החברים של ג'ורג'

תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.

שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.

ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.

ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?

התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.

התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.

כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.

יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?

אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?

וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.

איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.

אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.

שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ההיסטוריון האמריקני נורמן פינקלשטיין הגיע אמש לנתב"ג. עם הגעתו, עוכב על ידי אנשי השב"כ. בשיחה עם עורך הדין מיכאל ספרד, אחד מל"ו צדיקים בסדום שלנו, אמר לי ספרד שאנשי השב"כ טענו שפינקלשטיין מהווה "סיכון בטחוני", ועל כן לא תותר כניסתו לישראל. היום גורש פינקלשטיין לאירופה. (תודה לאסף רזון על הטיפ).

פינקלשטיין לא אוהב את ישראל, בלשון המעטה. רוב הקריירה האקדמית שלו הוקדשה להתקפות עליה. עם התוכן של רובן, מה לעשות, אני נאלץ להסכים – אבל הניסוח שלו משתלח ותוקפני, לא אקדמי בלשון המעטה. מהתכתבותי איתו אני יכול לומר בזהירות שמדובר באדם לא נעים. ובכל זאת.

אני מתקשה לקבל את הטענה שבגיל 55 החליט פרופסור יהודי אמריקני להפוך למחבל מתאבד, או למרגל איראני. אם לשב"כ יש ראיות כלשהן למשהו מהסוג הזה, היה עליו להציג אותן, לעצור את פינקלשטיין ולהגיש נגדו כתב אישום. אם אין ראיות לכך, וראיות כאלה לא הוצגו, קשה להמנע מן המסקנה שכניסתו של פינקלשטיין לישראל נמנעה משום שדעותיו מציקות לממשלת ישראל, והיא כה לא מסוגלת להתמודד עם אקדמאי מציק, עד שהיא כולאת ומגרשת אותו.

ודוק: על ממשלת ישראל אין שום חובה להעניק זכות כניסה לאדם כלשהו, אבל עם זאת התרגלנו לכך שהדבר מקובל. וכאשר הזכות הזו נשללת מאדם, ודאי מאקדמאי מוכר, היבבה שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נשמעת נלעגת, ריקה מתוכן. המעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון רועדת מפחד: אמא'לה, היסטוריון!

פינקלשטיין רגיל לשערוריות. ביוני 2007, מנעה ממנו הנהלת האוניברסיטה שלו – אוניברסיטת דה פול – קביעות, זאת למרות שעמיתיו למחלקה של פינקלשטיין קבעו כי הוא ראוי לה ולמרות שמנהל האוניברסיטה כתב שהוא "מורה מצוין ואינטלקטואל בעל שם ברמה הלאומית". הסיבה היא שפינקלשטיין שם על הכוונות שלו את הדמגוג הרקוב אלן דרשוויץ, וקרע לו את הצורה בספרו האחרון, Beyond Chutzpah.

אבל לדרשוויץ – פרקליט שטן מקצועי, שהודה שאין לו בעיה לייצג רוצחים שהוא מודע לאשמתם, ולהביא לזיכויים -  יש הרבה חברים. הוא הצליח לעורר מאבק ציבורי כנגד הענקת קביעות לפינקלשטיין, ובין השאר פינקלשטיין הואשם באנטישמיות. קצת אירוני, בהתחשב בכך ש-Beyond Chutzpah הוא כתב אישום מהדהד נגד האוטומטיות של ההאשמה באנטישמיות כלפי מי שמותח ביקורת על ישראל, אבל זה עבד.

קשה מאד להאמין שגירושו של פינקלשטיין מישראל איננו חלק מהמאבק של דרשוביץ, איננו נקמנות על כך שהוא מעז להשמיע את דעותיו – נקמנות קטנה ומטופשת, נקמנות מרוצה מעצמה, נקמנות שתזכה להערכה מצד האספסוף. דיון פתוח? זכות דיבור, שצריכה להשמר דווקא לאלו החורגים מהקונסנסוס? לא במדינה יהודית. המשרד לחוסר בטחון הציבור עומד על המשמר ומונע חדירת עובדות לא נוחות.

צריך לציין שמניעת הכניסה מסיבות פוליטיות פועלת, כמעט תמיד, בכיוון אחד. בשנת 2004, מנע בית המשפט את כניסתה של העיתונאית והפעילה אווה גסביץ' לישראל. הסיבה: בית המשפט הגיע למסקנה שגסביץ' "תמימה מדי", ושעקב תמימותה יכולים ארגוני טרור לגייס אותה. על פינקלשטיין, אף אחד לא יכול לומר שהוא תמים.

כהערת אגב, האפקט המעניין באמת היה לראות מה היה קורה אם פינקלשטיין היה דורש להשאר בישראל מכוח חוק השבות – וגם דורש אזרחות. אז, סביר להניח, היינו רואים את כל היהודונים הגאים זוחלים מתחת לאבנים שלהם וצורחים שדווקא מהיהודי הזה צריך לשלול את הזכות, שלטעמם היא הסיבה להקמת ישראל. אז היינו רואים את משרד הפנים מתפתל בבג"צ ומנסה למצוא סיבה למנוע את כניסתו. פינקלשטיין היה עושה, במצב כזה, טובה גדולה למחנה האזרחי/ליברלי בישראל. חבל שלא זה מה שמעניין אותו.

מה שמתמיה באמת הוא שתיקת התקשורת הישראלית. הנושא כבר מעורר הדים בחו"ל – היהודונים הגאים ודאי היו צווחים שצריך לתגבר את מחלקת ההסברה – אבל בישראל עצמה לא פורסם, אלא בסקופ (עבדכם הנאמן כתב את הידיעה), ובמספר זעום של בלוגים. אני יודע ששבת עכשיו, אבל אתרי החדשות ממשיכים להתעדכן גם בשבת, ושיתר על כן, זהו יום חדשות חלש, שבו האומללים שבמשמרת נתפסים בכל קש. אז איך זה לא פורסם? מוזר.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ככל שאהוד אולמרט הולך ומתברר כראש הממשלה הגרוע ביותר בישראל, כך גוברת צווחנותה של מקהלת תומכיו בתקשורת. הדוגמא המובהקת היא הטור השבועי ב-"7 ימים" של יאיר לפיד, שסביר שהוא הטור הפובליציסטי הנקרא ביותר בישראל.

