החברים של ג'ורג'

שקרים כרותי רגליים

בחישובים הקבועים על הגוש החוסם שניצב לימינו של בנימין נתניהו, נכללים הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה ושתי המפלגות היודו-נאציות. החישוב הוא אוטומטי כמעט; הפרשנים לא עצרו לחשוב עליו.

אין פירוש הדבר שהוא לא נכון; אבל ראוי לציין את עובדת התפוגגותם של מיתוסים. בשנות השמונים והתשעים רווח – בעיקר בקרב אנשי מפלגת העבודה – המיתוס בדבר מתינותם של החרדים. התפיסה היתה שיש תהום תרבותית בין השמאל ובין החרדים, שזו תהום היסטורית במהותה, אבל שניתן לגשר על תהום זו באמצעות שפה משותפת בתחום הבטחוני והחזון העתידי על ישראל.

התעתוע הזה – שהחרדים, הן הספרדים והן האשכנזים, ניצלו בכשרון רב – נשען על שני פסקי הלכה, אחד של אלעזר מנחם מן ש"ך ואחד של עובדיה יוסף. שניהם הובנו שלא כהלכה: פסק ההלכה של יוסף התבסס על תפיסתם של מומחי בטחון, ובשנות האלפיים הוא נסוג ממנו רשמית, בציינו – לחלוטין בצדק, מבחינתו – שדעתם של המומחים השתנתה. זה של ש"ך התבסס על התפיסה התלמודית ש"אין להתגרות בגויים" ועל כן יש לסגת מן השטחים. אבל 40 שנות התנחלות הפכו את מצב החירום למצב של קבע, וההתנחלויות לא נראות עוד כהתגרות; העובדה שהפלסטינים העדיפו לתקוף את אזרחי ישראל ולא את המתנחלים יצרו את הרושם שהסכנה לישראל ולישראלים שווה משני צדי הקו הירוק. פסק ההלכה של ש"ך התפוגג עם מותו; שוב הוא איננו מוזכר; והעובדה שמצוקת הדיור בקרב החרדים מוצאת פתרון זול במיוחד מעבר לקו הירוק, הופכת את ההתנחלויות לאינטרס כלכלי חרדי.

מעולם לא היתה תהום אידיאולוגיות בין החרדים ובין כתומי הכיפה בתפיסת הזר; כל חובשי הכיפות מאוחדים בתפיסת הלא-יהודים כלא-אדם. זו תפיסה הלכתית, אינהרנטית ליהדות, שבנויה לתוך הליטורגיה שלה ברמות שהאנטישמיות הקתולית מעולם לא הגיעה אליהן: מ"ברוך שלא עשני גוי" מדי בוקר, עבור ב"עלינו לשבח" שלש פעמים ביום, ו"המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים" בתפילת ההבדלה המפרידה בין השבת ובין שבוע החול. התהום, אם היתה, היתה בשאלת קבלתה של הציונות כאידיאולוגיה ובשאלת מעמדה של מדינת ישראל.

השאלות הללו לא קיימות עוד. מדינת ישראל קיימת, והחרדים יונקים מעטיניה כבר דורות. הרבנים המאובנים של יהדות התורה עדיין מורים לשליחיהם שלא לקבל תפקידי שרים אלא רק תפקידי סגני שרים, אבל זו שאלה של זמן עד שהשריד האחרון הזה יתפוגג גם הוא. לש"ס מעולם לא היתה בעיה עם הציונות, או לשמש כשרים. הציונות הפסיקה, מזה זמן ניכר, להיות בעלת משמעות כלשהי.

הציבור החרדי, על כל גווניו – להוציא חריגים קטנים וחסרי משמעות כמו נטורי קרתא – לאומני באופן ניכר מהממוצע בציבור, או על כל פנים מהממוצע בציבור החילוני. אולי זה עוד פיצוי שלוקחים בחורי הישיבה על עצמם, כחיפוי על כך שאינם משרתים בצבא: כמו הטיולים האידיוטיים שהם עורכים כדי להוכיח את גבריותם, אלה שמסתיימים לעיתים קרובות בחילוץ מאיזה מצוק, גם שנאת הזרים המוגברת מיועדת להוכיח את שייכותם לעדר הלאומי. הם מעצבים את דמות הרחוב החרדי לא פחות, ואפשר לומר הרבה יותר, מאשר הישישים שעדיין זוכרים את גורה קלווארה ואת הסיים הפולני.

והפעם, בלי לשים לב, לא התעכבו הפרשנים אפילו לרגע על האפשרות שיהדות התורה או ש"ס יעניקו ללבני את ראשות הממשלה. זמנן של שתי אלה כ"לשון מאזניים" חלף; תרגיל מסריח מהסוג שיכול היה שמעון פרס עדיין לנסות ב-1990, הקמת ממשלת שמאל תמורת אתנן לחרדים, לא יכול עוד לקרות היום. ומן הראוי לציין שגם פרס נכשל; שש"ס בגדה שוב ושוב בממשלת רבין, ושלאחר שהבטיחה "להיות כוח נאמן של 17 ח"כים בממשלת ברק", בגדה בו בהזדמנות הראשונה. הם מעולם לא היו לשון מאזניים; הם רק העמידו פני כאלה. טוב שהמיתוס הזה מת מיתת נשיקה. טוב שאיש אינו מעמיד עוד פנים, כאילו אין החרדים חלק אינטגרלי מן הימין.

ובקרוב נוכל ללוות לקבורה מיתוס אחר: זה של דר' עובדיה ומר יוסף, הפיצול בנפשו של מנהיג ש"ס בין גאון הלכתי ותמים פוליטי. בשבוע שעבר, הגדיר יוסף את ההצבעה עבור מפלגתו של ליברמן כ"הצבעה עבור השטן", ומנע בכך מחובשי כיפה רבים – אבי, בין השאר, והוא מעולם לא היה מחסידיו – מלהצביע עבורו. בכך הצליח יוסף להציל למפלגתו מנדט, אולי מעט יותר. ובעוד חודש, אלא אם יקרה משהו חריג מאד, הוא יורה לשלוחיו לשבת סביב אותו שולחן עם השטן. יש להניח שש"ס לא תדבר יותר מדי על האופן שבה העמיד מנהיגה את יוקרתו ההלכתית לצורך פוליטי בוטה כל כך. זה לא אומר שאנחנו צריכים לשכוח זאת. אל יוסף יש להתנהג כפי שהוא: מנהיג פוליטי בוטה, שלוח רסן ופרוע אפילו בקנה המידה הנמוך למדי של ישראל. לגאונותו ההלכתית יהיה די והותר זמן להתייחס לאחר שיירד מהבמה.

(יוסי גורביץ)

היידה ביבי

ובכן, זה היה לא צפוי.

