נבלה נעשתה בישראל
האיש שהמריץ את אולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא, בה נהרגו 34 חיילים לשווא, ממשיך להקליד. אתמול (רביעי) פרסם ארי שביט כתב פלסתר כנגד ציפי לבני.
מה הבעיה של שביט עם לבני? ובכן, להערכת מומחים שעמם נועץ שביט, "לשרת החוץ יש בעיית קשב", היא "סכמטית ופשטנית", "דעתנית ושטחית". כל זאת, למרות שהיא "אינטליגנטית ומהירת תפיסה". "מומחים" אחרים מעריכים ש"הצירוף של חוסר נסיון וחוסר בטחון משתק את לבני".
יתר על כן – כאן שביט, כמדומה, לא טרח להיוועץ במומחים – לבני "חפה לחלוטין מאינטליגנציה רגשית, היא איננה מבינה בני אדם ואיננה אוהבת בני אדם". שביט ממשיך בפסיכולוגיזציה בשקל: לבני "איננה עקבית", "החשש שלה מכשלון מונע ממנה מלהיות מקורית ונועזת", ו"על בהלה פנימית עמוקה מחפה שרת החוץ במפגנים של בטחון עצמי מופגן הגולש לפעמים לגסות רוח".
לקראת הסוף, מצטט שביט עד בכיר, "נסער במיוחד", שאומר – רגע, בעצם, לא ברור מי אומר את זה – ש"דגל שחור של אי כשירות מתנופף מעל למסע שלה אל ראשות הממשלה".
אלו מילים חריפות מאד. הן אומרות, למעשה, שהצבעה עבור לבני שקולה לציות לפקודה בלתי חוקית בעליל. ארי שביט עשה כאן מעשה נבלה: הוא אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על לבני – אבל אמר זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהם ה"עדים" שלו. הם עצמם, אם הם אכן קיימים, עושים מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוטים הגדולים חושבים על לבני, הם צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלהם לפני עתידה של ישראל. הניחוש שלי הוא ש"הבכיר הנסער" הוא ידידו הקרוב של שביט, אחד אהוד ברק. אחרי הכל, שביט כבר הוכיח שהוא לא שומר על הגבולות הנאותים לעיתונאי: הוא מסר עדות אופי עבור עד השקר עמרי שרון. גם הוא בחברים.
שבוע לפני הבחירות, מפרסם שביט כתב אישום שמפניו אין שום אפשרות להתגונן. זו אינה עיתונאות, זה מה שמכנים האמריקנים Hatchet job: חיסול מוזמן. רצוי להזכיר שני דברים: ראשית, שלבני היתה קרובה מאד לראשות הממשלה לפני מספר חודשים, וששביט לא כתב מאמר כזה אז. יכול להיות שהוא לא ידע את העובדות החדשות שהוא מתיימר לדעת עכשיו, ויכול להיות באותה מידה שהמקור הבכיר שלו לא עמד אז לפני בחירות.
נקודה שניה: שביט מאשים את לבני בכך שהיא "לא הבינה את האתגר האיראני… הגרעין האיראני ההופך את כהונת לבני כשרת חוץ לכשלון קולוסאלי". המשפט הזה כל כך מופרך בפני עצמו, כל כך תלוש מהמציאות, שדומה שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור. אבל נרחיב בכל זאת. נזכיר שבשנת 2006, קודם למלחמת לבנון השניה, קרא שביט למנוע את תכנית ההתכנסות, כדי לאפשר לארצות הברית לתקוף את איראן ללא הפרעה (ההגיון העקום הוא שלו, לא שלי); ראוי לציין שהוא התנגד לה גם לפני בחירות 2006. בדומה למודיעין שלנו, המעדכן קדימה את מועד הבלחת הגרעין האיראני מזה כמעט שני עשורים, גם שביט עדכן את חלומו להתקפה אמריקנית על איראן ב-2007, והודיע ביוני חגיגית שמאחר ויתכן שג'ורג' וו. בוש יתקוף את איראן בין נובמבר וינואר 2009, רצוי להקדים את הבחירות.
בקיצור, מוטב לו לארי שביט שיבלום פיו ולא יקשקש עוד על איראן, שממילא משמשת לו כתירוץ לכל שטות שהוא חפץ בקידומה בכל רגע נתון. מומלץ לו לפרוש למנזר בהקדם, ולהפסיק לטנף את שמה הבעייתי גם כך של העיתונות הישראלית.