לפיד ג'וניור, דור שני למשפחה של תומכי אולמרט, הקדיש את טורו הקודם להתפטרות וללמה, בעצם, היא צעד לא ראוי. אחרי 500 מילה בערך, הוא התמם: “אולמרט? אני דיברתי על אולמרט?”. כן, יאיר'קה, אתה דיברת על אולמרט. לא היתה כל סיבה אחרת לטור כזה בשבוע שבו נאלץ אולמרט להודות שהוא קיבל כסף, ככל הנראה בלתי רשום, במעטפות.

בטור ההוא, מציין לפיד שהוא-עצמו כתב לאחר בחירות 2006 שנתניהו גמור – והנה, הוא לא כותב מכתבים זועמים לעצמו ודורש התפטרות. אה, יאיר'קה, זה ברור: היית בעד אולמרט אז, ולשם כך קראת להתפטרותו של נתניהו, ואתה בעד אולמרט גם היום – לכן היום אתה כותב נגד התפטרויותיהם של פוליטיקאים.

לפיד הגיע השבוע לשיאים חדשים. הבה נפרק את הטור שלו לגורמים.

* * * * *

לפיד מתחיל מהכותרת. חקירוקרטיה. כך הוא מגדיר את מדינת ישראל. שלטון החוקרים. וזה, כמובן, חייב להפסק.

"האם לא ברור שאי אפשר לנהל מדינה בצורה כזו? ארבעת ראשי הממשלה האחרונים… בילו חלק לא קטן מזמנם בחדרי חקירות". אבל קודמיהם – בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס – דווקא לא (להוציא בפרשת קו 300, שבה לא ×”×™×” חשד של שחיתות). חקירות השחיתות החלו עם שלטון נתניהו, לפני 12 שנים בסך הכל. הן לא פונקציה של השיטה; הן פונקציה של האנשים.

"לפחות בשנים מהמקרים – ברק ונתניהו – החקירות לא העלו דבר פרט לטעם חמוץ בפה". ראשית, “טעם חמוץ בפה" הוא סיבה נהדרת להתחלת חקירה. על הבוחרים לדעת עם מי יש להם עסק. שנית, זה לא לגמרי מדויק. חקירות נתניהו חשפו את השערוריה הפוליטית הגדולה של שנות התשעים – כיצד נאשם בפלילים, על סף הרשעתו, ניסה למכור את תמיכת מפלגתו בממשלה תמורת מינוי יועץ ממשלתי רחמן. זוכר? פרשת בר-און-חברון? במקום שבו היה זכרון ציבורי והיו תפיסות דמוקרטיות נאותות, היתה הפרשה הזו למכוות ברזל בבשרם של כל המעורבם. זה לא קרה, כמובן, אבל כל תפיסת שלטון החוק בנויה על העמדת הפנים שיש למושגים האלה משמעות. זו העמדת פנים, אבל היא טובה מהיעדרה. שלישית, יועץ משפטי נחוש יותר מאליוקים רובינשטיין היה מסוגל ללכת לבתי משפט, ואולי גם להשיג הרשעות. רפיסותו של היועמ"ש איננה סיבה להפסקת חקירות; היא סיבה להעמדת אינקוויזיטור נחוש ונטול רחמים, שיבער את סדום הירושלמית באש וחימה.

"גם שרון האב זוכה" – לא בדיוק. בשל רפיסותו של היועמ"ש שהחליף את רובינשטיין (יועץ שבבחירתו השתתף שרון), לא הוגש כתב אישום כנגד שרון. זו היתה אחת ההחלטות התמוהות בתולדות התביעה הישראלית. למי ששכח, נזכיר שגלעד שרון – שעלה לאחרונה, כמה משונה, למדרגת כותב ב"ידיעות" – קיבל הון עתק מדודי אפל עבור מה שהוא הודה שהיה חיפוש שגרתי באינטרנט. גלעד קיבל יותר כסף מאשר האדריכל של "האי היווני". צריך להיות סלחן מאד כדי לחשוב שלא היה כאן שוחד של האב באמצעות הבן. נזכיר גם שגלעד שרון השמיד באינטנסיביות ראיות.

"..אבל בנו הלך לכלא". ובצדק מוחלט. אני יודע שעמרי ויאיר אחוקים, אבל האם הוא באמת מצפה שנשכח שהאסיר היללן ביותר בישראל הורשע לא רק בעבירות על חוק מימון מפלגות, אלא גם בעדות שקר? באיזה יקום מוסרי חי לפיד, אם הוא חושב שעל עבירות כאלה לא צריך לשבת בכלא?

"אז נעזוב את אולמרט. אף מילה בטור הזה איננה מתייחסת אליו". יאללה, יאללה. שתי הכחשות בשבועיים? נראה לך שמישהו קונה את זה?

