החברים של ג'ורג'

ראש ממשלתנו, האמין מכל אדם, חזר מוושינגטון לפני כשבוע, כשהוא ממהר לדווח לנו שבמהלך פגישה מרתונית בת שבע שעות (!), מהסוג שהיה מתיש את אסד האב, עם מזכירת המדינה קלינטון, הוא הצליח להשיג מהאמריקנים הסכמות על הדברים הבאים:

• א. ישראל תקבל 20 מטוסי F-35 במתנה.
• ב. האמריקנים ישתמשו בזכות הווטו שלהם למען ישראל כנגד יוזמות פלסטיניות.
• ×’. לא יהיו הקפאות נוספות, וההקפאה לא תחול בירושלים.

כל זה תמורת הקפאה לשלושה חודשים בלבד.

זה היה, ככל הנראה, הבלוף המרשים ביותר שמכר נתניהו מימיו, וזה חתיכת הישג. מדובר, אחרי הכל, בבנאדם שהצליח לשכנע אותנו שהוא היה שר אוצר מצוין. באופן חשוד למדי, הוא דרש שלא יהיה פרוטוקול מהישיבה ההיא. דא עקא, שהאמריקנים מיהרו מהר מאד להדליף את האמת.

הישיבה המרתונית? היא היתה הרבה יותר קצרה ממה שנתניהו הציג אותה. במהלך הישיבה, עצרו שני הצדדים למספיק זמן כדי שנתניהו יקח את בנו יאיר, החייל עם תנאי השירות המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, למסעדה איטלקית. המטוסים – המיותרים להפליא, רק שבישראל אין דיון אמיתי בנושאי בטחון – לא יהיו בחינם; ישראל תצטרך לשלם עליהם כרגיל, בחלק מהסיוע הבטחוני. מעולם לא ×”×™×” ספק בקשר לכך שישראל תקבל אותם – עד שנתניהו הצמיד את קבלתם להקפאת הבניה. ובקשר למזרח ירושלים – טוב, ×–×” באמת ×”×™×” מוגזם. מקור אמריקני בכיר הבהיר שכאשר ארה"ב מדברת על הקפאה, היא בהחלט כוללת את מזרח ירושלים, זו הבטחה שניתנה לאבו מאזן, ואם נתניהו אומר אחרת, למשל לאלי ישי, הרי שהוא משקר. אה, סליחה, "לא אומר אמת". זוכרים מתי בפעם האחרונה הודיע פקיד אמריקני בכיר שראש ממשלת ישראל משקר? גם אני לא. ומה בקשר לטענה שארה"ב לא תבקש עוד הקפאות? ובכן, ×–×” משום שהאמריקנים מצפים – על פי הדלפות – שבתוך שלוש חודשים יעשה נתניהו את מה שכל ראשי הממשלה בישראל, מאשכול והלאה, נמנעו מלעשות: ישרטט את גבולותיה של ישראל.

אשר לנושא הווטו במועצת הבטחון, הוא היה נתון כמעט אוטומטית בידיים ישראליות. עכשיו התנה אותו נתניהו בהעברת החלטת ההקפאה בממשלה, דבר שהוא ככל הנראה לא מסוגל לעשות. כלומר, נתניהו הצליח להפוך הבטחה אמריקנית לאולטימטום – לא תקפיאו, לא יהיה וטו. אין ספק שמדובר בהצלחה הישראלית הגדולה ביותר בתחום מדיניות החוץ מאז מינוי ליברמן לשר החוץ.

יתר על כן, וטו יש רק במועצת הבטחון, לא באסיפה הכללית. אם הפלסטינים יפנו לשם, כשבקשת העצמאות שלהם מלווה בבקשה ליישם סוף סוף את החלטה 181 ("החלטת הכ"ט בנובמבר"), יהיה מעט מאד שהאמריקנים יוכלו לעשות.

נתניהו, כמובן, מנסה לפזר מסך עשן כבד סביב כל הפדיחה הזו, בנסיון בהול לשכנע את האמריקנים לחתום על מכתב שנראה שהם מאד לא רוצים לחתום עליו. אחת משיטות ההטעיה, שנחשפה לאחרונה, היא על ידי הוצאת הודעות לתקשורת כשהדגש הוא שאסור בשום פנים לציין שהן הגיעו מלשכת ראש הממשלה אלא לייחס אותה ל"מקור מדיני". כחלק מהנסיון הענק להונות את הציבור שראשיתו בהודעה בקול תרועה על המתנות – שאכן, כפי שחשדו פרשנים רבים, היתה טובה מכדי להיות אמיתית – ציטטו כמעט כל כלי התקשורת הודעה של "מקור מדיני", הלוא הוא ב. נתניהו, שאומרת שהסיבה לעיכוב המכתב איננה העובדה שהאמריקנים לא אמרו את מה שהוא רוצה שיהיה כתוב בו, אלא… התנגדות פלסטינית להצלחה המהדהדת של נתניהו. הכתבן המדיני של "ישראל היום" ציטט את הודעת נתניהו כלשונה, כולל כותרות המשנה.

החוק איננו אוסר על ראש הממשלה לשקר לציבור; זה האחרון אמור להעניש אותו על כך. אבל המצב שבו ראש הממשלה מספק מיצג שווא לשרים הוא בעייתי יותר. צחי הנגבי, כששימש כשר משפטים, נחקר בחשד לכך ששיקר לממשלה כשאמר לה שאהרן ברק תומך במינויו של רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וחמק – כהרגלו – מהמעדה לדין בעור שיניו, בשל רחמנותו המופלגת של אליקים רובינשטיין כלפי אנשי ימין. כלומר, שר שמשקר לממשלה בהחלט עשוי לעמוד לדין. מעניין מאד, על כן, לדעת מה בדיוק אמר נתניהו לשרי השביעיה על שיחותיו בארה"ב.

בקיצור, שבוע אחרי שנתניהו סימם את התקשורת הישראלית בטענה שהשיג נצחון דיפלומטי מפואר, שגורם לטלריין ולקיסינג'ר להיות עפר לרגליו, מסתבר – כרגיל – שזה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, זו נראית כמו תבוסה מפוארת. אולי הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תפסיק לשחק את משחקי הנדמה-לי של לשכת נתניהו, תסרב לשמש כספינרית שלו, ובפעם הבאה שהוא יודיע על כך שהוא מונה לשליט הבלתי מעורער של הירח, תמנע מלדווח על כך עד שתקבל אישור ממקורות אחרים. אם למישהו היה עוד ספק, אחרי השבוע הזה ברור שאי אפשר להאמין לו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולתורם ששאל – כן, אני בהחלט זוכר.

(יוסי גורביץ)

לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, ×›×™ על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על ×–×” של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל ×”×–×”, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה.

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)

הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן, הכריז בסוף השבוע שסוריה איננה פרטנר לשלום. זה לא משך מי יודע מה תשומת לב: כבר התרגלנו ואחרי ההופעה של ליברמן באו"ם, שבה הצהיר על מצע מפלגתו כעל מדיניותה של ישראל בלי מחאה מצד ראש הממשלה נתניהו, הוא באמת יצטרך להתאמץ כדי לקושש כותרת בקטגוריה הזו.

אבל ליברמן דווקא סיפק כותרת, רק שהתקשורת הישראלית לא שמה אליה לב. כפי שהבחין דידי רמז, בלוגר ולא פרשן מדיני מוסמך, ליברמן לא הסתפק באמירה שאין על מה לדבר עם סוריה כרגע; הוא אמר שהעובדה שהגולן הוא חלק מסוריה היא "טעות", שנובעת מ"הסכם אימפריאליסטי בין סייקס ופיקו, בין אנגליה וצרפת ב-1916, [שבו] הועבר [כך במקור] רמת הגולן לסוריה. זה היה משהו שרירותי, ולכן אני חושב שכל רמת הגולן חייבת להשאר וחייבת להכניסה [כך במקור] למדינת ישראל". הקלטה אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 1:08 בערך.

איפה להתחיל? נתחיל מהשגיאות ההיסטוריות.

• א. הסכם סייקס-פיקו ×”×™×” הסכם בין שלוש מעצמות אימפריאליסטיות. השלישית היתה רוסיה. הבולשביקים הם אלו שחשפו את ההסכם לאחר שהפילו את ממשלת קרנסקי (לא, נחמה, המהפכה הרוסית לא היתה מהפכה נגד הצאר אלא נגד ממשלה עממית), ובכך הסבו מבוכה עצומה לבריטניה וצרפת. משונה שהנציג של האימפריאליזם הרוסי בישראל לא עמד על הנקודה הזו.
• ב. כשנחתם ההסכם, שהיה הסכם בין העייטים המשסעים את גוויית האימפריה הטורקית בעודה מפרפרת, לא היתה סוריה כלל. העובדה שלא היתה אמורה להיות מדינה סורית התנגשה בהבטחות של הבריטים לשריף חוסיין והובילה לסכסוך גדול בחלקים ניכרים של המזרח התיכון. אפשר ×”×™×” לצפות משר חוץ, במיוחד ×›×–×” שמתגאה בכך שהוא "מדבר ערבית", שיידע שסוריה הוקמה רק ב-1946. מצד שני, אי אפשר להאשים את ההומו סובייטיקוס בכך שהוא לא מכיר את עיקרי ההיסטוריה של שכניו; לא לימדו את ×–×” ברוסיה והמהגר המולדובי אף פעם לא טרח ללמוד. ובסופו של דבר, מי שאשם בכך שהוא שר חוץ הוא בנימין נתניהו.

מעבר לשגיאות ההיסטוריות ולעברית המביכה, יש שתי נקודות מהותיות שיש להתייחס אליהן. קודם כל, לשמוע תושב של התנחלות גזענית מהרגיל מתלונן על "אימפריאליזם", זה מעבר למגוחך, זה מפלצתי.

שנית, אם הסכם סייקס-פיקו פסול בעיני ליברמן, מה יש לומר על מסמכים כמו הצהרת בלפור, או ועידת סן רמו – שני מסמכים שבימין ההזוי אוהבים לחזור אליהם, כדי לדלג על הבעיה המעיקה של החלטת הכט' בנובמבר, ושכמסתבר (ושוב תודה לדידי) שגם משרד החוץ מצטט אותם בהערכה? היש מהלך אימפריאליסטי יותר מהענקת חבל ארץ שאין לך כל זכויות עליו לקבוצה שלישית תוך התעלמות בוטה מרצונם של תושביה הילידים?

ושלישית, וחשוב מכל, ערעור על הגבולות במזרח התיכון, כפי שנקבעו אחרי מלחמת העולם הראשונה – הרבה בהשראת הסכם סייקס-פיקו – פירושו לפתוח מחדש את כל התיקים כולם. בהתחשב בכך שסייקס היה מעורב עמוקות בקביעת גבולות המנדט, פירוש הדבר גם ערעור על עצם גבולותיה של ישראל – ובעצם, בהתחשב בכך שהאימפריאליסט הנורא סייקס (והוא אכן היה אימפריאליסט נורא) היה הפקיד הבריטי החשוב ביותר שדחף להצהרת בלפור (מתוך האנטישמיות העמוקה שלו, יש לציין; הוא קנה את הבלוף הציוני, שלעולם לא נאמר במפורש אבל נרמז לעיתים קרובות, שכביכול הציונים מייצגים את "היהדות הבינלאומית", קרי זקני ציון), גם ערעור על עצם קיומה של ישראל עצמה.

אם יש לסוריה, אחרי הכל, איזושהי משמעות היסטורית, היא כוללת נתחים נכבדים מפלסטינה המנדטורית, ולא רק הגולן. ואת ×–×”, אגב, אמרו ערבים וערביסטים כבר לפני תשעים שנה. פתיחה מחדש לדיון של הסכמי הגבולות שלאחר המלחמה – וזו בדיוק המשמעות של המהלך של ליברמן: שישראל רשאית לראות בהסכמות ההן משהו שהיא יכולה לשנות לפי שיקול דעתה – היא מתכון לפתיחת שערי הגיהנום. אחרי הכל, גם ישראל היא יציר כפיה של קנוניה קולוניאליסטית, ואם שינוי חד צדדי, אין שום סיבה שישראל תקבל יתרון על שכנותיה.