בהנחה שקולות החיילים לא יגזלו מנדט מקדימה ויעבירו אותו לליכוד – הנחה בעייתית – יצרו הבחירות מצב משונה. נתניהו עומד בראש הגוש הגדול ביותר, לבני מובילה את המפלגה הגדולה ביותר.

מבחינה חוקתית היתרון – הזמני? – של לבני לא משנה דבר. מה שמשנה הוא מספר הממליצים באוזני הנשיא על ראש ממשלה. המצב כרגע אומר שיש לנתניהו גוש חוסם של 64. ליברמן לא יחסל את עצמו ויזרוק את נתניהו לאופוזיציה.

אפשר, כמובן, להתחיל לדבר על כך שרצוי שתהיה ממשלת אחדות, אולי עם הזנב שנותר מהעבודה. לדעתי חבל על הזמן. זה יהיה עיוות של רצון העם המובהק.

תנו לו למשול, לאיש הקטן שמחפש מרפסת. תנו לו להקים ממשלת ימין מובהק. הרי בעשור האחרון, מאז שהרס אהוד ברק את חיינו, לא היתה פה ממשלת ימין אמיתית. תמיד היה איזה עלה תאנה שמאלי-לכאורה. ממשלת שרון הראשונה השתמשה בשמעון פרס כבובת-פיתום שחיפתה על מלחמת ההתשה שניהל שרון. בממשלת שרון השניה היו תחילה לפיד ושינוי – לא שמאל, אבל דומים – ואחר כך שב שימעל'ה לחיק הממשלה, תוך שהוא מקפיד לנהל משא ומתן על מעמדו כמשנה לראש הממשלה וראש האופוזיציה במקביל. אחר כך הגיע המישמש האולטימטיבי, קדימה, שערבב אנשי ימין מהליכוד יחד עם פליטי מפלגת העבודה ויצר מראית עין של מרכז.

תמיד היה, בקיצור, איזה עלה תאנה. הגיע הזמן להסיר אותו. הבה ניתן לימין למשול קצת. הוא הרי תמיד טוען שהשמאל מקלקל לו; הבה נראה מה הוא יודע לעשות בלי שיהיה שם מישהו שינופף בפרס נובל לשלום או במתינות מיתולוגית כדי לחפות עליו. הבה נראה כמה זמן זה יחזיק. זה ממילא, נראה לי, הכיוון ההגיוני של נתניהו: אם הוא רוצה לפרק את קדימה, אם הוא רוצה לגרום למופז ושאר חסרי החוליות לזחול חזרה לליכוד, הוא צריך קודם כל לייבש אותם באופוזיציה. בדיוק כמו בוז'י ופואד, הם לא בנויים לזה. אנחנו נשב מהצד, עם הפיצוחים, ונתבונן בקרבות שאול בבוגי, שיגמדו את סיפורי התהילה של "עופרת יצוקה".

יהיה רע לתפארת, כמובן. מישהו רע מאד – אלי ישי או אפילו יעלון – יקבל את משרד החינוך. האוצר הממלכתי יבוזבז על גבעות הגדה המערבית, ישיבות יקומו במקום כל עץ רענן, המשבר הכלכלי – מוזר, הוא לא הוזכר כמעט במערכת הבחירות הזו – יוריד לאשפתות מאות אלפי תושבים. הממשלה החדשה תעמוד בפני התנגשות עם ממשל אובאמה.

אבל כך היתה גם 1996: היא הולידה ממשלת ימין. אולי, בהתאם, תהיה לנו גם 2012: יש לקוות שהמטוטלת תנוע שוב, בעוז, אל הצד האחר, שאחרי שתושבי ישראל יבינו מה עומד מאחורי הסיסמאות הריקות של הימין, הם יזרקו אותו לאופוזיציה לשנות דור – או, במונחים ישראליים, לקדנציה אחת לפחות. ואם זה יקרה, אנחנו צריכים להיות מוכנים אז עם משהו מבטיח ומוצלח יותר מאהוד ברק, ועם תכנית חדשה. בינתיים, הבה ניתן לימין הישראלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות: להרוס. ובינתיים, נתחיל לתכנן את הבניה מחדש.

(יוסי גורביץ)

העיתון לאנשים לא רציניים (קצר)


מי שפתח הבוקר את מאמר המערכת של "הארץ" ודאי שפשף את עיניו בתדהמה: העיתון לאנשי עסקים חשובים הודיע לנו שהמועמדת שלו לראשות הממשלה היא ציפי לבני. התדהמה נובעת מהעובדה הפשוטה שרק לפני שבוע, במאמר מערכת אחר, קרא "הארץ" שלא להצביע מרצ.

כפי שציינה נעמה כרמי, מאמר כזה – מאמר-אנטי – הוא תמוה, בלשון המעטה. הוא משונה עוד יותר כשבוחנים את שני המאמרים יחדיו: מצד אחד, אומרים לנו אנשי "הארץ", מרצ לא שמאלית מספיק, משום שהיא תמכה במבצע "עופרת יצוקה" כשהחל; מצד שני, אנחנו נקראים להצביע ללבני, שנמצאת לימינה של מרצ ושלא רק תמכה במבצע – היא גם מתפארת בכך שהיא אחראית לו.

איך משלבים את שני אלה יחדיו? איך עושים זאת, במיוחד כשזוכרים שאין עוד בישראל בחירות ישירות, ושאי אפשר להצביע ללבני – אפשר רק להצביע לקדימה? כשזוכרים שמס' 2 התככן מאד של קדימה הוא שאול "חסר חוליות" מופז, שמסוגל לערוק מקדימה לליכוד באותה מהירות שבה ערק מהליכוד לקדימה? שיש בה אנשי ימין מובהקים כמו המתנחל עתניאל שנלר, שני החסונים, רונית תירוש, זאב בוים, ושאר "הבררה" – כביטויה המדויק של גילה גמליאל – של פליטי הליכוד? שמדובר במפלגה שהצביעה בעד פסילתן של המפלגות הערביות?

למערכת "הארץ" פתרונים. כרמי, שחזתה במדויק את הפליק-פלאק הזה, גם ציינה ש"הארץ" יעז אולי לתקוף את מרצ, אבל לכדי המלצה להצבעה לחד"ש לא יגיע: הקוראים של דה מארקר עשויים להתקף בהלה. ועל זה כבר נאמר, אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

הבוקר שאחרי


מחר נלך להצביע. רובנו, לדעתי, יבצעו את חובתם הדמוקרטית ברטינה ובשפיפות: לאף אחד לא ברור על מה נערכות הבחירות הללו. ממשלת אולמרט היתה צריכה לבוא לקיצה באוגוסט 2006, אבל גררה הלאה שנתיים ויותר, ונפלה עקב תרגיליו האובר-מחוכמים של השוטה ההוא (סליחה, הלא-חכם ההוא) שאמר לנו היום שהוא חייב בדחיפות 20 מנדטים, ולא – ייאלץ להפרד ממשרד הבטחון.