ולפני שיתחילו היללות: אני לא תומך של ציפי לבני, ולא חושב שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה בישראל. מצד שני, אהוד ברק ובנימין נתניהו – ידידיו הטובים של שביט – כבר הוכיחו שהם אינם מתאימים.
(יוסי גורביץ)
שאלה שעניינה אותי – וייתכן שהיא היפוטתית לגמרי – איך הופיעו באנרים של הליכוד עם ציטוטים מהמאמר ביום פרסומו? חשבתי שבדרך כלל עניין כזה לוקח יום-יומיים להכנה.
(מצד שני, פשוט יכול להיות שבליכוד זריזים בגזירת ציטטות, עיצוב, אישור ומשלוח חומרים לפרסום).
לא נראה לי שזה מצריך יותר מחצי שעה של עבודה, אם יש מי שיודע לעשות את זה – ובעליל יש.
וווי איזה סיפור עשית מהקשקוש הזה. אז עיתונאי די עלוב שכבר הוכיח את עליבותו לא פעם ולא פעמיים כותב מאמר מגוחך שמשמיץ את לבני. למי אכפת?? נעשתה נבלה? לא הגזמת בטירןף?
המאמר הזה יעזור לברק כמו שהחקירות המתוזמנות נגד ליברמן יעזרו לביבי.
אולי זו עמדה מיושנת, אבל אני עדיין חושב שמאמר מרכזי ב"הארץ" הוא אירוע בפני עצמו.
"…ארי שביט עשה כאן מעשה נבלה: הוא אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על לבני – אבל אמר זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהם ה"עדים" שלו. הם עצמם, אם הם אכן קיימים, עושים מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוטים הגדולים חושבים על לבני, הם צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלהם לפני עתידה של ישראל…"
רק רגע, מה דעתך על:
"…וודוורד וברנסטין עשו שם מעשה נבלה: הם אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על ניקסון – אבל אמרו זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהו ה"עד" שלהם. הוא עצמו, אם הוא אכן קיים, עושה מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוט הגדול חושב על ניקסון, הוא צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלו לפני עתידה של ארצות הברית…"
אין הקבלה.
וודוורד וברנסטין לא אמרו "ניקסון הוא נשיא כושל, שלא יודע לחשוב". הם אמרו "פקידים בממשל ניקסון עשו כך וכך", והם צדקו. יתר על כן, לעיתים קרובות הם ציטטו את המקורות שלהם או לפחות תיארו אותם. אם מישהו אומר לך "X העביר כסף מחשבון א' לחשבון ב'", זו טענה עובדתית. האמירה שלבני "סובלת מבהלה פנימית עמוקה" לא קרובה להיות עובדתית. ואם וודוורד וברנסטין היו משתמשים בשפה של "דגל שחור", בן ברדלי היה בועט את הכתבה לעריכה חוזרת, וצולב אותם. אין דמיון.
אני דווקא לא מאשים את שביט. טמבל היה ומטומטם ישאר. הוא אולי הרבה דברים אבל דבר אחד הוא לא – עיתונאי. כשאני חושב על זה, יש בכלל עיתונאים בארץ שיודעים לעשות עבודתם נאמנה?
אבל כמו שאמרת:
"ואם וודוורד וברנסטין היו משתמשים בשפה של "דגל שחור", בן ברדלי היה בועט את הכתבה לעריכה חוזרת, וצולב אותם. אין דמיון."
איפה פה העורך? אף אחד ממערכת הארץ לא יכול ללכת למר שביט ולהגיד לו שאיך שה"מאמר" נראה אין סיכוי שערמת הזבל המהביל הזה תפורסם?
אבל עדיין, הם השתמשו במקורות עלומי שם, ובעלי אינטרס.
אין דבר כזה, מקור נטול אינטרס. וכן, יש בעייתיות בשימוש במקורות אנונימיים – אבל היא פוחתת משמעותית אם אתה יכול להצליב את מה שהם אומרים לך עם ראיות, ולא עם ההזיות הפסיכולוגיסטיות שלך.
אם הוא לא משקר (והפוסט של דרוקר מעיד שהוא לא משקר http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=10498884) אז הוא כנראה כן הצליב את העדויות.
