בעיר האובות
התחושה הראשונה, עם ההגעה לחברון – למעשה, כשהשפה בשלטים התחלפה בערבית – היתה הדריכות הישנה ההיא, התחושה ששוב אתה נוסע בג'יפ סופה, עם קנה מחוץ לחלון, ששוב משהו אורב, בלתי נראה, מאחורי עיקול או עץ. בקצרה, שוב אותה תחושה של עזה, חמוצה ועזה כמעט כאילו עדיין הייתי ב-1991.
היא לא לגמרי התפוגגה, אבל היא הוגחכה עד מאד זמן קצר לאחר שהגענו, יאיר ואני, לעיר. הוא נהג, אני ניווטתי-למחצה, צפיתי-למחצה. ברחוב המקביל למערת המכפלה, עשרה מטרים בקו אווירי מהעמדה הסמוכה של מג"ב, הבחין ילד צעיר ברכב עם המספר הצהוב ובו שני לא-מתנחלים-בעליל. הוא היסס, ואז, במהירות, התכופף-הרים-השליך. פגע.
"חטפנו את האבן הראשונה,” אמרתי ליאיר.
"אתה בטוח?”
"חצץ, אבל אבן.”
[…]
בצמוד למערת המכפלה, אולי המבנה הדתי המכוער ביותר בעולם – עמדות ממוגנות הצליחו להרוס גם את המבנה המרשים nמתקופת הצלבנים, ופנימיותו הפגינה בעיקר את האתוס האנטי-אסתטי האורתודוקסי – ניצב מבנה גבוה, שמשמש כמסעדה, מזנון, חנות מזכרות ובעיקר כקוץ בעיניהם של התושבים המקומיים.
מהבניין, שנקרא על שם החב"דניק גוטניק – אותו גוטניק מ"ביבי טוב ליהודים" – מושמעים ללא הרף שירים עילגים במיוחד, שהמסר החוזר ונשנה שלהם הוא "חברון בידינו". הם מושמעים במערכת כריזה בעוצמה מחרישת אזניים. גירסא רכה ביחס לטרור המוזיקלי שהפעילו בגוואנטנמו כלפי עצירים, אבל בתוספת מנה קטנה של השפלה והתרסה.
שומעים אותם היטב במערת המכפלה עצמה.
[…]
בשנות השמונים התעורר לרגע רעש גדול, כששלח יגאל תומרקין מכתב לאליקים העצני ומיען אותו ל"אליקים העצני, KZ קרית ארבע”, כשהכוונה לקונצנטרציונלאגר, מחנה ריכוז. העצני תבע את תומרקין על הוצאת דיבה, בטוענו שהלה רמז שהוא נאצי. אני חושב שהוא גם ניצח. תומרקין טען להגנתו שהביטוי "מחנה ריכוז" התייחס לכך שקריית ארבע נראית כמו מחנה ריכוז.
היא לא השתנתה בהרבה.
[…]
בשיטוטנו, שהיו נסיון מהוסס בפוטוג'רנליזם – תוצאות ראשוניות כאן – אנחנו נתקלים באדם שמציג את עצמו כדובר הישוב בחברון. אדם מנומס, שקט. הוא מציע לארגן לנו ליווי לשכונת תל רומיידה. אנחנו אומרים בנימוס שאנחנו מעדיפים ללכת לבד. הוא, קצת נבוך, מזהיר אותנו ש"לחלק מהתושבים יש טענות לתקשורת".
יהיו בעיות, אנחנו שואלים?
לא, לא בעיות, הוא ממהר לומר. לא בעיות. אבל חלק מהתושבים לא אוהבים תקשורת. כדאי שמישהו משלנו ילווה אתכם. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והלכנו.
[…]
ביציאה ממערת המכפלה, שני בטלנים בבגדי בחורי ישיבות מתווכחים אם אנחנו חיים בתקופת החיה השלישית של דניאל, או שמא הרביעית. זה מטיח בזה שהוא לא הבין נכון את הרמב"ם, והשני משיב לו שהוא לא עיין דיו ברשב"א. הוויכוח מתלהט בדיוק כשאנחנו עוזבים.