הבחירות של מחר יהיו עוד הפלה דמוקרטית מבית מדרשו של ברק: את הראשונה ארגן לנו ב-2001, כשבזחיחות הודיע שאם הכנסת רוצה בחירות – יהיו בחירות, אבל רק לראשות הממשלה. התוצאה היתה שהוא נמרח בבחירות בהפרש חסר תקדים, ויורשו נאלץ להתמודד עם מעין rump parliament, כנסת שנבחרה בתנאים השונים לחלוטין של 1999.

התוצאה היתה שבבחירות 2003 לא היה כל מתח: היה ברור, מלכתחילה, שהליכוד בראשות אריאל שרון יזכה ברוב גדול, והוא אכן התקרב, עם 38 מנדטים, לגודלה של "מפלגה גדולה" אמיתית. אבל רק התקרב.

2003 החלה את מסורת מפלגות התחליף-לרצינות. חוסר המתח – הידיעה שהקרב אבוד, שאלו יהיו בחירות נקמה על האינתיפאדה השניה – שלח רבים, ואני ביניהם, להצבעה עבור מפלגת-בועה: שינוי. ב-2003 היו לה 15 מנדטים, ב-2006 היא לא עברה את אחוז החסימה.

תחליף הרצינות, הטרנדיות, התחושה הטהרנית שאין עוד טעם במפלגות "ממסדיות", העלו ב-2006 את הבדיחה הגרועה ביותר מאז צומת של רפול: הגימלאים של רפי איתן. כל מיני ילדים טיפשים וריקנים, שלא ידעו דבר ולא למדו דבר, חשבו שההכרעה הדמוקרטית היא בדיחה, ונתנו לקריקטורה הזו שבעה מושבים בכנסת.

ועכשיו אנחנו שוב לפני בחירות, "בחירות החאקי" הראשונות באמת שלנו – להוציא, אולי, 1973 – ואנחנו עומדים שוב להצביע, הפעם כשהדם עדיין רותח. ואנשי הטרנד, אנשי הקש החלולים, שוב צריכים לבחור טרנד חדש.

אני חושב שסוציולוגים שיבחנו את הבחירות לאחר מעשה יאמרו שהטרנד הגדול של 2009 היה ליברמן. ההתנפחות הצפויה הזו, מ-11 מנדטים ל-19 או יותר, לאחר כנסת רוויית כשלונות, יכולה להסביר לאיפה יתאדו הגימלאים.

אבל הצבעת הטרנד היא גם עניין שמאלי, אם כי בארץ שהופכת גזענית יותר ויותר בגלוי מימדיה בהתאם קטנים יותר. עיקר הטרנד מתרכז, הפעם, בחד"ש. וכמו מצביעי הגימלאים ב-2003, שהיו ניחמים על הצבעתם אילו היה להם די שיקול דעת לכך, גם מצביעי חד"ש צפויים להתעורר עם כמה הפתעות לא נעימות אחרי הבחירות, במיוחד אם קמפיין המריחה של חד"ש יצליח והיא אכן תגביר את כוחה.

* * * * *

איתמר כתב כאן שהצבעה לחד"ש היא הצבעה בעד הדו-קיום, שמנדט יהודי לחד"ש יתן תקווה לערביי ישראל. זה עשוי היה, אולי, להיות נכון אם אפשר היה להשפיע על מדיניותה של חד"ש.

וכפי שציין יפה היום שחר (כל הפוסט שווה קריאה), אין בעצם אפשרות כזו. אי אפשר להתפקד לחד"ש, אפשר רק להתפקד למק"י. ומק"י היא בדיוק אותה מפלגה קומוניסטית ישנה ודוחה, שהצעירים של היום פשוט לא מכירים, ועל כן אינם מבינים את האנטגוניזם האוטומטי שפוקד כמעט כל מי שזוכר את המלחמה הקרה כשהוא שומע את השם.

חד"ש היא בעצם אותו זומבי שפעם קיבל הוראות ממוסקווה, שחיפה על הגולאגים ושתמך בהפיכת הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'וב. מפלגות קומוניסטיות באירופה התנתקו מהקו של מוסקווה אחרי דיכוי האביב של פראג; הקומוניסטים הישראלים נשארו נאמנים עד הסוף, וגם אחריו. היא הכל חוץ מחדשה. הסיסמאות שלה הן אותן סיסמאות משנות השישים והשבעים, ולפעמים – כמו הנוסחה שלה בנושא ישראל, שהיא "תומכת בזכותם של היהודים הישראלים להגדרה עצמית" – גם עד שנות החמישים.

דב חנין באירוע ההם

דב חנין באירוע "ההם"

את הגוויה המרקיבה הזו קצת קשה לשווק לצעירים שוקקי גאדג'טים, אז חד"ש עברה תהליך הסוואה מרשים: היא משווקת ליהודים לא כמפלגה קומוניסטית, אלא כמפלגה "חברתית" ו"ירוקה". הלאומנים הערבים שלה טוטאטו הצידה, הם מפחידים מדי, והפנים שחד"ש מפנה לציבור הישראלי הם אלה של דב חנין. פנים סימפטיות, אדם מוכשר ופרלמנטר ראוי. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמפלגה מדברת בשני קולות; הוא ניסח את זה בכך שיש לה שני קהלים, שכל אחד מהם מצריך שפה אחרת.

דב חנין הוא אחד מתוך שלושה חברי כנסת של חד"ש, והזוטר שבהם. אבל מי שיסתכל בבלוגים העבריים שתומכים בחד"ש, יטעה בקלות לחשוב שהוא מנהיג המפלגה. הבלוג "מי שלא פוחד אדום", למשל, נקרא "האתר הלא רשמי הרשמי של תומכי חד"ש ודב חנין".

אחת התופעות של "בחירות חאקי" היא שעמדות מורכבות הופכות לקשות מאד להסברה. הבעיה העיקרית של מרצ, לדעתי, היא שקשה מאד להסביר שאתה מתנגד להרג אזרחים אבל בו זמנית גם סבור שאם החמאס בוחר להפגיז את ישראל, פעולה צבאית נגדו היא כורח מוסרי. כל כך ללעוג לעמדה מורכבת – וחד"ש ההו-כה-טרנדית בחרה לעשות זאת באמצעות הפרסומת השחצנית מכולן, זו של "מק מול PC". הקבוצה האולטרה-מתוחכמת שארגנה את הפרסומות ודאי התמוגגה מעצמה ומכמה היא שיקית, ואפשר היה לומר כמה מילים עוקצניות על האופן שבו הפרסומת הקפיטליסטית מכולן – זו שמזהה מותג יקר עם קוליות, עם הפרדה של קהל נבחרים מההמון המזוהם – נבחרה לייצג דווקא מפלגה שמתיימרת להיות קומוניסטית ועממית, אבל באמת אין טעם. מי שהתמוגג מהסרטון הזה, כנראה איבד את חוש האירוניה שלו עם הלידה.