קריאה הדוקה יותר של דרוקר תעלה את התהיה האם שביט לא מודע למה שאנשים אומרים על נתניהו וברק, או סתם מעדיף להעלים את המידע הזה. התשובה לאתרוגיזציה היא לא אתרוגזציית-נגד.
נכון, התשובה לאתרוגיזציה היא תקיפת המאתרגים וחשיפת עוונות המאותרג.
כמו שאתה תוקף את שביט על האתרוג של ברק (ובצדק).
אבל שוב, מה עם לתקוף את המאתרגים של לבני?
כן, אבל זאת כבר נקודה אחרת לגמרי. אם באים לעיתונאי מסויים אנשים שמעידים בפניו שמועמד לראשות ממשלה (או כל תפקיד אחר) אינו כשיר להיות ראש ממשלה, והאנשים האלה אמינים בעיניו, הרי שחובה עליו לפרסם את העדויות האלה. ועיתונאי שלא עושה את זה, לא עושה עבודה טובה. מצד שני, אם האנשים האלה לא אמינים בעיניו הוא אמור לא לפרסם את זה. מן הסתם עיתונאי שתומך בברק אישית, יאמין למי שמלכלך על ליבני, ועיתונאי שתומך בליבני אישית יאמין למי שמלכלך על ברק (ושניהם יאמינו למי שמלכלך על נתניהו). לכן, אין בעיה אתית בעיתונאי שמפרסם דברים כאלה בעילום שם, אם הוא מאמין שהעדים שלו הם אמינים (ואם הם קיימים, כמובן), גם אם הוא לא מאזן את זה על ידי שמועות הפוכות. התפקיד של המערכת הוא להעסיק מספיק עיתונאים על מנת שיתקבל האיזון המתבקש, והתפקיד שלנו, הקוראים (כן, אני יודע שזה קשה, אבל גם לנו יש תפקיד) הוא לקרוא את העדויות ולהחליט לבד מה יותר אמין בעינינו. מכאן, שדרוקר, ששומע עדויות אמינות כאלה על ברק, נתניהו וליבני, אבל מפרסם רק על ברק (הוא כתב עליו שני ספרים) ונתניהו, הוא זה שמועד. אני לא יודע אם שביט באמת מאמין לעדים שלו, ואם הוא באמת חושב שהם אמינים, אבל אם כן, אז טוב שהוא פרסם את זה, וחבל שכל האתרוגנים קופצים ותוקפים את השליח.
ליואב
יש הבדל משמעותי בין
ניתוח אישיותי פסיכולוגיה דה-לה שמעאטה בלי להביא ראיות מינימליות שכל תכליתו "להזהיר" מפני אישיותה של המועמדת.
לבין
תחקיר עיתונאי לגבי פעולות ספציפיות ופשעים ע"י הנשיא ואנשי צוותו.
לא התייחסתי לכל הפוסט, רק לחלק שמבטל את השימוש במקורות עלומים.
מה ששביט (שאני ממש לא מחבב) ניסה לעשות במאמר הזה הוא לצאת נגד האיתרוג של לבני/ניסיונות פגיעה בנתניהו, ובצדק.
מה שמפריע לו, זה שקיימת מועמדת עם פגמים גדולים, שידועים לעיתונאים אך הם לא עושים דבר בנידון ובוחרים לשתוק.
זה שהוא בוחר לעשות את זה עם איזה ניתוח פסיכולוגי חובבני (היום שמעתי אותו אומר אגב שהוא למד פסיכולוגיה, אז וואללה אולי זכותו בכל זאת), זה פחות רלוונטי.
ואגב, לאחר בדיקה קטנה בויקיפדיה (שתבדה לחיים ארוכים) – שביט אכן למד פסיכולוגיה.
זה לא אומר שהניתוחים שלו נכונים, אבל לכאורה הוא מומחה בעצמו. (מומחה בשקל, אבל רובם כאלה).
זו נקודה לחובתו, לא לזכותו. בעל תואר בפסיכולוגיה שטוען שהוא יכול לאבחן אדם שלא טופל על ידיו ושאיתו לא שוחח ארוכות, מבלשט.
אה…. אני לא בטוח שכל בעל תואר בפסיכולוגיה אמור לטפל באנשים בשביל לאבחן בעיות שלהם.
