבוע של צה”ל, המוכר כמט מינכהאוזן – קרי התגובה לדרישה לקיצוץ בשומני הצבא ובתנאים המופלגים של פורשיו בהודעה מיידית על הפסקת האימונים, סגירת טייסות והעברת מלאי הנשק הגרעיני של ישראל (על פי מקורות זרים) לחמאס, ×›×™ לצה”ל אין יותר תקציב לשמור עליו. בעקבות התרגיל ×”×–×”, נוהגת מדינת ישראל להתגלגל על הגב, להניף רגליים באוויר ולהעביר לצה”ל עוד כמה מיליארדים שאין לה, תמיד בלי לשאול את השאלה המתבקשת “תגידו, איך שוב נגמר לכם התקציב באמצע השנה, ולמה הרמטכ”ל לא עושה את הדבר המתבקש ומתפטר?” ×–×” הרי מה שהיינו דורשים מכל מנהל כושל אחר.

הדברים של שטייניץ, שהיו סבירים באוזני כל אדם שעוקב אחרי המתרחש, גררו תגובה פראית של שר הבטחון. “גורם המקורב ליעלון” – תרגום: בוגי יעלון – אמר ש”תנחומינו לקהל שנאלץ לסבול את חפירותיו” ועבר לשורה של השמצות אישיות כנגד שטייניץ, שחלקן כנראה נכונות. בשום מקרה, לא התמודד יעלון – סליחה, “המקורב ליעלון” – עם הטענות של שטייניץ.

כבוגילוג ותיק – אני הייתי הראשון לזהות, כבר ב-2003, שיעלון הוא האיש המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית – היתה לי תחושה של דז’ה וו. בשנת 2004, שטייניץ הוביל את ועדת הכנסת שחקרה את השאלה מדוע המודיעין הצבאי שלנו ×›×” חסר ערך ושוגה תמידית. העילה אז – הם עוד לא שמעו את ראש אמ”ן מעריך שמובארק יישאר בתפקידו שלושה ימים לפני התפטרותו – היתה ההערכה המביכה של צה”ל על היכולות הלא-קונוונציונליות של סדאם חוסיין. הוועדה של שטייניץ המליצה, בין השאר, על הפרדה בין יחידה 8200 ובין אמ”ן, כדי שיהיה לממשלה מקור מידע חיצוני לאמ”ן. ההמלצה הזו, כמובן, לא יושמה.

כך או כך, במהלך דיוני הוועדה דרש שטייניץ את נוכחותו של קצין מסוים. לבוגי, אז הרמטכ”ל (וראש אמ”ן בעברו) זה לא התאים, אז הוא הורה לקצין להגיע, אבל לא לענות על שאלות. שטייניץ נקט בתגובה בצעד חסר התקדים של זימון הרמטכ”ל לשיחת בירור בוועדת החוץ והבטחון. בוגי הודיע שהוא לא מתכוון להגיע, ושטייניץ הבהיר בתגובה שאם זה המצב, הכנסת תכריז שצה”ל לא נמצא יותר תחת פיקוח אזרחי. במילים מנומסות פחות, שטייניץ איים להכריז שצה”ל ביצע הפיכה. שטייניץ הזכיר עוד את העובדה שזמן קצר לפני כן, יעלון שלח מכתב נזיפה לכנסת. לא נראה לי ששטייניץ ויעלון שכחו את הסיבוב הזה (זה נגמר בסולחה שאירגן שר הבטחון מופז); אבל שאר המדינה שכחה את ההתנהלות של הדגנרל יעלון מול הכנסת.

ולמרות ששטייניץ צדק, אולי בגלל ששטייניץ צדק, הוא זכה לנזיפה מהפטרון הפוליטי שלו והאיש שבלעדיו אין לו קיום פוליטי, בנימין נתניהו. “מה אתה מתערב בעניין תקציב הבטחון? זה לא עניינך. זה עניין בין הבטחון לאוצר וביני. אלו שני נושאים חשובים, בטחון וכלכלה, ושאף שר לא יתערב בזה,” אמר נתניהו.

אה, לא. תקציב הוא עניינה של הממשלה כולה, ותקציב הבטחון הוא נושא לגמרי סביר לדיון מצד שרים. כהרגלו, נתניהו שכח שהוא לא מנהל ממשל נשיאותי, אלא מוביל ממשלה קואליציונית, שחייבת דין וחשבון לפרלמנט. העובדה שנתניהו נזף פומבית בשטייניץ לא מפתיעה; לשטייניץ אין שום כוח ולבוגי יש הרבה יותר מדי. נתניהו צריך את בוגי, שטייניץ הוא סרח עודף.

אבל הפגנת הבריונות לא משנה את העובדה ששטייניץ צדק ושראש הממשלה, שפעם דיבר על “האיש השמן”, מתייצב לצד האיש שאין שמן ממנו, ×›×™ יש לו המון כוח פוליטי. ראוי גם לומר ששטייניץ הוא לא סתם שר, הוא השר לאיומים אסטרטגיים. כשנתניהו אומר שלשר ×”×–×” אסור לדבר על התקציב, הוא מצביע – שלא במכוון – על נביבותו וריקנותו של התפקיד. למה התפקיד קיים בעצם, אם יש לנו בעיית תקציב? לצרכיו הפוליטיים של נתניהו, כמובן.

×›×›×” ×–×”.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של פרוייקט 300 ואני מקווה שיעמוד לי הכוח לסיים אותו.

(יוסי גורביץ)

השב”כ מאשים את התנועה האיסלמית בשיתוף פעולה עם החמאס – אבל עושה את ×–×” בתקשורת, לא בבית המשפט, ובאופן שנראה מוזמן פוליטית

טוב, היה יכול להיות גרוע יותר. לפחות הפעם הם לא ארגנו פשיטה של אלף שוטרים על אום אל פאחם בטענה של ריגול עבור איראן.

זוכרים את האירוע ההוא? את הפשיטה חסרת התקדים, בשיא האינתיפאדה השניה, על ביתו של ראאד סלאח, שנגמרה בכך שבית המשפט פסל את הרוב המוחלט של הראיות והרשיע את סלאח בעבירה מינורית של צדקה לעמותת חמאס? אז השב”כ מנסה לרכב על הסוס הזה שוב.

השב”כ הודיע בקול תרועה וחצוצרות שהוא עצר בכיר כלשהו של החמאס, אחד מחמוד טועמה, והוא טוען שהוא, כך טמקא, “פיצח את הקשר בין החמאס והתנועה האיסלמית.” לכאורה, אמר טועמה בחקירתו שהוא העביר כספים לתנועה האיסלמית מהחמאס, ששימשו ל”קצבה חודשית” לצעירים שאמורים למנוע מיהודים לעלות על הר הבית; עוד נטען כי טועמה “העריך” שיש קשר סודי בין השייח’ ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ובין החמאס. שניה, לא הבנתי. מה זאת אומרת, “העריך”? האיש, לדבריכם, אחראי על העברת הכספים בין חמאס והתנועה האיסלמית. הוא לא יודע אם יש קשר בין ראאד סלאח ובין החמאס? אם הוא לא יודע, מי יידע?

