למה חד"ש

אני לא יודע הרבה על מה שקורה היום באפריקה. פעם ידעתי. עבדתי אז בחדשות נענע, ואפריקה היתה הסלוט הבלתי רשמי שלי. מרחוק, דרך הפילטר המאופק של ה-BBC והניו-יורק טיימס, אפריקה היתה קוץ בעין. היבשת הפנטסטית היחידה שנותרה. ילדים לוחמים באוגנדה ואדוני מלחמה סומליים; באפריקה יש הכל.

כשעזבתי את נענע, לא יכולתי לראות עוד חדשות. למשך זמן מה ניסיתי להתעדכן, אבל גם זה נגמר. קצת בגלל שהחיים זרמו פנימה וקצת בגלל שאי אפשר היה להמשיך עוד ככה, באין האונים המוחלט הזה. למעט שיחות קצרות ומיואשות עם יוסי, לא חשבתי על אפריקה זמן רב. עד המלחמה בעזה.

התיאורים של עזה התרבו כל כך, והם כה דומים זה לזה, שאני לא בטוח איך לכתוב זאת כך שיקראו. War Photographer, סרט תיעודי על צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, הוא סוג של התחלה. בפתיחת הסרט, רואים אישה זקנה בקוסובו שביתה הושמד באחת ההפצצות. היא בוכה. מול נכטווי, מול האנשים שמצלמים אותו, מול האנשים שיורדים מהמשאית. היא לא ילד או אזרח מת, סתם אישה שאיבדה את כל מה שהיה לה, אחת מאלו שלא מצליחים להגיע לסטטיסטיקה הנזכרת. בעזה, מספרים ב-BBC, יש יותר מ-50,800 אנשים כאלו. לא צריך סטטיסטיקות אחרות. אבל הן שם, הסטטיסטיקות. הן נראות כמו דיווחים מקונגו. עשינו שם אפריקה, ויו"ר הליכוד טוען שלא עשינו מספיק.

זו לא הסיבה שאצביע לחד"ש, זו הסיבה שלא אצביע לתנועה הירוקה-מימד. יש דיבור כזה עכשיו, מסתבר. אם לא חד"ש, אז לפחות הירוקה-מימד. אני מכיר חלק מהפעילים של הירוקה-מימד, והם אנשים טובים. אבל התנועה הירוקה היא מפלגה שיכולה להתקיים רק עבור יהודים, אלו שיכולים להרשות לעצמם לדאוג לעניין הסביבתי. ואני חושב גם על המבצע הבא, ולא יודע איך יצביע אז מלכיאור.

אני מצביע לחד"ש כי זה המעט שאוכל לעשות. על פי ויקיפדיה, כ-16.5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. עזבו מים וחשמל וקרקעות, עזבו את ליברמן. אפילו שלטי תנועה בערבית צריך להשיג כאן בבית משפט. יש לי פתק אחד, והוא ממילא ישב באופוזיציה. אבל לו חד"ש יקבלו מנדט אחד מקולות היהודים, אולי ערביי ישראל יתפתו פחות לייאוש. את זה הפתק האחד שלי יכול לעשות: אפילו לא תקווה, רק הפוגה רגעית.

למה גאולה

אבל אני גם מצביע למפלגת הגאולה של הרטוגזון. אתמול פרסם עידו פוסט שבו הוא מסביר חלק ממה שעומד מאחורי המפלגה, למה זו לא בדיחה או התחכמות רשת. הוא צודק. שווה לצטט את אורוול בנושא הזה:

Progress is not an illusion, it happens, but it is slow and invariably disappointing. There is always a new tyrant waiting to take over from the old — generally not quite so bad, but still a tyrant. Consequently two viewpoints are always tenable. The one, how can you improve human nature until you have changed the system? The other, what is the use of changing the system before you have improved human nature? They appeal to different individuals, and they probably show a tendency to alternate in point of time. The moralist and the revolutionary are constantly undermining one another. Marx exploded a hundred tons of dynamite beneath the moralist position, and we are still living in the echo of that tremendous crash. But already, somewhere or other, the sappers are at work and fresh dynamite is being tamped in place to blow Marx at the moon. Then Marx, or somebody like him, will come back with yet more dynamite, and so the process continues, to an end we cannot yet foresee. The central problem — how to prevent power from being abused — remains unsolved. (מכאן)

שתי הגישות שמציין אורוול, המורליסט הרדיקל, לא יכולות לדור בנפרד. פוליטיקה באה עם סט נתונים מוכן, מאגר עובדות רלוונטיות שנורות באוטומט ממאות ערוצי התקשורת שמקיפים אותנו. זה מקל עלינו מאוד לשכוח שהפוליטיקה מתקיימת בתוך העולם עצמו, ולא רק בתוך מערכי חוקים וכסאות מוזיקליים. אנחנו יוצרים פוליטיקה שמורכבת מסטטיסטיקות והיסטוריה, ורק מהם.

הנתק הזה יצר את האוטופיות הפוליטיות של תחילת המאה העשרים, אוטופיות שיכלו להתקיים רק מתוך הכחשת הזמן, מתוך אמונה שיום אחד יוכל העולם להיות סטטי. "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה אינו שונה. הנתק הזה הוא שיצר את הניאו-שמרנים, שאחד מהם אמר פעם לליברל (ואלוהים יודע איפה המקור לציטוט הזה עכשיו) כי "אתם עסוקים בלחשוב על המציאות. אנחנו יוצרים אותה".

זה אותו נתק שגורם לנו לחשוב שפוליטיקאים צריכים להיות אך ורק יצורים פרלמנטריים, שחוקים יכולים לתקן חברה. לא כך זה עובד. חוקים חברתיים שהעניקו תנאים סוציאליים למי שעובד מעל ל-10 חודשים לא הטיבו את מצב העובדים, הם רק גרמו למעסיקים לפטר את עובדיהם בתום פרק הזמן הזה. חוקים לא יוצרים מוסר, הם, כפי שאמר בארי שוורץ, מקלים על השעייתו.

הנתק הזה יוצר פוליטיקאים ללא ענווה ואידיאולוגיות חסרות חמלה; הוא יוצר תאווה לסוף, לפתרון, וייאוש כאשר אלו ממאנים להגיע. מצד הבוחר, הנתק הזה גורם לנו לשקול אפשרויות פוליטיות כאילו היו צעדים במשחק מחשב. בוויכוחי הלו-הייתי-ראש-הממשלה האלה, השליטה היא תמיד אבסולוטית. הצבא תמיד עושה את שאומרים לו, העם תמיד מבין את החלטותיך, העולם מסתדר בשורות. זו התפיסה שגורמת לנו לשנוא ערבים, כי הם לא נאמנים; זו התפיסה שגורמת לחלק מהשמאל להציג את הייאוש הכן של רבים כל כך כאן כדבר מה נלעג. העולם לא מסתדר בשורות; הזמן לא עוצר; וללעוג לייאוש אינו שכנוע, הוא התבצרות. לכן, מפלגת הגאולה היא עניין רציני עד מאוד.