אני גם לא אומר שארי שביט לא מבלשט. אני מסכים שהוא קשקשן, אבל בסופו של דבר הוא צודק – רוב אנשי התקשורת לא טורחים לבצע תחקירים רציניים על לבני והיא האתרוג שלהם לבחירות אלה.
יש לך דוגמא לתקיפה דומה את נתניהו או ברק?
תקיפות את ברק? פחות.
אבל ניתוחים על ביבי ועל חוסר כשירותו לא חסרים.
די להתמם/להשתפן. הגיע הזמן להודות, התקשורת פועלת בגישה של "רק לא ביבי" ולשם כך מוכנה לאתרג אנשים שפלים ומסוכנים לא פחות.
(למעשה כל ראשי הממשלה מאז שהודח ביבי נדחפו/נתמכו על ידי התקשורת ומצבנו היום וואללה לא משהו בכלל)
אגב, אני ממש- אבל ממש לא תומך בביבי.
יצויין שאיננתי תומך בברק או בלבני יותר ממה שאני תומך בביבי – מבחינתי שלושם שכפולים אחד של השני. אבל לא זכורות לי התקפות חסרות ביסוס ברמה זו על ביבי – ברמה של "מישהו סיפר לי"
אתה צוחק, נכון? אם אני לא טועה, הגיעו עד לרמיזות שנתניהו הוא סוכן סי.אי.איי – וזו רק היתה ההתחלה.
אני חושב שדרוקר סיכם את העניין מצוין. ואם נקרא את הדברים קריאה עמוקה יותר – לבני היא היחידה שנראית כמי שיש לה תקווה להתפתח לכשירות. זו כמובן לא סיבה להצביע לה כרגע, כי נכון להיום תפקודה לא מצדיק הצבעה אפילו כנציגה מחוזית, לו היו לנו כאלה.
מה עושים? מצביעים עבור מי שיהווה את ההשפעה הכי מרעננת ופרוגריסיבית על התנהלות המשכן ותהליכי החקיקה – התנועה הירוקה מימ"ד.
וזורקים את הקול שלך לפח. חבל.
אני לא רוצה להתחיל למנות את פגמי האישיות של ווינסטון צ'רצ'יל, או לפרט את ההיסטוריה של כשלונות אישיים שנחל אברהם לינקולן לפני בחירתו לנשיא. אלו סיפורים ידועים. היום אלו אנקדוטות, מזל שבאותם הימים אלו לא נחשבו עניינים מהותיים לבחירתם לתפקיד.
מה שבאמת מדכא הוא הנטייה של שביט, ושל השיח הישראלי כולו, לדבר על האישיות של הפוליטיקאי, ולא על הרקורד שלו ועל העמדות בהן הוא מחזיק. כולם מחפשים "מנהיג", הייתי שמח שבמקום זאת יזכרו שאנו אמורים לבחור בסיע הפוליטית, בתקווה שהעומד בראשה יהיה ראש ממשלה. הפסאודו-פסיכולוגיה של ה"מנהיג" נודפת בורות, לאומנות רומנטית וקמצוץ של פאשיזם. מישהו שמע מה התכנית הכלכלית של קדימה? מישהו שואל מה החזון המדיני של ביבי נתניהו? לא, אבל כולם שואלים אם זה גדול עליו או קטן עליה.
תרבות דמוקרטית לא אמורה להתנהל כך.
זה נכון לגמרי. (לצערנו, לא רק לישראל).
ודבר מצער נוסף. גם כשמדברים על המועמדים מעדיפים משום מה לדבר על תכונותיהם האישיות, ולהסתמך על מקורות חשאיים למיניהם. לגיטימי בהחלט לעסוק במועמדים ולא רק במצעים, אבל מוטב למקד את הדיון בדברים שעשו בזירה הציבורית בתפקידים קודמים. לא חסר חומר גלוי.
גם באותם הימים הם נחשבו מהותיים, צ'רצ'יל לא היה נהפך לראש ממשלה אלמלא הפלישה הגרמנית לפולין.
