[הערה: המאמר נכתב באמצע העשור הקודם, למיטב זכרוני במקור עבור אתר "חופש". אף שהוא מעט בוסרי אני סבור שיש בו טעם, לאחר עריכה קלה – יצ"ג]

מאמר זה בא לדון בשאלת ההתייוונות. הוא מעלה מספר נושאים היסטוריים, וראוי לציין כי כל התאריכים בו הינם לפני הספירה.

מילת גנאי נקוטה בפי המנהיגים הדתיים – "התייוונות". כל דבר אשר אינו מוצא חן בעיניהם, מיד מכונה בפיהם "התייוונות", כל אדם המעז לומר דבר מה כנגדם הינו "מתייוון."

התרבות הישראלית הצליחה להוציא שם רע למילים חיוביות – דוגמא קלאסית היא מה שאירע למילים "שמאל" ו"שמאלן". ממייצגות אחוות עמים הן הפכו – בגרסתן העממית – לייצוג תקיעת סכין מסובבת בגב האומה, תוך הרעלת בארות. דבר דומה קרה למילה "מתייוון", אלא שבמקרה שלה, התהליך עתיק מאד.

אני טוען בעקשנות כי אדם חופשי, בייחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון.

תרבות שאלה מול תרבות תשובה

הרי מהי מהות ההתייוונות? השאלה. אין זה מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות. התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה – הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה – אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל היה בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהם.

פילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול, ואכן, תחת הכנסיה הנוצרית קמלה הפילוסופיה, והפכה לשפחתה, התיאולוגיה, והלא התיאולוגיה היא הפילוסופיה ללא האפשרות להטיל ספק. רק עם תחילת קריסתה של הכנסיה הקתולית, בעת הרנסנס והרפורמציה, החלה הפילוסופיה לפרוח שוב, ותחייתה החייתה את התרבות המערבית כולה.

התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות – אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף כי שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן). העולם היווני היה סובלני במידה מפתיעה, בכל מה שקשור לפולחן האלים.

יוון ביהודה

התרבות היוונית נישאה ליהודה של המאה הרביעית על כידוניהם של חייליו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ומשמיד האימפריה הפרסית. אין בדעתי לפרט את כל תולדות מלחמות האזרחים; אסתפק בציון העובדה שיהודה נשלטה, עד תחילת המאה השניה, על ידי שושלת תלמי, שמקום מושבה היה במצרים; ושבתחילת המאה השניה, כבשו הסלווקים (שושלת מקדונית אחרת, שמושבה העיקרי בסוריה) את יהודה.

מרד החשמונאים פרץ בשנות הששים של המאה השניה. כלומר, לאחר כמאה וחמישים שנים של שלטון יווני. אין אנחנו יודעים דבר ודאי על התרבות היהודית מאז ימי נחמיה ועד המרד; היהדות לא הקפידה על כתיבת היסטוריה. ואדייק: איננו יודעים דבר, פרט לאחד.

היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה. התשובה שלה היא התנ"ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, בשנת 586; חלקים אחרים ממנו מאוחרים הרבה יותר, ואחרים קדומים יותר. ספר דניאל, למשל, נכתב בזמן מלחמות החשמונאים), ודברי הנקראים "חכמים", הטוענים על עצמם כי דבריהם הם "הלכה למשה מסיני". אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה "למה?". השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה.

התרבות היוונית, כפי שראינו, הייתה תרבות שאלה. המגע בין שתי התרבויות לא עלה יפה. אמנם, התורה היהודית תורגמה ליוונית (תרבות התשובה מייצאת את התשובה שלה לעולם), אך שום ספר יווני לא תורגם לעברית (תרבות התשובה לא רוצה תשובות אחרות,שונות, מעוררות מחשבה).

היהדות סירבה להשתלב בסדר העולמי ההלניסטי. בעוד שליווני – או למצרי – לא הייתה כל בעיה לעבוד את האל המקומי (שכן הוא ראה בו רק את אחד מאליו שלו, תחת שם אחר, או שהכיר בכוחו המקומי של אל טריטוריאלי), הרי שהיהודי טען בתוקף כי רק האל שלו הוא האל הנכון, וכל השאר – אינם אלא אלי שקר ותו לא.

עם זאת, הרי שהכיבוש (השקט עד מאד; לא היו כל סממנים לאומיים ביהודה) עשה את שלו, ושכבות העלית של האוכלוסיה, שנאלצו ללמוד יוונית כדי לבוא במגע עם נציגי השלטון – כפי שוודאי למדו פרסית, תחת שלטון קודם –  החלו להטמיע גם את ערכיו. היו להם, כאמור, מאה וחמישים שנים לעשות כן. הם ניסו – כנראה; המידע שבידנו מועט מכדי לקבוע בוודאות – ליצור סינתזה יהודית\יוונית, אך הדבר לא עלה בידיהם.

מלחמת אזרחים, לא מלחמת שחרור

הקרע הגיע לשיאו כאשר יאזון (בן למשפחת כהונה גדולה אשר היה כנראה הראשון ליטול לעצמו שם יווני) שמונה לכוהן גדול, וכהן אחר, מנלאוס, הולקו על ידי זקני ירושלים והושלכו ממנה, בשל עבירות על חוקי הדת (העניינים מסובכים מכך – השניים זממו האחד כנגד השני, והתחלפו בתפקיד הכהן הגדול מאוחר יותר, אך לענייננו די בתיאור קצר זה). השניים עשו את פעמיהם אל המלך, אנטיוכוס הרביעי.

זמן קצר לפני כן היה המלך מאושר: הוא היה הראשון לביתו אשר הצליח להביס את הכוחות התלמאים, ואף כבש את מצרים. הוא שוטט בחופה של אלכסנדריה, הלום אושר, כאשר לפתע הופיע בפניו נציג הסנאט הרומאי. הנציג המאוס הבהיר לו שהסנאט הרומאי מצווה עליו לסגת ממצרים. אנטיוכוס, שניסה להבין מה קורה פה, לכל הרוחות, הבהיר לסנאטור שהוא ידבר איתו במועד מאוחר יותר. כאן נטל הנציג הרומאי את מקלו בידו, חג עיגול בחול שסביב המלך, והבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, כי אם יוציא את רגלו מהמעגל לפני שיסכים להוציא את צבאו ממצרים, מלחמה תהיה בינו לבין העם הרומאי.

המלך, שזכר את אשר קרה לאביו (אנטיוכוס השלישי, "הגדול", שהובס קשות בידי הרומאים ואיבד את מחצית ממלכתו), גמגם מילות הסכמה, והסנאטור התיר לו, בחסדו, לצאת ממעגל החול. אנטיוכוס אסף את צבאו המנצח, ונסע צפונה, הביתה לסוריה, כשהוא רותח מזעם.

בדרך, בטרם שכך זעמו, הוא פגש במתיווני ירושלים (ושוב – ראוי לזכור כי הם היו חלק נרחב מהאליטה השלטונית של יהודה), שנרדפו בשל דתם – דתו שלו. אפשר בהחלט להעלות בדמיון את אנטיוכוס פולט את המילים: "כפיה דתית? אני אראה להם מה זו כפיה דתית!", אך רישום השיחה לא נשמר; ידוע רק שלאחריה ציווה המלך להשליט את הדת היוונית בכל מחוזות יהודה (ודוק – לא בכל מחוזות מלכותו. רק יהודי יהודה, המורדים בפועל, נדרשו להקריב קורבנות לזאוס). בנקודה זו פרצה מלחמת אזרחים.

אין בדעתי לבוא סניגוריה על מלך הכופה את דתו על נתיניו באיומי מוות. אני אסנגר על המתיוונים. הללו ניסו לחיות את חייהם, בצורה השונה מזו המקובלת על חכמי המקום. הם היו אליטה, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהם היו הן משכילים יותר, הן אינטליגנטיים יותר מרודפיהם. הם נרדפו, והשלטון נתן בידיהם את היכולת להכות ברודפיהם החשוכים; מי יוכל להאשים את האנשים הללו על שהשיבו מכה?

מלחמת החשמונאים היתה, בניגוד למה שנוהג משרד החינוך ללמד את תלמידיו, מלחמת אזרחים. מן הצד האחד עמדו קנאי הדת החשוכים, דוגמת מתתיהו ובניו, ומן הצד האחר, אליטה השואפת לפתוח את הדת היהודית למנהגים חיצוניים. היה למלחמת האזרחים הזו פן של מריבה פנימית: עם תום המלחמה, החזיקו החשמונאים דרך קבע בכהונה הגדולה, תפקיד שלא החזיקו בו מזה זמן רב; משפחות כהונה רבות נעלמות עם תום המלחמה – יש להניח כי הללו היו בצד המפסיד. המתיוונים, אם כן, לא היו "נטע זר": הם היוו חלק נכבד מהאליטה הדתית של יהודה באותה תקופה.

לימודי ההיסטוריה שמים דגש על הכוחות הסלווקיים שנלחמו כנגד יהודה ואחיו; אך תקופת קרבות זו ארכה כארבע שנים, ולאחר שאיבדו הכוחות הסלווקיים עניין ביהודה (הממלכה הסלווקית נקרעה במלחמת אזרחים ארוכה, זמן קצר לאחר תחילת המרד), עדיין נמשכה המלחמה כעשרים שנים. המתיוונים החזיקו בירושלים ובבית המקדש, ואומנות המצור הפרימיטיבית של אותם ימים אפשרה להם להחזיק מעמד זמן כה רב ללא סיוע מבחוץ. את הזמן הזה ניצלו החשמונאים כדי להכות באדומים, ולגיירם בכוח החרב – אלף ומאתיים שנים בטרם מסעות הצלב, המציאו קנאי הדת היהודית את המרת הדת בכוח.

מה חשבו המתיוונים, כשהבקיע האויב השנוא, החשוך, את החומות? האם מלמלו תפילה אחרונה? האם התחננו על חיי ילדיהם? הניסו למלט את נשותיהם, כדי שלא יבוצע בהן דין אשת יפת תואר? אין לדעת. כל כתביהם הושמדו. שמם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית, והפך לשם גנאי. הכנסיה הנוצרית – גוף חשוך בזכות עצמו – הייתה נדיבה מספיק כדי לשמר את כתביו של יוליאנוס הכופר, אויבה הגדול. הקנאים היהודים, משניצחו במלחמת האזרחים, לא הראו נדיבות כזו. התשובה חייבת להיות אחת, אין מקום לשאלות, אין מקום לתשובות אחרות.

אמצוהו בגאון, את הכינוי "מתיוון"

אנחנו, חילוני ישראל, הננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים. כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית – ביתה של יוון – ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו.

כמו המתייוונים, אנו בסכנת הכחדה. כי יתרון אחד יש לתרבות התשובה על תרבות השאלה: אין לה פקפוקים, ואין לה מעצורים בדרך להגשמת מטרתה. "הרגו את כולם, אלוהים ידע מי הם בניו", אמר פעם איש כנסיה, בעת מסע צלב נגד מינים נוצרים – מלחמת אזרחים.

