החברים של ג'ורג'

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר ×”×–×”: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ×”-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא ×”×™×” מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר ×›×™ פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל ×–×” בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע ×”×–×” מרשויות אחרות ומהציבור. ×–×” קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

אני לא יודע מה אמר המורה אדם ורטה לכיתה שלו, שהביא עליו את חמתה של רשת אורט, עד כדי כך שהיא החליטה לפטר אותו; נראה לי שגם הרשת לא יודעת, ולא כל כך מעוניינת לדעת. אני משוכנע למדי שבין מה שאמר ורטה ובין מה שטענה התלמידה המוסתת ספיר סבח אין שום קשר. סבח, במכתב ששלחה לשר החינוך שי פירון ושהופץ על ידי מחרחר השנאה המוביל מיכאל בן ארי, טענה שוורטה "מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן." מה שסבח מציגה כאן הוא לא את דמותו של ורטה – אין מורה שיאמר דברים כאלה לכיתה יהודית בישראל – אלא את השתקפותו באספקלריה החשוכה שלה: הוא שמאלני, אז הוא חייב לתמוך במסירת ישראל לפלסטינים.

אבל סבח לא מעניינת. עד כמה שזה מצער, מערכת החינוך הישראלית וידאה שיש כמוה מיליונים. גם התנהלותה של רשת אורט, בעייתית ככל שתהיה, לא אמורה להפתיע אותנו. בישראל, המילה "לא ציוני" מקבילה מזה כעשור ל-unAmerican באנגלית אמריקאית בשנות הארבעים והחמישים, ו"שמאלן" הוא כבר חבר נושא כרטיס במפלגה הקומוניסטית. למרבה הצער, יש לנו אפילו מקבילים לא רעים בכלל למק'קארתי: ממירי רגב הלא-גנבה עבור ברונן שובל, דרך גדעון סער (אם כי הדג החיוור הזה מקביל כנראה יותר לעורך הדין המנוול של מק'קארתי, רוי קון), עבור באופיר אקוניס, מעריץ מושבע של מק'קארתי.

ישראל בימיו של מק'קארתי היתה משטר דיכוי לא קטן בזכות עצמו. כבר היינו בצומת הזה: בשנת 1950 הורה בן גוריון למנכ"ל משרד החינוך לפטר את ישראל אלדד (שייב), בתואנה שדעותיו של אלדד – בן גוריון, שמעולם לא נגמל מאי אמירת אמת, ייחס לו הטפה לשימוש בנשק נגד צה"ל – די בהן כדי למנוע את העסקתו כמורה. בג"צ בעט את בן גוריון מכל המדרגות, כשהשופט חשין (האב) כותב ש"גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה." בימין אוהבים להתרפק על ימי הדיקטטורה דה-לה-שמאטע של מנגנון החושך ומפא"י ולהזכר בגעגוע כמה רע היה אז, ולמען הסר כל ספק היה רע לתפארת; "ישראל הישנה והטובה" היתה טובה לשיעור זניח מכלל אזרחיה, אלה שהשתייכו מרצון למוסדות המשטר. בימין, עם זאת, מתעקשים לא להבחין כיצד הם יוצרים העתק דוחה אפילו יותר מהמקור של מדינת מפא"י.

בן גוריון רצה לפטר את אלדד בשל עמדות המתנגדות לצה"ל; מנהל בית הספר בטבעון מנכ”ל אורט ישראל,, צבי פלג, אמר אתמול (×’') ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט. אם ורטה יגיד (בשימוע החוזר) שצה"ל הוא צבא לא מוסרי הוא לא ×™×”×™×” מורה באורט. נקודה. […] אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי."

שניה. אם צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום, מדוע צריך לחנך לגיוס אליו? הרי אין על כך שום ויכוח. אם הוא לא מעורר שום ויכוח, אז איך אפשר לשחוט את הבהמה הירוקה? היא לא נמצאת בשום סכנה. הרי אין ויכוח. ומדוע "אסור" לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי, אם הוא בכלל לא מעורר ויכוח?

או. עלינו כאן על משהו. הימין היהודי יודע יפה מאד שצה"ל הוא כנראה הגוף מעורר המחלוקת ביותר בישראל. מדובר, בסופו של דבר, בסייען נלהב מאד של פושעי ההתנחלויות. מדובר בארגון שמתחכך, בלשון המעטה, עם פשעי מלחמה על בסיס יומיומי כמעט. אפילו אם נניח לאתיקה המבצעית הבעייתית שלו, מדובר בארגון מנופח ובזבזני, ששותה את דמה של המדינה שעליה הוא טפיל. את זה יודע גם איש ימין כמו משה פייגלין.

אבל מאחר ובישראל, ביקורת צה"ל היא שוות ערך להכחשת שואה, אז הימין יוצא בשצף קצף נגד כל ביקורת כזו. השאלה היא אם מה שמותר לימין הפוליטי צריך להיות מותר גם למנהל רשת חינוך. בסופו של דבר, אם מנהל במערכת החינוך הישראלית מוכן לפטר מורה ובלבד שהוא לא יגרום לבשר התותחים לעתיד לחשוב רעות על הצבא, באיזה מובן מערכת החינוך היא לא חלק מצה"ל?

זה מביא אותנו לשאלת הליבה: אם מתיחת ביקורת על צה"ל היא פעולה פוליטית, וככזו היא אסורה, איך תמיכה בצה"ל איננה פעולה פוליטית? איך האמירה שצה"ל הוא "צבא מוסרי", ושזו תפיסה שאסור לערער עליה, איננה אמירה פוליטית? היא פוליטית מאין כמוה. היא פשוט פוליטית מצד אחר, הצד השקוף.

בכל מערכת יש הנחות יסוד שהן כל כך ברורות מאליהן, כל כך מעל לכל מחלוקת, שהן שקופות. הן אידיאולוגיות לחלוטין אבל כל כך מובנות שאף אחד לא שם אליהן לב. דוגמא קלאסית היא תפיסת כלכלת הזרזוף, שהפכה לפופולרית מאד בשני העשורים האחרונים: אנחנו צריכים להקטין את הוצאות הממשלה ובהתאם להוריד את המסים; הורדת המסים תוביל לכך שהעשירים יצרכו יותר, ובהתאם גם נקבל חזרה יותר מסים וגם מצבם של העניים ישתפר, כי הם יספקו שירותים לעשירים.