בואו אלינו, אומרים לנו החניניסטים, ותיהנו גם אתם מההילה של המק. גם אתם תהיו קוליים, גם אתם תחיו בעולם מונוכרמטי. עזבו עכשיו את כל הדברים המציקים – את המפלגה המיושנת שלא התעדכנה מאז ימי חרושצ'ב, את הלאומנות הפלסטינית, והייתי מוסיף "עזבו את העבר," אילו חשבתי לרגע שהכירו אותו – והתמקדו בכמה קולי זה להיות חדשניק וירוק.

מרצ לא תהיה חלק מהקואליציה הקרובה – אלא אם התוצאה תהיה מפתיעה במיוחד – אבל היא מרצ היא מפלגה שיכולה להיות חלק מממשלה ישראלית. חד"ש/מק"י/רק"ח מעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה. היא מפלגתם של אלו שבחרו לברוח מהמציאות המייאשת אל עולם פנטזיה, של מי שהחליטו לוותר על פוליטיקה ולחבק כת גנוסטית שרק לחבריה ידועה המציאות האמיתית. וגם מההזיה הזו, כמו מחלום העיוועים של הגימלאים, תבוא יקיצה. היא תבוא, כמובן, מאוחר מדי.

(גילוי נאות: הצבעתי לחד"ש ב-1999, כשידעתי הרבה פחות על קומוניזם ועל ההיסטוריה שלה. כלומר, הייתי שם בערך עשור לפני שזה היה טרנדי. וכמו בפתגם ההוא, מי שלא היה קומוניסט בגיל 20 הוא חסר לב, ומי שנשאר קומוניסט בגיל 40 הוא חסר שכל).

(יוסי גורביץ)

שני פתקים בקלפי

למה חד"ש

אני לא יודע הרבה על מה שקורה היום באפריקה. פעם ידעתי. עבדתי אז בחדשות נענע, ואפריקה היתה הסלוט הבלתי רשמי שלי. מרחוק, דרך הפילטר המאופק של ה-BBC והניו-יורק טיימס, אפריקה היתה קוץ בעין. היבשת הפנטסטית היחידה שנותרה. ילדים לוחמים באוגנדה ואדוני מלחמה סומליים; באפריקה יש הכל.

כשעזבתי את נענע, לא יכולתי לראות עוד חדשות. למשך זמן מה ניסיתי להתעדכן, אבל גם זה נגמר. קצת בגלל שהחיים זרמו פנימה וקצת בגלל שאי אפשר היה להמשיך עוד ככה, באין האונים המוחלט הזה. למעט שיחות קצרות ומיואשות עם יוסי, לא חשבתי על אפריקה זמן רב. עד המלחמה בעזה.

התיאורים של עזה התרבו כל כך, והם כה דומים זה לזה, שאני לא בטוח איך לכתוב זאת כך שיקראו. War Photographer, סרט תיעודי על צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, הוא סוג של התחלה. בפתיחת הסרט, רואים אישה זקנה בקוסובו שביתה הושמד באחת ההפצצות. היא בוכה. מול נכטווי, מול האנשים שמצלמים אותו, מול האנשים שיורדים מהמשאית. היא לא ילד או אזרח מת, סתם אישה שאיבדה את כל מה שהיה לה, אחת מאלו שלא מצליחים להגיע לסטטיסטיקה הנזכרת. בעזה, מספרים ב-BBC, יש יותר מ-50,800 אנשים כאלו. לא צריך סטטיסטיקות אחרות. אבל הן שם, הסטטיסטיקות. הן נראות כמו דיווחים מקונגו. עשינו שם אפריקה, ויו"ר הליכוד טוען שלא עשינו מספיק.

זו לא הסיבה שאצביע לחד"ש, זו הסיבה שלא אצביע לתנועה הירוקה-מימד. יש דיבור כזה עכשיו, מסתבר. אם לא חד"ש, אז לפחות הירוקה-מימד. אני מכיר חלק מהפעילים של הירוקה-מימד, והם אנשים טובים. אבל התנועה הירוקה היא מפלגה שיכולה להתקיים רק עבור יהודים, אלו שיכולים להרשות לעצמם לדאוג לעניין הסביבתי. ואני חושב גם על המבצע הבא, ולא יודע איך יצביע אז מלכיאור.

אני מצביע לחד"ש כי זה המעט שאוכל לעשות. על פי ויקיפדיה, כ-16.5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. עזבו מים וחשמל וקרקעות, עזבו את ליברמן. אפילו שלטי תנועה בערבית צריך להשיג כאן בבית משפט. יש לי פתק אחד, והוא ממילא ישב באופוזיציה. אבל לו חד"ש יקבלו מנדט אחד מקולות היהודים, אולי ערביי ישראל יתפתו פחות לייאוש. את זה הפתק האחד שלי יכול לעשות: אפילו לא תקווה, רק הפוגה רגעית.

למה גאולה

אבל אני גם מצביע למפלגת הגאולה של הרטוגזון. אתמול פרסם עידו פוסט שבו הוא מסביר חלק ממה שעומד מאחורי המפלגה, למה זו לא בדיחה או התחכמות רשת. הוא צודק. שווה לצטט את אורוול בנושא הזה:

Progress is not an illusion, it happens, but it is slow and invariably disappointing. There is always a new tyrant waiting to take over from the old — generally not quite so bad, but still a tyrant. Consequently two viewpoints are always tenable. The one, how can you improve human nature until you have changed the system? The other, what is the use of changing the system before you have improved human nature? They appeal to different individuals, and they probably show a tendency to alternate in point of time. The moralist and the revolutionary are constantly undermining one another. Marx exploded a hundred tons of dynamite beneath the moralist position, and we are still living in the echo of that tremendous crash. But already, somewhere or other, the sappers are at work and fresh dynamite is being tamped in place to blow Marx at the moon. Then Marx, or somebody like him, will come back with yet more dynamite, and so the process continues, to an end we cannot yet foresee. The central problem — how to prevent power from being abused — remains unsolved. (מכאן)

שתי הגישות שמציין אורוול, המורליסט הרדיקל, לא יכולות לדור בנפרד. פוליטיקה באה עם סט נתונים מוכן, מאגר עובדות רלוונטיות שנורות באוטומט ממאות ערוצי התקשורת שמקיפים אותנו. זה מקל עלינו מאוד לשכוח שהפוליטיקה מתקיימת בתוך העולם עצמו, ולא רק בתוך מערכי חוקים וכסאות מוזיקליים. אנחנו יוצרים פוליטיקה שמורכבת מסטטיסטיקות והיסטוריה, ורק מהם.