[…]
לומר שיהודי חברון מייצגים את הפסיכים שבפסיכים – זה כבר מובן מאליו. אבל צריך להיות שם כדי להבין במה מדובר. 
חברון הזכירה לי מאד את עזה. לא רק בגלל האדרנלין והפחד, אלא בגלל הגרפיטי. אין קיר שאין עליו כתובת או ציור. אלא שהפעם אלה אינן סיסמאות לאומניות או פסוקי קוראן; זה מגן דוד או ציור של לפיד – אני לא יודע בוודאות, אבל להערכתי מדובר באזכור לרצח שלהבת פס, שהוא קריאה לנקמה – והכתובות הן, כמעט תמיד, “מוות לערבים", “להרוג ערבים", נקמה.
כמו חברי כנופיות מן השורה, מתנחבלי חברון מסמנים טריטוריה, מציירים את סמלי הכנופיה שלהם על הקירות והדלתות.
[….]
בשונה מעזה, כאן התחלתי להבין איך יכולים חיילי צה"ל להיראות כאויב. ב-1991 החיילים היו בצד שלי, אלה שהייתי אמור לסייע להם והם לי. את המשטרה ואנשי מג"ב אני רגיל לראות כגורמים עוינים מהפגנות ומסתם שוטטות כצלם.
בפעם הראשונה חשתי, משום שלא לבשתי מדים, משום שהייתי שם על דעת עצמי, עוינות גם כלפי החיילים. היה קל כך להבין איך הם משמשים ככלי שרת של המתנחלים, אחרי שחזית בצמד מתנחלים מתדרך מחלקת חיילים. היה ברור לי שבמקרה ויתפתח עימות בינינו ובין המנחלים, החיילים לא יסייעו לנו, ושהם רואים אותנו כמטרד במקרה הטוב. קל היה להזכר פתאום שלובש המדים הממוצע איננו חייל במקצועו אלא ילד בן 19 עם נשק, שמפקדיו הרגילו אותו לכך שאלא אם יעשה משהו חריג במיוחד – למשל, לירות באדם כפות מול מצלמות – הוא יכול לעשות כרצונו. ושהרגש העיקרי של חיילים הוא שעמום, שעמום שצריך לפרוק.
זה נגמר בלי תקריות כלשהן, אבל אני לא בטוח שאוכל להסתכל שוב על חיילים – חיילים חמושים, על כל פנים – באותו האופן. הצורך להזדהות בכל פעם שנתקלנו בקבוצת חיילים היה מעט מזעיר ממה שוודאי חשים תושבי המקום.
[…]
חברון שבשליטת המתנחלים היא כמעט עיר רפאים. אפשר לשוטט ברחובותיה, בשוק ההרוס שלה, מבלי להתקל בנפש חיה. הבניינים מוזנחים; חלק מחלונותיהם שבורים. נראה שנשברו באבנים.
לפני 15 שנים, בחג הנקמה היהודי המועד לפורענות, רצח ברוך גולדשטיין 29 פלסטינים במערת המכפלה. במקום לפנות את חנן "פורים שמח, יהודים" פורת וחבר מרעיו, פינתה הממשלה את הפלסטינים – מחשש שינקמו, כך אמרה. הרצחת וגם ירשת? מסתבר שבחברון, בהחלט כן.
[…]
אחרי כמה שעות, צמאתי מאד. העדפתי לחכות עד שנמצא חנות פלסטינית. המחירים זולים להפתיע: חמישה שקלים קונים לך שני בקבוקי מיץ. בישראל, חמישה שקלים לא היו מספיקים לאחד. כדי שלאיהיו אי הבנות, אני שואל את המוכר אם זה מחירם של שני הבקבוקים או אחד. שניהם, הוא אומר.
[…]
באזור תל רומיידה אנחנו מבחינים בשני ילדים פלסטינים על אחד הגגות. הם מתבוננים בנו. אנחנו לא מתנחבלים ולא חיילים, אבל מדברים עברית. אנחנו גם עמוסים בציוד צילום. הילדה משרבבת את ראשה מעל מעקה הגג – היא מצלמת אותנו. אני מנסה לצלם אותה בחזרה. היא מצחקקת, נעלמת.