בממשלה רצינית, שר חוץ לא היה אומר שטויות כאלה, ודאי לא בלי אישור לאחר דיון מעמיק של הממשלה, על המסמכים שהם במידה לא מועטה המסמכים המייסדים של המדינה שלו. מצד שני, בממשלה רצינית ליברמן לא היה מקבל שום תפקיד מעבר לשומר סף. נתניהו שמע ושתק, כרגיל; שוב, הוא הקריב את האינטרסים של ישראל, את שרידי שמה כמדינה לא-לגמרי-בלתי-שפויה, על מזבח הקואליציה שלו.

(יוסי גורביץ)

פרשת "מסמך גלנט" הולכת ומתבררת כפרשת מסמך אשכנזי (לא שגלנט, שעל פניו העיד עדות שקר, הוא צדיק גדול במיוחד). מהתחקירים שהתפרסמו בסוף השבוע במספר עיתונים עולות העובדות הבעייתיות הבאות:

א. בחקירתו במשטרה, הודה ההרפתקן בועז הרפז, שהקרבה בינו ובין אשכנזי גדולה יותר משהיה האחרון רוצה שנאמין (ועל כך מיד), כי הוא זייף את המסמך כדי לאפשר לאשכנזי את השנה החמישית בתפקיד. אתם זוכרים, אותה השנה החמישית שאשכנזי הכחיש מכל וכל שהוא מעוניין בה או שהוא מדבר עליה. הוא כל כך לא דיבר עליה, שהאיש שזייף מסמך כדי שיקלע לדעתו היה משוכנע שזה מה שהוא רוצה.

ב. הרפז נבעט מצה"ל ב-2004, אחרי שהתברר כי הוא שלח בתחילת 2003 מכתב בעילום שם שהשמיץ את ראש אמ"ן דאז, אהרן "זאב, זאב" זאבי-פרקש, בטענה שהלז מתעלם מבעיות חמורות באחת היחידות של אמ"ן. על פניו, להרפז לא היה מניע לטרפד את הקריירה של זאבי-פרקש, שכן הלז זה עתה אישר את קידומו לדרגת אלוף משנה (קידום שלא התממש, עקב חשיפת זהותו של הרפז ככותב המכתב). אז למה הוא עשה את זה? בחקירתו, טען הרפז שכתב אותו בהמרצתם של שני אלופים – בוגי "הנחש בנעליים" יעלון וגבי "השתקן" אשכנזי. שני האחרונים הכחישו, כמובן, מעורבות כזו בתכך פנים-מטכ"לי; אבל אשכנזי אמר שהוא ממילא ידע על הכשלים האמורים, ושמבחינתו אין בעיה במכתב, שכן זו חובתו של קצין להתריע על כשלים.

×’. במחשבו הפרטי של הרפז נתפסה, באותה הזדמנות, כמות גדולה של מסמכים סודיים במיוחד, שעל פי חוות הדעת של הצוות שבחן אותם היו חשופים להדלפה, וזו "היתה ממיטה אסון על מדינת ישראל". אי לכך ובהתאם לזאת, הועלם מיד הרפז למתקן חשאי של השב"×›, נאסר עליו לדבר עם עורך דין, התקשורת קיבלה הוראה לא לדווח על הפרשה… סתם, סתם. מדובר, אחרי הכל, בסגן אלוף מקושר היטב, לא ברב"טית מלשכת אלוף הפיקוד. התיק של הרפז נסגר בנזיפה, הדחה מצה"ל עם כל הזכויות, והורדה חלקית בלבד בסיווג הבטחוני שלו. בשלב ×”×–×” צץ, ראו ×–×” פלא, האלוף אשכנזי, ומנסה לשכנע את ראש אמ”ן זאבי-פרקש לוותר להרפז. זאבי-פרקש, שכנראה לא שכח שכל העסק התחיל בקנוניה נגדו, החליט להתעלם מהבקשה של אשכנזי, ושחרר את הרפז מצה"ל.

