החברים של ג'ורג'

צמד הכותבים של "תורת המלך", המדריך לרציחת לא- יהודים שנחשף אתמול (ב'), לא נשארו חייבים. בתגובה שפורסמה במעריב, הם אומרים ש"אנו נמצאים בעידן חופש המידע, וברוך ה' ניתן כיום להוציא ספרי קודש מבלי להזדקק לרישיון הצנזור כמו שהיה במשטרים אפלים בעבר, כגון בשלטון הצאר הרוסי. אחד התחומים שבעבר היה מוסתר פעמים רבות מאימת הצנזורה, הוא הנושא של בחירת עם ישראל."

כל הפרשה הזו מועילה מאד. היא מוציאה מהפינות החשוכות של הישיבות את מה שנלחש שם כשאין זרים, היא חושפת את ערוותם של רבנים "מתונים" לכאורה – ראוי להזכיר שבאמצע שנות השמונים, אחרי שכהנא פרסם את ספריו ההלכתיים לחלוטין, איתגר עמוס קינן את הרבנים הראשון להפריך את הספרים בספרים משלהם; הדממה היתה מרשימה, כמו היום – והיא מאפשרת לנו להעריך מחדש את ההיסטוריה.

הגירסה הרשמית של ההיסטוריה היהודית אומרת שהיה עם קטן ושוחר שלום, מוקף בעמים עוינים, אבל מאחר ולא היו לו דרואידים ומשקאות קסם, הוא נכבש גם נכבש וקורקס גם קורקס. העם הזה, כמובן, היה צחור כשלג ומעולם לא עשה שום דבר שלילי.

אהמ. לאורך כל ההיסטוריה הפגינו היהודים שנאה עזה כלפי העמים שבקרבם ישבו. יהודי אשכנז הצטיינו בכך במיוחד – ישראל יובל מנה 77 אזכורים לשפיכת דם במזמור נקמה אחד – אבל הם לא היו לבד. השנאה היתה קיצונית, משום שהעולם לא התנהל כפי שצריך להתנהל: היהודים אמורים היו להיות העם הנבחר, ובפועל המקדש שלהם נבזז ונשרף הרבה מעבר למקובל, כל משיח התגלה כמשיח שקר גרוע מקודמו, והם היו למשל ולשנינה כבר בעולם העתיק. השנאה חדרה עמוק לליטורגיקה (קללת המינים, המכוונת כנגד הנוצרים, שאומר היהודי האורתודוקסי שלוש פעמים ביום; "עלינו לשבח"; "ברוך שלא עשני גוי") ולהלכה, והדברים ידועים ונכתבו פה לעייפה.

עכשיו, יהודים תמיד חשבו שלא-יהודים הם שוטים – "ראש של גוי" היא קללה אידית מוכרת – ויש לציין שבמשך תקופה ארוכה, כל ימי הביניים בערך, רמת האוריינות של היהודים עלתה לעין שיעור על זו של העמים שבקרבם חיו. עם זאת, הלא-יהודים לא היו לגמרי מטומטמים. הם ידעו מה היהודים חושבים עליהם, והחזירו בשנאה בריבית דריבית. ולהבדיל מהיהודים – להוציא יהודים התאבדותיים – לשנאה שלהם היה כוח פיזי, לא מטאפיזי.

הנוצרים, למשל, ידעו בדיוק מה חושבים עליהם היהודים. הידע, כמובן, עבר דרך מסננת בורות ואי הכרה, אבל הם ידעו שהיהודים מקללים אותם בתפילותיהם וידעו שיהודים הרשו לעצמם לרמות אותם, כמו גם להעיד שקר. צנזורה, ומעיכת טקסים יהודיים עוינים, היתה חלק מהעניין. חוק ביזנטי מהמאה החמישית אוסר על היהודים לציין את פורים בתהלוכה שבה מוצג המן כאדם צלוב. הרמז, כמסתבר, היה עבה מספיק כדי שגם מי שאיננו בן לעם הנבחר יבין אותו – והעובדה שהיהודים מסתבכים בתהלוכות דומות, למרות התוצאה הידועה מראש, גם אלף שנים אחר כך מאלצת אותנו לתהות מי היה הנבון ומי האידיוט.

צנזורה של כתבים יהודיים על ידי הנוצרים מתחילה דווקא ביוזמה של יהודים קנאים, שהסגירו ב-1232 לאינקוויזיציה את כתביו הפילוסופיים של הרמב"ם. שוב, אתה תוהה מי בדיוק יצא האידיוט כאן. שמונה שנים לאחר מכן מגיע השבר הגדול ביחסי הנצרות המערבית והיהדות – פולמוס פאריס. הפרנציסקני הטרי והיהודי לשעבר ניקולאס דנין קורע כדג את רבה של יהדות צרפת, יחיאל מפאריס, והתוצאה היא הוראה על שריפת התלמוד.

בין הנקודות שמצליח דונין, במאמץ קל, להוכיח הוא שלא רק שהיהודים כתבו שורה של דברי תועבה כנגד ישוע ומאריה, אלא שהוא מביא בפני הבישופים את "טוב שבגויים הרוג" – אם כי בתרגום עוין, כ"טוב שבנוצרים הרוג". יחיאל משקר בגסות ומנסה לטעון שהיהודים בכלל לא שונאים את הנוצרים, ולא משכנע אפילו את עצמו. התוצאה היא התחלת הצנזורה במערב, ואיסור על פרסומן של הלכות מסוימות – בדיוק הלכות שנאת ורצח גויים. אלה יורדות למחתרת, משתמשות בכינויים רומזניים, נלחשות מפה לפה. כוח פיזי לא היה; קולמוס שנאה היה גם היה.

ועכשיו אין צנזורה, עכשיו התמוטטה הגדר של "מפני דרכי שלום" ו"חשש איבה"; שוב יש מי ששומע את "דפיקות פעמי משיח", שוב יש מי שחושב שאם הוא יתגרה בגויים הוא יזכה לסיוע אלוהי. והלכות רציחת גויים חוזרות אלינו בדפוס גאה, שחצן, בלתי מצונזר, מסריחות כמו דבר שנדחף למרתף מחשבתי טחוב במשך 800 שנים.

וצריך לזכור: הן ראו אור יום עכשיו, אבל הן תמיד היו שם. הן נלחשו ולא נאמרו בגלוי, אבל היו שם. הנוצרים ידעו זאת. שנאת היהודים שלהם לא היתה חסרת בסיס ולא נוצרה בוואקום; היא התבססה על העובדה ששנאת היהודים לשאר בני האדם עתיקה כימיה של היהדות. אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את רציחתם, בזיזתם והשפלתם של בני אדם שלא עשו רעה, לכל היותר פינטזו על כך; אבל הידיעה שהשנאה, אם גם לא ביטויה הפיזי, היתה דו צדדית – היא משהו שצריך להביא אותו בחשבון, כשדנים בהיסטוריה רבת הדמעות של היהודים. מיעוטים נוטים לשנוא, במיוחד כשהם סובלים מהזיות גדלות.

סביר להניח שהפרוטוקולים של מזוקני ציון, שכבר תורגמו לאנגלית, לא יגררו פוגרומים. אבל זה נובע מכך שאנחנו חיים בתקופה מתורבתת. לפני מאה ומאתיים שנה, בחלקים מסוימים של העולם, הטקסטים האלה היו גוררים גם גוררים. זו הסיבה שהם הורדו למחתרת. והאמת, הטקסטים האלה, אם אכן היו מקובלים בפועל ולא נשארים תיאורטיים, היו סיבה הגיונית לגמרי לאנטישמיות בריאה. אחרי הכל, הטקסט לא מפליג עד כדי שחיטת ילדים נוצרים לצרכי מצה, אבל בהחלט אומר שמותר להרוג אותם "אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם".