[…]
יאיר שומע צעקות: “שמאלנים, שמאלנים". אם היינו בפתח תקווה, הייתי הולך לראות מה קורה, אולי להצטרף לוויכוח. פה זה נשמע כמו הזמנה ללינץ'. כבר מחשיך. אנחנו מחישים את צעדינו לכיוון הרכב, מבטים עצבניים לאחור.
פתאום אני רואה קבוצת חיילים מבצעת נוהל תרנגולת ערופה: חלקם רצים במעלה הרחוב, חלקם במורד. אני מנסה להאזין לקולות המוכרים של צרה – צעקות והיסטריה במערכת הקשר, רימוני הלם, ירי – והם אינם שם. אנחנו עדיין הולכים במהירות.
ברנש מבוגר ומזוקן חולף על פנינו בבגדי ספורט, עושה ג'וגינג. החיילים כבר אינם; חוץ מאיתנו, הוא היחיד ברחוב. “קרה משהו?”, אני שואל אותו, “ראיתי חיילים רצים.” הוא מגחך.”לא קרה כלום. חברון הרבה יותר בטוחה משאתם חושבים.”
כמה מאות מטרים מאחורינו היתה עמדה צבאית; כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב, עמדת מג"ב. בטחון, בטחון ואין בטחון.
(יוסי גורביץ)
הגרפיטי הזכיר לי את התמונות האלה:
http://eyalniv.wordpress.com/2009/01/25/swastika/
תודה יוסי, שנסעת לחברון. עוד אנשים צריכים לעשות כמוך.
בימים שבהם עיתונאים משמשים שופר לדובר צה"ל, אך עיתונאי טכנולוגיה מפרסם בבלוג שלו רשמים ממסע לחברון, אז נדע שעיתונות, כמקצוע, נמצאת על סף ההיעלמות.
יוסי מפתיע אותי שדווקה בחברון הרגת ניכור מהחיילים. אומנם זה היה לפני שנים אבל פעם אחרונה שהייתי בחברון, תגבור לפלוגת סחלב זכרונה לברכה, זו הייתה הפעם הראשונה (אבל לא האחרונה) שבא הייתי בזירה שבא החיילים הגדירו את המתנחלים בתור כוח עויין, כחלק מ"ההם" ולא מה"אנחנו".
זה פחות או יותר הדבר היחידי שגם המג"בניקים גם הנחלאוניקים וגם המ"צ שהיו תקועים שם הסכימו עליו. אני אפילו זוכר וויכוח על מי גרוע יותר, הערבים או המתנחלים.
נראה לי שהבעייה מתחילה בזה שחיילים מגדירים קבוצת אזרחים ככח עויין. לא חשוב איזו.
החיילים מגדירים קבוצת אזרחים ככוח אוין ברגע שקיים אצלם החשש שהקבוצה הזאת תתחיל אירוע אלים. וזה בדיוק מה שקורה בחברון…
לא אמרתי שהמתנחלים אינם כח עוין, אמרתי ששם מתחילה הבעיה
נראה לך לא נכון.
נראה לי כן נכון
אני חושב שצריך להפסיק לומר שמדובר בהזויי חברון. כאשר ליברמן קורא כמו כהנא לשלול אזרחות בגלל "נאמנות" ומקבל 15 מנדטים (ואולי יותר, תכף נדע) יש בעיה שהיא לא של הקיצוניים, אלא בקרב המיינסטרים היהודי, וצריך לומר זאת. בעוד שיש את אלו שישמחו על כל הרוג/מת פלסטיני, רוב היהודים, איך לומר, "לא ייצטערו". במובן הזה "כולם מוות לערבים" ולא רק הקומץ הבית"רי או הכהניסטי שאנו אוהבים לבדל את עצמנו ממנו.
ניב אם הבנתי אותך נכון חוסר אמפטיה הוא שווה ערך לשנאה יוקדת ובוערת והרצון האמיתי להרוג, לאבד, להשמיד וכ"ו?