כאן בונה לפיד תרחיש של עלילה על ראש הממשלה הבא, עלילה שלדבריו תשתק גם "שילוב נדיר של הנזירה תרזה, נלסון מנדלה, והרבנית מלודז'”. אה, לא ממש. תלונה צריכה בסיס. מעבר לכך, הנחקרים של העשור האחרון עשו הכל כדי לא לסייע לחקירה. שרון, על כל התפתלויותיו, הוא דוגמא מובהקת. קשה לי לראות את נלסון מנדלה נותן לבנו להשמיד ראיות, ואני לא רואה את הנזירה תרזה משכנעת את חברתה הטובה ביותר להעיד עבורה עדות שקר. אני לא יודע מי זו הרבנית מלודז', אבל כנראה שהיא לא היתה מסתובבת עם מעטפות עם כסף בלתי רשום. (רגע, עצור שניה – רבנית אמרת? מעטפות עם מזומנים? הממ. אולי זו לא דוגמא כל כך טובה…)

הלאה. לפידוש מתחיל להסתבך. “ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבו סגנו של ראש הממשלה הוא תמיד אויבו הפוליטי הגדול ביותר, ושבה השר הבכיר ביותר הוא האיש שהפסיד לו בבחירות הקודמות ומשוכנע שינצח בבאות. זה שלעצמו מבטיח כאוס שלטוני מוחלט". נו, באמת! נו, באמת! עד מתי, לפיד, תנצל לרעה את סבלנותנו? יאיר, יקירי, שמעת על בריטניה? טוני בלייר וגורדון בראון? מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור? צ'רצ'יל ואטלי? על צרפת? שיראק וסרקוזי? על ארה"ב? מאדמס וג'פרסון עד קלינטון וגור? יתר על כן, זה תמיד היה כך. מבן גוריון והלאה. איכשהו, התקבלו החלטות ובוצעו דברים למרות השיטה הדמוקרטית המעיקה הזו. ראש ממשלה נחקר, נזכיר שוב, היא תופעה של תריסר השנים האחרונות.

ועכשיו מגיעה רשימת מכות מצרים, שהן תוצאות חקירת אולמרט. "הקיצוץ הרוחבי, ששוויו כשישה מיליארדי ש"ח, יבוטל כנראה", מקונן לפיד. תזכיר לי שוב למה קיצוץ רוחבי הוא טוב? אוכלוסיית ישראל דווקא מתרחבת משנה לשנה בכ-1.8%. למה הקיצוץ בשירותים לציבור (מה שהפרידמניסטים אוהבים לכנות "קיצוץ בתקציב") הוא דבר נהדר כל כך? הלאה.

"מפלגת העבודה תוכל להעביר את חוק שכר המינימום, שזה עוד מיליארד בשנה". יאיר'קה, חמודי, אני יודע שלא ממש שמו לב לזה איפה שאתה גר, אבל מחירי המזון עלו בשנה האחרונה באופן ניכר – ביותר מ-20%. הם צפויים לטפס עוד. אנשים המשתכרים שכר מינימום הם עניים. עניים מוציאים יותר, הרבה יותר, ממשכורתם על מזון. ההוצאות שלהם גדלו משמעותית לאחרונה – והממשלה היקרה שעליה אתה מגן כל כך ביטלה (סליחה, דחתה) את תוספת היוקר. האם אתה מבין את מה שמקלדתך כותבת? בשם איזה חזון אתה מציב את העלאת שכר המינימום כרעה חברתית שיש לגרש במקלות? לא כולם מרוויחים משכורת של דוגמן של בנק, אתה יודע. לא כולם יכולים בו זמנית לכתוב טור במשבצת היקרה ביותר בישראל ולהעביר מהדורת חדשות. רוב אנשי התקשורת, לכאורה המילייה שלך, נמצאים בעשירון הרביעי ונאבקים בציפורניים על טיפוס לחמישי. בשם מי, לעזאזל, אתה מדבר? בשם חוג הסיגר והעט הנובע? [גילוי נאות – הח.מ. מחבב סיגרים משובחים.]

"בחירות מוקדמות יעלו, לפי ההערכות הזהירות ביותר, כ-1.5 מיליארד שקלים". וואלה. אולי נחסוך את כל הכסף הזה, נבטל את הבחירות, ונשאיר את אהוד היקר כיו"ר הדירקטוריון? זה הרי עובד כל כך טוב.

"שלטון נחקר הוא שלטון חלש, שקל לסחוט אותו". זו טענה שצריכה ראיות. אין כאלה. היא נכונה רק אם העלילה מתבררת כמשהו מוצק יותר מעלילה, יאיר. רק אם לראש הממשלה יש מה להסתיר. ואם כן – אז בוא נלך כבר לבחירות. זה יעלה מיליארד וחצי, אבל שווה לנו, לא? תגיד לי, אם יתברר שראש הממשלה מוכר את המדינה לסעודים דונם אחרי דונם, וזה מתברר שבועיים לאחר שהוא נבחר, אנחנו צריכים לסבול איתו עוד 3 שנים ו-50 שבועות? (התשובה לשאלה הרטורית הזו תגיע ממש בקרוב. אל תכססו ציפורניים).

"אפילו טענתם ההזויה של חוגי הימין, לפיה הלך אריאל שרון להתנתקות בגלל החקירות נגדו, מוכיחה בעצם עד כמה החקירוקרטיה היא מסוכנת". ראשית, הטענה איננה הזויה לחלוטין. כמה מהקולגות שלך – רביב דרוקר ועפר שלח – סבורים שיש בה משהו. שנית, אם טענה היא הזויה, היינו לא מציאותית, מדוע יש רבותא בכך שהיא תומכת בתיאוריה שלך?

וכאן אנחנו מגיעים לפאנץ'-ליין: “כי יש שיטה אחרת. היא קיימת בצרפת, באיטליה, גם במדינות אחרות. לפי השיטה הצרפתית, הנשיא איננו נחקר בזמן שהוא מכהן… לחוק ×”×–×” יש כמובן סייגים: עבירות פליליות חמורות כמו אונס או רצח אינן נכללות בו, וגם לא עבירות המתבצעות תוך כדי הכהונה". אוי. מאיפה להתחיל?

ראשית, השחיתות הפוליטית הצרפתית הפכה לשם דבר באירופה ובמערב, ועל איטליה מיותר בכלל להרחיב את הדיבור. שם היא אכלה בכל פה את המעורבות הפוליטית; היא קרובה מאד לעשות את אותו הדבר גם כאן. השחיתות מתחילה מלמעלה ויורדת למטה; אם "הכל מאפיה", גם בדרגי השלטון הבכירים, מה טובה יראה הישר בעמלו? על ההבדלים בין הנשיאות הקיסרית הצרפתית, שנמדדה למידותיו של דה גול, ובין ראשות הממשלה הישראלית המבוססת על הדגם הפוליטי הבריטי (עם שפצורים הולנדיים), באמת אין טעם להשחית מילים.

