החבר הכי טוב של עמרי שרון עצבני מאד הבוקר.

אחרי שריטש את שאריות שמו הטוב בעדות אופי למען פושע מורשע, שאותו סיקר במשך שנים מבלי לדווח על הידידות ביניהם, החליט ארי שביט שהגיע הזמן לשוב ולקדם את האג'נדה של הימין. מסתבר שהבוחרים דחו את הצעותיו הנבונות במהלך הבחירות האחרונות – בהן תיאר את מדינת אנשי ההון הנשלטת על ידי הבובה "א.א." – ובכל זאת סירבו לתת אמונם באיש החזון בנימין נתניהו. ובכן, הוא יראה להם מה זה.

בטור שפורסם היום בעיתון "הארץ", תחת הכותרת הפיוטית "רחש הצנטריפוגות", מאיים עלינו שביט בפצצה האיראנית המתקתקת ובאה. הוא סבור, משום מה, שהידיעות על הפצצה האיראנית "לא מחלחלות לתודעה".

יכול להיות שהוא צודק. אחרי הכל, מאז שנת 1990 מאיים עלינו הצבא באותה פצצה. 16 שנים חלפו, ופצצה אין. האם אפשר להאשים את האזרחים בכך שהם נהיו אדישים לקריאות ה"זאב-זאב" של זאבי-פרקש? האם לא איים עלינו האצטגנין במדים, לפני חצי שנה, שאיראן "תחצה את נקודת האל-חזור" בסוף חודש מארס? אידי מארס חלפו, וכעת אץ המעונן הלאומי להודיע לנו שאיראן "תגיע לפצצה תוך שלוש שנים וחצי". וואלה? וחצי? לא שלוש שנים ושליש? לא חמש? תמיד הלכתם על חמש!

ונניח שלאיראן תהיה פצצה. האם אנחנו צריכים להפסיק לחיות? האם לסגור את הבורסה, להפסיק את המסחר, לזנוח את החיים הציבוריים? העולם כולו חי במשך 40 שנים תחת האיום של מלחמה גרעינית כוללת – ולהוציא כמה סרטים, רבים מהם גרועים מאד, החיים נמשכו במסלולם. זה טיבו של איום קבוע: לומדים לחיות איתו. וב-16 השנים האחרונות, לא היה דבר קבוע בישראל כמו האיום האיראני.

ונניח שהיינו מפנימים את האיום. מה יכולה ישראל לעשות? שום דבר, נאלץ שביט להודות: "פעולה ישראלית היא האחרונה ברשימה: השלכותיה עלולות להיות חמורות". "חמורות", שביט? מה דעתך על "קטסטרופליות"? על העלאת הסכסוך עם כל מדינות האיסלם? על הצבתה של ישראל כמטרה הראשונה במעלה לכל ג'יהאדיסט? על פגיעה חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי של ישראל?

מה, מלבד לבישת שק ואפר, מציע שביט? אה, זה פשוט: הוא מציע שישראל תשאיר את העבודה לאמריקנים – וכדי להקל על האמריקנים, צריך לבטל את ההתכנסות. יצא המרצע מן השק.

בכלל לא בטוח שלג'ורג' בוש יהיה ה"הון הפוליטי" הנדרש לתקיפת איראן: אם היה לו אשראי, הוא שרף את כולו בפיאסקו הנשק להשמדה המונית בעיראק. אף אחד בעולם לא יקנה עוד "מודיעין" אמריקני על נשק להשמדה המונית במדינה מזרח-תיכונית עשירה בנפט. קשה להניח שהקונגרס יסכים לצאת למלחמה שלישית, שעה שכוחות אמריקנים מבוססים בבוץ של עיראק ואפגניסטן. וכל זאת בלי לציין שבנובמבר, צפוי הקונגרס להתחלף – ויריביו של בוש צפויים לזכות לרוב.