ואז קלטתי למה הידיעה הזו נשמעת לי מוכרת. ביום ראשון האחרון, דפק ראש ממשלתנו על השולחן והודיע שהוא לא מבין למה לא מוציאים את התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק. שר התחבורה, ישראל ×›×¥ – מה לעזאזל? – החרה החזיק אחריו, ואמר שהתנועה האחות של התנועה האיסלמית, האחים המוסלמים, הוצאה אל מחוץ לחוק בכל המדינות השכנות. וואלה. טוב לדעת שאימצנו את הכללים של הדמוקרטיות הידועות של מצרים וסוריה.

לנתניהו ×”×™×” אפילו נימוק: אם הכריזו על כ”ך וכהנא ×—×™ כארגוני טרור, הוא רטן, אין סיבה לא לעשות את ×–×” לתנועה האיסלמית. ובכן, למרות שאני חושב שהצעד ההוא ×”×™×” שגיאה קשה – אפשר לקרוא שיחה מעניינת בנושא עם היועמ”ש דאז, מיכאל בן יאיר, כאן – כהנא ×—×™ וכ”ך אכן תמכו בטרור והימים היו הימים שלאחר הטבח במערת המכפלה שבוצע, יש להזכיר, על ידי נציג נבחר של כ”ך. אגב, לא כל כך מזמן נתניהו התנגד להכרזה על פעילי “תג מחיר” כארגון טרור (וטוב שעשה זאת); מסתבר שכשזה מגיע לתנועה האיסלמית, הוא נדיב יותר. אם לנתניהו יש איזושהי הוכחה שהתנועה האיסלמית מעורבת במשהו שדומה לטבח במערת המכפלה, יואיל להציג את הראיות.

וזו הבעיה העיקרית בהצהרה של השב”כ. אם אתם באמת סבורים שהתנועה האיסלמית מעורבת בטרור, או במימון של טרור, או מקבלת מימון מארגון טרור, אתם לא צריכים להוציא הודעות לעיתונות – אתם צריכים להוציא כתבי אישום. אה, אתם אומרים לי, אין לכם ראיות לכתבי אישום? בעסה.

אם ככה, סתמו בבקשה את הפה. אין לכם זכות, במדינה דמוקרטית, לטפול האשמות כאלה, שאי אפשר להתגונן נגדן, על תנועה ציבורית. לא משנה איזו תנועה ציבורית. אני רחוק מלהיות מחסידיו של ראאד סלאח; אני חושב שהוא המקבילה המוסלמית של שמואל אליהו. אבל, בניגוד לשמואל אליהו, סלאח מועמד לדין פעם אחר פעם.

התפקיד של השב”כ הוא לא לספק מטריה מודיעינית למאווים הפוליטיים של ראש הממשלה. התפקיד שלו הוא לסכל טרור וריגול. שוב: אם יש לו ראיות כנגד התנועה האיסלמית; אם יש לו ראיות ל”קשר סודי” בין סלאח ובין החמאס, יואיל ויפרוש אותן בבית המשפט, שם אפשר לפרק אותן ולהתגונן כלפיהן.

אלא שלשב”כ אין רקורד של הצלחה כנגד התנועה האיסלמית בבתי המשפט, אז הוא מעדיף ללכת לתקשורת. לזה קוראים הפצת שנאה ומדנים, וזה לא אמור להיות תפקידו של שירות מודיעין במדינה חופשית.

עד שזוכרים, כמובן, שהשב”כ לא רואה בעצמו שירות מודיעין של מדינה חופשית; הוא רואה בעצמו שירות מודיעין של המדינה היהודית. ראש השירות לשעבר והתקווה הלבנה הגדולה בהווה של השמאל הציוני, יובל דיסקין, כבר הצהיר בעבר שהשירות שלו יסכל גם פעילות חוקית של בל”ד, אם הוא ימצא שהיא “חותרת” תחת רעיון המדינה הציונית.

המילה “חתרנות” צריכה לצאת מהמילון של השב”כ. היא חמקמקה מדי, מעורפלת מדי, מזמינה שימוש לרעה. הוא צריך להתעסק בעבריינות. בוצעה עבירה? יוצגו נא הראיות. לא בוצעה עבירה? סתמו את הפה. גם חברי התנועה האיסלמית משלמים את המשכורת שלכם.

ובינתיים, אם אפשר, השתדלו להיראות פחות כמי שאצים לרצות את הממונה הפוליטי עליכם, ראש הממשלה. אתם אמורים לגלות מידה של עמוד שדרה, לעזאזל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו ניסה לדחוף לגרונו של האפיפיור קצת ציונות. זה לא כל כך הצליח

לפני מספר ימים, נפגש ראש הממשלה נתניהו עם האפיפיור וארגן לעצמו פאדיחה בינלאומית קלה. הוא דיבר על ×—×™×™ ישוע, וטען שישוע ×—×™ כאן – על כך אין ויכוח, אם אתה מאמין בקיומו – ואז מעד מעידה גסה ואמר שישוע דיבר עברית. פרנסיסקוס תיקן אותו בעדינות: “ארמית.” נתניהו מיהר לומר שכן, הוא דיבר ארמית “אבל הוא ידע עברית.”

מעבר לעליבות המובנית של הסיפור ×”×–×” – למה לעזאזל אתה חושב שאתה צריך להרצות לאפיפיור, מכל בני האדם, על ×—×™×™ ישוע? מה אתה חושב שאתה יודע עליהם שהוא לא שכח בגיל 18? – ומעבר לבורות הבסיסית בברית החדשה, שהיכרות איתה היתה צורבת בתודעתו של נתניהו את המשפט הארמי “אלי אלי, למה שבקתני,” יש עוד נקודה: הזיוף המאולץ של הציונות של נתניהו.

ראש הממשלה הרי לא סתם ניסה למכור לאפיפיור את הלוקש שישוע דיבר עברית. הלוקש הזה חשוב למיתולוגיה הציונית, שטוענת שיהודים הם עם ככל העמים שתמיד דיבר בשפתו הלאומית, וזה קשקוש שכל בנאדם חושב השאיר מאחוריו מזמן. עברית הפסיקה להיות שפה חיה בערך במאה הרביעית לפני הספירה ועד שבנו אותה מחדש, עם דקדוק חדש, בתחילת המאה ה-20, היא היתה שפה מתה של מלומדים.

אבל נתניהו לא יכול להודות באמת הבסיסית הזו. הוא חייב לדחוף את המיתוס לגרונו של האפיפיור, וזה – שאולי לא בקיא בהיסטריה הציונית אבל את המחקר על ישוע הוא מכיר – סירב לבלוע אותו. ×–×” לא המקרה היחיד.

לפני מספר שנים, טען נתניהו באו”ם שנמצא חותם בירושלים, חותם בן 2,700 שנה, ועליו שם: נתניהו. זה, אמר נתניהו בחגיגיות, שם המשפחה שלי. רואים? יש קשר ביני ובין פקיד של מלך יהודי כלשהו במאה השמינית לפני הספירה.

