וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר היה לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר היה לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה היה כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר היה, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר היה להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, זה הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בצלאל סמוטריץ’ הסית לביצוע רצח עם, ניסה להתחמק אך לא הכחיש. ודממה

2. עונש על השמדת עם

האשם בהשמדת עם דינו – מיתה […]

3. קשר, הסתה ונסיון להשמדת עם, והשתתפות בה

א. האשם באחד המעשים המפורטים להלן, דינו כדין האשם בהשמדת עם. ואלה המעשים:

(2) הסתה לבצע השמדת עם

מתוך החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש”י-1950

הבוקר (ד’) פרסמה תהלה פרידמן בפייסבוק תיאור של כנס של המגזר, שבו שמעה את ח”כ בצלאל סמוטריץ’ (האחים היהודים) מציג את מה שהוא מכנה “תכנית ההכרעה.” סמוטריץ’ דיבר עליה גם קודם, אבל בקרב הקהל הביתי הוא היה פתוח יותר ביחס לדרכי הישום. לדברי פרידמן, סמוטריץ’ דיבר על הצורך לאלץ את הפלסטינים לבחור בין שלוש אופציות: לחיות כאן כנתינים נטולי זכויות (”גר תושב”), לעזוב את מולדתם, או מלחמה “ואז צה”ל יידע מה לעשות.” פרידמן התעמתה עם סמוטריץ’ ושאלה האם הוא מדבר על “משפחות, ילדים ונשים ממשפחות שלא מוכנות לקבל את התנאים,” ולדבריה סמוטריץ’ ענה “כן, במלחמה כמו במלחמה.”

סמוטריץ’ סיפק אי-הכחשה. תוכלו לקרוא אותה כאן. לטענתו, לשאלה ה”קנטרנית” כדבריו של פרידמן הוא ענה שבכל מלחמה נפגעים חפים מפשע, “לפעמים זה קורה וזה לא הופך את המלחמה לפחות מוסרית.” הוא טועה, ומיד נגיע לזה. אבל למרות בקשות חוזרות ונשנות, סמוטריץ’ סירב להכחיש תמיכה במלחמת השמדה. הוא כתב שהוא נשען על תפיסה הלכתית (הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת יילך, והרוצה להלחם יילחם.) סמוטריץ’ נמנע מלהתייחס לשאלת מעמדם של הפלסטינים שיסכימו להשאר או לשאלת הגירוש.

כרגיל כשמישהו מהאחים היהודים מצטט מקורות, הוא מקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק, כי ביהירותם הם חושבים שכולנו בורים. ובכן, המדובר בשלושת האגרות שעל פי האגדה התלמודית שלח יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לפנות, יפנה; הרוצה להשלים, ישלים; לעשות מלחמה, יעשה. יש לציין שה”ישלים” התלמודי לא מדבר ספציפית על מעמד של גר תושב (נקודה שסמוטריץ’ בכוונה לא עונה עליה), ובאשר למלחמה – ובכן, אנחנו יודעים איך נראית מלחמה בספר יהושע: מלחמת השמדה.

כלומר, כשסמוטריץ’ מצטט את שלוש האגרות האלה, הוא קורץ לקהל הבית: הוא והם יודעים למה הוא מתכוון ב”מלחמה.” הביטויים חוזרים על עצמם: “ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד.” כרגיל, כשהאחים היהודים מדברים הם פונים לשני קהלים: אומרים דבר אחד לקהל הבית ודבר אחר לקהל הכללי.

כשסמוטריץ’ טוען שהרוגים אזרחיים לא הופכים את המלחמה לבלתי מוסרית, הוא טועה פעמיים. קודם כל, משום שמלחמה תוקפנית היא מעצם טיבה בלתי מוסרית ובלתי חוקית – וסמוטריץ’ רוצה לנהל מלחמה שהמטרה שלה היא לאלץ ארבעה מיליוני בני אדם לבחור בין אובדן זכויות ובין הגליה, אנשים שכל חטאם הוא קיומם. שנית, משום שכדי שפגיעה באזרחים תהיה מותרת, היא צריכה להיות פרופורציונלית ביחס למטרה הצבאית; אבל המטרה הצבאית של סמוטריץ’ היא שבירת האוכלוסיה.

סמוטריץ’, בקצרה, מציע לפלסטינים ברירה בין אפרטהייד, הגלייה והשמדה. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים: בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ הוא האיד של המחנה שלו. הוא אומר בגלוי את מה שהאחרים לא מעיזים להעלות על שפתיהם. הוא לא היה המועמד היחיד של האחים היהודים שדיבר על השמדה: אביחי בוארון, שפינטז על “מחנות השמדה לעמלקים”, היה מועמד אך הוצב במקום לא ריאלי. בסופו של דבר, סמוטריץ’ פירט את שלוש האופציות שניצבות בפני הימין היהודי ביחס לפלסטינים: אפרטהייד, טרנספר או השמדה. אין פתרון אחר אם אתה איש ימין ציוני.

אחרי מלחמת העולם השניה, ניסח האו”ם את אמנת האו”ם בדבר מניעת רצח עם וענישת מבצעיו (The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide). הפשע של רצח עם, ג’נוסייד, הוא פשע חדש יחסית; המונח הומצא על ידי פליט יהודי, המשפטן רפאל למקין, ורק במאמץ ניכר נכנס בסופו של דבר למשפטי נירנברג. (ספר מועיל מאד בתחום הוא East-West Street של Philippe Sands.)

האמנה מונה כפשע רצח העם גם את ההסתה לרצח עם, ובצדק: כדי להגיע למצב של רצח עם, צריך קודם כל להרגיל את המרצחים שמה שהם עושים מוצדק וחיוני. כלומר, צריך לשלול מעל הקורבנות לעתיד את אנושיותם, להפוך את מותם להכרחי מעצם קיומם. לא בכדי עצם ההסתה נענשת: את הנחש הזה יש לכרות ביד ברזל, להוריד את הסוגדים לו למחתרת ולרדוף אותם. כשסמוטריץ’ מתחיל לקדם את הרעיון של רצח עם, שבסופו של דבר ההגיון של הימין מוביל אליו (המוחזקים באפרטהייד יתקוממו; המגורשים ינסו לשוב; אין פתרון צבאי של “הכרעה” שאיננו רצח עם), כשהוא מדבר עליו כמעט בגלוי, הוא מכשיר את הלבבות לרצח עם. הוא הופך אותו לאופציה שמדברים עליה, לאחד מהכלים שאנחנו מתרגלים לראות בארגז הכלים שלנו. בקצרה, הוא מסית לרצח עם.