שנית, אף אחד לא חושש מאנסים או רוצחים בלשכת ראש הממשלה. גם הציניקן ביותר יודה שמקרה קצב ×”×™×” חריג. חיימון רמון נבלם בשלב המעשה המגונה. החשש הוא מכרישי נדל"ן שעושים טובות לחברים ורוכשים חברי מרכז לפי משקל, מאנשים שמעבירים מעטפות תמורות טובות הנאה, מאנשים שמוכנים להטות משפט תמורת רווח פוליטי, מעורכי דין עם קול צפצפני ועמותות קש שקונות שלטון. בקצרה, אף אחד לא חושב שראש הממשלה הוא אל קאפונה – אבל קנת' ליי איש אנרון? בהחלט. ולשיטתך, יאיר'קה, עבירות שמתבצעות תוך כדי שלטון – כפי שנחשדו בהם נתניהו, שרון (בשאלת ההתנתקות) ואולמרט (כשר אוצר ושר תמ"ס) – תיחקרנה.

אז אם מותר לחקור חשדות על פשעים שבוצעו במסגרת התפקיד (ולא ברוצחים סדרתיים מדובר, אלא בפוליטיקאים, היינו מי שפשעיהם יקרו דווקא בעת תפקידם), מה הועילו חכמים בתקנתם? מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. נמצא, אם כן, שהחוק של לפיד לא יתקן דבר.

אלא שיאירק'ה, כמובן, על כל התפלפלויותיו וכל טענותיו שהחוק לא יחול על אולמרט, רוצה להציל את החבר היקר שלו. אחרי הכל, אם יש חוק למניעת חקירה בעת כהונה, מי יבלבל את המוח עם סעיפים קטנוניים, הקובעים מה ייחקר ומה לא ייחקר? העברנו חוק למניעת הברברת, לא? ואם החוק יעבור, היעלה על הדעת שאולמרט לא יהנה ממנו? כלום לא תעלה מיד זעקת ה"בחייאת" מכל בריגדת האתרוגים? כלום לא יימצא מי שיטען – ניחוש: יאיר לפיד, בטור של שישי ב-”7 ימים" – שאם כבר יש חוק כזה, לא צריכים להיות אכזריים דווקא כלפי ראש הממשלה המכהן, ויש להניח גם לו ליהנות ממנו? אחרי הכל, החבר האחר של לפיד, עמרי שרון, אמר ש"הוא נכנס לכלא כמו גבר" – ומאז כל הגווארדיה הישנה מנסה להוציא אותו משם.

די. די. אי אפשר יותר. אם רוצה לפיד בטובתה של מדינת ישראל, יואיל נא לקרוא לחבר המשפחתי להתפטר, לפטור אותנו מעולו של "הסיוט הלאומי הארוך" הזה. יואיל נא ראש הממשלה להתפטר, יענה לכל שאלות החוקרים ללא משחקים וללא התחמקויות; יילחם נא על שמו הטוב, ולא בקרב מאסף. והיה כי יתברר כי מדובר בעלילה – הוא יושב אחר כבוד אל כסאו, כמי שקנוניה גדולה נקשרה נגדו. והיה אם באו המים המאררים, צבתו את בטנו והפילו את ירכו, יעמוד לגורלו. מצב שבו ראש ממשלה נאחז בקרנות המזבח בעוד רוב מוחלט קורא להתפטרותו שוחק את הדמוקרטיה הישראלית הרבה, הרבה יותר מכמה חקירות, קטנוניות ככל שיהיו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון ×”×–×” שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, ×–×” רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

סיפור שלא היה כך, כך היה: לפני כשבועיים פנה אלי יו"ר עמותת "דעת אמת", ירון ידען, ואמר לי שמספר הטלפון של העמותה נחסם לגישה מטלפונים "כשרים". לדבריו, נציגה של חברת אורנג' התקשרה אליו ומסרה ש"וועדת הרבנים של משרד התקשורת" חסמה את המספר. יתר על כן, ועדת הרבנים מונעת גישה לאתר של "דעת אמת" בטלפונים כשרים. אורנג' ידעה על כך לאחר תלונת לקוח, שאמר כי קודם לכן יכול היה לחייג אל העמותה, והוא רוצה להמשיך בכך למרות שהוא בחר במסלול של קו "כשר". אורנג', מצידה, מעדיפה את הלקוחות שלה מאושרים ומחייגים. האם יש אפשרות לערער על ההחלטה?

כל מחושי העיתונאי שלי הזדקפו. ועדת רבנים במשרד התקשורת? שפוסלת אתרי תוכן? הנה ההזדמנות, הזדמנות של פעם בחיים, לקבל את כל העמוד הראשי של כלכליסט! שמי יוזכר בנשימה אחת עם שמו של מוטי גילת! אצתי רצתי, קניתי מכשיר האזנה מושכלל מדי (כה משוכלל, עד שמתקינו לא הצליח להתקין אותו ונאלצתי להתקינו בעצמי) והתחלתי בסדרת שיחות.

ידען לא הטעה אותי. נציגת אורנג', ששמה שמור במערכת, אכן סברה לתומה שהאיסור הגיע מ"וועדת הרבנים של משרד התקשורת". דא עקא, שהיא טעתה, ואין – בינתיים – חיה כזו; ישנה רק ועדת הרבנים לענייני תקשורת. ומהי והל"ת? זו הוועדה האחראית על הטלפונים הכשרים.