אבל סבו של נתניהו נקרא מילקובסקי, נתן מילקובסקי. הוא חתם על חלק ממאמריו בשם “נתניהו,” לא ברור למה, וזה אומץ על ידי בניו. כלומר, כמו העברית, השם “נתניהו” היה מת במשך יותר מאלפיים שנה. הוא שב לחיים על ידי המקבילה היהודית של ניאו-פגאנים. כפי שאין קשר אמיתי בין מאמיני איסיס המודרנית למאמיני האלה הקדומים, אלא מדובר לכל היותר בחיקוי זול, גם בין נתניהו ובין הפקיד הקדום נתניהו אין שום קשר; יש רק הצטעצעות ומחיקה של ההיסטוריה. הקשר בין נתניהו הנוכחי לנתניהו הקדום מופרך כמו הטענה שישוע דיבר עברית.

ומה שיפה בנתניהו, הוא שהזיוף הטוטאלי של ישותו מפגין במיוחד את הזיוף הציוני.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה קרה בבריסל? אנחנו לא יודעים. זה לא מפריע לנתניהו ולממסד הציוני לצווח על אנטישמיות, ולבטאון של נתניהו להאשים את השמאל

לפני שלושה ימים (ז’), נכנס אדם חמוש, שהקפיד להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה, למוזיאון היהודי בבריסל. הוא הוציא מתיק שנשא עמו רובה, ופתח באש. מן האש נהרגו ארבעה אנשים: אזרח בלגי; מחזיקת דרכון צרפתי ששמה היחיד שדווח הוא דומיניק; ושני אזרחים ישראלים. האזרחים הישראלים היו בני הזוג מירית מירה ריבה ובעלה, עמנואל ריבה.

התקשורת הישראלית תיארה את בני הזוג ריבה כחשבים שעבדו במשרד ראש הממשלה, ובעקבות דבריו של ראש הממשלה, תיארה את התקרית כולה כתקרית אנטישמית. יתכן שזו תקרית אנטישמית, אבל ביקורת על הטענה הזו כבר התחילה להופיע בתקשורת הישראלית וגם בתקשורת הבינלאומית, ומיד אתייחס אליה. אבל קודם כל, צריך לזכור: הטענה שמדובר בהתקפה אנטישמית היא רק טענה. היא לא מגובה בעדויות חותכות. ויש רגליים לסברה שהטענה הזו נוחה מאד לממשלת ישראל, ועל כן היא מפמפמת אותה.

למה? ×›×™ יש הסבר אחר, לא פחות סביר ומציק יותר. התקשורת הישראלית דיווחה שעמנואל ריבה הוא איש נתיב לשעבר; נתיב הוא ארגון מודיעין ישראלי שהיה אמור לפעול מאחורי מסך הברזל בזמן המלחמה הקרה ושמעמדו מאז מפוקפק. מירה ריבה תוארה כ”עובדת משרד ראש הממשלה,” אבל ריצ’רד סילברסטין מצא שבעמוד של שגרירות ישראל בברלין היא מתוארת כנספחת. חשבית במשרד ראש הממשלה כנספחת בשגרירות חשובה? או שמא הביטוי “עובדת משרד ראש הממשלה” מסתיר את העובדה שמירה ריבה היא אשת מוסד – ארגון שכפוף למשרד ראש הממשלה – ובהתחשב בתפקידה בשגרירות בברלין, אשת מוסד די בכירה? עוד יש לציין שבני הזוג מתוארים כ”עובדי ממשלה לשעבר.” הם היו בתחילת שנות החמישים שלהם. לא בדיוק גיל הפנסיה. הבלוגרית דבורית שרגל מצאה שהמשרד לבטחון פנים פרסם הודעת אבל על מותה של מירה ריבה. למה?

יתר על כן, החיסול נראה מתוחכם מאד, ודאי בהשוואה לכל מה שהתרגלנו לראות מצד ארגונים אנטישמיים באירופה. יתר על כן, ארגונים אנטישמיים בדרך כלל ממהרים לקחת אחריות. עד כה, זה לא קרה.

אם אכן בני הזוג ריבה היו אנשי מודיעין ישראלים, פעילים או לא, אז לדרוש מאיתנו להאמין שלגמרי במקרה הם היו במקום שהותקף על ידי הרוצח האנטישמי היעיל ביותר בהיסטוריה של 20 השנים האחרונות לפחות, זה צירוף מקרים אחד יותר מדי.

אם אכן בני הזוג ריבה זוהו – במדויק או בטעות – כאנשי מודיעין ישראלים, אז התקרית הזו היא לא תקרית אנטישמית. היא עוד חלק ממשחק הצללים ששירותי מודיעין משחקים כל הזמן. המוסד, כידוע, לא בוחל בחיסולים. גם יריביו לא. והמוסד גם לא ימהר להודיע לצד השני שהוא הצליח.

אם אכן ×–×” המצב, ברור למה ראש הממשלה רוצה לדבר על אנטישמיות: ×–×” מסיט ממנו, כאחראי על המוסד, את האחריות למותם של אנשי מוסד. ברור גם למה רוב התקשורת הישראלית מצטרפת לאותה המקהלה: היא לא אוהבת לחשוב לבד ובטח לא לעמוד מול נראטיב שכל הממסד עומד מאחוריו. ×›×™ הדחיפה של הנראטיב שהירי בבריסל ×”×™×” תקרית אנטישמית – כזכור, אין לנו שום הוכחות לזה – קודמה לא רק על ידי נתניהו. היא קודמה גם על ידי שני הרבנים הראשיים במפגש שלהם עם האפיפיור: כל אחד מהם חזר על הטענה שזו תקרית אנטישמית כאילו היתה עובדה מוכחת.

כאן המקום גם להזכיר שלנתניהו יש היסטוריה בתחום הזה, של מניפולציה במודיעין. אם נניח עכשיו לשקרים שלו בפני הקונגרס ב-2002 על תכנית הגרעין העיראקית, ולאיומים שלו על פצצה איראנית שמגיעה או-טו-טו שאנחנו שומעים מאז 1992 (!), עדיין נשאר סיפור הפיגוע בבולגריה. זוכרים אותו? נתניהו טען אז, שעות אחרי הפיגוע, שאיראן עומדת מאחוריו. עד כה לא התקבלה שום הוכחה לטענה הזו, אבל נתניהו כבר ניצל אותה לצרכיו.

היום ×”×’×™×¢ שגריר בלגיה לכנסת, שם הוא × × ×–×£ על ידי הח”כים על האנטישמיות בארצו – שוב, בלי שום הוכחה לכך שהרצח בבריסל בוצע ממניעים אנטישמיים. הגדיל לעשות דב ליפמן, אידיוט מטעם – ניחשתם – “יש עתיד,” שאמר ש”כרגע יש ביקורת ודה לגיטימציה נגד ישראל ולכן נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים אשר מעלה את האנטישמיות ברחבי העולם. צריך לשים צב [כך במקור – יצ”ג] לטרמינולוגיה שגורמת לפשעי השנאה הללו.”

וואלה. “נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים”? איך זה קרה? יכול להיות שזה בגלל שראש ממשלת ישראל מקפיד, שוב ושוב, לדרוש הכרה בישראל כמדינה יהודית? יכול להיות שזה בגלל שבעת ביקורו בכנסת של ראש ממשלת בריטניה, נתניהו בירך אותו על הגעתו במילים Welcome to the Jewish Knesset?

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השלישי של ההיסטריה. הראשון היה טשטוש העובדה שאין לנו מושג למה בוצע הרצח ושל החשד הסביר שבני הזוג ריבה הם אנשי מודיעין הישראלים; השני היה האשמה קולנית ובלתי פוסקת באנטישמיות; והשלישי הוא ההאשמה של… השמאל הישראלי באנטישמיות.

שימו לב למילים “דה לגיטימציה” אצל ליפמן. “דה לגיטימציה” היא שם קוד לביקורת על ישראל ובמיוחד על מדיניות הסיפוח שלה. מתנחל בשם יואב שורק מיהר לצאת בקדצ’קה סוערת על הדם ולקבוע שהסיבה לתקרית האנטישמית לכאורה היא השמאל הישראלי. הכל בישראל בסדר, קבע שורק, אבל הדו”חות של השמאל הישראלי על כך שישראל היא מדינת אפרטהייד גרמו לאנטישמים באירופה להרגיש שהם לא יכולים יותר ושהם חייבים להרוג איזה יהודי. כי, כידוע, חומר הקריאה המועדף על אנטישמים חמושים הוא אנשי שמאל וארגוני זכויות אדם.

לא הייתי נטפל לשורק – החסר משוגעים אנוכי, ×›×™ הבאתם גם את ×–×” לרייר עלי? – אלמלא הטענה שלו התחילה להדהד מכיוונים אחרים. מצאתי אותה אצל תיבת התהודה של נתניהו, ח”כ אופיר אקוניס, ומאמר של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום,” חזר עליה במילים דומות מאד.

אז על בסיס רעוע מאד, ללא הוכחות כלשהן, נתניהו יוצא להאשים את ממשלות אירופה בסובלנות לאנטישמיות – ומחנה הימין היהודי, שהוא מנהיג, מאשים את השמאל באחריות לרצח אנטישמי. פשוט נהדר.

כמובן, אם וכאשר יתברר – עוד כמה חודשים, בעמוד 13, ×›×™ התקשורת תקבור את הפאדיחה של ההצטרפות האוטומטית שלה לתזמורת הממשלתית – שבני הזוג ריבה אכן היו אנשי מודיעין, ושהרצח שלהם ×”×™×” חיסול ולא פיגוע אנטישמי, אף אחד לא יזכור את קמפיין הפצת השנאה ×”×–×”, אבל המסרים שלו ימשיכו לחלחל. אף אחד לא יזכור את העובדות, רק את ×–×” שאנשי שמאל מובילים לאנטישמיות שמובילה לרצח.

ככה נתניהו עובד. ככה הוא עבד תמיד. וכמו תמיד, הבעיה היא פחות נתניהו ויותר התקשורת הישראלית, שמשדרת את דבריו ללא ביקורת.

הערה מנהלתית: היום הוא היום ה-16 לפרוייקט 300, שבמסגרתו אני כותב פוסט מדי יום. אם אתם מעריכים את הכתיבה, אודה לכם אם תתרמו. כפתור התרומה של קרן הבעת הרצון הטוב והתודה נמצא כאן.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה מתנהג כאילו היה דיקטטור, ולמזלנו חברי הכנסת עומדים לשם שינוי על המשמר. פרויקט 300: פוסט ראשון

“החוקים, והנבחרים הפועלים על פיהם.” (ארכידאמוס בן זאוקסידמוס, מלך ספארטה, בתשובה לשאלה “מי שולט בספארטה”

בערוב ימיו של הזאב הזקן, חאפז אל אסד – ×–×” ×”×™×” בימים שבהם עוד לא ידענו שקוטן בנו עבה ממותניו – מלאה התקשורת הישראלית לגלוג ודיצה. העם הסורי המעונה אולץ לשנות את חוקתו. חאפז גסס ובשאר לא ×”×™×” בגיל המינימום לתפקיד הנשיא. החוקה תוקנה בחפזון לא סביר, והגיל הורד לגיל המתאים. הפרשנים הישראלים מילאו פיהם שחוק: כך נראית החוקה הסורית.

לישראל לא היה במה להתגאות. כמה חודשים לאחר מכן, “האזרח המודאג” בנימין נתניהו ניסה לשנות את חוק יסוד: ראש הממשלה כך שיאפשר לו להתמודד מול השכיב מרע הפוליטי, אהוד ברק. התרגיל כשל בסופו של דבר, אבל הוא היה קרוב למדי להצלחה.

לנתניהו אין מזל עם נשיאים. הנשיא בכהונתו הראשונה ×”×™×” עזר וייצמן, אולי הפגום שבנשיאים לפני קצב, ו-וייצמן תיעב אותו. נתניהו ניסה להדיח אותו על ידי העמדת שאול עמור לבחירה, נכשל, וקיבל נשיא תאב נקם, שלימים יחבור ליצחק מרדכי כדי להנחית על נתניהו מכת מוות בבחירות. הנשיא השני של נתניהו ×”×™×” שמעון פרס. נתניהו אמנם עשה בו את השימוש המתבקש, ×–×” שעשה בו גם אריאל שרון – קלינקס מול העולם הספקן – אבל הם מעולם לא היו ידידים, ובשבוע שעבר בעט פרס בציפור נפשו של נתניהו, ה”הם אשמים” מול הפלסטינים, כשציין שנתניהו הכשיל הסכם שלום לפני מספר שנים. מותר לפקפק שכך אכן ×”×™×” המצב – ספק אם נתניהו יכול ×”×™×” להעביר הסכם, גם אם רצה בו; הליכוד ×”×™×” מדיח אותו – אבל נתניהו מתמקד תמיד בתדמית, לא במעשים. ופרס פגע בה קשות.

בחודשים האחרונים, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות על כך שנתניהו מתכוון לבטל את תפקיד הנשיא. יש למהר ולציין שמדובר במהלך חיובי. אין צורך בתפקיד הנשיא. הוא עולה הרבה כסף שיש לו שימוש טוב יותר, התפקיד הפך לעיר מקלט לפוליטיקאים שעבר זמנם, ומשה קצב המיט עליו חרפה שלא תיעלם. את מעט הסמכויות שיש לנשיא – ×—× ×™× ×”, הכרזה על מועמד לתפקיד ראש הממשלה – יש להעביר לידי יושב ראש הכנסת, ובכך לחזק את מעמדו של ראש הגוף ×”×–×”, החלש מאד מול הממשלה.

אבל לא כך. חוקה איננה משחק ילדים, וחוקי היסוד הם החוקה שלנו. הם לא אמורים להתפר לגופו של אדם, גם אם תפקיד הנשיא נועד במקורו לסלק את חיים וייצמן מהחיים הפוליטיים כדי שיפסיק להעיק על בן גוריון, ולהותיר אותו בתפקיד נטול סמכויות, ×›×–×” שבו הותר לו, כדבריו המרירים, רק לקנח את אפו. אם נתניהו רוצה לבטל את תפקיד הנשיא, אדרבא: יתקן את חוק היסוד – אבל אחרי הבחירה הנוכחית, שאמורה להתרחש בחודש הבא. ייקבע נא שהנשיא שנבחר ביוני ×™×”×™×” הנשיא האחרון. ×” לגיטימי. לשנות את חוקי המשחק תוך כדי, כדי להתאים אותם לרצונו הפרטי של ראש הממשלה – ×–×” מהלך אסדי. את העובדה הבסיסית הזו לא הבין נתניהו בסוף ימי ברק, והוא לא מבין אותה גם כיום.