זו כלכלת וודו, ויש מעט אנשים חושבים שממשיכים להתייחס אליה ברצינות אחרי המפולת של 2008, ובישראל – אחרי ההתעוררות של 2011. אבל במשך שנים ארוכות התפיסה השמרנית הקיצונית הזו נתפסה כמובנת מאליה, כשכל ישר. אף אחד לא שם לצבעים הפוליטיים העזים שלה, כי הם הפכו לשקופים.

עמדות הבסיס של הימין הקיצוני, בסיוע ניכר של ממשלות נתניהו, הפכו לשקופות לגמרי. אפשר למנות כמה עמודי תווך שלהן, שנתפסים בישראל כמובנים מאליהם: שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם; שמי שמערער על כך הוא בוגד; שכל הערבים רוצים להשמיד את ישראל וששאר הלא יהודים חשודים על כך; שאנשים שמתנגדים למשטר הציוני הם יהודים שונאי עצמם (אם הם יהודים) או אנטישמים (אם הם לא); שיש מסע דה-לגיטימציה כלל עולמי, תמנוני, שמדינת ישראל המסכנה לא יודעת איך להתמודד איתו ושהוא חזק הרבה יותר ממנה.

כל אלה הם, בפשטות, שקרים. אבל הם מטופטפים לציבור בעקביות על ידי מערכת ממשלתית, שחודרת גם למערכת החינוך ולא פחות מכך, לתקשורת. ואחרי עשור של הטפה בלתי פוסקת, השקרים האלה לא נתפסים כטענות שיש להתמודד איתן, או כתפיסה של המציאות כפי שרואה אותה צד אחד; הם מתמזגים אל הרקע, הם הופכים למובנים מאליהם.

וזו הבעיה העיקרית שאיתה אנחנו מתמודדים. רק על רקע השקיפות הזו, יכול היה פלג להרשות לעצמו לפטר מורה "שמאלני." פלג יידה כאן חתיכת סלע בתוך בית זכוכית: מדובר באדם שהוא לא רק בעל דעות פוליטיות, אלא גם במי שהיה מעורב בפעילות פוליטית פר אקסלנס, קרי ייסוד מפלגת הבית היהודי. העובדה הזו נחשפה תוך יומיים בערך, וזה מה שהיה לפלג ולאורט לומר על כך:

"פלג לא היה מעולם חבר מפלגה כלשהי. לקראת הבחירות האחרונות, מתוך חברות אישית עם פרופ' הרשקוביץ, הצטרף לבית היהודי, ומרגע שפרופ' הרשקוביץ הסיר את מועמדותו, ביטל פלג את חברותו במפלגה. הנושא תואם עם היועץ המשפטי של אורט". עוד מסר דובר הרשת, רני רהב, כי פלג "מעולם לא השתתף בגוף כלשהו ובדיונים כלשהם בבית היהודי".

× × ×™×— עכשיו לכך שעצם העובדה שאורט הרשתה לעצמה לשכור את רני רהב כדובר צריכה להטיל ספק חמור על יכולתה להעמיד דוגמא חינוכית. אתם שמתם לב מה קרה כאן? פלג "מעולם לא ×”×™×” חבר מפלגה כלשהי […] הצטרף לבית היהודי […] ביטל את חברותו במפלגה." אז הוא גם לא ×”×™×” חבר מפלגה, גם הצטרף אליה וגם ביטל את חברותו בה? וואלה.

פלג הצטרף לבית היהודי כשמפלגת הימין הקיצוני הזו כללה בשורותיה גם את מיכאל בן ארי. האם הוא לא ידע שהדבר הזה יצוף, כשפיטר את ורטה? יש להניח שידע, אבל לא חשב שזה חשוב כל כך. הוא הרי "לא פוליטי," הוא נוקט בעמדות מקובלות. רק עמדות "שמאלניות" הן "פוליטיות." הימין הקיצוני, הימין היהודי, הוא אחרי הכל הסדר הטבעי של הדברים.

וזה המחסום המנטלי שבפניו ניצבים שוחרי החירות בישראל, וזה המחסום שצריך להפיל. וזאת הולכת להיות חתיכת עבודה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה שבה חקייני מק'קארתי שלנו יזכו גם לסופו.

(יוסי גורביץ)

(*)

(עוד בעקבות אירועי קוסרא, קצר ביחס)

המשטרה אומרת לנו בחודשים האחרונים שהיא לוקחת ברצינות יוצאת דופן את הלחימה במה שהיא מכנה "פשיעה לאומנית" ומה שצריך לכנות טרור המתנחלים. זה האחרון לגמרי לא מוגבל ל"תג מחיר", וכולל התקפות על בסיס יומי כמעט כנגד פלסטינים ורכושם, במטרה לגרום להם לעזוב – טרנספר שקט, במילים אחרות.

שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, אמר שלשום (ג') בעקבות אירועי קוסרא שהתקפת המתנחלים היתה "טרור", ושהוא לוקח את הנושא ברצינות מוחלטת.

מילים נאות. העובדות, לא כל כך.

המשטרה שחררה את כל הפורעים מקוסרא תוך פחות מיממה. אלו היו אנשים שעל פי הודאת הצבא זוהו יורדים רעולי פנים אל קוסרא על ידי תצפית צבאית, שאחר כך איבדה איתם קשר (למה הצבא לא עשה כלום, זו שאלה אחרת.) עד כה, עד כמה שידוע, לא הוגש נגדם כתב אישום. השוו את זה למקרה של אלדד ציון, שהמשטרה והפרקליטות הזדרזו להגיש נגדו כתב אישום ודרשו את מעצרו עד תום ההליכים, ותראו מה באמת קורה כשהמשטרה לוקחת אותך ברצינות. פורעי קוסרא, נדגיש שוב, אפילו לא במעצר בית.

הפורעים יצאו מאש קודש, מאחז בלתי חוקי. לא סתם מאחז בלתי חוקי; מעין ראש נחש, שהיה מעורב בעשרות אירועים כנגד פלסטינים וישובים פלסטיניים בשנות קיומו. ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג כפרילאנסר ומחשיב את אנשיו כידידים, חלקם קרובים) מצא 28 תקריות שבהן היה מעורב המאחז בשנתיים האחרונות: 15 מהאירועים היו אירועי אלימות ועשרה היו אירועי פגיעה ברכוש.

אילו יעלון לקח ברצינות את דבריו, אש קודש לא היתה קיימת ביום רביעי בבוקר. כוחות צה"ל היו מגיעים למקום, מפנים את הפולשים – אין מחלוקת על כך שהם פולשים, המדינה מודה בכך – אוספים את רכושם ומוחקים את המבנים. כשהיתה מוגשת עתירה, לאחר מעשה, המפקד הצבאי היה אומר שעקב מצב החירום והצורך להתמודד עם "תג מחיר," היה בכך צורך צבאי דוחק כדי לצרוב תודעה. וזהו.