האם ידע כי בדבריו כיוון למצווה יהודית עתיקה, הלא היא מצוות עיר הנידחת, המורה על השמדת עיר שתושביה נטשו את דרך היהדות? פחות משלושים שנים לאחר מסע הצלב האלביגנזי, הפכה הכנסיה הקתולית – יהדות שיש בידה כוח וחרב – את מצוות עיר הנידחת לתשתית הרעיונית של האינקוויזיציה. כבר ראינו כיצד גיירו החשמונאים בחרב את האדומים. דרכי החשיבה של תרבויות התשובה דומות מאד האחת לשניה, כמסתבר.

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה "מתייוון" היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה "קנאי ליהווה", או, במונח מודרני יותר, "דתי".

עלינו להפוך את חג האורות לחג אור אמיתי, אור הדעת, אור החשיבה החופשית, אבל ראשית עלינו להטיל אור עלינו עצמנו, לגרש את החושך שהטילו אלפי שנים על הסיפור האמיתי, למען נראה מי אנו בבירור: מתייוונים, ומתייוונים גאים.

(יוסי גורביץ)

"ברמה העקרונית, אינני מוצא כל בעיה מוסרית להעמיד מגן חי של החמאס מול החמאס," כתב הרב יובל שרלו – וקרע סופית את המסכה מעל פני הפיקציה של "הרבנים האחרים".

שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, הוא חוד החנית של קבוצת "רבני צהר". הללו הוטרדו מאד מדימויה השפל, ובצדק, של הרבנות הישראלית, ומזה כעשור וחצי הם מפמפמים את עצמם כתחליף השפוי והרגוע לרבנות החרדית.

זו, במובנים מסוימים, תחרות על יוקרה ועל ממון: יש כסף בחופות, כפי שיודע היטב ישראל מאיר לאו, והדור הנוכחי של הרבנים האורתודוקסים הוא ללא ספק הנחות ביותר שמישהו מסוגל לזכור; כך שעל כתר רבני הדור הבא ניטש מאבק קשה. החרדים יודעים לנהל מאבק: לפני שנה וחצי הם התחילו לנתק את רבני צהר מעטיני החופות.

אין ספק שרבני צהר מושחתים פחות מהרבנים החרדים – לא שזו מדרגה גבוהה במיוחד – אבל מכאן ועד להגיע למסקנה שהם מייצגים יהדות עם פני אדם, הדרך ארוכה. החופות של צהר טראומטיות פחות, זה נכון, אומרים שהן גם זולות יותר והכלה לא צריכה לבלות שעה משפילה עם רבנית שתסביר לה על מקווה, טבילות והלכות נידה. צהר יוצרים, למעשה, את ההבחנה הקתולית בין דוקטרינה ומשמעת: הדוקטרינה, הדת, ההלכה, לעולם אינה משתנה – אבל המשמעת, הצורה שבה נוהגים הכמרים עם בני צאנם, הצורה שבה מתנהגת הכנסיה כלפי העולם החיצון המשתנה, מותאמת מעת לעת.

רבני צהר לא יגלו אנטגוניזם כלפי החילונים המבקשים לעצמם חתונה קלה. הם יגיעו, יעשו את שלהם בחביבות ובמאור פנים במקום החמיצות של האורתודוקס שיודע היטב שהגיע למאורת פריצים ושהחגיגה תתחיל ברגע שיסתלק; הם יריבו עם הרבנים הבכירים על ביטולן של חומרות-יתר שמרתיעות את הקהל שאת נפשותיו – והם אומרים זאת במוצהר – הם ינסו לצוד; אבל עם כל ההקלות במשמעת, הם לעולם לא יגעו בדוקטרינה.

שרלו, אם נשוב אליו, כתב –  בטור מתייפייף במיוחד –  שמצד אחד יש בחורים הומוסקסואלים סובלים שיש להם כיפה על הראש, ומצד שני יש את ההלכה, ועל כן כל מה שהוא יכול להציע להם הוא אמפתיה. הוא מזועזע קלות מההיסטריה של בניזרי, וודאי שהוא לא חש נוח במחיצתו, והוא לא היה מתנסח כמו בניזרי, וכנראה שהוא היה לוחץ את ידו של הומוסקסואל, כדי שלא להלבין את פניו – דקה לפני שהיה אומר לו שהוא חוטא מוחלט שאין לו כפרה עבורו, אבל יש לו קצת אמפתיה.  

והנה אנו רואים היום שיובל שרלו, כביכול הפנים היפות של האורתודוקסיה, לא רואה שום בעיה מוסרית בשימוש במגן אנושי. אלו, ראוי לציין, המילים שלו. השואל – אבוי לו ולשאלתו – אמר שיש לו בעיה מוסרית, שהוא מתלבט, בהצעתו הנפשעת של גלעד ארדן להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, והוא רוצה לדעת מה דעת ההלכה.

שרלו ענה לו. הוא ענה לו במילותיו של הרב של הרייך, ישראל רוזן: "בשעה שישויות נלחמות זו בזו, והחמאס איננו מופיע כאוסף של מחבלים אלא כיישות שלטת, יש להתייחס למלחמה כמלחמה של ישויות, ומותר לנהוג בדרך זו." השוו דבריו של רוזן: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה… רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – 'זקנים, נשים וטף'". 

רוזן הסיק מכך שיש להקים מחתרות שירצחו פלסטינים; שרלו לא הולך כל כך רחוק. אבל ההבדלים בין השניים קטנים הרבה יותר מששרלו היה רוצה שנחשוב. ההמשך ההגיוני, אחרי הכל, הוא קשירת אסירי חמאס לטנקים של צה"ל שייכנסו לרצועת עזה. שרלו יתקשה למצוא סיבה להתנגדות, אחרי שכתב ששימוש במגנים אנושיים – סליחה, הוא כתב "חיים" – מול החמאס מותר. ויש לזה אפילו תקדים: במהלך האינתיפאדה הראשונה, קשרו חיילי פלוגת החרמ"ש ברפיח עצורים פלסטינים לג'יפים שלהם, כדי שלא יותקפו.  הדוקטרינה, שוב, אותה דוקטרינה פרוטו-נאצית. וזה רחוק מלהיות המקרה היחיד.