יותר ויותר מקורות במערכת הפוליטית מדברים על רצונו של נתניהו בביטול תפקיד הנשיא – ולשם שינוי, המערכת הפוליטית עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לו. “שר בכיר” העיר ברשעות ש”ברור שהמניעים כאן לא ענייניים, יש עליו לחץ משפחתי שלא לתמוך במועמד היחיד ממפלגתו” – רמז גס לטינה המדווחת של שרה נתניהו לרובי ריבלין. יש כאן משהו שלא ראינו עד לאחרונה. בכירי מפלגתו של נתניהו בזים לו כמעט בפומבי. הסקרים אומרים שאין מועמד שיש לו סיכוי רציני להדיח את נתניהו בבחירות, והעובדה שהוא בונה לעצמו ארמון חדש מעידה שהוא פה, לפחות לדעתו, כדי להשאר. אף אחד עוד לא מנסה להדיח אותו, אבל הבוז כלפיו וכלפי אשתו פומבי. ברגע שיהיה מישהו שייראה כאילו הוא מסוגל להדיח את נתניהו בבחירות, הנפילה של נתניהו עשויה להיות מהירה מאד. בדרך למטה, הוא כנראה יפגוש את רובי ריבלין והמועמדים האחרים לנשיאות, שלא ישכחו, ובצדק.

אשר לי, הדרישות שלי מהנשיא הבא צנועות למדי: שלא ייאמר עליו שהוא קיבל שוחד דרך קבע מרודן, מכהן או מודח. זה מספיק כדי לפסול את פואד בן אליעזר. ריבלין הוא איש ישר והגון. הוא יהיה גם נשיא ראוי.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט הראשון בסדרת חודש 300: מדי יום במשך החודש הקרוב, עד ה-11 ביוני, אפרסם פוסט בן 300 מילה או יותר, בעיקר כדי לאתגר את עצמי. אם לא אצליח לפרסם פוסט ביום אחד, אפרסם שניים ביום שאחר כך. אם מה שאתם קוראים מוצא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נתניהו לא יודע לומר מהי המדינה היהודית שהוא רוצה, אלא כזו שיהיו בה זכויות יתר ליהודים. זו משמעות הצעת החוק שהוא מקדם

ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עומד לבנות לעצמו ארמון שעולה, כפי שדיווח יגאל סרנה, פי שניים מהבית הלבן – עורר סערה מסוימת כאשר הודיע לפני כשבוע על תמיכתו הנלהבת בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לקרוא את הצעת החוק כאן (זהירות, מסמך).

העניין הוא, כמובן, שנתניהו לא יודע לומר מהי אותה “מדינה יהודית” שעליה הוא כל כך מתעקש. אילו אבו מאזן היה רוצה להלעיג את דרישת נתניהו, הוא צריך היה לדרוש ממנו להסביר, בפרוטרוט, מה משמעותה של אותה “מדינה יהודית.” אז היינו שומעים את קול הנפיחה הצורמני של אוויר היוצא מבלון, כי נתניהו לא היה מסוגל לעשות זאת.

איך אני יודע? ×›×™ בערב יום העצמאות, התבקש נתניהו לומר לעיתון (?) נרג-מקור-ראשון-או-איכשלאקוראים-לו-עכשיו “מהי מדינה יהודית בעיניך.” העיתון העניק לנתניהו המון מקום: הוא קיבל 695 מילים – והוא לא הצליח לעמוד במשימה. נתניהו דיבר על ההיסטוריה, תוך שהוא מסלף אותה כהרגלו: לא הצהרת בלפור, לא החלטת סאן רמו ולא החלטה 181 של האו”ם דיברו על “חשיבות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”; הוא ייבב, וייבב, וייבב – על כך השחית את רוב מילותיו – על כך שהפלסטינים הרשעים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית; אבל על מהותה של מדינה יהודית, על כך כמעט ולא אמר דבר. ההגדרה היחידה שלו למדינה יהודית, למעשה, היתה הגדרה שלילית: נתניהו טען ש”ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית איננה מצטמצמת להגדרה הדתית.” אבל תוכן של ממש ל”מדינה יהודית,” הוא לא הצליח להציג.

למה? די פשוט. ×›×™ אין משמעות ליהדות שאיננה דתית. אבל לא אכנס לוויכוח הישן ×”×–×” עכשיו. מה בעצם רוצה נתניהו? הוא אומר את ×–×” במפורש: הוא רוצה שפלסטינים ישראלים יוותרו על שאיפות לאומיות. הוא טוען שהוא מוכן להעניק להם זכויות שוות, אבל ×–×” בולשיט נקי. לאזרחים ישראלים יהודים, אליבא דנתניהו, יהיו כל הזכויות של אזרחים פרטיים, ותהיה להם גם זכות להגשים את זהותם הלאומית; לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יהיו – רשמית, אולי – כל הזכויות של אזרחים פרטיים, אבל לא יהיו להם זכויות לאומיות. כלומר, לקבוצה היהודית בישראל יהיו זכויות יתר. זו תהיה הקבוצה היהודית שתוכל לדרוש זכויות לאומיות במדינה שלה. הצעת החוק שבה תומך נתניהו – שקישרתי אליה למעלה ושהוגשה על ידי התוכי של בנט, איילת שקד (האחים היהודים) ויריב לוין מהליכוד – מיישמת את הכוונות הללו.

מעניין לציין שיש אמנם דמיון רב בין הצעת החוק הזו ובין ההצעה המקורית של אבי דיכטר (ביקורת שלי עליה אפשר לקרוא כאן), אבל הצעת החוק הזו שונה בכמה נקודות קריטיות. לסעיף הראשון בהצעת החוק, הסעיף שנקרא “מדינה יהודית,” מוסיפים שקד ויריב את סעיף קטן ג’. זה אומר ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל.” ארץ ישראל, כידוע, הוא מונח תיאולוגי, לא גיאוגרפי או היסטורי; הוויכוח על גבולותיו גם הוא ידוע. מה עושה מושג אמורפי כל כך בחוק יסוד? אה, זה פשוט. הוא מיועד לאפשר אחר כך את הרחבתה של מדינת ישראל אל תחומי “ארץ ישראל.”

יריב לוין אמר בראיון לסימה קדמון במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” שהמטרה של החוק היא לשנות את המצב שבו, דברי קדמון, “הפסיקות של בית המשפט העליון נובעות מתפיסה לפיה בניה יהודית בשטחים חייבת להיות רק על קרקע שקנו יהודים, ולא על קרקעות שאין להם בעלים, בעוד שהתפיסה שלו היא שאנחנו מחזיקים בשטח שהוא שלנו בהגדרה, כלומר בשטחי מולדת שזכותנו עליהם היא זכותו של עם השב אל ארצו. במילים אחרות, בכל מקום שלא הוכח שזו קרקע פרטית של פלסטינים, מותר ליהודים לבנות ולהיבנות בה.”