אז ×”× ×” עוד תודה על כך שאין צנזורה: הדבר מאפשר לנו לבחון את ההיסטוריה של יחסי יהודים ושכניהם לא רק דרך הפריזמה של הקורבנות, אלא גם דרך הפריזמה של הפנטזיות שלהם – שרודפיהם היו מודעים להן. והיהדות האורתודוקסית בישראל, מהי אם לא מימושן של הפנטזיות שהיו כלואות זמן ×›×” רב? מהי אם לא מסע נקמה כנגד ההיסטוריה, נסיון להחזיר על כנו את הסדר האלוהי, שעל פיו ימות המשיח הם "ימי שיעבוד מלכויות" במהופך? ההלכה הזו, שכל הגויים חשודים על רצח יהודים, שהלכה שעשו שונא ליעקב – האם אין היא הקרנה של רצונם הכבול של כותבי ההלכה? האם אין זו סיבת הגירתם של יהודים אורתודוקסים לא מעטים מהעולם להתנחלויות – היכולת לנסות ולממש שם את הפנטזיה של עם אדונים?

(יוסי גורביץ)

נתחיל במילה טובה לרועי שרון, שפרסום הכתבה שלו – על הספר החדש להלכות הריגת גוי – מוכיח שהוא עיתונאי ולא תועמלן, כמקובל במחנה שלו. תועמלן היה קובר את הכתבה הזו, לא הופך אותה לכותרת ראשית.

שני רבנים מישיבה ביצהר, יצחק שפירא ויוסי אליצור כתבו ספר, "תורת המלך", שמסביר את הלכות הריגת לא-יהודים. בהתחלה, כמקובל, מגיעה הקריצה בדבר "חשש איבה" ו"חילול השם", ואחרי הכסת"ח הנדרש הם מגיעים לתכלע'ס – מתי מותר לרצוח לא-יהודים.

לשני האנשים האלה יש, כמו שאומרים, עבר. בהנחה שאין שני יוסי אליצור ביצהר, האחרון התייחס לרוצח אשר וייזגן כמי שבמעשיו "הסיר את החרפה מעל עם ישראל"; שפירא נחשב לאחד הרבנים המקובלים על נוער הגבעות ואחד מאלו שאחראים לפעולות התגמול של המתנחבלים, המכונות "מדיניות תג מחיר". הוא אף התיר לחלל את השבת כדי לבצע פעולת תגמול שכזו. שלא במפתיע, שפירא הוא חב"דניק ומחסידיו של מי שהוא אולי הרב המסוכן ביותר בישראל, יצחק גינצבורג. לפני יותר מעשור הוגש כתב אישום כנגד יצחק שפירא כלשהו מיצהר באשמת תקיפת שוטרים ופריצה לבית ספר פלסטיני, במהלכה קרע דגל פלסטין. בהחלט יתכן שמדובר באותה הבהמה. גם רשימת האנשים שכתבו "הסכמות" לספר – גינצבורג הנזכר לעיל, דב ליאור, יעקב יוסף – לא צריכה להפתיע אף אחד.

מכתבתו של שרון עולה שמדובר בספר מושקע בן 230 עמודים. יש שם כמה פנינים. החביבה עלי היא זו שנחבאת אל הצד: "כן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו". ראוי, ראשית כל, להתייחס לכך ששפירא ואליצור מדברים במפורש ובלא רתיעה על "מלכות", ושנית לכך שבעצם הם הוציאו דין רודף פחות או יותר על כל מתנגדיהם הפוליטיים, יהודים בכלל זה. זה לא צריך להפתיע אותנו, כי זה בדיוק מה שעשה ישראל רוזן לפני יותר משנה, ועד כמה שידיעתי מגעת, הוא לא הועמד לדין. החלק הזה של חומת הברזל של המציאות, שאמורה למנוע מגדר "דרכי שלום" מלקרוס התמוטט לגמרי.

