בחישובים הקבועים על הגוש החוסם שניצב לימינו של בנימין נתניהו, נכללים הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה ושתי המפלגות היודו-נאציות. החישוב הוא אוטומטי כמעט; הפרשנים לא עצרו לחשוב עליו.
אין פירוש הדבר שהוא לא נכון; אבל ראוי לציין את עובדת התפוגגותם של מיתוסים. בשנות השמונים והתשעים רווח – בעיקר בקרב אנשי מפלגת העבודה – המיתוס בדבר מתינותם של החרדים. התפיסה היתה שיש תהום תרבותית בין השמאל ובין החרדים, שזו תהום היסטורית במהותה, אבל שניתן לגשר על תהום זו באמצעות שפה משותפת בתחום הבטחוני והחזון העתידי על ישראל.
התעתוע הזה – שהחרדים, הן הספרדים והן האשכנזים, ניצלו בכשרון רב – נשען על שני פסקי הלכה, אחד של אלעזר מנחם מן ש"ך ואחד של עובדיה יוסף. שניהם הובנו שלא כהלכה: פסק ההלכה של יוסף התבסס על תפיסתם של מומחי בטחון, ובשנות האלפיים הוא נסוג ממנו רשמית, בציינו – לחלוטין בצדק, מבחינתו – שדעתם של המומחים השתנתה. זה של ש"ך התבסס על התפיסה התלמודית ש"אין להתגרות בגויים" ועל כן יש לסגת מן השטחים. אבל 40 שנות התנחלות הפכו את מצב החירום למצב של קבע, וההתנחלויות לא נראות עוד כהתגרות; העובדה שהפלסטינים העדיפו לתקוף את אזרחי ישראל ולא את המתנחלים יצרו את הרושם שהסכנה לישראל ולישראלים שווה משני צדי הקו הירוק. פסק ההלכה של ש"ך התפוגג עם מותו; שוב הוא איננו מוזכר; והעובדה שמצוקת הדיור בקרב החרדים מוצאת פתרון זול במיוחד מעבר לקו הירוק, הופכת את ההתנחלויות לאינטרס כלכלי חרדי.
מעולם לא היתה תהום אידיאולוגיות בין החרדים ובין כתומי הכיפה בתפיסת הזר; כל חובשי הכיפות מאוחדים בתפיסת הלא-יהודים כלא-אדם. זו תפיסה הלכתית, אינהרנטית ליהדות, שבנויה לתוך הליטורגיה שלה ברמות שהאנטישמיות הקתולית מעולם לא הגיעה אליהן: מ"ברוך שלא עשני גוי" מדי בוקר, עבור ב"עלינו לשבח" שלש פעמים ביום, ו"המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים" בתפילת ההבדלה המפרידה בין השבת ובין שבוע החול. התהום, אם היתה, היתה בשאלת קבלתה של הציונות כאידיאולוגיה ובשאלת מעמדה של מדינת ישראל.
השאלות הללו לא קיימות עוד. מדינת ישראל קיימת, והחרדים יונקים מעטיניה כבר דורות. הרבנים המאובנים של יהדות התורה עדיין מורים לשליחיהם שלא לקבל תפקידי שרים אלא רק תפקידי סגני שרים, אבל זו שאלה של זמן עד שהשריד האחרון הזה יתפוגג גם הוא. לש"ס מעולם לא היתה בעיה עם הציונות, או לשמש כשרים. הציונות הפסיקה, מזה זמן ניכר, להיות בעלת משמעות כלשהי. 
הציבור החרדי, על כל גווניו – להוציא חריגים קטנים וחסרי משמעות כמו נטורי קרתא – לאומני באופן ניכר מהממוצע בציבור, או על כל פנים מהממוצע בציבור החילוני. אולי זה עוד פיצוי שלוקחים בחורי הישיבה על עצמם, כחיפוי על כך שאינם משרתים בצבא: כמו הטיולים האידיוטיים שהם עורכים כדי להוכיח את גבריותם, אלה שמסתיימים לעיתים קרובות בחילוץ מאיזה מצוק, גם שנאת הזרים המוגברת מיועדת להוכיח את שייכותם לעדר הלאומי. הם מעצבים את דמות הרחוב החרדי לא פחות, ואפשר לומר הרבה יותר, מאשר הישישים שעדיין זוכרים את גורה קלווארה ואת הסיים הפולני.
והפעם, בלי לשים לב, לא התעכבו הפרשנים אפילו לרגע על האפשרות שיהדות התורה או ש"ס יעניקו ללבני את ראשות הממשלה. זמנן של שתי אלה כ"לשון מאזניים" חלף; תרגיל מסריח מהסוג שיכול היה שמעון פרס עדיין לנסות ב-1990, הקמת ממשלת שמאל תמורת אתנן לחרדים, לא יכול עוד לקרות היום. ומן הראוי לציין שגם פרס נכשל; שש"ס בגדה שוב ושוב בממשלת רבין, ושלאחר שהבטיחה "להיות כוח נאמן של 17 ח"כים בממשלת ברק", בגדה בו בהזדמנות הראשונה. הם מעולם לא היו לשון מאזניים; הם רק העמידו פני כאלה. טוב שהמיתוס הזה מת מיתת נשיקה. טוב שאיש אינו מעמיד עוד פנים, כאילו אין החרדים חלק אינטגרלי מן הימין.
ובקרוב נוכל ללוות לקבורה מיתוס אחר: זה של דר' עובדיה ומר יוסף, הפיצול בנפשו של מנהיג ש"ס בין גאון הלכתי ותמים פוליטי. בשבוע שעבר, הגדיר יוסף את ההצבעה עבור מפלגתו של ליברמן כ"הצבעה עבור השטן", ומנע בכך מחובשי כיפה רבים – אבי, בין השאר, והוא מעולם לא היה מחסידיו – מלהצביע עבורו. בכך הצליח יוסף להציל למפלגתו מנדט, אולי מעט יותר. ובעוד חודש, אלא אם יקרה משהו חריג מאד, הוא יורה לשלוחיו לשבת סביב אותו שולחן עם השטן. יש להניח שש"ס לא תדבר יותר מדי על האופן שבה העמיד מנהיגה את יוקרתו ההלכתית לצורך פוליטי בוטה כל כך. זה לא אומר שאנחנו צריכים לשכוח זאת. אל יוסף יש להתנהג כפי שהוא: מנהיג פוליטי בוטה, שלוח רסן ופרוע אפילו בקנה המידה הנמוך למדי של ישראל. לגאונותו ההלכתית יהיה די והותר זמן להתייחס לאחר שיירד מהבמה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות