הבוקר שאחרי
מחר נלך להצביע. רובנו, לדעתי, יבצעו את חובתם הדמוקרטית ברטינה ובשפיפות: לאף אחד לא ברור על מה נערכות הבחירות הללו. ממשלת אולמרט היתה צריכה לבוא לקיצה באוגוסט 2006, אבל גררה הלאה שנתיים ויותר, ונפלה עקב תרגיליו האובר-מחוכמים של השוטה ההוא (סליחה, הלא-חכם ההוא) שאמר לנו היום שהוא חייב בדחיפות 20 מנדטים, ולא – ייאלץ להפרד ממשרד הבטחון.
הבחירות של מחר יהיו עוד הפלה דמוקרטית מבית מדרשו של ברק: את הראשונה ארגן לנו ב-2001, כשבזחיחות הודיע שאם הכנסת רוצה בחירות – יהיו בחירות, אבל רק לראשות הממשלה. התוצאה היתה שהוא נמרח בבחירות בהפרש חסר תקדים, ויורשו נאלץ להתמודד עם מעין rump parliament, כנסת שנבחרה בתנאים השונים לחלוטין של 1999.
התוצאה היתה שבבחירות 2003 לא היה כל מתח: היה ברור, מלכתחילה, שהליכוד בראשות אריאל שרון יזכה ברוב גדול, והוא אכן התקרב, עם 38 מנדטים, לגודלה של "מפלגה גדולה" אמיתית. אבל רק התקרב.
2003 החלה את מסורת מפלגות התחליף-לרצינות. חוסר המתח – הידיעה שהקרב אבוד, שאלו יהיו בחירות נקמה על האינתיפאדה השניה – שלח רבים, ואני ביניהם, להצבעה עבור מפלגת-בועה: שינוי. ב-2003 היו לה 15 מנדטים, ב-2006 היא לא עברה את אחוז החסימה.
תחליף הרצינות, הטרנדיות, התחושה הטהרנית שאין עוד טעם במפלגות "ממסדיות", העלו ב-2006 את הבדיחה הגרועה ביותר מאז צומת של רפול: הגימלאים של רפי איתן. כל מיני ילדים טיפשים וריקנים, שלא ידעו דבר ולא למדו דבר, חשבו שההכרעה הדמוקרטית היא בדיחה, ונתנו לקריקטורה הזו שבעה מושבים בכנסת.
ועכשיו אנחנו שוב לפני בחירות, "בחירות החאקי" הראשונות באמת שלנו – להוציא, אולי, 1973 – ואנחנו עומדים שוב להצביע, הפעם כשהדם עדיין רותח. ואנשי הטרנד, אנשי הקש החלולים, שוב צריכים לבחור טרנד חדש.
אני חושב שסוציולוגים שיבחנו את הבחירות לאחר מעשה יאמרו שהטרנד הגדול של 2009 היה ליברמן. ההתנפחות הצפויה הזו, מ-11 מנדטים ל-19 או יותר, לאחר כנסת רוויית כשלונות, יכולה להסביר לאיפה יתאדו הגימלאים.
אבל הצבעת הטרנד היא גם עניין שמאלי, אם כי בארץ שהופכת גזענית יותר ויותר בגלוי מימדיה בהתאם קטנים יותר. עיקר הטרנד מתרכז, הפעם, בחד"ש. וכמו מצביעי הגימלאים ב-2003, שהיו ניחמים על הצבעתם אילו היה להם די שיקול דעת לכך, גם מצביעי חד"ש צפויים להתעורר עם כמה הפתעות לא נעימות אחרי הבחירות, במיוחד אם קמפיין המריחה של חד"ש יצליח והיא אכן תגביר את כוחה.
* * * * *
איתמר כתב כאן שהצבעה לחד"ש היא הצבעה בעד הדו-קיום, שמנדט יהודי לחד"ש יתן תקווה לערביי ישראל. זה עשוי היה, אולי, להיות נכון אם אפשר היה להשפיע על מדיניותה של חד"ש.
וכפי שציין יפה היום שחר (כל הפוסט שווה קריאה), אין בעצם אפשרות כזו. אי אפשר להתפקד לחד"ש, אפשר רק להתפקד למק"י. ומק"י היא בדיוק אותה מפלגה קומוניסטית ישנה ודוחה, שהצעירים של היום פשוט לא מכירים, ועל כן אינם מבינים את האנטגוניזם האוטומטי שפוקד כמעט כל מי שזוכר את המלחמה הקרה כשהוא שומע את השם.