הלאה. תועמלני חובשי הכיפות מיהרו לטעון שספרם של שפירא ואליצור דן בכלל בדיני מלחמה ומה אתם רוצים ובמלחמה כמו במלחמה. ×–×” רחוק מלהיות מדויק: הם הופכים את כל אזרחי האויב למטרה – "כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת". שפירא ואליצור אף קוראים לרצח ילדים מכוון: "יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב ×›×–×” הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם." אלה לא חוקי מלחמה, אלא אם מדובר בספר התקנות של האס.אס.

אה, כן, "שבע המצוות": נקודת התורפה של מגלגלי העיניים חובשי הכיפות. "כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר," כותבים השניים. לא מצב מלחמה ולא נעליים, סתם קנאות. ואחת משבע המצוות היא פרצה נהדרת: היא אוסרת על עבודה זרה. בינגו. שפירא ואליצור נתנו היתר לרצוח את רוב אוכלוסיית העולם.

טענה נוספת של מגלגלי העיניים היא שהספר לא מזכיר במילה ערבים או פלסטינים. זו, למעשה, נקודת נגד: היא מעידה על שנאת המין האנושי של היהדות ההלכתית, שאיננה תלויה באיבה ספציפית. די בכך שאדם איננו יהודי, או איננו משועבד ליהודים, כדי להתיר את דמו. ההלכה, כידוע, איננה עונשת הריגת לא יהודים בידי יהודים.

נו. זה לא היה מפתיע במיוחד. אבל רגע, מה הצליל הזה שאני לא שומע? אה, כמובן: מחאתם של "הרבנים המתונים". שלמה אבינר נקט בהתחמקות המקובלת של "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" – אותה טקטיקה של אימאמים שאומרים שהאיסלם אוסר על פגיעה בחפים מפשע, תוך גיחוך מובלע והנחה שבני שיחם הבורים לא יודעים שבעת ג'יהאד אין חפים מפשע או ששפירא ואליצור לא דיברו על רצח "סתם" אלא מתוך קנאות לקיום "שבע המצוות". הכתב הממוצע אפילו לא ידע מה זה. מן הראוי לציין שבין אבינר ואליצור קיים סכסוך ישן, שאבינר לא טרח להזכיר. אליקים לבנון לא טורח לעשות אפילו את זה ופשוט לא ברור לו אם היה חכם לפרסם את הספר דווקא עכשיו. הוא גם מגלגל את האשמה לפתחו של זאב שטרנהל דווקא, שאחד מהמחנה של לבנון ניסה, כזכור, לחסל. והחוצפא תשגא.

חיים נבון אומר שהוא לא קרא את הספר, ועל כן לא יוכל להתייחס אליו, וחוזר על ההתחמקות של אבינר בדבר "חפים מפשע". אורי אורבך מצא התחמקות אחרת: "אני מציע לרבנים כותבי הספר, שבמקום להתעמק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים." הרב שרלו, שבדרך כלל זמין מול כל מיקרופון רענן, נעלם לאיזה בונקר. כנראה ששאר רבני צה"ר נמצאים שם איתו. אבל על מידת ההומניזם של שרלו כבר עמדנו.

כששפירא הורה לחלל שבת קמה זעקה קשה בקרב הרבנים. כשהוא מתיר את דמם של ילדים ושל יריבים פוליטיים, דממה. אלה האנשים, זה טיבם.

(יוסי גורביץ)

נו, בשעה טובה ומוצלחת הוסר צו האיסור שכולנו ידענו מה עומד מאחוריו – קשבית הבלוג, נילי אורן, טרחה לעדכן את הח"מ בנושא שעה ששוטט בסמטאות פירנצה – וכמו פטריות אחרי הגשם, חזרה מקהלת העשבים השוטים ע"ש המחתרת הראשונה להופעת אורח.

