החברים של ג'ורג'

שני פתקים בקלפי

למה חד"ש

אני לא יודע הרבה על מה שקורה היום באפריקה. פעם ידעתי. עבדתי אז בחדשות נענע, ואפריקה היתה הסלוט הבלתי רשמי שלי. מרחוק, דרך הפילטר המאופק של ה-BBC והניו-יורק טיימס, אפריקה היתה קוץ בעין. היבשת הפנטסטית היחידה שנותרה. ילדים לוחמים באוגנדה ואדוני מלחמה סומליים; באפריקה יש הכל.

כשעזבתי את נענע, לא יכולתי לראות עוד חדשות. למשך זמן מה ניסיתי להתעדכן, אבל גם זה נגמר. קצת בגלל שהחיים זרמו פנימה וקצת בגלל שאי אפשר היה להמשיך עוד ככה, באין האונים המוחלט הזה. למעט שיחות קצרות ומיואשות עם יוסי, לא חשבתי על אפריקה זמן רב. עד המלחמה בעזה.

התיאורים של עזה התרבו כל כך, והם כה דומים זה לזה, שאני לא בטוח איך לכתוב זאת כך שיקראו. War Photographer, סרט תיעודי על צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, הוא סוג של התחלה. בפתיחת הסרט, רואים אישה זקנה בקוסובו שביתה הושמד באחת ההפצצות. היא בוכה. מול נכטווי, מול האנשים שמצלמים אותו, מול האנשים שיורדים מהמשאית. היא לא ילד או אזרח מת, סתם אישה שאיבדה את כל מה שהיה לה, אחת מאלו שלא מצליחים להגיע לסטטיסטיקה הנזכרת. בעזה, מספרים ב-BBC, יש יותר מ-50,800 אנשים כאלו. לא צריך סטטיסטיקות אחרות. אבל הן שם, הסטטיסטיקות. הן נראות כמו דיווחים מקונגו. עשינו שם אפריקה, ויו"ר הליכוד טוען שלא עשינו מספיק.

זו לא הסיבה שאצביע לחד"ש, זו הסיבה שלא אצביע לתנועה הירוקה-מימד. יש דיבור כזה עכשיו, מסתבר. אם לא חד"ש, אז לפחות הירוקה-מימד. אני מכיר חלק מהפעילים של הירוקה-מימד, והם אנשים טובים. אבל התנועה הירוקה היא מפלגה שיכולה להתקיים רק עבור יהודים, אלו שיכולים להרשות לעצמם לדאוג לעניין הסביבתי. ואני חושב גם על המבצע הבא, ולא יודע איך יצביע אז מלכיאור.

אני מצביע לחד"ש כי זה המעט שאוכל לעשות. על פי ויקיפדיה, כ-16.5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. עזבו מים וחשמל וקרקעות, עזבו את ליברמן. אפילו שלטי תנועה בערבית צריך להשיג כאן בבית משפט. יש לי פתק אחד, והוא ממילא ישב באופוזיציה. אבל לו חד"ש יקבלו מנדט אחד מקולות היהודים, אולי ערביי ישראל יתפתו פחות לייאוש. את זה הפתק האחד שלי יכול לעשות: אפילו לא תקווה, רק הפוגה רגעית.

למה גאולה

אבל אני גם מצביע למפלגת הגאולה של הרטוגזון. אתמול פרסם עידו פוסט שבו הוא מסביר חלק ממה שעומד מאחורי המפלגה, למה זו לא בדיחה או התחכמות רשת. הוא צודק. שווה לצטט את אורוול בנושא הזה:

Progress is not an illusion, it happens, but it is slow and invariably disappointing. There is always a new tyrant waiting to take over from the old — generally not quite so bad, but still a tyrant. Consequently two viewpoints are always tenable. The one, how can you improve human nature until you have changed the system? The other, what is the use of changing the system before you have improved human nature? They appeal to different individuals, and they probably show a tendency to alternate in point of time. The moralist and the revolutionary are constantly undermining one another. Marx exploded a hundred tons of dynamite beneath the moralist position, and we are still living in the echo of that tremendous crash. But already, somewhere or other, the sappers are at work and fresh dynamite is being tamped in place to blow Marx at the moon. Then Marx, or somebody like him, will come back with yet more dynamite, and so the process continues, to an end we cannot yet foresee. The central problem — how to prevent power from being abused — remains unsolved. (מכאן)

שתי הגישות שמציין אורוול, המורליסט הרדיקל, לא יכולות לדור בנפרד. פוליטיקה באה עם סט נתונים מוכן, מאגר עובדות רלוונטיות שנורות באוטומט ממאות ערוצי התקשורת שמקיפים אותנו. זה מקל עלינו מאוד לשכוח שהפוליטיקה מתקיימת בתוך העולם עצמו, ולא רק בתוך מערכי חוקים וכסאות מוזיקליים. אנחנו יוצרים פוליטיקה שמורכבת מסטטיסטיקות והיסטוריה, ורק מהם.

הנתק הזה יצר את האוטופיות הפוליטיות של תחילת המאה העשרים, אוטופיות שיכלו להתקיים רק מתוך הכחשת הזמן, מתוך אמונה שיום אחד יוכל העולם להיות סטטי. "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה אינו שונה. הנתק הזה הוא שיצר את הניאו-שמרנים, שאחד מהם אמר פעם לליברל (ואלוהים יודע איפה המקור לציטוט הזה עכשיו) כי "אתם עסוקים בלחשוב על המציאות. אנחנו יוצרים אותה".

זה אותו נתק שגורם לנו לחשוב שפוליטיקאים צריכים להיות אך ורק יצורים פרלמנטריים, שחוקים יכולים לתקן חברה. לא כך זה עובד. חוקים חברתיים שהעניקו תנאים סוציאליים למי שעובד מעל ל-10 חודשים לא הטיבו את מצב העובדים, הם רק גרמו למעסיקים לפטר את עובדיהם בתום פרק הזמן הזה. חוקים לא יוצרים מוסר, הם, כפי שאמר בארי שוורץ, מקלים על השעייתו.

הנתק הזה יוצר פוליטיקאים ללא ענווה ואידיאולוגיות חסרות חמלה; הוא יוצר תאווה לסוף, לפתרון, וייאוש כאשר אלו ממאנים להגיע. מצד הבוחר, הנתק הזה גורם לנו לשקול אפשרויות פוליטיות כאילו היו צעדים במשחק מחשב. בוויכוחי הלו-הייתי-ראש-הממשלה האלה, השליטה היא תמיד אבסולוטית. הצבא תמיד עושה את שאומרים לו, העם תמיד מבין את החלטותיך, העולם מסתדר בשורות. זו התפיסה שגורמת לנו לשנוא ערבים, כי הם לא נאמנים; זו התפיסה שגורמת לחלק מהשמאל להציג את הייאוש הכן של רבים כל כך כאן כדבר מה נלעג. העולם לא מסתדר בשורות; הזמן לא עוצר; וללעוג לייאוש אינו שכנוע, הוא התבצרות. לכן, מפלגת הגאולה היא עניין רציני עד מאוד.

מיתתן של רשעים, ההתפרצות הצפויה של שימון, הצדעה לשפילברג, ועדכון מהפריימריז: ארבע הערות על המצב

מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: עימאד מורנייה הרוויח את מותו ביושר. ספק אם הרוויח משהו אחר ביושר.

הבן לאדן של שנות השמונים והתשעים עלה בסערה השמימה. כך, ולא בכיבוש של מדינות כמו עיראק, צריך היה לנהל את המלחמה בג'יהאד העולמי. מי שהצליח לבצע את זה בלב דמשק ראוי להצדעה – אלא אם, כמובן, מדובר בשלטונות הסוריים עצמם.