לפני כשלוש שנים החליטה דוגמנית בשם לינור אברג'יל להתחתן עם שחקן כדורסל בשם שאראס, שבעוונותיו לא נמנה על בני העם הנבחר. כשברוך מרזל פנה אליה במכתב פומבי נרגש וקרא לה לחזור בה, אף אחד לא התפלא. כשמשה טור-פז, סמן שמאלי בקרב חובשי הכיפות, אמר אותם דברים השתמש כמעט באותם ביטויים – תוך שהוא מכנה את מרזל "הזוי" – זה בכל זאת גרר הרמת גבה.

שלא לצורך. גבולות המשמעת גמישים, ואין כן גבולות הדוקטרינה. רוזן ושרלו, מרזל וטור-פז, אמונים כולם על "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". שרלו וחבר מרעיו עשויים לשחק קצת עם המשמעת כדי למשוך אליהם את אלה שאת נשמותיהם הם רוצים לצוד, בחינת "ימין מקרבת ושמאל מרחקת"; סובלנותם נעצרת בגבול שמאחוריו אין עוד בני אדם. כאן נגמרת הנחמדות, נמחק החיוך, ונשלפת המאכלת.

(יוסי גורביץ)

נסעתי השבוע לתל אביב, והבחנתי בתופעה משונה: שלטי הבחירות של קדימה, בצידי הדרכים, נשאו בפתח תקווה את תמונתה של ציפורה לבני, בבני ברק התמונה נעדרה מהם, ברמת גן ובתל אביב שבה שוב.

זה היה מתמיה לרגע, ואז נזכרתי בידיעה הזו. היא אמנם עוסקת בירושלים, אבל אין ספק – מהביטוי "מקומות אחרים" – שגם בני ברק היא חלק מהדיל המשפיל, במסגרתו מסכימה ציפי לבני שיש מקומות שבהם אסור לפרסם את פרצופה, והכל כדי ש"לפגוע ברגשותיו של הציבור החרדי במקומות הללו".

הנה כי כן, בשנת 2008, שישים שנים לאחר שחוקי מדינת ישראל העניקו זכות הצבעה לנשים – ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, הוא לא היה ברור מאליו כלל ועיקר – מסכימה בהכנעה מועמדת לראשות הממשלה, כזו שמתיימרת להיות פמיניסטית, שיש ציבור שבעיניו היא טמאה מעצם קיומה, שעצם מראה פניה עשוי לעורר בו (אמנם, מדובר בציבור ששיעור התקיפות המיניות בו גבוה בכ-30% מהממוצע ששיעור התלונות על הטרדה מינית בו גבוה בכ-30% מהממוצע, ורבות בו הסטיות האחרות) התרגשות מינית פראית – ושברגשות האספסוף הנתעב הזה יש להתחשב.

כן, כן – יש להתחשב בדעה שהאשה היא "חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; יש להעניק את מלוא הכבוד לתפיסה ש"אין לעבור בין שני כלבים ושתי נשים"; יש להצדיע לתפיסה ש"נשים דעתן קלה", להתרפס בפני הסבורים שלנשים אין זכות להספיד את קרוביהן, לקוד אפיים ארצה לאלו הסבורים שהן מטמאות את בית הקברות בעצם נוכחותן. אין, חס וחלילה, להיאבק בברברים הללו; אין להעמיד בפניהם מכשול; אין להתעמת עמם; אין לומר שהם פסולים מחמת מיאוס; יש להתרפס, ורצוי בחיוך, בפני האנשים שאומרים כל בוקר "ברוך שעשני גבר", ושדורשים ממך לומר "ברוך שעשני כרצונו".

אפשר שזו פוליטיקה. אם כן, זו פוליטיקה גרועה. אפשר שזה דבר יועץ או לחש יחצ"ן; אם כן, רצוי להחליף רועץ. החרדים לא יצביעו לציפי לבני. שרידי מצביעי "שינוי", אולי דווקא כן. גרוע מכך, זה מעיד על רפיסות וחוסר עמוד שדרה. מי שלא מסוגל להתמודד עם השבאב החרדי, איך יתמודד עם נסראללה ופוטין? ואם סבורה לבני שיש להחריש ולבלוע, כדי שייקל עליה לנהל משא ומתן עם החרדים אחרי הבחירות, היא כנראה שאפה הרבה יותר מדי אדי חיים רמון. החרדים תמיד ילכו עם הימין – אלא אם לא תהיה להם ברירה אחרת. אם ייאלצו לתמוך בלבני, ינהגו בנוהל העקרב המקובל אצלם תמיד: הם יעקצו אותה באמצע הנהר. זה טבעם. חיים רמון יוכל, אם תלחץ עליו, לספק לה את כל הפרטים המדכאים.

על כל פנים, אם למישהו חסרה סיבה להצביע נגד לבני, הנה היא. היא מוכנה, לשם רווח פוליטי קצר טווח, למכור את מעמדן של 51% מאזרחיות המדינה ולהשפיל את עצמה. שפל כזה מצד פוליטיקאי לא נראה כאן מזה זמן רב.

(יוסי גורביץ)

תומאס פרידמן כתב פעם – ב"מביירות לירושלים", כמדומני – שכאשר באים לדון בהצהרותיהם של מנהיגים במזרח התיכון, צריך לשים לב למה שהם אומרים לקהל המקומי שלהם, בשפה שלהם, ולא להצהרות שהם מפריחים באנגלית.