הפליאה לעשות ההתנחבלות שבות רחל, מקום מגוריו של המחבל היהודי שאף אחד כבר לא טורח להצמיד לו מספר: היא מיהרה להוציא הודעת גינוי לרוצח – לכאורה, לכאורה – ואף הביעה "הלם ותדהמה", שנמשכו 0.37 שניות, ×›×™ הודעת הגינוי שלה נגמרת ב… גינוי לשמאל: "היישוב גם מבקש להדגיש ×›×™ הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל המצב להסתה כנגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

מה שיפה בכל זה, כפי שמעידה כתבת "העין השביעית", הוא שההודעה הוכנה ככל הנראה מראש, לפני איזה שבועיים. כלומר, לפני שמישהו מהשמאל הספיק בכלל לקרוא את הטיקר שמציין במה בעצם מואשם יעקב טייטל, הוא כבר מצא את עצמו מגונה רטרואקטיבית על ידי החברים הטובים של הרוצח (לכאורה, לכאורה). שזה מרשים אפילו למגלגלי עיניים מיומנים כמו אחינו בני עדות הדובון והעוזי.

אלישיב רייכנר נזעק להודיע שטייטל והוא לא שייכים לאותו מחנה, למרות הכיפה והזקן של טייטל. היה כנראה עורך אירוני מאד בנרג, או לחילופין היה להם מחסור בכותבים, כי המאמר של רייכנר הוא הימני בשלישיית המאמרים שלהם; השמאלי הוא של חביב הבלוג, החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שנזעק להודיע לאליאור חן ש"אתה לא דתי ולא רב, אז תוריד את הכיפה, אתה פוגע בכולנו". הגברת מוחה מעט יותר מדי, חושבני. (על אליאור חן, שוב, בימים הקרובים – אם יאפשר הזמן).

רייכנר כל כך לחוץ, שהוא נזקק לטיעונים משונים למדי. למשל, "כמו שהמשת"פית טלי פחימה לא מייצגת את כל השמאל, וכמו שהרוצח אסף גולדרינג לא מייצג את כל החילוניים, כך גם אתה לא מייצג לא את הימין, לא את המתנחלים, ולא את הציונות הדתית."

אהמ. כמה הבדלים, ברשותך. טלי פחימה לא שייכת לשום גוף של השמאל, ומעולם לא התיימרה לייצג את השמאל. למעשה, אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהשמאל הישראלי מגעיל אותה (לא שאני מאשים אותה). יתר על כן, פחימה היא אינדיווידואליסטית מובהקת, ובניגוד לטייטל היא לא התגוררה בישוב בן 120 משפחות, שיש צורך לעבור ועדה מסדרת כדי להגיע אליו, ושהוא כל כך הדוק שיש לו דובר.

הטענה לגבי אסף גולדרינג משונה עוד יותר. אף אחד לא טוען – או, ליתר דיוק, הטוקבקים טענו את זה כבר חודשים והתועמלנים הנואשים של חובשי הכיפות החלו גם הם הערב להשתמש בטיעון – שגולדרינג רצח את בתו מתוך אידיאולוגיה כלשהי. גולדרינג הוא עשב שוטה של ממש, חיית טרף מהסוג שכל חברה ממהרת לנכש. כפי שכתב יפה נמרוד לפני שבועיים, טייטל ודומיו אינם עשבים שוטים בערוגת חובשי הכיפות; הם הפרי המובחר.

מה שמעניין באמת בהתייחסותו של רייכנר לגולדרינג, הוא שגולדרינג מוזכר במפורש כאמצעי תעמולה בהנחיות לתקשורת של "מטות ערים", גוף מתנחבלי מוכר. צריך לזכור גם את זה, כשהאנשים שכל הזמן אומרים לנו שהם קהילה אחת ומכאן היופי שבקיומם טוענים פתאום שהם כולם אינדיווידואלים; שורת המקהלה שלהם, שירת העשבים, נראית אחידה באופן מחשיד.

אבל הבה נקבל את הטענה הוותיקה יותר, היינו ששבות רחל היא קהילה. תועמלני י"ש ינסו לעמעם את העובדה שמשבות רחל, התנחבלות בת 120 משפחות בלבד, כבר יצא מחבל אידיאולוגי: אשר ויזגן, שרצח ארבעה פלסטינים בנסיון למנוע את ההתנתקות. בכמה ישובים "חילוניים" יש יחס של רוצחים לאוכלוסיה של 1:60?