הדוגמא של לוין לפסיקה פסולה של בג”צ היא העובדה שבפסיקת בג”צ על פינוי גוש קטיף, “אין שום התייחסות למשקל שיש לזכותנו על הארץ.” היה רק שופט אחד שפסק נגד החלטת הרוב, אדמונד לוי שמת לאחרונה; לוי גם כתב דו”ח משפטי מופרך ושקרי, שמטרתו היתה להכשיר התנחלויות. נתניהו נרתע מלאמץ את הדו”ח; חוק היסוד שלו הופך את דו”ח לוי לחוק בדלת האחורית.

אם החוק של דיכטר קובע בפשטות ש”מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי,” הרי ששקד ויריב מסייגים את הפשטות הזו בקשקוש על כך שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחוייבת לזכויותים האישיות של כלל אזרחיה.” חזונם של נביאי ישראל לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, והאזכור שלו כאן הוא כדי לעגן שוב את העובדה שישראל מחויבת ל”זכויותיהם האישיות” של אזרחיה, אבל כלל לא לזכויות הציבוריות שלהם.

הצעת החוק של דיכטר העניקה לערבית מעמד שונה מזה של העברית, אבל קבעה שיהיה לה מעמד “מיוחד”; הצעת החוק של יריב ושקד פשוט לא מדברת על זה. במאמר מוסגר, יש לציין שתיקון 3 להחלטה 181 שנתניהו התלהב כל כך לצטט, קובע ש”יש להוסיף את ההתחייבות הבאה להצהרה בדבר המדינה היהודית: ‘במדינה היהודית יינתנו הסדרים ראויים לאזרחים דוברי ערבית לצורך השימוש בשפתם, הן בעל פה והן בכתב, באסיפת המחוקקים, מול בתי הדין ובמנהל הציבורי.” אופס.

שתי הצעות החוק משריינות את סמלי המדינה, כדי שאף ערבי לא יוכל להעלות על דעתו אי פעם שהסמלים יכולים להשתייך גם לו. לפני עשרים שנה, יכלה השופטת העליונה בדימוס ומבקרת המדינה מרים בן פורת להעלות על דעתה שינוי של ההמנון והדגל, כך שגם פלסטינים ישראלים יוכלו להשתמש בו; נתניהו, יריב ושקד סוגרים את הגולל על האפשרות הזו, במכוון ובעיניים פקוחות.

סעיף 5 של הצעת החוק הופך את חוק השבות לחוק יסוד, וממסד שוב את האפליה בין יהודים ופלסטינים. סעיפים 6 ו-7 הופכים את ישראל למדינה אקס-טריטוריאלית, שאמורה לטפח ולהציל יהודים ברחבי העולם. אין ספק שההכרזה הזו תספק כר רחב של פעילות לחוקרי אנטישמיות.

סעיף 9 של שקד ויריב, סעיף שימור המורשת, נראה אחרת אצל דיכטר: הוא כתב ש”המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” הסעיף הזה לא קיים אצל שקד ויריב; כנראה שאחרי חוק ועדות הקבלה, חששו השניים שמא פלסטינים יתבעו את זכותם ל”התיישבות קהילתית נפרדת” ושהממשלה תצטרך להסביר מדוע היא לא מספקת כזו.

אזרחי ישראל הפלסטינים תמיד היו אזרחים סוג ב’. עד דצמבר 1966, הם בכלל הוחזקו תחת משטר צבאי. כוחות השיטור של ישראל הרשו לעצמם לטבוח בהם – בכפר קאסם, ביום האדמה, במהומות שנת 2000 – כפי שמעולם לא הרשו לעצמם לפעול כלפי יהודים. הישובים הפלסטיניים בישראל נחשלים במכוון. המדינה לא מקצה להם אזורי תעשיה, והיא לא מאשרת להם תכניות מתאר. ההקצאה שמעניק המשטר הציוני לאזרח פלסטיני היא שבריר של ההקצאה שהוא מוציא על יהודים – על אחת כמה וכמה יהודים מיוחסים, כמו אלה שחיים בשטחים שהצעת החוק של יריב ושקד שואפת לספח. חלק גדול מאדמות ישראל נגזל מפלסטינים, הן במהלך הטיהור האתני של 1947=1948, הן באמצעות חוקי העוול שבאו אחר כך ושתיאר יפה כל כך עזריאל קרליבך. חלק גדול מהאדמות השדודות הועברו לקק”ל כדי שהממשלה לא תצטרך לחלוק אותן עם לא-יהודים; זו עילת קיומה הנוכחית של קק”ל. אזרחים פלסטינים נכלאים יותר, וליותר זמן, בבתי המשפט של ישראל. פואד בן אליעזר, שרואה בעצמו נשיא עתידי של ישראל, חילק בשעתו חיבור לחשמל לאזרחים פלסטינים כטובת הנאה. רק כך יכולים ישובים פלסטינים בלתי מוכרים – חלק ניכר מהם קודם למדינת ישראל – להתחבר לחשמל במאה ×”-21.

אלו עובדות מוכרות לכל מי שעיניו בראשו, לכל מי שלא קונה את תעמולת המשטר. חוק היסוד החדש של נתניהו מיועד להבהיר להם שאם הם חושבים שיהיה טוב יותר, שמצבם ישתפר, אז שישכחו מזה. ×–×” לא הבית שלהם, ולא ×™×”×™×” הבית שלהם. הם לכל היותר דיירים מוגנים נסבלים בקושי, שאי אפשר לפנות ×›×™ ×–×” יפגע ב-hasbara. ×–×” לא מפריע לשר החוץ של ישראל להודיע שהוא מתכוון להעביר שטחים שמאוכלסים בפלסטינים למדינה הפלסטינית העתידית, בהסכמה בשתיקה של ראש הממשלה שלו. אשר לרטוריקה של “אזרחים שווים” – ההיסטוריה מוכיחה מה היא שווה, ויש עוד נקודה שראוי לציין כאן. לפני ארבע שנים, הגיש ח”כ אחמד טיבי (רע”מ-תע”ל) הצעת חוק פשוטה למדי: היא קבעה שהקצאת הקרקע בישראל תעשה באופן שוויוני. ועדת השרים לחקיקה של ממשלת נתניהו דחתה את הצעת החוק ללא מתנגדים. ×–×” מה ששווה רטוריקת ה”שוויון” של נתניהו וחבר מרעיו, וכך צריך להתייחס אליה.

ממשלת נתניהו מעמידה פנים שהיא נאבקת בפשעי השנאה של “תג מחיר” וטרור המתנחלים. סיסמה של פעולות “תג מחיר” ברחבי ישראל עצמה היא “ערבים החוצה.” הצעת חוק היסוד שדוחף כעת נתניהו היא אימוץ של הסיסמה הזו על ידי הממשלה.

זו משמעותה של “מדינה יהודית.” כפי שהבינו יהודים יריבי הציונות מראשיתה, אין, ולא יכולה להיות, כל משמעות אחרת.

(יוסי גורביץ)

נתניהו מקפיד להאשים את הרש”פ בטרור ובהסתה לטרור, ומסייע בשקט ובעקביות לטרור היהודי

בנימין נתניהו מרבה לדבר על טרור. הוא בנה את הקריירה שלו על הטענה חסרת הבסיס שהוא מומחה לטרור (הספר “הטרור – איך יוכל המערב לנצח” מורכב למעשה ממאמרים של מומחים אחרים), והוא מקפיד לדבר על טרור שוב ושוב. למעשה, אחרי “איראן” ו”שואה,” “טרור” היא כנראה המילה הנפוצה ביותר במילון של נתניהו.