ישראל אימצה את האמנה בדבר מניעת רצח עם בשנת 1950 וחוקקה את החוק בדבר מניעתו והענשתו של הפשע השמדת עם התש”י-1950. החוק כולל גם סעיף שאוסר על הסתה לרצח עם, ועל פי ההגיון של האמנה הוא מעניש עליו באותו העונש: מיתה. עונש המוות בישראל בוטל בשנות החמישים, אבל הביטול לא חל על עבירות של פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, או החוק ביחס להשמדת עם.

האם, על כן, נזכה לראות את בצלאל סמוטריץ’ עולה על גרדום? הבה לא נהיה מגוחכים. שרת המשפטים, שאמונה על יישום החוק, היא ממפלגתו של סמוטריץ’. היא, כמו כל חברי מפלגתה, כמו כל חברי הקואליציה, כמו שר החינוך וכמו ראש הממשלה, נמנעה מלהגיב. אחרי הכל, סמוטריץ’ אומר את מה שהם לא מעיזים לומר – ומאחר והוא אומר את מה שהם מפחדים לומר, הם לא מעיזים להתמודד איתו, כי הם יודעים היכן נמצא הציבור שלהם.

במקום שבו ניצב בצלאל סמוטריץ’, אין הוא עומד יחידי. מאות אלפי יהודים ישראלים עומדים לצידו אך קולם לא יישמע; על כן הוא משמש להם כפה.

עדכון: הרבנית תרצה קלמן, שנכחה בהרצאה של סמוטריץ’, כותבת בפועל שההכחשה שלו היא שקרית – ושהוא השתמש בהרצאה שלו במספר הפניות לספר יהושע. תודה לתומר פרסיקו על ההפניה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה גרוע מהצהרת החוק החדשה של ישראל ביתנו? הצנזורה של אוניברסיטת חיפה

חבר הכנסת עודד פורר – יש כזה, מישראל ביתנו – הגיש היום (ג’) הצהרת חוק שקובעת שאוניברסיטאות שבהן ייערכו אירועים שבהן יישלל “קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, פעילויות “המסיתות לגזענות, אלימות וטרור”, ו(כאן עילת הצהרת החוק) “ציון יום העצמאות כיום אבל” יספגו סנקציות. תנועת אם תרצו, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בירכה בהתלהבות את הצהרת החוק.

הסיכוי של החוק הזה לעבור לא משהו, הסיכוי למימוש שלו עוד פחות מכך. מה שהוא מסמן הוא את המשך הצטמצמות הדיון במרחב העאלק-דמוקרטי הישראלי. במדינה דמוקרטית, מותר לדון בדרכי שלום בשינוי המשטר: מותר לדון במעבר למשטר סוציאליסטי, קומוניסטי, או, כפי שעושים ברוב בתי הספר של המגזר הדתי, בשינוי המשטר לתיאוקרטיה מלוכנית. אבל ההצהרה של פורר – ויש, למרבה הצער, אלפים כמוה מצד נבחרי ציבור – מצמצמת את הדיון ל”יהודית ודמוקרטית.” מי שמתעקש על היהודית, בדרך כלל לא ממש רוצה את הדמוקרטית.

אבל יש דברים גרועים יותר מהצהרות חוק של חברי כנסת שלא שמעתם עליהם, ובדין. אוניברסיטת חיפה הודיעה לתנועת חד”ש שהיא אמנם תאפשר לה לערוך אירוע לזכר הנכבה, אך לא תאפשר חלוקת עלון שבו מתוארת הנכבה כ”טיהור אתני.” הסיבה לכך? “מדובר בביטוי, על הקונוטציה החמורה שבו, שעובר את סף הסיבולת גם במוסד המכבד את חופש הביטוי והוא עשוי, בוודאות קרובה, לזעזע את אמות הסיפים של הסדר הציבורי והסובלנות ההדדית בקהיליית האוניברסיטה.”

הביטוי “טיהור אתני” חדש ביחס. הוא נכנס לשפה בתחילת שנות התשעים, בעקבות הזוועות שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה. הח”מ עדיין זוכר סטריפ של מגזין MAD משנת 1992 או 1993, שבו מתהדרות דמויות סרביות בכך שהן מבצעות את הפשעים של אירופה הישנה, אבל מה, הן מדברות בשפת ה-PC. הדוגמא שהובאה שם היתה “טיהור אתני.”

טיהור אתני משמעו פעולה, לרוב צבאית או צבאית למחצה, שמטרתה היא שינוי אלים של מצב דמוגרפי: גירוש, הגליה או הכחדה של אוכלוסיה, כדי לרשת את מקומה. בתחומי מה שהיום הוא ישראל, חיו כ-1.18 מיליוני מוסלמים, כ-143 אלף נוצרים, וכ-600,000 יהודים בשנת 1947. שנתיים לאחר מכן, רוב המוסלמים וחלק ניכר מהנוצרים גורשו, נמלטו או נהרגו. ישראל אמדה את מספר הפליטים בכ-700,000; ההערכות הבריטיות היו גבוהות יותר. בכל מקום שבו עבר החייל הציוני, כפרים ועיירות פלסטיניות חדלו להתקיים. בתים נהרסו, שדות נחרשו, שמות הרחובות נמחקו.

בספרו “לידתה של בעיית הפליטים” עמד בני מוריס על כך שבפועל, הפעולה החשובה של הנכבה לא היתה הגירוש עצמו – וברוב מוחלט של המקרים זה היה גירוש. בתום הלחימה, פליטים נוטים לחזור הביתה. אלא שהפליטים הללו לא יכלו לשוב, כי המדינה הציונית אכפה מדיניות של ירי בפליטים שבים.

השאלה שפולמוסנים ציונים אוהבים להסתובב סביבה, האם רוב התושבים גורשו או ברחו, מניחה הנחה סמויה שרוב הקוראים לא מודעים לה: התפיסה שאומרת שאם אתה פליט שנמלט ממלחמה שהתקרבה למקום מגוריו, איבדת את זכויותיך. נניח – אני לא מקבל את ההנחה הזו, אבל נעלה אותה לצורך הדיון – שרוב הפליטים הפלסטינים אכן נמלטו, לא גורשו; שהאימה המכוונת גרמה להם לעזוב את ביתם עוד לפני שראו חמוש. מתי הם הפכו לפליטים, לא כמצב ארעי אלא כמצב קבוע? ברגע שחמושים ציונים החלו לירות בהם כשהם ניסו לשוב. כך שהשאלה של “גירוש או בריחה” היא בעיקרה הסחת דעת.