השבוע היתה לנו הצהרה כזו. המועמד לראשות עיריית ירושלים מאיר פרוש, חומץ בן חומצה, נשא נאום בשפתו – אידיש – בפני קהל ביתי של בחורי ישיבה. הוא הבטיח להם שבתוך עשור, לא יהיו עוד ראשי עיר חילוניים בישראל, בשל התרבותם המהירה של החרדים, והוסיף משפט דו משמעי: "איפה שיש ציבור שלנו, פעם יהיה דתי ופעם יהיה חרדי, לא יהיה דבר כזה ראש עיר חילוני".

פרצה, כצפוי, סערה, שבאופן צפוי למדי דעכה מהר מאד. אנחנו הרי לא באמת רוצים לשמוע את הקולות ולראות את המראות; אם תציין שיש כאן משהו שאפשר שהוא לא בסדר, כשפוליטיקאי מבטיח לקהלו לשלוט בקהל אחר, תואשם כנראה באנטישמיות. פרוש מיהר להכחיש את הדברים – ואז הסתבר לו שיש הקלטה. הוא לא התבלבל – הוא פוליטיקאי ממולח למדי – ובראיון עם אבירמה גולן, אמר שאסור לשפוט אותו לפי הזקן. על ההתבטאות עצמה אמר ש"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו."

בדיוק.

*           *            *            *            *

הציבור הדתי והחרדי תמיד דיבר בכפל לשון: היו התבטאויות שנועדו לתקשורת הכללית והיו דברי האמת, שנועדו לקהל יודעי סוד. ההתחכמות הזו היא מורשת הגולה, שבה צריך היה לעבוד על הגוי ולמנוע ממנו לדעת את האמת הלא נעימה על שנאתם הרצחנית של יהודים לנוצרים – שנאה שלא מצאה לעצמה ביטוי, מחשש להשמדה, אלא בקללות, אלות, שבועות, ותפילות.

וראה זה פלא: הנוצרים לא היו טיפשים, והם ידעו היטב מה חושבים עליהם היהודים (בין השאר משום שרבים מן היהודים התנצרו) – אבל הישראלים החילונים מעדיפים לא לדעת מה חושבים עליהם שונאיהם החרדים. המידע גלוי לעין כל – צריך להסתובב קצת בפורומים חרדים, מדי פעם לעבור על לקט של העיתונות החרדית – אבל החילונים מעדיפים לא לראות אותו.

מה אמר פרוש? הוא הבטיח לתומכיו שליטה על שנואיהם, שליטה שתושג מכוח רחמה של האשה החרדית. מה פשר "איפה שיש ציבור שלנו לא יהיה ראש עירייה חילוני"? האם זהו רמז למדיניות ההשתלטות הידועה של החרדים על שכונות – מדיניות שאף פעם לא מדברים עליה – שעם כניסתם של חרדים לשכונה, הם מתחילים להמאיס את החיים, לעיתים קרובות באמצעים אלימים, על התושבים החילוניים של השכונה? יזמי נדל"ן חרדים בירושלים כבר אומרים במפורש ש"אין מצב שקהל חילוני ימשיך לגור כאן. מי שקונה דירה על הנייר הוא לא שפוי. עד שהדירה תהיה מוכנה – כל הסביבה תשתנה".

סביר שפרוש, שאיננו שוטה, לא באמת מאמין שהדמוגרפיה הישראלית תשתנה עד כדי כך בתוך עשור, שלא יהיה בה ראש עירייה חילוני לרפואה, "אולי רק באיזה כפר עזוב". סביר שפרוש אמר לגולן את האמת: הוא אמר לקהל נבעריו את מה שרצו לשמוע.

אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר; להיפך. הציבור החרדי הוא קנאי הרבה יותר ממנהיגיו. הרבה מן היוזמות היותר קיצוניות שלו מגיעות "מלמטה", וזוכות להכשר רבני רק לאחר מעשה. כשפרוש אמר לבהמות הקדושות שהשלטון בישראל הנה הוא כמעט בידיהם, הוא פשוט חזר ואמר להם את מה שהם רגילים לומר זה לזה. אחרי הכל, מנתוני משרד החינוך עולה (זהירות, קובץ פי.די.אף) שעד שנת 2012 יהוו תלמידים חרדים 30.9% מכלל הלומדים בחינוך היסודי במגזר היהודי. וככל שהחרדים מתרבים במקום מסוים, כך נפוצים השאר מעליהם.

הגמוניה כזו, כמובן, לא תשרוד. מדינה ששליש מבניה בטלנים לשם שמיים, ניזונים מזעתם, דמם ודמעתם של אחרים – אחרים מבוזים, יש להזכיר – לא תוכל להאריך ימים. אבל החרדים לא חושבים על השלב הזה; מחשבתם, אם אפשר לקרוא לה כך, מגיעה עד רגע הנצחון בלבד. ופרוש רוקד על פי חלילם. הוא זקוק להם; אם לא יפרנס את הפנטזיה שלהם  – שאין סיבה לחשוב שאיננה גם חלומו שלו – הוא לא יהיה ראש עיר. ומי שטיפס על נמר, יגלה שלרדת קצת קשה יותר: משייבחר פרוש לראשות העיר, הוא לא יוכל לפנות כנגד הציבור שלו. הוא ייאלץ לשחק את תפקידו בפנטזיה, גם אם בשעות עירנותו הוא מודע לכך שהיא תהיה חייבת להתרסק אל סלעי המציאות. 

מינויו לראש עיר – מינויו של כל חרדי לכל משרה בכירה – מיועדת כולה להפוך את אותה משרה לכלי להגשמת אותה פנטזיה: יותר תקציבים ליושבי הקרנות של בית ועד החכמים; פחות בתי ספר, פחות אוניברסיטאות, ויותר תלמודי תורה וקצבאות לאברכים, לנשותיהם, לטפם. החרדים – כמו חובשי הכיפות האחרים – מעולם לא ראו עצמם אחראים לכלל הציבור, אלא רק לציבור ששלח אותם.