זה לא קרה, כמובן. יעלון אפילו לא מעלה על דעתו לפנות את אש קודש. הדיבורים שלו מיועדים בסך הכל לאוזני האמריקאים, שלחוצים מאד לאחרונה מהטרור היהודי. יעלון לא הולך להסתבך עם המתנחלים; הם הבסיס הפוליטי שלו. אלה, בצדק לשיטתם, לא יסכימו אפילו לפינוי אש קודש; הם חוששים מתקדים נוסח מדרון חלקלק.

בינתיים, הצליחו הצלמים של "בצלם" ללכוד את המציאות בשטחים: איך חמושי צה"ל מתלווים לפורעים יהודים בתחילת השבוע בכפר עוריף, ואיך החמושים מתעלמים באדישות מרעולי הפנים – עד שהפלסטינים מתקבצים להגן על עצמם ועל בתיהם. אז צה"ל יורה על הפלסטינים גז מדמיע.

ובאחת נחשפה המציאות בשטחים, כפי שמי שעיניו בראשו מכיר כבר שנים: אין הפרדה בין חיילים ומתנחלים, אין הפרדה בין התנחלויות "מוכרות" ובין "מאחזים לא חוקיים," כולם נקודות שונות על רצף סיפוח ציוני, שמצריך טרור מתמיד כלפי האוכלוסיה הכבושה. נערי "תג מחיר" הם כלים בלתי רשמיים של הממשלה; כשהם מוצאים את עצמם בסכנה, הצבא יורה כדי להגן עליהם. כשהם מסכנים פלסטינים, איכשהו התצפית "מאבדת" אותם.

והדיבורים החגיגיים על "מלחמת חורמה" ב"פשיעה לאומנית"? כינוים של הפורעים "טרוריסטים" וההבטחה להלחם בטרור הזה? קצף על שפתי עוג.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל מלווים פורעים יהודים רעולי פנים במהלך פשיטה על הכפר עוריף, שלשום (א’). הבוקר (ג’), הותקף בית הספר של עוריף על ידי עשרות פורעים יהודים, כנקמה על ההגנה העצמית בקוסרא אמש. הסרטון – באדיבות “בצלם.”

שתפו-נא.

(יוסי גורביץ)

התסריט אמור ×”×™×” להיות התסריט הרגיל: אחרי שהמנהל האזרחי עקר כרם של מתנחבלי המאחז הבלתי חוקי "אש קודש," מהפרועים שבמאחזים – כרם שכמובן נשתל על אדמות פלסטיניות פרטיות – יצאה קבוצה של מתנחלים לפעולת "תג מחיר," או, בעברית, פוגרום. המטרה לא היתה צה"ל או המנהל האזרחי – המתנחלים למדו שזה לא עובר טוב בתקשורת הישראלית, ואפילו בחלקים מהציבור שלהם – אלא הכפר הפלסטיני הסמוך קוסרא, שמשמש מטרה קבועה לבריונים של "אש קודש."

בנוהל, הצבא הישראלי – שאמור להגן על הפלסטינים מתוקף תפקידו ככובש במקום, בהתאם לאמנות ז'נבה ולפסיקות בג"צ – לא היה שם. זאת, למרות שהקודקודים שלו צריכים היו לדעת, מנסיון העבר, שכאשר המנהל האזרחי פוגע במתנחלים, יהיה פוגרום. כלומר, אם הם לא הצליחו להבין את זה, אני רועד למען ארצי במחשבה על מה שיקרה כשהקצינים המהוללים האלה יצטרכו להתמודד עם אויב של ממש.

אם התסריט היה מתנהל כמתוכנן, כמה בלוגים שמאלנים היו מדווחים בחרון אף על עוד פוגרום, והתקשורת הישראלית היתה מתעלמת.

למרבה השמחה, זה לא מה שקרה.

הפורעים מצאו את עצמם מוקפים תוך זמן קצר במספר גדול של פלסטינים – המקורות מדברים על כ-100 מהם – והם כותרו, והפלסטינים הפעילו כנגדם מעצר אזרחי והחזיקו אותם במבנה מבודד. כמה מהפורעים התנגדו לכך, ומה לעשות – חטפו מכות. נציגים של "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לארגון זכויות האדם הזה שירותי פרילאנס ורואה בכמה מאנשיו ידידים נאמנים) ושל "רבנים לזכויות אדם" הרגיעו את הרוחות במקום, והזעיקו את הרשויות.

הפלסטינים ניסו תחילה להסגיר את הפורעים לידי המשטרה, אך מאחר והצבא הקדים להגיע, העבירו את הפורעים לידיו. הפורעים התלוננו אחר כך ב"ערוץ 7" שאנשי הצבא אמרו להם "באתם לעשות 'תג מחיר', עכשיו תחטפו."

כמה מסקנות. קודם כל, מספרים לנו שצה"ל מגן על הפלסטינים מפני המתנחלים, ושאם הוא לא יהיה שם, יהיה טבח. זו אגדה שיוצאת בעיקר מחוגי המתנחלים, וכפי שמראה המקרה הזה, מדובר בבולשיט. כשאספסוף מתנחלים נתקל בהתנגדות נחושה, הוא מתנהג כמו כל אספסוף במצב כזה – מתפרק לפרודות פחדנים. הפלסטינים כבר הוכיחו את זה בעבר, כאשר עלו על המאחז "נצח בנימין" ופשוט העלו אותו באש בעוד מוגי הלב נמלטים אל ההתנחלות הקרובה.

שנית, אומרים לנו שפלסטינים, אם הם רק תופסים יהודים, מיד מבצעים בהם לינץ'. המקרה הזה, כמו שורה ארוכה של מקרים אחרים, מוכיחים ששוב, מדובר בבולשיט.