חד"ש היא בעצם אותו זומבי שפעם קיבל הוראות ממוסקווה, שחיפה על הגולאגים ושתמך בהפיכת הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'וב. מפלגות קומוניסטיות באירופה התנתקו מהקו של מוסקווה אחרי דיכוי האביב של פראג; הקומוניסטים הישראלים נשארו נאמנים עד הסוף, וגם אחריו. היא הכל חוץ מחדשה. הסיסמאות שלה הן אותן סיסמאות משנות השישים והשבעים, ולפעמים – כמו הנוסחה שלה בנושא ישראל, שהיא "תומכת בזכותם של היהודים הישראלים להגדרה עצמית" – גם עד שנות החמישים.
דב חנין באירוע "ההם"
את הגוויה המרקיבה הזו קצת קשה לשווק לצעירים שוקקי גאדג'טים, אז חד"ש עברה תהליך הסוואה מרשים: היא משווקת ליהודים לא כמפלגה קומוניסטית, אלא כמפלגה "חברתית" ו"ירוקה". הלאומנים הערבים שלה טוטאטו הצידה, הם מפחידים מדי, והפנים שחד"ש מפנה לציבור הישראלי הם אלה של דב חנין. פנים סימפטיות, אדם מוכשר ופרלמנטר ראוי. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמפלגה מדברת בשני קולות; הוא ניסח את זה בכך שיש לה שני קהלים, שכל אחד מהם מצריך שפה אחרת.
דב חנין הוא אחד מתוך שלושה חברי כנסת של חד"ש, והזוטר שבהם. אבל מי שיסתכל בבלוגים העבריים שתומכים בחד"ש, יטעה בקלות לחשוב שהוא מנהיג המפלגה. הבלוג "מי שלא פוחד אדום", למשל, נקרא "האתר הלא רשמי הרשמי של תומכי חד"ש ודב חנין".
אחת התופעות של "בחירות חאקי" היא שעמדות מורכבות הופכות לקשות מאד להסברה. הבעיה העיקרית של מרצ, לדעתי, היא שקשה מאד להסביר שאתה מתנגד להרג אזרחים אבל בו זמנית גם סבור שאם החמאס בוחר להפגיז את ישראל, פעולה צבאית נגדו היא כורח מוסרי. כל כך ללעוג לעמדה מורכבת – וחד"ש ההו-כה-טרנדית בחרה לעשות זאת באמצעות הפרסומת השחצנית מכולן, זו של "מק מול PC". הקבוצה האולטרה-מתוחכמת שארגנה את הפרסומות ודאי התמוגגה מעצמה ומכמה היא שיקית, ואפשר היה לומר כמה מילים עוקצניות על האופן שבו הפרסומת הקפיטליסטית מכולן – זו שמזהה מותג יקר עם קוליות, עם הפרדה של קהל נבחרים מההמון המזוהם – נבחרה לייצג דווקא מפלגה שמתיימרת להיות קומוניסטית ועממית, אבל באמת אין טעם. מי שהתמוגג מהסרטון הזה, כנראה איבד את חוש האירוניה שלו עם הלידה.
בואו אלינו, אומרים לנו החניניסטים, ותיהנו גם אתם מההילה של המק. גם אתם תהיו קוליים, גם אתם תחיו בעולם מונוכרמטי. עזבו עכשיו את כל הדברים המציקים – את המפלגה המיושנת שלא התעדכנה מאז ימי חרושצ'ב, את הלאומנות הפלסטינית, והייתי מוסיף "עזבו את העבר," אילו חשבתי לרגע שהכירו אותו – והתמקדו בכמה קולי זה להיות חדשניק וירוק.
מרצ לא תהיה חלק מהקואליציה הקרובה – אלא אם התוצאה תהיה מפתיעה במיוחד – אבל היא מרצ היא מפלגה שיכולה להיות חלק מממשלה ישראלית. חד"ש/מק"י/רק"ח מעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה. היא מפלגתם של אלו שבחרו לברוח מהמציאות המייאשת אל עולם פנטזיה, של מי שהחליטו לוותר על פוליטיקה ולחבק כת גנוסטית שרק לחבריה ידועה המציאות האמיתית. וגם מההזיה הזו, כמו מחלום העיוועים של הגימלאים, תבוא יקיצה. היא תבוא, כמובן, מאוחר מדי.
(גילוי נאות: הצבעתי לחד"ש ב-1999, כשידעתי הרבה פחות על קומוניזם ועל ההיסטוריה שלה. כלומר, הייתי שם בערך עשור לפני שזה היה טרנדי. וכמו בפתגם ההוא, מי שלא היה קומוניסט בגיל 20 הוא חסר לב, ומי שנשאר קומוניסט בגיל 40 הוא חסר שכל).
(יוסי גורביץ)
Pingback: תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » מחשבות פזורות בעקבות "לינק" מגלובס()