הטלפונים הכשרים הן אחת משיטותיו של הציבור החרדי להמשיך ולחיות בגטו. טלפון כשר איננו יכול – איננו יכול פיזית – להתקשר למספרי טלפון העשויים, לשיטת והל"ת, להשחית את נפשו של צאן הקדושים. לטלפון כשר גם אין כל גישה לשירותי תוכן – אפילו לא מסרוני SMS, ועל גלישה ברשת אין מה לדבר. שיחה אדיבה עם נציג הווהל"ת הבהירה לי שהסיפור מת כתוכי ההוא של מונטי פייטון: לא רק שנציגת אורנג' טעתה, לא רק שמשרד התקשורת הכחיש מכל וכל את קיומו של ועדה רבנית מטעמו, אלא שהווהל"ת מסננת כל תוכן: "אפילו אתרי תוכן ומספרי תוכן חרדיים", אמר האיש.

אז למה אני מטריד אתכם בסיפור שלא היה ולא נברא? כי בירושלים, מסרב הדואר לחלק את העלונים של "דעת אמת". הסיבה? חרדים תקפו את אחד הדוורים שחילק את העלונים, ומחלקת הבטחון של הדואר החליטה שזה לא שווה את הסיכון.

כי לפני שבוע, הוריד רדיו תל אביב קמפיין קצר של עמותת "הלל". בניגוד ל"דעת אמת", ששואפת לגרור את החרדים, בועטים וצורחים, אל העולם המודרני, מטרותיה של "הלל" צנועות הרבה יותר: לסייע לתינוקות שנשבו, ועזבו את העולם החרדי או נבעטו ממנו, לשרוד. דברים פשוטים: איך מתנהגים בחברה, שיעורים בסיסיים במתמטיקה ובאנגלית, דיור, מציאת עבודה.

הקמפיין של "הלל" היה פשוט. הוא כלל עשרה תשדירים קצרים, בזו הלשון:

ברדיו המעבר מהעולם החרדי לחילוני נראה פשוט, במציאות לחוזרים בשאלה הוא הרבה יותר מסובך. אגודת הלל עוזרת לחוזרים בשאלה במציאת בית חם, השכלה<והסתגלות לעולם המודרני. בואו נעזור. פרטים והתנדבות בטלפון 1-700-70-70-73

ואחרי שבעה תשדירים מתוך עשרה, החליט מנכ"ל רדיו תל אביב, שי בן-מאור, להפסיק את השידורים. לדבריו, זו הטפה להחזרה בשאלה ויש בכך משום פגיעה ברגשות דת. רדיו תל אביב, למי ששכח, הוא  היה עד לאחרונה ביתם של צמד הליצנים העלובים שי ודרור, שאף פעם לא היתה להם בעיה עם פגיעה ברגשות, שלא היססו לראיין ולהלעיג בשידור חי על ילדיהם של אנשי ימין. עם זה, כמסתבר, רדיו תל אביב יכול היה לחיות.

אבל בהחלט יתכן שליבו של שי בן-מאור כלל לא נשבר למשמע יסוריהם של החרדים, שרגשותיהם העדינים לא עמדו בתשדיר של "הלל". אולי הסיפור היה אחר לגמרי. מנהלת הלקוחות של רדיו תל אביב, שירה בייניץ, כנראה לא היתה מתואמת עם המנכ"ל שלה. כשנשאלה לסיבת הפסקת שידורי הפרסום, אמרה בייניץ לאנשי "הלל" ששר התקשורת, אריאל אטיאס (ש"ס), איים לסגור את התחנה, באם יימשכו הפרסומים. אטיאס מכחיש.

לכל הפרטים על הפרשה הזו, אני אסיר תודה למתי גולן. הסיפור המדהים הזה, על צנזורה שבה אפשר שמעורב שר בישראל, שקע כאבן במים אדירים; אף כלי תקשורת אחר לא התייחס אליו.

אטיאס הוא הדוחף העיקרי של חוק צנזורת הרשת, חוק 892. אטיאס הבטיח שהוא לא יחליט בעצמו אילו אתרים ייחסמו; הוא יקים ועדה לצורך כך. אטיאס כפוף לדעת רבותיו. הרבנים הסמיכו את ועדת הרבנים לענייני תקשורת לטפל בכל מה שקשור בתקשורת. ולאטיאס, מסתבר, יש נסיון מסוים גם בצנזורה ברדיו. ולא, היא לא קשורה לפורנוגרפיה או להגנה על ילדים. היא קשורה להמשך השעבוד של רוב החרדים לרבניהם, בין אם יאבו בין אם לא.

כששאלתי את האיש מהוורל"ת אם הם מייעצים לאטיאס בנושא 892, הוא אמר ש"לא התבקשנו לסייע למשרד התקשורת, אבל אם יבקשו – נשמח". אני בטוח שהם ישמחו; שפחה על הים לא ראתה שמחה כזו. ואנחנו?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החיזבאללה קיפל אמש את ממשלת לבנון. מה קיפל? עשה ממנה אוריגמי. הוא הציב דרישות, הממשלה סירבה להיענות להן. הוא השתלט, כמעט בלי קרב, על השכונות הסוניות בביירות, והצבא נכנע מיד לדרישותיו. כבר היתה עדיפה כניעה מראש מאשר לצאת למבחן הכוח, ולהכשל בו.

קואליציית ה-14 במארס נחשפה אתמול במלוא חולשתה. הדרוזים נסוגים למעוזים שלהם – ואללה ירחמו אם החיזבאללה ינסה לטפס להרי השוף – והשיעים נעים כמעט כאיש אחד לצד חיזבאללה. הנוצרים מגינים על השכונות שלהם, הסונים חסרי יכולת.