כמובן, המדינה הציונית מיהרה להעביר חוקי עוול שמטרתם לבזוז את האדמות שתושביהן ברחו מהם. הביזה המאורגנת החלה בעצם ימי הלחימה ונמשכת עד ימינו אנו: בדואים שיושבים על אדמות בנגב שמוחזקות על ידיהם במשך דורות עדיין מגורשים על ידי חמושים ציונים. וכמובן, את מה שקורה בגדה מיותר לתאר.

המונח “טיהור אתני” הוא מונח מדויק להגלייתה/גירושה של קהילה – במקרה שלנו, קהילת הרוב – מטריטוריה, ניכוס הרכוש שלה על ידי המגלים, מחיקת ההיסטוריה שלה ועצם קיומה. ישראל של אמצע שנות החמישים לא מזכירה הרבה את פלסטין של אמצע שנות הארבעים; השינוי היה דרסטי ומהיר מאד. כשאוניברסיטת חיפה אומרת שהתיאור המדויק הזה לא יכול להשמע בין כתליה, היא מעידה על כך שיש תחום אחד לפחות שאי אפשר לדון בו בכנות בה: ההיסטוריה של הקמת ישראל וחורבנה של פלסטין. מוסד אקדמי שלא מעז לומר לסטודנטים שלו את מה שהם לא רוצים לשמוע מאבד הרבה מאד מהיומרה האקדמית שלו; למעשה, הוא מקדם חרם אקדמי על עצמו. קשה להעלות על הדעת אוניברסיטה אמריקאית שתתכחש לטיהור האתני של הילידים האמריקאים. אבל צדק, כידוע, הוא דבר אחד; לנו, כמו שאמרה גולדה, יש צדק יהודי. שהקשר בינו ובין צדק הוא כמו הקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה.

לא ברור מה גרוע יותר: שהאוניברסיטה חוששת מן הממשלה או שהיא חוששת מן הסטודנטים שלה. כך או כך, יש המאבד עולמו בשעה אחת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנער לעניינים מלוכלכים ארדן רוצה לצמצם פגישת אסירים פלסטינים עם עורכי דין, ללא כל ראיות

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, הודיע שהוא שוקל לצמצם את מספר הפגישות בין אסירים בטחוניים (”מחבלים,” כלשונו) ובין עורכי דין. הסיבה לכך: בפרקליטות חושדים שהפגישות הללו מיועדות לתאם את שביתת האסירים הבטחוניים.

מפגש בין עורכי דין ואסירים הוא זכות בסיס. לגמרי יתכן שיש ניצול לרעה של הזכות הזו; שעורכי דין משתמשים בה כדי להעביר מידע לאנשים הנמצאים מחוץ לכלא ואליהם. החשש הזה, אגב, חל גם על עורכי דין שנפגשים עם אסירים שהורשעו בעבירות פשע מאורגן. לפחות במקרה אחד, זה של דיוויד וינר, עורך דינו של עבריין שהזמין רצח שופט התאבד לאחר שהמשטרה רמזה שידע על הרצח עצמו. במקרה ההוא, טרח בית המשפט להסיר את חסיון עורך הדין שבין וינר ובין העבריין.

אף אחד לא חשב אז, והמחשבה היתה נתפסת כדיקטטורית מהזן הנלעג, שהמשטרה רשאית לבטל פגישות בין עורכי דין ובין לקוחותיהם הכלואים רק מעצם החשש שהם עשויים לשמש כבלדרים. הצורה המקובלת במשטר דמוקרטי היא שאוספים ראיות לכך שאדם ספציפי ביצע עבירה ספציפית במקום ספציפי וזמן ספציפי, ולכשנמצאו ראיות כאלה, נוקטים בסנקציות.

זה לא הנוהל כאן. לפרקליטות, שצריך להזכיר שהיא גוף מסואב וכושל ששני בכך רק למשטרת ישראל, אין ראיות נגד עורכי דין ספציפיים. אילו היו, היא היתה מציגה אותם וכנראה עורכת כמה מעצרי ראווה. אבל המשטר בהיסטריה משביתת האסירים; ההסתדרות הרפואית – לשבחה – הודיעה היום שוב שהיא לא תשתף פעולה עם הזנה בכפיה, שהיא סוג של עינויים, ושהיא תתנגד לייבוא רופאים זרים לשם כך; ודיבור ריק ונטול ראיות לא עולה לפרקליטות כסף. שי ניצן, משרתם של כל האדונים, תמיד שמח לסייע.

כמובן, ניתן היה לצפות שהתקשורת היהודית – כלב שמירה בעיני עצמה – תדרוש מגלעד “השקרן” ארדן ראיות לדבריו, במיוחד לאחר שהוא פלט שקרים כה גסים בפרשת רצח יעקוב אבו אלקיאען ובפרשת השריפות בנובמבר. אולי שמתם לב שממצאי החקירה של מח”ש בפרשת אלקיאען עוד לא פורסמו; אם התקשורת היהודית שמה לב, זה לא בולט. מסתבר שלדרוש מהתקשורת היהודית לעמוד על אי צדק שנגרם לפלסטינים זו דרישה מוגזמת מדי. מהמשטרה, מהשר העומד בראשה, ומהפרקליטות בראשות ניצן התקוות אפסו מזמן; אבל בגידת התקשורת ביעודה עדיין מצליחה להכעיס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 מהחברה המרכזית למשקאות?

אורי זכי, יו”ר ועידת מרצ, הפעיל את הלחץ הנדרש על רשם העמותות והצליח לגלות פריט מידע מעניין: בשנת 2015, ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 ש”ח שקיבלה מהחברה המרכזית למשקאות בישראל, הידועה יותר כקוקה קולה (אם כי היא אחראית על משקאות רבים). אם תרצו לא פירטו את המידע בדו”ח שלהם, וניסו לשכנע את רשם העמותות שראוי להסתיר את התרומה לבקשת התורם, אך הרשם לא קיבל את הדרישה.