גם האישיות של הפוליטיקאי היא דבר חשוב. בהינתן הדעות (הקרובות) בין ליבני, ברק ונתניהו, ובהינתן הרקורד (הידוע) שלהם, יש מקום לדבר גם על האישיות שלהם. לא חסרות דוגמאות היסטוריות של מנהיגים ומנהלים בעלי דעות יפות, ורקורד מוצלח, שנכשלו בגלל חוסר יכולת להנהיג או לנהל. אין בזה לאומנות (מה הקשר?!) רומנטיות או פאשיזם. לאנשים שונים יש באמת כישורים שונים (אם זה מולד או לא, זה בטח לא משהו שישתנה אצל מי שעבר את גיל 40), ואישיות שונה, ולא כולנו בנויים להנהיג או לנהל.
תרבות דמוקרטית אמורה להתנהל בדיוק ככה.
ברור שפרט לעמדה אידיאולוגית יש לפוליטיקאים כישורים שונים ויכולות שונות, וכדאי שיהיה להם מקום מסוים בהחלטה במי לבחור בקלפי, אבל עדיף לבסס את הדעה הציבורית על כישורים אלו על רקורד מתועד וידוע, ולא על תחושת בטן מיסטית. האם ביבי מוכשר להנהגה? בוא נראה איך הוא תפקד כראש ממשלה ונחליט. האם ברק מוכשר להנהגה? כנ"ל. האם לבני מוכשרת לכך? בוא נראה איך משרד החוץ תפקד תחתיה בשנים האחרונות. אלו צריכים להיות השיקולים, ומשום מה, אף אחד מהם לא מצוי על סדר היום הציבורי. העיתונות והשיח הישראלי משקפים את הקמפניים התעמולתיים המביכים: "גדול עליה", "לא סימפטי, מנהיג", "לא מאמין לו". עם זאת, אני מדגיש שדווקא יש הבדלים אידיאולוגיים בין המועמדים, ורצוי להתייחס בראש ובראשונה להבדלים אלו. בתרבות דמוקרטים הם גם היו יותר ברורים ומובחנים.
הקשר בין תפישת ה"מנהיג" לבין לאומנות-רומנטית או פאשיזם הוא ששתי אידיאולוגיות אלו (הנובעות במידה רבה אחת מהשנייה), מציבות בראש ה"עם" או ה"לאום", דמות מנהיג מורם מעם, שעולה בתכונותיו על אלו של בן-אנוש רגיל. הוא ה"מנהיג", ואישיותו בה בעת משקפת ומרכזת בתוכה את כל הטוב והטהור של כל היחידים, ועל כן דברו קדוש. זה בד"כ גובל במיסטיקה: "דר פירהר", "דוצ'ה", "שמש העמים" וכו'. בתרבות דמוקרטית בריאה, מנגד, מי שנבחר לתפקיד ראש-הממשלה או הנשיא (אבל לא ה"מנהיג") הוא אזרח ככל האזרחים, בן אנוש רגיל ומוגבל ככולנו, שממלא את התפקיד לתקופת זמן קצרה ומוגדרת. הוא נבחר לתפקידו מאחר והוא מבטא באופן הברור ביותר את העמדות והדעות של מרבית האזרחים, ותפקידו לכוון את מהלכי המדינה לאור דעות אלו באמצעות אנשי מקצוע הסרים למרותו. בדמוקרטיה פרלמטרית זה עוד יותר מחודד מזה – אין "מנהיג" אחד, אלא קבינט של שרים שמקבל החלטות באמצעות הצבעה. בריטניה נוהלה לאורך כל מלחה"ע ה-II באמצעות קבינט של חמישה שרים (כולל צ'רצ'יל), שהצביע על כל החלטה משמעותית.
אגב צ'רצ'יל, הוא לא נבחר לראשות הממשלה לאחר הפלישה לפולין בשל אישיותו המלבבת או בשל כישוריו כאדמיניסטרטור (למרות שהיה שר הימייה במהלך מלחה"ע ה-I), אלא בגלל שהוא היה הפוליטיקאי הבריטי היחיד שביטא את הדעות הברורות שפתאום העם הבריטי ונציגיו הבינו שהיו צודקות לאורך שנים. יותר מזה, לאחר סיום המלחמה ודווקא לאחר שהוכיח עצמו מעבר לכל ספק כאחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה (והוא אחד הבודדים שאכן ראויים לתואר), הדמוקרטיה הבריטית ידעה להוריד אותו מכסו המורם מיד לאחד המלחמה, פשוט כי דעותיו הפוליטיות לא התאימו להם יותר. ככה אמורה לעבוד דמוקרטיה בריאה: בלי שמץ של סנטימנטליות פוליטית, מתוך ראייה פרקטית ותבונית של צרכי המדינה, ולאור עקרונות בסיסיים של שוויון, חרות ואחווה.