ובישראל? כמעט כלום. דום שתיקה. הכותרות הערב, אחרי חידוש הקרבות בהרי השוף, כמעט ולא דנו בלבנון. Ynetייצוגי לעניין זה: הרביעיה שלו, בערב המוקדם, כללה האשמות כנגד ממשלתנו מצד ראש מועצה תחת אש קסאמים, נשיאנו היקר פלט את סוג הקשקשת שהתרגלנו לקבל ממנו ("אנו נגיע לעתיד בלי איומים"), דיווח על משחק כדורגל בבריטניה (!), וסקירה של משחק מחשב (!!) שיצא בשבוע שעבר. לזכותו ייאמר שהוא דיווח, מוקדם יותר, על דבר שטות נמהר של השר-לענייני-מה-בעצם, חיימון "מעשה מגונה בכפיה" רמון, על פיה "לבנון היא חיזבאללה – אין שם ממשלה יותר". אם יתברר שלפני ישיבת הממשלה הוא שוב כפה את עצמו על קצינה, יש סיבה להתחיל להכין את המקלטים.

נרג מביא את טלנסקי, שאומר את הצפוי ("כשהעברתי סכומי עתק במעטפות לפוליטיקאי בכיר, לא העלתי על דעתי שיתכן שיש משהו לא תקין בכך", או משהו כזה), שר בטחוננו האמיץ מאיים על "אויבים" (כך!), המלצה להמשיך ולערער את המצב העדין בהר הבית, וקשקשת של הרב אבינר.

"הארץ", היותר רציני מבין השלושה, הביא את טלנסקי (ראו לעיל), דיווח מעמיק ביחס על הקורה בלבנון, את האיומים מפי ברק (שהודיע שהוא צופה בו זמנית לדרום ולצפון), ואת המשחק הבריטי ההוא. השכנה הצפונית שלנו נגררת למלחמת אזרחים, כשהכסף הוא על הזרוע האיראנית במדינה, וזה מה שכלי התקשורת שלנו עוסקים בו. בפעם הבאה שידברו פה על "אחריות התקשורת", שידברו על זה, על ההפקרות הזו, ולא על הבולשיט של "דיווח ממקום נפילת הטילים".

ידיעה מנחמת אחת: האצטגנין הלאומי, עמוס ידלין, ניסה לשכנע את הממשלה שהשתלטות חיזבאללה על לבנון חושפת דווקא את חולשתו. הפעם, דווח, השרים לא קנו את ההפוך על הפוך הזה. אולי למדנו משהו. אולי הפעם האיומים של שר הבטחון, הלהג האופטימיסטי של הגנרלים, והמיליטריזם ("לשטח את הכפרים!") של האיש עם הלשון המשתרבבת לא יעבדו. אולי הפעם לא נצא לעוד תבוסה ידועה מראש, למרות שהבהמה הירוקה כל כך רוצה עוד סיבוב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

"ידיעות אחרונות" הלך אתמול למחוזות שעיתונאי ישראל ממעטים להפליג אליהם, ועסק בשאלת מותו של גור, בנו בן ה-11 של אריאל שרון, שנהרג בשנת 1967 מפליטת כדור. אף שהמוות, כמסתבר, דווח בהרחבה בכלי התקשורת באותה שנה, הוא שקע במצולות הזכרון הציבורי זמן קצר לאחר מכן.

גור וידיד נוסף, אסיר (כיום, ואז ילד בן 14) המכונה ק', שיחקו בכלי נשק עתיק. הכדור נפלט, גור נפצע אנושות ומת בדרכו לבית החולים. שרון התעקש שהאחראי לכך הוא ק', ולשם כך דרש חקירת משטרה ושכר את שירותיו של עורך הדין שמואל תמיר בנסיון להוכיח זאת. על פי הכתבה, הוא מירר את חייו של ק'.

וכל זה מטריד מאד ומוכר מאד. האשם במותו של גור הוא שרון עצמו, בין אם הכדור נפלט כשגור החזיק ברובה בין אם בעת שהחזיק בו ק'. אף אדם מן הישוב לא היה מניח לילד בן 11 להתעסק עם נשק שלא בנוכחות מבוגר אחראי, עם כל טענותיו של שרון שגור היה אמון על "משמעת נשק". כל מי שהחזיק בידיו נשק יודע שהכלל הראשון הוא שאין דבר כזה, רובה לא טעון שלא נבדק.

אבל זה, כמובן, לא יכול היה להיאמר באוקטובר 1967; שרון היה אלוף מנצח, שכיתר והשמיד כוחות מצרים בסיני, במה שנראה אז כקרב שייזכר לדורות. אף אחד, כמסתבר, לא העלה על דעתו לחקור את שרון בחשד להזנחה פושעת של קטין. אלו היו, אמר אחד המרואיינים, בנו של תמיר, ימים אחרים.

ואולי זו גם הסיבה שהסיפור שקע בנשיה. בין הבודדים שהזכירו אותו אחר כך היו עוזי בנזימן, בספרו "לא עוצר באדום" שנכתב לאחר מלחמת 1982, ושרון עצמו בראיון ב-2003, לאחר שנבחר לראשות הממשלה. רוב הציבור כלל לא ידע שלראש הממשלה המנוסה שלו היה בן שמת בתאונת ירי; בחדשות נענע בשנת 2004, היו מי שראו בזה סוד אפל, שעובר מפה לאוזן.

מי יודע, אולי אם היו הישראלים יודעים, אולי היתה נסדקת תדמית הסבא החביב והמנוסה של שרון, והיתה פורצת החוצה, נחשפת, מהותו הכאוטית, חסרת המעצורים. אולי היה נמתח הקו הישיר, האדום, שהתחיל בפעולות התגמול ועבר בצניחה בניגוד לפקודה במתלה, דרך ההצעה לבצע פוטש צבאי ב-1967, דרך הבוז המוחלט – ולשם שינוי, מוצדק לעיתים קרובות – לפקודות שקיבל ב-1973, דרך הקמת החווה השערורייתית, עבור בהולכת השולל של 1982 ובשקרים לממשלה, בקריאה למתנחלים (תוך כדי משא ומתן, כששרון הוא שר חוץ) "להתנחל על כל גבעה", דרך המגעים המפוקפקים עם אילי הון, וכלה בפרובוקציה ההיא על הר הבית ובמלחמת התשת-הדמים שניהל שרון ב-2001-2002, מלחמה שראתה בישראלים הנקצרים בשר תותחים נחוש, שאין לחוס עליו ואין להגן עליו ואין להפריד בינו ובין אדמות המולדת המאוכלסות, אבוי, באויב רצחני שנוא ושונא.