כשראיתי את הידיעה, נזכרתי בפעם האחרונה שאם תרצו ניסתה חד וחלק להעלים תרומה: בשנת 2008, היא סירבה להעביר לרשם העמותות את רשימת התורמים שלה. רק לאחר כשנתיים, ולאחר שאיים הרשם לסגור את אם תרצו, היא העבירה לו את המידע. מה היה האקדח המעשן שאם תרצו ניסתה להסתיר? תרומה של 74,180 ש”ח מיואב הורוביץ. אז הוא לא היה כל כך מוכר: בעיקר פעיל בכיר של נתניהו. היום הוא ראש לשכת ראש הממשלה. באמתי ניסו אז נואשות להסתיר את הקשר שלהם ללשכת נתניהו, כי הם ניסו להעמיד פנים של “תנועת מרכז ציונית.”

היום, בעקבות חשיפה של רביב דרוקר, אנחנו יודעים שהקשרים בין אם תרצו ובין לשכת נתניהו היו הדוקים מאד כבר בשנת 2007: רונן שובל כתב לו מסמך אסטרטגיה לניצול מאבק המילואימניקים להפלת אולמרט. הוא הציע אז להשתמש ב”אנשי שמאל-מרכז” במאבק. כנראה שעוד לא חשב על הרעיון של להתחזות לכזה בעצמו.

מאבק המילואימניקים מביא אותנו לידיעה שנתניהו מעולם לא תבע עליה דיבה: ההצהרה הפומבית של אלדד יניב שהוא מימן את קמפיין המילואימניקים באמצעות כסף שחור שהגיע דרך בלדרים ושהוחזק, בין השאר, בגרביים של נתניהו. למרות הנטיה של נתניהו להשתמש בכסף מזומן, שבניגוד לאשראי או צ’קים איננו ניתן לאיתור, ולמרות שהידיעות על כך מסתובבות כבר עשור כמעט, לא נוהלה כל חקירה בנושא הזה.

אבל רגע, נחזור שניה לחברה המרכזית למשקאות. יש, כמובן, מקורות גרועים יותר לקבל מהם כסף – אם תרצו מקבלת כסף ממחבלים יהודים, כנראה בגלל שהיטלר לא היה פנוי. ובכל זאת. הבעלים של החברה המרכזית למשקאות היה, עד מותו בשנת 2016, האוליגרך מוזי ורטהיים. הוא הפעיל, בכספי החברה, עמותת קש בשם “דע אמת”, שלא עשתה כלום. כך ממש. החל מ-2012, משום מה, היא הפכה לפעילה מאד והעבירה מדי חודש 10,000 ש”ח לנתן אשל; בסך הכל העבירה לו כחצי מיליון שקלים. חברת הכנסת זהבה גלאון פנתה בשעתו למבקר המדינה בדרישה לחקור את ההתנהלות המשונה הזו. אשל אמור היה “להלחם באנטישמיות”, אבל אין שום אישור לכך שעשה משהו בתמורה לכסף שזרם מוורטהיים.

נתן אשל, נזכיר, הוא סוטה המין החביב על בנימין נתניהו, שהודח משירות המדינה לאחר שנתפס מצלם צילומים מגונים את אחת מעובדות הלשכה. נתניהו בחר להדיח את האנשים שחשפו את התנהלותו של אשל; זה האחרון עדיין בסביבה.

אז ורטהיים, שמקורב לנתניהו, העביר כסף לאשל; ואם תרצו קיבלה כסף מוורטהיים, אבל כמו במקרה של התרומה מהורוביץ, אם תרצו עשתה הכל כדי לא לדווח על התרומה מוורטהיים. כדי שלא נראה את החוטים שבהם היא מקושרת לממשלה, ושבהם משתמשים בה כבובה על בימת הפוליטיקה שלנו, בזמן שהיא מייללת על “ההשפעה של כסף זר.”

סתם, לידיעה, בפעם הבאה שמישהו מאם תרצו ימלמל משהו על “שקיפות” או יטען שמדובר בעמותה עצמאית ולא תלויה. GONGO כהלכתו – ואולי כדאי שמישהו יברר עד כמה אם תרצו, כמו ישראל היום, היא תרומה בלתי חוקית לקמפיינים של נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הבעיה במיתוס מצדה מסגירה את הבעיה העיקרית בתפיסה של הימין היהודי: הסירוב להכיר בעקרון ההסכמה

יש ברנש בשם שמעון ריקלין. עבדכם הנאמן זכר אותו בתור פנאט פסיכי למדי מהתקופה שאחרי ההתנתקות, כזה אפילו במועצת יש”ע צחקו עליו, אבל מסתבר שבעשור האחרון הוא הפך את עצמו לכוכב תקשורת ימני. בדרך, הוא עשה את הפוילעשטיקים הרגילים עם קרקע ציבורית, בנה בית על קרקע פלסטינית פרטית ובלי לעדכן אף אחד, קידם את חוק ההסדרה. בקיצור, המודל הימני הרגיל של יושרה, ואני אפילו לא מדבר על הראיון המביך עם שרה נתניהו.

היום תקף ריקלין את השמאל, כמו בכל רבע שעה, והפעם היה לו משהו חושפני יחסית לומר: “במשך השנים מיתוס מצדה נדחה לצד בידי השמאל. טראמפ בביקורו בארץ שוקל להחיות את המיתוס הזה ולנאום שם. תגובת הפרשנים: תהליך השלום יחודש. בדיחה.”

טוב, נו. מותר לריקלין להתבשם מהמשיח החדש שלו, ומותר לו גם להאמין שלטראמפ יש מושג ירוק מהו מיתוס מצדה וזה לא הגיע אליו דרך יהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. אולי צריך להסביר מה הבעיה עם מיתוס מצדה ואיך הוא מדגים את הבעיה של הימין היהודי.

העובדות: שלוש שנים אחרי חיסול המרד הגדול, בשנת 73, הטילו הרומאים מצור על המצודה האחרונה שנותרה, מצדה. במקום היו ערימה של קנאים פסיכים מהמקובל, בהנהגת אלעזר בן יאיר. היסטוריונים יתארו לימים את המצור הארוך והמייגע על החור הלא סביר הזה כהוכחה לעקשנותה של רומא בדיכוי מרידות. לאחר מצור ארוך, הובקעה החומה; מנהיג המתבצרים נשא נאום נלהב שבו קרא לתומכיו להעדיף מוות על שעבוד; וכל הנוכחים שלחו יד בנפשם, פרט לשתי נשים וחמישה ילדים שהסתתרו בבור מים.

שימו לב לפרט האחרון. הוא קריטי.

יש כמה בעיות ביחס למיתוס הזה. נתחיל מההיסטוריות, כי הן קלות יותר. לכל האירוע יש בדיוק היסטוריון אחד: יוספוס פלביוס, מפקד יהודי שנכנע והסגיר את עצמו לרומאים והפך למשרת נרצע שלהם. יש לציין שיוספוס יוצא ממצב דומה – שבו, כמפקד, הוא נדרש להתאבד עם פקודיו ביודפת הכבושה – בצורה לגמרי לא ברורה. הוא העד היחיד ממה שהלך שם, והתיאור שלו אמין בערך כמו נתניהו ביום רע. כך שצריך להתייחס בזהירות לתיאור שלו של מצדה.

הבעיות הן:

א. פלביוס מדבר על כ-1,000 מתאבדים. במקום מצאו שרידים של כ-30 גופות. לא ברור מה קרה לכל השאר. ניפוח מספרים הוא אפשרי, ואלף הוא בכל מקרה מספר טיפולוגי.

ב. תיאור הקרב אצל יוספוס לא תואם את הממצאים הארכיאולוגיים, ומכל מה שאנחנו יודעים הוא כנראה לא היה שם אלא נשען על עדים, ולא עדים מהימנים כל כך.

ג. הנאום הנרגש של בן יאיר הוא ככל הנראה פברוק מוחלט, שמתבסס על המסורת של ההיסטוריונים אז לכתוב לא את מה שנאמר (השגת המידע המדויק היתה מסובכת למדי), אלא את מה שצריך היה להיאמר.

ד. כאמור, אין שום אזכור אחר בן התקופה לאירוע הזה. והמרד הגדול דווקא הוזכר לא מעט. בעולם העתיק היו מספר מקרים של התאבדות המונית שדווחו, לעתים בהערצה, כך שהשתיקה הזו משונה. הדבר הקרוב ביותר לסיפור מצדה שאפשר למצוא – מעין הד שלו – מופיע במסכת גיטין, בתיאור של “ד’ מאות ילדים וילדות שנשבו [במהלך המרד הגדול – יצ”ג] לקלון”, כלומר לעבדות מינית (ובמילים ברורות יותר, לאונס פדופילי), שמטביעים את עצמם בים. הבעיה היא שהסיפור הזה נטול כל ביסוס. באותם עמודים מסופר על כך שבביתר היו “400 בתי כנסיות, ובכל אחד מהם 400 מלמדי תינוקות, וכל אחד היו לפניו 400 תינוקות של בית רבן”, ו”לכדום, כרכום בספריהם והציתום באש.” יש להניח שהוצאה להורג של 64,000,000 ילדים היתה מושכת איזושהי תשומת לב, והחזרה של המספר 400 כאן ובסיפור “הילדים שנשבו לקלון” מערערת את שניהם.

ה. מנגד, התיאור מושך הלב של יוספוס של השעות האחרונות של המורדים – הוא די מתעב אותם באופן כללי, ומכל מה שאנחנו יודעים, בצדק – ושל הגבורה שלהם, במסמך שאמור להיות תעמולה קיסרית רשמית ובלי ספק עבר סוג של צנזורה, חותר תחת המסר של יוספוס עצמו, ועל כן יתכן שהוא מתעד משהו שקרה. לא כמו שתואר, לא באותם מספרים, אבל משהו שקרה. הרי אם הסיפור הזה לא היה ולא נברא, ספק אם הוא היה עובר את העורך הקיסרי. יוספוס פלביוס היה עבדו המשוחרר של אספסיינוס; החירות שלו היתה מוגבלת.

נניח, לצורך הדיון, שמשהו מעין זה אכן קרה. על כל פנים, למיתוס – להבדיל מהאירועים שהוא מתיימר לתאר – יש קיום משלו. כותבי התלמוד, משת”פים של הרומאים בעל כורחם, העלימו את הסיפור לגמרי ויהודים לא הכירו אותו באלף הראשון לספירה. יוספוס, שכתב יוונית, שרד בעיקר דרך הכנסיה. גרסה של הספר, ספר יוסיפון, התחילה להסתובב באשכנז בסוף האלף הראשון. התקופה קריטית: מאה שנים אחר כך, ירצחו יהודי הריין את ילדיהם ויתאבדו במהלך מסע הצלב הראשון (פרעות תתנ”ו). לאחר ויכוח, כנראה לא פשוט – פאקינג רצח ילדים – החליטו רבני אשכנז שהרוצחים הללו היו “מקדשי השם.” קידוש השם הפך למושג נפוץ באשכנז – וכשהציונים הגיעו לפלסטינה וחיפשו מיתוס גבורה מכונן, הם מצאו את סיפור מצדה. הוא הזכיר את המיתוסים מהבית, אלא שהחלק של רצח הילדים וכל האמונה הדתית של בן יאיר היו בעייתיים, אז הם הושמטו מהסיפור המקובל. כלומר, סיפור שהועלם על ידי הרבנים מחשש לקנאות שהוא יעודד, הועלה מן האוב על ידי הציונים בדיוק כדי שיעודד קנאות. הרוצחים שביצעו מעשי טבח בעין גדי הפכו לגיבורים לאומיים בשל האופן שבו מתו.

יש המון בעיות עם הקבלה של מיתוס מצדה. השמאל, בשנות השבעים והשמונים, טען כנגדו שהוא מעודד אתוס של מוות על פני אתוס של קיום, וזה בלי ספק נכון. אבל יש נקודה אחת שלא הודגשה: שתי הנשים וחמש הילדים שיצאו משם.

כשבוצעה ההתאבדות ההמונית במצדה, לא רק הגברים הלוחמים מתו: הם הרגו קודם כל את נשיהם ואת ילדיהם. הנימוק של בן יאיר – כמו בסיפור 400 הילדים התלמודי – היה המנעות משביה לקלון. אפילו אם נניח שהנשים בחרו במוות מרצונן, בהנחה שהיה להן רצון חופשי, לילדים ודאי לא היה רצון כזה. והם היו כשליש מהקורבנות.