יתר על כן, על פי החשדות טייטל פעל במשך 12 שנים. הוא השיג נשק. הוא הקים סליק, ואולי יותר מאחד, בהתנחלות. הוא עשה שימוש בחומרי נפץ. ואתם רוצים לומר לי שבקהילה הדוקה, כזו מהסוג שאיחור שלך לתפילה הופך לחדשה בכל הישוב תוך שעות, כל זה עבר בלי שמישהו ישים לב? בבקשה. אל תעליבו את התבונה שלי.

לסיום, ראוי לציין שטייטל לא חשוד בטבח בברנוער (אם כי באורח תמוה הוא הודה בו), אבל רצוי גם להזכיר שכאשר אירע הטבח, תועמלני הימין הדתי מיהרו לטעון שהוא בוצע על ידי "הומו מדוכא". אחד המעשים המיוחסים לטייטל הוא דקירה של צעיר ערבי ב-1997, משום שחשד שהלה מנסה להציע לו מגע מיני. המפגש ביניהם התרחש בגן העצמאות. יתר על כן, חלק ניכר מפעילותו של טייטל הופנתה כנגד ייצוגים של הומוסקסואליות, כגון מצעדי הגאווה, ומיוחס לו תכנון טבח בבית הקהילה הגאה בירושלים, שלא יצא אל הפועל. בהתחשב בתקרית של טייטל בגן העצמאות, הטענה על "הומו מדוכא" נראית אירונית למדי. כמסתבר, כדי להיות הומו מדוכא ורצחני, אתה צריך להיטען באידיאולוגיות מסוימות.

(יוסי גורביץ)

הפגנה משונה נערכה מול שגרירות ארה"ב ביום רביעי האחרון: קבוצה של אנשי ימין, שחלקם היו מחופשים לאינדיאנים, במחאה על התנגדותו של ממשל אובאמה לבניה בהתנחלויות. הסיבה לתחפושת היתה, כמסתבר, כדי למחות על דו פרצופיותה של ארה"ב: מי שהורישה את הילידים האמריקניים, לעיתים תוך כדי טבח ובמקרים אחרים באמצעות הרעבה וגירוש, לא מניחה לישראל לעשות מעשים דומים.

טענות דומות משמיע הימין בעקביות כלפי מדינות אירופאיות: לא נקבל, הם אומרים, הטפות מוסר מצד האנגלים שכבשו את אירלנד, ולא מהצרפתים על המלחמה הפראית שניהלו בשעתו באלג'יר. מי שעשה דברים כאלה, אי אז בעברו, שיואיל ויסתום את הפה.

כלומר, החטא הקדמון של ארה"ב – נישול והשמדה של ילידיה – ושל אירופה (הקולוניאליזם), לא רק שאיננו מגונה על ידי אנשי הימין, אלא הוא מופת שיש לנופף בו. יצא המרצע מן השק: הימין המתנחל מודה, באמצעות ההשוואה, שגם מה שהוא עושה הוא גזל, שיעבוד ורצח. הוא פשוט לא מבין למה לא נותנים לו ליהנות מאותן פריבילגיות.