שלישית, בפעם המי יודע כמה, שאם פלסטינים לא מגינים על עצמם, אף אחד לא יגן עליהם, ושצה"ל לא כשיר למשימה הזו. או, אם לסייג, צה"ל לא כשיר למשימה הזו כל זמן שהוא לא דואג לתחת שלו: כשהפורעים מיצהר התחילו לתקוף מתקן מים סמוך לעסירא אל קבליה, שלרוע מזלם של הפורעים נבנה במימון אמריקאי, נזכרו בשגרירות האמריקאית שיש איזה ריבון בגדה וקוראים לו צה"ל, ודרשו שיתערב. הצבא הלך לבקש את עזרתו של גרשון "תג מחיר" מסיקה, והלז אכן הלך לדבר עם תושבי יצהר, אבל ראה זה פלא – זה לא עזר. בצר לו, הציב הצבא מחלקה עם הנחיות ברורות למנוע התקפות על המתקן סמוך לו, ובזה זה נגמר. לשגרירות האמריקאית יש כמה מנופי לחץ על צה"ל שלא זמינים לתושבי קוסרא. המסקנה מפרשת עסירא אל קבליה פשוטה: זה לא שצה"ל לא יכול, זה שהוא לא רוצה.

ולא טבעי שירצה. צה"ל מבצע בשטחים תפקיד בלתי אפשרי: מצד אחד, הוא כובש אוכלוסיה, שמטבע הדברים היא עוינת. מצד שני, הוא נדרש להגן עליה. מצד שלישי, הוא נדרש להגן עליה מפני בני עמו-שלו. מצד רביעי, מחנכים את חייליו מזה דור שזו "אדמה שלנו." פעם צה"ל התייחס לשטח הכבוש כגדמ"ע, הגדה המערבית; מזה כ-20 שנה הוא מדבר על איו"ש, אזור יהודה ושומרון. זו לא היתה הכניעה היחידה שלו למתנחלים, אבל היא אומרת איזה הגיון מדריך את פעולותיו. לדרוש מצה"ל להגן על פלסטינים פירושו לדרוש ממנו לעשות משהו שהוא שכח איך עושים, אם בכלל ידע אי פעם.

המסקנה מכל זה היא שצריך לתת לפלסטינים להגן על עצמם: שיש להציב – הרעיון שייך לעמירה הס – חוליות של המשטרה הפלסטינית בכפרים שסובלים מהתקפות "תג מחיר." צריך לאמן את הפלסטינים בהגנה עצמית: כיצד להקים כיתות כוננות, לזהות את נקודות התורפה ואת הדרכים שבהן מגיעים הפורעים, ללמד אותם להפעיל טקטיקות התגוננות צבאיות כנגד האנשים שמפעילים עליהם טרור יומיומי.

בזמן שהדברים האלה נכתבים, לא ברור איזה פוגרום מתכננים המתנחלים בתגובה לאירועי קוסרא היום. לא ברור מה ילד לילה, לא ברור מה יקרה מחר. עצם אי הבהירות הזו, החשש המכרסם בכפרים הפלסטיניים, מבהיר עד כמה נכשל צה"ל בתפקידו, עד כמה הגיעה השעה לנטוש את התפיסה שהוא מסוגל לבצע אותו, ולהניח לקורבנות הטרור לעמוד על נפשם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמוש כלשהו הרג בשבוע שעבר עובד של מערכת הבטחון הישראלית, שתיקן את הגדר מול רצועת עזה. זמן קצר לאחר מכן, חמושינו העוקצניים סיפקו תגובה ציונית הולמת, והרגו ילדה בת שלוש, ופצעו עשרה פלסטינים נוספים. הראינו להם! וארור האומר נקם: נקמת דם ילדה קטנה עוד לא ברא השטן.

הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להתחרות מי מהם יצא יותר גבר-גבר על דמה של ילדה. ראש הממשלה, אל קאפו… אה, סליחה, בנימין נתניהו, הודיע ש"אני מציע לכולם לא לנסות אותנו. מי שניסה, חטף. מי שינסה, יחטוף." פוליטיקאי בכיר אחר אמר את הדברים הבאים: "אם ×¢×–×” רוצה שקט עליה לנהוג בשקט ולא, היא תסבול תוצאות של אי שקט עשרות מונים. ×¢×–×” אינה תחת שום כיבוש. אם היא חושבת שהעולם יוסיף לתמוך בה ולגרום לקורבנות היא טועה. […] אתם משחקים באש, בלי עזרה מבחוץ לא תוכלו להתקיים – והעזרה תיפסק אם תמשיכו להרוג אנשים חפים מפשע. תפסיקו עם ×–×” – למענכם. אנחנו את הביטחון שלנו נבטיח." ההדגשה שלי.

מי היה הפוליטיקאי שמיהר לאיים על תושבי עזה בהשמדה ("לא תוכלו להתקיים"), תוך שהוא מקפיד להדגיש שהעובדה שישראל יכולה, ברצונה, לחנוק את עזה אין משמעה חס וחלילה שהיא שולטת בה ("עזה אינה תחת שום כיבוש")? כלום היה זה נפתלי "הרגתי ערבים" בנט? אביגדור "אסואן-טהראן" ליברמן? שר האוצר, יאיר "זועביז" לפיד, שמיהר להצטלם בצפון במעיל קרב? לא, לא, זה היה נשיא המדינה, חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס.

למה פרס יוצא בהצהרות כאלה? כי הכהונה שלו עומדת להגמר וגם בגיל 92 האיש לא יודע מה לעשות עם עצמו, אם אין לו תפקיד רשמי. המערכת הפוליטית רוחשת שמועות על כך שהוא מתכוון לסחוט את נתניהו כדי שזה ישנה את חוק יסוד הנשיא ויאריך את הכהונה שלו, או יתן לו להתמודד לכהונה שניה. הוא יעשה זאת על ידי איום בהתייצבות בראש קואליציית מרכז-שמאל. פרס פיקח מספיק כדי לדעת שאין צל של סיכוי שמישהו יצביע עבורו, אבל על נתניהו זה עשוי לעבוד. כדי להפוך את האיום שלו לאמין, פרס חייב להשיל את שאריות עברו כ"איש שלום" (be my friend for peace, זוכרים?), ולחזור להיות הבטחוניסט שהיה.

למזלם של ילדי עזה, פרס לא בשום תפקיד ביצועי, אחרת הוא לא היה מהסס לספסר בדמם עבור הג'וב הבא שלו. אבל את זה אי אפשר לומר על בוגי "משה" יעלון. בהנחיית הלז, שינה צה"ל את דפוס הפעולה שלו, והוא התחיל לירות על פלסטינים שהתקרבו למרחק של 300 מטרים מהגדר – עד לאחרונה הוא התיר להם להתקרב עד 100 מטרים. המשמעות חמורה במיוחד מבחינת החקלאות העזתית: עד 30% מהשטחים החקלאיים של הרצועה הפכו לשטחי הרג.