עם זאת, כשנתניהו מדבר על טרור, הוא מקפיד להתייחס רק לטרור פלסטיני או מוסלמי. במילון של נתניהו, אין טרור יהודי. שאר העולם כבר הבין שזה לא המצב, ומחלקת המדינה האמריקאית עוררה השבוע גלים כאשר דיווחה על הטרור היהודי (המכונה בטעות “תג מחיר” – עוד פרטים למטה) כשווה ערך לטרור הפלסטיני.

על פי נתוני מחלקת המדינה, נרשמו בשנת 2013 399 אירועים – אלה האירועים המוכרים לאו”ם ולארגוני זכויות האדם, לא כל האירועים; חלק ניכר מהם לא מדווח משום שהפלסטינים מתייאשים מלדווח – של אלימות אזרחים ישראלים כנגד פלסטינים בגדה. לשם השוואה, דו”ח האנטישמיות העולמי שפורסם בתחילת השבוע מצא שכל עשרות מיליוני האנטישמים בעולם – על כל פנים, אומרים לנו שיש כאלה – הצליחו להנפיק רק 594 תקריות אנטישמיות. צרפת, שמובילה בדיווחים על תקריות אנטישמיות, כיכבה עם 116 תקריות. כלומר, המתנחלים הישראלים ועוזריהם הצליחו ליצור ב-2013 שני שליש ממספר פשעי השנאה שהצליחו האנטישמים בעולם כולו לייצר, ומספר הפשעים שהם ביצעו הוא יותר מפי שלושה ממספר פשעי השנאה האנטישמיים שבוצעו בצרפת.

שזה, תצטרכו להודות, די מרשים. זה שם בפרופורציה את מצבם של הפלסטינים לעומת, נניח, זה של יהודי צרפת. וכן, האלימות היהודית נגד הפלסטינים היא טרור. נהוג, בקרב המתנחלים וסייעניהם, לטעון שמדובר בסך הכל בקצת גרפיטי. בולשיט. הגרפיטי מושך את תשומת הלב, אבל הפעולות הן לעתים קרובות פעולות של הצתה. וכן, אם אתה מצית צלב על מדשאה של שחור בארה”ב, זו פעולת טרור. הגרפיטי עצמו הוא פעולת טרור. הוא שולח מסר: באנו לכאן בלילה, וגם חמקנו. הלילה לא הצתנו את ביתך בזמן שאתה ישן. אל תבנה שיהיה לך מזל כזה גם בפעמים הבאות.

פעולות “תג מחיר” מושכות את תשומת הלב של התקשורת, אבל רוב פעולות הטרור היהודי אינן פעולות “תג מחיר.” האחרונות מגיעות בעיקרן לאחר הפעולות הנדירות של הצבא כנגד המתנחלים, והן מיועדות להטיל אימה פחות על הפלסטינים ויותר על החמושים: אם תמשיכו כך, נדליק את הגזרה כולה ואתם תצטרכו לשלם מחיר גבוה מהרגיל על הכיבוש. רוב פעולות הטרור היהודי נעדרות זיקה כזו כלפי הצבא, והן מיועדות להרחיק פלסטינים מאדמתם. הן מתרחשות בנקודות שבהן מנסים המתנחלים לדחוק את רגליהם של כפריים פלסטיניים מאדמתם. מקרה מובהק הוא זה של המאחז עדי עד: המתנחלים שלו הצליחו להפיק 96 תקריות פליליות מתועדות, ביניהם 21 מקרי אלימות ועשרות מקרים של פגיעה ברכוש. התוצאה היתה נטישה ניכרת של הכפרים סביב המאחז, שמיהר להשתלט על עוד ועוד מאדמותיהם. מי אמר שטרור לא עובד?

אחת הסיבות לכך שהטרור היומיומי עובר ללא דיווח היא העובדה שהוא מתבצע בתמיכה מלאה של חמושי צה”ל. הסיפור הזה, על חמוש שמתערב בלינץ’ שמבצעים אזרחים ישראלים מיצהר בשני פלסטינים רק כדי לומר להם “זה מספיק”, לא הגיע לתקשורת הישראלית, אבל הוא טיפוסי הרבה יותר ממקרי “תג מחיר.” התקפות כאלה קורות כמעט על בסיס יומי, וכשהיודו-נאצים שלנו עצבניים במיוחד, גם בתכיפות גבוהה יותר. חמושי צה”ל מאבטחים את הטרוריסטים, לא עוצרים אותם.

ומה עושה ממשלת נתניהו? כלום. היא מדי פעם מדברת על כמה ש”תג מחיר” הוא תופעה מגונה, אבל אלימות המתנחלים היומיומית משרתת אותה. ישראל כבר הרגילה את העולם לכך שהיא מתכוונת להשתלט על “גושי ההתנחלויות,” אבל המטרה האמיתית שלה – מזה שנות דור – היא לספח כמה שיותר משטחי אזור סי. ההלאמה (”הכרזה על אדמות מדינה”) שביצע לאחרונה שר הבטחון לאלפי דונמים בגדה היא עוד הצהרה על כך. שטחים שמוכרזים כאדמות מדינה הופכים לשטחי התנחלויות ברובם המכריע. הממשלה צריכה את הטרור המתנחלי כדי שתוכל להרחיב את אחיזתה העתידית. כל שטח שהפלסטינים מתייאשים ממנו נתפס על ידי המתנחלים.

מחלקת המדינה מדברת בפירוש על טרור, והיא נוקבת בשמם של ארגוני הטרור. בין השאר, היא מזכירה בעמ’ 291 (זהירות, מסמך) את “הקול היהודי” כארגון טרור. המפעילים של “הקול היהודי” ידועים. שניים מהם הועמדו לאחרונה לדין באשמת הסתה – אבל לא בסעיפי טרור. מחלקת המדינה משייכת את הקול היהודי ל”כהנא ×—×™.” הקבוצה הזו היא ארגון טרור בארה”ב. בישראל היא הוכרזה כארגון טרור ב-1994, אחרי טבח גולדשטיין, והמשיכו להתייחס אליה ככזו עד אחרי רצח רבין.

במילים אחרות, עד שנתניהו עלה לשלטון. אחר כך, העניין בארגון דעך. פעילים ותיקים שלו, שבמסגרת תגובת-היתר המקובלת של הרשויות הוחזקו במעצר מנהלי, המשיכו לפעול בשלל ארגונים עם שמות שונים, תוך שממשלת ישראל עוצמת עין. לא כולם עצמו עין: מיכאל בן ארי, שנבחר לחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, לא הצליח לקבל ויזה לארה”ב בשל עברו בארגון הטרור כ”ך. בארה”ב לא שוכחים. בישראל של נתניהו, מעלימים עין.

לפני מספר חודשים, המליצו כוחות הבטחון להגדיר את פעילי תג מחיר כארגון טרור. נתניהו, באופן תקדימי למדי, דחה את ההצעה והסתפק במילים ריקות: הוא הגדיר אותם כ”התאחדות בלתי מותרת.” זה היה בולשיט נקי: אין התאחדות כזו. אין נכסים שאפשר להחרים, אין מבנה פירמידה שאפשר למוטט.