האנלוגיה לא עובדת, אבל אל תבלבלו אותם עם עובדות. אירלנד כבר הפכה ל"שתי מדינות לשני עמים" ב-1920, עם הקמתה של איירה. המיעוט הקתולי שבצפון אירלנד הוא, ובכן, מיעוט; והוא בוחר נציגים לפרלמנט האנגלי. צרפת נסוגה מאלג'יר, ולקחה איתה את מיליון וחצי המתנחלים שלה, למרות גל הטרור הפרוע שלהם (שכלל מרד צבאי ונסיון התנקשות בחיי דה גול); אלג'יראים רבים – רבים מהם חארקי, לוחמים שפעלו לצד הכוחות הצרפתים, ומספרם עולה על אלה שנלחמו בשורות ה-FLN – קיבלו אזרחות צרפתית. ראוי גם לציין שהמרד הצבאי בסוף ימי הכיבוש הצרפתי נבע מסירובם של חיילים צרפתים להפקיר את החאקרי לחסדיהם המפוקפקים של מעריצי פראנץ פאנון. ילידים אמריקנים, אלה מהם שנותרו, חיים בשמורות אוטונומיות או זוכים לאזרחות אמריקנית. רבים מהם שירתו, ומשרתים, בכוחותיה המזוינים.

הפלסטינים, מצד שני, לא זכו למדינה משלהם, אפילו אוטונומיה אין להם – לא מעט, אמנם, בשל חוסר יכולתם לקבל הכרעה היסטורית ולכפות אותה בקשיחות הנדרשת על ארגוני ×”"פורשים" שלהם – והמתנחלים אפילו לא מעמידים פנים שיש בדעתם לתת להם זכויות כלשהן. למעשה, הם פועלים שוב ושוב לשלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים.

המתנחלים וסייעניהם, מפייגלין ויעלון בימין ועד ברק בשמאל – הוא השתתף בהכנסת ספר תורה במזרח ירושלים, במעמד ברוך מרזל – כלל לא מבחינים שהטיעון הזה לא מטיל רפש באירופים או באמריקנים: הוא פשוט מכניס אותם לרשימת חלאות המין האנושי העדכנית. תירוצים לא חסרים, רובם שקריים: החל מטענת "שמדינה אחרת לא תגיד לנו איפה לבנות", המתעלמת מהעובדה שהגדה המערבית מעולם לא סופחה לישראל, ועבור בטענת "אי אפשר להגיד ליהודי איפה לשבת בארץ ישראל".

יהודים רוצים לגור ב"ארץ ישראל"? סבבה. שיעשו את זה תוך הגעה להבנות עם האוכלוסיה המקומית. אבל לא על זה מדברים תומכי המתנחלים: הם לא רוצים ישיבה, הם רוצים כיבוש, מגובה בצבא ישראלי. רוב מוחלט של "ארץ ישראל" מעולם לא היה בריבונות יהודית; כל ימיה של הריבונות היהודית (ישראל, כזכור, טוענת שאיננה הריבון שם) בגדה המערבית הם כ-80 שנים, וזה היה לפני יותר מ-2,000 שנים. רצוי להזכיר שרוב היהודים לא טרחו באותה תקופה לחיות כאן, ושהקשר בין יהודים ישראלים ליהודים שחיו פה בסביבה בימי הורדוס רעוע במיוחד. ההיסטוריוגרפיה הציונית נאחזה במשפחה אחת בפקיעין, שכביכול היוותה קשר שלא נותק מאז ימי אלכסנדר ינאי ועד ימינו. במצרים היתה התיישבות יהודית רציפה הרבה יותר, וכנראה גם קדומה יותר.

יש לשמוח על כך שהמתנחלים מודים, גם אם במשתמע, ש"זכותם" על הארץ נובעת לא מאיזו זכות כלשהי, אלא מפעולותיהם של המקבילים המקומיים לשרידן וקאסטר. יש להודיע להם שקצת איחרו את הרכבת – כיבוש לא מהווה טיעון לגיטימי מאז משפטי נירנברג. כן, הממזרים שינו את הכללים. לא, אי אפשר לומר שלא הודיעו לכם על זה. תתמודדו.