מילות כדורבנים!
כשכותבים שלט של שתיים או שלוש מילים צריכים לחסוך, ולכן לא כותבים את המובן מאליו. אבל, בשבילך הבאתי את התרגום. כשכותבים "גדול עליה" מתכוונים למעשה ל"אתם זוכרים איזה כשלון היא היתה בתור שרת השיכון, איך היא לא עשתה כלום ככשרת משפטים, נכשלה כשרת חוץ, לא יזמה שום דבר טוב כפרלמנטרית או שרה, כנראה שהיא לא מתאימה להיות ראש ממשלה". כשאומרים "לא סימפטי, מנהיג", מתכוונים להגיד, "זוכרים את הספר של דרוקר, זוכרים את התקופה של ברק כראש ממשלה, אז נכון שהוא הצליח לריב עם כל השרים שלו, אז הוא כנראה באמת לא כל כך סימפטי, אבל מצד שני, בשנה וחצי הוא הצליח לקבל החלטות מנהיגותיות שמעטים לפניו קיבלו, הוא יצא מלבנון, והצליח להוריד את המסכה של ערפאת, אז כנראה שהוא בכל זאת מנהיג, ולכן אנחנו חושבים שראוי לבחור בו" וכך הלאה. אני מקווה שברור לך שאם כל זה היה כתוב על שלט אף אחד לא היה קורא אותו.
נראה לי שאתה קצת מתבלבל. פאשיזם הוא אמנם לאומני ורומנטי, אבל רומנטיות ולאומנות אינם פאשיזם, ורומנטיות ללא לאומנות בוודאי שאינה פאשיסטית. אמנם יש דבר כזה "תפיסת המנהיג הפאשיסטי" אבל יש גם מנהיג דמוקרטי: "הראשון בן שווים", מי שמסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות בזמן הנכון ולהרכיב את הקואליציה הדרושה על מנת לממש את ההחלטות האלה תוך כדאי כדוג ליריביו האידיאולוגים ולתרבות הדמוקרטית. לא כל דיבור על מנהיגות הוא "פאשיזם" "רומנטי" ובטח שלא "לאומני". לא כל מי שמדבר על "מנהיג" מדבר על מוסוליני, גם צ'רצ'יל היה מנהיג.
היטב כתבת.
"אלו מילים חריפות מאד. הן אומרות, למעשה, שהצבעה עבור לבני שקולה לציות לפקודה בלתי חוקית בעליל."
אין קשר בין הדברים. דגל שחור היא מטאפורה שיכולה לשמש בכל מיני הקשרים ומובנים, ומשמעה (בערך, שכן זו מטאפורה):
א. משהו בולט מאד, שממש אי-אפשר להתעלם ממנו
ב. משהו עם השלכות משמעותיות (שליליות)
זה לא סתם שיש קצת קצת גלים בים – אלא על סוכת המציל מתנוסס דגל שחור.
בהקשר של פקודות, "הדגל השחור" משמעו שהפקודה לא סתם גבולית אלא ממש צועקת אי-חוקיות; בהקשר של הטענות נגד לבני משמעו שלא מדובר בסתם חשד שהתאמתה לתפקיד לא מלאה אלא בסימן מובהק וברור (לדעת המקור של שביט) שהיא כל-כך לא מתאימה, עד שמסוכן להפקיד בידה את ההגה.
הייתי מסכל את המטאפורה הצעקנית הזו, אבל בוא נאמר בעדינות ש… טוב, לא משנה. בכל אופן אין קשר לפקודות בלתי חוקיות.
אני ממש לא בטוח שאני שותף להתקפה הגורפת על שביט. גם אני לא מתפעל מ"מקורות" למיניהם, שאי-אפשר לדעת מהם ומי האינטרס שלהם. אבל לא בטוח שפרסום טור כזה הוא בבירור לא אתי (בהנחה ששביט לא בדה את העדויות). יש עדויות, שביט מביא אותן בעילום-שם, ישקול הקורא איזו משמעות לייחס להן. (וישקול גם את עמדתו של שביט בעניין איראן. דווקא סמיכות העניינים מחלישה במובן מסוים את הסיכוי שיקשיבו לשביט: הקורא יכול להניח שיש קשר בין הערכתו הנמוכה של שביט לפועלה של לבני, לבין החלטתו לחפש ולתת במה נרחבת להשמצות אישיות על אופייה).