הנתק הזה יצר את האוטופיות הפוליטיות של תחילת המאה העשרים, אוטופיות שיכלו להתקיים רק מתוך הכחשת הזמן, מתוך אמונה שיום אחד יוכל העולם להיות סטטי. "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה אינו שונה. הנתק הזה הוא שיצר את הניאו-שמרנים, שאחד מהם אמר פעם לליברל (ואלוהים יודע איפה המקור לציטוט הזה עכשיו) כי "אתם עסוקים בלחשוב על המציאות. אנחנו יוצרים אותה".

זה אותו נתק שגורם לנו לחשוב שפוליטיקאים צריכים להיות אך ורק יצורים פרלמנטריים, שחוקים יכולים לתקן חברה. לא כך זה עובד. חוקים חברתיים שהעניקו תנאים סוציאליים למי שעובד מעל ל-10 חודשים לא הטיבו את מצב העובדים, הם רק גרמו למעסיקים לפטר את עובדיהם בתום פרק הזמן הזה. חוקים לא יוצרים מוסר, הם, כפי שאמר בארי שוורץ, מקלים על השעייתו.

הנתק הזה יוצר פוליטיקאים ללא ענווה ואידיאולוגיות חסרות חמלה; הוא יוצר תאווה לסוף, לפתרון, וייאוש כאשר אלו ממאנים להגיע. מצד הבוחר, הנתק הזה גורם לנו לשקול אפשרויות פוליטיות כאילו היו צעדים במשחק מחשב. בוויכוחי הלו-הייתי-ראש-הממשלה האלה, השליטה היא תמיד אבסולוטית. הצבא תמיד עושה את שאומרים לו, העם תמיד מבין את החלטותיך, העולם מסתדר בשורות. זו התפיסה שגורמת לנו לשנוא ערבים, כי הם לא נאמנים; זו התפיסה שגורמת לחלק מהשמאל להציג את הייאוש הכן של רבים כל כך כאן כדבר מה נלעג. העולם לא מסתדר בשורות; הזמן לא עוצר; וללעוג לייאוש אינו שכנוע, הוא התבצרות. לכן, מפלגת הגאולה היא עניין רציני עד מאוד.

לתת למרזל את אשר למרזל, סיבוב 321


אילו נטיתי לחשיבה קונספירטיבית, הייתי אומר שהחלטתה של המשטרה למנוע מברוך מרזל מלשמש כיו"ר ועדת קלפי באום אל פאחם היא נסיון בוטה להגדיל את מספר מצביעי גוש ליברמן-מרזל. אבל מאחר ובמשטרת ישראל עסקינן, התשובה – כמו כמעט תמיד כשקונספירציה עומדת על הפרק – היא שסביר הרבה יותר שמדובר בטמטום מאשר בקנוניה. ודאי כשמדובר במשטרת ישראל.

זו הפעם השניה בפחות משלושה חודשים, שהמשטרה מודיעה שהיא כל כך מפחדת מהפרות סדר מצד ערביי ישראל, עד שהיא מונעת מאנשי ימין מימוש זכויות שהוקנו להם על ידי גופים מוסמכים. במקרה הראשון, של הצעדה באום אל פאחם, פשוט ביטלה המשטרה החלטה של בית המשפט העליון, ועכשיו היא מתמקחת עם בית המשפט על תאריך חדש לצעדה, הרבה אחרי הבחירות. אפשר בהחלט לטעון שהמשטרה חיבלה בקמפיין של מרזל.

במקרה החדש, שוללת המשטרה ממפלגה זכות המוקנית לה בחוק להציג יו"ר קלפי מטעמה. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פנה ליו"ר ועדת הבחירות, השופט העליון אליעזר ריבלין, וביקש ממנו למנוע ממרזל לבצע את תפקידו מחשש למהומות. ריבלין, בצדק רב, גלגל את מזוז מכל המדרגות, וכתב לו ש"הייתי מצפה כי תפנה מתוקף מעמדך למשטרה ולשירות הבטחון הכללי, כדי להעמידם על אחריותם. עתירה זו או אחרת איננה מסירה את החובה ואת האחריות מעל שלטונות האכיפה".

נו, אז אם הקרב המשפטי אבד, המשטרה פשוט מבטלת את החלטת השופט, ולוקחת לעצמה חירות "למנוע את כניסתו של מרזל לאום אל פאחם או לכל ישוב אחר שבו יתעורר חשש שנוכחותו תסעיר את הרוחות". למה לא להכניס אותו למעצר מנהלי ולסגור עניין? האיש "מסעיר את הרוחות" מעצם קיומו.

כן, השטיק של מרזל הוא פרובוקציה. כן, מערכת הבחירות הזו רוויה בהסתה כלפי ערביי ישראל. כן, לכולם ברור מדוע נכנסת הכלה לחופתה. ובכל זאת כניעה לבריונות היא כניעה לבריונות (ובמקרה שלנו – כניעה לצילה של בריונות), ובכל זאת פקיד המבטל החלטת שופט בשל חשש מעורפל מאלימות זו גלישה לעבר קריסת שלטון החוק, ובכל זאת לברוך מרזל יש זכות חוקית לשמש כיו"ר קלפי באום אל פאחם (כפי שיש לאחמד טיבי בתפוח), ובכל זאת ובסיכומו של דבר – מי שנכנע כך לבריונות שאפילו לא הציגה את עצמה, תורם את חלקו למאמץ הבחירות של ליברמרזל. הוא ממחיש מעבר לכל המחשה את טענתם שהישובים הערביים הם שטח אקס-טריטוריאלי, שבו המשטרה איננה מעיזה לאכוף את החוק, והדרך מכאן ללגיטימציה לטרנספר קצרה מאד.

(יוסי גורביץ)

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית הזה מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם זה מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך יהיה להודות שהצלף – אם היה צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה זה פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

נבלה נעשתה בישראל

האיש שהמריץ את אולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא, בה נהרגו 34 חיילים לשווא, ממשיך להקליד. אתמול (רביעי) פרסם ארי שביט כתב פלסתר כנגד ציפי לבני.

מה הבעיה של שביט עם לבני? ובכן, להערכת מומחים שעמם נועץ שביט, "לשרת החוץ יש בעיית קשב", היא "סכמטית ופשטנית", "דעתנית ושטחית". כל זאת, למרות שהיא "אינטליגנטית ומהירת תפיסה". "מומחים" אחרים מעריכים ש"הצירוף של חוסר נסיון וחוסר בטחון משתק את לבני".

יתר על כן – כאן שביט, כמדומה, לא טרח להיוועץ במומחים – לבני "חפה לחלוטין מאינטליגנציה רגשית, היא איננה מבינה בני אדם ואיננה אוהבת בני אדם". שביט ממשיך בפסיכולוגיזציה בשקל: לבני "איננה עקבית", "החשש שלה מכשלון מונע ממנה מלהיות מקורית ונועזת", ו"על בהלה פנימית עמוקה מחפה שרת החוץ במפגנים של בטחון עצמי מופגן הגולש לפעמים לגסות רוח".