תמיד ישנם כמה שוטים בצד החילוני שאומרים שהחרדים הם בכלל לא כאלה ואחד על אחד הם מאד נחמדים. זה נכון; אבל שימו שלושה מהם בחדר, וכל האווירה תשתנה, תנוע לעברו של המקצין שבחבורה. בפעם האחרונה, האידיוטים המועילים החילונים קידמו את לופוליאנסקי כראש עיר, בטענה שהוא לא כזה חרדי בעצם. אז זהו, שהוא היה; והוא ניפח את התקציבים לצאן מרעיתו ודילל את התקציבים שהיו מיועדים למגזר החילוני הקטן והולך בירושלים.

אז לא, פרוש; זה לא הזקן. זו האידיאולוגיה שמאחורי הזקן, הגוזרת שיש רק סוג אחד של בני אדם שנוצרו בצלם האל: גברים חרדים. כל האחרים הם "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב, ערב רע או תושבי עיר הנידחת במקרה הטוב. אין אפשרות ל"דו קיום" עם חרדים: הם אינם מכירים בלגיטימציה של עצם קיומם של אחרים, ואם תינתן להם האפשרות – אם קיר הברזל של המציאות יסוג אחור – ינסו להכריתם או לפחות להבריחם. ומי שחושב שזה לא יקרה, משלה את עצמו. הוא רק צריך לבחון כיצד חיים חילונים בשכונות שהפכו חרדיות, ומה קורה למי שפותח עסק שדעת הרבנים אינה נוחה ממנו – נניח, דוכן עיתונים; נניח, חנות פאות – בבני ברק. 

עכשיו, כשאנחנו יודעים כיצד מדברים החרדים עלינו בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאין מכשירי הקלטה בסביבה, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה צריכות להיות המסקנות המעשיות מכך, איך מגבשים אסטרטגיה שמטרתה למנוע את התגשמות חלומו של פרוש.

(יוסי גורביץ)

(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי נכנע לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

*           *            *            *

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

(יוסי גורביץ)

שר בטחוננו האהוב, אהוד "מפרק השעונים" ברק, "הנחה את צה"ל להתחיל בהכנות" להריסת… אה, רגע. בעיה. Ynetמגדיר את האובייקטים המיועדים להריסה כ"בתי המחבלים", יען כי אהודנו, המנסה להתאושש מחשיפת העובדה שמזוודתו עבה ממעטפת אולמרט, החליט להחריב באותה הזדמנות גם את בית הרוצח מישיבת מרכז הרב. גם "הארץ" מדבר בכותרתו הראשית על "בית המחבל" מירושלים.

דווקא "מעריב" – המצטט את טלי פחימה – משתמש במינוח המדויק: "בית המשפחה". שני הרוצחים, זה ממרכז הרב וזה מרחוב יפו, כבר מתים. הם נשאו בעונש החמור ביותר, זה שהחוק הישראלי איננו מאפשר בפועל. החרבת הבתים לא תפגע בהם; הם מתים. הם מעבר לכוח הענישה שלנו.

במי היא תפגע? בקרובי משפחתם. כלומר, מדיניותה הרשמית של ישראל היא חזרה לענישה קולקטיבית, שבמוצהר איננה מנסה לפגוע בפושע, אלא בקרובים אליו. זה איננו צדק ואיננו יכול להיות צדק; זו נקמה ותו לא.

חובשי הכיפות, המייללים מול הירח בדרישות להחרבת בתיהם של החפים מפשע, לא מהססים לומר זאת. חנוך דאום קרא לכך במפורש היום ב"ידיעות אחרונות", והציע "פגיעה במשפחה המורחבת". חובש כיפה אחר, מרבני צה"ר – אם מישהו היה זקוק עדיין להוכחה שההבדל בין רבני צה"ר לשאר חובשי הכיפות הוא רטורי בלבד, הנה הוא – קורא גם הוא לפגיעה ב"סביבה הקרובה". בצדקנות, הוא מציין ש"החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו". הוא צודק לחלוטין מבחינה חוקית – ועל כך מיד – אבל נכשל קשות במבחן המוסרי. איך יכול אדם לתמוך בפגיעה בבני אדם אחרים, כשהוא יודע מעל לכך ספק שהם לא היו מעורבים בפשע ולא ידעו עליו? המאמין בשופט כל הארץ לא יעשה משפט? אה, נכון, שכחתי: האחרים אינם, לשיטתו, בני אדם.

מה שדאום ושאר הכנופיה – שהפעם יש לה תמיכה מדרג הנמושות הפוליטי שלנו, מראש הממשלה ומטה – רוצים בעצם הוא שישראל תהפוך, ברשות ובסמכות, לגוף טרוריסטי. הם רוצים שישראל לא תבחין בין מותרים בפגיעה – מחבלים – ובין כאלו שאינם, היינו אזרחים. מבחינתם, מותר לפגוע בכל הפלסטינים, ולו כדי להפחידם.

האם החוק מאפשר זאת? ודאי. בישראל עדיין תקפות תקנות שעת חירום. מייסד חירויות האזרח בישראל, מנחם בגין, הגדיר אותן בשעתו כ"גרועות מאלו של הנאצים". סעיף 119 לתקנות קובע כי "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו… כל בית, מבנה או קרקע, השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נשפטים בבית דין צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה…"

ככלל, תקנות שעת חירום אינן מופעלות בישראל. הדרישה להפעלתן בירושלים המזרחית, שרשמית היא חלק מישראל על פי חוק, מציגה את סיפוחה של ירושלים כבלוף המשפטי שהוא. יש שני חלקים לעיר: חלק שבו אפשר לדבר על הפעלת חוקי שעת החירום, וחלק שלא. השוני הזה, כמה מוזר, נחלק בדיוק לפי פילוח דתי.

על פניו, היו צריכים חובשי הכיפות לחשוש מהפעלתו של סעיף 119. רבים מהם "עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים" על תקנות שעת חירום. האלימות היא כלי מגזרי ראשוני הן אצל החרדים והן אצל המתנחלים. אבל הם יודעים היטב שהשלטון הנוכחי איננו נטול פניות כפי שהיה השלטון הבריטי, ושהכלי הזה יופעל תמיד רק נגד לא-יהודים. שני בתיו של המחבל עדן נתן-זאדה – זה שבישראל וזה שבהתנחלות תפוח, שם מצא מחסה כעריק מצה"ל עת תכנן את מעשה הטבח שלו – עדיין עומדים, ואיש לא חשב להורסם. גם משפחתו של ברוך גולדשטיין שוכנת לבטח, וכך גם משפחות רוצחים יהודים אחרים.

האם הריסת בתים, מעבר להיותה ענישה קולקטיבית ועל כן פשע מלחמה, מועילה? הבהמה הירוקה, אחרי 40 שנים כמעט, הגיעה למסקנה שלא, ועל כן הורתה על הפסקת הפשע. ברור מדוע חובשי הכיפות מנפנפים את העובדה הלא-נעימה הזו: הם שואפים לנקמה, ועוד יותר מכך הם רוצים בתקדים של החרבת בתים במזרח ירושלים; זה יהיה סוף הפיקציה החוקית על שוויון לאנשים שעצם קיומם הוא מבחינתם עבירה כלפי שמים. גם העובדה שהפעולה הזו תדרדר עוד יותר את היחסים עם ערביי ישראל חיובית בעיניהם.

מדוע רוצים בכך צמד תאומי השלמונים, זוג האהודים? כנראה כדי לקושש איזה אחוז תמיכה נוסף מהאספסוף. לכן גם הפמפום בכלי התקשורת, שכרגיל מזהים את הכיוון אליו נעה שבשבת דעת הקהל ומצטרפים אליו, של הביטוי "בית המחבל": הוא מיועד לאפשר את בליעתו ביתר קלות של פשע מלחמה. "בית המשפחה" היה מזכיר לנו שהמחבל כבר מת, שהפגיעה היא במי שלא פשעו. לא מקרה הוא שהשימוש בו הוא מפי טלי פחימה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,

צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:

מתי ימלך אדוני לבדו

כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,

אם לא לכשתושרשו מן הארץ

ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?

וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים

למעשר ותרומה – באפס תנובה;

הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –

ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;

דיני שבתות ומועדים תגבירו –

כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;

אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;

נכרים ירעו – ואתם תשבעו;

זרים יבנו – ואתם תשבו…

(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")

זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.

המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.

הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.

תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.

על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)

מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.

בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.

כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.

לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.

ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.

ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.

"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:

לו סוחרת פאות אהיה ואקום,

יאמרו: חשש עכו"ם.

ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,

יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.

הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.

ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.

ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר –  מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד. 

אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.

כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.

ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.

די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 זה עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, כי הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"י סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה היה אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום הזה שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה זה 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אריה סתיו, עורך הבטאון "נתיב", קרא הערב לרציחתם של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ, ציפי לבני. מאחר והסתה ישירה לרצח היתה עשויה לעורר את היועץ המשפטי לממשלה מתנומתו, הקפיד סתיו לערפל את דבריו. הוא לא קרא ישירות לרצח, אלא רק ל"העמדה לדין על בגידה". אליבא דסתיו, “אהוד אולמרט וציפי לבני, שמנהלים משא ומתן גלוי על מסירת ירושלים ירושלים… חייבים לכאורה, על פי המשפט והגדרת חוק הבגידה, בעונש מוות".

את הקו הזה כבר ראינו בפעולה. השתמש בו אדיר זיק, משולח הרסן שבאנשי הרדיו הישראלי ואיש ערוץ7,אשר קרא, לפני 13 שנים בערך, להעמדה לדין של ראש הממשלה רבין על פי אותו סעיף עצמו. הן זיק והן סתיו ידעו היטב שלממשלה יש רשות לשאת ולתת עם מדינות זרות, ושסעיף זה לא נועד לחול על ממשלה הכפופה לכנסת. כל כוונתם היתה להתיר את דמם של אויביהם. במקרה של זיק, זה הצליח. במקרה של סתיו – ימים יגידו. אחרי זיק, לא יוכל סתיו לטעון שלא ידע שמדובר בחומר נפץ.

אבל סתיו איננו שוטה – למרות הדעה המקובלת על תרגומיו – והוא יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא מכה בתוף.

* * * * *

המקום שבו אמר סתיו את הדברים ראוי לעיון. היה זה כנס יהודיסטי שנערך – תחת הכותרת הדו-משמעית "ישראל בין העמים" – ושנערך שלא במקרה ברמלה. אל רמלה, כמו אל לוד ואל עכו, הגיע גרעין יהודיסטי שמטרתו "לייהד" את העיר. עימותים בין התושבים המקוריים ובין המתנחלים בלוד ועכו כבר נרשמו.

הרשימה הקבועה של הרבנים שהגיעו למקום – שוב דודקביץ' מיצהר, שוב זלמן מלמד, שוב דב ליאור, ולמרבה השמחה נפקד מקומו של שמואל אליהו – כבר אמרה הכל, למי שמכיר את הקודים הפנימיים, בדבר משמעות הדיון ב"ישראל והעמים".