העיתונות עושה דברים הרבה יותר גרועים בעונת הטרום-בחירות.
שביט יצור מקומם. לעומת זאת, לאוטו-פוקוס פה הייתי נותן טור. יפה אמרת.
די להתמם:
א. רוב אנשי התקשורת תוקפים את ביבי בעקביות במשך שנים, בין השאר בעזרת מקורות עלומים.
ב. רוב אנשי התקשורת איתרגו/מאתרגים פוליטקאים שהם לא ביבי.
אני חוזר, יש לך דוגמא?
לא ממש דוגמא, אבל אוסף של עיתונאים שמדברים על התופעה http://www.netanyahu.org/quatofrepabm.html
אני לא אומר שהתופעה קיימת או לא קיימת, אני לא יודע. אני רק אומר שלא זכורה לי התקפה כזו ל נתניהו חסרת כל הוכחות כמו ששביט פרסם כאן.
מרבית הציטוטים שהבאת כאן ונאספו על ידי אנשי נתניהו הם מ-99 – אחרי הקדנציה הכושלת של נתניהו, תקופה בה שנאת ביבי לא הייתה בדיוק מוגבלת לתקשורת.
מעריב, למשל, הוא מטה הבחירות של לבני.
די כבר ליבבות על מעריב. הוא העיתון השלישי בתפוצתו בישראל.
העיתון השני בתפוצתו בישראל, "ישראל היום", הוא לא פחות ולא יותר משופר התעמולה של הליכוד. מכניס בכיס הקטן את ידיעות או מעריב.
אז, באמת, לבכות על התקשורת העויינת לביבי זה כל כך שנות ה-90.
אני תמה כל פעם מחדש באיזו זכות נוטל ארי שביט לעצמו את הזכות לחלק ציונים לפוליטיקאים ומפלגות – זה ציוני מספיק, זה לא ציוני מספיק, זה כשיר, זה לא כשיר.
אם אינני טועה, הוא לא ביקש עדיין סליחה על המאמר ההוא, של סוף מלחמת לבנון השנייה. לא אמר "אולי טעיתי". איך בן אדם כזה יכול לחלק ציונים לאחרים?
פוסט מצוין. ארי שביט הוא אחד האפסים הכי גדולים בעיתונות הישראלית וזה באמת לא קל…
שביט הוא לא ממש עיתונאי, יותר כמו הדובר של ברק וככזה אני מתייחס אליו, אם יש לי כוח לקרוא את הטור שלו.
בקשר לדגל השחור אני דווקא מסכים. גם ליבני גם ברק וגם ביבי אמרו שהם ישבו עם ליברמן בממשלה. יש דגל שחור מעל המדינה הזו… אני רק מקווה שאני נאמן מספיק
מסרב להתרגש.כי… מה חדש? החונטות נלחמות זו בזו,וכל האמצעים כשרים.זה המשחק.לא מוצא חן בעיני מישהו?שנו את שיטת המשחק.לא את השחקנים.
אל תתרגש. זו מדינה חופשית, בינתיים, וזכותך לחשוב שאין הבדל בין ברק, לבני, נתניהו, ליברמן וג'ומס. זה הרי עבד כל כך נהדר לאמריקנים בשנת 2000, שלא הלכו להצביע או הצביעו לניידר, כי "מה כבר ההבדל". וכשהכל ייגמר, תוכל לחזור לפוזיציה הקלאסית של השמאל: זחיחות של יודעי-נסתר כלפי ההמונים הנבערים, שלא מסוגלים להבין מהו מבנה-העל או הבל-של-אותו-הרגע דומה, ועל כן מגיע להם מה שהם חוטפים
זו לא פוליטיקה, זו דתיות של כת גנוסטית. לא, תודה. אני מוותר.
אני בהחלט התרגשתי כשקראתי את הגיבוב הזה, ואף הגעתי קרוב לנקודת רתיחה. אני בהחלט חושבת שזה היה ראוי להתייחסות שלך, ושמחה שזו נעשתה.