בקצרה, סיפורו של גור שרון – סיפור חוסר האחריות המשווע שנגמר בהרג ילד, סיפור רדיפת הנקם אחר ילד אחר – היה סיפור שהיינו צריכים לראות בעיתונות הישראלית קודם לבחירות 2001, או לכל המאוחר בבחירות 2003. להביא אותו עכשיו, באפריל 2008, כששרון כבר שנתיים איננו מסוגל להזיק, זו גבורה קטנה מאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ל"הארץ" יש מנהג ראוי לשבח: מדי כמה ימים, הם מתרגמים מאמר משפיע מעיתונות העולם. בדרך כלל מדובר בפנינים, וזו פריצה של חומת הקרתנות המקומית (חומות שמופיעות, בגרסאות שונות, בכל מדינה).

היום בחרו העורכים בטור מוצלח מאד של גאריסון קיילור. דא עקא, שחשתי אי נוחות מיד עם הכניסה אליו, עם הכיתוב מתחת לתמונה של האצן: "המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר". הוא היה מוכר לי מאיפשהו, הציטוט הזה. ואז, לקראת סוף המאמר, זה הגיע במלואו: "המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר, גם החזקים הם לא תמיד המנצחים בקרב, ולא רק החכמים נהנים מרוב טובה". זה כבר היה מוכר מאד, אונהיימליש של ממש.

מצאתי את המאמר המקורי של קיילור. נניח עכשיו לכך שהכותרת שלו טובה יותר. הוא כותב שם:

"The race is not to the swift, nor the battle to the strong, neither yet bread to the wise, nor yet riches to men of understanding, nor yet favour to men of skill; but time and chance happeneth to them all."

וכאן כבר היה קל מאד לזהות את המקור: "כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן; כי עת ופגע יקרה את כולם". קהלת, 9:11.

על שלושה חטאי המתרגמת ועל ארבעה לא אשיבנה: על כי סירסה את המשפט של קיילור והעלימה את סופו (הקריטי להמשך המאמר); על כי לא זיהתה את הטקסט למרות הסיומת הייחודית של הפסוק; על כי לא הבחינה בעליית המשלב מאנגלית יומיומית למהדורת המלך ג'יימס (שהיה צריך לגרור הרמת גבה ובדיקה); ועל תרגום האופנה-האחרונה לקהלת.

"לא לקלים המרוץ" הופך, באנדרסטייטמנט שלא נמצא במקור, ל"המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר"; "לא לגיבורים המלחמה" הופך ל"גם החזקים ביותר הם לא תמיד המנצחים בקרב", וכן הלאה. במקום שבו הטקסט נחרץ, הוסיפה המתרגמת אי ודאות. על העלגות מיותר להרחיב את הדיבור.

וכרגיל, זו לא רק הבעיה של המתרגמת. למרבה הצער, יהיה מוגזם לצפות היום מהמתרגמת, המרוויחה פרוטות, להכיר את קהלת. או כל טקסט עברי בסיסי. ואני יודע שכבר עבר מקצוע המגיה מן העולם. אבל הטקסט הרי עבר עורך – או כך יש לקוות – וגם המסננת שלו לא זיהתה את הטקסט העברי שמסתתר מאחורי התרגום העברי הנורא לאנגלית המסוגננת. אחד משניהם היה צריך לקחת את המשפט האנגלי, להאכיל אותו לגוגל, ולגלות את הפרק והפסוק. זה לקח לי 40 שניות.

כנראה שלספינת הדגל של העיתונות הישראלית לא היו 40 שניות כאלה. סימן רע, רע מאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מאות חוליגנים חובשי כיפות הגיעו אמש לג'בל מוכבר, התעמתו עם שוטרים, פרצו מחסומים, וניסו לבצע פורים שמח בתושבים המקומיים. כל אזרח אחר שהיה פורץ מחסום, במיוחד אם קוראים לו מוחמד והוא גר בכפר בלתי מוכר, כבר היה חוטף כדור באוויר של הריאות. אבל לבהמות הקדושות אנחנו רגילים לוותר – מה גם שמדובר בירושלים ובמשטרת ירושלים, שחיים חפר הגדיר כבר בשנות השמונים כ"משטרה של כ"ך".

המשטרה מודיעה שהיא הופתעה. האמת, גם אני. אמנם, היתה התרעה מודיעינית מוצקה: כרוזים קראו כבר לפני שבוע לצאן הקדושים להגיע לג'בל מוכבר, לקחת את החוק לידיים ולהרוס את "בית המחבל". הסיוע המוסרי מצד דיכטר ואיציק ודאי לא הזיק: אפילו 'השמאל' (לתפיסתם, כל מה שמשמאל לכהנא הוא שמאל) איתנו.

במבט ראשון, אלה נראים כמו הכרוזים שהתרגלנו אליהם. איתמר בן גביר, אשף התקשורת שמריץ את הקמפיינים של ברוך מרזל, מסוגל להנפיק אותם מתוך שינה. ועד כה, בדרך כלל הם לא הצליחו לייצר יותר מאשר גימיק, כמו נסיונות לעלות להר הבית עם כבש במטרה להקריב אותו בפסח (המשטרה בלמה את העליה, לכבש שלום). נסיונות לארגן משהו גדול יותר, כמו "רבבה" – הנסיון להביא 10,000 אנשי ימין להר הבית, כדי לשבש את תכנית ההתנתקות – גוועו בקול חלושה.