כדי להוכיח לעזתים שהוא יכול לחנוק אותם כאוות נפשו, הורה יעלון לסגור את מעבר כרם שלום ביום חמישי האחרון. 300 משאיות של סחורה שאמורות היו להכנס לרצועה לא נכנסו. כמו כן, לא נכנסו 600,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח של עזה, כ-400,000 ליטרים של סולר עבור המגזר הפרטי, ו-200 טונות של גז בישול. כדי להתקיים, רצועת עזה זקוקה ל-500,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח, 350,000 של סולר עבור המגזר הפרטי, וכ-250 עד 300 טונות של גז בישול.

רצועת עזה ספגה מכה קשה במיוחד עקב הסופה. חלקים ניכרים מהרצועה הוצפו. בדיוק ברגע זה, בשל פעולה של אדם אחד, נקט בוגי "משה" יעלון בענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם. חשבו על הקשיש שלא יכול להתחמם, על הילדים שרועדים מקור ושאין להם ארוחה חמה. מזעזע אתכם? שתקו! כך עלה ברצון מפני יעלון.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. הישראלים רגילים כל כך להשתמש בענישה כזו, רגילים כל כך לתקנות ולחוקים שמאפשרים אותה ומסווים את הזוועה, שהם אדישים לה. המצב בעזה בימים כתיקונם לא טוב משמעותית יותר: מחשבות של אשה עזתית שנחלצה משם עשויות לתת פרופורציה על החיים במצב שבו יש לכם שש שעות חשמל ביממה. ישראל מנהלת מול הרצועה מדיניות של מצור שנמשכת כבר מספר שנים. פעם זה היה מצור חונק, מצור שבמסגרתו התעללה ישראל בתושבי הרצועה ומנעה מהם, בין השאר, גם שוקולד וצעצועים; עכשיו זה מצור נושם.

ועדיין, מצור לא אמור להיות ענישה קולקטיבית – ענישה קולקטיבית, נזכיר, משום שרצועת עזה בחרה בממשלה שישראל לא אוהדת. מצור אמור להיות כלי צבאי להכרעת כוח אויב; ככזה הוא אמור להיות קצר. המצב של מצור נצחי הוא לא טבעי וספק אם הוא חוקי. ולא, אי אפשר לטעון ש"אין מצור על עזה." כל הפעולות של חיל הים, המניעה של כניסה ויציאה של כלי שיט, הם מצור. (התקדים של המצור הצפוני על מדינות הקונפדרציה גם אומר שבעצם הטלת המצור הימי יש הכרה בצד השני כצד לוחם, מה שאומר שאם ישראל לוכדת לוחמים עזתים היא צריכה להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.)

ואנחנו התרגלנו. התרגלנו לענישה קולקטיבית, התרגלו לאכזריות האגבית שבמניעת גז בישול ואמצעי חימום בחורף קר במיוחד. התעלמנו מהמדיניות האכזרית של חיל הים, שמשתלט על סירות דייגים עזתיות כשאלה מנסות לחצות את קו שש המילין ולהגיע אל הדגה, כשהוא מחרים אותן או, על פי כמה וכמה דיווחים, מטביע אותן. סירה מוחרמת או מוטבעת משמעה עוד משפחה שנאלצת להשען על הסעד של אונר"א או החמאס.

לא טוב לכם, עזתים? כדאי לכם, למרות הגזל של אדמותיכם החקלאיות, למרות החנק, למרות הירי לעבר חקלאים, למרות הטבעת סירות הדיג העלובות (איזו גאווה להיות בחיל הים הישראלי, הא?), להיות בשקט. אם לא תהיו בשקט, אם תעזו להרים ראש נגד האויב שמעולם לא הפסיק להלחם בכם, נגד האויב שבשלו ילדיכם אינם יכולים לישון מבעת הזמזום הבלתי פוסק של כלי הרצח המעופפים שלו, אם תזכרו שאינכם תולעת אלא איש, אז – אומר לכם חתן פרס נובל לשלום – תסבלו עשרות מונים, אז "לא תוכלו להתקיים."

והאיש שהשמיע את האיום הג'נוסיידלי הזה, שהתקבל בשתיקה אדישה כזו במולדתו, רב כעת עם ראש הממשלה סביב השאלה מי מהם יהיה הנואם המרכזי בדאבוס. יש לקוות שיהיה מי שישבש את החגיגה שלו, שיזכיר למדושנים שהגיעו למקום עם מי יש להם עסק.

הערה מנהלתית: אני רוצה לברך את הקוראים בשנה טובה, נובי גוד למי שחוגג. תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר מכל יקר, בנימין נתניהו, הקליט בימים האחרונים ברכת חג מולד לנוצרים בישראל – אה, סליחה: לא לנוצרים בישראל, קבוצה שמהווה שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה, אלא אל האב גבריאל נדאף, "המנהיג הרוחני של פורום גיוס בני העדה הנוצרית לצה"ל", ואל הפורום עצמו. נתניהו מברך נוצרים, אבל בתנאי שהם מקדמים גיוס לצה"ל. הוא מבטיח להם תמיכה ו"שנעמוד מאחוריכם ללא סייג, אני אומר את זה מעומק לבי, אני רוצה שתדעו את זה." לומר שגיוס בני העדה הנוצרית, שפטורים על פי חוק משירות בצה"ל, הוא נושא שמקטב את הקהילה ושרוב בניה מתנגדים לו, יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. אבל אלה הנוצרים שבחר נתניהו לברך.

אלא שבדקה 2:20 בערך נתניהו מסתבך. הוא אומר "אנחנו נאכוף את החוק, ונמצא את הדין נגד כל גורם שינסה למנוע ממכם להתגייס ולתרום למדינה היהו…" הוא מתחיל לומר "יהודית," קולט שזה לא מה שהוא אמור לומר, וממהר לתקן ל"למדינה שלנו ולחברה שלנו."

כמה הערות קצרות. נתניהו כל כך רגיל להוסיף "היהודית" למילה "המדינה" שעד שהוא כבר מדבר מול לא-יהודים, הוא כושל בלשונו. צריך לזכור גם מי הם הנוצרים שאליהם הוא מדבר. נתניהו איננו ראש הממשלה של אזרחי ישראל, הוא ראש הממשלה של היהודים. אין בכך חדש, כמובן; אבל רצוי להזכר בכך מדי פעם.

עד כמה מעריך נתניהו את האנשים שמנסים נואשות להשתלב במדינה היהודית על ידי גיוס בצבאה? עד כדי כך שהוא לא טורח להשקיע את הכמה דקות הנוספות הנדרשות כדי להקליט מחדש את דבריו ולסלק את פליטת הפה שלו. הם לא מספיק חשובים עד כדי כך.