מצד שני, אף שבכלל לא ברור שישראל עומדת מאחורי החיסול – רשימת הרוצים במותו של מורנייה ארוכה למדי, וכוללת את ישראל, ארה"ב, ואפשר שגם אלמנטים של אל קאעדה, שניסו בעבר להתנקש בנסראללה – סביר להניח שהיא תהיה מטרת התגובה.

שובו של החתרן: הוד מעלתו, נשיא המדינה שמעון פרס, קפץ לאחרונה לשדרות. לא כל כך מזמן, כשהוא נשא בתואר הריק מתוכן של "המשנה לראש הממשלה" – אתם יודעים, זה שלא אומר לראש הממשלה את האמת בזמן מלחמה, ונמנע, בעת מלחמה, מלהצביע על פי מיטב הכרתו – הוא לא כל כך הבין מה רוצים שם בשדרות. נו, אז מפגיזים אותם. "קסאם שמסאם", הוא אמר אז, כמיטב החידוד החביב עליו. אז הוא חשב ש"לא צריך להיות היסטריים".

השבוע הוא זימר זמירות אחרות לגמרי בשדרות. בניגוד לעמדת הממשלה, הוא הצהיר ש"יש לממשלה מספיק כסף למיגון שדרות"; ובעוד אולמרט מנסה, בשיניים, למנוע את ברק והבהמה הירוקה מלשעוט לתוך הרצועה, אמר שמעוננו ש"אם יורים עלינו, צריך להרביץ חזרה".

עכשיו, אני חושב שהממשלה צריכה למגן את שדרות. ואני חושב שהגיע הזמן לפעולה צבאית גדולה ברצועה, שמטרתה המוצהרת תהיה השמדת הצבא העוין – היינו, הריגתו או שבייתו של כל חמוש. זה יעלה בכמה עשרות הרוגים, ובמקרה שהצבא יפשל יותר מהרגיל, גם במאות הרוגים. אבל זה תפקידו של צבא: להרוג את האויב ולמנוע את הפגזת האזרחים.

אבל אני לא נשיא המדינה. הלז, ואלו הגדרות תפקידו, אמור להיות יצוגי ולשתוק, לא להתערב בפוליטיקה ובהחלטות יומיומיות של הממשלה. שימון כנראה לא מרגיש כבול יותר לאולמרט, הוא חש צורך עז בזרקורים, ורוצה לצאת קצת פופוליסטי. אולי תושבי שדרות ישכחו את ההתבטאות ההיא. והממשלה? והשלטון המסודר? שייחנק, זה שמעון פרס כאן.

וכל זה היה צפוי, כל כך צפוי, מראש.

כל הכבוד: סטיבן שפילברג עשה את הדבר הנכון ופרש מתפקידו כיועץ אמנותי לאולימפיאדת בייג'ינג, כשהוא מנמק את הפרישה בתפקידה של סין ברצח העם בדארפור. כמובן, יש המון סיבות אחרות שלא לשרת את משטר בייג'ינג – טיבט, בורמה, צפון קוריאה, זימבאבוואה, סין – אבל הפשעים שמתבצעים בתמיכתה השקטה של בייג'ינג בדארפור עולים כעת על כולם.

המוני הסינים, ככל הנראה, לא ישמעו על ההחלטה של שפילברג. המשטר מנסה לנתק את הקשר בין האולימפיאדה ובינו, בין ספורט ופוליטיקה. מי שזוכר את מינכן 1936 כחרפה, צריך לזכור גם שרצחנותו של משטר בייג'ינג מעמידה בצל את זה של היטלר, וגם בתחום התוקפנות – כיבוש טיבט, 1950; מלחמת בורמה, 1956; מלחמת הודו, 1962; מלחמת ויאטנם, 1980 – הוא לא מפגר הרבה מאחור. המשטר החל, בחודשים האחרונים, להגביר את הרדיפה כנגד דיסידנטים – מחשש לבעיות במהלך האולימפיאדה.

בעיתוי מעניין, אם כי לא מפתיע, החליטה המשלחת האולימפית הבריטית לאסור על ספורטאיה למתוח ביקורת על היחס הבעייתי של משטר בייג'ינג לזכויות אדם. עכשיו, לאחר המהומה הצפויה, חושבים שם שוב על ההחלטה הזו. הפייסנות לא מתה עם צ'מברליין, כמסתבר.

עדכון פריימריז: מאז שבת, זכה אובאמה בסדרה של נצחונות – מדינת וושינגטון, לואיזיאנה, נברסקה, איי הבתולה, מיין, וושינגטון די.סי., מרילנד ווירג'יניה – ובילארי לא ניצחו באף פריימריז. רוב הנצחונות היו בהפרש ניכר, לעיתים ביחס של 2:1. ביום שלישי הקרוב, תצבענה הוואי ו-וויסקונסין, ואובאמה צפוי לנצח בשתיהן. אם זה יקרה, זו תהיה שרשרת בלתי מופרעת של עשרה נצחונות. יתרון הכרת השם של בילארי מתפוגג במהירות, אך צריך לציין שהכל עדיין פתוח. בילארי מהמרים כעת על טקסס ואוהיו, בתחילת מרץ, כמקום שבו ייבלם המומנטום של אובאמה; נראה.

ראש המטה של קלינטון, פאטי סוליס דויל, התפוטרה לאחרונה. במאמר בעל השפעה באטלנטיק מונת'לי, שמצוטט לאחרונה בבלוגים פוליטיים רבים, נטען שסוליס דויל אולצה להתפטר, לאחר שהסתירה מקלינטון את המצב הכספי האמיתי של הקמפיין – שהתגלה רק לאחר ניו המפשייר. קלינטון, שהתחילה את השנה עם יותר ממאה מיליוני דולרים (!), נאלצה בסוף ינואר להלוות לעצמה חמישה מיליוני דולרים. סוליס דויל הצליחה, בעבר, לשרוף 30 מיליונים על מרוץ הסנאט של קלינטון כנגד רפובליקני אלמוני, מה שהפך את המרוץ ההוא ליקר ביותר בתולדות מרוצי הסנאט. התורמים, איך לומר, לא היו משועשעים.

פרשת סוליס דויל גרמה לביקורת רבה על קלינטון. סוליס דויל היתה בלתי פופולרית בעליל בקרב הצוות, והיא החזיקה בתפקידה בשל נאמנותה רבת השנים לקלינטון. חוסר היכולת שלה, וחוסר היכולת שלה לומר אמת לקלינטון במצב קשה, גרמו לפרשנים שונים לתהות על מידת הדמיון בין הנשיא הנוכחי וקלינטון. (לקווי דמיון נוספים, קראו את הפוסט המשובח של רוגל).

ובעיתוי מושלם, צצה לה פרשיה מכוערת במיוחד מן העבר. הוול סטריט ג'ורנל – עיתון שמרני במוצהר – פרסם אתמול כתבה על אחת החנינות היותר מסריחות של ממשל קלינטון. 16 טרוריסטים מפורטו ריקו נחננו על ידי ביל, שעה שהילארי היתה עסוקה במרוץ לניו יורק, שבה יש תפוצה פורטו ריקנית גדולה. העניין הוא שחלק מן הטרוריסטים האלה בכלל לא ביקשו חנינה, ואחרים לא רצו לקבל אותה, והחנינה התבצעה בניגוד לדעת כל הגורמים המעורבים – האף.בי.איי, הסוכנות לניהול בתי הכלא, ועוד. הממשל הסתבך והלך, הילארי הכחישה כל קשר, וביל הטיל חסיון על המסמכים הרלוונטיים. אם בילארי חשבו שהם יוכלו לצייר את עצמם כחזקים יותר מאובאמה בנושאי בטחון לאומי – ובכן, מסתבר שלרפובליקנים יש זכרון ארוך וארכיון מצויד היטב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נפט תמורת דם

אחת הסיסמאות הרווחות בהפגנות לפני הפלישה לעיראק היתה "No blood for oil": לא לשפיכות דמים עבור נפט. ההנחה הרווחת היתה שמטרת המלחמה בעיראק היתה השתלטות אמריקנית על שדות הנפט. את ההתנגדות למלחמה הובילה צרפת.

מאז, כידוע, מחירי הנפט רק האמירו. המלחמה בעיראק לא הוזילה את מחיר הנפט, ולא העבירה אותו לידיים אמריקניות: אם נפט היתה מטרת המלחמה, היא היתה כשלון מוחלט.

אבל ישנה מלחמה אחרת בה משחק הנפט תפקיד – אם אפשר לקרוא לרצח עם מלחמה. מזה שלוש שנים, מבצעת ממשלת חרטום המוסלמית רצח עם בתושבי חבל דארפור השחורים. בדארפור פועלות מיליציות רצחניות, הג'נגאוויד, המצוידות על ידי ממשלת חרטום והנתמכות על ידי חיל האוויר שלה. במאמר קורע לב לפני שנתיים בניו יורק טיימס, תיאר ניקולאס קריסטוף את הברירות שבפני הפליטים: לסכן את הילדים או את עצמם? וכשהילדים נאנסים – האם להגן עליהם?

כ=200,000 בני אדם נרצחו; כ-2,500,000 הפכו לפליטים; והעולם שותק. כלומר, לא בדיוק שותק: מועצת הביטחון הורתה לסודאן ביולי 2004 לפרק את הג'נג'אוויד, ודרשה שהדבר יתבצע תוך 30 ימים, ולא – תנקוט בסנקציות. הסנקציות לא ננקטו מעולם. ואשר לג'נג'אוויד – הם הפכו למשטרת דארפור, כלומר – הפכו לכוח רשמי. האו"ם איים להעמיד את האחראים לדין – Human Rights Watch קובע כי נשיא סודאן היה מעורב אישית במתן הוראות הטבח – אבל הסודאנים הקימו "בתי דין" משלהם, וצחקו צחוק חלול: אי אפשר להעמיד אדם לדין על פשעי מלחמה, אם נשפט במדינתו.

למה לא נעשה דבר? למה לא יושמה החלטת האו"ם? שלוש מדינות בולמות החלטה בעלת שיניים: רוסיה, סין וצרפת. צרפת הודיעה כי לא תתמוך בהחלטה על סנקציות "כל עוד נמשכת האלימות בדארפור"; סין ורוסיה התנגדו לכך מלכתחילה. לכל שלוש המדינות זכות ווטו במועצת הביטחון.

רוסיה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה אמריקנית, מאז שוולדימיר פוטין החל לבנות מחדש את אימפריית-הפח הסובייטית. לסין אין כל עניין בזכויות אדם. אבל מה עם צרפת? הבה נביט במפה הזו, המשרטטת את זכיונות הנפט בסודאן.

לסין יש שני זכיונות גדולים – מס' 4 ומס' 6; מספר 6 נמצא בדארפור עצמה. נו, טוב: מסין לא ציפינו לשום דבר. אבל מי מחזיק בזכיון הגדול מכולם, מס' 5? חברה בשם TotalFinaElf. וראה זה פלא, TFE היא חברה צרפתית. ברור, אם כן, מדוע מתנגד שיראק לכל פעולה בדארפור, או להפלת השלטון בחארטום: זה השלטון שהעניק לחברה צרפתית חוזה נפט שמן במיוחד. הבה לא נזעזע את הסירה.

וזכויות האדם? והחוק הבינלאומי? והאו"ם? ומועצת הביטחון? ואלפי הורים שאינם יודעים אם לסכן את עצמם, או את ילדיהם? ילדים שנאנסים ונרצחים לעיני הוריהם? נו, אל תהיה כה פשטני. את המוסר הזה, את הטיעונים האלה, יש להפנות לכיוון אחד בלבד.

(יוסי גורביץ)