רצח ילדים על ידי הוריהם, ודאי כשהוא תוצאה של מה שנראה כהיסטריה קולקטיבית, הוא משהו שנהוג למחוק מהזכרון. איך זה נראה? יש לנו תיאורים מרצח הילדים בתתנ”ו: “והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת [כאן מתארת הכרוניקה כיצד מקריבה האם את שתי אחיותיו של אהרן, בילא ומדרונא]… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא.” שימו לב לתיאור החוזר ונשנה של הרצח כקורבן: שאם לא כן, אם היה הפשע הנתעב המוכר ביותר לאדם מתואר כפשוטו, לא היה הלב עומד בכך. “מי ישמע ולא ידמע/ הבן נשחט והאב קורא את שמע”, שר רבי קלונימוס.

האם שמעון ריקלין תומך ברצח ילדים לצרכי כבוד לאומי? האם היה מוכן לזבוח את ילדיו לשם כך? במחשבה שניה, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה התשובה. אבל זו הנקודה: מאחורי המיתוס של ה”התאבדות” במצדה עומדת מציאות של רצח ילדים וכנראה נשים. האם ריקלין לא יודע את זה? אולי זה לא חשוב. כי, בסופו של דבר, הבעיה של הימין היהודי היא עם עצם הרעיון של הסכמה. ריקלין הגן על החבר המטריד מינית שלו, ינון מגל, כי מה חשובה ההסכמה של הנשים. הוא מגן על הכיבוש של פלסטינים, כי מה חשובה הסכמת הנשלטים. והוא רוצה את מיתוס מצדה, כי מה זה חשוב איך נראו הרגעים המזוויעים האחרונים של כ-300 ילדים כשאביהם קם עליהם לשוחטם. הסכמה? רצון? קבלה? זה לחלשים. ריקלין רוצה שהגבר היהודי יחליט, והאשה והילד הם הרי רכושו של הבעל.

המיתוס של מצדה חזר לחיינו כשהיה צורך במיתוס גבורה לאומי, רצוי צבאי. ב-60 השנים האחרונות יש נסיגה שקטה ממנו. רצח הילדים שהוא מסווה כהתאבדות הוא סיבה מספקת לדחיקתו אל הנשיה שממנה הועלה. מי שרוצה להחזיר אותו לחיינו, מוטב שינמק את דבריו היטב.

(יוסי גורביץ)

ידיעות אחרונות משתתף במסע הדמוניזציה נגד בצלם, ולעזאזל העובדות

בז’רגון העיתונאי “ידיעת יה בה יה” היא ידיעה שמכילה מידה של פלצות ופאניקה מוסרית על שום דבר: בדרך כלל היא מתייחסת למישהו שמעז לחרוג מקונסנסוס קדוש כלשהו, או לטרוניה הקבועה של קשישים נרגנים על בורותו ושטחיותו של הנוער. ידיעות אחרונות פרסם כזו הבוקר.

לטענת ידיעות, ארגון בצלם קיטלג שלושה מחבלים ידועים – כאלה שאף אחד מכם לא שמע עליהם קודם – ככאלו שלא ידוע האם השתתפו בלחימה. הכתבה מתארת את זוועתם של שורה של חמושים אמיצים בדימוס, כל כך אמיצים שהם מתראיינים בעילום שם, כשגילו שמי שתואר להם כהתגלמות השניה של קרלוס התן קוטלג על ידי בצלם כ”לא ידוע אם השתתף בלחימה.”

מי שלא אסף קלשון ושעט אל משרדי בצלם הקרובים ואשכרה הגיע לסוף הידיעה מצא שם תגובה ממצה של בצלם: “"'בצלם' לא טוען ששלושת ההרוגים האמורים לא היו מעורבים בלחימה, אלא שאין בידינו מידע לגבי שאלת מעורבותם במהלך התקרית בה נהרגו.” ומוסבר גם למה זה חשוב.

יש בעולמנו משהו שנקרא משפט הלחימה הבינלאומי; זה ודאי יפתיע את חמושי צה”ל. החוק הזה מגביל משמעותית את היכולת לפגוע באזרחים; ספציפית, שאזרחים אינם יכולים להיות יעד להתקפה צבאית “אלא אם ולמשך אותו הזמן שבו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה.” כלומר, אזרח שהרים רובה כדי לירות בחמוש ישראלי שפלש לעיירה שלו לא ייחשב כחלק מכוח לוחם אלא במהלך אותה הפעולה עצמה. משתמה התקרית, הוא שב למעמדו ולהגנותיו כאזרח.

בשנת 2008 – חמש שנים אחרי האירועים שעליהם מייללים החמושים – שינה הצלב האדום את ההגדרה בנושא. הוא מבחין בין אדם הממלא “תפקיד לחימה מתמשך”, קרי אנשים שמעורבים שיטתית בפעילות לחימה, בין אם בלחימה עצמה ובין אם בסיוע לה, ובין אדם שאיננו ממלא תםקיד כזה. הקבוצה הראשונה, מהיות חבריה בפועל חברים בארגון לחימה, מותרת בפגיעה בכל עת; ההנחה היא שכמו חייל, הם עלולים בכל רגע להוות איום. אדם שאיננו עוסק בפעילות לחימה מתמשכת – מישהו שמשתתף בלחימה באופן זמני או אקראי – מותר בפגיעה רק בעת הפעולה עצמה. בהתאם, שינה גם בצלם את ההגדרות שלו. אפשר לקרוא על כך כאן, באתר של בצלם, משהו שחבל שהכתבים של ידיעות לא טרחו לעשות.

יתר על כן, המשמעות של “לא ידוע אם השתתף בלחימה” היא בדיוק זו: לא ידוע. בצלם חוקר את התקריות בעצמו. הוא לא השתכנע, לכאן או לכאן, שהאדם הספציפי הזה השתתף בלחימה. יש לציין שבצלם הפסיק להשתמש בקטגוריה של “השתתף בלחימה” בשנת 2012, כי למיטב הבנתו אין יותר בעצם אירועי לחימה בגדה המערבית. זה, שוב, עשוי להפתיע את הקלגסים שסיפרו להם שהם לוחמים, אבל בעסה.

שוב ושוב מתרעמים החמושים האמיצים עם האות במקום שם על כך שבצלם לא מקבל את הגרסה של צה”ל והשב”כ באשר לכמה מסוכנים היו האבו ג’ילדות שהם הרגו. ובכן שוב, בעסה: ארגוני זכויות אדם הם לא חותמת גומי של כוח הדיכוי של פלסטין והמשטרה החשאית הישראלית. העובדה שהשב”כ אומר משהו, לא אומרת שהוא גם נכון. אחרי הכל, החבר’ה האלה לא באמת נותנים לנו לראות את הראיות שלהם. הם אומרים, ואנחנו צריכים להצדיע. מצטער, לא עובד ככה מחוץ לצה”ל.