ככתב בנענע, יצא לי לעבוד די הרבה מול בן גביר. קשה שלא לחבב את השרץ הקטן. מדובר בגאון תקשורת בלתי מוכר, ומה שהוא שכח על זכויות אדם ואזרח, רוב עורכי הדין כבר לא ילמדו. ראיתי אותו עושה סיבובים סביב עורכי הדין של הפרקליטות שהזכירו, אבוי, את סרטי רואד ראנר, כשהפרקליט בתפקיד הקויוטה. כמעט בכל פעם שהוא נכנס במשטרה – שבתסכולה, מפעילה מולו את כל כוח הקלגסות שלה – הוא ניצח. הוא הצליח לגרום למשטרה לשלם על מזונו של הכלב שלו, צ'ומפי, אחרי ששוטרים כיוונו נשק אל הכלב (מיפ מיפ!). כמי שיודע שפעילי הימין הקיצוני נתונים להטרדה בלתי פוסקת ולעיתים קרובות בלתי מוצדקת מצד המשטרה, קשה שלא להעריץ את השימוש המושכל, הנתעב והמבריק בו זמנית, שעושה בן גביר בזכויות האדם כדי לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית, שאת ערוותה הוא חושף לעיתים ×›×” קרובות. אתה כל הזמן אומר לעצמך "אם הוא רק ×”×™×” בצד שלנו…".

אבל הוא לא, כמובן. הוא לחלוטין בצד האחר, גם אם החוזר בתשובה הזה גרר איתו לצד האופל שקיעין של מנהגים חילוניים כמו החזקת כלב. מצד אחד, בן גביר הוא הדובר הבלתי מעורער של הימין הקיצוני. אין אף אחד אחר בצד ההוא של המפה הפוליטית, שבו סלידה מן התקשורת באה עם חלב האם, שמסוגל ללהטט כך בתקשורת. בן גביר יודע שכל ביפר שהוא מנפיק יצליח להכנס לפחות לשני אתרי תקשורת, בדרך כלל ליותר. מצד שני, כפי שיעיד הכשלון של "רבבה" ומספר האנשים המועט שמתלווים אליו במסעותיו להגחכת המשטרה והפרקליטות, המשקל הממשי שלו ושל מרזל קטן.

אז למה "רבבה" נכשלה, וההסתערות על ג'בל מוכבר היא הצלחה – תקשורתית, על כל פנים – כבירה? כי הפעם אשף התקשורת כיוון היטב לנקודות הנכונות של הציבור שלו. הזעם על הפיגוע במרכז הרב הכניס את הכתומים להיסטריה. הזעם היה כה גדול, עד שהרבנים הסכימו לצאת מן הצללים.

עד כה, הרבנים שיחקו תפקיד אפל מאד: הם נתנו פסקי דין שאישרו פיגועים – המחתרת הראשונה, רצח רבין, ולפי דיווחי ערוץ 1, גם אחרי מרכז הרב – אבל לא הסכימו להיחשף. כשחשף יואל בן נון את דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שהנפיקו את הפאתווה לרצח רבין, הוא הפך במהירות למנודה בציבור שלו-עצמו, ונאלץ – הוא ולא הרבנים – להסתובב עם שומרי ראש.

היציאה של הרבנים מן הארון התחילה כבר בשבוע שעבר, כשפסק הלכה הקורא "לכל אחד לתאר לעצמו מה האויב זומם לעשות לנו, ולקיים בו מידה כנגד מידה" פורסם בירושלים. נעזוב עכשיו את המופרכות האינהרנטית הקיימת בתפיסה שיש ל"נקום" במישהו על סמך מה שאתה מדמיין שהוא רוצה לעשות לך, ונתמקד בשתי עובדות: האחת, שהכרוז הסתיים בקריאה ל"ונקהלו היהודים בעריהם לשלוח יד במבקשי נפשם" – ציטוט מתוך מגילת אסתר הנקראת בחג הנקמה היהודי פורים, וקריאה די מפורשת לפעולה; ובכך שהכרוז ×”×–×” ×”×™×” חתום.

בין החותמים אפשר למצוא את דוד דרוקמן, החב"דניק שמכהן כרב קרית מוצקין, שקרא בעבר להטלת "פולסא דנורא" על ראש הממשלה דאז שרון; את יעקב יוסף, בנו הסורר והימני מאד של עובדיה יוסף; עידו אלבא, שהורשע ונאסר בעבר לאחר שפרסם חוברת בכותרת המעודדת "הלכות הריגת גוי"; והרוצח המורשע עוזי שרבף, מאנשי המחתרת הראשונה, שהיה בין מבצעי הטבח במכללה האיסלמית. בין הרבנים שהגיעו בג'בל מוכבר אמש, היו אליקים לבנון מאלון מורה, שמאז ההתנתקות מטיף ל"השתלטות אמונית" על השלטון בישראל, ודודי דודקביץ' מיצהר, שנחשב לסמכות הרוחנית של "נוער הגבעות" – במידה והאנרכיסטים האלה בכלל מקבלים סמכות כלשהי.

זה כבר לא בן גביר, על כל גאונותו, וגם לא התמהונות של נדיה מטר. הם תמיד תופסים את תשומת הלב של התקשורת; אבל הם מעולם לא הצליחו לארגן משהו בסדר גודל כזה. הרבנים הם העיקר, הם הכוח הדוחף, ויש מקום לחשוש שהם יידו אתמול את האבן הראשונה של מלחמת האזרחים הישראלית, בזהותם את נקודת השבר הבולטת של הרפובליקה: מיעוט ערבי גדול השנוא על רוב האוכלוסיה היהודית, מיעוט שממילא נתפס בחוגים רבים כעמלק, מיעוט שפגיעה בו לא תביא לתגובת-נגד קשה מצד רוב הציבור – אבל המשטרה והממשלה יתקשו להגן עליו. וזה, כמובן, יביא לרדיקליזציה של הציבור הערבי, וחוזר חלילה, עד שמלחמת אזרחים – "טיהור הארץ", במונחי הימין – תהיה לא רק סבירה, אלא בלתי נמנעת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)