לקראת הסוף, מצטט שביט עד בכיר, "נסער במיוחד", שאומר – רגע, בעצם, לא ברור מי אומר את זה – ש"דגל שחור של אי כשירות מתנופף מעל למסע שלה אל ראשות הממשלה".

אלו מילים חריפות מאד. הן אומרות, למעשה, שהצבעה עבור לבני שקולה לציות לפקודה בלתי חוקית בעליל. ארי שביט עשה כאן מעשה נבלה: הוא אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על לבני – אבל אמר זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהם ה"עדים" שלו. הם עצמם, אם הם אכן קיימים, עושים מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוטים הגדולים חושבים על לבני, הם צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלהם לפני עתידה של ישראל. הניחוש שלי הוא ש"הבכיר הנסער" הוא ידידו הקרוב של שביט, אחד אהוד ברק. אחרי הכל, שביט כבר הוכיח שהוא לא שומר על הגבולות הנאותים לעיתונאי: הוא מסר עדות אופי עבור עד השקר עמרי שרון. גם הוא בחברים.

שבוע לפני הבחירות, מפרסם שביט כתב אישום שמפניו אין שום אפשרות להתגונן. זו אינה עיתונאות, זה מה שמכנים האמריקנים Hatchet job: חיסול מוזמן. רצוי להזכיר שני דברים: ראשית, שלבני היתה קרובה מאד לראשות הממשלה לפני מספר חודשים, וששביט לא כתב מאמר כזה אז. יכול להיות שהוא לא ידע את העובדות החדשות שהוא מתיימר לדעת עכשיו, ויכול להיות באותה מידה שהמקור הבכיר שלו לא עמד אז לפני בחירות.

נקודה שניה: שביט מאשים את לבני בכך שהיא "לא הבינה את האתגר האיראני… הגרעין האיראני ההופך את כהונת לבני כשרת חוץ לכשלון קולוסאלי". המשפט הזה כל כך מופרך בפני עצמו, כל כך תלוש מהמציאות, שדומה שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור. אבל נרחיב בכל זאת. נזכיר שבשנת 2006, קודם למלחמת לבנון השניה, קרא שביט למנוע את תכנית ההתכנסות, כדי לאפשר לארצות הברית לתקוף את איראן ללא הפרעה (ההגיון העקום הוא שלו, לא שלי); ראוי לציין שהוא התנגד לה גם לפני בחירות 2006. בדומה למודיעין שלנו, המעדכן קדימה את מועד הבלחת הגרעין האיראני מזה כמעט שני עשורים, גם שביט עדכן את חלומו להתקפה אמריקנית על איראן ב-2007, והודיע ביוני חגיגית שמאחר ויתכן שג'ורג' וו. בוש יתקוף את איראן בין נובמבר וינואר 2009, רצוי להקדים את הבחירות.

בקיצור, מוטב לו לארי שביט שיבלום פיו ולא יקשקש עוד על איראן, שממילא משמשת לו כתירוץ לכל שטות שהוא חפץ בקידומה בכל רגע נתון. מומלץ לו לפרוש למנזר בהקדם, ולהפסיק לטנף את שמה הבעייתי גם כך של העיתונות הישראלית.

ולפני שיתחילו היללות: אני לא תומך של ציפי לבני, ולא חושב שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה בישראל. מצד שני, אהוד ברק ובנימין נתניהו – ידידיו הטובים של שביט – כבר הוכיחו שהם אינם מתאימים.

(יוסי גורביץ)

בעיר האובות

התחושה הראשונה, עם ההגעה לחברון – למעשה, כשהשפה בשלטים התחלפה בערבית – היתה הדריכות הישנה ההיא, התחושה ששוב אתה נוסע בג'יפ סופה, עם קנה מחוץ לחלון, ששוב משהו אורב, בלתי נראה, מאחורי עיקול או עץ. בקצרה, שוב אותה תחושה של עזה, חמוצה ועזה כמעט כאילו עדיין הייתי ב-1991.

היא לא לגמרי התפוגגה, אבל היא הוגחכה עד מאד זמן קצר לאחר שהגענו, יאיר ואני, לעיר. הוא נהג, אני ניווטתי-למחצה, צפיתי-למחצה. ברחוב המקביל למערת המכפלה, עשרה מטרים בקו אווירי מהעמדה הסמוכה של מג"ב, הבחין ילד צעיר ברכב עם המספר הצהוב ובו שני לא-מתנחלים-בעליל. הוא היסס, ואז, במהירות, התכופף-הרים-השליך. פגע.

"חטפנו את האבן הראשונה,” אמרתי ליאיר.

"אתה בטוח?”

"חצץ, אבל אבן.”

[…]
בצמוד למערת המכפלה, אולי המבנה הדתי המכוער ביותר בעולם – עמדות ממוגנות הצליחו להרוס גם את המבנה המרשים nמתקופת הצלבנים, ופנימיותו הפגינה בעיקר את האתוס האנטי-אסתטי האורתודוקסי – ניצב מבנה גבוה, שמשמש כמסעדה, מזנון, חנות מזכרות ובעיקר כקוץ בעיניהם של התושבים המקומיים.

מהבניין, שנקרא על שם החב"דניק גוטניק – אותו גוטניק מ"ביבי טוב ליהודים" – מושמעים ללא הרף שירים עילגים במיוחד, שהמסר החוזר ונשנה שלהם הוא "חברון בידינו". הם מושמעים במערכת כריזה בעוצמה מחרישת אזניים. גירסא רכה ביחס לטרור המוזיקלי שהפעילו בגוואנטנמו כלפי עצירים, אבל בתוספת מנה קטנה של השפלה והתרסה.

שומעים אותם היטב במערת המכפלה עצמה.

[…]
בשנות השמונים התעורר לרגע רעש גדול, כששלח יגאל תומרקין מכתב לאליקים העצני ומיען אותו ל"אליקים העצני, KZ קרית ארבע”, כשהכוונה לקונצנטרציונלאגר, מחנה ריכוז. העצני תבע את תומרקין על הוצאת דיבה, בטוענו שהלה רמז שהוא נאצי. אני חושב שהוא גם ניצח. תומרקין טען להגנתו שהביטוי "מחנה ריכוז" התייחס לכך שקריית ארבע נראית כמו מחנה ריכוז.

היא לא השתנתה בהרבה.

[…]
בשיטוטנו, שהיו נסיון מהוסס בפוטוג'רנליזם – תוצאות ראשוניות כאן – אנחנו נתקלים באדם שמציג את עצמו כדובר הישוב בחברון. אדם מנומס, שקט. הוא מציע לארגן לנו ליווי לשכונת תל רומיידה. אנחנו אומרים בנימוס שאנחנו מעדיפים ללכת לבד. הוא, קצת נבוך, מזהיר אותנו ש"לחלק מהתושבים יש טענות לתקשורת".