יכול להיות, כמובן, שכל הג’נטלמנים שהחמושים הרגו אכן היו מחבלים מסוכנים בעברם. זה לא רלוונטי: כפי שבצלם ציינו, הם מתייחסים לשאלה האם הם היו מעורבים בלחימה באירוע שבו נהרגו. יש לציין שאם חמושי צה”ל הורגיפ מישהו שלא מהווה להם סכנה, נניח אדם לא חמוש שיושב בארוחת ערב עם משפחתו, זה הרג בעייתי גם אם שבוע קודם לכן הוא ארגן פיגוע. הנחת היסוד במצב של לחימה, ועל אחת כמה וכמה במצב של שיטור – שזה מה שעושים חמושינו בפועל – היא שיש לאפשר ליעד להכנע. יש חריגים, אבל ספק אם המצב של חמושי צה”ל – שפועלים בחיפוי מסיבי, כולל חיפוי אווירי, נגד כוחות שספק אם אי פעם עלו על כיתה – נכנס אליהם.

אז, בקיצור, עוד ידיעת יה בה יה של ידיעות, שיוצאת כנגד אחד הארגונים האחרונים שעדיין מותחים ביקורת אפקטיבית על ממשלת ישראל. האם זה קשור לעובדה שלפני כשבוע שר החוץ הגרמני השפיל את ראש ממשלתנו הנערץ והעדיף להפגש עם בצלם – בעל מוניטין לאמירת אמת ודייקנות – על פני השקרן הידוע לשמצה ביותר במזרח התיכון? האם בידיעות רוצים לפמפם כמה קליקים באמצעות ליטוף בלוטת הפטריוטיות של הישראלי המצוי, ולעזאזל העובדות? ארור החושב אוון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ההתלהמות של ממשלת ישראל ביחס להחלטת אונסק”ו, בסיוע התקשורת הישראלית, מתעלמת מהמציאות

אונסק”ו, ארגון התרבות של האו”ם, קיבל אתמול (ג’) עוד החלטה ביחס לכיבוש הישראלי בירושלים. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותה כאן. כי בינה ובין הדיווחים בתקשורת הישראלית אין כמעט כל קשר.

מה קבעה ההחלטה? מעט מאד, בעצם. היא חזרה על העמדה הקבועה של הקהילה הבינלאומית: שישראל היא כוח כובש בירושלים, ולא, כפי שהיא נוהגת להעמיד פנים, הריבון שם. אף מדינה בעולם לא מכירה בירושלים כבירת מדינת ישראל, וזו הסיבה שכל השגרירויות נמצאות בתל אביב. זה לא חדש: החלטת האו”ם מנובמבר 1947 קובעת שירושלים לא תהיה חלק לא מהמדינה היהודית ולא מהמדינה הערבית, אלא תהיה corpus separatum, גוף נפרד. לכיבוש הישראלי של ירושלים אין יותר תוקף משפטי מאשר לכיבוש הירדני של מזרח העיר: שניהם בלתי חוקיים. העובדה שישראלים לא יודעים את העובדות הללו מצערת, ובמידה ניכרת גם מסוכנת, אבל היא לא בעיה של אונסק”ו: היא בעייתם של הישראלים. העובדות הללו אינן חדשות; הן היו נכונות גם בסיבוב הקודם.

היו כבר דיווחים על כך שנציגים ישראלים שונים דרשו את גירוש נציגות אונסק”ו מישראל; הבעיה היא שאין כזו. העובדה שאין כזו, למרות בקשותיה של אונסק”ו, מופיעה בהחלטה עצמה (סעיף 8) – מה שמעיד על כך שרוב המגנים שלה כלל לא טרחו לקרוא אותה. השרה מירי רגב קראה היום לפינוי נציגות האו”ם מארמון הנציב, אבל שם לא יושבים נציגי אונסק”ו (כאמור, אין כאלה בארץ) אלא נציגי UNSCO, שהם ארגון אחר לגמרי. ראש הממשלה שלכם כבר הודיע שהוא יקצץ מיליון דולרים מהכספים שישראל חייבת לאו”ם.

כאן צריך לעמוד על נקודה קריטית: יבבני הימין נוהגים לומר ש”האו”ם עוין לישראל.” האו”ם הוא אכן ארגון, אבל הבעיה פה איננה בארגון עצמו (שלא חסרות לו בעיות.) הבעיה היא שהאו”ם הוא נציג העולם. לא העולם כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא העולם כפי שהוא. והעולם, מה לעשות, רואה ברובו המכריע את ישראל כגוף תוקפני ודיקטטורי. ההצבעות באו”ם הן ההצבעות על האופן שבו העולם רואה דברים: ורוב העולם, מה לעשות, הוא פוסט-קולוניאליסטי. והוא זוכר שמאז 1956, ישראל עומדת לצידן של המעצמות הקולוניאליסטיות.

בן דרור ימיני יכול להשביע את הדרום אפריקנים באותות ובמופתים שמה שישראל עושה איננו אפרטהייד, אבל למרבה החוצפה הם – שהכירו את האפרטהייד היטב – מסרבים להשתכנע. ולא, לא מדובר רק בנציגי מדינות שפועלות מתוך אינטרסים: ודאי שזה חלק מהעניין, אבל ישראל מופיעה שוב ושוב ברשימת המדינות השנואות בעולם. אפשר לטעון שמדובר באנטישמיות, אפשר לייבב שמדובר ב”תעשיית שקרים”, ואפשר להכיר במציאות: מדי יום מתקלפת עוד שכבה מהשקר הישראלי שמדובר במדינה מערבית, ובמערב – אפעס – עדיין לא השתחררו מהתפיסה הזו; ובהתאם הפשעים של ישראל נחשבים לחמורים יותר, משום שהיא לכאורה מערבית. בשנות החמישים והשישים המדינה המערבית שחטפה על הראש היתה צרפת, במהלך מלחמותיה בוויאטנם ואלג’יר; הבלגים זכו, בתחילת שנות השישים, לכמה דקות שנאה ראויה על ההתנהלות שלהם בקונגו; ואחר כך הגיע תורה של ארה”ב בוויאטנם. מה לעשות, ממערביים מצפים ליותר.