יתר על כן, שביט מתעלם מהתכונה הבולטת ביותר של ממשל בוש: הפשלונריות. הממשל הזה לא הצליח לעשות שום דבר טוב. כל דבר שנגע בו, הורע. אם יפעלו האמריקנים באיראן, ישראל תואשם – בין השאר, משום שהממשל עצמו מציין את האיום על ישראל כסיבה לפעולה – ובכלל לא בטוח שהפעולה תשים קץ לתכנית הגרעינית האיראנית. על פלישה קרקעית לאיראן איש אינו חושב – או, ליתר דיוק, יש לקוות שאיש אינו חושב עליה.

אבל נניח רגע לטקטיקה. הבה נסתכל על האסטרטגיה. שביט דורש מאיתנו לבטל את תכנית ההתכנסות. זו אינה דרישה חדשה: הוא העלה אותה קודם שזכתה לרוב בבחירות. העובדה שמספר הישראלים שנהרגו בחזית הדרום מאז ההתנתקות הוא אפס, לא גורמת לו לחשוב שההתנתקות היתה הצלחה. את ההתנתקות עצמה, אגב, כינה "התקדים הבלתי נתפש הזה. פינוי צבאי כפוי של אוכלוסייה אזרחית במאה ה-21. טיהור פוסט-מודרני שליו של חבל ארץ שלם מיושביו"; ודומה שכמו אצל נעמי שמר והשוק הריק, לא היו, אליבא דשביט, תושבים אחרים – כמיליון וחצי מהם – באותו "חבל ארץ שלם".

אם נניח לרגע לכל המעטפת הריקה של קרקוש הצנטריפוגות, הטענה של ארי שביט פשוטה – ואידיוטית. אסור לבצע את ההתכנסות עד שתפתר הבעיה האיראנית. זו טענה מוזרה, כי לא ברור מה קשורה ההתכנסות לאיראן. גם לא ברור מדוע דווקא ההתכנסות היא זו שתדיר שינה מעיני בוש.

ומתי, במטותא, תפתר הבעיה האיראנית? מי לידינו תוקע שהיא "תפתר" בשנה הקרובה, כפי שמבטיח שביט? מי קבע את לוח הזמנים שהוא מציג? אמ"ן טוען כעת שהפצצה – שלפי הכרזותיו הראשונות אמורה היתה להיות מוכנה ב-1995 – תהיה מוכנה ב-2010. המודיעין האמריקני, זהיר יותר וטועה לא פחות, מעריך שהיא תהיה מוכנה, אם בכלל, ב-2015. בהנחה שהנשיא האמריקני לא ימהר לשלוף דווקא בסתיו הקרוב – ולהוציא הערכותיו של שביט, אין לנו סיבה לחשוב כך – אנחנו אמורים למזמז עוד כמה שנים, ולהשקיע עוד כמה עשרות מיליארדים שאנו זקוקים להם כאוויר בנשימה, בהתנחלויות שסופן ידוע מראש.

ומה תעשה הקואליציה הזו בינתיים, קואליציה שהוקמה על מנת לפרק את המוקשים שבגדה המערבית? מה יחשוב הציבור הישראלי על הדמוקרטיה שלו, אם ההבטחה הזו – שהובעה הפעם במפורש – לא תמומש?

אפשר להבין מדוע ירצה בכך נתניהו, איש ארץ ישראל השלמה. קשה להבין מדוע ירצה בכך ארי שביט – אלא אם השלים את המטמורפוזה מאיש שמאל לאיש ימין. אחרי הכל, בספרו האחרון, הוא הבהיר שהוא לא מתכוון לשאול לדעתם של פוסט-ציונים; הם פסולים, מבחינתו, לשיח. מהבחינה הזו, המעבר המלא לשורותיו של נתניהו הוא בחירה הגיונית.

מעבר למאמר העגום של ארי שביט, הגיע הזמן לומר די לפאניקה ולהטלת האימה המכוונת, הרווחת במקומותינו. סי.אס. לואיס הבין היטב את ערכה של נורמליות תחת איום, בכותבו בעידן קודם:

"Let that bomb when it comes find us doing sensible and human things—praying, working, teaching, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts—not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They may break our bodies (any microbe can do that) but they need not dominate our minds."

יוסי גורביץ