יהיו בעיות, אנחנו שואלים?

לא, לא בעיות, הוא ממהר לומר. לא בעיות. אבל חלק מהתושבים לא אוהבים תקשורת. כדאי שמישהו משלנו ילווה אתכם. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והלכנו.

[…]
ביציאה ממערת המכפלה, שני בטלנים בבגדי בחורי ישיבות מתווכחים אם אנחנו חיים בתקופת החיה השלישית של דניאל, או שמא הרביעית. זה מטיח בזה שהוא לא הבין נכון את הרמב"ם, והשני משיב לו שהוא לא עיין דיו ברשב"א. הוויכוח מתלהט בדיוק כשאנחנו עוזבים.

[…]

לומר שיהודי חברון מייצגים את הפסיכים שבפסיכים – זה כבר מובן מאליו. אבל צריך להיות שם כדי להבין במה מדובר.

חברון הזכירה לי מאד את עזה. לא רק בגלל האדרנלין והפחד, אלא בגלל הגרפיטי. אין קיר שאין עליו כתובת או ציור. אלא שהפעם אלה אינן סיסמאות לאומניות או פסוקי קוראן; זה מגן דוד או ציור של לפיד – אני לא יודע בוודאות, אבל להערכתי מדובר באזכור לרצח שלהבת פס, שהוא קריאה לנקמה – והכתובות הן, כמעט תמיד, “מוות לערבים", “להרוג ערבים", נקמה.

כמו חברי כנופיות מן השורה, מתנחבלי חברון מסמנים טריטוריה, מציירים את סמלי הכנופיה שלהם על הקירות והדלתות.

[….]
בשונה מעזה, כאן התחלתי להבין איך יכולים חיילי צה"ל להיראות כאויב. ב-1991 החיילים היו בצד שלי, אלה שהייתי אמור לסייע להם והם לי. את המשטרה ואנשי מג"ב אני רגיל לראות כגורמים עוינים מהפגנות ומסתם שוטטות כצלם.

בפעם הראשונה חשתי, משום שלא לבשתי מדים, משום שהייתי שם על דעת עצמי, עוינות גם כלפי החיילים. היה קל כך להבין איך הם משמשים ככלי שרת של המתנחלים, אחרי שחזית בצמד מתנחלים מתדרך מחלקת חיילים. היה ברור לי שבמקרה ויתפתח עימות בינינו ובין המנחלים, החיילים לא יסייעו לנו, ושהם רואים אותנו כמטרד במקרה הטוב. קל היה להזכר פתאום שלובש המדים הממוצע איננו חייל במקצועו אלא ילד בן 19 עם נשק, שמפקדיו הרגילו אותו לכך שאלא אם יעשה משהו חריג במיוחד – למשל, לירות באדם כפות מול מצלמות – הוא יכול לעשות כרצונו. ושהרגש העיקרי של חיילים הוא שעמום, שעמום שצריך לפרוק.

זה נגמר בלי תקריות כלשהן, אבל אני לא בטוח שאוכל להסתכל שוב על חיילים – חיילים חמושים, על כל פנים – באותו האופן. הצורך להזדהות בכל פעם שנתקלנו בקבוצת חיילים היה מעט מזעיר ממה שוודאי חשים תושבי המקום.

[…]
חברון שבשליטת המתנחלים היא כמעט עיר רפאים. אפשר לשוטט ברחובותיה, בשוק ההרוס שלה, מבלי להתקל בנפש חיה. הבניינים מוזנחים; חלק מחלונותיהם שבורים. נראה שנשברו באבנים.

לפני 15 שנים, בחג הנקמה היהודי המועד לפורענות, רצח ברוך גולדשטיין 29 פלסטינים במערת המכפלה. במקום לפנות את חנן "פורים שמח, יהודים" פורת וחבר מרעיו, פינתה הממשלה את הפלסטינים – מחשש שינקמו, כך אמרה. הרצחת וגם ירשת? מסתבר שבחברון, בהחלט כן.

[…]

אחרי כמה שעות, צמאתי מאד. העדפתי לחכות עד שנמצא חנות פלסטינית. המחירים זולים להפתיע: חמישה שקלים קונים לך שני בקבוקי מיץ. בישראל, חמישה שקלים לא היו מספיקים לאחד. כדי שלאיהיו אי הבנות, אני שואל את המוכר אם זה מחירם של שני הבקבוקים או אחד. שניהם, הוא אומר.

[…]

באזור תל רומיידה אנחנו מבחינים בשני ילדים פלסטינים על אחד הגגות. הם מתבוננים בנו. אנחנו לא מתנחבלים ולא חיילים, אבל מדברים עברית. אנחנו גם עמוסים בציוד צילום. הילדה משרבבת את ראשה מעל מעקה הגג – היא מצלמת אותנו. אני מנסה לצלם אותה בחזרה. היא מצחקקת, נעלמת.

[…]
יאיר שומע צעקות: “שמאלנים, שמאלנים". אם היינו בפתח תקווה, הייתי הולך לראות מה קורה, אולי להצטרף לוויכוח. פה זה נשמע כמו הזמנה ללינץ'. כבר מחשיך. אנחנו מחישים את צעדינו לכיוון הרכב, מבטים עצבניים לאחור.

פתאום אני רואה קבוצת חיילים מבצעת נוהל תרנגולת ערופה: חלקם רצים במעלה הרחוב, חלקם במורד. אני מנסה להאזין לקולות המוכרים של צרה – צעקות והיסטריה במערכת הקשר, רימוני הלם, ירי – והם אינם שם. אנחנו עדיין הולכים במהירות.

ברנש מבוגר ומזוקן חולף על פנינו בבגדי ספורט, עושה ג'וגינג. החיילים כבר אינם; חוץ מאיתנו, הוא היחיד ברחוב. “קרה משהו?”, אני שואל אותו, “ראיתי חיילים רצים.” הוא מגחך.”לא קרה כלום. חברון הרבה יותר בטוחה משאתם חושבים.”

כמה מאות מטרים מאחורינו היתה עמדה צבאית; כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב, עמדת מג"ב. בטחון, בטחון ואין בטחון.

(יוסי גורביץ)

חד"ש מתחמקת, הבהמה משלבת טלפיים עם היודו-נאצים, ברק פאתטי במיוחד: שלוש הערות על המצב והערה מנהלתית-למחצה

שני קולות לשני עמים: ביום שישי האחרון, פורסמה ב"הארץ" כתבה ממנה עולה שמנכ"ל המפלגה הקומוניסטית ובכיר בחד"ש, מוחמד נאפא, אמר כי "אנחנו בעד ההתנגדות בכל מקום". המונח הערבי – דב חנין, הסברים בהמשך, יאמר בציניות שערבים מדברים ערבית – הוא מוקאוומה. המשמעות שלו היא "התנגדות", והוא משמש לעיתים תכופות מאד לתאר את פעולותיהם של ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה. כמו כן ציין "הארץ" שחד"ש פרסמה ביום חמישי, בערבית אך לא בעברית, קריאה משותפת להשבת האחדות בעם הפלסטיני יחד עם החזית העממית והחזית הדמוקרטית.