ד. התגובה של דובר צה"ל, אבי בניהו, שכנראה שכח שהוא דובר צה"ל ולא דוברו האישי של אשכנזי, היא שהפרסומים "מיועדים לפגוע בצה"ל ולהשחיר את העומד בראשו". למי שזה נשמע לו מוכר מאיפשהו, לפני כחודש טען דובר צה"ל כי לאיילה חסון יש "אובססיה בלתי מובנת נגד אשכנזי". זה היה אחרי שחסון חשפה שבין אשתו של הרפז ובין אשתו של אשכנזי הוחלפו 150 מסרוני SMS (מה שמזכיר, לוותיקי פרשות שחיתות, את החשיפה הגדולה שלה על פרשת בראון-חברון, שבה שימש אביגדור ליברמן בתפקיד דומה של "מרכזיה" מאחורי הקלעים). החשיפה של חסון באה על רקע טענתו, שבהתחשב במידע שנחשף כעת קשה להגדירה אלא כשקרית, של אשכנזי כי כלל לא הכיר את הרפז. נזכיר שאשכנזי הדיח שני קצינים בכירים ששיקרו, בשני המקרים כדי לחפות על עבירות של בני משפחה שלהם. איך צריך להתנהל רמטכ”ל ישר כל כך, כאשר הוא נתפס בסבך כזה?

מעבר לכל זה, מציין רונן ברגמן עובדה מעניינת נוספת: הקצינים הבכירים שנחקרו על ידי המשטרה בפרשה הקפידו להשמיע באוזני המיקרופונים מידע חשאי שכלל לא נשאלו עליו. המטרה, ככל הנראה, היא לפסול את העדויות הללו ככלי במשפט עתידי, ולהביא את המדינה לכך שתנסה להגיע להסכם טיעון עם המעורבים.

לזכור ולשמור, לפעם הבאה שגבי אשכנזי וחבר התועמלנים שלו יטענו שוב שהם הצילו את צה"ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמת.

(יוסי גורביץ)

הפגנה נערכה אמש (א') מול הבניין ברח' רוטשילד שבו הוכרזה עצמאותה של ישראל, במחאה על גלי הגזענות השוצפים. כ-200 משתתפים, והרבה זעם כלפי הרבנים המסיתים. אם עובדיה יוסף היה נקלע לקהל הזה, סביר שהמשתתפים, אה, היו מנופפים מולו באגרוף זועף או משהו.

הרבה מלל זועם, שנשמע לעיתים כמו קינה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, או שמעולם לא היתה ורק חלום היתה. כמעט ולא היו שם קריאות לפעולה, להוציא אחת. יורם קניוק הודיע שהוא עוזב את הדת היהודית.

כלומר, את הצורה הרשמית שלה. הוא קרא ל-300 גדעונים – או יותר – להצטרף אליו, להגיע אל משרד הפנים הקרוב למקום מגוריהם, ולדרוש מהפקיד להוציא להם תעודת זהות חדשה, שממנה תמחק המילה "יהודי", ובמקומה יירשם "בן בלי דת". הוא אמר שזו "לא היהדות שהוא מכיר", אם כי הודה ש"כל היסודות היו שם" כבר מזמן. בקצרה, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להיות בן לדת האדונים. בצדק, הוא חושב שהמעשה הזה יזעזע את הממסד. אולי גם יגרום לו לחשוב שוב על המדיניות שלו.

אני לא הייתי מגזים באופטימיות הזו. במצב שבו אנחנו נמצאים, האנשים שינקטו בצעד הזה יכונו מיד בוגדים או ערב רב. אבל למרות זאת, הוא חשוב, אפילו חשוב מאד. ולו מן הטעם הפשוט שמי שנשאר יהודי במדינת ישראל הוא משת"פ של מדינת-אדונים. יכול אדם להשאר יהודי בהכרתו, אם הדבר חשוב לו, אבל להשאר יהודי כלפי מדינת ישראל, בימינו, הוא דבר הרבה יותר בעייתי.

בניגוד לתואר "ישראלי", שמשרד הפנים נעמד על רגליו האחוריות – עד כה, בסיוע בתי המשפט – כדי למנוע את רישומו בתעודת הזהות, למושג "בן בלי דת" יש תקדים. ניתן לדרוש מן הפקיד לשנות את הרישום מ"יהודי" ל"בן בלי דת". הוא צפוי לסרב, למרות תקדימים בנושא.