ניתן לקרוא את הכתבה הבאה ואכן לראות מה חושב הציבור בישראל כיום:
http://www.politico.co.il/article.asp?rId=1227
אלה לא טוקבקים אלא מה שחושבים צעירים בישראל שרואיינו לכתבה:
"המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה"
"באמת נמאס פה מ'הדמוקרטיה השמאלנית'"
(לגבי צעקות מוות לערבים): "הם מתכוונים 'מוות לכולם חוץ ממני'".
(על תוכנית ההכנה לגיוס): "זה נותן לנו מוטיווציה נגד הערבים. בא לך להתגייס לצבא ולזיין אותם. ההכנה נותנת מוטיווציה לזיין את הערבים, ואנחנו רוצים לבחור במי שיעשה את זה. אני אוהב את המחשבה של ליברמן על הערבים, ביבי לא רצה לעשות דברים עד הסוף"
קומץ קיצונים? לא כך נראה. 21 מנדטים לפי סקר גלובס…
יוסי, זה נשמע כאילו את קצת מאוכזב שלא חטפת מכות מחיילים. רק שתדע שיש דגש מאוד מאוד מאוד גדול לגבי התנהגות חיילים במחסומים כלפיי אזרחים, ארגונים בינ"ל ועיתונאים. חיילים נענשים בחומרה ולפני העלייה לקו עוברים תחקרים ותדריכים רבים. ככה זה היה אצלנו לפחות, ואני משוחרר סה"כ 3 חודשים… כמובן שבכל מקום יש את המ"כ הטיפש או החייל הצעיר שסובל כנראה מתסביכי ילדות, אבל הרוב רק רוצים לסיים את המשמרת שלהם כמה שיותר בשקט, בלי תקריות ולחזור הבייתה (היציאות על הפנים והמשמרות לא משאירות הרבה ברירות חוץ מלהתאבד או להרקב באיזה בוטק'ה).
ומה שאתה מתאר על חברון לא מפתיע כבר אף אחד. אין חדש תחת השמש והאבנים ימשיכו לעוף משני הצדדים עוד הרבה, הרבה זמן… לילה טוב 🙂
בחברה הקודמת שעבדתי בה, עבד איתי בחור ימני קיצוני מצביע מולדת(!). אותו בחור עשה פעמיים בשנה מילואים בחברון.
לדבריו בכל פעם שהוא היה חוזר הוא נשבע שצריך לפנות משם את המתנחלים וכמה שיותר מהר בגלל ההתנהגות המזעזעת שלהם. אז אם בארזים נפלה שלהבת מה יהא על אזובי הקיר…
"אם בארזים נפלה שלהבת מה יהא על אזובי הקיר"
זה לא נראה לי שימוש נכון במטבע הלשון הזאת.
כתבה מצויינת. מדוע כל סימני […] – האם היא עיבוד של כתבה ארוכה יותר?
כמו-כן במודע או לא במודע אתה מהדהד פה מערכון של הגשש החיוור בשם "אופסייד סטורי", שבו מתנהל משפט בין שופט כדורגל פגוע לאוהד בית"ר פנאטי:
—————
פנדלוביץ‘: היה אופסייד… ואז, שוב התרומם ראש הקנוניה עם החצוצרה, ואז כבוד השופט אני חוטף שתי בומבות לראש. תאמין לי, אני רואה סבתא שלי רואה כוכבים. אני מסתובב, והצוקרזית הזה זורק עליי בלוקים. בלו-קים!
השופט: אתה זרקת עליו בלוקים?
שמעון כסאח: חצץ, כבוד השופט, חצץ, את הבלוקים גמרנו שבוע שעבר נגד פתח תקווה
—————
לא, פשוט נסיון ליצור הפרדה בין פסקאות אחרי שהעורך החדש של הבלוג לא איפשר לי למרכז כוכביות…
יוסי,
כסמן ימני במפת הבלוגרים, הייתי מצפה ממך ליותר תמיכה במתנחלים-
http://www.aplaton.co.il/story_513
הערה קטנה, במשפט "המבנה המרשים מתוקפת הצלבנים" צ"ל תקופת ולא תוקפת. תודה על הכתיבה המתמשכת ומעוררת המחשבה.