בעצם, זה לא לגמרי מדויק. יש התאחדות בלתי חוקית שכנגדה אפשר לפעול. קוראים לה מזכירות יצהר. כתבתי כבר על כך שהגוף הזה החליט שלא להסגיר למשטרה פוגרומצ’יקים שאת זהותם הוא מכיר, ושזה עבר בשתיקה יחסית. ביצהר שאבו עידוד מכך, ועכשיו הם עומדים להביא להצבעה את השאלה האם תושבי ההתנחלויות יהיו רשאים לפגוע בחמושי צה”ל ומג”ב. נעשה את התרגיל המחשבתי הרגיל ונתהה מה היה קורה לחברי מועצת נצרת, נניח, אילו היו מעלים הצעה לסדר היום, שבה חלק מהם היו מצדדים בפגיעה בכוחות הבטחון ואחרים היו מסבירים למה זה רעיון מוצלח כל כך. הם היו נעצרים כולם בשנתם, בפשיטה מתוקשרת היטב. למנהיגות יצהר, אין צורך לומר, זה לא קורה.

למה לא הסכים נתניהו להכריז על הטרור היהודי כעל טרור? ראש הממשלה שרון שינה את השיח בשניה, כשדיבר על הבוגד עדן נתן-זאדה כעל “מחבל יהודי.” למה נתניהו לא מסוגל להוציא את המילים “מחבל יהודי” מהפה? קודם כל, יש את התירוץ הרשמי: אם ישראל תודה שיש בה טרוריסטים, זה יפגע בדימוי הבינלאומי שלה.

התירוץ הזה כבר לא כל כך עומד. הנה, מחלקת המדינה הכריזה על קיומם של טרוריסטים יהודים, ומחוץ לישראל ההכרזה התקבלה כמובנת מאליה. אז למה נתניהו בכל זאת מסרב להכיר בקיומם?

כאן צריך להבהיר משהו, ולהבהיר אותו היטב. כשאני מדבר על הכרזה על הטרור היהודי כעל טרור, אני כלל לא מדבר על הענקת סמכויות לשב”כ והמפלג המשטרתי בעל השם המדויק כל כך פשל”א (פשיעה לאומנית) להתייחס לתושבי התנחלויות כאילו היו פלסטינים. אני לא תומך במעצרים מנהליים ובמעצרים ללא גישה לעורך דין – ×”×™×” עוד אחד ×›×–×”, אגב, ביום רביעי האחרון. זוג מיצהר נעצר בחשד שהשאיל את כלי הרכב שלו לפעולת התג מחיר בפורדייס. הם הוחזקו ללא עורך דין במשך זמן קצר יחסית, אבל הפרקטיקה הפלילית הזו, שבה אנשים מועלמים על ידי המדינה ומוחזקים ללא זכויות בסיסיות, מתרחבת.

כפי שנכתב בבלוג ×”×–×” לא מעט פעמים, הפתרון הוא לא דיכוי בשם “הבטחון,” הפתרון הוא חקירה מוצלחת יותר וחוקרים מקצועיים יותר. היכולת להחזיק אנשים בבידוד תוך איום על ילדיהם – כפי שדווח שבוצע לבת הזוג מיצהר בסוף השבוע – לא מובילה למודיעין טוב יותר. היא יכולה אולי להוציא הודאות, אבל אלה יהיו הודאות חסרות ערך. אני אפילו לא מדבר על חוסר האנושיות שבאיום לקחת מאשה את ילדיה מפני שאולי היא או בעלה השאילו את כלי הרכב שלהם.

מה שצריך לקרות הוא, אם כן, לא מעצרים מנהליים, עוצר, עינוי ילדים (כן, כן) או כל אחד מהפשעים האחרים שמשמשים דרך קבע את כוחות הבטחון שלנו בגדה. מה שצריך לקרות הוא דבר אחר: הפנמה מצד החמושים, בצה”ל ובמג”ב, שחלק ניכר מהמתנחלים הם טרוריסטים. הפנמה שכאשר הם רואים טרוריסט יהודי תוקף פלסטיני, התפקיד שלהם הוא לא להגן עליו, לא לומר לו “זה מספיק,” אלא לעצור אותו – ואם הוא מסכן חיים, גם לירות בו. ההפנמה צריכה להגיע אל החוקרים של מצ”ח ושל המשטרה, שיצטרכו ללמוד כיצד חוקרים פשעים כנגד פלסטינים ולהתייחס לפשעים האלה כאל פשע פוליטי – כלומר, טרור; כרגע, שיעור ההצלחה שלהם הוא אפסי. בתי המשפט יצטרכו להפנים גם הם שמדובר בטרור. כדי שזה יקרה, צריך שמנהיגי המדינה ינצלו את הבמה שלרשותם – מה שמכונה באנגלית The bully pulpit – כדי להוביל קמפיין ציבורי בנושא.

אבל זה לא יקרה. הבעיה של נתניהו איננה החשש לפגיעה ב-hasbara. הרי מאבק נחוש של ממשלת ישראל בטרור יהודי היה מסייע ל-hasbara, לא פוגע בה. אם בעוד ארבעה חודשים, יוכלו המשטרה והשב”כ להודיע בגאווה שהם עצרו 30 טרוריסטים יהודים בכירים ושהם סיפקו לפרקליטות די ראיות כדי להעמיד אותם לדין, הדבר ייתפס כהוכחה לרצינותה של ישראל במאבק בטרור היהודי.

למה ×–×” לא יקרה? ×›×™ בסופו של דבר, נתניהו הוא תומך של הטרור היהודי. ×›×™ בסופו של דבר, הוא מוקף במתנחלים וחובשי כיפות אחרים, שלא מבינים על מה הרעש. ×›×™ בסופו של דבר, הוא מאמין בשליחותם של המתנחלים, ואין לו כל עניין בזכויותיהם של הפלסטינים. ×›×™ בסופו של דבר, האנשים שאחראים לטרור היהודי – אם על ידי מימונו וארגונו, כמו בני קצובר וגרשון מסיקה, אם על ידי ההטפה לו, כמו דב ליאור וגינצבורג – מקורבים למקורבים של נתניהו. חקירה רצינית של השב”כ לעבר שורשי הטרור היהודי יכולה להגמר רע מאד, מבחינת באי ביתו של נתניהו. ועל כן חקירה כזו לא תקרה. כאן המקום להזכיר, אגב, שהמתנחלים הפעילו לחץ כבד על נתניהו כדי שימנה ראש שב”כ שמתאים להם. כפי שמינה נתניהו יועץ משפטי לממשלה שלא יטלטל את הסירה, ומבקר מדינה שיודע מאיזה צד מרוחה החמאה, כך הוא מינה גם ראש שב”כ שיודע מה הבוס לא רוצה לשמוע.

ולכן, למרות רעשי רקע קבועים על יצהר ו”תג מחיר,” טרור המתנחלים ימשיך כסדרו.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דיברנו על עינוי ילדים, הנה פוסט בנושא של נועם ר. אזהרה: מדובר בקריאה קשה. אל תאמרו שלא הוזהרתם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)