בשבועות הקרובים ייערך מאמץ לארגן מאות אנשים שיקחו את הזמן הדרוש, ילכו למשרד הפנים ויתווכחו עם הפקיד. עורכי דין שמבינים בנושא יפרסמו הנחיות. דיווחים נוספים יבואו. קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף במאמץ.

(יוסי גורביץ)

אמש (ד') הכריז סגן שר החוץ, דני איילון, על ניתוק הקשרים בין ישראל ובין ארגון התרבות העולמי, אונסק"ו, לאחר שלטענתו הארגון הכריז על קבר השייח' המוכר לנו כקבר רחל כמסגד, מה שלא קרה.

הדבר אירע באותו היום שבו הכריז משרד החוץ ×›×™ ישעה את השיתוף הפעולה הבטחוני עם בריטניה, כך שיתכן שאיילון חש שהוא הגזים קמעא לערב אחד. אי לכך ובהתאם לזאת, מיהר איילון להודיע ×›×™ דבריו הוצאו מהקשרם על ידי… הדוברת שלו, אירנה אטינגר, וכי הוא לא הודיע על ניתוק היחסים עם אונסק"ו. יצוין שהדברים שאיילון אמר בכנסת בהחלט עשויים לבלבל: הוא אמר ש"ישראל דוחה בתוקף את כל חמש ההחלטות של אונסק"ו" וש"החלטנו להשעות את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו בתחומים אלה, וגם באשר להחלטות קודמות". מה המשמעות של "גם באשר להחלטות קודמות", אם לא שישראל משעה את כל שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו?

כך או כך, הצליל הבולט בהיעדרו הוא שריקת הנסיקה של הטיל שהיה אמור להעיף את אטינגר ממשרד החוץ אל שוק העבודה, כיאה לדובר שייחס לבוס שלו את המילים "השעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם הארגון עד לביטול ההחלטה השערורייתית הזו", אם איילון אכן לא אמר אותן.

אבל האם ההכחשה של איילון אמיתית? בעבר לא היסס סגן השר להטיל את האשמה לפאדיחות שלו על אחרים. למשל, בפרשת הכיסא הנמוך, הוא בחר להאשים את התקשורת, שאבוי, לא שיתפה איתו פעולה.

הידיעה של "הארץ", שבה מכחיש איילון את המיוחס לו, פורסמה בשעה 21:04. 36 דקות לאחר מכן, עודכן דף הפייסבוק של איילון כך שיכיל את ההודעה על "השעיית היחסים עם אונסק"ו" – הידיעה המקורית, לא המעודכנת. הידיעה הזו עדיין בדף הפייסבוק של איילון נכון לשעת כתיבת פוסט ×–×”. אני מצרף צילום מסך (באדיבותו של יאיר מהללאל). כמו כן, כפי שאפשר לראות מצילום המסך השני, ערוץ הטוויטר של דני איילון הודיע היום (×”'), בסביבות 10:00 בבוקר, ש"בגלל קבר רחל – ניתקנו קשר מאונסק"ו",  תוך קישור לעמוד הפייסבוק. ההדגשות בתמונות הן שלי. מומלץ להקליק על התמונות, כדי לקבל את הגודל המלא.

אז מתי אומר לנו דני איילון אמת – כשהוא מודיע בפייסבוק על ניתוק היחסים עם אונסק"ו, להנאת האספסוף היג"ע, או כשהוא מכחיש (עבור הקהילה הדיפלומטית) את ניתוק היחסים הזה? האם הוא נוקט כאן בשיטה של אמירת דבר אחד לקהל בוחריו ודבר אחר לדיפלומטים?

אפשר, כמובן, לטעון שגם ההודעות בדף הפייסבוק וערוץ הטוויטר הן מלאכתה של אטינגר החרוצה מאד. אבל העדכונים הללו מגיעים שעות אחרי ההכחשה הרשמית של איילון, כך שמעבר לשאלה מדוע אטינגר עדיין בתפקידה – אם אכן שגתה ולא משתמשים בה כשעיר לעזאזל – עולה גם השאלה האם דני איילון יודע מה הכפופים לו עושים בשמו.

שקרן או חדל אישים – לבחירתך, דני.

(יוסי גורביץ)