והם לא הפתיעו. הם אף פעם לא מפתיעים. מלמד קורא להענקת אזרחות ישראלית יהודית – דבר שיוביל, כפי שכתב היום היטב אברהם בורג, לביטול החשש מפני "נאמנות כפולה" של היהודים ויחליף אותו בוודאות שנאמנותם שייכת למדינה אחרת; ספק אם יש הצעה מזיקה יותר ליהודי העולם. אבל יהודי העולם לא מעניינים את מלמד אלא כשמן על גלגלי המהפכה האמונית שלו. אגב, ynet הצניע זאת יפה, אבל מלמד גם קרא לשלילת אזרחותם של ערביי ישראל. ואכן, אין להאשים את העורך; רב הקורא לאפרטהייד – “גר תושב", בתלמודית נקיה – כבר מזמן איננו חדשות. זה אפילו לא כלב נשך אדם; זה כלב שרץ אחר זנבו.

דב ליאור קונן על כך ש"המלאכה לא הושלמה" במלחמת ששת הימים, ועל כך שאזרחי ישראל הערבים לא גורשו אל מעבר לגבול. את ההטפה הזו, לגירוש יותר מ-20% מהאוכלוסיה, קינח ליאור בתירוץ הידוע מבית מדרשו של צביקה יהודה'לה קוק, ש"אין לנו שום דבר נגד אחמד או מוחמד כפרטים". ולמה שיהיה לך משהו כפרטים, אם אתה מתכוון לגרש אותם ככלל? על אמינותה של אמרה זו של קוק, ועל הצביעות בחזרה הבלתי פוסקת עליה, אפשר ללמוד משיעור האדמות הפרטיות הגזולות שעליהן נבנו ההתנחלויות. אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

דודקביץ' חזר למקורות הציוניים, והעניק להם את מגע מידאס המהופך שהציונות הדתית מצטיינת בו כל כך. לשיטת הרב של הפרועה שבהתנחלויות, אין להעסיק פלסטינים כל זמן שיש יהודים שאין להם פרנסה.

אז מה היה לנו פה. קריאה משתמעת לרצח ראש ממשלה ושרת חוץ. קריאה לגירוש של 20% מהאוכלוסיה הישראלית וקינה על כך שהדבר לא בוצע קודם לכן. קריאה לסיפוח רטרואקטיבי, ומבלי לשאול בדעתם, של יהודי העולם לישראל. קריאה לחרם כלכלי על בני עם אחר. לא רע לערב אחד.

* * * * *

לפני 13 שנה ירה שליח הציבור של היהודיסטים בגבו של ראש הממשלה הנבחר. בעדותו הראשונה, לפני שהספיק להבין שרוב הציבור לא איתו ושהוא גרם נזק לבני הכת שלו, אמר הרוצח ש"בכיכר נישאו נאומים בערבית" והתגאה במה שעשה. הוא גם הודה שקיבל אישור רבני לרצח. פרט לרצח ראש הממשלה, תכננו הקושרים – כנופיה של בני ישיבות הסדר – גם מעשי טבח בפלסטינים. לצורך מעשי טבח אלו, גנבו כמה מבני הכנופיה חומר נפץ מצה"ל. אביו של אחד הקושרים סייע להסתרת חומרי הנפץ. הידיעות על בקבוקי היין הנפתחים בתפוח וחגיגות הריקודים במשלחת "בני עקיבא" בפולין נעלמו תוך יומיים מדפי העיתונים.

יגאל עמיר, חגי עמיר ודרור עדני עדיין מרצים את עונשם. שאר חברי הכנוםיה חמקו מעונש. הצבא לא העמיד לדין את אלו שתכננו להפנות את נשקם, שקיבלו ממנו, כנגד אזרחים הנמצאים תחת משמורתו. אף ישיבת הסדר לא פורקה. כשנקב יואל בן נון בשמותיהם של ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שנתנו את האישור ההלכתי לרצח, הוא הוקא מתוך הציבור שלו ונזקק לשומרי ראש. בתגובה, ניסה יוסי ביילין להכניס את המפד"ל לממשלת פרס קצרת הימים. ואחרי שישה חודשים, כמובן, בא נתניהו.

בקצרה, היהודיסטים יצאו מרצח רבין מחוזקים. הם בעטו בגדר המציאות, וזו קרסה בקול רעש. הם רצחו ראש ממשלה – וכן, זה "הם"; מי שיצר אצל הרוצח את התחושה שהוא גיבור העם; מי שהציף את שלמה אבינר בכל כך הרבה בקשות לפתווה כנגד ראש הממשלה, עד שאבינר נאלץ להוציא פסק שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב"; מי שהתפתל וגלגל עיניים ומחאתו תמיד היתה כפולה, טרם ניקה את הדם הזה מעל ידיו – ושום דבר לא קרה. הרבנים עדיין על מכונם. הישיבות ממשיכות להרעיל את מוחות תלמידיהן. והערב נשמעה, שוב, הקריאה לרצח הבוגדים. למה, אם כן, לא לעבור מדיבורים למעשים? מה הנזק?

נהוג לומר, במקרים כאלה, ש"הכתובת על הקיר". אולי ראוי להשתמש בביטוי חריף יותר, זה שבו השתמש ברכט כשהתברר, זמן קצר לאחר המלחמה, שהתפיסות הנאציות עדיין מפעפעות בעם הגרמני. הכלבה ההיא, שהמליטה את הגורים ההם – כתב ברכט – מיוחמת שוב.

כשזה יקרה שוב – ואירונית, מה שיכול להציל את אולמרט מרצח הוא אפסות יכולתו הפוליטית – נשמע שוב את אותם התירוצים. עשב שוטה. אקדמאי מנותק. אי אפשר להכליל ציבור שלם. צריך להבין את הזעם. שופכים את דמנו. זכרו אותם, את הדוברים בערב על "ישראל בין העמים". רוב הסיכויים שתשמעו את המנטרות הריקות האלה מהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)