אירונית, ההקלטה הזו של נתניהו משכה תשומת לב כיומיים אחרי שיו"ר הכנסת הודיע שהוא לא יאפשר את הצבתו של עץ אשוח בכנסת. הוא הודיע לח"כ חנא סווייד (חד"ש) שזה רשאי, אם הוא ממש חייב, להציב עץ כזה בלשכתו, אבל בכנסת עצמה לא יהיה עץ אשוח. כי הכנסת לא מייצגת את אזרחי ישראל, והיא לא תציין את חגם של שמונה אחוזים מהם; היא מייצגת את היהודים.

יש בקרב הנוצרים לא מעט אנשים טובים שחושבים שהם יצליחו, אם רק ילבשו את מדי הזית, יבלעו את הקיא, וילכו להרוג אנשים שדוברים את שפתם ולעתים חולקים את דתם. הם חושבים שבישראל שולטים ערכים רפובליקניים, שאומרים שאם אתה לובש את המדים ומסכן את חייך, אתה הופך לשווה ערך.

האנשים האלה מתעלמים מהדוגמא הבוטה של המגזר הדרוזי, שבניו אומרים במרירות שהוא המופלה ביותר בישראל: בניו משרתים בצבא, ועדיין זוכים להתעלמות ולהזנחה מהממסד. הם מתעלמים מכך שהרמטכ"ל הוכיח השנה שאם אתה לא יהודי, אתה חייל סוג ב', גם אם הקרבת את הקורבן העליון ונהרגת למען המדינה היהודית.

אז הנה, ראש הממשלה אומר לכם מה שווה קורבנכם: לא מספיק בשביל עריכה מחדש של הברכה. אז הנה, יו"ר הכנסת אומר לכם מה אתם שווים: לא מספיק כדי להציג את האשוח בכנסת. אם אתם חייבים, תציגו אותו מאחורי דלתיים סגורות, אבל למה כולם צריכים לדעת?

ושניהם אומרים לכל העולם, אם הוא שם לב, מה ערכה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון."

ועוד דבר אחד: חמושים כלשהם מעזה הרגו הבוקר (ג') עובד צה"ל שתיקן את גדר המערכת. מוקדם יותר היום ירו חמושי צה"ל ופגעו בפלסטיני ש"התקרב לגדר." לפני ארבעה ימים, הרגו חמושי צה"ל עוד פלסטיני ש"התקרב לגדר" ברצועת עזה. התקשורת הישראלית לא דיווחה על ההרוג, היא דיווחה על הירי מהרצועה כאילו היה כוח עליון, כאילו חמושי צה"ל לא יורים אל הרצועה יום אחרי יום, כאילו הם לא עשו לעצמם למנהג לירות על סירות דייגים ברצועה, להוריד את הדייגים ולהטביע את הסירות, מחסלים בכך את פרנסתן של משפחות שלמות. אולי אחד מבני המשפחות האלה, שרואה איך הן מתדרדרות לרעב בשל מעשה טרור של חמושים חסרי מנוח, החליט היום להרים רובה. כך או כך, זמן קצר אחרי הריגת עובד צה"ל, הגיעה התגובה הציונית ההולמת: טייסינו האמיצים הרגו פעוטה בת שלוש ואת אמה.

עד מועד פרסום הפוסט, טרם הראה צה"ל מה עשתה הילדה קודם לחיסולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

בשנת 1852, הוציאה הרייט ביצ'ר סטאו (Harriet Beecher Stowe), סופרת צעירה וחסודה מקונטיקט שבצפון ארצות הברית את אחד הספרים המשפיעים במאה ה-19, אם לא בהיסטוריה של העולם. Uncle Tom's Cabin, שזכה לתרגום העברי הבעייתי "אוהל הדוד תום", עוסק בגורלם של עבדים בדרום ארצות הברית.

הספר, שלא שרד טוב את השנים שחלפו – הוא כמעט בלתי קריא לעיניים מודרניות, עמוס בהטפות נוצריות – הפך לפגיון בלב העבדות. הוא תוכנן כך ביד אמן: יש סצינה אחת שכל מי שקרא את הספר לא ישכח, וזו הסצינה של השפחה אלייזה שנמלטת, בנה הקטן בזרועותיה, מפני ציידי עבדים על הקרח השביר של נהר האוהיו. אלייזה היתה מוכנה לסכן את חייה ואת חיי בנה כדי להמנע ממכירתו הצפויה של הילד דרומה.

הנה, הצביעה סטאו בפשטות בפני התושבים הטובים של הצפון, הנה מה שאתם תומכים בו כשאתם מסיטים את מבטכם: עקירת ילדים מזרועות הוריהם ומכירתם לבתי זרים. היא כתבה לדור שהכיר היטב את התנ"ך, שידע מיד לאילו פסוקים היא מרמזת: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים, 23:17), והפסוק הנורא מפרשת הקללה, "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידך" (שם, 28:32). סטאו מצאה את הסדק בשריון שקרים הנוצץ של העוול, והכתה דרכו בכל הכוח.

בצפון העריצו אותה. הספר הפך לרב מכר חסר תקדים – רק התנ"ך מכר יותר עותקים ממנו במאה ה-19. הוא נחשב לאחד הגורמים הישירים למלחמת האזרחים: הוא גרם רדיקליזציה יוצאת דופן בדרום. אנשים שעד אז התחבאו בין שלל תירוצים, החל מ"זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע" ועד "אבל זה יוביל למלחמת אחים", התקשו להסתתר. לימים, אחרי שתפגש עם הנשיא לינקולן, בלב המלחמה, לינקולן יעיר: "אז זו האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו." אני, אגב, חושד שלינקולן גנב את אחת השורות היותר מוצלחות שלו – הוא הטיח בדרומיים, לקראת סוף העשור, שהם יודעים שהעבדות היא עוול; הם מניחים לילדיהם לשחק עם ילדי העבדים, אבל לא עם ילדיו של סוחר העבדים – מאחת הסצינות של סטאו. גם אצלה, סוחר העבדים הוא השפל שבשפלים, והוא מגעיל גם את בעלי העבדים.

נהוג לדבר על ההערכה שזכה לה הספר, ועל ההשפעה שלו בצפון ובבריטניה; ניתן לתהות עד כמה ההצלחה הפנומנלית שלו שם בלמה את שאיפתה של הממשלה הבריטית להכיר במדינות הדרום, מתוך רתיעה מהזעם הצפוי בדעת הקהל. אבל זה הסיפור המוכר והצפוי. הסיפור המעניין יותר הוא התגובה הדרומית.