ובכל זאת יש בהחלטת אונסק”ו מאתמול נקודה אחת חשובה: היא מעגנת את החלטה 2334 של מועצת הבטחון, שקבעה שההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית כולן בלתי חוקיות. זו, כנראה, הסיבה המרכזית לפרכוס של ממשלת נתניהו. וגם ההחלטה הזו לא הולכת לשום מקום.

ישראל יכולה להחרים את האו”ם, כפי שהיא יכולה לתקוע סיכות וודו בשעיר לעזאזל. אבל הצבעות באו”ם הן הסימפטום. המחלה היא התנהגותה של ישראל. אם כל העולם אומר לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תזכורת קצרה על מיהו יו"ר הכנסת

יולי אדלשטיין, בעוונותינו יו”ר הכנסת, נשא אמש (ב’) את הנאום השנתי בטקס הדלקת המשואות. הטקסט היה אומלל באופן כללי, ונראה כאילו נכתב על ידי תלמיד לא מבריק במיוחד, אבל משפט אחד משך את תשומת הלב: “לא כל ימין הוא ימין פאשיסטי, ולא כל שמאל הוא שמאל בוגדני.”

המשמעות הלוגית של המשפט הזה היא שרוב הימין הוא ימין פאשיסטי, ורוב השמאל הוא שמאל בוגדני. כפי שהבחין היטב תומר פרסיקו, אילו רצה אדלשטיין לבצע הנגדה פוליטית, הוא היה אומר ש”לא כל הימין פאשיסטי ולא כל השמאל הוא קומוניסטי.” הרי אי אפשר לחשוד באדלשטיין שאיננו מכיר את הקומוניזם. אדלשטיין בחר, במודע, להשתמש בטקס החשוב ביותר בשנה האזרחית כדי להפיץ שנאה כלפי השמאל, הכל תוך מתק שפתיים על הצורך באחדות ודיאלוג.

למה נכנס אדלשטיין לשדה המוקשים הזה? הרי העובדות נגדו. הפלג הבוגדני בישראל הוא הפלג הימני. זה הפלג שהפך את הבוגדים אורי אריאל וזאב אלקין, שהעבירו מידע פנימי של צה”ל לידי קנאים יהודים, לשרים; אחד מהם הוא חבר מפלגתו של אדלשטיין. הקנאים שלהם הם העבירו את המידע היו מאיר אטינגר ואחרים; אטינגר הוחזק חודשים ארוכים במעצר מנהלי, ושוחרר ללא כתב אישום, ועל כן חובה עלינו לראות בו זכאי; אבל הוא נחשד בתכנון מרד כנגד המשטר הדמוקרטי, ואטינגר לא התכחש לטקסט שכתב, שבו קרא להפיכה אמונית. אטינגר, שאסף מידע על תנועות צה”ל לפינוי מאחזים, הורשע ב”קשירת קשר לאיסוף ידיעות בעלות ערך צבאי”; המודיעים שלו, אריאל ואלקין, לא הועמדו לדין. בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ נעצר במהלך ההתנתקות לתקופה ארוכה בחשד לתכנון פיגוע עם 700 ליטרים של דלק. ב-2015, נעצר יעקב סלע – מתנחל מבת עין – בחשד לכך שהדליף לחשודים בטרור יהודי מידע על התכניות של צה”ל נגדם. בהתנחלות יצהר סירבו מציתים של עמדה של צה”ל, ואחר כך ערכו הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. ועוד, ועוד.

בקיצור, כנציג פרלמנטרי של מחנה הלא-כולם-בוגדים, המחנה ששואף (לא כולם!) להפיל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליף אותה בתיאוקרטיה (אדלשטיין, חשוב לציין, תומך בהקמת בית מקדש), במקום אדלשטיין לא הייתי פותח את הפה בנושאי בגידה.

אבל הוא פתח, כמובן. ואת זה הוא עשה פחות משבוע לאחר שהודיע קוממיות שהכנסת היא של אבא שלו וטעל כן הוא לא ייתן לחברי כנסת לערוך שם כנס לציון 50 שנה לכיבוש כי זה “עלבון אישי” מבחינתו. אחר כך, כמובן, התקפל לפני שזה יגיע לבג”ץ, אבל קושש את הכותרת הלאומנית שלו לקראת הפריימריז. זה אומר כל מה שצריך לדעת על מה חושב אדלשטיין על גבולות הדמוקרטיה.

יש מעט מאד משטרים שבהם המשטר מכנה את האופוזיציה “בוגדת” דרך קבע, ואדלשטיין הוא יוצא אחת מהן; הוא הומו סובייטיקוס קלאסי. ההיסטוריה שלן, בדרך כלל חסרת עניין, מעלה כמה וכמה דוגמאות בנושא. כשפרצה שערוריית בנימין בן אליעזר, מקבל השוחד שרצה להיות נשיא, מה שעצבן את אדלשטיין לא היה השוחד, לא החשדות, לא המצב שבו מישהו שמובארק תיאר כמי שקיבל ממנו כסף על בסיס קבוע כמעט הפך לנשיא; לא, מה שהטריד את אדלשטיין היו ההדלפות על כך. כלומר, החשש שהציבור יידע והמשטרה תצטרך לעשות משהו בנידון.

בשנת 2011, שיבשו כמה מבני משפחת שליט את טקס הדלקת המשואות. אדלשטיין, שהיה אז שר התעמולה – סליחה, hasbara – הורה לכלי התקשורת לא לדווח על כך בזמן אמת ולא לתעד את השיבוש. שלושה ערוצי טלוויזיה צייתו לו, וכל קומיסר סובייטי היה מתרשם.

האיש שאמש הפליג במילים על הצורך להמנע מפלגנות, קונן באותה השנה על גזענות כנגד מהגרים מברה”מ לשעבר, מה שלא הפריע לו להודיע באותו הנאום עצמו ש”האומה הערבית היא אומה נפסדת.” הדובר שלו הבהיר אחר כך שכן, הוא התכוון לכל הערבים. כמה חודשים לאחר מכן, הצביע מי שהיום הוא יו”ר הכנסת נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. על האופן שבו הוא משמש כחותמת גומי של בנימין נתניהו, ומבזה את קודמיו בתפקיד שידעו לעמוד מול ראשי ממשלה, מיותר להרחיב את הדיבור.

וכל זה בא לומר שכמו אנטולי שרנסקי, גם יולי אדלשטיין מוכיח שוב ושוב שהעובדה שאתה יוצא דיקטטורה, שבה נאבקת, לא אומרת שלא הפנמת אותה ולא תפעיל אותה על אחרים. ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)