 

שחר עמד, כבר לפני שבועיים, על ההבדלים החדים בין האתרים של חד"ש, זה שבעברית וזה שבערבית. התגובות מעניינות: דובי קננגיסר מציין בהן שהבאנר בראש האתר הערבי מראה רעול פנים חמוש באבן; ירדן השאיר תגובות בנושא באתר העברי, וקיבל מייל מצביקה בשור (גילוי נאות: הח"מ ובשור כותבים שניהם בכלכליסט – יצ"ג), שבו נאמר שהבאנר יוסר בקרוב (מה שאכן קרה), וש"העורך, שלא חשב בדיוק באותו רגע על יהודים שנכנסים לאתר שלו (לא נכנסו יותר מדי כאלו בשנים האחרונות, בטח לא כאלה שאינם דוברי ערבית) שם אותו מעל לאתר". הממ.

 

ביום ראשון נערכה "הרצאת ההם", שבפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, סיפקה במה לא למרצה אלא לחוג בית, בהשתתפות חבר הכנסת דב חנין ונורית חג'ג', המועמדת ברשימת חד"ש במקום השישי (תמונות ראשוניות אפשר לראות כאן). שאלתי את חנין בנושא. הוא חזר על האמירה ש"מוקאוומה" משמעה "התנגדות" ותו לא, וזרק את הבדיחה על ערבים שמדברים ערבית. הוא לא התייחס לנקודה על השימוש הרווח במונח. הוא אמר עוד שחד"ש פרסמה את הידיעה על גילוי הדעת המשותף עם החזיתות גם בעברית – והשמיט נקודה חשובה, לדעתי: הפרסום בעברית הופיע רק אחרי הפרסום ב"הארץ". הידיעה ב"הארץ" פורסמה ביום שישי, ה-23 בינואר, והיא מתייחסת להודעה שפורסמה ביום חמישי, ה-22; התרגום לעברית פורסם רק ב-24 בחודש.

 

שאלתי את חנין האם חד"ש מתכוונת לנקוט בצעדים משפטיים כנגד "הארץ", במיוחד בהתחשב בהפניה הפרועה במיוחד שהופיעה בעמוד הראשון, שהקשר בינה ובין הידיעה היה רופף, בלשון המעטה. חנין אמר שנשלחה התראה. שאלתי אם תוגש תביעת דיבה עוד קודם לבחירות. הוא ענה, קצת בחוסר סבלנות, ש"יוסי, הליכים משפטיים אורכים הרבה זמן". עניתי שהגשת תביעה דווקא לא, והוא אמר שנדרש זמן כדי להגיש תביעה ערוכה היטב. Dov Henin speaking

 

יצאתי לא מסופק מדו השיח הזה. ההתרשמות שלי, אגב, היא שחנין ידע שהשאלה תעלה והתכונן אליה היטב – ועדיין לא הצליח לומר כמה מילים ברורות: "חד"ש אינה תומכת בהתנגדות אלימה". אולי אינו יכול אחרת, כפי שכתב יפה אורי סבח בתגובה בבלוג של צביקה, ועדיין.

 

 

לא פראייר, פיהרר: כנראה שמצבו של אהוד ברק בסקרים קשה משנהוג לחשוב. אפשר להניח בבטחה שפוגרום "עופרת יצוקה" יעשה לו את מה שמבצע הפגזת האוכלוסיה הקודם, "ענבי זעם", עשה לשמעון פרס: יגרום למצביעים הערבים להשאר בבית או להצביע למישהו אחר. ובלעדיהם, ראש ממשלה הוא לא יהיה.

 

על כן, כמו חד"ש, מדבר ברק בשני קולות. לציבור הישראלי הוא מוכר פרסונה רגועה-אך-נחושה, שרואה לאמת את הלבן בעיניים שניה לפני שהיא משספת את גרונה, מישהו שמתאים להיות הרבש"צ של וילה משוגעת בג'ונגל.

לקהל הרוסי, כמסתבר, הוא מוכר משהו פסיכוטי קצת יותר. "צריך לחסל אותם כשהם על האסלה", מצטט ברק את פוטין. כך. הציבור הרוסי, כידוע, פסיכוטי-ימני יותר מהמקובל במקומותינו, ופושה בו הערצת פוטין. ברק כנראה מקווה שקצת מזה יימרח גם עליו. זה לא סביר, בלשון המעטה, אבל זה מעולם לא מנע ממנהיגי מפלגת העבודה למכור את גאוותם תמורת נזיד עדשים של עליה זמנית בסקר; ע"ע שמעון פרס.   

 

רבנות פולקיסטית: את דעתי על מינויו של אבי רונצקי לתפקיד הרב הראשי של צה"ל כתבתי מיד עם המינוי: שמדובר בעוד כתם על שאריות כבודו של צה"ל. רונצקי הוא יודו-נאצי גאה: הוא כתב פסק הלכה שציין מעיקר הדין, אסור לחייל להעניק טיפול רפואי לחייל אויב פצוע, אך יש לעשות זאת משום שיתכן שהשבוי מחזיק במידע מודיעיני מועיל ומשום שאם ייודע הרצח, יש סכנה לשלומם של שבויים יהודים.

 

עכשיו מסתבר שרונצקי הלך הרבה מעבר לדרשות על "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ עולליך אל הסלע": מסמכים שהפיצה הרבנות בקרב חיילים קראו להם "שלא לרחם על אכזרים", כללו הטפה פוליטית ימנית, ומסמכים נלווים – לא רשמיים – כללו קריאות שלא לחוס על אוכלוסיה "שאיננה חפה מפשע". אלה, ראוי לציין, מגיעים מהישיבה של יצחק גינצבורג, אולי הרב המסוכן ביותר החי כעת, שכתב את "ברוך הגבר".

  

מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם יתעורר עם פרעושים. אלא שמתקבל הרושם שצה"ל לא רק שלא הופתע מפעולותיו של רונצקי, אלא אף מחבק אותם בשתיקה, כחלק מעסקת חבילה עם הצד הכתום של המפה. צה"ל ויתר על השמאל הישראלי, ומשתמש בו רק כשק אגרוף. בדרך נושרת שארית הלגיטימציה שלו – אבל מי שחושב במונחים של לגיטימציה, כנראה שכבר לא רצוי בצה"ל.

 

הערה מנהלתית למחצה: את קריקטורת מוחמד מחליף, עד להודעה חדשה, הבאנר החדש. הוא החמשה של המאמר הזה של קובי ניב. אני מודה לעדי, שציירה את המקור, ולאיתמר, שהפך אותו לבאנר.

 

(יוסי גורביץ)