דעת הקהל הדרומית הגיבה בהלם טוטאלי. פתאום מוסד שהיה זניח לרוב התושבים הדרומיים – רוב הדרומיים לא היו בעלי עבדים; המלחמה היתה מלחמתה של האליטה – הכתים את כל הדרום בפשעים החמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת. העיתונות הדרומית הפעילה מאד התמלאה מאמרים אחוזי פלצות, שאמרו שדברים כאלה לא קורים כמעט, ואם הם קורים בכל זאת הרי שמדובר באירוע נקודתי, של בעל מטע ברברי ולא מחונך, והרי לא יעלה על הדעת לשפוט תרבות שלמה על פי כמה אירועים שביחס לכלל הם זניחים. וחוץ מזה, העבדים רוצים להיות עבדים, שהעבדות מתרבתת אותם (נראה שרק יהודי אורתודוקסי יכול לחזור על הטענה הזו במאה ה-21), ועל כל פנים שהמצב שלהם טוב ממצבו של העובד הממוצע בצפון. מישהו כתב ספר בשם – אני מצטט מהזכרון – "לדוד טום יש בקתה, ג'וני הצפוני קופא מקור ברחוב." עלתה, בקיצור, יללה גדולה השמימה של "למה לא מראים מה קרה קודם", ולצד הטוּבַּה שהרעימה שמצבו של העבד טוב ושהוא מאושר, שקיומם של העבדים הכרחי לקיומם של בעלי החורין, נשמע גם הפיקולו שאמר שמה אתם רוצים, אם לא נראה להם מי האדון, הם יקומו בלילה וישחטו את כולנו.

ואלה היו האנשים המנומסים, כאלה שכותבים לעיתונים ומוציאים ספר. אחרים פשוט שרפו את העותקים של הספר שמצאו, והבריחו מהעיירה את האנשים שהעזו למכור אותם. פסיכי אחד אפילו שלח לסטאו בדואר אוזן של עבד. אחרים כתבו במרירות שהספר הוא הוכחה שבצפון שונאים אותם ולא מהססים להפיץ עליהם עלילות.

כמעט אף אחד בדרום, בקצרה, לא העז להתבונן במראה שהציבה מולם סטאו.

נשמע מוכר?

* * *

השימוש ב"למה לא מראים מה קרה קודם" לפני שלוש פסקאות היה מכוון, כמובן. ישראל 2013 נמצאת במצבו של הדרום האמריקאי ב-1852: אספסוף קסנופובי שלא מסוגל להתבונן בדמותו האמיתית.

אנחנו כובשים עם אחר כבר 45 שנים, וככל שחולף יותר זמן, רובנו מתקשחים יותר בעוולתם. שני דורות לפני סטאו, יכול היה ג'פרסון לכתוב ש"אני רועד למען ארצי, ביודעי שהאל הוא אל צדק ושצדקתו לא תינם לעד"; דור אחר כך, בימיו האחרונים, הוא היה מהקשוחים שבבעלי העבדים, משוכנע שהשחרור שלהם יביא לקץ הדרום בדם ואש. לפני ארבעים שנה, היה חלק ניכר מהישראלים שלא רצה לכבוש את השטחים, חלק שבשלב מסוים גם היווה רוב.

הרוב הזה התאדה. חלק מהסיבות לכך הן המלחמה הפראית שניהלו הנכבשים שלנו. חלק אחר הוא שפשוט התרגלנו. רוב האנשים שחיים היום בישראל, כולל כותב שורות אלה – ואני מעריך שאני מבוגר מרוב גדול של קוראי הפוסט – נולדו אחרי 1967. הם נולדו למצב שבו הכיבוש הוא מצב נתון וקבוע, הם גדלו מתוך הבנה שכאשר יתבגרו הם יצטרכו לבלות חלק מחייהם בכיבוש של עם אחר, או בהושטת סיוע לוגיסטי/שלישותי לכיבוש הזה. שנים של הקפדה על מחיקת על הקו הירוק, בסיוע פעיל מאד של משרד החינוך, הולידו דור שלא יודע בכלל על מה מדובר. הוא לא מבדיל בין השטחים הכבושים ובין ישראל ופחות ופחות הוא מבדיל בין פלסטינים תושבי השטחים ופלסטינים אזרחי ישראל – ומאחר והוא לא חונך כישראלי אלא כיהודי הוא לא מבין מה כל הקטע הזה של אזרחות.

רוב הישראלים לא נהנים ישירות מהכיבוש. רובם המוחלט איננו מתגורר בשטחים ואיננו מרוויח ישירות מהניצול של השטח הכבוש. בהתחשב במספר הנמוך מאד של חיילים קרביים מכלל הצבא ובירידה בשירות הצבאי בכלל, מותר אף להניח שרובם לא שירתו בשטחים. אף על פי כן, כמו הדרום, הם מוצאים את עצמם נאלצים להגן על המתנחלים ועל ההתנחלויות, על הכיבוש ועל הכובשים, כי הכיבוש הפך לכתם שלהם. הוא בן משפחה. בן משפחה מפגר, אולי, כזה שלפעמים מתביישים בו, אבל עדיין מגינים עליו בחירוף נפש מפני כל ביקורת.

אז אנחנו לא מדברים על זה שהכיבוש מפר 15 מתוך 30 עקרונות של הכרזת זכויות האדם האוניברסלית. אז אנחנו מתעלמים מכך שעל בסיס קבוע, כוחות הכיבוש שלנו הורגים ילדים. אנחנו לא שואלים "איך הגענו למצב שבו אנחנו יורים בילדים"; אנחנו שואלים "למה לא מראים מה הוא עשה קודם," מחפשים בזעם רוטט ובוורידים תפוחים את התירוץ שיאפשר לנו לומר שהילד הזה פשוט הכריח אותנו להרוג אותו. בדרך, אנחנו משחיתים את מערכת המשפט שלנו, שלא מסוגלת למצוא פרקליט לתיק של ילד הרוג גם 14 חודש לאחר שנורה; בדרך אנחנו מכשירים כל מעשה זוועה. אנחנו יודעים, או על כל פנים אין לנו שום תירוץ לא לדעת, שילדים נחטפים מדי לילה מבתיהם על ידי חמושים רעולי פנים, שהם מועברים לחדרי חקירות ללא נוכחות מבוגר שיגן עליהם, שהם עוברים התעללות ועינויים. אנחנו גם יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שזה לא התחיל אתמול. שזה תמיד היה כך.

אנחנו יודעים שיש עם שלם שאין לו את הזכות הבסיסית למחאה, ושמבחינת החמושים שלנו, עצם הגעתו של אדם להפגנה היא עילה מספקת לירי. אנחנו יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שהחמושים שלנו מפעילים אלימות יוצאת דופן כלפי המפגינים הללו, אלימות שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי אזרחים ישראלים. אנחנו יודעים שהחמושים משקרים לחוקרים, שהם מחפים זה על זה, שהם מייבאים תרבות עבריינית עם השחרור. אנחנו יודעים. ומי שאומר שהוא לא יודע, רוצה לא לדעת.

החמושים שלנו יורים בצעירים פלסטינים כשהם באים לשבור לחם, יורים בהם כשהם עומדים בשדה ואחר כך טוענים שהם תקפו אותם בגרזן, שהופך תוך יממה לבקבוק, שהופך תוך זמן קצר למזרק; אנחנו יורים בהם כשהם תופסים מחסה בבתי הקברות שלנו – ואז אומרים שהם ניסו לדקור אותם, טענה שתוך יום הופכת ל"הוא הרים משהו מהרצפה והיה סיכוי שזה היה סכין, אז יריתי בו." אנחנו יודעים שכוחות הכיבוש ישחררו את הרוצחים בתואנה ש"הם חשו סכנת חיים."

סטאו אמרה שהביקורת שלה הופנתה בראש ובראשונה כלפי מערכת המשפט, במיוחד כלפי האכיפה של חוק העבדים הנמלטים. היא כתבה את ספרה שש שנים לפני פסיקת דרד סקוט, אבל כבר אז היה ברור את מי משרת הממסד המשפטי. גם אנחנו יודעים שהכיבוש הופך את מערכת המשפט שלנו לשותפה, מאונס ולעתים מרצון, למערכת העוול. אנחנו יודעים שהחוקרים ימרחו את החקירה, שהפרקליטים ימשכו זמן ושחלק מהם, כמו פליאה אלבק, יוציאו חוות דעת שהיו מרשימות משפטנים נאציים בחוסר האנושיות שלהן; אנחנו יודעים שהשופטים יעצמו עין או ייאנחו, יכתבו כמה מילים צבועות שמביעות את מורת הרוח שלהם מכך שמאלצים אותם להיות חלק ממשהו דוחה – אבל אך לעתים נדירות יסכימו לבלום "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב," משום שהעין עיוורת והלב נאטם מזמן, נאטם בימים שבהם בכיה של משפחה שהיתה עומדת לאבד את ביתה בשל מעשה של אחד מבניה היה נדחק הצידה בטיעונים על הסבירות שבהחלטה של המפקד הצבאי.

הדרום × ×”×’ לאיים על הצפון שאם דברים לא ייעשו כפי שהוא רוצה – אם לא יתנו לו להרחיב את העבדות למדינות החופשיות, אם יעזו לומר שהיא לא מוסרית – אז לא תהיה לו ברירה אלא לפרוש או לצאת למלחמת אזרחים. איומים כאלה הגיעו מדי חמש שנים בערך מאז 1830. גם עלינו מאיימים בעלי העבדים, דרך קבע, במה שהם מכנים "מלחמת אחים." הדרום × ×”×’ לומר, במידה ניכרת של צדק, שאנשיו איישו חלק יוצא דופן מהתפקידים בכוחות המזוינים, אשר על כן מותר לו לקבוע מה הם אמורים לעשות. כשהגיעה עת המשבר, ארה"ב מצאה את עצמה כשמדינות שהיוו פחות משליש מכלל אזרחיה יצאו נגדה למלחמת אזרחים – אבל זכו לשירותם של כמחצית מהקצינים של צבאה. השירות הצבאי של בעלי העבדים, כאן ושם, ×”×™×” על תנאי. ברגע שהמדינה לא תעשה את מטרותיה המיועדות, הם יפנו את כלי נשקם ואת ההכשרה שרכשו על חשבונה נגדה.

לפני כשנתיים, הרג חמוש צה"ל בשם אבירם בוניאל – איש חטיבת כפיר, תושב אשדוד – את מוסטפה תמימי בעת הפגנה בכפר נאבי סלאח. בוניאל ירה בתמימי רימון גז בכינון ישיר מטווח של כחמישה מטרים מדלת פתוחה של רכב נוסע. תמימי נהרג שעה שהפגין בכפרו, על אדמתו, נגד הכיבוש; מעשה מובהק של אדם בעל חורין שלא מוכן להפוך למשועבד. לפני שבוע, סגרה הפרקליטות – לכל פושע יש שם, אז נציין גם את שמו של הפרקליט האחראי, סא"ל רונן הירש – את התיק. רונן בלע את הצ'יזבט של בוניאל, על פיו הוא בסך הכל ירה לעבר הקרקע מרכב נוסע ובכלל לא ראה את תמימי, ושאופס, הרימון ניתז מהקרקע ופגע ישירות בפניו.

גם אם זה נכון, ואני חושב שצריך להיות מטומטם קליני או רשע כדי לקבל את הטיעון הזה – הירש מוזמן לבחור – הרי שבוניאל אשם לא ברצח, אלא בהריגה. אלא שהירש קבע שהירי "בוצע בהתאם לכללים ולהנחיות הרלוונטיים, ולא היה בביצועו משום עבירה כלשהי." כך מטייחים היום מעשי הרג: אומרים שירי מרכב נוסע, לכאורה לעבר הקרקע, "בוצע בהתאם לנהלים." לא משנה שאין נוהל כזה.

ורוב הישראלים המשיכו לישון. מבחינתם, הרג של צעיר פלסטיני שהעז להתנגד לשלטון הכיבוש של ארצם הוא לא משהו שצריך להטריד את מנוחתם. הם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. אלא שלסדר דברים כזה יש מחיר. תמיד.

משטר העבדות של הדרום מוגר בדם ואש. ראוי לצטט כאן, שוב, את נאום ההשבעה השני של לינקולן: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצת של העבד ישקע; עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו.'"

כדאי שנעצור לפני שנגיע לשם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': היום הוא היום האחרון שבו אפשר לתמוך בפרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו, עדי אלקין ואנוכי, רוצים להודות בכל מי שתמך בנו עד כה, ואם נובלה גרפית בלשית בעברית מעניינת אתכם, ממריצים אתכם לתרום בזמן שנותר.

(יוסי גורביץ)