(יוסי גורביץ)

הפרקליטות משכה היום (שני) את כתב האישום כנגד זאב בראודה, מתנחל מאל חליל שנלכד במצלמות "בצלם" בדצמבר 2008 כשהוא מתגרה בפלסטינים ויורה בהם. הסיבה: אידיוט כלשהו הכניס לראיות "חומר סודי", ובראודה דרש – בצדק גמור – שלא להשפט על סמך ראיות חשאיות. בישראל מרבים לדבר על פרשת דרייפוס – או, ליתר דיוק, מרבים לדבר על השפעתה של פרשת דרייפוס על עיתונאי וינאי מסוים – ומשום מה שוכחים לציין שלקח מרכזי של אותה הפרשה הוא האיסור שבשימוש ב"מידע סודי", החומר השקרי שהרשיע את דרייפוס.

הפרקליטות מחתה, ואמרה שייגרם נזק בטחוני של ממש אם הראיות הללו יועברו לרשותו של בראודה. השופט אליוקים רובינשטיין דרש ממנה לחשוף את החומר או לחזור בה מכתב האישום. דרישה סבירה. אלוהים יודע מדוע החליטה הפרקליטות שלא די לה בקלטת וידאו, והיא חייבת עדות של איזה שטינקר שהושגה אלוהים יודע איך, אבל היא משכה את כתב האישום.

על פניו, הכל תקין. אפילו ראוי לשבח. אז למה זה מרגיז כל כך?

כי אם המועמד לדין היה לא בראודה אלא אחד מקורבנותיו – נניח, משום שהיה עומד על זכותו הבסיסית להגנה עצמית, והיה משיב אש כנגד הטרוריסט היהודי – כל זה היה נראה אחרת לגמרי. הנאשם היה מגיע לבית המשפט, הסניגור היה מציג שלל פירכות בכתב האישום, ובשלב זה היה הקטיגור מודיע לבית הדין (הצבאי, כמובן) שהוא רוצה להגיש לו ראיות חשאיות. כולם היו יוצאים מאולם בית המשפט, הקטיגור והשופט היו מסתודדים, ובסופו של הדיון היה השופט מרשיע את הנאשם – על סמך ראיות שלא היתה לו שום אפשרות להתגונן נגדן, על סמך שיטת משפט שהיתה גורמת אפילו לאינקוויזיציה להחוויר.

האחרונה היתה, דרך קבע, מבקשת מנאשמים למסור להם את שמות אויביהם, ואם היה מתברר שהתלונה כנגד הנאשם היתה מגיעה מאויב שלו, הנאשם היה יוצא זכאי, והאינקוויזיציה היתה גוררת לחקירה קשה במיוחד את המעליל. לעזאזל, אפילו הקיסרים הרומאים הנאורים סירבו לקבל הלשנות אנונימיות, ויוליוס קיסר התפרסם בכך שהשמיד מכתבים כאלה מבלי לראות אותם.

שני נאשמים, מאותה עיר, משני קצותיו של אותו רחוב. שניהם מואשמים בסעיפים דומים. האחד זוכה לכלל הגנתו של הצדק. השני נתון לרודנותה של הלשנה, של חומר חשאי, של צדק צבאי. זה נמשך כך כבר 42 שנה. זה אינו מצב עראי.

שני אנשים, שתי קבוצות אתניות, אותו מקום מושב, שתי מערכות צדק שונות. ואנחנו מייללים כשמדברים על ישראל כמדינת אפרטהייד, ומתעקשים לדבר עליה כעל מדינה דמוקרטית, מבלי לזכור מה קורה 40 דקות נסיעה מביתנו.

(יוסי גורביץ)

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל ×–×”, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה ×–×” מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם ×”×’× ×” מלאה מסביב לשעון. ×”×’× ×” שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

אילו נטיתי לחשיבה קונספירטיבית, הייתי אומר שהחלטתה של המשטרה למנוע מברוך מרזל מלשמש כיו"ר ועדת קלפי באום אל פאחם היא נסיון בוטה להגדיל את מספר מצביעי גוש ליברמן-מרזל. אבל מאחר ובמשטרת ישראל עסקינן, התשובה – כמו כמעט תמיד כשקונספירציה עומדת על הפרק – היא שסביר הרבה יותר שמדובר בטמטום מאשר בקנוניה. ודאי כשמדובר במשטרת ישראל.